מנהיג הוא אדם המחונן ביכולת לעמוד בבהירות על הפער בין הרצוי למצוי, להגדיר סדרי עדיפויות על פי עולם ערכים מוגדר המכוון לטובת הכלל, ולהבחין בתבונה ובאומץ, בהעזה ובנחישות, מה הוא האתגר המרכזי עמו בני זמנו חייבים להתמודד. על המנהיג להיות מחונן בסמכות מוסרית, ביושר לב, ברוחב דעת, בהעזה וברוחק ראות, הנדרשים כדי לפעול במישורים שונים למען טובת הכלל, כנגד מוסכמות שגורות, טעויות רווחות, אינטרסים חד־צדדיים, צרות אופקים והשקפות רווחות. למנהיג נדרשת בהירות מחשבה, לצד אומץ לב, רוחק־ראות ורהיטות ביטוי, המאפשרים לו להגדיר את המטרות המרכזיות בצמצום הפער בין המצוי לרצוי ולפעול בשיתוף עם ציבור רחב ככל האפשר, כדי לשנות את פני המציאות ולקדם סדר ערכים חלופי. הסגולות הנתבעות ממנהיג הן בראש ובראשונה חכמה ותבונה, יושר וחמלה, אומץ להבחין בין המצוי לרצוי, רוחב דעת, חזון, תעוזה, העדר פניות, ניקיון כפיים והעדר משוא פנים, צדק וחסד, הנובעים מהכרה בקדושת החיים של כל אדם, בקדושת כבוד האדם, ובקדושת החירות והשוויון. (הביטוי קדושה כוונתו בהקשר זה לערכים מוחלטים שבמישור האידיאלי אין מקום להתפשר עליהם או לגרוע מהם, שכן הם זכויות היסוד של כל אדם, ובמישור המעשי יש לחתור למימושם בהיקף הרחב ביותר האפשרי.)

מנהיג הוא זה השואף להנחלה רחבה ככל האפשר של ערכים הומניים אוניברסליים שכל בני האדם נזקקים להם תמיד, שאין מהם אף פעם יותר מדי, והם המאפשרים את מיטב המימוש האפשרי בחיי האדם ומתנים את קיומו וכבודו. ערכי יסוד מעין אלה המוגדרים בעת העתיקה במושגים: “רוחי דעת אמת וצדק בקודש קודשים”, “בצלם אלוהים עשה את האדם” או “מועדי דרור”, ומוגדרים בעת החדשה בלשון הערכים המתנים את החיים: שלום, שוויון, חירות, דעת, אמת וצדק, חכמה, חסד, אחריות, דין ומשפט. היכולת לרכז את מיטב הכוחות, לאתר את מירב המשאבים ולגייס את האמצעים שיש בכוחם לממש חזון זה של כבוד האדם וזכותו לחיים, המתייחס לכל אדם באשר הוא אדם, ללא הבדלי גזע, לאום, דת ומין, בגבולות של מקום וזמן נתונים, והכוח להגדיר סדרי עדיפויות המשרתים את טובת הרבים ומרחיבים כל העת את נגישות מירב התושבים לערכים אלה, היא המבדילה בין מנהיגים בעלי שיעור קומה לבין פוליטיקאים צרי אופקים, המייצגים אינטרסים סקטוריאליים מתנגשים.

