יותר משלשים שנה עברו מהזמן שבו נכתבו ונתפרסמו בראשונה רוב רובם של הדברים הנתונים בספר זה. מאז התחוללו שנויים גדולים בארץ ישראל, גם בחיצוניותה וגם בפנימיותה. את הדרך מטבריה לצפת עוברים עכשיו במכונית במשך שעה על פני כביש מצוין, מצוּפּה אספלט, ואילו בזמן, שבו בערך נכתבה הרשימה “געגועים”, רכב כותב השורות האלה שש שעות רצופות מטבריה לצפת בשבילי־הרים נפלאי־הוד, אך גם מסוּכּנים למדי. הבצות מפיצות הקדחת כבר יבשו בחלקן, ודבריה האחרונים של גבורת הרשימה “הדסה”: “אבא, הן לא תעזוב את השדות האלה. הן הבצות תיובשנה סוף סוף…” נתקיימו, אם לא ביחס לכל ארצנו הרי לפחות ביחס למושבתה הקטנה אשר בין השומרון והגליל. חלו שנויים ניכרים גם בהלך־הנפש של הבנים הבונים, של העולים־החלוצים. מסופקני, אם מצויים עכשיו חולמי חלומות ובעלי־דמיונות מטפוסו של משה יוסי המתואר ברשימה “בערבה”, או מטפוסו של גבור הרשימה “על קברות הגבורים”. יוצא דופן, מאד יוצא דופן, יראה בודאי עכשיו גם לוי, גבור “התועה בזמן”. זמנים חדשים – צפרים חדשות. חלום הגאולה בדרך לפתרונו פשט את צורתו הראשונה, התמימה, ההוזה, ולבש צורה חדשה, פעילה, נועזה, נהפך למרץ ההגשמה. אך גם בזמן כבישי האספלט נעים להזכר בשבילים השוממים, המסוכנים ונפלאי ההוד, ובדור ההגשמה לא למותר להזכיר גם את החולמים הלוחמים של דור הקודם…
הלכתי בדרך יחידי. מימיני התרוממו הרים ומשמאלי סער הים. השמים היו מעוננים ומלקוש מאוחר, דק וחודר ירד בלי הרף. ירקרק ההרים הפך אפל משפעת הצל. על השדות הניעה קמה גבוהה את קווצותיה־זהב, שעליהן ומעליהן נפלו רסיסים מבריקים. סודרים לבנים ושחורים של ערביים חסונים וערביות גבוהות־חזה הבהיקו במרחב. לפעמים נתקלתי באורחת גמלים ההולכת לקראתי. הבדוים שזופי שמש המדבר, הביטו עלי בסקרנות ומדדו במבטים מלאי־ערמה את היהודי הרזה ההולך לבטח דרכו. התנועעו הדבשות המרופדות בכרים, התנועעו הצרורות הקשורים אליהן, התנדנדו הרוכבים האמיצים ושרו שיריהם־תפלותיהם, מלאי השתפכות וכליון הנפש. הגשם לא חדל לרדת.
רטוב כלי ורעב הגעתי לפנות ערב למושבה אחת על מפתן הגליל התחתון. נכנסתי לבית הראשון, בית־אבן קטן. על הרצפה ישבה אשה כבת שלשים וחמש, עדינת־פנים ושזופה ובררה את הפסולת מתוך גל חטים, שנערם על שמיכה ישנה וקרועה. בעריסה שעמדה אצלה גנח תינוק. בבית היתה שרויה אפלולית. בחלונות שהיו מסורגים רשתות חוטי־ברזל לסתרה מזבובים ויתושים תופף הגשם. אמרתי שלום, ובהסירי מעל שכמי את תרמילי ישבתי לנוח על ספסל־העץ היחידי, שעמד אצל הפתח.
התינוק גנח בחצי־האוֹפל, האשה התאמצה לישנו בפזמונות שונים ובין נגון לנגון פנתה אלי בשאלות. אחרי הודע לה מאין ולאן אני הולך, בקשתני להניע קצת את תינוקה. עוד מעט ובא אישה מן השדה, והארוחה עוד לא נכונה. הנשמע כזאת? אבד לה לגמרי כח הזכרון. מיום שקרה לה האסון היא כמוּכּת־תמהון. אל נכון ידוע כבר לכבודו, שבתה הבכירה, זו שגמרה בעיר הקרובה את בית הספר בהצטיינות וחפצה להיות מורה במושבת מולדתה, מתה מקדחת צהובה לפני חדשים. האומנם לא שמע כבודו מזה? עוד מעט ובא אישה וספר לו את הכל. לה כבר אין כח לספר.
בחצר המוקפת גדר אבנים נשמעה געית פרים ומשק אופן. מגפים כבדים בוססו רפש. אש הכירה רעדה פתאום והתחילה דועכת. איש בעל קומה ופנים שוחקות, מכתרות זקן שחור, פתח את הדלת לרוחה ונכנס הביתה. אחרי הסירו את מגפיו ורחצו את פניו נתן לי שלום. בת־צחוקו הרחבה כאילו גרשה את העצב השורה בבית. טפות הגשם שגלשו מהשמשות הבוכיות של החלון נראו לי פתאום בהירות יותר. הרגשתי בנפילתן את הפזיזות העליזה של גשמי־האביב. רגע אחד והרגשה זו חלפה עברה במהירות הברק והשאירה בנפשי סרח אור כמוס.
הדליקו נר חלב ואל השלחן הגישו מרק פולים וככר לחם. עוד היה לפני שקיעת־חמה, ואור קלוש חיור, של בין הערבים שמש בערבוביה עם אור הנר. עיני נסבו בלי־משים אל השמיכה הקרועה והבלה, שהיתה סרוחה על הרצפה. האם לא מוטל שם איזה מת? פתאום הטהרו השמים ובעד החלון הבהיק שביב דם של השמש השוקעת. שפועי ערמת החטים הזהירו בנגה־חכליל עגום. ישבנו אל השלחן מתוך שתיקה. האשה הניעה ביד אחת את העריסה, כשידה השניה עסוקה בפת לחם. כן, כעת בעלה בבית והוא יכול לספר לאורח על דבר הדסה. בת כמה היתה הדסה? בת שבע עשרה. כן, היא זוכרת בדיוק, היא נולדה באניה בעלותם לארץ ישראל.
בעל הבית קורץ לי בעיניו הטובות והנוגות ואוכל. אולם האם אינה יכולה להתאפק. אינה יכולה להבין, מדוע הוא שותק. אם האורח שואל על דבר הדסה, מדוע הוא שותק? והאם פלא הוא שהכל שואלים עליה? הן היא היתה מלאך אלהים. הן שום מורה לא רצה להשתקע במושבה זו מפחד הקדחת הצהובה. הן גם לה הציעו משרות אחרות, אך היא באחת: במושבה זו נולדה ובה תחיה: אין המושבה יכולה להשאר בלי מורה. מה יגיד כבודו לזה? את עקשנותו של אבא ירשה. ומי היה יכול לעמוד בפניה? הן מלאך אלהים היתה…
התעבו הצללים בזויות ומבעד החלונות נשקף הלילה. בעלת הבית נקתה את השולחן, ישבה בזוית ותנדנד את עריסת התינוק. שפתיה נעו ומביניהן הסתננה בלאט שירה קודרה ומתקוממה, מלאת געגועים ומחאה אלמת. המטפחת צנחה מעל ראשה, ושערותיה הארכּות השחורות רקדו על כתפותיה. עכבר צפצף, דלג מתחת הספסל ונעלם בחור.
שלהבת הנר פזזה ותרקד על השלחן צללים משנים, אשר מדי הגיעם אל כרכוב השלחן הוּתז ראשם ונעלם. אך תקטן לרגע השלהבת, והצללים ישובו לקדמותם, וראשם יושם שנית עליהם וחיו. אל ערמת החטים ישבנו כעת שנינו, אני ובעל הבית. הוא מדבר בלחש ומסתכל לרגעים לעבר אשתו. זו כמעט שיצאה מדעתה אחרי האסון הנורא. ועד היום עודנה כהלומת־רעם. מה יאמר ומה ידבר? פנינה כזו, פנינה כזו… מי יוכל לתאר את יפיה ואת חנה, את טוּב־שכלה ואת עוז לבה? אבל גבר הוא גבר… יודע הוא, כי כהנה וכהנה אכלו הבצות הסובבות את המושבה… הוי הדסה, הדסה…
האנחה מתבלטת בחלל האפלולי של החדר. האשה הסבה את ראשה והפסיקה את נגונה. האיש כבש את פניו כנבהל ונכלם. צפור־לילה יבבה במרחקים.
בלילה ראיתי את הדסה. היא היתה גבוהה ועדינה וקולה רך וצלול: “הן המושבה אינה יכולה להשאר בלי מורה!” היא ישבה על ערמת חטים בשדה רחב־ידים, שקצותיו אבדו בים הגדול. אדים שׂבים עלו מהבצות, התאבכו והשתטחו על השדות והסתבכו בקווצותיה הזהובות, אך עיניה־תכלת שחקו. הביטה על אמה ונשקה לה, התרפקה עליה ושחקה: – אמא שלי היקרה, אמא שלי הטפשה, מדוע תבכי? הן האדים לא יוכלו לעשות לי רע, הן אנכי רק שבולת, שבולת צומחת בשדה…
שאון הדלת בסובבה על צירה העירני. עמוד אבק־כסף רחף בחלל החדר. על הכירה הבהיק האפר הקר. בעל הבית נעול במגפיו הכבדים כבר התכונן לצאת לעבודתו. מהרתי ללבוש את בגדי ואצא אתו. ההרים עוד היו עטופים ערפל, אך פסגותיהם כבר האדימו. המושבה הקטנה המוקפת חומת אבנים התחילה מתעוררת. נדמתה לי כמבצר בודד: אנשים אמיצי־נפש באו להלחם עם בצות־הקטב והקימוהו. געו שורים ופרות, געו חמורים וצהלו סוסים. הבריקה בנגהות־השחר מחרשה עזובה על אם הדרך, שרק קילון הבאר. מרחוק נראו שרידי מבצר ישן־נושן, מכוסים בעשבים ופרחים רחוצי־טל. הרחק, הרחק השתרעו שדמות מנמנמות, מכספוֹת מרסיסי־לילה. בעל הבית נעץ את מבטו במרחק, וכשהוא יושב כבר בעגלתו מוכן לנסוע השדה אמר לי:
– הנך יודע, מה היו דבריה האחרונים? “אבא, הן לא תעזוב את השדות האלה. הן הבצות תיובשנה סוף סוף…”
הוא דפק בצמד הסוסים, והעגלה נתקה ממקומה ברעש. אני עשיתי דרכי הלאה, לעבר מזה. אך בהפנותי את פני לצד המושבה ראיתי עוד את ערפו החזק של האב השכול. פניו לא נראו. הם היו מוסבים לשדות הזהב, ששחקו לקראת השחר מתוך מסגרת בצות הקטב…
תר"ע.
החבורה שתקה. הבידואי מהרי חורן מזוין ברובה אנגלי ומקושט בטלית חדשה הקטיר את מקטרתו בהנאה מרֻבה והסתכל בעיון בכתובת־הקעקע אשר על ידיו. הערבי הזקן סכך על ראשו בשמשיה שהחזיק בידו, ואת רגליו היחפות הניע בלי הרף לשני צדי הסוסה, אך הסוסה השחורה לא שמה לב לדפיקותיו ותוסף להתנהל בלאט בדרך העולה הרה. השביל הצר מתפתל בין אבנים, נמחק לרגעים בפלגי ההרים ועולה שנית מן המים. נטפים מבריקים מוסיפים עוד איזה רגעים לטפטף מהפרסות שנתקו מן המים, ונדמה, כאילו הבהמות חוצבות פנינים מהאבנים השחורות. מוּקפת חומת הרים מוריקים רבצה הכנרת בבקעה, שלוה ומוצפת־קרנים כשקוי־זהב אפלולי בקערת אזמרגדין. צפרים לבנות־כנף נשאו מעל למקוה־המים הגדול. דממת צהרים תקפה את הכל. הבחור החתן מטבריה שנסע לצפת אל כלתו לימי הפסח ישב על חמורו, כששתי רגליו מורדות לצד אחד, ונמנם. המוּכר1, צפתי גבה־קומה ורחב־כתפים הלך רגלי, כמאסף לכל השיירה, שקוע במחשבות. אחרי השיחה עם הבחור ששב מאמריקה כמעט שהחליט ללכת להתם. קצה נפשו בעבודתו הקשה. ומה הגמול? פת חרבה בצפת המרוּפשה. אותו הבחור ששב מאמריקה רכב לימינו על פרדה סרבנית וסנן חרש מבין שפתיו דברי גדופים כלפי בהמתו וכלפי הדרך הכבדה, אולם את עיניו לא הסיר אף רגע מעטרת הכסף אשר על ראש החרמון. זה עשר שנים אשר לא ראה אותו, את החרמון. עשר שנים רצופות שהה בנכר.
הדרך נעשתה קשה יותר ויותר. החוֹם הציק מאד. אף עב קטנה לא נראתה בשמי־התכלת הצחים, אף זעזוע קל לא הרגש באויר. רק פלגים שקשקו והמו בין ערוגות אבנים, פלגי־הרים טהורים, אפיקי־אביב שואנים. בקר וצאן גוחנים על האפיקים, שותים בצמא את המים הזכים, כשהרועה הקטן, לבוש טלית ארכּה, שוכב לו פרקדן על מצע אבנים ומביט אל השמים. הבהמות שעליהן רכבנו עמדו כפעם בפעם על יד המעינות וכפפו את ראשיהן אל המים, כאילו התכונו לשתות, – תואנה היתה זאת להן, להנפש רצו ובמים לא נגעו. ביחוד הקשתה את ערפה הפרדה של הבחור האמריקאי. אותו בחור כבר הסיר מעל כתפיו את מעילו ואת חזיתו ונשאר רק בחלוקו הלבן, שגם הוא כבר היה רטוב מזעה. פניו המגלחים למשעי להטו מחום ועיניו הגדולות והיפות, עינים שחורות של ספרדי טפוסי, הבריקו מכעס. הוא התרגז והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו.
– הנה לכם ארץ ישראל, ארץ ישמעאל – הוא פונה אלי בזרגון נלעג, אשר למד לדעת בגיטו הניויורקית: השד הסיתני לעלות הנה. עשר שנים חייתי באמריקה ולא ידעתי רע, ופתאום – הרי לך ארץ ישראל! חפצתי לראות את אבי זקני היושב בצפת – יליד צפת אנכי – ושכחתי, כי יש לי עסק עם ארץ ישראל. ח, ח… באמריקה מהלך כזה שמטבריה לצפת עוברים בעשרים רגע ופה… שש שעות רצופות התנועע והתנועע על גב פרדה ארורה, יקחנה אפל! וצפת בעצמה, זו עיר הקבצנים והמנוּולים… ממש ניו־יורק, בדמותה כצלמה…
הוא מצליף את שוטו על גב הפרדה, שעמדה לשמוע תוכחתו. זו נתקת ממקומה בכח, והבחור כמעט שנפל ארצה. קצפו מתגבר והוא ממשיך את דבריו ביתר רוגז:
– איזה משוגע ירכב, למשל, באמריקה בשעת־חום כזו? לפנות ערב טיֵל די חפצך, אבל בצהרים? שם בצהרים עובדים, עובדים אמנם כמה שנאמר, אבל מרויחים יפה, אין מה להתאונן… הן בלילה אי־אפשר לנסוע לצפת המרופשה! לסטים יתנפלו עליך, יקחו את כל אשר לך ובתור הוספה עוד יהרגוך נפש… ארץ י–ש–ר–א–ל…
את המלים האחרונות הוא מתאמץ להטעים עד כמה שאפשר בקול מביע בוז ודראון. אבל חמתו עוד לא שככה.
– נקח, למשל, את הפרדות. האם באמריקה תּראה ותמצא חיה סרוחה זו, ולו גם יתנו בעדה מלוֹא חבית זהב? שם טְרַם ורק טרם. טרם על האדמה, טרם מתחת לאדמה וטרם ממעל לאדמה. סע כאות נפשך והכל בחצי חנם. רק משוגע יוכל לעלות מאמריקה לארץ ישראל! אמנם גם הוא עוד ישוב לאמריקה… עוד לא יצא מדעתו, כדי להשאר בפלשתינה עכורה זו.
והדרך מטפסת ומתרוממת בין כפי בראשית, מעפילה לעלות על כתלי סלעים זקופים וגולשה פתאום אל העמק, טובלת בנחל מהיר־גלים ומשם היא עושה שנית קפיצה למעלה, כמו בכונה להרגיז את הבחור האמריקאי. קול תלונותיו מתערב ומתבולל בצלילים אחרים, צלילים טמירים ואדירים, צלילי שירת האביב בהרי הגליל. באדרת ירקרקת התעטפו ההרים, התקשטו בפרחי שלל צבעים, ויבלי מים שלחו מסתרי־נקרותיהם לבשר לכל עובר ושב, כי בא האביב. עטרת החרמון התנוצצה מרחוק ברבבות זהרורים ונגוֹהות מבעד לערפל דק, שקוף. עננות לבנות הכתירו אותה לרגעים, והיא נראתה ככפת כסף ממורטה במשבצת חבצלות. אך עוברות העננות ונמוגות, משבצת החבצלות תאבד מעין רואה, ועטרת הכסף בולטת ומברקת על פני תכלת רקיע־אין־סוף.
אך הנה החלה השמש לבוא. הדממה התעמקה. בכו ורנו הפלגים, והמיתם ספּרה, כי חיים כבירים ורעננים מפכּים בכל ומכּל, כי מלאה כל האדמה געגועים נשאים ונשגבים, געגועי פריחה ותנובה. קרני שקיעה נחו על סלעי ההרים המטפסים זה על זה וכסוּ בחכליל ענוֹג את העשבים הגבוהים, שעלו מבקיעיהם. נשרים, נחפזים לקניהם, נשׂאו מעל לכּפים, נשׂאו וצרחו; שרקו עדרים בין המשאבים, הריעו חלילי הרועים. וההרים קלטו את תערובת הקולות, והר להר מסרה בהד ממשך ועמוּם… הדרך התלה בנו: הנה תבוא במצר בין שני כתלי צורים ושפעת צל תכתירנו וקרה נושמת עלינו, והנה תתרחב ונמשכה במישור על פני רצפת אבנים, ושמש שוקעת חוננת אותנו שנית בחסד קרניה. המערב לוהט מעל לחרבות מבצר עתיק. מן השער, שנשארו ממנו לפלטה רק שני עמודים גבוהים, זורם פלג שוטף. על הגלים השחורים, המבריקים כזפת, שוחה קשקשת נבובה של נחש. הבידואי מחורן מוציא מכיסו חליל אגמון, שם אותו בפיו ומוציא המון צלילים פראים מלאי גבורה וחדוה. ופתאום פותח הבחור האמריקאי־הצפתי בשירה הומיה ומתחננת, סוערה ומתפרצת, חציה ערבית וחציה עברית כמרבית שירי הספרדים. הבידואי מחורן שבע רצון מאד, וּמלא התפעלות הוא יורה מקנה־רובו. רעם היריה מתגלגל בין ההרים ומתמזג עם יללת תנים נבהלים. הבחור מפסיק את שירו, שם בי את עיניו ואומר:
– חי נפשי! אלף אמריקות בעד גליל אחד! לו ידעת, מה שונא אני את אמריקה זו, איך היתה לי לתועבה, איך אני ממאסה! אלף אלפי מפּלות עליה! עיני כהו מעשן ארובותיה, אזני חרשו משאון מכונותיה, ובתוך אלפי רבבות יושביה כמעט שיצאתי מדעתי מבדידות ומעצב… לו ידעת, כמה כאב לבי, מדי זכרי את בית אבי, אה צפת שלי…
פי פעור מתמהון למשמע אזני, אך הבחור כבר ממשיך שנית את שירתו והבידואי מרעים שוב מקנה־רובו, עד כי היו ההרים לחרדת אלהים. ה“מוּכר” מתנער ממחשבותיו הנוגות ומצטרף לה“פנטזי”2 במחיאות־כפים. החתן מטבריה שוחק מהנאה. אך הנה נחל עמק חוצה את דרכנו. נחוץ למצוא נתיבה אחרת. הערבי הזקן משתמש בהזדמנות זו, יורד מעל סוסו, רוחץ את ידיו ואת רגליו, כורע על ברכיו ומתפלל בלחש. האמריקאי־הצפתי, נגש אלי ושואל בקול שיש בו גם חרטה, גם תקוה:
– שמע נא, מה דעתך, האוכל למצוא כעת איזו פרנסה בארץ ישראל? לו ידעת, לו רק ידעת… הן זה לא כבר דברתי בגנותה על ארצנו, והכל מכאב לב… הן היא הקיאה אותי מקרבה… מחוסר לחם, פשוט מחוסר לחם אולצתי לנוד עשר שנים תמימות בנכר, בין אנשים זרים לי, בתוך חיים זרים לי. אמנם פרנסה היתה לי שם, אבל לא יכלתי להתגבר על געגועי לבית־אבי… בית־אב… הנך מבין? בית־אב…
הערבי הזקן עוד כורע על שפת הנחל ושפתיו נעות. החתן מטבריה מתנועע אצל עץ חרובים, הצומח מנקיק סלע וממלמל חרש את תפלת המנחה. המערב הולך ודועך והאמריקאי עומד בלי ניד ומביט אל ההרים העטופים צל… כאילו הוא מחכה מהם לתשובה, אם לא תקיאנו שנית מקרבה ארץ מולדתו…
לבקש את שתי הפרדות אשר אבדו – שליחות זו נמסרה לי ולמשה יוסי. את הפרדות הללו קנה בעל הפרדס רק שלשום, ולכן סבור היה, כי בשובן ממרעה הלילה לא מצאו את חצרן ותתעינה. היתה השעה השביעית בבקר, אך כל הפועלים כבר נמצאו בפרדס וסעדו פת שחרית. רֻבּם ישבו על מחצלות, שהיו פרושות אצל הברכה, וחיקם שמש להם שלחן. האיסטניסים שבהם השכילו לעשות מעין שלחנות מארגזי העץ, שבהם אורזים את תפוחי הזהב, ולעסו את לחמם וזיתיהם מתוך הרחבת־הדעת. רוח־בקר משובב נפש הניע את עלי העצים החלקים והמבריקים. בתעלות־המלט הצרות שנמשכו מהברכה לאורך הפרדס ולרחבו עד הגומות החפורות מסביב לאילנות, פכּוּ וקלחו המים הצלולים. אני ומשה יוסי, שהקדמנו לבוא בעוד מועד, שכבנו לנוח אחרי הסעודה בצל שיח המוּז, זה שבארץ ישראל קוראים לו תאנת־חוה. מסביב לפרחים הסגלגלים שהאדימו־השחירו כמשי בין העפאים הארכּים והרחבים, התעופפו וזמזמו דבורים רקומות־כנפים. בענג רב הבטתי אל מעבה הפרדס, שהאילנות שם עתיקים וענפיהם מרוּבים וחשכת צל שרויה מסביב להם. לנוע ביום חם כזה בערבות החול לא היה נעים ביותר, אלא משה יוסי לא הראה כל סימן של אי־רצון. בשויון נפש הקטיר את מקטרתו והקשיב אל ההלצות, שהרבו הפועלים להתלוצץ עליו.
– משה יוסי! – קורא פועל אחד תוך כדי אכילה: – כשתלך לבקש את הפרדות, אל נא תסור דרך אגב אל בני רכב. היום קצר!
– משה יוסי! – מרים השני את קולו: השתדל נא אצל בני רכב, שימנוני שר־צבא. למענך יעשו הכל!
– הוי, בנים משחיתים, למה אתם מתהוללים? – פונה אליהם השלישי בקול ערמה: – הרי אפשר, שמשה יוסי יתקצף בנו ולא ישוב עוד אלינו לעולמים. הרי אפשר, שישאר אצל בני רכב, ואנה אנו באים?
החבורה צוחקת ומשה יוסי אף הוא צוחק לעומתה. פניו המקוּמטים, המכסים שערות שחורות קלושות, מתרחבים מתוך בת־צחוקו. משה יוסי הוא כבן שלשים ושבע, מהיר וזריז וקל התנועה, אלא שלפי דברי הבריות דעתו אינה שפויה כל צרכה. כמעט את כל ארץ ישראל כבר מדד בשעלו והוא מדבר ערבית כאחד הערביים, ולפיכך נמנו וגמרו, שרק הוא מסוּגל למצוא את האבדה, הוא ולא אחר. אני נספחתי ללוותו מטעם בעל הפרדס. וטעמו ונימוקו עמו: עדיין טירון אני בעבודה, וביטול־עבודתי אינו דומה לביטול־עבודתו של פועל בדוק ומנוסה. הוי בעל הפרדס שלנו! חפץ הוא ללמדני קצת הלכות דרך ארץ…
הפעמון הגדול של המושבה מצלצל בכל עוז והפועלים קמים ופונים לעבודתם. אני ומשה יוסי צונפים לראשינו מטפחות לבנות וקושרים אותן בפתילים שחורים, לוקחים בידינו את מקלות השקדים שלנו ושמים לדרך פעמינו. משעול צר ומצל נמשך ועובר בין שני טורי פרדסים, ואנו נתקלים פעם בפעם בפועלים נחפזים, שאחרו לבוא לעבודתם. מכונות השאיבה שורקות, החמורים נוערים והאויר מלא צהלת חיים ועבודה. לאט לאט מתרחב המשעול ושטח הכרמים מתגלה לעינינו. השמש מחממת ביתר עוז ואנו מרגישים בחום היום כראוי. הדרך עולה להר, ובעוד שעה קלה אנו רואים לפנינו את המושבה לארכה ולרחבה, כלה מבריקה ועוטה ירק. אך הנה אנו נכנסים ועוברים בין שני כתלים של קמת זהב מימין ומשמאל. האויר כאן חם ביותר והבל מחניק נודף מן הבר. חסידות גדולות מטַילות ארֻכות וקצרות על פני הקמה, שולחות חרטומיהן בכובד ראש ומחטטות בין השבלים, כשגופן מתנועע הנה והנה על רגליהן הארכּות. משה יוסי עומד רגע במקומו כמהרהר, ואחר כך הוא רומז לי להימין. השד לא יקח את הפרדות, ושם, מימין לדרכנו, יש גן תאנים השייך לאחד האפנדים, בעל הכפר הקרוב. עונת התאנים אמנם רחוקה עוד, אך משוכת־הצבר של הגן מצוינת בפירותיה הטובים ולא למותר יהיה להשקיט בהם את צמאוננו. אנו נגשים אל הגן ותולשים את הפירות בראשי מקלותינו, אחר כך אנו מגלגלים אותם בחול, כדי להסיר מעליהם את מחטיהם הדקים והמרבּים, פותחים את הקלפה ומוציאים את התוך האדום והחלקלק ובולעים אותו בבת אחת. משה יוסי אומר, שמאכל זה מחיה נפשות; והרי הוא יושב בהרחבה בצלם של ענפי תאנה המוטלים מעל להמשוכה ובולע לתיאבון את הפרות המתוקים והעסיסיים. רוח שטות נכנסה בי ואני משמיע למשה־יוסי, כי אם נשב כך להנאתנו לא נמצא לעולם את הפרדות האובדות, והוא, לגודל צערי, נשמע לי תיכף וקם, נכון ללכת. אנו צועדים שנית בחום היום ושנינו שותקים. מסביב משתרעות שדמות־בר, מתנוססות גבעות קטנות, ושבילים מרֻבּים מתפתלים לנגד עינינו. על ראש גבעה נראית טחנה בודדת טובלת בזוֹהר, עומדת ומנמנמת על כנפיה השבורות. נבלת גמל מושלכת על אם הדרך ומעלה צחנה נוראה. זבובי מות לאלפים מסתובבים ומזמזמים ממעל לה. בקצה האופק נשקפים הרי יהודה, והם עוטים אד כחלחל־לבן. פסגותיהם הקרחות מבריקות פעם בכה ופעם בכה לזוהר היום, והכפרים הפזורים עליהם נראים כצבורי פטריות לבנות־כהות, הצומחות מתוך נקרות הסלעים.
השמש עומדת בחצי השמים. בנתיבה צרה, מוקפת שיחי צבר משני עבריה, אנו עוברים ונכנסים לכפר ערבי, לתוך צבּור של בתי־חמר קטנים הפזורים בלי סדר. הבתים המרופשים על חוריהם ופרציהם המשמשים דלתות וחלונות, טובלים בנגהות. כתלי־הטיט המבדילים בין חצר לחצר נראים כסוללות קטנות, וערמות־הזבל הגבוֹהות והמחֻדדות מתנוססות פה ושם כשרידי חרבות. על מפתני הבתים יושבות ערביות ופולות חלוקיהן, או בודקות אשה בראש חברתה. ילדים וילדות גוחנים על האדמה ומשתעשעים בצל הכתלים, שרמשים שונים זוחלים עליהם. על גג שטוח עומדת נערה צעירה ותולה לבנים בחבל המתוח בין שני כלונסאות. היא מסתכלת בנו זמן מה, שוחקת לעצמה ופתאום היא סופקת כף וממהרת לרדת החצרה. בקצה הכפר מתגלה לעינינו רצועת חול רחבה, המתנוצצה מרחוק. פה מתחילה הערבה. בדרכנו אנו פוגשים תמרים וזיתים בודדים, אולם גוברים אנו על יצרנו המסיתנו לשבת בצלם ולנוח, עוברים מהם והלאה ופונים אל אהלי הבידואים. הללו ידועים לגנבים מומחים, ובשכר מועט יש שהם משיבים את הגנבה לבעליה וגם מסייעים בידו למצאה, אם הם בעצמם לא השתתפו בה. משה יוסי יודע אותם היטב ומעורב עמהם, וכבר יצאו לו מוניטין בתור מומחה גדול בענינים אלה שבין בני המושבות ובין הבידוים. משה יוסי הולך כבן חיל בצעדים בטוחים ונכונים. ואולם אני חש עיפות וכובד בכל גופי. אני שואל את בן לויתי, אימתי נגיע לאותה המושבה העברית, אשר אמר לי בבוקר כי שם נאכל את ארוחת הצהרים. משה יוסי נרתע ממקומו: היאך שכח את הדבר והסיח לבו ממנו? הן אנחנו הולכים כעת בדרך אחרת לגמרי! דרך זו אמנם קצרה היא ביותר, אבל המושבה נמצאת בעבר אחר! אני מכון למשה יוסי מבט מלא תוכחה. משה יוסי מסתכל בי בבת־צחוק מפיקה טוב־לב והכרת־אשמה כאחד, מסתכל ואומר:
– אל תירא, אחויי1, כשנרעב נפגש בעוברי דרכים ונאכל מאשר להם.
תשובה זו לא הניחה את דעתי ואני מסנן מבין שפתי בכעס עשוי:
– ומה, אם, מעשה שטן, לא נפגש איש על דרכנו? הן נגוע ברעב!
– אי משום הא אין בכך כלום! מקובלני, אפשר לו לאדם לבלי לטעום טעם לחם כמה ימים, ואף על פי כן ישאר חי וקיים.
לשמע הנחומים האלה אני מרים אבן קטנה מהחול וזורקה למעלה, כלפי צפור חפה מפשע המסתובבת לתומה באויר. האבן החטיאה את המטרה, ואולם הצפור נבהלה ונעלמה בתכלת הרקיע. משה יוסי צוחק בקול וקורא בנגון החומש: “ויהיו בני ישראל במדבר”… צחוקו ונגונו צוללים בתוך דממת הנגהות. שנינו משתתקים. אני שוקע במחשבות: “ויהיו בני ישראל במדבר”… במדבר… היכן למדתי זה? אימתי? כן, זה היה בעירה רחוקה רחוקה מכאן, ביום חרף קר, כשסופת שלג נהמה… במדבר… היכן הוא עכשיו רבי הזקן, שגם ידוע לא ידע מה זה מדבר? ומה היא העירה עכשיו? הקבורה היא בשלג גם כעת, ברגע זה?… מזכרונותי אלו מעורר אותי צלצול זוגים. סודרים צחורים רוטטים בלבן האויר. אורחת גמלים מתנהלת בערבה. חבל ארך נמשך מגמל לגמל ומחבר את כלם לשורה אחת לבל יתפרדו. על הגמל העובר בראש מתנדנד ערבי ישיש, ראשו מורד מטה, ונראה כאילו הוא מסתכל במטה העבה והארך, המונח על ברכיו. יתר בני השיירה פוסעים לצדי הגמלים ומתקנים פעם בפעם את כדי השמן הגדולים החבושים לדבשוֹת. כמאסף להאורחה רוכב על חמור עלם צעיר מזוין ברובה. רגליו הארכּות נגררות לצלעות החמור הגוץ ונוגעות בחול. ביתד אשר בידו הוא דוקר פעם בפעם את צוארו של החמור לשם זירוז, אך בין דקירה לדקירה הוא משתמש ביתד זו גופה לצורך עצמו ומחטט בה בראשו מתחת לכפיה. בעוד זמן מה נעלמה האורחה מעינינו, ושוב אנו נשארים שנינו לבדנו, ושוב אנו עזובים לנפשנו בחול הערבה. השמים הטהורים והעמֻקים רוחצים באש לבנה. מסביב דממת לאות ושכרון. לטאות וזיקיות מנתרות על החול ומתחממות לאש החמה. רגלי כושלות וראשי סחרחר מעיפות ומחום. משה יוסי אוחז פתאום בידי ומראה לי באצבעו:
– ראה, הנה גל סלעים שם ממולנו. הרואה אתה? שם הצל מרֻבּה מן החמה. נלך וננוח שם! אם כה ואם כה הרי נגיע להבידואים רק לאחרי שקיעת החמה. ננוח קצת. וכי מה נפסיד?
הצעתו מוצאת חן בעיני מאד מאד. באמצע השטח המבריק לנגדנו בלבנוניתו משחירה ערמה גדולה. תלים לבנים קטנים שתו סביב לה כשומרים. בין שתי אבנים גבוהות, הנוגעות זו בזו כטבלות ספר פתוח כשהוא מוּעמד, אני נופל על החול בלי כח ושואף בצמאון את צנת הצל. רק כפות רגלי נמצאות עדיין ברשות החמה, מעבר לצל. משה יוסי מביט מתוך געגועים אל קצה האופק ואומר בקול עצוב:
– אילו מצאתי בן־לויה כלבבי, כי אז הלכתי שנית לחפש את בני רכב… אך אפסו בחורים עברים אמיצי לב ובעלי אמונה. אפסו ואינם…
בני רכב – זהו מעין שגעון, שדבק במשה יוסי. מאמין הוא באמונה שלמה במציאותם של בני רכב וחבה יתרה נודעת להם ממנו. במסעותיו הרבים על פני ארץ ישראל חדר כבר פעמים אל המקומות הרחוקים ביותר מן הישוב, אך למחוז חפצו, למקום מושבם של בני רכב, לא הגיע מעולם. מסעותיו ותיוריו אלו הולידו כבר אגדות שונות בפי בני המושבות וליצני הדור מספרים, כי למשה יוֹסי יש זה כבר אחוזת שדה ובית, וגם אשה, על אדמת בני רכב. הן לא לחנם אינו רוצה להתאכר בגליל או ביהודה, אף כי היתה לו הזדמנות לזה לא פעם ושתים! הן לא לחנם אינו רוצה לשאת אשה, אף כי הציעו לפניו ענינים אחדים הגונים מאד! משה יוסי הריהו עכשיו כבן שלשים ושבע וכל מכיריו כבר נתיאשו ממנו. הוא נולד בעיר קטנה ברוסיה ונתן תקוות טובות בלב אביו השוחט, כי יהיה לרב וגדול בישראל, אך בהיותו כבן שבע עשרה יצא לתרבות רעה ונתפקר, ברח לארץ ישראל ונעשה פועל במושבות הגליל העליון, שזה לא כבר נוסדו. בעבודתו הראה בעת הראשונה חריצות מרֻבּה, אך אחרי־כן מאס בה והיה עוזבה לפעמים לרגלי טיוליו במקומות רחוקים. מאז כמעט שלא נשתנה במראהו ובהליכותיו ולא כלום. מחליטים, כי משה יוסי זה, שאנו רואים אותו עכשיו, הוא אותו משה יוסי שלפני חמש עשרה שנה. “נשמה של צועני שוכנת באיש הזה, – אומרים עליו האכרים במנוד־ראש. – וחבל! הן לא רבים כמותו משכילים ולמדנים, וגם בעבודה הוא זריז לכשירצה… ורק קללת אלהים דבקה בו ואינו יכול לשבת במקום אחד, מטורף!”…
מתוך תנומה ולאות מתמכרת הערבה העקרה לליטופי הזהר, מתוך הרגל ישן־נושן היא סובאת וסופגת אותם בלי תקוה להבּנות מהם ולהחיות זרע… בכל מלוא מעוף העין נמשכים מרחבים מוצפי אש לבנה, חלקים ושטוחים כמפה לבנה־אפורה, או חרושים וקמוטים וזרועי־אבנים, עקבות רוחות וסערות. הרקיע כלו כקערת כסף צרופה באש, אשר עוד מעט ונמוגה, עוד מעט ונתכה, והנה טפות כסף נמס מטפטפות ורועדות באויר, מטפטפות ורוטטות בחלל העולם בלי לנפול על החול. שבת שבתון. אני עוצם את עיני ומשאיר רק סדק צר בינות לעפעפים; ומבעד הסדק הצר הזה הנני צד את רטט טפות הזהר ומותח קו אחד ארוֹך עד קצה האופק – גשר זהב בין שני עולמות, הנגלה והנסתר. עוד מעט וחפצי נכון בידי; הגשר מתוח ואני טס טיסה גדולה מסוף הערבה ועד סופה. אך משה יוסי דוחפני פתאום ברגלי, נועץ בי את שתי עיניו העמוקות והמתנוצצות ואומר:
– שמע נא, אולי תלוה אתה אלי?
ברגע הראשון אינו יודע כלפי מה מכוּונים דבריו, אך תיכף אני תופס את מובנם ועונה לו מתוך נמנום:
– לך לעזאזל עם בני רכב שלך! רואה אתה בן־אדם רוצה לישון – ואתה בא בחלומותיך…
הנני מעפעף שנית בעיני ומתאוה למתוח שוב את גשר הזהב ביני ובין קצה האופק אך כל עמלי לשוא. אני מתרומם ונשען על ארכובותי, מתגרד בגבחתי ואומר בקול בוכים:
– משה יוסי, משה יוסי, למה עוררתני?
