א    🔗

איש סוחר היה ביהודה, נקדימון האֶסכַּדַי שמו, והוא יושב על למינה של יפו, שכל עסקו על הים היה. שם, תוך קרפף גדול ורחב, בסמוך לשכונת היוונים, ספינות נבנות לו, שהוא משגרן בסחורה לכרכי הים; אף קדרים וזגגים עושים לו שם בחולות כלי-חרס וכלי זכוכית, שהוא מוציאם לערי ישראל; ושם גם אוצרותיו, אוצרות תבואה ויין ושמן, שגַמָלים וסבּלים אינם פוסקים מלפניהם, אלו בכניסה ואלו ביציאה; ועל גבי אמבּרים ומרתפים – בית דירתו של האסכדי, בנין נישא ורם, שהוא צופה כמגדל זה לכמה וכמה מילין שבים, ונראה בהדרו כעומד ומודיע למרחקים על עושר בעליו כי רב הוא.

אשתו של נקדימון – מביתו של חבר באה לו (בת-בתו של אבטליון בן גרים היתה) וברוריה שמה; אשה צנועה ושתקנית, נוהגת דברי חבֵרות, ועמה בנה קטן – חנניה שמו. בן זה ילדה ברוריה לבעלה לאחר ששהתה עמו עשר שנים בלא ולד; והואיל ובעלה טרוד תמיד במשא-ומתן ומפליג לפרקים לדרכים רחוקות, לאיי יוון ולשאר מדינות שבים, – היתה האשה בלבד מטפלת בחינוך הבן, שיהא יחידה זה גדל במצוות ובנימוסין נאים; וכל היום דעתה על התינוק, לשפרו ולהנאותו בכל מה שמצאה. אף היא מרבה היתה בנתינה לגבאי צדקה ובנדרים ונדבות למקדש, בשביל שיחיה בנה, ושאביו, נקדימון בעלה, יהא עובר את דרכיו בשלום וחוזר לשלום.

והבן – נער יפה-עינים וטוב-רואי כאמו היה; קווצותיו תלתלים סדורות לו, וחן לו בעיני הבריות. שׂכרה לו אמו סופר מישראל שיהא מלמדו תורה, נביאים וכתובים; ויַנאי הלבלר, עבד אלכסנדרוני שהיה ממונה על פנקסי האסכדי, מלמדו גם כתב ולשון יוונית. נתחבב הילד אף על מוריו ורבותיו בשכלו כי טוב ובלבו – לב טהור וחסוּד של ירא-שמים מנעוריו. ונפש הבן קשורה בנפש אמו אוהבתו, ואת אביו הוא ירא, – שמתוך טרדתו נקדימון קפדן היה, ומרוּתו על הכל מוּטלה עד כדי אימה.

כך גדל הבן משָנה לשנה, לשמחת-לב אמו וגם לקורת רוחו של אביו, עד שמלאו לו שלש-עשרה – והורע מזלו: אמו הרחמניה, ברוּריה החסודה, חלשה ונפלה למיטה. ברם היא, אף במיטתה עדיין דעתה נתונה תדיר על חנניה מחמל-נפשה ומתאמצת לשמו בטוּבה ובחסדה, אך פניה עגומות ומוריקות מיום ליום…

יום אחד שחרית קראה ברוּריה לבנה, וקרב למיטתה; ישבה היא, כשפניה שוחקות לו מאהבה, והתחילה קומעת לו, פעם ראשונה, תפילין בידו – ונפל ראשה פתאום על זרועותיו, נתאנחה – ופרחה נשמתה באנחה…

היא מתה בחיק יחידה שאהבה.

נשאר הבן יושב ביתמותו, שותק ומשומם באבלו על אמו – ונראה כחולה, והאב אף הוא נתאבל על אשתו הצדקת שמתה, אלא לאחר ימים מועטים חזר למשאו-ומתנו שנתרבה עליו, אף התחיל מתקין עצמו לדרך ים.

ומשעמד נקדימון לצאת, ועבדיו מתעסקים בחבילותיו – נתן עיניו ונסתכל בבנו, שישב לו מופרש ושותק בקרן-זוית, ומגילה לפניו… נתגלגלו רחמי האב על הנער, שהוא נשאר יחידי ביתמותו – ופתח ואמר: “חנניה בני! במה אנחמך קודם שאני יוצא ומפליג?… רוצה אתה? – הרי אני מפריש לאלכסנדריה של מצרים, ובוא אף אתה עמי! אקחך, בני, ואת העולם ומלואו בעיניך תראה!” –

כבש הבן את פניו, מתבייש מדברי רכות ששמע מפי אביו, ולאחר שהבליע את דמעתו – ענה ואמר לו, לאביו: “אבא רחימאה! מוטב – תשלחני לירושלים עיר קדשנו, ותהא שם התורה נחמתי”…

ראה האסכדי את בנו שחשקה נפשו בתורה, ואין הוא מבקש שעשועים והוללות כשאר בני עשירים שביפו, – חייך ואמר: “ברם, מבניו של אבטליון, עליו השלום, אתה בני, ויבוא לך כרצונך!”

מיד דחה האב את יציאתו לים לבעוד שלשה ימים, ובו ביום נטל את בנו ועלה עמו לירושלים.

ובעיר הקודש הביא נקדימון את הבן לפני הלל הנשיא, רבן של ישראל – והכניסו הלל ללמוד תורה עם פרחי-הישיבה. ומשנדב האב שלשה כור חטים וחמשה כדי שמן לעניי התלמידים – פרש מבנו וחזר לדרכו.

לא היו האב והבן נראים שוב זה לזה, אלא ברגָלים, – בשעה שלא נתעכב נקדימון בדרך רחוקה והספיק לעלות למועד. וכל אֵימת שבא, היה האסכדי מביא עם העולה והשלמים שלמקדש גם נדבה הוגנת לתלמידי-חכמים היושבים בבית-מדרשו של הלל, שלפתח הר-הבית וכנגד לשכת-הגזית.

 

ב    🔗

חגים נקפו ושנים עברו, ובין פסח לעצרת אחד, משחזר נקדימון האסכדי מדרך רחוקה, מקפריסין – שיגר את ינאי לבלרו לירושלים וקרא לחנניה, שירד ויבוא לפני אביו ביפו.

בא הבן ועמד לפני אביו.

אמר לו האב: “בני! עד כאן, חמש שנים, ישבת ועסקת בתורה; עכשיו הגיעה השעה שתצא לעסוק בסחורה, שכן אני בזקנתי – עד אימתי אהיה מתיגע ונטרד עוד?” –

שמע הבן – ועמד ושתק. ביקש לומר ולא אמר, – שלא העיז פנים לדבר בפני אביו. ומשראהו אביו שותק, הוסיף ואמר לו עוד: “עכשיו, שמע בני – ואשלחך; עסק לי בצידון, – שלשים וחמש אַסדאוֹת של ארזים טעונות לוָחין הזמנתי שם, – הרי לך מידתן בכתב, ואגרת לאותו צידוני בידך אתן, ולך וראה שיהא הכל עשוי ונשלח כראוי”.

כפף הבן את קומתו ואמר: “עפר אני תחת כפות רגליך, אבא! אלא… קודם עצרת – ולא אעלה לרגל?”…

חייך האב וטפח לו לבן טפיחה של חבּה על כתפו, אמר: “אי, חובש בית-המדרש! מפקפק אתה? – תחזור לשלום, ובתודה בריאה ושמנה להר הבית נעלה! – וכעת – צא ושוט בעולם! צידון רוכלת עמים היא, ולפרמטוטין שמכל האומות תתוַדע שם… והרי בידך גם ארנק זה; שבעת אלפים זוז זהב בו, ושלך הם, – ומקח שתעשה לך בממון זה – אלי תביא, ואראך היך אתה עושה ועוסק אף לעצמך. וָלֵך; בין אנשים סוחרים תבוא – ואיש סוחר כאביך הווי!”

והבן עודהו עומד תוהה בהרהוריו, מצטער על ביטול ישיבה של תורה, – וכבר גזרו טומאה על ארץ העמים… מהרהר הוא – ולבו חושש ושמח בו כאחת, שיהא יוצא ושט בעולם… ומשראה מצוַת אביו בכך, פסק ואמר: “מפיך, אבא מארי, אני חי! אף חכמים אומרים: ‘יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ’ – ובדרך ששלחתני – עם ברכתך, אבא, אלך”… וכרע ונשק על גב ידו של אביו – והלך להתקין את עצמו לדרך.

לא עשה חנניה הרבה, שלמחרת הפרישה ספינה גדולה לכרכי הים שלצדי הלבנון – והפליג בה הבן לבוא צידונה.

וביום שלישי בשעת מנחה הגיע הבחור ועלה לצידון –

והכנעני אז בארץ, וצידון עדיין ברוב גדולתה ובתפארת עשרה, משתבחת במסחרה כי רב הוא.

למחרת הבוקר יצא חנניה מאכסניה שלו – אכסניה של ישראל שאמר לו אביו – והלך לראות בעיר מה היא.

עובר הוא הבחור ומתמיה להיכלות הנהדרים והגבוהים, ולבתי-אוצרות גדולים ורחבים המלאים כל מיני פרקמטיא. כולם מעוטרים לנוי כחנויות ירושלים בפרוס החג, אלא שהללו גדולים ומקושטים מהן בשפע עשרם ובמיני סחורה שלא ראה עוד חנניה דוגמתם להוד והדר. ובשוקים ושקקים כל מיני צבעונין ותכשיטין נוצצים על עוברים ושבים; אוכלוסין מכל האומות עוברים בהמון – ואף חנניה נגרר עמהם לילך ולראות עוד.

ברם, לא כל הנראה מכיר הוא ומבין מהו… עתים הוא נפגע ונרתע בבהלה מפני הצלמים. מצבות אלילים ואנדרטאות של שיש, הנראים לו לחנניה כענקים בגדלם, או כבריות לבנות שהן חיות ועומדות למשמר בראש חוצות בשערי פלטין…

רוצה הבחור לחזור, ושלא מדעת הוא נגרף מאוכלסא לאוכלסא, – הולך ומהלך ותוהה: כלום אפשר שלכל אלו עסקים ממש כאן?… וביותר הוא תמה לישראל שבארץ העמים: כל חנוָני מהם – מתוך חנותו מכיר בו בבחור זה שישראל מיהודה הוא, – והריהו מצווח לו כבקריאת-שמע: “שמע, ישראל! תא לדוכנן, דוכנא דישראל!…” והם עצמם – סר צלם ישראל מעל פניהם: הללו מגדלי-בלורית, והללו מקיפי-פאה ומסַפרי-קומי, אף טליתם אינה מצויצת – ואין הם מתביישים בכך… וצא וחשוב: בני עם קדושים ושרויים עולמית בטומאה, שכולם טמאי-מתים וטמאי-נבילה לכל ימיהם…

וחוזר חנניה וסובב בעיר, עתים להוט למראה עיניו ועתים סולד כמפני קול נזיפה ומרדוּת שבלב… מבקש הוא לראות ולשמוע את הכל – ולאחר שעה אין הוא יודע וזוכר, מה ראה ושמע בתוך ערבוביה זו…

נחשול סחפו כל אותו היום שלא מדעתו, – ושכח הבחור גם במאכל ומשתה. ומשנזכר – אכל שתים שלש מן הגרוגרות שקנה, ואמר לעצמו בדברי המקרא: “ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים”… וקָצַת עליו נפשו מן המאכל – ונתנו לעני שראה; והוא חזר לילך ולהלך כשהוא מתמיה על עצמו: מה לו, לתלמידו של הלל הזקן ולבין עובדי עבודה זרה אלו?…

נתיגע, ושעת מנחה כבר הגיעה, ביקש לחזור לאכסניה שלו, וזו – היכן היא?… מיד קרא לרוכל אחד נער – ונתן לו מטבע שיוליכנו.

וזה – בעקיפין, בדרך מבואות וסימטאות, סחור סחור הוא מוליכו ואינו מביאו למקומו.

והרי נשים מפורכסות וגם נערות קטנות – הללו מרמזות וקורצות, הללו מצווחות ומזמרות לו מתוך חלונות ושערי חצרות, שיכּנס, – והרוכל פעם הוא מהלל את הנשים כי תאוָה הן, פעם הוא משבּח לפניו את הסחורה שבקופתו כי טובה היא – ועדיין הוא מוליכו…

עכשיו הבין חנניה למה זה מעכבו כך, ועמד ולקח מתוך קופתו מיני סריקין וסיקוריקין שאינו צריך להם – ואמר לו לנער: "תביאני לאכסניה – ואשלם לך מעותם שם " –

והביאו זה עם צאת הכוכבים.

עיף ומיוגע הזקיק הבחור את עצמו לאכול מעט ממה שהביאו לפניו באכסניה – כותח וקישואים על אברומה מטוגנת – ומיד פרש אל מיטתו שבתוך כוחו של כותל, נפל עליה – וכמה שעות נדמה לו שעדיין הוא נסחף בתוך המונה של צידון, וכל אותו הלילה ראה את עצמו בחלום, שמוליכין אותו ערום לעין השמש וברשות הרבים…

ותשוש ומרושל מנדודי יום ונדודי לילה, הקיץ הבחור לבוקר עם צאת החמה – אלא מיד נתגבר וקם לילך לשליחותו; נשאל באכסנאי שלו, ונתן לו זה עבד, שיוליכנו לסוחר שביקש.

 

ג    🔗

עם סוחר זה עשה חנניה כמה ימים עד שפלח עסקו, ואצלו הכיר גם בשאר סוחרים, כנעני ארץ מפורסמים.

ראו אלו שעינו של הבחור מבחינה בטיבם של מיני סחורה, ודעתו תמימה לדברי הבריות – ובקשו להכנס עמו בעסק; אלא חניה, שעמד בינתים על טיבם של כנענים אלו, – נשתמט מהם ומסחורתם. בא לבין סוחרים מישראל – וסלדה נפשו מהם ביותר; הללו במעון ובעבודה שבירושלים הם נשבעים על פרוטה ושבועתם אינה שווה פרוטה… ונראה לו לחנניה, שהמסחר כולו אינו בא, אלא לשם הונאה בלבד.

ושוב מהלך הוא הבחור בחוצות צידון והריהו מהרהר, מה מקח וממכר יעשה כאן הוא? הכל נפסל ונפגם לו כאן, ועל כל סחורה שהוא עומד עליה הריהו שואל: למה זו לו, שהוא יקננה ואחר-כך ילך וימכרנה? – ולמה ולשום מה זקוק הוא לעסוק בכך?…

ומשעברו עליו עוד כמה ימים ולא עשה כלום – קצרה נפשו בצידון וקשתה עליו ישיבתו ביותר. רוצה לחזור – ומתבייש לבוא לפני אביו בלא כלום… ועדיין מהלך הוא בכרך זה – ואינו יודע למה?

מהלך – והעיר בהמונה שוב קופחת על ראשו עד שדעתו מיטשטשת עליו כביום הראשון לבואו. בודק חנניה בעצמו, ודומהו – נשתכחה כל משנתו הימנו…

הומיה עליו צידון כל היום, וגם לילה מנוח לא תתן לו. זונות שתויות יין, צהלתן לתוך אכסניה שלו מגעת – ושינה אין לפניו… הוא יוצא, ונשים מפורכסות אלו – פגיעתן בלבד מטילה עליו זיע ורתת כמראה הצרעת…

כך עברו עליו שלש שבתות בעיר צידון; ובמוצאי שבת שלאחר עצרת – ליל ליום אידם היה – נדדה שנתו של הבחור. בתוך הילולה של צידון במשובתה זכר את ירושלים במועדיה – וקבּל עליו שלא להמתין עוד ולחזור עם מעותיו בלי כל מקח שהוא. יבוא ויאמר לאביו: “אין אני ראוי לעסוק בפרקמטיה!” – ויחזור לירושלים.

הפך פניו אל הכותל ונרדם מתוך החלט: מחר יחזור.

ולמחרת השכים חנניה וירד לנמלה של צידון, למצוא ספינה מפליגה ליפו.

מהלך חנניה בפלטיה שלפני הלמין, ופגעה בו אוכלסא מתריעה בהליכתה לבית עבודה-זרה שלהם – ונפנה הבחור ונסתלק מפניה לטֵיטרָפילוֹן שבפרשת דרכים. והרי שם שני סרדיוטין עומדין, מכים באַלותיהם ומנקשין על ארונו של מת, מכריזין: “היהודי לעזר! לעזר החיפני – מי פודהו?”

מיד קרב חנניה ושאל: “מה כאן?” אמרו לו: “יהודי הוא שמת בבית-האסורין ואינו נתּן לקבורה עד שלא יהא חובו נפרע”.

שאל: “ואין מי שיפדהו?” אמרו: “הרי זה יום שלישי שאנו עומדין – ואין שואל על הנבילה”.

נזדעזע חנניה והרהר: “מת-מצוה – ואתעלם?… נפש מישראל ושם שמים מתחלל בגויים – ויהודים שבצידון לא איכפת להם…” ועל עצמו הוא שואל: “וגם אתה תלך לך?…”

מיד פתח ושאל: “ולמי הוא חב?” אמרו לו: “לרשות של צידון, שמכר לה שמן להביאו – ונטרפה ספינתו”. – “וכמה הוא חב”? – “חמשת אלפים וחמש מאות זוז”.

מיד נתגבר הבחור ונזדרז כמתוך תחרות של סחורה, נכנס לבית-גנזכה של הרשות שבאותו שוק – ופרע חמשת אלפים וחמש מאות זוז מממונו.

יצא והתחיל מחזר אחרי אנשים מישראל, משדל לזה ומשדל לזה שיטפל בקבורתו של מת-מצוה, עד ששכר חנניה פועלים ועשה לו לויה, – ועם הערב שמש נתּן המת לקבר ישראל.

וחזר הבחור כשהוא מיוגע מרוגזו של אותו יום, ולבו נוקפו: “אבא מה יאמר לבזבוז זה?…” ומשבא לאכסניה שלו, נפל על מיטתו, ומיד נרדם.

ונראה לו לבחור: אותו מת-מצוה פותח את ארונו, יצא ועמד אצל המיטה שהוא, חנניה, שוכב עליה, נשא ידיו ככוהן לברכה – והריהו קורא עליו מקרא זה:

רוֹדֵף צְדָקָה וָחֶסֶד – יִמְצָא חַיִּים, צְדָקָה וְכָבוֹד.

והקיץ הבחור כשלבו מפעמו בשמחת המצוה… שחק לעצמו ואמר: “משמע, מקח טוב עשיתי בארץ העמים; עכשיו יכול אני לחזור לארץ-ישראל!”

ועם הנץ החמה ירד שוב לשאול לספינה.

 

ד    🔗

הגיע חנניה לנמל, ועד שהוא עומד ומסתכל ביער-תרנים זה של ספינות ובורניות שלפניו, אפשר יכיר בהן אחת מספינותיו של אבא, – ראה שנים פרועי-ראש, אחד זקן-קרח והשני בחור-קווץ, ושניהם אצים פוחזים וחרבותיהם נתונות תוך נדנות של כסף – מורידין בכבש, מתוך ספינה של פירטין, ריבה אחת יפת-תואר אסורה בחבל…

משכוה והטילוה לעריבה של דלועין. ומשקרבו השבּאים (נראה היה שאב ובנו הם) קפצו הם מן העריבה ולחוף ומשכו לשבויה בחבלה, שתקפוץ אף היא אחריהם; וזו מבוישה ומבקשת להתעטף בקרעי לבושה, שמלת מטכסא שנפרמה על גופה, – קפצה ונפלה למים… משכוה בחבל – ומתוך חרוף וגידוף העלוה כדלי זה שמתוך הבאר, – ועמדה העלובה; שמלתה טפוחה וטפולה לגופה הרועד, ועל סביבה שחוק פרוע מפי ספנים ופועלים שנקבצו עליה.

