רקע
יצחק פרנהוף
הָעִתּוֹנִים הַמְּדַבְּרִים
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: דייטשר, פודגורוזה "המצפה"; תרס"ח 1908

(אגדה)

ויהי היום ותנוּעה נתעוֹררה בארוֹן הספרים העבריים. העתונים הישנים והחדשׁים, השׁנתיים, הירחונים, השׁבוּעיים והיומיים, בעמדם חבושים בארגז באין מעוֹרר אותם, באפס מעשה, באו לידי שעמום. והתחילו לספר בינם לבין עצמם, בתחלה בלחש, וממלה למלה בקולי קולות, ומענין לענין, מדבור לדבור באו לידי מריבה וקטטה; ממש כתלמידי בית־הספר בשעה שמסיר המורה עין מהם מעט קט.

“הס מפני כל כתבי־העתים!” ― קרא עתון בעל שבעה כרכים ישנים, שגביהם נתישנו ונתמעכו, בקול משׁונה וישן יוצא מפה חסר־שנים ― "באו בצור והטמנו בעפר מהדר גאוני, אני המכתב־העתי הראשון בלשון עבר, אותי למעין ישיתו כל משכילי בני ישראל, בהחלם לדרוש חכמה ודעת, אני המאסף לכל מחנות המשכילים. אני הפה לחברת דורשי הטוב והתושיה, חכמתי בחוץ תרונה, ברחובות תתן קולה, להראות לעמים ולשרים את יפי שפת עבר, אמנו הזקנה אשר בצדק נתישנה, ולא עתה יבוש יעקב ופניו לא יחורו בהראותו את כל עשרו ורוב גדלו, כי כפלים לתושיה.

וישמע חכם מבני ישראל ויוסף לקח, להפיץ בישורן יריעת סגלת לשוננו, אשר לפנים בגן אלקים, בין עבותים היתה צמרתה. מדי חדשׁ בחדשׁו ערכתי עסיס רמוֹנים, שירים שונים, אגדות צחות, מאירות ושמחות, מכתמים ושירי הלולים, כתבים ודברים מועילים, גם דברים זרים הלבשתי מחלצות שפת קדשׁ, ועוד זאת:

מָהִיר בְּדַת אֵל אֲנִי כָּבוֹד לִי נָאוָה

כִּי עַל כְּרוּב שִׂכְלִי אַעַל הַשָּׁמַיְמָה…."

“מי זה ישמע ולא ימלא שיחוק פיו?” ― ענה עתון ג“כ ישן, שכנו של הראשון בחיים ובארון ― אל תדבר גבוה גבוה, ואל יצא עתק מפיך, שמהיר בדת אל אתה, הלא בניך בוניך עזבוך אח”כ ובילדי נכרים ישפיקו, סרו מדרך הישר ללכת אחרי הבחורים, אשד שירי עגבים בפיהם, לכן נאספת מאסף ואחרי נפלך תקומה היתה לי. כי תמצא חכמה ומוסר, דברי חכמים וחידותם, להבין אמרי בינה ועניני מדע ותועלת, אני הניפותי ידי לשׁדד אדמת שפתנו הקדושה, שרתי בלשונות, ואבכר פרי מדי שנה בשׁנה, בפי ינובון אנשי מדע נהרי נחלי אמרות טהורות מזוקקות שכעתים וחקירות נכבדות על אדני הלשׁון ותהלוכותיה לתועלת השׁוקדים על דלתות שפת עבר. בי תמצא דברי המליצים, אשר ייהדו כל נתח טוב וכל חלקה טובה, כל שוק וחזה אשר יראו בספרי העמים והכל יאמרו על מעשי ידיהם, כי הם זרע ברך ה'. אני אקריב חלבי חקרי נבונים בכלי טהור מנחה בלולה בשמן משחת קדש להבעיר בלבות הקוראים אהבת שפתנו ולהדריכם במעגלותיה:

חֶמְדַת יְשֻׁרוּן אֲנִי, פְּלֵיטַת מַחְמַדֵּינוּ.

