תמציתם של זכרונות אלה נדפסו מיד לאחר מותו של שלום־עליכם בעתון “דער אידישער זשוּרנאל” שיצא לאור בלונדון. בכמה פרטים שנגעתי בהם נגעו אחר־כך גם אחרים שכתבו עליו, והנוסחאות שונים. מהם אנשים שהיו קרובים אליו יותר ממני. אך הואיל והייתי עד ראיה לדברים שאני מספר בזה, לא ראיתי צורך לשנות את הנוסח שלי, כי בטוחני שמסרתי בזהירות ובדייקנות.

א.ב.

א

בשנה הראשונה למאה הזאת היה הדבר.

אחד ממכירי בעיר מולדתי, קיוב, מר יצחק רוזט, מדפיס ומחבּר עברי, הודיעני פעם אחת, כי שלום־עליכם, הרגיל לבקרו בבית־דפוסו, הפציר בו למצוא לו איש צעיר, בעל טעם ספרותי, היודע מלבד אידיש גם עברית ורוסית, להיות מזכירו. אם מוכן אני לקבל עלי תפקיד זה, הרי עלי להתייצב תיכף לפני שלום־עליכם.

בגשתי אל הבית שבו גר שלום־עליכם (בּוֹלשאיה ואסילקובסקאיה, 5), החיש לבי את דפיקותיו.

על זכרוני עלה המעשה בחוטם חכליל, ששמעתיו לעתים בבית אבא. אבא שלי, ר' מנחם נחום ז“ל, נודע היה “בשער בת רבים”, ב”אותם הימים הטובים מאלה“, כסופר עברי. הוא חיבר ספרים בחכמה ומליצה והיה משתתף ב”פרי עטו" ברוב העתונים והמאספים שהופיעו בתקופתו. בית אבא היה מין בית־ועד למחברים, שהיו נוהרים, מי ברכב ומי ברגל, לעיר קיוב הגדולה והעשירה “להפיץ מעיינותיהם חוצה”, כלומר – למכור חיבוריהם, או לאסוף “פּרענוּמראנטין” על החיבורים שלהם, הנמצאים עדיין “תחת מכבש הדפוס”, בדפקם על פתחי נדיבים.

אחד מנדיבי קיוב היה שלום־עליכם לפני שהכרתיו. הוא היה עשיר מופלג, לפי הממדים של אותם הימים (אשתו בת־עשירים היתה וירשה את הון המשפחה), וכל מחבר שבא לקיוב היה משכים לפתחו, ובפרט שהוא, הנדיב עצמו, היה מחבר – אח לעט.

“לך לשלום!” היה אבא מברך את המחבר בצאתו לבקר אצל שלום־עליכם – והיזהר שלא תחזור בחוטם חכליל.

ההתראה לא הועילה. כרגיל היה המחבר חוזר הימנו לבית אבא כולו משולהב ומהביל כעולה מן המרחץ בערב שבת, והחוטם קודח מסומק.

את החוטם היה מצבע שלום־עליכם. היה פותח את הספר המוגש לפניו, וראשו למטה דווקא, מדפדפו כשם שמדפדפים ספר לועזי מימין לשמאל דווקא; עומד על טעותו, כביכול, ומכוונו ישר; מסיר משקפיו, מנגבם ומצחצחם עד שאורו עיניו ליהנות הנאה מלאה מזיו התורה והחכמה והוא מרכיבם על קצה חטמו; קורא בניגון מסורתי, בהטעמה מיוחדה ובנענועי גוף שורה הכא, משפט התם; מוצץ שפתיו ומוציא מפיו קריאות של התפעלות, כגון: פלאי פלאים! מתוק מדבש! אי־ אי־אי, שפתיים ישק!

ואחר־כך היה מתחיל תוהה על קנקנו של המחבר – מיהו ומהו, מאין הוא בא ולאן הוא הולך, והיכן נולד ולמה נולד וכדומה. לבסוף היה תוקע לתוך יד קרבנו רובלים אחדים ומאחל לו:

“צאתך לשלום, אישי המחבר, ולואי שתחזור בשלום לעיירתך, ואל תכתוב עוד שטותים”.

וכשהלז כבר פונה לצאת ונושק את המזוזה, היה שלום־עליכם מעכבו: “עיקר־שכחת, רב יהודי! הא לך”.

והיה מחזיר לידו את החיבור, שהלז זיכהו בו.

זכורני שיהושע מזח היה אחד מרבים הפוקדים את קיוב לעתים לא רחוקות ובכל פעם היה חוזר מבית שלום־עליכם חכלילי חוטם. מחבר פורה היה מזה דנן ורגיל היה להוציא ספר אחר ספר. מלבד זאת היה גם עורך ומו“ל. ברנש מגושם ובעל־גוף היה ולבגדיו הארוכים והרחבים כיסים עצומים כשׂקים, מלאים וגדושים חיבוריו לרוב ו”גני פרחים" – המאספים שהיה עורך ומוציא ומוכר. ספריה שלמה! אך הוא לא נשא בלבו טינה על שלום־עליכם, שהיה עושה אותו לצחוק. בלכתו אחרי אמי ז"ל בגמר הסעודה אל המטבח לעזור לה בשטיפת הכלים, היה מספר לה על רוב עושרו של שלום־עליכם ועל פרטי הביקור ומסיים בלימוד זכות: “נו, מה יעשה הבן שלא יחטא?”

וחכלילי־חוטם היו גם סופרי קיוב עצמה: מ. א. שצקס, י. י. וייסברג, א. שולמן, דובז’ביץ ואחרים. הוא התייחס אל הסופרים הללו – “חכמי קיוב”, כפי שהיה מכנה אותם, כאל בטלנים.

לא בא בחברתם ולא ביקש לו ידידים ביניהם. " במה יתגאה אדם זה", היו מתלוננים, “הכותב סיפורי־מעשיות בשפת השפחה, אינו יודע לשחות בים התלמוד וידיעתו בדקדוק היא של דרדק?”

לפעמים היו חכמי־קיוב אלה מתכנסים בבית אבא, עוסקים באורייתא, מקשים ומתרצים, מתחדדים ומתנצחים; על השולחן עולים ספרי תלמוד או ספר התנ"ך לשם ראיות ואסמכתות לחידושי תורה ולחידושי לשון ומליצה. החידוש שבחידושים היה גילוי הראשים לעיני הספרים הללו, שלא הורגלו לכך כלל. שערות השיבה הגזוזות ועומדות נראו כמסתמרות על פריקת עול כובע – מנחה לכפּר פני השכלה ועדות נאמנה על רוח העת החדשה המנשבת בסוד חכמים אלה.

ומדברי תורה וחכמה – לשיחת חולין על כוס תה. בשיחותיהם היה נזכר שמו של שלום־עליכם ולא לטובה. היו מדברים על האשה העשירה שלקח – לא לקח אלא גזל ממש מבית־הוריה; על האופן שהוא מבזבז כספים ועל חיי המותרות שהוא חי. לאחר־כך, כשאבד לו כספו והוא פשט את הרגל והוכרח לעזוב את קיוב מחמת נושיו, היו בין חכמי־קיוב כאלה השמחים לאידו. בפינת החדר ישב לו נער קטן, מקשיב ומיצר בצרתו – אני הכותב. קראתי כבר את “ל”ג בעומר“, את “האולר”, את “יוסילי סולוביי” ואת “סטמפּניו”, ולבי הרך הלך שבי אחריו. הרגשתי שהוא עולה על מבקריו. ייתכן, שלא מילא כרסו ש”ס ופוסקים ודקדוק כמותם, אך מלא הוא משהו אחר לא בכרסו אלא ברוחו, המרוממו על כולם.

לא שיערתי בימים ההם, כי יבוא יום ואכונן צעדי לביתו להיפגש אתו.

לבשתי רוח עוז וצלצלתי.

את הדלת פתחה אשה באמצע שנותיה, בעלת פנים אמהיים, עיפים, וקול מתרפק – המצוי אצל נשי ישראל אהובות – הגברת שלום־עליכם.

“האוכל לראות את מר רבינוביץ'?” שאלתיה.

היא הרהרה רגע. חשדה בי, כנראה, שבאתי אליו עם “יצירי רוחי” להפריעו מעבודתו.

“אישי טרוד מאוד”, ענתה, “מהי מטרת בואך?”

ביארתי. היא הכניסתני לחדר מרווח, מעין חדר־המתנה של רופא בלתי מצליח. רוח של אזלת־יד השתלט עליו, נשם מן הוילאות מטושטשי־הגון ומן הרהיטים מעוכי־הרפד.

היא נעלמה, ומיד יצא אלי שלום־עליכם בעצמו.

לפני עמד איש הנמוך במקצת מקומת איש בינוני. הוא היה בימים ההם כבן ארבעים ושתים, אך פניו נכמשו כבר. הם היו חיוורים וחולניים, ומשני צדי פיו נתעקלו חריצי קמטים, שתפסו חלק ניכר מן הלחיים, ועומקם הרב הטיל צללים לתוך עצמם. לעומת זאת היתה צעירוּת בשערותיו, שערות ערמון ארוכות, מכות־גלים; בשפמו, הבהיר קצת משערות ראשו, ובקמצוץ השערות, כמברשת שיניים, שמתחת לשפתו התחתונה; בתנועות גוו המהיר, הזריז, וביחוד בעיניו הבהירות, יוקדות עלומים ומפיקות עליצות. זיקנה ובחרוּת נפגשו בו, ויחדיו עשו רושם בל־יימחה. והיה בכל הופעתו משהו חגיגי. אחד מאותם הפרצופים, שאין להם כפל ושאינם נשכחים לעולמים.

“פרצופו של שלום־עליכם בתוך מסגרת בלוריתו הארוכה”, אמר לי פעם אחת צייר פלוני, “מזכיר אתרוג עדין, יומטובי, עטור פקולין”.

דימיון זה הלם באמת את צורתו.

“מר ביילין”, פנה אלי ברוסית, " ודאי יודע אתה, שאביך ואני הננו בני עיר אחת, או ביתר דיוק – בני שתי ערים. גם ואראנקוב וגם פרייסלב".

וסיפר לי, שלפני כמה שנים תירגם אבי לעברית, בלי ידיעתו והסכמתו, את סיפורו “ל”ג בעומר" והדפיסו באיזה עתון. אבי חשב לפי תומו, שעשה חסד עמו בזה שעזר לפירסומו ב“שפת הגבירה”, אך בהביאו אליו את התרגום המודפס דיבר עמו שלום־עליכם קשות.

"אביך נוטר בוודאי עברה אלי בלבו מאז. הלא כן? "

“אילו נטר אבי עברה בלבו אליך, או עלבון, לא הייתי בא לכאן”, עניתיו בלבב שלם.

הוא תלה בי מבט בוחן, ודעתו נתקררה.

“היפה הוא כתב־ידך?” שאלני.

רשמתי כמה מלים. הוא היה מרוצה.

“המושך אתה בעט־סופרים?” הוסיף לשאול.

“אמנם כן”, עניתיו.

“זהו. אשר יגורתי בא לי!” קרא בתיאטראליות. “וכי אפשר אחרת? מה אתה כותב? שירים? סיפורים? מחזות? אולי הכל יחד?”

“מכתבי אהבה!” עניתי לו.

הוא צחק.

“אם כך, הרי אתה, באמת, אברך נחמד. המזכירים שקדמוך הוגיעוני בכתּביהם, עד מוות הוגיעוני. המבטיח אתה, שתהא זהיר שלא לאבד את כתבי? הללו היו מאבדים. המבטיח אתה – סלח לי על השאלה – שלא לתחוב את חטמך בענייני הפרטיים? הללו היו תוחבים. היודע אתה עברית? רוסית? כן? טוב! טוב מאד. ובכן נקבה שׂכרך וגש אל העבודה בשעה טובה ומוצלחה”.

בצאתי, מששתי את חטמי.

לא, הוא לא קדח.

ב

עבודתי אצלו היתה פשוטה למדי. הייתי מעתיק את יצירותיו החדשות היוצאות מעטו וכן יצירות קודמות, שנדפסו כבר והוא חוזר ומשכללן ומתקנן; אוסף חומר לחוברת תעמולה ציונית, שהזמינו אצלו; מתרגם דברי ספרות (כגון בשביל המאסף “הילף”, שערך לטובת נגועי הפוגרום בקישינוב) וכדומה. כשהכירני יותר ורחש לי אמון, הרשה לי שאקח עבודה לבצעה בביתי. לפעמים הייתי גם כותב מכתבים בשבילו בעברית, אידיש ורוסית כשהיה חולה ומוטל על ערש־דווי.

בביתו רגיל הייתי לעבוד בחדר־עבודתו יחד אתו וגם בהיעדרו. זה היה חדר מרוהט בפשיטות. דוכן לכתיבה בעמידה, כמה כסאות, שרפרפים. ארון ספרים זגוּג, ושולחן־כתיבה גדול בעל כמה מגרות, ועליו כלי־עבודה ערוכים בסדר – לכך דאג הוא, ולכך דאגו גם בני־ביתו. על השולחן נמצא גם צעצוע: אופניים זעירי אַנפין, מלאכה נאה ומשוכללה ממתכת לבנה “לכבוד אורחים למשמש ולטפל בהם ולסובב גלגליהם בכדי להרגיז את העצבים, וביחוד בשביל שלא יגעו ולא ימשמשו ולא יטפלו בכּתבים”.

בספרותנו היה רווח אז המנהג (הוא קיים במידה מסוימת גם כיום), בקום אצלנו סופר חדש, לחפש דמיון בינו ובין אחד הסופרים הלועזיים המפורסמים. במשך עשרות השנים האחרונות כבר היו לנו, ולא אחת. “לרמנטוב שני”, “דוסטוייבסקי שני”, “צ’יכוב שני”, “בילינסקי שני”, “היינה שני” (חוץ מתארי הכבוד “סופר אירופי”, “משורר יווני” וכדומה). סופר מפורסם משלנו היה צל סופר משלהם, וכשנמצא בשביל סופר משלנו איזה “גוי” להשוותו אליו, אז רק אז היה הקהל מבין כל גודל ערכו של הסופר־הצל. ספרותנו הסתפקה בצללים, והצללים עצמם היו שמחים בגורלם זה ונהנים מן הכבוד שתלו אותם באילן גדול.

שלום־עליכם נתכבד באותם הימים בתואר “גוגול השני” (כשם שכיבדוהו אחר־כך, בבואו לאמריקה, בתואר “מארק־טווין השני”). הוא היה, כנראה, מרוצה מן התואר ודבר זה ניכר אצלו באופנים שונים: ספריו של גוגול בכריכות יפות השקיפו מארון־הספרים שלו. ספרי גוגול בפורמאט קטן היו מונחים אצלו על גבי השולחן. תמונתו של גוגול היתה תלויה אצלו על הקיר (מתמונות סופרינו נמצאה רק אחת בחדר זה – תמונת מנדלי ומתחת לה כתובת באותיות מרובעות: דער זיידע), וארגז העץ הקטן והמהוקצע יפה, שעמד על הדוכן או על גבי השולחן והכיל את כתבי־ידו ה“טריים”. היה השם גוגול חרות עליו. גם בפרצופו היה אז משהו “גוגולי” ושערות ראשו מסורקות אַלאַ גוגול.

נשמרה אצלי גלויה, ששלח אלי בששה במארס 1903 (כתובה עברית), ובה נאמר:

"ימחול נא כבודו לבוא וימצא עבודה בארגז העומד לימין על השולחן, בשם ‘גוגול’ "¹.

ארגז זה היה משמש מעין תיבת־דואר לשנינו. לתוכו היה שם עבודה בשבילי ולתוכה הייתי מחזירה, כשלא היה בבית.

כתבי־היד, שהיה מוסר לי להעתיקם, כתובים היו על פיסות־נייר של מידות שונות וצבעים שונים, רובן כחולות, שהיה כורכן בדבק של גומי, בצורת חוברת. כך היה נוהג: כותב ראשונה על כל פיסת־נייר שהגיעה לידו, מוחק ומתקן, מוסיף לפעמים עמודים שלמים באמצע, זה בצד זה, או מדביק עמוד לסופו של עמוד, סרח של אַמה ויותר לאורך. וכשם שהיה מוסיף, כך היה גורע ומוחק עמודים שלמים…

“פאַרפאָרען קיין בּוֹיבעריק”, היה רגיל לומר על העמודים שהיה מוחקם.

הייתי מעתיק את כתב־היד בנייר־פּחם בשלושה או ארבעה טפסים בבת־אחת וכורכם בדבק כמוהו, הוא היה מגיה, מתקן ומלטש. כשהיו התיקונים מועטים, היה שולח מיד את כתב־היד אל עתון או אל עתונים. אך על פי הרוב היו התיקונים והשינויים מרובים כל כך, שהיה צורך להעתיק את הדבר מחדש, התארע שהייתי מעתיק שלוש פעמים וגם יותר. הסיפור “דער פּריזיוו” הועתק לא פחות משש פעמים.

שלום־עליכם היה בימים ההם סופר קבוע בעתונים אחדים. בתקופה ההיא היה גם מתקן יצירותיו שכבר נדפסו, מכשירן להוצאה חדשה. הוא עבד אז הרבה מאד. שעות רבות הייתי עושה עמו בחדרו. כפוף היה יושב ועובד, כשידו האחת תועה בין שערותיו, קורא בלחש, מפסיק, מתרכז, מכרסם צפרניו עד זוב דם. מצחו זע, עולה ומתקמט, יורד ומתיישר וחוזר ועולה. הנה הוא קם, ניגש אל הדוכן, משנה מקום לשנות מזל, וכותב בעמידה. התמורות בארשת־פניו ועיניו מעידות על חבלי האָמן, על צירים של יצירה. פתאום נדלקת עליזות שובבה בעיניו, ובת צחוק מפרפרת בזוית פיו, וידו כותבת במהירות. הוא ניצח. נכנס לפרדס האמנות ויצא בשלום. יישר כוח!

הסביבה לא היתה נוחה כלל לעבודה. הבנין הכבד שגר בו עמד ברחוב ראשי של ברזל ואבן. קול רעש אופן וסוס דוהר וצלצול הטראַם וכל הד שאונו של הכרך היו פורצים החדרה, העיקו והוגיעו.

"הריני הולך, סולומון נאומוביץ' ", הייתי פונה אליו בקומי, “עיפתי”.

“עיפת כבר? תנוח, אם עיף אתה”.

“לא, רוצה אני ללכת”.

“ללכת? הנשמעה כזאת? עובד אדם שתים־שלוש שעות וכבר נתעיף, התבייש נא!”

“זה מספיק בשביל היום”.

“גזלן שכמותך! אולי תנסה לכתוב בצפורן חדש? הבט וראה את הצפּרנים החדשים שקניתי. ימים רבים חיפּשתים עד שהשגתים. אלה הם צפּרנים! מעצמם כותבים הם. נסה נא”.

אני בשלי – ללכת.

“שמא רעב אתה? כן. ואיך זה לא עלה הדבר על דעתי קודם? ודאי שרעב אתה. ובכן, מדוע החשית? הרוצה אתה בביצים משולקות, או בחביתה? אני מייעץ לך חביתה. בחמאה או בשומן? לא? מדוע? שמא צמא אתה ורוצה בתה? איזה? של ויסוצקי או של פּופּוב? יכול אתה לבחור כחפצך. לא? מדוע? אה, מבין אני. קשה לך הישיבה על הכסא שלך, ובכן יכול אתה לקחת את הכסת שלי. הרי לך! או אולי רוצה אתה בתורת מצע את ספר התלמוד? הגד נא!” (על יד הדוכן היה מגביה את מושבו, בהשתמשו בתלמוד בבלי בכרך אחד, דפוס ברדיצ’ב).

כך היה מתלוצץ, מתבדר קצת.

ושוב:

“מדוע אין אני עיף כלל? האַ? למה תחריש, אברך? באר נא לי: מדוע לא התעיפתי אני?”

“משום שעבודתך שלך מעניינת יותר מעבודתי שלי. אתה יוצר”.

"תירוץ יפה. יפה מאד. שמע נא, מדבר אני עכשיו ברצינות גמורה. עצתי לך לשכב על הספה ולירוק כלפי התקרה, נסה נא ותיווכח, שזוהי סגולה בדוקה ומועילה מאז ומעולם. תקום איש חדש ורענן. שוב – לא? ובכן, שמא רוצה אתה להתעודד קצת עלידי תקיעת מסמרים בקיר?

“טוב”, עונה אני, “חושב אני שתמונתו של ה’זיידע' אינה במקומה הנכון, היש פטיש בבית?”

“מוחל, אברך, הסתלק בשלום!”

לא אחת, אחרי חצות, כשהייתי עובר במקרה על פני ביתו, היה חדרו מואר עדיין. בין ברזל ואבן היה עובד, כותב, יוצר.

ג

השנים 1901–1905 היו לו שנות יצירה פוריה עד מאד, אולי הפוריות ביותר בחייו. אלו היו שנות־שיא של האמן בכמות ובאיכות. מחרוזת פנינים נתפּתחה, ופנינה אחר פנינה נטפה. הוא כתב בכל מקום שאינה המקרה לידו: בבית ובחוץ, בשבתו ובלכתו בדרך. לפעמים הייתי רואה אותו באכסדרת הבית, עולה במתינות במדרגות המובילות לדירתו, מתעכב על כל מדרגה כשהוא אוחז פנקס ועפרון ורושם וכותב. השכינה היתה שורה עליו בכל מקום. ומלאכו הטוב פתח לפניו אוצרותיו ויחייך אליו וישפוך עליו אורה וחן מלוא חופניים. ברגש כבוד הייתי רואה, איך מתעשרת ספרותנו על ידו ביצירה חשובה בין־לילה. הוא מילא תפקידו באהבה, בחדווה, בלי התנפחות, בלי תביעות. פעמים מדמה הייתי שהוא בעצמו אינו מכיר את חשיבותם וערכם הרב של הדברים היוצאים מעטו.

כן, הללו היו שנות שובע ביצירות רוחו, אבל שנות רזון בחייו החמריים, ומרה מאד היתה המציאות.

מצבו של שלום־עליכם בימים ההם היה קשה מאד. לא בשביל לעורר רחמים אני מציין דבר זה. אין הוא האמן היחידי בעולם שידע מחסור. דבר רגיל הוא אצל כל עם ועם ובכל דור ודור וביחוד אצלנו. עשרים וארבע תעניות ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים שלא יתעשרו, ותפילה זו נתקבלה, כנראה, ברצון רב. אבל שלום־עליכם ידע עושר במשך כמה שנים, והדבר היה לו לרועץ לכל חייו. זה היה באמת “עושר שמור לבעליו לרעתו”. הוא בא אליו באופן פתאומי והוציאו בראשית צעדיו מתוך סביבתו הצנועה, השוקטה, המסורתית, שהיה בה מקום להזיות טהורות וכיסופים זכים ומשאות־נפש בהירות, והכניסו לתוך חוג זר לרוחו, מבריק בחיצוניותו ורקוב כולו מבפנים; סביבה של אַזאַרט, של פלוּטוֹקרטים וספּקוּלנטים רודפי תענוגים זולים וחיי מותרות מגונים. זו לא היתה גם עשירות מבוססה על נכסים, על נחלאות, נוחה ובטוחה פחות או יותר, אלא זו שתלויה תמיד בשערה. הוא היה אחד מאילי־הבורסה. טיפס על סולם גבוה שראשו מגיע עד המליונר הקיובי ברודסקי, ורגליו ניצבות על עברי־פי־פחת; סולם של עולים־ויורדים, וכל המציג כף רגלו עליו, ואפילו הוא זהיר ביותר, צפוי לכשלון. ובפרט איש כשלום־עליכם, שהיה בז לסביבה זו כאמן וכאיש העם, בוז המובלט בהרבה מיצירותיו גם בזמן שעמד בתוכה. הוא לא אהב כסף, אלא רצה רק לנצלו. לקול צליל הכסף שמע לבו צלילים אחרים: שירת יוסילי סולוביי וניגוני סטמפניו. הוא לא רצה לרקוד לפני עגל הזהב ולא הביא לו קרבן נשמה, והעגל התנקם בו והסיר פניו ממנו. וכך נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, וכך באה הקפדה, הוריקה פרצופו חרטה בו קמטים וזעזעה את חייו לתמיד וקיצרה אותם.

הוא איבד כספו וגם כסף אחרים והוכרח לעזוב את קיוב מחמת נושיו והיה נע ונד בווינה, צ’רנוביץ ופאריז. הוא התיישב אחר כך באודסה וחי בה שלוש שנים ומשם חזר לקיוב בידיים ריקות. המשפחה גדלה והלכה. מספר הנפשות הגיע לתשע. ארבע הבנות והבן הראשון מישה התחנכו כולם בגימנסיה. הוא החזיק בשבילם מורה למוסיקה, וגם מורה לעברית בשביל הבן. הבעל הטוב והאב הרחמן התאמץ בכל הכוחות שלא יראו אנשי ביתו עוני בשבט עברתו. יש לשער, שאיש דק־הרגש כמותו חש בוודאי מעין מוסר כליות כלפיהם אחרי מה שאירע על ידו להון אשר נצטבר במשך דורות, והוא התחיל להסתובב שוב אצל הבורסה. איל־הכסף ירד למדרגת סרסור, בתקוה לשוב ולעמוד על רגליו. התוחלת לעלות לגדולה היום או מחר גרמה שלא ידע להתחשב במציאות ולחיות לפי האמצעים המצומצמים שהכניסה לו הספרות. הוא חרג מן המסגרת, סמך תמיד על נסים שיתרחשו. אפילו בזמן שעבדתי אצלו, שנים אחרי אבדן הונו, היה עוזב לעתים את חדר העבודה ורץ אל הבורסה וגם יוצא מן העיר – איזה חלום על יער העומד למכירה, איזו אשליה על אחוזה עוברת מיד ליד, איזו פגישה עם “פריץ” קונה או מוכר. ובינתיים “עד שירחיב”, היה לוֹוה, לוקח בהקפה, שוקע בחובות ומשפיל כבודו והסוף – אכזבה מרה ועיקול כלי הבית.

חוץ מזה היה מטבעו איש פזרן, והמטבע היה נמס בידו. את מעט הכסף שהיה מקבל בשכר עבודתו הספרותית היה מוציא לפעמים בלי חשבון ומבזבזו על דברים של־מה־בכך. בנידון זה היה קל־דעת כילד, החושק דבר שעיניו רואות והמוֹאס בו לאחר שהוא משיגו והרי הוא מהרסו או משליכו הצדה. יש שהיה ממטיר טלגרמות אל העתונים לשלוח לו מפרעות, כי “הגיעו מים עד נפש”. וכשקיבל כסף, היה חוזר מן הדואר או מן הבנק עמוס “מציאות”, וחלק הגון מהכסף אזל. יש אצלו סיפור על יהודי אחד שנתעכב בעיר גבול בחכותו לרכבת חוץ־לארץ, ובצאתו בינתיים לטיול קנה פּיל, משום שנראה לו למציאה גדולה ואחר כך לא ידע איך להיפטר הימנו. סיפור זה הזכירני תמיד את המחבר של הסיפור בעצמו.

וכך העיק חוסר־כסף בלי הרף על האיש בשעה שלא היה לו כבר ענין בכל הבלי העולם הזה ותענוגותיו חוץ מפינה, ולוּ גם לא שקטה ולא נוחה ביותר, ומעט מנוחת נפש לכתוב, ליצור.

רעייתו המסורה לו בכל נימי נפשה למדה רפואת שיניים ופתחה “קבינט”. הוכנסו בו כל מיני מכשירים חדישים, ומבחוץ נתלה שלט. הכל היה בסדר גמור וכלום לא היה חסר, מלבד – חולים. ה“פרנסה” החדשה בלעה כסף רב בערך, ולמעשה לא הכניסה כמעט כלום. המכשירים, שדרשו חדר מיוחד וטיפול נגד חלודה, רק הכבידו את העול.

היו עתים שלא היה ביכלתו לשלם לי שכר־עבודתי, והוא היה מועט. לא אחת ראיתי, שהוא “מתחרה” אתי ובעצמו מעתיק את כתביו לדפוס, משום שלא רצה להגדיל את החוב. בימים קשים ביותר הייתי מתחמק הימנו, נכנס לבית בשעה שהוא רגיל לצאת ובודק את ארגז “גוגול” המתווך בינינו. אם יש עבודה או אין.

“הריני חייב לך ממון קורח”, היה אומר לי.

הייתי מבטיחו, כי יש לי פרנסות אחרות, וכי, אדרבה, רוצה אני שיצטבר בידו סכום הגון, לפי שיש בדעתי לצאת פעם לחו"ל, ואז יהיה לי צורך בכסף.

“בנקיר יפה מצאת לך”, היה עונה בצחוק מר.

הוא לא רצה להיות הבנקיר שלי ובשעת יכולת ראשונה היה גם בא לביתי לשלם לי.

"ידידי ביילין,

לא זכיתי לראותך זה כמה. חפצתי לתת לך איזה כסף.

אבקשך להמתין עלי אצלי עד בואי.

ידידך שלום־עליכם.

פ. ס. גם בבית נוּמר 15 הייתי וחיפשתי את מעונך ולא מצאתיו. עכשיו אני שולח לך זאת ע“י שליח, אולי ימצאך זה בבית”.

פירושו של דבר, שהוא נסע דרך ארוכה לבית הורי ואחר כך חזר ונסע לחדרי הפרטי, נסיעה שביטלה זמן של חצי יום כמעט, וכשלא מצאני שכר שליח מיוחד. הוא לא רצה להחזיק את הכסף אצלו עד שאבוא אליו, מיראה שמא יקנה בו פיל.

לעתים לא רחוקות היתה פוגשת אותי הגברת רבינוביץ' בפנים נוגים ומודיעה לי:

“אישי חולה”.

הייתי נכנס אליו ומוצא אותו במיטה דווה, ופניו מכורכמים.

“מה לך, סלומון נאומוביץ'?”

“מה לי? אדרבה, היה אתה הפיקח והסבר לי. מה לי? עד בוא הרופאים ידעתי ברור מה לי, ועכשיו איני יודע באיזה עולם אני נמצא. הריני מפציר בהם, כלומר ברופאים, ומתחנן: רוצחים, תודו נא על האמת שחולה סרטן אני. סרטן כהלכתו, ולכל פרטיו ודקדוקיו. אבא שלי, עליו השלום, אני טוען, מת מסרטן, ואני, כלומר, שלום בנו, צריך גם כן למות ממחלה זו. כך נגזר מן השמים ועלינו לקבל הכל באהבה ולברך על הרעה, כך אני טוען, כשם שמברכים על הטובה. והם, כלומר, הרופאים, שומעים ומשיבים: מה נגזר? מי גזר? להד”ם. אני מסכים כבר לפשרה ומפיל תחינתי לפניהם: נו, טוב, רבותי, נאמר שאין זה סרטן, אבל בנו או בן־בנו של סרטן זהו בודאי. עונים הם: עורבא פרח! ובכן, מהו, אני מקשה, אם אפילו לא זה? מתרצים הם: מה? שתי טבלאות לפני כל סעודה וכף נוזל עכור כפרפרת לאחר כל סעודה שאיני טועם כלל. ארבע טבלאות כבר לקחתי היום. הססס. אַל תגלה לאולגה. טמנתין תחת הכר. אנא הוציאן. אולי תבלען אתה? אין שום סכנה בהן. פחות משהן מועילות הן מזיקות. לא? ובכן, השליכן בטובך דרך החלון החוצה".

גם בשכבו במיטה, לא ביטל זמנו. כתב וכתב.

ד

הזכרתי קודם, שאחד מתנאיו היה שלא אתחוב חטמי בענייניו הפרטיים. אך לאחר שעבר זמן מה העזתי להפר תנאי זה.

בשנת 1902 מסר לי להעתיק את הסיפור “פוּנם פּריזיוו”, שכתב בימים ההם. בהחזירי את העבודה לתוך “ארגז גוגול”, צירפתי אליה פתקה, ובה יעצתיו שלא ימהר לשלוח את הסיפור למערכת, משום שלפי דעתי נחוצים בו תיקונים. הראיתי על המקומות החלשים שבו ועל אריכות יתירה.

הרשיתי לעצמי לעשות כך, בסמכי על פשטותו ועניווּתוֹ, אך לאחר שיצאתי מביתו התחרטתי על הפתקה. חששתי שמא יחשוב דבר זה לחוצפה ואהיה לצחוק בעיניו.

בבואי אליו למחרת היום, פגשני ברצון ואמר:

“קראתי את הערותיך, והריני מסכים לכמה מהן”.

הוא הגיש לי את כתב־היד להעתיקו מחדש, והוא מלא תיקונים ושינויים שעשה בינתיים.

התוודיתי לפניו, שלבי נקפני, פן יכעס עלי על “תחיבת החוטם”. הוא הבטיחני כי שמח הוא להתעניינותי בעבודתו וביקשני לבוא אליו בכל עת בביקורת כזו. הוא סיפר לי, שהמזכיר שהקדימני היה מציק לו במחמאות ובדברי חונף ומהלל כל דבר היוצא מעטו “עד לשמים” ועד לגועל־נפש.

כעבור זמן מה נתן לי להעתיק אחד מסיפורי ה“פּעקלעך” שלו, ואחד מהם לא מצא חן בעיני כלל. שם הסיפור היה “דאָס צעקייטע וועקסל” – מעשה ביהודי שלעס ובלע שטר. זה היה סיפור רפה מאד. התאמצתי להוכיח לו, שהסיפור נבנה על יסוד בדיחה שיש לה ערך בשיחה או בפיליטון קל, אבל לא באמנות, ומפני היסוד הרופף שבו יצא כל הסיפור חיוור ובלתי טבעי, למרות פרטיו היפים.

שלום־עליכם ניסה ללמד זכות על ה“פּעקל” הזה, אך אני עמדתי על דעתי.

לפני לכתי מעל פניו אמר לי:

“אתיישב בדעתי, מה לעשות בזה”.

בבואי אליו אחר כך, הודיעני, שהחליט לגנוז את הסיפור, וחסל.

ובאמת, לא ראיתי את הדבר בדפוס עד היום.

באותם הימים היה מתאונן שנאלץ הוא להדפיס יצירותיו מיד לאחר כתיבתן ואין ביכלתו להשהותן בידו אפילו יום אחד. הוא היה סופר קבוע בכמה עתונים והם לא נתנו לו מנוחה. על שולחנו היו מונחים מכתבים וטלגרמות מבתי המערכת, מלאים טענות ותביעות ודרישות לכתוב עוד ועוד. היו מקרים שהיה מוסר לידי כתב־יד להעתיקו ודורש לגמור אותו בשעה קבועה לבל יאחר את הדואר לוארשה היוצא באותו יום.

פעם אחת הראה לי אגרת מה“סבא” מנדלי באותיות זעירות מאוד. באגרת כותב ה“סבא” אל ה“נכד”, כי בחר בכוונה לכתוב באותיות קטנטנות בשביל להעניש את עיני הנכד שילמדו להתבונן ולבדוק היטב כל דבר היוצא מתחת עטו, ללטוש אותו ולחזור וללטוש.

“הצדק, כמובן, עם ה’סבא”‘, העיר שלום־עליכם, "אבל אין הוא יודע את מר נפשו של ה’נכד’ ואת צרותיו הגדולות שהוא סובל".

אכן, בימים ההם סבל באמת יסורים נוראים. העתונים מררו את חייו. כתבי היד היו יוצאים מתחת ידו לפני התייבש הדיו. לעתים היה נחפז לביתי לקבל את ההעתקה, או שהיה משגר אלי שליח מיוחד עם פתקה.

“הריני מלא אי־מנוחה”, כותב הוא אלי באחת הפתקאות (רוסית), “על שלא באת עד עכשיו. הקרה איזה דבר? הקרה דבר לכתב־יד? האם לא אבד אבדת? האם לא חלה הכתב־יד? או להפך? אפשר חלית אתה? אפשר שאבד הכתב־יד?”

ובאחרת נאמר (אידיש):

“גוואלד! אתה שוחט אותי! עבודה שניה כבר מחכה לך, ואני מקבל טלגרמות יום יום, מדוע אינך שולח את הפיליטון שבידך. גואַלד, הצילני נא! ערב־פסח כבר הגיע, ואני לא אהיה מוכן אל ה’סדר”'.

וכך מדי שבוע בשבוע בלי הרף, בלי סוף. עזרתי לו לחרף ולקלל את בתי המערכת בכל הקללות שבעולם (ומי כמוהו ידע שפת אָלה וקללה בישראל?). העתונים בלעו בתוך דפיהם הגדולים את יצירותיו, זרקון במהירות לתוך לועיהם הרחבים, לא ידעו שׂבעה ותמיד קראו: הב! הב!

בתי המערכת נדמו אז בעיני לכבשנים ענקיים, שלתוכם נקלע שלום־עליכם ולשונות שלהבתם לוחכות את לשדו של האמן הגדול.

בתנאים מרים כאלה כתב יצירותיו, אוצרותיו של כל העם.

ה

שלום־עליכם חי שנים רבות בקיוב (יהופץ), עד שנעקר מתוכה בסוף שנת 1905 אחרי ימות הפוגרום, שבא בעקבות המהפכה הראשונה. הוא אהב את קיוב, הרגיש עצמו בה “כדג במים”.

קיוב – “אם הערים הרוסיות” – מועטות כמותה לחן ולתפארת. הטבע נסך עליה מלוא חופניים קסם, וידי אנשים בנוּה להוֹד ולנוֹי, ותהי כלילת־יופי למשוש עין ולב. היא היתה לא רק מרכז מרכולתי עצום, אלא גם מרכז תרבותי מהולל. עיר של בתי־אולפן שונים ורבים: אוניברסיטה, פוליטכניקום, סמינריונים, אקדמיה לציור, קונסרבטוריון, בתי ספר תיכוניים; של תיאטראות – לדרמה ולאופירה; של עתונות חשובה. כל אלה משכו אליה המוני־נוער, שנהרו ובאו מכל קצות אוקראינה. למראית עין – עיר רוסית טהורה, קריה נאמנה, בעלת מסורת עתיקה, ערשׂ הנצרות לעמי רוסיה. במנזר פּצ’רסקי טמונות עצמות קדושים, והם רופאי חולים, פוקדי עקרות ומחיי מתים. “אבא הצאר” וממשלתו יחד עם הכמורה היו עושים להם פרסום רב, ועולי רגל מכל חלקי הארץ רגילים היו לעלות ולהשתחוות לפניהם בדחילו ורחימו. הקיצור – למראית עין עיר קדושה, עיר של נסים ונפלאות. אך בתוך תוכה עיר מחתרת רבולוציונית, עיר “קרמולה”. היו לה כל התכונות לכך. היא היתה בירת העם האוקראיני הסובל והמדוכא; היא היתה מאוכלסת הרבה פולנים, רוחשי איבה למשטר המשעבדים; והיא היתה מאוכלסת רבבות יהודים, שלחלק ניכר מהם לא היתה הזכות לנשום בה, כיון שנמנתה על המקומות שמחוץ לתחום־המושב. בני הנוער של העמים הללו נתפסו לתנועה המהפכנית, שכבר שלחה בימים ההם את אורותיה לפניה. העיר העשירה, היפה, המצוחצחה, תססה תסיסת עלומים והמתה בקצב מהיר, צעיר וצוהל, כאילו לקראת חג גדול. הוד־קדומים וחן־עלומים בה נפגשו. מין “אַלטניישטאט”. ולה הינטרלנד של ערים ועיירות יהודיות למכביר, ובהן בסך־הכל מאות אלפים נפשות; אנשים פשוטים “עמך”, גלויי־נפש, רחבי־לב, מושרשים באדמה בריאה, פוריה, ועיניהם נשואות לקיוב. אמנם, מחמת הגירושים התכופים של האוכלוסיה היהודית מן העיר, חדלה קיוב זה כבר להיות מרכז של תורה. לפנים קנתה לה שם בתפוצות ישראל בישיבותיה וגדולי חכמיה ובמאה הט“ו נאמר: " כי מכּיוב תצא תורה”. מאז גלוּ משם היהודים כליל פעמים אחדות, ועמהם גלתה תורה. עד 1861 היה הישוב היהודי קטן מאד בקיוב ורק אז ניתנה בה זכות הישיבה לבעלי מלאכה, לסוחרים משלמי מס גילדיה ראשונה ולתלמידי בתי הספר הגבוהים. עם גידולו של הישוב היהודי התחילה בה פריחתן המהירה של תרבות יהודית צעירה, מודרנית ושל כל התנועות הלאומיות בישראל, ותהי מרכז חשוב של התנועה הציונית. וכך זכתה קיוב להיות “אם הערים” גם בשביל היהדות האוקראינית.

הימים ימי שגשוגה של הספרות העברית. אוקראינה הקימה כמעט בבת־אחת חלק ניכר מראשי המדברים בספרותנו: אחד־העם, ביאליק, ברדיצ’בסקי, ברנר, גנסין, פיירברג, טשרניחובסקי, שופמן ואחרים. אך מרכזם לא היה בקיוב. משני המרכזים הספרותיים לעברית היה אחד באודסה והשני בוארשה. הספרות והעתונות האידישאית עדיין היו בעת ההיא בראשית צמיחתן והתקדמותן, ומרכזן היה מחוץ לגבולות אוקראינה. מספר קוראי אידיש בקרב האינטליגנציה עדיין היה מוגבל מאוד בקיוב וסביבותיה. התרמילים של מוכרי־ספרים רוכלים, הבאים לקיוב, הכילו “מעשה־בּיכלעך” מן המין הידוע, וסיפוריהם של מנדלי, יעקב דינענזאַן ומרדכי ספּעקטאָר לא נתגלגלו ביניהם אלא בדרך מקרה בלבד והיו טובעים בים של “שוּנד”, שאדם תרבותי היה מואס לעיין בו. שלום־עליכם היה הסופר האידישאי הראשון, שיצאו לו מוניטין באוקראינה. המחזה יקנהז, הרומאנים יוסילי סולוביי וסטמפניו, מנחם מנדל וסיפוריו הקטנים הרבים מצאו להם חוגים רחבים של קוראים בעלי טעם בעיר מושבו ובתפוצות אוקראינה. בקיוב היה שלום־עליכם רגיל מזמן לזמן גם להופיע על במות באסיפות ונשפים של ציונים, ביחוד בתקופת הקונגרסים הראשונים; קורא יצירותיו ומוציא דמעות של צחוק מעיני מאזיניו.

אם יש ערך רב ליצירותיו בכל מקום שהן נקראות, הרי פי כמה דיברו ללבבות בקיוב ובאוקראינה בפרט – ארץ מולדתו וחינוכו שהטביעה חותמה על רוחו ויצירתו. טיפוסי יקנהז, גבורי ה“פּעקלעך”, טוביה החולב, מנחם מנדלי ואחרים היו טיפוסי יהופץ, כתרילבקה ומאיזופּובקה, בשר מבשרם, ומהם אנשים חיים וקיימים, שרבים הכירום. האידיש שלו, על כל עסיסה, בשׂמה וסממניה, היתה, קודם כל, בעלת צבע לוקלי; ובפרט כשהמחבר בעצמו הוא גם הקריין, הרי היה הרושם כביר מאוד. מסדרי האסיפות והנשפים הציוניים בטוחים היו שאם רק ייזכר שמו של שלום־עליכם בתכנית, יהיה האולם מלא מפה לפה.

הוא היה קריין נפלא. שמעתי כבר יצירות שלום־עליכם מפי קריינים רבים ולא מצאתי אחד דומה לו. הוא לא דיקלם. לא שיחק, אלא קרא בשפת אנוש פשוטה. חיתוך הדיבור היפה, ההטעמה, ניב הפרצוף רב־ההבעה, והטיפוסים היו צפים ועולים חיים, ולצהלת מקשיביו לא היה קץ.

בימים ההם היה מדקדק מאד בחיצוניותו עד לידי גנדרנות. בחזותו היה מתבלט השחקן שבו יותר מן הסופר שבו. חזותו, שערותיו הארוכות ותלבשתו היו מושכים את העין. בצאתו היו מורים באצבע: “שלום־עליכם!” השם שלום־עליכם הלך למרחקים. כשקרה בעיר או בעיירה איזה מאורע יוצא מגדר ההווי הקרתני הרגיל: כשנתגלע איזה סכסוך בין אנשים או עדות; כשנתהוותה איזו סיטואציה משונה, מצחיקה, הרי דבר שכיח היה לשמוע לא רק מפי יודעי ספר אלא גם מפי אנשי־עם פשוטים שלא קראו ולא שנו: “שלום־עליכם היה צריך להיות כאן הפעם!” כשהיו נשים מתקוטטות ומתנאצות בשוק, אפשר היה לשמוע קול קורא: “שלום־עליכם היה צריך להקשיב לכל אלה!” בדמיון תמימים מהמוני העם מצטייר שלום־עליכם כמין הרשלה אוסטרופולר או מרדכי חבד’ניק או איזה טיפוס של ביש־גדא מתחפש, המופיע לפתע, בלי שציפו לו, ועיניו בכל והוא מוקיע ברבים מומיהם וחולשותיהם של בריות ובפני “כל העולם” ישחק למו.

לפרקים היה יוצא מקיוב לנשפי־הקראה בערי השדה. היה זמן שבנשפים היה מופיע יחד עמו המשורר העממי האידישאי מ.מ. וורשבסקי. שלום־עליכם טיפל בו הרבה, עזר לפרסומו, הוציא לאור את שיריו – “אידישע פאָלקסלידער” – בשנת 1901 וכתב הקדמה לספר. וורשבסקי זה היה עורך־דין לפי מקצועו, איש הבוהמיה, בעל שיחה נאה, עליז רוח ונשמת־החברה שהיה נמצא בה. הוא הופיע בכל עת ובכל מקום בתלבושת נשף. ה“פראק” והשׂיבה, שנזרקה בשערותיו לפני שהזקין, עטרוהו חגיגיות, ואלה יחד עם צהלת פניו, שנראו צעירים מלובן שערו, עשו רושם כאילו חייו הם יומטוב שאינו פוסק. האמת היא, שההצלחה לא האירה לו פנים כלל. מצבו היה קשה עד מאד, וכל יום היה לו יום של מאבק אכזרי לקיומו. בנשפים היה שר שיריו בליווי פסנתר בידי עצמו; הוא שר בקול צרוד, מרוסק, מלא קרעים ושברים, קול־ללא־קול, ואף על פי כן – רב נעימות וחן. מוקף קהל נוער, וביניהם כאלה שלא ידעו אידיש היה מתחיל:

חֶדֶר קָטָן צַר וְחָמִים

וְעַל הַכִּירָה אֵשׁ,

שָׁם הָרַבִּי אֶת תַּלְמִידָיו

מוֹרֶה אָלֶף בֵּית.

שירו זה וכן שיריו האחרים נתקבלו בתשואות ובמשך תקופה קצרה היו לנכס העם ומושרים בכל בית בישראל. שלום־עליכם התגאה ש“גילה” אותו. יחד היו יוצאים גם לערי־השדה להופיע בנשפים. זה היה דבר חדש שלא היה מעולם בין היהודים ברוסיה. שניהם הזכירו ימים רחוקים, שמשוררים־נוודים היו קוראים יצירותיהם בשווקים, בפונדקאות ובבתי־יין. הנשפים הצליחו הצלחה רבה בכל מקום, ולשניהם היו תכניות גדולות לעתיד לבוא, שהופרו פתאום “באשמתו” של וורשבסקי: אחרי כמה נסיעות חלה ומת.

כך חי שלום־עליכם בקיוב. הוא יאה לה והיא יאה לו. בה הכה שורש, והיא ביתו.

ו

בעונת הקיץ היה שלום־עליכם יוצא יחד עם משפחתו לבוירקה היא “בוֹיבריק”, קיטנה בתוך יער אורנים סמוך לקיוב.

שם נהפך לאיש חדש. היה פורק מעליו נטל דאגותיו של הכרך, וחדוות חג היתה שורה עליו. כנער שובב היה אז, כקונדס שנשתחרר מעול ה“חדר”, בין הזמנים, לבוש “רובּאשקה” קלה של משי היה משתובב עם הילדים, משחק עם בן־זקוניו “ניומא” הקטן, מסתובב בין החוילות, משוטט בתוך היער, וכולו צהלה.

באחד הבקרים, בהתקרבי אל חוילתו, הניצבת בעומקו של גן מוקף גדר־עץ נמוכה, ראיתיו על הגזוזטרה שטופת החמה, הוא נתן לי אות בידו שאשאר מחוץ לגן.

אחר כך הסביר לי, שבוקר בוקר מתלקטות אצל הגזוזטרה להקות של אנקורים והוא מאכילם פתותי לחם. הן שרות שיר של שחרית, והוא מקריב להן תקרובת בשכר זה. הצפרים נתרגלו אליו כל כך שהן אוכלות מידיו.

“הדבר התמוה ביותר הוא”, קרא לי, “שעד כה לא ראיתי, אף על פי שהנני מסתכל בהן היטב יום־יום, שיהא מוח מטפטף מקדקדיהן”.

היתה זו עקיצה לי. ל. פרץ, שפירסם בעת ההיא ב“הצופה” הוארשאי רשימה של “יונים מטפטפות מוח”, רשימה שהיתה לשיחה בספרותנו וזכתה לביאורים ופירושים.

לא סוד הוא שהיחסים בינו ובין י. ל. פרץ לא היו טובים כלל. פרץ לא רצה לצרפו למנין היוצרים, וידועה המימרה שלו: “שלום־עליכם הוא תרנגולת המקרקרת הרבה ומטילה ביצה רק לעיתים רחוקות”, וקהל־חסידיו ענה אָמן. ושלום־עליכם מצדו לא הודה ברבי וחסידיו. “יהודים מטפסים על הקירות” היו בעיניו.

לאחר שנים רבות נתקרבו איש לרעהו. אפשר שפרץ שינה את דעתו עליו, אך שלום־עליכם לא זז מ“אפיקורסותו”.

“הגד נא, אברך, הלמדת מימיך ‘אבן עזרא’?” שאלני פעם.

“עיינתי בו”, עניתיו.

הוא הגיש לי עתון וקרא:

“אם כך, הטרח נא ובאר לי ‘חתיכה’ זו משל פרץ”.