והרי זו נמשכת בקללה ונאצה – והולכת כשה לטבח יובל…

נכמר לבו של הבחור על שבויה עלובה זו, וקרב ושאל על מקחה, – אמר לעצמו: “בין כך ובין כך חסרו מעותי”…

ראו הפירטין בחור ביישני, וכנראה בן-עשירים הוא – ופסק הזקן ואמר: “אלף זוז – ולא פחות!”

והבן משדלו לחנניה ואומר: “בדוק, – עדיין בתולה תמה ורכה היא, אדוני! יפהפיה ובת פחתי, מכירה בלשונות ויודעת לרקום בכסף וזהב!” – והרי זה מגלה גופה לקונה, מרמז לו ומסולל דדיה, – מתכוון לביישה, בשביל שתסמיק ותתיפה…

וזו כרחל נאלמה נרתעת וקובעת עיניה בקרקע, תלתלי קווצותיה נופלים על פניה, מרעידה – ודמעתה חרש על לחיה הכחושה תזל… ומפשיל השבאי הזקן את קווצותיה, מושכן כלפי העורף, תופסה בסנטר ומרים פניה ועונה בשריקה: “ועינים ראה, – עיני איילה! ושפתים – שפתי וונוּס! והשינים – לא מרגליות נאות הן?”… ומטפח על אטמותיה קורץ הוא לקונה ואומר: “לא תתן? – הרי זקנים יוצאין כבר משער, וזקן אשמאי – בכפליים יתן!”…

נתלהטו פני חנניה מצער ובושת, נסתלק ורמז לזקן – ועמד ומנה לו את ממונה, אלף זוז. קבּל הזקן ואמר כעושה ביושר: “עכשיו לבית היין נבוא, אדוני, ושטר-מכר נתּן לך כדין!”

בטש בו חנניה בגערה: “לך! איני זקוק לשטרך!” – וקרב והתיר את הבחורה מחבלה, ואמר לה: “נשתחררת, – ולכי לך, בת, למקום שאת רוצה!”

תמהו השבאים – ונפנו והלכו להם; ושחוק לספנים מסביב.

והבחורה עומדת עדין תוהה ומרחיבה עינים… ומשראתה גואלה אף הוא נפנה לילך לו – נפלה ותפסה ברגליו, גונחת מלבה ומגמגמת יוונית וארמית כאחת, אמרה: “לאן, גואלי ומצילי?! מה אתה משלחני? מארץ רחוקה נגנבתי – ומי לי כאן? אהיה נא שפחתך לרחוץ רגלי אדוני!”

עמד הבחור תוהה אף הוא ואינו יודע מה יעשה עם זו, – לבית אבא יביאנה? ומה יהא זה סובר עליו?

לא אמר כלום והלך לו, והנערה – אחריו מהלכת…

בא לאכסניה שלו. רמז – וישבה לה הנערה בקרן זוית שבחצר כשהיא טפוחה עדיין ומצטמצמת ברעידה. ציוה לשמש, והביא לפניה תבשיל חם שתאכל; והוא, חנניה, אמר לה שתמתין – ויצא.

לאחר שעה חזר ונתן לפניה חלוק שתלבש ומנעלים שתנעל ורעלה שתכסה פניה. נכנס לבית – ומשחזר, יצאו אמו שני עבדים נושאים חבילותיו.

הלכו לנמל – והריבה אחריהם.

ובעוד שעה הפריש חנניה ליפו, ועמו אותה ריבה שפדה.

בספינה, עם הערב שמש, יצא חנניה מקיטון שלו ומצא את הריבה כשהיא עומדת סמוכה לדופן – ופניה בגלי הים. הושיט לה שתאכל, וכפפה ראש בלחישה של ברכה, קבּלה ועיניה מושפלות מתוך חיוך של הודאה.

עמד ושאל לה, מאין היא, – מאיזה עם ומאיזו ארץ הובאה? – וכבשה זו את פניה, – בוכה, כנראה, ואינה מגידה…

“ולאן רוצה את לבוא?” – ונתגברה הנערה, זקפה בו את עיניה הגדולות ופתחה בתחינה: “ולמה תשאל, רבּוני? רחוקה ארצי ולא אחזור אליה עוד… את עמי ומולדתי לא אראה שוב… ועכשיו – אשרַי שקנינך אני… ואם לביתך איני כדאי – תנני, רבּוני, לבית שתרצה בו”…

“ובאיזה בית ושל איזו אומה ולשון היית רוצה לבוא?”

כפתה זו את ידיה על לבה ואמרה: “באכסניה שמעתי עליך, רבּוני, שיהודי, בן עם רחמנים אתה, ויהא נא עַמך – עַמי!… כַפּרתך אני – ובארצך גם את אלהיך בכל לבי אעבדה, ובלבד שאזכה לשַמש לפניך – לפניך או לפני אבותיך, ואם שאיני הגונה עדיין”…

ועל ברכיה עמדה לפניו, כמפללת לאֵל… צופה לעיניו, ועיניה בדמעתן נוצצות כפז לאור השקיעה.

וחנניה כפף ראשו; את תחינתה שמע – ונזכר בדבריה של גיורת-הצדק, רות המואביה… נתגלגלו רחמיו על עניה נדחה זו ואמר: “ומה שמך, בת, שאהיה קורא לך?”…

התחילו שפתותיה רוחשות, ביקשה לומר ונתעכבה – עד שהשיבה: “ומה לך, רבּוני, ומה אף לי בשם שהיה עלי?… מעתה, שם שתקרא לאמתך – בו אעמדה לפניך, אדוני, כל ימותי!”

באותה שעה תקפה שמחה גדולה על חנניה, ומאליו קפץ לו שם מתוך פיו ואמר: “ברוריה!”… ומששמע את שם אמו זה שיצא מפורש מתוך פיו, נתבהל ונחפז ובא לתוך קיטון שלו.

נתפעמה רוחו של הבחור, וביקש לבכות…

 

ה    🔗

כל אותו הלילה נדדה שנתו של חנניה. נמנם והקיץ, הקיץ ונמנם – ושינה כסדרה לא באה עליו.

הרהורים טובים וגם רעים וחריפים טרדוהו בחילופיהם וחילופי חילופיהם; זכרונות שלעבר ומראות שלעתיד התחרו והחציפו עליו בערבוביה, קפצו עליו לסירוגין, – ומתוך רעש גלים כמו נתּזה לפרקים ונזדקרה לפניו הנערה כשהיא מרעידה במערומיה תוך השוק לפני השבאים… ואף הוא צמרמורת תרעידנו…

עתים דומהו – עדיין בצידון הוא מהלך ומהלך מכמה וכמה שנים; ועתים – כל אותם הימים שעשה שם אינם אלא כחלום טורד של שעה אחת, – וברוך המקום, ברוך הוא, שהחלום כבר עבר ובטל!…

עתים, קול אביו הוא שומע – והוא גם רואהו כשקפדן זה מתמיה ומורה על אותה ריבה שנטפלה אחריו, אחרי הבן, והוא זועף ונוזף בו בבנו: “מקח זה עשית בצידון?!”… ועתים, עומדת היא, אותה ריבה, לפני אמו הרחמניה, עליה השלום – וידה בידה, ושתיהן מחייכות…

והנה “היא”, הריבה, באה וקרבה אליו, אל חנניה – מושיטה לו סדין ואלונטית שילך לרחוץ בחמין, לאחר שחזר מדרך רחוקה…

והרי הלל רבו מניע עליו ראש – פניו פני מלאך-השרת וחנינה רבה בעיניו, – שרואה הוא, אותה פרידה נאה, המתבקשת אל תחת כנפי השכינה, עולה בהר הבית וקרבן עני, תור לבן אחד, בחיקה, תשא… ולמה אך תור אחד לה ולא שנים כדין?…

ושוב הוא ננער – ומקולות מים רבים, גלי ים, קול חבריו עולה כשהם שונין בבית-המדרש בנעימה של תורה:…“של רבו קודמת! שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שלמדו חכמה מביאו לעולם הבא”…

ושוב הם שונים: “נאמר אהבה בישראל ונאמר אהבה בגרים”… “כשם שאומרין לאיש כך אומרין לאשה, על מנת שתהא זהירה”…

ומתהפך חנניה מצדו לצדו… נדדה שנתו על מצעות שלו, – והיך “היא” ישנה שם בחוץ?…

ומשנקדה לו קרן אורה ראשונה מן הארוּבּה, הקיץ וסִרהב ויצא מן הקיטון – והרי “היא” מצומצמת ורבוצה לה אצל דלתו, כשהיא מתכסית כולה בגלימה זו שנתן לה לפני השינה… ומיד הרגישה בו היא, פשטה ראשה, האירה פניה ואמרה לו ארמית: “צפרא טבא!” – ופקעו כל הרהוריו…

נחה דעתו של חנניה ואמר: “ברם, מן השמים זכּוּני בזכותו של הלל רבי, שהוא מקרב גרים למקום”.

ורוח נוחה נושבת בקלעי הספינה, ואֵילה, איל הנחושת, חותך ובוקע בתכלתו של ים, ועל ראש התורן, בתכלתו של רקיע, שחפים מרפרפים וצורחים כמבשרי בשורה –

חופי ארץ-ישראל נראו, – הכרמל בים!

והרוח כעל כנפים את הספינה תשא, – וחנניה כבר נחה דעתו ושוב אין הוא דואג; הלא ברשות עשה מה שעשה וממעות שלו…

ברם, לשעות מבקש הוא עדיין לסדר לעצמו דברי פיוס לפני אביו, שלא יכעס עליו זה, – ואין הוא יכול; את הכל נשא הרוח ופזר על הים – וטוב לו! טוב לו שהוא מתקרב וחוזר לארץ-ישראל, ובירושלים עיר הקודש יחזור לישיבה של תורה; וטוב לו גם כאן, בתוך הספינה, שבּה – אותה ריבה עמו היא…

ריבה נאה בפניה ונאה גם במעשיה! כל שימוש שמוצאה לעשות לו היא עושה בצנעה – ואין הוא יודע אימתי. אין הוא מגיד לה, והיא מאליה עומדת על כל צרכו – והריהי מקדימה ומושיטה לו מן המוכן, או מעמידה לפניו בענוָה ובפנים מאירות… ודומה עליו על חנניה שאין זו אלא קרובתו, ומאז ומעולם היתה עמו ושרתה לפניו להנאתו ולהנאתה ובנעימות של שתיקה… וטוב לו לחנניה בשתיקה זו שביניהם, ורק לעצמו הוא מזמר בפסוקי מקרא; מזמר כלפי הים והשמים, ולבו טהור ופתוח – כלפי אביו שבשמים…

והספינה בורני היא, וכעל כנפים תטוס; קלעיה טופחים ונִשָבים ברוח, ואֵילה, איל הנחושת, חותך ובוקע בתכלתו של ים, ודלפינין צפין ומרקדין כבמחול משחקים:

“יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת – הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי יְיָ!”

וברוך המקום שבעולמו כך!

“אֶת-הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ” – –

“לַכֹּל זְמָן, וְעֵת – לְכָל-חֵפֶץ!”

וכעת – “עֵת לחשוֹת”… שום שיחה אין בינו ואין אותה ריבה נאה; עת לחשות – וטוב לו בכך… ולכשתבוא “עת לדבּר” – ודאי יתן “בורא ניב שפתים” דברים גם לתוך פיו, שיאמרם לפני אבא – ותנוח דעתו גם הוא.

 

ו    🔗

והרי זה חופה של יפו מבטבט לקצה השמים כאימרא של זהב… מראה זהב על מראה תכלת מפנק עין – ולבו של חנניה חרד ונוקף…

והרי זה ההר נראה, הר הכרך בגבּוּבי בניניו, – וביתו של נקדימון האסכדי מתוך קרפיפו לרחוק הוא צופה כמגדל זה – – “עת לדבּר” באה, ומה ידבר ובמה יצטדק חנניה עכשיו לפני אביו?…

דקלים ואילנות מתבררים, וכבר נראות התמרות שבקרפף כשהן מניפות בלולביהן לרוח חצות… ונתגבר חנניה ואמר: “את אשר ישים אלהים בפי – אותו אדבר! ומה לי לשקר?!”

ואף-על-פי-כן – כל עורו מתלהט עליו, כאילו הוא בוש מכף רגלו ועד קדקדו, ולבו – לבו כבן-פטיש זה הוא מכהו…

חזר ונסתכל בריבה –

היא, רעולה ברעלה, עומדת כבר על חבילותיו, שמאליה הכינה לירידה…

היא אחריו תלך – ויהא כך…

משעבר חנניה את הקרפף ונכנס לחצר הפנימית – והריבה אחריו – עמד להמלך בדעתו, איך יעשה? יכּנס לפני אביו הוא בלבד, או גם הריבה עמו תבוא, ולא יהא נראה כמסתיר דבר עבירה?

ושני העבדים, שטענו את חבילותיו של חנניה, אף הם עמדו מחרישים, שותקים ומצפים…

והרי אביו – –

יצא נקדימון מחדרו כשעיניו מצומצמות ופניו חמוצות ומתקמטות עוד משנת הצהרים שׂישן… ראה את בנו עומד – ומיד פרש את שתי זרועותיו כנגדו בשמחה, – ובה בשעה חזר וראה ריבה זרה אחורי בנו וחבילה קטנה בידה – ועמד במקומו תמה… מה? מה לו לנער שפניו קבועות בקרקע וכעין גיחוך של שוטה על פניו?… אף שני העבדים כאילו משחקין הם זה לזה בעיניהם…

“מה ומי זאת שעמך?!” – שאל את הבן קודם שיתנו שלום זה לזה…

פתח חנניה בגמגום כלפי אביו לבקשת מחילה – ולא מצא… ופסק ונזדקף בבת-ראש ואמר: “לא עשיתי בממוני, אבא, אלא פדיון שבויים בלבד, – מת-מצוה מידי עכו”ם פדיתי, וריבה זו – מידיהם של פירטין!"…

שמע הזקן ונרתע ממקומו: “עלוב בן-עלובה!” – קרא וספק כפותיו: “זוהי חכמתך וזוהי סוכלנתך שלמדת לפני הלל בירושלים?! – וכמה הוצאת על כך?”

“את הכל… כמעט את הכל, אבא”…

קפץ הזקן קפיצה כמי שהכישו נחש: “כיצד?!… בשבעת אלפים שנתתי בידך – ולדה זו, שפחה כנענית אחת, הבאת?!”…

“לא שפחה, אבא… בת חורין הבאתיה… על מנת כן פדיתיה”…

“ולמה?! שהעלתה חן לפניך?” – כך נהם ורתת הזקן מכעס, ופשט יד – פרע ראש הנערה, ונתן בה עינים קודחות, נרתע – ונשתתק… ומיד חזר והרגיז את עצמו, בטש בבן וקרא: “רוסתיקיאה מצידון בממוני קנית לך!?”…

“אבא רחימא!” – קרא הבן בהשתחויה: “עפר אני תחת כפות רגליך!… אלא… רואה אתה – מיְיָ, יָצָא הדָבָר…”

“מה?!” – שאג האב ונסתער כארי: “מה נפשך לומר על זונה זו?”

הדבר יצא מפי אביו – ונזדעזע חנניה ונזדקף בפני אביו, הלבין ופתח ואמר: “מה אומַר? וכבר אמר שלמה: ‘בית והון נחלת אבות – ומיְיָ אשה מַשׂכלת’…”

“לֵך!!” – הרעים האב בחימה שפוכה והתחיל דוחפו באגרוף, אותו ואת הריבה כבוּשת-הפנים שעמו: “לך! מדירך אני, בן סורר ומורה! לך עם זונתך מעל פני!! מדירך אני מנכסי! – נזוף ומנודה אתה לי – וצאו!!”

השליכם אל הקרפף וטרק את דלת החצר בפניהם – ונעל…

וחנניה – תחילה עמד מתוך טירוף הדעת, אחר נסתכל לכאן ולכאן, ננער וקרב אל הנערה, שעמדה דוממת, עצומת עינים ולבנה כשיש, ושתי ידיה על ראשה הפרוע – –

תהה עליה והרהר כהרף עין: אם אין זו אנדרתא מאלו שראה בצידון? ואיך זו נטפלה לו?… משך משיכה במרפקה, וננערה אף זו – והלכה אחריו…

ועד שהם עוברים לצאת מן הקרפף, עבדים ושפחות מניעים אחריהם ראש:

“אוי לו לבן שגלה כך מבית אביו!”

“ואוי לו לאב שהגלה את יחידו כך!…”

“ואילו היתה ברוריה אמו חיה כיום!…”

“וזו שעמו מהי? מָדית או יוונית?”

 

ז    🔗

דחופים וכפויי ראש עברו שניהם את העיר ויצאו לתחומה; ובדרך שפגעו ראשונה – בה הלך חנניה, והריבה – אחריו.

הולכים הם בין פרדסים; עוברים בין גפות וגדרות, – כלבים מלפני בתי-חמר קופצים לקראתם בנביחה, עוברי-דרך מסתכלים בהם, – והם מחרישים והולכים ומתביישים להסתכל פנים בפנים…

גַמֶלת עוברת ובאה ממשעול הכרמים, ועבד קטן מזוהם ופרוע-ראש נוהג בה. על הגמלים נאדות של שמן ומרצופין של גרוגרות – וחותמותיו של אסכדי עליהם – וחנניה ממהר ועובר בבושת פנים…

השפלה לכל רחבה שרויה בטבלאות טבלאות של קמה, המזהיבה לאור החמה שירדה לצד הים… עדרי צאת בתימרות אבק באים: רחלות מסורבלות ועזים נוצצות בשחרותן רצות אחרי הרועה הקורא להן בחליל, – חוזרין לדיר ללינת לילה, – והם, שניהם מנודים ונדחים, לאן הם הולכים?…

ושוב גמלת באה בקול מצילות; הולכה וחוצה בין עדרי הצאן שורה ארוכה של גמלים נושאים שקי שומשמין, ואף על אלו סיגנום של אסכדי רשום בסיקרא… אל אותו קרפף הם הולכים לבוא – והוא, הבן, לו אסורה הכניסה לשם…

החזיר פניו – ועמדה הנערה שלאחריו; מסתכלת בו ומתאפקת מבכי, אך דמעתה בעיניה נוצצת… הניע לה ראש – וחזרה לילך אחריו… ועם צללי ערב ארוכים נכנסו אל בין כרמי זיתים והלכו עוד; ועם צאת הכוכבים, לפני לבנה מחוירה, עמדו שניהם בתחוּמה של לוד – והם לבדם בשדה…

ואנה ילך ואל מי יסור עם נערה זו?

נראתה להם שקמה אחת שנופה נוטה לדרך, וסמוך לה גדיש של שעורים – ונטה חנניה ובא לשם.

