רקע
דוד שמעוני
הֲדַסָּה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מסדה; תש"ו

הלכתי בדרך יחידי. מימיני התרוממו הרים ומשמאלי סער הים. השמים היו מעוננים ומלקוש מאוחר, דק וחודר ירד בלי הרף. ירקרק ההרים הפך אפל משפעת הצל. על השדות הניעה קמה גבוהה את קווצותיה־זהב, שעליהן ומעליהן נפלו רסיסים מבריקים. סודרים לבנים ושחורים של ערביים חסונים וערביות גבוהות־חזה הבהיקו במרחב. לפעמים נתקלתי באורחת גמלים ההולכת לקראתי. הבדוים שזופי שמש המדבר, הביטו עלי בסקרנות ומדדו במבטים מלאי־ערמה את היהודי הרזה ההולך לבטח דרכו. התנועעו הדבשות המרופדות בכרים, התנועעו הצרורות הקשורים אליהן, התנדנדו הרוכבים האמיצים ושרו שיריהם־תפלותיהם, מלאי השתפכות וכליון הנפש. הגשם לא חדל לרדת.

רטוב כלי ורעב הגעתי לפנות ערב למושבה אחת על מפתן הגליל התחתון. נכנסתי לבית הראשון, בית־אבן קטן. על הרצפה ישבה אשה כבת שלשים וחמש, עדינת־פנים ושזופה ובררה את הפסולת מתוך גל חטים, שנערם על שמיכה ישנה וקרועה. בעריסה שעמדה אצלה גנח תינוק. בבית היתה שרויה אפלולית. בחלונות שהיו מסורגים רשתות חוטי־ברזל לסתרה מזבובים ויתושים תופף הגשם. אמרתי שלום, ובהסירי מעל שכמי את תרמילי ישבתי לנוח על ספסל־העץ היחידי, שעמד אצל הפתח.

התינוק גנח בחצי־האוֹפל, האשה התאמצה לישנו בפזמונות שונים ובין נגון לנגון פנתה אלי בשאלות. אחרי הודע לה מאין ולאן אני הולך, בקשתני להניע קצת את תינוקה. עוד מעט ובא אישה מן השדה, והארוחה עוד לא נכונה. הנשמע כזאת? אבד לה לגמרי כח הזכרון. מיום שקרה לה האסון היא כמוּכּת־תמהון. אל נכון ידוע כבר לכבודו, שבתה הבכירה, זו שגמרה בעיר הקרובה את בית הספר בהצטיינות וחפצה להיות מורה במושבת מולדתה, מתה מקדחת צהובה לפני חדשים. האומנם לא שמע כבודו מזה? עוד מעט ובא אישה וספר לו את הכל. לה כבר אין כח לספר.

בחצר המוקפת גדר אבנים נשמעה געית פרים ומשק אופן. מגפים כבדים בוססו רפש. אש הכירה רעדה פתאום והתחילה דועכת. איש בעל קומה ופנים שוחקות, מכתרות זקן שחור, פתח את הדלת לרוחה ונכנס הביתה. אחרי הסירו את מגפיו ורחצו את פניו נתן לי שלום. בת־צחוקו הרחבה כאילו גרשה את העצב השורה בבית. טפות הגשם שגלשו מהשמשות הבוכיות של החלון נראו לי פתאום בהירות יותר. הרגשתי בנפילתן את הפזיזות העליזה של גשמי־האביב. רגע אחד והרגשה זו חלפה עברה במהירות הברק והשאירה בנפשי סרח אור כמוס.

הדליקו נר חלב ואל השלחן הגישו מרק פולים וככר לחם. עוד היה לפני שקיעת־חמה, ואור קלוש חיור, של בין הערבים שמש בערבוביה עם אור הנר. עיני נסבו בלי־משים אל השמיכה הקרועה והבלה, שהיתה סרוחה על הרצפה. האם לא מוטל שם איזה מת? פתאום הטהרו השמים ובעד החלון הבהיק שביב דם של השמש השוקעת. שפועי ערמת החטים הזהירו בנגה־חכליל עגום. ישבנו אל השלחן מתוך שתיקה. האשה הניעה ביד אחת את העריסה, כשידה השניה עסוקה בפת לחם. כן, כעת בעלה בבית והוא יכול לספר לאורח על דבר הדסה. בת כמה היתה הדסה? בת שבע עשרה. כן, היא זוכרת בדיוק, היא נולדה באניה בעלותם לארץ ישראל.