אֲחַדֵּשׁ נְעוּרֵי שְׂפַת הַחוֹזִים כְּנֶשֶׁר,

מוֹשְכֵי עֵט סוֹפֵר בִּי נִכְבָּדוֹת יְדַבֵּרוּ,

בְּחִירֵי עָם בִּכּורֵי עִתִּים יְסַפֵּרוּ:

וּמִי כַחֲכָמִים אֵלֶה יוֹדְעֵי פֶשֶׁר? ―"

“דום מכבּיר מלים בלא דעת!” צעק עתון אחד בקול נחר, "אל תּתגאה ככה במעלליך, אני גדול ממך שבעתים, בי תמצא כל פרי מתוק, תאוה לעינים. אגרות יקרות, אשר הריצו חכמי זמננו, איש אל רעהו בעניני האמונה והחכמה, למען יהנה העולם מאורם, הדפסתי את דבריהם לדורם, נצני המחקר יפה פרי תאר, שתלתי בכרמי ― ויהי אור.

צִמְחֵי גָן וּשְׁתִילֵי גֶפֶן שָׂתַלְתִּי

עַל עִוְרִים עֵינַיִם לָהֶם חָמַלְתִּי

אֵין דוֹמֶה לִי בְקִרְיַת סֵפֶר,

כֶּרֶם חֶמֶד עֲנוּ לִי בְאִמְרֵי שֶׁפֶר."

“ואת מי אין כמו אלה?” ― צוח בקול בכי מתוך כרך בלה הנודף ריח רקבון של מתים ― אוצר נחמד אני, אני הוא ואפס זולתי עוד. בי המלכים האמתים, שכבר נמו שנתם לפני כמה מאות שנים, ימלוכו. בי שרים אמתים, אשר יתד ברקתם והערות אין מספר בשוליהם, ישורו. אבל אלה הננסים, אשר העיזו עוד להתהלך בין החיים ולהתענג בנעם ד' בתבל ארצה, כלה גרש גרשׁתי מהסתפח בנחלתי. מום בם לא ירצו לי. אני החכמה האמתית, לי בינה ודעת, כסף לא חשבתי ועל זהב לא חסתי. לאסוף אלי מכתבים ישׁנים מחכמי קדם, אשר זבו מתנובת שכלם ויוציאי פרח ויגמלו פרימו בארצי הטוב. באבק התעפרתי ומשני הזמן השׁלכתי טרף, הוצאתי מלאכת הראשונים, שנעלמו מעיני כל חי.

לִי פַרְדֵס עִם עֲדָנִים

וְתוֹכוֹ בֶאֱרוֹת, חָכְמָה מוֹקִירוֹת.

אוֹצָר, מָלֵא מַרְגָלִיּוֹת וּפְּנִינִים,

אֲשֶׁר מֵאִגְרוֹת חָכְמָה אֲגו­ּרוֹת

לְמַעְיָנַי וְאֶל נַחַל עֲדָנַי

הַכֹּל צָמְאוּ כְצִיָה לַמְטָרוֹת."

“זכרוניכם משלי אפר ולגבי המר גביכם”, צפצף קול בישני יוצא משלשים ושבע חוברות קטנות ודקות,,אבל אני בין ככבים שמתי קני. ככבב דרכתי במסלות בני ישראל, בפרי מחקר וילדי מליצה מחכמי הדור ומנעימי השׁיר בזמני להועיל וללמד בני יהודה קסת הסופר ולהדריכם בנתיב ההגיון, להבין דברי חכמים, משׁליהם וחידותם, ולעורר קנאתם לשפת עבר, ונחתה קסת נחושה זרועותם, לאמת ולאמונה ולהרים קרנה בכבוד. בכורי עתים לא יבכרו פרימו, הכרם לא יעלה נצניו, האוצר נחרב ואשאר אני,

וְלֹא שָׁלַוְתִּי לֹא מָצָאתִי מָנוֹחַ

הִתְאַמַּצְתִּי בִיגִיעָה וָכֹחַ,

לְהָעִיר לֵבָב אַנְשֵׁי רוּחַ

בְּמחֲנֵה הָעִבְרִים קוֹל הֶעֱבַרְתִּי:

“קוּמוּ! לִלְשׁוֹנֵנוּ נַגְבִּיר!” דִבַּרְתִּי

וּמִכּוֹכְבֵי יִצְחָק תֵּבֵל זָרוּחַ…"