אני חפץ להתחיל באיזו שיחה כדי לפכּח את שעמומי, אך הכרת פניו עונה בו, כי נפשו משוטטת כעת בעולם הדמיונות. ברגעים כמו אלה אני מרגיש יראת־כבוד מיוחדת לבן־אדם מוזר זה, שלבו תמים וטהור כלב הילד ובת־צחוק נוגה מרחפת תמיד על שפתיו. הנני מפנה את ראשי לעבר אחד ומביט לפני. עדת נמלים, אשר לא יספרו מרוב, טורחות בפגרו של עקרב, זוחלות מתחתיו, מעפילות על גבו, מכתירות אותו מכל העברים וממתיקות סוד, איך להניע ענק זה ממקומו. הרחק הרחק מאתנו עפה צפור בודדה, עולה ויורדת במעופה וחולפת פתאום בקו ישר כחץ מקשת ואובדת מאחרי גבעות החול. תר אני ומבקש במרחבי־הזוהר עוד דבר מה, כדי להזין עיני בו – ואיני מוצא. לאט לאט נסגרות עיני מאליהן וגשר זהב מתמתח שוב ביני ובין האפק. לאוּת ועדנה רבה משתפכות בכל אברי ואני הולך הלוך וקל…
כשהקיצותי משנתי כבר החלה השמש לרדת. שורה ארכּה ודקה של עבים קלות שקופות השתרעה בקצה השמים ורבצה בלי נוע. משה יוסי שכב פרקדן והביט למרום. כשהרגיש ביקיצתי פנה אלי ואמר:
– מה, ישנת? ואני איני יכול לישון בשעה שמרחבים כאלה משתרעים לפני. מדי ראותי מרחבי ערבה מתעורר בלבי חפץ עז לנוד ולנוע בלי סוף. והריני בשעה זו כאיש עברו יין, כשכור מרוֹב חירות, כאילו כנפים צמחו לי פתאום. בפעם הראשונה עלה על לבי הרעיון ללכת לבקש את בני רכב, כששכבתי בעמק יזרעאל עם דמדומי ערב. הרגשתי אז, כי רוח פלאים צוררת אותי בכנפיה ונושאת אותי למרחקים לא ידועים ומגלה לפני שמים חדשים וארץ חדשה, אשר לא שערתים. הקרה לך המקרה, כי שתי הרגשות שונות אשה מרעותה מתרוצצות בלבך בבת אחת, בלי געת האחת בחברתה, ומתוך כך אתה תופס את שתיהן ויורד לכל עמקן? בשעה ההיא, כששכבתי עם דמדומי ערב בעמק יזרעאל, היתה דממה רבה מסביב. ומתוך הדממה גוּנב אלי מעבר להרים וימים שאון־כרכים הרועשים והומים כאחוזי־בעתה יומם ולילה. אך באותה שעה עצמה לקחה אזני שמץ גם משירה רעננה וחיה, המפכה במרחקים כמוסים, שירת שבט כביר כח ולב, נאמן למסרת אבות, שאין לו בתים וערים, אשר ירתקוהו כאזיקים; אשר מאומה אין לו והכל יש לו… באותה שעה מאסתי בחיי עיר וגמרתי ללכת לבקש את בני רכב…
– אבל מנין לך, שבני רכב חוננו בכל המעלות הטובות שהזכרת?
– כלום שכחת מה שענו לירמיהו הנביא, כשחפץ להשקותם יין? "לא נשתה יין, כי יונדב בן רכב צו עלינו לאמר: “לא תשתו יין, אתם ובניכם עד עולם; ובית לא תבנו, וזרע לא תזרעו, וכרם לא תטעו ולא יהיה לכם, כי באהלים תשבו כל ימיכם, למען תחיו ימים רבים על פני האדמה, אשר אתם גרים שם; ונשמע בקול יהונדב בן רכב אבינו לכל אשר צִוָּנוּ”… המציר אתה לעצמך את אורח חייהם? יומם הם רועים את עדריהם, את צאנם ואת בקרם; תרים מקומות מרעה ויבלי מים למקנה, רוכבים על סוסים קלים ולומדים תכסיסי מלחמה לבלי להיות לחרפה בנפל עליהם צר ואויב; ובלילה הם מדליקים משואות ושׁרים את שיריהם, שירי האדם עלי אדמות: שירי החיים והמות, הזריחה והשקיעה, האהבה והתקוה, ועל כלם – שיר־גבורים כביר ומעודד לכבוד חופש האדם, חופש רוחו וגוו. את החיים הם מעריצים, כי על כן הם נהנים מזיום, וכלאי אבן וברזל אינם חוצצים בעדם ובעד התבל הנפלאה; רואים הם את הברק בהבריקו ואת השמש בצאתה ובבואה, ומתחקים על עקבות עננה, ומתבוננים איך משגשג העשב, ומתחרים במרוצת סופת נגב, בדאותם על סוּסיהם על פני הערבה. וגם את המות אינם יראים, כי רואים הם על כל מדרך כף רגלם, כי המות הוא רק מעבר, מעבר לחיים אחרים: לא יאבד כלה הדשא הנובל בחרבוני קיץ, בימות הגשמים יעלה מרקבונו יורש מקומו והכה שרש. “למען תחיו ימים רבים על פני האדמה” – אמר להם יהונדב אביהם. רק עם כזה, החי חיים כאלה, מסוגל לגדל משוררים וחוזים כבירים, אשר אמנם לא יחרשו הגיגי לבם בצפוֹרן שמיר על לוח סלע לזכרון לדור אחרון, כי על כן שירתם היא שירת המעין המתגבר, שירת הזמיר באביב, שיר הסערה במדבר… שיר הלב המלא רגש, השר ואינו יודע מה הוא שר…
השמש כבר עמדה בשפולי המערב. שורת העבים השקופות התעגלה כקשת ובערה בשלל צבעים וּגונים. הערבה דממה משנה דומיה, דומית השתוממות וצפיה, והיתה כנעורה מחלום שכרונה שנסך עליה חום היום הבוער, והיא מחכה לפתרונו… הרחק הרחק מעל לגבעת החול מתעופפה צפור לבנה ומתדפקה בוילון הרקיע הלוהט… משה יוסי יושב נשען על הסלע, המשליך צל כָּחל על חכליל החול, ומסתכל בכליון־נפש במעוף הצפור; דומה כאילו הוא מקוה להבקיע יחד עמה מעבר לפרכת ולהכנס לפני ולפנים… הצפור נעלמת בלהבות המערב ומשה יוסי פונה אלי בלחש עצב:
– הן תמיד, מדי דברי בבני־רכב לועגים לי שומעי ומוכיחים לי, שבני רכב אלה כבר אבדו וכלו מן העולם. טוב, נניח שאמת בפיהם. אבל העיקר הוא לנו לא בני רכב, כי אם אנחנו, אנחנו בעצמנו, החיים וקימים, הצריכים ללכת בדרכיהם… העיקר לנו לא בני רכב כי אם אורח חייהם. הן יכולים אנו להקים בני רכב חדשים, אנו בחורי־ישראל, שבלבנו מהבהב עוד ניצוץ קדמון מנשמתם של בני הדור ההוא, דור לביאי המדבר…
רוח ערב נושבת. אנו קמים, מחליצים עצמותינו ולוקחים מקלותינו בידינו. בעברנו אני מכה במקלי על הסלע. משה יוסי שוחק: “המן הסלע הזה תוציא לנו מים?”… המערב דועך. מרחוק נראים גלילי־עשן לבנים כהים מתאבכים באויר הכחול. עשן זה סימן הוא לתחנת לילה של הולכי־ארחות, ואנו מכוננים צעדנו לעבר המדורה.
-
בערבית – אחי. ↩
דלקו הפתילים הרבים בקערת השמן, ובהִדום לרגע תפילותיהם של עשרות לבבות נדכאים, נשמע רשרוש הלהב בחלל ה“אוהל” האטום וצפצוף צפרים מעבר לכתלים. מעבר לכתלים הבריקו בטללי בוֹקר שדמות ירושלים ובית לחם, זמזמו חרגולים, וחסידות גדולות, צחורות־גו ושחורות־כנף, התהלכו בבטחה בין השבלים המלאות. ב“אוהל” פנימה, מסביב לאבן הגבוהה והחלקה התפללו אנשים ונשים, נשקו את האבן הגבוהה והשותקה, נשכו ובכו. אחר מדדו אותה בחוט־שעוה ארך, שעבר מיד ליד, מתימנית דלה ושחורה ליהודי פולני בעל־כרס, מיוצא ארם־נהרים, בעל זקן שחור ומרובע, לאמריקני צעיר מגולח־שפם, מספרדית ענוגה ופורחת לתופרת ליטאית מוכת־שחפת. את החוט רטוב־הדמעות נתקו לחלקים, שמום בקערת השמן והדליקום.
הבקר הלך ואור, האהל התמלא יותר ויותר. יצאתי לפרוזדור לשאוף רוח. האויר הצח והזך הזדעזע מצלצלי פעמונים. הצלילים הגיעו מבית־לחם ומהרי ירושלים, מבתי התפלה של הנוצרים. פתאום הרגשתי על כתפי מגע יד. לפני עמד איש לבוש־קרעים ועל עיניו משקפים. על מגבעתו השחורה הלבינו נוצות, קרעי ניר וקש. מפיו נדף ריח חריף של יין ושכר.
– “הנך רואה: את הכל לקחו ממנו! הר־הזיתים כמעט כֻּלו להם הוא, ובבית־לחם אין לנו אף דריסת הרגל. וירושלים הקדושה מכל קודש – אוי מה היה לה! כדבר הנביא: טומאתה בשוליה… את הכל לקחו ממנו, בלתי קברה של רחל אמנו. נחמו, נחמו, עמי! עוד אמכם חיה!… העיקר, שתחיה האם, האם העבריה…”
נשר גדול־כנפים ועקום אף נחת מזוך התכלת, הסתובב מעל לכפת האוהל וימריא אל על, בדרך לבית לחם. נקודה אפורה־שחורה עוד הבהיקה רגע באויר השקוף ואבדה. סיס נבהל הציץ ממחבואו, מנקרת האילן הזקן אשר עם הקבר וצפצף בסרוגין. סיס שני ענה לו מבין הקמה. דבורים רקומות־כנפים התעופפו בין הפרחים.
– “עוד מעט ובשלה הקמה ולא ידינו עצבוּה; ישמע זמיר קוצרים וקוצרות ולא על שדותינו יפל… אנחנו רק נבכה, נבכה באוהל האפל”.
מעיני השכור נוזלות דמעות, נקוות בקמטי פניו המזיעים ונופלות על זקנו המסֻבּך.
– “בלילה, בלילה היא קמה מקברה ושמה לדרך פעמיה. ירושלימה תכונן צעדיה – טומאה… תט לבית לחם – טומאה… טומאה מסביב… מכאב לב היא בוכה ושבה לקברה. מדמעותיה ירוה הדגן ושגשגה החטה – בשבילם, בשבילם.”
אני רואה: ירח כסף שט על שדות. קופא הלילה על סודותיו, ליל זהרורים כחלחלים. במשעול הקמה הגבוהה צועדת בדממה אשה חורת. עיניה פתוחות לרוחה והיא כחולמת. נופלות דמעות־פנינים ומתמזגות עם טללי לילה… על הר ציון ששמם בוכים שועלים…
– “היא שבה לקברה, אך טרם יסתם הגולל תיצק לחש, כי לא תגע גם בה יד הטומאה. תפלתה החשאית קורעת את כל שבעת הרקיעים ומרעידה את כסא הכבוד.”
אני רואה: באוהל האפל נופלת על פניה אישה חורת. האבן הגבוהה מוטה הצדה ומשחיר חללו של הקבר. מבעד לאשנב מתגנבים קוי הלבנה ומצחצחים את חלקת האבן, משתטחים על קרקע הקבר ונופלים, רכים ומנחמים, על הגו הרך והגמיש הרועד מדמעות חנוקות.
– “נשמעת תפלתה החשאית, וקבר אמנו בידינו הוא עד היום. עלבונה ויסוריה של נשמה טהורה זו – מי יוכל לעמוד בפניהם? וכל עוד ידפוק לב עברי בחזה אם עבריה, לנו יהיה הקבר הזה. הטומאה לא תגע בו. בנשמתה של האם העבריה מתעלם עד היום ניצוץ של קדושה מנשמתה של רחל… העיקר, שלא ידעך הניצוץ… שתחיה האם, האם העבריה…”
מהאוהל נשמעה צעקת שבר: התופרת הליטאית, מוכת־השחפת, נפלה מתעלפת. על הדרך התאבכו תמרות אבק; עגלות וכרכרות הביאו מתפללים חדשים. גניחות־תחנונים וצלצלי פעמונים שוטטו נפרדים ומתחרים על מרחבי שדות…
רוח קל הניד הנה והנה את מסגרות החלונות הגדולים, שבקצות אחדות מהן התנוצצו שברי זגוגיות. מעבר לחלונות התנועעו האילנות כמשתתפים בתפלה והשליכו צללים ארוכים על רצפת האבנים. לא בערו נרות על ה“עמוד” ולוטה בקורי עכביש השתלשלה מאמצע הספון מנורת הנחושת הגדולה, הטובלת באפלולית זכה. נשקפו מבעד לחלונות שמים כחולים־שחרחרים וכוכב כסף יחידי, שצף מעל לההרים, הרי שומרון. השוֹחט, לבוש חלוק לבן ארוך, עבר לפני התבה וקבל את השבת. בנגון חרישי ענו אחריו המתפללים, שמעוט מספרם התבלט עוד יותר הודות לגודל האולם וגבהו. הם עמדו סמוכים לחלונות ופניהם מוּפנים לשדות האפלולים. לרגעים יעצמו את עיניהם כמו בכונה לחנק בסגירת עפעפיהם את המחשבות הזרות, המפריעות את תפלתם, אך בפקחם אותן, וכבר הן שנית מוסבות לעבר השדות, שלבנה חורה וגדולה שוטטה מעליהם ויישנה אותם בלטופי זהרוריה. משק כנפים חרישי התמזג עם קול המתפללים, יונים וסיסים הסתובבו אצל הספון, כשכנפיהם מכספות מנגה הלבנה. צנועה ועדינה היתה אותה קבלת שבת, בלי להב נרות ורנת מזמורים. חורה וענוגה היתה שבת מלכּתא בחלל האפלולי של בית התפלה הרוה מריח השדה, ורכות ומנחמות היו הנשיקות אשר נשקה לעיפים וליגעים.
בגמר התפלה נגש אלי האכר מכרי, מי שהיה לפנים מורה ברומניה, ויחדו הלכנו לביתו. הננו עוברים דרך החורשה, הנטועה עצים שונים: שטים, ברושים ואקליפטוסים. שוכות נחרות חורקות תחת צעדינו ועשב טלול מרטיב את נעלינו. האויר זך ומבושם, חם ומלטף. הברושים הגבוהים בכותרת המחטים העבה ההולכה ומתרחבה למטה, עומדים זקופים כמגדלים ירוקים־אפלולים, שפה ושם יבקיעו מחרכיהם קוי כסף צנועים. האם לא רוחות החורשה חוגגות כעת בסתר המגדלים את חג המנוחה ומדליקות את נרות השבת? פרחי השטה מציצים מכל עבר ומזלפים את נרדם, כאילו יד נעלמה תלתה את הכדורים הצהבהבים הללו למכביר ומלאתם בבשמים משובחים לכבוד השבת. פרחים אדומים־כהים כדם, הצצים במחשופי החורשה ונראים כקערות דקות וריקות, שרק באמצעיתן נעוצים חוטים שחורים אחדים, מתרוממים על גבעוליהם הגבוהים כמו על ראשי אצבעות ושותים בצמא את נשיקות הלבנה, מחוירים ורועדים. עטלפים נתקים בהמון מהענפים למראה בגדינו הלבנים, מסתובבים מעל לראשינו ומתפזרים במשק כנפים בין האקליפטוסים הלבנבנים־כהים. שנית תקום דממה ואנחנו צועדים לאט, עקב בצד אגודל, וממשיכים את שיחתנו.
– כן, אומר בן־לויתי, – גדולה העזובה השוררת בבית־התפלה והרבה אנו מצטערים על זה, אך לעת עתה איננו יכולים להועיל, קצרה ידנו. שבע משפחות נשארנו כאן… מעט מהרבה… המנורה שבורה וכדי לתקנה נחוץ להובילה העירה, והעת יקרה, אין פנאי: אך גם אם יתקנוה, גם אז לא נוכל להעלותה. הן ראית, כל הזגוגיות שבורות והרוח המנשבת תכבנה כהרף עין. הרבה אנו מצטערים על זה, אך פקוח נפשות קודם. כל זית שאנו שותלים, כל גפן שאנו נוטעים הרי זה לדורי דורות. נכדינו ונינינו יהנו מפרים ולא יעזבו את קברות אבותם. כשירחב גבולנו – נתקן את בית התפלה, אך כעת אסור לנו לבטל. כל רגע ורגע יקר… בשנה זו, חוץ משבתות וימים טובים, לא בטלתי אף שעה אחת… לא, חצי יום בטלתי, אך לזה היתה סבה חשובה… כן, זה היה בעצם ימי הזריעה, כשהעת לא תסולא בפז. אבל על בטול זה איני מתחרט, זהו כבר ענין אחר לגמרי… אספר לך ותבין.
מבעד שדרות העצים התנוצצו אורים קטנים של בתי המושבה. לאכול לא חפצנו, בחורשה היה נעים מאד ולכן הוספנו לטייל. הפכנו את פנינו למעבה היער, במקום שם צמחו רק אקליפטוסים גבוהי קומה ומרובי ענפים. היער היה פה סבוך מאד וקשה היתה ההליכה. האילנות היו סמוכים זה לזה ורבים מהם עמדו באלכסון, עד כי נגעה צמרת בצמרת. לפני תריסר שנים ויותר בערך, השתרעה במקום זה בצה גדולה, וכדי ליבשה נטעו בה אילנות, אולם לנטעם בסדר אי אפשר היה, כי אדי־הקטב עשו את העבודה לקשה ומסוכנת ביותר, ואת השתילים היו נועצים פשוט בבצה, באשר מצאה יד. מכרי שתק רגעים אחדים, נאנח פתאום והתחיל מספר:
– כן, רוצה אני לבאר לך מפני מה בטלתי את חצי יום. זה היה לפני שלשה חדשים בערך. בבקר, בשעה החמישית, אני קם משנתי, חובש את חמורי ויורד אל העמק להביא מים מן המעין. שעה זו, שעת השחר, אני אוהב מאד והבאת מים מן המעין היא עבודתי החביבה עלי ביותר. המזרח חכליל ורענן כיין קר; רוח צחה נושבת; הכל פה ירוק וטלול ומחודש, ודממה מסביב. רק המעין זורם ושוקק בין חלוקי האבנים במורד. ההרים כאפודים גדולים משובצים בכל אבן יקרה. הנה משולש של אזמרגדים: אחים ירוקים; הנה רצועה אפורה־מכספת: גן הזיתים הכללי של מושבתנו; הנה מרובע לבן כשלג: שטח השקדים העומדים בנצתם. והנה שדות התורמוס, והנה הכרמים ועוד, ועוד… הכל, כמו על כף היד. והכל כה זך, כה רענן, כה מלא לח… בשעה זו עיני כאילו נפקחות ביותר ואני מיטיב לראות את שלומת עמלנו, את יד ה' הרחבה, השולחת לנו את ברכתה. בשעה זו, יש שנדמה לי, כי אני הנני כהן גדול משרת בקדש וההרים אפודים על חזי, על חזי הצנום הזה… ח, ח, ח… כן, לפעמים רוחי תמריא לעוף… הן יודע אתה, קצת פיטן אני מטבעי ומדבר לפעמים במליצות, אך לא זהו העיקר… שמע מה שהיה.
ינשופים מיבבים בין ענפי העצים. הערביים יושבי הכפרים הסמוכים מאמינים, כי אלה הם רוחות המתים, קרבנות הבצה, המבכים את אבדן חייהם. האכר מוסיף לספר:
– ובכן אני יורד לי אל העמק וחושב את מחשבותי ובפעם הזאת הן דוקא עצובות מאד. גם יפי הטבע לא יכל להמתיק את מרירותן. מרוסיה באו שמועות, שמועות נוראות… גזרה על גזרה, גרוש אחרי גרוש, טבח אחרי טבח… בשרי סמר מאימה ומכאב. אני כבר אצל המעין, אני כבר שואב את המים, אך בפעם זו איני חש אותו העונג, שהרגשתי תמיד; נפשי מרה לי. הן יודע אתה: פה כאב־העלבון גדול רב יותר מאשר שם. שם כבר נטמטמו החושים ואינם מרגישים. אך יחד עם כאב־העלבון נתעורר בלבי עוד רגש אחד, חזק ומכאיב יותר, רגש הנקמה… כן, זה היה רגש הנקמה. נדמה לי, שלו אוּנוּ לידי תריסרים אחדים מבני הארץ ההיא, כי אז שסעתים כשסע את בגדי… פשוט, התפללתי ברגע ההוא למקרה כזה; ושוה בנפשך: תפלתי נתקבלה.
– אני כבר מלאתי נאד אחד והנחתיו על גב החמור והייתי מוכן למלא את השני ופתאום אני שומע קול המון. בעוד רגעים אחדים ואני רואה קבוצת אנשים מתקרבה אלי. בראש הלך הערבי הרועה את עדרנו ואחריו התנהלו ששה רוסים. ביניהם היה גם כומר אחד ופקיד לבוש בגדי שרד. רוסית אני מבין מעט מזעיר – יליד רומניה אנכי – ורק בעמל רב הבנתי מדבריהם ורמיזותיהם, שהם הלכו מחיפה לנצרת ותעו בדרך. המתפללים הרבים, שהקדימו אותם, שכרו את כל הקרונות והם נאלצו ללכת ברגל. זה כמה שעות שהם נמצאים בדרך ואין להם כח ללכת הלאה. הם שואלים אותי, אם אין במושבתנו בית מלון, שיוכלו שם לנוח ולהחליף כח. מה תאמר לזה? ונפלא ביותר, שרגש הנקמה כמעט שעבר וחלף כליל מלבי… לא! רגש הנקמה נשאר בעצם תקפו, אך קבל צורה אחרת, אחרת לגמרי. האם בזאת אנקם מהם, שאירק בפניהם ואשט מהם? לא! במוחי נצנץ רעיון אחר…
שוכה יבשה נתקה מאילן ונפלה על רגלי. גחלת אש מבריקה – כוכב נופל – הסתובבה רגע באויר ונעלמה בין סבכי העצים. הנני צועד בדממה ושומע בשים לב.
– בלי חשוב הרבה אני רומז להם ללכת אחרי. רבע שעה – ואני כבר בביתי עם כל החבורה; אני מצוה להביא חלב, לחם, חמאה וביצים לתמהון אשתי ובני, שלא הסכינו כלל לסעודות שלמה כאלה. אני מכבד את אורחי ומפציר בהם לאכול בלי להתבייש. מדה זו, מדת הבישנות דוקא לא היתה בהם, אולם בזה עוד לא די. אני מכין תה, עושה קפה, מוציא מהמרתף בקבוק יין ישן, ששמרתי ליום שמחה ומכבד את האורחים ההגונים… הללו אוכלים ושותים ומטיבים את לבם, כאילו לא קרה דבר, כאילו לא נשפך דם אחי כמים שם… בארצם… בני הבכור מאיץ בי ללכת השדה: העת – עת הזריעה. כל רגע – זהב! אך אני שולחו אל השדה לבדו בהבטחה, שבעצמי אבוא אחרי הצהרים. רוח היא באנוש!…
אד עבה מסתיר את דרכנו. וילון לבנבן מתוח בין העצים, אותות בצה קרובה. אנחנו שבים למושבה והאכר ממשיך הלאה:
– הערלים שברו צמאונם ורעבונם וגם נחו קצת, ואני מציע להם ללכת לתור את המושבה. אני חובש את סוסי, מגהצו ומקשטו במיני קשורים וזוגים, יושב על האוכף מעשה בן־חורין ורוכב בראש החבורה המתנהלת אחרי. אני מוליך אותם לכל כרם ופרדס, מראה להם כל שדה וגן. ומטעים בקול: “עטטא יעווריי”1, שתי המלים הרוסיות האלה ידעתי לאשרי ובטאתים בהטעמה מיוחדת. אנו באים אל ההרים המוריקים והפורים ואני אומר להם: “עטטא יעווריי”! הננו רואים את אחו, מקום מרעה עדרנו, ואני רומז להם וקורא: “עטטא יעווריי”! אל נכון לא כך היה צריך להגיד, יען כי הם שחקו; את הדקדוק הרוסי איני יודע, אך יחד עם זה ראיתי, כי הם מתמלאים אלינו רגשי כבוד וקנאה… כך טילנו כשתי שעות ובלי הרף הטעמתי להם, כי כל החיל הזה לנו הוא, ליהודים… בשעות ההן הרגשתי את עצמי לאזרח באזרחים ואותם לגרי גרים… וגם הם הרגישו בזה. וזה היה לי נעים מאד, נעים עד בלי סוף… נקמתי…
בקצה החורשה פגשוּנו בני מכרי הקטנים בתרועות גיל: הנה אבא! הנה אבא! לבנה גדולה וחורה שטה ממעל להמושבה ותצף באורה את בתי הסיד הלבנים. מהחלונות הפתוחים נשמעו זמירות שבת וצחוק נערות. ילדה בעלת צמת זהב ארוכה, לבושה שמלת בד לבנה ויחפת רגלים, עמדה באמצע הרחוב והביטה בעינים חולמות על העננים הקלות והעשנות, שהתאבכו ונדפו לרגעים כאד כסף באפלולית השמים העמוקים.
-
זה יהודי. ↩
שנית נראה לעיני הצבי הקטן, והפעם תחת עץ החרובים בעמק. מה חפצתי ממנו, מה היתה שאלתי מיצור נחמד זה, יפהפה וקל – חי נפשי, לא ידעתי בעצמי. זה יותר משעה, שאני רודף אחריו בהרים, טס כמשוגע מגבע לעמק, מבקעה לתל, ורגלי נגפות בחדודי האבנים. כתנתי האחת לעורי כבר נהפכה כלה קרעים וכלי עיף ויגע. חפץ מוזר: לתפוש צבי קטן זה בקרניו, לחבקו אל לבי ולשחק אתו. צבי מהרי יהודה, הצבי ישראל…
על אבן גדולה, לבנה וחלקה היוצאת דופן מהר זקוף ככותל ונתלית מעל להעמק, אני יושב לנוח. העמק כלו לפני, על צבורי סלעיו וחלוקי אבניו, חלוקי־אבנים קטנים, שחורים ולבנים שבהביטי אליהם מלמעלה נדמה לי, שהם סדורים בידי אדם, מעשה תשבץ. פרחים אדומים כדם, ענוגים ולוהטים מתנשאים פה ושם על גבעוליהם הגבוהים בין האבנים החרוכות, יפי חי ורוטט הבוקע ועולה מהשממה האבלה, אכולת השמש. ובקצה העמק צומח יחידי חרוב כביר שנים ומרובה דליות, מוקף מעבריו עמודי סלעים. הנה מדלג הצבי מסלע לסלע, מקפץ רגעים אחדים מסביב לחרוב ומסתתר שוב בין הענפים המצלים. דלג לך, קפץ לך, צבאי, על הרי־הריך, בעמקי־עמקיך! איני רוצה להרע לך, איני רוצה להרגיז עוד את מנוחתך. יחידי הלכתי בהרים לקברי גבורי, והנה אתה רועה על הגבעות תם וחפשי ועליז, ואראך פתאום כראות אח קטן ואהוב, וימשך לבי אחריך. אך יותר מדי, כנראה אני מעונה, יותר מדי זקן וכבד ועצוב ונכה רוח מהיות לאח לך… דלג לך, קפץ לך, יצור תם ויפהפה על הרי ישראל. אני אשים דרכי הלאה, לקברות גבורי.
והשמש צורב את ערפי ומכה על ראשי, ואני הולך עת מועטה בירכתי כותל האבנים, השומר על העמק, ופתאום אני נתקל במשעול צר. אני מעיף מבט־פרידה על הצבי הקטן ונעלם במשעול, אך איני יכול להתאפק ומפנה את ראשי עוד פעם לעבר העמק. הצבי מניע בקרניו הנה והנה. המגרש הוא יתוש קשה ערף המציק לו, או אולי הוא שולח לי אה ברכתו? – שלום, שלום, צבאי! ואני מנפנף לו במטפחתי, שככר לחם וחבילת בצל ירוק צרורים בה. שלום שלום! הדים רבים עונים לברכתי ואני צועד הלאה במשעול. דומני, שזוהי הדרך הנכונה.
עוד עם הנץ החמה יצאתי למודיעים, מולדת החשמונאים. לא אמרתי דבר לחברי, לא חפצתי שילוה אלי איש, חפצתי להיות שם יחידי וללכת יחידי. מולדת, מולדת! מדוע מכסה אוֹדם בושה את פני, בשעה שאיש מן הצד, ולו גם אח קרוב, קרוב, רואה אותי ברגעי התפרצות אהבתי, אהבת עדנה ורחמים, אליך האם השכולה, אשר הוד נעורים עוד לך בקמטיך, אליך, ענוגה ופראית, ענוגה כיעלת הסלעים ופראית כלביאת הישימון? מולדת, מולדת! מה פשר הקסם, אשר את נוסכת עלי, ממה נארגו הנימים, שבהם אני נאסר אליך? האומנם יגון שוממותך כה מושך, מושך את לבי, או אולי חלום עתידותיך, אשר בלילה על משכבי ארקום, או הד עברך הרחוק, הבוקע ועולה לנפשי מתהומות נשיה, מערוצי נחלים חרבים, מנקרות סלעים קודרים, מערפלי הרים וממעמקי קברים? או אולי נפשי הצמאה לאהבה וכולה אכולת־אהבה, לא מצאה עד עתה למי להנחיל את שפעת העדנה הרבה, אשר נצברה בה ימים ושנים, את געגועיה העצומים וחלומותיה העצובים והנשגבים, והנה נגלית אלי את, שוממה וענוגה כנפשי ורבת אונים וחתומת אונים כנפשי, וצמאה לאהבה וחסרת אהבה כנפשי, ואמשך אחריך?… ועת יקום חלום הזוהר ואת תתנערי מעפר שוממותיך, אשאר שנית עזוב ובודד ויתום, וסבל כל היגון הגדול יעבור שנית לכתפי, לכתפי, ואַת, כיתר העולם הגדול, תתנכרי לי, תתנכרי… מולדת מולדת! או אולי מצללי עברך נגלים לי גם צללי עברי, ושנית מפתחים את עליהם פרחי ילדותי החִורים, אשר בפנת טחב אפלה ינקו מאורך הגנוז ובתעלומות ערפליך חיו וישגשגו? מולדת, מולדת! האומנם מתעלם בחריצי מוֹחי קו דק שבדק, שעבר לי בירושה מדורי דורות, ועושה אותי שותף לך, שותף שלא מדעת, שותף בעל כרחי? הוי, הפלפול, הפלפול! תמיד הוא בעוכרי. הן לכאורה: הנך בן־חורין, חפשי לנפשך ולגופך, דלג על הרים, גלוש לעמקים, הזן עיניך בברק השמש, הרחב את חזך באויר ההרים המבריא ובמופלא אל תדרוש! ואתה, בן־אדם, מחטט ומחטט, מנקר ומנקר ומעלה חרס בידך… הוי, רגלי, אזרו עוז!
ואני מקפץ במשעול הצר מאבן לאבן, מצור לצור, וגאיות נפתחים מתחת לרגלי, וגבעות נתלות מעל לראשי, וסחבות העור הקשורות בחבלים לרגלי, זכר לנעלים, מתלבטות לכל קפיצה וקפיצה. יש אשר יתרופף החבל, והנעל, כביכול, תמעד למטה, אז אני משתוחח לעשות קשר של קיימא, ובהרימי את ראשי שנית והנה כל המראות אשר מסביב כחדשים לפני. מה הן הדמויות הקטנות, הנעות שם בעמק? אני חוגר כל כח ראיתי ומבדיל קבוצת חורשים המתנהלים אחרי מחרשותיהם הנתקלות, כנראה, בכל רגע באבנים. הוי, מה מניע שם אחד מהם בידו מלמעלה למטה? בודאי הוא מצליף בשוטו על גב חמור עקשן, שעיף מחם ועבודה ואינו רוצה בשום אופן לזוז ממקומו. והנה קרוב לי, לגמרי קרוב, בשקערורית ההר אשר ממולי, מעבר הבקעה מזה עומד רועה צעיר, עטוף עור כבשים שצמרו מלבר. הוא נשען על מטהו ומסתכל בי בסקרנות. עור כבשים ביום חם כזה! כנראה עוד לא פג מזכרונו הקור של הלילה ואפשר שבשקערורית ההר, באפלת צל, קר גם ברגע זה. כל רמ"ח אברי ננהים אחרי אותה קרירות נעימה שבשקערורית ההר אשר ממולי, אולם היום יום כסלו, יום קצר. האספיק לבא למודיעים לפני שקיעת החמה?
ואני הולך הלאה, אף כי איני יודע אל נכון איזוהי הדרך הישרה. המשעול? אבל פה הן מתפתלים משעולים לעשרות. רוח בין שני צבורי אבנים – והנה משעול. אך הנה הבריק מרחוק לפני ראי אפלולי מלוטש ורוחי עלץ בקרבי. הוגד לי מראש: כשתראה את הים, הים הגדול, וידעת כי לרגלי מודיעים הנך עומד. כאן היא הנקודה הגבוהה ביותר, שממנה אפשר לראות את הים, הרובץ הרחק, הרחק מזה, מהלך כמה שעות. אני מתרומם עוד מעט ורואה אהלי חמר פזורים בהרים וכוכים חצובים בסלעים. בודאי יש עוד כשעה וחצי עד שקיעת חמה. אלהים, היה בעזרי! ואני בתוך הכפר.
במבוא שער אבנים מקוּרה, על רצפת סלע־בראשית, ישבו זקני הכפר עטופים בטליתות שחורות ארוכות והמתיקו סוד על דבר המסים והארנוניות ועל דבר הרובה החדש, שהמציאו האינגליזים, ועל דבר הצבוע שנראה בהרים ונשא שה ואיל. ברכתים בשלום. החזירו לי שלום ופִנו לי מקום. נער קטן, כנראה בן בעל החצר, ישב לרגלי ומשש בהתענינות רבה את שרידי נעלי. מאין ולאן? אַ לקברות גבורי היהודים? שחד, השקה את האורח מים! והנער הקטן נעלם לרגע והופיע שנית וכד מים בידו. ומה נשמע שם מעבר להרים? אני מסתכל בבעלי שיחתי: גושים חסונים שנתזו מסלעי מודיעים עם ברק הים הגדול בעיניהם וקלוּת הצבאים בכל תנועותיהם. א, רבים הם הבאים בכל שנה להשתחוות עליהם. אבל באים הם כנופיות כנופיות ואוכלים ושותים וחוגגים. אז טועמים אנשי מודיעים מזמרת הארץ ושומעים מהנעשה בעולם יה. הן פה הם סגורים בהרים. אַ, אַ, האינגליזים! שדים הם ולא אנשים! איזה רובה המציאו, איזה רובה… שלשה צבועים בבת אחת אפשר להרוג בו. אבל השמש הולכת לרחוץ בים…
ומבלי דבר דבר כורעים כולם על ברכיהם, נועצים עיניהם בחודי ההרים המופזים, מורידים אותן שוב ושוקעים בתפלה חשאית. הנער הקטן מתלהב ביותר, קידותיו תכופות, גוו הגמיש והרזה רוטט, וידיו הצנומות נתחבות בלי משים בחבלים המקשרים את נעלי ומושכות אותם מתוך הסתערות פנימית לכאן ולכאן. לנער קטן זה בודאי כבר יש מושג מגן־עדנו של הנביא, והרי הוא מכיר אותו שם מעבר ההרים בקצות הים הגדול, ושומע את רננת ה“בחורות” בצריחת שלהבות שקיעה ורואה את לובן זקנו של הנביא המרטט ברפרוף עבים זכות, שרק בקצותיהן אחזה האש. אָ, איך הבחורות מרקדות שם! והנה הן גולשות כלן לתחתית ההרים להצטנן בגלי הים הגדול והנביא אחריהן וזקנו כלו נאפד שלהבה. האצבעות הדקות והעצבניוח של הנער ההוזה שורטות את בשר רגלי. אני ממהר לקום, משתחוה למתפללים והולך.
מקום הקברים? אין דבר! הן לא אפסיק את המתפללים… הנה שם מתנהלת על ההר כנופית נערות וכדים על ראשיהן. אשאל את פיהן ותגדנה. אל אלהים, מה נורא המקום אשר מסביב! כוּכים ומערות, שיחין ובורות מכוסים למחצה, לשליש ולרביע בטבלות אבנים. אין זאת כי המכבים הקטנים שחקו כאן במחבואים. מקום יותר טוב למשחק המחבואים עוד לא ראיתי מימי. יונתן! שמעון! יוחנן! אליעזר! חפשוני! וההרים מסביב שונים ומשלשים: חפשוני! ויונתן ושמעון ויוחנן ואליעזר מדלגים כצבאים מצור לצור, משתוחחים על ירכתי המערות והשיחין ומחפשים את יהודה. יהודה, יהודה אַיכה? וההרים שונים ומשלשים: איכה? ופתאום הוא נראה כשהוא מטפס ועולה מהבור על ידיו ורגליו ושוחק בקול. זהרי שקיעה מאדימים את הסלעים ורועדים על עברי פי פחת. הרועה שב עם העדר וכבשה קטנה שחורת־צמר, שזה עתה יצאה לאור עולם, בחצנו. הצעיר במכבים העתידים קופץ קפיצה למעלה, חוטף מידי הרועה את החליל, רץ לפני העדר ומחלל. אמא עומדת בפתח האוהל כשהיא מאהילה בידיה על עיניה, מבינה סוף סוף בשל מה כל הרעש, גוערת בשובבים וצוחקת. צללים כחולים נגררים מההרים. – – – והנה ימים באים וממצפוני המערות מתאבכות תמרות עשן ומתפרצות לשונות אש. והד הרים עונה להלמות פטישים איתנה, לצלצול חרבות ורמחים ושירי תהלות דוד. בפתח האוהל עומדת האם, והיא כבר זקנה ומקומטת פנים. ומבטה העיף והעצוב מתנכל לחדור לארץ הגדולה אשר מעבר להרים, אשר שם הדביר וההיכל ושם גם האויב, מנאץ אלהים צבאות. הוי, למה זה חפצים להשאירה שכולה? וכזוכרת נשכחות היא ממהרת לטעון על ראשה הכפוף את חמת המים וממהרת לעבר המדורות. בודאי כבר נחר גרונם מצמא ועשן והיא שוכחת להביא להם את המים בעתם. הה, הצרות התישו את כח זכרונה לגמרי… ובצעדים כושלים ומהירים מדדה הזקנה מאבן לאבן וצמידי הנחושת על צוארה וידיה השזופות מצלצלים לכל קפיצה וקפיצה. עופר האלים הקטן רץ אחריה. אינו יכול להשאר בלעדיה אף רגע…
רבונו של עולם! עד מתי לא אדע לשים מעצור לדמיוני? הנערות הערביות כבר נעלמו ואני איני יודע עוד את מקום הקברים. אל תתעצל, חביבי, שנס את מתניך וקפוץ קפיצה הגונה! עיפת? אם כן אל תשקע יותר מדי בחלומות לפנות ערב. ואני אמנם קופץ קפיצה אחת ושניה ושלישית והנני רואה שנית את הערביות הצעירות מסיבות על בור מכוסה אבן גדולה. הן מתלחשות ביניהן ושוחקות. מה, חביבות, וכי אינכן יכולות לגוֹל את האבן? הבה ואגול! ואני גולל את האבן מעל פי הבור, אשר בו נשמרים מי־הגשמים. ואולי חכיתן לרועה, שיבוא ויגול את האבן? וודאי, שהרועה נאה ממני. חזקה על בני מודיעים שהם יפים להלל, ואולם חכינה קצת ויבוא גם הוא. אני לא אפריע. רק הגד תגדנה לי, איה מקום הקברים – ואלך. ונערה גבהת קומה ועדינת פנים, גמישה כתמורה ועורת עינה האחת מבארת לי, איך ללכת. אני שומע ואיני יכול לגרוע את עיני מפניה. נדמה לי שגם עינה הסתומה מוסיפה לה לוית חן. הרוצה אני לשתות? אדרבה! היא מרימה את הכד בשתי ידיה, מרכינה אותו קצת לעבר פני ואני שותה את הנוזלים הקרים. – תן חובז1! מהמטפחת הלבנה אני מוציא את ככר הלחם הקטנה, פורסה לשנים ונותן לה את החצי יחד עם המטפחת. את היתר אני טומן בצלחת. ממרום הגבע שעליו אני מתנשא הנני רואה את המטפחת המלבינה על שערות העורב. אבל אני כבר שנית במורד. צעיף דם לואט את הכפים.
