א 🔗
עוד לפני השקיעה התחיל זוחל עב כבד וצבה, וירד ויבלע את החמה הגוססת, הזבה דם, ויחן על פני העיר ויהי תלוי שם מת כל הלילה.
ומת הלילה בלילה ההוא, אפלים קפאו עצים, נתלה המוות בענפיהם וירעידם רעד של גסיסה, ותישמע ברעידתם נקישת שלדים בשלדים.
בלילה ההוא התגוללו אנשים על משכבותיהם בביעותי חלומות וזיעת פחד הרטיבה את כריהם מתחת לגופותיהם.
בבוקר עוד היו תלויים העבים על השמים, אלא שנראו גבוהים משל אתמול ויזו טיפות דקות קרות על פני הארץ החוטאת.
עתוני־בוקר הודיעו לקוראיהם פרטי רצח, שקרה בלילה ההוא:
"בבית הסמוך למלון ‘וויקטוריה’, העומד בטבור העיר, נמצאה מתה עלמה צעירה כבת שבע עשרה שנה. היא נאנסה תחילה ואחר־כך נחנקה. המתה היתה יפה מאד, בעלת קומה בינונית וגו איתן. היא נמצאה במיטתה לבושה כתונת לילה, שנקרעה בשעה שנאבקה עם רוצחה. כרי המיטה מהופכים וכמושים ומלאים כתמי דם, בצווארה שלושה פצעים עמוקים של צפרניים, שחנקו אותה. כפי הנראה נאבקה זמן רב עם הרוצח ומתה ביסורים גדולים. ארשת פניה נוראה; עיניה התפרצו מחוריהן ועל שפתיה קצף. על הרצפה אצל המיטה נמצא חבל דק וחדש עם עניבה (בוודאי רצה הרוצח להחניקה בו, אלא שלא בא לידי אמצעי זה). על השולחן העגול שבחדרה כוס מים ובתוכו זיכריות, שלא קמלו עוד, וסמוך לכוס מורה־שעות קטן, שחור, בתבנית לב וכיס של עור שחור ובו מטבעות כסף ונחושת. כל זה מעיד שהרצח לא נעשה לתכלית עושק. על שולחן של שיש לבן, שולחן הרחיצה, קערה ובתוכה מים מעורבים בדם, אשר בה שטף הרוצח את ידיו. על ירכתי הקערה סימני דם מציירים שלוש אצבעות, אצבעות הרוצח.
כנראה, קרה הרצח בשעה מאוחרת בלילה, כשהדיירים של הדיוטות התחתונות בבית זה כבר שכבו על משכביהם. אחדים מהשכנים מספרים ששמעו בלילה קול נחנק קורא: ‘עזרה! עזרה!’ ובחשבם, שקול שיכור הוא, עולה מן החוץ, לא שמו אליו לב כלל.
שם הנרצחה לא נודע עדיין, היא באה אל העיר לפני ימים אחדים. עקבי הרוצח נעלמו. הפוליציה הצלימה את שלוש האצבעות על פני כתמי הדם והחזיקה בכל האמצעים בכדי למצוא אותו".
הכל דיברו על המאורע הזה אף על פי שמקרה רצח לא היה לדבר היוצא מגדר הרגיל. מדוע התעניינו בזה, היה קשה לבאר. אפשר מפני שהרצח הזה היה באמת נורא באכזריותו, או אפשר משום שהנרצחה היתה צעירה ויפה מאד והרוצח אנס אותה.
וכל אחד ואחד חשב בלבו, ששמע בלילה את הקול הנחנק: “עזרה! עזרה!”
איזה הד רחוק ורפה צילצל בכל אוזן כל היום: “עזרה! עזרה!”
גם יושבי הרחובות היותר רחוקים היו בטוחים, ששמעו בלילה את הקריאה הנחנקה: “עזרה! עזרה!”
התלחצו בתולות אל אהוביהן ברטט, העתירו עליהם נשיקות מהולות בעצבת רכה ותעו אצבעות נוגות ורועדות מעט בתלתלי הבחורים.
בערב ישבו אנשים בתיאטרונים ובבתי קהוה והסתכלו לצדדין והביטו בעיני שכניהם בחשד ודבר־מה כבד העיק על הלב.
ב 🔗
כשפקח שארף את עיניו בבוקר אחרי הרצח, עוד לא עברה שנתו מעליו. הוא חש דפיקות תכופות בראשו כהלמות פטיש קטן והתעלפות בכל אבריו. אותה ההתעלפות, שהחלה פוקדתו בעת האחרונה לעתים קרובות ולילות נדודי שינה מלווים אותה תדיר והכל נשקף כמו מתוך אֵד עב ומתחיל מקבל אז צורה אחרת וגונים אחרים, כאלו טולטל פתאום, שלא בידיעתו, לעולם אחר.
“גשם יורד”, חלף רעיון במוחו ועפעפיו העייפים נעצמו שוב למחצה, נים ולא נים.
התעורר לגמרי לקול ה“ריבה”, שעלה מן הפרוזדור. היא סיפרה איזה דבר בקול רם ובהתפעלות עצומה.
שארף נזכר, איך פעם אחת כשישב בחדרו שקוע בקריאה, נכנסה אותה הריבה לחדר והביאה תה בשבילו. הוא הפסיק את קריאתו, קם ממקומו ובלי כל מחשבה תחילה פנה אליה בשאלה:
“הגידי נא, חביבה, הכדאי הוא לפי דעתך, לחיות בעולם? מה תאמרי לזה, הא?”
ועוד טרם פתחה פיה לענות הפסיקה ויתאדם. השאלה, שהתמלטה מפיו בהיסח הדעת, נראתה לו לנבערה מאד, והוא הוסיף תיכף וישאל:
“היש לך כבר חתן?”
לא, אין לה חתן ואין היא רוצה בחתן כלל. מציאה גדולה! אין לבה פונה אחרי הגברים, לחלוטין.
כך הוא טבעה המשונה.
ותסיים בקריאה דרמטית:
“הו, גברים, גברים!”