עמד ונסתכל: שדה של חיטה בקמתה – ואין איש נראה כאן. קרא חנניה – ואין עונה… “כאן נלון” – אמר ופנה ועלה באילן; מלקט שקמים מן ההפקר וזורק לה לריבה לתוך כנפה ואומר: “אכלי, בת… אכולי”… ירד וקטף מלילות מן החיטה, מושיט ואומר לה: "אצלנו – מותר כך… מותר לקטוף – מן התורה… סעדי לבך, ברוריה "…

ושניהם עדיין הם מתביישים להסתכל פנים אל פנים…

ישב הוא ונסמך בגדיש, והלכה היא וישבה לה כנזופה מצד שני של הגדיש; זה לבד וזו לבד – ושניהם שותקים אפילו מאנחה קלה…

ועדיין חנניה תוהה לעצמו: "איך בא אותו מקרא של ‘אשה משׂכלת’ לתוך פיו ופסקו לאביו שלא כענין?… ואם באמת, מה' יצא הדבר או השטן, חלילה, הכשילו?

נתכנס ונתאנח אנחה של צער, וזה במקומו וזו במקומה – נרדמו.

ושוב נראה לו לחנניה אותו מת-מצוה בחלום: עומד ומורה באצבע לגורן אחת, שלשם רות המואביה באה בלאט… ישבה – והיא היא הנערה שעמו, – והריהי יושבת ורוקמת שם בזהב ובכסף לאור הלבנה; וברוריה אמו, בעיר של זהב על ראשה, כופפת עליה ושואלת בחנינה: “הינומה אַת רוקמת לך, בתי?”…

“ודאי כך!” – משיב אותו מת-מצוה: "שכן נאמר: ‘רוֹדף צדקה וחסד – ימצא חיים, צדקה וכבוֹד’ – –

ושוב הקיץ חנניה על מקרא זה – ובהקיצו עדיין דומה היה שאמו על גבו עומדת ורומזת לו מה…

ואילת-השחר אורה מפציע, פני המזרח מתחַורים – ועמד חנניה ממקומו, ופנה – והרי הילדה רעולה על ראשה וישנה עדיין, מכונסת בכל גופה הרחום לתוך הגדיש, כצפור זו בתוך קינה…

קרא לה בקול, שלא לנגוע בה: “קומי, ברוריה… קומי, בת!”… ועמדה לפניו מרעידה ומרחיבה עיני בעָתה. ראתה שסבר-פניו יפה – והצחיקה פניה אף היא כנגדו… אמר לה: “קציר חיטים התחיל – ותלכי, בת, אף אַת ללקט, ותתפרנסי לפי שעה”. תמהה ואמרה: “אלקט – ויניחוני?”…

עמד ופירש לה דין לקט ופאה שבישראל, ואמר עוד: “ולכי, אחותי, לכי לך מכאן – ולא יראו בך שגם את לנת כאן… המזרח מאיר – ויוצאים כבר לשדה”…

מיד נזדרזה הנערה, הטפיחה והיטיבה ראשה בטל שבטרפי השקמה, נטלה את חבילתה – וחפוזה עברה ויצאה לדרך.

וחנניה בראש הגדיש עמד, צופה מתוך נופה של השקמה, צופה לנערה שמתרחקה, ודמעה בעיניו, ושפתיו מרחשות מקרא שכתוב: ‘השלך על יי יהבך – והוּא יכלכּלך’…

ראה שפגעה שם בעניה אחת, מהלכת ובאה עם תינוקת שלה, ועמדו שתיהן, נראה, תמהה היא האשה לגרה וללבושה החדש – ושתיהן מדברות מה…

נתחברו – ונפנו והלכו יחדיו לשדה שמנגד, שארבעה קוצרים קרבים ובאים לשם ומגלותיהם בידיהם, – ונחה דעתו של חנניה וירד והלך לו אף הוא.

מתוך קריאת-שמע הגיע חנניה ובא לעבּוּרה של לוד, מקום שפועלים שכירי יום עומדים בו.

יצא ובא לשם בעל-בית אחד לבוש אצטלא של תלמידי-חכמים ותפילין גדולות על ראשו. ראה את חנניה, שהוא מצודד ועומד לו, וקרב ואמר לו בתמיה: “ולאו בר-פחתי אתה, בחור וטוב?”

“להשתכר אני מבקש” – השיבו חנניה.

“ומאין באת?”

“מיפו עבדך”.

“ולא בירושלים ראיתיך?”…

“אפשר… אפשר בהר הבית נזדמנתי לפניך, רבּוני… עכשיו, עבודה אני מבקש”.

עמד זה, הרהר קצת – ושוב נתן עיניו בו ואמר: “בן-כרך? עיני אינה מטעתני, ומסופקני בך אם רגיל אתה בקצירה, – ותהא שומר גרנות?”

“כרצונך – ובאמונתי, מר”…

רמז לו זה, והלך חנניה אחריו. ומשבאו לשדה, הראה לו הבעל ואמר: “כאן – גרני שלי, וכאן – של שכני; ועליהן תשמור. ושם, אצל גדיש זה שתחת אותה שקמה – את שומירתך תעשה”.

“מקום טוב הוא!” – נענה חנניה בשמחה. ודץ הבחור והלך ללקוט קנים לעשות את הסוכה, בו במקום, – שאף “היא” לנה בו שם…

ומסביב צרצור צרצורים – בשמחת הקציר לבוקר ירננו.

 

ח    🔗

לערב, משחזרו הכל מן השדה, באה הנערה, ועומר שלקטה – על שכמה. יצא חנניה לקראתה, שאל לשלומה ולחש לה: “אם יבוא מי וישאל, בת, אמרי, – אחותי את”.

“אחא… אחאי…” רחשו שפתי הנערה, – נזדעזעה והשפילה את עיניה מפניו כמפני אורה עזה שטפחה עליהן…

נטל את עמרה ונתנו לתוך הסוכה – ויצא.

נסתכלו פנים אל פנים, ועינים לעינים כאילו אומרות באַתמהה של שמחה: וכלום לא אח ואחות אנו מלידה ומבטן?…

רמז לה – והלכו שניהם ונטלו ידיהם מן הכד שבסוכה, וישבו בסמיכה לגדיש, לכרוך פת וזיתים שהכין הוא.

ושתיקה מסביבם, – יתוש אינו פורח, צרצור לא נשמע, רק עטלף יחידי תועה ברפרוף: מרפרף וחולף לכאן ולכאן בלי השמעות ניד כל שהוא. ואף הם שניהם אינם מסיחים בסעודה, כאילו כל בם כבר ידוע וידוע לשניהם מיום הולדם.

שתיקה – ואין רואה בם אלא הלבנה שבמרום…

ופתח חנניה ואמר בדאגה: “הלבנה במלואה לילה כיום תאיר עלינו, ואנו – דעי, אחותי – בישראל אנו… יראונו כאן לילה, וחרפה תהיה”…

אמרה לו: “ואלך למקום שתשלחני”…

נתעוררו רחמיו של חנניה ונתאנח ואמר: “ולאן, צפור נודדת, תבואי?… לא! עוד הלילה כאן תליני… בסוכה תשכבי, ואני אהיה חוזר על השמירה”.

“ומחר?…”

שתק חנניה; וחזרה הנערה ואמרה: “ומחר אשאל מאלמנה זו, שעמה אני מלקטת ותתן מקום לינה לי עמה”. והשיב חנניה בדאגה: “רצונך – ויהא כך… ומחר כאן תלקטי, ולא בשדה אחר, – שמחר יוצאים כאן לקציר”.

נתעכב והתחיל מגמגם ואמר שוב: “ברם… רוצה את?… אם אַת רוצה – אארסך לי כדת, ולא נבוש”…

נרתעה הנערה ותפסה לבה בידיה, נפלה על ברכיה וענתה: “רבּוני! לא בכסף – בלבך הרחום קניתני… שלך אני – ואין רצוני אלא רצונך בלבד… אלא אביך – הרי לעולם לא יתפייס לך על כך”…

כבשה פניה וכולה נזדעזעה מבכיה כבושה. – וחנניה אף הוא רועד, גוחן ומלחש כלפי אזנה: “אל נא, ברוריה… אל נא תבכי… מוטב תגידי… מוטב תגידי לי – מי אַת?”…

מיד נזדקפה זו, נתנה בו עיניה ואמרה: “ואם אומר – תאמינני?”…

ועד שהוא תמה לה, הציצה את עיניה לשמים כנשבעת, – ומפורש כלפי מעלה ענתה ואמרה:

“בת דוכסין מאי אלישה אני”!

נתבהל הבחור, – סבור, נטרפה דעתה של עלובה זו. נסתכל בפניה ואמר: “ועד כאן למה לא אמרת?…”

“והיית מחזירני למקומי?”…

“ולא חפצת לשוב לשׂררה?”…

ובצחוק של עצבות ובניעת-ראש משיבה לו היא: “כך אני… לא חפצתי”… וכבשה פניה לתוך הגדיש.

“ולמה כך? למה?!”…

החזירה פניה, תפסה כפו בשתי ידיה שנעשו צוננות, ואמרה: “הרבה חשבתי בדבר… ימים ולילות חשבתי, בשעה שהוליכוני אסורה – שלא אקפוץ מן הספינה ולים… חשבתי – ומשבאת אתה ופדיתני, אמרתי: טובה לי עבדות שאצלך משׂררה שבארצי ובבית אבי”…

“ולמה? למה כך?”

נתישבה לפניו ואמרה לו: “שב ואגידך”.

שִׂכֵּל חנניה את רגליו וישב אף הוא מצפה ותוהה כנגדה, – אם לא בחידות היא מדברת?…

והיא עיניה למרום כשואלת שם במזל, באלהות שלה, ושפתיה רוחשות מה…

“אין מתפללין בישראל לכוכבים ומזלות” – אמר הוא לה בנזיפה כבושה…

העמידה היא את עיניה בו ואמרה: “נטרדתי, אבדתי מפניהם של אלהי יוון, ואת אלהיך איני יודעת עדיין… אך לבי מאליו לשמים הוא מתפלל – למי?… אלהי ישראל לא בשמים הוא?”

“בשמים ממעל ובארץ מתחת – אחד, ואין מלבדו עוד!” – קרא חנניה ברגש: “אחד, – ובפניו את מדברת!”…

כפפה ראש ואמרה: “ולואי וישמע אף הוא… אין מרמה בפי”…

התחילה מסיחה בלאט, דבר דבור על אפניו –

וחנניה כאבן דומם יושב לפניה ושומע.

 

ט    🔗

היא – כַּלוֹמִירָה שמה. – פּרוֹקלוֹס אביה מגדולי יוון הוא, איפרכוס על אי קוֹרקירה. והוא כל ימיו מושל תקיף היה, עד שמתה עליו אשתו, אַנֵימוֹנָה אחותו, ואחריה גם בנם היחיד פַּפּוֹס, שנמצא הרוג ברומא, בין עמודי הקרקוס, ולא נודע על ידי מי. נשארה עם הזקן האב רק הילדה כלומירה בלבד. ומאז נתעצב פרוקלוס, נתרשלו ידיו מן השלטון – ופרש להיות הוגה בספרי פילוסופין.

ולפרוקלוס שני אחים צעירים ממנו: האחד בעל אשה ובנים והוא גבר אַלים וערום בדעת – כְּריטיאס שמו, והשני – תּוֹדוֹס, בחור קל-הדעת שאין בו אלא בּחרוּתו בלבד; ולזה אמוּרה היתה כלומירה מילדותה. ומשגדלה – לא יכלה לסרב, ולא בקשה הבת מאביה אלא שימתין לה עד שתמָלא לה שנת השמונה-עשרה. אף תודוס לא היה ממהר לנשואין, שהרבה שמחות אחרות היו מצויות לו תדיר ברומא או באתונא…

ברם, כריטיאס – צרה עינו בתודוס; ודאי חשש שעם הבת תנתן לו לצעיר זה גם השׂררה, שכריטיאס היה מצפה לה כבר. בינתים, מלאה השנה לכלומירה, שנת השמונה-עשרה, – ותודוס אז באתונא; ועד שיבוא זה, הקדים כריטיאס ועשה מעשה: שיום אחד בא דוֹד זה ונטל את כלומירה עמו ברכבו לדרך טיול וציד, ושנים מחבריו אף הם רוכבים בסוסים עמהם. הלכו לחוף הים עד שהגיעו למקום אילנות, לפני ‘חורשת דיוניסוס’ – והתריע אחד: אילה נראתה לו בורחת להר; מיד קפץ כריטיאס, התיר את הסוס מרכבו, והוא וחבריו התחילו מרדפים ברכיבה אחרי הציד, – והיא, כלומירה, לבדה ברכב נשארה ממתינה. בה בשעה, קפצו עליה שנים מן החורשה, סתמו פיה וכפתוה; ובדוגית, שהיתה מוכנה להם בין כיפי החוף, הפליגו עמה ללב הים, – עד שהגיעו לספינה של פירטין זו, שבה הביאוה לצידון.

“וכך!” – סיימה הנערה בדמעה: “כך נטרדתי אני מבית-אבי, ובשבילי – גם אתה מבית אביך נטרדת”…

“ואינך רוצה לשוב?” –

נדה הנערה לו ראשה לחנניה, ואמרה: “תם וצדיק! מה תשאל?… אשוב – ויתגלה מעשה דודי ששָכר לאבדני – ויהא אבא מושכו לדין מיתה, ודודי עם חבריו יעמדו וימרידו עליו את אנשיהם… ברם, תודוס עם אבא יעמוד – ומלחמת אחים תתלקח. וסוף דבר – ברי לי, הזקן אבי לא יצא חי מנכלי כריטיאס – ותודוס מה? – לנשים חילו ולא לעצה ולמלחמה”…

שומע חנניה ועכשיו דומהו – דעתו הוא מיטרפת עליו: בתו של איפרכוס לפניו – והיא המלקטת בשדות לוד?… יושב ופיו פתוח כנגדה, נחר גרונו מלדבר, עיניו כגחלי אש ושתי ידיו לשני צדי פניו נפרשו, – קפאו קודם שתפשו את ראשו…

נזדעזע וטפח יד לפדחת: ברם, אלמלי נזהרה חכמה זו וספּרה זאת – עכשיו ודאי היה נקדימון אביו מודיע להחזירה, מקבל פדיונה וגם מסלקה עם זה מעל בנו!…

וזו מוסיפה עוד ואומרת: “ואילו הכריע אבי במלחמה, ואפילו מיד, – אני, מה סופי? לרועה-נשים זה יתנני, ביד תודוס המתהולל עם שכּורי אתונה… וכאן – כאן הרי אתה!” – צהל פתאום קולה וכבשה את עצמה ברתת, ופיה שנצטמצם התחיל שואף אל חנניה, הוגה ורותת כקול התור: “אתה… אתה, הו, ברבר נאור! אתה, שבשביל עניה אבודה קבּלת עליך טירודין, וקודם שידעתני אמר לבך – ואמרתני לך… אתה – הו, בן-ישראל נאה מכל בני מלכים! מלכות וגדולה מן הן כנגד חסד ורחמים שבלבך זה!” – ונפל ראשה על לבו, והיא כולה מצטמצמת מתוך צמרמורת, שוחקה ובוכיה כאחת…

נבהל חנניה, נלפת – וקפץ על רגליו, תפסה ונשאה על זרועותיו, כשהוא קורא ברעדה: “חכימה! צדקת!… אמא ברוריה!… אהיה כפרתך, עולה תמימה! פרידה כשרה שלי!”

והטילה על יצועו שבסוכה, ביקש לנשקה – ונזדקר לחוץ: “תערב שנתך!” – קרא וברח אל בין הקמה…

רץ, ביקש לחזור – ונתנפל לארץ וכבש פניו בקרקע, נתחבט וחזר ונזדקר – וידיו פרושות השמימה, צעק צעקה: “הוֹוֹוֹ!” – ומתוך זעקה משוכה לשמים נתגלגל קולו בשיר…

פניו וידיו השמימה, ורגליו מאליהן הן פוסעות, פוסעות וחוזרות במעגל, ולפני ירח וכוכבים רחוקים רינתו בלילה הולכת, הולכת ומושכת רחמים ונחמה:

"וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם!

"וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט

"וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים!…

ומתגבר קולו עוד, מתלבה בדברים – ובקודש עד שמים שירתו תקרא:

"וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶאֱמוּנָה –

“וְיָדַעַתְּ אֶת יְיָ!”

נפל על ברכיו, נאלם – ועיניו עודן לשמים… חלום ליל אתמול בנעימים עליו מרחף, מרחף בהקיץ… והוא גופו מרחף, – עוּלפּה נפשו…

פקח את עיניו – וסוכתו מרחוק אליו תביט… ושוב נשתטח לארץ – ושפתיו נושקות; מנשק הוא את השבלים, אותן ואת עפרן יחד – ובוכה הוא, בוכה ומרתת מרוב טובה בנועם ליל ברכה זה – ליל טהור בשחקים…

 

י    🔗

כל אותו לילה היה חנניה מהלך ושירה של מקראות עמו.

כל מקרא שהעלהו בפיו – מאליו היה מתנגן, ונדמה היה לבּחוּר כאילו גוילין של כתבי-הקודש נגללין לפניו ומתוכם הוא קורא. גבר כוח זכרונו, דעתו עליו כלפיד תבער, וכצפרים הללו אותיות של אש כאילו פורחות ומשיבות מעל ראשו את כל הרהורי היצר…

חיצים בעיני השטן! מרגיש הוא הבחור שהסוכה מושכתו – אלא הוא גבול שׂם לו: “קוֹנם, שאיני קרב עד שיגיע הבוקר!” – ומאז נפשו על סוכתו כיונה על שובכה תרחף, והוא גופו סחור סחור, בתוך התחום שתיחם לרגליו הריהו מהלך ואינו עובר…

והולכה ומתרבה החדוה שבלבו על סימה ספונה זו שבתוך סוכתו, ולבו לדעתו אינו מגלה, שבדיעבד שמח הוא גם בחירותו, שנשתחרר מאימת אביו… וכך, ברשות עצמו, יחידי הוא חוזר ומהלך בלילה, מנענע קולו בזמרה, ובנעימה של געגועין תפילתו נובעת:

"אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי, אֱלֹהֵי יִשְׁעִי!

כִּי אִמִּי וְאָבִי עֲזָבוּנִי – וַייָ יַאַסְפֵנִי" – – –

והרי זה התרנגול רחוק ומרוחק מושך בקריאה של חצות… נתיגע חנניה בהליכתו – וישב על התחום… שותק – ורוחו מתפעמת…

קבע פניו לארץ, עצם עיניו מראות – וכחלום יעוף עברה עליו דמות דיוקנו של הלל רבו, – וכאילו בת-קול באה ומביאה לו קולם של חברים, שוני הלכות של בית-הלל – ונזדעזע וננער, נעור ונתחדש!

קפץ והריהו חוזר על כל "הוא אומר "; חורז כל המרגלאות הנאמרות בשם הלל, רבן של ישראל, – וכמעין טהור נפתח מתוך לבו, מעין המתגבר ונובע הלכה אחר הלכה, – ששנה בבית-הלל מנעוריו, ומתנדנד מרוב חדוה, ועל כל משנה ומשנה שהוא שונה בנעימה, הוא מסיים וקורא בזמרה:

"לֵב טָהוֹר בְּרָא-לִי, אֱלֹהִים,

וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי!"

חיצים בעיני השטן! – הפליגה דעתו של הבחור בתורה העמוקה מני ים – והוא גופו בתוך התחום… בתוכו הוא חוזר, סחור סחור – ואינו עובר.