המימד השני שראוי שמנהיג יהיה מחונן בו, לצד מחוייבותו לערכים ההומניסטיים האוניברסליים, הוא זיקה עמוקה לתרבות עמו, ללשונו, לעברו, לזיכרונו ולמורשתו היוצרת, או לכלל המימדים המייחדים בני קבוצה אחת מרעותה ובונים את אחדותה, זהותה וייחודה, במארג הנפרש בין עבר משותף לעתיד משותף. דהיינו, בצד המחוייבות העמוקה למימד ההומני המתנה חיים, החל בשווה על כל אדם, שעליו יש לשמור מכל משמר ולהגן עליו בכוח החוק והחוקה ובכוח סמכות השלטון, ולהרחיבו כל העת בצורה יזומה ולהעמידו לביקורת מושכלת וערה לצרכי המציאות המשתנה, יש מקום למחוייבות משלימה, המבוססת על וולונטאריות, בחירה, יצירה, חקירה, חינוך וחופש, ונמנעת מכל כפייה, המתייחסת לבני קבוצה מסויימת המבקשת לשמור על ייחודה התרבותי בתחום הרוחני ובתחום המוחשי, לנחול ממקורותיו וממכלול גילוייו בעבר ולהנחילם בצורה בעלת משמעות בהווה, למען המשכיות ורציפות קיומם בעתיד.

לעומת הזכויות ההומניות האוניברסליות המתייחסות לכל אדם – חופש, שוויון ואחווה, פרטיות, נגישות, רווחה, כבוד האדם, חיים ושלום, שעליהן מחויבת המדינה להגן, ואותן צריך המנהיג להעמיד בראש מעייניו, יש חשיבות רבה בהנהגה ששמה לה כמטרה את טיפוח עולם הערכים התרבותי המייחד בני קבוצות שונות באוכלוסיה ומועדף עליהן, כל עוד אינו פוגע בזכויות האדם, בכבודו, בשוויונו ובחירותו. הנהגה רחבת אופקים, המסייעת בשמירת יחסי גומלין פוריים ופתוחים בין קבוצות תרבותיות ודתיות שונות, תוך כבוד למגוון היוצר של רוח האדם ותוך הכרה בחשיבות ההבדלים ובמשמעותם, מקדמת את רווחת התושבים ואת טעם חייהם. מנהיג הוא זה הרואה לנגד עיניו את העמקת יחסי הגומלין בין הערכים ההומניים האוניברסליים להם זכאי כל אדם החי בקהילה, ועליהם יש להגן בכוח החוק, לבין הערכים התרבותיים הפרטיקולריים בהם רשאי לבחור כל אדם, ואותם ראוי לטפח ברוח חופש הבחירה, חופש היצירה, חירות הביקורת, העמקת הדעת, חופש נגישות וחופש הזדהות בקבוצות בעלות זהות ייחודית.

ההבחנה בין חובת השלטון להגן על הערכים האוניברסליים לטובת הכלל, ובין זכות התושבים לבחור בערכים הייחודיים על פי חירות הפרט, היא ממבחני ההנהגה החשובים ביותר המקדמים את הזכות לחיים בהם ניתנת הזדמנות שווה לכל התושבים לבחור את אורחות חייהם בכל צורה ודרך, שאינה פוגעת בזולתם, ואינה גורעת מזכויות היסוד האינדיבידואליות האוניברסליות, המוקנות לכלל. איזון מושכל בין זכויות הפרט וחובותיו ובין חובות המדינה וזכויות הכלל, הם מן הנושאים הראשונים במעלה שמנהיג מופקד עליהם, כשהמגמה המאפיינת את העידן המודרני היא להרחיב את זכויות הפרט לחיים של חופש, שוויון, כבוד ורווחה, ולהרחיב את חובות המדינה לאזרחיה ולתושביה, בדרכים המאפשרות את הרחבת הזכאות והנגישות למעגלי החופש, השוויון והרוחה, הצדק והדעת, ביחס לכל פרט. דהיינו, על ההנהגה להרחיב את מעגלי האחריות המוטלים על המדינה, כדי לממש את זכויות היסוד ביחס לכל הנמצאים בתחום ריבונותה.