וכעבור חצי שעה נכנסה אליו שוב וחקרה לדעת, אם קרא לה או רק נראה לה שקרא בשמה. והוא הסתכל בה אז וראה ששערותיה נסרקו למשעי ונוצצות בעודן לחות. ושוב נכנסה אליו וביקשה מאתו להשאיל לה איזה רומן. היא קוראה תמיד רומנים, כששעתה פנויה. היא קראה כבר הרבה רומנים ועדיין חרות בזכרונה רומן אחד נפלא שקראה. מעשה בנסיך אחד, ש…
את המעשה לא רצה לשמוע, משום שכבר ראה את ידיה והן גסות ואדומות ואצבעותיהן קצרות ואצבע אחת ערומה בלי צפורן, וגם היבלת על לחיה הימנית לא הוסיפה לה לווית חן. עוד לפני ימים אחדים הוציא את תערו להתגלח ואז עלה פתאום על לבו לקרוא לה ולקצץ את יבלתה.
בעמל רב עלה לו להרחיקה מפניו שוב ולהפסיק את ה“יחוסים” אתה, עד אשר חדלה לסרק שערותיה ולהרטיבן.
“הו, גברים, גברים!”
שארף היטה אזנו והקשיב.
הריבה סיפרה עכשיו לאחד מדיירי הבית על דבר הרצח, שקרה בלילה. היא בעצמה היתה שם בצאתה השוקה. הו, הרחוב שחור מאדם.
כשהתלבש שארף ופתח את דלת חדרו, נכנסה אליו הריבה להביא סדרים בחדרו.
“איפה קרה מקרה רצח בלילה?” שאל אותה.
“סמוך ל’וויקטוריה', נרצחה עלמה”.
ופתאום הפנתה אליו את ראשה ושאלה:
“מאין יודע אתה, שקרה מקרה רצח בלילה?”
“שמעתי אותך מספרת”.
שאלתה לא נמצאה חן בעיניו. צל של חשד היה מהול בשאלתה, כך נראה לו.
והוא עמד וחיכה בקוצר רוח עד אשר תעזוב את חדרו.
“האתה אחרת לשוב הלילה?” הוסיפה הריבה לשאול.
“למי הדבר נוגע, אם מאחר אני לשוב ואם לא?” ענה שארף וקולו רעד קצת מרוגז.
“כך. בבוקר השכם היתה פה הפוליציה, דרשה רשימת שמות הדיירים הדרים פה וחקרה לדעת, מי איחר לשוב בלילה”.
שארף החשה.
“המאַדאַם וגם אנכי אמרנו שאיש לא איחר לשוב”.
שאַרף לא ענה כלום. הוא יצא מן החדר, טייל לאורך הפרוזדור בצעדים מהירים, עד אשר עזבה הריבה את חדרו. אז שב וניגש לחלון ונעץ עיניו בשמים המעוננים.
כך, כך. יודעת היא את סודי, אלא שלא רצתה לגלותו לפוליציה. הענין הוא רומנטי באמת. חא־חא־חא! העלובה חיכתה בוודאי, שאביע לה את תודתי, שאכרע לפניה ואנשק את ידה, את קצות אצבעותיה, אותה האצבע חסרת הצפורן. בררר… והוא, הכפוי־תודה, החריש ולא ענה כלום. יתבייש נא, לכל הפחות, בפני אותו הנסיך.
מעשה בנסיך אחד בעל נכסים רבים וארמונות שן ואוצרות כסף וזהב. לנסיך ההוא סוכנת יפה וצעירה, שחשקה בו לאהבה בכל לבה ונפשה אך לב הנסיך לא הלך אחריה, הוא חשק בנסיכה צעירה שהתגוררה בשכונתו ופיזר עליה את כל ממונו ואוצרותיו. כעבור שנים אחדות ירד הנסיך מנכסיו ואז בגדה בו הנסיכה ומסרה את לבה לאחר. הנסיך הורג אותה ביער ורוצה לשום קץ לחייו הוא. פתאום נגלית אליו הסוכנת, עוצרת בעדו מלהוציא את מחשבתו אל הפועל, מציעה לפניו את כספה, שצברה בביתו, מדברת על לבו דברי אהבה וניחומים, והוא כורע לרגליה ונושקה ושניהם בורחים בליל אפל אחד לארץ רחוקה ונפשותיהם מתקשרות בקשר אהבה, והם רואים חיים טובים ומאושרים וכעת חיה ולסוכנת בן.
“חאַ־חאַ־חאַ!”
הצחוק יצא צרוד וצורם בקצהו, כצחוק של להכעיס, ושארף החל לחוש שוב את כאב ראשו, כאב אכזרי קהה.
הוא נשאר עומד רגע באמצע החדר וידו האחת לוחצת את מצחו ועיניו עצומות בחזקה, כאלו הורידן למעמקי הלב והוא רועד בתוכו.
אז יצא החוצה, מיהר וקנה עתון ובתאוות נפש משונה התנפל עליו, פרש אותו תחת העננים המטפטפים, חיפש ומצא בו את פרטי הרצח ובעיניים רעבות בלע את השורות אחת אחת בדרך הילוכו.
“לאן אני הולך?” שאל את עצמו בקפלו את הגליון.
“כאילו אינך יודע בעצמך, לאן אתה הולך”, ענה בלבו קול אחר עוקץ ומלא אירוניה, “הולך אתה למקום הרצח!”
“נו, מוטב, למקום הרצח. ומה בכך?”
ותיכף החליט לבלי לכת שמה. מוטב לחזור הביתה. הרי זה ענין בשביל האספסוף וילדי הרחוב ולא בשבילו. מלבד זה נקל להתקרר היום.
והוא פנה לרחוב אחר, בסננו איזה קטע של ניגון מבין שיניו.
“תירוצים יפים, חא־חא־חא!” התלוצץ אותו הקול השני בקרבו.
בנפשו פנימה התגנב איזה מי־שהוא והתגרה אתו. איזה כוח טמיר משך אותו ללכת דווקא שמה, אולם לא הכוח הזה הפליא אותו. יותר התפלא הוא על הרגש המתנגד אל הכוח הזה, על הרגש המושך אותו משם. הרגש הזה הולך וגדל מרגע לרגע, ממלא כל משכיות נשמתו וחודר לנבכי הלב ומרעידו רעד של פחד, פחד גדול.