התחלתי להתווכח עמו: בקשת דרכים – גונים חדשים – שינוי ערכין בספרות וכולי.

“שטותים! יוצר אמיתי אינו מחפש. הוא מוצא. לוקח מן המוכן לו”.

פעם אחת מסר לידי חבילה של כתבים לסדרה. חבילה זו הוכיחה לי, ששלום־עליכם היה עורך קפדן בשביל פרץ ועשה תיקונים ושינויים רבים בשירו “מאניש”, שנדפס באחד הקבצים של ה“פאָלקס ביבליאָטעק”. פרץ פרסם אחר כך את “מאניש” מחדש בהוספות ובהשמטות. רצה, כנראה, להשתחרר משותפו.

אגב: חבילה זו גם הוכיחה לי, באיזו מידה התעניין שלום־עליכם בהתפתחותם ובגורלם של סופרים שהכיר בהם יכולת ספרותית, ובאיזו מידה היה מחזק ידיהם כאיש וכאמן. כמה סופרים קיבלו ממנו גם עזרה חמרית. בימי עשרו היתה ידו פתוחה לכל.

הסופר החביב עליו ביותר היה, כמובן, ה“סבא”. הוא עמד אצלו למעלה מכל ביקורת. את ביאליק אהב מאד ואת פרישמן הוקיר. באסיפות ונשפים שהיו נערכים לכבודו היה מדקלם על־פה גם את שיריהם של שני האחרונים. זכורני, שאת הספדו של פרישמן על הרצל שנדפס ב“הדור” ידע על־פה ביום שנתקבל השבועון.

“כל מה שיש לך להגיד, הגד בפה מלא בלי גמגום. יכול אתה להגיד כל מה שאתה רוצה. דבר המותר הוא. אך להתחבא בתוך עגלה עמוסה נקודות ולהכריז מתוכה: ‘נחשו בני אדם!’ זוהי עבודה ההולמת אברך משי הסמוך על שולחן חותנו. רמזיו ואמצאותיו של ‘אבן עזרא’ אינם עדיין בחזקת ספרות. התבין?”

שלום־עליכם כתב הרבה גם בבוירקה, כמעט לא פחות מאשר בעיר, אבל בתנאים יותר נוחים. היינו מעמידים שולחן בגן בצל עצים ועובדים שם. לא אחת היינו קמים בבהלה ממקומותינו ורודפים להשיג דפי־כתבים שרוח באה ותולשתם פתאום מידינו והם נישאים כצפרים עפות.

לעתים היה קם ממקומו, ופנקס ועפרון בידו, ובצבטו את השערות מעל סנטרו, זכר לזקן, היה מתרחק לו לאט־לאט, כותב מתוך הליכה ונעלם. פעם הלך לו כך ו“אָבד” ולא היה כל היום. חיפשנוהו בכל מקום ולא מצאנוהו ורק לפנות ערב קרבה עגלת איכר ועמדה אצל החוילה, ו“אורח” קפץ מתוכה – שלום־עליכם בכבודו ובעצמו.

“‘שלום עליכם! עליכם שלום! מהיכן יהודי בא?’ שואלים אתם. יהודי בא מאיגנטובקה. אילמלא הכלבים האיגנטובקאים, שהתנפלו עלי באיגנטובקה, כי עתה נמצאתי עכשיו מעבר לסמבטיון. בטוח הייתי שמסתובב אני מסביב לבית, והרי לך פתאום איגנטובקה”.

ביתי היה, כרגיל, בקיוב, וכשהיה לו צורך בי, היה מזמינני בטלגרמה שאבוא. ובינתים דואג למצוא לי בית לינה. והיו מקרים שהבהילני לבוא, כי “עבודה מחכה” לי, ובבואי לא מצאתי שום עבודה. כוונתו היתה להיטיב עמדי, שאבלה כמה ימים בקיטנה להנאתי. אך לא רצה להבליט חסדו זה עמי והיה ממציא איזו אמתלה להצדיק את משלוח הטלגרמה, או שהיה פוגשני בתמהון:

“מה הביאך הלום?”

“הטלגרמה”.

“איזו טלגרמה?”

“הטלגרמה ששלחת לי”.

“אני? חלום חלמת! אם אין זכרוני מטעני, לא שלחתי לך טלגרמה, שהרי אין שום עבודה בשבילך. המ… משונה הדבר… מישהו רצה, כנראה, להתלוצץ ושלח טלגרמה בשמי. חבל”.

“אין אסון. אטייל קצת ביער ואחזור הביתה”.

“עסק ביש… אך מה החפזון? העסקים הגדולים שלך בעיר יש להם שהות. כיוון שכבר באת לכאן, תשהה שנים־שלושה ימים ותקיים מצוות קיטנה. זה לא יזיק לך”.

וכאן רוצה אני לנטות קצת הצדה ולברר את היחסים בינינו. חוששני, שאפיזודות אחדות ומכתבים ממנו אלי, המובאים בזיכרונותי אלה, המתחילים: “ידידי ביילין” יכולים להטעות את הקורא, שאמנם שררה ידידות בינינו, או שמתיימר אני כי היינו, אני והוא, ידידים. בבקשה להוציא דבר זה מן הלב. וכי אפשרית ידידות בין שני אנשים שמספר שנותיו של האחד הם כפליים משל השני? בימים ההם היה הדבר כך. בזמן שהיה כבר למעלה מארבעים הייתי רק בן עשרים. בתו הבכירה ארנסטינה ז"ל (הגברת ברקוביץ) היתה צעירה ממני רק שלוש שנים. וחוץ מזה שהיינו בני דורות שונים, דורות זרים זה לזה, היה בינינו עוד הבדל, הבדל גדול יותר: הוא היה אמן מבורך ואני – איש צעיר שלא מעטים כמותי. יחסי אליו היה יחס של כבוד רב, בלי להבליט דבר זה, ויחסו אלי היה יחס של רצון טוב. אולי משום שלא הייתי “דורך על היבלות” כאותם שקדמוני? וגם בזכות כתב ידי הנקי (במשך הזמן למדתי לחקות כתב ידו היפה ו“לזייף” חתימתו, עד שקשה היה לו לפעמים להכיר בין שלי לשלו). או משום שהיה איש פשוט ונלבב, בלי התרברבות ויהירות מנופחה. הרגשתי שגם הוא וגם אנשי ביתו נוטים אלי חסד. ליותר מזה לא ציפיתי, ויותר מזה אין בכוונתי להבליט בזכרונותי אלה.

שלום־עליכם אמן היה לא רק בספרות, אלא גם בחיים. שחקן מצוין היה. עמד על סוד חולשותיהם של אנשים; ידע לחקות תנועותיהם, הילוכם, אופן דיבורם. משום כך יכול היה ללבוש צורת גוגול ובתקופה יותר מאוחרה – צורת גורקי. משם כך יכול היה לקבל על עצמו תפקידים רבים, שונים ומשונים: מורה, רב מטעם, פקיד, וגביר בעמיו, סרסור, סוכן של חברת ביטוח, ועוד – כמעט כל פרנסות גיבוריו. אמנם, זרים לרוחו היו כל התפקידים האלה, והוא לא חי בהם, מכל מקום ידע לשחקם יפה.

קודם־כל מילא תפקיד של שחקן בחברת אנשי ביתו אשר אהב. סיפוריו, חידודיו, שנינותיו והמצאותיו הנעימו את הוויתם. כל דבר קטן, כל נושא וענין של־מה־בכך היה יודע לנצל ולהבליט את המגוחך שבו. קול צהלה בלתי פוסק של הילדים היה ממלא את חדר־האכל, כשהיה מיסב עמהם לשולחן. כל סעודה היתה סעודת חג, פורסת חדווה ושלום בית.

הוא ידע לשזור אורות של צחוק לתוך האפרוריות של חיי יום־יום סביבו, וגם כשהיה מדבר אל אשתו השתמש בקשקושי חן ובמעשי תעלולים, לרענן רוחה ולהסיח דעתה מטרדותיה. פעם אחת נכנסתי לביתם בערב סתוי קריר, כשהם מתכוננים ללכת לנשף של סטודנטים שבו הוזמן לקרוא יצירותיו. האשה התהלכה מחרישה, וניכר היה שרוחה עגומה עליה.

“אולגה”, פנה אליה, כשהוא נאבק עם צוארון כותנתו הקשה, שנתעקש ואינו רוצה להתכפתר, “רוצה אני לנעול את נעלי הלכּה שלי”.

“מה עלה על דעתך? קר הלילה. תצטנן בנעלים אלה”.

“אך אל נא תשכחי,שהנשף נערך על ידי נוער, העלול להתפעל ולהתלהב בנקל, ויש לי הרגש שהלילה, כתום הנשף, ישאו אותי על כפיים ומוטב שיבצבצו להם נעלי הלכה הנוצצות, המזהירות. זה יעשה רושם רב!”

“אין פגם גם בנעליך הרגילות”, עונה האשה בצחוק, “הן לא יביישו אותך”.

“אולי נעשה פשרה כזו”, מציע הוא, אצא בנעלי החולין ואת נעלי הלכּה אצרור ואקחם אתי. כשאבוא לשם, אחלוץ את נעלי החולין ואנעל את נעלי הלכה ולפני שובי הביתה, אחרי שישאוני על כפיים, אחלוץ את נעלי הלכה ואנעל את נעלי החולין ואת נעלי הלכה אצרור שוב. מה? לא. זה כבר מורכב יותר מדי".

וכשאחרי הנשף ישבנו בבית על כוס תה, פנה לאשתו:

“איזו אכזבה! סוף סוף, לא נשאו אותי על כפיים. כפי שידוע לך נתכבדתי בחיי בכל מיני כיבודים ואותות חיבה: פרחים, פרסים, נחלאות, אך עד היום לא זכיתי אפילו פעם אחת שישאוני על כפיים. משער אני לי, שאדם טועם אחד מששים בגן־עדן כשהוא נישא על כפים, גם בעודו חי ונושם, כמה שנאמר: על כפיים ישאונך”.

ולמחרת הבוקר בשבתו לאכול פת שחרית, פורש את העתון וקורא: “הקהל נתלהב ונשא את הדגול על כיסא חי של כפיים – האָח! מי ידמה ומי ישווה לו?! אגיד לך את האמת: הקנאה אכלתני מאז ומתמיד במאושרים הללו. לא! לא אוסיף עוד להשתתף בנשפים, אם לא ישאוני אחר כך על כפיים”

“ואיך תדע מראש אם ישאוך אחר כך או לאו?” שאלה האשה.

“איך? החושבת את, שכל אלה שנושאים אותם אינם יודעים מלכתחילה? הם בעצמם מסדרים דבר זה. תוכלי לסמוך עליהם”.

ואחרי רגע של שתיקה:

“אך דבר חשוב אחד למדתי הערב, שיהיה נר לרגלי כל ימי חיי”.

“דהיינו?”

“שצריך אדם לשמוע בקול… בקול… (מוציא מטפחתו ומתעטש בה: ‘האפּטשי!’) בקול אשתו. הנה הזהרתיני ברוב חכמתך ובינתך שלא אצא הערב מחמת הקור בנעלי הלכּה שלי ואני התאוויתי תאווה ולא הקשבתי ועכשיו – ‘האפּטשי’!”

מבטי שנינו צונחים לרגליו, שנעלי הלכה נוצצות עליהן.

ושנינו אין אנו בטוחים כלל אם לא נעל אותם כשחזר הביתה מן הנשף ואם העיטוש אינו משחק.

פעם אחת ראיתי את פניו צוחקות ובוכות כאחד. זה היה בשעה של מחסור ומצוקה. עקרת הבית, הראשונה כרגיל להרגיש בה, ניגשה לחדר העבודה ובעמדה על ספּוֹ קראה אליו:

“סולומון, תצטרך לשלוח טלגרמה, כי אין מוצא אחר”.

הכוונה היתה לשלוח טלגרמה לעתון בוארשה בענין מפרעה. הדבר לא נעם לו. הנסיון הוכיח לו, שקשה כקריעת ים־סוף להוציא מהם אַוואַנסים. אך אם הרעיה הנאמנה נכנסה ומפצירה בו, ודאי הגיעו מים עד צווארה.

הוא עמד ליד הדוכן בגבו אליה, במרחק כמה צעדים הימנה. ראיתי שפניו קדרו לשמע דרישתה. אך בהפכו פניו אליה היו מחייכות.

“טלגרמה? כן, אולגה. תיכף”.

החזיר פניו אל הדוכן לכתוב את הטלגרמה. הפנים נעשו עצובים ומדוכאים, והשפתיים לחשו: “הוי, אלי, אלי!”

ניגש אליה בפנים שוחקות והושיט לה את הטלגרמה. הנוסח היה לא לפי רוחה. טלגרמה כזאת לא תשפיע כלל.

“את חושבת כך, אולגה?” דיבר רכות.

חזר ופנה אל הדוכן לשנות את הנוסח. הפנים היו אבלות והשפתיים ממלמלות בחשאי:

“תיפח רוחם, רבונו של עולם!”

חזר אליה והפנים נעימות, והקול ערב:

“הרי לך, אולגה”.

היא יצאה והטלגרמה בידה, הוא חזר וגופו שחוח והפנים מכורכמות, בוכות ממש, והשפתיים רותתות:

“ולואי שתבוא שריפה עליהם ועל כל העולם!”

התמורות המהירות בהבעת פניו מיגון לחיוך ומצחוק לדאבה הפתיעו ממש. רק שחקן גדול מסוגל לכך.

ראיתיו שהוא “מציג” אנשים ומחקה אותם. הוא לא נתכוון להבליט דווקא חטאיהם ופשעיהם של “קרבנותיו”. לא בשם המוסר היה מטפל בהם. הוא תפס בעיקר את הצד המגוחך, החלש, הרכרוכי, עד שנתגלה ברנש סמרטוטי.

בוירקה היתה בעונת הקיץ קיבוץ־גלויות בזעיר־אנפּין. יהודים היו באים לשם מכל הפלך. טיפוסי יהופּץ, כתרילבקה ומאזיפּובקה מכל המינים. רבים מהם היה מכיר מקודם, ורבים היו נכנסים להתוודע אליו.

“פּאני שלום־עליכם”, היה נשמע קול איש מעבר לגדר הנמוכה, “נזכרתי הלצה מעניינת ורוצה אני לספרה לך, תוכל להשתמש בה”.

או:

“גוֹספוֹדין רבינוביץ' הרוצה אתה לשמוע מעשה מעניין? חומר טוב בשבילך”.

“מהיכי תיתי, בבקשה להיכנס”, היה שלום־עליכם מזמין את הזר.

מספר המספיקים לו, כביכול, חומר לכתיבה היה רב. אינטליגנטים, סוחרים וסתם יהודים “של־כל־ימות־השנה”. יושבים ומספרים ומתאמצים בכל הכוחות להתחכם הרבה ולעשות רושם של פיקחים ושל ליצנים. שלום־עליכם היה ניגש אל ה“ניתוּח” שלו – לחשוף את השוטה, השוכן, כנראה, בתוך תוכו של כל איש; להציגו לראווה, לדגדגו. הוא ידע ללחוץ על הכפתור הנכון. המבט נעוץ באיש שיחו. העיניים מוקטנות מסובבות קמטים ושׂעירים מרקדים בהם. ההתפלאות, ההתפעלות, ההשתתפות, השאלות, ההערות, קריאות־הביניים וכל שאר “פרובוקציות”, עודדו והלהיבו את “קרבנו”, הוליכוהו מדחי אל דחי להוסיף שטות על אוולת. ואף על פי שהייתי רגיל לכל אלה, הוכרחתי לפעמים להשתמט מבלי יכולת לכבוש את הצחוק המפרכס להתפרץ בשעת “ניתוח” כזה.

עין צופיה, בהירה, וכושר־הבחנה מיוחד היו לו לעמוד על מהותו של כל איש. טיילתי עמו פעם אחת בבוירקה, והנה עיכבנו יהודי, בשאלו: אי הדרך לתחנת הרכבת?

שלום־עליכם גלגל עמו דברים. היהודי בא הנה ליום אחד מקיוב לבקר את אשתו החולה. סיפר כל פרטי מחלתה. לפני שנפרדנו הימנו, פנה אליו שלום־עליכם בשאלה:

“התופר אתה רק בגדים חדשים או גם מתקן בגדים משומשים?”

“גם זה וגם זה”, השיב הלז.

“טוב. אכנס אצלך באחד הימים לאחר שובי לקיוב”, קרא שלום־עליכם ורשם כתובתו.

“מהיכן הכרת שהוא חייט?” שאלתיו.

“מהיכן? פשוט מאד. בדברו שלח ידו לפניו והאגודל על אצבע ומיצמץ באחת מעיניו. כך נוהג אדם המכוון להשחיל חוט בקוֹפה של מחט”.

איזה “מזיק” שובב ועליז שכן בנפשו, שלא ידע מחסום גם בשעות קשות בחייו, ואפילו בימים שהיה חולה אנוש לא הרפה מתעלוליו.

בזמן שערך את המאסף “הילף” לטובת קרבנות הפּוגרום בקישינוב, נפל למשכב. בימי מחלתו הייתי בא יום־יום לעזור לו בעבודה. בין הכתבים הבלתי ראויים לדפוס נמצאו שני סיפורים, שהגיעו לידו מאחת העיירות משני מחברים. הוא אמר לי להחזיר את כתבי היד למחבריהם. שמתי כל סיפור בתוך מעטפה בצירוף מכתב לכל אחד מהם, שהדבר לא יודפס.

"סומך אני עליך, שהיית זהיר לשים כל סיפור בתוך המעטפה הנכונה ולא החלפת, חלילה, את ה’יוצרות' ", קרא בקול חלוש, גונח.

הבטחתיו שנזהרתי.

“ובכן, תחליפם נא. שים סיפורו של פלוני במעטפה של אלמוני. וסיפורו של אלמוני במעטפה של פלוני. הם יתחלפו בעצמם ויתנחם, לכל הפחות, כל אחד במפלתו של חברו!”

בצאתו פעם לוארשה, שאלני:

“אולי רוצה אתה למסור על ידי פריסת שלום למישהו בוארשה?”

קראתי בשם סופר אחד, שוטה בחרוזים, ששלום־עליכם לא יכול לשאת את כתיבתו ושהיה בעיניו סמל העקרות הספרותית.

כשחזר מדרכו, הודיעני שאמנם עשה את חובתו ומסר את פריסת השלום בשמי. “מובן מאליו”, כי המשורר בא כ“חבר לעט”, ופעם הניח אצלו את כרטיס־הביקור שלו.

הוא הושיט לי כרטיס ועליו שמו ושם משפחתו של הלז ומתחת מודפסות המילים: “משורר טוב מאד”.

גם לאחר ההבטחה מצדו שלא הוא אלא המשורר בעצמו הדפיס את הכרטיס, לא מש מלבי החשד, שהוא־הוא המחבר והמוציא לאור. ה“מזיק” שבו מסוגל היה גם “לזייף”.

פעם אחת הלכנו ברחוב ופתאום קרא אלי:

“ודאי מכיר אתה את החובש הבא כלפינו”.

על פנינו עבר הסופר יצחק יעקב ווייסברג. ברכנו אותו בשלום והוא ענה ולא ענה על הברכה.

"מדוע ‘החובש’? שאלתיו.

“מדוע לא?” ענני, “ראשית, דומה הוא בפרצופו כטיפה לטיפה לחובש שחי בעיירתנו. ושנית, כלום הוא יותר מחובש בספרות? עושה זריקה של דגש לאות רפויה, מסיר תחבושת של חולם מראש אות אחרת ועושה לו חוקן של שוּרוּק. זהו כל תפקידו”.

“נראה שאין השלום שרוי ביניכם”, קראתי.

והוא סיפר לי, שבזמן עשרו היה וייסברג זה מחניף לו, ופיו מלא שבח לכל מה שהוציא מעטו, ושלא בפניו היה מזכירו תמיד לגנאי ומבטלו ביטול גמור. כך נהג גם עם דוד פרישמן. במכתביו אליו היה מגדלו ומנשאו ומבטיחו שהוא נהנה מכל שורה שלו, ובשיחות עם הבריות היה מנאץ שמו.

ויהי היום ויבוא פרישמן לקיוב. שלום־עליכם הפציר בו שלא יגלה שמו, והלז נאות. פעם אחת שישבו שניהם בבית קפה, עבר על פניהם ווייסברג, ושלום־עליכם הזמינו לשבת לשולחנם והציגם זה לפני זה: “מר וייסברג, מר פינקלמן”.

שלום־עליכם התחיל לשוחח על הספרות ועל מבקריה. כאן התחיל להלל ולשבח את פרישמן עד לשמים. וויסברג התרגש והתרגז והתחיל להשפיל את פרישמן עד עפר, בכנותו אותו בכל מיני כינויים רעים. פינקלמן, כלומר פרישמן, ישב והקשיב והחריש כאילו כל השיחה אינה נוגעת לו כלל.

לאחר ימים אחדים נכנס וויסברג לביתו של שלום־עליכם והוא פגש אותו בבשורה:

“אורח חשוב מתאכסן בביתי, פרישמן! בוא ואציגו לפניך”.

הוא הכניס את וויסברג לחדר השני ולפניהם עמד פרישמן, אותו האיש שהציגו לפניו בבית הקפה בשם פינקלמן.

“ללמדך”, אמר אחר כך לפרישמן, "מי הם ‘חכמי קיוב’ ".

היו גם מקרים שנתקל באנשים שהכירו כוונתו לעשותם לצחוק, והם יצאו מלפניו נעלבים וכועסים. מקרים כאלה גרמו לו עגמת נפש רבה.

פעם אחת ביקרו מספר עברי שאיקלע לקיוב, איש צעיר שעדיין לא יצאו לו מוניטין בעולם הספרות. שלום־עליכם, שלא הכירו, ניגש אל ה“ניתוח” הרגיל שלו, והסופר הרגיש בכך תיכף ויצא מאוכזב וזועף. כשבאתי למחרת היום, שאלני אם ידוע לי שמו של הסופר. דיברתי בשבחו, והוא ביקשני להמציא לו אחד מסיפוריו. הבאתי חוברת “השלח” שבה נדפס סיפור מאת הלז, ולאחר שקראו האיץ בי שאלך עמו למצוא אותו, משום שפגע בכבודו והוא רוצה לפייסו. הוא שיבח באזני את הסיפור עד כדי הגזמה וניכר היה בו שהוא מצטער מאד על הענין. סוף סוף, הצלחנו למצוא את האכסניה של הסופר שעזב בינתיים את קיוב.

ההתאמצות להבריק גרמה גם לכשלונות. לפעמים לא היה מצליח כלל. ניטל העוקץ משנינותו ויצא משהו פגום ותפל. יש שגם נתקל באנשים שהשיבו בחרפה, כשהתלוצץ על חשבונם.

פעם אחת חיכיתי לו בתחנת הרכבת של בוירקה. הוא חזר מקיוב ובקפצו מן הקרון, פנה בקול רם לאשה אחת מנשי קיוב הבורגניות שעמדה על ידי:

“הגברת א. דרישת שלום לך מבעלך החוקי”.

פתחה פיה בכעס ובמעמד אנשים רבים זרקה לו בארס:

“מוקיון!”

שלום־עליכם רכש לו הרבה אויבים בין אלה שתיארם בסיפוריו תיאור בולט כל־כך שהבריות היו מכירים אותם בנקל, וביחוד מבין עשירי קיוב, שהציגם לראווה. פעם אחת פגשתי אצלו בבוירקה יהודי מעיר בילאיה־צרקוב אחרי שנודע לו, כי שלום־עליכם תיארו בסיפור שיצא אז מתחת עטו. הוא בא להתחנן לפניו שלא יפרסמו וגם רצה לשלם לו “שכר סופרים” בעין יפה, בתנאי שיבער את כתב היד. זה היה הגיבור של הסיפור “שבעים וחמישה אלף”.

רק איש אחד לא כעס עליו על תארו אותו, אלא, אדרבה, התגאה במצבה שהקים לו שלום־עליכם בספרותנו. זה היה מיודענו החביב “טוביה החולב” מבוירקה. הוא היה נושא אתו בגאווה את הסיפור הראשון שנכתב עליו והיה אסיר תודה למחברו.

בערבים היו מתכנסים אצלו אנשים, יושבים על כוס תה תחת עצי גנו. סואנת היתה התקופה והאורחים היו מתווכחים ומתלהבים. שלום־עליכם היה יושב לו ביניהם בהרחבה, מאזין ומקשיב, ופתאום היה קם ועוזבם; מסתובב בין העצים וצובט זקנקנו. סיפור חדש עלה, ודאי, במחשבה.

בחזירתו היה פונה אל אורחיו:

“בטוח אני בכם, רבותי, שאיש מכם לא הוציא כרגיל דבר חכמה מפיו בזמן היעדרי ולא הפסדתי כלום, הלא כן?”

ז

בסתיו 1903 עזבתי את רוסיה, וכשחזרתי בקיץ 1904 התחלתי לעבוד אצלו שוב.

במשך החדשים שלא ראיתיו, חל שינוי רב באורח חייו. חדר־עבודתו נתרענן ולבש צורה אחרת, וזכר לא נשאר בו מן הסופר האוקראיני הגדול. נעלמה מעל הקיר תמונתו של גוגול, נעלם מעל השולחן הארגז החביב “ארגז גוגול”, ובמקום “הנפשות המתות” מצאתי שם ספרים מן הספרות הרוסית המודרנית, וביחוד של מקסים גורקי. נתחדש גם פרצופו של שלום־עליכם. הם נראו צעירים יותר, דמוקרטיים יותר. פשטו צורת גוגול ולבשו צורת גורקי. השחקן שבו ידע לשנות צורתו גם בלי איפור. הוא הסיר מעליו את בגדיו “היפים” ולבש חולצה של משי, הסיר מעליו כבלי בעל־ביתיות ופרק עול מנהגים וסייגים. אדם זה הזהיר תמיד בנימוסים גם הרשה לו בשעת טיול לקנות פירות ולאָכלם בשוק.

ברוסיה כבר התחילה בימים ההם תקופת הרבולוציה הראשונה. הרחוב היהודי נזדעזע ונתעורר – מהמחתרת אל העולם הגדול. צפּרים חדשות נראו ביהופּץ, בכתרילבקה ובמאזיפּובקה ושירים חדשים, שירי עוז ומרד נשמעו בעולמנו. באה מהפכה במוחותיהם ולבותיהם של “אנשים פעוטים בעלי השגות פעוטות”. הם התחילו ליישר גבם הכפוף וברוח גאון התחילו לדרוש זכותם לנשום ולחיות ככל האדם. הקול היה תקיף ונועז ומאַיים. שלום־עליכם התהלך בין יהודיו ובעיניים רחבות ותמהות הסתכל בשינוי הפתאומי הגדל סביבו. הוא הרשה אז לעצמו לעזוב לעתים תכופות את שולחן עבודתו. אזלה המנוחה. הרחוב רמז ומשך.

בימים ההם מסר לידי להעתיק מחזה בשם “נחת פון קינדער” שחיבר, ובו עמד על הקרע בין אבות ובנים – דור המשמרים הישן ודור הרבולוציה החדש. בהביאי לו את העבודה, הבעתי לפניו את דעתי, כי הטיפוסים הצעירים במחזה זה לא עלו יפה, וכי שם בפיהם דברים שריח דור־ההשכלה עולה מהם ואינם הולמים את השקפותיהם של אנשי מהפכה.

כשנכנסתי פעם אחת לביתו, נגלה לפני מחזה בלתי רגיל. מצאתי בחדר־עבודתו כמניין של צעירים וצעירות. עלמים בעלי שער ארוך ועלמות בעלות שער קצר – באי כוח מפלגות שונות שמילאו אז את הרחוב היהודי. הם מסתובבים בחדר המלא עשן־סיגריות, יושבים על קצה השולחן, רוכבים על כסאות; מתווכחים, הומים, רועשים. ערבוביה של קולות – מבּאַס עד פאלצט – האחד נכנס לתוך דברי השני, ובא השלישי ומפסיקם ודורש זכות חופש הדיבור, והרביעי מכבד את כולם בתואר “נשמות של חנוונים” ומקבל בחזרה את התואר “בורגני”. מצלצלות מלים נשׂגבות, הנפלטות במקומן ושלא במקומן; מלים הצריכות עיון במילון. שוטפים פסוקים ממרכס ומקרופוטקין, מהס ומפּליכאנוב ומשאר “ראשונים” ו“אחרונים”. ה“דיסקוּסיה” מתגברת ומתלהבת ונמשכת בלי סוף. שלום־עליכם יושב לו באמצע, משתיק לרגע את הקהל ומבקש רשות הדיבור: כיון שפעירת כל הפיות גם יחד מפריעה מלשמוע אפילו מלה אחת ולדבר אחד־אחד אין ביכלתם, מציע הוא ששנים־שלושה, לכל היותר, ימללו בבת אחת.

“עם מי הצדק, לפי דעתך?” שאלני כשיצאה ה“כנופיה” מן הבית.

“עם כולם”.

“נכון. כולם צדקו. נוער חביב, באמת, אידיאליסטים טהורי־נפש”.

ומאז הייתי מזדמן בביתו לעתים קרובות עם “חבר” או עם “טובארישץ”.

השקט בחדר עבודתו הופרע מזמן לזמן על ידי קולות צעירים נלהבים.

המחזה “נחת פון קינדער” הועתק פעמים אחדות, אחרי השינויים הרבים שעשה בו כל פעם.

בימים ההם היה עוזב את קיוב לעתים תכופות. הרחוב היהודי קראו אליו. הוא התחיל לבקר ערי תחום שונות ולקרוא מיצירותיו בנשפים שנערכו בשבילו, ובכל מקום בואו נתקבל בכבוד רב ובחיבה גדולה.

בא הסוף לבוּרסה, לעסקים, לסרסרות. הוא עזב הפעם לחלוטין את הסביבה הרקוּבה, הזרה, המשפילה. סיום של סיוט ארוך, שנמשך הרבה שנים וסילף את חייו. פטור. העם קרא, ההוא לא יענה?

מצבו החמרי הוקל קצת בימים ההם. אופקים חדשים נפתחו לפניו. נראה, כאילו הגיעה, סוף סוף, העת בה יקצור פרי עמלו הרב והגדול.

הוא היה עדיין צעיר בימים ההם – איש באמצע שנותיו. נר אלוהים דלק על ראשו, ולבו מלא חלומות ותקווֹת לעבוד, לכתוב, ליצור.

ח

בסתיו 1904 עזבתי את רוסיה שנית ושבתי בקיץ 1905 לפני המהפכה הראשונה, זמן “מתן הקונסטיטוציה”.

שלום־עליכם מסר לידי שוב את המחזה “נחת פון קינדער” להעתיקו מחדש. הוא עשה בו שינויים רבים ללא הצלחה יתירה. לא הוספתי עוד לעבוד אצלו בתקופה ההיא. ימים של מאורעות כבירים והפתעות מזעזעות היו הימים ההם ולא הניחוני לעבוד. נסחפתי בזרם.

היום המקוּוה הגדול, סוף סוף, הגיע. בבוקר סתיו יפה פשטה כברק הבשׂורה בכל רחבי רוסיה – קונסטיטוציה! העיר קיוב, ככל הכרכים הגדולים, לבשה חג. הרחובות המוּ מהמון אדם עליז וצוהל. האחד נפל על צווארי רעהו בנשיקות, בדמעות גיל ובברכת “שהחיינו”. נערכו הפגנות ותהלוכות עצומות, עם דגלי חופש, ובקול רינה נהרו רבבות מכל קצות העיר אל טבורה – מגרש מועצת העיריה.

בעברי דרך ביתו, עליתי לרגע למעונו לברכו ב“מזל טוב”.

אך מצב רוחו לא היה מרומם כלל. עיניו תעו בדאגה מילד לילד.

"רוח של חולין שורה עליך היום, סולומון נאומוביץ' ", אמרתי לו.

“אל תהא אץ לשמוח!” ענה.

לפני צאתי פנה אלי ואמר:

“שמעני ואל תלך אל הדימונסטרציה. למה תסכן נפשך?”

זכורני, שברדתי מן המדרגות פתח את הדלת והזהירני:

“שמע לעצת איש הגדול ממך בשנים ואל תעמיד חייך בסכנה!”

לא הקשבתי לעצתו. המוני דגלים התנופפו, רמזו ומשכו אחריהם.

נתערבתי בתוך ההמון החוגג בתהלוכתו. כעבור שעה הקיף חיל קאזאקים את הנאספים מסביב לכיכר העיריה והתחיל לירות בהם בלי שום התראה.

קמה בהלה ומהומה. רצתי ורגלי נכשלו בתלי אנשים הרוגים ופצועים ובין הנופלים שניים מחברי. צעקות, יבבות ויללות מילאו את מקום הקטל. נפלתי, קמתי ורצתי שוב כל עוד נפשי בי אל אשר ישאוני רגלי.

חושו של שלום־עליכם לא הטעה! לאחר הפוגרום, שפרץ ביום ההוא וארך שלושה ימים, נכנסתי אליו. קומתו נתכופפה ופניו הוריקו במשך ימים אלה.

“הוא חי! הוא חי וקיים!” פגשני בקריאת חדווה, “ברוך מחיה המתים!”

ברשימת הפצועים מיריות הקאזאקים על יד העיריה נמצא שם כשמי. הוא חשב שאני הפצוע.

“נו, מה אמרתי לך? רצית קונסטיפּוציה (כך ביטאו המוני הגויים את המילה קונסטיטוציה) – והרי לך!”

הוא צעד בחדר אילך ואילך מדוכא ועצבני. עמד בכל פעם:

“הא? מה אמרת?”

לא אמרתי דבר. אילמות היו השפתיים.

כעבור יום או יומיים קיבלתי הימנו טלגרמה: לבוא תיכף לביתו. היה ערב בשעה שנכנסתי לחדר עבודתו. הוא ישב וכתב.

“יש לי בקשה אליך”, פנה אלי, והריני מפציר בך למלאותה. רוצה אני שתלון אצלי. פה, בחדר העבודה, נציע לך משכב. אבן קשה מכבידה על הלב. בני ביתי מלאים מורא ופחד".

נשארתי ללון אצלו בלילה ההוא.

העיר לא נרגעה עדיין. כל קול וכל דפיקה מתחו את העצבים. ליהודי נשקפה סכנה לצאת מן הבית. בקיוב הוכרז מצב מלחמה, ואיש לא נראה בחוץ, מלבד פסולת אדם. בשביל הללו הגיעו ימים טובים, אחרי ימות רצח וביזה. הם היו ל“רוסים טהורים”, סלתו ושמנו של משטר הרשע, וחגגו את נצחונם השחור בצהלה וחדווה. קולות סבואים היו מתנשאים עד שעה מאוחרת בלילה והשקו את הלב תרעלה והזכירו חלומות חופש שגזו ותקוות דרור שהיו למרמס מגפיהם של פורעים.

שחור־יאוש לחץ לב, אסף נשמה. הוי, אותם הלילות, לילות ביעותים שחורים ארורים!

“למה אתה רץ הנה והנה בחדר כמטורף? כלום רודפים אחריך? יכול אתה לטייל לך בניחותא!” שומע אני קולו של שלום־עליכם.

אני יושב.

“אלוהים עמך! מדוע תביט בי בעיני זכוכית אלה?”

הריני מתעורר.

“הזמנתיך כדי שתפיג קצת את ה’מרה שחורה', ואתה בא ומכביד את הרוח עוד יותר. מוטב שתשכב ותישן”.

הריני שוכב. הוא יושב וכותב.

כעבור ימים אחדים נוצר מחזה חדש, פוגרומי. גורלו של מחזה זה אינו ידוע לי עד היום.

ביום ה“שלושים” לפוגרום נגזרה תענית־ציבור בקיוב.

מבית תפילה לבית תפילה הלכנו שנינו. דלקו נרות גדולים, הקהל התפלל “סליחות”, תופף על לבו “אשמנו”, שר “הנותן תשועה”.

כל הבוקר תעינו מבית תפילה אחד למשנהו. הוא הציץ בעיני יהודים דומעות, הניע ראש:

“הם עדיין מכים על לב וקוראים ‘אשמנו’, הם האשמים!”

“סלומון נאומוביץ”, קראתי פתאום אליו, “נעזוב נא את הארץ הזאת”.

הוא ענה לי, כי שאלה זו מציקה לו מאד בימים האחרונים. אך היכן ישיג את האמצעים הנחוצים לעבור חוצה לארץ עם משפחתו הגדולה?

העתונות היהודית ברוסיה היתה נתונה בימים ההם במצב רע מאד מחמת החורבן שבא על היהדות, והדבר השפיע על מצבו של שלום־עליכם. הוא היה אז קורספונדנט של ה“טאגבלאט” הניו־יורקי, שבו פרסם מכתבים מרוסיה. כמדומני שזה היה אז מקור מחיתו היחידי.

המצב בקיוב הלך ורע מיום ליום. הריאקציה פרשה כנפיה המחניקות. התחילו חיפושים ומאסרים. החלטתי לעזוב את הארץ תיכף. מחמת סיבות שונות נאלצתי ל“השחיר” את הגבול ולצאת בחשאי, לפיכך לא נטלתי ברכת פרידה משום איש, וגם שלום־עליכם לא ידע על צאתי.

בעברי בפעם האחרונה על יד ביתו, ראיתי אור בחדר. האמן ישב בוודאי אל שולחנו וכתב… קורספונדנציה בשביל ה“טאגבלאט”.

ט

אחרי טלטולים רבים הגעתי בדצמבר 1905 ללבוב. ביום השלישי לבואי מצאתי לתמהוני ולשמחתי במלון שבו התאכסנתי מכתב, בו נאמר (רוסית):

"ביילין יקר,

נמלטנו מרוסיה ברכבת האחרונה וכבר נשאנו עליך קינה על הישארך בארץ האומללה. שער נא בנפשך את שמחתנו הפעם, כשנודע לנו, כי לא זו בלבד שעברת בשלום את הגבול, אלא שגם חי אתה עמנו בצל קורה אחת. ינעם לנו מאוד לראותך. הרינו גרים בחדרים תשעה ועשרה".

שלך, שלום־עליכם".

מיהרתי, כמובן, לעלות אליו ומצאתי את כל בני־ביתו מלאים שמחה שהצליחו לצאת לחופש ולהתנער מן הסיוט הנורא שהעיק עליהם בזמן האחרון.

על המשפחה נוסף איש אחד – י.ד. ברקוביץ, שנשא לו לאשה את ארנסטינה (טיסי), בתו הבכירה של שלום־עליכם.

פני שלום־עליכם היו צוהלות ורוחו טובה עליו. הוא כבר נח קצת מעמל הדרך ועסוק היה בסידור מכשירי כתיבה.

הידיעה על בואו של שלום־עליכם פשטה בעיר חיש־מהרה והיתה לשיחה בפי כל. יקירי קרתא מכל הזרמים באו אליו לבקרו וכעבור ימים אחדים ערכו תלמידי האוניברסיטה באנקט לכבודו, שעלה יפה מאד.

נפתעתי, בשמעי אותו קורא את יצירותיו כגליצאי מלידה ומבטן. ימים אחדים לאחר בואו ללבוב כבר התרגל לדבר במבטא המקומי, וגם את הניגון וההטעמה המיוחדת למד “שוּלים עלייכם” דנן.

“אי אפשר לדרוש”, אמר לי, “מהמון של אלפי מאות יהודים שילמדו לדבר אידיש אוקראינית בשביל שלום־עליכם אחד שבא אליהם. מחובתו של שלום־עליכם האחד להסתגל לשפת מאות האלפים”.

גליציה היתה התחנה הראשונה בדרך נדודיו. הוא נס מרוסיה כנס מתבערה ובא לגליציה במקרה, משום שהיא היתה המקלט הקרוב ביותר להימלט אליו. הוא בא שמה עם משפחתו הגדולה בת עשר נפשות (הוא ואשתו, ארבע בנותיו, שני בניו, חתנו ברקוביץ וחותנתו), כשם שבאו אז עוד אלפי פליטים, בורחים מאימת פוגרומים, נודדים בידיים ריקות, בלי דעת מה ילד יום. לתמהונו הרב מצא עצמו תיכף מוקף אחים טובים ומסורים, שגאוותם עליו. בואו לגליציה היה בלי הגזמה חוויה עמוקה ומאורע כביר בחיי הגליצאים, וזה עודד רוחו ונטע בלבו את התקווה לעתיד טוב גם באמריקה. מערים ועיירות של גליציה, בוּקוֹבינה ורומניה התחילו פונים אליו בהזמנות שיבוא אליהם למקראות. בכל מקום שבא חילקו לו כבוד־מלכים ממש. כשהיה מופיע בחוץ, היו מורים עליו באצבע מתוך יראת הכבוד, ושטריימלים וכובעים היו מורמים לפניו על כל שעל.

שלום־עליכם לא נראה אז בביתו שבלבוב אלא לעתים רחוקות. כמעט את כל החורף בילה בנסיעות ממקום למקום.

“מעולם לא הרגשתי ש’בתוך עמי אנוכי יושב'”, אמר אלי פעם, “כמו שאני מרגיש הפעם בגליציה. החסרון האחד הוא דלותה של הארץ. דלפונים גדולים, רחמנא ליצלן”.

בשובו מאחת הערים, סיפר שנכנס שם אל בית קפה ומצא אצל אחד השולחנות חבורת יהודים טרודים ועסוקים בכובד ראש. אחד מהם ישב באמצע ורשם בעפרון על פיסת נייר, והאחרים עזרו לו בעבודה. כשניגש אליהם, נודע לו שעמלים הם להעריך את אוצר הזהב שיוציא שלום־עליכם מגליציה. הם רשמו שם כל עיר ועיירה שביקר ושיערו את הסכום שהוציא מהן.

“ממזרים!” הוסיף בחיוך “הם ניחשו! עד ה’גרייצר' האחרון ניחשו…”

הנסיעות, הנשפים והבאנקטים ולילות אי־השינה פעלו לרעה על בריאותו, והוא היה חוזר ללבוב רצוץ וחולה.

בגליציה המעיט לכתוב. הנסיעות שללו כמעט את כל זמנו.

כעבור כמה חודשים יצא עם בני ביתו לשווייץ.

בקיץ 1906 התחילו אנשי המשטרה לכבדני פתאום בביקורים ולהבטיחני בכל פעם שרוסיה כבר נרגעה, וכי הרשות הלבובית לא תתנגד לי אם אחליט לעזוב את גליציה.

כרטיס של עתונאי היה אז בידי, וכנראה התחשבה המשטרה בכך ולא גירשה אותי, כשם שגירשה הרבה נודדים אחרים, והתייחסה אלי ב“נימוס”. הביקורים נעשו תכופים יותר ויותר. ברור היה שאם לא אלך מ“רצון”, יוליכוני מאונס.

בימים ההם נודע לי, ששלום־עליכם שרוי בלונדון. פניתי אליו במכתב וביקשתיו להודיעני אם יש שם סיכויים בשבילי.

הוא ענה (אידיש):

"ידידי הנכבד ביילין,

לונדון תהום היא, גיהנום היא. האנשים הם ביזעבאדיס. באידיש הפשוטה שלנו קוראים לזה ‘פארטארעראמט’. לונדון – זוהי נינווה, שהקדוש ברוך הוא רוצה להפכה, ועדיין הוא עוצר ברוחו… עבודה הגונה לעובד ספרותי בעל טעם איני רואה, לצערי. לואי שלא תברח משם ביום השלישי לבואך. אם יעלה בידך להיבנות על ידי עבודה־זרה אחרת – יעזרך השם".

בסוף המכתב באה רשימה של כמה אנשים ממכיריו בלונדון שאוכל לפנות אליהם בבוֹאי לשם.

המכתב החליש את רצוני ללכת לאנגליה, אך מוצא אחר לא היה. אנגליה היתה אָז המקלט הבטוח ביותר לכל פליט. שבוע ימים לאחר קבלת המכתב נמצאתי בלונדון.

שיערתי שהוא שב כבר לשווייץ אל משפחתו, ומה גדלה שמחתי, כשמצאתי אותו ואת רעיתו ובן־ זקוניהם ניומה בווייטצ’פּל.

הוא קילל את יום בואו ללונדון. “עסקיו” לא הצליחו שם כלל. אותם טיפּוסי כתרילבקה ומאזיפּובקה, אך בלי אותו החן, בלי אותן הסגולות והמידות הטובות. לונדון מצצה לשד רוחם, הלבבות נתאַבנו, והם נעשו ברגים במכונה־מפלצת המסתובבת ורועשת ב“הוּ־האַ” מטמטם.

הוא נתקל שם בשוויון־נפש. אחרי החמימות והלבביות שבהן פינקוהו בגליציה, היתה האַכזבה בלונדון וערי השדה שבאנגליה מכאיבה שבעתיים.

הוא גר אז בשני חדרים באחד הרחובות של הגיטו. השמש לא פקדה מעונו, ופשפשים שרצו שם לרוב והמאיסו את החיים. הייתי פוגשו כשהוא אוחז ביד אשתו מזה וביד הילד מזה, ועובר אתם בהול וחרד לרחבו של רחוב, ההומה ורוגש ושוקק מרוב אדם וכלי רכב. שערותיו הארוכות פרועות ברוח, הכתפיה הארוכה תפוחה, וכנפיה מתנפנפות, הזוהר היומטובי שריחף עליו תמיד כאילו הועם פתאום פה בנכר, והוא נראה כל כך מוזר בין האנשים הזרים סביבו. איזה זאטוט מילדי היהודים מסתכל רגע ב“ירוקים” הללו בלעג וקורא אל שלום־עליכם:

“הי, מיסטר, טוּפּנס אַ הרקאַט! כלומר: תספורת בשני פּנס”.

הוא התחיל לכתוב בעתון “אידישער זשורנאל” – עתון סמרטוטי, שיצא אז לאור בלונדון (על פי המלצתו נכנסתי למערכת העתון לאחר נסעו, וברנר נתקבל שם כמסדר אותיות על פי המלצתי). הוא הדפיס בעתון כמה סיפּורים. שכר הסופרים שקיבל היה דל מאוד. ה“חברים לעֵט” במערכת הציקו לו, מפחד שמא בא להשתקע ולדחוק רגליהם, והמעיטו לפרסם את שמו ואת הנשפים שנערכו לכבודו וגם הפריעו בכל מיני תחבולות בעד הצגת מחזותיו בתיאטרון היהודי בווייטצ’פּל.

כמה חסר־ישע היה בחיים המעשיים! כשבא, למשל, ראובן בריינין ללונדון, שכר לו משכן כבוד באזור המפּסטד המפואר בצפון מערב העיר ובחר לו בכוונה רחוב ששמו “פּארלאמנט היל”, וכשהיה כותב מלונדון בעתון יהודי של וארשה, לא היה שוכח להוסיף על חתימתו גם שם הרחוב. פּארלאמנט היל – איזה צלצול נהדר לזה! הלא כן? ואם יימצאו קוראים תמימים, שיחשבו כי יש לו שייכות לפארלאמנט הבריטי – אדרבה. הוא הדפיס כרטיס־ביקור: “ראובן בריינין, שריפטשטלר, ברלין” וסיגאר “ביסמרק” תחוב לו בין שיניו ושפתו דויטש – כביכול. סופר ברליני כהלכתו, וכולו פאר וכולו סמל אירופה. הסופר הברליני נפגש עם עתונאים כותבי אנגלית ובעתונים הופיעו אינטרוויוּאים עם תמונתו. נתנו לו כבוד גם יהודים וגם יאַהודים. ביחוד יאַהודים. דלתות ושערים נפתחו לפניו. ונפתחו גם כיסים. אבל שלום־עליכם זה מיהו ומהו? ממזרח אירופה הוא בא, ובמזרח לונדון הוא יושב, ושם משונה לו, ממש מן ה“סידור”, והוא כותב בשפה הברברית, סמל הגלות וההתבדלות הגיטואית, וחזותו ובגדיו כה חוץ־לארצ’יים, כה… כה… מושכים עין, בקיצור: אימיגרנט ווייטצ’פּלאי הכותב ז’רגון. מי ישים לב אליו?

לא, הוא לא הצליח.

ופעם אחת ביקר אצל ישראל זנגביל וחזר מאתו – “חכלילי־חוטם”. זו היתה הפעם הראשונה ששקל למטרפסיה. על זנגביל נגזר, כנראה, לעשות נקמה ב“קונדס”, שכה הרבה לעשות אנשים לצחוק. זאנגביל עשה בו את ה“ניתוח” באופן אירופי, ג’נטלמני, באמנות, בהוּמוֹר דק מן הדק, כמעט בלתי נתפּס, שהתנדף כל כך מהרה עד שאי אפשר היה לו לשלום־עליכם למסרו אחר כך במלים. הוא חש עצמו נעלב מאוד בחזרו מפּניו והתחרט על הביקור.

זנגביל זה, ששמו כמספּר כמעט שנשכח בשעה ששלום־עליכם האמן עודנו במלוא זהרוֹ, כתב אחר כך דברי שבח ותהילה עליו כעל אחד הסופרים הגדולים. זו היתה בוודאי השפּעת יהודים רוסים באנגליה, ציונים וטריטוריאליסטים, שעמדו עמו במגע. מסופקני, אם היה בכוח המחמאות הללו להפיג את המרירות מלבו של שלום־עליכם.

הרבה גרמה לזה התלבושת שבה “התייפּה” שלום־עליכם. הוא התעטף בכתפיה חסרת־שרוולים, שבאנגליה של הימים ההם היו משתמשות בה רק נשים, על ראשו חבש “אופּירה הט” – צילינדר בלתי נוצץ, שחובשים אותו רק בלילה (“והבט, ניומה, הצילינדר גם מתקפּל. כך, ואפשר גם לשבת עליו. כך. יופי! הלא?”). לרגליו נעל מגפיים של לכּה ואת צווארון כותנתו שיפּר בעניבה גדולה. וכל אלה יחד עם שערותיו הארוכות עשו על פוגשיו באנגליה רושם של איש משונה. התייחסו אליו כאל אכסצנטריקן.

פעם אחת יצא לראות בפלאי לונדון, ולאן הוליכוהו רגליו אם לא אל הבוּרסה? הלא איש הבורסה היה בקיוב, וכדאי לראות איך העניינים מתנהלים גם בבורסה של לונדון. כשנכנס לשם בתלבשתו, שתיארתיה קודם, התנפלו עליו פקידים ולבלרים, הסירו את הצילינדר מראשו ושיחקו בו “פוּטבּול”.