בעל הבית קורץ לי בעיניו הטובות והנוגות ואוכל. אולם האם אינה יכולה להתאפק. אינה יכולה להבין, מדוע הוא שותק. אם האורח שואל על דבר הדסה, מדוע הוא שותק? והאם פלא הוא שהכל שואלים עליה? הן היא היתה מלאך אלהים. הן שום מורה לא רצה להשתקע במושבה זו מפחד הקדחת הצהובה. הן גם לה הציעו משרות אחרות, אך היא באחת: במושבה זו נולדה ובה תחיה: אין המושבה יכולה להשאר בלי מורה. מה יגיד כבודו לזה? את עקשנותו של אבא ירשה. ומי היה יכול לעמוד בפניה? הן מלאך אלהים היתה…

התעבו הצללים בזויות ומבעד החלונות נשקף הלילה. בעלת הבית נקתה את השולחן, ישבה בזוית ותנדנד את עריסת התינוק. שפתיה נעו ומביניהן הסתננה בלאט שירה קודרה ומתקוממה, מלאת געגו­עים ומחאה אלמת. המטפחת צנחה מעל ראשה, ושערותיה הארכּות השחורות רקדו על כתפותיה. עכבר צפצף, דלג מתחת הספסל ונעלם בחור.

שלהבת הנר פזזה ותרקד על השלחן צללים משנים, אשר מדי הגיעם אל כרכוב השלחן הוּתז ראשם ונעלם. אך תקטן לרגע השלהבת, והצללים ישובו לקדמותם, וראשם יושם שנית עליהם וחיו. אל ערמת החטים ישבנו כעת שנינו, אני ובעל הבית. הוא מדבר בלחש ומסתכל לרגעים לעבר אשתו. זו כמעט שיצאה מדעתה אחרי האסון הנורא. ועד היום עודנה כהלומת־רעם. מה יאמר ומה ידבר? פנינה כזו, פנינה כזו… מי יוכל לתאר את יפיה ואת חנה, את טוּב־שכלה ואת עוז לבה? אבל גבר הוא גבר… יודע הוא, כי כהנה וכהנה אכלו הבצות הסובבות את המושבה… הוי הדסה, הדסה…

האנחה מתבלטת בחלל האפלולי של החדר. האשה הסבה את רא­שה והפסיקה את נגונה. האיש כבש את פניו כנבהל ונכלם. צפור־לילה יבבה במרחקים.

בלילה ראיתי את הדסה. היא היתה גבוהה ועדינה וקולה רך וצלול: “הן המושבה אינה יכולה להשאר בלי מורה!” היא ישבה על ערמת חטים בשדה רחב־ידים, שקצותיו אבדו בים הגדול. אדים שׂבים עלו מהבצות, התאבכו והשתטחו על השדות והסתבכו בקווצותיה הזהובות, אך עיניה־תכלת שחקו. הביטה על אמה ונשקה לה, התרפקה עליה ושחקה: – אמא שלי היקרה, אמא שלי הטפשה, מדוע תבכי? הן האדים לא יוכלו לעשות לי רע, הן אנכי רק שבולת, שבולת צומחת בשדה…

שאון הדלת בסובבה על צירה העירני. עמוד אבק־כסף רחף בחלל החדר. על הכירה הבהיק האפר הקר. בעל הבית נעול במגפיו הכבדים כבר התכונן לצאת לעבודתו. מהרתי ללבוש את בגדי ואצא אתו. ההרים עוד היו עטופים ערפל, אך פסגותיהם כבר האדימו. המושבה הקטנה המוקפת חומת אבנים התחילה מתעוררת. נדמתה לי כמבצר בודד: אנשים אמיצי־נפש באו להלחם עם בצות־הקטב והקימוהו. געו שורים ופרות, געו חמורים וצהלו סוסים. הבריקה בנגהות־השחר מחרשה עזובה על אם הדרך, שרק קילון הבאר. מרחוק נראו שרידי מבצר ישן־נושן, מכוסים בעשבים ופרחים רחוצי־טל. הרחק, הרחק השתרעו שדמות מנמנמות, מכספוֹת מרסיסי־לילה. בעל הבית נעץ את מבטו במרחק, וכשהוא יושב כבר בעגלתו מוכן לנסוע השדה אמר לי:

– הנך יודע, מה היו דבריה האחרונים? “אבא, הן לא תעזוב את השדות האלה. הן הבצות תיובשנה סוף סוף…”

הוא דפק בצמד הסוסים, והעגלה נתקה ממקומה ברעש. אני עשיתי דרכי הלאה, לעבר מזה. אך בהפנותי את פני לצד המושבה ראיתי עוד את ערפו החזק של האב השכול. פניו לא נראו. הם היו מוסבים לשדות הזהב, ששחקו לקראת השחר מתוך מסגרת בצות הקטב…


תר"ע.

המלצות קוראים
תגיות