ועדיין הוא מהלך, ומקראות והלכות מאליהם הם נחרזים ושמחים עליו… הציץ עיניו למזרח – ונפסק קולו ונסכר, – כבר עבר הלילה…

עבר הלילה… וכאילו הותרו רגליו מרצועה – פוסעות הן מאליהן ונושאות אל הסוכה; והוא – מכות מרדוּת אלו שבלבו למה הן?… הרי אין הוא הולך אלא להעירה בלבד…

ברם, אילת השחר מנצנצת עדיין בכל זיוה, ורק פאה כל שהיא מחוירה על גב ההר המופלג באפלה – ולמה הוא ממהר כך… אבל רגליו – הותר להן והן נושאות אותו שלא מרצונו…

חוזה הוא בתוך שתיקה זו, שהיא מפתה ומרעידה כאחת… נרעד הוא ונדחף מתוך פסוק אחד מרוסס:

“אֲנִי יְשֵׁנָה – וְלִבִּי עֵר… פִּתְחִי-לִי, אֲחֹתִי… שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא-טָל…”

וגרונו נחר ונסכר מלבטא אפילו את זה…

הכל שותק וגם הוא שותק… יכּנס בחשאי… נפעם הוא וברכיו מקישות – הגיעה הוראת שעה שהכל הותר בה… הכל – והוא זה שוחח ומצטמצם לפסיעות הכניסה – ונרתע ונתקע במקומו!…

כלומירה הקדימתהו ויצאה לקראתו – וברכה בפיה… וכמי שנצל ונפלט מתוך נחשול שבּים עמד הבחור, שאף רוח באנחה – ונחה דעתו…

אורו עיניו – וכמה נאה וטהורה היא נינפי זו!

מתוך ספק אורה פניה משחקות לו הודאה – ואת כל בה הוא רואה: רואה הוא, כי ערבה עליה שנתה לילה ונזדקפה קומתה המתומרה. רואה הוא, שפניה כבר רחוצות הן ומחודשות ושהיא כולה רעננה ושערה סרוק, קלוע ועשוי לראשה כמגבעת זו, – והרי זה קולה מגחך צלול ואומר: “כל זמירות ישראל למדתי הלילה!”

ושמחה טהורה לחנניה כשמחת ילד בפני אמו, אף הוא משחק ושואל: “שמעת? כלום לא ישנת?” –

וכבקול התור המגרגר משיבה לו היא ואומרת: “גם מתוך שינה שמוע שמעתיך, כי נעמה שירתך, הנותן זמירות בלילה!”… ושחחה, נשקה על גב ידו, ועד שמצא לומר מה – פרשה לילך לה.

“עמדי רגע!” – קרא חנניה ונמשך אחריה מגמגם… “שמעי נא… שמעי, בת… עדיין בידי כמאתים זוז… ומן הדין: מי שיש לו מאתים – לא יטול מתנות-עניים… ולא תלכי שוב ללקט”…

“לך יש – וכלום אתה מלקט?” – השיבה היא כמלגלגת לו; ובעוד שהוא רועד ומגמגם: “שלי – שלך… הכל שלך… נא, אל תלכי עוד!”… פסקה היא ואמרה כנגדו: לאו! – אלך!… וכי מה אעשה, נער תם? היכן אהיה כל היום, אם לא אלך?!"…

ומתוך שחוק טוב ומוצנע – חפזה ונסתלקה הימנו…

הפליגה וישבה לה על אבן אחת שבקצה השדה – ממתינה ללֶקט.

“אמא חכימה!… המלאך הגואל שלי!” – רחשו שפתיו של חנניה אחריה, – הוברר לו: זאת הפעם הוא על ידה נפדה…

היא פדתהו מידי שבּאי תקיף, מיד היצר המעביר את האדם על דעתו, – ובה בשעה נתגבר ופסק אף הוא: “היום! – עוד היום אגלה מה את לי, ברוריה שלי!… אי-אפשי שתהי עוד כגנובה עמי!”

זקף עיניו לרקיע שהווריד. ציצי חמה זהובים התחילו בוקעים ומפצילים לתוך הענן הקשור בראש ההר, – ונפנה חנניה והתחיל מהלך כלפי לוד.

הלך לפגוש את בעליו, את טבאי בן-נתן, שבודאי יצא כבר עם פועליו והולך ליום הקציר.

 

יא    🔗

עלה השמש, מזהיבים השדות – והותחל הקציר ברוב עסק.

טבאי האדון נצב על הקוצרים, והם – כעשרים איש – שוחחים וקוצרים בפיזוז מגלים ומזדרזים בשיר ובפיזום “הן, הן”.

“יָצָא הַשֶׁמֶשׁ? יָצָא הַשֶׁמֶשׁ?” – “הֵן, הֵן!”

“יָצָא הָאָדוֹן? יָצָא הָאָדוֹן?” – “הֵן, הֵן!”

“וְלִי מַגָּל זוֹ? וְלִי מַגָּל זוֹ?” – “הֵן, הֵן!”

“וְאֶקְצֹר בָּה? וְאֶקְצֹר בָּה?” – “הֵן, הֵן!”

וטבאי פניו שוחקות בשמחת הקציר ונדיבות הלב: רואה הוא, העניים באים ונמשכים לשדהו מלשאר שדות; יודעים הם, ששדהו גדולה ועינו יפה במתנות עניים – ומתכנשים.

"קוֹצְרִים אַתֶּם? קוֹצְרִים אַתֶּם? – “הֵן, הֵן!”

"מְעַמְּרִים אַתֶּם? מְעַמְּרִים אַתֶּם? – “הֵן, הֵן!”

וחנניה, אף שלא ישן כל הלילה, אף הוא שמחת הקציר תקפתהו; נפשו נעלסה כצפור שנמלטה, וגופו קל ומזדרז למלאכה – והרי זה מפריש ועומס עמרים ראשונים, נושא ומגַדש אצל הגורן, מוליך ומביא – ואף הוא מתרונן בקול, קול משולח לילדה זו שהוא רואה אותה, ואף-על-פי שאינו מסתכל כלל לצדה…

"הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה

נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ-הַזָּרַע, –

בֹּא-יָבֹא בְרִנָּה

נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו!"

“קולו של בן-לוי לו, לזה!” – אומר בן-נתאי כשהוא מרכין אזנו לשמוע בשירתו של השומר, שהיא בוקעת ועולה לפרקים מתוך רננת הקוצרים.

ברם, אף תלמיד-חכם הוא זה, – הלכות הוא שונה בשעת מלאכה:

"אילו דברים שאין להם שיעור?

הפאה והבכּורים והראיון" –

ומסיים הוא בחדוה רבה:

“וגמילות-חסדים ותלמוד-תורה!”

“ברם, לא הטעתני עיני בשומר זה!”נשתבח בעל-הבית לעצמו. הציץ וראה שנתרבו העניים, רמז – ומיד פשטו כולם על פאת השדה שנקצרה כבר ונתפנתה להם:

“וּבָאוּ הַמְלַקְּטוֹת? וּבָאוּ הַמְלַקְּטוֹת?” – “הֵן, הֵן!”

“וְנָאוֹת הַבְּתוּלוֹת? וְנָאוֹת הַבְּתוּלוֹת?” – “הֵן, הֵן!”

“וּכְעוּרוֹת הַזְּקֵנוֹת? וּכְעוּרוֹת הַזְּקֵנוֹת?” – “הֵן, הֵן!”

וחנניה חוזר ובא קל ומזורז, ופניו מאירות מתוך זמר של משנה:

"ואף-על-פי שאמרו: אין לפאה שיעור, –

הכל לפי השדה ורוב העניים –

וּוּוּלפי רוב הענוה!"

“'אחרי הקוצרים' – ולא בין הקוצרים!” – הוא מכריז על המלקטים שהם בהולים ונדחקים ביותר.

“הנח להם”… רמז לו בעל הבית בפנים מסבירות – והרגישו העניים.

כולם, אחד אנשים ואחד נשים, התחילו מחציפים; סילקו נשים כליהן, שוחחות ומלקטות גם בין העמרים ומזרזות אף את הקטנים שעמהן; משתטחים בעלי מומין וזוחלים על ארבע, וילדים קופצים ובאים עד מתחת למגלות, – ומכל לבושי בלאות אלו הלהוטים לבוז, מאליה נראית לו, לבעל הבית, ריבה אחת עטופה חדשים, שהיא בדֵלה לה לבסוף, – ראשה מכוסה ועיניה מחפשות, וכאורָה פרחים בדרך טיול, כך היא כורעת בנחת לכל שבולת נשוּרה שהיא מוצאה. –

“ואינך יודע” – פתח טבאי בשיחה עם השומר, צורבא דרבנן זה שקנה את לבו: “מי היא ריבה זו?”

“גיורת”… השיב לו זה כשהוא מתכוון שלא להסתכל לצדה.

“כך?”… גיחך לו בעל-הבית ברצון: “ברם, לא הטעתני עיני!”… וחזר ואמר בלגלוג הקל: “וחבל לרוּת זו, שלא לשדה בעז באה… ויש עמה נעמי אחת שתשמרנה?…”

נפגע חנניה ואמר: “ומה דוד, בן בנה של אותה רות, מה הוא אמר: ‘כי ה’ אוהב משפט ולא יעזוב את חסידיו – לעולם נשמרו '!…” ומתכוון להראות שיש שמירה גם לזו – החזיר הבחור את פניו אליה וקרא: “ברוריה! הכנסי-נא לסוכה – ופת-שחרית תמצאי לך שם!” –

זו נתבהלה ועמדה תוהה ומסתכלת גם בחנניה וגם בבעל-הבית, החזירה את פניה – וחזרה בשתיקה ללקיטתה…

“שמא אשה? – או ארוסה היא לך?”… שאל טבאי בלחישה, כשעיניו המתמיהות בודקות בפניו של השומר.

נצטמקו והאפילו גביניו של חנניה ופסק ואמר: “אימוּרה… שעדיין לא טבלה לדת-ישראל”…

נרתע בן נתאי וקרא: “ושכזו אחריך מהלכת? ולגרני הבאת!?”…

ופתאום טפח ידו על פדחתו, העמיד בחנניה עיני בהלה: “ולאו בנו של אסכדי אתה?!”… תסס קולו שנצרד.

“וכבר נשמעה השמועה אף בלוד?” – השיב לו חנניה בשאלה אף הוא ובקול ברור וחריף.

והלה על עצמו הוא זועף ונוזף: “שוטה שבעולם! כך עמדת על טיבו של זה?… אוי לו לדור שבני בי-רב שבו כך!… לאו! – לא יֵעשה כן במקומנו! לפני הזקנים יבוא הדבר!”

“ואף אני” – אמר חנניה בנחת: “רצוני להביא שאלה זו לפני זקני לוד; והריני מבקש ממך, מארי: הרשני לילך היום לשעה קלה ואבוא לבית-דין”.

"יקראוך!… כן! כן! – יקראותך, בחור וטוב! יקראוך – ותלך! – קרא בן-נתאי כשהוא מנער כפיו כמפני הטומאה. –

ונפנה בכעס והלך לו לצד העיר.

ותמהים הקוצרים: “במה הקניט זה לבעל-הבית כך?…”

וחנניה הציץ הצצה לצדה של כלומירה שנזדקפה מתמיהה אף היא – וחזר ונענע בראשו לחסידותו זו של בעל-הבית…

חנניה – מוכן הוא עכשיו להתנצח בשביל ריבה זו ואפילו עם העולם כולו!

ולשעת שביתה שבצהרים, בא שליח בית-דין וקרא לו לחנניה ולנערה שעמו, שאף היא אחריו תלך…

עכשיו הוברר להם, לקוצרים, למה נתכעס בעל-הבית; והללו תוהים והללו לוצצים ומליזים אחרי תלמיד-חכם זה שעם קונעתו בא לכן:

“פת בסלו? – כלה בלי ברכה הביא זה לגורן?…”

“עריסה של חלה בלעת? – לך, רבי, ספוג את הארבעים!”

 

יב    🔗

יושבים שלשה זקני בית-דין לאחר שחקרו את בן-נקדימון לחוד ואת הנערה שעמו לחוד – ומה יאמרו?

שניהם דבר אחד אמרו ודבריהם מכוונים, ועדים עליהם, שסרחו, חלילה – אין כנגדם. עכשיו: בחור זה, עם שנתכוון לשם שמים, ודאי גְרַם-בושת הוא לאביו – וקבּל ענשו, עונש קשה; אלא כלום תאמר שלא מצוה גדולה עשה זה בממונו, שלאו כל אחד עושה כך?.. הדירו אביו הנאה, נידהו – והלך עם הילדה; תאמר, היה עליו לדחות עלובה זו המתבקשת לדת ישראל? ואם אֲמָרה לו והריהו ממתין לה עד שיקבלוה לדת – תאמר, לא כדין הוא עושה? – ושניהם, אם נאמינם, הרי כבעז ורות כשרים הם מכל פגם!…

וחוזר הדין: בחור בר-אבהן ובר-אורין לן על הגורן ונכרית חרופה עמו – יש לך חילול-השם גדול מזה?… ואיך יהיו שני אלו נוהגים ועושים מעכשיו?

“נקרא לבחור ונשאלה את פיו”.

קראו לחנניה – שהיה מהלך בחצר כסגור תוך כלוב, ועיניו לריבה שהיא יושבת לה עטופה ומכוסה תוך קרן-זוית בחצר אף היא. – הכניסוהו לחדר, ונשאל, אמרו: “עכשיו מה אתה, בן-נקדימון, מבקש לעשות בכדי שלא יתחלל עליך השם?”

פתח תנניה וענה פני הזקנים ולפני בן-נתאי בעליו, שאף הוא שם עמד.

אמר: “מורי ורבותי שבדין ישראל! דקל הרים אני, צעיר אני לימים ואתם – ישישים; אלא ברשותכם אענה אף אני חלקי, אחוה דעי אף אני! – והעבודה! שאיני מבקש בשעה זו אלא עצה על ריבה צנועה זו… עניה זו – נפש נדחה המתבקשת לתחת כנפי השכינה – למה תהיה כשׂיה אובדה מעדת ישראל ללא רחמים? ולמה תהיה כעוטיה על הגרנות, שחוק לעבדים ולשפחות ולעז וקלס גם בפי בעלי-בתים?”…

כבש בן-נתאי את פניו מבושה –

וחנניה עונה ואומר עוד: “וכי כך מקרבים גרים למקום? פעם ראשונה הכניסוה לעיר של ישראל, ולא הביאוה לביתו של חבר, שתשב ותלמד להבדיל באיסור והיתר ובטומאה וטהרה כדת ישראל, – אלא לחקירה ודרישה של חשד לבית-דין הביאוה; וראו, בחצר-הרבים עטויה בעלבונה היא יושבת עדיין – ויש חילול-השם גדול מזה?”…

מיד ננער בן-נתאי, פשט ידיו כלפי חנניה וקרא: “מחול לי, בן-נקדימון! בחמשת חומשי תורה שבתוך ביתי, שלא נתכוונתי חלילה לרעה! – וכלום הטעתני עיני, עליך? ראיתיך – ולא מיד קבּלתיך?… אלא כאן – ‘שמעתי ותרגז בטני’… אלא מעתה… תשב נא הנערה כבת בתוך ביתי! – עמנו תשב – ודברי חבֵרות תלמד לנהוג… תשב – עד שתמצא לה מנוח כרצונה וכרצונך… בחומשי תורה שלי! – בתוך ביתי תשב!”…

כפף חנניה את ראשו בהודאה ואמר: “נעניתי לך, מארי! תבוא ותשב – ואני חמש מגילות אכתוב לך!” –

“אף לבלר אתה?” – קפץ בן-נתאי נגדו בקריאה של שמחה, תפס ידו ואמר: “וכלום הטעתני עיני בך? מיד הכרתיך! אלא, השכר הזה – חס לי וחלילה לי! הכנסת אורחים בלוד שלא בשכר היא באה, – ואל תביישני אחי!”…

“ואף-על-פי-כן”…

עמד הזקן שבדיינים ואמר: “בן-נתאי! רוצה הוא בן-נקדימון לעשות לך קורת-רוח – יעשה. ואף אתה, ודאי, עתיד להנהותו משלך – ואנשים אחים תהיו. אף אתה, בן-נקדימון! מתלמידיו של הלל הזקן אתה – ומענוותנותו למד, ואל נא יצא עתק מפיך… תנוח דעתך שיצאת שפוי… ועכשיו, אם סופר בקי אתה, מובטחני בך, שבכתב נאה תכתוב לבן-נתאי את מגילותיו – ומגילת רות ביחוד וביותר”…

נתבדחה דעת כולם מדברי הזקן – ויצאו מפוייסים.

והעיר לוד – הכל בה מספרין והכל מסיחין במעשה האסכדי ובנו ובגֵרה שבאה מיוון לחסות בכנפי השכינה – והריהי בביתו של בן-נתאי. וכבוד לחבר בן-נתאי במעשה צדקתו, שנתגלגלה על ידו זכות זו של קידוש-השם.

אין הגרה מגידה את מולדתה, אבל צוֹצַלתא, אשתו של טבאי, לפני חברותיה היא נשבעת ואומרת בלחישה: “בת-פחתי היא… בכל נראה שבת-פחתי היא, – כן נזכה להכניסה לחופה!”

צוצלתא, אשה גוצה זו, – משעה ראשונה שראתה את בן האסכדי והגרה שבאה עמו – לא ביקשה לנפשה אלא טובת-הנאה זו, להיות במהרה שושבינית לזוג נאה זה, ובחופתם היא נשבעת…

ומה טעם? סוד הנשים הוא, ואינו ידוע אלא לרחמניות מזורזות שבהן, שמדרכן להשתדל בהכנסת כלה.

 

יג    🔗

ובן-נתאי, משנכנס כבר ‘בעובי הקורה’, נזדרז לעשות את מעשה הצדקה שלם. לא המתין הרבה וקבּל לילך על דעת עצמו ליפו. ולמה? אפילו לאשתו לא אמר אלא בזה הלשון: “אם יאמר לך אדם: יש עצה בבעלך – תאמיני מעכשיו!”…

והוא הלך להיות רודף שלום, כאהרן הכהן, דהיינו: לבוא אל האסכדי בדברי פיוס בשם הבן, לשדלו בחכמה ולפתוח לו פתח שישאל על הנדר – 'והכל על מקומו יבוא בשלום ' – ותגולגל גם זכות זו על-ידי החבר בן-נתאי, להשיב לב אב על בנו ולב בן על אביו.

בא לקרפיפו של האסכדי, כלוקח כלי זכוכית, וכאילו אגב משא-ומתן נכנס עם הלבלר ינאי בדברים גם על ענין הבן. וינאי אך הניע ראש על עצתו של חכם לודי זה…

עבד נאמן, לבלר זה, בכה ואמר: “לבי על הילד שטפּחתי ורבּיתי בחכמת הכתב והלשון! אבל נקדימון רבּוני כדוב שכול הוא מהלך עכשיו, זועף וכועס הוא כל היום ואין כל בריה יכולה לעמוד בפניו, – ומי אב עשיר ונכבד במדינה שלא יכעס על מעשה כזה?”

ויעץ ינאי ואמר: “נניח לו בשעה זו. מפריש הוא עכשיו למדינת הים – ומשתנוח דעתו, אפשר… אם אינך חושש לעלבון ויכול אתה לוַתּר על כבודך – בוא ותרתיק אז על רחמי אב. אולי… ואף-על-פי… אבל בשום פנים לא עכשיו”.

וחזר עוד ואמר לבן-נתאי: “ובבקשה ממך, איש חסיד! תהא עיניך בנער הלז… זכור! בנו של נקדימון האסכדי – והוא אצלכם שומר גרנות… והנער הרי חכם ונבון הוא, ותם וישר כאמו הצדקת, עליה השלום! וכמה תורה למד זה בבית הלל רבכם; אף סופר מהיר הוא בכתב יוון שלימדתיו אני, – ואי אתם יכולים למצוא עסק בלוד לפרנסתו של זה?”