בלונדון כתב, למרות תלאותיו. י.ח. ברנר ואני העתקנו לו את הכתבים. ביחוד טיפל בכך ברנר, משום שאני הייתי מוקף דאגות שונות מיד אחרי בואי ללונדון, ושעתי לא היתה פנויה. ברנר שמח לבואו של שלום־עליכם ובימים הראשונים לא מש ממנו. אך כעבור זמן קצר “נתקרר”, והיחסים ביניהם נעשו מתוחים. ברנר, כרגיל, “התאכזב”. האַכזבה לא הפליאה אותי. הפליאתני דווקא הידידות. שני אנשים משני כוכבי־לכת שונים.

שבועות אחדים אחרי עזבו את אנגליה קיבלתי הימנו מכתב מניו־יורק, ובו שפך חמתו על לונדון, על העתונים ועיתונאיהם ומדריך אותי שלא אעמוד תחת השפעתם של אלה “היודעים לנשוך אותו כפשפשים בצנעא, כאילו שחט להם את הקאפּוטה”.

“מתי תבוא לאמריקה?” גומר הוא את המכתב, “הלא מחויב אתה להימצא במקום שאנו נמצאים. מה שלום ברנר? גם הוא ברוגז עלי? במה הרעותי לו? הוי, טפּשים! הלוואי שתישרף לונדון זו אחרי נסעך הימנה. הלא כן?”

י

כתביו של שלום־עליכם עדים הם לא רק לכוח יצירה עצום, אלא גם לנפש טובה, ערנית ורחמנית. כל פרק וכל דף מציינים סגולות רוחו.

הייתי במחיצתו ימים רבים. ראיתיו בביתו, בחדר עבודתו, בחוג משפחתו, וכל מה שהכרתיו יותר, הוקרתיו יותר, ולא רק משום שהיה אחד האמנים המזהירים בתקופתנו, אלא גם משום שהיה סולומון נאומוביץ' הנלבב. כל עבודה אחרת שטיפלתי בה היתה מכניסה לי יותר מן העבודה אצלו. אך לא היתה עבודה שתסב לי סיפּוּק כעבודה בקרבתו.

מדעת – ויותר, אולי, שלא מדעת – יוצא כל ילוד־אשה באיפּוּר לחפּות על מערומי־נפשו, נפתוליה ומומיה. האיפור של שלום־עליכם טשטש כמה מידות טובות, צמצמן והקטינן. הוא היה סנטימנטלי והרגיש בכך. בתורת אמן חשב דבר זה לחסרון ויגע לדכא רגש זה בחיים. כשם שיגע לדכאו ביצירותיו (דבר שלא תמיד הצליח בידו). מתוך כך היה נראה קריר וקישח יותר משהנהו באמת. מלבד זאת: אנשים ענדו לו זר של ליצן ושל לגלגן, וכל פוגשו חיכה לשמוע מפיו “חכמות”. זה היה תפקיד קשה מאד. ההתחכמות – לפעמים יותר מאונס מאשר מרצון – האפילה על תכונות נפשו וגרמה לכך שיתגלה פחות לבבי משהיה באמת. ובפרט כשההתחכמות היתה מבליטה לעתים את החולשה להוקיע את מקום התורפה של זולתו ולעשות אנשים לצחוק, דבר שאינו חסר גם אבק של רשעוּת.

אך מה חביב היה בחדר עבודתו. שם התגלה בכל אורו. השכינה היתה שורה עליו בשעת יצירה. איזו חדווה צחורה, צעירה, מזהירה היה לובש פרצופו הפיקח והתמים כאחד, והיא קרנה בעיניו הצוהלות. כמה חן היה בו, כשהיה גומר פרק וקוראו בלחש לעצמו, מזמזם כדבורה עליזה ונותן דבשו להמתיק לב עם כואב.

סחים עליו, שבימי עשרו חי חיי מותרות והיה רודף תענוגות. משער אני, שיש בכך הרבה מן ההגזמה. על כל פנים, היה איש אחר לגמרי בימים שהכרתיו. הוא התנזר מכל הבלי־העולם, וכל כוחותיו היו קודש ליצירה. מעולם לא ראיתי איש ממעיט באכילה כמותו. “כרס מלאה”, רגיל היה לומר, “מפריעה את העבודה”, והעבודה היתה קדושה בעיניו. ביום השלושים למותו נשא עליו נחום סוקולוב הספּד בלונדון והביע השערה, כי עבודתו העצומה של שלום־עליכם קיפחה את חייו. בהשערה זו יש הרבה מן האמת.

הוא מילא תעודתו בצניעות ובענווה. היה רוחש כבוד גם לסופרים שקטנו עבה ממתניהם. מעולם לא העמיד פנים של גדול בישראל. ביישן היה במובן הנעלה של מלה זו.

איש־העם היה ומעוּרה בחייו. העם לא היה בשבילו יהדות מופשטה, אלא יהודים חיים, סובלים, מפרפרים; אחים ואחיות שהיה קשור אליהם באלפי נימין, ואהבם וריחמם. הוא סימל את סגולותיו של האיש היהודי וחי את חייו. לפני ימות הרבולוציה, לפני שנעקר מביתו וסביבתו בקיוב ויצא “לרצות גלוּת” באמריקה, היה לבו תמים עם מנהגי אבותיו ומסורותיהם. יום שבתון היה לו יום השבת וחגי ישראל חגיו. חדוות מנוחה היתה פרושה עליו בהתהלכו מתוּן מבית התפילה בכל שבת ומועד בתוך חבורת יהודים פשוטים וידיו לגבו, על שפתיו קטע של זמר, והצילינדר לראשו, כמחייך חיוך יומטובי כלפי אור שמים. לבו שלם. הוא לקח באהבה ובהכנעה מן המוכן באוצר עמו. לא הציץ ולא נפגע.

ידיעותיו לא היו עמוקות. התורה שקנה בימי נעוריו – נתלש הימנה, כנראה, בימי עשרו. הוא היה בקי בתנ"ך וזכר פרקים רבים על־פה. פעם אחת ראיתי אצלו בכתב־יד כמה דפים של סיפור שתירגם בעצמו עברית בסגנון יפה ומנופה, סגנון מדרשי, ועם זה לא חסרו גם שגיאות פשוטות. ניכר היה בו, כי שרשיו היו פעם שתוּלים עמוק בתרבות העברית, אך הוא הזניחם. תלמיד חכם ששכח תלמודו.

הספרות המודרנית לא לקחה את לבו, ואת ספרותנו הצעירה לא כיבד. היא הערתה בו רק שעמום. כשנפגש עם ג. שופמן בלבוב ועם י.ח. ברנר בלונדון, ידע שקנו להם יד ושם בספרותנו, אך לא טרח לקרוא יצירותיהם, ולוא גם טרח, היה שומטן מידיו. וייתכן, שאמנם כך היה.

הוא לא ביקש לו סביבה ספרותית; לא הקיף עצמו חבורת מעריצים, ומקהל “חסידיו” – שלא מעטים היו בקיוב – התרחק. הוא לא ידע צער בדידות. איש אוהב־עבודה כמוהו, המסור כל כך למשפחתו, אינו בודד.

לא דבר חדש הוא בקרבנו לראות אנשים, הקשורים בכל לבבם ונפשם אל אנשי ביתם. חיי המשפחה בישראל קנו להם שם בכל העולם והיו למופת. אך מעולם לא פגשתי דומה לו ביחסו לנפשות ביתו. מאוהב היה. חולה־אהבה היה. אהבה עצומה, לוהטת זו לא נצטמצמה בתוך אמות ביתו. היא עברה על גדותיה והשתפכה על ערים ועיירות, על איש ואשה בישראל.

התמכּרותו לאנשי ביתו היתה לשיחה ולמשל בפי כל יודעיו. זו לא היתה אהבה רגילה, עיוורה, בעל־ביתית. היו בה נועם ועדינות והיו בה פיקחות ובינת־חיים; אהבה מחנכת, מקפידה בכבוד אדם ומרוממת אותו, עושה שלום עם החיים והופכת אפר חולין לזוהר חג. לרעיתו היה אוהב נצחי; כשהיה משחק עם בן־זקוניו ניומה הפעוט, ראיתי לפני שני “ניוּמים”, שני ילדים מאושרים, ובחברת הבנות – רב קסם וחן כעלם.

שפת הבית לא היתה השפה שכתב בה – רוסית היתה. אך הוא השכיל לצרף את בני ביתו כשותפים למעשי היצירה שלו. יום גמר יצירה היה יום שכולו טוב בבית. שמחת חג היתה משתפכת על אנשיו, שהיו מתלקטים סביביו בציפּיה רבה, באהבה ובכבוד להקשיב להקראתו. מי ידמה לו אָז! ומי ישווה להם!

יום־יום אחר הצהרים רגיל היה לעמוד על יד החלון, להביט החוצה, בחכותו לשובם של הילדים מהגימנסיות, והיה פוגש כל ילד, המרים ראשו אליו, בחיוך של אושר.

ביחוד היתה נפשו יוצאת אל בתו הבכירה. עלמה דקת גו, חיוורת פנים ענוגים, בעלת צמות כהות, שרעדו על כתפיה בנערותה ונעשו זר לראשה בבחרותה. היא לא הצטיינה בבריות גופא בתקופת גידול ומעבר ונראה היה שהלב חרד לה מאד.

הוא היה נזהר מלדבר על ילדיו באזני זר. אך לפעמים לא יכול להתאַפּק והיה שואל:

“האינך מוצא שפניה של טיסי הוטבו בזמן האחרון? האינך חושב שצבע פניה הבריא?”

הייתי פעם אחת עד לגל אהבה עז שהציפו עד כדי לזעזעני. ישבתי שקוע בעבודתי. פתאום שמעתי את קולו קורא אלי:

“מדוע אינך שותה את התה? מצטנן הוא”.

הרימותי פני ואמרתי:

“לא הרגשתי כלל שהעמידו תה לפני”.

“זו היתה אמה². מרחפת חרישית וצעדיה אינם נשמעים. כבשׂתי השקטה! יונתי הטהורה!”

את ארבע המלים האחרונות מילל לעצמו בחשאי כתפילה זכה.

ופעם אחת גם נזף בי על הערה אחת, שנפלטה בתמימות מפי בענין משפחתי.

ידעתי כי משתוקק הוא שכתביו יתורגמו עברית. שמעתי מפיו, כי רק לאחר שיופיעו ספריו עברית, ירגיש שלא לחינם יצר. בראשית עבודתי אצלו חשב שאני האיש המוכשר להיות גם המתרגם שלו והתאַכזב כשהוכחתי לו שאיני מתאים לזה.

כשנכנסתי אליו יום אחד, מצאתיו במצב רוח מרומם. הוא בישרני, שבתו הבכירה נתארשה לי. ד. ברקוביץ. ברכתיו ב“מזל טוב” והעירותי שמזלו אינה לו הפעם גם מתרגם מצוין.

עננה חלפה על פניו כשהוצאתי דברים אלה מפי.

“מדבר אתה, במחילה, שטותים”, קרא אלי, “סחים אתך על ענין הנוגע לחייה של טיסי, ואתה בא מיד באמצאותיך”.

הערתי נראתה בעיניו לחילול הקודש ממש.

רק נפש אחת היתה יושבת בבית ההוא שותקת, וצחוק לא נראה על שפתיה. זו היתה חותנתו, רחל לויב, אשה צנומה, בעלת פאה נכרית על גולגלתה, עטופה משי וקטיפה מהוהים, שארית ימי קדם, ימי עשרה. במשך שנים לא דיברה אתו לשלום. הוא איבד לא רק את הנדוניה הרבה, אלא גם את ההון העצום של כל המשפחה שנפל לידו. בשארית כספה שילמה גם את חובותיו, לאחר שפשט את הרגל, וכאילו לא מחלה לו את ה“חטא” הזה. היא ידעה רק אחת: הוא איבד את כספה. את כספה איבד. את כל כספה הרב איבד. בבית אחד חיו. לשולחן אחד ישבו. הוא נשא את מבטה הקובל בדומיה, כאילו ראוי הוא, באמת, לכך. הוא נהג בה כבוד, ובצאתו לדרך היה רגיל לכתוב מכתבים גם אליה. כשנזדקנה, וזכרון ימים עברו טושטש, נתרככה ונתפייסה.

לעתים, כשהיה מתעיף אחרי עבודה ממושכה ורוצה להתבדר, היה מרים פתאום קולו וקורא לקטני הילדים בשמותיהם – שמות לואי שלהם. כציפּרים מצפצפות היו מתלקטים תיכף מסביב ל“פּאפּוצ’קא”.

“קוּריט! (לעשן)”, היה אומר בקול חלוש מתחטא.

ידי העדה הקטנה היו מתמלאות עבודה. זה מביא סיגרה, וזו תוחבה לתוך פיו; זה מגיש גפרור, וזו מדליקה. אחרי כל מציצה מן הסיגרה היה זה מוציאה מפיו, וזו תוחבה שוב; והוא יושב לו באמצע, אינו נוקף אצבע, וחיוך של אושר מרחף על פניו – שכרו בעולם הזה.

נקל לשער, איך קיפד את חייו סופו הטרגי של בנו מישה, שנפטר מן העולם בהיותו בן עשרים ושש.

הכרתי את מישה מילדותו. שתקן היה תמיד ועל מצחו עננה. כשנדדה המשפחה ללבוב היה רגיל להיכנס אלי ונפגש גם עם ג. שופמן. הוא היה אז נער־גבר כבן שש־עשרה, בלונדי, דק וזקוף כנצר רך, בעל עור צח, בלי טיפת דם בפניו, ועיניים כחולות, מלנכוליות ותמהות לקראת החיים.

שפתו היתה רוסית, ומשום כך הרגיש עצמו בודד בסביבה הזרה לו בגליציה בלי חבר ורע. שנינו התייחסנו אליו כאל חבר צעיר, ודבר זה פעל עליו לטובה. לפעמים היה בא “לעורר דיסקוּסיה” על הבעיות הבוערות באותה תקופה, ועיניו הנוגות היו מביעות לנו תודה על ההתקרבות ותשומת הלב אליו – העיניים שלא ידעו צחוק.

מישה המסכן!

בצוואתו אומר שלום־עליכם, כי מישה לקח אתו אל קברו גם חלק מחייו הוא. מי שהכיר אהבת האב על הבן יודע שהחלק היה גדול מאד. חדשים אחדים לאחר מות הבן, ירד גם האב ביגון לקבר.

יא

עד עזבו את רוסיה בשנת 1905 היה שלום־עליכם צובר כל מה שנכתב עליו. חומר זה הוכיח לי, מה המעיטו לפנקו אצלנו. מאמר חטוף פה, סקירה מרפרפת שם, חסל.

היחס אליו היה מוזר מאוד. בזמן שחגבי־ספרות היו לבני־ענק בעיני מבקרים, ובזמן שלא תל אַשפה ספרותי אחד נראה להם תומך שחקים, באותו זמן עצמו זלזלה הביקורת באחד האמנים הגדולים של הדור, אשר חולל גדולות במשך עשרות שנים. משל לסמרטוטאים שאינם יודעים להעריך חפץ יקר־המציאות שנתגלגל לתוך רשותם. גם המבקרים המושבעים שלנו ד. פרישמן (“אירופאי” מספר א') ור. בריינין (“ארופאי” מספר ב') לא ידעו להעריכו, וזלזלו בו.

ספרות־הילדים שלנו, למשל, מצטיינת עד היום בעניות שאין לה דוגמה בעולם. שלום־עליכם היה הראשון והאחד שיצר יצירות מצוינות בענף ספרותי זה. המבקרים שלנו עברו גם על חסדו זה בשתיקה גמורה.

והיו טעמים לדבר. המבקרים של תקופתו לא נשתחררו עדיין מיחס של ביטול אל “שפת השפחה” שבה יצר. ז’רגון – איזה הדיוט אינו יודע לכתוב ז’רגון? ומלבד זה – היחס המשונה אצלינו אל ההוּמוֹר. מלבד שלום־עליכם אין סופרים הומוריסטים אצלנו עד היום. סטירה, סרקזם; עקיצה, מדקרה, שנינה – כן. הללו חביבים עלינו כצליפת זרדים בבית־המרחץ וכמלקות בערב יום הכיפורים בבית־התפילה. הב, הב! אבל הומור פשוט ובריא, הומור בלי מוסר־השכל – איזו תכלית יש בזה? לא לכבוד ספרותנו הוא. הומור ובדחנות – היינו־הך. התייחסנו אליו כאל לץ ובדחן. ועד היום קיימים בינינו סופרים “יפי רוח” המתייחסים אליו כך. רק לפני שנים אחדות יצא סופר עברי בארץ במאמר שבו “הוכיח” ששלום־עליכם היה לא פחות ולא יותר מבדחן ונמצאו אחרים שמחאו לזה כפּיים.

נראה שבספרות הרוסית הכירו את גדלותו יותר מאתנו, אף על פי שערך יצירותיו ירד ובושׂמן נמר, כשהריקון מכלי אל כלי. גורקי, אמפיתאטרוב, בולגאקוב ואחרים מאילי הספרות הרוסית בימיו העריצוהו מאד. סח לי הצייר אברהם מאַנייביץ', ידידו של גורקי, שהלז התייחס ברוב כבוד ל“גוספּודין עליכם” והעמידו בשורה הראשונה של גדולי הספרות בזמנו.

לא מקרה יוצא מן הכלל היה מאמר הפלסתר, שפירסם ראובן בריינין נגד שלום־עליכם, שבו ביטלו כעפרא דארעא, אחרי כהנו חצי יובל שנה בספרותנו. אך בו בזמן שהופיע מאמר זה נתאספו יהודי העיר באראנוביץ' אל בתי התפילה להתפלל לאלוהים שישלח רפואה שלימה לאמן הנערץ, שנפל שם למשכב. תפילות כאלה נערכו גם בערים אחרות. ובשעה שפרישמן כתב עליו לאחר מותו “הספד”, שבו יחס הזלזול מרובה על יחס הכבוד, כאילו משקיף הוא מראש פסגת הפרנאסוס על איזה ליצן שהוציא רוחו לרגלי ההר – עורר מותו של שלום־עליכם אבל כבד מאד בלב העם בכל תפוצותיו.

העם הרגיש, שהוא היה להם לא רק סופר מזהיר, אלא גם ידיד־נפש ואָח רחמן. הוא הכיר את הקלקולים והליקויים בחייהם, חיים חלושים, תלושים, תלויים על בלימה; חיי יתומים בלי אם־אדמה, טרגיים עד לידי צחוק. והצחוק לא היה טבול ברעל. זה היה צחוק מלטף ומנחם ומעודד. הוא ידע להפוך דמעת יסורין לדמעת פיוס. כי לא ראה אָוון בעמו. “לא לך החרפה כי אם למעניך”.

במשכנות אנשי־עמל קשי־גורל צלצל בחדווה הצחוק שעורר והרעיף טל ניחומים ללבות אומללים. השולחן לא היה מלא דשן והסעודה לא השביעה את הגוף, אך הפרפרת – מקרא בכתבי שלום־עליכם – כמה טעימה היתה וכמה השׂביעה את הנפש.

אך ה“אירופיים” ואריסטוקראטי הרוח שלנו הביטו עליו מגבוה. הם כ“רופאים כלליים” – מכף רגל ועד ראש: סיפור ושיר, מאמר וביקורת, מחזה ומסה ואין בהם מתוֹם, והוא רק מומחה לדבר אחד: סיפורי מעשיות בז’רגון. ואיזה מומחה! הם אמודאים זונקים וצוללים לכל מעמקים ומעלים – חרס. והוא רק עומד ליד המים ומעל שטחם שולה ביד קסם אורם המזהיר ופירכוס צחוקם מנחה לעם.

זרועת נוגה היתה דרכו, וסלול שמחה שבילו. עניינים גנוזים, על־מציאותיים לא צדו את לבו. אל דלתות הרזין לא ניגש ואל מבוע המסתורין לא קרב. חיטוטי־נפש וניקור־נשמה זרים היו לו. בר ובהיר היה ואיתן ומושרש עמד בשתי רגליו בתוך המציאות.

איש יהודי פשוט היה

יהודית כתב, לשׂמח

לבב המון העם ונשיו³

“איש יהודי פשוט היה” ורק את היהודי הפשוט, הקרתני תיאר והיה סופרו של העם לדורות. הוא רק כתב על כתרילבקה וקיפל בתוכה את כל התפוצות. הנפשות אשר עשה קרמו עור ובשר והיו אנשים חיים, אחים קרובים, אהובים. טוביה החולב ובנותיו, מנחם מנדל, רב יוזפל ואחרים – אַים עכשיו? מנחם מנדל “הכל־יכול” אולי מילט נפשו ואולי נעשה פּארטיזאן ברוסיה. והאחרים? מה יוצא הלב אליהם! הנצלו או הנספו? הוי, אל מלא רחמים!

יב

עד סוף שנת 1907 הייתי מקבל הימנו לפעמים גלויות מניו־יורק, מג’ניבה, מקרלסבד וממקומות אחרים. למרות מחלתו הכבדה שׂבע נדודים רבים.

פגישתי האחרונה עמו היתה באחד הקונגרסים בבזל. הוא בא שמה עם משפחתו מאיטליה. הוא היה בימים ההם במצב רוח טוב, ופניו הביעו עליזות.

הוא היה בקונגרס ההוא האישיות המרכזית ונתבקש לעלות על הבמה בישיבת הפתיחה החגיגית. הצירים והאורחים נתנו לו רוב כבוד וחיבה. הקונגרס – קיבוץ גלויות בזעיר־אַנפּין – הוכיח לו ברור, שאהוב העם הוא.

בשנת 1916 קיבלתי ממנו מכתב מאמריקה ובהעיפי עין עליו חרד בי הלב. כתב ידו הנפלא, שכה הורגלתי אליו במשך שנים, בעל האותיות הזעירות, אותיות־מרגליות, נשתנה מאד. הרגשתי שהשורות נכתבו ביד רפה, רועדת, שלא ימים רבים עוד תאחז את העט באצבעותיה.

במכתב זה פנה אלי בדבר ענין ספרותי, והמכתב נגמר במלים אלו: “מחכה אני לתשובה דחופה”.

תשובתי הדחופה לא הגיעה לידו. מיד אחרי קבלת המכתב נתקבלה גם הידיעה על מותו.

א

בקיץ תרס"ו (1906) באתי מלבוב ללונדון. ג. שופמן, שנמצא אז בלבוב והיה אחד מסופרי “המעורר”, ביקשני למסור בשמו פריסת שלום לברנר. דחיתי את הפגישה מיום ליום. המצאתי לי אמתלאות שונות לכך. מצב רוחי דומה היה לאותו של איש המקבל אגרת מנפש יקרה לו והוא מתגרה בעצמו, “מענה” נפשו בכוונה ודוחה את שעת פתיחת המעטפה. כעבור שבוע ימים כתבתי לו מלים ספורות על בואי מלבוב ועל חפצי למסור לו פריסת שלום מאת שופמן.

הוא לא ענה, אלא בא תיכף בעצמו לביתי. עמד לפני איש בעל קומה ממוצעת ורחב גרם. פניו המגולחים לא היו יפים כלל. לסתותיו היו רחבות מאוד, והלחיים נראו כצבות בקציהן. השפה התחתונה מלאה, וכנפי האף תפוחות משהו. לעומת זה העיד חלקו העליון של פרצופו על שאר־רוח. עיניו הכחולות הזהירו באור בהיר, ובמבטן – אמון של ילד; מצחו הקצר הביע מרד ועוז, וראשו, המעוטר גלי שערות־ערמון ממרים, היה נהדר מאוד. אך אלה היו פרטים. הרושם הכללי היה, שפניו אינם יפים ואפילו מגושמים. הוא היה לבוש מדים צרים, שהבליטו את גופו המוצק של עלם בן עשרים וחמש.

הוא בילה בביתי זמן רב, נזף בי על שלא הודעתיו על בואי ללונדון מיד, משום שכבר קיבל מכתב משופמן על אודותי. שופמן כתב עלי טובות, והוא חיכה לפגישה בכליון עינים. הוא התענין לדעת את כל הפרטים בנוגע לחיי שופמן, שהיה חביב עליו מאוד. אחר־כך נסבה השיחה על אנשים אחרים וענייני ספרות. הפגישה היתה לבבית מאוד, וכרעים נושנים נפרדנו.

לפני צאתו נתעכב רגע אצל הדלת ופנה אלי פתאום בקול מבויש קצת ובעיניים מושפלות:

“כמדומה שהנני מתרעם עליך”.

“מדוע?” שאלתיו משתאה.

“לא נשקתני בהיכנסי, ובכלל, קיבלת את פני ברגע הראשון בקרירות”.

עניתיו נבוך מעט:

“באנגליה שלך לא מן המנהג הוא שגברים יתנשקו. לא העזתי לעבור על מנהג המדינה”.

כשהכרתיו יותר, הבנתי סיבת הערה זו. בלבו התעורר החשד, שמתעב אנוכי אותו תיעוב גופני. לא אחת שאלני על זה.

בפעם השניה ראיתיו רק רגע קט. ישבתי בחדר המיטות בשעה מאוחרה בלילה שקוע בקריאה. נפתחה הדלת, מבלי דפוק יד עליה תחילה, ואיש נכנס ומבלי הוציא הגה מפיו השתטח אפיים ארצה, הלקה את גופו, קם והסתלק בחפזון.

“ברנר?” השתוממה אשתי.

“ברנר!” אמרתי.

יום־יום היה בא אז לביתי אחרי גמרו עבודת יומו ב“המעורר”, שהתחיל להוציאו בראשית אותה שנה. שעות שלמות היינו מבלים יחד. אנוכי גרתי אז בבית אחות־אשתי, והוא התוודע אל המשפחה, היה משחק עם הילדים, משתובב אתם יחד כאחד מהם. בני משפחה זו היו אנשים פשוטים, מוקירי תלמידי־חכמים, והם כיבדוהו ויאהבוהו מאוד. לפרקים היה מביא אתו כתבי־יד, שקיבל בשביל “המעורר”, והיינו קוראים אותם יחד, מקבלים לדפוס, מתקנים, או פוסלים. נראה היה, שצל קורתנו הסב לו מנוחת רוח וגו.

אך תקופה זו לא ארכה ימים רבים. עד מהרה נוכחתי, שהיה זה מין קורנס שהשתיק רק לזמן מועט את היתוש האוכל את לבו. הכרתי תיכף את ברנר המפרפר. דוק של צער נמתח על העיניים, וכתמי אודם חולניים פרחו בלחיים; נכפף הגב והכביד הגו ונתרשל והעיד על יסורי שאול – יסורי ברנר.

התחלתי לבקרו במערכת “המעורר”, שם ביתו. הוא גר במזרח העיר, 48 מייל אנד רוֹאד. שניאוּר כתב לו פעם מתוך הלצה, שהכתובת שלו היא “48 מייל אין דר’ערד”. זה התאים, באמת, למקום־משכנו של ברנר. עליתי לחדרו, דרך פרוזדור צר ואפל ושלבי־עקלתון גונחים. החדר היה קטן, כתליו מפוחמים, ורהיטיו – מיטת־ברזל כמעט עירומה, שולחן צולע בלי מכסה, ארגז־עץ אדום מחושק ברזל חלוד – מלווהו בנדודיו – ושיוּר של ראי חשוב וכבד־משקל, שהתנפץ אי־שם וחלק ממנו נקלע הנה. החדר עשה רושם מדכא מאוד, ולא כל כך החדר עצמו כמחזה הנשקף מחוץ לחדר, דרך החלון הפונה לתוך חצר צרה, ששלוליות של סרחון מבעבעות בה, וכביסה עלובה, קבצנית, מתנוססת בתוך תחומה, וחתולים מתחממים ומפהקים בה משיעמום; ומסביב – בתים צפופים, נושמי יתמוּת ושממון, ומתוכם עולה קול משק מכונות־תפירה. חדר שני היה מלא תיבות של אותיות־דפוס, ניבטות כמצבות בבית־קברות דל. בשני החדרים הללו מילא ברנר תפקידים רבים. הוא היה עורך “המעורר”, המנהל, המזכיר, “הבחור הזעצער”, הנער הרץ, והוא גם היה הסופר יוסף חיים ברנר, הסופר י. ח. ב., הסופר בר יוחאי, הסופר ב. צלאל ועוד. מערכת “המעורר” הזכירה את סיפורו של ד. פרישמן “בבית הרידקציה”.

מצבו החמרי של “המעורר” קשה היה אז מאד. מספר החותמים מצומצם – ביחוד בשנתו הראשונה, השנה שלאחרי הרבולוציה, הפרעות והפוגרומים ברוסיה. הצנזורה הרוסית היתה חמורה מאד, וקונטרסים אחדים נפסלו על ידי צנזור זה או אחר והושבו לידו או שאבדו כליל. דבר זה גרם להפסדים קשים בערך, לקובלנות מצד החותמים ולהפחתת מספרם. אך כל אלה לא המרו רוחו של ברנר, אלא קידשו את “המעורר” בעיניו. מה שמילא לבו דאגה הוא חוסר חומר ספרותי הגון. הסופרים לא נענו לבקשותיו, מלבד אחדים, יוצאים מן הכלל. “תיק המערכת” היה כמעט תמיד ריק, ובכליון עיניים היה מצפה יום יום לבוא הדואר, שמא יתרחש נס. כשהיה מתחיל לסדר חוברת, לא ידע מעולם במה יסיימנה, והיה בא לידי יאוש. הוא הכיר שהריהו ממלא לפעמים את החסר בדברים בלתי חשובים לגמרי. וגדול מזה היה הצער, שהוא בעצמו היה מסדר האותיות, ועליו היה לטפל בכל אות ואות של דברים אשר אינם לפי רוחו כלל והם נמאסו עליו משום כך שבעתיים. מה גדולה היתה, לעומת זאת שמחתו, כשהיה מקבל איזה ציור יפה, שיר הגון, או מאמר נאה! יום של סיפוק נפש היה לו אותו יום.

לא אחת פרצה “מריבה” בינינו בדבר החומר של “המעורר”. בנוגע לחלק השירים היו דעותינו שונות בהחלט. הוא שם לו לחוק להדפיס שירים בכל חוברת ולפעמים היה בוחר בשירים שלא היו ראויים, לפי טעמי, להידפס. מצאתיו פעם מסדר שיר גרוע; גיבוב של מליצות בלי רוח ונשמה עם טענות כלפי שמיא על הצרות והרדיפות של עם ישראל. יעצתיו לפזר את האותיות וינוחו בשלום במחלקותיהן בתוך התיבה. ואילו הוא, טען, להיפך, שהשיר הוא נחמד מאוד. אחר כך בא אלי ובידו עלה־ההגהה של השיר והתחיל לבארו ולפרשו וללמד סניגוריה עליו. “התעקשתי” ולא חזרתי בי ממשפטי. אז התחיל לטעון, שאיבד שעות של עבודה בסידור האותיות והנקודות. ניחמתיו שיש תחבולה לזה: נעמוד שנינו על פרשת־דרכים בווייטצ’פל ונבקש נדבות. הוא יצא נרגז. סוף דבר היה שאותו שיר לא נדפס. מובן, שעל פי רוב היה הוא, העורך, ה“מנצח”. ברנר “בעל תכלית” היה. לא ה“איך” אלא ה“מה” היה אצלו העיקר. בשביל תוכן, שדיבר אל לבו, מוכן היה לוותר על הצורה, ואפילו על היכולת. דבר כזה ניכר לא רק ב“המעורר” אלא גם בשאר ילקוטי־ספרות שיצאו בעריכתו. השתוממתי בשמעי פעם מפיו, אחרי דברי תהילה ושבח לשיר־אהבה יפה מאוד שהגיע לידו מאת משורר חשוב, הערה קטנה: “אבל, סוף סוף, פּריקאזצ’יק!”

אמנם, החומר הספרותי שהגיע אל “המעורר” מבחוץ לא היה העיקר. לא החומר הבינוני ולמטה מבינוני (מלבד דברים אחדים יוצאים מן הכלל שיש להם ערך קיים) גרמו לזה ש“המעורר” יעשה רושם בספרותנו לאורך ימים. העיקר הוא יוסף חיים ברנר והוא גם: י. ח. ב., בר יוחאי, ב. צלאל, ששיפר את הירחון הזה, הכניס בו נשמה, עריגה איתנה ושאיפות כבירות. הוא היה ראש המדברים, רוחו היתה שפוכה על כל חוברת, והאחרים היו רק טפל. אפילו אותם המשפטים הבודדים, אותן ההערות המשונות בשולי הדפים, אותם המכתבים הקצרים בסוף החוברת והמוטו בראשה – כמה דיברו ללב כל קורא. הקללה של חוסר חומר ספרותי נהפכה, באמת, לברכה ל“המעורר”, משום שזה הכריחו להאציל עליו יותר מאישיותו המופלאה שלו. בקבצים “רביבים” ו“האדמה” היה החומר הספרותי רב יותר, בין בכמות בין באיכות, אך הללו לא עשו כבר רושם כזה, כי שם ברנר העורך הוא רק אורח, ואילו ב“המעורר” היה “בעל הבית”. עורכים יש לספרותנו די והותר, אבל אחד היה ברנר, וברנר ו“המעורר” אחד.

ב

בלילות היינו יוצאים שנינו לטייל, עוזבים את הגיטו ונבלעים בין חומות ה“סיטי” המוזנחות, הדוממות.

שעות הטיול היו שעות התגלות לב. פעם אחת, אגב שיחה, נגעתי בנימה חבויה שבנפשו, ומאז התקרבנו איש לאחיו עוד יותר. כל אחד חשף בטיולים אלה את הרהוריו וסודותיו, ליקוייו ופגימותיו, נפתוליו ופצעיו. באיזמל חד היינו חותכים את נפשותינו ומגלים אותן כשהן עירומות איש לפני רעהו. כל אחד מאתנו היה מפצל את קליפת נשמתו ומגיש אותה ערטילאית לפני חברו. גילינו דברים, שליבא למוחא לא גליא. זו היתה מין התחרות משונה, שנגרפנו לתוכה כאילו בניגוד לרצוננו. ברנר הצטיין בזה ביחוד. הדבר הגיע לידי כך, שהיינו מסתכלים לצדדין, מיראה שמא תקשיב אוזן זר לוידויים המטורפים. אותם הלילות הוכיחו לי, מה רבים מכאוביו: מכאובי אומתנו שהיו כאש בוערה בעצמותיו, ומכאובי כל עלובי חיים. אותם הלילות הוכיחו לי, מה זכּה ומה ברה היא נפשו. ראיתי לפני איש נזיר מימים קדמונים, בעל נפש גדולה ועמוקה במוסריותה, באהבתה לאמת, בצמאונה לצדק, ביושרה ובחמלתה.

איש נזיר מימים קדמונים היה. לא מאלה הנזירים, הנושאים עיניהם למרום; כוהנים לאל עליון, הצובטים לחייהם בהנאה על לכתם בדרך מישור, מובילה אל המנוחה ואל הנחלה; המתלטפים “שישו בני מעי” על כל דבר־מצוה שהם עושים ומצפים לשכר בהאי עלמא ובעלמא דאתי. ברנר אפיקורוס היה. הוא ניפץ מקדש אלוהיו והשתחרר מן ההיפנוז של הדת. הוא לא ציפה לשום שכר. כל ימיו רק נתן, ומאום לא רצה לקחת. מה מרובים היו רחמיו על כל הברואים, וכמה התאכזר לעצמו! אל רגשי האהבה והחמלה, הממלאים את נפשו, התייחס לא כאל יתרון, אלא כאל חולשה. הוא האמין, שהריהו דואב על העושק ועל המרוצה, על העבדות ועל השפלות, משום שהוא בעצמו חלוש ורצוץ, משום שאין לאל ידו לחיות ככל האנשים. הוא חשב, שאחז בקרנות המוסר, כי המוסר הוא מאז ומתמיד עוגן ההצלה של הנדכאים. היהודים הצדיקים, כביכול, בין אומות העולם, מפני שחלשים הם. העיוור, הצולע והגידם, פושטי־יד לבקש נדבות, מבקשים בשם אלוהים ובשם החמלה והרחמים. אהבתו היא חולשתו, חמלתו היא ירידתו. צדיק הוא מפני שאין בכוחו להיות רשע, מפני שנבזה הוא וחדל אישים.

“נבזה וחדל אישים” – זה היה יחסו לנפשו. הוא תיעב את עצמו. הוא הביט על עצמו לא בעיני עצמו, אלא כאוייב.

פעם אחת, בשעת טיול, ביקשני לעמוד רגע ולהסתכל בו, בעברו את הרחוב אל המדרכה שממול ובשובו אלי. עשיתי בקשתו. בחזרו, שאלני:

“ההסתכלת היטב?”

“כן”, עניתיו.

“הלא תודה, כי הנני עושה רושם של Юродивый, הלא תודה כי אנשים ילווּני בעיני לעג, שוחקים עלי מאחורי”.

לא אחת קרה שבשעת קריאה משוּתפת מתוך ספר או כתב־יד היה מחליף מקום־שבתו באי מנוחה משונה ונסוג לכאן ולכאן. שאלתיו פעם לפשר הדבר והוא ענה:

“חושש אני, שמא ריח רע נודף מפי. חושש אני, שמא הבל עולה מגופי”.

הוא התאונן על מחלות שלא סבל מהן מימיו. במשך הזמן שבלינו יחד לא חלה יום אחד; לא הצטנן אפילו פעם אחת, למרות האקלים האנגלי הקשה בירחי החורף, קשה ביחוד לאיש זר. הוא הצטיין בבריות־גופא והחיים הצבאיים ברוסיה אימצו גוו והחזיקו שריריו. אבל רגיל היה לבוא מיצר ודואג על “מיחושים” שונים ש“יצעידוהו אלי קבר”.

“מה לך, ברנר?”

“פה בפנים”, היה שם יד על הלב, “הכל רקוב”.

או:

“פה, בפנים”, היה נוגע בראש, “המוח כואב. אצא מדעתי. אשתגע. אמות בבית־משוגעים”.

בהתאוננו פעם לפני על מחלת לב, הרימותי אגרוף ובחזקה דפקתי על חזהו הבולט והמפותח מאוד.

“התבייש נא”, קראתי, “הנך איש בריא, הנך הרבה יותר בריא מאדם רגיל”.

הדבר עשה רושם. עיניו טהרו. הוא התחיל להתהלך הנה והנה בקומה זקופה, התמתח, הבליט חזהו וקרא:

“הריני חש עצמי, באמת, בריא היום. מסוגל אני להיאבק עם שלושה אנשים בבת אחת ולנצחם”.

וכעבור יום – שוב גב כפוף, רגלים נגררות ומיחוש חדש. לקיים מה שנאמר: “נבזה וחדל אישים”. חסר אונים בגוף וברוח. דראון לכל בשר.

הוי, מה עינה את נפשו!

אבל, סוף סוף, גם העינויים הם עונג, גם היסורים חביבים, והם הם השכר. הוא מאס בעטרת פרחים ובחר בעטרת קוצים, משום שעטרת קוצים הולמתו, כנראה, יותר. המיר עטרה בעטרה, וזה הכל. איזה קרבן יש בכך? איזו רשות יש לו, המאושר, המאושר על פי דרכו, לבוא בטענות ובתביעות? בסתר נפשך הלא אוהב אתה את יסוריך; במצפוני לבך הלא מלחך אתה בהנאה את דם פצעיך, אתה הנבזה.

כה ביקש חשבונות רבים, חיטט באפלת נשמה; וכל מה שהרבה לחטט, הרגיש אדם ישר זה, כי לא ישר עשה אלוהים את האדם; וגדלה האפלה, ונסתבך החשבון, ופצעי נשמה רבו. ימים נוראים היו ימיו, וכל יום – יום דין ומשפט. עקשן היה. הוא התעקש ורצה פתרון לכל לאלתר, בלי ויתור, בלי פשרה, בלי דיחוי. היום!

הוא לא הניח לחיים שירמוהו אפילו רגע, ולא ידע אשליות. ברק חיצוני לא השפיע עליו. צבעי הקשת המזהירים לא הסיחו מעולם את לבּו מקדרות העננים. קרני מישוש מיוחדות, נוקבות, חודרות היו לו. מתחת לכל מסווה של צידקות והתחסדות חשף את הרשע והכסל, הזיוף והצביעות; מתחת לכל איפור ועיטור של נימוסים וקונבנציונליות גילה את הרקב והניוון בחיי החברה האנושית. וכשם שידע לאהוב את הנרדפים, כך ידע לשנוא וגם לבוז את השליטים וכובשי העולם. התמרמרות של מהפכן ושל לוחם הצטברה בנפשו ותססה בדמו.

אך ראש כאביו היה כאב עמו. כאב חריף, מכרסם, מוצץ נשמה. השואה הישראלית הרעילה ממש את הווייתו. איך יערבו עליו החיים, והם מרים לאומתו המושפלה? איך יטעם טעם הנאה והאחים טובלים בדמעות ודם? כאבל, אבל ציון וירושלים, התהלך בחיים ולא מצא מנוח.

היו ימים שבהם היה מתרוצץ ומתלבט מרוב יסורים, כאריה בסוּגר. הוא היה אז נרגש כים בעבור עליו סוּפה, יורק קצף ומפוצץ ראשי גליו בסלעים. הייתי פעם עד כשקרע מעל כתלי חדרו תמונות רמבראנדט, שקיבלן במתנה וחיבבן מאוד. נורא היה במצב־רוחו זה. העיניים שקעו בחוריהן והביטו כחרב ממורטה. צבע סמוק, לא בריא, נדלק בלחיים והן נראו כתפוחות עוד יותר. הוא הטיל ממש פחד.

לא יאוש היה זה. זה היה נורא מיאוש. גם “ככלות הכל”, הלא אפשר לפעמים לחיות במנוחה ולעשות פימה עלי כסל. לא זעקת יאוש היתה זעקתו, אזעקה היתה. הוא האמין, שתועים אנו באפלה, רק משום שאבדנו את הדרך המובילה לאורה. הרינו כילדים באפלת יער־עד, שאבדו את המשעול המוליך הביתה. יש פדוּת. יש! אבל אי הדרך אליה?

מצער ויגון היה חובט אגרופיו בראשו, חורק שיניו וצווח מרה:

“אֵי הדרך? אי?”

בבית־הדפוס של “המעורר” היה שולחן, ובדף השולחן גומות, סימני השיניים של ברנר, אשר נשכו בסעור עליו רוחו.

איש נזיר מימים קדמונים היה. מפה לא כיסתה שולחנו, פרח לא נשם בחדרו, וקול אשה לא שמעו כתליו. לא ראיתיו מעולם אוכל סעודה מספקת. מתוך נייר שמנוני היה מוציא דג־מלוח, פת־לחם להשקיט בזה רעבון גופו; יושב בקצה השולחן או עומד על יד תיבת אותיות ואוכל בחפזון, כאדם הבהול לצאת לדרך תיכף. אפילו את התה שאהב החליף בכוס מים, כי התה דורש הכנות ואיבוד זמן. התלבש כפועל מחוסר־עבודה (ורק לכבוד שבת היה “מתהדר” בלבושו), מועטים היו צרכיו ומזמן לזמן צמצם אותם יותר ויותר.

היו אנשים שדאגו לעניותו. העמידו פנים של רחמנות: “מסכן!” שטוּתים! אילו רצה ברנר, היה יכול לחיות בנוחיות. את הספור “מא. עד מ.”, את הדראמה “מעבר לגבולין” וכל שאר הדברים שכתב בשביל “המעורר” שלא על מנת לקבל פרס, יכול היה להדפיס במקום אחר ולקבל שכר־סופרים ראוי לשמו. הוא היה יכול לכתוב בשביל עתונות יידיש באמריקה. לא אחת הזמינוהו לכך, והוא לא הסכים (כדאי להעיר, שבאותה תקופה סירב לכתוב ביידיש. התרגומים של סיפוריו הקצרים, שנדפסו ב“פריינד” ובעתונים אחרים, נעשו על ידי). והיו מקורות־פרנסה אחרים, אבל הוא ניער כפיו מהם. לאיזה צורך? או הכל בשביל הכל, או כלום גם בשבילו. אבל ללקוט פרורים מתחת שולחן החיים – לאו. בהחלט!

הוא היה בדוּל מן הבריות, התרחק, באמת, מכל פרסום, נמלט בלב שלם מכל כבוד הרודף אחריו.

פעם נדפס באיזה עתון אנגלי מאמר על אודותיו. אחד מפלאי הפלאים של לונדון הבירה. Romance ממש! בגיטו של וייטצ’פּל יושב סופר עברי חשוב, נובליסט ממדרגה ראשונה, עורך ירחון ספרותי, והאיש הזה בכבודו ובעצמו הוא גם “הבחור הזעצער” של הירחון.

מיד הופיעו בבית־הדפוס שני ג’נטלמנים, רפורטרים של שני עתונים אנגליים מפורסמים, חמושים פנקסים, עטים־נובעים ומכונת־צילום וביקשו להציגם לפני ברנר. ברנר עמד אז ליד תיבת־האותיות בלי מעיל, ושרוולי כותנתו מופשלים. הוא יצא אליהם, באחזו באויר את שתי כפיו שהשחירו מצבע האותיות שהוא מסדר.

“מה לכם?” שאלם.

הם הסבירו לו, שבאו לשם אינטרוויו וברצונם גם לצלמו.

Go on! Go on!“”, השמיע קולו ושלח לפניו את שתי ידיו המושחרות. הג’נטלמנים נסוגו אט אט לאחוריהם עד שעמדו רגליהם בחוץ.

בתוך ד' אמותיו בגיטו חי ועבד וסבל שפל־ברך זה. אין איש בתוכנו, שתיעב כמוהו את חיי הגיטו, ואין איש בקרבנו שראה כמוהו את הצד השלילי שלהם. הוא ראה בהם כיעור גם במקום שאינו. הוא ראה גם כיעור ביופיים. הוא הגזים מרוב בוז אל רפיוננו, שפלותנו ועבדותנו.

זכורני, פעם אחת, בלכתנו יחד בווייטצ’פּל, אמרתי לקנות פירות אצל אשה יהודית. הוא משכני הצדה וקרא:

“אל תקנה פה. נקנה במקום אחר. נקנה מידי נוצרי”.

“מדוע?” השתוממתי.

“הסתכל בהם. נראה לי, שפירותיהם רווּיי דמעות. טועם אני טעם דמעות במיץ הפירות”.

אך הוא לא ברח מהם. זר ובודד התהלך ביניהם. רבבות דלתות, ואין גם אחת להיכנס בה. הם לא ידעוהו. מה להם ולו? רצוץ התלבט ביניהם, כואב מכאובי כולם, נושא בנפשו חורבנם.

פגשתיו פעם אחת בדרך־מקרה. באחד הערבים, ערב סתוי, הלך בווייטצ’פּל כפוף תחת נטל שק כבד. הפנים אפלים והרגלים נגררות בכבדות. שמרתי צעדיו, בלכתי מאחוריו. הוא סר אל בית הדואר. בשק היו חוברות “המעורר” והוא נשאן על כתפיו להפיץ בישראל את הקריאה “כי לעוררך, אחי, אני בא” ולבשר בתפוצות, כי “לא כבו עוד כל הניצוצות”. הוא עשה עלי רושם כאילו נושא הוא על שכמו את כל נטל צרותינו ודלותנו. מה חרד הלב אליו. הוא היה אז כסמל. ליויתי בעיני את האח הגדול הזה, הנבלע בין העוברים והשבים. אדמת קודש היתה אז אדמת וייטצ’פּל המסואבה, שרגליו דרכו עליה.

הוא חי בלב הגיטו. בחזוּתו, בתנועותיו ועוויותיו נדמה לבן הגיטו. רק נדמה. הוא לא היה איש הגיטו. איש נזיר מימים קדמונים היה. מעין אותם הנזירים בהודו, השוכבים על חודי מסמרים, כדי לענות נפשם ולרצות חטאים שלא חטאו. אילו היה איש דתי ושומר אמונה, אפשר שהיה לקדוש בעיני העם. אין ספק, שהיה בו הרבה מסטרא דקדושה במובן היותר נעלה.

ג

ברנר היה אישיות גדולה, אך עם זה – ודווקא משום זה – אדם כבד. לא מחומר אחד קורצנו, ובצלו לא חסיתי. מעצמת כאֵביו היה מופנה כלפי נפשו ומתעלם, שלא מדעת, מכאבי חברו. רגש המוסר שבער בלבו היה יונק מן הרגש האסתיטי. על ידי העומק שבנפש נצטמצם הרוחב. יש שהיה מגיע לידי קיצוניות וחד־צדדיות. החיטוט התדירי בנשמה, המלחמה התמידית נגד כוחות הטומאה, המקננים בלב כל ילוד אשה – בשגם הוא בשר – ושקיננו גם בו, וההסתערות שאינה פוסקת של היצר־הטוב נגד היצר־הרע גרמו שלפעמים היה מגלה לעין כול, מרוב טיפול בהם, חסרונות טבעיים, אנושיים, שדרכם של בני אדם לכסותם. נראה, שבילדותו ובחינוכו היה איזה יסוד רקוב, ואדים מחניקים הרעילו את שחרוּת ימיו, ונשאר שׂריד להם לעולמים. משהו של “דוסטוייבסקיות” שכן בקרבו. כמו לכל האנשים המוסריים, היתה גם לו, אמנם שלא בכוונה, תעודה להשפיע, להדריך. הוא היה מושך, גם למרות רצונו, אל אפלת תהומו. העליות והירידות במצב־נפשו; עוויותיו, תנועותיו ואנחותיו מעין “אוי, וויי ז’מיר!” היו נופלות למשא, וחברתו נהפכה לעתים למועקה. המוצא היחידי היה אז – להיפּרד הימנו לזמן מה. עוד בראשית הרעוּת הנאמנה שלנו כרתנו “ברית” בינינו, שלכל אחד מאתנו הרשות להודיע לחברו שרוצה הוא להיפרד מעל פניו לאיזה זמן, בלי לגלות את הנימוק, ולשני “אסור” להיעלב. אפשר שתודות ל“ברית” זו היינו ניצים רק לעתים רחוקות.