“חלכאים חלכאים!” קרא אחר בקול גאותני וקנאתני, מתוך שלשה עשר כרכים לא עבים, "דבריכם דברי רוח, הבל ובוהו המה, מליצותיכם שׁדופות קדים אין בהם מועיל, אין בהם תוך וגרעין של חכמה ובקרת, הביטו כי, אני החלוץ העובר לפני עם ישראל למלחמת הדת והתושיה, שוּרוּ נא שוּרוּ, אני אני הרביתי לשלוח חצי לעגי ומהתלותי ללב הרבנים, שׁומרי הבלי שוא, שמתי תהלה בשם הרציונליות המדעית בקדשׁי המסורה הישׁנה, בכשרוני הסטירי לעגתי על המשׁטר הישׁן והצגתי לראוה את כל מראות הננעים שבעולם הסגור של היהודים הדתיים המלא הפכים וסתירות, בערות ואולת ותמימות מפסדת, אני הלוחם מלחמת הרעת למרות אף הרבנים שקללוני קללות נמרצות ויתגודדו עלי להשכין כבודי לעפר

אֲנִי גָדוֹל וְרָב,

מְלַמֵד יָדִי לַקְרָב.

יָדִי תַקִּיפָה,

לִלְחוֹם בַשְׁמִירִים ―

וּלְהָסִיר אַבִּירִים

בְּמִלְחָמֶת תְּנוּפָה."

“תפסת מרובה ידידי, תּפסת מרובה” ― ענה קול רציני בגמגום של פיוס ותחנונים. “באת בקרדומות על התלמוד וגרשת בדעותיך החפשׁיות ממך כל חושב רציני והוגה דעות ישרות. השׁקיפה נא, אני בעל צורה קבועה ומתמידה, בניתי בית מדרשׁ ובית תלמיד למאמרים למודיים ולמחקרים עיונים, להגדיל תורה ולהאדירה ולתועלת חכמת ישראל. השׁמעתי אמנם לפעמים איזו רעה, שהאדיקים לא מצאו בה קורת רוּחַ, אבל דברי בנחת נאמרו, לא ברעש ― ד'.”

“טוֹעים אתם כלכם, תועים בדרכי החיים” ― צעק בקול בריא, ומביע הכרת עצמו מתוך שנים עשר כרכים גדולים ― “אלה מזה בחנופתם ובזחילתם, שעל ידיהם גבר אגרופה של חנופה בקרב ישראל ונתנו יד למהבילים להרים יד, ואלה מזה המגבבים מאמרים נעדרים כל צד מקורי, ורק מחקים הם ומתרגמים הם בלי כשרון ואומנות. ואני ― כשחר עליתי באופק שמי ישראל, להאיר נתיב על דרכי בני ישראל בעתות העבר וההוה. וכשחר פּרוש על ההרים, כן הפצתי אור, לפקוח עינים עורות, אשר לא ראו אור החכמה ולא יבינו ערכה. הגדלתי תפארת שפת עבר בגדלי כשרונות מקוריים ולא נתתּי יד למאמרים נעתּקים משפות זרות, שאין להם כל ערך לעצמם. הראיתי לכל אלה התועים בדרך ומגששים באפלות איזה הדרך ישכן אור. ונם למלחמה יצאתי,לא על הנתעים לבד, כי אם גם על המתעים, אשר יעמדו לשׁטן, לבלתי תת לחכמת דרך כשעריהם. לכם אחי היתה המלחמה רק מפנים ואני לחמתי מפנים ומאחור, מלחמה על המתקדשׁים ועל המתחכמים, על החסידים ועל המשכילים, כי כאלה כן אלה חטאו ויחטיאו, שגו וישגיאו… אלה הם קצות דרכי. רק מקצת שבחי הגדתי וכלו לא הגדתי. אך בקצרה אוכל להתפאר נגדה נא כל העתונים, שנקבצו פה, כי אני מחולל תקופה חדשׁה תקופה מקורית. יוצר דרך חדשׁ בין בשפה שפת הביבל הטהורה בין בהגיון ובין בתחית ישראל, ברעיון ישוב ארץ ישראל וככה גדול אני במקדש השפה המופתית מה כהן גדול”… “שתוק יהיר! מפיר דת! אפיקורס מומר!” צרחו בערבוביא כרכים כרסנים מכל עברי המחלקות שבארון הספרים― “אני המגיד דברי ליעקב מאשר יקרה ויאתה חדשים לבקרים בקרב בית ישראל, מדי שבוע בשבוע, ואני עדיף ממך, כי דברי המה השוים לכל נפש ישראלי, מבלי נגוע בקדשי בני ישראל אף כמלא נימא וצופה הנני בדברי חכמה, בבאורי מקראות קשׁים וכל המירא דאיכא בתלמוד ונושא כליו את האמת והשלום אני אוהב”… ואני כבוקר אור ההולך ואור עד נכון היום, אתה עושה השחר עוקר נטיעה ואני נוטע ובונה. אני המאיר נתיב אמתי על דרכי בני ישראל מיום היותם עד היום הזה ואוציא כאור צדקו ומשׁפטו בצהרים ואחזיר עטרת ראש המשכילים לישנה. וזריתי פרש על פניך בן פריץ!…