כשניגש שארף לאותו בית, ראה שם חבורות חבורות של אנשים. הם נשארו עדיין עומדים שם למרות הגשם היורד וגם למרות מה שהנרצחה הובלה מביתה לבית הניתוח. כולם דיברו על הרצח וכל אחד הביע את השערותיו.
שארף נתמך אל הקיר שלנוכח הבית ונעץ עיניו באחד החלונות של הדיוטה השלישית, משם הציץ ראש שוטר בעל שפם עב.
סמוך אליו עמדו שני אנשים וישוחחו ביניהם. האחד אדם באמצע שנותיו, בעל זקן צהוב ורחב כתפיים והשני צעיר גבוה ורזה עם פנים חיוורים, חולניים ועיניים גדולות ובוערות. ספק סטודנט עני, ספק פועל אינטליגנטי.
“ואני בשלי”, המשיך הצעיר את דבריו, “לא בין הפועלים והעובדים ולא בין הפושעים והגנבים הרגילים צריך לבקש את הרוצח אלא דווקא בין האינטליגנטים שלנו. זהו מעשה ידי אסתיטיק, חא־חא־חא! אדם הכורע ברך לפני היופי. והא ראיה, שיד הרוצח לא נגעה ברכושה המעט ומורה־השעות שלה וגם כספה נמצאו שלמים על שולחנה. חפצתי מאד לראות את האדם העליון הזה, לא בכדי למסור אותו חלילה ביד המשפט, אלא פשוט בכדי להסתכל בפניו. האין הדבר מעניין, להסתכל בפני אדם עז כזה הנכון בשביל הנאת רגע לרצוח נפש רכה וצעירה וגם להעמיד, במידה ידועה, את חייו גם הם בסכנה? חא־חא־חא!”
שארף עמד והסתכל בפני המדבר בעיניים פקוחות. הוא בלע כל מלה. פני הצעיר לא היו מוזרים לו. איה פגש אותו?
“כך, כך”, נהם הצהוב בכל פעם בקור רוח.
“אפשר מאד”, המשיך הצעיר ופניו נתעוותו כמו מכאב עז, “אפשר מאד, אני אומר, שמטייל הוא עכשיו בינינו רווה נחת ושליו ושוחק בלבו, שוחק עלינו, שוחק על הכל”.
הוא הפנה את ראשו לצדדים, עיניו הבוערות כמו חיפשו אותו האיש המוזר השוחק על הכל. הן נאחזו רגע בעיני שארף, שעמד והקשיב בנשימה עצורה ושארף הכירו. הוא נזכר, שנפגש אתו בלילה הזה.
הוא הלך הביתה וימשש באפלת הלילה את הדרך. אז שמע קול צעדי איש ממהרות אחריו להשיגו. הוא עמד ברעדה והלז ניגש אליו ויבקש מאתו גפרור.
הוא הושיט לו. הלז הצית את הגפרור ויגישו לפפירוסה שבפיו ואז ראה שארף את פניו ואת עיניו הבוערות. הריהו עכשיו לפניו.
לבו של שארף החל לדפוק בחזקה. במוחו חלף רעיון, שהצעיר רמז עליו בדבריו. כן, הוא כיוון רק אותו. הדבר ברור. הוא נעץ בו את עיניו החודרות והבוערות, הוא הראה עליו פשוט בידו. אין כל ספק.
זיעה קרה כיסתה את פניו. הוא החל להשתמט מהמקום ההוא, בתחילה קימעה קימעה ואחר כך בצעדים מהירים ובכל פעם הפנה את ראשו לאחוריו לראות אם אין הצעיר רודף אחריו.
“בכל זאת, חוצפה רבה היא מצדו להראות באצבע על כל הנפגש לו ראשונה. לפטפט ולהאשים בלי שום ראיות, המוכיחות אשמה, דבר נקל הוא מאד. הבאמת דיה לו פגישתנו בלילה בכדי לתלות את הקולר בצווארי? ומדוע מיהרתי לעזוב את המקום ההוא כאילו התגנבתי מפניו? הוא יחשוב באמת. עכשיו לא יטיל כל ספק. אימצתי השערותיו”.
צחוקו הצרוד של הצעיר צילצל עדיין באזניו והרגיז את עצביו, ושארף נזכר בשיחתו היום את הריבה וברכיו החלו לרעוד.
“מה הם רוצים ממני?”
ג 🔗
בשוב שארף לחדרו כבר הגיע הערב. רצוץ ונדכה התנפל על מיטתו בבגדיו הרטובים ממטר ומזיעה. מוחו צרב, רקותיו נקשו וגופו רטט מקדחת.
“פוּי, אני חולה. עלי לקחת את עצמי לתוך ידי”.
והוא החליט לסור ביום המחרת לרופא, למכירו הרופא חורול.
כן, כן, הדבר נחלט. מחר בבוקר ילך אליו. אין כל סכנה. יודע הוא לכתחילה, שעצביו רפו, נזדעזעו קצת ולא יותר.
לפני עיניו קם הקבינט של חורול. בחדר דממה. הרגלים צועדות קלות על הכביש הרך השטוח. מסביב בקבוקים ופכי זכוכית גדולים וקטנים, עבים ודקים. כלי הניתוח ומכשירי הרפואה מונחים דוממים עם זיום הקר המרגיע קצת את הדם הרותח בעורקים. נודף ריח קרבול מעורב עם ריחות אחרים המזכירים את המוות, וגם הוא שאנן. בארון הזכוכית ניצבים ספרים ואנציקלופדיות עבות, פרי עמל רב של חיטוט בגופו של אדם, גופותיהן של בתולות ערומות, אבריהן לכל חלקיהם וציורי כמוסיהן לכל פרטיהם, ציורים שאינם מולידים תאווה, אלא שריח בשר, בשר אטליז נודף מהם.
הרופא ליווה זה עכשיו חולה אחד ועומד בטלית לבן ומנגב את ידיו והוא חסון ואדיר, די רק להסתכל בפניו הבריאים ושלווה רכה כבר מתפשטת בנשמה.