“ניפרד נא!” הייתי פוצר בו, כשכבדה עלי הנשימה.

היינו בדלים איש לעברו, ובמשך ימים אחדים לא היינו נפגשים כלל.

יש שהוא היה פונה אלי:

“אל תבקרני נא עד אשר אבוא אליך ראשונה”.

הסיבה היתה, על פי הרוב, ברורה וגלויה: מבקש הוא התבודדות. אתא סער. אפפוהו יסורים. לילות ללא שנת, וימים ללא מרגוע. נפתחה תהום אפלה, והנשמה תתפתל בה כואבה, תיאבק עם מר גורלה עד זוב דמה.

לפעמים היה תוקפו מין קפאון נפשי משונה, עד שהייתי נבהל למראהו. ההתרשלות גדלה, לא התגלח, צעד כסהרורי, כאיש לא מעלמא הדין, קולו נשתנה – מרוסק וניחר היה – ובפינות שפתיו חיוך חולני, כמעט אווילי.

אבל גם אז לא חדל מלעבוד. שקידתו על העבודה, גופנית או רוחנית, עברה כל גבול. שמונה־עשרה שעות ביום היה איש זה מסוגל לעבוד, ולא רק מסוגל אלא עבד ממש. אנשים, שהיו באים לפעמים להפריע – וכאלה היו די והותר – היה מרחיק מפניו באופן פשוט וגלוי: “אין לי פנאי לשיחה”, או שהיה כותב: “ביקוריך מפריעים אותי מעבודתי”. רק יום אחד בשבוע היה אצלו יום מנוחה – יום השבת. כל הזמן שידעתיו לא עבר עליו אף יום אחד מששת ימי־העבודה לבטלה. הוא אהב את העבודה לשמה. הוא חיפש בה מנוס. מכל האנשים שהכרתי לא מצאתי איש דומה אליו בשקידה על העבודה, אולי מלבד הסופר שלום עליכם, שהייתי מזכירו שנים אחדות בקיוב. ההבדל הוא, ששלום עליכם התמסר לעבודת יצירה, וברנר עבד שעות רבות ביום גם כפועל על יד תיבת־אותיות.

בבית־הדפוס היה עומד כלפיו ועובד בחור אחד מטורף־למחצה ופיו פולט מלים בודדות בלי כל קשר ביניהן ופניו וגופו מלאים צחוק. זה היה בחור גבוה ודק, שיצורי גווֹ נפלאים בחיטובם ובחן תנועותיהם; פניו עדינים ומכוסים עור ורדי צח. פרצופו ובנין גופו הזכירו, משום מה, את השלד הערטילאי שלו, וביחוד כשהיה מתפרץ, בלי שום סיבה, בצחוק, שהיה משתפך על כל פניו ועל מצחו הגבוה ומבליט את שיניו.

זה מול זה היו עומדים. ידי שניהם עבדו בחיפזון, רקדו ממחלקת אות אחת לחברתה בלי משים, מתוך הרגל. ברנר היה מרוכז בתוכו, גונח תכופות. ופתאום נפלטת איזו מלה מפי הבחור וצחוק בוקע ומתגלגל. הפנים העדינים מתאדמים מרוב צחוק, והגוף רועד ומזדעזע, כאילו עברו זרם חשמל. אז יתעורר ברנר, כמו משינה, שב אל המציאות, ועיניים בעיניים פוגעות לרגע. בשתיים דולק יגון אינסופי, ובשתיים צחוק של טירוף.

כשהגיעה אלי הידיעה על מותו של ברנר, משכני לבי לאותו מקום, שבו חי ועבד וסבל. מצאתי את הבחור הלז ליד אותה תיבת־האותיות כקודם ובפניו לא בא שום שינוי, כאילו לא חמש־עשרה שנה עברו מאז אלא יום אחד. הודעתיו שברנר מת. הוא הביט בי רגע, פלט איזו מלה והתפרץ בצחוק אדיר, שהשתפך על פניו והרעיד את שלדו:

“חי־חי־חי!”

ופתאום היה מר החיים סר, וברנר כאילו התפייס והשלים עם גורלו. חיוך טוב וסלח היה מרחף על פניו, וברק עליזות נוצץ בעיניים. הוא היה אז כחולה שהבריא אחר מחלה מסוכנה וסופג בהנאה הוויה חדשה. הוא היה משתובב, מתפעל מכל דבר וצוחק צחוק צוהל הנובע מן הלב. הוא היה מתגלח, מתיפה, חובק ומנשק את הקרובים אליו.

חולשה היתה לו להצטלם. במשך שנה אחת נתן לי שלוש תמונות שונות משלו. נראה לי, כי הסיבה היתה, שרצה לראות עצמו כאיש מן הצד ולשפוט באופן “אי מפלגתי”, אם מכוער הוא, באמת, כפי שהיה נוטה לחשוב, או אולי אפשר למצוא איזו קו־זכות שהוא.

לפעמים היינו סרים לבית־יין. זה היה, אם איני טועה, בהשפעתו של א.נ. גנסין, שבילה כמה חדשים בלונדון. ברנר היה סבוּא אחר הלגימה הראשונה. הוא היה צועק, רועש ו“מהפך עולמות”; שופך חמתו על דוסטוייבסקי, טולסטוי והנצרות. הוא היה מבטיח ונשבע, שאינו הולך בעקבות דוסטוייבסקי כלל, שאין לו שום שייכות אליו. הלאה דוסטוייבסקי!

יש שהיינו הולכים לתיאטרון. שעות שלימות היינו עומדים בתור עד שזכינו להשיג כרטיסי־כניסה; אבל אחר המערכה הראשונה היה ברנר נעלם פתאום.

“כלום חובה היא להשאר דווקא עד גמירא?”

בשעה שלבו היה טוב עליו, אהב ביחוד להימצא בחברת ילדים. הוא התייחס לילדים בקדושה. לא נשק מעולם לילד בפניו, כמפחד שמא יטמא אותו, ורק הרשה לעצמו לנשק רגלי ילד או רק את שולי הכותונת. את בני ג’ק (יאַנקעלע – כמו שהיה קורא לו), שהיה אז עולל, אהב אהבת־נפש. הוא היה כועס מאד על אלה הנושקים אותו:

“ראו, אנשים טובים”, היה צועק, “איך מותר לנשק”.

היה כורע לארץ, משתטח ונושק את קצות רגליו או את הרצפה שעליה היה הילד זוחל. בין נשיקה לנשיקה היה קורא:

“אני חליפתך, אני תמורתך, אני כפרתך!”

פעם – יום שבת היה – באתי לביתו לפנות ערב בלי אשר חיכה לי כלל, כנראה, ומצאתיו עסוק מאד. הוא הוציא מחדרו את ה“רהיטים”, העמיד כסאות בפינות וקרשים שטוחים עליהם מקצהו האחד של החדר עד קצהו השני. על הקרשים, ששימשו במקום שולחנות, שׂם מנות מנות של פירות, לחמניות וממתקים.

פניו הביעו ביישנות בהיכנסי ומתחת שׂפמו רחף חיוך.

“מחכה לאורחים?” שאלתיו.

“אין דבר”, ענני בגמגום, “שטויות!”

כעבור רגעים אחדים התפרצו לתוך החדר כעשרים ילד או יותר, מילדי הרחוב, יחפי רגל, לבושי סחבות ומגואלי פנים. אלה היו האורחים המוזמנים לסעודה.

הוא הפציר בי לעזוב אותו, משום שמתבייש הוא בפני. יהיו נאומים מצד בעל השמחה ומצד הקרואים, ואני, האורח הבלתי קרוא, עלול להפריע חלילה את האינטימיות והאידיליה.

אחר כך נודע לי שסעודות כאלה היה עורך לילדים מזמן לזמן.

מה חביב היה בימים שחדוות חיים היתה שורה על נפשו, אך מה מעטים היו ימים כאלה אז בחייו!

ד

היו גם “רומנים” בחייו.

דם לוהט געש בעורקיו של ברנר. החמדה תססה בו והדריכה אותו מנוחה, אבל הוא חי חיי פרישות. היתה זו חמדה בריאה, פרימיטיבית, “מסורתית”, בלי עקמימות ונפתולים, שרגשי צניעות ומוסריות היו מחסום לה, ונצרוה לבל תסולף ולבל תתנוון אצל איש הויתורים והסיגופים, שהתמחה לבלום ולכבוש בקרבו תאוות העולם הזה. יותר משהיה בו יצר מדכדך, היה בו יצר יוצר. הוא חשק את האשה, אבל אי־מסוגל היה לאהוב אותה אהבה עצומה וממושכה, להתמכר לה בכל נפשו, לשנות בשבילה אורח חייו ולמצוא בה אושר. היו לו חובות אחרות שהכריעו. אברמזון ב“מסביב לנקודה” אוהב את חוה בלומין וחולם על חיי אושר, חיים מלאים עמה, ופתאם יחלפנו כברק התמהון הנורא: “חיים מלאים מיום שחרב בית המקדש?” אל תקרא אברמזון, אלא ברנר. תביעת דם עלומים העירה בלבו רק צל האהבה, שנראית לו לפעמים כאהבה ממש.

פעם אחת בא אלי מלא התפעלות עצומה. מה קרה? באחת המסעדות מסוג גרוע הכיר לדעת אשה בריטית אחת, השוטפת שם את הרצפה מזמן לזמן. אשה במלוא מובן המלה. האשה! היא אינטליגנטית מאד, אבל עניותה מאלצת אותה לעבוד עבודה קשה ומפרכת. הלב מתפלץ בו על מצבה הקשה, וביחוד על היחס המחפיר אליה מצד אורחי המסעדה, המנבלים פיהם באזניה והבאים אליה בתביעות מגונות. הוי, לוּא רק עלה בידו להוציא מן המיצר את הנפש העדינה והנאצלה הזאת.

אחר התייעצות הציע לפני את הדבר הזה. כיון שאני ואשתי רוצים ללמוד את השפה האנגלית, וכיון שגם הוא רוצה להשתלם בשפה זו, הרי הצעתו היא, שאנחנו שלשתנו נשכור אותה בתורת מורה. עלי להתחייב לתת לה חדר בביתי, והוא ידאג למזונותיה, עד שתמצא עבודה מתאימה לה.

אחר שקלא וטריא הסכמתי להצעתו. החלטנו שהיא תבוא לביתי לשיעור בחינה.

רושם קשה עשתה עלי ריבה זו. לא צעירה ולא יפה. קווי עוני וצער מסביב לפה. בריה עלובה, מעוררת רחמים.

השיעור הראשון התחיל. ברנר הציע ששיעור זה יצטמצם רק בשיחה. רצה, כנראה, לתת לה האפשרות להראות גודל השכלתה ועושר רוחה.

ידיעתי באנגלית היתה מועטה מאוד. גמגמתי בה קצת. היא והוא היו ראשי המדברים.

איני זוכר איך נסבה השיחה על ענין הלורדים. המורה הואילה להסביר לנו, שאצל לורדים נמצא הלב בצד ימין ולא בצד שמאל, כרגיל אצל בני אדם פשוטים.

פקחתי עיני לרווחה לשמע דיבורים אלה. חשבתי שחומדת היא לצון לה, אך היא היתה רצינית למדי.

עיני נפגשו עם עיני ברנר.

שאלתיה, אם גם אצל הלורדים מבני ישראל כך. היא ענתה: הן.

“הרי, למשל”, אמרתי, “נעשה זה עכשיו האיש הפשוט רב שמואל מונטאגיו ללורד סווייטלינג. איך הדין אצלו?”

“הדבר הוא פשוט”, ענתה, “מַלאך בא כשהוא ישן, מוציא את הלב מצד שמאל ושם אותו בצד ימין”.

על ידיעותיה בשפה האנגלית לא יכולתי, כמובן, לדון, אבל השיחה כבר הספיקה להוכיח לי שלא הרבה אלמד הימנה.

אחר השיעור המעניין הזה ביקשתי את ברנר לבל יביא אותה עוד לביתי. הוא התרגז מאוד. מדבריו הבינותי שכבר הבטיח לה, לפני בואה אלי, שהיא תגור אצלי ולחמה ומימה נאמנים. הוא עזב את ביתי בתלונה שדרישותי מרובות מדי.

לא נגעתי, כשנפגשנו לאחר כך, בענין ריבה זו. הדבר היה כה מגוחך עד שמצאתי לנכון לעבור עליו בשתיקה, לבל הדאיב את נפשו.

כעבור איזה זמן נכנס אלי וקרא:

“גוואלד, עוץ נא עצה, איך להיפטר הימנה!”

הוא סיפר לי שנפגש אתה עוד פעמים אחדות, וכמובן נתברר לו שהיא מטורפת למחצה. הוא תמך אותה בכספו עד שהתרגלה לכך והיא תובעת בלי די. היא באה לביתו לעתים קרובות ומפריעה אותו מעבודתו.

בדי יגע עלתה לו להיחלץ הימנה ולצאת בשלום.

פעם אחת בא אלי מדוכא מאד. הציגוהו באותו יום לפני עלמה יהודיה, שבאה זה עכשיו מרוסיה. עלמה יפה, יפת תואר ממש, משכלת, נעימה, חכמה ועוד ועוד. היא עשתה עליו רושם עמוק, אך הצרה היא, שהתייחסה אליו בקרירות יתירה והתחמקה מפניו.

“היודעת היא, שאתה ברנר הסופר?”, שאלתיו.

“כך הציגו אותי לפניה”, ענני.

“ובכן, מובנה הסיבה של יחסה אליך”, אמרתי לו, "רגש הכבוד אליך מצדה עמד למחיצה ביניכם.

אליבא דאמת, לא הייתי בטוח כלל שדעתי זו היא נכונה. אבל במשך הימים שהיינו יחד התאמצתי תמיד בדרכים שונות להחליש בלבו את רגש הזלזול כלפי עצמו. חושב אני, שבנידון זה פעלתי עליו הרבה.

פניו אורו קצת. הוא ביקשני לצאת עמו באותו ערב בכדי להיפגש עמה ועם מכיריה.

פגשתיה. נערה צנומה בעלת משקפיים; פנים צנועים, מביעי עליבות, ומשהו של רוך אשה. דיברתי אתה בשבחו של ברנר ושאלתיה לפני שנפרדנו, אם מותר לנו לבקרה בביתה. היא שמחה מאוד, ואמרה שלא העיזה להזמין אותנו, מיראה שמא לא נרצה, וביחוד ברנר, לעשות אתה את החסד הרב הזה.

עשינו אתה את “החסד הרב הזה” בערב הבא. שם התוודענו לאמה, אשה אלמנה, ולאחותה הצעירה, שהיתה יפה באמת. בבית ההוא גרה עוד ריבה אחת, גזוזות־שיער, בעלת זוג עיניים שחורות, בוערות, ומזג לוהט ותנועות גו פזיזות, מגרות; האוהבת את האיכר הרוסי עם נפשו הרחבה מני ים (היד על החזה, מקום משכנה של הנפש, כנראה) והשונאת תכלית שנאה את הציונים אנשי המאה השחורה (עקימת שפתיים מרוב גועל). אבל אנחנו מחלנו לה על השקפותיה בענייני פוליטיקה ולאומיות מחילה גמורה. ריבה זו היתה פורטת על הפסנתר, פורטת ברגש ובחום, וביחוד – ניגוני חסידים. היא הערתה בהם נשמתה, נשמה יהודית חמה וסוערה.

ברנר היה עוצם עיניו בשעה שהיתה פורטת, מניח ראשו על השולחן, נאנח ועושה תנועות משונות בידיו כמנצח על הנגינות. הוא לא נתן לאיש לזוז ממקומו או לפצות פה. לריבה המנגנת לא נתן מנוחה. הוא פצר לנגן עוד, לנגן בלי הרף.

חדלתי להיות ה“שושבין”, כשהתחילו כבר הכל לכנותו בשם “צ’ודאק”.

הוא התחיל לבקרם בעצמו לעתים קרובות ונעשה ל“בן בית”. “האידיליה” נמשכה שבועות אחדים, עד שהתפרץ אלי פעם והתחיל צווח:

“גואַלד!”

“מה נהייתה?”

“שדכן… אמא שלחה שדכן אלי. מבין אתה? שדכן!”

היו עוד שני מקרי “אהבה”. בשני המקרים הללו היו ה“גיבורות” נשים אי־אהובות על בעליהן. אחת מהן היתה, באמת, ענוגה ונחמדה. יחסו אליה היה קצת יותר רציני מאשר אל האחרות. הוא היה קורא לפניה את כתביו וגם הקדיש סיפור לשמה. אך היא לא השיבה לו אהבה. הוא התייסר ביסורים ימים מועטים וישכחנה.

בזה תם פרק האהבה בלונדון. הדם רתח, והפרוש עמד בפרישותו.

ה

הספרות העברית היתה ראש הגיגיו ומשענתו בחיים ואת עצמו חשב לאחד מכוהניה – כוהניה הגדולים. אין זה אומר שמתנת־יה שניתנה לו ריוותה את צמאון היצירה שלו. בכל אפן, הביט על עצמו כעל סופר ממדרגה ראשונה בספרותנו. מכל הסופרים העבריים שהכרתי לא היה איש שחברתו תזכיר בלי הרף, הי הכתיבה היא אמנותו ועליה גאוותו, כשם שהזכירה חברתו של ברנר.

רגילים מבקרינו להאשימו כי התרשל בסגנונו; התרשל בכוונה. לא נכון. הוא ספר לי, שלפני גשתו לכתוב איזה דבר, רגיל היה לברור ולצבור לו תחילה מתוך ספרים מלים בודדות, חזקות ומכניסן לתוך יצירותיו. אדם המתרשל בסגנונו אינו נוהג כך. אם סגנונו של ברנר מרושל הוא, בוודאי שרישול זה בא לא מתוך כוונה מצדו אלא למרות רצונו. הוא בעצמו לא הודה בשום אופן שהריהו מתרשל. הסגנון הוא האדם.

תמיד, כעבור איזה זמן אחרי הדפיסו דבר יצירה, היה רגיל להתאונן לפני בלב חרד, כי מרגיש הוא ששכינת היצירה נסתלק הימנו, ומעיין כשרונו נסתם לעולמים. בגשתו לכתוב איזה דבר חדש, היה רגיל לומר, שהפעם הוא בא לכתוב את הדבר הנכון, להגיד את המלה הגדולה, האחרונה, שאחריה אין מה להוסיף. הוא ישיר את שירת־הברבור שלו. אחר כך ינפץ עטו ויהיה ככל האדם.

זכורני, ימים אחדים לפני החילו לכתוב את המחזה “מעבר לגבולין” היה מלא התרגשות עצומה. כשנגמרו כל ההכנות לעבודה, סר אלי וביקשני שלא אבוא לביתו בטרם יבקרני הוא תחילה, כלומר: אחרי גמרו לכתוב את כל הדרמה.

כעבור שבוע נכנסתי אל בית־הדפוס לשאול לשלומו של ברנר, והנה סיפר לי המדפיס מר ישראל נרודיצקי (איש משכיל, חבר נעוריו של ח. נ. ביאליק, שדאגותיו לברנר היו דאגות אח), כי ברנר השליך מחדרו, לפני שהתחיל לכתוב, כמעט את כל הנמצא בתוכו, הוציא את הספרים והעתונים, הסיר את רסיס הראי מעל הקיר, משום שבו הוא רואה פרצופו של עוד איש אחד מסתובב כמוהו בחדר ומפריעו מעבודתו. מאז אין הוא נראה ואינו אוכל דבר. אשתו של מר נרודיצקי הכניסה לו פעם חלב והוא שפכו ארצה לעיניה, ופעם הכניס הוא לתוך חדרו פחם להסקה, (הדבר היה בחורך והקור היה חזק) – וברנר השליך אותו מהחדר יחד עם הפּחם.

החלטתי לעלות אליו. דפקתי על הדלת, ואין עונה. פתחתיה, ולפני נגלה גופו של ברנר, כשהוא רץ הנה והנה. פניו לא נראו, משום שהיה חבוש מעילו העליון על ראשו ועוטף בו את פרצופו. הוא הוציא מפיו קולות משונים כקול נהמת חיה. קראתי בשמו, – ולא ענני; ורק כשנתקל בי, רעד, הסיר את המעיל מפניו, ורגע עמדנו דוממים איש מול אחיו. פניו היו חולניות מאוד, ואש זרה, אש של מעבר לגבולין, דלקה בעיניו.

“אשריך, שאתה הוא ביילין”, קרא אלי, “לוּא היה אחר במקומך, כי אז…”

“מוטב”, אמרת, "יכול אתה להשליכני מכאן, אבל לפני עשותך כן, תן להביא לך אוכל ולהסיק את התנור.

הוא התחיל לפצור בי לעזבו. כשיגמור לכתוב, תהיה רוח אחרת אתו. הוא יבוא לביתי לנוח ולהחליף כוח. בעוד ארבעה־חמישה ימים יגמור, בוודאי, את העבודה.

כתיבת הדרמה נמשכה אחד־עשר יום. כשבא לביתי, היה רצוץ כולו. הוא הכריחני לגשת לקריאת הדרמה אתו יחד תיכף, בלי שום דיחוי. הוא רעד כאחוז קדחת, והאצבעות, שאחזו ודיפדפו את החוברת, רקדו כל העת. אחרי גמרו את הקריאה, נעץ בי את עיניו הדולקות וחיכה למשפטי. הוא האיץ בי שאחווה דעתי תיכף, ואם לא – ישליך את החוברת אל האש לעיני. הוא אמר שהדרמה היא המלה האחרונה שלו. האחרונה! אם אין הדבר עולה על כל מה שכתב עד עכשיו, אין הוא שוה בעיניו כלום. בהתבונני בו ראיתי, כי אמנם במצב שבו הוא נמצא, מסוגל הוא לכל. הרגעתיו ודיברתי בשבחה של הדרמה. הגזמתי במשפטי לטובה. הוא דרש, שאגיד לו, אם טובה היא מכל מה שכתב. הן, או לאו. אם יצירה גדולה היא באמת, הן או לאו. הוא היה אז חולה אחר אחד־עשר יום של עינויים וסיגופים קשים.

הדרמה נדפסה, תיכף אחר שנכתבה, ב“המעורר”. יעצתיו שלא ימהר בהדפסתה, אך הוא אמר לי, שרוצה הוא להיפטר ולהשתחרר מזה ולהיות חפשי שוב. הוא סידר בעצמו את הדרמה לדפוס.

ברנר היה נוהג לכתוב כל דבר פעמיים בטרם ידפיסו. לפני הכתיבה היו לנגד עיניו הרבה פיסות נייר, שהיה רושם עליהן מראש מלים בודדות, משפטים בודדים, קטעי דברים, שיחות ותיאורים. התוכן והצורה היו ברורים לפניו כמעט בשלמותם עוד קודם שהיה ניגש לעבודת הכתיבה.

ו

באחת השבתות בא ברנר והודיעני, שקיבל הזמנה מאת אחד־העם, שהשתקע בלונדון, לבקרו באותו יום בשעה קבועה.

ברנר לא היה מעולם מתלמידיו של אחד־העם, וכבר באותם הימים היה בין מתנגדיו. אבל אין ספק שבסתר נפשו כיבד את אחד־העם כסופר וכאיש היודע ללחום לאמת שלו. איני זוכר, מה המריץ את אחד־העם להזמינו. אם איני טועה, כתב אליו ביאליק על ברנר. כאיש המתחמק מן הבריות, לא נעמה לברנר ההזמנה. בפרט אחר שהוגד לו, כי אחד־העם הוא איש המטיל אימה ומתנהג מנהג “רבי” קפדן. הוא רצה ולא רצה להיפגש אתו. הוא היה אובד עצות ולא ידע מה לעשות.

האצתי בו שילך. סוף סוף, הסכים, בתנאי שאתלווה אליו. טענותי נגד זה לא הועילו. אם לא אלך אני, לא ילך גם הוא. הוא אחז בי כבסינר של אמא ולא הרפה ממני.

אחרנו לבוא בשעה שלמה. אחד־העם גר אז ב“גרייט רסל סטריט” סמוך למוזיאון הבריטי. דפקנו. ברנר היה נרגש מאד. הוא נראה אז כחולה, הבא לשמוע חוות דעתו של רופא בענין בריאותו.

הורם וילון של חלון, ופנים פעוטים עם זקנקן צהוב הציצו ונעלמו.

“זהו אחד העם”, אמרתי לו.

“זהו? ובכן נלך מכאן תיכף”, קרא והתחיל להתרחק מן הדלת.

אחזתיו בכנף בגדו, עד שנפתחה הדלת. נכנסנו והתייצבנו לפני אחד־העם.

הוא הביע אי־רצון על אשר לא באנו בשעה הקבועה. הוציא שעונו ואמר, כי מחכה הוא כבר לבואו של אורח אחר, שהועיד לו ראיון בשעה זו, ועל כן יוכל להקדיש לנו רק רגעים מועטים עד בוא הלז. פני אחד־העם לא היו ידידותיים ביותר מחמת האיחור. בכל רגע השקיף בעד החלון, בחכותו, כנראה, לבואו של אותו האיש.

ברנר לא אמר כלום, לא הצטדק אפילו. הוא השקיע גופו בהרחבה בתוך כורסה, הרכיב רגל על רגל והתחיל לשרוק, כאומר: “הריני לפניך ואיני מתפעל כל עיקר ומצפצף לי על הכל”. הגבה זו היתה בלתי־מוצדקת וחסרת דרך־ארץ לגמרי. רמזתי לו שישב כראוי ויתנהג בנימוס. אבל הוא לא ציית לי. אחד־העם שאל כמה שאלות של מה־בכך, כדי לצאת, כנראה, ידי חובת בעל־הבית. בין השאר שאל, אם “המעורר” מופיע עדיין. שאלה זו הרגיזה את ברנר ולא ענה עליה. וכי כל כך פחוּת הוא ערכו של “המעורר” בעיניו, הירחון העברי היחידי, שהתקיים בימי המשבר שהיה אז לספרות העברית, עד שאינו יודע דבר על גורלו? על כל השאלות עניתי אנוכי, איש בלתי ידוע לאחד־העם, וברנר לא פצה פיו אפילו פעם אחת.

נשמעה דפיקה על הדלת, והוקל ללב. בא האורח שלו חיכה אחד־העם. כעבור רגע היינו שנינו בחוץ. הבטנו איש בפני רעהו ופרצנו בצחוק.

לא היה שום ספק, כי אי־הנעימות בפגישה זו נגרמה באשמתו של ברנר שאיחר לבוא. הוא לא הודה בכך. כדרכו תמיד, חשב שעשה רושם רע על אחד־העם, והלה התייחס אליו בביטול מן הרגע הראשון. הוא סיפר לי אז על ביקורו אצל י. ל. פרץ לפני עשר שנים בוארשה והרושם הרע שעשה עליו הביקור, משום שהלז התייחס אליו בזלזול רב.

“אל תדאג, עוּל־ימים”, קראתי אליו, “אנו מטיילים עכשיו ברחוב הנקרא על שם איזה אשלא רברבא ששמו רסל, ועוד יבוא יום ובין רחובות ירושלים או יפו יהיה גם ‘רחוב ברנר’”.

הדבר נראה בעיניו כאילו אמרתי, שבאחד הימים ה“סיטי” של לונדון תעבור אליו בירושה.

“ומתי יהיה הדבר הזה?” שאלני בצחוק.

“נצטרך לחכות עשרים וחמש שנה, בערך”, עניתיו, “כשנחוג את שנת היובל לחייך”.

“אבל עשרים וחמש שנה היא תקופה ארוכה יותר מדי. אולי כדאי להשתדל שיתרחש הדבר קודם לכן”.

בבקרי את אחד העם לפני צאתו מלונדון לארץ־ישראל, שנים אחדות לאחר הפגישה ההיא עם ברנר, הזכיר במשך השיחה אותה פגישה עם ברנר והביע צער שבלב ברנר נשארה טינה עליו, על הודיעו אותו אז שמחכה הוא לבואו של אורח אחר ואינו יכול להקדיש לו זמן. ברנר – כך חשב – יצא מביתו כועס, ועֶברה נקבעה בלבו אליו כל הימים. הוא טעה. ברנר לא נשא בלבו כל טינה עליו. הוא התייחס בשלילה גמורה להשקפותיו עוד קודם הפגישה, והשלילה נהפכה אחר כך למלחמה בלי שום פניות אישיות ובלי שום קשר למאורע זה.

ז

ברנר לא אהב לדבר על ימי ילדותו¹. מתוך רמזי דברים הבינותי שימי חייו הראשונים בעיר מולדתו היו קשים ומרים מאוד. ידעתי, כי מזמן לזמן היה שולח מלונדון כסף להוריו. ופעם אחת קרא באזני מכתב מאביו על מצבו החמרי הקשה.

על חייו בצבא ועל בריחתו לחוץ־לארץ סיפר לי את הפרטים הללו:

הוא לוּקח לצבא בשנת תרס“ג ונשלח לעבוד בעיר אוריול. בימי חופשה היה רגיל לבקר בביתו של הרב־מטעם, הסופר ח”י קצנלסון (בחוגי רבולוציונרים התהלכו אחר כך שמועות עליו שעסק בריגול), והלז היה מספיק לו ספרים למקרא. מלבד זה היו לו שם מכרים ממפלגת ה“בונד” שבין חבריה היה נמנה אז גם הוא. החיים בצבא היו קשים מנשוא. החיילים התייחסו אליו בבוז, ובזמן הראשון מררו את חייו בלי הרף. אך אחר כך נשתנה היחס אליו לטובה, משום ש“התנדב” לשרת חיילים. נהוג היה, למשל, שכל בוקר ישכים אחד החיילים, שהגיע תורו, לקום בשעה הרביעית ויחטוב עצים כדי להסיק את תנורי הקסרקטין. כדי לקנות את לבם, היה ברנר גם כל בוקר לעשות את העבודה הזאת במקום שאר חיילים. הוא הצטיין מאוד בשקידתו ובעבודתו, עד אשר “נתכבד” והיה למשרתו הפרטי של סגן הקצין. מלבד זה היה גם המלומד בתוכם והיה כותב בכל לילה ולילה בשם החיילים מכתבים לאנשי משפחותיהם עד שעה מאוחרה.

כשפרצה מלחמת רוסיה־יאפאן, החליט שאם יגזרו עליו לצאת לחזית, יברח מן הצבא, כלום יילחם מלחמת ה“צאר”? מאז התחיל להתכונן לכך. הוא העמיד פנים של “פאטריוט” נלהב והבטיח את החיילים, שמחכה הוא בשמחה ליום שבו יצא למלחמה. זה יהיה יום של אושר בחייו.

יום ה“אושר” לא הרחיק לבוא. באה פקודה, שהגדוד שלו יצא למזרח הרחוק. רוח החיילים נפלה עליהם מאוד, ורק “יוסקה הזשיד” הראה אומץ לב והתפעלות אין קץ. יום יום היה נושא לפני החיילים נאומים נלהבים, קוראים לקרב.

“בכובעינו נרגום את היאפאנים”, היה צועק, “זכר לא נשאיר להם!”

סגן הקצין שבע נחת. הוא הציגו למופת לעיני שאר החיילים והטיף להם מוסר שילמדו פאטריוטיות מן ה“זשיד”.

בשירה הלכו אל תחנת הרכבת. בא, סוף סוף, הרגע האחרון והמסוכן מאוד. בדרך לחש על אזנו של סגן הקצין שירשה לו לצאת מן השורה לרגע. רק לרגע. הוא יצטרף מיד אל המחנה. הוא יסור לאחת החצרות, ומיד ישוב.

סגן הקצין טען, שבעוד רגעים אחדים יגיעו כבר אל התחנה. אך הוא העמיד פנים שאין ביכולתו להמשיך את ההליכה. רק לרגע יסור ואחר כך יצטרף אליהם.

הלז פקפק רגע והסכים.

על היעדרו של ברנר הודיעו מיד מתחנת־הרכבת למשטרה הצבאית. ברנר התחבא בבית אחד ממכיריו, חבר ה“בונד”. הוא לבש בגדי אזרח והיה מטייל ברחובות. את העיר ירא לעזוב מיד, שמא ייתפס ברכבת.

אחר ימים מועטים ערכה המשטרה “ציד יהודים” – לתפוס אל שלוּלי זכות־הישיבה בעיר אוריול, שהיתה מחוץ לתחום־המושב – וברנר היה בין העצורים. הוא בדה לעצמו איזה שם ואמר שבא לאוריול לפני ימים אחדים מבּוברוֹיסק. הוא הובל לבית האסורים ואחר שישב בו ימים אחדים נשלח ב“אֵטאַפּ” לעיר בוברויסק.

ה“אטאַפּ” נמשך כמה שבועות. הוא הובל מבית־כלא לבית־כלא, עד שהובא לבוברויסק. נקל לשער את הרגשתו, כשהובא לאותה עיר. הלא כאן יתגלה השקר, ועל ידי כך יתגלה גם סוד בריחתו מן הצבא. העונש הצפוי לו מיתה ביריה.

ברנר לא ידע, שמכיריו באוריול הודיעו לחברי המפלגה בהומל, כי מובילים אותו לבוברויסק, וכי ה“בונד” החליט להצילו. כשהובא אל תחנת־המשטרה בערב, ניגש איש צעיר אל השוטרים השומרים עליו וביקשם שירשו לו למסור להאסיר לחם ודג־מלוח. הם הרשו, וכשמסר הצעיר את האוכל לידי ברנר, העיר דרך אגב:

“אל יפול רוחך עליך, אחא!”

פראזה זו לא הגידה כלום לברנר. הוא חשב, שאת דברי־התנחומים הללו אמר האיש, שלא הכירו, לפי תומו, מרחמים לגורלו.

כעבור שעות אחדות הובל בידי שני השוטרים מן המשטרה אל בית־האסורים לעצרו שם, עד שיבדקו מיהו ומהו. השעה היתה כבר מאוחרת, והלילה היה ליל חושך. בדרך נתקלו בשני צעירים, אחד מהם גבוה וחסון מאוד. באותו רגע הניפו שניהם פגיונות אל מול פני השוטרים ופקדו עליהם:

“שכבו מיד לארץ! ואם לאו…”

השוטרים נבהלו ושכבו דומם.

“ברח!” קראו לברנר.

הוא עמד על מקומו נבהל ומבולבל. אחד הצעירים דחפו בעוז וציווהו:

“ברח!”

הוא התחיל לרוץ בכל כוחותיו אל העבר שהראו לו. הם השיגוהו אחר כך והביאוהו למקום מבטחים.

ששה שבועות ישב בבוברויסק. המשטרה ערכה חיפושים בעיר יום־יום, אך עמלה היה לשוא. ה“בונדיסטים” שהצילוהו היו לו למחסה.

במשך הימים ששהה שם היה עובד במחתרת של המפלגה ומחבר ספרות בלתי־ליגלית. לאט־לאט התחיל למרוד ב“בונד” בבואו שוב במגע אתם. לעתים היה מתגלע ריב רציני, והבחור הגבוה והחסון שהצילו (קצב על פי מקצועו) מלמל פעם:

“לא כדאי היה לסכן את הנפש בשבילו!”

הוא החליט לעזוב את בוברויסק ולצאת לחוץ־לארץ. אנשי ה“בונד” היו לו לעזר בזה.

כשהגיע אל הגבול, ישב שמונה ימים בבית יהודי “מבריח”, שקיבל על עצמו להעבירו לחוץ־לארץ. מחמת המלחמה היתה השמירה בגבולות הארץ רבה ביותר.

סוף סוף, בא ה“מבריח” והודיעו, שהעניין סוּדר. ברנר ואתו עוד שלושה אנשים, שהיו באותו בית, שמו פעמיהם לדרך.

בהגיעם לחורשה אחת, נשמע פתאום קול פקודה:

“עמדו, עמודו!”

זה היה קולו של חייל, שצעד לקראתם וכונן רובהו למולם.

הם לא צייתו לפקודה. כולם היו צעירים שברחו מן המלחמה וידעו מה צפוי להם אם יוחזרו לרוסיה. הם התחילו לרוץ. נשמעה יריה. אחד נפל. ברנר המשיך לרוץ. רץ עד אפיסת הכוחות. אחר חצי שעה נגלה לפניו בית. הוא עמד והיטה אוזן. שמע קולות משוחחים יידיש. אבן נגולה מעל לבו. באו הצלה ופדוּת וחופש.

הוא נכנס פנימה ונוכח שטעה. נכנס לאותו בית גופא שמשם יצא.

שלושה ימים בילה שוב באותו בית, עד שעבר סוף סוף את הגבול בשלום.

בעבדו בצבא הפקיד בידי אברהם רייזין את סיפורו “בחורף” ושאר כתבים, כדי שימסרם לידי עורך בווארשה. אחר כך נודע לו, שרייזין מסר את הכתבים לידי איש אחר, והם אבדו אצלו. בידי ברנר לא היתה שום העתקה מכתביו אלה והידיעה על האבדה מררה את חייו ימים רבים, כעבור כמה חדשים התאושש וישב לכתוב את הסיפור “בחורף” מחדש.

על ימיו הראשונים בלונדון נודע לי, כי במשך חדשים רבים לא גילה לאיש את שמו. הסופר המנוח, מקסימון, סיפר לי, שהיה נפגש אתו תכופות ובמשך שמונה חדשים לא הגיד לו את שמו. ברנר עבד בתורת ספרן בספריה של הרבולוציונרים מרוסיה במזרח לונדון ושכרו שתי לירות לחודש. זמן קצר ניהל את ענייני “פועלי ציון”. אחר כך היה כותב מאמרים בעברית על הספרות העברית ומדפיסם במדור העברי של השבועון “ג’ואיש כרוניקל”. מזמן לזמן היה נואם בווייטצ’פּל באסיפות מורים ופועלים על נושאים ספרותיים. לפני בואי, כשהתחיל להוציא את “המעורר”, כבר היה בדול מכל עבודה ציבורית.

ח

בקיץ 1907 הגיעו מכתבים לברנר מאת רע נעוריו אורי ניסן גנסין, ובהם הודיעו שיש ברצונו לבוא ללונדון. כשנה לפני כן יסדו גנסין וחבריו ברוסיה הוצאה עברית בשם “נסיונות”. הוצאה זו הדפיסה שני ספרים קטנים. האחד – סיפורים אחדים משל אַנטון צ’חוב בתרגומו של א. נ. גנסין; השני היה סיפורו של גנסין “בינתיים”. הספרים הללו נדפסו בלונדון על ידי ברנר. סיפורו של גנסין עשה עליו רושם גדול מאוד. כיון שברנר היה גם הפועל המסדר, ידע כמעט את כל הסיפור על־פה. הוא שמח מאוד על התפתחותו הספרותית של רעו, אשר אהבו אהבת נפש.

אמנם, ברנר בתשובתו הזהירו על החיים הקשים בלונדון, אבל רק שמאל דחתה; הימין רמזה לו שיבוא. גנסין ענה, שהחליט לבוא – כי אין עוד מה לאבד.

מיום קבלת המכתב האחרון על החלטתו הגמורה לנסוע ללונדון ועד יום בואו, עברו ימים אחדים, וברנר התחיל להתכונן לפגישה עם “אורי ניסן’קה”. הוא היה אז היה במצבו של אוהב המחכה לבוא בחירת־לבו. הוא חיכה ברטט. הוא קיווה, שעם בואו של גנסין תתחיל תקופה חדשה בחייו. בואו יכניס זוהר לתוך אפלת חייו. הנפש הקרובה, האהובה, המבינה גם בלי אומר, תפיג את אפרוריות החולין. “המעורר” יתחדש, יתעשר באיכותו ויהיה לברכה.

אני התייחסתי אל התקוות היפות בספקנות. הכרתי את ברנר. קורנס חדש להשתיק לרגע את היתוש, מוצץ הנשמה.

בחור חיוור, גבה קומה ואצילי נכנס אלי בבוקר של חמה. ראשו הבלונדי חבוי קצת בין כתפיו כמתוך צינה ושפתיו מחייכות. היה כאֵב וביטול כאֵב בבת־צחוקו. כך צוחק איש שנהרס תחתיו גשר והוא נס והוא נרדף עדיין מהד ההרס והחורבן.

גנסין גר בביתי. פיניתי חדר בשבילו לפני בואו.

בואו היה חג לברנר. לברנר, אך לא לגנסין. מן היום הראשון לבואו הכרתי שלא מצא בברנר את האיש שפילל למצוא. כעשר שנים עברו כבר מיום פגישתם האחרונה בוארשה, ומאז הלכו בדרכים שונות. האחד צעק, נהם ואל חכו שופר גדול; והשני פרפר בחשאי ועל מיתר רך וענוג שפך שיחו. האחד – ים סואן ורותח; והשני – בריכה עגומה בוכה בלחש בסתר ערבים. האחד פוסע בשתי רגליו החזקות בעולם הזה, והשני מרחף כשובל צל כי יחלוף. גסס.

האקורדים הנוגים האחרונים של החיים כבר התחילו דועכים בנבכי לבו השבור של גנסין. עוד מעט והווילון יירד. הוא הרגיש, כי לא רחוק היום. הוא התרכז והקשיב לצלילים הגוועים אחד־אחד. ולפניו – ברנר האיש הכבד, ברנר הלוחם, ברנר הסופר, ברנר העורך, והוא צווח, והוא שואג, והוא מייבב: “אוי, וויי ז’מיר!” למה צועק האיש הבריא הזה? באזני מי הוא צועק? מה הם כל מכאובי החיים מול מכאוב המוות?

ברנר הרגיזו. הרוגז נהפך ללא אהבה. הוא צועק, משום שהצעקה היא נחת־רוח לו! משום שהוא חסר רגשי שפר; משום שאינו יודע להתחשב ברגשותיהם של אחרים. הססס! התבוסס בדמיך ודום! הוי, אותה פוזה של רצינות! רצינות של אפוטרופוס ספרותי ועורך בישראל. האדון העורך. הא? דרכם של עורכים לדבר בלשון “אנחנו”. אנחנו יוסף חיים ברנר! חה־חה־חה!

ימים אחדים אחר בואו של גנסין ללונדון ניגש אל תיבת־האותיות ולמד את מלאכת סידור האותיות במשך זמן קצר מאוד (כשם שלמד את השפה האנגלית במהירות נפלאה). הוא עזר בסידורו של “המעורר” ועזר גם בעריכתו. הוא גם תרגם מרוסית את מאמרו של שסטוב שנדפס ב“המעורר”. התרגום נעשה “על־פה”. הוא שם לפניו את המקור הרוסי וסידר את האותיות העבריות.

העבודה בבית־הדפוס היתה מסוכנה מאוד ללבו החולה, אך הוא לא מצא לנכון לאכול לחם חסד על שולחנו של ברנר.

התפלאתי מאוד על שנתן לו ברנר לעבוד עבודה זו, אך לא התערבתי בדבר, בדעתי, כי שאלת כסף כרוכה בזה. מצבו של ברנר היה קשה אז ביותר, ונסיעתו של גנסין ללונדון עלתה לו בדמים מרובים.

מאמרו של ברנר ב“הצדה”, שיצא לאור לזכר גנסין בשעת תרע"ד, מוכיח שהוא לא ידע כלל על מחלתו האנושה של גנסין. דבר זה מסיר מברנר כל אשמה, אבל גם מראה, באיזו מידה היה ברנר מופנה כלפי עצמו, וגם עד כמה היה לב גנסין רחוק ממנו, עד שלא ראה צורך לעצמו לגלות לפניו את מצבו. אני הכרתי בגנסין שהוא חולה מסוכן תיכף בבואו, בטרם יגלה לי את הסוד. הייתי תמיד בטוח, שברנר יודע על דבר מחלתו. מאמרו הנזכר הפתיעני. ברנר כותב שם שהיה עיוור, לבשתו ולכלימתו, בענין מחלתו של גנסין; אילו ידע, כי אז אולי היתה אחרת.

אולי.

כעבור ימים אחדים אחר בואו מצא לו גנסין חדר אחר. ברנר הציע שיגורו יחד באותו חדר. אך גנסין לא הסכים לכך – והדבר גרם צער ועלבון לברנר.

מיום ליום גדלה התהום המפרידה ביניהם. הגיע לידי כך, שגנסין טען באזני, כי ברנר יודע ברור את יחסו אליו ועוצם את עיניו בכוונה ומשפיל בזה את כבודו. באחד הימים היה בלונדון קונגרס של המפלגות הסוציאליסטיות ברוסיה. בין הצעירים היו גם חברי ה“בונד”, מכיריו של ברנר. הם ביקרו אצלו ובשעת פגישה הציג את שנינו לפניהם:

“רעי הראשון גנסין, ורעי השני ביילין”.

הדבר הרגיז את גנסין. ראשית, למה “חלוקת־עליות” – ראשון ושני – מצד האפוטרופוס הספרותי והאדון העורך? ושנית, הלא צריך הוא לדעת, כי אין כאן שנים. יש רע אחד. למה מיתמם הוא?

האמת היא שברנר לא עמד על יחסו הנכון של גנסין אליו. מטבעו היה חושד בבריות, שהם מזלזלים בו. הוא הכיר חולשתו זו, ודווקא משום כך דחה את הרעיון, שגנסין עוין אותו. את יחסו ומצב רוחו של הלז היה תולה בגורמים אחרים.

גנסין היה “בעל יושר עילאי, בעל לב גדול באמת”, כפי שהעיד עליו ברנר במאמרו ב“הצדה”. בחביון נשמתו היה בעל יושר זה מרגיש לפעמים את אי היושר ביחסו לרע נעוריו, המסור לו בלב ונפש. עיניו לא טחו מראות בברנר אישיות חשובה ובעלת נפש כואבת. מטעם זה היתה מתעוררת אצלו מזמן לזמן מעין חרטה, והוא השלים אתו. התרצה והתפייס.

אך ימי שבת־אחים־יחד מועטים היו. מועטים מאוד. הוא התקרב, כאילו, כדי להתרחק עוד יותר. זה עומד בזוית זו ועובד, וזה עומד בזוית זו ועובד, ואֵלם כבד שורר בחדר, כאילו אין האחד מרגיש במציאותו של חברו.

ברנר הרגיש שוב את בדידותו בחיים. נכזבו התקוות. גדול היה הצער, וגדול שבעתיים העלבון.

במוחי נחרת יום־כיפורים אחד. כל היום הסתובבנו, גנסין ואני, ברחובות הגיטו ומחוצה להם. ברנר לא נראה כל היום, ורק בערב בא לביתי ומצא את שנינו יחד. עיניו היו אדומות, ופניו כצרובים מדמעות.

הוא סיפר, שמול ביתו נמצא בית־תפילה גדול, וקולות המתפללים העירוהו בבוקר השכם ומילאוהו מועקה רבה. הוא ברח מן הגיטו, תעה והסתובב בצפון העיר, ושם נכנס לתוך אחד הגנים, ישב עיף ונדכה על אחד הספסלים. על אותו ספסל ישבו שתי עלמות אנגליות, ומסביב המו ילדים, שיחקו, וזמזמו, וצהלו. הוא חש פתאום את בדידותו ויתמותו בעולם והתחיל לבכות, לבכות בקול. שתי הצעירות הביטו רגע עליו תוהות, רמזו זו לזו, קמו ועזבו את המקום. הוא נשאר לבדו ובכה, בכה, בכה בלי הפוגות – – –

– – – הידיים רפו. הדבר השפיע לרעה על “המעורר”, שעדיין דרש קרבנות. אבל ברנר היה עיף, עיף מאוד. באותו זמן ניגש כבר לעריכתה של החוברת התשיעית לשנה השניה. הוא החליט להמשיך את הוצאת “המעורר” עד סוף השנה, וחסל.

“המעורר” היה הגשר הרפה היחידי, המאחד קצת את שני האנשים הללו, והנה מתערער גם הוא.

ופתאום הודיע גנסין, שגמר בדעתו לא להישאר באנגליה עד סוף השנה. הוא יוצא לארץ־ישראל. יוצא מיד.

ערכנו שלשתנו “אסיפה”, לטכס עצה על גורלו של “המעורר”. ברנר הודיע: אם לא יישאר גנסין עד סוף השנה, יפסיק את הוצאת “המעורר” תיכף. הודעה זו לא השפיעה על גנסין. הוא לא הסכים בשום אופן להישאר עד סוף השנה ולטעום טעם חורף אנגלי. מצב־בריאותו הורע הרבה מיום בואו, והמוצא היחידי היה, באמת, למהר ולצאת. בכלל, התייחס גנסין בשוויון לב לשאלת “המעורר”, כי לא השביע אותו רצון כלל. אני הבעתי דעה, שמוטב להפסיק את הוצאתו תיכף. הטעם העיקרי, שלא הבעתיו, היה: רציתי שגם ברנר יצא מלונדון אחר צאת גנסין. הפסקתו של “המעורר” תדחף אותו לצעד זה.

הוחלט להפסיק את הוצאת “המעורר” תיכף. החותמים יקבלו במקום שלוש החוברות עד סוף השנה את קובץ סיפוריו של ג. שופמן.

באחד מימי השלכת ליוינו בלבבות דואבים את גנסין. ליוינו לנצח.

ט

ימים קשים ומרים הגיעו. אל יֵחֲדוּ בימי חיים.

יחד עם הפסקתו של “המעורר” נפסק כל קשר עם העולם החיצוני. נפסקה אותה קבלת המכתבים החמים, הלבביים של חברים בודדים הפזורים בארצות שונות. ניתק החוט, שקשר את ברנר עם המחנה הספרותי הקטן. אפס הכל. “כלו כל הקיצין” – כפסוק שהיה מורגל אז על לשונו.

ברנר עבד כסַדָר במערכת עתון יומי, שיצא לאור ביידיש. עתון סמרטוט, שבזיון לבוא במגע עמו. אני לכלכתי נפשי במערכת עתון זה בתורת “סופר”. נתקבלתי לשם לפי המלצתו של שלום עליכם, ששהה זמן קצר בלונדון וכתב בשביל העתון. ברנר נתקבל בתורת סדר לפי ההמלצה שלי. בעל העתון שמע, כי ברנר הוא סופר מפורסם בישראל, ובבואי להציע לפניו שיקבל אותו כפועל, התנה שמלבד עבודתו כסדר, יכתוב לעתון רומנים סנסאציונלייים. יעצתיו שלא ידבר עם ברנר על כך כשיבוא לפניו, אלא שאני אנסה להשפיע עליו לחבר רומנים. כשהתחיל ברנר לעבוד בבית־הדפוס, אמר לי בעל־הבית, שאינו מאמין כי בטלן זה מסוגל לכתוב, והדבר נשכח.