הנה הנם!
אצל הקברים שרידי בנין חצוב בסלע. השער כתות, נשארו ממנו רק שני עמודים. שרידי כתלים ועשב פרא משגשג עליהם. מאחרי הכותל אשר ממול הפתח צומח זית עתיק, רחב גזע ונבוב. אני יושב בשער וצד תוך הדממה הגדולה אשר מסביב שרידי שירי־קדם. הן פה אולי ישבה אם הלבאים והיניקה את גוריה. יהודה שכב בחיקה ולא יכול להרדם. שאון הים הגדול הגיע לאזניו וצוחת הנשרים והדי הגבעות. הפסגות כבר עדו חכליל וערפל פרוש בעמקים, אך עיני הילד עודן פקוחות ונעוצות במרחק. אמו מניעה אותו לאט לאט ושרה בדממה:
נוּמָה, נִשְׁרִי, נוּם,
יָשֵׁן כָּל הַיְּקוּם.
כְּבָר בְּגַּן וָכֶרֶם
נִפְסְקָה הָרִנָּה,
כְּבָר בַּיָּם הַגָּדוֹל
נִרְדְּמָה כָל סְפִינָה…
יָשֵׁן כָּל הַיְצוּר:
נֶשֶׁר עֲלֵי צוּר,
יַעֲלָה וַאֲרִי,
נוּמָה, נוּמָה, בְּרִי!
האם חולצה לו שד והוא אינו יונק, אזניו פתוחות ומקשיבות רב קשב. האם מוסיפה לשיר:
נוּמָה, נוּמָה, בַּר!
בָּא כְבָר לַיְלָה קַר…
יַחְלֹף לַיְלָה קַר,
יָנֵץ בֹּקֶר חָם,
יַזְהִיר, יַבְרִיק טַל,
יַאֲדִים גֶבַע רָם.
יָקִיץ כָּל הַיְצוּר:
נֶשֶׁר עֲלֵי צוּר,
יַעֲלָה וַאֲרִי,
וְגַם אַתָּה, בְּרִי!
גור אריה יהודה מזדעזע פעם בפעם, סוגר עיניו ופותחן שוב. האם משפילה קולה ולחש שירה כאוב מארץ:
נָם כְּבָר כָּל הַיְצוּר,
תַּם כְּבָר כָּל הַשִּׁיר,
עַתָּה הִנְּךָ גוּר,
תִּגְדַּל – תִּהְיֶה כְפִיר!
עַתָּה תִינַק שַׁד,
תִּגְדַּל – תַּחְלֹק עַד,
תִּגְדַל – תְּהִי אֲרִי!
עַתָּה נוּמָה, בְּרִי!
גור אריה יהודה נרדם והיא עוד יושבת על מקומה, יראה לזוע. אני ירא לזוע, פן אעירנו משנתו. גור אריה יהודה נרדם והנה ערישתו…
ועל האבן הגדולה המכסה את מערת הקברים מתפשות קרני שמש אחרונות ונאחזות באזוב העולה מסדקיה. כנראה לא יכלו לגולל את האבן הכבדה מעל פי המערה ורק העתיקוה קצת ממקומה. נשאר פרץ צר, אלכסוני בזוית ודרך הפרץ הזה אני יורד לתוך המערה. חשכת שאול בולעתני.
* *
איפה אני? אני משפשף את עיני בידי, אולם איני רואה כלום. אני מתאמץ לקום ובו ברגע הנני נאנק מכאב. ראשי נתקל באיזה דבר קשה, אל נכון אבן. הכאב החד משיב לי את עשתונותי וזכרוני שב אלי. כנראה נרדמתי על הקברים וישנתי עת רבה. אבל האומנם רעש התותחים ומפץ כלי הקלע נשמע לי בחלום? ופתאום והאויר העבה אשר במערה הזדעזע שנית כמו מירית עשרות רובים. ואחרי הרעש קול דממה דקה, החולף על פני הרכסים מצוק לצוק. ההד גוע לאט לאט ולאזני מגיע שאון מפל כדורי גומי המשלכים על הסלעים. הכדורים נופלים על הסלעים, נתרים מהם וחוזרים ונופלים חלילה. הנני עושה את אזני כאפרכסת ומבין את הכל: מתחוללת סופת הרים ומטרות עז נתכים ארצה. שלשלת אש משתרבבת מעל הזוית הפתוחה של המערה ומאירה כהרף עין את פנימיותה: שלשה קברים במשקעי הכתלים, תקרה נמוכה ופרוסת לחמי המתפלשת לרגלי. כנראה נפלה מצלחתי בשנתי. הנני רוצה להרימה, אבל שנית שורר חושך ואני מוכרח להצית גפרור. התקרה כלה מכוסה שרטוטי עט עופרת, חתימות ידם של המבקרים.
אך מה זה? זרם חשמלי כאילו עברני פתאום. המערה מתמלאה שלהבות אדומות, והנה היא מנתרת ומתמוטטת תחתי. אלפי גלגלים עברו ממעל לראשי במשק אימה ובחריקת זעם. אני נתר ממקומי, נאחז בזיז סלע וקופץ למעלה, ופתאום אני מרגיש על פני משק כנפים. צפצוף בעותים רועד באזני ואני רואה צפור קטנה, שנתרה מירכתי המערה. היא נסתרה פה, כנראה, מהסערה ונרדמה בקרן זוית, אך רעם האימים העירנה והנה מבקשת מוצא. עוד רגע והיא כבר מחוץ למערה ואני אחריה. אלי! הזית הצומח בין החרבות נאפד שלהבה, נר חנוכה גדול, נפלא־הוד, מעל קברות הגבורים. היוצר בכבודו ובעצמו הדליקהו. באש ברקו. אך מי זה מסתובב מסביב לו וצורח מרה? זוהי הצפור הקטנה, שכנתי במערה. בודאי נמצא קנה בנקרת האילן ובקן – אפרוחיה. כתמים אדומים רוטטים על שחור כנפיה, והיא כמוכת תמהון בוקעה כפעם בפעם לתוך השלהבת ונגלית שוב. אך הנה משתער שנית נפץ פרא, פריץ־אונים, מאלפי לועים, לועי תותחים נסתרים, ועל במות ההרים הרועשים דורכים לגיונות גבורים ופניהם לקבר מפקדם הגבור והטהור. הצפור השכולה כבר חדלה להסתובב ולצרוח; בודאי כבר עלתה על המוקד, אם על בניה; והזית עוד בוער באש ואינו אכּל. מטרות העז הנתכים עליו עוד מגדילים את השלהבה, ומכח השתערותם נתזים ניצוציה לכל עבר, מחול זיקים באפלת צלמות. אני מביט כמכושף על מגדל הפלדות המתנוסס בתוך ים העלטה, ואזני בוחנות מרחוק המיה עמומה בלתי־פוסקת, המנון הים הגדול לכבוד הגבורים והטהורים…
והגשם נתך בלי הרף, מזמזם ושורק באויר כמבשר נצורות, מתופף על אבנים בתרועת צהלה ומתרפק בבכיה עצורה, עמומה על רגבי עפר נמסים. אני פונה למעלה ומביט למטה. גוש חשך אחד בלי דמות ובלי גבול נע וזע בין השמים והארץ, והוא יוצק לחש ומתחנן וחורק שן בקצף יאוש והומה בהמית תקוה, המית פלגים באביב. רתוקות אש מזדקרות ומשתערות מנבכי מעמקיו, צוללות כרגע שנית בתהומותיו ונגלות שוב כנרות רחוקים, רחוקים הנדלקים וכבים חליפות. האם לא נרות חנוכה הם אלה, המהבהבים באפסי ארץ, במדברות תימן הצחיחים ובין שלגי צפון הקרים, בווייטשפיל עטופת הערפל ובגיטו ההומה של ניויורק, בעלית גג בפריז ובאוהל מט לנפל ביערות פוליסיה? משתלהבים לרגע בנגה זר, דמיוני, האבנים והברקנים הצומחים ביניהם, רוכסי ההרים וזויות העמקים, משתלהבים ונסוגים אחור כנסים מפחד פתאום. כאילו עשו בחשך זר מעשיהם, ופתאום הורם המסך ויוצגו לראוה. שוב אפלה סמויה מסביב, הזית כבר אכּל וכבה, הברקים חדלו רגע, ומתוך האפלה מגיעות לאזני יבבות שסועות וקטועות וקשקוש מטות בסלעים. הנה הם נעים שם בתוך האפלה נודדי העולם, תועים כעורים מסלע לסלע, מגששים בעלטה ומקשקשים במטותיהם, קשקוש עמום וחלש, חדוּר רפיון־רקבון ויאוש־חלודה. אך מדוע אני רועד כך, מדוע לוהט גופי כל כך? האח, מה רועשים ההרים מהלמות פעמיהם! הנה הם דורכים על במות ההרים, דוהרים, נאזרי־עז, לגיונות הגבורים ופניהם לקבר מפקדם הגבור והטהור… האם פור מתפוררה הארץ? האם נפתחים הקברים? הס! מי זה הקורא לי מתחת, מי זה השואג? נעור גור אריה יהודה… הנני! הנני!…
השמש עמדה בחצי השמים, אך קרניה לא חדרו למעבה התאנה, שתחתיה שכבתי. חברי ישבו על ידי ובפעם המאה חזרו על ספור המעשה, איך מצאוני ואיך נבהלו בראשונה ובאיזה עמל עלה בידם להשיב אלי את רוחי. אני שומע ומביט מסביבי. הכל כמקדם. הפסגות הקרחות, אשד שופשפוּ מהגשם, הבריקו כעת ביתר עוֹז לנוגה השמש. רק השמים נראו לי הפעם רעננים ומחודשים, ואותו הלוֹבן הצורב ומוגיע את העין, אשר יקד בם אתמול, הפך תכלת ענוגה ורכה. בקמטי הסלעים התנוצצו אגלי מים, והפרחים האדומים כדם, המתפרצים מבין האבנים, התרוממו עוד יותר על גבעוליהם הדקים והגבוהים. הרחק־הרחק, עמוק־עמוק, באיזו בקעה נסתרה, פכּה ושוקק פלג צעיר. כנראה נולד אתמול בלילה והשמש עוד לא הספיקה ליבשו. אני מקשיב רב קשב להמיתו הכמוסה, ואזני בוחנת בה צלילים בודדים מאותה שירה רבתי, שנחתה אמש על נפשי. אך פטפוט חברי מעיר אותי פתאום מנמנומי הקל.
– נו, הגע בעצמך, איך היה לנו לא להבהל? הננו יורדים לתוך המערה ופתאום – אתה… הנך שוכב בלי ניד כהרוג, פניך למעלה והם חִורים כסיד וידך מכוסה בדם קרוש. איך לא להבהל? חשבנו, בודאי רצחוך בדרך והשליכוך לתוך המערה. אלא מאי? ברגע ההוא גם קצפנו עליך! בר־נש שכמותך!… הרי יודע אתה, כי כלנו מתכוננים ללכת למודיעים בחבורה ופתאום הוא פורש מן הצבור והולך לבדו… מילא בכן, אנו צועקים לבני חבורתנו שנפזרו זה בכה וזה בכה בקולי קולות, אולם עד שנתאספו הללו ועד שהוצאנוך מהמערה עבר זמן לא מועט. רק נס מן השמים היה, שאתמול ירד גשם ומים נמצאו בנקיקי האבנים די והותר. זרקנו עליך מים טהורים – והבחור פקח את עיניו. אַי יַ שיך יַ שיך! הן זה לא כבר חלית בקדחת ואינך נזהר. הרי לך לקח טוב!
חברי שוחקים ואנכי עמהם. רק דבר אחד אינם יכולים להבין: איך זה נפצעה ידי פצע עמוק כזה? האומנם נפלתי למערה? בודאי טעם הבחור מהמר המר הזה בטרם לכתו להשתחוות על קברות הגבורים… והם שוחקים שוב. אך מדוע עוד לא נראה הערבי עם החמור? הן החבורה הבטיחה לשלוח הנה חמור בשביל הבחור הנאה…
ושני חברים עולים על צוק גבוה להודע, אם לא נראו עוד עקבות החמור המובטח. עיפות משכרה וכבדה מרתקת את כל גופי ומעיקה על עיני כעופרת. הרחק־הרחק, עמוק־עמוק, מפכים ושוקקים פלגים צעירים…
-
לחם בערבית. ↩
מאת המביא לבית הדפוס
כשהייתי בכפר־מירון על קברו של ר' שמעון בן יוחאי לנתי בחצר תחת כפת־הרקיע. כל החצר המוקפת בגדר של שׂיחי־צבר ועצי־שיטה, היתה מלאה אנשים, שבאו לכבודו של הקדוש מכל כנפות ארץ־ישראל וישנו עתה שנת־ישרים על האדמה או על מצע קש או ענפים. בין המאושרים ביותר הייתי אני, שהקדמתי לבוא לחצר־הלינה וקבלתי בשותפות עם פרוש אחד מטבריה מזרן קרוע וכר. הפרוש שכני מצץ בלי הרף את מקטרתו, הביט אל השמים, שהיו באמת יפים להפליא בצבעם הכחול, הטהור מכל כתם, ובעמקם. זה היה בל“ג בעומר, י”ח אייר, והלבנה אחרה לצאת. אך כוכבים לרבבות הגיהו ונצנצו, התנפלו למטה והסתובבו ברדתם ברקוד של אש. ליל התקדש חג! להרדם לא יכולתי בשום אופן, כן מחמת יללת השועלים, שנשאה בלי הרף מן ההרים והמגרשים הקרובים, וכן מחמת הפרעושים והפשפשים, במחילה, שהמזרן היה מלא מהם, וכן גם משום יפי־הלילה, שהיה עז ועדין כאחד, רך ומבושם כל מיני בשמים וריחות. קולות בודדים של תפלות ותחנונים ושל שירי הודיה וצהלה הגיעו לפרקים ממקום הקבר הקדוש, והפרוש, שכני לשעמום, היה מצטרף אליהם ונוהם מתוך חטמו נהימה חשאית וקטועה. עד מהרה השתתק הכל. רק הרחק־הרחק נער חמור בקול־יבבה נוראה, צפור־לילה צפצפה בין ענפי־השיטות ושתי תרנגולות עברו פתאום בפשוק־כנפים, כשהן מקעקעות פחדים, ונעלמו בצל בפנה רחוקה של החצר. שכני נאנח פתאום עמוקות, הסב אלי את פניו והציע לפני ללכת קצת לטיל, אחרי שבין כך ובין כך אין אנו יכולים לישון, ואולי יועיל הטיול. אני נעניתי לו ובדרך ספר לי, שהצל של מכרו המנוח בן־עירו, שהיום מלאה שנה למותו, נגרר אחריו כל היום ואינו נותן לו מרגוע, ומסבה זו נדדה שנתו. הלבנה הפגומה במקצת, שהתחילה להציץ מאחורי החרמון, הכסיפה פה ושם את בתי־החומר הקטנים ואת עצי התאנה והזית. שצמחו בחצרות המרובעות, המוקפות כתלי־טיט נמוכים. החורים והפרצים, שהשחירו בכתלי־הבתים והחצרות ושמשו חלונות ופתחים, ההעדר הגמור של ארובות־עשן, צריפי הטיט והחומר לשמירת הזבל, שהיו פזורים בכל מרחב הכפר, וביחוד כתלי־החומר של החצרות, דמו יותר לחרבותיו של איזה מבצר עתיק מלכפר מרובה באוכלוסין. לוית־מסתורין להכפר הנרדם הוסיף עוד ספורו של הפרוש, שצלצל באופן מיוחד בדממת־הלילה: מכרו המנוח טבע בירדן ואין איש יודע את הסבה הנכונה למותו. הוא נסע בסירה עם שני דייגים מטבריה, ולפי דבריהם, קפץ פתאום המימה וצלל כעופרת. לפי דברי הדייגים, היה שמח מאד לפני מותו וכל העת לא חלפה בת־צחוק מעל שפתיו. ולפיכך סבור הוא, הפרוש, שאך במקרה נפל המימה: היתכן, שאדם מתעתד לאבד עצמו לדעת יהיה במצב רוח צוֹהל? אבל מצד אחר היה האיש מוזר בדרכיו והיה עובר משמחה לעצבות עשר פעמים ביום. וגם עלייתו לארץ־ישראל אינה מובנת כלל וכלל. כי מה היה חסר בעירו? – הרי היה בן אבות אמידים ומשכיל מצוין! אלא אם כן חזרה הקושיה למקומה: איך אפשר שאדם כזה ימאס בחיים ויבחר במות? השאלה על סבת מותו של אדם זה לא נתנה מנוח להפרוש. אמנם, בכיס בגדו של המנוח נמצא קונטרס קטן כתוב מכל צד, אך ממנו אי־אפשר היה להציל דבר ברור.
הפרוש נשתתק והוריד את ראשו. הגורן, כלומר, צבור גדול של ערמות דגן וחטים, שנמצא בקצה הכפר, היה מוצף כולו אור־הלבנה. הספור ענין אותי ושאלתי את הפרוש אם אפשר לי לראות את הקונטרס. הוא השיבני, שהקונטרס שמור עמו בטבריה בבית־המדרש, ששם הוא לומד, והריהו מוכן להראותו לי בחפץ־לב.
כעבור איזה זמן הייתי בטבריה לרגלי עניני והתראיתי עם הפרוש. הקונטרס, שנתן לי, הכיל גליונות אחדים בתבנית יומן. ואף־על־פי שבכמה מקומות היו האותיות מחוקות ומקולקלות על־ידי המים, כי הוא נמצא בכיסו של הנטבע בשעת־האסון, – אף־על־פי־כן יכולתי לקראן בלי עמל רב. החלטתי להציב יד למחבר האומלל ולהוציא את רשימותיו לאור־עולם. אולי ימצאו כאלה, שללבם תגדנה רשימות אלו דבר־מה.
ג' מרחשון.
ברי, שצריך לקום. ודאי עתה השעה החמישית. אולם מצד אחר מה יש למהר? העבודה מתחילה בשבע. מדירתי עד הפרדס מהלך ארבעים רגע וללבוש את בגדי אספיק ברבע שעה. נמצא, שיש לי עוד שעה שלמה של פנאי. והצפור הקטנה מתדפקת בחלון כתמול שלשום. מי זה קשר את הסרט האדום ברגלה השמאלית?
ואולי לקום מיד? הן היום – היום הראשון לעבודתי בפרדס החדש. איזו הבעה חגיגית שכנה על פני הזקן כשבשר לי, שהשיג בשבילנו עבודה בפרדס זה, שעד היום לא עבד בו אף יהודי אחד. וכי דבר קטן היא? כבוש־העבודה! ופני ר' פנחס קרנו.
כן צריך לקום! ואני קופץ מספסל־העץ, מטתי, כביכול, על רצפת־האבן הקרה. בלילה הרצפה מתקררת וביום היא מתחממת ביותר, ועל־כן גם ביום וגם בלילה לא נעים לעמוד עליה ברגלים יחפות. אני מתנכל להעמיד את רגלי על אותן האבנים, שהן מוחמות מקרני־השמש הנופלות עליהן, אך גם הן קרות עדיין, אולם כרגע – ואני כבר לבוש. חה חה… ואני הקדשתי במחשבתי רבע שעה להתלבושת שלי… למכנסי־הבד ולחולצה הקרועה! הן אלה כל בגדי!
וקיתון־המים עומד על אדן־החלון מוכן ומזומן לי. רחל’ה הטובה שלי! יודעת היא, שקצת ביישן אני ואיני רוצה לעבור דרך חדרה בבוקר, ועל כן היא מכינה לי את הקיתון על החלון. נחמד! הריני עושה קפיצה אחת דרך החלון – ואני בחוץ. המים הקרים, שאני שופך על ראשי ועל פני מן הקיתון, משיבים את נפשי. לפני החלון נקוית שלולית קטנה ומכרכוב הגג קופצת למטה צפור קטנה, בכוונה לשתות קצת. רבונו של עולם! עוד הפעם זו שהסרט האדום ברגלה. מי זה קשר אותו לרגלה?
ואני משתוחח לצוד את הצפור, כדי לפתח את העניבה. אולם הטפשה הקטנה נבהלה ממני ופרחה לה. מילא, יהא בפעם אחרת. בעל־כרחך לא אשחררך מן העניבה, ובפרט כשאַת מתחמקת. הן לא ארדוף אחריך בפנים רטובים! – ואני מטפס שנית על החלון, קופץ לתוך חדרי ומנגב את פני באלונטית. אמנם, פועלי ארץ־ישראל חזקה להם לנגב את פניהם בכנפי־חולצותיהם; אבל אני לא הגעתי עוד למדרגה גבוהה כזו: עוד יש לי אלונטית. ובשעה שאני מנגב את פני אני עומד לפני החלון ונשקף אל הרי־אפרים. רבונו של עולם כמה יפה עולמך בשעת הבוקר!
ד' מרחשון.
עוד פרוסת־הלחם הטלולה בציר של זיתים בין שני – ואל חלוני הפתוח נגש הזקן, כשהוא מברכני בברכת הבוקר. בידו – מטפחת אדומה, שבה צרורה ארוחת־הצהרים שלו. הוא מניח אותה על השלחן הסמוך לחלון, מסתכל בי בפנים שוחקות ושואל:
– ובכן, היך ישנת הלילה?
– טוב מאד! עיפתי אתמול כדאיבעי.
– ומה הפלא! – לחפור בורות אין זה דבר קל, ובפרט כשהערביים מתחילים להתחרות. רואים הם פועל חדש – והם מתחילים להזדרז כדי ליגעו או לביישו. כך הם נוהגים… אך אתה אל תשים לב: כך הוא רק בימים הראשונים.
אני ממהר לגמור את סעודתי, לוקח בידי את סלי והולך יחד עם הזקן. רעננוּת־הבוקר שפוכה על הכל. הכתלים הלבנים, המוּפנים לצד השמש, מופזים־אדמומים מנוגה, והתריסים עוד חצים פתוחים וחצים סגורים כילדים רכים, שזה אך הקיצו משנתם ולחים האחת עדיין מאדמת ועל עפעפיהם המורמים בכבדות, לאט־לאט, עוד מעיקים חבלי־שנה. כלב שחור ועצום־עין אחת רובץ על־יד הבאר ועינו הפקוחה מוּרמת כלפי מעלה, כאילו רוצה הוא להוכח על־פי מצב השמש, אם באמת כבר הגיעה השעה לנוח מעבודת־הלילה – שמירת־המושבה – ולנמנם קצת. ביחוד מבלבל את מחשבותיו, כנראה הערבי הזקן, העומד על־יד חמור טעון־סלים ומכריז בקולי־קולות על קשואיו ואבטיחיו. הלשלום הוא או למלחמה? –. אך הנה יוצאות נשי־המושבה מפתחי־בתיהן, מתקבצות מסביב לערבי – והכלב נרגע לגמרי: אין זה עסקי עוד… והרי הוא מתהפך על צדו בהחלטה גמורה להרדם – ויעבור עליו מה. בדרכנו נלוים אלינו פועלים ופועלות ההולכים לעבודה. ברכות בוקר וצחוק־בוקר. פעמון המושבה מצלצל ומזרז: אחת ושתים, אחת ושתים, לעבודה!
באחד מן המשעולים אנו, כלומר הזקן ואני, נשארים לבדנו. הפרדס, שאליו אנו שמים פעמינו, הוא הרחוק ביותר מן המושבה ומלבד המשגיח עובדים בו רק שני יהודים: אני ור' פנחס. בעל־הפרדס הוא יהודי עשיר, שפשט את הרגל ברוסיה ובא לארץ־ישראל. מהיכא תיתי: אין בלבי כלום על שפשט את הרגל ברוסיה וקנה לו פרדס בארץ־ישראל, על חוף נחל־קדומים. “נחל קדומים, נחל קישון”. קישון? לאו דוקא! שם הנחל איננו דוקא קישון, אבל זה לא כלום…
ואנו הולכים במשעול הלוך ועלה, הלוך והתרומם. יפה היא אלהי־ישראל, יפה היא ארצך בשעת־הבוקר! הנה הרי־יהודה והנה הרי־אפרים… הרי סלעים שוממים עטופים באדים… והטל גדול הוא היום! על הכל טל: על אדמת־החומר מתחת לרגלינו ועל השדמות המשתרעות הרחק־הרחק מזה ועל העצים המוריקים והשוחקים ועל הלטאות ועל החסילים המנתּרים מסביבנו. טל, טל…
אנו נגשים אל הפרדס. השומר הערבי יושב בפתח ומקטיר את מקטרתו, אשתו הצעירה מטפלת בכבשה כשהיא קושרת לה בצוארה פתיל תכלת. בבטחה הם עושים את מעשיהם.
ח' מרחשון.
לעת־עתה עדיין אני נהנה מעבודתי. בפרדס נמצאים שנינו לבדנו ורק לפעמים רחוקות נגש אלינו המשגיח. עבודתי עתה אינה חפירת שיחין וגומות מסביב לאילנות, כקודם, אלא קשירת־האילנות. כדי שלא ישתברו האילנות ברוחות־החורף מקשרים אותם בחבלים להדקרים התקועים באדמה. גם עבודה זו, אף־על־פי שאינה דורשת סמיכה לרבנות או דיפלום של אוניברסיטה, צריכה להעשות יפה, יפה. כך אומר המשגיח שלנוּ כשהוא נגש אלינו. המשגיח שלנו הוא מי שהיה סרדיוט בצבא־רוסיה והוא בעל־שפם ובעל־קומה. את הסטודנטים ובחורי־הישיבה אינו סובל. גם הזקן ר' פנחס נחשב בעיניו לסטודנט על שהוא מתרועע עם הצעירים. אילו היה יכול – כך אומר המשגיח שלנו, – לא היה נותן אף דריסת־הרגל לכל אלה המפונקים. אגב: הוא עצמו אינו עובד כלל ורק מסלסל בשפמו. אומרים, שנתן עינו בבתו של ראש־הועד, נערה חורת ורזה, אבל בעלת־נדוניה.
כשהמשגיח נגש אלי אני מתחיל לשרוק. כך דרכי כשאני רוצה להפטר מאיזו מחשבה רעה. וכשהמשגיח נגש אלי מתעוררת בקרבי תמיד מחשבה רעה: לאחוז בשפמו הצהוב ולומר לו: “סרדיוט שכמותך, מה מקומך בכאן?” – כשאני מתחיל לשרוק סר המשגיח מעלי ורק מסנן הוא מבין שפתיו: “ראית בן־אדם, שישרוק תמיד? כשאומרים משוגע – אַשר!…”
משוגע – זה אנכי: כך קראו לי במושבה אחת בגליל־העליון. שונא ישראל – זה אנכי: כך קראו לי במושבה אחת בגליל התחתון. עצבני ובעל־הזיה – זה אנכי: כך אמר הזקן ר' פנחס, האוהב אותי מאד. הזקן ר' פנחס הוא איש טוב להלל, אבל על כתפיו אינו מעיק סבל שנות־האלפים החיות בלבי…
י"ב מרחשון.
היום היתה לי שיחה ארוכה עם ר' פנחס. עבדנו בשורה אחת ויכולנו לדבר. באמת לא היתה לי שום תשוקה לדבר: העבודה נתחבבה עלי ואיני מרגיש שום שעמום. וכי באמת אני עובד? – ידי מקשרות את האילנות ואני חפשי לנפשי. כלום אני מרגיש אי־אלה עבותים? – נעים מאד לעבוד כך. אך ר' פנחס אומר את ההפך. הוא אומר, כי את כל עונג העבודה אתה מרגיש רק כשאתה משתתף בה לא בגופך, אלא גם בנפשך, בכל נפשך. מילא בכן, יהא כדבריו. כלום לריב עמו אני צריך? הרי לכל אחד ואחד יש טבעו שלו. אני אוהב דוקא לעבוד באופן שמוחי יהא חפשי לגמרי. למשל: מסביבי מנתרות צפרים קטנות גבוהות־רגל וארוכות־זנב, צפרי־ים, לפי דברי ר' פנחס, ולמה איני רשאי לשוטט עמהן קצת באותם הימים והארצות, שמשם באו? – בצנורות־האבן, העוברים לרוחב הפרדס ולארכו, מפכים ומקלחים מים והכבשה הקטנה, – זו שלפני שבוע קשרה לה אשת השומר פתיל תכלת בצוארה, – כבשה קטנה זו משתוחחת על־גבי החריץ ושותה – והנה אני נזכר ב“כאַיל תּערג על אפיקי־מים” ובקרבי מתעורר חפץ עז לרדוף אחרי צבאים בהרי־יהודה. ואני אמנם רודף אחריהם. ידי מקשרות את האילנות ואני בעצמי רודף אחר הצבאים. ר' פנחס אומר, שזה לא טוב, שבאופן כזה לא אתמכר לעבודה לעולם, שבאופן כזה לא יצא ממני פועל טוב. אי לך, ר' פנחס! וכי מעט פועלים טובים יש בעולם בלעדי?
אולם השיחה, שהיתה לי אתמול עם ר' פנחס, נסַבָּה על ציר אחר. אני עמדתי וקשרתי את האילנות ור' פנחס היה שר אותה שעה. כך טבעו של ר' פנחס לשיר בשעת־עבודתו; וכשהוא שר הריהו מתלהב ועיניו מבריקות והוא כולו מתמלא חדוה ועוז. יקר לי מאד ר' פנחס ברגעים אלה. זקן בן חמשים ויותר, שמתלהב כל־כך, לא דבר קטן הוא. אבל אליה וקוץ בה: הזקן, כשהוא מתלהב לבו מתמלא רחמים עלי; הוא נגש אלי ושואל:
– לוי, למה אתה עצוב? הביטה: הן העולם כה יפה, העבודה כה נעימה. ממעל לראשינו שמים שלנו ומתחת לרגלינו אדמה שלנו. והשמים מרעיפים נוגה ותכלת, והארץ מוציאה עץ ודשא. לוי! כלום יש נחת רוח גדולה מזו: לעבוד בפרדס של עברי בארץ העברים?
אני שותק ור' פנחס נועץ בי מבט של חמלה. אחרי־כך הוא מניח את ידו על כתפי ונאנח אנחה עמוקה:
– מה זה יהיה סוף־סוף? מה זה יהיה, לוי? תמיד אתה שקוע בהזיותיך, תמיד אתה מרחף בעולם־הדמיונות, בה בשעה שהמציאות היא כל־כך עשירה בתקוות, בחדשות ונצורות. האומנם טחו עיניך מראות את המתרקם עתה בעולמנו? איך לא תכלם להתבודד בקרן־זוית. ברשות־היחיד שלך, בה בשעה שרשות־הרבים שלנו מרגשת צורך כל כך גדול בכחות צעירים כמוך?
ר' פנחס הצנוע והפקח אינו נמנע מלהשתמש לפעמים במליצה יפה. עובדה זו, שהוא מרבה לנאום באספות שונות, השפיעה על אופן־דבורו. אין בלבי כלום על זה, אך אני מצדי עונה לו הפעם גם כן גבוהה גבוהה:
– ומה לעשות, ר' פנחס, אם חזון־חיי הוא אחר לגמרי מחזון־הרבים ואם חלומי לא חלומם ומשאת־נפשי לא משאת נפשם? הן אתם חולמים על גימנסיות ואוניברסיטאות ועל מרכולת גדולה ועל בתי־נתיבות נהדרים ומחסנים עצומים, ולי אין כל זה נוגע כלל? מה לי לעשות אם איזה גחל, ודוקא חרב, ודוקא שומם, מדבר ללבי הרבה יותר מאלף גימנסיות ואוניברסיטאות? מה לי לעשות, ר' פנחס, אם בכל נפשי ובכל לבי אני מתגעגע על הימים המאושרים והנוראים, שבהם היו עוד הלבנון והחרמון מעונות אריות ונמרים? בת־קול נסתרת קוראת לי בלי־הרף מתהומות־העבר ומשעבדתני לה ואיני יכול להלחם בה…
ר' פנחס מפסיקני ואומר:
– אבל, איך שיהיה, הרי צריך אתה להתגבר על מיחוש זה. האומנם רוצה אתה באמת ובלב תמים, שאותם החיים הבריאים, המציאותיים, שאנו רוצים ליצור כאן בשביל כולנו, בשביל הרבים, יחרבו, יאבדו ויפנו מקום להחיים הדמיוניים, החולניים, שאתה רוקם רק בשבילך, בשביל היחיד?
אני צוחק לדבריו האחרונים של ר' פנחס ומרגיעו:
– אל תירא, ר' פנחס! אני יחיד ואתם רבים, יחיד ורבים – רבים עדיפים. היה בטוח: אני את רשות־הרבים לא אחריב, אבל הרבים ודאי שהם מחריבים את עולמי.
–??
– כלום אתה חושב, כי נקל לי להביט ולראות איך אנשי־מעשה שונים מחללים את הוד־החורבן, את קדושת יגונו? אותו חורבן, שהוא מזין את נפשי הרבה יותר מבנינכם… כלום אתה חושב שנקל לי לראות, איך אתם שמים את השקוץ השומם, את חולי־החולין, בקדשי־קדשים שלי?
– כיצד? וכי העבודה הלאומית הגדולה, שאנו עובדים כאן כולנו, היא בעיניך לא כלום? ובמה אנו מחללים את הוד־החורבן?
– במה שאתם בונים… אבל אתה אינך רוצה להבין את רוחי. הן חי אני את חיי שלי… ואולי באמת אני חולה…
המשגיח נגש אלינו כשהוא מסלסל בשפמו הצהוב. בבת־צחוק ארסית הוא פונה אלינו:
– כנראה, נמשכתם בשיחה מעניינת מאד, עד שגם לא שמעתם בצלצול־הפעמון. כבר הגיעה השעה ללכת.
אנו לוקחים את המספרים, מוציאים את החבלים מבור־המים שבו הם נשרים, ונושאים אותם אל המטמורה. בברכה הגדולה שבחצר הפרדס אני רוחץ את ידי ופני ומנגב אותם בחולצתי, כבר הייתי לפועל ארצי־ישראלי גמור.
בדרכנו הביתה אנו שותקים.
כשאני שב הביתה לפנות ערב, אני קודם כל רוחץ את פני ולובש חולצה נקיה. אחר־כך אני מסיר את המחצלת מספסל־משכבי, נושא אותה החוצה ושוטחה סמוך לכותל הפונה לצד־מערב. על מחצלת זו אני משתטח נשען אל הכותל ומביט אל המערב. עד שנראה הכוכב הראשון אני מביט מערבה.
הקיץ חלף הלך לו וימות־הגשמים הולכים וקרובים. אמנם, ביום עוד חם מאד, אך רוחות חזקות כבר התחילו מנשבות. נדמה לי, שהמשנה עתים ומחליף זמנים שלח בכוונה את רוחותיו ארצה להוליד שאון ולהעלות אבק, ולא יראו פניו בחוללו תמורות. אולם אני רואה לפעמים את פניו. ביחוד עם שקיעת־החמה כשאני יושב על המחצלת ומביט מערבה.
איים, איים קטנים פזורים לאורך כל המערב. ירוקים־אפלולים וגידי שלהבת כחלחלה, כהה, מתפתלים ומתפצלים עליהם: נהרות־דם השוטפים בין הרי־חושך. רוכב־ערבות נשא מעל להם והאיים מזדעזעים מטיסתו הכבירה. באויר רשרוש־צפיה. צמרות־הבכאים נדות בלאט… ערב כזה היה בודאי הערב שלפני החורבן. ירושלים ירושלים, הקיץ הקץ!
הגבורים ואנשי־המלחמה על החומה ובעיר – שממה. הדלתות סגורות על מסגר ובעד פרצי־הכתלים מתגלים לפעמים פנים נעוים מכאב וחרדת־צפיה. וכשהם פונים למעלה – והנה איים ירוקים־אפלולים וגידי־שלהבת מתפתלים ומתפצלים עליהם: נהרות־דם בין הרי־חושך. חמור משולח, שאבד לו בעליו, תועה ברחוב הריק. הרוח המנשבת מניעה הנה והנה את השק הנפשל מגבו. אך הנה מפנת־הסמטה משחיר לפתאום ראש־שעיר. גוף גבוה, כפוף וחגור־שק מתעקל כנחש. מפנת־הסמטה חודר לפתאום קול מבהיל:
– קץ בא, בא הקץ, הקיץ אליך!
והרוח נושא את הקול ומטלטלו על פני הרחובות השוממים. החמור המשולח נעצר רגע ואחר־כך הוא מתחיל לרוץ במהירות כשהוא נוער בקול. וכי מצא את בעליו? בודאי זהו איזה כפרי, שיצא מדעתו מבלהות מלחמה ועתה הוא מסובב בחוצות־ירושלים ומטיל אימה על הנשים בצעקותיו. החמור ובעלו נפגשים בסמטה, אך כבר הם זרים זה לזה. אין בעל ואין חמור, אין אדמה לחרוש ואין עמרים להוביל.. הקץ בא, בא הקץ, הקיץ אליך…
ט"ו מרחשון.
אתמול, כשישבתי על המחצלת והסתכלתי בשקיעת־החמה נגשה אלי רחל’ה בעלת דירתי ואביגיל על ידיה. רחל’ה הקטנה מתגעגעת על בעלה העובד בגליל והיא אוהבת כששואלים לשלומו. אני מציע לה מקום על המחצלת, לוקח את אביגיל על ברכי ואומר לרחל:
– מה כותב לוי?
לוי הוא שם־בעלה ולוי גם שמי שלי, ולי יש קורת־רוח כשאני שומע, איך היא מוציאה מפיה את השם לוי בחבה יתרה.
– לוי כותב, כי לחנוכה אולי ישוב הנה. הוא דורש בשלומך ושואל, אם עדיין אתה שונא־ישראל כמקודם.
היא צוחקת ומגלה שני טורי שנים קטנות, לבנות, חדות, טורפות. אך עיניה טובות מאד. – “שונא ישראל” – כך מכנה אותי לוי. על שום מה? על שום שאיני שמח בבנין אה“ק תובב”א. לוי אומר, שהוא בטוח, שאני רוצה, שארץ־ישראל תשאר בחורבנה. ר' פנחס
נסה, אמנם, להוכיח לו, שאני רק קצת עצבני, בעל־הזיה, אבל לא הצליח: לוי באחת, שאני שונא־ישראל. רחל צוחקת ואני צוחק עמה. גם אביגיל הקטנה צוחקת והיא ממלמלת לי בלשונה, בלשונה העברית. הילדותית, הקטועה, החביבה עלי כל־כך:
– דוֹד לוי, דוד לוי, אני רוצה פּוּזָהָ!
“פוּזה” בלשונה של אביגיל זהו תפוח־זהב. בכל ערב וערב אני מביא לה מהפרדס תפוח־זהב. גם הפעם תפוח־הזהב כבר ממתין לה בכיסי. אני נותנו לה, אבל ידיה הקטנות צרות מהכילו והיא כופפת את ראשה ותומכת את התפוח בסנטרה. אמה צוחקת ומלמדת אותה הלכות דרך ארץ:
– ומה, אביגיליה, צריך לומר לדוד כשהוא נותן פוּזה?