בידו החזקה והגדולה הוא ממשש בדופק ומדבר באותה שעה על הכל. חולה חולה ואינטרסיו. אתו הוא משוחח תמיד מאיזה טעם על ענייני ספרות. אוֹ, הוא קרא את פיסרב ואת באֶלינסקי, כשהיה עוד תלמיד האוניברסיטה. גם את טוּרגנייב ואת סלטיקוב קרא האדם הטוב והחזק הזה. מה? כן… עצבים. אין אסון. אויר נקי, חלב ומנוחה. העיקר היא המנוחה. והרי גם רצפט. שלוש כפות ליום. הוי, הצעירים בימינו ועצביהם… חא־חא־חא.
הרעיון על דבר הדוקטור וביקורו ביום המחרת הרגיע קצת את שארף.
הוא קם ממיטתו, מצא גפרור והצית את המנורה.
עיניו נחו רגע על השולחן ופתאום התעורר. צמרמורת פירפרה בשרו וגלי דם צפו לבבו.
הוא ראה על השולחן צנפת חבל דק.
“עדיין זה חסר לי פה!” קרא בקול נדהם.
הוא ניגש בחפזון לשלחן, חטף במהירות את החבל והסתכל מסביב בפחד.
“איפה אסתירהו?”
ביד בוערת ורועדת לחץ את החבל ועיניו ביקשו בחדר מקום נסתר.
לבסוף מצא מקום בשבילו. הוא ניגש במהרה למיטתו, הרים את המצע, עשה בו חור ותקע את החבל לתוך הקש עמוק עמוק.
פלגי זיעה ירדו על מצחו ונתלו בריסי עיניו, התנפחו גידי בשרו ודם חם היה רותח ושותת בהם.
שארף ניגש לכסא ונשמט עליו באין אונים וניגב את פניו. אחר־כן הוציא מצלחתו עתון, פרש אותו ומצא סימני שלוש האצבעות שנצטלמו, שם את אצבעות ידו הימנית על אותן האצבעות שנצטלמו בעתון וממדד אלו לאלו.
אֶ, שטות! זוהי הירושה האחת הנשארה לפוליציה ולא בנקל ימצאו אותו על פי הסימנים הללו. חא־חא־חא.
באותו רגע הקשיבו אזניו קול צחוק משונה וזר. הוא קפא על מקומו מרוב פחד בעיניים לטושות ובולטות ופה פעור.
ותיכף נוכח, ששמע את קולו הוא שנשתנה כל כך ונעשה לזר, אלא שהרכין את ראשו ועיניו בדקו מתחת למיטה.
הוא החל לצעוד הנה והנה לאורך החדר בכדי להפסיק את הדממה. הד הפחד עדיין רעד בנפשו ומתח את עצביו.
ופתאם התפרצה צריחה פראית מלבו כקול חיה פצועה, רגליו פקו והוא נתמך בקיר, שלא יפול.
עיניו ראו פני זר בחדרו, שנתגלה כברק ונעלם. שארף התכווץ בכל גופו אל הקיר כאילו רצה להפילו ולבקוע לו דרך בו. ומיד שבה אליו בינתו: הוא ראה את פניו בראי.
והוא ניגש לראי, הסתכל בפניו, שנפלו ונשתנו, ובעיניו, שנשקעו תחת מצחו. בבותיהן התרחבו ולהטן חד ונוצץ ולבו נתמלא רחמים לעצמו.
“נו, חדל, שארף, חדל משגעונך. ראה מה עוללת לך. אי בינתך, שארף? לא יפה הדבר, חי נפשי, לא יפה הדבר, שכב לישון והיה לאדם”.
ומוסרו זה לעצמו פעל מעט עליו. התרככו המכאובים, הציפה ילדותו וקול אֵם רך ומפנק לטף את הלב.
הוא כבה את המנורה, שכב במיטה, כיסה את פניו באדרתו כמסתתר מאויב הרודף אחריו והחל למנות: “אחת, שתים, שלש…”
העיקר הוא לבלי חשוב כלום, לשכוח הכל הכל, לנוח ולישון.
הוא מנה עד מאה ושמונים, אלא שזה לא הועיל לו להשתיק את המחשבות הנוקרות, שעטפו נשמתו, כבשו אותו כולו. המספרים עברו באופן אבטומטי, הם לחוד ואותן המחשבות לחוד.
לפניו קם אותו הצעיר החולני עם עיניו הבוערות שנאחזו בו כעלוקות ולא הרפו ממנו לרגע. בדמיונו הלוהט קיבלו עכשיו פני הצעיר צורה אחרת, משונה ונוראה ועיניו גדולות, עמוקות כאבדון ויורות זיקי אש והן רודפות אותו, רודפות.
מה רוצה הוא ממני? והריבה עם שאלותיה? מדוע באה הפוליציה דווקא הנה?
הוא השליך מעליו את האדרת וישב.
“נו, טוב. ענה את נפשך. הנני, ענה את נפשך”.
בחדר שררה אפלה. הוא ראה את כלי חדרו המטושטשים בחשכת הלילה והם נוגים כמשתתפים בצערו.
“בשעה זו נרצחה!” חלף בראשו כברק.
היא שכבה על מיטתה יפה, רעננה. כותונת דקה עטפה את הגו האיתן והצח והתחממה בו. המכסה נשמט. שדיה העגולים, שדי בתולה מתגנבים מתחת לכותונת ומשקיפים בחושך, שדיים שלא נגעה בהם עוד יד גבר, שלא ראתה אותם עין תאווה מלבד הכתלים הקרים, האילמים.
מגולות הידים הענוגות. האחת נשמטה ותלויה באויר.
דממה בחדר. נשמע רק קול נשימה בריאה, שלווה, וריח גו פורח מתמזג עם ריח הזיכריות שעל השולחן.
ופתאום…
שתי זרועות מתנפלות על הגו הישן, החסר מגן, והידיים תועות במחשכים, מחליקות את הבשר החם, זוחלות עליו כנחשים.