חזר בן-נתאי – והמון רחמים בלבו על חנניה שומר גרנו. בא ולפני צוצלתא בת זוגו לא מצא להשתבח אלא בטביעת עינו בלבד… אמר: “אלמלי שמעת שבחו של אותו בחור – וראית שאין עיני מטעתני!”

“ברם, הבחור אף הוא לא הטעתהו עינו”… השיבה צוצלתא בהצצה של רמיזה לאכסדרה, מקום שהגרה ישבה שם עם תאומתם, שתי הבנות: “זו – באלף לא תמצא כדוגמתה. נעימה ונבונה, מתכשרת בכל מעשיה ונשאלת בזהירות על איסור והיתר… אף את בנותינו היא מלמדת תפירה ורקימה. מטלית של מטכסא יש עמה והביא לה חנניה חוטי צבעונין – והריהי רוקמת עכשיו תיק לספר, מעשה טרסית להתפאר!”

נתבדחה דעתו של בן-נתאי ושוב נשתבח ואמר: “והרי אף עליה אני עמדתי – ולא הטעתני עיני! כלום לא שאלתי עליה מיד: מי היא זו?”…

“ודאי כך! – יפה שאלת, בעלי, ויפה ראית אז…” אמרה צוצלתא בנעיצת עין ערמומית – “אלא עכשיו – טביעת עינך היכן? אי אתה רואה שהבחור והבחורה נשמותיהם יוצאות זו לזו? ולמה אתה מעכב?…”

“אני? מה אני מעכב? ומניין לך שאני מעכב?” – כך ננער הבעל כתרנגול זה לעמוד על דעתו בפני אשתו.

ומשיבה לו צוצלתא בדברי כבּושין: “כלום איני יודעת למה טרחת כך והלכת ליפו? רצונך שאותו אב, האסכדי, יסכים לבנו? עשׂבים יעלו בלחייו של אכזר זה ולא יעשה כך! ועכשיו, משחזרת, עדיין תהא ממתין לו לזה, שיכניסם הוא לחופה?”…

נפגע הבעל וגזר: “החרישי, בבקשה – וחכמה תחָשבי! עיזא פזיזא – הכל אצלה בבהלה ובעגלא! – ובמה יהיו אלו מתפרנסין? הבחור צריך לעשותו תחילה אם חזן בית-הכנסת, אם מתורגמן, או מַקרי דרדקי, והיא – לחופתו היא דואגת!”

"ברם, עצתך, בעלי, טובה ונכוחה. ודאי כך! – אלא למה דוקא “תחילה " שאמרת? כלום זה מעכב בידך מלהכניסם לחופה בשעתם, עכשיו?”

“מה חופה, שטיא? יטבילו תחילה את הנערה – ויקדשה לו חנניה כדת!”

“ודאי כך! גזירתך בעלי – גזירה… והחופה – אימתי?”…

“חופה-חופה תפסה לאשה זו! ומה אם ימתינו קצת?”…

“ברם, נוח לנו להמתין… ואני אין לי אלא גזירתך, בעלי. מתון-מתון אתה אומר – ויהא כך. ודאי כך! אלא – עד אימתי?”…

עמד בן-נתאי על רגליו ואמר: “עד אימתי שארצה אני! שומעת את? ואל נא תדחקי את השעה… תביא הגיורת תחילה את קרבנה לירושלים” –

ובכדי שלא יאמר בן-נתאי: ונתּן לה שנים עשר חודש כלכל בתולה מישראל, – הקדימה צוצלתא וגמרה בעדו בשמחה רבה: “ולכשתחזור נכניסנה לחופה! ודאי! ודאי כך!”…

“ולא קודם!” – אישר הבעל את הגזירה בכל תקפו…

“ודאי כך, אשרַי שכיונתי לרצונך, בעלי החכם!” – קראה צוצלתא בששון, ומיד קפצה ויצאה לאכסדרה ללחוש על אזנה של הגיורת את "הגזירה ", שנתנה היא בפי בעלה…

תקיף וקשה כארז הוא בן-נתאי בפני אשתו; וזו אינה אלא שׂשׂה ומזדרזת לקיים תמיד את גזירותיו שהוא גוזר עליה… וגזירה זו – על אחת כמה וכמה!

 

יד    🔗

וגזירתו של בן-נתאי התחילה מתקיימת בתוך ביתו מאליה, וגם בשידוליה של צוצלתא השמחה לעשות את רצון בעלה…

והכל בזמנו נעשה ובסדר שלהלן.

בעוד שבעה ימים קידש חנניה את ברוריה בפני עדים. במגילה קידשה, בפרשה ראשונה של בראשית, שכתב לה על קלף נאה יוונית; וקלף שני, עברית בכתב אשורית, הוציא מחיקו ונתן לבן-נתאי רבו, מגילת רות בתוך תיק של מטכסא, – זה שרקמה ברוריה ועשתה לו.

הטביע בן-נתאי את עינו, עין בקיאה, בכתב – ושבּחהו, נסתכל בתיק – ויהללהו; ושמח ומתגנדר במתנה טובה זו שקבּל, עמד ואמר לו לחנניה בפני העדים: “אף אני, בני, קורת-רוח אעשה לך בעצה טובה: מדרך ארץ – אדם בונה תחילה בית ואחר כך הוא כונס את האשה שהזמינו לו משמים. אף אתה – הרי מקצת זוזים, אמרת, יש בידך, – ולמה לא תבנה לך בית-דירה שהוא? תאמר: מקום… הריהו לפניך תוך שדי, אצל השקמה שסוכתך שם, – הריני נותנו לך, אחי!”

וצוצלתא צהלה ושמחה ואומרת: “ודאי כך! ודאי כך! – ואין מסרבין לגדול, אין מסרבין, חנניה!”

ולמחרת תיחם בן-נתאי מקום כדי בית קטן וחצר קטנה לחנניה, מתחת לשקמה ואצלה, – והתחיל חנניה מביא אבנים לבנינו.

לא היו ימים מועטים ומביאי בכּורים מעיירות שבמעמד נתכנשו ללוד, עיר המעמד, ועלתה אף ברוּריה הגיורת עמהם לירושלים, אחרי טבאי בן-נתאי, להביא את קרבנה, שני בני יונה. חזרה – ולבה שמח על כל מה שראתה בהר הבית ובעיר הקודש, ופסוקים משירת הלויים ששמעה מתנגנים מפיה:

גָּדוֹל יְיָ וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ, הַר-קָדְשׁוֹ!

גרת הצדק – כקטנה שנולדה היתה בבית בן-נתאי לשמחה ולששון.

נתנו לה עוד שלשים יום, שתתקין את עצמה לחופה ושיגמור חנניה את בנין ביתו הקטן; – ובחמשה עשר באב משתה נשואין נעשה בתוך ביתו של בן-נתאי, והוא וצוצלתא שניהם יחד עוסקים ושמחים כאילו את בתם הם משיאין…

ולפנות ערב באו ממחול-הכרמים הבחורים והבתולות לבושות-הלבנים – והקימו את החופה.

באו שושבינים מחשובי לוד, וכולם מביאים יינות ומיני תרגימא לבית המשתה. החליל מכה לפניהם בנועם זמירות, וכנור ותוף למחול קראו, – ואפילו זקני בית-דין שבאו, אף הם בכבודם מרקדים לפני הכלה שיצאה בהינומה לימינו של החתן, מרקדים ועונים: “כלה נאה וחסודה!”…

הכניסו את החתן והכלה לחופה – ועמדו הזקנים וברכו את החתן בלשון מקרא שכתוב במגילת רות, שאמרו עליו:

"יִתֵּן יְיָ אֶת-הָאִשָׁה הַבָּאָה אֶל-בֵּיתֶךָ,

כְּרָחֵל וּכְלֵאָה, אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל!"

ובאותו מעמד, למרבה השמחה, בישׂרו לו לחתן, שמינוהו סופר בית-דין בלוד!

חתונתו של סופר בישראל – וגדלה השמחה עוד. בחורים ובחורות סובבים בשיר ובמחול-הכרמים, ואבות לבנים ולבנות מטפחין ומוחאים כפים. אף תינוקות שבחוץ צוהלים, פועים ומרקדים כגדיים. הללו קוראים: “חתן דומה למלך!” והללו עונים: “כלה דומה למלכה!” – וצוצלתא ושתי בנותיה מחלקות להם פעם בפעם קליות, אגוזים ומיני מתיקה – ורבה השמחה גם בחוץ, בכל המבוי כולו.

יצאו הכוכבים והודלקו מנורות – והמשתה רב בבית ובחצר, כיד בן-נתאי הטובה עליו. גילה, רינה ודיצה בחצר ובבית; חתן וכלה תחת חופתם יושבים בשתיקה, והקהל – הרואה לעינים ולא למערכי לב וזכרונותיו – אומרים: “החתן והכלה כמלך ומלכה ביפים הם”… והכל שרים ושמחים במשתה.

יצאו בשירים ובמחולות לחוץ; קהל רב מוליכים את החתן והכלה תחת חופתם לאור האבוקות; הולכים ומוליכים בשיר בדרך שדות, עד שהביאום אל ביתם החדש תחת השקמה, – ושושבינים ושושבינות נושאים ומביאים איש כמתנת ידו, נותנים לפני החתן והכלה, שהושיבום על ספסל אחד לפני ביתם תחת החופה.

לא כלי יקר הם מביאים, אלא צרכי ביתו של אדם מישראל. זה בא בחצבו המזוגג, וזו – בסרידה ונפה; אחד – בכד שמן, ושני – בקדירת דבש, ושנים נושאים כלכלה מלאה פירות; זה קלמרים המוּתאמות יגיש לחתן הסופר, וזו כופח של מתכת לבעלת הבית החדשה; וצלוחיות וקיתוניות, מדוכה מָדית, מחצלת מגוונת, קערה וכוסות – כלים קטנים וכלים גדולים; והרי גם רחלה שבכּרה עם ולדה המסולסל, אף תרנגול ותרנגולת לבנים כשלג הובאו… ובן-נתאי וצוצלתא – הם על גב עצמם נשאו והביאו כרים ומצעות וסדינים לבנים – ותאומתם, שתי הבנות, בידיהן הן מציעות ופורשות את אלו על האצטבא שבבית, – מקום שהעמידו בו את החופה במקלעת הדסים לחתן ולכלה –

וכן הכניס חנניה את בת-זוגו לתוך ביתו; והכל שׂשׂים ושמחים ומריעים בשיר ומחול. עד האשמורה השלישית יצאו בחינגא מסביב לשקמה ולבית הקטן, ואנשים ונשים מטפחין ועונין:

אֲחוֹתֵנוּ! אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה!

ועדיין אין זה סוף מעשה…

עומד האב, האסכדי, על דעתו ועל כעסו, ובלבו הנקשה הוא שומר עברה על בן-נתאי ועל כל בני לוד יחד, – שאומר הוא, רק לקנתרו נתכוונו ועשו פומבי לחתונה זו… אבל “עושה גדולות ואין חקר” אמר למעשה שיֵעָשה עוד, – ונעשה זה לפרסום רב ולקידוש שמו של יוצר האדם ומכין מצעדיו מדור לדור.

 

טו    🔗

יוצר-האדם – אדון העולם אשר יצר את האדם בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד ושימח את שני יצוריו אלו בגן-עדן מקדם, – הוא, בטובו עליהם גם לאחר שגלו בעטיו של נחש, לא הסיר חסדו מהם ומבניהם; שבכל מקום שבני אדם וחוה שרויים בו, הוא ברא להם ששון ושמחה – חתן וכלה, אשר מנחל עדניו יַשְקם!…

אדם ואשתו – שלא מדעתם הם מזדמנים, ואפילו אם מארצות מרוחקות ומאומות ולשונות שונות באו – צֶלם אחד מחברם; מצא מין את מינו המזומן לו – וחתן לקראת כלה, וכלה לקראת חתן יחד ננערים, ומתוך גילה-רינה-דיצה-וחדוה בחבלי אהבה-אחוה-שלום-וריעות הם נמשכים להיות נפש אחת ביחוד שלם זה שכל יסורי העולם מתמתקים ומצטללים בו, עד כדי תענוגות-בראשית שלילדים בחיק אמותם!…

אדם לעמל יוּלד, והילודים למות; אבל כמה יפה וכמה נעמה עליהם האהבה בתענוגיה גם בימי הרעה, שלא תבוא! – ואשרי מי שזכה לחיי האהבה בקדושתה! שהוא, אפילו ביום המיתה, זכר יזכרנה עוד ולא יאמר: “נוח לו לאדם שלא נברא משנברא”… “כּי עזה כּמות אהבה” ועמה מקור חיים על הכל גְבַר! –

ולמה ישאלו הדואגים: גן-עדן היכן הוא? – לעינינו הוא! שבכל מקום שאדם עם בת זוגו שרויים באהבתם, ואפילו בתוך ביתו של עני שבעניים – עדנם לפניהם שם הוא!… “אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה – בוז יבוזו לו”, שכן גדולה אהבה, שאפילו העניות אינה מנוולתה – כשם שהעשירות אינה קונַתה!

וישמחו להם רעים האהובים, חתן וכלה ביחודם! ואם בסתר סוכה בודדה, במלון מדבר ישכנו, – אף שם עמהם, כביכול, “ישמח יי במעשיו” שזיוגם יחד! שכל מקום שאהבה מקודשת בו – השכינה שרויה ומצויה שם; ואם זכה אדם בחדות נצחים זו, הוא גם מנפשו ובשרו יחזה אלוה – וָחָי! – – –

חנניה, חוץ מיום שני וחמישי שהוא משמש בבית-דין של לוד, יושב הוא כל הימים בתוך ביתו – בית קטן ומסתתר תחת נופה של שקמה ונשקף ברחבי השרון כקן-צפור בודד. שם בצל קורתו ספרי תורה הוא כותב; דברי אלהים חיים, מגילות מגילות גם ביוונית הוא כותב, בתרגום הזקנים, ועֶזרו – כנגדו; שאף ברוריה על מלאכתה יושבת, – תיקים לספרים היא תופרת ורוקמת לנוי.

הספרים בתיקיהם הנאים, ביחוד המגילות הכתובות יוונית, תגר לודי אחד לוקחם ומוכר בישראל ובעמים שבארץ. ברם, כּתבן אחד כמה מספיק הוא לכתוב, וביחוד אם דייקן הוא? והרי הם שניהם מתפרנסים בצמצום… אלא, עתים גם השרון כולו ברווחה שלו כאילו צר הוא משמחת-עולם זו שבלב שני הנאהבים והנעימים והצנועים בחייהם!

“למה סודר נאה זה שאת רוקמת, בתי?”

“זה… הרכּן אזנך, נערי, ואלחש לך”.

“אזני לשפתותיך, אמי”.

“מובטחני, אבי, שבן-זכר הוא “זה”… והסודר – הרי תמורתו לפדיון הבכור ולקרבן המזבח… מסכים אתה?”

והלה בשמחת ההסכמה כתינוק קטן מצטמצם הוא לרגליה, כובש פניו בלבושה, מנשק את הסודר שבין אצבעותיה, אף כל אצבע ואצבע שלה הוא מנשק בקדושה וברחמים רבים: “אמא… אמא ברוריה שלי!… שלי ושל בכורי! – במה אני כדאי וזכוי לכך?!”…

והסודר נרקם ומתמלא מיום ליום צורות וגוונים: נברכת של מים זכים סוגה בשושנים וחבצלות, ומתגבה עליה תמר בלולביו; על כרכוב אגנה, אגן-שיש מחוטב, טווס גדול בסרח זנבו עומד, מביט לאחור ומתגאה ברוב גווניו המזהירים, – וזוג יונים צחות מתעלסות בעפיפה על המים.

ולמה עגמה ברוריה בעשותה במלאכת תפארת זו?

סוד זה אפילו לחנניה אין היא יכולה להגיד.

היא, בעודה בבית אביה, סדין רקמה לו, מסך למיטתו – ובציור זה ממש; אלא שבאותו סדין, במקום הדקל – אפרודיטא עמדה… ועכשיו, משעה שהתחילה ברוריה רוקמת את הדקל שבסודר, אפרודיטא באה אליה בחלומות לילה, כתובעת עלבונה… קוראה ברוריה בחלום: “ולא ארקום! הרי ידי מסולקת מסודר זה”… אלא אותו מת-מצוה (שחנניה סח לה עליו) יוצא מתוך ארונו וקורא בגזירה: “לא! כי רקום תרקמי! אני לעזר החיפני אומר לך: אל תסלקי ידך מנדר זה!”

ובבוקר, שלא מרצונה, אלא כאילו כופאה מי-שהוא, הריהי חוזרת למלאכתה…

וכך יושבת היא, ברוריה, ועושה במלאכה כמתוך חלום – היא כאן, בלוד, ומראות היא רואה שם, בקורקירה מולדתה – וגם פה וגם שם נכריה נפשה…

יומם כלילה היא חולמת, וכשהיא מתגברת ותולה עיניה בחנניה שלה, היושב כנגדה וכותב על הקלף – קוראה היא באנחה חשאית: “מלאכי רחב-המצח… רבי, מאור עיני!” –

“מה שאלתך, ברוריה אמי?!” –

“איני יודעת, – מה אשאל?”…

“הוחילי, בתי, לאל, – עוד מעט, ובנך יגיד לך”…

מלאו החדשים – וברוריה חובקת בן.

רך ורופס הוא ונראה כאומצא… קורץ ומעקם פניו – והרי הן מצטמקות כגרוגרת…

“כמה מנוול הוא זערורי זה” – נאנחה ברוריה והתחילה בוכה… עד שבאה צוצלתא ונזפה בה: "שוטה שבעולם! מזג נאה זה הבן, של אבא ושל אמא יחד – ועולה הוא על גבי שניכם בנוי! – ומיד התחילה ברוריה אף היא מכירה שבאמת נאה הוא בנה. וחנניה –לעיניו ולאזניו אינו מאמין…

שבוע הבן ושמחתו ברעדה, – שמחת בריתו של אברהם אבינו – ושם הבן: אלעזר, – זֵכר ללעזר החיפני, שבשבילו נתעכב חנניה עוד יום אחד בצידון – ופגע את בת-זוגו, אמא ברוריה…

אמא ברוריה – פניה חורו כחולה, וחינה – חן אם בקדושתה ובחמלתה…

וחנניה האב כשכּור משמחה הוא נחפז כל היום. גם לילה על הבן יעיר, ומרחוק, שלא לנגוע בה, את שנת אמו יברך… קול הילד בבכיו, כבת-קול משמים לאזני אביו יבוא – ונפשו לצפצופו תהמה, – עתים בנועם רחמים תתעטף ועתים בשמחת עולם תתרונן…

ומיום ליום חדשות יחזה:

ראש הרך בשערו – כסוי פיקס מזהיב ומסולסל; יונק – ופניו הורודות מובלעות ומעורות בלבנת הספיר, בַּדד השופע בו חיים ושובע תענוגות; נרדם – ואליו רוח אמו מכוונת, בנשיבת שפתים חרישית תפנקהו.