– ני הבתךָ – פונה אלי איבגיל ומרימה את סנטרה מתפוח־הזהב. זה האחרון נופל מידיה אל המחצלת, עיניה תועות וכאובדת עצות היא משנה ומשלשת בקול־בוכים: – ניהבתך…
שחוק גדול, עליז, בלתי־רגיל אצלי, פורץ מפי. אני מרים את התפוח ומניחו בחיקה. פני הקטנה נוהרים. היא אוחזת בחטמי ואומרת עוד פעם:
– ניהבתך…
“ניהבתך” בלשונה של אביגיל: אני אוהבת אותך. אני מצדי גם־כן אוחז בחטמה, מנשק לה ואומר:
– גם ניהבךָ, גם ניהבך, אביגיליה…
ואולי באמת טעה בעל־החמור, הכפרי המשוגע, בסמטה השוממה? אולי באמת עוד לא הקיץ הקץ ועוד תהיה אדמה לחרוש ועמרים להוביל? – הן אביגיל ממלמלת לי “ניהבתך” בלשונה הילדותית הקטועה, החביבה, העברית…
ט"ו מרחשון, בלילה.
איני יכול לישון. כגלי־אביב שטפוני פתאום הזכרונות, כגלי־אביב, שזה רק השתחררו מרתוקותיהם, והריני עתה מטולטל ונזרק ביניהם, משול לכפיס־עץ, הנסער על־ידי שטף־משברים. הן זה זמן מרֻבּה, שלא בקרוני זכרונות אלה, – ולמה זה חנו עלי הלילה מחנה רב ועצום וקראו עלי מלחמה? – האומנם רחל ואביגיל היו לי כרוח־אביב, שנשב פתאום על כפור־לבבי ופרץ בו פרץ? דומם ושותק התעלם הנהר תחת מכסה קרחו, אך האביב כבר ארב לו מסתרי ערפלים חמים, ופתאום – נאקת־דרור, וגלים איתינם מתרוממים, משתערים, מתנפצים ומשתפכים לכל עבר, והנהר המתחדש אינו מכיר את עצמו: מאין כל אלה? – אז יש שהגלים עוקרים בעצמת־זרמתם מקרקע־הנהר צמחים ועשבים שונים והנהר לא יכיר, כי לו הם ומקרקעיתו נתשו זה עתה, והריהו מתפלא ותוהה: מאין כל אלה?
מאין כל אלה? מאין המכאוב הנושך, הלוחץ את לבי כבצבת, ומאין העדנים המלטפים הרועפים על נפש כרביבים על פרח צמא? האומנם עמוק־עמוק במחבואי נפשי קננה ימים ושנים אותה תמונה קוסמת, ושטף־הזכרונות נתק אותה משם והעלה אותה למעלה? – מרים, מרים!… ואני כבר אמרתי, כי מתּ לי, כי מתּ…
…מה מצוחצחים, מה מתנוצצים הכוכבים בליל הזה! ורוח נושא־חדשות דורך על במתי ארץ. חם לי, חם לי; עוד מעט ואחנק. אני מוציא את ראשי מבעד החלון ושואף בכל כחי את רוח־הלילה הקריר.
…הבית הקטן אשר מנגד חלוני מלבין מאד בחשכת־הלילה. ממעל לו, באין־סוף של השחק, קפאו כוכבים כמקשיבים רב־קשב. מסביב לו מרשרשת החטה המקפת אותו מכל עבריו. שם יושב אברהם הקרליני ובנו הקטן. משנתאלמן עזב את ההוראה, שבה עסק ברוסיה, ועלה לארץ־ישראל. בדי עמל קנה לו חלקה קטנה ויזרענה חטים ועתה הוא מצפה לגשמים. מה מצפה הוא לגשמים! הוא אומר, שהצמאון של האדמה נמסר גם לו והרי הוא מרגיש יבושת בגרונו. חבריו לועגים לו וקוראים לו “בעל־הצמאון”. אבל הוא אינו פוסק מלדבר על צמאון־האדמה, כאילו יש בינו ובין האדמה איזו קרבה טמירה; אברהם זה, שעד השנה השלשים וחמש לחייו לא יכול להבדיל בין דגן לחטה! חוששני, שהוא מתפלל עתה בחשכת אהלו לגשמי־ברכה, שישברו את צמאון־אדמתו. חרש, חרש מרשרשת החטה. הכוכבים קפאו כמקשיבים רב קשב.
התבשר, אברהם! התבשרו, שדות וכרים! רוח נושא־חדשות דורך על במתי ארץ. מים באה העננה והרי היא משוטטת על פני השמים, מתרחבת ומתפשטת ובולעת פעם בפעם כוכב ומשנהו. הנה עמדה לנוח ממעל לתומר הזקן, עמדה לנוח וקפאה, ובאמצעיתה קרע קרע כוכב־זהב קטן. בהתגנב עשה את מעשהו והריהו מסתכל הסתכלות של שובבות במחבואי התומר. רוח נושא חדשות… מן האדמה הנקשה מתנשא אבק דק. עוד מעט ותאתינה תמורות. התבשרו, שדות וכרים: עוד מעט קט ירעם הרעם וברקים יבריקו. יתפלצו מוסדות־שמים וגשמי־ברכות מקוּוים ורצויים ינתנו בצהלת־גיל וברחבות־בטחון. כאורחים מכובדים, שזה כבר צפו להם – והרי כרכרתם מתגלגלת עד שער הבית בקול־שוט וקול רעש־אופן. אז תשתו לרויה שדות וכרים. תשגשג החטה ויפרח הדגן וגרונו של אברהם הקרליני לא יחר עוד מצמא. יחיה כל אשר חיים בו.
חיים! האמנם בי אין עוד חיים? האמנם לעץ יבש הייתי, שבין אילנות פורחים לא יכירנו מקומו וחלום־לבלובם זר הוא לו ואת שאון־אביבם לא יבין? חיים! אך הן אלפי קולות צועקים אֵלי מנבכי נשמתי; ומה הם קולות אלו, אם לא הדי החיים? חיים שלפני־אלפי־שנים, חיים שלפני מאות־דורות וחיים של עתידים רחוקים, שאולי לעולם לא יגיחו מחיק־הנצח…
חיים!… גם אני חפץ חיים, גם אני משתוקק לחיים. הבו, הבו לי חיים! אך עיפה נפשי מן השקוץ השומם, משקוץ־החולין, כי ממקור החגים אנכי! הוי, למה שמתם אפר־חולין על החגים הגדולים, על החיים הקדושים?!
“ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש”… כהנים בממלכת־החיים, כהנים על משתה־החיים, על המשתה הקדוש! הוי, למה
החלפתם את המשתה הנפלא, את המשתה הקדוש, בארוחת־צהרים ובארוחת־ערב?
––– חם לי, חם לי עד להחנק. אני קופץ דרך החלון החוצה ובדממת־הלילה אני רץ אל הגבעה הקטנה שעל גבול המושבה. על הגבול בין המושבה העברית ובין הכפר הערבי מתנוססת גבעה ועליה צומח דקל. הגבעה פתוחה מכל עבריה ובודאי הרוח שם יותר חזקה ואולי תשובב את נפשי. אני שוכב מתחת לדקל וכובש את פני בקרקע. רוח קריר מלטף את צוארי הגלוי, אך חום פנימי מלהט אותי. מי זאת עולה מן השדות, מי זאת הנשקפת כיעלת־סלעים נבהלה?
מרים, מרים… מאין אַתּ באה? מרים, מרים, אל תגעי בי… הן לנצח נפרדנו… אַתּ בת־האדמה ואני אוהב לרחף ממעל לה… למה באת פתאום לקרוע. את הגלד, שנקרם על הפצע? האמנם רק לרגע? שואלת אַת, אם עודני אוהב אותך? אל תשאלי ואל תנסי… בדרך הרחוקה, הרחוקה מאד השלכתי את כל שלשלאותי…
למה את צוחקת? וכי אינך מאמינה? אך איך זה באת דרך הכפר הערבי? עברת דרך השדות? – ראשך מלא טל, קווצותיך – רסיסי־לילה… למה אַת צוחקת? האמנם טעיתי? האמנם אַתּ השולמית? שולמית אחותי, רעיתי… אך הלא כל־כך דומה אַתּ למרים, לאותה הנערה הצפונית, שאהבתי לפנים. לפנים? אבל רחוקה היתה ממני והגיגי זר לה… שולמית, שולמית! הן את קרובה לי יותר! אחותי, רעיתי, יונתי, תמתי… שולמית מ“שיר־השירים”, שולמית מלפני אלפי־שנים…
למה את צוחקת? מחר חג? בכרמי עין־גדי? נצא במחולות. מצא, נצא… האח, מה לוהטת החמה, מה עמוקים וטהורים השמים – ורוח אין… הרחק, הרחק מבריק ים־המלח בשמחת־נצח ובאֵלם־מות… אך מה לנו ולים המות – ובקרבנו חיים! נצא במחולות, אחותי כלה שולמית אחותי!
מה לוהטת החמה! לא ינועו הגפנים והאשכולות הכבדים מתפלשים בחול עיפים מחום ומשפעת־עסיס, אך הנה אלפי צפרות־כרמים שזופות־גב וצחורות־כנף מנתרות בין הגפנים ומשיבות רוח… הכרתין, הכרתין, את בנות־יהודה היוצאות במחולות בכרמי עין־ גדי! מה לוהטים פניהן השזופים, מה מבריקות שמלותיהן הצחורות!
בואי, בואי השולמית! אל תביטי שחיור אני, אל תראיני שצנוע אנכי. שוּרי מסביב: לא ינוע זלזל, לא ירעד אשכול ופרחי־גיף התעלפו; אך באלפי פיפיות שותה כל ענב וכל פרח את לשד־החיים את עסיס־השמש. וכי לא תשמעי מתוך הדממה משק זרמי־פלא מתאחדים באש אהבה?
מה לוהטת החמה! אך למה זה תתחמקי? האמנם לא אַתּ השולמית? מרים, מרים! מה תשאלי ממני? הן כבר נפרדנו, נפרדנו לעד…
אל תקלליני… אני אוהב אחרת, אני אוהב את השולמית וכבר ארסתיה לי, זה אלפי שנה אני אוהב אותה, ואת לי זרה, לא תביני הגיגי… בין שלגי־צפון עלית ותשגשגי, ואני הן תומר אני, דקל־מדבר…
מרים, מרים… את הולכת? וגם השולמית התחמקה… למה שממו פתאום כרמי עין־גדי? מה בוערים השמים…
נטפי־הגשם, שחדרו מבעד לכפות־התומר ונפלו על ראשי, העירוני מנמנומי הקטוע והשיבו לי את רוחי. תעתועי־דמיוני נפזרו כלעומת שבאו, אך ברטט כמוס האזנתי לשריקת־הרוח – ולא הבינותיה. השמים חשכים ומעוננים וכוכב בל יגיה. הרחק, הרחק מתבלטים פאתי־קדים בחורון עכור ודלוח. מה תשתוחחו, השדות, לפני עלות שחר ומה תהמו? שתו טל, שתו טל! שעה קרירה ואפלולה, אך נודפים ריחות חריפים, ריחות בשמים ודשאים. רועד מקור ורטוב מגשם אני שב לחדרי. החטה מסביב לביתו של הקרליני רועשת בהודיה סתומה. אני מתנפל על ספסל־העץ עיף עד מות. כאילו שבתי מדרך רחוקה, מהלך ימים ושנים…
י"ח מרחשון.
זה היום השני, שאני יושב בחדרי בלי לצאת ממנו. אתמול קדחתי באופן אכזרי וגם היום עדיין אני מרגיש חולשה גדולה ורטט־קור בכל אברי. מנשים תבורך רחל’ה ומגברים – ר' פנחס. זקן זה ישב על־ידי אתמול כמעט כל הלילה, למרות כל הפצרותי שילך לנוח. אני מתירא, שמא סוף־סוף אצטרך לההפך ל“פועל טוב” מתוך הכרת־תודה לזקן זה. הריהו אומר, שאני בעל־הזיה אני – והוא עצמו? כסבור אני, שהוא “בעל־חלומות” יותר ממני. מילא, אם אני הוזה הלא ברי לי יחד עם זה, שהזיותי לא תהיינה למציאות. והוא הן מאמין באמונה שלמה, כי חלומותיו יקומו. הה, הה! הן על צד האמת אני יותר מעשי, יותר בעל־חשבון ממנו ומן הדומים לו. פשוט: אם בין כה וכה אין תקוה לעולמותי שיבּנוּ, למה זה לא אקשטם ואפארם על הצד היותר טוב? אם בין כה וכה אין המעוף פוגש שום מעצור במציאות מפני שאין לו שום יחס, שום קרבה למציאות, למה זה לא יהיה רם ונעלה כמה שאפשר? – הה, הה! ר' פנחס אומר, שאני בעל־הזיה, וסוף־סוף איני אלא איש־מעשה, בעל־חשבון פשוט ולא יותר…
ואולם למה השקר הזה ולמה התרמית הלזו, שאני מרמה את עצמי? כנראה, במעמקי־נפשי מתעלמת איזו הכרת־אשמה, אשמה לפני ר' פנחס ואולי עוד לפני מישהו, והכרת־אשמה זו היא היא שמסיתה אותי, בלי שאכיר בזה בעצמי, להתיחס בספקנות כל־כך גדולה ובאי־אמון גדול כל־כך לחלומותיו של ר' פנחס וחבריו. לא! הן יותר ממה שאיני מאמין בחלומותיו של ר' פנחס, איני רוצה בפתרונם! לוי אומר, שאני שונא־ישראל מכיון שאיני שואף להפרחתה של תרבות עברית־אנושית על אדמת־ישראל. תמים שכמותו! מה לי לעשות, אם למרות כל חפצי אינו יכול לחשוב, שמחסנים עצומים ובתי־נתיבות נהדרים ואוניברסיטאות מהוללות ובתי־נכאת משוכללים יעשו את החיים יותר מאושרים, יותר מזהירים, יותר חגיגיים… והן זהו הפתרון המבריק ביותר, שהחולמים שלנו בודים לחלומם… יפו בתור המבורג וירושלים בתור ברלין… יותר אין דמיונם משיג… הה, מה שנאתי את האמבורג וברלין! מה שנאתי גם אתכם, קצוצי־הכנפים ושקועי הבצה!
מה שנאתי אתכם!… עוד הפעם שקר. כלום איני אוהב כנפשי גם את ר' פנחס וגם את לוי, בעלה של רחל’ה? והאומנם ר' פנחס ולוי הם קצוצי־כנפים ושקועים בבצה? ר' פנחס, העובד עבודה קשה לעת זקנתו בשבח והודיה לבורא־עולם, בגילה אמתית ובחדות־יצירה? לוי, שעזב את שתי המרגליות, את רחל’ה ואביגיל, והלך הגלילה “לכבוש את העבודה”? אבל אפשר שגם הם לא כל־כך רחוקים ממני? אפשר שמשאת־נפשם לא רחוקה ממשאת־נפשי ורק מפני ששפת־האדם היא עניה ודלה כל־כך הם מבטאים את כל עושר־חלומם, את כל זהרו וברקו, במלות שכיחות, במלות מאוסות מחמת שמוש, אבל רגילות ונוחות להתבטא. אולי העיקר גם אצלי וגם אצלכם הוא אחד, ורק לבטא אותו במלואו אינכם יכולים… כמוכם כמוני בעלי דמיון; אחים אנחנו…
…דלת חדרי נפתחה וראשה של רחל’ה נראה בפתח.
– לוי, רוצה אתה לאכול?
– אדרבה!
– ולמה אינך מגיד?
– ולמה לי להגיד כשאַת שואלת תחלה?
– ולמה אינך הולך לטייל קצת?
– ישנתי – אני מכחש לה.
– טוב. החזיקה קצת את אביגיל ואביא לך את המרק, שבשלתי בשבילך… אבל ראה, אל תרדם שנית!
רחל’ה צוחקת. היא אינה מאמינה לי שישנתי, וכמדומני, חושדת קצת, שאיני שלם ברוחי.
אחר הארוחה אני הולך לטייל על־פי פקודתה הנמרצה של רחל’ה. איני יכול למרות את פיה. השמש מבריקה ומחממת, אך אחרי הגשם, שירד כל הלילה, אין החום מעיק כלל וכלל. הליכתי במתינות, עקב בצד אגודל, וצריך אני להודות על האמת, שטיולי זה מהנה אותי מאד. על־יד חלקתו של ר' אברהם הקרליני מתעכב אני לרגע. הוא עומד בפתח־ביתו ומסתכל בחטה בעינים מרוכזות; אין זאת, כי הוא רואה, כיצד היא משגשגת.
– הצמאון נשבר? – שואל אני בצחוק.
– נשבר – משיב הוא לי בצחוק קל. אך פניו מתרכזים שינת והוא מקשיב רב־קשב. איזו דאגה מעיקה על לבו.
– וכי מה אתה מאזין כל כך, ר' אברהם? – אני מוסיף שאלה.
הוא מרמז לי לדלג על הרשת של חוטי הברזל הגודרת את חלקתו ולגשת אליו. סמוך לכותל על כר־תבן שוכב בנו היחיד וישן. נשימתו כבדה וזעה מכסה את מצחו. הקרליני מספר לי בלחש:
– הוא חולה זה ימים אחדים ובי האָשם. בלילה פתחתי את החלון כדי לשמוע את משק הגשם הראשון, אבל אז נשב רוח גדול וחזק ובני הצטנן… אילו ידעת, כמה צפיתי לגשם! המשק של הגשם הראשון כאילו נסך עלי שכרון וכשהוצאתי את ראשי מן החלון וראשי נרטב מן הנטפים הראשונים, שכחתי עולם ומלואו, שכחתי גם את בני. הוא רפה מטבעו, ואני הסבותי במחלתו…
אני מנחמו שנית ואומר לו, כי מחלה זו הבל־הבלים היא: ילך לו אל הפרדס, ששם הוא עובד בתור שכיר־יום, ואל ידאג. כשישוב יקנה חלב, ירתיחהו וישקה את בנו. זוהי תרופה בדוקה. איך נהפכתי פתאום לרופא – איני יודע, אך אברהם הסכים לי: צריך אמנם ללכת.
– אם לא אעבוד – אומר הוא בצחוק עצור – לא ארויח ואם לא ארויח, לא יהיה במה לקנות חלב.
מתוך הצחוק העצור והביישני, המרחף על פניו של אברהם. אני מבין, שכיסו ריק, אך גם לי אין פרוטה לפורטה. שנינו יוצאים בחשאי אל הרחוב, אברהם לפרדסו ואני כדי לקיים מצות־טיול. אטייל שעה קלה ואחר־כך אשוב אל בנו של אברהם. על פקודתה של רחל’ה אי־אפשר לי לעבור. אברהם נפרד ממני, נעלם באחד מן המשעולים ואני הולך ישר בדרך העוברת בין שדות־הקמה. מנוחה עמוקה ממלאת את נפשי. היום בהיר מאד. השמים גבוהים וטהורים ותכלתם רכה, מלטפת, כאילו רותה גם היא מן הגשם. הכרים הירוקים מוצפים נגוהות וצפצוף־צפרים. פה ושם על הגבעולים השעירים של השבלים ובגביעי־הפרחים מתנוצצים אגלי־מטר, – שרידים ופליטים, שמצאו להם סתרה בצל מקרני השמש. האבנים הגדולות, המלבינות פה ושם על־יד הדרך, מרוחצות למשעי. עוברים שני בידואים מזוינים, רוכבים על חמורים רזים ונמוכים. החמורים בודאי גנובים או גזולים – עוברת מחשבה במוחי – והבידואים מקיימים מצות־עשה “על חרבך תחיה”. עד מהרה הם נעלמים מעיני, אך קצוֹת הסודרים השחורים, המכסים את ראשיהם, עדיין רוטטים באויר המזוקק. הם ממהרים לאהליהם, כדי לישון שנת־צהרים. בצהרים, כשכל העולם עיף משובע, מעסיס ומאורה, טוב לנמנם קצת. נשיהן השזופות תשבנה על־יד האוהל ותטוינה את יריעות־העזים. אולי תרצינה לשיר, אבל לא תשרנה: הגברים ישנים ואסור להפריע את מנוחתם. לפנות ערב תשימנה את נדיהן על ראשיהן ותלכנה לשאוב מים. לפנות ערב יקומו הגברים משנתם, יתפללו תפלת־מנחה בכריעת־ברך, אחר ישחטו שה או אַיל ויצאו במחולות על פני הערבה. עוד הלילה גדול! כשהנשים והטף כבר ישקעו בשנה, יפשטו הם על־פני השדות לקצור קציר־זרים.. עוד הלילה גדול!…
מתוך מחשבות והרהורים אלה אני נתקל באבן. האבן גדולה, רחבה, והיא נחה באמצע השדה מוקפת שבלים מכל עבריה. כנראה, סרתי קצת מן המשעול כששקעתי במחשבות ונכנסתי לתוך הקמה. טעותי זו נעימה לי, כי פתאום אני מרגיש את עצמי מובדל ומופרש מכל העולם הגדול, סגור בקמה מכל עברים. מה־עמוקים שמי־התכלת ממעל לראשי! ומסביב לי שבלים… וכל העולם הגדול נמוג והלום… האומנם אשב פה על האבן וארדם תרדמה עמוקה וכבדה, כחוני המעגל בשעתו, ומקץ שבעים שנה אפקח את עיני? הה, כמה אני מתירא, שמא מקץ שבעים שנה, כשאפקח את עיני, – יתאבכו תמרות־עשן מבתי־חרושת רועשים ויקדירו את תכלת־השמים, ולא יראה ולא ימצא במקום הזה בידואי חי על חרבו וקדר יושב־אוהל, ואני עם שנות האלפים החיים בקרבי, עם היגון הקדוש של החורבן ועם הגעגועים הקדושים למרחב – אנה אני בא? מקץ שבעים שנה אקיץ משנתי ואשפשף את עיני ולא אכיר את מקומי… הה, מה ירא אני, כי ימים באים וחי האדם את חייו יום־יום, ויום ליום לא יביע אומר, ויום ליום לא יהיה קשור ומרותק… כי מלוע־הנצח יושלך יום אחר יום, יגיח לילה אחרי לילה, ככפתורים ההם או כמטילי־הברזל הללו, המושלכים מלועי המכונות הענקיות או התנורים הענקיות – ומה קשר יש בין כפתור למשנהו, בין מטיל־ברזל לחברו? הה, אנה אני בא אז עם השלשלת הארוכה של יובלים ותקופות, הנגררת מלפני ומאחרי, המקפת אותי כתנור של עכנאי, – השלשלת הלזו, שכבר נחרתה עמוק עמוק בישוּתי והיתה לנפש מנפשי? מה מוזר, מה אי מובן יהיה צלצול שלשלת זו באזני הדורות הבאים, שאך מטבּעות בודדות יהיה להם מושג. אבל לא משלשלת. – "מה זה נגרר מאחרי האיש הזה ומלפניו? האם לא מאיזה כוכב נפל? או אולי משוגע הוא? איש בן סוף המאה העשרים – ושלשלת מלפניו ומאחריו!… חה חה! אפשר שיחשבו אותי למין חיה משונה, שמונהגת בשלשלת לראוה ושברחה מאדונה… בודאי יקיימו מצות השבת־אבדה וישימוני בכלוב בביבר הגדול שביפו או בהאמבורג… אחת היא: יפו או האמבורג… כל הארץ תהיה כלוב אחד גדול…
מי יתנני במדבר!…
־־־־־־־־־־־־־־־
בעד האשנב בביתו של הקרליני נשקפתי לרוחב הרחוב להחלון שמנגדו בדירתה של רחל’ה ובשפת רמזים שוחחתי עם אביגיל, שעמדה על אדן החלון כשאמה סומכת אותה ומחזיקה בה. החולה הקטן, בנו של אברהם, הרגיש את עצמו בטוב ופעם בפעם התרומם מעל יצועו והתחיל מתופף בשמשיות, לשמחת־לבה של אביגיל, שקט ודממה שררו מסביב ונגוהות־השקיעה רעדו על שמשיות־החלון שמנגד ונפלו חליפות על פני האם והבת. שתיהן היו יפות מאד באותה שעה, אך פניה של רחל’ה הביעו קורת־רוח מיוחדת, כל היום עבדה בזעת־אפים, בשלה, תפרה, נכּשה את גנתה הקטנה, ובכל זאת עלה בידה לפנות ערב לשטוף גם את הרצפה. חדרה הקטן הבריק כעת בנקיונו והרהיטים שלו, פשוטי כלי־עץ, סמאו את העינים בלבנוניתם. הקבע שבחיים והאושר שבקבע זה הציצו פתאום אלי מתוך הכתלים המסוידים של דירת־רחל’ה, שברגע זה רצדו עליהם זהרורי בין־השמשות. אך הרגשה זו נמשכה רק רגע. הן סוף־כל־סוף הקבע האמתי, הנצחי, חי רק בארעי, בחפשי, בבלתי־קשור… הן סוף סוף יכבו הזהרורים על הכתלים וגם הסיד שעליהם ישחיר, ואלה המרותקים לארבעת הכתלים הללו הן לא ילכו לבקש להם זהרורים חדשים כי על־כן מרותקים הם… ואני, שאין לי חיי־קבע, אני דוקא אלך לבקשם ואולי גם אמצאם… אלך, אלך…
ואביגיל מתחלת פתאום לקפץ על אדן החלון, כי על־כן התרוממו ברחוב תמרות־אבק ונשמעה געית־פרות. הנה שבות הן מן המרעה ואחריהן נסחב גם אַוז, שמחוסר חברה נטפל אל העדר. וכמאסף להמחנה פוסע במרוצה אברהם הקרליני. הוא נכנס הביתה במהירות ובפנים חרדים ושואלים. אך כשראה את בנו עומד ומתופף בשמשיות־ החלון נראתה בת־צחוק חשאית על שפתיו. בלי לדבר דבר הוציא מן הסל בקבוק־חלב ועמד בקרן זוית להתפלל תפלת מנחה. רק שפתיו נעות וקולו לא ישמע.
סוף מרחשון.
בהוטל־איצקוביץ שאון והמולה כמו תמיד בשעה זו, שעת ארוחת־הערב. הוטל־איצקוביץ – זהו בית־המזון של הפועלים, זהו הקלוב של הפועלים, זוהי הבורסה של הפועלים. על שם מה נקרא בית זה הוטל? על שם כרים אחדים מלוכלכים ומזרנים אחדים קרועים ופרומים, שמתגוללים באכסדרה ומשמשים מקום־לינה להרבה מן ה“לוחמים הצעירים”. בשם נאה זה הכתיר את הפועלים מר איצקוביץ עצמו, עוזר־חייקיל איצקוביץ, בעל־ההוטל. עוזר־חייקיל איצקוביץ הריהו אברך צעיר בעל פנים ירוקים וקלושים ועינים תרוטות וזקן של תיש, והוא חבר נאמן לאגודות־הפועלים. לבתו קרא בשם דרוֹריה, זכר לדרור, ואת אשתו המרושלת, הלאה, שאצבעות־ידיה מגרדות בשערותיה הסבוכות, הוא נוהג לכנות “מדם” סימן של חבה ואמאַנסיפאַציה. “הלוחמים הצעירים” מתנהגים כאן כבני־בית, מטפלים בעצמם בתנור, עוזרים להכין את המחם הגדול ונותנים עצות טובות שלא לקמץ בשמן וחומץ, כשהדבר נוגע למאכלי־הירק המשונים, שמרת איצקוביץ מכינה בשבילם. ליצני־המקום מספרים, כי בלילה בלילה בת־קול יוצאת מן האכסדרה ומנהמת כיונה. בת־קול זו שייכת ל“הלוחמים הצעירים”, הלומדים טכסיסי־מלחמה, והרי הם עורכים תגרות של דוגמה. כאן התם שואל: במי? – וליצני־המקום פורצים בשחוק גדול: בפרעושים ובפשפשים. והמהדרים מוסיפים, שהחבר איצקוביץ מגדל ומטפח את החיות הקטנות, הפרות ורבות בכריו ומזרניו עד אין ספור, במטרה אידיאלית: ללמד את בני יהודה קרב.
הוטל משובח זה עומד בתוך חצר מרווחת, שפה ושם צומחים בה איקאַליפטוסים ענפים. הקדחנים, כלומר החולים בקדחת, יש להם חזקה מיוחדת על אילנות אלו והרי הם מוציאים את כריהם הקרועים ומשתטחים להנאתם מתחת לעצים. אולם בּרלה החדרתי עמד והתקין לו מקרשים כעין מטה מתחת לאילן הסמוך לפתח, ובין שהוא קודח ובין שהוא בריא, מכיון שאכל את ארוחת־הערב הריהו עולה על מטתו זו ומי יאמר לו מה תעשה? כך כבש לו קטן אשמאי זה אילן שלם, ורק בטוב לבו עליו הוא מזמין את חבריו להסב עמו יחד, ואז המטה נשברת פעם בפעם מכובד־המשא, היושבים על המטה נופלים ארצה בפשוט ידים ורגליים, בצחוק וקללה, בהוטל עוברת הרנה: מטתו של ברלה נשברה, – והפועלים מתכנסים בחפזון מסביב למקום ההרס, וכרגע – והנה על ערמת הגופות, המתפלשים על האדמה נערמים עוד כהמה וכהמה, ולצחוק ולקללות אין סוף, – עד שיוצא החבר איצקוביץ ומכריז: רבותי, מפרדסו של פלוני באי לשכור פועלים!
גם אני יושב היום בהוטל־איצקוביץ ומצפה לנותן־עבודה. בפרדס שעל חוף־הנחל נגמרה זה ימים אחדים קשירת־האילנות וחפירת־השיחים ואני הולך בטל. ארוחת־הערב גמרתי זה כבר ו“נותני־עבודה” אינם. לא הועילה הפעם התקנה של עוזר־חייקיל. מאפס מעשה אני שותה חמים כוס אחר כוס ונכנס בשיחה עם שכני. מימיני יושב ברל’ה החדרתי ומשמאלי – נחמה תוגרית. והרי הם חומרים להם לצון ומדיינים בקלות־ראש. ברלה החדרתי הוא כבן תשע־עשרה והורתו ולידתו בקדושה, בארץ־ישראל, בחדרה. כשהיה עוד יונק מתה עליו אמו מן הקדחת הצהובה, שממנה מתה גם אחותו ושנים משלשת אחיו. אחיו הבכור הוא עתה מורה בטבריה ואביו נדד למדינת־הים, ששם הוא עוסק בחייטות. גם ברלה מהרהר על אמריקה בערב, בערב, כשהוא שוכב על מטתו מתחת האיקאַליפטוס. אבל – מצטדק הוא – קשה לו לתאר לעצמו, איך יוכל לעבוד שם ב“שאפ”. “הוּרגלתי לאויר צח ותפוחי־זהב – קורא ברלה מנהמת־לבו. – ושם, כנשמע, אויר אינו במציאות כלל ותפוחי־זהב ביוקר גדול!…” ברי לי, שברל’ה ישאר בארץ־ישראל. ומדי הביטי אל גוף קטן זה, בעל הראש הגדול והרגלים העקומות, עקבות הקדחת הצהובה, שגם ברלה, כשאר בני־משפחתו, לא ניצל ממנה, לבי מתמלא רחמים ותמיהה. בלי השגחת־אב ואהבת־אם עברה עליו ילדותו, ממושבה למושבה הוא נודד כל ימי־חייו המעטים והרעים, ועם זה רוחו תמיד עלץ בקרבו ובבטחה יתרה הוא מתהלך בארץ. בתור יתום ועזוב, וכן גם בתור בנו של מי שהיה אכר, נפלה לטוב משאר הפועלים ותמיד יש לו עבודה. האכרים של מוֹשבות־יהודה כבר הורגלו אליו והרי הוא משמשם גם עגלון, גם חורש, גם קוטף פירות, ומוניטין יצאו לו בתור עובד חרוץ ונאמן. – “חבל שהוא מתרועע עם האפיקורסים” מנידים ראשם האכרים הרחמנים; והלזה נכרך דוקא אחר האפיקורסים ומטתו שמתחת האיקאַליפטוס משמשת מקום־ועד לשובבים ביותר שבהם. – עתה יושב ברל’ה בהרחבת־הדעת על־יד השולחן, כשכּל מעייניו בקערת־הדייסה אשר לפניו, אך מזמן לזמן הוא פונה לנחמה תוגרית ומספר לה, איך הוליך שולל את בת ראש־הועד של מושבה דנן. בתו של ראש־הועד יש לה חולשה לסופרים, והרי ברל’ה שלנו אינו חס על עמלו ומשיג לו ביגיעה מרובה שפם וזקן מלאכותיים וכן גם מלבוש חדש, ולפנות ערב בשעת־הטיול הוא נגש לבתו של ראש־הועד ומציג את עצמו לפניה: פלוני אלמוני, סופר עברי, וכו‘, וכו’… כאן מתחיל ברל’ה לצפצף בקול דק, מתכוון לחקות את קולה של אותה עלמה המכבדת סופרים, – ונחמה תוגרית משתפכת בצחוק ילדותי.
נחמה תוגרית היא כבת עשרים ושלש ובאה לכאן לפני כמה חדשים מן המושבה הדרומית, ששם אביה משמש שוחט. אביה זקן, אמה חולה, המשפחה גדולה והפרנסה מועטת, ונחמה גמרה שלא לנפול למשא על הוריה, – וזה כשתי שנים ויותר, שהיא עובדת כשכירת־יום. מתחלה התעסקה במלאכות קלות ונקיות, כגון קטיפת־פירות ואריזתם וכדומה. אבל משעזבה את מקום־מושבם של אבותיה התחילה לעבוד כל עבודה קשה באיזו התמרמרות פנימית וקשיות־עורף מיוחדת. אך יחד עם זה מדי ערב בערב, אחר גמר־עבודתה, היא לובשת בגדים נקיים וקולעת יפה־יפה את צמתה הארוכה והעבה, פניה לא־יפים ונעשו מגושמים מחום ומרוח, אך עיניה צוחקות תמיד צחוק של עצב מסותר וטוּב־לב גלוי ושכל מיושב ומתון. ברל’ה מרגיש אליה, כנראה, חבה יתרה והרבה הלצות וחדודים כבר עלו בחלקו מאותו ערב, שבו נכנס להוטל בגאוה מיוחדת וספר, כי חולצה חדשה זו, שהוא לובש עתה לתפארה, תפורה לו בידי נחמה, – מזכרת־תודה על שלמד אותה לעקור את האינג’יל1.
מעבר השולחן הגדול העומד מול הפתח מגיעה מנגינת־כנור. הלפרין העובד ביקב, זה הבחור הגנדרן, הזקוף והרך, בעל הבלורית המסולסלת והעיניים הכחולות והצוחקות, ממש אינו יכול לחיות בלי קונצרטים. כך אומרת מדם איצקוביץ. ואולם כשהיא אומרת “קונצרט” הרי היא מתכוונת לא רק לנגינה, אלא לכל מעשה־נערות, השתובבות והתהוללות. יוצאים במחול – הרי זה קונצרט בשביל מדם איצקוביץ, מחלקים מהלומות איש לחברו מתוך צחוק וליצנות – שוב קונצרט. וכשנשברת המטה של ברל’ה החדרתי ובחצר מתחת האיקאַליפטוס מתגברים השאון וההמולה, הרי זה קונצרט לעילא ולעילא. ומדם איצקוביץ אומרת, כי מקונצרטים הללו תצא סוף־סוף מדעתה, או תשליך אחרי גוה את עסק ההוטל. ואולם הערב קונצרט אמתי. למושבה בא בחור עיור מ“חנוּך־עורים” שבירושלים, והלפרין, שיש לו חוש־ריח מיוחד לדברים כמו אלה, בדק ומצא, שהוא מנגן בכנור, והביאהו להוטל. כאן כבד איתו בכוס יין, ב“היין שלי, שאני, הלפרין, שותה ביקב שלי”, – והקונצרט התחיל. הבחור העיור מנגן בכנורו והלפרין עונה בקול. אולם לאט־לאט משתתק קולו של הלפרין והכנור לבדו הוגה נכאים. בחדר הגדול והמרופש שורר חצי־אופל. המנורה התלויה בספון מפיצה עשן וצחנה, אך הצלילים הבוכים והמבקשים רחמים כובשים את החדר ומעיקים על הלבבות. גם ברל’ה וגם נחמה, גם הלפרין הגנדרן והרך וגם היהודי האדמוני מביסאראביה בעל הפנים המגושמים והעורף הרחב והחזק כולם מקשיבים רב קשב. מעיני נפל איזה קרום ובשעה שאזני עשויות כאפרכסת הריני מרגיש, איך נתחדד חוש־הראיה שלי. אני רואה, שעיני נחמה, המורדות, לכאורה, ארצה, נטויות כלפי הלפרין בתחינה לוהטת ובחוסר תקוה; כי ברל’ה ממשמש בידו את חולצתו ומבקש עליה את אצבעותיה של נחמה; כי אותו ביסאראבי מגושם נזכר ברגע זה לא בביסאראביה שלו וה“מאמליגה” שאכל שם, אלא דוקא בכותל המערבי, שאותו בקר תיכף לבואו ירושלימה ושאת אבניו הרטיב בדמעות גדולות, מלוחות ושתקניות. גם העלם הרזה מפולטאבה, שכותב שירי־ציון ברוסית ושאינו מניח מידיו את שיריו של ביאַליק, אף־על־פי שאך זה לא כבר התחיל ללמוד עברית, – גם עלם זה הניח עתה הצדה את “המתמיד” ו“בעיר־ההרגה” ושקע בדמיונות. רעיון אחד מרירי מעיק על לבו של עלם משורר זה ופעם אחת גלהו לי: “אני באתי לכאן בשאיפתי לדרור ולצדק. עיפה נפשי מאויר־החנק ואמצתי את כחותי ועליתי הנה. הייתי תמיד בטוח, כי ריח־השדה ויושר־לב־האדם כרוכים זה בזה. ובשאיפתי לשדה ולשמש, לטל ולמרחב, חלמתי יחד עם זה על הצדק הגדול, על חזון־נביאינו. אך פה הייתי עד־ראיה למחזה אחר, שהכאיב לי מאד. בצהרי־קיץ נקריתי פעם אחת על חוף־הירדן בכפר ערבי, שעלה לנו למקנה. בתי־החומר עמדו שוממים, כי תושבי הכפר עקרו את דירתם למקום אחר. והנה אני רואה נער ערבי בוכה. על מה ולמה? הנער מראה לי על גל של אבנים: זהו קבר אביו. הנער עזב את הכפר יחד עם משפחתו זה ימים אחדים ושכח להפרד מעל קבר אביו – והנה עתה שב לקחת ממנו את ברכת־הפרידה. הנער בכה עוד זמן־מה על גל האבנים והלך לו. אך את קול בכיו הקטוע בצהרי־הקיץ הדוממים אני שומע בלי הרף…” – האומנם גם בקינת “אלי ציון”, שהעור מקונן בכנורו, מאזין העלם המשורר את בכי הנער הערבי?