היא מתעוררת, היא נאבקת, רוצה היא לצעוק.
הפה נסתם ביד אמיצה והיא שוכבת בלי אונים נכנעת.
הגו יטמא. יונקות אותו שפתיים בוערות, נושקות אותו, דוקרות כאלפי מחטים.
ואותן הזרועות, שרעדו לפני רגע על בשרה מתאווה, אותן הזרועות לוחצות ומהדקות את צווארה עכשיו כחישוקי ברזל, לוחצות ומחניקות.
היא נלחמת בשארית כוחותיה, העיניים הולכות ומתמלאות דם, מתפרצות מחוריהן, הפנים החיוורים הולכים ונעשים אפלים, אפלים, קצף יז הפה.
“עזרה! עזרה!”
הקול הוא רפה, נחנק ואין אייל. מסביב הס. חרש הלילה, מת הלילה. דממת קבר בכול, ורק קול חלוש אחד ובודד בכל העולם השחור קורא לעזרה:
“עזרה! עזרה!”
ברך אחת לוחצת את הלב, רומסת את השדיים, יד אחת סותמת את הפה והשניה חונקת, חונקת, תוקעת את הצפרניים בצוואר עמוק, עמוק.
הגו מפרפר, רועד, נחלש מרגע לרגע.
רעידה אחרונה – וסוף.
שארף החל לגנוח, נשמתו כבדה ושיניו נקשו ברעדה.
הוא קפץ ממיטתו, תקע את ידו לתוך המצע, הוציא את החבל, פתח את הדלת בדממה ויצא.
הירח טייל בין גושי עננים נקרעים, ביצבץ רגע ונעלם שוב, הופיע והסתתר כמרגל. על הארץ התנפלו לרגע צללים וברחו, חזרו ונסו שוב, רחשו והתלחשו בדממה.
שארף עמד ופניו כלפי רקיע. הביט ולא ראה כלום. רוח לילה קר בא ולטף את שערותיו הפרועות, הרטובות. הרימן וזרק בפניו.
הוא כרה גומה, שם בה את החבל וכיסה בעפר, הסתכל לכל עבר והתגנב שוב החדרה.
ד 🔗
יום המחרת היה יום קיץ יפה. שארף קם ממיטתו יגע ונלאה אחרי ליל נדודי שינה וילך לבית הרופא.
הוא ניגש לדלת, אחז בידו את הפעמון בכדי לצלצל, אך תיכף התחרט והשיב אותה.
בלבו התעוררה פתאום שנאה עזה לאדם החסון והבריא הזה ולמנוחת נפשו. הוא יתחיל בוודאי לחקור כדרכו את סיבת הריסות עצביו ומה יענה אותו? מה יוכל לענות? מלבד זה אין הוא רוצה כלל ברצפטים העלולים ליישן את הרגשות, אדרבה, רוצה הוא לראות הכל בעיניים פקוחות והרגעת העצבים עכשיו היא רק אונאה עצמית ולא יותר. אמת, הראש בוער, בגו אין מתום, איזו יד נעלמה התגנבה לתוך הלב ומכווצו באגרוף חזק, אלא שיש סיבה, שגרמה לזה, ומוטב לו שיראה את הדברים באורם האמיתי ואז יקל לו להיות יותר זהיר, לעמוד על נפשו בשעת סכנה זו.
והוא חזר משום ויתע בלי כל מטרה.
לשוב ולשכב במיטה לא רצה. נדמה לו שבשכבו בביתו לא יראה את הסכנה הצפונה לו. צריך הוא לשהות ברחוב, להסתכל בפני הנפגשים, לראות איך הם צופים בו, להיווכח עד כמה שומרת הפוליציה החשאית את עקבותיו.
הנה מלפניו הולכת איזו בריה. זה פעמיים הפנה הלז את ראשו אליו. הנה עמד שם על פרשת דרכים ומחכה. שארף עובר עליו ונשימתו הולכת וכבדה והוא שומע את צעדי הלז מאחוריו. שארף פונה לימין והלז אחריו כצל. אז עומד שארף על מקומו והלז עובר עליו ונעלם.
“תכסיס ידוע, בוודאי יבוא אחר על מקומו”.
אחרים באו ואחרים הלכו, והוא ראה רשת גדולה פרושה לרגליו. בצדי הדרכים, בקרנות הרחובות ובפינות הבתים אורבים לו, אורבים מכל עבר.
עוד מימי ילדותו היה מתעורר בלבו איזה רגש חד, שלא יכול לכנותו, כשהיה נפגש עם שוטר. מעולם לא קרה לו שיעבור ולא יחוש את קרבתו של הלז. הוא הסתכל וראה איך אנשים עוברים ואינם שמים כלל לב לפוליציה, אלא שהוא היה מרגיש בהם ולו גם בעיניים עצומות. יש שהיה מתרחק מהם בעברו ונוטה הצדה או להיפך, אותו רגש היה מושכו דווקא אליהם ואז היה מתחכך בהם בעברו, דורך על רגליהם ומבקש סליחה.
עכשיו התחדד הרגש הזה ונעשה חריף ביותר. לבו התחיל מפרפר בו, כשהיה רואה שוטר עוד מרחוק.
ואותן המודעות הגדולות, שצמחו בן־לילה בקירות הבתים והן תלויות בעמודי הרחוב, מה מכאיבות הן ודוקרות בשרו. האופל יקחן יחדו עם הפבריקנט לפפירוסות. פתאום עלה על דעתו של אותו פבריקנט לפרסם את פפירוסותיו על ידי תמונת איש גדולה האוחז פפירוסה בין שיניו והוא מסתכל בעיני כל עובר בעין חודרת ואצבעו האחת מושטה ונוקבת ממש בעין. בכל אשר פנה הריהו נפגש עם אותו המבט החודר והאצבע המושטה והיה עובר בחפזון ובעינים עצומות ותועה שוב מרחוב לרחוב.
אחרי תעיה רבה של שעות אחדות החלו כוחותיו לעזוב אותו והוא סר אל גן העיר לנוח.
שם השתעשעו מחנות ילדים. הם רצו הנה והנה כנמלים וקולותיהם מילאו את האויר הצח חיים ותנועה.