הנושא השלישי בעל חשיבות מכרעת שמנהיג חייב לתת עליו את דעתו הוא רווחתה הקיומית של כלל האוכלוסיה המותנית בראש ובראשונה בקדושת החיים, בשלום, בשוויון, בחופש וחירות ובהקפדה מרבית על מכלול מרכיבי כבוד האדם, ועל נגישות מירבית לכלל תושבי הארץ לערך היסוד המתנה את מימוש כבוד האדם, השכלה. השכלה ודעת, חינוך ולימוד על כל ענפיהם, העיוניים והשימושיים, המדעיים והיישומיים, האמנותיים, הכלכליים, הטכנולוגיים, היצרניים, התעשייתיים והיצירתיים, מחויבים להיות פטורים מהתערבות פוליטית ומוגנים באמצעות הבטחת נגישות שווה לטובת הכלל, שאינה מותנית במצב כלכלי או בשיוך דתי או לאומי. על המנהיג לחתור להנחלה מירבית של ערכים הומניסטיים אלה שיכשירו את התנאים לפריחה כלכלית, ליצירה ושגשוג וירחיבו את מעגל הרווחה, ההשכלה, היצירה והשלום לכלל החברה.

על הנהגה נבונה, הפתוחה בשווה בפני גברים ונשים אזרחי המדינה, ללא הבדל דת, גזע, לאום ומין, מוטלת החובה לסקור באופן שיטתי ומדעי הן את מוקדי המצוקה, הן את מוקדי הרווחה, בכל חלקי הארץ, ללא כל הבדל הקשור לדת, שפה, תרבות או לאום, ולהעמיק בבירור השאלה מה הגורם לאלה ולאלה. ההנהגה חייבת להשכיל להקצות משאבים נדיבים כדי לשאול מה יכולות רשויות המס, רשויות הסעד, רשויות החוק והמשפט, וכלל רשויות השלטון לעשות, כדי להקטין ולצמצם את המצוקה ולהרחיב את הרווחה. זיהוי אקטיבי של קבוצות הזקוקות לסיוע ולסעד _– כגון קשישים, אלמנים ואלמנות בודדים, ילדים, זוגות צעירים, עולים חדשים, יתומים, נכים, הורים שכולים, מהגרים ופליטים, חולים ומוגבלים בגוף ובנפש, חולי מחלות כרוניות, עיוורים וחרשים, מובטלים ובורים, עבריינים ואסירים משוחררים, ואנשים בני כל הגילים שלא השכילו להשתלב מכל טעם שהוא במסגרת המעניקה להם חיים של כבוד, חירות ושוויון, פרנסה והגנה – והיערכות נדיבה, הנסמכת על חובת השלטון לאזרחים המשלמים מסים ולוקחים חלק בחובות האזרח המוטלות עליו כחוק במדינה דמוקרטית, תוך הסתמכות על ידע מקצועי משוחרר מלחצים פוליטיים, ועל בירור הדרכים המועילות ביותר לסייע לכל הנזקקים לסיוע, מתוך הקפדה על כבוד האדם של כל אחד ואחת – יחוללו שינוי משמעותי בהגדלת מרחב ההזדמנויות המבטיח אושר ורווחה, מזה, וצמצום הסבל, העוני והקיפוח מזה, או בהרחבת מספר האנשים והנשים הזוכים והזוכות לממש את אנושיותם החד פעמית. עמדות אלה והקצאת המשאבים הנדרשים למימושם יאפשרו לחלק גדול הרבה יותר של האוכלוסייה להשתלב במירב הדרכים והאפשרויות הפתוחות בפני האדם בתוקף זכויות היסוד שלו, במרחבי החיים השונים, ולקחת חלק בחובת האזרחים לתמיכה בשלטון המגן על זכויות אלה.