והבחור העיור מפליא לעשות, עובר מ“אלי־ציון” ל“תקון־חצות” של התימנים, אחר־כך לתפלה ערבית ממושכת ומלאת־געגועים וממנה – לשיר ספרדי עצוב וקודר, מלא טרוניות על הגלות השחורה ועל ה“גואל צדק”, אשר אחרו פעמיו. המנורה התלויה בספון מעלה עשן וצחנה, אך מבעד לחלונות הפתוחים נשקפים כוכבים כשהם מציצים מבין סבכי האיקאַליפטוסים ומבטיהם הקרים, הנצחיים, מזכירים משום מה דמעות רותחות, הנופלות על חול־המדבר בלילות־ירח. “ביער בערב תלינו אורחות דדנים”… נושב רוח־לילה משובב נפש ומביא על כנפיו את בשמי־השטה ואת ריחות תפוחי־הזהב. וערבות רחוקות, חפשיות ואין־סופיות, ולילות קרירים, רעננים וטלולים נדחקים לתוך החלל הצר והמזוהם של הוטל־איצקוביץ, מרחיקים את הכתלים המרופשים ומתיזים את התקרה הנמוכה – והעלם המשורר מפולטאבה צוחק מעונג־עולמים נאדרי, כי על־כן נוכח פתאום, כי ריח־השדה ויושר־לב האדם אמנם אחוזים זה בזה. הצדק הנצחי בא ביעף מאותן הערבות האין־סופיות, החבויות בטליתותיהם של לילות קרירים, רעננים וטלולים, נסך בחצי־האופל של הוטל־איצקוביץ משהו מזיו־צחוקו, צחוק־עדנה ורחמים, הסיר את התבלול מעל עיני העיור, הטה את לב הלפרין לנחמה, וברל’ה התחיל מרגיש, מדי נגעו בחולצתו, לטיפת אצבעות חמות, אצבעותיה של נחמה. רק היהודי המגושם מביסאראביה לא ידע נוחם: הה, מה התעללו הפורעים באשתו המנוחה, הה, מה הרוס ועזוב הכותל המערבי… והיהודי הביסאראבי כובש את פניו בשרוול־מעילו, אך אינו יכול להתאפק, וגניחות מוזרות, כאותן של שור־פר המובל לשחיטה, פורצות מגרונו…
העיור מפסיק את נגינתו, הערבות האין־סופיות והלילות הרעננים והטלולים עוזבים ברשרוש קל את הוטל־איצקוביץ והחבר עוזר־חייקיל נדחק לתוך החדר ומבשר בשמחה, כי זה עתה בא בדיליז’אנס בנימין מדרשי, הסופר הידוע בנימין מדרשי. השומעים מתנערים מעט מעט מן הקסם, אשר נסכה עליהם מנגינת העיור, קמים בעצלתים ממקומותיהם כשהם סוחבים ברגליהם את סחבות־העור הנקראות בפיהם משום מה בשם “נעליים”. החדר מתרוקן לאט־לאט. רק היהודי הביסאראבי עוד גונח קטועות בפנה והמנגן העיור כאובד עצות פותח וסוגר את נרתיק־הכנור, פותחו וסוגרו חליפות כשגבות־עיניו הקמות מזדעזעות מצער ועלבון. הלפרין, כנזכר באיזה דבר, מנתר ממקומו, יוצא למטבח ושב כרגע עם קערת תפוחי־אדמה וכוס־חמים, שהוא מגיש להעיור. נחמה שישבה כקפואה במבט מתוח על פני העיור, מעיפה להלפרין צחוק תודה חשאית, קמה ממקומה ויוצאת החוצה.
ד' כסלו.
“שמוני נוטרה את הכרמים”. קרי: נוטר את הפרדס. חלה השומר של הפרדס שעל חוף־הירקון ונתמניתי אני במקומו עד שיבריא. עם שקיעת־חמה אני בא לפרדס ועם זריחתה הנני שב לחדרי. נמצא שאני חפשי כל היום, מלבד שעות אחדות, שגוזלת ממני השׁנה.
והלילות קרירים ורוחות מנשבות. אין נפש חיה מסביב ולבדי אני מסתובב במשעולים הצרים בין שדרות האילנות. הלילות חולפים מהר, בלי שארגיש בהם, אף אם ארוכים הם. יותר ויותר אני מסתבך ברשת דמיוני, יותר ויותר אני מתמכר למחשבות זרות ואויריות, יותר ויותר אני נוכח מיום ליום ומשעה לשעה, כי מקומי לא יכירני פה. צריך יהיה לצעוד צעד החלטי, הכא או התם.
ז' כסלו.
ר' פנחס שותק ומחכה. כולו צפיה. וכי מקוה הוא, שהאי גברא רבא, כמר בנימין מדרשי, יביא שנוי בהלך־נפשי? על אדן החלון הפתוח הוא יושב ומביט אל שנינו. רק לפעמים יתרומם ממקומו, יוציא את ראשו מן החלון וישאף לרויה את הריח הנפלא של הפרדס. בחדר כמעט חושך. נר־החלב הבוער על השלחן אינו מספיק לפזר את האפלה. בכסא היחידי שבחדר זה כבדתי את האורח ואני ישבתי את עצמי בדוחק על ארגז הפחים, שאחרי שנתרוקן מן הנפט שהשתמר בו התחיל לשמש לי תנור ובשעת־הדחק – למלא גם תפקיד של כסא. חדר זה, שבו זכיתי לקבל פני תלמיד־חכם, הריהו חדר־המכונה, מכונת המנוֹע המשמש להשקאת הפרדס. יותר ממחצית החדר מלאה מחית־הברזל הגדולה, המנמנמת עתה על גלגליה ואופניה. רצועות ופסים של עור נמשכים לרוחב ולאורך ועליהן תלויים ומתיבשים כלי־לבן של המכונאי. מן הזויות מציצים פחי־נפט, חביות של שמן־משחה ושברי כלי־עץ וכלי־חרס ממולאים במסמרים, ווים ויתדות. על רצפת־העפר מתגוללים בלויי־חבלים, קרעי־ניר וקליפות של תפוחי־זהב. אי־סדרים ועזובה. משעה שהגשמים התחילו לרדת תכופים אין צורך בעבודת־המכונה, והילכך אין מי שיציץ עתה לתוך חור זה ויפקח על הסדר. רק אני לבדי מסתתר כאן לפעמים מסער וגשם ומקבל פה את אורחי.
– ובכן – ממשיך מדרשי את שיחתו, – ובכן רוצה אתה להפוך את הקערה על פיה ואינך שם לב, כי מציאותה של הקערה עצמה היא מופרכת (מדרשי צוחק בנעימות, נהנה מחדודו). רוצה אתה לסתור את הבנין, שעוד לא נבנה. זה לא מן ההגיון – ומדרשי מחייך שוב בנעימות – צריך לבנות את הבנין תחלה, כדי שתהיה היכולת להרסו אחרי כן. צריך לברוא את הערכים תחלה, כדי לאַפשר את שנוי־הערכים.
ומבעד החלון נשקף הלילה, לילה אפל וריחני, קריר וקורא למרחב. רשרוש אילנות, המיה רחוקה של הים, צפצוף־צפרים קטוע. שלהבת נר־החלב רועדת מתעופות־הרוח וכלי־הלבן מתנועעים לאט על הרצועות השחורות של המכונה בתנועה מדודה, שקולה ומתאמת לקולו הבטוח של מדרשי. מדרשי הוא בן־עירו ושאר־בשרו של ר' פנחס, ורק הודות לידידותו של זה האחרון זכיתי לבקורו של הסופר הנודע. אבל, כנראה, מרגיש הוא עתה קורת־רוח מיוחדת: כשישוב לעירו הגדולה, שבה הוא יושב בתמידות, יספר ליודעיו וחושבי־שמו, היך בלה לילה אחד בקרן־זוית מזוהמת בחברת טפוס אחד מוזר, קצת מעורב־בדעת, משוגע לדבר אחד. “והרי טפוס זה עצמו־יסיים הסופר הנכבד את ספורו – והרי טפוס זה עצמו יוכיח, כי חיינו אינם אגם עומד כלל, כי עשירים הם במהלכים שונים, החל מן היותר מעשיים וכלה בהכי־מיסטיים”. כאן יביא מר מדרשי ציטאטה מקאנט ושלייערמאכר, פסוק מרנ"ק ושני חרוזים של משורר צעיר, יחליק את זקנו השחור והמחודד ויוסיף באנחה, שהמלאכה שלו מרובה מאד: צריך הוא לגמור את המונוגראפיה החדשה שלו על הכחות היצירתיים הצעירים שבארץ־ישראל.
מדרשי, מדרשי! וכי למה אתה סבור, שצריך להעמיד את הקערה כדי להפכה אחר־כך על פניה, שצריך לקומם את הבנין כדי לסתרו אחר־כך, שצריך לברוא ערכים כדי לבטלם? לדידי אין צורך כלל להקים בנינים, שיהא צורך לסתרם אחר־כך, אין צורך ליצור לכתחלה ערכים, שנצטרך לבטלם לבסוף… אדוני הנכבד, מר מדרשי, וכי כך מדברים בשם ההגיון?
אדוני הנכבד מאד, מר בנימין מדרשי! למה זה עמדת באמצע? למה הפסקת את פרשת הראיות וההוכחות? הרי יכולת להמשיכן עד אין סוף, לחזקן ולסייע להן באלפי מראי־מקומות של אלפי פילוסופים והיסטוריונים ולגמור אחר־כך בטון של הנאה ובטחון: אין אנו יכולים לפסוח ולדלג על הסולם ההיסטורי: מעלה אחר מעלה, מדרגה אחר מדרגה! כך נהוג גם אצלם, אצל המתוקנים שבהם!"
אדוני הנעלה, מר בנימין מדרשי! אולי תסטור פתאום על מצחך תקפוץ לרגע ממהותך ותשליך הלאה, הלאה את קופת הרוכלים אשר לך? הן אני יודע, שקופת־רוכלים קטנה תלויה על כתפיך, זעיר־אנפין של ארונות הברזל הגדולים אשר להן, לאומות־העולם, ובקופה קטנה זו, שהיא מחולקת לכמה וכמה תאים פעוטים ומחלקות זעירות, אתה כונס ומשמר את עשרנו, כביכול, את עשרה וחסנה של כנסת־ישראל. כאן, בתא זה מצד ימין, נשמר הזרם א' ובמחלקה ההיא מצד שמאל קיים ועומד הזרם ב‘, וזרמים אלו, א’ וב', שלנו מתאימים לזרמים פלוני ואלמוני שלהן, של אומות־העולם. אני כורע ברך, מר מדרשי, לפני הדר־הוד־דייקנותך! אני בטל ומבוטל כנגד הלמדנות והשקדנות שלך! מה בולטים, מה מדויקים המספרים, שבהם אתה מסמן כל תא ותא, כל מחלקה ומחלקה של קופת־הרוכלים שלך! סימן מובהק לבהירות־מחשבתך.
ואולם אני שותק כדג ומהרהר את הרהורי בחשאי בלי להביעם. ומדרשי מחייך בנעימות ומוסיף לחרוז את מרגליותיו זו אחר זו בנחת ובהדרגה.
– אומר אתה – הוא פונה אלי – שהקולטורה המודרנית פשטה את הרגל, שכח־החיים הולך הלוך וחרוב אצל האדם המודרני ושצריך לחזר אחר מעינים חדשים. כידוע לך, חזיון זה של מרידה בקולטורה והעלאת־חיי־הטבע, חזיון זה לא חדש הוא אצלם, חה חה חה… אבל אצלנו אין עוד מקום לו. יודע אתה, אימתי הייתי שמח להקשר שאתה קושר על המקובל והמקודש? אילו כבר היה לנו אותו המקובל והמקודש! הן העיקר בחיים הרוחניים של עם ועם הם לא הרעיונות החדשים והשאיפות החדשות כשהם לעצמם, אלא המלחמה שבין חדש וישן, החכוכים והנגודים בין מחשבה למחשבה… אתה מבין? הודות לחכוכים ונגודים אלו מתפרצים ומתגלים זרמים חדשים והרי זהו העיקר! רק בזה תלויה הפראתה ושכלולה של הנשמה הלאומית! (כאן המדרשי מקמט קצת את גבות־עיניו): אדרבה! – הוא מרים את קולו בגנדרנות ובהנאה למפרע על חשבון החדוד העתיד לבוא – אדרבה! – היה אתה בעוזרינו עכשיו, סייע לנו לבנות את היכל־הקולטורה לתלפיות, ואז – מדה כנגד מדה! – אהיה אני הראשון, שאתמוך בך במלחמתך נגד היכל זה! חה חה, אני אבנה ואני אסתור… (פני מדרשי מתקדרים פתאום): כן, כן! כך נעשית היסטוריה! חוק־ברזל… צריך לחלות תחלה, כדי שיהיה צורך ללכת למעינות־הרפואה…
מדרשי חוגג את נצחונו. מדרשי קם מקומו כשהוא מלא קורת־רוח מן הרעיון שהביע זה עתה. ואולם כאן אני מפסיק את שתיקתי.
– וכי למה, מר מדרשי, לחלות? וכי למה לי להשתתף ביצירתו של איזה דבר, אם ידוע לי למפרע, כי מלחמה לי עם אותו דבר? כלום רק מיראה, שמא יחסר בקולקציה ההיסטורית שלנו ערך זה או אחר, שנמצא בקולקציה שלהן, של אומות־העולם? האומנם סבור אתה, שהלך־נפשה של אומה שלמה הוא הלך נפשו של קולקציונר? כלום אינך יודע, כי יש כח מקורי, הנקרא כח־היצירה, וכי חקוי יאה רק לקופים ולעבדים? כן! (כאן נכנסה בי אותה רוח־שטות, שעלתה לי אחר־כך בהרבה בושה וכאב): כן! אנו ניצור ערכים חדשים, שלא נצטרך לבטלם אחר־כך ושאחדים עוד לא שערום! כן, אנכי, הבחור החולני לוי, בן אמתך שרה, מתקומם בכל שארית דם־לבי נגד כל המהלך ההוא, שדלח את מעין־היצירה הטהור וחלל את המסתורים הקדושים של החיים ונסך ענן־שעמום על הרוחות הלוהטים ביותר ועל הלבבות הערים ביותר, על בחירי המין האנושי! אך לא עלינו, לא על עם ישראל תחול אשמה זו! אפשר שדוקא אלו, שכל־כך עלו לכאורה את רגש הנוי וההנאה, עד שגם אנו מתחילים עתה לכרוע ברך לפני ההרגשה העמוקה של הטבע, שהיתה, כביכול, נטועה בהם, דוקא אלו היו מקור האסון ומהם נפתחה הרעה. אפשר, שכלובי הברזל והאבן, שבהם אנו נחנקים עתה, הם תוצאה ישרה מגושי הברונזה והשיש, מן הפסלים והמסכות, שאליהם רצו לרתק את הרוח האלהי, את נשמת העולם! אפשר, שאלה, שהורידו את האלהים משמים ארצה, היו הראשונים, שחללו את רוממותו של הבלתי־נתפש, שמרדו בקדושת־המרחב ובגאון אין־הסוף, שהמירו ביופי רגעי, מוחש, חולף, את היופי האין־סופי, הנאצל, הנצחי… כן, אנכי, הבחור החולני לוי, בן אמתך שרה, רוצה שעם־ישראל יגיד שנית מלה חדשה, ישא שנית נס לגויים!…
גל של רוח חזק התפרץ החדרה. שלהבת־הנר התרוממה. נפלה ועוד מעט ודעכה. אני מפסיק את שטף־מלי וכאב מוזר, עוקץ ומדכא תוקפני בכל עוז. אני מוריד את עיני ואיני יכול להרימן מבושה. אני מצפה למלה חדשה! אני מדבר על נס לגויים! אני מדבר בשם עם ישראל, כאילו המשעול הצר, הבלתי־נראה לאחרים, המשעול שלי, הוא דרך לעבור גאולים… כאילו לא ידעתי, שמשעול זה הוא רק שלי, רק ליחידים, ואין לזר חלק בו, גם לזר הטוב ביותר, גם לר' פנחס… הה! מה עמוק הצער הבוער עתה בעיניו של ר' פנחס, שהן שלוות וצוחקות תמיד!…
– ובכן – פונה אלי ר' פנחס וקולו עיף ורצוץ לא כרגיל, עיף ואטי – ובכן צריכים אנו לשבת בחבוק־ידים ושלא לעשות דבר: לא לסלול מסלות ולא לבנות בתים, לא לחרוש שדות ולא לנטוע כרמים. צריכים אנו לשבת ולחכות עד שיקום נביא חדש ויגיד את המלה החדשה, והדוויים והסגופים, הנענים והנדכאים, מחוסרי־הלחם ומחוסרי־האויר יזינו את נפשם הלאה ואת גופם הרצוץ בהוד־החורבן ובגעגועים למרחב?
זרם של רוח חזק כבה את הנר ובחדר השתרר חושך. אך נדמה לי, שדמעה נשרה מעיניו של ר' פנחס ונתגלגלה על זקנו. האומנם רק נדמה לי כך? – האילנות לא רשרשו כי אם רעשו, ובאופל הובלט שאונם עוד יותר. אני נגש אל ר' פנחס ולוחץ את ידו. מדי דברו על ישראל הדוה והסוחף, המתבוסס באשפתות, הוא משיב אותי שנית לעמק הבכא, לאותו העולם הממשי, שממנו נתּשתי, – ולבי שותת דם… מה אומר ומה אדבר?
אני מצית גפרור ומדליק שנית את הנר. מדרשי ירא פן יעצרנו הגשם, והירהו מאיץ בר' פנחס ללכת. אני מלַוֵּם עד שער־הפרדס.
רק סגרתי את השער – עברתי לאורך הפרדס וישבתי על הדשא על שפת־הנחל. יותר נכון: נפלתי על הדשא ואהדקנו תחתי בכח, כאילו רציתי לרתק את עצמי למקום ישיבתי. מימיני ומשמאלי התנענעו בשאון הערבים ואני לחצתי בשתי ידי את ענפיהן הגמישים והגשתים אלי וכסיתי בהם את פני. ומדי כסותי את פני הדקתי את מצחי בחזקה: מחיצה רציתי לעשות בין עולמי שלי ובין העולם
אשר מסביב לי. אל יפריע שום דבר! לא נשיבות־הרוח ולא הפחד מפני “סך־הכל”, לא קריצות־הכוכבים ולא היראה מפני הבהירות! אעשה את חשבון־נפשי, חשבון ברור ובהיר; אגיע עד “סך־הכל”…
שלשה שהלכו בדרך ועסקו בתורה… שלשה שישבו בחדר אחד והתפלפלו… האחד מעבר מזה, השני מעבר מזה – והשלישי? לא! השלישי לא התפלפל. הוא ישב דומם על אדן־החלון ושאף לרויה את ריחות־הלילה… השלישי… מי הוא השלישי? מי חכם ויגיד לי?
אני מוסיף ללחוץ את מצחי ביתר עוז, אך החשבון מסתבך יותר ויותר. בנימין מדרשי אוחז פתאום בידי ואנו רוקדים שנינו רקוד מוזר, ור' פנחס יושב על אדן־החלון, שואף לרויה את ריחות־הלילה ומתכונן למחות בידו הכחושה, הדקה והבטוחה דמעה גדולה ומבריקה שנתגלגלה על שיבת־זקנו. אני והמדרשי מרקדים כאחוזי־תמהון בחדר האפל למחצה – ופתאום אנו נהדפים איש מעל אחיו, מתרחקים זה מזה מרחק רב, ובחלל האפל, בתוך, מבריקה הדמעה הגדולה על זקנו של ר' פנחס. ר' פנחס עומד בתוך, בתוך העלטה, ר' פנחס נשאר לבדו, ר' פנחס נשאר…
כן… בתוך עומד ר' פנחס, במרכז. גם אני וגם המדרשי נמצאים כבר מחוץ למעגל, פגרים מתים… אל תגע בנו, ר' פנחס, פן תטמא! הן כהן אתה, כהן לעמך ולאלהיך! האחד הוא חלל־הספר, מחוסר־חיים מלכתחילה, והשני.. להשני אירעה תקלה קטנה: הוא תעה… תעה בזמן…
חה חה!… איזו מחשבה מוזרה… ואולי כלל לא מוזרה? הן כשם שאפשר לתעות במקום אפשר לתעות גם בזמן… אפשרי ששגגה יצאה מלפני השליט ונשמתי, שהיתה מיועדת מלכתחילה לזמן מוקדם, נדחתה יציאתה לאור־העולם לזמן מאוחר, והרי היא מתיפחת בחשאי, מתמוגגת בבדידותה ומתגעגעת ועורגת לשירה הכמוסה, השייכת לאותו זמן מוקדם…
…והעלטה מסביב גדולה… נר־החלב כבה מתעופות־הרוח ובתוך עומד השלישי… “וגר יהיה זרעך בארץ להם, בארץ להם…” בוכה הוא בחשאי, בלי קול. ודמעה גדולה, מבריקה נושרת מעינו של ר' פנחס על ראשי הכואב, הנלחץ בין שני מטילי ברזל… אך מקרן־הזוית מביטה עלי עין זועפת וקודרת. לוי, בעלה של רחל’ה, מעיף עלי מבטים מלאים חימה עצורה. הנה הוא עומד על יד האורוה ובקלשון אשר בידו הוא מרים פעם בפעם ערמת־זבל וטוענה על העגלה כשהוא סוקר לפרקים לעבר ההרים, הרי הגליל. בידו השניה חרב קהה ורובה ממולא. המלחמה קשה – הוא רוטן בחשאי – ובן־אדם זה בא בהאסתיטיקה שלו. ספוק לשאיפותיו הפיוטיות הוא מבקש כאן, בשעה שמערמת־הזבל אורבים לנו נחשים ועקרבים ומעבר להרים דורך אויב קשתו. שאיפות פיוטיות יש לו לבן־אדם זה – פונה הוא פתאום לחבריו וצוחק צחוק ארסי. – טענות פיוטיות יש לו על אדמה זו, ובכן אל תגעו בה אחים, אל תגעו באדמה! היא צריכה להשאר שממה, לבל יחוּלל הוד־החורבן!… הה, הה! האדמה הזאת לא לנו היא, כי אם ללוי בן שרה התועה בזמן! קודש היא ללוי ולשאיפותיו הפיוטיות!" – ומדי דברו הוא מרים מלא הקומץ זבל ומשליך בפני. אני נאנק מכאב ומחרפה – ונתר ממקומי… ענפי־ערבים, שהוצאתי פתאום מידי, מצליפים על פני.
עברה נאקה כבירה במעבה־הפרדס ויחרד מקצה אל קצה. בצהלה מחרידה השתקשקו צמרות וצפצפות בחשכה העבה. אף כוכב אחד לא הגיה בשמים, שהפכו עננה אחת שחורה, שחורה כליל, בלי רבב כחול וכתם־תכלת. גלי־קדומים פצחו רנה…
לוי היקר ור' פנחס הנפלא! עפר אני תחת כפות רגליכם, עפר ואפר! חימה אין לי גם על קומץ הזבל, שהשלכת בפני, לוי חברי, וכשלהבת־יה יוקדת בלבי דמעתך הקדושה, ר' פנחס אלופי! עוד מעט ואלך לי, אלך לי, אבל ברגע זה שׂטו ממני ועבורו… גלי־קדומים פצחו רנה…
מה מקיפה אותי העלטה מכל עברים! מה עבה היא, מה מוצקה וסוככת! אין בה פרץ ואין בה מקום־תורפה ואיש לא יחדור לתוכה. ובתוך העלטה אנכי ונחל־הקדומים, אנכי וצללי־הקדומים.
אני נכנס לתוך הדוגית הקטנה, דוחף אותה מן החוף וחותר אל לב־הנחל. את מעילי אני מסיר ועוטף בו את רובי, כדי שלא ירטב מן הגשם הממשמש ובא. חשכת־הלילה לי סתרה ושאון־הרוח מחריש את משק־משוטי.
בלאט, בלאט… תולעת־יוחנא מבריקה לרגע כשביב בין הערבות. המשוט נתקל באבן מתחת למים. גלים מרצדים באופל.
– מי אתה? – הומה הירקון ואופף אותי מכל עבר במרגלי־ חרש – גלים מתפרצים ולא־נראים. – מה לך פה, באישון לילה ואפלה?
– באתי לקחת שמץ מימים מכוסים במשאון, באתי לשלוח ברכה לעתידים רחוקים וגנוזים.
נעצר לרגע משק צמרות וצפצפות. האופל הקשיב רב קשב. אך פתאום נסרה שנית בחלל העולם שריקה־ עצורה־למחצה וגל כבד בקש להתפרץ לתוך סירתי, אך התנפץ אל כתליה ורסיסיו הרטיבו את פני.
– את שפתך לא אבין – רטן הירקון באי־אמון – ואיך אבטח בך? זה שנות־אלף אני מזיל את מימי לים הגדול ואין אשר ירגיז את מנוחתי. רק בצהרי־שרב יש אשר רועה ועדרו יתלוננו בצל ערבותי, או אילה עיפה תשבר צמאונה במימי. ואולם הנה באתם אתם, אשר לא ידעתי, ותחרשו מזמות. בגלי הרוים מדם גבורים וטהורים אתם משקים שדות ופרדסים. הפרעתם גאון־בדידותי וקדושת־שממותי חללתם..
לעג קודר צלל כמענה, ואולם הלועג לא נראה. אך הכרתי את לוי הגלילי בתקיפות־קולו, בדם לעגו:
– הקדושים והטהורים הם אַחי, ופרדסים וכרמים אלה נרטבים בזעתי. זעתי וחלבי שלי ודמם שלהם במאזנים ישאו יחד! הירקון, הירקון! האומנם לוי המשוגע אצל גם עליך משגעונו?
אני שומע את חרפתי דומם וחרש אני לואט לירקון:
– סלח לו, ללוי הגלילי, סלח לו על ארשת שפתיו. יגוננו הגדול מוזר לו, יגונם של שרידי־קדומים, יחידי עולם. ימי חייו כשלשים שנה וימי חיינו כה ארוכים! חיי שנות־אלפים, חיי מאות דורות…
והירקון כמתפייס מלטף את סירתי בזרועות לחות ובטוחות, זרועות ישיש כביר־נסיון, מרגלי־החרש, הגלים הפזיזים, עברו, התחמקו וסירתי נשאת קל מהרה על חלקת־המים. הרוח נחבא לרגע ונהמת־הירקון נהפכה ללחש קטוע:
– הן בקדרות שממותי נזונו נביאים וחוזים; משוררים ינקו את הדר־גאון־אבלי והערו אותו בנגינות אפלות ולוהטות. והנה באו הם, בני אדם אשר לא ידעתי, וחרשו מזמות. בשטף־גלי הם חושבים להניע את גלגלי־טחנותיהם ולשבור רעב. לא רעב לחזון ומשאת־נפש, כי אם רעב ללחם!
ושנית ממעבה הערבים המשתוחחות על החוף בוקע לעג עז וזועם:
– “רעב ללחם”?… כן, רעב ללחם! ללחם שזרענו בדמעה ללחם שרִוינו בחלבנו. לא לחם־נדבה ולא לחם־חמס! החזון ומשאת־הנפש יצמחו יחד עם השבולת, השבולת טפוּחת־עמלנו, השבולת מרוּות־דמענו…
הורמה והומכה חיש קל שלשלת־אש, כאילו מכשף לא־נראה נתן אות בשרביטו ורעם־איתנים נחת מלמעלה, בקע מתהום. ההיתה זאת הודאה או אזהרת־איוּם ללעגו של לוי? אך הנה הואר שנית העולם האפל בלהב־כשפים, נחשפו בקעות עמוקות על ברקניהם וצוריהם, הוצתו גבעות חול לבנות ושוממות, עדרי־תנים גלשו ממרומי האופל ביללה מבהילה. נגלתה והשתלהבה עד ארגיע השממה האלמת אשר מסביב ולעג־קצפו של לוי היה כלא היה. בתוך האפלה העבה והכבדה המלאתי תשואות ונצורות, נשאתי קל כרוח. תעיתי לירחי־קדם, לדורות עבר רחוק, לזמן לוטה בערפלי־כלח, שממנו נסחתי…
־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־
זמן מרובה ישבתי בסירתי מתחת הגשר עד אשר שכךְ הגשם כמעט קט. בוקר חיור וכהה פגשני בפרדס. זרמי־מים שטפו מכל בד ובד, יצאו מגדות תעלות המלט ונקוו בכל שקערורית וגומה. היה קודר ומעונן ונשב רוח קר. אך ממעבה הסבכים הגיע צפצוף־צפרים מעירות־שחר.
ט' כסליו.
ימות־הגשמים באמת. וקור. ורוח. תפוחי־הזהב נופלים, נושרים בלי הרף ועוד מעט והוצע בהם כל הפרדס. מבעד האשנב של חדר־המכונה אני מביט אל עמודי המים המקלחים משמים ארצה בשצף־קצף, עמודי המים מדי נפלם מתנפצים ומתפוצצים לכל עבר ונד גבוה ורוֹטט של אבק־רסיסים מתנועע ועומד בחלל־העולם הדלוח. העבודה בפרדס פסקה ואין אני רואה מסביבי נפש חיה. טוב לשכב על המחצלת, בחצי־האופל של החדר ולהרהר באין מפריע. מי יבוא לבקרני ביום סגריר כזה?
־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־
אחרי הצהרים נכנס אלי ר' פנחס וברל’ה החדרתי, סנדליהם היו מוקפים שכבה עבה של חומר ורפש. “החמרה התרככה – גונח ברל’ה – ופשוט, אי־אפשר ללכת”. תוך כדי דבורו הוא נשען במזוזת הפתח, מרים זו אחר זו את רגליו ומנידן בכל כחו. הנעלים עפות אל זוית־החדר – וברל’ה נהנה ומחכך את ידיו. “כדי שלא לטנף את הארמון שלך” – הוא מבאר לי ומשתטח על המחצלת, שעליה אני שוכב, ר' פנחס עומד עוד בפתח, שוחק למעשהו של ברל’ה ומגרד את נעליו במפתן. כלו רטוב ואגלי־מים מטפטפים מכובעו ומזקנו.
– גשמים! – מתאנח ר' פנחס, כשהוא נגש אלי – “השפעת עלינו רוב טובה!” – אבל אין רע בלי טוב! ברל’ה אסף היום כברה מלאה כמהין ופטריות והכין ארוחה… אין דוגמתה! צר, שלא היית באותו מעמד.
– וכי מה? – עונה ברל’ה אף הוא חלקו בקול של הכרת ערך־עצמו – כלום אני מדם איצקוביץ? כשהייתי מבשל במטבח בגליל היו הכל מלקקים את האצבעות! הרי אף כאן אני צווח ככרוכיה: היו אנשים ועשו לכם מטבח! אני אבשל, אני, ברל, אבשל! אבל אין שומע… אין כן אנשים ביהודה שלכם!
כאן ברל’ה מניע תנועה בידו מלמעלה למטה, תנועת בטול: “אין כאן אנשים ביהודה שלכם!” – אולם אני מקנא את קנאַת יהודה:
– אתה תבשל? – אני פונה אליו – ופתאום יעבור עליך הרוח והלכת לאמריקה. ולפנות ערב יבואו להמטבח – ואין ברל’ה ואין ארוחה. שואל אני אותך: מה יהיה אז?
– אי משום הא לא איכפת! ראשית, הרי איני חושב כלל להשאר במטבח לעולם ועד. כלום זו עבודה בשבילי? אני רק אלמד אחת מן הנערות – נאמר, למשל, את נחמה תוגרית – כיצד צריך לבשל בשביל פועלים – וחלס… בשביל נערה זה עסק. נקח, למשל, את נחמה תוגרית, וכי עבודת־שדה הולמתה? הן עוד מעט תכרע תחת עולה! אבל במטבח ענין אחר לגמרי, ואני גם־כן יכול לעזור לה קצת. אבל זה לא חשוב. שנית, מי יודע מתי אסע לאמריקה. אה, אגיד לך את האמת: מתעצל אני לנסוע לאמריקה! ושלישית – וזהו העיקר: הן ר' פנחס ואנכי עומדים לארוס בשותפות גן־ירק. בשביל זה הן באנו אליך.
– כלומר?
ר' פנחס מסביר לי והוא כאילו מתנצל ומתלוצץ גם יחד: רעיון זה עלה על דעתם בימים אלו. הן בחורף יש הרבה ימות־בטלה, ימים שבהם יורדים גשמים. וברל’ה טוען, כי לאכול צריך גם בימים שאין עבודה. אדרבה, לפי דבריו, התאבון מתגבר אצלו כשהוא הולך בטל ולפיכך צריך למצוא איזה עסק מן הצד, “עזר כנגד”… מילא, עסק מן הצד – מדוע לא? גוברין יהודאין! והואיל והאברך האודיסאי אינו מעבד בין כך ובין כך את חלקתו, החליטו, הוא וברל, לקחת חלקה זו באריסות ולזרוע בה ירקות. ברל הוא מומחה לירקות והוא מבטיח הרים וגבעות. מילא, ינסו. ובכן – אולי גם אתה רוצה להשתתף?
ברל’ה קם ממקומו, תוחב את ידיו בכיסי־מכנסיו, מבליט את כרסו הנפוחה, עקבות הקדחת הצהובה, ופוסע לאורך החדר בהרחבת הדעת. מכיון שהוא עומד להעשות אריס, בעל־אחוזה, כביכול, זחה עליו דעתו והרי הוא נוהג מנהג בעל בעמיו:
– ובכן – הוא פונה אלי, ־ רוצה אתה, לוי, בעסק של זהב? הרי לך עסק של זהב! ליהוי ידוע לך, שהירקות של ר' פנחס וברל החדרתי יֵצאו להם מוניטין בכל המושבה! לא ירקות אלא זהב! זהב־אופיר, “שאר ירקות”!
הצחוק חונק אותי. צוחק גם ר' פנחס ואחרון אחרון חביב – ברל’ה בעצמו. ומדי צחקו הוא רוקע ברגליו היחפות מרוב הנאה. אני צוחק ואיני יודע בעצמי על מה. אם על עסק הזהב של ברל’ה, או על השבחים, שהוא מפזר לירקות שעוד לא נזרעו. או על הזווּג של השותפים: ברל’ה החדרתי ור' פנחס. נמצא שרק אני חסר. צריך גם אני לתקוע כף – והכל יבוא על מקומו בשלום…
אני חש פתאום, שפניו של ר' פנחס משתנים. בעיניו מוּצתה אש הצער, האש הידועה לי מכבר: בכלל אני מרגיש בזמן האחרון, שהבטחון העליז של ר' פנחס מפנה לפעמים לא־רחוקות את מקומו להתעמקות שבעצב. ואולם ברגע זה אותו שנוי שבנפשו של הזקן בולט ביותר ואני רואה חובה לעצמי לפייסו ולעודדו:
– נו, ר' פנחס, מילא! שותפות? תהא שותפות! אלא שאיני יודע עוד אם אשאר במושבה זמן מרובה. אפשר שבקרוב ארתום את מרכבתי ואסע.
– כיצד?
– פשוט: אשא את רגלי ואלך. אפשר. אך עוד נדבר בזה. לעת־עתה ארתיח מים ונשתה טה. יפה טה בימות הגשמים.
– יפה דרשת, לוי, יפה דרשת! – מסכים ברל’ה – ואחרי הפטריות שאכלנו אני מרגיש, אמנם, צמאון נורא. אתה הבעירה אש והצג את הקומקום ואני אָרוץ לקטוף לימון, בלי לימון איני יכול לשתות טה. הרגל!
אני מדליק את מכונת הספירט ונוגה־שלהבתה נופל על המחצלת ועל פניו של ר' פנחס היושב עליה. אמנם, זקן האיש ואני כאילו לא חשתי בזה עד כה. בזקן הרחב רבו כמו רבו נימי־הכסף ומתחת לעינים – שני חריצים, בדמות חצאי־עגול, עמוקים מאד. המצח הגבוה מקומט כולו ורק העיניים, עיני־התכלת, לא שונו. שלהבת בתוך שלהבת. מאחרי השלהבת החיצונית, הפזיזה ועם זה עיפה הבלתי־תפושה ועם זה כבדה, חבויה ורוטטת שלהבת שניה צעירה וחדשה לגמרי, צעירה ובוטחת ופורחת. לא שונו העינים, כאז כן עתה נדמה לי, מדי הסתכלי בעינים אלו, שכשיזקין ר' פנחס יוציא מנרתיקה את זו השלהבת השניה ושנית יתלקח כולו באש־נוער ושנית יפרח. מי הוא זה ר' פנחס?
מענין, שאין איש מבני־המושבה שואל את ר' פנחס לתולדותיו, אף־על־פי שזה שנים אחדות מתהלך האיש הזה ביניהם. מספרים, אמנם, שהוא מגולי־מוסקבה ושהיה לפנים איש עשיר, אבל חזר הגלגל וירד מנכסיו ועלה לארץ־ישראל וקנה לו אחוזה בשארית־כספו, ואחר כך מסר אותה אחוזה גופה לחברה של פועלים. כאן פלוגתא של שתי גירסאות. על־פי הגירסא האחת מסר את אחוזתו לחברת־הפועלים לאחר מיתתה של אשתו ועל פי הנוסחה השניה קרה זה קודם מיתתה, ומסבה זו הורע מצבו החמרי. אך דבר ברור אין איש יודע. ולא מפני שר' פנחס הוא מבעלי־הסודות ומן האוהבים להסתיר דבר. להפך. דוקא משום שהוא תמים־נפש וגלוי־לב עד מאד אינו מעורר התענינות בעברו. ממש כחידה בעיני אותו הכשרון הנפלא של ר' פנחס להרצות ולראות את הכל, גם את הדברים הבלתי רגילים הבלתי־שכיחים, באופן כל־כך רגיל, בפשטות כל־כך גמורה, עד שלכל הסובבים אותו הוא נראה גם־כן כרגיל, כפשוט, ודרך־חייו כמצויה ביותר. אני זכיתי לתשומת־לב מיוחדת מצדו של ר' פנחס וזכיתי לראות גם את השלהבת הפלאית של עיניו. ופעם בפעם מדי הפגשי עמו אני מסתכל בעיניו. האיש מזדקן, אך עיניו אינן משתנות. השלהבת הצעירה עוד צעירה היא וחדשה, חבויה. עוד מעט ור' פנחס יוציא מנרתיקה את זו החבויה, ואז אולי יהיה הפלא. מי הוא ר' פנחס?
מכונת־הספירט סואנת. המים בקומקום מבעבעים. בשמשיות־האשנב דופק גשם קטוע. בחדר אפלולית. אני מטפל בזוית, בארגזו של המכונאי, אולי אמצא שם כוס או קערה, ר' פנחס יושב על המחצלת כבראשונה וסח בלאט:
– ובנוגע להאריסות שלנו רק לשוא תשחק, לוי. ראשית קרוב לודאי, שעשה נעשה וגם יכול נוכל. אך מלבד זה הן מה טוב שלברל’ה יתוסף עוד איזה דבר, שיקשרנו לכאן. הן אביו קורא לו לבוא לאמריקה והנער – נער. וצר לי מאד אם ילך מכאן… יליד־הארץ.. ובנוגע לך… אגיד לך את האמת: נואשתי. אמנם, גם אתה אינך אשם. אך בכל זאת צר לי: הן אהבתיך… מתי תסתלק?
כאילו ברק לוהט עיור פתאום את עיני. “תסתלק?” היכן לקח את המלה הדרושה הזאת? הן זה ימים ושנים אני מחפש את המלה הדרושה, ופתאום: “תסתלק”. אני מפנה את לבי לעבר המדַבר ומביט עליו בתמהון. בודאי הביעו פני ברגע זה עוד יותר מתמהון, לא לחנם התרומם ר' פנחס ממקומו ונגש אלי:
– מה, לוי, מה אתה מסתכל בי כל־כך? כלום אתה חושב באמת. ששמתי מבטחי בבנימין מדרשי? ידעתי שהוא לא יחזירך למוטב; ידעתי. “חוסר חוש צבורי” וכו‘, וכו’, אבל כל זה רק מלים. החסרון הוא יותר עמוק, הרבה יותר עמוק.
– איזה?