שארף עמד בתוך מחנה הילדים והסתכל בהם זמן רב. פצעיו כמו העלו קרום באותה שעה ונסתתר הכאב. חיוך חולני השתפך על פניו.
מתוך מחנה הילדים העיר אליו תשומת לבו ילד כבן ארבע עם תלתלים ארוכים, תלתלי זהב ועיני תכלת בהירות ופקוחות כתכלת הרקיע הפרוש עלי הראש.
הילד חש עליו את עיניו של שארף, שננעצו בו והוא עמד למולו ויסתכל בו. רגע עמדו זה מול זה והביטו איש בעיני רעהו דוממים, סריוזים.
זרם עבר בגופו של שארף. הוא לא יכול נשוא יותר את המבט התמים ומיסטי כאחד. הוא ניגש לילד, נגע בכפו הבוערת בתלתלי המשי, נגיעה משהו כנגיעת האויר הקליל ויקרא אליו:
“למה תביט בי ככה, יקירי?”
הילד צעד צעד אחד אחורנית ולא המיש עיניו.
“למה תסתכל בי כה, מלאכי?” הוסיף שארף וקולו רעד, “לך, השתעשע”.
הילד הלך לו והתבולל בין שאר הילדים.
שארף מצא לו ספסל ריק בתוך הגן וישב ועיניו העייפות נסגרו.
וכשנפקחו שוב הסתובבו ורקדו לפניו עלי אש ירוקים. הם נפלו חופנים־חופנים על העצים, על האדמה, על פני הילדים המשחקים, ורבים היו העלים הצהובים, עד אשר לא ראה דבר מלבד עלים, עלים, עלים.
מבול של עלים צהובים.
איזה איש ניגש וישב על ידו, אלא ששארף לא ראה אותו, העלים כיסוהו, הוא החזיק בידו עתון ומטר העלים ירד גם עליו.
ופתאום שמע קול קורא:
“נורא!”
“נורא!” ענו שפתי שארף כהד.
“מה נורא?”
“מה? אין דבר…” מלמל שארף נבוך, “כמדומני שאתה אמרת”.
“כן, כוונתי להרצח, שקרה סמוך ל’וויקטוריה', נפגשנו שם אתמול”.
ראשו של שארף ניתן בצבת, עורקיו צבו משטף דם קודח והעלים הצהובים חדלו פתאום מרדת. הוא ראה את פני האיש, הוא הכירו.
זה היה אותו הצעיר החולני עם עיניו הבוערות.
“הוא שומר את צעדי, מרגל הוא אותי”, ריפרף רעיון במוחו העייף.
“כבר נאסרו ארבעה אנשים, שהפוליציה חשדה בהם ברצח”, סיפר הצעיר, “וכולם נשתחררו, משום שאין כל ראיות מוכיחות אשמתם. הפוליציה בוודאי שלא תנוח, חא־חא־חא. מאורע זה פוגע בכבודם. העתונים מתנפלים ומאשימים אותה. הדבר יבוא לידי כך, שהפוליציה תאסור איש נקי, תתלה את האשם בו, וכבר ימצאו ראיות, הפוליציה יכולה הכל. היא תיאלץ לעשות זאת בכדי להרגיע את דעת הקהל, בכדי להראות את חריצותה. חא־חא־חא. לעת עתה הבטיחו אלף כסף למי שיגלה את עקבי הרוצח, אלא לבסוף יחלקו בעצמם את הכסף ביניהם. חא־חא־חא…”
שארף החשה. צחוק אדם זה החל לפעול עליו לרעה מאד. רעל נוטף מצחוק זה.
הלז ראה את שארף שותק ויחשה גם הוא ויתעמק בעתון.
שארף עצם את עיניו שוב.
“כנראה חולה אתה”, שמע פתאום את קול האיש.
עיני שארף נפקחו. עצביו נמתחו עוד יותר.
“מנין לך הא?” שאל בחרדה.
“הנך גונח, הנך מדבר איזו מלים קטועות בלי קשר, פניך חיוורים ועייפים, צריך אתה לשכב”.
“לא כלום, לא כלום…” קולו של שארף הלך וחזק, על שפתיו נראה חיוך מאונס, “אמת, חש אני קצת בראשי, אלא שהשכיבה במיטה היא גרועה מכל בשבילי. בכל פעם כשאיני בקו הבריאות, אז אני יוצא דווקא החוצה ומטייל כל היום. השכיבה היא נוראה אצלי מכול. בשנה שעברה נחליתי וטיילתי ברחוב כדרכי עד שנזדמן לי רופא אחד ממכירי, ראני והזהיר אותי לשכב משום שחושד הוא בי מחלת הטיפוס, המחלה הזאת הפילה אז חללים רבים, אלא שבשום אופן לא רציתי לשמוע בקולו ולשכב. ומה אתה חושב? כעבור ימים אחדים רפתה ממני מחלתי והייתי ככל האדם. יש שהשכיבה בעצמה עושקת את כוחותי”.
שארף הפסיק. דמו צף ללבו, היכה וכיווץ אותו.
“למה כל הוידוי הזה? מה תועלת בכל השקרים הללו?”
הוא קם ובצעדים תועים יצא מהגן.
“הוא שומר צעדי. אין ספק. רוצה הוא באלף כסף שהבטיחו. מטבע הגונה היא בשביל בריון זה”.
תיכף השיגו הצעיר, עבר על פניו ונטה לשמאל. שארף ראה אותו בעברו על פני השוטר העומד אצל מבוא הגן.
“בוודאי רמז לו לשוטר…”
שארף הלך והתקרב לשוטר, הביט בלב דופק בפני העוברים, כאילו לא שם אליו לב כלל ופלט איזו נגינה מפיו.
“עמוד!” עצר פתאם בעדו השוטר וחסם את הדרך לפניו.
“בא הקץ!” חלפה וריצעה מחשבה את מוחו.
והוקל לו. חרד חרד הלב רק פעם ואיננו עוד. מת הלב לגמרי והוא עומד בלי לב ובלי יסורי לב.
בא הקץ!