“ואני כהצפירה המאירה לבית יעקב, להגיד להם מהחדשות על שדה החכמה ידיעת הטבע וההמצאות שעל אופק המדע והכל על טהרת הקדשׁ, ואתה השחר לא תוכל התחרות עם אורי. כי אינך מגיע עד לקרסולי…” “ואני הנני זקן העתונים לישראל ארבעים שנה הייתי המליץ בינותם, והשפעתי רבה על כל העם, לא על חלק ממני, אני הד קול צרכי עמנו, הד קול רעות כל עדת ישראל, אני הד קול החיים ― חיי ישראל וחיי כל בני אדם… מתברך אתּה השחר ברעיון ישוב ארץ ישראל, אכן לשׁקר עשית עט, כך הד הרי ציון אני אני הוא ואין בלעדי, וגם הד קול שפת אבותינו אני הוא, אני מדבר בלי מליצות משונות, אני מדבר מעט ועושה הרבה”…

“ואני אני כלבנון, להודיע כל דבר הנדרש לאיש יהודי לדעת כאשר הוא יהודי, וגם כבוד הלבנון לי, בי אוסף מחדושי תורה מחכמי ובגאוני הזמן ומכ”י אשר בבתי עקד הספרים המפורסמים, ומדי שבוע הלבנון וכבודו יזרח. שלחתי כל מגפותי אל לבך, מומר עוכר ישראל ― השׁחר…"

“ואני יראת שמים לאו מילתא זוטרתא לי, אני מחזיק דתא, שומר חומת האמונה, הולך ומתעבר על כל ריב ומצה. אני מחרף ומגדף את כל אשר דרכו לא כדרכי וגם אותך פושע ישראל השחר נקה לא נקיתי, כי כל ישראל ערבין זה בזה… ויהודי אמיתי אני אני…”

ה“עברי אנכי! אני ולא אתה מחזיק הבלי שוא! והיה העלה שלי, רענן ולא ימוש מעשות פרי. אנא, כהנא אנא, שלשלת היחסן אנא, מפואר במו־עדי־גם לב עברי לי. ורשפי רשפי אש שלהבת יה…”

“עברין אתה ולא עברי!” ― רקד כנגדו עתון מלוכלך באותיות מטושטשות. “אתה גדי בן סוסי מהני כלבין דחציפין, צינור של שופכין, גרף של ר… המבשר רב טוב לישראל אני אני הוא ואין עוד גברא רבא עליה אנא, הדאי נפשאי הדאי נפשאי…”

“כלך לך עם פרזלגיה הנתעבה שלך”, דבב עתון שנתי כקיל צרוד “גשו הלאה, כלכם, עם לקוטי הפרזות הגליציאניות הריקות עם גבוב מלים תנכיות. אין נפשׁי אל הכרוזים הצעקנים והרקלמות השחצניות. אני האסיף אספתי מאמרים גדולים מסופרי ארץ רוסיא, אשר לא יכירם מקומם בכה”ע לימים ולשבועות. לי צביון ידוע, אשר יורה בכלל את טעמו ואת משׁפטו בעניני העם והספרות. אולם אחזתי בפלס, לבלתי עשות את צביוני זה לחרצובות ולנחושתים לסופרי ארצי, אך כל סופר התנכר בתכונתו המיוחדת לו והתחברות הסופרים לא היתה להתבוללות מבטלת את ישותם הרוחנית והשׁטה הכללית לא היתה למטה של סדום, לכבוש אל תוכה את קומתו של הארח. אני ראשון לספרים מהמין הזה ואני נזר השלמות"…