– חיי־אויר, חיי־בלימה של מאות דורות הטביעו את חותמם… חוסר חוש־הקרקע, חוש־המקום, הוליד את חוסר חוש־הזמן… היוצא מזה: אויריות שבאויריות, בלימה שבבלימה… ונוסף לכל אלה אתה עוד משורר, כח דמיון מופרז, געגועים חולניים ליופי, אהבה חולנית לטבע…
– געגועים חולניים? אהבה חולנית?
– בודאי! אתה מתגעגע על גבורי־קדומים ועיניך טחו מראות גבורים כלוי הגלילי, לוי, בעלה של רחל. אתה אוהב את ההרים השוממים וירא מפני מחרשת־קיטור כמפני המות. מחרשת קיטור, שתשדד את האדמה השוממה, תרכך רגביה ותפריא אותה. אתה ירא מפני החולין שבחיים ואינך משתדל לקדשם בשאר־הרוח שלך, אלא בורח מפניהם! לא איש־מלחמה אתה, לוי, ולא איש־הרוח! אנשי־הרוח נלחמים! איש־האויר אתה: תולה ומרפרף…
אני מציץ בעיניו של ר' פנחס וקורא בהן. ה“חול” הזקן עלה על המוקד ומאפרו יצא לאור־עולם “חול” צעיר ורענן. האש החיצונית. הפזיזה, שעם זה היא גם עיפה, של עיני־התכלת נעלמה ופנתה את מקומה לאש השניה, הפנימית, התקיפה, הצעירה והבהירה. הלחיים ששוּפו מתאדמות והקומה הכפופה מזדקפת. הוא שם את ידו על שכמי ברוך ובפיוס וממשיך:
– אך אל תחשוב, לוי, חס ושלום, שיש לי תרעומת עליך. יקר לי אתה, יקר עד מאד… וצר! צר שאתה הולך ממחננו הקטן… הן סוף־סוף תלך מאתנו, זה ברי לי.
קולו של ברל’ה מפסיק את שיחתנו. הרי הוא עומד אצל החלון בחוץ ופורק את משאו על אדן־החלון. תפוח אחרי תפוח הוא מוציא מכיסי מכנסיו, עד שנדמה לי רגע, שאין קרקעית לכיסים הללו. סוף סוף הוא מטפס בעצמו על החלון וקופץ החדרה. בידו מתנוסס לתפארה לימון ירוק.
– הוי, לוי – הוא פותח ואומר – וכי כך נוהגים בני־אדם הגונים? כמעט שטבעתי בשלוליות עד שמצאתי עץ־לימונים. איך זה בן אדם הגון מסתיר את הלימונים שלו בקצה הפרדס? אבל נקמתי ממנו, מן הפרדסן היפה שלך. את האמת צריך לאמר: תפוחי־זהב נאים וחמודים! אבל ראה… בר־נש שכמותך! הן הטה כבר רותח. עוד מעט וכל המים יעלו באד!
אני ממהר להסיר את הקומקום מעל המכונה, אך קולו של ברל’ה עדיין הולך ומנסר בחלל־החדר:
– אני גווע מצמא ובר־נש זה שוכח להסיר מעל האש את המים בזמנם! כלום שכחת מקרא מפורש: “לכל זמן ועת לכל חפץ”?
מר, מר! גם ברל’ה מוכיח אשמתי על פני ובמקרא מפורש: “לכל זמן ועת לכל חפץ”… “חוסר חוש הזמן”… איך, איך? “חוסר חוש הזמן”… נאה דרש הזקן, נאה דרש… אבל, סליחה! וכי לא מפי שמע הזקן את זה? וכי לא הסתתר אז בין הענפים, בלילה ההוא לפני ימים אחדים, על חוף־הירקון? וכי לא בעצמי אמרתי אז, שאני תועה בזמן? חה חה… איזו הזדמנות נעימה…
הטה מעלה הבל בכוס הדלוחה שבה כבדתי את הזקן, ובשתי קערות החרס, שמהן שותים אנו, אני וברל. האפלולית. בהדר מתגבות והגשם בחוץ מוסיף אונים. כולנו שותקים ומשום מה מתבלטים לפני מתוך העלטה גדרות ארוכות וגבוהות, שחורות ורקובות מגשם. בקצה עיר גדולה והומיה, רחוקה־רחוקה… בגדרות הללו מוקפות חצרות רחבת־ידים, שבהן כלוא הבקר הנועד לשחיטה. גשם. קור. ערפל עבה לואט את החצרות רחבות הידים, אך מבעד הערפל מסתמנים סמלי יצורים מתנועעים. אלה הם בני־הבקר, המשוטטים, לפני השחיטה, ומלחכים את שרידי העשב הצץ מבין האבנים. אמנם לפני השחיטה, אך עשב הוא עשב. בפעם האחרונה, בעבי־הערפל. ממרחק, ממעבה־הקריה, בוקע, קטוע ומרוסק, שאון החיים הדורסים…
אני מרים את ראשי והריח החריף של תפוחי־הזהב מבער את צללי הגדרות השחורות והרקובות… הגשם שכך מעט וקו־זהב של השמש השוקעת התעקל על הכותל. ברל’ה הזכיר לזקן, שצריך לסור אל האברך האודיסאי ולדבר על גן־הירק – שניהם קמו ללכת.
…עוד זמן מרובה עקבתי אחר השנים ההולכים, שני האריסים החדשים. כשהגיעו לראש־הגבעה נעצרו רגע בלכתם והרימו ראשיהם למעלה. השמים היו כלם מקודרי־עננים, כחולים אפלים, ורק בפאת־מערב להטה רצועה דקה. הזקן הגבוה והנער שפל־הקומה עמדו יחד צפופים והביטו אל על. נחשו בודאי, אם יטהרו השמים עד מחר ואם אפשר יהיה לעבוד. דומה, כאילו נגעו ראשיהם בחשכת־העב, שכסתה את כל הרקיע. אך הנה נתקו ראשיהם מחשרת־העב וינועו. הלכו הלאה הלוך והתרחק מחשרת־העב. הלוך ובקוע אל הערפל, שהשתרע למטה. סגרתי את השער ונשארתי לבדי.
שבת־חנוכה.
זה כבר לא היתה לי חביבה שמש זו, המאירה למושבתי הקטנה כבימים אלה. רחל’ה אומרת, שבודאי לא עלו הלביבות יפה בחנוכה של שנה זו, ועל־כן אני עצוב. לוי מכה בידו החזקה על שכמי ואומר: “בן־אדם שכמותו! הגליל מגדל שנית גבורים – והוא הולך קדורנית”! – ואולם אין איש רואה, שעצוב אני בשל החמה הברה והנעימה, המאירה למושבתי הקטנה במשך כל ימי החנוכה. שמש שוקטת ומפרה ואורה ישתפך לנזילת ריחות ובשמים ולנשיבת רוח צח מעבר היום. לאורה מזדככים האדים הכחולים על הרי־יהודה נעשים קרעים קרעים ומתנדפים, ובין קרע למשנהו מלבינים ומשחירים סלעים וכפים, שעליהם תלויים בנס כפרים קטנים, שלוים ומתנמנמים. צר לי להפרד ממושבתי הקטנה!
צר לי! האפרוחים הקטנים של רחל’ה יוצאים בחבורה לאמצע הבקעה, במקום שם צומח יער שלם של קוצים, וממתיקים סוד. החמור של ברל’ה החדרתי, זה החמור הקטן, שקודם היה שייך להאברך האודיסאי, נגרר אחריהם והרי הוא נוער להנאתו ומפחיד את חבריו הקטנים. אפשר, שטפש זה נתכוון רק להראות לפעוטות הללו, עד כמה כחו גדול, ולא רצה כלל להטיל עליהם אימה; אך הפחדנים הקטנים התפזרו בבהלה מי בכה ומי בכה, עד שמצאו את אמם התרנגולת החשובה ונכרכו מסביב לה. תמהני, מאין נגלתה פתאום תרנגולת זו, שקודם לא ראיתיה. טובל באורה ובחום אני מהלך לי בבקעה וקולט כל קרן אור הנופלת עליה, כאילו יחד עם זה אני סופג גם חלק מן הבקעה, בטרם אפרד ממנה. פתאום אני מרגיש מאחורי דחיפת־רגל ובעודני מסב את ראשי לראות מי הדוחף, אני שומע את צחוקו של ברל’ה:
– ישב נא, אדון לוי, ישב קצת… מה שלומו? ולמה אין רואים אותו? ומה נשמע בעולם־הספרות?
ברל’ה מדבר זה בקול דק, מצפצף, והרי הוא מתכוון בזה לחקות את קולה של בת ראש־המושבה, זו שיש לה חולשה מיוחדת לסופרים ודברי־ספרות. אני יושב על ידו, על העביה הקרועה שלו השטוחה על גבי הקוצים, ושואל לשלומו ולשלום ר' פנחס. זה ימים רבים, אשר לא ראיתים, מיום שבאו אלי לקחת עמי דברים על דבר האריסות. איני יודע משום מה, אך מיום ליום התחלתי מרגיש את עצמי יותר ויותר זר להאנשים הסובבים אותי, ובה במדה התחלתי משתמט יותר ויותר מפגישות ומשיחות גם עם אלה, שהוקרתים ואהבתים.
בלילה שמרתי את הפרדס וביום ישנתי, או שוטטתי מסביב למושבה בקרבת הכפרים הערביים. ברם, משבא לוי הגלילי הופרעה מנוחתי. הוא ורחל ואביגיל, שלשתם יחד, בקרוני במקלטי, וכולם קול אחד, לרבות גם את אביגיל, העתירו עלי דברים לבוא אליהם בחנוכה ולאכול עמהם לביבות. לוי נוכח לדעת, שסוף־סוף איני מסוכן כלל לרעיון־הישוב: “בן־אדם מעורב קצת בדעתו, ואולם בשקט דרכו”… לדעה זו בא לוי אחרי מחשבות רבות, ודעה זו גלה לי בתום־לב ובאמוץ ידידות בערב שקט של חנוכה, עת דעכו אורות־שמש אחרונים מעבר לגני־שקדים. אני שחקתי קטועות ונשקתי לאביגיל ואולם קטנה זו התחילה להתנכר לי קצת. אחרי שרחל, על־פי בקשתו של לוי, התחילה לעסוק, כראוי לאכרה אמתית בגידול עופות, כבר היה לאביגיל עם מי לבלות את הזמן גם בלעדי. האפרוחים עניינו אותה יותר ממני ואני הרגשתי בלב עצב עוקץ. בלילה ההוא הודעתי להפרדסן, שאני מתפטר ממשרתי. החלטתי לעזוב את המושבה מיד אחרי חנוכה.
השמש מחממת את גבי ואני נושא את עיני לשמים הכחולים להפליא ושומע לדברי ברל’ה. האריסות? מה שייך! זה יהיה עסק של זהב! עוד תתחרט, לוי, עוד תתחרט על שלא רצית להשתתף. ומה? אמת הדבר, שאתה עוזב את המושבה? אַי לוי, לוי, פחז כמים! חכה עד הפסח, אז נלך שנינו הגלילה.
וברל’ה מספר לי, שהאברך האודיסאי מסר לו גם את חמורו והרי זה יוכל לשמש לטיולנו! זהו רעיון נפלא! ובגליל, רחימאי, יש מה לראות בחודש־האביב! מפל־המים אצל מתולה – לא יזכה לשמוע שופרו של משיח, אם לא ילך השנה לראות מפל־מים זה! בנוגע לאמריקה – הבל הבלים! "כאשר אבדתי אבדתי'': כאשר אכלתי עד כאן תפוחי זהב אוכלם אף להבא! וברל’ה שוחק. ואגב אורחא הוא מגלה לי, שהוא מקוה לחשוף בחורף זה מכסף־משכורתו כנפוליון שלם, ואז יוכל להציע גם לנחמה תוגרית להשתתף בטיול. רחימאי, זה יהיה טיול, שלא טילו אבותינו!
אני שומע דבריו של ברל’ה, אבל אינם נכנסים עתה ללבי, כאילו נסחתי עם כל שרשי נפשי מן העולם הסובב אותי. ברל’ה מכיר בפני, שאני רחוק הפעם ממנו, והוא פוסק מלדבר. הוא צחוק צחוק בישני ועוצם את עיניו ובעוד רגעים אחדים כבר נשמעת נחרתו. כרסו הנפוחה מתבלטת ורגליו היחפות, העבות, כאילו מעידות על הפשטות והסבלנות, על אי־ההתלוננות ואי־ההתמרמרות של בעליהן. אך הצחוק הבּישני עוד מרחף על שפתיו ואני מרגיש, שלבי נצרב פתאום מלהט המלה ואהבה…
השמים כחולים, חמים ורכים להפליא, ומסביב מנוחה, מנוחת־שבת. חמורו של ברל’ה נוער לפעמים בחלל־העולם המוצף באורה – ועוד הפעם דממה בּכּל. פני מוסבים אל עבר הרי־אפרים ולנגדי מלבינים ממרחק שרידי־המבצר הקדמון. אפשר שעוד הלילה אלין בין כתליו ההרוסים למחצה, וזאת תהיה התחנה הראשונה על דרכי. אחר אשים את פני להרי שומרון, להרי עיבל וגריזים, ואשמע מה ידבר לי שם אדוני מאבני מזבחות הרוסים. אתאר את ארץ שומרון ואלך נגבה, ליהודה. אתע בגאון־הירדן ואולי עוד אמצא עקבות פריצי־חיות ועופות. אלין ביריחו בחביון־תמרים ואשמע בליל־ירח קול שופרות קדומים והרס חומות נופלות תחתן; אחר אשוטט על חוף ים־המלח, אשר אֵררוֹ אלהים, משם אשים דרכי לאורך שפת־הירדן עד הסוף…
אורחת־חסידות נשאָה במרום, עברה מעל לראשי ושמה פניה לעבר הרי־אפרים. אחת ירדה על צמרת עץ־החרובים, האילן הזקן והסדוק, הצומח בקצה־הבקעה, וחברותיה טסו הלאה; אולם כרגע עזבה גם היא את האילן ונצטרפה לחבורה. חמורו של ברל’ה נתקנא כנראה, בצפרים החפשיות והתחיל נוער בעצב וגעגועים. לאחר שנשתתק הרים את רגליו והלך לו בראש מורד. חשב בוודאי, כי טוב לצאת מאפיטרופסותו של ברל’ה ולחיות חיי־חורין, כראוי לחי המכבד את עצמו, ואולם תוך כדי הליכה שכח את געגועיו והתחיל מנקר בערמת־זבל הצבורה באמצע הבקעה ולחטט בה לתאָבון… האפרוחים, כנראה, כבר התרגלו בו ולא ברחו עוד מדי קרבו אליהם. ועל הכל היתה שרויה מנוחה של שבת, מנוחה שטופת נגוהות וחמימות.
המנוחה והנגוהות הרגיעו והאירו גם את נפשי, והמעשה, אשר אני אומר לעשות, המעשה, אשר אני צריך לעשות, נתחוור לי בכל בהירותו. טסה צפור בכלוב־האויר – איזו תמיהה יש בכאן? אלא כשצפור זו תושם בכלוב, אז הענין נעשה תמוה קצת… מלבלב השקד, משגשגת החטה והקוצים בבקעה שותים טל גם הם וצומחים על־פי דרכם. אפשר שקוצים אלו נהנים מן האור לא פחות מן התמר הגא ומן השקד הענוג. נניח, שאנכי רק קוץ, קוץ בכרם־ישראל, כמו שאמר פעם לוי בצחוק: אבל כלום אין לי רשות לצמוח על־פי דרכי? הן כל־כך בהיר ומובן הכל לאור השמש הבהירה והגלויה!
כן… אפשר שהקוץ, כשהוא מכה שורש למטה, הוא מזיק לצמחים אחרים מועילים יותר, הוא מזיק להגפנים הצנועות והנדיבות, מזיק לחטה ולדגן. אבל כלום אין לקוץ זה כשהוא לעצמו זכות־קיום כזו של שאר הצמחים? ופעמים הרי הקוץ מתאים יותר למקומו מאיזה צמח אחר העולה עליו ביפיו ותועלתו… נדמה לי, כי לאדמה זו, אדמת הרים ובקעות שוממים, אנכי, הקוץ, מתאים יותר מן הגפן הצנועה והנדיבה, מר' פנחס, ומן התמר הגא והחסון – מלוי.. אולי דוקא אני משלים כאן את התמונה, תמונת השממון והחורבן העולמי, והם רק מפריעים את שלמותה ופוגמים בהרמוניה שלה?… אולי תעודתה של ארץ זו – להשאר סמל השממון והחורבן ולהפליא ולהפריא לבבות בגאון חורבנה וצער שוממותה?… אפשר שבתוך השאון הדורס של החולין, שממלאים את הכל, מכתירים את הכל ומחנקים את הכל, צריכה להשאר פנה חבויה זו, נהדרת־ההרס וענוגת־האלמנות, – פנה חבויה זו, שתדבר ללב חוזים ושרים על יופי לא מעולם זה, יופי נערץ וקדוש, יופי קודר ואלם, יופי של געגועים בלתי־מרווים וחלומות, אשר לעד לא יקומו…
הן כל כך בהיר ומובן הכל לאור השמש הגלויה והבהירה! הן כל כך בהיר ומובן המעשה, אשר אני אומר לעשות, אשר אני צריך לעשות… “אעברה נא את הארץ”… אמהר נא לעברה עד עוד לא חדלה להיות בשבילי “הארץ” ולא ארץ סתם, ארץ כאחת הארצות, נקודה אחת במפה העולמית הרחבה, נקודה אחת בין רבבות נקודות דומות לה, עוד נטף של חולין אחד בים־החולין… אעברה נא את הארץ, ונפשי הערטילאית, הרועדת מקור, תלבש כתנות־אור, אור לא מעולם זה, אור הגנוז… ואור גנוז זה אמוץ, אינק בכל כח שפתי החרוכות עד אשר אשכר לנצח. עד אשר אֵאכל כולי ואֵהפך לקומץ־אפר על שפת איזה נחל חרב, נחל־קדומים… אז לא אפריע עוד בעד שגשוגם הבוטח והאטי של גפנים צנועות ונדיבות ושל תמרים גאים וחסונים… הן סוף סוף הם אולי באמת יותר מועילים ויותר נחוצים, אם לא לי – לאחרים, למרובים…
קומץ־אפר על שפת נחל חרב, נחל־קדומים… ואולם טוב טוב יהיה, אם איזה זרם אביבי יגרוף את קומץ־אפרי אל הים ולא יהיה לזיבול שדות, ולא יהיה מרמס לרגל בנימין מדרשי..
הבית של ר' פנחס התנוסס על ראש גבעה קטנה וחלונות לו מכל צד. באמת היה זה חדר אחד בנוי מקרשים, שהפרוץ היה בהם מרובה על העומד, אבל לעומת זה התגאה ר' פנחס בארבעת החלונות שהיו לחדרו ונהנה מזה הנאה מרובה. “אני יכול – היה אומר – להביט אל ארבע רוחות השמים ברגע אחד, בלי שאצא מחדרי החוצה ועולם־יה תמיד גלוי לפני”. בחדר היה שולחן, מטה של ארגזים, ספסל של עץ ומחצלת־קנים פרושה על הרצפה. על המחצלת בזוית השחירה ערמת־ספרים. היום, לכבוד־שבת, היה השולחן מכוסה מפה לבנה ומנורות־נחושת מצוחצחות הבהיקו עליה; כך ר' פנחס נוהג מימים ימימה, זכר לאשתו המנוחה. לא חסר על השולחן גם כד־מים ובקבוק יין חמוץ, סגולה לקדחת. השיחה היתה קודם שוטפת ועליזה במובן ידוע, אך משהתחילה השמש לערוב נעשתה יותר חרישית, כמתביישת מפני היופי הנעלה והצנוע, שהשקיף מבעד לחלונות. לוי ישב על אדן החלון והחזיק על ידיו את אביגיל, כשעיניו רתוקות להרי־יהודה. ברל’ה יצא לרגע החוצה והתחיל מטפל שם בחמורו, שקוץ ננעץ ברגלו, ור' פנחס ישב על מטתו עמי יחד וקנטר אותי קנטור של חבה על שאני מתחמק ממנו.
– ובכן – הוא ממשיך את דבריו וטופח בידו על שכמי – ובכן רק נס מן השמים היה שטילתי עם לוי בבקעה ונתקלתי בך, ואילמלא כן, היית הולך הגלילה אף בלי לקחת ממני את ברכת־הפרידה? וכי כך אתה משלם לי על שלמדתיך את תורת־האכרות על רגל אחת ועשיתיך לפועל משובה? הוי, הוי, לוי, לא פללתי ממך…
ר' פנחס מחייך. האש העיפה והבלתי־תפושה, האש החיצונית של עיניו, שוחקת שחוק־הנאה, שחוק של שבת, ומפיקה ידידות מרובה; אך השלהבת הפנימית שלהן, החבויה, הבהירה והפורחת לוחשת לי בדממה, לבל ישמע זר, לוחשת בעדינות, לבל יכאב לי, שבאמת הדבר יוצא קצת מידי פשוטו: ובכן, לוי, אתה מתחמק ממני? ובכן אולי הצדק עמי, עם בא־כחם של הרבים, של המעונים והנרדפים, ולא עמך, עם היחיד, קרבן השאיפה החולנית ליופי חולני?…
ר' פנחס מחייך וחיוכו הידידותי והמחמם משתפך עם בת־צחוקה הענוג והעצוב של השקיעה. החלונות פתוחים ומתנועעים בלאט לרוח ערבים קלילה וזהרורי־השמש השוקעה רוטטים על הזגוגיות בחליפות גונים אורירים ועמוקים, מתבהרים ומתעלמים, מגלים טפח ומכסים טפחים. יד הכלילית מרפרפת על השטח השעיר של כותל־הקרשים הבלתי־מהוקצעים ורושמת עליהם סימנים ואותיות בלתי תפושים, מנחמים ומעציבים כאחד. הקרשים השעירים, הבלתי־מהוקצעים, השחירו־הצהיבו־האדימו כזהב ישן־נושן, אך שערותיהם הדקיקות והסומרות כאילו התנכרו ללטיפות היד החכלילית והזכירו אהלים ארעיים על שדה־קרב, הזכירו אנשי חיל מרי־נפש וקשי־עורף, שלטיפות ונשיקות אינן הולמות אותם, שהשמש הרכה והחמה זה כבר, זה כבר מאחוריהם ולפניהם – הלילה הארוך והקר… היד החכלילית צנחה ארצה, גהרה על ערמת־הספרים, לטפה אותם והתחבאה ביניהם ופתאום צמחה וגדלה, טסה טיסה על התקרה, נתעכבה רגע מעל לפתח, מעל לראשו של ברל’ה, – ונעלמה דרך החלון. ובעד החלון השקיפו הרי־אפרים, שכבר היו עטופים בטלית כחולה של ערפלים, ערפלים מטוללים וכבדים, שרק זעיר שם, זעיר שם יקד ביניהם איזה צוק חכלילי, כלשון משוּאה רחוקה…
על הרצפה השתטח פתאום צל ארוך. בחלון נראה ראשו של אברהם הקרליני. הוא אמר שלום והתחיל בזמזום חרישי את זמירות־השבת, כשהוא מסתכל לתוך החדר פנימה ומחייך את חיוכו התמידי, התמים והעצוב. מן החוץ, מאחורי החלון, הגיע קולו של ברל’ה. הקרליני הפנה אליו את ראשו וביניהם התחילה שיחה נמרצה על תבואות־השנה, על האריסות של ברל’ה, על החטה של ר' אברהם. השמש ירדה, כריכות־הספרים בזוית, שנראו קודם חכליליות־ענוגות השחירו ונזדקנו פתאום. לוי קם ממקומו: צריך להתכונן לאספת־העם הגדולה שתהיה הלילה.
יום א‘, ד’ טבת.
…צפצפו רבבות צפרים, שרו שירות מופלאות ומושכות, רכות ועמוקות כחכליל בין־ערבים על פלגי־אביב בגאיות עזובות. בגאיות העזובות אני הולך יחידי, הולך מערבה ועל משקוף־האש שעל שערי־המערב הדולקים יושבת מרים ושוחקת לאטה, שוחקת ובוכה, בוכה ורומזה, שאגש אליה. כבר רוצה אני לגשת, אך רשרוש קטוע בין הגפנים מכריחני לרדת מסוכתי, סוכת־הנוטרים, ולהודע פשר דבר. מדומני, שזה עתה עוד יקד המערב ברבבות שלהבות, – וכבר אתא לילה, לילה בהיר בשחקים, אחרי חצות. אני רץ זמן־מרובה בין הרי־יהודה ורגלי כבר כושלות – ואיה מרגוע? לרגלי גבעת־חול עגולה עומדים שועלים בצבור ו“מחדשים את הלבנה”; אך הנה הם רואים אותי ומתחילים לרדוף אחרי וצלליהם הארוכים נאחזים בשולי בגדי, מתלבטים בין רגלי ומטפסים עלי. אני ממהר להכנס לאוהל של בידואים, העומד בודד בבקעה בין ההרים ואור של אבוקה משתקף פה ושם מבעד ליריעותיו השחורות, יריעות־העזים. בידואים אחדים נמנמו בפנים האוהל, כשהם יושבים על רצפת־האדמה בלי נוע וראשיהם מורדים למטה כמאובנים. רק אחד נגש אלי, משש את כיסי־בגדי, וכשנוכח, שאין שם כלום, הריהו לוחש איזה סוד לחבריו, אף כי אלה האחרונים מוסיפים לשבת כקודם כפופי־ראש ומאובנים, בלי להתנועע תנועה כל שהיא. אני רועד מפחד, אך אחי שמואל, שמת קודם שהיה ל“בר־מצוה”, עומד על יד ימיני ומעודדני בבת־הצחוק הטובה שעל שפתיו. הוא לבוש תכריכים והם נקיים וטהורים ומצחו הלבן מבהיק מבין שערות־הזהב המכתירות אותו. הבידואי עדיין מתלחש עם הישֵנים – ושמואל אחי אוחז בידי, ואנו משתמטים מן האוהל ונמלטים משבינוּ. אנו רצים בכל כוחותינו, קופצים על משוכות־צבר, מגמאים גבעות ובקעות, טובלים בזהרורי הלבנה וצוללים בשפעת־צללים, מנערים רסיסי־טל מעשבים ופרחים – והנה אנו נצבים על יד סוכתי. שמואל אחי רוצה לשוב אל סוכתו שלו (אף הוא כנראה, נוטר־כרם – חולפת מחשבה במוחי, אך משום מה איני שואל, היכן נמצא כרמו), אבל אני מבקשו להשאר ללון עמי והוא נשמע לי. הוא לוקח את השמיכה, מקפלה ושם אותה ככר מתחת לראשו, אחר־כך אני לוקח את התנ“ך, עם מלבי”ם, ורוצה ללמוד עמו יחד, אך הוא שואלני, אם אין לי עוד תנ“ך, כי אינו יכול להתרכז אם הוא לומד בשנַים מתוך ספר אחד. אז אני שואל אותו, אם אינו רוצה להשתמט לגמרי מן הלמוד וגם זעפתי קצת על שהוא, אחי וחברי (הוא בן שתים עשרה שנה, ואני בן שלש עשרה ומחצה), שאני כל כך אוהבו, מתרשל בלמוד התנ”ך. אולם הוא נשבע לי, שילמוד אחר־כך בפני עצמו, עתה יסתכל ביהושע בן־נון הנשקף אליו מן הלבנה. הוא נשבע – ועל שפתיו מרחפת בת־הצחוק התמידית שלוֹ, המגלה טפח ומכסה טפחים, הרחמנית והסלחנית. ולי כל כך צר, שבגללי צריך היה לשאת את שם ה' על שפתיו. אז אני אומר לו: שכב־נא אתה על כרי ויהיה רך לראשך, ואני אשכב על השמיכה, ומדי דברי אני חש מכאוב וגעגועים אשר לא יתוארו, כי יודע אנכי, ששמואל אחי מת. אבל הוא צוחק כבראשונה ואינו מסכים להחליפין, מתחת לראשו – השמיכה המקופלת ותחת גופו העטוף לבנים – רצפת הקרשים. ביראת־כבוד ובאהבת־אין־סוף אני מביט ומתבונן בפניו המוארים, זוכר נשכחות – וכבר יש בידי המפתח, הפתרון של חידה נפלאה. אך פתאום מתחמק שמואל אחי, מחבק את ברל’ה החדרתי ושניהם רצים כחץ על כר נרחב, ירקרק ומכוסה פרחים מאליפים, ולפניהם רץ חמור קטן, חמורו של ברל’ה, כמורה דרך. זולף אור של לפנות שחר, אור חור ומופלא ברכותו וסודיותו, וחרש הומים אפיקי מים ואילות עומדות על גדות האפיקים, כשעיניהן הגדולות והנוגות פקוחות לרוחה וסופגוֹת את אור העולם החיור והמופלא. אך הנה הפרחים הולכים וכובשים את כל הכר, משתטחים על האפיקים ומעלימים אותם מן העין – והכל נסתר. רק הצפרים עוד שרות שירות מופלאות והלב עורג וכואב מאהבה ומרחמים ומעונג־עולמים. וזמרת־הצפרים הולכת ומתפשטת, הולכת ונעשית עדינה ורכה, ואני שומע מתוך הזמרה את קול צחוקם המאושר והעמוק של שמואל אחי וברל’ה החדרתי, שזרי פרחים עונדים את ראשם, והם מנחמים אותי וקוראים לי, ואני מתאמץ לפקוח את עיני ולגולל את המשא הכבד המעיק על גוי. עוד רגע, עוד רגע ואגוללנו… ואיקץ.
במשקע הכותל מנגדי, ישבה צפור וצפצפה מדי הניעה בראשה הקטן והנידה בכנפיה. האבנים השחורות של הצריח התיכוני שבמרכז המבצר החרב היו מאדמות מקרני־השמש, שנפלו עליהן ממעלה, מפרצי־הגג. רתוקות־החלום נתקו, אך כשפיו עוד לא נדפו. עוד זמן מרובה שכבתי בין כתלי המבצר הישן, התחנה הראשונה שעל דרכי האחרונה, והרהרתי בפלאי־חלומי. הן אתמול בלילה, כשעזבתי את האספה בלי שנפרדתי אפילו מחברי, הרגשתי את עצמי כה אשם וכה בודד. הן כה עיף ורצוּץ שכבתי לישון בחורבת המבצר – והנה בקרני חלומי הזך, נשב עלי באהבה נפלאה שלא מעולם זה ונחמני והחלימני, כאילו התרחצתי בטל והיתה לי עדנה. געגועי־ילדות זכים ויגוני נעורים מתוקים שבו לי רגע אחד…
הכתלים השחורים של המבצר החרב הוארו יותר ויותר. קמתי מן הרצפה ויצאתי החוצה. ירדתי אל הנחל, רחצתי את פני ונשקפתי אל עבר־דרכי. השמש עוד לא להטה ואורה היה חכליל וצעיר, ועמק־השרון קרן כולו כאילו היה מרוקם בפרחים לבנים. כשקרבתי ראיתי, שזוהי שכבת־טל עבה המכסה את שדות־הבר.
נכנסתי שנית אל המבצר, לקחתי את תרמילי ואוציא פת־קיבר ותאנים לסעוד את לבי בטרם אלך; ישבתי על שפת הנחל בצל סלע.
אך אכלי לא ערב לי. מאורעות ליל אתמול צפו לפני והדריכוני מנוחה…
…כוכבים קרצו, נפלו טללים ובחלל הלילה המבושם צלל קולו של לוי, כביר אמונה ובטחון: “עוד לפנות ערב, כשהבטתי אל הרי־יהודה המאדמים, שמעתי את דמי החשמונאים הצועקים אלינו… מה יפה המלחמה ומה נהדר הנצחון!”
כוכבים קרצו, טללים רעפו ונלבבת היתה הקריאה לקרב. אך מה מבטיח הנצחון? מה נתן הנצחון המדומה לכל אלה המנצחים המדומים במלא תבל רבתי? חי אני, אם לא בעצמם בנו להם בתי־כלא להחנק בהם… חי אני, שאך זהו יתרון המנצח על המנוצח: בתי־כלאו הם עוד יותר מוצקים וכבליו יותר כבדים…
אני לועס בלי חמדה את לחמי ותאני ומתאמץ לשוא להשקיט את התולעת המסותרת המוצצת את לבי… אני מרגיש שוב את עצמי כבורח מן המחנה, כאשם וחוטא לפני לוי, לפני ר' פנחס, לפני הכל…
הכוכבים זרחו, הזהירו בזוהר השלו של בינת־עולמים ור' פנחס נשא גם הוא את נאומו. הוא דבר על דמעות־עשוקים, על דם נקי הנגר כמים ארצה, על ענויי־נפש, שכל ענויי־הגוף כאין נגדם, ועל האושר הגדול למחות דמעה, ולו רק דמעה אחת… היכן הוא המשורר החיור מפולטבה? הוא בכה על עלבון הצדק גם כאן…
צריחה חריקה – ומאחרי המבצר נגלה פתאום נשר, מאביר בדד במרחב־התכלת המזהיר. אני נזכר פתאום, שצריך אני למהר, למהר, כדי שלא אחזור ואשוב… התולעת המסותרת? זוהי, פשוט, געגועים לאנשים חביבים, לרעים אהובים ולא יותר… הן סוף־סוף האנשים האלה קרובים לי גם ברוח.. לוי – ניצוץ מיוחנן איש גוש־חלב חי בו, והוא שואף לקרב ולרטט־סכנה, אף־על־פי שהוא אומר, שאך ליסד חוות פועלים הוא שואף… ר' פנחס חולם על יעוד הנביאים, על הטוב והצדק העולמי, אך גם הוא כלוי אינו יכול לבטא את חלומו… רק ינסו להלביש את חלומם עור ובשר – והנה דייסא לשבעה ויין לרויה, ואולי גם איזה בית־נכאת ואולי גם כלי־תותח…
חה חה… רק תתיסדנה החוות, יתבצרו הישובים, תרבינה הערים – וכל החולמים עד אחד, עד אחד, גם לוי וגם ר' פנחס בכלל, יגורשו ממנו, אף כאן כמו בכל מקום…
אני שולח את פתותי־לחמי על פני המים, מנער את בגדי וקם. הרחק, הרחק מוריקים הפרדסים והכרמים, מלבינים האוהלים השלוים, כמו בכל מקום, בכל מקום… אני אומר להם שלום בפעם האחרונה, פונה עליהם עורף ושם את פני לעבר הרי־שומרון השוממים.והמעורפלים…
תרע“א – תרע”ב.
-
יבלית. ↩
(מפנקסו של הולך־דרכים)
פרק ראשון / החוש הששי
גלגל־חמה זה רק התחיל מנסר ברקיע ודממת שינה שררה עוד באניה. הנני עומד על המכסה ועיני רתוקות לשרטוטיהם המעורפּלים של הרי הלבנון. כּתמים לבנים מזהירים פּה ושם על שיא ראשיהם, ואיני יכול להבחין, אם רצועות שלג הם, או קרעי אדים שׂבים, או אולי גושי אַבני־גיר. חברי הנאמן, הנער הקטן בן־השוחט, שהשכּים לקום יחד עמי, עמד לימיני ולא יכול להסיר את מבּטיו מהרכסים העטופים אדים כּחולים. אל נכון חפּשו בהם עיניו הטהורות והעמוקות את שרידי הארזים המיוחסים, שמהם לקח החכם בּאָדם לבנין בּית־המקדש, ומאשר לא מצא את מבוקשו, התעצב אל לבו ופניו הענוגים והרצינים, פּני ילד עברי פקח, היו נוגים, כאילו רק זה רמוהו. פּתאום פנה אלי בשאלה:
– האומנם זהו הלבנון האמתּי אשר בתנ"ך?
אָנכי עניתי “הן”, ופני הנער התקדרו עוד יותר. כנראה, כּבּיתי בתשובתי זאת את זיק־תּקותו האחרון: זהו אָמנם הלבנון האמתּי ויערות ארזיו נגדעו. אולם כעבור רגע הפנה אלי שנית את פּניו והם כבר צוהלים:
– אבל הן אפשר, שמהעבר השני צומחים עוד ארזים, הלא כן?
– אפשר! – עניתי.
הנער התעמק במחשבות ופניו הרעים לא היו לו. חסון ונוהר השתּרע הים, המתעורר מחלומות הלילה והזיותיו. היתה חלקתו חכלילית למלוא מעוף העין, ורק שם, הרחק־הרחק, על־יד האופק, היתה כחולה־אפלולית, כאילו צללי הלילה מצאו להם מפלט שם, בנוסם מעמוד השחר. בקצף, שהעלתה מכונת האניה, רעדו כל אַבני־חן, זוהר ענוג השתפּך בּלובן תּלתּלי הגלים, ורוח־בוקר בא עליז וצח ויזרע זרע ברקות בשדמה הכחולה־ורודה, שגבולותיה אָבדו באין־סוף. הספינה טסה קלה ומהירה, כּאילו דלקה אחרי צללי הלילה, אַך קרוב לא קרבה אליהם, והמרחב החכלילי השתּרע כּבתּחילה למלוא מעוף העין, ואחריו, כבתחילה, היה הים כחול־אפלולי: העלה הבוקר מסתרי מחבואיו אונים כבירים והתעודדות עצומה, ולא יכלה האניה לבלי שוט למרחקים, לבלי רדוף, וּדְאוֹת, ולוא גם ידעה לבטח, כי לנצח לא תשיג את הגבול, שעברוהו הצללים ויתבצרו בו. יותר ויותר הסתמן הלבנון בצוקיו ורכסיו וכתמיו הלבנים, וכבר אני רואה, כי הכתמים הלבנים הם חלקות־שלג העונדות את ראשו פּה ושם, כקרעי עטרת־כסף, ששליט מורד מכסאו שמרם וצפנם לזכרון ימים רחוקים וגדולים. הלבנון! סמל הגאון וההדר, סמל העוז והנצח היית לי בשחר ילדותי ובבוקר נעורי. מצמרות ארזיך האַדירים סקרתּי את מרחבי ארצי, וארא את הים הגדול, השר לה את המנוני גבורתו, ואת שדמותיה הפּוריות המשתּרעות כשטיחי־זהב; את הריה המכוסים כרמים ואת יערות זיתיה ותמריה, את מבצריה המפחידים, את אפיקיה העליזים, את נאות־שלומה הטובעים בירק ואת עריה השוקקות כמשק גבים. הלבנון! יחד עם חירם מלך צור כרתּי מיערך ארזים לבנין ההיכל והדביר, יחד עם גייסות אַשור לנתּי בעבי סבכיך בלילות־אפלה הומים, יחד עם חבר רעים נלחמתי בפריצי החיות, שהתגנבו מסתרי חרשיך להשחית את צאן מרעיתנו, יחד עם נזירים ומתבודדים התיחדתּי בנקרותיך ויחד עם אריות ונמרים שחרתּי לטרף בלילות־ירח, עת צלמי ארזים התפּתּלו עם זהרורי הלבנה ואפיקים לבני־כנף התעופפו מפּסגות שלג לתהומות אפלים. הלבנון! רחוק וקרוב היית לי אָז, בהלו נר אלהים על ראשי, ועתה… כה קרוב וכה רחוק לי הנך, כה רחוק! והנה עומד לימיני הנער העברי, צל ילדותי, כולו חולם וכולו רועד מאהבה וממכאוב, ואהבתו ומכאובו נמסרים גם לי, וילדות חיי עמי עוברות לפני בחזון, ובלבי מְחוץ־החיים מתעוררים משנה אהבה ומכאוב משנה…
הבוקר הלך ואור וקרני השמש העליזות רצו על מכסה האניה רצוא ושוב, התכנסו בזוית רחוקה, ופתאום התפרצו משם, התפּזרו על הרצפּה לעברים שונים, הסתכלו בסירות ההצלה, הקשורות בחבלים לתרני האניה ולצדדיה, התנפּלו פתאום המימה ויתנפּצו אל הקצף הלבן, ובדרך לא־נראה עלו שנית על המכסה וירצדו על פּניו החיורים של חברי הקטן ויאַלצוהו לעצום עד מחציתן את עיניו השחורות והרציניות, שלא יכלו לקבל את שפעת הזוהר. החיים באניה התחדשו שנית בכל תּקפּם אחרי הפסקה בת שמונה שעות. עבר המלצר לבוש בגדי־בד לבנים, נושא כל טוב אל המחלקה הראשונה, ויצאָה בשמלת־בוקר המחוללת מאתּונה, שראשית דרכה היתה לסמירנה, אַך מרוב חבה להקונסטיטוציה הטורקית לא יכלה ולא חפצה לעזוב את הפּרשים הסאלוניקיים, גבורי המהפּכה, שנסעו באניה ליפו. מעט־מעט החלו להֵראות על המכסה גם יושבי חושך וצלמות, דרי המדור התּחתּון, שכבר הספיקו לשתות חמים ולסעוד את לבם, וכעת יצאו לשאוף רוח צח. העיר ביירות הלכה ובלטה מתוך אדי־הבוקר, הלכה והתבהרה מרגע לרגע, כאילו היתה הולכת ונבנית, הולכת ונוצרת עכשיו ביד־פּלאים ומתעשרת מרגע לרגע במגדלים ופרדסים חדשים, בשרטוטים וגונים מפתיעים, אשר לא שערום עוד לפני רגע אחד. כעבור איזה זמן השליכה האניה את עוגנה בריחוק הגון מהחוף. סירות קטנות וגדולות, במפרשים ובלי מפרשים, מוצעות בשטיחי־צבעונין, קרבו אל האניה. כרגע התמלאָה מלחים ערביים, שהציעו את שירותם לנוסעים בקולי־קולות ובכל מיני תנועות. סטודנט יהודי, שהיו לו לזרא הפצרותיו של אחד המלחים, החל לחרף אותו. אָז התנפּל עליו הערבי באגרופיו, ובין הנוסעים היהודים קמה מהומה ומבוכה. אַך בו ברגע נשמע קול צלצול:
– י סעד, מה אַתּה עושה? ה' עמך!