משכורתו של ברנר היתה עשרים וחמישה שילינגים לשבוע. השעות היו משמונה עד שמונה עם הפסקה לארוחת צהריים. הוא עבד בחדר הסמוך לחדר המערכת, שבו נמצאתי אני. פעמים אחדות ביום הייתי יוצא אליו ומוסר לו בכתב או בעל־פה לסדר את הכותרות – “ראשי” החדשות: “ארבעה בכרס אחד”, או: “אלמן שנאסר עם שלוש נשיו”, או: “בתולה שנקראה לצבא” וכיוצא בהם. הוא היה מסדר גם מודעות, מעין: “מלך מלכי המוהלים עושה מלאכתו בהצטיינות עד שאין המהול מרגיש. מומחה ביחוד ל’גרים'. ערב בעד רפואה שלימה במשך כ”ד שעות"; “עלמה אלגאנטית, מלאת גראַציה ובעלת ביזנס, עם נדוניה הגונה, רוצה להתוודע אל בעל בית חרושת לבגדי נשים, מעדיפה גבה־קומה ובלונדי. המטרה – נישואין”. “א רום צו פארלאזן ביי א ראדיקאל קאפעל” (חדר להשכיר אצל זוג בעל השקפות ראדיקאליות). “הפתעה! סנסאציה! לא היה כזה מעולם! בואו לבית־המרחץ הרוסי! מציגים שם במשך כל השבוע את הדראמה ‘יאנקעלע כל־בויניק’!” ועוד ועוד.

דומם היו עינינו נפגשות. הפה לא הביע כל אומר, אבל הלב התלבט ביסורים. יסורים גדולים עד כדי… הנאה, עד כדי ציניזם.

התחלתי לשדלו, שיסע מלונדון. התאמצתי להוכיח לו, שישיבתו בארץ זו תגרום לירידתו בכל המובנים. הוא ענני, כי טוב לו. אינו רוצה כלום, הוא גם לא יכתוב עוד. מתקרב הוא אל המנוחה השלמה. נירואנה. הלא חיים הם כל שאר הפועלים סביבו. דמו אינו סומק מדמם. כך טוב. דווקא כך. לעבוד, לנוח, בכדי לעבוד שוב, וחסל.

בעל־העתון היה איש קשה עד מאוד. הוא תבע הרבה ונתן מעט. העבודה הכריעה את הכוחות, והיחס האישי הרע טמטם את הנפש. כך עברו ימים, שבועות, ירחים.

ובאחד הימים קרה מקרה “בלתי נעים” בבית־הדפוס. אחד הפועלים, שעבד על יד ברנר, בעל משפחה, טיפוס של “באָנצי שווייג”, נפל לארץ ליד התיבה וכעבור יום מת.

הלכנו להלוויה. כל העובדים וגם בעל העתון בכבודו ובעצמו. הוא נתן לנו חופשה של חצי יום לטפל בקבורתו. לתמהוננו הגדול, בא אלינו וקרא: “חפשים אתם לחצי יום בכדי לעשות את החסד האחרון עם המת”. למחרת היום הודיענו, שינכה ממשכורתנו דמי־בטלה של חצי יום.

מחינו בכל עוז. ברנר צעד אילך ואילך והבטיח שישבר תיבת־אותיות על ראשו, כשייכנס הלז לבית־הדפוס. פניו היו חיוורים, וכולו רעד מרוב חימה. לא היה אצלי כל ספק, שמוכן הוא להוציא את זממו אל הפועל. קידמתי את פני הרעה והתראיתי עם נותן לחמנו בטרם יבוא לבית־הדפוס ואחרי עמל רב עלה בידי להשפיע עליו שלא ינכה כלום מכספנו.

כעבור ימים אחדים ערכנו כולנו, ארבעה־עשר איש, אסיפה, ובה החלטנו להתארגן. הכל הסכימו, שבשעת פרובוקציה ראשונה, בין בנוגע לעניני כסף ובין בנוגע ליחס האנושי המחפיר, נשתמש בשביתה לפי החלטת הרוב.

ביום הבא קראני בעל העתון אליו והודיעני כי ידוע לו שברנר ואני, “שני האינטליגנטים כביכול”, מפתים את הפועלים לשביתה – כך מסרו לו הפועלים. הוא התרה בי שמרה תהיה אחריתי, אם יצא הדבר אל הפועל, שיגרשני מן הארץ בתורת אנרכיסט.

נגדשה הסאה. קשה היה לעבוד אצלו ועוד יותר קשה היה לעבוד במחיצה אחת עם הפרוליטרים הללו. אני התחלתי לבקש לי מקום־עבודה אחר, וברנר התחיל להתכונן לעזוב את אנגליה.

המטרה הראשית היתה ארץ־ישראל. הוא החליט לבקר תחילה את ארץ גליציה. שם יהיה בחברתו של שופמן החביב עליו, ואולי אפשר יהיה להוציא שם איזה דבר ספרותי.

גרתי בגליציה כשנה שלמה לפני שבאתי ללונדון, ומצאתי כי הנסיעה להתם תהיה לו לברכה. הדור העברי הצעיר, המוקיר תלמידי־חכמים ויוצרים, יתייחס אליו בכבוד והערצה, וחברתו של רע נאמן ומסור כשופמן אולי תעודד את רוחו ותפיג קצת מן הצער והמרירות שבנפשו.

בלילה האחרון לפני צאתו בא אל ביתי והארגז האדום, מחושק ברזל חלוד, על שכמו, ובו חבילת כתביו, ולן בחדר הסמוך לחדרי. שנינו לא עצמנו עין כל הלילה ומעבר לקיר שמעתי את אנחותיו האחרונות. בבוקר ליויתיו אל הרכבת. הוא נסע לבּרסלאוּ להתראות עם מ. י. ברדיצ’בסקי, ומשם ללבוב.

מגליציה ומארץ־ישראל היה כותב אלי. תקוותי להיפגש אתו שוב נכזבה. ביום בהיר אביבי אחד חשכו עיני לשמע הבשורה האיומה על סופו.

ברנר כאילו ברר לו מיתה זו. סוף־פסוקו של קשה־גורל זה! כך, דווקא כך צריך היה למות: קרבן העם והמולדת, שבשבילם חי ונשם וסבל עד זוב דמו הנקי לארץ.

עין תבל עוד לא ראתה אדם אומלל כלייזר הסנדלר במות עליו אשתו רחל’ה. הוא עשה כל מה שבכוח אנוש להצילה מצפרני המוות – הזמין אליה רופאים מומחים בלונדון וגם הקשיב לעצת השכנות ואסף לבית הכנסת דאנשי ז’יטומיר מנין יהודים להתפלל ולאמור תהלים בעד נשמתה החולה, אבל כל דבר לא הועיל. רחל’ה לא ירדה מהמיטה אחרי כרעה ללדת את בנה, סֶם. כשני ירחים אחרי היוולדו יצאה נשמתה ביסורים קשים.

דבר מותה הממהו, רחל’ה היתה בבת עינו, עטרת ראשו קדושת חייו. שלוש השנים שחיו יחדיו היו לו כיום חג ארוך. אלהים ואנשים קינאו באשרו. כלום נשארה בעולם עוד אשה יפה כרחל’ה שלו? פניה הנעימים, עיניה הבוערות, שחור שערותיה היורדות עד הברכים – היא ואפסה עוד. מי עוד ידע קרוא וכתוב ולחשוב חשבונות כמוה? מי עוד ידע לדבר בלשון לימודים כמוה? עונג ממש היה לשמוע איך שהיתה משדלת את הקונים בחנות. ובשעה שהיתה שמה נעל על כף ידה ומציגה לראווה לעיני הקונה, אז נראה היה גם לו, שאין דומה לה בחנות אחרת. נדמה כאילו כישפה את הנעל בחינה ובחסדה. אפילו בעל האפותיקה שבקרן הרחוב העיר אותו פעם, בתקעו אגודל בצדו: “לייזר, אכן גבר מוצלח אתה בנפול לך אשה כזו חבל בנעימים”.

עכשיו אין עוד רחל’ה. ענוגה וחיוורת שוכבת היא בארון העץ, הניצב על שורת ספסלים, עטופה לבנים ככלה ביום חופתה; רחוקה וזרה, שקועה בתהום שנת נצחים. העולם חשך בעדו פתאום.

לבו נתפצל, הוסרה הקליפה והוא פרפר בתוכו חי וער, כנתון במלקחים, אבל המוח התעלף, כאילו ירד עליו פטיש חזק והכבידו והחשיכו. הסתובבו נשים, נדו ראשיהן, בכו, קוננו, שרקו שפתיהן והוא לא ראה ולא שמע דבר. גלגל שחור ענקי ניסר ניסר בלי הרף:

“רחל’ה, רחל’ה, רחל’ה”.

כשהיו פונים אליו בדברים היה עונה באופן מיכני ורק אחרי אשר נעזב לנפשו, היה מתעורר פתאום, מביט תוהה סביבו ושואל:

“מה?”

ואז היה מתרכז ומקשיב. מי בוכה שם? למה נאספו הנה כל אלה האנשים? מה?

המוח הואר לרגע. כנשוך נחש היה קופץ ממקומו:

“רחל’ה!”

ואז היה מתנפל על ארון העץ, דופק עליו בידו, מילל יללת אין אונים, מתלבט ומפלל:

“רחל’ה, רחל’ה, רחל’ה”.

הידיים היו מרימות את המכסה לאט לאט והעיניים היו ננעצות בצמאון לוהט בפני רחל’ה, השוכבת לה מתוחה, רחוקה וזרה, שקועה בתהום שנת נצחים.

האישונים היו מתרחבים, מתרחבים ומחשיכים, הפה מתפער והמוח מתערפל ומתעלף שוב, ורק כשהיה חש את קור המים שהיו מרטיבים בהם את פניו, היה מביט בתמהון סביבו:

“מה?”

פעמים אחדות סר אל חדר הילד, ששכב לו בעריסתו ועיניו הכחולות תועות בחלל העולם החדש שנכנס בו וחלום עדנת בראשית רופס במוחו. אצל העריסה ישבו אשה זקנה, האומנת את הילד, וחיים האדמוני, בין עירו של לייזר, המתאכסן בביתו זה כשנה. חיים היה יושב כל הזמן, משעת מותה של רחל’ה אצל עריסת הילד ובוכה מרה ודמעותיו מטפטפות מלחייו, גדולות ורוות, לתוך העריסה. קול בכיו של חיים היה נוסר באזניו כזמזום יתוש גדול ומשונה והיה מרגיזו ומגרשו בכל פעם מהחדר.

ההלוויה עשתה רושם מדכא מאד על כל המשתתפים בה. לייזר כאילו נדבק אל הארון והיו לאחד וברוב עמל עלה להפרידו ממיטתה ולהוציאו מהבית. הוא ישב במרכבה לנסוע אל בית הקברות וזכר יום החתונה צף לפניו בכל בהירותו. גם אז נסע במרכבבה, הוא שב אז מהחופה למשתה החתונה. מה יפה היתה, הוא הוריד אז את וילוני החלונות של המרכבה, תפש את הכלה המתביישת בזרועותיו לחצה אל לבו עד אשר נפסקה נשימתה. הפעם מובלים הם בעגלות מיוחדות. שוכבת היא בארון סגור והוא יושב פה בכרכרה עם חיים האדמוני. הוי, אותו הבכי המנסר כקול יתוש גדול ומשונה!

כעבור שתי שעות שבו לייזר וחיים משדה הקבורה. שניהם נכנסו דוממים לתוך הבית המיותם. לייזר שם פעמיו לחדר הילד וחיים נכנס אחריו.

העולל שכב בעינים פקוחות, כשרגליו הוורודות משקיפות למעלה ושפתיו יונקות חלב מתוך בקבוק. לייזר שם את רגלו האחת של הילד על לחיו ופניו התעוותו מהתייפחות.

חיים התחיל לזמזם שוב. הוא גחן למראשותי הילד בקול בכי ודמעה רדפה דמעה.

יום החורף כבר רד לבוא וצללי ערבים התחילו להתכנס בפינות. לייזר יצא והתחיל תועה מחדר לחדר. המראות היו מכוסים סדינים לבנים, מתנפחים כאילו צברו תחתיהם גושי פחד מסתורי. בחדר הגדול דלקו עדיין הנרות, שהועמדו מסביב למתה, שפכו ברק־אבל רועד כמבכות אש חיי נוער שכבתה לנצח. הראש הלאה היה כבד כעופרת והרגלים נגררו מחדר לחדר בלי מטרה, בלי תכלית.

לייזר נכנס שוב אל חדר הילד והדביק את מצחו אל זגוגית החלון הקרה. חיים הוסיף עדיין להריק את דמעותיו אל העריסה וקולו זמזם:

“הוי, ילדי, ילדי! הוי, ילדי היקר!”

לייזר הזדקף פתאום. הוא הפריד את מצחו מהחלון והפנה את פניו אל העריסה. חיים שלא הרגיש בו היה גחון אל הילד וראשיהם התקרבו זה לזה. שני הראשים היו מכוסים שער אדום מסולסל. במוחו הקפוא של לייזר, שהמחשבות היו זוחלות בו תמיד בכבדות כרגלי זבוב הנגררות בדבק, הבריק פתאום במהירת הבזק רעיון נורא. הוא עמד רגע בפה פעור ובעינים גדולות ועד מהרה ניגש אל חיים, שלא חש עד הנה את מציאותו בחדר ובקול ניחר ורותת קרא:

“ילד של מי?”

הלז רעד, התרומם והתיישר לאט לאט, כנמלך בדעתו איך להתייחס אל הרגע הקשה ועמד לפני לייזר דומם.

“ילד של מי?” קרא לייזר שוב והקריב את פניו אל פני חיים.

עיניו ננעצו בעיני חיים כחודי חרבות ותבעו מענה. הלז שתק ומבטו צנח מטה.

ופתאום לפת לייזר את צווארו בשתי כפותיו והתחיל לחנקו ולטלטלו הנה והנה.

“ילד של מי? ילד של מי? ענה! ענה תיכף!”

אבל חיים החשה. טבעת האצבעות מסביב לצווארו הלכה ונעשתה צרה מרגע לרגע. הוא חנק אותו בחריקת שיניים עד שהתפרצו עיני חיים מחוריהן מאפס נשימה.

האומנת שהסתכלה עד עכשיו מרחוק במחזה המחריד, מיהרה אל לייזר ואחזה בידו להפריד מצווארו של חיים בצעקה:

“הרף! תחנקהו! הרף! הצילו!”

לייזר דחף את חיים אל הקיר והלז נשמט על כסא כל עוד נשמה באפו.

“איה הממזר?” צעק לייזר, “אהרגהו! בידי אהרגהו!”

הוא שם פניו אל העריסה, אבל האשה הרימה קול צעקה, הגינה בגופה על העריסה ולא נתנה לו לגשת אל הילד.

לייזר אחז בשתי ידיו בראשו והתחיל לרוץ מחדר לחדר כמטורף. נפלו כסאות, השתמט מכסה מראי וזוהר קודר, מיותם נתגלה. לייזר לא ידע נפשו. הוא רץ וקרא:

“רחל! רחל!”

הוא התפרץ אל חדר המיטות וקרא:

“רחל! רחל!”

מהחדר השקיפה אימה והמיטה היתה ריקה. הוא התנפל על הכרים, קבר בהם את פניו, נהם נהמת חיה פצועה, נשך את הכרים ומרטם עד אשר התחילו הנוצות להתפּזר בכל החדר. ופתאום קם באגרופים קמוצים שרעדו בחלל החדר באיום. הוא מיהר אל הראי, קרע מעליו את הסדין המכסהו, רץ אל החדר הגדול וכבה את הנרות ושב לחדר השינה בצעדים בוטחים. הבריקה רגע במוחו החלטה, שנתנה דחיפה למעשיו, אחרי זה הואר המוח כברק וקפא שוב. הוא ניגש אל ארון הבגדים, פתחו לרווחה ובחפזון התחיל לפשוט מעליו בגדי החול ולבש את בגדי החג שלו, תחב סיך זהב בעניבתו, לקח את מקלו ויצא החוצה.

הוא סר אל גלב, התגלח, ציווה למשוח את שערותיו, לחלקן דווקא באמצע הראש ולהזות עליו מי בשמים. לדברי הגלב לא הקשיב ועל שאלותיו לא ענה וכשהלז כבר גמר לשמשו נשאר עדיין יושב בכסא בעיניים עצומות ורק כאשר נגע בו הלז פעמים אחדות, קפץ כנשוך:

“מה?”

אחר כך סר אל אחד מבתי־האוכל, הזמין ארוחה, אחרי אשר לא טעם כלום משעת מותה זה שני ימים, וציווה להכניס לו בקבוק שכר.

זימזמו אנשים סביבו, אבל הוא לא ראם ולא קלט כל דבר. בצמאון רב הריק לתוכו את השכר, אבל באוכל לא נגע וריחות התבשילים העירו בו גועל נפש.

כעבור שעה ישב בתיאטרון היהודי ומקלו דפק בטקט לקול המוסיקה, שניגנה ניגונים ידועים לו. עיניו היו צבות וכעין שקים כחולים־אדמדמים נתלו מתחתן. מרוב בכי ואור התיאטרון התפוצץ ונתטשטש כאור פנסים במי יאור, והוא לא בחן דבר ולא חש במציאותם של אנשים סביבו. אבל בהופיעו הקומיקון הידוע על הבמה ונפגש במחיאת כפיים, התעורר לייזר, קם והתחיל למחות לו כף ולקרוא לו בשמו בקולו הצרוד. הוא צחק צחוק משונה, שנלווה בגניחה הבאה מאליה אחרי בכי רב. קולו ומחיאות כפיו הבלתי פוסקות הרגיזו את שתי הנשים שישבו מלפניו, ואחת מהן הסבה את פניה לאחור, בכדי להסתכל בו. היא לחצה אחר־כך בעוז את יד רעותה ובקול בהלה קראה:

“הביטי באיש היושב מאחרינו!”

הלזו הסתכלה בו ובקול נרעש קראה:

“לייזר הסנדלר?”

“כן, הוא. היום קבר את אשתו ועכשיו הוא יושב פה והיא כבר נשתכחה מלבו. כדאי! הא?”

לייזר לא שמע את דבריהן. לרגעים היה סוגר את עיניו ויושב בלי נוע כנקפא בשינה עמוקה שדודת חלום. ופתאום היה מתעורר שוב, מכה במקלו בטקט ושר יחד עם הקומיקון:

"אנוכי הייתי הראשון,

הראשון, הראשון, הראשון!"

זה היה שיר עם רמזים לניבול־פה, החביב על הקהל. התיאטרון צהל ושר יחד עם הקומיקון ובין המון הקולות זימזם גם קולו הצרוד של לייזר:

"אנוכי הייתי הראשון,

הראשון, הראשון, הראשון!"

בצאתו מהתיאטרון אפף אותו רוח לילה והוא עמד ונשם מלא החזה וגנח כחולה. מנורות הרחוב שלחו אליו אלפי כידונים והכל השתבר לרסיסים כבראי מנופץ. בעברו את הרחוב כמעט שנתמעך על ידי עגלה, אבל הוא לא חש בסכנה ולא שמע את נזיפותיו של הרכב.

איזו אשה בעלת פנים מכוסי צבע הלכה על ידו, הביטה בצחוק אל פניו, רמזה ושחקה אליו. הוא חייך לעומתה, אבל כששלבה את זרועה בזרועו נבהל והשתחרר הימנה ברעדה ושפתיו מלמלו:

“לא! לא! לא!”

הוא התרחק הימנה בחפזון וזמן רב מילמל לעצמו:

“לא! לא! לא!”

שעה ארוכה תעה בחוצות. הרחובות נתרוקנו. צלצול הטרמוואי חדל והמנורות אספו אורן, אבל לייזר הסתובב עדיין מרחוב לרחוב ומסימטה לסימטה.

רגליו הכושלות הביאוהו מתוך הרגל עד ביתו. הוא ניגש אל הדלת, הוציא את המפתח, אבל ידו נקפאה. הוא התעורר כמו מתוך שינה, פקח את עיניו לרווחה ונשאר בלי תנועה.

הוא נשען אל הקיר והתלבט ביסוריו. הכל נעשה ברור ומחוור ושוב תפס המוח הכל במהירות הבזק. הידיים נמתחו¹ למעלה, דפקו מעל לראש כבשערי רחמים; דפקו כחפני העפר הלחים בנפלם לקראת שקיעה על הארון. דמעות חמות נזלו מהעיניים והשפתיים בקשו והתפללו:

“רחל, רחל’ה, רחל’ה!”

א

כשחזר אהרן קונין מעבודת הצבא אל עיירת המולדת נדמה לו, כאילו נתקפלה אותה עיירה ובתיה כאילו נתכווצו וקומתם הונמכה. נדמה לו גם כן, שאשתו חנה נתנוונה ונזדקנה בהרבה שנים במשך הזמן שהיה נפרש הימנה. אחרת לגמרי הצטיירה בדמיונו התם במרחקים, בין כותלי הקסרקטין, ובלילות חורף ארוכים, בשכבו ער בין החילים המנחרים, היתה מופיעה לפניו במראה שראה אותה בפעם הראשונה, בימי בתוליה, כשזוג צמות שחורות, עבות ונוצצות, מחוללות על שכמיה, ואז היה גופו מתמתח ורועד בגילה וחמימות מתוקה היתה זורמת לתוך החזה. כשהציץ בה הפעם בשעת פגישה, תקפו מיד רגש של רוגז אליה על גזלה הימנו עונג חלום יפה. הוא חש קור של שוויון־נפש לגוף החלש, שפירכס והתלבט בזרועותיו מלא געגועים, ועיניו הביטו באי־מנוחה לצדדין, כאילו ביקשו אותה חנה, בעלת זוג הצמות השחורות והעבות המחוללות על שכמיה. לעומת זה נדמה לו, שחותנו, ר' יוסל־דויד הבריא ונתחסן יותר מאז היפרדו ממנו וגבו הכפוף כאילו פרק סבל שנים ונתיישר. בראותו אותו הפעם נעשה ברי לו, שעוד הרבה הרבה שנים תעבורנה עד אשר ינחל חזקתו, חזקת שמש בבית התפילה הגדול.

בימים הראשונים הרגיש עצמו כנתון בתוך אד. אנשי העיירה האירו לו פנים ובשבת הראשונה לבואו היה לגבור היום בבית התפילה. הרב ר' צמח דוד בעצמו ובעלי־הבתים החשובים פגשוהו ב“שלום עליכם” ונתכבד ב“עליה” יפה, ואחרי התפילה כיתרוהו ויקשיבו לסיפוריו על החיים ב“עולם הגדול”. הוא הבליל בשיחו מלים רוסיות שעשו רושם והגדילו את ערכו בעיני שומעיו, וכשהזמין ר' יוסל־דויד את בעלי־הבתים ל“קידוש” תופפו רבים על שכמיו והבטיחוהו שיש לו, ברוך השם, חתן לאלהים ולאנשים.

אחר־כך באו ימי החול. בעזרת חותנו אחז אהרן בפרנסתו הקודמת ויהי למלמד דרדקי, אבל נפשו בחלה בפרנסה זו. בשנים האחרונות נהפך מאברך רך לגבר אמיץ: גבו נזדקף ושריריו נתחזקו בשדות פלך אורנבורג הרחבות. הישיבה בתוך ארבעת כתלי ה“חדר” הצר עם פעוטים הרגיזה אותו ודכאה רוחו. זרועותיו הקשות היו מכות את התלמידים בלי רחם. בצבא התרגל לסדר ומשמעת ואת אלה דרש גם מתלמידיו, ואוי לו לילד שסרח לפניו. יום יום היו אמהות באות אליו בטענות ובנזיפות על נתנו חופש לידיו ובאיומים עליו, שתנקרנה בצפרניהן את עיניו מחוריהן, אם יעז להרים יד שוב.

בערבים היה מסתובב בבית התפילה זר ובודד. חלק מבני גילו עזבו את העיירה ויצאו למרחקים, ואלה שנשארו כבר לקחו להם נשים, הולידו בנים ויחיו ככל שאר בני המקום. גם אלה הם חיים! מה יודעים הם? מימיהם לא ראו דבר וה“עולם הגדול” לא הרהיב עיניהם ונשים אחרות מלבד נשותיהם לא ידעו.

על פניו היה מתגלה צל חיוך. קמו לרגע לפניו אותן הנאטאשקות והאניוּטקות, בעלות שׂער פשתן עם צחוקן הבריא והחפשי, המצלצל והמשתפך בזהב שדות. אבל תיכף היה החיוך גז לו. פני חנה היו קמים לפניו שוב והם מפיקים דאבה ועלבון, ואז היתה מתפרצת בלחש מפיו נזיפה, מאותן הנזיפות שחללו של בית הקסרקטין ספוג בהן, ועיניו היו תרות מסביב בפחד, אם אין אוזן זר קולטת.

מהפרוזדור היה מגיע קול נקישת סנדליו של ברוך, עוזרו של השמש, הגדולים ממידת רגליו והנגררים אחריו בלכתו. זה היה איש גיבן, גוץ ורחב גרם, שרחבו דומה כמעט לארכו. פרצופו היה חסר זקן, כאילו החליט הזקן שנועד בשבילו, כי לא לכבוד הוא לו לצמוח בפני בריה זו, ורק שערות צהובות עריריות לא צייתו וירחמוהו ויבצבצו בין קמטי פניו כעשבים חרוכי חמה בנקרות צור.

אהרן היה מתחבא ואורב לו עד שנכנס ואז היה עומד פתאום כלפיו כחתול מול עכבר.

“גיבן! גיבן!”

הלז היה מתכווץ, מצטמצם בגבו כצב בשריונו.

“אי, אהרן, אהרניו. זוכר אני אותך בהיותך עדיין ילד קטנטן, קטנטן מאד, קטנטן כזה…”

הוא השפיל כפו סמוך לרצפה וקשה היה להכיר מתוך קולו הצפצפני אם צוחק הוא או בוכה.

“כן?” היה אהרן מחקה אותו בצפצופו, "הזוכר אתה איך היית מכה אותי ומשליכני מבית התפילה החוצה? הזוכר אתה, גיבן, איך היית צורם אזני ומורט לחיי?

“אי, אהרן, אהרניו, איני זוכר כלל, איני זוכר דבר”.

פניו הקהים והאויליים היו מביעים פחד והשׂערות העריריות היו זעות ורועדות כבסערה.

“איני זוכר דבר, אהרניו”, היה חוזר ומצפצף וצועד לאט לאט אחורנית, בכדי להשתמט מבית התפילה.

אהרן היה שומר צעדיו וכשהלז הגיע כבר סמוך לדלת, בתקווה לצאת ולהתחמק, היה אהרן מזנק אליו, אוחז בו ומתחיל להמטיר עליו מכות אכזריות באגרופיו בראשו, בפניו, בערפו, בגבו.

הלז היה מייבב בהגינו על עצמו במרפקיו ומתנפל ארצה. אז היה אהרן בועט בו ברגליו אחת ושתים, גומר ביריקה ויוצא לו, תועה ברחובות וצובט זקנו שהלך וגדל, שחדל לגלחו שבועות אחדים לפני חזרו מעבודת הצבא. זקנו זה היה גורם לו הרגשה אי־נעימה, כאילו נדבק זקן זר, מלאכותי אל פניו.

רק בכל יום ששי בשבוע היה נושם לרווחה. אחרי שחררו את תלמידיו, היה עולה על הכיכר הרחבה שמעבר לבית תפילת הנוצרים, מחוץ לשכונת היהודים. יום השוק היה אותו יום והמקום היה הומה מאדם ובהמה. שם סוחרים בסוסים ובחמורים, באוכפים ובנעלים, בעץ ובברזל; נשבעים, מצטלבים, תוקעים כף לכף, נוזפים ויורקים במטבעות של פדיון. מאיזו עגלה עולה קול חזיר אסור בחבלים, הקובל ומתאונן על גורלו החזירי ומתערב עם קול תיבת זמרה הנושאה עליה קוף־גמד מתגרד ובעיניים נוגות, עם ברק צער ענוג, איובי, הוא מושיט פתק־גורל בעד אגורה. תחת מוטות רתמה מוזקפות, כרגלים מפושקות למעלה, יושבים איכרים, אוכלים דגים מלוחים, שותים יי“ש ומזיעים. בנות איכרים מטיילות ומפצחות זרעונים, נחבקות בידי צעירים ומשתמטות בצחוק. עובר כומר והצלוב מתנועע תלוי בין מפלי גלימתו, ומזהיר לקראת שמש; מורמים כובעים לכבוד ה”אבא" ושפתיים מתדבקות לידו המושטה. מסתובבים חיילים, אוכלים גלוסקאות ותופינים בצלמי אדם וחיה משוחי ששר, שותים קוואס ויורקים מבין שיניהם למרחקים. פתאום – מרוצה ושריקה מכל עברים והמון עם התלקט במעגל. בתוך המעגל עומד צועני בעל שפם מסולסל עם עגיל בתנוך אזנו ומפיו מתפתל שביל דם – גנב סוס ונתפש בגניבתו.

אהרן מתהלך בשוק הנה והנה, שואף לתוכו את הריחות, המזכירים לו את הסביבה שבא משם; לוטף עורות סוסים, ממלא פיו תהילתם להנאת בעליהם; קורץ עין אל בת כפר בחנופה של תאווה; פונה בדברים אל חייל:

“סלוזשים, בראט.¹ מאיזה פלך?”

עומד ונכנס בשיחה עם הלז, מספר על שרותו בצבא, חוקר לדעת את שם הגדוד ונפרד בקריאה הגומרת במין אנחה:

“אח, בראט!”

כלומר: היו ימים…

ורק לפני שקיעת החמה היה חוזר אל העיירה המעופרה ונפגש עם יהודים נחפזים וקצות ה“קפוטות” טובלים באבק, מפזזים לפני בעליהם לקראת שבת מלכתא.

והרי קולו הצפצפני והדק של ברוך הגיבן מתפשט, ודווקא מפני דקותו הוא נישא למרחקים וחוּדו בוקע את החלל², שופך לתוך הנשמה הדי עצב של לילות חורף עגומים כשהרוח מנסרת בארובה:

“יהודים! סיגרו החנויות! סיגרו החנויות לכבוד שבת!”

מהחלונות הפתוחים עולה טחב של רצפות שטופות ואד שבת מתפרץ החוצה וכובש את האויר. נשקפים פני נערות עם צמות לחות נוצצות וקרני ורד אחרונים מחליקים ברחמי צער ראשי בנות ישראל.

מה צר לו המקום ושבעתיים ייצר לו ביתו. הסוף כבר ידוע לו. קערות מנופצות, דמעותיה של אשתו השנואה, המתייפחת וקובלת על גורלה וקול איום בנוסח ידוע כבר:

“את מעיך אמגר! חייל! עם־הארץ!”

הקול קול חותנו ר' יוסל דויד הוא, המחטט את החלל באצבע רועדת כאילו מנקד הוא את איומיו בשביל עם־הארץ.

ידו של אהרן צובטת את הזקן המיותר, ועל שפתיו קללה:

“תיפח רוחם! תיפח רוח כולם!”

פתאום עומד הוא באמצע הרחוב וקורא בקול לעצמו:

“לברוח!”

נזרקה המלה שלא בכוונה, אך הלב תפס בה כטובע האוחז בקורה. הוא לא ידע איך ולאָן, אבל המלה היתה לו לנוחם.

“לברוח!”

ב

הבריחה יצאה אל הפועל באופן פתאומי, מבלי אשר התכונן אליה כלל.

הדבר היה באחת השבתות בסוף קיץ. מנוחת צהריים פשטה על העיירה וגריה ישנו שנת עונג. שמש שבת קרנה ותפזר שרביטי להט כטווס את מניפותיו. בצדי בתים רבצו חתולים שׂבעים משיורי פשטידה וזנבותיהם לחמו עם הזבובים המפוטמים והטורדים, שזמזמו סביבם. מאיזה חצר עלה קול שׂכווי קורא, קריאה גדולה בחשבו לו לחובה להעיר גם נרדמי צהריים. מחלון פתוח הגיע קול אשה קוראת בניגון עצוב ולבבי את ה“טייטש חומש” ומלווה כל פסוק ופסוק באנחה, העולה מחביון נשמתה, כאילו קשה עליה פרידתה הימנו. מבית נפתלי הגלב עלה קול שירה. שם התכנסו בחורים ובתולות כדרכם בכל שבת ויצאו במחולות. בנו של נפתלי, ששהה כשנה בעיר הפלך והיה לבן־כרך, היה המנצח על המחולות, וקול דק של ריבה מחוללת, קול עייף ורסוק מקוצר נשימה, כאילו שאלוה שובים דברי שיר, עולה החוצה.

ברחובות השתעשעו חבורות ילדים, רדפו אחרי חזיר, שנשבה בין היהודים. נפתח חלון ויהודי חשוף חזה שעיר התבלט, כשהוא מתקן את הכיפה על ראשו, מחרף את הילדים שהתלקטו סביב לביתו ומאיים באגרופו על ה“ממזר” שלו הנמצא ביניהם.

פתאום נשמע קול צורח:

“גוואלד! יהודים! גוואלד!”

זה היה קולו של הצפצפני של ברוך, שגזר את האויר כחודו של חרב.

קמה בהלה. מכל עבר התחילו אנשים אצים, בקפצם ממיטותיהם ערומים למחצה. רבים חשבו שבית התפילה עולה, חס ושלום, באש.

עד מהרה הקיף המון אדם את ברוך להציל מפיו את אשר נהייתה, אבל הוא לא חדל מלהתרוצץ הנה והנה מרוב התרגשות, כשזרועותיו הארוכות תלויות ונעות עליו, כזרועות קוף הולך על שתים, והמשיך לצעוק בלי הרף:

“גוואלד! יהודים! גוואלד!”

ורק כשהחצה לו ר' יוסל־דויד דרך בין הקהל ועמד לפניו בנעצו בו מבט חודר, הפסיק כרכוריו והתחיל לספר את אשר קרה, כשפניו וקולו בוכים וצוחקים כאחד.

הוא שכב לנוח בעזרת נשים ודרך השׂבכה ראה את אהרן נכנס אל בית התפילה. הלז נעל אחריו את הדלת מבפנים, לקח ספר מארון הספרים וישב לו סמוך לארוך הקודש. אחר כך הוציא מכיסו קופסת טבק, עלעל פפירוסה והציתה בנר הנשמה הדולק על העמוד וחזר למקומו. בראותו מעשהו זה הרים קול צעקה ולקולו מיהר אהרן ועזב את בית התפילה בקפצו דרך החלון החוצה.

דברי ברוך עשו רושם מבהיל וכמעט שלא האמינו למשמע אזניהם. כל העיניים היו נטויות אל ר' יוסל־דויד השמש, שעמד על מקומו כהלוּם רעם. פתאום התעורר, תפש את ברוך בצווארו והתחיל לטלטלו הנה והנה:

“שקר הוא! בעל מום! הוצאת דיבה! את מעיך אמגר!”

ברוב עמל הוציאו את ברוך מידיו החזקות. הקהל שם פניו אל בית התפילה והנה מצאו את הדלת נעולה מבפנים. זה היה האות הראשון. מישהו קפץ דרך החלון פנימה, פתח את הדלת והקהל נדחק אל בית התפילה. ברוך הראה להם את המקום שישב³ עליו אהרן. פתאום נשמע קול נער קורא:

“הנה! הנה!”

הנער החזיק בידו קופסת טבק שהרים מהארץ. ר' יוסל־דויד הכיר את הקופסה שנתן לאהרן במתנה לאירושיו.

חילול הקודש הצית אש קנאה בכל לב והקהל התפרץ מבית התפילה למצוא את ה“עוכר ישראל” ולנקום בו.

הוא נמצא חבוי בחצר בית התפילה תחת קורות עץ שהיו רוקבים שם בין עשבים וחרולים. כשהוציאו אותו משם לא דיבר דבר ועל כל השאלות ששאלו אותו לא ענה ורק עמד על מקומו בלי נוע, כחייל לפני משפט צבאי. ר' יוסל־דויד השתולל מרוב חימה. הוא התחיל להכותו בלי חמלה, הפילו ארצה ודפק בפניו במגפיו המסומרים, עד שהתערבו אנשים להצילו מיד מכהו, לבל ירצחהו נפש.

כשנרגע הקהל והתחיל להתפזר חבורות חבורות, התרומם אהרן מעל הארץ בפנים זבי דם והתחיל לרוץ ולברוח משם. הוא הגיע עד התחנה שמחוץ לעיר ומשם נסע לאחת הערים הקרובות.

שם בילה כל הימים בבית התפילה וצעד מקיר לקיר עטוף טלית ותפילין, ובלילות יש ולמד שעות רבות בלי הפסק. באי בית התפילה יכלו רק להציל מפיו שנפצע בדרכו באחד הכפרים בידי “שקצים”, שזרקו עליו אבנים ושיסו בו כלביהם, וכי חרש הוא ואינו מסוגל להאזין שיחת אנשים. הם הרפו ממנו ויקרבוהו ברוב רחמים.

כעבור ימים אחדים הפצע הגליד. באחד הלילות נעלם משם ועקבותיו לא נודעו. באותו לילה נעלם גם “כתר התורה” מארון הקודש עם פעמוני הכסף.

ג

יום חורף בלונדון. גשם קר ודק, קשה כחוטי ברזל מצליף על הפנים. עבים חשכים וצבים באים, משתרעים לעתים, מתבקעים כשלפוחיות, מריקים מימיהם על העיר ונמוגים, ושוב נמתחים חוטי גשם דקים וקשים כחוטי ברזל, נמתחים ומצליפים בלי סוף.

רחובות וייטצ’פל שוממים ומיותמים ומראה הבתים הרטובים והאפורים – כלאחר שריפה. כפופים הגבים, הרגלים בוססות רפש ולהט מימי עגום משתקף בכל – בבואת עיניו הכבות והקפואות של התלוי, שהורד הבוקר מחבל באחד הבתים.

מסעדה מלאה אנשים, הבל, עשן ציגריות וריח בגדים לחים מתייבשים על גופות בעליהם. הזגוגיות דומעות והכתלים מזיעים. אורחים יושבים, עומדים, מסתובבים, נדחקים והומים, כרוצים להחריש בקולותיהם שאגת האפסוּת שבהוויתם. מסביב לאחד השולחנות יושבת כנופיה של יהודים. אחד פורש לאט ובמתינות רבה נייר דק ולבן ומתוכו מציץ בזוהר יגון זוג יהלומים. הוא תוחב בזהירות שתי אצבעות, מרים אחד מהם, מוללו כאדם המולל פרוסת לחם לאחר סעודה ופניו מביעים אכסטזה, כאילו המישוש גרידא גורם לו הנאה חריפה. הנייר עם זוג היהלומים עובר מיד ליד. אחד מהחבורה מוציא זכוכית מגדלת ובודק בה את האבנים, הצבות פתאום לעיניו, בפנים מרוכזים וקמוטים. בלי הגה מוסר הוא אותם לשלישי. הפנים רציניים, כפני רופאי קונסיליום, הבודקים גופת חולה מסוכן. יהודי עבדקן עם מוך באזניו, העומד על גביהם, מסתכל ברוב ענין ולסוף מוציא הוא קופסה, תוחב בה שתי אצבעות, מגישן לנחיריו, זה אחר זה, והם שואפים את הטבק המוגש להם בהנאה כה רבה, כאילו לא טבק אלא יהלומים שאפו לתוכם, הוא מזורר אחת ושתים ומסתלק. נכנס יהודי זקן, מחזיק בידו שרוך נעל המעיד עליו שעוסק הוא במסחר, והוא מתהלך משולחן לשולחן ומבקש נדבות. נכנס כושי וחלבוני עיניו כלהטי חרבות מתהפכות והוא הולך מאחד לשני ומציע למכירה סבון, מפיץ ריח מתיקות חריפה עד גועל. נפתחת הדלת ובלש גבה קומה מתראה עם מקטרת בין שיניו. מבטו גולש מפרצוף לפרצוף. הוא מעשן בחפזון, מוציא עיגולי עשן העולים ורודפים זה את זה, יורק מבין שיניו ונעלם. בין האורחים מסתובב המלצר לבוש פראק, בלי צווארון ועניבה ובסנדלים על רגליו היחפות. הוא ניגש בכל פעם אל שפופרת שבקיר ומכריז חגיגית אל המבשלת למטה: “מרק אטריות עם עצמות מח”, “חלק כפול של ריאה וכבד”, “צלי דשן עם תפוחי אדמה”, מעבר למזנון עומד בעל המסעדה בעצמו, ומגדף את בתו, נערה כבת חמש עשרה שנה, בעלת עיניים שחורות ומזהירות כשני היהלומים העוברים שם מיד ליד.

אל אחד השולחנות ישב אהרן. פניו נשתנו מזמן ברחו מעיירתו. זקנו היה מגולח ושפמו מסולסל שוב למעלה כבימי עבדו בצבא. בלחיו הימנית נשארה צלקת אדמדמה עמוקה מהמכות שהוכה בידי חותנו, ומשקע הצלקת השקערורה משכה קצת את העפעף התחתון למטה, עקמה משהו את החוטם ימינה ונוולה פרצופו. הוא ישב סמוך לראי מהביל ומפעם לפעם העביר עליו אצבע לנגבו, מפסיק לרגע לעיסת סעודתו ומשקיף בו, וידו נוגעת בצלקת, כאילו הוכה זה היום, ולבו מלא התמרמרות וקללה:

“תיפח רוחם! תיפח רוח כולם!”

מיום בואו ללונדון עברה זה שנה. הכרך הענקי היכה אותו בשכרון. החיים הסואנים, התנועה שאינה פוסקת, העושר הרב מסביב, חלונות בתי המסחר הגדולים, המוארים בשפע – כל אלה רמזו, העירו תקוות והבטיחו הרבה. עולם חדש נפתח לפניו, עולם של אפשרויות מרובות. מה הן האפשרויות לא ידע בעצמו, אבל הוא האמין, שאיזה דבר מוכן בעדו, מחכה שיושיט יד ליטול. לו רק ידע את הדרך למצוא את המנה הנועדה בשבילו.

ימים אחרי ימים היה מסתובב בחוצות העיר, כמחפש אבדה. בינתיים אזל מעט הכסף שהביא אתו. הוא ניסה לאחוז במלאכות שונות, אבל הוא שנא את העבודה וכל מלאכה נמאסה עליו מיד. בישבו בבית מלאכה נראה לו תמיד שהוא מפסיד יותר מאשר הוא מרוויח. משום שמקומו שם, בחוץ, בתוך הרעש. הוא התחיל לסחור בציגריות, סובב הולך עם סחורתו מבית לבית, ממסעדה למסעדה ועיניו אורבות סביבו כציפור טורפת עד שיאונה לידו איזה נתח שמן.

לתוך המסעדה נכנס ברנש קטנטן והתחיל להביט משולחן לשולחן, כמבקש לו מקום נוח לשבת. הוא ניגש לשולחנו של אהרן, הניח בקצהו תיק של עור, שם מטרונו בפינה וישב כלפי אהרן. פניו היו צנומים ומקומטים כמים לפני רוח. צווארו הבליט רשת של גידים נפוחים, כפסי מסילות ברזל משורגים על יד תחנה. עינו השמאלית היתה מתוחה תבלול חוורוור, אבל העין הימנית, הסתובבה שחורה, חיה ומלוטשה, כאילו התחייבה למלא גם את תפקידה של חברתה הקפואה. זקנו, שתער לא עלה עליו זה ימים אחדים, הזכיר איש אבל בימי “שבעה”. ראשו בעל שערות שחורות, מסולסלות ודשנות, לא התאים כלל לפרצופו המצומק ונראה כזר. את גילו קשה היה להעריך; אולי בעשר שנים פחות מחמישים ואולי בעשר שנים יותר.

“קר”, קרא אל אהרן וחיכך יד ביד.

אהרן הסכים לזה בריטון.

“בארץ המולדת הרי החורף הוא יותר קשה, אבל איננו חודר כך אל העצמות כמו פה”.

אהרן הסכים גם לזה.

הלז קרא אל המלצר והזמין “גלס רשין טי”⁴. בסור המלצר קרא בבת צחוק:

"ככתוב: ‘הלעיטני נא מן האדום האדום הזה’ ".

“הנך משתמש בלשון עשו הרשע”, העיר אהרן בהוכיחו גם הוא בקיאותו.

“או, הריני נמצא הפעם, כפי שרואה אני, בחברת איש שיש לו ידיעה בנקודות השחורות. נחוץ להיזהר, חי־חי־חי! מה? אכן זוהי הפתעה נעימה. הריני שמח מאד על הפגישה, שמח באמת. חי נפשי”.

על פניו השתפך חיוך מחניף והגוף הקטן ומהיר התנועה התחיל זע וגולש כאילו מרוב גילה. הוא הקריב את הכסא אל השולחן ועינו, שננעצה בפני אהרן, קרנה כאילו התאהבה בו מהמבט הראשון.

“נראה שלא אלמן עדיין ישראל, ברוך השם”, הוסיף בנענועי ראש ועינו הורמה לרגע בתודה לאל עליון, “לא פיללתי כלל לפגוש ביהודי תלמיד חכם במקום הזה והנה הקרה ה' אותך לפני. מה? לא תוכל לתאר לך עד כמה זה נעים לי”.

באצבעות מהירות התחיל למשש בכיסי בגדיו, הוציא קופסת ציגרות, פתחה והושיטה לפני אהרן.

“פליז, פליז”⁵.

אהרן לקח ציגרה, הדליקה ובעשנו אותה קרא:

“לא רעה כלל. תאמין למוכר ציגרות”.

“כך? הנך מוכר ציגרות? ובכן מדוע אתה מחשה, ר' יהודי? הטרח נא והוציא נא סחורתך ונראה. מה? ביזנס ביפור פליזשור⁶, כמו שאומר האנגלי. חי־חי־חי”.

אהרן הגיש לפניו קופסה של מאה.

הוא לקח ציגרה, הקריבה לעינו, הריחה, מיששה והחליקה באצבעותיו הזעירות, הצהובות מעשן טבק, הדליקה, הוציא בחפזון מפיו עמוד עשן אלכסוני, שעלה אל התקרה; הוציא זוג עמודי עשן מנחיריו שהתלכדו וירדו ירידה אלכסונית עד הרצפה. פניו נקפאו לרגע כמחכים למשפטם של כלי הנשימה. המשפט היה, כנראה, לטובה, מפני שתיכף התחילו פניו זוהרים, כאילו שאף לתוכו בשמי עדן.

“אכן זוהי סחורה. מה אגיד לך, ר' יהודי יקר, ציגרה כזו לא עישנתי, חי נפשי, זה ימים רבים. נקבה שכרי”.

ידו ירדה בחפזון לתוך כיסו; הוא הוציא ארנקו, שילם את המחיר הדרוש והסתיר תיכף את הציגרות בתיק שלו, כאילו רכש מציאה גדולה, ולבו חרד לגמור את המשא ומתן מהרה, לבלי לתת שהות להמוכר להתחרט על כל הענין.

התנהגותו ודברי החלקות העירו בלב אהרן גם חשד וגם בוז. מדוע מתחנף הוא? בוודאי יש לו סיבה לכך, מהי הסבה?

“מעניין לדעת מאיזה מקום נקלע יהודי משכיל כמוך אל המדבר הזה”, קרא אל אהרן, “מאין יהודי בא?”

“מווהלין”, ענה אהרן.

“מווהלין”, קרא הלז ושתי כפותיו אחזו בקצות השלחן, בשביל להגן, כביכול, על גופו לבל יפול מהכסא מרוב התפעלותו, “ווהלין! פששש, מילתא זוטרתא – ווהלין! ארץ חמדה, ארץ שיש בה גם קמח וגם תורה. אי־אי־אי. כדאי היה לנוד הנה מווהלין בשביל למכור פה ציגרות, מה? הוי, הגלות, הגלות המרה, המכלה מיטב כוחותינו”.

פניו עטו אבלות, מצרים על הגלות המרה, המכלה מיטב הכוחות, ותיכף הבליג על צערו וקרא:

“המותר לשאול לשמו?”

“קונין”.

“קו…” השם נקפא על לשונו ופיו נשאר חציו פעור מרוב הפתעה “או, עכשו אני מבין. נצר מאחת המשפחות היותר מפוארות בישראל. ומדוע אתה מחשה מחמדי? מי לא שמע את השם קונין? מה? קו־נין, חכה נא, חכה”

הוא עצם עיניו, קימט מצחו והתחיל לדפוק עליו באגרוף, כרוצה להעיר נשכחות, ודיקלם את השם קו־נין פעמים אחדות. לבסוף התעורר וקרא:

“אם אינני טועה הרי זה שם גאון מפורסם לתהילה או דוקטור נודע בשערים, מה?”

“אפשר. הרבה קונינים ישנם למקום בעולמו”, ענה אהרן, “גם אני הכרתי איש בשם קונין שהצטיין בתור גונב סוסים”.

עוית צחוק אחזה פתאום את הגוף הקטן, שהתחיל לרעוד ולפרכס.

“חי־חי־חי. הלצה יפה. חי־חי־חי, מצוין! נפלא! חי־חי־חי, הוי, אפשר להתפקע מצחוק”.

התפעלותו ודברי החנופה שלו היו לאהרן לגועל, ובכדי להטות את השיחה לצד אחר ולבלי לתת להלז להקיפו בשאלות הנוגעות לחייו הפרטיים, פנה אל הלז בשאלה:

“ומאין אתה בא?”