אם ופרי-בטנה – ועליהם וסביבם חופף כצפור, רופף מנגוע והוגה וחרד האב: “מה אעשה, אמא? – מה אעשה אני לבננו זה?!…”

“הוחילה, אבא, לאל! הוחילה, עד שאתקינו לך ללמדו תורה”…

 

טז    🔗

ושוב עליה לה לברוריה, עליה בקרבן-יולדת לירושלים; ואף עליה זו חלה עם הבאת הבכּורים שמלוּד עיר-המעמד.

בהשכמה, עם כל מביאי הבכּורים, אנשי המעמד (וטבאי בן-נתאי באותה שנה ראש המעמד היה) – יצא חנניה כשהוא מנהיג את אשתו ובנו על החמור.

וברוריה לא זר לה עוד המראה, כי לא עוד נכריה היא רואה את עצמה בתוך הקהל הזה.

ישמחו השמים ותגל הארץ לפני ברוריה האם! אכן, רק בזכות הבן, בזכותו של ישראל קטן זה שהיא מעלה לירושלים, אף היא בת-ישראל ממש היא, בת לאל השוכן בציון הר קדשו!

אם חנניה בשעתו מן השביה פדאה, הרי ישראל קטן זה שבחיקה מכלימת נכר גאָלה, ועִמו בתוך עַמה היא מהלכת…

בין הרים, במשעול כרמים, שיירה ארוכה נמשכת, ומנחתם לאביהם שבשמים – פירות מברכת אדמתם – על כתף ועל חמורים בסלים ישאו. סלים במקלעות עלים, ובהם אדמוני רימונים מבין פרכילי ענבים מציצים; שרביטי תמרים נעוצים וזקופים מתוך ערימות של גרוגרות; גם קלתות של תבואה במקלעות שבּלי זהב ומחלפות ירק-הדסים על דבשות גמלים נשאות. ולפני כולם בן-נתאי בכבודו ובעצמו מוליך את השור, – שור בריא נוצץ שחור ועקוד לבן, וקרניו, מצופות זהב, נוצצות מתוך עטרה של זית.

החליל מכה במתק קולו, ואחריו בקול ששון וקול שמחה יענו:

“קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיוֹן, אֶל בֵּית יְיָ אֱלֹהֵינוּ!”

חם היום – והוציאה ברוריה ופרסה לצל על בנה את הסודר שרקמה לפדיונו ואף היא בקול דממה תען שיר:

“שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי: בֵּית יְיָ נֵלֵךְ!”

זה השיר שחנניה היה אומרו לפניה ולפני בנה כל יום בשמחה. שמֵחה היא ברוריה, והסודר אף הוא שׂשׂ בגוונים שלו וכל עין הוא מושך ביפיו, – הסודר בצבעיו והאם באשרה שניהם יחד משוש כל עין הם… וחנניה אל תחת הסודר יציץ, – אל הבן שנרדם על הדד, ומנעימות שנתו שפתיו וכל פניו רותתות בשחוק עליו חרישי… ופתח האב שיר בקול רם:

“אֲרוֹמִמְךָ יְיָ, כִּי דִלִּיתָנִי!”

זה שיר של תודה וחנינה, חנניה בקולו יסלסלהו – והכל נדמו לשמוע בנועם זמרתו; כמה רחמים הוא מושך בתחינה הנובעת מתוך לבו המלא… מן התחינה לזמרת ששון וחדוה נתגלגל קולו, אף ידיו ימחאו שמחה:

“הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי”

וכל הקהל עמו בהליכתם מרקדים ועונים: “יי אלהי! לעולם אודך!” – ומן הכרמים לעומתם, קולות קוראים “הידד הידד!” בהד הרים יבואו.

ורוח לבשה את חנניה ביתר עוז ופתח בהלל הגדול: “הודו לה' כי טוב!” – וכל הקהל לקול השיר יצעד עוז, עולים בהר ועונים ואומרים כאחד: “כי לעולם חסדו! כי לעולם חסדו!” – וקלה ושמחה העליה.

“לא הטעתני עיני בחנניה סופרנו!” – אומר בן-נתאי לחבריו שעמו: “אף את אלהים ואנשים יודע הוא לשמח, – וראו, הארץ כולה שמחה עם השיירה שלנו!… ואותו טפּש, האסכדי, לבן שכזה הוא מחזיק בנידוי”…

הגיעו למצפה בנטות השמש – ופשטו ברחוב ללון בחוץ; והעיירה כולה צהלה ושמחה עליהם. ביין, במדורות-אש ובמחולות עד לאשמורה השניה בלילה עמם שמחו. הכל שמחים משום מה עם שיירה זו ביותר. –

ולמחרת השחר, משעלו ממקום לינתם במצפה, ומבין ההרים מאֵד הבוקר, אד תכלת דקה, התחילו בוצצות פאתי ירושלים – פתחו כולם ברינה:

"יְרוּשָׁלִַם – הָרִים סָבִיב לָהּ,

וַייָ – סָבִיב לְעַמּוֹ…"

וברוריה באשרה מצטמצמת עם בנה כגוזָל זה אל תחת כנפי אמו – תחת כנפי השכינה וחסדה כי טוב…

הגיעו למוצא, עברו את המוצא – וכעין שמש בקרניה מתוך הארץ להם זרחה, כפּת זהב מגגות המקדש…

והרי זה הפחות והסגנים והגזברים יוצאים מן החומה ובאים כשהם נושאים בידיהם לולבים וענפי-עץ-עבות בטרפיהם הרטובים, לעטר את הבכּורים; ונערות רצות ומביאות לקראת השיירה גוזלות למכירה, גוזלות להשכינן בעטרות הירק על גבי הסלים – – ודפק חנניה את חמורו ועבר את המחנה שנתעכב. חפז כדי שיקדים לבוא עם ברוריה לשוק שלפני הר הבית, למכור שם את הסודר המרוקם וליקח קרבנות-היולדת.

בשוק נמכר הסודר לחנוני אחד בעשרים סלע; וזה פרסו מיד ותלאו על התריס למראה. – נראה היה שהחנוני שמח על קניתו זו, והמוכרים אף הם שמחים, שקבּלו די כסף לפדיון-הבן ולעולה ואף לשלמי-תודה.

נפנו משם ולקחו מיד שׂה ותור, קרבנות החובה; חזרו והספיקו עוד להתחבר עם מביאי הבכּורים שהגיעו – והתחילו עולים להר הבית.

חנניה – את הילד עטוף לבן על זרועיו לפדיון ישא, וברוריה אחריו את עולתה תנהל – שׂה-כבשים לבן ועטרה של ורדים לקרניו הדקות, ובחיקה תור לחטאת תשא, – עולים עם נושאי הבכּורים, ומשני העברים החנונים והשולחנים עומדים ושואלים בשלום הבאים בשמחה:

"אחינו, אנשי מקום לוד!

באתם לשלום! באתם לשלום!" –

ובעוד החליל מכה לפניהם בשיר – נפתחו להם דלתי הר-הבית לרווחה – והמקדש בהוד זהרו על כל לשכותיו הופיע…

רב העסק בחצרות בית ה': כהנים משרתי הקודש בדממת כבוד יחפזון – והריע פתאום שיר הלויים בעוזו, עזי וזמרת יה:

“אֲרוֹמִמְךָ יְיָ, כִּי דִלִּיתָנִי!” –

 

יז    🔗

ובה בשעה, משנכנסו הללו ועמדו כבר בעזָרה שבמקדש – בא מטייל והולך בשוק שבדרך הר-הבית ישיש עַבזָקָן, מתולתל-ראש והדור בלבוש נכרי – טגא של מילת שפּיפה ארגמן, – עמד אצל שולחני אחד ושאל: “סיעה זו שעלתה להר הבית – מניין היא?” אמר לו זה: "מלוד וסביבותיה. – והלך לו הזקן משם.

עבר לפני החנות שהסודר תלוי ופרוש על תריסה – ונרתע. ומיד חזר וקרב לראות בו בסודר; עמד וידיו רותתות כמעט וממשמשות, ועיניו בודקות ומסתכלות בכל צורה וצורה שבסודר, – ולסוף שאל את החנוני: “מקחו של זה בכמה?” ראה החנוני והבין מיד שנזדמן לו לוקח שאינו מצוי, ואמר: “מאה וחמשים סלע, אדוני”. ולא שהה הזקן ואמר: “אתן – ובלבד שתאמר, מידו של מי בא זה לך?” והחנוני כאילו אינו תמה כלל לדבר, השיב: “מידו של אחד שעלה לפני שעה עם אנשי לוד להר הבית – ואפשר, עדיין שם הוא”.

נטל הזקן את הסודר, נתן את מעותיו ואמר שוב: “ועוד מאה אתן לך אם תמצא לאותו אדם, שאראהו”. לא נתגבר עוד החנוני ועמד תוהה לשאול, וזרזו הזקן ואמר: “מה לך תמה? לך עלה ומצא. אני – הרי איני יכול לעלות להרכם, ואמתין כאן; ואתה – עלה ומצא ועל שכרך תבוא!”

מיד סגר החנווני את חנותו, העמיד לפניה טריסקל לזקן ואמר: “שב, אדוני! ואני עבדך – מיד אני הולך ומביאו לפניך!” ונחפז ונפטר לעלות בהר-הבית כשעיניו משוטטות לצדדין, רודפות אחרי כל עובר ושב שבדרך.

והזקן יושב וממתין ואף הוא צופה בעוברים ושבים. המתין שעה וחזר ופרס לפניו את הסודר שלקח. מסתכל וממתין – ועדיין אין זה בא.

התחיל הולך ומהלך; שעת צהרים מגיעה ועדיין אין זה חוזר, – וחזר הזקן לישב על הטריסקל, ושוב הוציא ופרש לפניו את הסודר, מסתכל בו – ולא ראה שאותו חנוני יורד כבר ומהלך עם איש ואשתו, משדל לזה ומשדל לזו שיפנו רגע לחנותו – ויראו.

אומר הוא: “עשיר גדול הוא זה. העבודה! שסדין אחד גדול רוצה הוא להזמין, שתרקמוהו לו כסף וזהב. והוא על המקח לא יעמוד, שהרי אני אמרתי לו חמשים סלע בסודר – ומיד נתן. חבל שלא אמרתי לו מאה – והיה נותן גם מאה! גוי עשיר הוא – והרי! הריהו יושב שם על הטריסקל ומסתכל בסודר שפרש על ברכיו – משמע, יפה המלאכה בעיניו”. – –

הציצה ברוריה את עיניה ונזדעזעה וקראה: “חנניה!” – ומיד קרשה על מקומה נאלמה, כשהיא מהדקת את בנה אל לבה, את אלעזר שלה הפדוי… וננער חנניה ונזדקף מלפני אשתו, מסתכל לצד שעיניה יוצאות שם ומביטות – – והרי זקן אחד פושט ידיו, מנפנף בסודר ורץ כנגדם – ומהו צועק?

“בתי בתי! כלומירה בתי!!” – – – – – – – – – – – – – – – – –

                                   ***

מצא האב את בתו.

פרוקלוס, איפרכוסה של קורקירה – כל השליחים ששלח לחזר אחר בתו במדינות, לא מצאו ולא כלום; עד שנזדמן ובא לפניו קברניט אחד אלכסנדרוני, וסח לו שביום זה וזה ראה בצידון שבויה אחת מוּצאת, ריבה יוונית כזאת וכזאת בסימניה – וקנה אותה בחור יהודאי והלך בו ביום עם הנערה בספינה שהפליגה לחופי יהודה. – ומיד החליט הזקן, מסר לכריטיאס אחיו את השררה ונטל את ממונו בידו לצאת. אמר: “עד שלא אמצא את בתי יחידתי – איני חוזר לאיפרכיה שלי!” – והפליג ליהודה.

בא הזקן לעכו ושאל שם, חזר אחריה בחיפה – ולא מצאה. אמרו לו: "אם ביהודה בתך, סופה לעלות פעם לירושלים; והואיל ורבים באים שם לבירה ומכל קצות הארץ ובכל ימות השנה, – מוטב תבוא אף אתה לירושלים ותהא דורש אחרי בתך משם. – עשה הזקן כך ובא מחיפה לירושלים. שהה שם כמה ימים, חקר ודרש ולא העלה כלום; עד שנזדמן לפניו באותו בוקר אותו סודר – ומיד הכירו שדומה הוא לסדין זה שרקמה בתו לו על מיטתו – ומצאה.

שעה ראשונה נרתע פרוקלוס, שראה את בתו חובקת תינוק ובחור יהודאי עומד למחסה עליה… ולא אמר אלא: “התעלל ארוֹס בך, בת פרוקלוס ואנימונה!”… ומשנפלה הבת על צוארו וקראה: “אבא! – זה פודי ומצילי! זה נותן חיי ואשרי! – אל תדבר בו רעה, כי מלאך טוב הוא!” – מיד עמדו דמעות בעיני הזקן, הניע ראשו ואמר: “בואו ונלכה לאכסניה שלי – ושם נספר”.

הלכו עמו, והוא – עתים שוחק לעצמו, ועתים – חופה הוא את ראשו בידיו, ממהר ועובר לפניהם…

ישבו באכסניה, תוך לשכתו של הזקן – ומסתכל הוא האיפרכוס ביהודאי זה שעם בתו הענוגה: בחור תמים וביישני ועיניו, דומה, שהן זורחות מאור צנוע של בינה ישרה, – ברם, יכולה היתה הבת ליפול בידיו של גרוע מזה…

“מה מעשיך?” –

“סופר בישראל”.

“ואַת, כלומירה, – טרסית בישראל? רוקמת סודרין למכירה?”

“ואַשרי, אבא, בכך… אספרה לך – ותדע”…

ומסתכל הוא הזקן בבתו: דומה, שהיא שומרת לכל מבט ומבט של ברבר ביישני זה, בכדי לעשות כרצונו בלבד – משמע, אוהבת ומכבדת היא אותו… ואותו יהודאי קטן – לעזר שמו, ופניו – צורה מזוגה של אביו ואמו כאחת… וטוב לו לעכבר זה גם בכך… ברם, הצורה, – כלל לא כעורה היא…

ושלט האיפרכוס בעצמו, פשט ידו ונטל את התינוק על ברכיו – – ולמה נזדעזע אביו כך? אם אין הברבר הזה מאמינו? –

ורצה פרוקלוס לשאול מה – אלא משהרגיש בבשרו החמים של הרך, המסתכל בעינים גדולות ואינו יודע מה ולאן – – נתגלגלה עליו חמלה רבה, ושכח הזקן בכל, ומיהר וכרך את הקטן בסודר זה שקנה, ברקמת אמו, גפפו והתחיל מנדנדו בתוך חיקו ליישנו על לבו – – והתחילו שלשתם שוחקים – ופתח הזקן בשיחה.

אמר: “לא נתּן הדבּור בפי האדם אלא בכדי שיבינו זה את זה. ולמה אנו שותקים ורואים זה את זה כספינכס שומר חידה סתומה?… נדבר – אולי נמצא פתרונים!”…

וכל אותו היום והלילה שלאחריו ישבו שלשתם והיו מספרין במאורעותיהם והרפתקאותיהם שהגיעום בארבעה עשר חודש הללו, משעה שחנניה וכלומירה נטרדו, זה ממקומו וזו ממקומה, ונזדמנו שניהם כאחד בצידון… הם רק עכשיו עשו חשבון – וראו פלא: נמצא, שבו ביום ובה בשעה שהפריש חנניה ויצא מיפו לצידון, ביום זה ובשעה זו ממש, הורדה לקראתו כלומירה אף היא לים והופלגה מקורקירה בידי הפירטין!…

יושבים ומסיחים עוד, והזקן יותר משהוא מספר הריהו מתכוון לשמוע – והוא שומע…

שומע הוא היך נתנַדה חנניה מאביו העשיר ומנכסיו בשביל כלומירה שפדאה רק מתוך רחמנות בלבד; שומע הוא על התיהדותה של בתו ומשתה-החתונה שעשו לה בלוד… שומע הוא במה נראתה לה דת יהודית לכלומירה ולמה לא ביקשה לחזור לארצה ולבית אביה… שומע הוא – ומתקמט מצחו, ועיניו באותו בחור צנוע שלפניו בתפילין – והזקן תמה לו שמדבר הוא זה יוונית כתיקונה… ובבתו הוא מסתכל – ורואה, שהיא שׂשׂה ושמחה בחלקה, כאילו מימיה לא ראתה בטוב ויפה מכן – –

רואה פרוקלוס ושומע, וגביניו מתעבּוֹת על עיניו – שומע ומהרהר בלבו…

ומה משפט יוציא הוא?

 

יח    🔗

למחרת הבוקר קם הזקן וקרא לבתו ולבעלה, שלנו עמו באכסניה שלו בחדר אחר – ופתח ואמר בקול עמום מתוך מחשבה: "שמעו, בני, לדברי אביכם – ולטובתכם אדברה… כי את דבריכם, בנים, שמעתי; אף את דבריו של אותו יהודי פזיז, בן-נתאי, שנספח אלינו תמול ודבּר – אף אותו שמעתי, וחשבתי בדבר – ועתה אגידה.

“ראשונה – מודיע אני לכם: כאן, עמכם אני נשאר לישב לכל ימותי… כן הוא! – שוב לא אחזור… כי מה אשוב ואבקש מעכשיו בקורקירה שלי? – משפט ונקמה בכריטיאס, שאחי הוא למרות רוחי מאז ולבָשתי ולחרפת שׂיבתי כעת?… וקָקוֹדֵימוֹן זה – עכשיו גם ידו תקיפה מידי… ותודוס? – אבד הנער בהוללותו. סוף-סוף – ומטרונה אחת, זאבה רומאית, הדביקה בו רָאָתן לכל ימיו, – ואבד הנער, אבד בלא כלום… ומה לי לבקש שם? או כלום שררה אני מבקש עוד? וזו – כבר נקעה נפשי ממנה, מאז”…

הפסיק ועמד. התחיל מהלך וחוזר בלשכה מתוך הרהורים – הגביה פניו כלפי מעלה, ומדבר בפני עצמו נתבהר קולו ונתגבר.