הערבי הפנה את ראשו ותיכף נראתה על שפתיו בת־צחוק של קורת־רוח. המדבר היה עלם עברי צעיר בעל עיני־תכלת ושערות־ערמונים, דל־פּנים וחיור. בגדיו היו בלים וקרועים ולראשו מגבעת־תּבן רחבת־שולים לסתרה מהשמש. הוא עלה על האניה לפגוש את אחד ממיודעיו. הערבי נגש אליו ויושט לו את ידו בחבּה ושמחה:
– י בן־ארצי! מה שלומך, חביבי?
את המלים האלה בּטא הערבי בעברית, והנוסעים היהודים שעמדו מסביב התפּלאו למשמע אָזנם, אַך העלם הגואל באר להם, כי סעד – זה שמו של הערבי – עבד אתו יחד במושבה אחת שבגליל ושם למד לשמוע ולדבר קצת עברית. “לחרף אותו – פּנה פתאום אל הבחור מחולל התּגרה – לא היית צריך. הוא אינו מחונך ואינו מנומס, אַך גם הוא מבקש את לחם־חוקו ונעלב מגדופים”. קולו היה רך ורציני כאחד ופניו טובים וזועפים, והסטודנט המסכן מהר לשטות1 מעליו, כשהוא ממלמל איזו התנצלות. בהודע לי מפּי העלם, שהוא פועל מהגליל, שאַלתּיו לשלום אחדים מקרובי. הוא קראַני לשבת בסירתו ושם הונח היסוד לידידותי עם בן־אַרצי.
– – – כּן… שמו בן־אַרצי… הוא איש עברי מארץ העברים ושם עברי לו. את אַויר אַרצו הוא נושם ואת אַדמת אַרצו הוא עובד… אַרצוֹ… אַרצוֹ…
קטועות ומרוסקות יוצאות המלים מפּיו; פניו החיורים ממחלת הקדחת, המדריכה אותו ומוצצת את כחו, מתלהבים; בעיניו התכולות מתלקח זוהר נפלא, רחוק־רחוק, כאילו בחלום לילה הוא חוזה את אשר הוא חוזה ומדבר את אשר הוא מדבר. בבית־הקפה הערבי, שבו אנחנו יושבים, כלומר, בגנה הקטנה שגדר סביב לה ותקרת־בד מעליה, שאון והמולה. על ההדומים הקטנים, הסמוכים לשלחנות נמוכים, יושבים ערביים, כושים, טורקים, שותים קפה ומעשנים, מגרגרים וצועקים, מתלוצצים ומשחקים בעצמות. הגראמופון מוציא מתוך בטנו נגונים מזרחיים, עצובים וצוהלים כאחד, מונוטוניים ומושכים את הלב. הלילה, ליל־סוריה נפלא, המשובץ כוכבים ורוה ריחות בשמים, קולט אל קרבו את כל הקולות וההדים, מרכּך אותם ונשאר בעצמו דומם ושלו, סודי ואָפל. לרגעים תּדום ההמולה בגנה הקטנה, האורחים משתּתּקים לרגע, כאילו נסך עליהם הלילה את כּשפיו, והם מקשיבים רב קשב. תשמע שעטת כּרכּרה מרקדה ברחוב רחוק, ונגינה ערבה־עצובה, מלאתי כליון־נפש והתלהבות, תבוא ביעף על כנפי הלילה, ונפסקה. תּשתּרר דממה שלמה, רק המים מבעבּעים בצלוחיות הנרגילות וגחלי־האש לוחשות ומפעפעות בקערות־הבּדיל הקטנות. אָז משתּתּק גם בן־שיחתי ונועץ את עיניו הקורנות בלילה, כאילו מאוצרותיו הצפונים הוא דולה פלגי־זוהר לעיניו ומחזות־זיו ללבבו. אַך פּתאום, כמו על־פּי איזה אות, מתחדש השאון עוד ביתר עוז, ההדומים ניתּקים ברעש, כאילו יושביהם מנערים מעליהם את חבלי הכשפים, שהלילה אסרם בהם, הצחוק והגרגור מתגברים, ועל כל ההמולה מנצח כּושי צעיר, המוציא מחליל־אגמון, מעשה־ידיו, צלילים פּראים ושורטים. מתנער אָז גם בן־ארצי כמתוך תרדמה, מתבונן בי בצחוק פּלאי כזוכר נשכחות, ופתאום הוא מתלהב שוב, ושוב פּורט על נימי ליבי לחשו הסוער, ונדמה לי, כי כזוהר עיניו כּן גם לחשו נובע ממקורות רחוקים, רחוקים…
– כּן… שמי כעת בּן־אַרצי. יש לי ארץ, יש לי מולדת. כל ימי חסר לי החוש הששי, חוש המולדת, ופה מצאתיו, בארצי, ארץ־ישראל, ועתה לא יקחוהו ממני כל מלכי מזרח ומערב. אני מרגיש כאן מה שלא הרגשתי מימי: מולדת. יש לי קרקע תחת רגלי, קרקע משלי… יש לי חלומות בלבבי, חלומות משלי… ואם תבוא המציאות ותטפּח על פּני אלף פּעמים ביום – אשחק לה! כי על כן המציאות האמתית היא זו אשר בלבבי…
אני נזהר לבלי הכאיב לו ומרמז לו על המעצורים והמכשולים השונים, החוסמים את הדרך בעד המעפּילים, אַך הוא גם שמוע לא יאבה. מה? מעצורים ומכשולים? וכי אפשר לעבודת יצירה, תהיה איזו שתהיה, בלעדיהם? ופה הן עם שלם צריך ליצור את עצמו מחדש, עם, אשר בחשכת נדודיו אָבד לו חוש־החיים ההכרחי ביותר, חוש המולדת, זה החוש, שתּוכו רצוף אהבה עמוקה ומסתּורית לחיים ולנותן־החיים, לפריחה ולמפריח, לאור ולמאיר! זה החוש של שמירה עצמית, של החפץ להתקיים. האם אין הנמר מתגעגע עד מות על מדברו, אם במקרה הגלוהו ממנו? היתּן התּמר את פּריו בין קרחי הצפון? האם האָדם איננו עץ השדה, פּרח מפּרחי אדמה?
הלילה משקיף ומקשיב, אָפל ורך כקטיפה שחורה. כמנורות־זהב קטנות נוצצים ורועדים הכוכבים בכּפּה השחורה־כחלחלה. מן הים מגיעה המיה תכופה ועמומה ולחלוחית חריפה ומגרה. אני פולג על בן־שיחתי ומראהו, עד כמה הנחותיו ותקוותיו משוללות יסוד היסטורי־מדעי. הוא מקשיב רגע בשים־לב, אַך פּתאם הוא משסעני בדברי, גוחן אלי ולואט:
– זה אולי אמת, יסוד מדעי אולי אין לדברי, ולא לזה אני מתכוון. באמת כחי לא גדול כלל בתיאוריות, ואם אני נמשך לפעמים אחרי הטון המדעי, אני בעצמי שוחק אָז בקרבי. אַך יש לי דבר, היקר בעיני אלף פעמים מכל המדעים שבעולם, יש לי דבר הסמוי מן העין ומן המדע: יש לי אמונה… אני מאמין.
הוא ממשיך שוב אחרי הפסקה קטנה וקולו רוטט:
– אני מאמין בנצחון הטוב והצדק, בנצחון יעודי נביאינו ושגשוג עמנו על אדמת אבותיו. חברי קוראים לי בעל־מסתורין, בעל דמיונות וכדומה, ואני אינני מתנגד להם. אין לי במה להוכיח את אמתות אמונתי, אַך לי מוזר כל ספק, לי ברי כל זה כזריחת השמש ביום, כלבלוב הצמחים בּאָביב, כמשק מפּלי־המים בהרי הגליל. בלבי שוקק מעין־חיים כביר, ואני יודע, כי מעמי הוא לי, ממקור מולדתי. רבבות מעינות־חיים הסמויים מן העין מפכּים בנשמת עמנו, וכח החיים הגדול הזה ידחפנו סוף־סוף לאותה הנקודה, שבה צפונה האפשרות היותר גדולה לצמיחתו ופריחתו. בזה, כי הנקודה הזאת היא ארצנו, אני בטוח, כמו שאני בטוח, כי כעת לילה. איני יכול בשום אופן להוכיח את ההגיון שבאמונתי, כי אולי באמת אין לה הגיון; איני אומר לאיש: “קבּל דעתּי!” אַך כשאני לעצמי אין לי בנדון זה כל פּקפּוק וכל שמא. הרבה, הרבה תעיתי במרחבי תבל, עד אשר גרפני זרם החיים לארצי, ואבין, כי זה דחפני אינסטינקט החיים שבי למקום, ששם מתגלים לפני האפקים הרחבים ביותר. כל ציץ וכל פּרח, כל הר ועמק, כל סלע ודרדר, כל מעין ונחל אשר בה מאַשר ומאַמת לי בכל יום ובכל שעה את אמונת לבבי, את בטחון נפשי…
בית־הקפה התרוקן ממבקריו. העששיות כבו, ואנחנו קמים ויוצאים. אנו מטיילים עת רבה, מחרישים ושקועים איש־איש במחשבותיו ולבסוף אנו רואים, שנמצאים אנחנו מחוץ לעיר, במגרש ריק ואפל.
ממרחק נוצצה והתנועעה שלהבת גדולה ותמרות־עשן התאַבּכו ועלו השמימה. קרבנו ונראה אהלי בידואים. מסביב למדורות ישבו והתחממו הרועים השומרים על הצאן, עטופים בטליות רחבות ומזוינים ברובים ומקלות־חובלים. בן־אַרצי נגש אליהם ויברכם. הם ענוהו לשלום, הסתכלו בנו רגע ויבקשונו לשבת. האש גדלה ושקעה חליפות, וצבּורים צפופים של צאן הוארו לרגע ושנית אָבדו בחושך, ויהי כאילו עלו פתאום שרטונים דמיוניים מים האפלה וצללו תיכף במצולות הלילה. גמלים גבוהים, לבנים וחומים, נגשו לפעמים אל המדורה, כשרגליהם הקדומות מסובכות בחבלים, ויטילו צללים ענקיים על השטח המואָר. הרועים המשיכו את רנתם־תּפלתם, שהפסיקוה בגשתנו אליהם. בן־לויתי הרים את ראשו אל על, אל הכוכבים, וישתוק, ואני שקעתי במחשבות, שנושאָן היה הוא, חברי הפּלאי. אמונה לוהטת כזו, אמונה־אינסטינקט, – איפה אפשר לראותה כעת? ואמונה זו של חברי מה טהורה היא, למרות כל להבה, מאי־סבלנות, מקנאָה ושנאָה! מה האיש הזה אשר לפני? חוזה חזיונות? איש שדמיונו הכּבּיר שולט בשכלו? או אולי חונן בהרגשה דקה מן הדקה, והוא רואה את אשר לא יֵראה לעין אחרת?
פּתאום אני שומע את קולו הצלול והצוחק:
– “הבּט־נא השמימה וספור הכוכבים, אם תוכל לספּור אותם”… יודע אתה? אפשר, כי בדבר ה' לאברהם את הדברים האלה, היה גם כן לילה כזה, ואברהם גם הוא כמונו עמד לבדד במגרש רחב־ידים, ריק ואָפל, והביט השמימה. מי יודע? אולי נשמע בקרוב גם אנחנו את קול אלהים מתהלך מתוך האפלה…
הוא שוחק שחוק רך ועדין ושם על שכמי את ידו הגדולה. עיניו נטויות שוב השמימה ומפּיו רועף לחש לוהט, מלא אהבה וגעגועים:
– הוי, לוא ידעת, עד כמה אני מתגעגע לגליל שלי! שני חדשים שכבתי בבית־החולים אשר בבירות, וזה רק ימים אחדים, שעזבתי את ערש־דויי, אולם לא עבר אַף יום אחד, שלא אזכור את גלילי הנפלא. היכול אַתּה לתאר בנפשך את התּבור והחרמון בלילה כזה? ובעמק יזרעאל תועים כעת ערפּלים לבנבנים, כאילו מצנורות כמוסים נוהרים נחלי חלב להיניק ולהפרות את העמק ברוך ה'. כבר מדותי בשעלי את הגליל ועיני לא שבעה ועיני עוד משתוקקה. הזוכר אתה את יוחנן מגוש־חלב? עוזו ותומו – הנה סמל הגליל! פּראיות ורוך, דמיון ועוז, חלום ופטיש – הרי הגליל! בין אבני־גירו עולים הענוגים שבפּרחים, ומנקרותיו האפלות מפכּים הזכּים שבמעינות…
הוא מתלהב מזכרונותיו ולשון־מליצות לו. אַך הנה נראה שנית על שפתיו הצחוק וקולו שנית שלו ורך:
– בעוד ימים אחדים אָשוב אל מעדרי ואל מחרשתי. אם לא תּתקפני שוב הקדחת, אלך גם לעמק הירדן. לטוס בלילה כזה על שפת הירדן על סוסה ערבית לא רע כלל וכלל… אַך הנה כבר יוצאת הלבנה!
הרועים הבידואים נמנמו, כשהם משתוחחים אל המדורה, שכבר התחילה דועכת. כבר היתה השעה השלישית בלילה והמגל הצר של הלבנה הכסיף קצת את הכּכּר. גמל אחד לבן עמד לבדד הרחק מהמדורה, עמד בלי ניד ותנועה, עד כי נדמה, שהוא רתוק אל האדמה. הוא הקשיב רב קשב ועיניו הישירו למזרח, כאילו שאַל בלי מלים:
– שומר, מה מלילה? שומר, מה מליל?
פרק שני / שאָר־ישוב
כשיצאתי מיפו, הייתי כל־כך מרוגז, עד כי גם לא התבוננתי אל השנוי אשר בא במזג־האויר. האם דבר קטן הוא זה? כעשרים איש עזבו את הארץ וביניהם גם צעירים אחדים ממכרי, שנתנו תקוות בלבי, כי יהיו בקרב הימים לפועלים חרוצים. הם אָמנם לא חדלו לשיר על מכסה הספינה את “התּקוה”, אַך בלבי לא היתה התקוה גדולה ביותר, וגם לא האמנתי להבטחותיהם, כי בקרוב ישובו. בצער כבוּש הלכתי מן הנמל ומרוב רוגז לא השגחתי בשנוי, שבא במזג־האויר. אַך כשעמודי־חול התחילו פתאום רודפים זה את זה באויר וממלאים את פּי ועיני אָבק וחצץ, נשאתי עיני לשמים ואראה, כי כולם מכוסים עננים. נשבה רוח חזקה ועל ההרים היה פרוש ערפל. המושבה היתה עוד רחוקה ממני כמהלך שעה וחצי, ומסביב לי השתרעו רק מרחבי שדות וכרים, תלים וגבעות. צבורי עצי תמרים וחרובים, שהוריקו פה ושם, קשקשו בחרדה, ונער ערבי, שרכב על חמור קטן, הוציא מתחת האוכף שק, כסה בו את ראשו וגבו וידפּוק את בהמתו בכל כח. הבנתי, כי עוד מעט ינתך גשם סוחף, ואשים רגלי כאילות, אַף כי באמת לא היתה לי כל תקוה לבוא למחוז־חפצי, בטרם תּדבּיקני הזועה. הבריק ברק חד ודק באפלולית החורת, שמלאָה את האַויר, הרעים רעם אַדיר, שהדו התגלגל בשאון עמום מתּל לתל ומגבעה לגבעה, ופתאום נשמע משק זריז ועליז, משק כביר וצמוד־קולות, כאילו לגיונות רבים חכו בכליון־עינים להנתן האות, וכשניתּן האות, הורמו בבת־אחת אַלפי רגלים, ואַלפי רגלים התחילו פוסעות ומנקשות בבת־אחת ובקצב אחד על־פני הדרך הרחבה והכבושה. לא עברו רגעים אחדים ואני דמיתי לספוג רוה־מים. שמלתי דבקה לעורי וקלוחי־נוזלים נגרו משולי מגבעתי, מפּיות שרוולי ומקצות מכנסי. וילון הערפל, שהיה פרוש על הגבעות, התנדנד הנה והנה מנשיבת הרוח, אַך לשוא בקשה עיני לחדור מבעדו ולמצוא מאחריו איזה מחסה מהגשם: מסביב השתרעו רק שדות וכרים, והאילנות הבודדים, שהיו פזורים פה ושם, לא יכלו בשום אופן לשמש מסתור מזרם; גם הם עמדו כפופי־ראש כמוני, גם הם הרעידו מקור וגשם. על שפת נחל־חורף, שיצא מגדותיו, עמד עדר כבשים צפופים זה לזה, ועל־ידם הרועה, שהתכנס כולו בתוך טליתו העבה, עד כי לא נראה ראשו. לרגלי ההרים טס פּרש על סוסו, ועל מסילת־האבנים נראה קרון מלא נוסעים, שהתרומם לקראתי מהמדרון. מישהו שחק, מישהו ברכני לשלום מתוך הקרון, אַך הסוסים מהרו לרוץ אורח ועד מהרה נעלמו מעיני. הברקים הבריקו, הרעמים הרעימו והגשם הגבּיר אונים מרגע לרגע. אַך יש איזו צהלה, איזו חדוה מיוחדת בגשם ארץ־הישראלי, וגם אני, אַף כי הייתי רטוב כולי, הרגשתי בנפשי איזו התעודדות מיוחדת, כאילו סחף הגשם בשטפּו את כל המרירות, שפּעפּעה בלבי לפני שעה. הרחבתי את צעדי, כלומר, רצתי בכל כחי, עד כי נראו לעיני מרחוק פּרדסי פתח־תקוה. כשהגעתי סוף־סוף לשער הפּרדס הראשון, כבר כהה חלל־העולם: החמה, כנראה, כבר הלכה ושקעה מאחורי העננים. מכאן עד דירתי שבמושבה היה עוד מרחק גדול, ואני החלטתי לקנות לי שביתה בחדר המכונה, מכונת ההשקאָה, ואולי גם ללון שם, כי מי יודע, מתי יחדל הגשם. בנדודי הייתי לן לעתים לא־רחוקות בבתי־מלון לא־צפויים, היינו, במקשות ובגרנים, בכרמים ופרדסים, ומה גם כי כמעט כל פּועלי יהודה ושומריה היו חברי או מכּרי, שנזדמנתי אתם לא־פעם בשדה וגן בשעת העבודה, בבית־העם בשעת הרצאות ושיחות בטלות, וכן גם בטיולים, כלומר, בנדודים ממקום למקום. דפקתי בשער, וכרגע נשמע קול צעדים, ואיש עטוף טלית ערבית ומזוין ברובה נראה מבעד לשריגי־הברזל של השער.
– מי שם? – נשמע קול השומר, בגשתו.
– לסטים מזוין! – עניתי בצחוק. – אַך מהר ופתח, פּן אטבּיעך במבול מימי.
השומר שחק למראה בגדי, שהמים שטפו מהם, כמו מתוך ברז פּתוח ויפתּח את השער. מהרתי להכנס לתוך החדר ולהסיר את חולצתי ונעלי. תיכף אחרי נכנס גם השומר. בחדר שררה אפלולית. החלון הקטן, שנשקף אל הפּרדס, היה מכוסה מבחוץ בענפים. משערותי נתּכו מים על עיני, עד כי כמעט לא ראיתי דבר. אַך הנה נשמע קול השומר:
– נגב את פּניך.
לקחתי את האלונטית, שנתן לי, הסתּפּגתּי ואתכוון להסתכל בפני בעל־הבית שלי. אך הוא עמד בפּנה, כשראשו כפוף ממעל לארגז פתוח. בעוד רגע שב אלי ובידו חליפת לבנים.
– פּשוט את בגדיך ותלה אותם על המכונה. עד הבוקר ייבשו, ולעת־עתה שים עליך את אלה. אני בינתים אַרתיח מים.
הושטתי את ידי לקחת את הלבנים ופתאום נתּרתּי ממקומי.
– בּן־אַרצי?
הוא שחק לקראתי ויסתכל בי בעיון.
– כך. נזכרתי. על הספינה בביירות? כך. שנים לא־מעטות כבר עברו מאָז.
– על הספינה, – עניתי קטועות, – וגם מחוץ לעיר, על־יד אהלי הבידואים… כל הלילה, עד צאת השחר… כלום שכחת?
– לא, לא שכחתי. ובכן, נשארת כאן? יפה! יפה! אַך מהר והחלף את בגדיך ואחרי־כן נדבר.
הוא הבעיר אש בתנור־החמר המטולטל והעמיד עליו קומקום. החלפתי את בגדי ואודה בלבי לגשם, שהקרה לפני באופן לא־צפוי כזה את מכרי המופלא. כמה פעמים נזכרתי בו, כמה פעמים השתוקקתי לראותו, כמה פעמים בקשתיו בכל המושבות, ואולם לא מצאתיו. ביחוד היה לפלא בעיני, שאיש לא שמע גם את שמו. כשהייתי מתאר לפני שומעי את מראהו החיצוני של מבוקשי, את עיניו הכחולות, העמוקות, את שערותיו הערמוניות, את קולו, היו רבים האומרים שהם יודעים אותו היטב, ואולם כל אחד קרא לו בשם אחר. האחד אָמר, שזהו בן־עמי, השני – שזהו יגאָל הגלילי, השלישי – שזהו הררי. פּעם אמרו לי, שהלך לערבות הירדן, פּעם – שהוא עובד בתור ספּן על ים־המלח, פּעם – שהלך לגולה להביא משם מתישבים למושבות הדרום. פּחות מכל קויתי, שאמצאנו כאן, במושבת־מגורי, בתור שומר פּרדס.
– הזה מכבר אתה כאן? – שאלתיו, לאחר שעבר תמהוני הראשון.
– לא כבר. נודע לי, שנחוץ שומר, ואני עוד לא שמרתי מעולם את הפרדסים. מחובת הישראלי, – הוסיף בצחוק – לההנות מכל ההנאות שבארץ־ישראל.
– ואיפה היית כל הזמן? ולמה אין איש יודע את שמך? או להפך: מאָין לך כל־כך הרבה שמות? ומהו שמך האמתי? בּן־ארצי? יגאָל? הררי? הבינני־נא ואדע!
בן־אַרצי שחק.
– מאַין לי כל־כך הרבה שמות? יש לי חולשה, ידידי, חולשה לשמות. אם תשאָלני היום, איך אִקרא מחר – חי נפשי, כי לא אדע מה לענותך. אם תזרח, למשל מחר השמש, כלומר, אם תזרח ללבבי באיזה זוהר מיוחד, אָז אתכבד להתיצב לפניך מחר בתור האָדון שמשי, או בן־שמש, או חרסי. ואם אעבור, למשל, את הירדן, כך, אעבור במקלי את הירדן בבוקר לא־עבות אחד או אולי בצהרים, או אולי בלילה, ולבבי יהמה־יהמה לאותו זקן, יהמה לשירת־קדומים ולחלומות־עתיד, אז לא אוכל לכבוש את יצרי, אז לא אוכל2 לבלי קרוא עצמי באותו יום בשם ירדני. יש לי חולשה כזו, חביבי, לפנק את עצמי בשמות־חבּה, ולפעמים אני שוכח באמת, כי יש לי גם שם שלי, שם אמתי, שניתן לי בהכנסי בבריתו של אברהם אבינו. הן, באמת, הן גם לי יש שם שלי, חה־חה־חה! – בן־ארצי שחק שחוק צלול, ילדותי. – והשם שלי – נפתלי, נפתלי אַילה שלוחה, חה־חה־חה! נפתלי, פשוט – נפתלי…
גם אני צחקתי לשמע צחוקו. זה היה צחוק תמים, ילדותי, עליז, ידידותי, מלא אמון וגלוי־לב.
– וחוץ מזה, – הוסיף בן־ארצי וקולו נעשה יותר רציני, – מה בכך, אם שמי נפתלי? מי אני ומה שמי? מה יגיד לך שמי? מה יספר לך שמי? כלום אני תמיד אחד? כלום אני תמיד נפתלי? היום אני נמשך אחרי הכרמים, אחרי הכרמים של צהרי־תמוז, אחרי הכרמים עם רחש החיים הנפלא, הרחש העסיסי והמתאַפק, המתפרץ מתוך דממת הצהרים המזהרת, והרי אני נקרא כרמי; ומחר אני כולי כמכושף מרנת פלגי־האביב בהרי הגליל – ושמי בישראל גלילי. כשאני מתודע לאיש, אני מתודע לו, כמו שאני באמת, כמו שאני באותה שעה, ואני קורא לי גם בשם המתאים אז להרגשתי, למצב־רוחי, בשם, שבו קרא לי אלהים באותו יום, שבו קרא לי לבבי באותו יום.
– ומה שמך ברגע זה? – שאלתיו בצחוק.
– ברגע זה? מכיון שראיתיך, שמי בן־ארצי. היום שוב בן־ארצי, כמו אז, לפני כמה שנים, על הספינה. על הספינה ומחוץ לעיר. אגב: בן־ארצי זהו שמי העיקרי, התמידי, הטבעי. אתה קרא לי תמיד בן־ארצי. יתר שמותי הם רק שמות־לואי, ואני משתמש בהם רק להנאָתי, כלומר, מתוך הרחבת־הדעת. כבר אמרתי לך, שמחובת הישראלי לההנות מכל ההנאות שבארץ־ישראל.
הוא צחק צחוק גדול, אך פתאום נרתע ממני, כי המים בקומקום התחילו רותחים וגולשים החוצה מתחת למכסה. הוא מהר להוריד את הקומקום ויכבה את האש.
בחדר היה חושך קלוש. הסער קם לדממה. הגשם חדל, ומבעד לחלון, בין ענפי עץ הלימונים, הסתננו נגוהות הלבנה. בן־ארצי שם על השלחן לחם, זיתים, תפוחי־זהב. אני הרהרתי בהרפתקאות היום.
– למה את שקוע כל־כך במחשבות? – שאָלני בן־ארצי.
ספרתי לו מה שראיתי היום בחוף יפו. בדברי על הצעירים שעזבו את הארץ, לא יכולתי להתאפק מדברי מרירות.
– אי משום הא – ענני בן־ארצי – לא כדאי להצטער. ברי לי, כי אלה הנחוצים לנו לא ילכו מאתנו, ואלה ההולכים מאתנו אינם נחוצים לנו. אלה הנחוצים לנו לא ילכו מאתנו, – חזר על דבריו – ואם ילכו – ישובו.
– זו מנין לך?
– פשוט: לנו, כלומר לאומה הישראלית, לקיום האומה הישראלית, נחוצים רק אלה, שלא אבדה להם מקוריותם, שעוד נשמרה בקרבם בעצם תומה אישיותם הלאומית. אישיות מקורית3 זו חתומה בעמקי הנפש, וגם בעליה אינם מכירים בה הכרה ברורה. זוהי הכרה מעורפלת, או יותר נכון, הרגשה כמוסה ועמוקה, ואולם בעל הרגשה כזו אינו יכול בשום אופן להכות שורש בקרקע הזר, אינו יכול בשום אופן לעכּל עכּול יסודי את המזון הזר, אינו יכול בשום אופן להסתגל אל הסביבה הזרה. יש אשר לפעמים נדמה לנו, כי כל הסביבה עלולה להבטיח לצמח את תנאי־הקיום הנאותים ומתאימים ביותר: גם הקרקע דשן, ויש גם שמש, ויש גם טל, ואף־על־פי־כן אין הצמח נקלט, אינו נקלט. משמע, שבאותו צמח עוד חיה נפשו המיוחדת, היודעת להבדיל בין קרקע לקרקע, בין שמש לשמש, בין טל לטל… ודוקא צמח כזה עלול לפרוח ולשגשג, בשובו שנית לקרקע מולדתו, מה שאין כן ביתר אחיו הגרים, שכבר התאקלמו בסביבה הזרה, שכבר אבדה להם מקוריותם, שאינם נבדלים כבר במאום מהצמחים התושבים. הללו הם החלשים ביותר, הרפויים ביותר, העלולים להשתעבד לכל שמש ולכל קרקע, לכל טל ולכל רוח. הללו יכולים להגדיל רק את כמותו של עולם הצמחים אבל לא את איכותו, לא את רבוי־גוניו, לא את שפעת חליפותיו. ההסתגלות – זוהי ההשתעבדות. להמסתגלים אין נפש משלהם והם אינם בני־חורין…
בן־ארצי גמע מעט חמים מקערת חרס. אני, האורח, זכיתי לשתות מכוס. הוא ישב לנוכח החלון וקוי הלבנה נפלו על פניו.
– התבין? – הוסיף כרגע. – לנו נחוצים רק החזקים, האמתים, המקוריים, שמקוריותם נשמרת בהם שלא מדעתם, שנפשם המיוחדת חיה בהם, והיא יודעת להבדיל בין קרקע לקרקע, בין שמש לשמש, בין טל לטל… והללו יבואו אלינו שלא מדעתם, ואולי גם שלא מרצונם… כח־החיים התוסס בהם הוא הוא אשר יהדפם מתוך הסביבה הזרה ויקלעם אלינו אל קרקע מולדתם, אל מקור חייהם. ממקורות אשר לא שערנום יבואו אלינו, מתחת למסכות זרות וקרות יגלו לנו פתאום פנים חביבים ויקרים, מבעד לקליפות עבות ובלתי־מודעות יתפרצו פתאום גרעינים לחים ורעננים, זרע העתיד, תקות הדורות. פתאום יעזבו את המקדשים ואת המזבחות אשר שם עבדו והקטירו לאלהים אחרים, ובאו להשתחוות לה', לאלהי נשמתם. פתאום יראו, כי ערומים הם, כי מחלצותיהם לא מחלצות, כי שמשם לא שמש, והלכו לבקש את שמש חייהם, ומצאו אותה בשמי המולדת. יש אשר יבואו חבורות־חבורות ויש אשר יבואו אחד־אחד; מקרוב ומרחוק יבואו, ממעבה קבוצי האומה וממעבה החיים הנכרים, וכולם נושאי הזרע, זרע העתיד, תקות הדורות…
ענפי העץ התנועעו מאחרי החלון, ועם כל נענוע ונענוע הזדעזעו על הכתלים רצי־הכסף ורצועות־הצל. כאילו היה בין הצללים והנגוהות שיח ושיג כמוס, כאילו התלחשו נשמות נעלמות, נשמות עבר ועתיד, לחש מוזר ונעלם, דומם וסוער כאחד. זר ומופלא נדמה לי באותה שעה חדר מושבי! בזוית אחת – מכונת ההשקאה הכבדה על גלגליה ורצועותיה, מכונה כבדה ושותקת זו, שמפנת־מחבואה האפלה היא משקה זה ימים ושנים את האדמה הצמאה ומעבירה את הלשד המפרה והמחיה ממעמקי הקרקע השחורים אל תוך רהטי האילנות הירוקים, אל תוך רהטי פירות־הזהב; אך בדממה סודית משחירה המכונה הכבדה בזוית האפלה, כאילו אין כל קשר בינה ובין המעמקים הנעלמים, בינה ובין פירות־הזהב. בזוית אחרת – קנה־רובה דק וזקוף, הנשען אל הכותל מתוך נמנום; כאילו לוחם צעיר עיף־קרבות מתאבל בחשאי על חיים צעירים ורעננים, ההולכים ונצמתים בלי עתם, על סדר העולם הפרוע, אשר כמולך לא ישבע דם, על המלחמה הנצחית, המרעילה את כל נועם החיים ואשר מבלעדיה אין חיים. על הכתלים – הרטט הנפלא והמקסים, לחש הנגוהות והצללים, כשאילו כבר נשתחררו מכל עקת החומר, מכל מרירות השאלות והספקות, כשאילו כבר פתרו את חידת־הנצח המסובּכה ועתה הם מתעלסים מתוך חדות־עדנים נאצלה במחולות־דומיה נפלאים. ומעל לכל אלה מרחף ומצלצל הקול הצנוע והכביר, הענוג והעז של בן־ארצי, ונדמה לי, כי הוא מצלצל מתוך מכונת־הברזל ומתוך מעמקי הצל והנגוהות, מתוך קנה־הרובה ומתוך ענפי האילן שמעבר לחלון, מתוך החיים וממעל להם…
בחדר היה חם מאד, ואפתח את החלון. זרם אויר צח פרץ פנימה, זרם ריחות־בושם וצינת־לילה. בפרדס רשרשו האילנות, פעפעו המים בחריצים, צפצפו צפרי לילה. בן־ארצי נגש אל החלון, נשם בצמאון את האויר הזך והצונן ויאמר:
היום לפני בואך נשבר אילן בפרדס. הסופה לא עצרה אונים לעקרו משורש ותשבר את גזעו. הענפים הירוקים, המסובלים בפירות־זהב, התפלשו באדמה הרטובה, וכל־כך כּאַב הלב למראה הנוי הזה, שעוד לפני זמן־מה שגשג והזהיר מתחת שמי־התכלת…
– וגם מקוריותו לא עמדה לו? – שאלתי בלגלוג רך.
– חביבי! האילן מת, ואולם עד רגעו האחרון היה אילן של תפוחי־זהב. מקוריותו עמדה לו. בודאי, שכמה זרעונים מזרעוני זרעו נפלו לארץ פוריה והם יקימו לו שם ושארית ויעמידו דורות חדשים, דורות תפוחי־זהב, שעוד ישגשגו לתפארה תחת שמי־התכלת הבהירים. האילן שלנו לא נעקר וגם לא נשבר. רק פה ושם משחירים בו ענפים יבשים, אברים מדולדלים, ואם הללו נושרים – אין שווה לנו להצטער, כי הלא משא מיותּר הם, המעיק על הגזע ועל השרשים.
– כלום אין הענפים היבשים מרובים מהלחים?
– וגם אם כן הוא – אין להתיאש. אלה המעטים, שבתנאי־קיום נוראים כאלה שמרו את לֵחם, יש להם עוצם ודי אונים להזין את כל הגזע, להוציא מים מן הסלע, להזריע זרע חיים חדשים גם בארץ־תלאובות, להפוך מדבר לכרמל… המשובחים, המעולים, הבריאים ביותר והמקוריים ביותר, הם תמיד מועטים… הזוכר אתה עוד את יחזקאל?
– איזה יחזקאל?
בן־ארצי חייך.
– את יחזקאל בן בוזי הכהן, זה אשר בתוך הגולה נפתחו לו השמים וירא מראות אלהים. לא מלומד ולא חוקר אני, אך נדמה לי, כי נביא מופלא זה, שכולו סופה ולהב, שאָכל תמיד את לחמו ברעש ושתה מימיו ברגזה, השתּער בכל נבואותיו לא על פשעי ישראל הקדומים, כי־אם על שקוצי בני דורו, דור גלות בבל. נדמה, שאז, בתוך הגולה, הגיעה האומה לעומק נפילתה ונאפופיה עברו כל גבול, ואף־על־פי־כן הן נרקם באותו זמן גופו השיר החדש, שיר “נחמו, נחמו עמי”, ובאותו זמן גופו כבר שוטטו במדבר השומם של האומה “עניים ואביונים מבקשי מים”, אשר ה' ענם ואלהי ישראל לא עזבם…
בן־ארצי הוציא את ראשו מבעד החלון עד כי לא יכולתי לראות פניו, ורק קולו נשמע לי. נדמה לי, כאילו נשא את משאו לפני האילנות:
– נאפופי האומה! מדומני, כי לא היה נביא כיחזקאל, אשר יגלה באכזריות כזאת את ערות האומה, ואשר יוקיע לעיני השמש באומץ לב כזה את הנורא ואת המתועב שבמומיה. זמה וזנונים עגבים ונאפופים – הנה שבטי־הברזל המלובנים, אשר הנביא מצליפם בלי הרף על גב העם החוטא. זהו הגדול שבחטאי האומה, זהו האופיי שבלקויי נשמתה! הן הזונה מעירה בנו גועל־נפש ביחוד בזה, שסרסה בקרבה את ההרגשה הבלתי־אמצעית, את ההרגשה התמימה והטבעית, שהיא “מפשקת את רגליה לכל עובר”, שהיא מתמכּרת לכּל, לכּל, אך בלא אהבה, בלא האש הקדושה והצורפת. טמטום ההרגשה הטבעית, הבלתי־אמצעית – זוהי הקשה שבמכות, שלקינו בהן בנדודינו הארוכים והכבדים. כן היה “בתוך הגולה” של יחזקאל, וכן הוא גם בתוך הגולה של ימינו. אנו מפקירים את חיינו, את כבודנו, את נפשנו לכל מי שרומז לנו באצבעו וקורץ לנו בעינו. אנו שונאים בלא שנאָה, אנו אוהבים בלא אהבה, אנו מתמכּרים לכּל, לכּל, אך בלא האש האוכלת, האש הקדושה והצורפת…
בן־ארצי נרתע פתאום מן החלון, הרים את קולו ביתר עוז, נגש אלי צפופות ונעץ בי את עיניו הכחולות, העמוקות:
– אך ממעל לים הזנונים ונאפופים, ים החקוי והטמטום, שרתח מסביב, התנוסס גם אז מגדל מאיר, מגדל־טוהר ורגש איתן. הן “בתוך הגולה” היה אז גם הוא, היה גם יחזקאל בן בוזי הכהן, שמקוריות האומה נשמרה בו בכל עצם תקפה. דרך שרשים לא־נראים ספג לתוכו מן הקרקע הרחוק, שממנו נתּש, את כל העסיסים הכמוסים, שהיו דרושים לגידולו, וצמח בודד זה, שהיה יחידי במקוריותו ואיתניותו בין צמחי־נאפופים לאלפים, הן נצח סוף־סוף את האלפים! הן אלפי צמחי הנאפופים נכרתו מעמם, נכחדו בלי שם ובלי שארית, והצמח הבודד והמקורי נשתּל סוף־סוף “בהר מרום ישראל”, “נשא ענף ועשה פרי” ויהי לארז אדיר, אשר “כל צפור כל כנף בצל דליותיו תשכּונה”.