הניסיון המחקרי מלמד שהשכלה ודעת הם הכלים הטובים ביותר המבטיחים את הדינמיות החברתית, את הסיכוי הכלכלי ואת הרווחה הקיומית למירב חלקי האוכלוסיה, ועל כן הם צריכים להיות מסובסדים בידי המדינה בשיעור המירבי כדי להבטיח את נגישותם, והם הם שצריכים לעמוד בראש סדר העדיפויות הלאומי אותו קובע המנהיג. השכלה ודעת ורכישת מיומנויות שונות, המתייחסות בכבוד ובהערכה לכל תחומי העיסוק האנושי, משמען שאין להגביל תחומים אלה למה שנראה כמועיל או תכליתי ברגע מסוים בעיני קבוצה מסוימת, אלא, להפך, יש לחתור כל העת לשלב חינוך משובח, שדות ידע ישנים וחדשים, עצמאות בחירה, תחומי דעת מגוונים, חקירה בלתי תלויה, השראה, מדע ויצירה בכל תחומי הדעת החל במדעי הרוח, האמנות והמשפט, עבור במדעי הטבע, הרפואה, הכלכלה והטכנולוגיה, וכלה במדעי החברה, מדעי המחשב, החקלאות והתעשיה, החינוך והיצירה. מנהיג הוא זה היכול לבצע מהפך המבטיח למירב האוכלוסייה חירות, שוויון רווחה ונגישות, המאפשרים הזדמנות לרכישת השכלה מגוונת לפי רוחה וטעמה. מהפך זה אפשרי בשעה שהתקציבים הלאומיים יוקצו להרחבת הדעת, להעמקת היצירה, להרחבת ההישגים הטכנולוגיים לטובת הכלל ולטיפוח כלכלה רחבת אופקים הנשענת על ידע, חירות ושוויון הזדמנויות, המכבדת את חופש העיסוק של כל אדם, ואת זכותו של כל יחיד לנגישות מירבית למקורות הדעת, המבטיחים רווחה, פרנסה, וחיים של טעם וכבוד.

מנהיג הוא זה היכול לחולל מהפכה בסולם הערכים הלאומי ולשנות את מעמד העוסקים בהוראה מגיל הגן ועד לאוניברסיטה, מבתי הספר היסודיים ועד לסמינרים ולמכללות הטכנולוגיות, ממדרשות האומנות והארכיטקטורה ועד לבתי הספר החקלאיים, התעשייתים, הרפואיים והמשפטיים, להעמיד אותם בראש סדר העדיפויות הלאומי ולתבוע שינוי בשכרם, במעמדם, בהשכלתם ובהשקעה הנתבעת מהם, שכן בידיהם מופקדים סיכויי השינוי התרבותי והכלכלי, בעולם שהידע המתפתח הוא מרכיב מרכזי בשוק העבודה בכל התחומים. הענקת עדיפות לתקציבי מחקר ופיתוח, תקציבי חינוך ותרבות, סעד ורוחה ותקציבים המסייעים ביצירת מקומות עבודה, לצד הבטחת נגישות מירבית לפירותיהם של תקציבים אלה לכלל, היא הנדרשת מהנהגה המבקשת להעניק הזדמנות לחיים של כבוד טעם ומשמעות לכלל האזרחים.

מנהיג הוא זה הנוטל על עצמו לקדם ערכים מחייבי חיים כגון בריאות, רווחה, חינוך, השכלה ותעסוקה, טיפוח ויצירה, כלכלה ושפע, איכות סביבה ותרבות, לצד ערכים מתני חיים כגון שלום, חירות, שוויון, צדק, משפט וחוכמה ואף מקבל על עצמו לצמצם ככל שידו של אדם מגעת את היפוכם של אלה. אולם דומה שבראש ובראשונה מנהיג הוא זה היכול לקחת על עצמו את החובה הקשה לבחון מחדש את ערכי היסוד המנחים חברה מסוימת ולהעיז לבקר ערכים אלה ולהציע להם חלופה.¹