“כשעוברים את הרחוב צריכים להביט בשתים! כמעט נרמסת על ידי מרכבה”, קרא השוטר וירף ממנו.
שארף עמד ולא זע. נתאבנו כל חושיו בו. הוא לא שמע ולא הבין את דבריו.
“עכשיו עבור!” קרא השוטר והראה באצבעו לעבר השני.
שארף לא ידע כלום. הוא הביט על האצבע והלך לאותו מקום שציוותה לו האצבע המושטה.
ה 🔗
בבואו הביתה נכנסה אליו הריבה ושאלה אותו, אם יאכל דבר מה.
“לא”, ענה בקצרה ובקול רוגז.
“אפשר חולה אותה? זה שני ימים, שלא טעמת כלום”.
“בריא אני. אכלתי בבית אחד ממכירי”.
היא יצאה ושארף כעס על עצמו שוב על תירוציו ושקריו.
“מה להם ולי? מדוע אינם נותנים לי מנוחה? יכולים הם פשוט להטריד אדם מן העולם”.
הוא החליט באותו רגע לבקש לו מעון אחר. עוד בשבוע זה יעזוב את המעון הזה.
ותיכף שב ממחשבתו.
“לא, לא. לא עכשיו. עכשיו אין אני צריך לעשות זאת, יעברו ימים אחדים”.
הוא ניגש לשלחן, הוציא מבין ספריו איזה ספר, פתח אותו באמצע והחל לקרוא בקול, בטיילו בחדר בצעדים מהירים.
הוא עבר בחפזון על פני דפים אחדים מבלי הבין אף מלה, אלא שהמשיך את קריאתו בצמאון עז. גרונו ניחר, לסתותיו הכאיבו לו, נשימתו המהירה פסקה באמצע וגוועה, ואז עמד, זרק את הספר על הארץ וקרא בכעס:
“יפוצץ לו האדון המחבר את ראשו הוא!”
הוא שכב, הוציא מצלחתו את העתון שקנה היום ומצא שם את תמונתה. זמן רב שכב והביט על התמונה. הוא לא יכול להסיר מבטו ממנה.
ולאט־לאט החלו העיניים שעל התמונה להיפקח ולזוז. זאת לא היתה כבר תמונה מתה. העיניים התרחבו וגדלו, ניצתה בהן אש, שלהבת בערה בהן והן חדרו לתוך עיניו הוא, הביטו לתוך נשמתו עמוק, עמוק ובערו. והעיניים בכו, דמעות גדולות וכבדות טיפטפו, טיפטפו לתוך נשמתו הכואבת והתחננו וקראו “עזרה! עזרה!”
קופא וגלוי עיניים שכב שארף. היא נעשית לו קרובה כל כך וחביבה כל כך מאיזה טעם. שפתיו הלוהטות נשקו את התמונה, והוא לחץ אותה אל לבו ושפתיו לחשו מלים מלאות אהבה, כינויי חיבה…
ופתאום התעורר מקפאונו, קפץ מהמיטה ובעיניים גדולות התבונן מסביב.
קול המולה שמעה אזנו, כקול משק כנפיים גדולות, שחורות. הוא עצר נשימתו והקשיב ברעד.
מהמעלות רצה הריבה והכריזה בקול גדול בעברה דרך הפרוזדור:
“הלוויה, הלוויה של הנרצחה”.
לבו של שארף נמק בקרבו, הוא סחב את רגליו הכושלות בעמל רב, פתח את הדלת ויצא.
מרחוק הלכה והתקרבה ההלוויה, ושארף חשב אם כדאי לו להתראות עכשיו או מוטב לו שישוב החדרה.
אלא שלא שב. הוא עמד על מקומו בברכיים רועדות והביט.
עברה עגלה ועליה ארון עץ פשוט. משני עבריה הלכו שוטרים אחדים ואחריה עשרות מלווים. שארף הכיר ביניהם אותו הצעיר. הוא הלך מהעבר השני ולא הסתכל בו עכשיו.
הוא עמד עד אשר נבלעה ההלוויה בתוך רחוב אחר. אז שב לחדרו.
“נקברה וסוף!” קרא בקול.
שלוותו שבה אליו בבת אחת. פג שכרונו ברגע אחד. מרגוע כזה לא חש בנפשו זה כבר.
“נקברה וסוף”.
הוא צעד לאורך החדר ברגלים קלות, חיכך יד ביד מאיזו הנאה נסתרה ושפתיו מילמלו.
“נקברה וסוף!”
הוא פתח את הדלת, קרא להריבה וביקש להגיש לו ארוחתו. ברעבון משונה בלע את המאכלים מבלי לעוס אותם, השתעל והתחנק עד אשר נדחקו בקושי רב דרך בית בליעתו.
“נקברה וסוף”.
היא נגלתה אליו, היא באה אליו.
דומם נכנסה, כולה עטופה לבן, ישבה על יד מיטתו, סילסלה שערותיו הרטובות מזיעה.
פזורות היו שערותיה, נפלו גלי זהב וישכרוהו בריחם מעורב ריח זיכריות.
“בחירי, חתני”, לחשה, “אהובי ובחירי”, ושפתיה נשקו את מצחו.
“נכריה וזרה את לי, לא אהובתי את, אסוני הנך”.
"אהובי, חולה אתה ולא תכירני. דורות ויובלים כבר חלפו, באחד מחיינו הראשונים נשבעת לי אהבה, צעיר היה אז העולם ושנינו חיינו בארץ רחוקה. שם תכלת נצח בשחקים והאדמה רכה וחמה, שם צחוק על שפתי כוכבים ופרחים נושקים.
הזוכר אתה? לא?
הקשב ושמע נא את שירתנו, שירת האהבה. שירה משיבה זכרונות קדם יותר ממלים יבשות. תן לי לנשק אותך, תן לי לשיר את שירתי לתוך נשמתך הכואבת… מה בוערות שפתיך, בוערות כמו מנשיקתנו הראשונה אז…"
“נשקי… עוד… זכרתי אהבת נעוריך, בחירתי. שירי לי את שירתך”.