קולו של בן־ארצי נעשה יותר אטי ופנימי. נדמה, כאילו דבר אל נפשו:
– כן, חביב עלי יחזקאל מכל נביאי ישראל. זהו האיתני, הטבעי והמקורי שבכולם. אף־על־פי שחי בתוך הגולה, היה כולו רוה מלשד המולדת; אף־על־פי שדמיונו הרקיע שחקים, היה כולו מחובר לקרקע, ואף־על־פי שראה את האומה בכל שפלותה ונוולותה, חזה גם את חזון התחיה כמעט בעיני בשר, ו“ארבע עשרה שנה אחרי אשר הוכתה העיר, בעצם היום הזה”, הובא “במראות אלהים אל ארץ־ישראל” וירא את המקדש בבנינו לכל פרטיו ודקדוקיו… הוא ידע לשנוא, הוא ידע לאהוב, הוא ידע לחלום ולחזות…
בן־ארצי שתק רגע ואחרי־כן הוסיף:
– תמהני, שעד היום איננו מתיחסים בתשומת־הלב הראויה לעובדה אחת נפלאה. הן “מחייבי הגלות” אינם רק פרי דורנו בלבד. הן כאלה היו רבים בכל העידנים והתקופות של קורותינו. הן נביאים אשר כזבו לעם שומעי כזב, “להמית נפשות אשר לא תמותינה ולחיות נפשות אשר לא תחיינה”, קמו לנו בכל דור ודור; הן עליהם הרים גם יחזקאל את שבט זעמו, והעיקר, הן הם היו תמיד הרבים, והיחזקאלים היו המעטים, ולמרות כל אלה – האם נשאר אף זכר מכל המשא אשר נשאו ומכל החזון אשר חזו? האם עצרה האומה בספרתה אף דבר מדבריהם? האם לא פלטה אותם האומה מתוכה, כאשר יפלוט כל גוף בריא, הנלחם על קיומו, את העצמים הזרים והמסוכנים, היכולים לגרום לו הפסד?
– ולפיכך – בן־ארצי קם, התמודד ויצחק: – אל תּירא, עבדי יעקב. ההולכים מאתנו לבלי שוב אינם נחוצים לנו. אלה הם העצמים, שנעשו זרים לגוף האומה, והרי הוא פולטם לשם שמירת קיומו. אך אלה הנחוצים לנו לא ילכו מאתנו, ואם ילכו – ישובו. אלה הם החזקים, האמתים, המקוריים, שמקוריותם נשמרת בהם שלא מדעתם, והם יבואו אלינו שלא מדעתם, ואולי גם שלא מרצונם ואולי גם על־כרחם. מקרוב ומרחוק יבואו, ממעבה קבוצי האומה וממעבה החיים הנכרים, וכולם נושאי הזרע, זרע העתיד, תקות הדורות.
הוא צחק שוב:
– התראה? מזמור זה שגור על פי כ“אשרי”. הלילה אני חוזר עליו זאת הפעם השניה. ואולם הבה ונצא אל הפרדס, שאם לא כן, עלול אתה לשמעו מפי גם שלישית ורביעית.
הוא התעטף בטליתו הערבית, לקח את רובו, ונצא.
הלילה היה בהיר. אף עב קלה לא העיבה את השמים הכחולים והעמוקים. ממעל לרחבי שדות וגנים צפה הלבנה. רוח קלה נענעה את עפאי הענפים, שהיו זרועים פניני גשם וטל. מבין העלים החלקים והמבריקים נצנצו הפירות הירוקים־צהובים, והם נדמו כאגדיים בגדלם וביפים. הלכנו חרש בין השדרות ורסיסים זכּים היו ננערים לכל משב־רוח, עם כל נדנוד ענף ועלה. בשלוליות המים רחשו שברי נגוהות, רחשו וסערו בדממה, חגגו חג מופלא ועליז. צפור־לילה צפצפה קטועות במחבואה ותחדל. השתררה דממה נשגבה. נדמה לי, כי שומע אני את מרוצת הכוכבים במסילותם.
– בן־ארצי – אמרתי לבן־לויתי.
הוא לא פנה אלי ולא ענה. הפרדס היה כמכושף. פירות־זהב וזמרגדים, פנינים וברקות. רצועות אור הלבנה על העשב הזהירו כמרבדי־כסף. ממרחק השחירו־הכחילו הרי אפרים העשנים.
– בן־ארצי! קראתי אליו שנית – הרואה אתה את כל אלה?
הוא הניע פתאום את ראשו, כניעור משינה. צחק את צחוקו הילדותי וגמגם במבוכה קלה:
– סלח נא, לא שמעתי שאלתך. מה?
– חפצתי לשאלך, אם רואה אתה גם את אלה?
הוא הביט אלי בתמיה.
– כלומר?
– חפצתי לשאלך, אם יש מקום בנשמתך גם לכל הנוי הנפלא הזה. לי נדמה, כי חלום הגאולה, גאולת האומה, כבש את כל ישותך עד אפס מקום לרגשות אחרים ולחלומות אחרים. לי נדמה, כי גם כעת אתה מתהלך גלוי־עינים ועיור, מבלי שים לב לכל היופי הנעלה, העושה בלהטיו מסביב. חוששני, כי החידה הנפלאה, חידת נשמת האומה, הטתה את לבך מאחרי כל יתר החידות הנפלאות והעמוקות, כל חידות היצירה וההויה.
בן־ארצי הסתכל בי בהתרכזות. הוא עמד מלכת, העמיד את קנה־רובו על האדמה וישען עליו. על שפתיו רחפה בת־צחוק של מבוכה. הוא כאילו נמלך בנפשו, הלהשיב או לא להשיב על שאלתי, ואולם אחרי שתיקה ממושכה אמר בקול רועד מהתרגשות:
– כל החיים הם געגועים בלתי־פוסקים ליופי. ליופי ולאמת. לאמת ולנצח. אין בחיים חידות גדולות וקטנות, חידות חשובות ופחותות, פרטיות וכלליות. הכל נפלא, הכל מוזר, הכל קורא אל הנשמה, הכל תובע את פּתרונו. הנשמה היא כצפור. התחלום הצפור על השמים, אם כנפה לחוצה בצבת? פה תחת השמים האלה, נשתחררה כנפי מהצבת. פה רק פה, אני שואף אל השמים, כאשר לא שאפתי אליהם מימי.
הוא טען שוב את רובו על שכמו, התעטף בטליתו ויאמר:
– ועתה לך לישון. הן מחר עליך לעבוד, בודאי. מאחרי המכונה תמצא את כּרי ואת שמיכתי. בצאת השמש נתראה.
אמרתי לו, כי לא אשאר ללון אצלו. האויר יפה מאד, מהפרדס עד דירתי לא יותר ממהלך שעה, ולכן אלך לביתי. הבטחתיו לסור אליו שנית בקרב הימים.
– כאן לא תמצאני. באלה הימים אני מוסר את משרתי לאחר והולך אל הגליל התחתון. שם יש לי עכשיו משרה נפלאה! כפתור ופרח!
– היינו?
– משרת רועה. סוף־סוף נעתרו לי האכרים. קבלתי זה לא כבר ידיעה על־דבר הסכמתם. אם תהיה בגליל בחודש אדר, נטה אלי ונתראה פנים. אינני יודע עוד בבירור את שכני, אך תשאל לי בגליל והגידו לך.
– ומה יהיה אז שמך? – שאלתי בצחוק. – יבל, אבי יושב אוהל ומקנה? יחזקאל? או אולי שאָר־ישוב?
בן־ארצי צחק.
– שאָר־ישוב? יפה, אמרת! יפה… אלא, שלמענך אוותּר על הנאתי. למענך אקָרא גם שם בן־ארצי. זכור ואל תשכח: בחודש אדר, בגליל התחתון. תשאל לבן־ארצי, והגידו לך.
כשיצאתי מהפרדס נזכרתי, כי הלבנים אשר עלי לבן־ארצי הם. ואולם התעצלתי לשוב. סוף־סוף גם הלבנים שלי, המתיבשים עכשיו על מכונת ההשקאה, אינם גרועים משלו. כשנתראה בגליל, נעשה חליפין. ובינתים – הנה עוד אמתלה אחת לי ללכת בקרוב הגלילה!
פרק שלישי / במרחב
בן־ארצי הטיף לי מוסר. הא כיצד? בן־אדם מבטיח, שיבוא באדר, והוא מאחר לחודש שלם. לא יעשה כן במקומותינו, לא יעשה…
אני שכבתי פרקדן על הדשא והבטתּי אל השמים. הללו היו ממראה התכלת וטהורים עד להפליא. מעבר הים נשב רוח צח, שצינן את חום היום. מעל רוכסי הרי שומרון עף נשר, כשהוא שוקע ועולה, כטובל בתכלת האויר.
מוסרו של בן־ארצי העירני מנמנומי הקל. עוד לפני עלות־השחר יצאתי מעטלית העגומה והחביבה, ורק זה לפני שעה באתי למושבה השומרונית הקטנה, שאת צאנה רעה בן־ארצי. בן־ארצי זה! הוא עוד מעיז לבוא עמי בטרוניות! הן הוא ולא אחר אמר לי בפירוש, שבגליל אמצאנו, בגליל התחתון, ולבסוף – לא דובים ולא יער: לא בתחתון ולא בעליון! אלא שאני לא התעצלתי ואחפשנו גם בשומרון, ואמנם יגעתי ומצאתי. והיכן? במושבה נדחה זו, שמספר כל אכריה לא יצטרף למנין. אך אני אין בטבעי לדקדק דקדוקי עניות. אני נכון תמיד לנהוג לפנים משורת הדין. התדע, מה שאגיד לך, בן־ארצי? תנני לנמנם קצת, ואז אסלח לכל עונותיך. העיקר: תנני לנמנם קצת, הן יצאתי לדרכי עוד לפני הנץ החמה.
וטרם אשמע עוד את תשובת בן־ארצי שקעתי שוב בנמנום קל. שוב שמעתי את רנת פלגי־האביב בהרי הגליל, שוב צלצלה באזני כמנגינה ערבה ומעודדת הלמות הקרדומים ביער חדרה. שוב הבריקו כשני כוכבים שחורים עיניה הצוחקות והעליזות של אותה בת טבריה הנאוה, הנאוה והפקחית. אשוב, אשוב, ילדתי הפקחית והעליזה, ודאי שאשוב. ואת אביך, חולה־הקדחת, תשלחי עוד הפעם למטה, הן צִנת הלילה מזקת לו, ואנחנו נשאר עוד הפעם לבדנו על הגג… התשמעי, מה מתרוננת הכנרת מתוך שינה בדממת הלילה? התראי, מה מנוצצים נגוהות הכוכבים על־פני החלקה השחורה והלטושה של הכנרת החביבה? התראי מה עליזים ומה מפרכסים הכוכבים ממעל לראשינו? הן הלילה ליל התקדש חג!… איזה חג? אתּ מהתּלת בי, שובבתי הקטנה, אַתּ יודעת בעצמך, איזה חג. גם הכנרת, המשכשכת ומחייכת למטה, יודעת. הכנרת תּגלה סוד? אין דבר, ילדתי, אין דבר… ומה איכפת לך, שראשך נמלא טל? תיכף אסחט את הטל, תיכף אסחט…
ושוב הזהיר לפני השרון בטללי שחר; שוב טפסתי על התבור בידי וברגלי, כשבגדי נאחזים ונקרעים בסבכי אַלונים; שוב דהרתי בליל־ירח נפלא על סוס קל לנוכח החרמון, המבריק בכפת כספו המזוקק; שוב תעיתי בין ההרים והים בימי גשמים צוננים, עת על ההרים היה פרוש ערפל והים זועף ונוהם…
כשפקחתי את עיני, ראיתי את בן־ארצי עומד על־ידי וצוחק:
– אכן ממעט אתה שיחה בהקיץ, ואולם לעומת זה אתה מרבה לדבר בשנתך. אני לא הייתי בוחר בך בשום אופן לאיש־סודי. בן־אדם שכמותך מוכשר לגלות את כל מצפוני חייו ברגע אחד של שינה.
מבעד לעלי התאנה, שמתחתיה שכבתי, הסתננו קוי השמש. מתחת לתאנה רחשו צללים, ונדפה צנה, והאדמה היתה דשנה ושחורה, ורסיסי האורה, שהסתננו מבעד הענפים, הסתמנו עליה פה ושם בדמויות שונות, פשטו צורה ולבשו צורה, התאָרכו והתעגלו, התפשטו והתכווצו כזהב מהותּך. מתחת לתאנה היה הצל מרובה מהחמה, וראשי ורובי התענגו על הצנה הנעימה, ואולם רגלי, שהייתי מבליטן מחוץ להיקף הצללים, היו נכוות מדי פעם בפעם ברשפי השמש. מחוץ להיקף הצללים, זרמה אורה בהירה וחמה, שנחשוליה המזהירים והעליזים כאילו התנכלו להתפרץ לתוך ההיקף המכושף, היקף הצללים, ואולם הם זרמו סחור־סחור ולתוך ההיקף לא חדרו. נעים היה לי להוציא לרגע את רגלי הערומות מחוץ להיקף, לצרבן רגע ברשפי החמה ולהכניסן שוב למחבואי האָפל והצונן, אך, כנראה, הייתי שקוע יותר מדי במשחק יפה זה, עד כי גם לא התבוננתי, איך בן־ארצי תפס פתאום את רגלי ויסחבני בקול צחוק גדול סחוב והוצא מתחת לתאנה.
איזה אור! איזה אור! מהרתי לקום על רגלי, התמודדתי, התמתחתי ואַבּט סביבי. למלוא ראות עיני הזהיר מרבד אחד גדול, מרבד עשב ופרחים, שהיה נפסק מדי פעם בפעם ונעלם במעמקי בקעות ועמקים והיה מתגלה שוב על רוכסי הגבעות. מתוך המעמקים הנעלמים של העמקים והבקעות היו מזדקרות למעלה צמרות של עצים שונים, צמרות זיתים, אשר צורת כּפּות ירוקות־אפורות להן, צמרות תּמרים מוכספות, הדומות למניפות או לכף־יד שרועת־אצבעות, וצמרות ברושים מחודדות ואפלות; בין הצמרות האדימו פה ושם רעפי־גגות, הלבינו כתלי־סיד – בּתּי זכרון־יעקב, הזרועים למטה, במורד. הרחק־הרחק, מצד מערב, הזהיר ראי לא גדול, ראי מלוטש ומתנוצץ בשפעת נגוהות, הלא זאת רצועת־מים של הים הגדול, ושם, בירכתי צפון, הכחילו שרטוטים מעורפּלים של תּועפות הרים, הרי הגליל. איזה מרחב ואיזו שלוה! ובתוך השלוה המזהירה נשמעה רק געית הפּרות והכּבשים, הרועים לא רחוק מהתאנה, ופעפוע בלתי־פוסק של מים נגרים.
– כלום יש כאן מעין? – שאלתי את בן־ארצי.
– במרחק צעדים אחדים. על־יד בית־המרפא החרב. אם יש את נפשך, הבה נרדה אליו. מים חיים!
ירדנו אל העין. מבין גושי אבני־גיר התפרץ קלוח זך, שהשתפך בין החצץ וילפות את דרכו בין העשב, כשהוא מסתתר ומתגלה חליפות. רחצתי את פני, ידי ורגלי, אחרי־כן גחנתי אל המים ואשבור את צמאוני. בן־ארצי ישב בינתים על המדרגות הרחבות והגבוהות של בית־המרפא. זה היה בנין לבן וגדול, שפתחיו היו בלא דלתות, חלונותיו בלא זגוגיות, וכולו סמל ההרס והחורבן.
– בנין זה – אמר לי בן־ארצי – נבנה קודם זמנו, ולכן גם חרב בלי עתו. אך למרות שוממותו וחורבנו הוא מעיר בלבי לא עצב, כי־אם תקוה. דרור אחת אינה מביאה את האביב, והדרור הראשונה, הבאה קודם זמנה, צפויה למיתת קור ורעב, ואולם האביב, אשר את בואו היא מבשרת, לא ימות. האביב בוא יבוא. בנין זה נבנה קודם זמנו, ואולם הוא נבנה במקומו, ולפיכך מובטחני, שבקרוב יבּנה שנית על תּלו. הביטה מסביב וראה, מה יפה המקום הזה! לפי דעתי, זהו אחד המקומות היפים ביותר שבארץ־ישראל.
– לא רק בארץ־ישראל, – אמרתי. – נדמה לי, שעוד לא ראיתי בשום ארץ יפה־נוף כזה!
– בזה איני יכול להסכים לך. האדמה גדולה ורחבה, ובודאי יש פנות לא־מעטות, שאינן נופלות ביפין מקרן־זוית שומרונית זו. בחיי עברתי הרבה ארצות ומדינות, ולא פעם הייתי כנדהם משפעת יפי הטבע, משפעת גלוייו של היופי! ואולם זאת אוכל להגיד בבטחה: בשום מקום לא נהניתי כל־כך מיופי זה, לא הרגשתי את עצמי שותף ליופי זה, כמו כאן. והסבה פשוטה: רק כאן נשתחררה נפשי מאותו הארס המר, שהרעיל לנו שם את כל תענוגי ההויה…
– לאיזה ארס אתה מרמז?
– אני מתכוון לרגש הנכר, או יותר נכון: לחוש הנכר. הן במקום חוש המולדת, שאבד לנו, בא חוש אחר, חוש הגרות הנצחית, חוש הנכר. הטבע אינו סובל את הריקניות, – שחק פתאום בן־ארצי, – וכשנפשנו נפנית מרגש אחד, בא תיכף שני במקומו. בכל ישותנו, בכל הויתנו היה שפוך הארס הזה, ואנחנו סבלנו, חלינו, ואולם לא ידענו את טיב מחלתנו. אהבנו בלא אהבה, שנאנו בלא שנאה, וכל זה מפני שלא יכולנו להאָחז בשום דבר בשרשי נפשנו: נפשנו חלתה במחלת חוסר השרשים, במחלת הנכר. חשבנו את עצמנו לאזרחי העולם, מפני שלא היינו אזרחים בשום מקום, ובאשר לא הרגשנו קורבה נפשית לכל דבר, נתעינו להאמין, כי כל העולם קרוב לנו. נזדמנתי פעם בהרי שוויציה עם חבורה גדולה, שהיו בה באי־כחן של כמה ארצות ואומות. ומה נפלא הדבר! אנכי, היהודי, התפּעלתי אולי יותר מכולם למראה היופי הנשגב, שנתגלה לפנינו, ואולם דוקא באי־ההתפעלות של בני־לויתי הבחנתי את הקרבה האמתית, האיתנית, הפנימית, שבין הללו ובין הטבע. דוקא הללו הרגישו כאן את עצמם כבני־בית, דוקא הם, שוי־הנפש לכאורה, ולא אני, המתפעל, המתלהב, אזרח העולם. ולכאורה, הן הדבר מוזר: הן, לכאורה היינו כולנו גרים בשווייציה, גם אני וגם אותו סטודנט צרפתי עליז, גם התייר האנגלי וגם אותו בן־הודו שזוף, שצחק בלי הרף. ואף־על־פי־כן הרגישו כולם, כולם, את עצמם כבני־בית, התנהגו כבני־בית, ורק אני לבדי, אזרח העולם, לא חדלתי אף רגע מהיות גר ונכרי בין הרי־האלף. מימי לא קנאתי כל־כך בבני־אדם, כמו שקנאתי בבני־לויתי באותה שעת־הדמדומים הנפלאה, בין פסגות שלג־הנצחים… ומאותה שעה גופה התחילה מנקרת במוחי המחשבה האפיקורסית, שדוקא מי שהוא אזרח פלוני או אלמוני יכול להיות גם אזרח העולם, מפני שבנפשו אין אותו החיץ המבדיל, חיץ הגרות, מפני שעם חלב אמו לא ספג לתוכו כמוני את הארס הסותר והמפריד, את ארס הנכר…
מעבר העדר נשמעה פעית־חרדות של הכבשים ונביחת הכלב. קמנו ממדרגות בית־המרפא ונשם פנינו אל העדר. שני נשרים גדולים הסתובבו ממעל לאָחו. הם השפילו כל־כך לעוף, עד כי נראו מקוריהם המעוקמים. כנפיהם השיקו באויר הזך כמחיאת כפים. פתאום צרחו צריחה צורמת, הם התרוממו למעלה כחץ ויאבדו מאחרי הסלעים. הכלב רדף אחריהם בנביחת־כעס, ואולם כעבור רגע שב דחוף ומבוהל, ויחל להתלבּט בשמחה בין ברכי בן־ארצי. ישבנו מתחת לתאנה, ובן־ארצי המשיך את דבריו:
– חוש הנכר! הן הוא הטביע את חותמו בכל רגשותינו ומעשינו, באופן מחשבתנו וארחות חיינו. הן הוא אשר הכשירנו להיות אומה של אנשי־הבינים, של סרסורים ומתווכים בכל המקצועות, בכל המובנים: כדי להיות מתווך, אין לך שום נחיצות להיות קשור קשר נפשי לאותם הדברים, שבהם אתה עוסק. העיקר, שיש קונה ויש מוכר, ומה לו למתווך ולטיבה של הסחורה? היום הוא ספסר לזפת, מחר – ליין, ומחרתים – לסחורות מופשטות, לאמונות ודעות. ויחוס זה מצדנו לכל הדברים, שבהם אנו עוסקים, הוא הוא שעשנו לשנואים וחשודים לכל. קשה לי, קשה לי עד לכאב, להגיד זאת, ואולם אודה ולא אכחד, כי אותה היראה, שיראים מפנינו בכל מקום, הן יש לה נימוקים הגיוניים. התבין? רצוני לאמר כי אותה השנאה, ששונאים אותנו, נובעת בעיקרה מיראה, יראה כמוסה ועמוקה, ויראה זו, לפי דעתי, אינה מחוסרת יסוד. כמובן, לא מפני שחכמנו מכל העמים הללו יראים מפנינו, לא מפני שאנו עולים על כולם בכשרונותינו… זוהי הפרזה. אך מאידך גיסא מגוחכים עוד יותר נימוקי שוטמינו, המבארים את שנאתם לנו בזה, שאנו נוכלים ורמאים, המנצלים את כל העולם. לא ולא! נוכלים ורמאים יש להן, לאומות העולם, משלהן די והותר, וגם בכשרון ההונאה איננו עולים עליהם כלל וכלל… לא ולא! סבת היראה היא, לפי דעתי, אחרת לגמרי: זוהי אותה היראה, שכל עם מן הישוב ירא מפני השבטים הנודדים, אותה היראה, שגם הפלח הערבי מרגיש מדי התקרב הבידואים לגבולות כפרו. זוהי אחת הסתירות היותר איומות שבחיינו: למרות כל תרבותנו הגבוהה, איננו אלא עם שאינו מן הישוב, עם של נומאדים…
– מה זה היה לך, בן־ארצי? – שאלתיו בתמיה. – מה זה היה לך? אתה בעל־הבטחון, אתה הסניגור של האומה, אתה המאמין בעתידותיה הגדולים וביעודי נביאיה, התחלת מלמד עליה קטגוריה? והיכן? כאן, במרחב, בשדות המולדת, במקום שכל צעד וצעד נכבש בזיעה ודם… הן מפה רק מהלך ארבע שעות לחדרה ולעטלית…
– כן. כּאן, במרחב. מפני שרק כאן, במרחב, שבתי לאיתני, ורק כאן הבנתי, עד כמה אנושה היתה מחלתי, מחלת האומה. מפני שרק כאן, במרחב נרפאה נפשי מארס הנכר, נשתחררה נפשי ממועקת הגלות.
נשב רוח צח. עלי התאנה הזדעזעו בדממה ממעל לראשנו. על הגבעות הרחוקות נראה עופר־אַילים מקפּץ מסלע לסלע. בתוך הדממה נשמע פטפוט המעין.
טפחתי על שכמו של בן־ארצי ואמרתי בצחוק:
– ואם תזדמן עכשיו שוב בהרי הלווציה עם אותם התיירים, בני העמים השונים, לא תוסיף עוד לקנא בהם?
– מובטחני, שלא. מובטחני, שעכשיו לא ארגיש עוד את עצמי גר ונכרי, גם אם אדחה להרי־חושך. ארצי השיבי לי את אבדתי, את חוש המולדת… התבין? חוש המולדת במובן הרחב והעמוק ביותר של המושג הזה! חוש הקרקע, חוש הטבע… מעתה אינני עוד אבר מדולדל, גרגיר־אבק מטולטל ממקום למקום, כי־אם טבעת חשובה בשלשלת הגדולה, שלשלת האנושיות, שלשלת היצירה! מרחב המולדת השיב לי את מרחב העולם!
– כלומר?
– משנה שמצאתי את המולדת, מצאתי גם את העולם. לעולם הנפלא והסודי שב אחד מבּניו־בּוניו. העם העברי במולדתו ישוב לשאת פרי־הלולים אחרי הפסק אָרוך ושומם של אלפי שנים.
– כלום אתה נוטה לחשוב, שהעם העברי לא יצר בגולה יצירות עולמיות כבירות?
– כן, סבורני. בכל אופן לא יצר גם בקירוב מה שהיה יכול ליצור, אלמלי היה חי בתנאים טבעיים. הסבות הן רבות. ראשית, לא יכול להקדיש כחות רבים ליצירת ערכים עולמיים, מפני שהוכרח לבזבז את כל כחותיו במקצוע אחד, מקצוע שמירת קיומו. אך הסבה העיקרית היא אחרת: הקרקע הגלותי, שאולי הצמחים החלשים ומחוסרי־הערך עוד היו יכולים להסתגל אליו בקושי ולהקלט בו, היה מסוכן ביותר דוקא בשביל הגבורים, דוקא בשביל המצוינים…
– דבריך חידות לי. יוצא איפוא, כי החלשים הם חזקים מהגבורים? כי לחלשים היה נקל להתגבר על מכשולי גידולם מאשר לגבורים?
– אמת ונכון. הזוכר אתה את האגדה על־דבר בת־המלך העלובה, שתּעתה בנכר ואיש לא האמין לה, כי בת מלך היא? אז נמצא פִּקח אחד, שיעץ לשים עדשה על קרקע המטה, מתחת לששים הכרים והכסתות שעליהם היתה בת־המלך צריכה לישון… ובת־המלך לא יכלה להרדם! בת־המלך לא ישנה כל הלילה, מפני שהרגישה את מועקת העדשה מתחת לששים כרים וכסתות… כן, חביבי, כזאת היא בת־מלך! אז נודע הדבר, כי אמת בפיה.
– ומה הוא הנמשל?
– הנמשל פשוט מאד: הכשרונות השכיחים, הבינונים, יכלו אולי שלא להרגיש את מועקת העדשה, את מועקת הגלות… הם היו יכולים לישון, רצוני לאמר, ליצור את יצירותיהם השכיחות, הרגילות… היצירות השכיחות, הרגילות שהכנסנו לתוך אוצר האנושיות, אינן מועטות כלל וכלל… ואולם בני־המלכים, הגאונים, שהרגשתם עדינה ודקה עד למאד, הרגישו את המועקה גם מבעד לכמה וכמה מחיצות… הם לא היו חפשים אף רגע מרגש המועקה ולא יכלו ליצור, מפני שהתנאי הראשי והעיקרי של היצִירה הגאונית הוא החופש המוחלט… כן: תנאי הגלות היו מסוכנים ביותר דוקא לגאונים, דוקא לכחות הכבירים ביותר. התרנגול אינו חדל מהיות תרנגול גם בלול, ואולם הנשר בכלוב שוב אינו נשר, נשר ומרחב – הינו הך!
בן־ארצי הפסיק פתאום את דבריו ויבט נכחו. מעבר המושבה נראתה נערה קטנה, שטבעה כמעט עד ראשה בעשב הגבוה. היא הלכה וקרבה אלינו, ובעוד רגעים אחדים כבר יכולתי לראות את סל־הנצרים שבידה. לרגעים השתוחחה ותקטוף איזו פרחים בדרך הלוכה.
– זוהי בעלת־הבית הקטנה שלי, כלומר, בת בעלת־הבית. היא מביאה לי בכל יום את ארוחת־הצהרים.
הילדה נגשה אל התאנה. היא היתה יחפה ולבושה שמלת־בד ארוכה. מפניה השזופים, הנחמדים, הציצו לקראתי בסקרנות עינים כחולות שוחקות. הכלב קפץ לקראתה בחדוה. היא ברכתני לשלום, ישבה על העשב ותוצא מהסל סיר מרק, לחם, סכין ושתי כפּות.
– אמא אמרה, שֶפה יש גם בשביל האורח. – היא הביטה אלי שוב בסקרנות ותתאדם.
בן־ארצי שחק.
– התראה? כבר נודע דבר בואך. בכרך שלנו אין שום סודות. הכל גלוי וידוע. ובכן, דבוריה, מה חדש במושבה?
– אין חדש – ענתה הילדה. – בן־ארצי – אמרה אליו פתאום ברצינות – התראה לי היום את הצבוע?
– מה לי לעשות, יקירתי, אם הרוצח אינו רוצה בשום אופן לצאת ממחבואו? לפני ימים נראה צבוע במושבה וגם נשא כבש מאחת החצרות, – באר לי בן־ארצי, – ודוקא דבורה לא זכתה לראותו. היא הרבתה כל־כך להצטער על זה, עד שהבטחתיה להראותו לה. אך איככה אראנו לה, והוא, גזלן שכמותו, אינו רוצה בשום אופן להראות שוב! במושבה כבדוהו בכל מיני כבודים, במקלות ויעות, עד כי רק בּדי עמל ברח על נפשו, ומאז, כנראה, אינו מתגעגע ביותר על המושבה… מה לי לעשות, דבוריה שלי, אם הגזלן הערום אינו רוצה בשום אופן לצאת אלי? – קולו של בן־ארצי הביע צער אמתי, עד כי ראיתי נחיצות לבוא לעזרתו.
– מה יש לראות בצבוע? – עניתי גם אני חלקי. – חיה רעה ולא יותר. ואולם הצבי – זה יפה להלל! איזו רגלים דקות ואיזו קרנים!
– כלום יש לך צבי? – שאלתני הקטנה ובעיניה הבריק זיק־תּקוה.
– יש ויש. זה לא כבר ראיתיו בעיני, בקפצו על הגבעות, כמה נחמד הוא!
– והיכן הוא עתה?
– הוא רועה, ודאי, שם בעשב, מאחרי הגבעות. ואולם אפשר, שבקרוב יראה שוב. הצבאים הם שובבים מאד ואוהבים לקפץ על הסלעים. שבי פה אתנו וחכּי לו.
פני ילדה הפיקו מבוכה.
– לא, אמרה, – היום אין לי פנאי. הן היום יום הששי צריך לעזור לאמא. צריך לשטוף עוד את הרצפה לכבוד השבת. ואולם מחר אבוא.
היא לקחה את הסיר, שנתרוקן בינתים, שמה אותו בסל ותתכונן ללכת. אך לפני לכתה גחנה אל בן־ארצי ותלחש לו באזנו, כשהיא מביטה גם אלי באחת מעיניה.
– לפת עם תפוחי־זהב? – קרא בן־ארצי בהתפעלות. – אך זה יפה! – הוא חבק את הילדה וישק לה. – ולו מותּר לספּר?
הילדה התביישה, אך הניעה בראשה לאות הסכמה.
– היום בערב נאכל לפת עם תפוחי־זהב! התבין! לפת עם תפוחי־זהב!
בן־ארצי שחק מתוך שמחה אמתית את צחוקו הילדותי. לשמע צחוקו צחקה גם הילדה בקול גדול.
היא לקחה את סלה ותּלך. בדרך גחנה, כפעם בפעם, קטפה פרחים ותּשם בסל. במהרה נעלמה במורד, מאחרי המעין.
– זוהי הנפש היחידה, שאני רואה בכל יום. – אמר לי בן־ארצי. – מלבדה הנני כאן בודד לנפשי. רק בליל השבת אני סועד אצל הוריה. אביה הוא מורה המושבה.
– וכלום אינך משתעמם, בבלותך ימים ושבועות על־יד העדרים?
– משתעמם? – ה' עמך! – קרא בן־ארצי. – כלום אפשר כאן להשתעמם? מדומני, שאילמלי שהיתי כאן גם שנים רצופות, לא הייתי מספיק לדלות עד היסוד את כל ההנאות הטמירות, הכמוסות בחופש המרחב, ולחשוב עד תומה גם אחת מאלף המחשבות, המתעוררות בכל לב במרחביה. שאלות החיים והמות, הגורל והצדק, האדם והאלהים, הרע והטוב, החירות וההכרח, – כלום אינן עלולות למלאות את כל חיי אנוש ולוא גם יארכו החיים האלה פי־עשרה? הן פה, חביבי, שבתי סוף־סוף למקורי, שבתי להיות אדם ככל האדם… הן פה חדלתי מהיות יהודי נצחי…
– מה?
– אהה, מה נבהלת! – קרא בן־ארצי בצחוק. – ואני לא ידעתי כלל, שהנך לאומי נלהב כזה! כן, בארץ היהודים חדלתי להיות יהודי נצחי, כלומר, להרגיש ביהדותי עשרים וארבע שעות ביום. כשראשנו אינו כואב לנו, אין אנו חשים בו, ועכשיו איני חש יותר ביהדותי, ועובדה זו אני חושב לאחד הנצחונות היותר גדולים שבחיי. כיצד אמר גיתּה? “אני שר, כמו שהצפור שרה”… כן, חביבי, אני יהודי, כמו שהצפּור שרה… – והוא געה שוב בצחוק עליז.
– ואת כל הגדולות האלה עשה המרחב?
– כן! מרחב המולדת… – בן־ארצי קם, שתק רגע ואחרי־כן שב לדבר, מבלי פנות אלי, כדרכו תמיד ברגעי התפעלות נפשית. – מרחב המולדת… אני רואה, איך נבקע הקרח, קרח אלפי שנים, והנהר האיתן מתפרץ מכלאו בכח־ענקים וזורם למרחק ומרנן את רנת המרחב… כל הכחות הנפלאים, שהיו צפונים בהחבא על קרקע נשמת האומה ושהיו נחנקים במחנק מאפס מוצא ופדות, זורמים שנית בני־חורין ושרים את שירת הגאולה, גאולתם וגאולת העולם: העם העברי, שבמשך אלפים שנות גלותו נסתלקה ממנו רוח־קדשו, שב שנית לשרת בקודש, לכהן פאר במרחב…
השמש כבר התחילה שוקעת. בן־ארצי העיז את המקנה, ונלך אל המושבה. בבית־החמר הקטן של המורה כבר היה הכל מנוקה ומרוחץ לכבוד שבת. המורה בעצמו עמד באכסדרה ויפיח את המיחם בעזרת מגף קרוע, ששמש לו מפוח. דבורה הקטנה, שכבר היתה לבושת שמלת שבת, נגשה אלי כמו אל מכּר ישן ותשאלני, אם עופר־האַילים נראה שוב על הגבעות. מאחרי הדלת נשמע לי דבורו וצחוקו של בן־ארצי.
– ובכן, זאת עצתי, דבר בן־ארצי למי־שהוא מאחרי הדלת: – אַל תּרפּה ממנו עד שיעתר לך. אני כבר פּצרתּי בו, שישאר כאן עד אחרי השבת, אלא שזה אורח־פּורח ואינו יכול לשבת במקום אחד יותר משעות מספר. בסוד אגלה לך, שהוא מבין גדול בחזנות…
החדרה נכנס איש כבן ארבעים, לבוש מעיל ארוך, כצורבא־דרבנן, בעל זקן שחור ארוך ופאות מסולסלות. אחריו נגרר בן־ארצי, שכבר הספיק גם הוא ללבוש חולצת־בד נקיה. על שפתיו רחף צחוק־ערמה.
– אתכבד להציג – קרא בן־ארצי, בהשתחוותו לכאן ולכאן על־פי כל הלכות דרך־ארץ: – זהו המרא־דאתרא שלנו, החזן שלנו וראש הכורמים שלנו, וזה – הוא רמז לצדי – זהו אורח־פורח, הולך־בטל ויודע־נגן. ובכן, – פנה אלי – היות, שהנך ידען גדול בנגינה, הוחלט אצלנו לגזור עליך, שתשאר כאן עד אחרי השבת. התבין? לנו חסר פה איש למנין, ורבי שמעון אינו יכול למשול יותר ברוחו. זה כמה שבועות, שלא עבר לפני התיבה ולא השמיע את קולו. יותר אינו יכול לכבוש את יצרו. אם לא תשאר כאן לקבלת שבת ולמוסף – וחטאת בנפש רבי שמעון!
בעל־הבית העמיד את המיחם הרותח על השלחן ויצטרף גם הוא לבקשתו של השוחט־החזן־הכּורם. בן־ארצי הסתכל בפני מתוך צחוק של ערמה, כמי שאומר: “עכשיו לא תלך מכאן, אם ברצונך ואם שלא ברצונך”… ערום שכמותו! הן הוא ידע, שהבטחתי לחברי, המחכים לי בזכרון־יעקב, לשוב אליהם היום לפנות ערב.
אך ערמתו של בן־ארצי עמדה לו. בשום אופן לא יכולתי להשיב את פני החזן, המשתוקק כל־כך לעבור לפני התיבה, ומה גם שבמאוני הייתי גורם צער לכל בני המושבה. וכי קלה קבּלת שבּת בצבּור? ואולם אודה ולא אכחד, כי לא התחרטתי על שבטלתי את רצוני מפני רצון חברי. זו היתה שבת יפה מאד! רב שמעון סלסל “לכה דודי” ותכּנתּ שבת" לעילא ולעילא, הלפת עם תפוחי־הזהב היתה מטוגנת ומצומקת יפה־יפה, וגם טיולי עם דבורה הקטנה עלה במאד־מאד. הן למחרת היום, אחרי סעודת השבת, יצאנו לשוח, והשעה שחקה לה, לאותה קטנה: עופר־האַילים נראה שוב על הגבעות, כשהוא מקפץ בחדוה מסלע לסלע. אך למעלה מכל תהלה היו הרקודים במוצאי־שבת. חברי מזכרון־יעקב נלאו סוף־סוף להמתין לי, ויבואו אלי מתוך כונה לשפוך עלי את כל חמתם, על שלא עמדתי בדבורי, ואולם במהרה התפייסו לי, ובצאת הכוכבים ערכנו הלולה וחנגה. מה הרבינו לרקד בין הרי שומרון לנוגה הלבנה! רקד המורה, רקד השוחט־החזן־הכּורם, רקדו בן־ארצי ושני הפועלים המקומיים, ואחרון אחרון חביב: דבורה הקטנה. כשעזבתי את המושבה, כבר החוירו פאתי קדים. העמקים והגבעות עוד עשנו בהערפל הכחול, אך הפסגות כבר הפזו, ומבעד מפלשי האד הזהיר המרחב הטלול לנגוהות השחר העולה.
תרס“ט – תרע”ט
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.