קרוב לודאי ששינוי בתפישת הבטחון, המקפחת ומפלה מעצם טיבה הכוחני, והחלפתה בתפישה של שלום צדק ושוויון לכלל אזרחי מדינת ישראל ותושביה, שינוי שיסיר את האיום הקיומי או לפחות ימעיט אותו במידה ניכרת, יביאו להקצאת משאבים רבים, השמורים היום לצבא ולמערכת הבטחון המסועפת המשקיעה אותם למען אינטרסים צרים ושנויים במחלוקת, לאפיקים חלופיים שנזכרו לעיל, שיתרמו לצמיחה ולכלכלה משגשגת לרווחת כלל האזרחים. אין צריך לומר ששלום של אמת הרצוי לרוב המכריע של האזרחים והתושבים, יביא לשינוי מכריע במעמדה הבינלאומי של המדינה ויתרום במישרין לשידוד מערכות כלכלי, יותר מכל מאמץ בטחוני שנוי במחלוקת, שרוב תקציביו יורדים לטמיון.

שינוי במצב זה, המבוסס על הכרה בפער בין המצוי לרצוי, יכול להביא רק מנהיג “נקי כפיים ובר לבב” (תהלים כד, ד), היכול להרחיב לאין שיעור את הכלל הפשוט האומר ללא סייגים – ‘את השנוא עליך אל תעשה לזולתך’ (למשל שיעבוד, דיכוי, התעללות, קיפוח, עושק, שקר, גזל, נישול, פחד, נטילת חיים, ביזוי, אפליה, אבטלה, גידור, כיתור, מיחסום) והיכול לצרף לכלל הנזכר את הכרה ההפוכה שאת כל שהוא אהוב ויקר ערך, מן הראוי לחלוק בשווה ככל האפשר עם הכלל ועם כל אחד מהפרטים, ללא סייגים (למשל חירות ושוויון, צדק ושלום, חכמה ומשפט, חופש בחירה ויצירה, הזדמנויות השכלה ופרנסה, חסד ואמת, ריבונות וכבוד, חופש תנועה וחופש ביטוי, הבטחת עבודה, פרנסה, רווחה ובריאות, הגנת החי, הצומח והסביבה, טיפוח האמנויות והמדע) וביתר שאת עם אלה שחסרים ערכים מתני־חיים אלה.

מנהיג מחולל תמורות נכספות הוא זה שיכול לשים לנגד עיניו את איפיונו הבלתי צפוי של המנהיג הגדול, החוזה והמחוקק שהוציא את עם ישראל משיעבוד לחירות ומעריצות לריבונות: “והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה” (במדבר יב, ג) ואת תיאורו הנפלא בספרות החסידית המצביע על המסירות חסרת הפניות לטובת הכלל ועל המקום המכריע של החירות בהוויתו: “משה רבינו…לא היה לו שום נגיעה משום דבר רק כל כוונתו היה לטובת כלל ישראל…וזה היה מפורש אצלו בכל רגע ולכן היה משה רבינו עליו השלום הבן חורין האמיתי, שאם לא היה בן חורין אמיתי לא היה נבחר מכל ישראל לגואל…והוא גאל כל ישראל לפי שהיה מדוגל בחירות” (יעקב ליינר, בית יעקב, שמות, יד ע"ב).

על מנהיג לזכור כל העת שיש להנחיל את החירות לכלל ולהחיל את הכלל “חביב אדם שנברא בצלם” (משנה פרק ג, יד) על כל אדם ואדם ולשים לנגד עיניו את תנאי ההנהגה “צדק צדק תרדוף” (דברים טז, כ) המבוסס על תפישת עולם שאמרה כבר לפני אלפי שנים: “רוחי דעת אמת וצדק בקודש קודשים” (שירות עולת השבת) ועל חוק שמגדיר עצמו בזיקה לחיוב השלום והחיים: “דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, עץ חיים היא למחזיקים בה” (משלי ג יז–יח). מנהיג ראוי הוא זה שמשנן מדי יום את חזון הנביאים המצייר את אחרית הימים, ועושה כל אשר לאל ידו לחוללו בימיו: “וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה” (ישעיהו ב, ד) כדי ש“העם ההולכים בחושך ראו אור גדול” (ישעיהו ט, א).