“וארשתיך לי, אהובי, וארשתיך לי לעולם. טהורה אני מטומאתי, זך ורענן גווי, חלב ציפור עורי, יין הטוב נוזל בעורקי, הרי טעום נא…”
והיא זרקה שערותיה, והושיטה לו צווארה המגולה.
“תני לי לנגוע”.
והוא נגע בשלוש אצבעותיו, תקע צפרניו עמוק, עמוק…
שארף התעורר רועד. הוא חש כאב בצווארו ובאצבעות ידיו, כאילו דקרו אותם מחטי אש.
הוא ישב, השמיט את ראשו בין ברכיו והחל להתנועע כמטורף.
“אבדתי. אבדתי”.
הוא נזכר בדברי אותו הצעיר בגן ושפתיו לחשו:
“אבדתי. אבדתי”.
לו קרה הדבר באמריקה, כי אז היה ההמון שובר את דלתות בית כלאו עוד לפני המשפט והיו קורעים את בשרו גזרים, גזרים.
פה יתלו אותו.
באותו בוקר תזרח השמש, יהיה בוקר שאנן ורוח שלווה. יצפצפו צפרים, יפרחו פרחים והרוח יסלסל תלתלי העצים.
ואפשר שגשם ירד, מעוננים יהיו השמים והוא יתפלל לקו שמש, קו שמש אחד, קו שמש אחרון, קו שמש בטרם ילך ואיננו.
ואפשר שלא ידע דבר מכל אשר סביב, אפשר שלא יחוש כלום, אפשר שבלבו יצלצל הד קול עולמות אחרים, רחוקים, עולמות, שכבר היו, עולמות שייבראו.
מי יודע? אפשר שעוד ייפגש אתה, תתאחדנה נשמותיהם יחד, צעירות, מצורפות.
ובלילה יציצו על האדמה היגעה, יביטו מאושרים באהבה.
מי יודע עתידות? מי יגד הבאות?
ו 🔗
בבוקר רפתה ממנו מעט הקדחת.
הוא החליט לעזוב את העיר. יעבור עליו מה.
כלומר: הוא לא יעזוב את העיר לגמרי, הוא יצא רק לימים אחדים לעיר המולדת בכדי לעודד את עצביו, שנהרסו בימים האחרונים. הוא איננו בורח. הוא יסע רק לימים אחדים אף על פי שיכול הוא להישאר שם ואין כל דבר שיקשרהו אל העיר הזאת, אלא שישוב הנה דווקא. רק לימים אחדים יעזוב אותה.
הוא התחיל להתכונן לדרך.
ראשית כל נחוץ להביא מעט סדר בחזותו. עליו להתגלח ולהחליף את הבגדים. גם פרחים יקנה לו. הוא יקנה לו זיכריות. מה?… לא לא. רק לא זיכריות. הוא יקנה לו אגודת פרחים לבנים, טהורים.
הנסיעה וזכר עיר המולדת הרפו את לבו. כאב נפשו כאילו נמרח בדבר חם, לוטף.
כשנכנס לבית הגלב ישב וחיכה עד אשר יגיע תורו. על הכסא ישב איש אחד והתגלח. שארף ראה בראי את צווארו הנפשט והגלב מעביר עליו את התער.
צווארו המגולה של הלז הזכירו תמונה אחרת. אותה התמונה, שלא נתנה לו מנוח בימים האחרונים והרעילה את חייו, הוא התרומם ממקומו בלב דופק ויצא בהבטיחו לשוב תיכף.
הוא כמעט רץ לביתו. בשינים מהודקות ולחש כל הדרך:
“צפרניים! צפרניים!”
זה היה בשכבר הימים. אותם הימים הרחוקים שמהם התחיל האדם להזכיר את עברו.
פעם אחת שחט בפניו אחד מחבריו חתול קטן. הוא זוכר אותו גם עכשיו: חתול עיוור, קטן ושחור, שהיו ממתיחים אותו על כף היד והוא רועד חם ורך.
הוא שחט אותו בשברי זכוכית, שחט ולא שחט. החתול התגולל, גסס, דם נזל מפצע צווארו והוא פירפר. פירפר.
המחזה הזה עשה עליו אז רושם נורא, פצע את נשמתו, נשמת ילד, והוא רץ ברחובות כמטורף וצעק:
“שוחטים! שוחטים!”
שארף שב הביתה והתחיל צובר את חפציו לתוך ארגזו, אחר כך ישב לנוח.
כך, כך. הדבר היותר טוב בשבילו הוא לעזוב את העיר. פה בהכרך הגדול, בתוך כלוב האבן עם ארובותיו ועשנו אפשר להיחנק בנקל. שם יעבור הכל. החלום הרע יעזוב אותו.
לפני עיניו קם בית הנתיבות הגדול. משרתים, מודעות, מסילות, שדות מנומרים מסתובבים ועמודי טלגרף רצים בבהלה. נוסעים יוצאים, נוסעים באים. הנה עובר המסע דרך תחנה קטנה. השעה היא שעת שקיעה. התחנה מוקפה עצים, בודדה בשדה. החמה גוססת אדומה מבין העצים, ועל הפלטפורמה מטייל לו הפקיד יחיד ובודד, עזוב פה בין השדות עם עלייתו הקטנה וחלונותיה הצרים ווילוניהם הנוגים. המסע עובר כאילו נמלך להיעכב פה רגע ומתחרט ורץ הלאה בחפזון.
מתראות על התחנות עלמות יפות, מרחפות ושוחקות ושולחות נשיקות פרידה ויפיין הולך ונחרת בלב ומעיר זכרונות נוגים, נעימים.
ופתאום הוא מכיר אותה ביניהן – – –
הוא יצא אל החצר, חפר את הגומץ, הוציא את החבל והטמינו בצלחתו וילך לבית הפוליציה.
שם התוודה, שהרג את העלמה, שנמצאה מתה בבית הסמוך ל“וויקטוריה”.
חושיו אבדו. הרופא, שנקרא אליו, בדק אותו ומצא, שחולה הוא בדלקת המוח.
הדבר קרה כעבור שעות אחדות אחרי שנאסר הרוצח של העלמה המתה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.