“אני?” ענה הלז במתיקות, “נו, גם לי אין כל סיבה להתבייש במקום מולדתי. יליד ליטא אנכי. מוילנא אני בא. מירושלים דליטא. עיר שהצטיינה בחכמיה וסופריה ושהקימה גדולים בישראל. גם ביחוסי אין, ברוך השם, להתבייש. אמי, עליה השלום, התייחסה על משפחת הגר”א הקדוש זכר צדיק לברכה. בוודאי שמעת את שם הגר“א. מה? שאלה היא! יהודי תלמיד חכם כמוהו לא ידע את הגר”א. כן־כן, ובכן עוסק אתה במכירת ציגרות. חבל חבל. בר אוריין כמותך יכלה את כוחו ועתו לתוהו ולריק בזמן שהיה יכול להשתמש בידיעותיו בשדה אחר. תכלית יפה. אדם כמוהו נברא בשביל עבודה רוחנית שתהיה ברכה לו וברכה לעולם. הוי, רבונו־של־עולם! מה מרים הם חיי תלמיד חכם במדינה זו. מה? כלום מכירים הם ערכו של איש משכיל. כסדום היינו במקום הזה. כסדום ממש".

“מה לעשות?” גימגם אהרן.

“מה לעשות?” חזר אחריו הלז בקול תוכחה ובדפיקת אגרוף קטן על השולחן, “או, אפשר לעשות הרבה. מה? בודאי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. מבין אני, אדם בודד במקום זר אינו יכול לעזור לעצמו, אבל יש מוצא. יש”.

ראשו כמעט שהיה מונח על השולחן והעין הקפואה נשואה לאהרן, ודווקא העין האילמה הזאת רמזה, קרצה והבטיחה. לכתחילה נמנע אהרן מלהסתכל במומו, הביט סחור סחור, אבל הבוז שחלחל בלבו אל האדם הזה התלקח מרגע לרגע והוא נעץ מבטו בחוצפה וברֶשַע בעין העיוורת. נראה לו שדווקא מעבר לוילון של עין זו נסתרת ערמתו כגנב.

“ובמה אתה עוסק?” שאל אהרן.

שאלה זו באה, כנראה, טרם שציפה לה הלז. הוא התיישר על כסאו, הרחיק את גופו קצת ופניו נעשו רצינים ומרוכזים לרגע ותיכף השתפכה עליהם בת צחוק מחליקה שבעתים.

" ‘במה אני עוסק?’ איך אבאר לך זה? עבודתי הוא רוחנית".

“מורה?”

“ממ. כמעט שניחשת. טביעת עין של תלמיד חכם”.

“כמעט? מה זה אומר?”

“תעודתי היא לפקוח עיני אנשים לראות באור מלכות השמיים”.

אהרן חשב רגע.

“תשובתך אינה ברורה לי. השייך אתה ל’כלי־קודש'?”

“יהודי משיחי אני”, ענה הלז.

“יהודי משיחי”, חזר אחריו אהרן, “מה זה?”

“יהודי משיחי המאמין אמונה שלמה בגואל העולם ישו המשיח, בן אלהים!” התפרץ מפי הלז בנשימה אחת, כבולע בחפזון, גלולה מרה.

אהרן חגג. הוסר המסווה. הכל נעשה ברור ומחוּור. לפני עיניו קמו בתי המיסיון בוויטצ’פל, שהוא עובר עליהם יום יום; הצ’רץ'⁷ הווייטצ’פלאי – בנין אדום־כהה כבד ומעיק עם מודעה המכריזה באותיות עבריות “דרשה ליהודים” בשבתות ובמועדים; אספה בקרן רחוב של קומץ יהודים דלים ומרופשים, השרים שירי תפילה באנגלית מסורסת בלווית אורגן, שאצבעות רזות של אנגליה רזה בלי טבעת קידושין תועות עליו. ובכן בר־נש זה היושב למולו הוא אחד מהם. חוטף נפשות. זה נתן סוף סוף מוצא לרגש התיעוב אליו ובלבו התעורר החשק להציק לו ולענותו.

“משומד אתה. משומד פשוט”.

הלז התחיל להביט נבהל לצדדין אם הגיעה המלה משומד לאוזן זר. פניו חשכו. בא אותו רגע של משבר, שנגמר לא אחת בתבוסה. לא פעם כוסו פניו רוק ולא ממסעדה אחת כבר הושלך החוצה. הוא התחיל לזוז כיושב על גחלי אש ופנה אל אהרן בקול רך ותחנון:

“הוי, למה תשמש בשם, שבו משתמשים יהודי הגיטו הבורים? מאדם אינטליגנטי ותלמיד חכם שכמותך, אדם מודרני, ציפיתי ליחס אחר. היהודים שלנו לא הסתגלו עדיין, כנראה, אל החיים פה. מה? הננו חיים, ברוך השם, במדינה חפשית, שחותמה הוא ‘ילך איש בשם אלהיו’. בארץ המולדת זהו ענין אחר. היהודי הטובל שמה ניסח הוא מעמו, אבל פה שונה הדבר לגמרי. נשארתי יהודי כמו שהייתי והריני מתגאה בעמי. טבלתי את עצמי והנני עבד כפות לגואלנו בן עמנו משיח בן אלהים”.

“הנך מיסיונר?” שאל אהרן.

“הקדשתי את עצמי אל התעודה הקדושה להפיץ בין אחי בני עמי את בשורת הגואל ישו מנצרת. מה?”

“כך. מבין אני. ובכן הגד נא לי, מיסיונר חביב, המקבל אתה לכל הפחות שכר טוב בעד הפצת הבשורה?”

“שאלה זו כבר נשאלתי פעמים רבות. הדבר הראשון העולה על מוחו של יהודי הוא תמיד שאלת הכסף, אבל לשמוע שאלה זו מפיך, מפי איש מלומד ובקי בהוויות העולם לא ציפיתי כלל. הוי, הוי”, הוא תפש את ראשו בשתי ידיו, “מי חיכה ומי פילל לזה? מי כמוך מבין ויודע שישנם דברים בעולם היקרים מכסף ומפז, דברים שכדאי לעבור בשבילם באש ובמים? מי כמוך יודע שככל דור ודור נמצאו אנשים, שהקריבו הכל בשביל האמת הבוערת בנפשם מבלי צפות לכל גמול? כי מה הם כל הבלי העולם הזה לעומת חיי אלמוות נצחיים בצל מלכות השמיים בחסדי אלהים ומשיחו?”

“אמן ואמן”, הפסיקו אהרן, “אבל רוצה אני שתדבר אתי דווקא על הבלי העולם הזה. מה היא העבודה שחפצת להציע לפני?”

ברגע זה הוארו מנורות הגז בבית האוכל. האור גילה פתאום מערומי הפנים, הכניס פכחון והפריע את השיחה. המיסיונר הוציא שעונו וקרא:

“עכשיו עלי ללכת. מוטב שנפסיק. יחוסך אל כל הענין הוא כה משונה ומלעיב עד שמוטב לבלי לדבר עליו”.

הוא קרא למלצר⁸ שילם לו, ובהיפרדו הימנו בברכה, קרא בקול, בכוונו שדבריו יגיעו לאזני אהרן:

“תה מצוין, אקווה להתענג גם מחר, אם ירצה השם על כוס תה”.

לפני צאתו “שכח” על השולחן חוברת ביהודית. אהרן התחיל לעלעלה. זאת היתה “מלה רצינית אל היהודים” עם תמונה על השער דומה ל“חכם” שבהגדה או לאהרן הכוהן הגדול בבגדי שרד. באמת היתה זו תמונתו של יוחנן המטביל. כך היה רשום בפירוש שחור על גבי לבן מתחת לתמונה.

ד

ביום המחרת הקדים אהרן ללכת אל המסעדה, בכוונו, שהמיסיונר, בבואו אחריו יגש אליו ולא להפך, אבל בהיכנסו כבר מצא את הלז, כשהוא יושב ומגמע “רשין טי”. אהרן העמיד פנים כאילו לא חש כלל במציאותו וישב לשולחן אחר.

הוא יגש הנה, המנוול – חשב בלבו – הוא מוכרח לגשת. ה“תעודה הקדושה” דורשת זאת, תיפח רוחו!

נפשו היתה מרה עליו. ליל של אכזבה היה לו הלילה האחרון. בשובו בשעה מאוחרת הביתה, פתחה לו את הדלת בתו של בעל־דירתו, ריבה צהובת־צמה עם חזה מפותח ורוטט, שהיה מסובבה ימים רבים ומעניקה לפרקים שוקולדה זרועת אגוזים. הוא תפס בה ורצה לנשקה בחושך, אבל היא השתמטה מזרועותיו, הדפתו מפניה בקריאה:

“פרצוף מתוק זה עדיין זוחל להתנשק”.

המאורע עכר את רוחו מאד והוא התהפך על משכבו מצד אל צד כבקדחת. ידו משמשה כפעם בפעם את הצלקת החרבה והלב שאג לנקמה נגד אלה שעשוהו לבעל מום. הם קלקלו את חייו, העמידו נד בינו ובין האושר. הכל מביטים במומו בגועל נפש ושטים מפניו בבחילה.

“פרצוף מתוק! בעל מום!”

רוחו הנעכרה הגזימה ברוע מומו, והוא נהם כחיה פצועה וכפו התעגלה לאגרוף נגד חותנו, נגד הריבה, נגד כל העולם.

ואז צף לפניו דיוקנו של המיסיונר, כשסנטרו תמוך על השולחן וצווארו עם רשת גידיו משתרבב ומתפתל כנחש ועינו מביטה עליו מלמטה למעלה ורומזת ומבטיחה. אגרופו נקש בקיר, כאילו רצה למעך את הפרצוף השנוא עליו. העין לא דעכה. היא קרצה: יש מוצא. יש. מה? לי נקם ולי שילם. חי־חי־חי!

הוא קם משנתו נרגע קצת ועזב את הבית בהחלטה גמורה לבלי ללכת אל המסעדה; הסתובב עם סחורתו ברחובות רחוקים משם, אבל רגליו הובילוהו כאילו למרות רצונו דווקא להתם, ואז התחיל לשדל את עצמו, שסוף סוף אין לו כל סיבה להתחבא מהלז. מה יוכל להפסיד על ידי פגישה זו? כלום מחייבת היא אותו לאיזה דבר? כדאי אמנם לשמוע מה שיציע לפניו.

המיסיונר גמר לשתות את ה“רשין טי”, ושם פעמיו אל הדלת. הוא עבר על יד אהרן בנדנוד ראש. אהרן לא עיכבהו והוא קרב אל הדלת, עמד רגע כמהרהר, חזר, ניגש אל אהרן וקרא אליו:

“שכחתי פה אתמול חוברת אם איני טועה. המלצר לא מצאה. אפשר שהגיע לידך?”

אהרן הוציא אליו את החוברת.

“הקראת אותה?” שאל הלז ועינו התחילה לזוז בחיפזון.

“עילעלתיה”, רטן אהרן.

המיסיונר ישב כמתגנב בקצה הכסא שלמול.

“נו”, התחיל בהתלהבות, “הנפקחו עיניך לראות בנוגה האמת הגדולה? החדרה אש אלוהים קדושה לתוך נשמתך? הוי, מה מאושר הייתי לו נתגלגלה הזכות על ידי להשיב עוד שיה נידחה אחת אל חיק רועה. מה? כלום יש אושר גדול יותר בתבל מהאושר לקיים נפש מישראל ולפתוח לפניה שערי מלכות השמיים?”

בידיים מהירות תפש את התיק וקרא:

“בוודאי רוצה אתה בספרים אחרים. יש לי, ברוך השם, די. מה? בטוח אני שספרו של הרב הגאון רבי יצחק ליכטנשטיין יעניין אותך עד מאד. יהודי תלמיד חכם כמוך מחויב לקרוא את ספרו של גאון זה, שחולל מהפכה בלבות אלפים ורבבות מקוראיו. יש אתי פה גם ספר מאת בן־טובים שלנו. בטח שמעת אודותיו. מי בלונדון לא ידע את בן־טובים? ספרו האחרון הטיל רעש ממש בעולם היהודי והנוצרי. מלבד אלה יש אתי עוד…”

אהרן הושיט את ידו, הניחה על התיק וקרא:

“מיסטר, אל תטרח לחינם”.

“מה אתה שח, יקירי? איזו טרחה היא? מה? כלום לאיזו מטרה מדפיסים אותם אם לא לחלקם ולהפיצם ברבים? הוי, ר' יהודי, טרחה הוא קורא לזה. הרי לך טרחה”.

“מיסטר, אל תטרח לחינם”, חזר אהרן, “ספריך אינם מעניינים אותי, כמו שאינם מעניינים אותך. הנך מיסיונר המסית יהודים לשמד לטובתך ולתועלתך. אל תיתמם. אל תעמיד פנים של יראת שמים לשווא. כרכוריך ואחיזת העיניים שלך לא יצליחו. לא אאמין לך. רוצה אתה שאשתמד – ובכן דבר אתי דברים ברורים. כל כווני החן וכל דברי החלקות לא יועילו לך. הם לא ישפיעו עלי אף במלוא נימא. השומע אתה?”

ידו של המיסיונר נקפאה על התיק. דברי אהרן והטון שלו, שהעידו על סערת נפש, ופניו שהביעו רשע ושנאה, הטילו עליו לכתחילה אימה, אבל מן הצד השני הגיד לו לבו, שלא קנאת ה' צבאות שללה את מנוחתו. במשך השנים שממלא הוא את “התעודה הקדושה” נוכח לדעת שפירכוסים ממין זה הם לפעמים אות לטובה. התלבטות זבוב לפני היעטפו בתכריך קוּר.

שמע נא, מחמדי", קרא אל אהרן, “יש לי ההרגשה שרוצה אתה בסקנדל, טוב, הקם רעש, קומם נגדי את כל אלה הבריות הנמצאים פה, הסיתם בי ככלבים; הכוני, ענוני אם זה יגרום לך עונג. הריני נכון לסבול בעד האמת הקדושה, כמו שסבלתי זה פעמים רבות וכמו שסבלו אחרים וטובים ממני. מה? כמובן לא חכיתי ליחס כזה ממך, איש משכיל ונבון, אבל אם רצונך בכך – הריני לפניך”.

הוא הרים את שתי זרועותיו ובטון תיאטרלי קרא:

“הריני מוכן. הריני מוכן לכול”.

“איני רוצה בסקנדלים”, קרא אהרן בהתאמצו לשלוט ברוחו, “אך רוצה אני, שתחדל לשחק אתי משחק החתול והעכבר. זהו מה שאני דורש ממך”.

“קשה לי להבין התרגזותך”, קרא המיסיונר, “הוי, יהודי, יהודי! למה הנך מתרגש כל כך ללא סיבה? כלום מאלצים אותך חלילה לאיזה דבר? אם השיחה אינה נעימה לך, אז מוטב שנפסיקנה. מה? איני יכול לאלצך שתאמין בישרי, אבל זה אינו מספיק עדיין בשביל להתנפל עלי ולחרפני גם תמול וגם היום”.

הוא העמיד פנים נעלבים⁹ והושיט ידו אל המטרון, כמתכונן לעזוב את המקום.

“הנך הולך?” שאל אהרן.

“כבר שבעתי עלבון די והותר”.

אהרן אחז פתאום בידו ובלי אומר לחצה בכוח כה רב עד אשר נתעוותו פני הלז מכאב וכמעט שפרץ בצעקה.

“בבקשה לשבת”, קרא אהרן בשלווה חיצונית, כאילו לא קרה כל דבר, וכאילו רק לוחץ הוא יד ידיד.

המיסיונר הוריד את גופו על הכסא נפחד וכואב, כשהוא נושך שפתו.

“התענה הפעם על שאלתי”, קרא אהרן אחרי ששיחרר ידו של הלז, “מה הוא המחיר בעד השמד? דבר דברים ברורים. יודע אני שאף יהודי אחד לא השתמד לשם עולם הבא. באנגליה אין כל סיבה ליהודי להשתמד אם לא לשם המטבע. מה הוא המחיר?”

המיסיונר קפא על מקומו נדהם. הוא ישב רגע בלי הגה, בהפרידו את האצבעות הכואבות והמכווצות מהלחיצה ובנשבו עליהם בהבל פיו. כשוב רוחו התחילה עינו לזרוק מבטים בפני אהרן מתחת למצח המורד, הציץ בו מלמטה למעלה, כאוהב המתפייס עם אהובתו, ולאט לאט השתפכה על פניו בת צחוק של סליחה ביישנית כביכול. הכנעתו הרגיעה למחצה את אהרן ועל שפתיו נראה צל של צחוק נצחון. עיני המיסיונר אורו ופניו צהלו.

“נו, מה אומר לך, יקירי”, קרא והקריב את כסאו אליו, “יש לך, בלי עין הרע, כוח גברא. גיבור ממש, חי־חי־חי, מה? מילא אם רוצה אתה לטפל בצד המעשי שבדבר ולדבר דווקא על ביזנס, כמו שאתה קורא לזה – יהא כך. אבל תנאי אחד צריך אתה למלא – להרטיב את הגרון אתי יחד בכוס תה. מה?”

ואחרי הזמינו תה התחיל:

“קודם כל מוכרח אני להגיד לך שוב, מחמדי, שהנך מתייחס אל כל הענין באופן משונה. מביט אתה על הטבילה כעל צעד נורא בחיים. שטות, האמן לי, שטות ולא יותר. איזו צרמוניה קטנה, שאין כדאי להתחשב עמה. מה? בארץ המולדת הרי זה ענין אחר לגמרי, מפני שהמרת הדת קשורה שם, לחרפת המאה העשרים, בבגידה בעם, אבל במדינה זו – חוכא ואיטלולא ממש. אתוודה לפניך שאני מופתע עד היסוד, בשמעי שאיש משכיל ומודרני כמוך קורא לזה בשם מכוער: ‘שמד, שמד’. מה? איזה שמד? נכנס אתה יהודי, יוצא אתה יהודי וטועם שוב טעם של דגים ממולאים, חי־חי־חי. בנוגע לצד המעשי, הרי זה דבר התלוי באיש עצמו. אינני יכול להבטיחך הבטחות של זהב. הטבילה לא תהפוך אותך לרוטשילד, למה אשקר. רואה אתה, הנני מדבר אליך בלב אמת ותמים כעם אח. אבל היה בטוח, שאחינו המשיחיים לא יתנו לאיש כמוך לגווע ברעב. הנך, ברוך השם, איש עם ראש על כתפיך ובטוח אני שעולם חדש ייפתח לפניך, עולם חדש לגמרי. מה? הנך נפגש עם אנשים שונים מאלה שבסביבתם אתה חי כעת, ובפרט אם יש לך איזו ידיעה שהיא בשפת המדינה. הנך בא בחברת ג’נטלמנים גמורים, בעלי עושר רב ובעלי השפעה גדולה המקרבים אותך כאח, אם רק יודע אתה איך להתהלך אתם. אינך יכול לשער לך עד כמה מתייחסים הם בכבוד ליהודי משיחי. ביחוד חשוב אתה מאד בעיני ליידיות זקנות ובתולות בלות, חי־חי־חי. בעד כלבלב ובעד יהודי משיחי נכונות הן להקריב הכל. או, אם תמצא חן בעיניהן אז אין לך לדאוג דאגת פרנסה כלל. כסף הוא כדומן אצלן, דומן ממש. מה? קח, למשל, את בן־טובים שלנו. לו ראית באיזו חוגים הוא יוצא ונכנס! לו ידעת איזו השפעה יש לו בין אנשים שם! בן־טובים איננו היחיד. העיקר הוא – שכל, וזה, כפי שאני רואה, איננו חסר לך, ברוך השם. עם אחינו בני ישראל טוב לאכול ‘קוּגל’ יחד, אבל עסקים – עסקים הייתי בוחר לעשות דווקא עם אחרים. מה? הוי, לו הייתי איש צעיר כמוך ולו ידעתי את השפה האנגלית, הייתי נמצא במצב אחר לגמרי. בכל אופן איני קובל, תודה לאל. איני קובל כלל”.

“נניח”, שאל אהרן, “שאסכים להשתמד…”

“מפציר אני בך, יקירי, שוב”, הפסיקו המיסיונר, לבל תעלה על לשונך את המלים ‘שמד’ או ‘משומד’. איש מאתנו לא השתמד, חלילה".

“טוב. נניח שאסכים ל… להטביל את עצמי, מה תהיה אז עבודתי? במה אתעסק?”

“או, לזה אל תדאג כלל, רחימאי. אנשים משכילים כמוך נחוצים לנו בכל עת בשביל העבודה בין המוני העם. אין אצלי כל ספק שהמיסיון יקדם בשמחה פני איש כמוך ויזמינך לעבוד בשבילו. את התורה הנחוצה לעבודתך תוכל ללמוד על רגל אחת. מה? מובן, שתבוא על שכרך. זכור מה שאני אומר לך בתור ידיד נאמן – לפניך ניצב סולם המעלה אל עולם גדול ועשיר; הצג כף רגלך עליו ועלה והצלח. האמינה לי שלא תתחרט. הנני בטוח, שיום יבוא ונפשך תברך אותי, כמו שבירכוני אחרים שקדמוך. מה?”

הוא דיבר הרבה וגופו זז על הכסא בהנאה, כסוחר מנוסה הרואה שהמשא ומתן מתקדם. לסוף הזמינו לבוא אל המיסיון. הוא יציגהו לפני בן־טובים והאחרים. הביקור אינו מחייב אותו עדיין לשום דבר. הברירה היא תמיד בידו. אל המיסיון באים יהודים רבים, שאין להם כל שייכות אליו, לקרוא עתונים ולהקשיב לנאומים. הדלתות פתוחות לרווחה לפני כל. איש לא יוכל להכריחהו, חס ושלום, לשום דבר. אין אונס. הננו חיים, ברוך השם, במדינה חפשית. מה?"

לפני צאתו מסר לו כתובת המיסיון והזהירו לבל יסור לבית מיסיון אחר הנמצא באותו רחוב, משום שלאותו האחר העיקר הוא רק “בלוף”. לכתחילה מבטיחים הם לך הרי זהב ואחרי הטבילה אינם נוקפים אפילו אצבע בשבילך. יהודים משיחיים אמיתיים ימצא רק במיסיון “תעודה בישראל”.

ה

בבוא אהרן אל המיסיון קידם המיסיונר את פניו במאור פנים וב“שאלאם”.

בתוך אולם גדול, נקי ומצוחצח, אולם הקריאה, עמד שולחן ארוך ועליו היו מפוזרים חוברות ועתונים ב“לשון הקודש”, ב“עברי טייטש” ובשפות לועזיות – וחומר תעמולה לשמד. מסביב לשולחן ישבו כמנין יהודים, רובם באים בימים, לבושי קרעים, מזוהמים וחולניים; טיפוסי קבצנים, שהעירו זכרון עיירות נידחות ב“מולדת” הרחוקה, לילות חורף עגומים וכתלי תנורים בבתי תפילה, חלקים ונוצצים מגרד גברים וצלעות. הם ישבו גלויי־ראש, מסובכי־שער, נזירי־מסרק, והראשים הפרועים זרקו צללים משונים בחדר המואר אור חשמל בשפע, ונראו כחולים המחכים לתורם בחדר־האורחים של רופא. אש האח לעסה בחשק את שחור הפחמים, הפיצה חום, הכבידה צמידי העיניים והפילה חבלי שינה. ראשו של אחד היושבים שח, ירד לאט לאט אל חזהו, כמסמר תחת הלמות פטיש, והוא התחיל לנחור בקול, וכשקיבל דחיפת־מרפק של שכנו, התעורר מבוהל, התחיל להתנועע מול החוברת המונחת לפניו, כענבל פעמון בגסיסת־נענועיו, ונמנם שוב. אחדים התגרדו בהנאה מתחת לשולחן, התלחשו ביניהם בחשאי. נפרש מהם, סמוך לאח, ישב איש בעל זקן ארוך ושחור, עם משקפיים שחורים, שהפריעו מלהכיר ארשת פניו ושהזכירו חורי עיניים של שלד. הוא גנח בדממה וגסס ארוכות. מהקירות הציצו על העדה פסוקים מ“הברית החדשה” והאותיות המרובעות הסולידיות, העבריות נראו חללות ומיותמות, כאילו השתמדו גם הן, כביכול.

בראש השולחן ישב הרברנד ברגר, יהודי ליטאי שנתפקר ונשתמד; רווק יבש וגאוותן באמצע שנותיו, בעל קרחת מתוחה למשעי ומזהירה לקראת האור כפארקט מגוהץ. זקנו הבלונדי הקט עשוי יפה ובגדיו נקיים ומסודרים בטעם. ניכר היה שמדקדק הוא מאד בחיצוניותו. הוא היה אחד מאלה האנשים, המתייחסים לעצמם ברוב כבוד וחשיבות. הוא התאהב בעצמו אהבה נאמנה, נצחית; אהבה שהלכה הלוך וגדול יחד עם הזדקנותו והתרחבות קרחתו. כשהיה פותח את פיו לדבר היה מונה את ההברות, כאדם המונה פנינים; מפסיק בין מלה למלה ונהנה מקולו היבש, המונוטוני כמו ממנגינה שמימית ומחייך ברוב מתיקות כאילו מלכות השמים כבר באה ונתקיימה. או, רברנד ברגר זה היה “אולרייט”. הוא בא אל המנוחה. לחמו ניתן, מימיו נאמנים ואפקו שליו וטהור.

רק חולשה אחת היתה לאיש המתון הזה – שעוני כיס. שעות שלמות היה סובב מרחוב לרחוב בלונדון רבתי, מתעכב אצל הויטרינות לממכר עתיקות, מחפש שעונים, נכנס לבתי המסחר וממשמש ומטפל בהם, קונה, מוכר או מחליף שעון בשעון. שעונים לעשרות ממינים שונים היו לו. שעוני־כזית, שעוני־לבבות, שעונים כרסניים, שעונים שטוחים, שעונים סגלגלים, שעונים קצוויים; שעונים של זהב ושל כסף, של אבן ושל זכוכית; באיזו הנאה היה פותח דלתותיהם, מטה אוזן להלמות לבותיהם הפעוטים, הרועדים והמפרכסים, כלב ציפור נפלה בשבי; מקשיב חזון תקופות חלפו, סוד שיח ארצות וקול הד לבבות אנשים שכבר נשתתקו ונאלמו דום. לוּ קרה לו חלילה אסון ברחוב – דבר בלתי אפשרי כמעט לאיש זהיר כמותו, המונה צעדיו בנחת – ונתמעך תחת עגלה או נרמס ברגלי סוס, כי אז חדלו לדפוק, יחד עם לבו, לא פחות מתריסר לבות שעונים, שנשא אתו כמעט תמיד בכיסיו.

הוא ישב עכשו ואחז בידו עתון רוסי מעיר הבירה, החוצץ בינו ובין אלה הנמצאים אתו בחדר, שתיעבם לא פחות מאשר שנאוהו הם. אגב שימש לו העתון מחיצה גם בשביל להתייחד עם השעון שקנה היום, להחליקו, לבדקו, ולהקשיב לפיטפוטו.

שלשתם צעדים אטיים לקול זמרתו של האורגן, הנמשכת מכלי נשימתו.

אהרן ישב בדול מכל העדה הזאת על ספסל מיוחד שהוקצה לאורחים. על ספסל זה ישב עוד אורח אחד, פועל צעיר, שקרא עתון ברוב כוונה ובנידנוד שפתיים כמתפלל בלחש. הוא הרים את פניו אל אהרן ורמז לו באירוניה על היושבים, במיצמוץ עין אחת, ואחר כך גחן אליו והעיר במנוד ראש: “בתוך חברה קפיטליסטית הכל אפשרי הוא”. אהרן נהנה מזה, שהלז מתייחס אליו כאל איש שאין לו שייכות אל הענין, כאל זר, כלומר: שני אורחים, שני זרים – הוא והוא.

המיסיונר הגיש לאהרן עתון. בכל פעם שרישרש הרברנד ברגר בעתונו, התכונן ועשה צעד קדימה לגשת אליו, אבל בראותו שהלז התעמק בקריאה שוב חזר בו.

השעון צילצל ארבע ובין העדה התעוררה פתאום תנועה וחיים, כאילו נסכו בהם ארבע הדפיקות כוחות חדשים. הם התחילו לזוז ולהתיישר על כסאותיהם. תיכף נפתחה הדלת לרווחה ושתי אנגליות, האחת צנומה וגבוהה והשנית יותר צנומה ויותר גבוהה; דו פרצופים רציניים ומרוכזים, הכניסו לתוך החדר טסים גדולים ועליהם כוסות תה מהבילים, לחם בחמאה וריבה. הן הגישו מנה לכל אחד והללו התחילו ללעוס ולגמוע בציבור, כאילו שעת מוצאי־תענית היא שעה זו להם. מהקומה התחתונה הגיעו קולות צפצוף דק היוצאים מפי ילדים, שירה־תפילה של ילדי ישראל וילדותיו, שנכנסו לבית הזה אחרי צאתם מבתי הספר לשבור פה רעבונם, בהסכמת אבות ואמהות רצוצים ודלים, שמכרו תום נשמות עולליהם בעבור פת לחם משוחה בחמאה, ומברכים על המזון לאלהים ול“משיחו” והד־עצב נצחי, יהודי מרטט בקולותיהם, קולות בנים ובנות שגלו מעל שולחן אב.

ופה למעלה עבדו הלסתות, הזיעו המצחים, האזניים עלו וירדו וגידי הרקות זעו והתנודדו. הגמיעה בקול רם הרגיזה את ברגר. הוא הפנה שפת עתון הצידה ונעץ מבט ארסי באחד מהם, שגמר כל גמיעה וגמיעה באנקת הנאה קולנית, עד שנפגשו עיני הלז במבט השנאה והוא התחיל לשתות “בלחש”.

אחת האנגליות הגישה תה ולחם גם לפועל וגם לאהרן, אבל שניהם לא רצו לנגוע בהם.

“איני שנורר”, לחש הפועל באזני אהרן, “ולא אתגאל בפיתם”.

“היר, היר”¹⁰, נידנד אהרן.

בחצר נשמע קול שריקת אוטומוביל. אחת האנגליות הביטה בחלון ותיכף ניגשה אל ברגר ולחשה לו על אזנו. ברגר הניח את העתון וקרא: “רוּהע!” וכל הקהל ישב בדממה ועיניו אל הדלת. כעבור רגע נפתחה הדלת ושני ישישים הופיעו בחדר. האחד נמוך ועגול והשני איש גבוה צועד בכבדות, כשידו האחת נשענת על מטה והשניה – על שכם המיסיונר, שרץ לקראתו לנטות שכם.

האחד, הנמוך, היה הפסטור קנדלמן, ראש המיסיון ומייסדה, יהודי הונגרי, זקן כבן שמונים, שהשתמד זה יותר מיובל שנה, התבולל ונטמע. פרצופו אבד כבר לא רק צלמו היהודי, אלא גם צלמו הגברי. פניו המגולחים, המלאים, עם כיסי העור מתחת לעיניו, ה“נקניקים” מסביב לסנטר והשפתיים הזעות תמיד והעסוקות בלישה אין־סופית, היו דומים לפני אשה לא פחות מאשר לפני גבר. הוא היה איש רתחן וכעסן וכל באי המיסיון חרדו מפניו, וביחוד – בימים שסבל התקפות של הכבד. מזמן לזמן היה דורש לפני הקהל באשכנזית מליצית, תיאולוגית, שאיש משומעיו לא הבינה. בדרשותיו היה שופך זעמו על היהדות, העוצמת עיניה מראות נכוחה, עד שלפעמים היה ריח של שנאה חריפה לעם ישראל נודף מדבריו; היה מריק קיתון של זלזולים וחרפות על אנשי עדתו, בהאשימו אותם שהתנצרו לקול צילצול המטבע ואלהים אין בלבם וגומר את דרשתו בהבטחה, שרק האהבה מדברת מתוך גרונו, כי עיקר העיקרים של הנצרות היא, כידוע, האהבה.

השני היה סיר אנדריו דניאל ארצ’יבולד מלקולם, גנרל אנגלי זקן שיצא כבר בדימוס. גנרל זה הצטיין בעז רוח בחזיתות שונות. שנים רבות שרת בהודו, לקח חלק באקספדיציה היובקית, השתתף במלחמת קבול, במלחמה המצרית, בהתקוממות האביסינית ובמלחמת אפגאן; נפצע פעמים אחדות, נפצע פעם קשה, נתכבד באורדנים שונים, נתכבד בצלב ויקטוריה, נתכבד בתואר סיר והתפטר. בחזותו, בהליכותיו וגופו הזקוף נשקף עדיין איש המלחמה, אבל הרגלים לא צייתו; הרגלים שצעדו תמיד בקצב לקול תזמורת; שהיו רגילות לדרוך בעוז ובבטחה על אדמה מטוללה בדמדומי בקרים, אחרי השתערות, בין פגרי הרוגים באביבם, תכולים־חיוורים וקפואים לקראת צפירה כפסלי שיש שנגדעו – רגלים אלה, אבוי, נסחבו ורעדו. ככלות כוחותיו המיר את עבודת הצבא בחיל הוד מלכותו בעבודת הצבא בחילו של ישו לקיים מה שנאמר:

"וּתְנָה שִׁכְמְךָ לִסְבֹּל עִמִּי כְּאִישׁ חַיִל

בִּצְבָא יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ".

הוא עסק בתפילה ותשובה וצדקה. הצטיין בשרותו בחיל “ישו”, כשם שהצטיין לפנים בחיל מלכו. באותה המסירות שהיה מאסף לפנים טירונים, כל בחור וכל גיבור חיל, ללחום מלחמת הכסא והמולדת, כך היה מאסף עכשו טירונים לצבא ה“אדון” מבין העלובים והנידחים, שהחיים הקיאום, להקים את דברי הכתוב:

"הַקּוֹצֵר יִמְצָא שְׂכָרוֹ

וּתְבוּאָה יֶאֱסֹף לְחַיֵּי עוֹלָם

וְהַזּוֹרֵעַ וְהַקּוֹצֵר יִשְׂמְחוּ יָחַד".

אבל בעיקר נתחבבה עליו העבודה המיסיונרית בין היהודים; הוא התמסר להפיץ את ה“בשורה” דווקא בין בני העם קשה העורף. שעשרים מאות בשנים עומדים הם בקשיותם וממאנים לשוב, לגאול את נפשותיהם ולפתוח לפניהם לרווחה את שערי מלכות השמים, למלאות מה שנאמר ביד ישעיה הנביא לאמר:

"הָעָם הַהוֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ

רָאוּ אוֹר גָּדוֹל,

יוֹשְׁבֵי בְאֶרֶץ צַלְמָוֶת

אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם".

הוא צעד מסביב לשולחן תמוך על מטהו ורגליו רעדו בגילה למראה הטירונים; לחץ יד כל אחד, דרש בשלומם, גחן אל הגוסס עם המשקפיים השחורים ולטף גבו, גם חקר לדעת אם מלמדים אותם אנגלית.

אחר כך יצא לחדר אחר, ששם הוכנה בעדו קערת מים וסבון של קרבול לרחיצה, אחרי לחיצת ידי העדה, ויחד עם קנדלמן עזב את הבית. עד מהרה נשמע קול האוטומוביל המתרחק בשריקה.

ברגר חזר למקומו. המיסיונר מצא הפעם שעת הכושר לגשת אליו ולהתלחש אתו. ברגר הניח את עתונו הצדה, הסתכל רגע באהרן מרחוק, התרומם בניחותא, ניגש אליו, העמיד פנים שוחקים, ידידותיים, הושיט לו שתי אצבעות ל“שאלאם” והזמינו אל החדר הסמוך, אהרן קם והלך בחפזון, כאילו הרגיש על גבו מבט הבוז והאכזבה של הפועל, שליווה אותו בבת צחוק של רעל ובריטון:

“חולירע!”

המיסיונר נשאר בחדר הקריאה, טייל אילך ואילך וחיכך בהנאה יד ביד.

כעבור רגע יצא מן החדר, ששם נכנסו ברגר ואהרן, איש צעיר ומרושל, בעל פנים מרובעים משולהבים נעלבים, כאילו לא יצא בעצמו אלא הושלך משם; הוא מילא את מקומו של ברגר בראש השולחן. הנאספים שאפו רוח והתחילו לשוחח ביניהם. היהודי בעל המשקפיים השחורים גנח בקול וגסס ביתר עצמה.

ו

בערבים, אחרי סעידת הלב, היה הקהל יורד אל האולם שבקומה התחתונה לשמוע את ה“דרשה ליהודים”.

אהרן ירד יחד עם המיסיונר, אחרי צאתו מחדר ברגר, ששילשל “איזה דבר” לתוך כיס מעילו. הוא ישב ביחידות על אחד הספסלים שבשורות האחרונות וידו מיששה את הכיס מלבר עד שנגעה ב“דבר”. כל “כפתור זהב” – כלומר: לירה שטרלינג. לירה בעד לא כלום – כיפר את פני מצפונו בחיוך של חנופה, תחב את ידו לתוך הכיס, צד והעלה את ה“כפתור”, שהציץ אליו במבט צהוב נוצץ. ליתר זהירות הצפינו בכיס חזייתו.

הדרשנים בערבים היו הרברנדים ברגר ובן־טובים, איש איש וערבו, חוץ מאותם הערבים, שבהם היה קנדלמן בא פתאום, מבלי שצפה לו איש, ועולה על הבמה.

ברגר היה רגיל ללמוד פרק ב“ברית החדשה”, קורא אחד מקרא ב“לשון הקודש” ואחד תרגום ב“עברי טייטש”; מפרש ודורש ושולח חיצי ביקורתו אל לב התלמוד. ברגר זה שנא תכלית שנאה את התלמוד כ“שד את הלבונה”, וריב לו תמיד עם אביי ורב פפא, שהיה עושם לצחוק ומבטלם כקליפת השום. דרשותיו היבשות וקולו הצרוד והמונוטוני היו משעממים מאד את שומעיו. אחרי הדרשה היה עומד בתפילה, כנהוג שם, והקהל קם אתו על רגליו. הוא היה עוצם את עיניו, מתרכז ומשרבב את פניו מול התקרה. הפנים היו עוטפים מתיקות והכנעה והקריאה “או, יעזו!”, שהיה חוזר עליה פעמים רבות, היתה יוצאת בפתוס וברעידת קול כביכול. התפילות, יצירות רוחו, היו קשות עליו כחבלי לידה ומתוך התאמצות למצוא מלים רכות, לבביות, ליריות – היה מפסיק הפסקה רבה בין מלה לחברתה, כאילו עומד הוא ומחכה לבשורה, שהמלה כבר הגיעה לכסא הכבוד ונתקבלה ברחמים. מסביב לעיניים הנעצמות בלחיצה והשפתיים המחייכות היו מתלקטים המוני קמטים וכל קמט וקמט העיד על תפילת שווא. דווקא אז, בזמן תפילה, כשהיה עומד ב“פיק ברכיים”, כמו שהיה מבטיח את “יעזו”, היו מתבלטים ביותר מעשי להטיו של אפיקורוס מתחסד, שכל הענין אינו שווה בשבילו אף שעון פשוט אחד. לא פעם היתה עין מעיני העדה נפקחת להסתכל בו בלעג ולהיפגש עם עין אחרת במיצמוץ: “גנב שבגנבים!”

לעומת זה היו רוחשים חיבה לרברנד בן־טובים. זה היה איש כבן שלושים וחמש, שחרחר ודק, פזיז ונמהר, קצר מצח ותכול־עינים עם זוהר רטוב, חמימי, חוגג, בחיצוניותו דמה לאמן: שער ארוך, זקן “א־לה־ישו”, כתפיה “א־לה־וילהלם”, כובע רחב־שוליים ועניבה ענקית. לפרקים, וביחוד בשעה שהיה עומד ודורש, היו פניו פושטים הבעתם היהודית ולובשים הבעה נוצרית, מנזרית ונראים כמרוחים ב“משחת קודש”. איש בעל דו־פרצופים היה ונפש שסועה לשתים. הוא השתמד בנעוריו, בימי נדוד ועוני, בבואו לבקש דעת במערב אירופה. הוא עשה מה שעשה מפחזות רוח ומרוך לב במלחמת החיים. הוא התאמץ לשדל את עצמו, שהתנצר מתוך הכרה. הוא נכנס לתוך סמינר, למד תיאולוגיה ושאף להיות לנוצרי נאמן. אבל די היה שיעזוב לשעה את כתלי הסמינר, את אוירם של בתי התפילה הקרירים והזורעים שלווה, את פני הפרופיסורים המביעים ודאיות כה מוחלטה ואת המון כרכי הספרים, שרוחו הרפה אחזה בדפיהם וביקשה בהם הצלה ומפלט – ומוסר כליותיו ישוב להציק לו ולא יתן דמי לנשמתו. באחד הימים ברח מסביבתו ללונדון בהחלטה גמורה לשוב לעמו ולחיות חיי יהודי בתוך יהודים, אבל נסיונות החיים היו קשים והאברך רפה־הרוח הזה לא יכול לעמוד בפניהם והוא נספח אל המיסיון, נספח “לפי שעה”, כמו שהבטיח לעצמו. הסביבה החדשה, המלאה תרמית ושפלות, הסוחרת בנפשותיהם של בני אדם עלובים והגוזלת מהם את שארית אנושיותם חנקה אותו שבעתיים והוא לא ידע שליו. יש שהיה נכנס לבית אחד ממכיריו היהודים, בוכה ונשבע, שגמר בדעתו לשוב אל עמו שבגד בו. הוא יתגייר. הוא ילך להתגייר בירושלים. הוא יסור לבית תפילה ב“מאה שערים” וכאוריאל אקוסטה ימסור את גופו להלקות, ישתטח על הסף עם שק ואפר על ראשו וכל רגל תדרוך עליו וכל פה יירק בפניו: ככה ייעשה לאיש העוכר את עמו ומועל באלהיו! כעבור שעה הוא נמצא שוב בחברת נוצרים, שבתומת לבם האמינו בקדושת תעודתו של המיסיון, דורש לפניהם בהתלהבות, כורע אתם יחד בתפילה ל“בן אלוהים”, חוזר אל המיסיון ומטיף לשמד ומקלל שוב את יומו.

אבל השנים ריפאו לאט לאט את רוחו. זעקת דם נעורים טהור שקטה. הנפש נרגעה והכאב רפה. הוא התרגל והסתגל. הוא מצא פשרה. תורה חדשה גילה לווייטצ’פל: ליצור תנועה “משיחית” בישראל. על פי תורה זו אפשר לו לאדם להיות יהודי ונוצרי כאחד – יהודי לפי לאומיותו ונוצרי לפי דתו. ולא רק שאפשר הוא, אלא שכך צריך, כך מחויב להיות. הנוצרים הראשונים מזרע היהודים היו, ובכל דור ודור הקימה היהדות מתוכה נוצרים מצוינים, שהשפעתם ניכרת מאד. תנועה משיחית זו עתידה להתפשט, בשוב ה' שבות עמו, דווקא בארץ ישראל, ערש המשיחיות. רק היהודים מסוגלים לגרש את רוח האליליות שדבק בנצרות, תעודתם הקדושה היא.

הוא חיבר ספר בעברית בשם “המשיחיות בישראל”; החליף את התואר של “נוצרי” בתואר “יהודי משיחי”; החליף את שמו גוטמן בפסיבדונים בן־טובים; החליף את בגדיו הרגילים בבגדי “אמן”, אחרי שהיה לסופר בישראל ולנפשו היתה הרווחה. הוא התחיל נוסע לקונגרסים ציוניים, ונדחק לתוך חוגים של מלומדים ושל סופרים בעם. אמנם הם דחו אותו מפניהם, בהיוודע להם על דבר “משיחיותו”, אבל מה בכך? הרבה כיתות היו בישראל שלא חיו בשלום זו עם זו. כלום חיו המתנגדים והחסידים בשלום?

בינתיים, עד שתשפוך המשיחיות את רוחה על כל בשר, עמד על דוכנו בוויטצ’פל, הסית יהודים לשמד והוביל אנשים, שמכרו את נפשם בנזידי עדשים של המיסיון – אל ה“טבילה”.

הוא היה גאוות המיסיון ולא רק של המיסיון ששירת בו, אלא של כל המיסיונרים, למרות ההתחרות העצומה שביניהם. הוא הרימם מאשפתות. טרם ש“גילה” את תורתו, היו מתייחסים בעצמם לפרנסתם בבוז ולעבודתם כאל בגידה. סוחרי נפשות אלה ידעו שבעיני העם הם עומדים במדרגה אחת עם סוחרי נשים ומקומם הוא מחוץ למחנה. בן־טובים גאל אותם. ממשומדים נעשו ל“יהודים משיחיים”. הם הרימו ראש. להקת נביאים חדשה.

ברגר היה מתקנא בפירסומו ומביא דיבתו רעה באזני קנדלמן, בלעגו לו שמתכונן הוא להיות ל“טשיף רביי”¹¹. “משיחיותו” של בן־טובים לא היתה רצויה בעיני קנדלמן ולעתים היה מעיר למוסר את אזנו על בואו ל“ייהד” את המיסיון. בן־טובים היה גוער בו ומאיים עליו, שהוא נכון בכל שעה לעזוב את הבית, המלא שקר ואונאה וגניבת דעת הבריות. איומו היה מפחיד את לב הזקן, בידעו את הפירסום שקנה לו בחוגי המיסיונרים ובחוגי הנוצרים, התומכים בעבודת השמד והיה מפייסו ומפציר בו שישאר על כנו.

הדרשן באותו ערב היה בן־טובים. הוא התחיל לדבר בקול לחש, חגיגי, ותיכף התלהב ונאם בחום, בהטעמה ובאפקטים, כדרך הנואמים הפרופיסיונליים. ניכר היה, שבעיקר מתאמץ הוא למצוא חן בעיני האורחים הארעיים האחדים, הוא בחר לו למוטו את דברי השיר “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב”. המזרח – זהו מזרח אירופה, ששם מתחיל אור ה“משיחיות” להאיר את לבות הדור היהודי הצעיר. מרחוק ישור את היום הגדול, שבו יערער העם היהודי בעצמו על אותו “משפט דרייפוס”, המחכה לבירור חדש זה כאלפיים שנה. הוא תיבל את הנאום בפסוקים מן הנביאים; בקטע מה“זוהר”; בציטטה ממאמר בחוברת האחרונה של “השלוח” וגמר בקריאה אל “האחים המשיחיים”, שיוסיפו להקריב את עצמם בעד “תעודת ישראל” כאחיהם המשיחיים הראשונים. לסוף הציג לפני הקהל איש צעיר, שישב על ידו, הבא למסור להם פרישת שלום מרוסיה.

הצעיר קפץ במהירות על רגליו. זה היה טיפוס של “אכסטרן”; בחור צהוב, עב שפתיים, עם זוג אזניים גדולות, שנתלו משום מה למטה מהמקום המיועד בשבילן. לחוטמו, שביצבץ ישר מתוך מצחו, היה מראה שופר ועליו רכבו משקפיים, שתיקנם בכל פעם ביד רחבה, אדומה, בעלת ציפרניים ממולאות, כנושאות זר אבלות סביבן. הוא היה לבוש תחת מעילו רובשקה¹² שצבעה כבר ניטשטש, וניכר היה שלא ראתה כותלי מכבסה זה ימים רבים. הוא ניקה את חוטמו בתקיעה גדולה והתחיל לדבר במהירות רבה והקול הולך וחזק מאד ונהפך לצריחה עד שהתחיל חוטמו מזיע. בנאומו הבטיח את השומעים שבקשת אלהים אחזה את צעירי ישראל וצעירותיו בכל רחבי רוסיה הגדולה וגם בני חסידים ובחורי ישיבה מתחילים להתנער מחשכת הפאנאטיזמוס. “בחיי היהודים מתהווה רבולוציה רוחנית” – צעק בדפיקת אגרוף על השולחן עד שצנחו המשקפיים מחוטמו. הוא הזכיר בדפיקה גם את המלה “פרוליטריאט” והמשקפיים צנחו שוב, וגם צנחו לשמע המלה “אינטליגנציה”. את צריחותיו סיים בדברי נבואה, שצעדי המשיח “איסוס כריסטוס” כבר קרובים. השם הזה, בשפה הרוסית, הפרבוסלווית, צילצל זר ומשונה במקום הזה עד שנתעוו פני משיחיים אחרים לשמעו. עלה זכר דגלים מנפנפים בתהלוכות דתיות וצילצול פעמונים מבשרי אימה ובעתה ללבות יהודים. השמד נגלה פתאום בכל עירומו.

אחרי תפילה קצרה הקיף הקהל את הצעיר, שתחב את שתי ידיו בכיסי מכנסיו, התרומם על בהונותיו וירד, התרומם וירד בקריאת “טאַק! טאק!”¹³

“גובוריש פו רוסקי?”¹⁴, שאלהו “משיחי” אחד, בכדי להראות את ידיעותיו הפילולוגיות.

וזקן אחר סר מפניו במשיכת כתפיים וטען באכזבה:

“השמעת מימיך? אדם חי כל ימיו ברוסיה ולא ראה את העיר זלאטופול!”

אחדים השתמטו ממנו וקרבו לבן־טובים, לחשו על אזנו כזבובים טורדים. הוא תחב בכל פעם יד לתוך כיסו וחילק מטבעות, שקבץ מטוב לב בין נוצרים בשביל “האחים משיחיים”, נוסף על שכרם שמקבלים הם מהמיסיון מדי שבוע. בעמל רב בקע לו אחר כך דרך ביניהם ועזב את הבית בלווית הבחור מרוסיה.

“הרימה תאכל אותם!” קילל אחד הזקנים שיצא בידיים ריקות.

“הלואי”, הסכים שני באנחה.

ושלישי בא בהצעה:

“רבותי, חסרים אנשים למנין בכל בוקר בבית אבל; שילינג ליום, מלבד כוס יי”ש וקינוח. מי ומי ההולכים?"

ההצעה נתקבלה פה אחד.

ז

אהרן התחיל לשמוע לקח מפי בן־טובים ומפי ברגר. מלבד התורה שקיבל מהם התחיל לקבל גם מטבעות זהב מדי שבוע בשבוע.

יום יום היה יוצא מהמיסיון בקללה על שפתיו, אבל יום יום היה חוזר ושב, בהתנחמו שעדיין יש לו די שהות “לירוק על כל הענין”. בסתר נפשו ידע אמנם שהגורל כבר הוטל. עצלותו לעבודה, שאיפתו לנקמה וטבעו לבעוט ולהכאיב – כל אלה דחפוהו אל האבנטורה של שמד; אבל יחד עם זה התקומם בו רגש עיוור חריף נגד צעד זה. קול דמיו הישראליים שאגו אליו והשביתו מנוחתו והוא עמל להשתיקם ולרמותם שסוף סוף יצא מהנסיון בשלום. או, בבוא שעת פרשת דרכים אחרונה אז יוכיח למשומדים שטעו בו טעות מרה.

