יותר משלשים שנה עברו מהזמן שבו נכתבו ונתפרסמו בראשונה רוב רובם של הדברים הנתונים בספר זה. מאז התחוללו שנויים גדולים בארץ ישראל, גם בחיצוניותה וגם בפנימיותה. את הדרך מטבריה לצפת עוברים עכשיו במכונית במשך שעה על פני כביש מצוין, מצוּפּה אספלט, ואילו בזמן, שבו בערך נכתבה הרשימה “געגועים”, רכב כותב השורות האלה שש שעות רצופות מטבריה לצפת בשבילי־הרים נפלאי־הוד, אך גם מסוּכּנים למדי. הבצות מפיצות הקדחת כבר יבשו בחלקן, ודבריה האחרונים של גבורת הרשימה “הדסה”: “אבא, הן לא תעזוב את השדות האלה. הן הבצות תיובשנה סוף סוף…” נתקיימו, אם לא ביחס לכל ארצנו הרי לפחות ביחס למושבתה הקטנה אשר בין השומרון והגליל. חלו שנויים ניכרים גם בהלך־הנפש של הבנים הבונים, של העולים־החלוצים. מסופ­קני, אם מצויים עכשיו חולמי חלומות ובעלי־דמיונות מטפוסו של משה יוסי המתואר ברשימה “בערבה”, או מטפוסו של גבור הרשימה “על קברות הגבורים”. יוצא דופן, מאד יוצא דופן, יראה בודאי עכשיו גם לוי, גבור “התועה בזמן”. זמנים חדשים – צפרים חדשות. חלום הגאולה בדרך לפתרונו פשט את צורתו הראשונה, התמימה, ההוזה, ולבש צורה חדשה, פעילה, נועזה, נהפך למרץ ההגשמה. אך גם בזמן כבישי האספלט נעים להזכר בשבילים השוממים, המסוכנים ונפלאי ההוד, ובדור ההגשמה לא למותר להזכיר גם את החולמים הלוחמים של דור הקודם…