אמר: "לאו! – לא שררה… אני זה כמה שנים אך אלהים, אלהי אמת הייתי מבקש… בספרי פילוסופים ביקשתים – ולא מצאתי אלא רוב דברים בלבד… דברים מסורגים ומחורזים מעשה אמן חושב, אלא – אך דברי פה ולא יותר… עכשיו “לוגוס” הם ממללים… לוגוס, לוגוס! מאמר, דבר-פה שרק בעלי אמרות, הסופיסטין במלאכתם, – אפשר הם יכולים להסתפק בו; אבל אֵל לעם, אל שכל אדם יכירו וירגישו, אל ודתו וחוקתו לאדם – אַין, אָין! ולא נשארה לו לאדם אלא שרירות לבו בלבד…

"וראיתי אני: מתים האלים… לא קרוֹנוֹס יבלעם, אלא מאליהם הם כלים ומתים לעינינו… ומתמוטט העולם, הולך ומתמוטט מאין עוד מנהיג לו… כי לא בני-אלים, אך עריצי בני-אדם מנהיגים כאן, איש כשרירות לבבו; והם – היום כאן, ומחר – בקבר; היום – יוּליוּס זה, ומחר – יוּליוּס אחר; והללו – כל מעשה תקפם וגבורתם להתפאר, אינם אלא שעה אחת של שכרון להם ולמשמשיהם, ואחריתה – אך קיא-צואה לחזירי בני-עבדים שיבואו אחריהם, להיות מתבוססים ונוברים בו לתאותם הבזויה… זהו כל העושר והכבוד העשוי בידי אדם, וזה סוף כל כבּוּשיהם של גדולי-עולם אלו, עריצי בני-האדם!…

"ונואשתי אני מן העולם ומן השררה על האדם, ובתוך יאושי – מנוחתי מצאתי… עד שאבדת ממני את, בתי, – ואבדה גם מנוחתי זו…

"היית עמי – וכמעט שלא הרגשתי במציאותך; אבדת ממני – ונתרגש עלי חסרונך לטָרדני והתחיל רודפני יומם ולילה… דמי נתן קולו וצעק בי! – וככלבה שנטלו גוריה הייתי רץ עד טירוף הדעת… רץ ומריץ שליחים מעיר לעיר ומאי לאי – בקשתך! חפשתיך, יחידתי, זֵכר אשרי, זכר אמך תפארת חיי, – זכר אחותי אשר אהבתי וכל אשה זולתה לא ידעתי!… בקשתך – עד שעזבתי את הכל ויצאתי לנדודים, ובאתי לבין היהודים הללו…

"ובחוצות ירושלים הרי זה כחודש ימים סובבתי וחקרתי, בקשתיך, בתי, למען אגאלך מן השביה ואחזירך אלי ואל ביתי שנתרוקן, – ומשמצאתיך, הרי רואה אני, שלא תהי שוב חוזרת לשם… ואני – בעודי מבקשך בעיר זו, דומה היה עלי, שכאן, בחוצות הללו, איזו מציאה גדולה מזומנה לי, יֶשנה וממתינה לי… אבל אני לא נתתי דעתי לזו, – כי רק אותך, רחימתי, חסרה נפשי – ובקשתיך…

"ועכשיו, משנמצאת לי, אבידתי, – דומני שגם אותה מציאה, שהסחתי דעתי הימנה – אף היא מאליה נמצאה לי הפעם…

"את האל מצאתי! – כך ברי לי: אַת, בתי, לא ניטלת ממני אלא כדי שבדרך חפּוּשי ושחרי אחריך – את האחד אמצא… רואה אני: הוא הוא שהוציאני לנדודים והביאני לארץ זו, מקום שאומה שלימה עובדת לו, ועם כולו באל אחד ויחיד כאן חי וקים! – וכך, כלומירה שלי, שאני רואך טובה ומאושרה משהיית, מכיר אני, כי האחד הוא גם משרה שלום בנפשות יצוריו יודעי שמו… ועל ידך, חנניה בני, תורתו של האחד נגלתה לי!! –

"נפקחו עיני – ובך, היהודי, במעשה צדקתך למת שלא ידעתו, ובחסדך שעשית לנכריה שבויה שלא הכרתה – ראיתי דוגמה של אדם תמים החי בתורתו ודתו של אחד, – דוגמת תמים שאינו נקרע בתחרותם של רוב אלים המתקוטטים על האדם ככלבים על הנבלה… ואת לעזר, את זה הקטן ראיתי – ומצלם תבניתו נגלתה לי מעין דוגמה של ממש מאותה ההרמוניה שהייתי חוזה בחלומות בעודי מושל, תקיף ועריץ ככל אדם השורר באדם… מה שחלמתי, – יציר קטן נאה זה הראה לי בתארו השלם; כי כלום אין הוא מעיד, שהאחד אינו מבדיל בין הילני ליהודי, וידו פשוטה למזג אלו באלו, בכדי שבריות נאות וטובות יתאחדו באל אחד ובתורת-חיים אחת?…

"את זאת בעיני ראיתי, אלא לא הכרתי עדיין בכך עד שלא באה לידי מגילה קטנה, זו שכלומירה נושאת תמיד כקמיע בתוך חיקה, – מכתב זה שבו היא נקנתה לך, חנניה בני, מגילה זו היא בידי נתנה אמש כשהלכתם לישון, – ואני, בלילה, לאחר חצות, יחידי שכבתי כאן וקראתי במגילה זו; קראתיה לאור הנר ובדממת החושך שלפני שחר – – אל-אלהים, האל האחד! ראשית דעת, תחילת דברך לאדם שמעתי, – ונתבהר עלי העולם הקיים באחד…

"תורתך – כמה ברורים הם דבריה! כמה נוחים וכמה מובנים וקרובים הם לדעתו של אדם! אמת גימטראית אף היא אינה ברורה לי כך… זו – כל דבריה גם לתינוק שבעריסה וגם לזקן שעל פי-קבר מובנים ומורגשים הם בשוה – – והכל אחד! הכל הכל של האחד: השמים ואשר בהם – כולם ברצון אחד הם…

"אחד – אחד – ומניין הפירוד? ומה הריב אשר בבני האדם האחד, בני האב הראשון שיצרת? הריב – למה הוא, ומניין הוא בא ומביא את הרע באדם??…

“חנניה בני! – בני מורי אתה! בוא והוליכני נא אל הלל רבכם!!” – – – – – – – –

                       ***

ובאו שניהם לפני הלל, למעון ששכינה של שלוה שרויה בו, פרושה ומובדלת מקול המונה של קרית הורדוס…

 

יט    🔗

זקן לבן יושב לו מצומצם בקתדרא רחבה מוצעת תכלת – והוא כולו לבן: טליתו מצוחצחת, סודר ראשו זך וצח וכנפותיו חופפות לעברי פנים חיורות, – פנים מסבירות המתויגות נימי כסף של שׂיבה לבנה, פאות ראש וזקן קלושות, שמאליהן הן מסתלסלות ומברייתן חיננות… לבן וזקן – אך העינים, כעין הזהב המועם, עודן נעלסות באור של בחרות, – וטוב האור, אור של חבּה וענוַת-אחוה לכל המזדמן ובא לָראיה –

וזהו ענוותן הלל, האוהב את הבריות ומקרבן לתורה.

ומה הוא אומר?

אמרותיו מתונות וברורות, פסוקות כגזירות, וגזירותיו – נחמות; ופוסק הוא ואומר לזקן הנכרי:

"… ‘ובחרת בּחיים’ – מלמד שהבחירה בידו של אדם נתונה, ובאחריותו הוא עושה, אחד לטוב ואחד לרע. – אף זה נאמר: ‘טוֹב יְיָ לכּל’ – ואין טוב אלא השלום. ואין הריב והרע באים, אלא על-ידי העבירה מדרך הישרה, שעליה נצטוה האדם מפי הגבורה. – וזהו שאמר משה רבנו:

'רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה:

אֶת-הַבְּרָכָה – אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם וגו'

וְהַקְּלָלָה – אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ וגו' וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ וגו''

"והדרך – בתורה תבקשנה, ותמצאנה. והתורה ‘לא רחוֹקה היא’, ‘כּי קרוֹב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשׂוֹתוֹ’: דעלך סני – לחברך לא תעבד; – זה הכלל שיוליכך בתורה זו המרבה שלום בעולם. וכל הקונה לו דברי תורה – קונה לו חיי עולם הבא.

“‘ואַל יאמר בּן-הנכר, הנִלוֶה אל יְיָ, לאמוֹר: הבדל יבדילנוּ יי מעל עמוֹ’ – שכן אין ברבּרים לפני המקום ברוך הוא! 'בּחוּץ לא ילין גר' – אין הקדוש ברוך הוא פוסל לבריה, ולכל הוא מקבל, – כולנו בני אב אחד, והוא סובל את בניו, אל אחד בצלם אחד בראנו, ואמת אחת על כולנו תאיר – אמת יי לעוֹלם!” – –

ועד שהוא מסיים – פשט הזקן את ידו והוציא מגילה מן הקופסה שלפניו, עמד – וגבה פתאום זקן מצומצם זה; קומתו כתמר נצבה ופתוחה המגילה על לבו, וכתבה כלפי היווני, וקולו – שגבה אף הוא – עדיין טוב וחנון הוא בדבריו ואומר:

“והרי זו מגילה מדברי אלהים חיים היא, – והריני נותנה לך לקריאה. ברם, אין זו אלא תרגום, אבל בלשונך תדבר לך… ‘בּחוץ לא ילין גר, דלתי לאורח אפתּח’ – השערים נפתחים בכל שעה, וכל מי שמבקש להכּנס – יכּנס. ואתה, זקן המבקש ארחות חיים, אם תשאל – שאל; והרי חנניה בננו, שלמד תורה, עמך הוא; אף אני, אם לשכני תדרוש – ברוך תהיה בבואך. ומובטחני בך שתזכה עוד ללמוד תורה ככתבה וכלשונה, כמו שנתּנה מפי הגבורה, – ואף אתה מן המרבים שלום בעולם תהיה”.

---

“ענוותן הלל – שלום שלום, הוא מדבר, – ואלה מה המה?”… כך אמר פרוקלוס לחנניה בדרך חזירתם, משפגעו במשמר הנכנס, כשהוא עובר לבוא אל חצרות הורדוס.

חיל שכירים רב בא בתרועת חצוצרות, – שכירי אומות שונות אשר מגרמַמיה הרחוקה ועד אדום הקרובה – פוסעים זקופי-ראש בניקוש סנדלים מסומרים על רצפת ירושלים, נוצצים בתריסים ושריונות, דולקים ברמחים וחרבות, בקרדומות וכשילי-ברזל מלוטשים – ולפניהם, על ארבעה סוסים שחורים, דוהרים ארבעה כושים בריאים בני ענק, והם מלבינים שיניהם בשחוק שחוץ על גדולים וקטנים – שהם מסתלקים מפניהם ביראה לצדי-הרחוב… דוהרים השחורים, מפליגים וחוזרים, ובידיהם הדגלים – גדא של רומי הזורח בזהבו ופניו אל הר ציון – וחיל האימה אשר על ירושלים, אחריהם בתרועה ידרוך.

“אם באלה השלום יבוא?…”

אך חנניה עוד לבו ירון בו מהקבלת פני הלל ומשמיעת דבריו – והריהו עונה בנעימה לפרוקלוס ואומר: "ונביאי האמת והצדק – מה הם אומרים?

כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-יְיָ – מִירוּשָׁלִָם!"

ומניף יד הוא מורה באצבע כלפי בית מדרשו של הלל, מורה וקורא ברננה ומתרגם פסוק פסוק יוונית:

וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, –

וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם – לְמַזְמֵרוֹת.

לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה!

וקבע פרוקלוס פניו לארץ, הרהר ואמר: “ברם – מי יודע? – אפשר יפה כוחו של הלל מכוחו של הורדוס” – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

באו לאכסניה שלהם – והרי בן-נתאי עומד ומצפה.

ראהו חנניה וחפז אליו כלקראת בשורה טובה; אבל זה אך הניע עליו ראש בעצב ואמר: “לא הועלתי… מיהרתי אל אביך, שאמרתי, עכשיו אפתח לו – שהרי לא על דעת בת איפרכוס נדר, – ובאתי ושלחתי את הלבלר שם, את ינאי, שיספר לפניו קודם על הנס שנעשה עמכם, – ודחפו אביך בנזיפה, תקע בלחיו והוציאו… ברם, הפעם הטעתני עיני… לחינם מיהרתי אליו בסוס, כאחד הרצים”…

כבש חנניה את פניו מעלבון וצער… עמד – וקרב אליו פרוקלוס ואמר: “עכשיו, חנניה בני, הרי אני אומר לך: אל תתיאש מן העולם”…

“ומה נעשה עוד?” – אמר בן-נתאי לזקן ופרש ידיו כאובד עצה.

עמד הזקן, ואמר: “מה לעשות – איני יודע. אלא מובטחני, כל המודה באל אחד – סופו לבוא לידי שלום ואב עם בנו – לא כל שכן?”…

נרתע בן-נתאי, עמד מתמיה לגוי זה שידו נשואה לשמים, – אם אין אזנו או עינו מטעתהו אף הפעם?…

                                         ***

 

כ    🔗

…וחג הסוכות חג של קידוש-השם ברבים היה אותה שנה בירושלים.

רבבות אלפי ישראל מכל קצות הארץ למשפחותיהם מספרים בגר הצדק יתרוֹ-פרוקלוס, שקבּל עליו את הדת בבין-כֶּסֶה-לעשור; וביום הכפּורים עמד כבר עם כל ישראל בהר הבית, בשעת העבודה…

איפרכוס ופילוסופוס – והללו אומרים: מלך גדול וראש סבי-דבי-אתונא – ועזב את כבודו, את כל יקר תפארת גדולתו שבארצו ובא ונתישב בירושלים להיות אוכל חוּלין בטהרה! הללו אומרים: מאה עולות הוא מעלה בחג, והללו מוסיפים: גם אלף שלמים, שלמי תודה על רוב נסים ונפלאות שנעשו עמו ועם בתו בים וביבשה; והללו מספרים: עיר חדשה הוא בא להוסיף ביהודה, – את הר הזיתים התחיל בונה, ואת כולו מראשו ועד תחתיתו לכל עבריו יבנה! –

ברם, פרוקלוס לא בנה אלא סוכה אחת גדולה וגבוהה בהר הזיתים, שיעשה בה משתה ושמחה בחג – חגו הראשון בירושלים.

סוכה ארוכה מאה אמה, דפניה – לוָחים משוחים בששר, וארבעה פתחים בה לארבע רוחות השמים; כפות תמרים והדסים – סככה; על דפניה פנימה סדינים מצוירים, ושלשלאות של פרכילי ענבים עם פרי עץ-הדר מאוגדים ותלויים בגימוניות של כסף וזהב; על פתחיה וילאות של תכלת, ודגלה עליה – הסודר, רקמת ברוריה לתפארת.

ושולחנות תוך הסוכה ערוכים כל היום בכל מיני מטעמים ויינות ועסיסי רימונים ופירות, – יבואו עניים ויאכלו, אביונים – וישבעו, ויחד כולם ישתו וישמחו.

ובשלישי לחג רבתה התכונה שבסוכה, כי משתה נעשה שם בו ביום לכבוד הנשיא, – הלל הזקן עם תלמידיו נקראו, והמה יבואו.

ובאה צוצלתא ושתי בנותיה התאומות, לעזור עם ברוריה בהתקנת הסעודה כי רבה היא. ושלא יהיו העניים חסרים – ערכו שולחנות גם מחוץ לסוכה, שולחנות בין הזיתים מסביב – וכל דכפין ייתי וייכול. וטבאי בן-נתאי אף הוא לא ינוח. רץ הוא עם המשמשים ומביא, רצוא ושוב ולחוש מה לצוצלתא – והיא, כדרכה, מסכימה לדברים שהיא נותנת לתוך פיו שלא מדעתו…

טבאי וצוצלתא – סוד להם כעת שרק שניהם יודעים בו, ושׂשׂ הבעל ולוחש לה, לאשתו: “ומהו אומר? ‘לאו!’ – הוא אומר: ‘לא כי – יבוא הוא אלי!’ אמרתי לו: ‘הכיצד? הכל טרודים בהתקנה לנשיא – ואיך ילך?’ אמר הוא: ‘ואיך אני אלך?’… אמרתי לו: ‘עם הנשיא יחד תלך!’ – ראיתיו נוטה הוא הפעם לדבר; שעת רצון הגיעה – ועיני לא הטעתני… סוף סוף הסכים! וכלום לא אמרתי לך, שיסכים?”…

“ודאי כך, בעלי! וכלום איני יודעת שעינך אינה מטעתך חלילה?”…

“והוא – הוא! אבל שמרי סוד עד לסוף!”…

ושוב נחפז בן-נתאי ונתעלם – ולשעת הסעודה חזר ונתגלה, כשהוא אץ ומכריז: “פּנוּ דרך! פּנו דרך! – הנשיא בא!”

ויצא פרוקלוס ועמו חנניה ובן-נתאי נצבים ומצפים. – הכה החליל ופתחו נוגנים בשיר:

נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל וְתִפְאַרְתּוֹ!

בָּרוּךְ בּוֹאֲךָ לְשָׁלוֹם!

וּבְרוּכִים תַּלְמִידֶיךָ בַּשָּׁלוֹם!

ומה ראיה ראה חנניה שנזדעזע פתאום ונרתע? ולמה הוא כורע, ומהלך ומשתחוה בפרישת כפיים – עד שנפל אפיים ארצה?…

לחש לו בן-נתאי לפרוקלוס: “בעל הזקָן זה שעם הנשיא – נקדימון הוא, – ואני הוא שהבאתיו לכאן!”

“קְלָס לך, קלס, בן-נתאי!”

והרי זה הלל הזקן תופש ביד האב וביד בנו, מקרבן זו לזו ואומר: “הותר הנדר! בטל הנידוי! ושלום – ‘שלום לכם ואל תיראו’!” –

ונקדימון נופל על צואר בנו בבכיה של רחמים – רחמי אב…

והלל פניו שוחקות כלפי כל ההולכים עמו, רמז ואמר: ' יי יברך את עמו בּשלוֹם!' – ומיד כמטר של מקראות מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים התחילו זורקים שלום! מלחמת שלוֹמים לתלמידי חכמים וזה לזה יורים מקראות כחיצים: “וישׂם לך שלוֹם!” – “שלוֹם יעשׂה לי!” – אדבּרה נא שלוֹם בּך!" – “ודוֹבר שלוֹם לכל זרעוֹ!” – “ואתּה שלוֹם וּביתך שלוֹם!” – “שלוֹם שלוֹם לרחוֹק ולקרוֹב!” – – –

ומשנתנו נקדימון האסכדי ויתרו-פרוקלוס שלום זה לזה, נמשכו הכל לסוכה בשמחה של שלום: “שלוֹם רב לאוֹהבי תוֹרתך!” – שלוֹם על ישׂראל!" –

נכנסו – ועמד נקדימון כשהוא משחק ואומר לבנו: “בני, זכוּר אני שפסקת לי פסוק אחד בשעתו, שאמרת: ‘בּית והוֹן נחלת אבוֹת וּמיי אשה משׂכּלת’, – עכשיו ‘נחלת אבות’ יודעני שחזרה לך, אלא 'אשה משכלת ', זו שאמרת – יכול אני לראותה?”…

מיד נתפנה דרך ונתרוַח מקום – וקרבה ברוריה ועמדה לפני חמיה כשפניה משולהבות, מעלימות חיוך של ביישנות – והוא מתגלה מתוך המבוכה…

“ומה שמך, בתי?”

“ברוריה, אבא מארי”…

“ידעתי, בתי, שכך הוא; ולפיכך שלחתי והביאו לך מביתי את מתנת ברוריה – ברוריה חמותך, עליה השלום”… ומיד נפנה נקדימון וקרא: “ינאי – קרב והקרב!”

שׂשׂ וקרב ינאי הלבלר, כשהוא נושא על טס של כסף עיר-של-זהב גדולה וקבועה אבנים טובות ומרגליות, – ונטלה נקדימון, קשרה בידיו לראש כלתו, וענה בקול נרעד ואמר: “עטרה זו על ראשה של ברוריה, אֵם בעלך, היתה נתונה; עכשיו, תהא זו בראשה של אשתו ברוריה, – אשה משכלת שזימן לו אבינו שבשמים בחסדו, בעוד שאנכי – – אבל – סלחו לי, בני…”

וחנניה וברוריה יחד כורעים נופלים, ומנשקים את ידי אביהם בדמעה…

חזר נקדימון ואמר עוד: “ולך, חנניה, בני, מה אתן כיום? – שאל, בני, – מה אתן?”

לא שהה חנניה ואמר בלחש: “את אוהבי ומורי, – אשאל ממך, אדוני אבי, – את ינאי עבדך”…

“ינאי, עבדי הנאמן והטוב: מעכשיו הרי אתה – של חנניה בני הטוב!”

וענה חנניה ואמר מיד: “ינאי הטוב והכשר! הרי אתה בן חורין… לעולם בן חורין!”