הם סבבוהו בכחש, העמידו פנים, שאין בלבם כל ספק שבחר בשמד מתוך הכרה עמוקה. הם התפארו לפני הנוצרים, תומכי המיסיון, שיהודי מלומד גדול, מי שהיה לפנים רב ברוסיה, החליט להקדיש את נפשו לנצרות והתמסר להפיץ את “הבשורה” בין אחיו בני עמו. הוא היה לגיבור היום. והכל החניפו לו. פעם הבהילוהו לבוא לפני סיר אנדריו בעצמו, שהביע לו רגשי התפעלותו והערצתו על מעשהו, תופף על שכמו, כמו שהיה רגיל לעשות לחיל שהצטיין בשרותו, ותחב לידו מטבעות זהב אחדות, בהתנצלו שכפי ששמע הורס מצבו על ידי זה שנדחה מבין אחיו ערלי הלב ואטומי האוזן.

המיסיונר שתום העין לא חדל מלהסתובב סביבו כדבורה מסביב לפרח, בהבטיחו אותו שעתיד גדול ומזהיר נשקף לו.

כך עברו עליו שבועות אחדים עד אשר התחילו להזכירו שעליו לקבוע את יום ה… טבילה. אהרן מצא לו אמתלאות שונות לדחות את הדבר, עד שפעם קרא אותו קנדלמן אליו ובדפיקת אגרוף על השולחן דרש מאתו למהר בדבר ולקבוע את הזמן בלי כל תירוצים.

לכתחילה עלה על הדעת לערוך את “הטבילה” בצ’רץ' ביום ראשון בשבוע, במעמד קהל המתפללים ברוב טכס. כך רצה סיר אנדריו. אבל המיסיונר לחש על אזנו של בן־טובים, שיש סכנה בדבר, מפני שאי־אפשר לסמוך כלל על ה“בריון” עד הרגע האחרון ועל כן הוחלט לערוך את זה באחד מימי החול במעמד מקורבים אחדים.

כל מה שהתקרב היום כבד עליו רוחו יותר. הוא חש את עצמו כאדם המתכונן אל ניתוח מסוכן. הוא המעיט בדיבור והתהלך משמים וקודר מבלי דעת נפשו.

באותו בוקר דפקו בשעה מוקדמה על דלתו המיסיונר והבחור מרוסיה. אהרן קם ממיטתו אחרי ליל אי־שינה בפנים נזעמים. הם נכנסו לתוך חדרו באותה הזהירות והנימוס שנכנסים לתוך כלא אסיר שנידון למיתה, באחרון של חיים. המיסיונר העמיד פנים כאילו סר אליו רק על פי מקרה, עבר דרך הבית וסר לו. הוא דיבר על מזג האויר, המבשר בוא האביב ואחר כך בדק את ארון הבגדים, דפק עליו באצבעות והתעניין לדעת אם מעץ סומק הוא או אם לא, עד שבא סוף סוף לידי החלטה, שבוודאי עצו סומק הוא. הבחור לא יכול להתאפק ובזמן שאהרן התלבש התחיל לנאום על חשיבותה של השעה הגדולה, שדפקה היום בחייו והבטיחו שכל האידיאלים הגדולים מתחילים תמיד מקומץ אנשים וההמון נגרר אחריהם לאחר כך. המיסיונר רמז אליו שיפסיק את הנאום והשיאו לדבר אחר.

אהרן לא דיבר דבר ורק קילל נמרצות את כפתורי השרוולים, שלא ידע מקומם איה, כאילו הסתתרו בכוונה ולא רצו להיות עדים בדבר, ואת הצווארון הקשה ששני קצותיו לא רצו לגשת זה אל זה, כאילו ניצו ביניהם, ושאף רוח בכבדות.

כשבא אהרן אל המיסיון בחברת שני מלוויו כבר מצא שם את קנדלמן, בן־טובים, ברגר ואחרים לבושים בגדי חג כ“מחותנים”. הם סבבוהו, לחצו את ידו ויחדיו הלכו אל הצ’רץ', שפי דרכו על רצפתו, כמתגנבים בתוך שלווה זרה, קרירה ואפלולית וישבו בדממה על ספסל שבשורה הראשונה מול הבמה. תיכף נלוו אליהם אנגליות אחדות דקות־גו ומצומקות־פנים עם הבעה של יראת־שמים בעיניהן ואחריהן נכנס סיר אנדריו בנקשו בשני מטותיו. הואר בחשמל ואהרן ראה סביבו פנים מחיכים, עיניים נטויות עליו בחיבה ואזניו הקשיבו לחש דברי נועם. הרקות דפקו והעיניים יגעו והוקטנו. רגע עלה על לבו להשתמט ולברוח, לברוח טרם עבר מועד, אבל לא קם בו רוח לעשות את זה ואז מילאה את לבו תפילה אחת: הלואי שייגמר הדבר, הלואי שיעבור. ה“שמש” בגלימה שחורה עם פני קברן חילק “סדרי תפילה”, ומימין הבמה, דרך פתח בלתי נראית הופיע, כאילו ביצבץ מהקיר, איש זקן ב“קיטל” לבן בעל פנים דקים, אציליים, נתונים בתוך מסגרת של שערות כסף ארוכות, ואחריו שני משמשים בבגדי כהונה. הקהל קם על רגליו. סיר אנדריו וקנדלמן ניגשו אל אהרן והוא עמד בתווך בין שני שושביניו. צעדו יחד שלשתם צעדים אטיים לקול זמרתו של האורגן, הנמשכת מכלי נשימתו הענקיים, הובילוהו עד הבמה, השאירוהו לבדו ונסתלקו. ניגש הזקן לסדר העבודה וקולו טהור וחד־גוני השתפך במהירות והד נטפל לו ומלא את הבית, כאילו זורם הקול מהקירות, כרע הציבור בתפילה וקם. כרע אחר־כך אהרן לבדו על דרגש אצל הבמה, הוגש מים בפך אבן, היזה הזקן מים על ראשו, גירש רוח הטומאה מתוכו, קידשו וטיהרו וכך אמר:

“הריני מטביל אותך בשם האב והבן והרוח הקדוש, אמן”.

האורגן יחד עם הציבור ענו לעומתו אמן.

אהרן חש ירידתן של טיפות מים על ערפו ועל גבו. היה לו הרגש כאילו חרתו חורתים בבשרו תו עמוק בשפוד מלובן והוא התאפק בכל כוחותיו לבלי הושיט יד לנגב. הוא קם והזקן התפלל שוב וסיים את העבודה בברכה והציבור ענה אמן. האורגן זימר לקול ציפצוף נשים. הזקן לחץ את יד אהרן ונשא נאום קצר, שבו הילל את מעשיו והודה לאל בורא עולם שהתווה לו את הדרך הנכונה ללכת בה. ושוב סבבוהו כולם בפנים שוחקים וידים חובקות וכתום הכל חש כף פעוטה, יבשה; כף ליידי קטנה אחוזה בכפו ושפתיה דובבות בגלותן זהב שניים:

“או, יוּ אַר רילי ספלנדיד”¹⁵.

הוא נפטר משם ויצא להיות לבדו, נשם מלא חזהו את אוירו של חוץ. אבל תיכף הדביק אותו הבחור מרוסיה, נטפל אליו כצל, והתחיל שוב לזמזם באזניו בחום ובהתלהבות על ערך היום הגדול, “יום הכפורים” שבחייו, בדפקו כפעם בפעם על שכמו ובקראו לו אחא. אהרן הקיץ פתאום, הפנה אליו את פניו, עמד רגע כלפיו והסתכל בו ובתפשו בדש מעילו בשתי ידיו התחיל לטלטלו הנה והנה בכול כוחו:

“מנוול! למה נצמדת בי כעלוקה? לעזאזל! שומע אתה, מנוול? לעזאזל!”

הוא דחף אותו מפניו בחזקה אל קיר בית. המשקפיים צנחו מחוטמו וזגוגית אחת נשברה לרסיסים. הלז הרים את המשקפיים, הושיטם ביד רועדת ובקול רוטט טען:

“המשקפיים, ראה מה עוללת למשקפי”.

זמן רב התהלך אהרן ברחובות, נהם וקילל. רגליו הובילוהו לבית תפילה. הוא פתח את הדלת בחשאי והציץ פנימה. איש לא היה שם. הוא נכנס ועמד באמצע הבית. קווי שמש נחו בנשיקה רועדת על זהב האותיות של הפרוכת. אינטימיות לבבית זרועת מנוחה ובטחה נשמה בחלל. בצעדים אטיים, על ראשי בהונותיו, כחרד ממי שהוא לבל יגלה דבר מציאותו במקום הזה; התקרב אל ארון הקודש, הושיט יד לגעת בו, אבל תיכף שבה אליו רועדת. צף זכרון ליל חושך בעיירה רחוקה; איך שפתח ארון־קודש בבית־תפילה; איך שדלתותיו נאקו בבואו להשבית מנוחתם בשעה אי־רגילה; איך שרץ אחר־כך באפלת ליל ותחת מעילו חבוי כתר תורה; איך שהפעמונים נקשו על לבו בלשונותיהם זהב, נקשו ומלמלו בתלונה: לא תגנוב! לא תגנוב! לא תגנוב!

הוא התחיל להיסוג לאט לאט אחורנית. גופו רעד והתרחץ בזיעה קרה. נדמה לו שעוד מעט והפרוכת תתרומם מאליה, תיפתחנה הדלתות ואותיות חיות, חרותות אש תמלמלנה: בוגד! בוגד! בוגד!

רגש של יתמות תקפהו. הוא התגולל בנעוריו בבתי תפילה. הם היו מקלטיו בימי שחרותו עד שנהפכו לחולין בעיניו, אבל הפעם חש כאילו התפרץ לתוך רשות זרה ומשבית טוהר שלוותה. הוא מיותר פה עכשו. נדמה לו שהמקום רוצה להקיאו מתוכו. בחפזון יצא משם וחרף את עצמו:

“משומד! משומד! משומד!”

הוא סר לבית מרזח והריק לתוכו בקבוק יין. הדם רתח במהירות ובלב התעורר רגש לנקום, לשפוך זעם ולהכאיב. הוא שם פניו אל המיסיון.

הוא מצא שם את בן־טובים, את ברגר ואת המיסיונר ואחדים מה“מחותנים”. הם באו לקראתו לקדם אותו ב“ברוך הבא”, אבל בראותם אותו נרתעו אחור. הוא עמד לפניהם חיוור וקמוץ אגרופים רוטטים. הוא התכונן להתנפל על המיסיונר, אבל הלז נשמט בחפזון בהיותו נכון לזה. אהרן חטף מהשולחן ספרים ועתונים, קרעם ומרטם, זרקם בפני האנשים האילמים מפחד, שהתכנסו אצל הדלת, הרים כסאות ושברם וקרע מהם אברים אברים וצעק:

“משומדים! חוטפי נפשות! בוגדים!”

בן־טובים ניגש אליו, הניח את ידו על שכמו ובלטפו אותו קרא בטון טרגי:

“מבין אני לרוחך! יודע אני את המתהוה בנפשך. צערך צערי, אחא”.

למחרת שלח אהרן חבילה לחותנו: “ברית חדשה” בעברית עם צלב מצויר על שערו ועם כתובת:

“יוסל דויד, האופל יקח אותך ואת כל הנלווים אליך. השתמדתי”.

ח

כעבור ימים אחדים כבר נמצא אהרן על דוכנו בווייטצ’פל.

בנטות היום, כשאנשים יוצאים מעבודתם והרחוב שוקק. היו אהרן והמיסיונר מופיעים בקרב רחוב מוקפים “פנסיונרים” אחדים משל המיסיון.

המיסיונר מוציא ספר קצר ועב – התנ“ך כרוך יחד עם ה”ברית החדשה" בשפת עברי־טייטש – ועולה על שרפרף לדרוש. הוא אינו רוצה בהרבה. רוצה הוא בדבר אחד, רוצה הוא רק שיבארו לו פסוק אחד בזכריה:

“אוּנד איך ווערדע אויסגיסען אויף דאס הויז פוּן דויד אונד אויף די זיצער פון ירושלים איין געמיט פאָן לייטזעליגקייט אונד געבעט אונד זיע ווערדען בליקען צו מיר וואַס זיע געשטאָכען האבען אונד זיע ווערדען אויף איהם קלאגען ווי מאַן אויף דעם איינציגען קלאגט אונד זיע ווערדען ביטערען אויף איהם ווי מאַן אויף דעם ערשטלינג ביטערט”¹⁶.

פסוק זה אומר כולו דרשני. את מי דקרו? מי הוא היחיד? מי הוא הבכור? ומה ענין בית דויד ויושבי ירושלים לכאן? שאלות אלה לא נתנו לו מנוחה ימים ושנים.

אברך אחד בעל זקן של עז שחורה ופנים כמושים, מוארכים עם עור של צבע זיתי, עומד כלפיו בעיניים סגורות ובראש מורכן כמקשיב ברוב ריכוז והתעניינות וידו אוחזת בזנב זקנו שתחב לתוך פיו ולועסו; נושך קצות שערותיו ויורקם מפיו.

עינו של המיסיונר מופנה אליו באי־מנוחה. מרגיש הוא בו שלא אדם מן השוק הוא. תלמיד חכם בוודאי. את אלה הוא חרד ביותר. לבו מכיר שיצא בכלים דלים, שאולים והוא ירא פן יביא אותו הלז בין המצרים, “ידחקהו אל הקיר” ויוכיח לו את בערותו לעין כל, כמו שקרה לא אחת. הוא משתמט מלבאר את הפסוק, מגבב מלים על מלים, מדבר שלא מן הענין, בתקווה שביניים ייפטר הלז וילך לו לשלום, אבל האברך עומד לו בעיניים סגורות, לועס זקנו ואינו זע.

יהודי אדמוני נדחק ומתקרב כשהוא נושם במהירות דרך פיו, כאילו בא בהול מדרך רחוקה אל המיטינג. רוצה הוא לשאול שאלה. שאלה חשובה יש לו לשאול.

המיסיונר שמח הפעם על ההפסקה, שהוציאה אותו מן המיצר והוא גוחן אל האדמוני בפנים שוחקים:

“שאל, ידיד, שאל”.

“רוצה אני לשאלך בעד כמה מכרת את נשמתך לשמד”.

הנאספים צוחקים. השואל מחייך בהנאה מרוב חכמתו ומביט סביבו כמנצח.

“הוי, ר' יהודי יקר”, משיבו המיסיונר במתיקות, “כלום כה חשוב אני שהמיטינג יטפל בי ובמצבי?”

אבל בזמן שהמיסיונר מחניף לקהל שומעיו, מראה מידת סבלנות ובדברי רוך ומחמאות ליהדות עולה לו לשום רסן לרגשותיהם ולהשתיקם, היה אהרן מופיע תמיד בתור “מוכיח” קשה. מהחוברות והעלונים של שמד ומדרשותיהם של קנדלמן וברגר לקק רק את הארס. הוא מנאץ את דת ישראל ומנהגיו, בורר פסוקים חריפים מהנביאים וזורקם בפני הקהל כגיצים לתוך אבק שריפה.

דבריו מעירים התמרמרות עזה.

“שמע נא פרזיט”, מפסיקו פועל אחד, “כלום חולה אתה למצוא לך איזה עבודה ככל האנשים הישרים?”

“בוגד!” צועקת לעומתו ריבה בשרנית בעלת שפם.

“עוכר ישראל!” מצפצף יהודי עם עיני תרנגולת ליאות ולחי צבה, כאילו הוכה זה היום בידי אשתו.

“חוטף נפשות!” צורחת יהודיה הרה בעלת פנים משולהבים ופרועת שער עם חוטם בתבנית בולבוס, כששני ילדים קטנים אוחזים בשמלתה המורמה על ידי בטן גבוהה ומייללים למראה אמם הנרגזה.

אהרן חוגג למראה הקהל הנסער והפנים המרוגזים והכועסים. זה מוכיח לו שחיציו קולעים אל המטרה. החירופים שהם משיבים אל חיקו מגרים את דמו עד לידי הנאה חריפה. בלבו מתגברת התשוקה לעקוץ עמוק עמוק, הוא מגדף את מערכות היהדות ומשים לאל את קדשיה. הקהל חורק שן, המהומה הולכת וגדלה. מתערבים קולות יחד. הוא צועק והקהל צועק לעומתו. אגרופים מושטים רועדים באויר. איזה נער זורק בתוך המהומה תפוח רקוב אל פניו. ההמון הולך וגדל. נוצרים אחדים מתעכבים, עומדים מן הצד, מחקים את תנועותיהם של ה“אייזיקים” וה“סולומונים” וצוחקים. המיסיונר מושך את כנף בגדו של אהרן ומפציר בו לרדת. מתקרב פוליסמן בצעדים אטיים ובוטחים. הוא בוקע לו דרך בין ההמון ועומד באמצע המעגל משכמו ומעלה גבוה מכולם. פניו השלווים ומבט הביטול שלו פועלים כסם מרפא על העצבים הנרגזים ומפכחים את הקהל.

כך נגמרים תמיד המיטינגים שלו בסקנדלים. לאט לאט הוא מתחיל לקנות לו פירסום ברחוב היהודי. לפעמים רצים אחריו ילדים בקריאות בוז, או יש שאשה מראה עליו באצבע:

“פנו דרך, המשומד בא!”

בידעו עד כמה שנוא הוא המשומד, הרי מקדים הוא בשנאה. כשהוא נפגש עם אנשים אז חושב הוא: לוא ידעו את האמת כי אז הלא סרו מעליו בבוז, וזה מקומם אותו נגדם מלכתחילה וממלא את לבו ארס שנאה לכולם, שנאה המתחילה לקבל לאט לאט אופי גזעי. הוא רואה את התהום המבדיל בינו ובין עמו והוא מתאמץ להעמיק תהום זה יותר ויותר.

במיסיון היה אחרי השמד לכוכב נופל. הכל שוטים מפניו ואפילו פני בן־טובים אינם אליו כתמול שלשום. המיסיונר בא יום יום בתלונות, שבדרכיו הוא ממיט רעה על המיסיון, וקנדלמן הזהירו כבר לא אחת, שאם לא ייטיב מעשיו ולא יתאזר בסבלנות הדרושה בשביל ה“תעודה הקדושה”, אז ינער כפיו הימנו לגמרי. אהרן מלא התמרמרות. הוא רואה שהרבה מתקוותיו שתלה בשמד נתבדו ובלבו מפעפעת משטמה רבה ל“אחים”.

פעם קרה דבר שגרם לידי אי־נעימות רבה למיסיון. אהרן עמד ודרש ברחוב וכדרכו תמיד התחיל לנאץ את הדת היהודית. צעירים אחדים התלקטו סביבו ובאו אתו בריב והוא האשימם ב“חוצפה יהודית”, שאין לה, כידוע לכל, כל מחסום וכל גבול. הריב נהפך עד מהרה לתגרה, שדרשה התערבותה של הפוליציה ולמחרת נקראו למשפט אנשים אחדים וביניהם גם אהרן בעד עוון הפרעת הסדרים ונענשו בקנס.

מאורע זה הדגיש את הסאה. אהרן נאלץ לצאת מהמיסיון.

בעזבו את הבית חדלו לדפוק לבות שעונים אחדים בארגז שולחנו של ברגר. הם נעלמו יחד עם אהרן.

ט

שנים אחדות חלפו מני אז.

במשך שנים אלה הספיק אהרן להשתמד פעמים אחדות. הוא היה לקתולי בווינה, נהפך שנית לפרוטסטנט באדינבורג; בגליציה היה שוב לקתולי וברוסיה היה לפרבוסלווי.

בתקופה אחת אפשר היה לפגשו בתחנות של מסילת ברזל שבכרכים הגדולים בתחום המושב, בנהלו שם תעמולת שמד. באולם המחלקה השלישית, ספוג ריחות חיילים ואיכרים, השטוחים על רצפתו עם צרורותיהם ועם נשותיהם חשופות שדיים ליונקים, כאילו מחלבות הפקר הן, שכל דצריך ייתי ויחלוב, היה אהרן עומד ודורש, מוקף יהודים אחדים, המחכים למסע ומתוך שיעמום נקהלו סביבו, או שאיזה סרסור או סוחר־מוכר, המצוי על התחנה מתעכב ומטה אוזן לשמוע איך שהמשומד “מטפס לו על הקירות”. יש שאיזה איכר ניגש, ניצב בפנים של תם ובפה פעור, משתאה כשהשם של ה“משיח” והורתו יוצאים מפורש מפי ה“זשיד”, מבלי דעת אם מותר או אסור לו להצטלב, ומסתלק בגרידת קרקפתא.

פה, במקום הזה, הכיר אהרן בכוחו כי רב הוא. או, פה אין עורכים סקנדלים. יכול הוא לדבר מה שהלב רוצה ואיש לא יפריעהו. לא הרי קיוב כהרי לונדון. הוא עמד על גשר ברזל. הכנסיה הפרבוסלווית השלטת מגינו ומשענתו היא. בכנסיה הפרבוסלווית אין מתעללים.

התהום בינו ובין בני עמו גדל ברוסיה שבעתיים. פה נוכח באופן עוד יותר בולט וחריף, שבעיני העם הנהו אבר רקוב ותלוש ואיבת עולם הושתה בינו וביניהם. רעל של משטמה אל היהודים והיהדות היה שותת תמיד מדרשותיו, אבל שומעיו היו עומדים מחרישים, כאילו גזרה על עצמה הנשמה היהודית שבהם לעמוד בנסיון ולהתענות על ידו בלי מחאה; כי די לו שיכיר הבעת לעג או אפילו צל של שחוק בפני איזה יהודי, בכדי שיזכירהו שחילול הדת השלטת גורר אחריו מאסר וגלות סיביר; או שיפנה בשאלה, אם הפספורט הוא בסדר, מפני שהז’נדרם נמצא רק במרחק של צעדים אחדים. המובן? כן, מובן. לא בכדי חוורו הפנים ורעדו הברכיים של האיש, שאליו הדברים מכוונים, ולא בכדי נסוג הלז לאט לאט, השתמט ונמלט בעוד מועד על נפשו.

בליל לבן אחד שבסוף חורף, חזר השמש הזקן ר' יוסל דויד מבית התפילה אל ביתו. הוא צעד צעדים קצרים תמוך על מטהו ואנחת חולשה לוותה כל תנועה. השנים האחרונות כפפו את גבו, כיווצו את גופו והראש הביט מטה, כמבקש לו בלי הרף אחוזת קבר.

בדרכו נתקל באיש אחד, בעל זקן שחור, שניצב כלפיו והסתכל בו.

“ערב טוב”, בירכהו ר' יוסל דויד, בהרימו אליו את עיניו הכבויות והדולפות.

“שנה שחורה עליך, תרח זקן”, ענה הלז בקול רותח מחמת נקם.

אימה חשכה נפלה על השמש הזקן. הוא הכיר את הקול – קול אהרן. כן, אהרן ולא אחר. הוא אזר שארית כוחותיו ומהר לסור מפניו, לווי קללות וגידופים.

ומאז קדרה העיירה, כאילו באה עליה מגפה. אהרן התאכסן במנזר שבתוך היער, וביקוריו בעיירה היו תכופים. היהודים הנפגשים אתו היו עוברים את הרחוב לבלי הסתכל בפניו; הנשים היו שולחות אחריו קללותיהן דרך חלונות ופתחים וקונדסי הרחוב היו מלווים אותו בשירה:

שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ

בִּים בִּים בָּם.

וְתָעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ

דִּין דִּין דָּן.

כִּי חֵרֶם הוּא

הוּא הוּא הוּא.

הנשים היו מתנחמות, שחסד עשה העליון עם חנה, שלקחה אליו לפני שובו של אהרן, בשביל שלא יראו עיניה את גודל הכלימה. ברוך הגיבן לא הרהיב לצאת מחוץ לשער בית התפילה, וכשהיו מזכירים את שם המומר היה מתכווץ כולו לתוך גבו ומתקטנטן, עד שהיו ידיו מגיעות לארץ.

פעם כשליוו ילדים את אהרן בשירתם, דלק אחריהם ובתפשו אחד מהם היכהו עד זוב דם. בשובו בלילה אל המנזר, נפגש בראש היער בזוג עיניים, שנחו רגע על פניו, ותיכף ירד על עינו אגרוף חזק כמטיל ברזל, יחד עם הקריאה:

“הרי לך בעד הכאת ילד יתום!”

עיני אהרן חשכו ורגליו פקו. הוא נשמט חסר־אונים על האדמה ביללה מחונקת, ומיד הפריע את דממת הלילה קול צועק:

“הצילו, אנשים פרבוסלווים! הז’ידים הורגים! הצילו!”

עמדה עגלה ושני “פארובקים”¹⁷ קפצו מתוכה וניגשו אל אהרן ואחריהם ירד מהעגלה בריטון איכר זקן עם פנס בידו והאיר את פני המוכה, בנעצו בו עינים בוחנות, משקיפות מתוך סבכי גבות לבן. אהרן האהיל בידו על עינו הצבה והתחיל להתאונן, שהיהודים קשרו קשר להתנקש בנפשו על המירו את דתו בדת הפרבוסלווית. הזקן עמד רגע, משך כתפיו ובהסבו את פניו אל שני הצעירים, שעמדו מחשים ומייחלים למוצא פיו, קרא:

“צורה לו כ’באבא'¹⁸! שד!”

כ“באבא!”, חזרו הצעירים בצחוק.

כ“באבא ממש!”, הוסיף הזקן וסר מפניו בביטול.

ובנסוע העגלה סיים אגב יריקה:

“טפו, שד!”

אהרן שם פניו אל המנזר, עמד והניף אגרוף מול העיירה ודמו שאג:

“חכו! יום נקם ושילם יבוא! או, הוא יבוא!”

בחג הפסח, שחל יחד עם החגא שלהם פשטה שמחה בעיירה. להקת אקרובטים, אנשים ונשים צעירים, הופיעו לבושים בבגדי צבעונין צרים, רקומי כסף וזהב; נעצו עמודים. ענקיים בטבור הרחוב, מתחו על ראשי העמודים חבלים וטיילו ורקדו עליהם, עמדו בראשיהם למטה ובכפות רגליהם מול שחקי אביב חדשים והראו מעשי להט שונים. כל העיירה יצאה לראות בפלא הרב ורבים התכנסו מהכפרים הסמוכים. רצי שמש של פסח זהרו באלמוגים המגוונים של בתולות ובמגפי לכה של בחורים, שמילאו את הכיכר צוהלים ומתפנקים בממתקי חמץ. מחנה צוענים באו על סוסים טסים, בכובעים מוּטים הצידה ויצאו במחול לזמרת הרמוניקות וקתרוסים ולשירות פרא מגרות. על מעקות הבתים ועל יד מבואותיהם ישבו משפחות יהודים בדלים ובעיני עגמה ליוו את השמחה לא־להם. אצל חלון פתוח ישב בביתו רב העיר, צמח־דויד, בחברת בעלי בתים חשובים אחדים, גמע תה בהפסקות והחליק את כסף זקנו מתוך הרחבת הדעת של יום טוב, הציץ־ולא־הציץ אל הרחוב ואל הריקודים על החבל.

“מזיק ממש!” לא יכול להתאפק פעם מלהביע את התפעלותו, “איך שהוא מסכן את נפשו. פלאי פלאים!”

“רבי”, העירו אחד מבעלי הבתים בזהירות כבוד, “לא זכר אלא נקבה היא”.

“מה אתה סח? במכנסים?” קרא הרב מבוייש והוריד את פניו אל זקנו.

הוא קם, היפנה את הכסא וישב בגבו אל החלון מיצר ודואג על שנכשל חס ושלום בעבירה.

השמש התחילה להתרחק מהמחזה וענדה ארגמן את כיפת בית התפילה לנוצרים. אצל גדרו עמד באותה שעה אהרן והביט אל הכיכר מרחוק. הוא נשא צמיד על עינו הימנית לכסות את הפצע השחור־שחום סביבה, מהמכה שהוכה לפני ימים אחדים באישון לילה.

פתאום עברה על ידו אשה מיללת וסופקת כפיה.

“מה קרה?” שאלה אהרן מתוך סקרנות.

“הוי, גוזלי, אנדריושה שלי”, יללה האשה בנגבה את חוטמה בסינרה, “הוי, בר בטני היקר! מאז הבוקר יצא ולא חזר. בשוק וברחובות ביקשתיו ואיננו. רק אלוהים הוא היודע את הקורות אותו. אנדריושה שלי!”

“בן כמה הוא אנדריי שלך?” שאל אהרן.

“בן שלש ואולי בן ארבע, באטיושקה¹⁹ הוי, אנדריושה, איכה ילדי?”

אחר, הירהר רגע, הניע שכמיו ואחר כך אמר:

“בעונה זו של שנה דרושה השגחה מיוחדה על ילדים. התביני, אמא? פני אל השמש של בית התפילה ליהודים אולי תצילי מענה מפיו אודות אנדריושה שלך”.

האשה הביטה בו רגע, מתאמצת לקרוא בפניו את הכוונה הצפונה בדבריו ותיכף התרחבו עיניה וסרה מאתו בצריחה.

אהרן ראה מרחוק איך שגלי אנשים התחילו לנוע באי־מנוחה כבסערה. לאזניו הגיעו קריאות, צעקות, שריקות, שהתבוללו יחד להמולה גדולה אחת כנהמת ים. השאון הלך וחזק מרגע לרגע והתערב אחר כך עם קול מפץ ואנקת זגוגיות נופלות לרסיסים. הוא עמד בפנים חיוורים וידו מיששה ברעדה את הצלקת החרבה שעל לחיו ונכנס אל בית התפילה פנימה.

השמש נשקה ברחמים את ראשי היער חולה אביב וירדה. רזי נצח עגומים התרפקו על דליות אילנות מכוסי נצים חדשים כילדים מוכי אדמת.

שתיקת בין השמשות הופרעה בלב יער על ידי שעטות סוס, שנשא עליו צועני זקן, עם פנים שחומים מנשיקת רוחות. אל חזהו התדבק ילד ישן כבן ארבע עם דמעות קפואות על לחייו ובאחת מידיו חתיכת חלה. הצועני הביט בסיפוק נפש על הפעוט הגנוב וחייך:

“ממזר!”

הרחק הרחק מסוס ורוכביו רעשה העיירה, השתגעה העיירה.

בין אור וחושך, בין יום ולילה, כשהייתי שוכב גלמוד בחדרי בעיניים עצומות, מתנמנם למחצה וער למחצה, וצללים אילמים, עגומים התחילו גדלים ומתמתחים – היה נדמה לי במראה כאילו ענן כבד אדמדם־כהה נגרר וזוחל וזוחל. מאחורי החורש יאתה, ישתרע יתרחב ויבלע הכל, ואז יתהווה אותו הדבר האיום המקפיא את הדם והמסמר את שער הראש.

חיוורים ונדכאים התנודדו הבריות, נוטים אוזן ומקשיבים רב־קשב לכל רשרוש קל, לכל עלה נידף. בחשאי התגודדו כנופיות קטנות, התלחשו. הנה טען־טען חד מהם באיזה מין קול רועד ומשונה, הורה בידיו – ובלחש, בראשים מורדים פנה לו איש איש לקרן־זוית שלו, איש איש ופצעו בלבו.

ליצנותא, בדיחותא כי נשמעו, והיה צילצולם גס וקשה וצורם, וצחוק כי התמלט אל האויר והיה כולו קטוע, היסטרי־חולני, דומה להמיה, לגניחה, ונפסק נפסק באמצע, ופחד ורהה האדם מפני קולו הוא. כעצם נתקעה כל חתיכה וחתיכה בגרון, לא לבלוע ולא להקיא. נראה בעליל, כיצד יתחפש איש בפני אחיו, כיצד רע מעמיד פנים לפני גבר עמיתו, מחזק את לבו וכובש בתוך תוכו – ולא נודע לו לעצמו משום מה. רגע, מעוף־עין – ויפקע המיתר, ומן החזה פנימה תתפרץ למרחב נאקת־פרא איומה ועצורה ותערה מן הנפש הדווּיה כל המכאובים המענים והמדכאים.

חבקו וכיווצו אמהות את ילדיהן אל לבן ביתר חיבה ונאנחו חרש, וילדים התחבאו בחיק אמותיהם ברתת. נדהמות התהלכו בתולות יחדיו, עדרים עדרים קטנים, מכורבלות במעטפות גדולות, ובעיניים בולטות ואילמות התבוננו מַשמים לצדדין. דפקו הלבבות: כה קרובות וכה חביבות היו. נלחצה אשה אל אחותה, התדבקה אשר ברעותה, וזוגות זוגות ישנו בשלמותיהן צמודות.

המולת הרחוב הרגילה, תיבת־זמר של מחזיר על הפתחים, צעקת־ילד, צילצול מרכבה, שריקת מסע, המית חליל של פבריקה, מנגינת־פסנתר בבית השכן הנוצרי – כל אלה הקולות הפחידו, גירו את העצבים ושוועה חודרת נשמעה בהם ללב ודברים מאיימים והתראה רבה.

ובהיות השמש לבוא, והכיפה של בית־תפילתם שטופה בארגמן ובאש מן הקרניים האחרונות, והפעמונים אשר מתחת לגוּלה הגאיונה הלזוּ התחילו מצלצלים בם־בם־בם, נפלה על הנשמה אימה חשכה גדולה: נכר, נכר, נכר. והתפשט הד ופיעפע בכל פינה: נכר, נכר. וזעקה אבן מן הקרקע: נכר, נכר. וענה לו הלב וחש הלב, כי הכל זר ונכרי כל־כך, ולחצו הידיים את הרקות הדופקות, והִבְעית הליל הקושמרי הבא, ליל ארוך ללא שנת וללא מרגעה.

נכר, נכר.

פעם אחת תעיתי ביער; בדממה רחשו האילנות, ליבלבו הדשאים והמה הנחל; הכל התעמק בסודות וחלומות ואָרג אגדה חדשה ונוגה – ואברח משם ביראה. רחוק ומוזר היה זה, רחוק וזר.

זר, זר.

ומשנכנסו הלילות, אותם הלילות הלבנוניים, ירד צער ענקי ועמוק לתוך הלב והכביד את הנשימה, ועלה והציץ הפחד מכל פינה, ואנה ואָבל בקרב, והעיקו ארבעת הכתלים כקבר צר ואָפל.

אני הייתי מתנודד כל אותן הלילות עם רעי, ברוּק, שבעת האחרונה לא שמעתיו מוציא הגה. איזו עלטה מוזרה, ששינתה את צורתו לגמרי, פרשׂה את צילה על פני כולו. גץ קר קדח בעיניו, שדחו ומשכו.

דוממה טיילה הלבנה והשקיפה על הרחובות הריקים, דוממה ועצובה, כאילו השתתפה בכל הצער השוכן בלבבות וכאילו היתה באורה הלקוי והחיור מעין בבואה לצער זה. מכוּוצים וחבויים בצילם ניצבים הבתים ועיניהם השחורות מביטות אל הרחוב בחשד. מאיזה חלון עולה לרגע ראש מסובך – ומתעלם. אנחה עצורה מרפרפת בדומיה. מאיזה מרחק מגיעה המולת מסע הזוחל ומתפתל כנחש על הפסים, רועד הד חרש מעולם אחר, במקום שם החיים הומים, רועשים, במקום שמצלצל ופועם צחוק כסף מֵחָזֶה מאושר, במקום שבני־אדם חורין אוחזים משוט. שטים בסירה מול ירח יקר הולך, שרים שירה חפשית המשתפכת על פני בדולח הנהר… וכאן – כאן נעולים האנשים בבתיהם כבקבר, גרוע מבקבר, מתלבטים מפינה לפינה, אינם מוצאים להם מקום, רואים את המות עין בעין, חזיונות נוראים, ביעוּתי לילה, פנים חמרמרים, נפשות מורעלות, חיים רצוצים, ילדים שנזדקנו, ומפני מה? בשביל מה? לאיזה צורך? וחרוק חרקו השיניים, התנופפו האגרופים, ומוזרה היתה הדממה, וגדל הפלא, שכל אלה הבריות שותקים, מסתירים את יסוריהם העצומים ונושאים אותם בקרבם. היכן היא אותה השאגה, שהיתה צריכה להבקיע שחקים, להרגיז תבל ולקרוע ארץ בעוד לא עבר מועד, אולי תשמור, אולי תציל.

ונמשכו וזחלו הימים לאט־לאט, וככל אשר רבו הימים נתרבה הכובד. “יחיש נא הדבר את מעשהו”, חשב איש איש בלבבו, “יהיה מה שיהיה, אך ימהר נא, ימהר”.

ואירע פעמים אחדות, שאמרו, כי כבר התחיל הדבר, ולאחר כך נוכחו וראו שלא היה זה אלא הטעאתו של הדמיון החולני והנגרש – ויגדל הכאב.

ויש שמתוך שינה קפץ איש מאתנו מעל מיטתו, חיוורת־מוות בפנים והשערות מפותלות, ולחצה היד הבוערת את האקדח הקר והחלק.

ישנתי. היתה עלי אותה תרדמת־אלוהים הנופלת לפעמים על אנוש בשעת הסכנה. יד חזקה טלטלתני. הקיצותי וארא לפני את ברוּק. בפניו הכרתי את כל הנעשה. בחוץ התרוצצו בני־אדם מבוהלים. התריעו, רצו ונפלו חד אחדא. הוגפו בחפזון תריסים, נסגרו שערים וננעלו דלתות; הרחובות התרוקנו. מרחוק שמעתי רעש, שריקה, צעקה, התפוצצות־שמשות, יריות תכופות, כגילגול קטניות, מהומה. אנחנו רצנו שנינו ואקדחים בידינו. מן הפחד, אשר שוויתיו לי לפנים, לא נשאר אפילו זכר. נרדפנו; ירינו. ברוּק נתקל ונפל. מעגל של אנשים צמח סביבו ויכתרהו. אנוכי רצתי הלאה. נתערבתי בהמון, והרעש־המהומה בלעני.

פקחתי את עיני. מסביב לי היתה אורה חיוורת ומטושטשת, רק בתווך הוטלו ונפלו על הקרקע כידוני אור מאובקים מבעד לאשנב הקטן אשר מתחת לתקרה המשופעת והנמוכה. ממרחק הגיעה לאזני המיה כהמית דכיי מים השוקקים. נכחד היה ממני איפה אני נמצא ומי הביאני הלום. אף לא אָבה אביתי לזכור את זה. בעומק הנפש הסתתרה איזו הכרה עיוורת שאסון גדול התרחש, ורק לרגעים צפה זו למעלה, הסתמנה בשלימותה, בבהירותה – ותתייצב ערומה וברורה, ונורא היה הרגע ההוא. במהירות הבזק תפסו הלב והמוח את הכל בכהרף עין. אולם מיד שוב גז ונעלם הכל ושוב עלה נד עב ושחור וכיסה והאפיל את הכל ובילבל וסיכסך את חושי, ושוב היה הכל זר ולא־חשוב והמית זרם המים רק ישנתני.

וראשית לא היה וסוף לא היה. ככה נמשך הדבר מימי־עד וככה ימשך זה לימות־עולם ותכלית לא תהיה.

ונורא שבעתיים – ההווה. כל דק – שנות רבבות, כל רגע – אלפי דורות, ותכלית לא תהיה.

לא רחוק ממני ישבה כנופיה של אנשים. אחד מהם, יהודי צהבהב, בלי כובע, בעל שערות מסובכות, שכנראה נמלט לכאן לפני זמן מועט, סיפר בקול מלחשים מן הנעשה ברחוב: הם “עובדים” בשוק זה שכולו עולה בלהבה. הנה הוא מספר גם על אודות אברך אחד, שמצאו מתגולל פצוע ברחוב והביאו הלום על כתפיו, ובשעת־מעשה הוא מורה באצבע לעברי. נבדל מהם בפינה יושב איש זקן וזקן־שיבה ארוך לו, ומגרונו עולים ונמשכים מיתרים דקים בלי תכלה, ומשתפך ניגון ישן, עצב ונשכח. למראשותי – סמוכה וכפופה עלי בחורה בעלת פנים חביבים וחיוורים ושתי עיניים נוגות ועמוקות משקיפות לתוך נשמתי, וחם הוא המבט. כעופות פורחים מרחפות לפני שנות הילדות: ככה הביטה, אלי אמי אז כשחליתי. מתבלבל הכל; אולם נשמתי נחה; כל המתהווה מסביב אינו נוגע לה ונדחף ממנה כאֶשד המים הזה המתנפץ אל הצור ומתנפל ומתגולל ונופל אחור.

ואני שכבתי והרהרתי באותה שעה על אנטון צ’חוב, שתמונתו על קיר חדר מעוני ועל הפונדקאית שלי גופה, שבשעה שהיא כועסת על ילדיה היא מטילה בהם את השם של גנאי: “בוּרזשוי”.

היום פנה לערוב. לאט ובחשאי רעדה וגססה הקרן האחרונה בהתאבקותה את הצללים העבים והאפלולים, שזחלו ונמשכו מן הפינות. היתה הדממה בכל – מחוץ ובבית, ורק הסבא ישב עוד כבתחילה ומשך את המיתר הדק והישן:

יָמִים עַל יְמֵי מֶלֶךְ תּוֹסִיף שְׁנוֹתָיו כְּמוֹ דוֹר וָדוֹר

יֵשֵׁב עוֹלָם לִפְנֵי אֱלֹהִים חֶסֶד וֶאֱמֶת מַן יִנְצְרֻהוּ. כֵּן אֲזַמְּרָה שִׁמְךָ לָעַד לְשַׁלְּמִי נְדָרַי יוֹם יוֹם.

והצללים נשתרבבו. מן הקרן נשאר רק כתם על הכותל, ואף הוא הלך הלוך וקטן עד העלמו כולו ועד אשר לאחרונה נמחו הפנים אשר היו אתנו ולא ראו איש את אחיו. נוצצו והבריקו רק עיניים גדולות, משונות ומהופכות מלאות־בעתה. איש איש החל פתאום לחוש את בדידותו, והתקרב חד אל חד והתדבק איש ברעהו, וביקש איש באחיו מחסה.

רק הזקן היה שלו וקולו השתפך כבראשונה:

לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם.

מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם.

ממעל, מעל לראשים, התחיל טס מאן־דהוא קריר וזר – וַיֵשֵׁב על הפנים הלבנוּנים והנרתעים. והרגש הרגישו זאת הכל לפתע, ויקשיבו רב־קשב לטיסה הקרה של אותן הכנפיים שנחבאו והסתתרו בחגווי הצללים.

ברגע ההוא חשתי יד רכה וענוגה מבקשת מפלט בידי וגו חם ורוטט מתלטף בי. זאת היתה בעלת העיניים הנוגות שהסתכלו בי כל העת. את ראשה אבדה על כתפותי.

“אוי מה קשה, קשה!”

חץ עבר אברי. נתעוררו בנשמתי הדולפת כל המכאובים והיסורים הגדולים ויבקשו מוצא. לא בכיתי. איזו נהמות־פרא התפרצו מהחזה המכוּוץ והפצוע.

“אחותי, אחות יקרה, עמי האומלל”.

“אֶט… פתיוּת, אני אומר לכם”, התרומם היהודי הצהבהב ויחל להתהלך בתוכנו. “בעצם, וכי מה הוא החילוק בין עשר שנים יותר ועשר שנים פחות. הדבר תלוי רק בנו. לדידי אין נפקותא. כשיבואו הם, אגש אל הכותל הזה, הסעת נסר, קפיצה למטה – וסוף. מבינים אתם? קפיצה אחת, הופּ – וקץ. הנה כאן אעמוד לי בניחותא עד אשר יגשו אלי, נו, ממש כאילו אין אני במזימתם כלל וכלל, ופתאום הופ ואינני, ועשו לי אחר כך דבר. הופ – וחסל”.

ובכדי להראות עד היכן מנוחת־רוחו מגיעה, שב אל מקומו, התחיל מחכך יד ביד, התהפך אל שכנו ובקש פפירוסה, משום שזה שני ימים שפפירוסה לא באה אל פיו.

“לאו, אדרבא”, נשמע קול חרש ורועד כמו מתחת לאדמה, "אין זו חכמה כל עיקר. כשיבואו הם, חייבים אנו לבאר להם כהוגן, שאין אנו שייכים לשום דבר. חייבים אנו להשכילם בינה שהננו בריות נוחים לחלוטין. הם יבינו אותנו. הרי חפשו נא אצלי אם יש לי ריבולבר; אדרבה, חפשו. לאו, לאו, חפשו בכל כיסי, חפשו אם אינכם מאמינים לי. צריכים אנו לבאר להם את זאת בפועל ממש. אנוכי אגיד להם את זאת תיכף כשייכנסו והיו בטוחים, כי זה ישפיע עליהם. אי אפשר שלא ישפיע. אנוכי אחזיק רק בשלי, רק באחת: חפשו אם יש לי ריבולבר. יחתכו מבשרי רצועות, רצועות, ואני לא אעשה דבר, אלא אהפוך לפניהם את כיסי: ראו והביטו, היווכחו אם יש לי ריבולבר.

בצעדים תועים התחיל מהלך לכל אחד ואחד ולהפוך לפני כל אחד ואחד ביחוד את כיסיו, וכשגמר, התבונן לכל עבר כמנצח.

ושוב נשתררה דממת־המוות. הניגון הדק והנוגה כבר לא נמשך לאט. בחפזון רץ והשתפך. כנראה, חפץ הזקן לגמור את התהלים עד בואם.

זַמְּרוּ לַה' בְּכִנּוֹר, בְּכִנּוֹר וְקוֹל זִמְרָה.

בַּחֲצוֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'.

נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ.

טי־ראַ־רי־ריך – ניסרה איוושה מרחוק.

היא נחלצה פתאום מזרועותי, התנשאה מלוא קומתה ותפן אל הצהבהב:

“עמך אנכי, אחי”.

לפני עיני לא היתה כבר עלמה מדוכאה ומרוצצה; הפחד והרוך נעלמו מפניה. זאת היתה אשה אמיצה וגאה. היא שמה ידע על ראשי ובקול מצווה קראה אלי:

“רב לך! תן לחתל את פצעיך וקום לך מזה. לא פה מקומך”.

כמו מגופו של ילד היא פושטת את בגדי מעלי. חש אני את נשימתה־אש, את ידיה־להבה על גווי. היא חובשת את פצעי. שפתיה היוקדות נוגעות בי:

“לך, הינקם!”

אני רץ. רגלי נושאות אותי במהירות. בוער בשרי. מן הפצע או בגלל צרבת הנשיקה? איני יודע. סם הזילה בי, סם נקם; ואני רץ, רץ.

לילה. היו לי תימרות האש חומה מימיני ומשמאלי, מכל הצדדין. סגרו עלי מסביב סביב עשן ובני רשף. כבה אור הירח, כבו בני לוויתו הכוכבים ואש תוקד מכל אפסיים. חג, חג צוהל מאש ודם. שעירים ערכו מזבח.

“לך, הינקם!” מצלצלת קריאתה באזני.

נקם! נקם בעד אחי, בעד כל העתים וכל הזמנים: אינקוויזיציה, מסעי הצלב, חמלניצקי, עלילת־דם, קונטר־ריבולוציה – שרשרת אחת ארוכה – תאלתי, תאלתי!

זרקתי הלאה את אקדחי. פגיון חד בידי. משתוקק אני להרוג בידי עצמי, לרחוץ פעמי בדם חם, לראות את אויבי מתאבק עם הגסיסה, לשמוע את גניחתו האחרונה, לחנקו באצבעותי ולגוע עמו יחדיו.

“אַהאַ, זשיד!”

נצבת לפני עיני בריה גדולה ונאלחה, בעלת עיניים סבואות מדם; הנה היא מניפה מוט־ברזל. כחית־יער אני מתנפל עליה, תוחב את הפגיון לתוך בטנה ומניפה תנופה. נהם – זוג עיני־זכוכית נשקפות אלי במבט פראי; מפל – ושתי רגלים עודרות את האדמה כרגלי השוחה; פירפור; התפשטות – ומיתה.

הנני רץ הלאה. אין אונים אני נופל לארץ וכובש את פני הבוערים בעשב רטוב מטל. שלווה מתוקה בנפש. מה נאה מסביב – קול מצילה – היריות אינן פוסקות – זיקי־אש מועפים ביעף, מתפזרים, נופלים לכל עבר, נשארים תלויים על גגות, עצים, יורדות להצטנן במי הדנייפּר האפל הבולע אותם. לאט מתגלגלים עתה מימיו, נושקים את רגלי הערבה הכפופה ומנענעים את הסירה הקשורה אל החוף כעריסת ילד, מסתובבים הריחיים בכנפיהם בעצלתים, כן, יפה הוא הליל – איך אומרת ראחיל דאַווידובנה? אצלנו באוקראינה. כך, אצלנו – – Tиха Украинская ночь. מי זה שר עתה בקול משונה כאוב? הקולי הוא זה? אין דבר, אין זה אלא חלום קשה מימים רחוקים רחוקים, חלום העבר העתיק. אולם מרגיש אני, שאם רק אפקח את עיני, ושוב ישוב אותו הכבד והאיום. ציפור נחרד טס על פני וצורח איזו מלים בצריחה. איני מבין כלום.

שעה ממושכת אני מוטל ככה. מתבוללים במוח קטעי זכרונות מסורסים ונשכחים, מסתבכים ומתמזגים פרצופים משונים ולקויים, מרפרפים וצפים קרעי תמונות זרות. פתאום אני חש, כי חסר לי איזה דבר נחוץ למאד מאד. הריני ממשמש באדמה מסביבי, הריני מתאמץ לזכור מה חסר לי, ואיני יכול. אי, פגיוני, כן, הזנחתיו בבטן ההרוג. האַ? הנה זה הרגתי איש ודעתי נוחה כאילו לא קרה דבר. מה פשוט כל זה!

הנני רוצה לקום ואיני יכול. ברוּק אומר, שאוהב הוא תבערה באישון לילה. הוא מוצא בזה נוי פראי. ברוק? היכן הוא? איפה ראיתיו?

זוכר אני. יחדיו רצנו. מה רחוקה השעה מאז! – ויפול.

“הרגוהו. ודאי”.

ואני נזכר בפניו ששונו בעת האחרונה ובגץ שבעיניו, ואבין ברגע ההוא, כי זה היה המוות.

הנני מתנשא במהירות וניגש אל אשר הרגתי. הוא שוכב במנוחה ולנוכח האש אני רואה את פניו הרצינים והלבנים. הנני דוחפו. לא־נוע. אצלו נחל־דם קטן וקרביו ופרשו, קרים, נוזלים. נדמה לי עכשיו שידוע לי האיש, אבל לא פשר אמצא, אם פניו נודעים לי מתמול שלשום או המוות הפרוש עליו.

אני מוציא את סכיני מכרסו ורץ, רץ הלאה, ולפני – צלי, ורועד הוא, וגובה לו, ושחור הוא.

ביום הרביעי שקטה העיר.

נוהרות שורות ארוכות של עצמות נשברות, נבקעות ומרוסקות: נפשות בלי אבריהן ואברים בלי בעליהן. הנה גופו של ברוק נקוב ככברה ממסמרות. הנה היא היקרה, הטהורה; קרות שפתותיה; את גוויתה השליכה ארצה מן הקומה הגבוהה כשבאו הם, ונשמתה הרקיעה לעבים הקלים והצחורים בטרם הוטמאה. נדחקים בני־אנשי; כל אחד ואחד שומר את קופת עצמותיו. הוסר הקסם, נתעקמו הפנים, צבו העיניים מדמעות מלוחות, ונשים מקנחות מיץ־אפיהן וטוענות לריבון העולמים. חצי־מנין של יהודים זקנים מטפלים אצל “שמות” בלים, קרועים ומלוכלכים בבוץ ובדם. נער חוורוור, שאך זה עתה יצא מחור־מחבואו, מספר מדברי גבורותיו ומסירת־הנפש שלו. מספר של בחורים, שראשיהם חבושים ואבריהם מומים, ניצבים רגל ישרה כאנשי־צבא, להבדיל, ומצטלמים – גיבורי ה“הגנה” הם, ונשים שתים עומדות ורבות בשביל דלי נשבר ומקללות אשה את אחותה קללת־מוות.

כעיני מלאך־המוות השחורות נשקפים מכל צד הדלתיים והחלונות העירומים והנעתמים, ובצדם עומדים חיילים בכובד ראש וגוף ואוחזים בחניתותיהם, שהדם כבר הודח מהם, למעלה. בין החורבות מתנודדים צללי־אדם, פניהם כפני העומד ממחלה מסוכנה, וממשמשים ומחפשים, שמא נשאר דבר־מה מהונם ורכושם. ככלבים באשפה הם מחטטים ומגבלים באפר.

סובב הולך הראש. למרחוק, מעבר להלאה, מביטות העיניים. ריקניות בלב, שמם וחרב הוא. לא רחמים, לא חמלה, לא תקווה ולא רצון. יאוש שחור ואָפל תוסס בו, שחור כאודים העשנים המתגלגלים מתחת לרגליים, אָפל כחייה של האומה האובדה.

א

עוד לפני השקיעה התחיל זוחל עב כבד וצבה, וירד ויבלע את החמה הגוססת, הזבה דם, ויחן על פני העיר ויהי תלוי שם מת כל הלילה.

ומת הלילה בלילה ההוא, אפלים קפאו עצים, נתלה המוות בענפיהם וירעידם רעד של גסיסה, ותישמע ברעידתם נקישת שלדים בשלדים.

בלילה ההוא התגוללו אנשים על משכבותיהם בביעותי חלומות וזיעת פחד הרטיבה את כריהם מתחת לגופותיהם.

בבוקר עוד היו תלויים העבים על השמים, אלא שנראו גבוהים משל אתמול ויזו טיפות דקות קרות על פני הארץ החוטאת.

עתוני־בוקר הודיעו לקוראיהם פרטי רצח, שקרה בלילה ההוא:

"בבית הסמוך למלון ‘וויקטוריה’, העומד בטבור העיר, נמצאה מתה עלמה צעירה כבת שבע עשרה שנה. היא נאנסה תחילה ואחר־כך נחנקה. המתה היתה יפה מאד, בעלת קומה בינונית וגו איתן. היא נמצאה במיטתה לבושה כתונת לילה, שנקרעה בשעה שנאבקה עם רוצחה. כרי המיטה מהופכים וכמושים ומלאים כתמי דם, בצווארה שלושה פצעים עמוקים של צפרניים, שחנקו אותה. כפי הנראה נאבקה זמן רב עם הרוצח ומתה ביסורים גדולים. ארשת פניה נוראה; עיניה התפרצו מחוריהן ועל שפתיה קצף. על הרצפה אצל המיטה נמצא חבל דק וחדש עם עניבה (בוודאי רצה הרוצח להחניקה בו, אלא שלא בא לידי אמצעי זה). על השולחן העגול שבחדרה כוס מים ובתוכו זיכריות, שלא קמלו עוד, וסמוך לכוס מורה־שעות קטן, שחור, בתבנית לב וכיס של עור שחור ובו מטבעות כסף ונחושת. כל זה מעיד שהרצח לא נעשה לתכלית עושק. על שולחן של שיש לבן, שולחן הרחיצה, קערה ובתוכה מים מעורבים בדם, אשר בה שטף הרוצח את ידיו. על ירכתי הקערה סימני דם מציירים שלוש אצבעות, אצבעות הרוצח.

כנראה, קרה הרצח בשעה מאוחרת בלילה, כשהדיירים של הדיוטות התחתונות בבית זה כבר שכבו על משכביהם. אחדים מהשכנים מספרים ששמעו בלילה קול נחנק קורא: ‘עזרה! עזרה!’ ובחשבם, שקול שיכור הוא, עולה מן החוץ, לא שמו אליו לב כלל.

שם הנרצחה לא נודע עדיין, היא באה אל העיר לפני ימים אחדים. עקבי הרוצח נעלמו. הפוליציה הצלימה את שלוש האצבעות על פני כתמי הדם והחזיקה בכל האמצעים בכדי למצוא אותו".

הכל דיברו על המאורע הזה אף על פי שמקרה רצח לא היה לדבר היוצא מגדר הרגיל. מדוע התעניינו בזה, היה קשה לבאר. אפשר מפני שהרצח הזה היה באמת נורא באכזריותו, או אפשר משום שהנרצחה היתה צעירה ויפה מאד והרוצח אנס אותה.

וכל אחד ואחד חשב בלבו, ששמע בלילה את הקול הנחנק: “עזרה! עזרה!”

איזה הד רחוק ורפה צילצל בכל אוזן כל היום: “עזרה! עזרה!”

גם יושבי הרחובות היותר רחוקים היו בטוחים, ששמעו בלילה את הקריאה הנחנקה: “עזרה! עזרה!”

התלחצו בתולות אל אהוביהן ברטט, העתירו עליהם נשיקות מהולות בעצבת רכה ותעו אצבעות נוגות ורועדות מעט בתלתלי הבחורים.

בערב ישבו אנשים בתיאטרונים ובבתי קהוה והסתכלו לצדדין והביטו בעיני שכניהם בחשד ודבר־מה כבד העיק על הלב.

ב

כשפקח שארף את עיניו בבוקר אחרי הרצח, עוד לא עברה שנתו מעליו. הוא חש דפיקות תכופות בראשו כהלמות פטיש קטן והתעלפות בכל אבריו. אותה ההתעלפות, שהחלה פוקדתו בעת האחרונה לעתים קרובות ולילות נדודי שינה מלווים אותה תדיר והכל נשקף כמו מתוך אֵד עב ומתחיל מקבל אז צורה אחרת וגונים אחרים, כאלו טולטל פתאום, שלא בידיעתו, לעולם אחר.

“גשם יורד”, חלף רעיון במוחו ועפעפיו העייפים נעצמו שוב למחצה, נים ולא נים.

התעורר לגמרי לקול ה“ריבה”, שעלה מן הפרוזדור. היא סיפרה איזה דבר בקול רם ובהתפעלות עצומה.

שארף נזכר, איך פעם אחת כשישב בחדרו שקוע בקריאה, נכנסה אותה הריבה לחדר והביאה תה בשבילו. הוא הפסיק את קריאתו, קם ממקומו ובלי כל מחשבה תחילה פנה אליה בשאלה:

“הגידי נא, חביבה, הכדאי הוא לפי דעתך, לחיות בעולם? מה תאמרי לזה, הא?”

ועוד טרם פתחה פיה לענות הפסיקה ויתאדם. השאלה, שהתמלטה מפיו בהיסח הדעת, נראתה לו לנבערה מאד, והוא הוסיף תיכף וישאל:

“היש לך כבר חתן?”

לא, אין לה חתן ואין היא רוצה בחתן כלל. מציאה גדולה! אין לבה פונה אחרי הגברים, לחלוטין.

כך הוא טבעה המשונה.

ותסיים בקריאה דרמטית:

“הו, גברים, גברים!”

וכעבור חצי שעה נכנסה אליו שוב וחקרה לדעת, אם קרא לה או רק נראה לה שקרא בשמה. והוא הסתכל בה אז וראה ששערותיה נסרקו למשעי ונוצצות בעודן לחות. ושוב נכנסה אליו וביקשה מאתו להשאיל לה איזה רומן. היא קוראה תמיד רומנים, כששעתה פנויה. היא קראה כבר הרבה רומנים ועדיין חרות בזכרונה רומן אחד נפלא שקראה. מעשה בנסיך אחד, ש…

את המעשה לא רצה לשמוע, משום שכבר ראה את ידיה והן גסות ואדומות ואצבעותיהן קצרות ואצבע אחת ערומה בלי צפורן, וגם היבלת על לחיה הימנית לא הוסיפה לה לווית חן. עוד לפני ימים אחדים הוציא את תערו להתגלח ואז עלה פתאום על לבו לקרוא לה ולקצץ את יבלתה.

בעמל רב עלה לו להרחיקה מפניו שוב ולהפסיק את ה“יחוסים” אתה, עד אשר חדלה לסרק שערותיה ולהרטיבן.

“הו, גברים, גברים!”

שארף היטה אזנו והקשיב.

הריבה סיפרה עכשיו לאחד מדיירי הבית על דבר הרצח, שקרה בלילה. היא בעצמה היתה שם בצאתה השוקה. הו, הרחוב שחור מאדם.

כשהתלבש שארף ופתח את דלת חדרו, נכנסה אליו הריבה להביא סדרים בחדרו.

“איפה קרה מקרה רצח בלילה?” שאל אותה.

“סמוך ל’וויקטוריה', נרצחה עלמה”.

ופתאום הפנתה אליו את ראשה ושאלה:

“מאין יודע אתה, שקרה מקרה רצח בלילה?”

“שמעתי אותך מספרת”.

שאלתה לא נמצאה חן בעיניו. צל של חשד היה מהול בשאלתה, כך נראה לו.

והוא עמד וחיכה בקוצר רוח עד אשר תעזוב את חדרו.

“האתה אחרת לשוב הלילה?” הוסיפה הריבה לשאול.

“למי הדבר נוגע, אם מאחר אני לשוב ואם לא?” ענה שארף וקולו רעד קצת מרוגז.

“כך. בבוקר השכם היתה פה הפוליציה, דרשה רשימת שמות הדיירים הדרים פה וחקרה לדעת, מי איחר לשוב בלילה”.

שארף החשה.

“המאַדאַם וגם אנכי אמרנו שאיש לא איחר לשוב”.

שאַרף לא ענה כלום. הוא יצא מן החדר, טייל לאורך הפרוזדור בצעדים מהירים, עד אשר עזבה הריבה את חדרו. אז שב וניגש לחלון ונעץ עיניו בשמים המעוננים.

כך, כך. יודעת היא את סודי, אלא שלא רצתה לגלותו לפוליציה. הענין הוא רומנטי באמת. חא־חא־חא! העלובה חיכתה בוודאי, שאביע לה את תודתי, שאכרע לפניה ואנשק את ידה, את קצות אצבעותיה, אותה האצבע חסרת הצפורן. בררר… והוא, הכפוי־תודה, החריש ולא ענה כלום. יתבייש נא, לכל הפחות, בפני אותו הנסיך.

מעשה בנסיך אחד בעל נכסים רבים וארמונות שן ואוצרות כסף וזהב. לנסיך ההוא סוכנת יפה וצעירה, שחשקה בו לאהבה בכל לבה ונפשה אך לב הנסיך לא הלך אחריה, הוא חשק בנסיכה צעירה שהתגוררה בשכונתו ופיזר עליה את כל ממונו ואוצרותיו. כעבור שנים אחדות ירד הנסיך מנכסיו ואז בגדה בו הנסיכה ומסרה את לבה לאחר. הנסיך הורג אותה ביער ורוצה לשום קץ לחייו הוא. פתאום נגלית אליו הסוכנת, עוצרת בעדו מלהוציא את מחשבתו אל הפועל, מציעה לפניו את כספה, שצברה בביתו, מדברת על לבו דברי אהבה וניחומים, והוא כורע לרגליה ונושקה ושניהם בורחים בליל אפל אחד לארץ רחוקה ונפשותיהם מתקשרות בקשר אהבה, והם רואים חיים טובים ומאושרים וכעת חיה ולסוכנת בן.

“חאַ־חאַ־חאַ!”

הצחוק יצא צרוד וצורם בקצהו, כצחוק של להכעיס, ושארף החל לחוש שוב את כאב ראשו, כאב אכזרי קהה.

הוא נשאר עומד רגע באמצע החדר וידו האחת לוחצת את מצחו ועיניו עצומות בחזקה, כאלו הורידן למעמקי הלב והוא רועד בתוכו.

אז יצא החוצה, מיהר וקנה עתון ובתאוות נפש משונה התנפל עליו, פרש אותו תחת העננים המטפטפים, חיפש ומצא בו את פרטי הרצח ובעיניים רעבות בלע את השורות אחת אחת בדרך הילוכו.

“לאן אני הולך?” שאל את עצמו בקפלו את הגליון.

“כאילו אינך יודע בעצמך, לאן אתה הולך”, ענה בלבו קול אחר עוקץ ומלא אירוניה, “הולך אתה למקום הרצח!”

“נו, מוטב, למקום הרצח. ומה בכך?”

ותיכף החליט לבלי לכת שמה. מוטב לחזור הביתה. הרי זה ענין בשביל האספסוף וילדי הרחוב ולא בשבילו. מלבד זה נקל להתקרר היום.

והוא פנה לרחוב אחר, בסננו איזה קטע של ניגון מבין שיניו.

“תירוצים יפים, חא־חא־חא!” התלוצץ אותו הקול השני בקרבו.

בנפשו פנימה התגנב איזה מי־שהוא והתגרה אתו. איזה כוח טמיר משך אותו ללכת דווקא שמה, אולם לא הכוח הזה הפליא אותו. יותר התפלא הוא על הרגש המתנגד אל הכוח הזה, על הרגש המושך אותו משם. הרגש הזה הולך וגדל מרגע לרגע, ממלא כל משכיות נשמתו וחודר לנבכי הלב ומרעידו רעד של פחד, פחד גדול.

כשניגש שארף לאותו בית, ראה שם חבורות חבורות של אנשים. הם נשארו עדיין עומדים שם למרות הגשם היורד וגם למרות מה שהנרצחה הובלה מביתה לבית הניתוח. כולם דיברו על הרצח וכל אחד הביע את השערותיו.

שארף נתמך אל הקיר שלנוכח הבית ונעץ עיניו באחד החלונות של הדיוטה השלישית, משם הציץ ראש שוטר בעל שפם עב.

סמוך אליו עמדו שני אנשים וישוחחו ביניהם. האחד אדם באמצע שנותיו, בעל זקן צהוב ורחב כתפיים והשני צעיר גבוה ורזה עם פנים חיוורים, חולניים ועיניים גדולות ובוערות. ספק סטודנט עני, ספק פועל אינטליגנטי.

“ואני בשלי”, המשיך הצעיר את דבריו, “לא בין הפועלים והעובדים ולא בין הפושעים והגנבים הרגילים צריך לבקש את הרוצח אלא דווקא בין האינטליגנטים שלנו. זהו מעשה ידי אסתיטיק, חא־חא־חא! אדם הכורע ברך לפני היופי. והא ראיה, שיד הרוצח לא נגעה ברכושה המעט ומורה־השעות שלה וגם כספה נמצאו שלמים על שולחנה. חפצתי מאד לראות את האדם העליון הזה, לא בכדי למסור אותו חלילה ביד המשפט, אלא פשוט בכדי להסתכל בפניו. האין הדבר מעניין, להסתכל בפני אדם עז כזה הנכון בשביל הנאת רגע לרצוח נפש רכה וצעירה וגם להעמיד, במידה ידועה, את חייו גם הם בסכנה? חא־חא־חא!”

שארף עמד והסתכל בפני המדבר בעיניים פקוחות. הוא בלע כל מלה. פני הצעיר לא היו מוזרים לו. איה פגש אותו?

“כך, כך”, נהם הצהוב בכל פעם בקור רוח.

“אפשר מאד”, המשיך הצעיר ופניו נתעוותו כמו מכאב עז, “אפשר מאד, אני אומר, שמטייל הוא עכשיו בינינו רווה נחת ושליו ושוחק בלבו, שוחק עלינו, שוחק על הכל”.

הוא הפנה את ראשו לצדדים, עיניו הבוערות כמו חיפשו אותו האיש המוזר השוחק על הכל. הן נאחזו רגע בעיני שארף, שעמד והקשיב בנשימה עצורה ושארף הכירו. הוא נזכר, שנפגש אתו בלילה הזה.

הוא הלך הביתה וימשש באפלת הלילה את הדרך. אז שמע קול צעדי איש ממהרות אחריו להשיגו. הוא עמד ברעדה והלז ניגש אליו ויבקש מאתו גפרור.

הוא הושיט לו. הלז הצית את הגפרור ויגישו לפפירוסה שבפיו ואז ראה שארף את פניו ואת עיניו הבוערות. הריהו עכשיו לפניו.

לבו של שארף החל לדפוק בחזקה. במוחו חלף רעיון, שהצעיר רמז עליו בדבריו. כן, הוא כיוון רק אותו. הדבר ברור. הוא נעץ בו את עיניו החודרות והבוערות, הוא הראה עליו פשוט בידו. אין כל ספק.

זיעה קרה כיסתה את פניו. הוא החל להשתמט מהמקום ההוא, בתחילה קימעה קימעה ואחר כך בצעדים מהירים ובכל פעם הפנה את ראשו לאחוריו לראות אם אין הצעיר רודף אחריו.

“בכל זאת, חוצפה רבה היא מצדו להראות באצבע על כל הנפגש לו ראשונה. לפטפט ולהאשים בלי שום ראיות, המוכיחות אשמה, דבר נקל הוא מאד. הבאמת דיה לו פגישתנו בלילה בכדי לתלות את הקולר בצווארי? ומדוע מיהרתי לעזוב את המקום ההוא כאילו התגנבתי מפניו? הוא יחשוב באמת. עכשיו לא יטיל כל ספק. אימצתי השערותיו”.

צחוקו הצרוד של הצעיר צילצל עדיין באזניו והרגיז את עצביו, ושארף נזכר בשיחתו היום את הריבה וברכיו החלו לרעוד.

“מה הם רוצים ממני?”

ג

בשוב שארף לחדרו כבר הגיע הערב. רצוץ ונדכה התנפל על מיטתו בבגדיו הרטובים ממטר ומזיעה. מוחו צרב, רקותיו נקשו וגופו רטט מקדחת.

“פוּי, אני חולה. עלי לקחת את עצמי לתוך ידי”.

והוא החליט לסור ביום המחרת לרופא, למכירו הרופא חורול.

כן, כן, הדבר נחלט. מחר בבוקר ילך אליו. אין כל סכנה. יודע הוא לכתחילה, שעצביו רפו, נזדעזעו קצת ולא יותר.

לפני עיניו קם הקבינט של חורול. בחדר דממה. הרגלים צועדות קלות על הכביש הרך השטוח. מסביב בקבוקים ופכי זכוכית גדולים וקטנים, עבים ודקים. כלי הניתוח ומכשירי הרפואה מונחים דוממים עם זיום הקר המרגיע קצת את הדם הרותח בעורקים. נודף ריח קרבול מעורב עם ריחות אחרים המזכירים את המוות, וגם הוא שאנן. בארון הזכוכית ניצבים ספרים ואנציקלופדיות עבות, פרי עמל רב של חיטוט בגופו של אדם, גופותיהן של בתולות ערומות, אבריהן לכל חלקיהם וציורי כמוסיהן לכל פרטיהם, ציורים שאינם מולידים תאווה, אלא שריח בשר, בשר אטליז נודף מהם.

הרופא ליווה זה עכשיו חולה אחד ועומד בטלית לבן ומנגב את ידיו והוא חסון ואדיר, די רק להסתכל בפניו הבריאים ושלווה רכה כבר מתפשטת בנשמה.

בידו החזקה והגדולה הוא ממשש בדופק ומדבר באותה שעה על הכל. חולה חולה ואינטרסיו. אתו הוא משוחח תמיד מאיזה טעם על ענייני ספרות. אוֹ, הוא קרא את פיסרב ואת באֶלינסקי, כשהיה עוד תלמיד האוניברסיטה. גם את טוּרגנייב ואת סלטיקוב קרא האדם הטוב והחזק הזה. מה? כן… עצבים. אין אסון. אויר נקי, חלב ומנוחה. העיקר היא המנוחה. והרי גם רצפט. שלוש כפות ליום. הוי, הצעירים בימינו ועצביהם… חא־חא־חא.

הרעיון על דבר הדוקטור וביקורו ביום המחרת הרגיע קצת את שארף.

הוא קם ממיטתו, מצא גפרור והצית את המנורה.

עיניו נחו רגע על השולחן ופתאום התעורר. צמרמורת פירפרה בשרו וגלי דם צפו לבבו.

הוא ראה על השולחן צנפת חבל דק.

“עדיין זה חסר לי פה!” קרא בקול נדהם.

הוא ניגש בחפזון לשלחן, חטף במהירות את החבל והסתכל מסביב בפחד.

“איפה אסתירהו?”

ביד בוערת ורועדת לחץ את החבל ועיניו ביקשו בחדר מקום נסתר.

לבסוף מצא מקום בשבילו. הוא ניגש במהרה למיטתו, הרים את המצע, עשה בו חור ותקע את החבל לתוך הקש עמוק עמוק.

פלגי זיעה ירדו על מצחו ונתלו בריסי עיניו, התנפחו גידי בשרו ודם חם היה רותח ושותת בהם.

שארף ניגש לכסא ונשמט עליו באין אונים וניגב את פניו. אחר־כן הוציא מצלחתו עתון, פרש אותו ומצא סימני שלוש האצבעות שנצטלמו, שם את אצבעות ידו הימנית על אותן האצבעות שנצטלמו בעתון וממדד אלו לאלו.

אֶ, שטות! זוהי הירושה האחת הנשארה לפוליציה ולא בנקל ימצאו אותו על פי הסימנים הללו. חא־חא־חא.

באותו רגע הקשיבו אזניו קול צחוק משונה וזר. הוא קפא על מקומו מרוב פחד בעיניים לטושות ובולטות ופה פעור.

ותיכף נוכח, ששמע את קולו הוא שנשתנה כל כך ונעשה לזר, אלא שהרכין את ראשו ועיניו בדקו מתחת למיטה.

הוא החל לצעוד הנה והנה לאורך החדר בכדי להפסיק את הדממה. הד הפחד עדיין רעד בנפשו ומתח את עצביו.

ופתאם התפרצה צריחה פראית מלבו כקול חיה פצועה, רגליו פקו והוא נתמך בקיר, שלא יפול.

עיניו ראו פני זר בחדרו, שנתגלה כברק ונעלם. שארף התכווץ בכל גופו אל הקיר כאילו רצה להפילו ולבקוע לו דרך בו. ומיד שבה אליו בינתו: הוא ראה את פניו בראי.

והוא ניגש לראי, הסתכל בפניו, שנפלו ונשתנו, ובעיניו, שנשקעו תחת מצחו. בבותיהן התרחבו ולהטן חד ונוצץ ולבו נתמלא רחמים לעצמו.

“נו, חדל, שארף, חדל משגעונך. ראה מה עוללת לך. אי בינתך, שארף? לא יפה הדבר, חי נפשי, לא יפה הדבר, שכב לישון והיה לאדם”.

ומוסרו זה לעצמו פעל מעט עליו. התרככו המכאובים, הציפה ילדותו וקול אֵם רך ומפנק לטף את הלב.

הוא כבה את המנורה, שכב במיטה, כיסה את פניו באדרתו כמסתתר מאויב הרודף אחריו והחל למנות: “אחת, שתים, שלש…”

העיקר הוא לבלי חשוב כלום, לשכוח הכל הכל, לנוח ולישון.

הוא מנה עד מאה ושמונים, אלא שזה לא הועיל לו להשתיק את המחשבות הנוקרות, שעטפו נשמתו, כבשו אותו כולו. המספרים עברו באופן אבטומטי, הם לחוד ואותן המחשבות לחוד.

לפניו קם אותו הצעיר החולני עם עיניו הבוערות שנאחזו בו כעלוקות ולא הרפו ממנו לרגע. בדמיונו הלוהט קיבלו עכשיו פני הצעיר צורה אחרת, משונה ונוראה ועיניו גדולות, עמוקות כאבדון ויורות זיקי אש והן רודפות אותו, רודפות.

מה רוצה הוא ממני? והריבה עם שאלותיה? מדוע באה הפוליציה דווקא הנה?

הוא השליך מעליו את האדרת וישב.

“נו, טוב. ענה את נפשך. הנני, ענה את נפשך”.

בחדר שררה אפלה. הוא ראה את כלי חדרו המטושטשים בחשכת הלילה והם נוגים כמשתתפים בצערו.

“בשעה זו נרצחה!” חלף בראשו כברק.

היא שכבה על מיטתה יפה, רעננה. כותונת דקה עטפה את הגו האיתן והצח והתחממה בו. המכסה נשמט. שדיה העגולים, שדי בתולה מתגנבים מתחת לכותונת ומשקיפים בחושך, שדיים שלא נגעה בהם עוד יד גבר, שלא ראתה אותם עין תאווה מלבד הכתלים הקרים, האילמים.

מגולות הידים הענוגות. האחת נשמטה ותלויה באויר.

דממה בחדר. נשמע רק קול נשימה בריאה, שלווה, וריח גו פורח מתמזג עם ריח הזיכריות שעל השולחן.

ופתאום…

שתי זרועות מתנפלות על הגו הישן, החסר מגן, והידיים תועות במחשכים, מחליקות את הבשר החם, זוחלות עליו כנחשים.

היא מתעוררת, היא נאבקת, רוצה היא לצעוק.

הפה נסתם ביד אמיצה והיא שוכבת בלי אונים נכנעת.

הגו יטמא. יונקות אותו שפתיים בוערות, נושקות אותו, דוקרות כאלפי מחטים.

ואותן הזרועות, שרעדו לפני רגע על בשרה מתאווה, אותן הזרועות לוחצות ומהדקות את צווארה עכשיו כחישוקי ברזל, לוחצות ומחניקות.

היא נלחמת בשארית כוחותיה, העיניים הולכות ומתמלאות דם, מתפרצות מחוריהן, הפנים החיוורים הולכים ונעשים אפלים, אפלים, קצף יז הפה.

“עזרה! עזרה!”

הקול הוא רפה, נחנק ואין אייל. מסביב הס. חרש הלילה, מת הלילה. דממת קבר בכול, ורק קול חלוש אחד ובודד בכל העולם השחור קורא לעזרה:

“עזרה! עזרה!”

ברך אחת לוחצת את הלב, רומסת את השדיים, יד אחת סותמת את הפה והשניה חונקת, חונקת, תוקעת את הצפרניים בצוואר עמוק, עמוק.

הגו מפרפר, רועד, נחלש מרגע לרגע.

רעידה אחרונה – וסוף.

שארף החל לגנוח, נשמתו כבדה ושיניו נקשו ברעדה.

הוא קפץ ממיטתו, תקע את ידו לתוך המצע, הוציא את החבל, פתח את הדלת בדממה ויצא.

הירח טייל בין גושי עננים נקרעים, ביצבץ רגע ונעלם שוב, הופיע והסתתר כמרגל. על הארץ התנפלו לרגע צללים וברחו, חזרו ונסו שוב, רחשו והתלחשו בדממה.

שארף עמד ופניו כלפי רקיע. הביט ולא ראה כלום. רוח לילה קר בא ולטף את שערותיו הפרועות, הרטובות. הרימן וזרק בפניו.

הוא כרה גומה, שם בה את החבל וכיסה בעפר, הסתכל לכל עבר והתגנב שוב החדרה.

ד

יום המחרת היה יום קיץ יפה. שארף קם ממיטתו יגע ונלאה אחרי ליל נדודי שינה וילך לבית הרופא.

הוא ניגש לדלת, אחז בידו את הפעמון בכדי לצלצל, אך תיכף התחרט והשיב אותה.

בלבו התעוררה פתאום שנאה עזה לאדם החסון והבריא הזה ולמנוחת נפשו. הוא יתחיל בוודאי לחקור כדרכו את סיבת הריסות עצביו ומה יענה אותו? מה יוכל לענות? מלבד זה אין הוא רוצה כלל ברצפטים העלולים ליישן את הרגשות, אדרבה, רוצה הוא לראות הכל בעיניים פקוחות והרגעת העצבים עכשיו היא רק אונאה עצמית ולא יותר. אמת, הראש בוער, בגו אין מתום, איזו יד נעלמה התגנבה לתוך הלב ומכווצו באגרוף חזק, אלא שיש סיבה, שגרמה לזה, ומוטב לו שיראה את הדברים באורם האמיתי ואז יקל לו להיות יותר זהיר, לעמוד על נפשו בשעת סכנה זו.

והוא חזר משום ויתע בלי כל מטרה.

לשוב ולשכב במיטה לא רצה. נדמה לו שבשכבו בביתו לא יראה את הסכנה הצפונה לו. צריך הוא לשהות ברחוב, להסתכל בפני הנפגשים, לראות איך הם צופים בו, להיווכח עד כמה שומרת הפוליציה החשאית את עקבותיו.

הנה מלפניו הולכת איזו בריה. זה פעמיים הפנה הלז את ראשו אליו. הנה עמד שם על פרשת דרכים ומחכה. שארף עובר עליו ונשימתו הולכת וכבדה והוא שומע את צעדי הלז מאחוריו. שארף פונה לימין והלז אחריו כצל. אז עומד שארף על מקומו והלז עובר עליו ונעלם.

“תכסיס ידוע, בוודאי יבוא אחר על מקומו”.

אחרים באו ואחרים הלכו, והוא ראה רשת גדולה פרושה לרגליו. בצדי הדרכים, בקרנות הרחובות ובפינות הבתים אורבים לו, אורבים מכל עבר.

עוד מימי ילדותו היה מתעורר בלבו איזה רגש חד, שלא יכול לכנותו, כשהיה נפגש עם שוטר. מעולם לא קרה לו שיעבור ולא יחוש את קרבתו של הלז. הוא הסתכל וראה איך אנשים עוברים ואינם שמים כלל לב לפוליציה, אלא שהוא היה מרגיש בהם ולו גם בעיניים עצומות. יש שהיה מתרחק מהם בעברו ונוטה הצדה או להיפך, אותו רגש היה מושכו דווקא אליהם ואז היה מתחכך בהם בעברו, דורך על רגליהם ומבקש סליחה.

עכשיו התחדד הרגש הזה ונעשה חריף ביותר. לבו התחיל מפרפר בו, כשהיה רואה שוטר עוד מרחוק.

ואותן המודעות הגדולות, שצמחו בן־לילה בקירות הבתים והן תלויות בעמודי הרחוב, מה מכאיבות הן ודוקרות בשרו. האופל יקחן יחדו עם הפבריקנט לפפירוסות. פתאום עלה על דעתו של אותו פבריקנט לפרסם את פפירוסותיו על ידי תמונת איש גדולה האוחז פפירוסה בין שיניו והוא מסתכל בעיני כל עובר בעין חודרת ואצבעו האחת מושטה ונוקבת ממש בעין. בכל אשר פנה הריהו נפגש עם אותו המבט החודר והאצבע המושטה והיה עובר בחפזון ובעינים עצומות ותועה שוב מרחוב לרחוב.

אחרי תעיה רבה של שעות אחדות החלו כוחותיו לעזוב אותו והוא סר אל גן העיר לנוח.

שם השתעשעו מחנות ילדים. הם רצו הנה והנה כנמלים וקולותיהם מילאו את האויר הצח חיים ותנועה.

שארף עמד בתוך מחנה הילדים והסתכל בהם זמן רב. פצעיו כמו העלו קרום באותה שעה ונסתתר הכאב. חיוך חולני השתפך על פניו.

מתוך מחנה הילדים העיר אליו תשומת לבו ילד כבן ארבע עם תלתלים ארוכים, תלתלי זהב ועיני תכלת בהירות ופקוחות כתכלת הרקיע הפרוש עלי הראש.

הילד חש עליו את עיניו של שארף, שננעצו בו והוא עמד למולו ויסתכל בו. רגע עמדו זה מול זה והביטו איש בעיני רעהו דוממים, סריוזים.

זרם עבר בגופו של שארף. הוא לא יכול נשוא יותר את המבט התמים ומיסטי כאחד. הוא ניגש לילד, נגע בכפו הבוערת בתלתלי המשי, נגיעה משהו כנגיעת האויר הקליל ויקרא אליו:

“למה תביט בי ככה, יקירי?”

הילד צעד צעד אחד אחורנית ולא המיש עיניו.

“למה תסתכל בי כה, מלאכי?” הוסיף שארף וקולו רעד, “לך, השתעשע”.

הילד הלך לו והתבולל בין שאר הילדים.

שארף מצא לו ספסל ריק בתוך הגן וישב ועיניו העייפות נסגרו.

וכשנפקחו שוב הסתובבו ורקדו לפניו עלי אש ירוקים. הם נפלו חופנים־חופנים על העצים, על האדמה, על פני הילדים המשחקים, ורבים היו העלים הצהובים, עד אשר לא ראה דבר מלבד עלים, עלים, עלים.

מבול של עלים צהובים.

איזה איש ניגש וישב על ידו, אלא ששארף לא ראה אותו, העלים כיסוהו, הוא החזיק בידו עתון ומטר העלים ירד גם עליו.

ופתאום שמע קול קורא:

“נורא!”

“נורא!” ענו שפתי שארף כהד.

“מה נורא?”

“מה? אין דבר…” מלמל שארף נבוך, “כמדומני שאתה אמרת”.

“כן, כוונתי להרצח, שקרה סמוך ל’וויקטוריה', נפגשנו שם אתמול”.

ראשו של שארף ניתן בצבת, עורקיו צבו משטף דם קודח והעלים הצהובים חדלו פתאום מרדת. הוא ראה את פני האיש, הוא הכירו.

זה היה אותו הצעיר החולני עם עיניו הבוערות.

“הוא שומר את צעדי, מרגל הוא אותי”, ריפרף רעיון במוחו העייף.

“כבר נאסרו ארבעה אנשים, שהפוליציה חשדה בהם ברצח”, סיפר הצעיר, “וכולם נשתחררו, משום שאין כל ראיות מוכיחות אשמתם. הפוליציה בוודאי שלא תנוח, חא־חא־חא. מאורע זה פוגע בכבודם. העתונים מתנפלים ומאשימים אותה. הדבר יבוא לידי כך, שהפוליציה תאסור איש נקי, תתלה את האשם בו, וכבר ימצאו ראיות, הפוליציה יכולה הכל. היא תיאלץ לעשות זאת בכדי להרגיע את דעת הקהל, בכדי להראות את חריצותה. חא־חא־חא. לעת עתה הבטיחו אלף כסף למי שיגלה את עקבי הרוצח, אלא לבסוף יחלקו בעצמם את הכסף ביניהם. חא־חא־חא…”

שארף החשה. צחוק אדם זה החל לפעול עליו לרעה מאד. רעל נוטף מצחוק זה.

הלז ראה את שארף שותק ויחשה גם הוא ויתעמק בעתון.

שארף עצם את עיניו שוב.

“כנראה חולה אתה”, שמע פתאום את קול האיש.

עיני שארף נפקחו. עצביו נמתחו עוד יותר.

“מנין לך הא?” שאל בחרדה.

“הנך גונח, הנך מדבר איזו מלים קטועות בלי קשר, פניך חיוורים ועייפים, צריך אתה לשכב”.

“לא כלום, לא כלום…” קולו של שארף הלך וחזק, על שפתיו נראה חיוך מאונס, “אמת, חש אני קצת בראשי, אלא שהשכיבה במיטה היא גרועה מכל בשבילי. בכל פעם כשאיני בקו הבריאות, אז אני יוצא דווקא החוצה ומטייל כל היום. השכיבה היא נוראה אצלי מכול. בשנה שעברה נחליתי וטיילתי ברחוב כדרכי עד שנזדמן לי רופא אחד ממכירי, ראני והזהיר אותי לשכב משום שחושד הוא בי מחלת הטיפוס, המחלה הזאת הפילה אז חללים רבים, אלא שבשום אופן לא רציתי לשמוע בקולו ולשכב. ומה אתה חושב? כעבור ימים אחדים רפתה ממני מחלתי והייתי ככל האדם. יש שהשכיבה בעצמה עושקת את כוחותי”.

שארף הפסיק. דמו צף ללבו, היכה וכיווץ אותו.

“למה כל הוידוי הזה? מה תועלת בכל השקרים הללו?”

הוא קם ובצעדים תועים יצא מהגן.

“הוא שומר צעדי. אין ספק. רוצה הוא באלף כסף שהבטיחו. מטבע הגונה היא בשביל בריון זה”.

תיכף השיגו הצעיר, עבר על פניו ונטה לשמאל. שארף ראה אותו בעברו על פני השוטר העומד אצל מבוא הגן.

“בוודאי רמז לו לשוטר…”

שארף הלך והתקרב לשוטר, הביט בלב דופק בפני העוברים, כאילו לא שם אליו לב כלל ופלט איזו נגינה מפיו.

“עמוד!” עצר פתאם בעדו השוטר וחסם את הדרך לפניו.

“בא הקץ!” חלפה וריצעה מחשבה את מוחו.

והוקל לו. חרד חרד הלב רק פעם ואיננו עוד. מת הלב לגמרי והוא עומד בלי לב ובלי יסורי לב.

בא הקץ!

“כשעוברים את הרחוב צריכים להביט בשתים! כמעט נרמסת על ידי מרכבה”, קרא השוטר וירף ממנו.

שארף עמד ולא זע. נתאבנו כל חושיו בו. הוא לא שמע ולא הבין את דבריו.

“עכשיו עבור!” קרא השוטר והראה באצבעו לעבר השני.

שארף לא ידע כלום. הוא הביט על האצבע והלך לאותו מקום שציוותה לו האצבע המושטה.

ה

בבואו הביתה נכנסה אליו הריבה ושאלה אותו, אם יאכל דבר מה.

“לא”, ענה בקצרה ובקול רוגז.

“אפשר חולה אותה? זה שני ימים, שלא טעמת כלום”.

“בריא אני. אכלתי בבית אחד ממכירי”.

היא יצאה ושארף כעס על עצמו שוב על תירוציו ושקריו.

“מה להם ולי? מדוע אינם נותנים לי מנוחה? יכולים הם פשוט להטריד אדם מן העולם”.

הוא החליט באותו רגע לבקש לו מעון אחר. עוד בשבוע זה יעזוב את המעון הזה.

ותיכף שב ממחשבתו.

“לא, לא. לא עכשיו. עכשיו אין אני צריך לעשות זאת, יעברו ימים אחדים”.

הוא ניגש לשלחן, הוציא מבין ספריו איזה ספר, פתח אותו באמצע והחל לקרוא בקול, בטיילו בחדר בצעדים מהירים.

הוא עבר בחפזון על פני דפים אחדים מבלי הבין אף מלה, אלא שהמשיך את קריאתו בצמאון עז. גרונו ניחר, לסתותיו הכאיבו לו, נשימתו המהירה פסקה באמצע וגוועה, ואז עמד, זרק את הספר על הארץ וקרא בכעס:

“יפוצץ לו האדון המחבר את ראשו הוא!”

הוא שכב, הוציא מצלחתו את העתון שקנה היום ומצא שם את תמונתה. זמן רב שכב והביט על התמונה. הוא לא יכול להסיר מבטו ממנה.

ולאט־לאט החלו העיניים שעל התמונה להיפקח ולזוז. זאת לא היתה כבר תמונה מתה. העיניים התרחבו וגדלו, ניצתה בהן אש, שלהבת בערה בהן והן חדרו לתוך עיניו הוא, הביטו לתוך נשמתו עמוק, עמוק ובערו. והעיניים בכו, דמעות גדולות וכבדות טיפטפו, טיפטפו לתוך נשמתו הכואבת והתחננו וקראו “עזרה! עזרה!”

קופא וגלוי עיניים שכב שארף. היא נעשית לו קרובה כל כך וחביבה כל כך מאיזה טעם. שפתיו הלוהטות נשקו את התמונה, והוא לחץ אותה אל לבו ושפתיו לחשו מלים מלאות אהבה, כינויי חיבה…

ופתאום התעורר מקפאונו, קפץ מהמיטה ובעיניים גדולות התבונן מסביב.

קול המולה שמעה אזנו, כקול משק כנפיים גדולות, שחורות. הוא עצר נשימתו והקשיב ברעד.

מהמעלות רצה הריבה והכריזה בקול גדול בעברה דרך הפרוזדור:

“הלוויה, הלוויה של הנרצחה”.

לבו של שארף נמק בקרבו, הוא סחב את רגליו הכושלות בעמל רב, פתח את הדלת ויצא.

מרחוק הלכה והתקרבה ההלוויה, ושארף חשב אם כדאי לו להתראות עכשיו או מוטב לו שישוב החדרה.

אלא שלא שב. הוא עמד על מקומו בברכיים רועדות והביט.

עברה עגלה ועליה ארון עץ פשוט. משני עבריה הלכו שוטרים אחדים ואחריה עשרות מלווים. שארף הכיר ביניהם אותו הצעיר. הוא הלך מהעבר השני ולא הסתכל בו עכשיו.

הוא עמד עד אשר נבלעה ההלוויה בתוך רחוב אחר. אז שב לחדרו.

“נקברה וסוף!” קרא בקול.

שלוותו שבה אליו בבת אחת. פג שכרונו ברגע אחד. מרגוע כזה לא חש בנפשו זה כבר.

“נקברה וסוף”.

הוא צעד לאורך החדר ברגלים קלות, חיכך יד ביד מאיזו הנאה נסתרה ושפתיו מילמלו.

“נקברה וסוף!”

הוא פתח את הדלת, קרא להריבה וביקש להגיש לו ארוחתו. ברעבון משונה בלע את המאכלים מבלי לעוס אותם, השתעל והתחנק עד אשר נדחקו בקושי רב דרך בית בליעתו.

“נקברה וסוף”.

היא נגלתה אליו, היא באה אליו.

דומם נכנסה, כולה עטופה לבן, ישבה על יד מיטתו, סילסלה שערותיו הרטובות מזיעה.

פזורות היו שערותיה, נפלו גלי זהב וישכרוהו בריחם מעורב ריח זיכריות.

“בחירי, חתני”, לחשה, “אהובי ובחירי”, ושפתיה נשקו את מצחו.

“נכריה וזרה את לי, לא אהובתי את, אסוני הנך”.

"אהובי, חולה אתה ולא תכירני. דורות ויובלים כבר חלפו, באחד מחיינו הראשונים נשבעת לי אהבה, צעיר היה אז העולם ושנינו חיינו בארץ רחוקה. שם תכלת נצח בשחקים והאדמה רכה וחמה, שם צחוק על שפתי כוכבים ופרחים נושקים.

הזוכר אתה? לא?

הקשב ושמע נא את שירתנו, שירת האהבה. שירה משיבה זכרונות קדם יותר ממלים יבשות. תן לי לנשק אותך, תן לי לשיר את שירתי לתוך נשמתך הכואבת… מה בוערות שפתיך, בוערות כמו מנשיקתנו הראשונה אז…"

“נשקי… עוד… זכרתי אהבת נעוריך, בחירתי. שירי לי את שירתך”.

“וארשתיך לי, אהובי, וארשתיך לי לעולם. טהורה אני מטומאתי, זך ורענן גווי, חלב ציפור עורי, יין הטוב נוזל בעורקי, הרי טעום נא…”

והיא זרקה שערותיה, והושיטה לו צווארה המגולה.

“תני לי לנגוע”.

והוא נגע בשלוש אצבעותיו, תקע צפרניו עמוק, עמוק…

שארף התעורר רועד. הוא חש כאב בצווארו ובאצבעות ידיו, כאילו דקרו אותם מחטי אש.

הוא ישב, השמיט את ראשו בין ברכיו והחל להתנועע כמטורף.

“אבדתי. אבדתי”.

הוא נזכר בדברי אותו הצעיר בגן ושפתיו לחשו:

“אבדתי. אבדתי”.

לו קרה הדבר באמריקה, כי אז היה ההמון שובר את דלתות בית כלאו עוד לפני המשפט והיו קורעים את בשרו גזרים, גזרים.

פה יתלו אותו.

באותו בוקר תזרח השמש, יהיה בוקר שאנן ורוח שלווה. יצפצפו צפרים, יפרחו פרחים והרוח יסלסל תלתלי העצים.

ואפשר שגשם ירד, מעוננים יהיו השמים והוא יתפלל לקו שמש, קו שמש אחד, קו שמש אחרון, קו שמש בטרם ילך ואיננו.

ואפשר שלא ידע דבר מכל אשר סביב, אפשר שלא יחוש כלום, אפשר שבלבו יצלצל הד קול עולמות אחרים, רחוקים, עולמות, שכבר היו, עולמות שייבראו.

מי יודע? אפשר שעוד ייפגש אתה, תתאחדנה נשמותיהם יחד, צעירות, מצורפות.

ובלילה יציצו על האדמה היגעה, יביטו מאושרים באהבה.

מי יודע עתידות? מי יגד הבאות?

ו

בבוקר רפתה ממנו מעט הקדחת.

הוא החליט לעזוב את העיר. יעבור עליו מה.

כלומר: הוא לא יעזוב את העיר לגמרי, הוא יצא רק לימים אחדים לעיר המולדת בכדי לעודד את עצביו, שנהרסו בימים האחרונים. הוא איננו בורח. הוא יסע רק לימים אחדים אף על פי שיכול הוא להישאר שם ואין כל דבר שיקשרהו אל העיר הזאת, אלא שישוב הנה דווקא. רק לימים אחדים יעזוב אותה.

הוא התחיל להתכונן לדרך.

ראשית כל נחוץ להביא מעט סדר בחזותו. עליו להתגלח ולהחליף את הבגדים. גם פרחים יקנה לו. הוא יקנה לו זיכריות. מה?… לא לא. רק לא זיכריות. הוא יקנה לו אגודת פרחים לבנים, טהורים.

הנסיעה וזכר עיר המולדת הרפו את לבו. כאב נפשו כאילו נמרח בדבר חם, לוטף.

כשנכנס לבית הגלב ישב וחיכה עד אשר יגיע תורו. על הכסא ישב איש אחד והתגלח. שארף ראה בראי את צווארו הנפשט והגלב מעביר עליו את התער.

צווארו המגולה של הלז הזכירו תמונה אחרת. אותה התמונה, שלא נתנה לו מנוח בימים האחרונים והרעילה את חייו, הוא התרומם ממקומו בלב דופק ויצא בהבטיחו לשוב תיכף.

הוא כמעט רץ לביתו. בשינים מהודקות ולחש כל הדרך:

“צפרניים! צפרניים!”

זה היה בשכבר הימים. אותם הימים הרחוקים שמהם התחיל האדם להזכיר את עברו.

פעם אחת שחט בפניו אחד מחבריו חתול קטן. הוא זוכר אותו גם עכשיו: חתול עיוור, קטן ושחור, שהיו ממתיחים אותו על כף היד והוא רועד חם ורך.

הוא שחט אותו בשברי זכוכית, שחט ולא שחט. החתול התגולל, גסס, דם נזל מפצע צווארו והוא פירפר. פירפר.

המחזה הזה עשה עליו אז רושם נורא, פצע את נשמתו, נשמת ילד, והוא רץ ברחובות כמטורף וצעק:

“שוחטים! שוחטים!”

שארף שב הביתה והתחיל צובר את חפציו לתוך ארגזו, אחר כך ישב לנוח.

כך, כך. הדבר היותר טוב בשבילו הוא לעזוב את העיר. פה בהכרך הגדול, בתוך כלוב האבן עם ארובותיו ועשנו אפשר להיחנק בנקל. שם יעבור הכל. החלום הרע יעזוב אותו.

לפני עיניו קם בית הנתיבות הגדול. משרתים, מודעות, מסילות, שדות מנומרים מסתובבים ועמודי טלגרף רצים בבהלה. נוסעים יוצאים, נוסעים באים. הנה עובר המסע דרך תחנה קטנה. השעה היא שעת שקיעה. התחנה מוקפה עצים, בודדה בשדה. החמה גוססת אדומה מבין העצים, ועל הפלטפורמה מטייל לו הפקיד יחיד ובודד, עזוב פה בין השדות עם עלייתו הקטנה וחלונותיה הצרים ווילוניהם הנוגים. המסע עובר כאילו נמלך להיעכב פה רגע ומתחרט ורץ הלאה בחפזון.

מתראות על התחנות עלמות יפות, מרחפות ושוחקות ושולחות נשיקות פרידה ויפיין הולך ונחרת בלב ומעיר זכרונות נוגים, נעימים.

ופתאום הוא מכיר אותה ביניהן – – –

הוא יצא אל החצר, חפר את הגומץ, הוציא את החבל והטמינו בצלחתו וילך לבית הפוליציה.

שם התוודה, שהרג את העלמה, שנמצאה מתה בבית הסמוך ל“וויקטוריה”.

חושיו אבדו. הרופא, שנקרא אליו, בדק אותו ומצא, שחולה הוא בדלקת המוח.

הדבר קרה כעבור שעות אחדות אחרי שנאסר הרוצח של העלמה המתה.