עמדו הכל תוהים, – וענה הנשיא בחיוך של חנינה: “חנניה! שוב אתה מבזבז את מתנת אביך?”… ונפל נקדימון שוב על צואר בנו וקרא: “בני! רשאי אתה, רשאי לבזבז עוד… נכסים שכנסתי – אתה עושה קרן-קיימת לפני הקב”ה!"…

ומשתחוה ינאי לנקדימון, מסמיק ומלבין, – מגמגם ואומר בדמעה לחנניה: “ואיך? משלחני אתה, נערי? – כלומר, רבוני ואדוני!… משלחני אתה מלפניך? ולאן אבוא, נערי, – אדוני הטוב?”…

“לרצונך, מורי ואוהבי, עמי תהיה; אך לא עבדי, אלא חברי אתה!”

ועד שהכל שותקים מתמיהה ופליאה של שמחה – קול אשה בא בקריאה לתוך הקהל: “ואיך זה? ומה זה?! – בגפה באה ועמדה לפני חמיה?!”…

צוצלתא – היא שנחפזה ובאה ממקום הכירים שבחוץ; היא – ולעזר הקטן בחיקה…

ומיד חפזה ונטלה האם המעוטרה והמאירה את בנה – בן שלשה חדשים, צח ואדום, גדל-עינים תמהות ועטוף שָני, – הרימתהו כלפי סבא נקדימון, – ונרתע התינוק חזרה…

אלא, משראה הקטן זקָן עב ומגודל מתקרב אליו, מיהר ופשט כפותיו הרכות – ונאחזו אצבעותיהן בסבך – ומחזיק הקטן ואינו מרפה, אינו מרפה ותולש! – וקם שחוק וגדלה השמחה בתוך הסוכה, וטבאי בן-נתאי שוחק ומרקד כילד ואומר: “וזהו ענשך, אבא נקדימון! קבלהו באהבה מידו של זה – ' וסר עוונך וחטאתך תכוּפּר'!” –

ובעוד שנקדימון מגפף ומנשק את בן-בנו והכל עדיין שוחקים ומלגלגים – פתח הלל ואמר בקול של כבוד וחנינה רבה לחנניה הכובש את דמעותיו:

“‘רוֹדף צדקה וחסד – ימצא חיים, צדקה וכבוֹד’ – ובך, בני, נתקיים עכשיו מקרא זה! שכן, אתה – צדקה גדולה עשית עם שבויה נקיה שפדית וריחמת, וחסד – חסד של אמת עשית עם המת, שהוצאתו מיד נכרים והבאתו לקבר ישראל; וראה! כעת מצאת: גם חיים – זה הקטן, גדול יהיה! גם צדקה – צדקת זו, אשתך שקרבתה תחת כנפי השכינה, וגם כבוד – אלו האבות, ‘תפארת בנים אבותם’, ששניהם חזרו אליכם, – אשריך, בני, אשריך!… ולמה חָוְרו פניך?”…

נענה חנניה ברעידה ואמר: “‘סוֹד יי ליראיו’… חייך, רבי! – מקרא זה שאמרתּוֹ, אותו מת-מצוה היה אומרו לי בכל חלום שנראה אלי… מקרא זה ממש!”…

והכל נשארו עומדים בשתיקה של תמיהה… ופנה הלל לכל הנצבים סביב ואמר בקול כבוש: “ואתם תמהים לדבר? – התורה ‘אמת יי לעולם’ היא. וכשם שהוא יתברך, אחד הוא בעולם הזה ולעולם הבא, כך אמיתו אחת היא בעולם הזה ולעולם הבא… תורה הנאמרת כאן היא היא הנשמעת גם התם”…

ומן הדממה שהושרתה – מעין נשימת עולם-הבא עברה ורפרפה בסככה של הסוכה…

והכל שותקים והולכים אחרי הזקן הלבן הקרב אל השולחן – זה השולחן לפני י"י….

 

כא    🔗

קידוש-השם – שולחן שתלמידי-חכמים מסובים עליו.

הלל רבן של ישראל בראש, ושני האבות, נקדימון האסכדי ויתרו-פרוקלוס, מימינו ומשמאלו, ובנו של הנשיא עם תלמידיו הותיקים (חברי חנניה ורבותיו) מזה ומזה מסובים. וחנניה ובן-נתאי, ועמהם גם ינאי הלבלר, עומדים עליהם לשמשם. – אוכלים ושותים והכל שמחים וטובים, ואחד אחרי חברו נענה ואומר דברי תורה משיבי-נפש, ואלו כנגד אלו עונים בדברי שירות ותשבחות ששמחה בהם לאוהבי תורה – ופרוקלוס יושב ושומע, שותק ומסתכל, שומע ומהרהר…

עתים מבקש הוא מחנניה שיאמר לו את הדברים יוונית, והלז לוחשם לאזנו – והוא מסתכל ושומע עוד…

לסוף עמד ונענה אף הוא.

פתח ואמר: "ברשותך, הלל נשיא ישראל, וברשות תלמידיך, מרנן ורבנן, אפתח נא פי גם אני!

"מורי ורבותי! – גר אנכי עמכם, מתמול בה, ואיני בפניכם אלא כתינוק שלא קרא ולא שנה, – ואף-על-פי-כן, דבר אחד מתבקש מלבי, כלפי חנניה בני, והריני לומרו לפניכם. ובבקשה! על חטאת שפתי עבור תעברו, כשם שלא מדקדקין עם תינוק שאינו רגיל, אלא יורדים להבין סוף דעתו ומשאלתו מה היא. ולהסכמת מורנו ורבנו, הלל נשיא ישראל, אני מצפה, – אם יהיו לרצון אמרי פי, ואעשם.

"בשעה זו שמעתיכם כמה פעמים אומרים: ‘נר – מצוה, ותוֹרה – אוֹר’; ואני – מנפשי ראיתי זאת, ואעידה. – כל ימי מגשש בחושך הייתי, עד שפרשה אחת, ראשונה שבתורה, האירה את עיני – והתחלתי לראות…

"ראיתי ואמרתי: רבונו של עולם, אדון כל הבריות והמעשים! אתה שהיית עד שלא נברא העולם, אתה שברצונך ובמאמרך בלבד נברא העולם, ואתה הוא המנהיג היחידי משנברא העולם, – חמה אחת בראת ונתתה והיא במרום, משמחת את עולם כולו וכל בריותיו; ותורה אחת באמיתך חקקת ולארץ נתת וביד משה לישראל עמך מסרתּה – ולמה אין אורה מאיר עדיין לכל בריותיך, ועוד החושך מכסה ארץ ולאומים בערפל יגששו?…

"כי צאו וראו: חסידי אומות העולם, כסוֹקרטוֹס ותלמידיו-חבריו, שצדיקים מברייתם היו – לא נתקררה דעתם באלילי אבותיהם, ביקשו את האלהים – ועמדו ושינוּ מסברה את תכונת אלהיהם, זה בכה וזה בכה, ולציורי דמיונם אלו שצרפו, עבדו בכל מאודם, הקריבו להם קרבנות בעניותם ונתנו את נפשם עליהם, – לטובה נתכוונו – ובטעותם נשארו ללא אור. ולמה? – אֵלים ביקשו הם למצוא, רבים ולא אחד יחיד שכוחו וגבורתו מלא עולם, וחסדו – אמת אחת היא לכל באי-עולם… ובאין דעת אלהי אמת – העולם אפל, ומלכות השקר והרשעה גוברת כיום הזה, – ועד אימתי, מורי ורבותי, עד אימתי כך?!

"ברם, אתם – אשריכם, בני אברהם יצחק ויעקב, שאתם משכימים ומעריבים על ההר הקדוש בירושלים ובבתי-כנסיות ובתי-מדרשות שבכל מקום ומיחדים שם ומקדשים את שמו יתברך באהבה! אשריכם ומה טוב חלקכם! – אבל תמיהני עליכם, מורי ישראל! כלום מדליק אדם נר וכופה עליו את הקערה שמא יאוֹתו אחרים לאורו?… ‘נר – מצוה, ותורה – אור’, והרי תורת חיים ואהבת חסד וצדקה בידכם היא – ולמה לא תשלחו להודיע טיבה בעולם, להאיר את הדעות?

“והרי אנשים יודעי לשון עמכם הראויים לשליחות זו: הרי כאן בן-זכאי הנאור והרחוּם, עקביא מנציבין החכם וירא חטא, ובן-בג-בג המתמיד בתורה וצנוע במצוות זה שלפנינו; וסבורני, עוד אחרים יש הגונים וראויים למלאכוּתו של השם יתברך, – ולמה, הלל רבן של ישראל, לא תשלחם, בברכה? יצאו נא וישוטו בעולם ודבר אלהים חיים בפיהם ישאו – ויהי אור! יכירו וידעו כל באי עולם, כי אלהים מלך עולם, – אחד הוא, ותעבור ממשלת זדון, תכלה הרשעה מן העולם, – ושלום בארץ יהיה מיראת י”י ומאהבה לו!

“ואני, גר עלוב, שזכּני הקדוש ברוך הוא והוציאני מאפילה לאורה והביאני בין חכמי-ישראל, שאהיה מתחמם לאוֹרם, – ברשותך, ענוותן הלל מאור-ישראל! – הריני ליתן את כל ממוני ביד חנניה בני, שיעשה בדבר, להפיץ תורה על-ידי שליחיך שתבחר, ולהרביצה ברבים, בכל גויי הארצות, – ואל נא תהא התורה מונחת רק בקרן זוית עלובה זו של פלסטינא בלבד! – –”

ונפסק הדבּוּר פתאום מפי פרוקלוס – שנזדעזע הלל, ננער ונזדקף וענה בחרדה: “ברוך כבוד י”י ממקומו – מהר הקודש בירושלים!"…

ובתוך כל המסובין, שננערו אף הם כאחד ונשארו עומדים תוהים ודוממים זה לזה – עמד פרוקלוס כמי שנתבע לדין…

שתיקה קשה וחמורה על הגר שהטיח בלשונו… אלא, משהרהר הלל קצת, החזיר והסביר פנים טובות והניח את ידו על כתפו של הגר, פתח – וחזרו דבריו להיות נשמעים בנחת.

אמר: “יודע אני בך, פרוקלוס החסיד, שכוונתך לטובה; אלא דבריך, שהם הם דעותיך, טעונים תיקון של צירוף ובירור, כמו שנאמר: ‘הָגוֹ סִיגִים מִכֶּסֶף – וַיֵצֵא לַצוֹרֵף כֵּלִי’… ומובטחני בך משתוסיף תורה – מאליך תעמוד על כך, ו”צורף" מבין תהיה… ברם, בעיקר דבריך, דבר גדול השמעתנו, ועליו הריני לישא וליתן עמך במעמד זה בפני חברינו.

"גדול הדבר שאמרת, שכבר נתנבאו נביאים עליו – ולכל בר-מקרא בישראל ידועים הדברים – שנאמר: “כּי אז אהפּך אל העמים שׂפה ברוּרה, לקרא כוּלם בשם יי”, ונאמר עוד “והיה יי למלך על כּל הארץ, בּיוֹם ההוּא יהיה יי אחד וּשמוֹ אחד” – ועל אותו “יום” נאמר גם: “לא ישׂאוּ גוֹי אל גוֹי חרב ולא ילמדוּן עוֹד מלחמה, וישבוּ איש תּחת גפנוֹ ותחת תּאנתוֹ – ואין מחריד”… כך נאמר ונאמר עוד בדברי נביאי האמת והצדק, ולזאת אנו מצפים ומתפללים לבורא כל הנשמות שתקרב ישועתו לבוא.

"אלא אתה, פרוקלוס, אומר: למה אנו מחשים ולא עושים לקידוש שמו ותורתו בעולם על-ידי שליחים שנשלח בגויים? – שאלה גדולה שאלת. אלא משמע שעדיין לא קרית את המעשה בנביא אחד שהלך לגויים, לנינוה העיר, בדברו של הקדוש-ברוך-הוא – ואף הוא נתפחד… ולמה? – הרבה יראת בשר ודם עושה, הרבה יסורי גלות עושים, והרבה נימוסין חדשים ולעג השאננים עושין לאדם; ואתה, כנראה, לא חשבת מה יהא על השליחים שתשלח… תלמידי-חכמים המזומנים להרביץ תורה ולהאדירה בישראל, אומר אתה להוציאם מיהודה שיהיו גולים אל בין עובדי עבודה זרה “למקום המים הרעים” – ומה יהיו אלה עושים שם? נאמר שיניחום להקהיל קהילות ולדרוש ברבים. ומה יעשה שליח עני וגר זה שיהיו דבריו נשמעים בין הנכרים, בשעה שהוא מוקף אויבים, או סתם ליצנים המבקשים להכשילו? לאלו יוַתֵּר ויהא מסיח כרוחם, לאלו ישַנה מפני היראה ויהא כמתפשר, ולאלו בפיוסים ישדל כדרך התגר על סחורתו – ודברי אלהים חיים – בשפת חנף, ולא בשפת אמת יהיו נשמעים בגויים… ועל כגון זה כבר צוַח הנביא ואמר: ‘על כּן תפוּג תּוֹרה ולא יצא לנצח משפּט… כּי רשע מכתּיר את הצדיק על-כּן יצא משפּט מעקל’ – לא תורה בטהרה, אלא פלסתר בעולם יצא, חלילה, על-ידי שליחיך, פרוקלוס!

“ומה אנו מבקשים? – ולואי ויתגדל ויתעלה שמו יתברך על ישראל עם קדשו בארצו, על-ידי התורה שתהא מתקיימת כאן על ידינו כמו שנצטוינו! – ואז שליחי אומות-העולם אלינו יהיו באים – ל”קרן זוית" זו, שיִחד הקב"ה לישראל עמו, ותורת אמת ישמעו! וכן נאמר: "והלכוּ עמים רבּים ואמרוּ: ‘לכוּ ונעלה אל הר יי, אל בּית אלהי יעקב – ויוֹרנוּ מדרכיו ונלכה בארחוֹתיו! כּי מציוֹן תּצא תוֹרה, וּדבר יי – מירושלם!’ – – שכן הבימה לתורה – כאן, בישראל, מקומה! בימה זו בהר הקודש הזה תּבּנה ותכונן עוד – ורבים שכמותך, פרוקלוס, עוד יבואו “אל הר ה'” – ולזאת אנו מחכים!

“אלא אתה בקנאת הקודש שאלת: “עד אימתי?”… אף אני, אחי, אומר: “אם לא עכשיו אימתי”… אימתי יוָדע להם לגויי הארצות שיש תורה בציון? כי על כן דברי אלהים חיים הם עצמם מטטור לתורתו יהיו! כיצד? רוצה אתה, חברנו, להקדיש את ממונך לשליחות? הנח להם לתלמידי-חכמים, שיהיו עדיין לומדים ומלמדים תורה לישראל כאן במקומם! ואתה קח ושלח מגילות שיורוך חכמי ישראל, – מגילות מן התורה שבתרגום זה של שבעים הזקנים (שהם דקדקו דבריהם) בעמים שלח; ואשר לב לו – בין יבין!… וכשחר זה שהוא מפציע ומעלה קרניו לפני צאת השמש – מגילות אלו אף הן בחושך יבקיעו ויהיו מבשׂרות בעולם את ‘יוֹם יי הגדול’ שעליו כל הנביאים נתנבאו, – ויוָדע בגויים כי ‘יי בציוֹן גדוֹל ורם הוּא על כּל העמים’”! – – –

ונפל פרוקלוס, כורע ומנשק לציצת הכנף במעילו של הלל… תולה פניו ואומר: “הלל רבן של ישראל! כל הפורש מדבריך כפורש מן החיים!” – –

עמד ובקול כבוש הודיע לכל הנצבים ואמר:

“הרי ממוני נתּן ברשותו של חנניה בן נקדימון חתני, שהיא מושיב סופרים וכותב מגילות מן התורה ומשלחן בעולם כהוראת הלל נשיא ישראל שבירושלים עיר קדשנו – אמן!”

“אמן ואמן!” – נענו הכל קול רם נרעדים ופניהם צהלו ושמחו.

ולמה כבש הנשיא את לבנת פניו בכפיו, יושב ושותק כתוהה ונפחד? –

---

 

חתימה    🔗

ואת מאמר פרוקלוס קיים חנניה.

המו רגשו גויים; רומי בתקפה את כל העולם מרעישה; אף זה עבדה בירושלים, העבד האדומי “הורדוס הגדול” מלך יהודה – אף זה בשגעונו ובזדונו משתרר ומסתער. שפעת קלגסיו רחובות שטפו – ודמים בדמים נגעו; גבהה ירושלים להתפאר בכבוד עושר כצור וכצידון, נשאה מטרפולין של היכלות, חומות ומצבות שיש – משא כבד המרוצץ את האומה, והארץ כולה – ציוחת-שכרון ואנקת-חללים; תרועת-שלטון עריץ עם דהרות-אבירים רחובות ירעישו – ולחישת-נקמה וחירוק-שינים מתחת יחתורו – – –

ושם בעמק השרון, בפינה מובדלה מלוד עיר התגרים, שם, לקצה שדהו של טבאי בן-נתאי – בתים בתים קטנים, נפוצים בין צעירי זיתים ונטיעות של תאנים – שרויים בשתיקה…

ובתוך המעונות הללו – מה?

סופרים צנועים יושבים פרושים בחבורות קטנות וכותבים.

כותבים הם ומעתיקים מגילות, – הללו עברית לעברים והללו יוונית לעמים; והם כולם עושים בפיקוחם והשגחתם של חנניה בן נקדימון וחברו ינאי הלבלר, ובתוך בית נרחב ונמוך, זה שמתחת שקמה עתיקה, נערות יתומות מישראל אף הן עושות במלאכה בפיקוחה של ברוריה – תופרות ורוקמות תיקים למגילות.

והמגילות בתיקיהן הנאים נשלחות לכרכים שביבשה ולכרכים שבים, ועד לאיים רחוקים אחת לאחת הן מגיעות. הללו במתנה לאנשי שם, חכמים וראשי-עם, הללו בטיבותא ללקוחותיו של נקדימון האסכדי, והללו נמכרות לאנשים שבשוק, – והן נלקחות בזול לכל יודעי ספר.

מגילות מוּצאות ונפזרות, כי את צוָאת פרוקלוס, זכור לטוב, חנניה עושה באמונה גם בשעה שהוא מפליג לדרכים רחוקות לשם עסקיו, – מגילות הוא מפיץ בין גויי הארצות.

והוא הוא חנניה, תלמידו של הלל הבבלי, שמגילותיו הגיעו גם למלכת חדייב! הוא חנניה שבעצתו נתגיירה מלכה זו – הילני, היא עם שני בניה איזֶט ומונבז!

ככתוב בספרו של יוסף בן-גוריון הכהן, ספר “דברי הימים לעם יהודה”.

והדבר – עדיין הוא הולך ונעשה עד היום הזה…

עד היום הזה – אלא, לא על-ידי תלמידיו ולא כהוראותיו של הלל הזקן – –

כי מיום שדברי-הימים נכתבים, לא נתקיימה עדיין אף דעה אחת כטבעה, וכרצונה הפשוט – עד היום הזה…

ולמה כך? מכבשונו של עולם הוא – ומי יֵדענו?

ובכן, צדיקים, – אפילו בשעה שדבריהם מתקבלים, כובשים פניהם מראות בהעשותם…

כי לא מדעתנו העולם נעשה ולא מדעתנו הוא הולך ומתנהג עד היום הזה. –