"בהדי דידי קא מנצית!? נאם לעומתו ספר שׁנתי גליצי כרסני, “אתה יליד רוסיא אומר לדחות את חכמי נליציא בשתי ידים באמרך, כי רק בך חשכון החכמה, רק לך נתנה התורה למורשה. חוצפא לא מהני אחי! כל מבין יודע, כי רק מגליציא יצאה תורה ומשם התחילה התקופה החדשׂה לספרותנו העתונות. לא אלמנה גליציא מזרע ברך ד'. הבט בי אני אוצר הספרות העברית, כי כל כלי חמדה מגאוני הספרות וראשיה. בי…”

אל תאריך במקום שאמרו לקצר" ― הפסיקו מאסף ספרותי ומדעי יו"ל בארבעה כרכים לשנה ― “אל תרבה להג שמא יאמרו הסופרים הרוסיים הגאיונים: שמעו את הבטלנות הגליצית! מפני אמנם יש להם “דרך ארץ”, אף שגם אני גליצי. אני האשכול שונא השׁטחיות ודלטנטיות, אני אוהב את הידענות למחצה, אין לי רק האמת המדעית, בלי שום טנדנציה, מדבר אני באוביקטביות קרה ויאמרו הם מה שיאמרו”…

“מה שונא אני את היחס הגאותני של אלה הרוסיים!” ― התאנחה חוברת קטנה כזנב הלטאה בתחנונים של בשׁת ―. אני לא אירא את הקנאים המזיקים והמנקרים, שנבראו בין השמשות, אני משעשע את נפשׁ הקורא בתמונות, ספורים ציורים המושכים את הלב ויאמרו הנקרנים מה שיאמרו.

…וּמָה אֹמַר אָנֹכִי?

אָנֹכִי אַךְ אֶעֱשֶׂה “בְעֵזֶר הָאֵל עָלַי גוֹמֶר,”

לֹא אֹמַר כְּלוּם… לַעֲשׂוֹת אֶאֱזוֹר כֹּחִי

וְאֶתֵּן מָקוֹם לְהִתְגַּדֵּר… לֵאמֹר וְלוֹמַר."

“לא אוכל לשמוע את כל הפטפוט והלהג של המפטפטים המדברים כאלו גדולות בראו” ―. דבר בקול גדול ירחון “מגוהץ בסגנון רחב ומתפשט” ―. באמת כל הספרות העברית החדשׂה מלאה שברי לוחות, בלויי סחבות נכרת ושבבים, לוטים בקורי עכביש ומכוסים אבק־עולמים ואין בה דבר שלם ומשוכלל, חדש ומתוקן. סופרינו מדפדפים על אבעבּעוֹת־הקצף, אשר יעלה ים חיינו. סופרינו הגליצים וגם הרוסיים ישפיקו את נפשׁם ברקק, ובאגמי רפש יחצו עד צוארם. אבל לי שטה קבועה ומגמה ידועה. אני קבצתי ממזרח וממערב את טובי הסופרים, להאיר באבוקת הדעת את כל זוית חיינו. הבלשׁנים היותר מצוינים, המומחים ללשונות המזרחיות עזרו על ידי, להרחיב את השפה בזהירות יתרה בטפוח מענג ובחוש בלשני, עד כי אוכל להחליט, כי כמדתי הכמותית והאיכותית לא היתה עוד בספרותנו, בשׁביל הידענים שבעמנו, ספרות עברית מדעית…"

“לא מניה ולא מקצתיה! הצטחקו בקול מצלצל כרבים בריאים ויפים המתנוצצים בכריכותיהם המקושטות, “אין בך מאמרים המורים מסלה חדשׁה, אין בך ספורים ופואמות, אשר יקיפו עולם מלא, רק מתהדר אתה, ולא יותר. אבל אני, לא בית המדרשׁ עשיתי לחכמים שׁישׁבו ויפלפלו בי, כ”א לכלל העם אני מכון, שימצא מזון נאות לרוחו ודברים הנחוצים לו לדעת בשׁביל לגדור פרצותיו, לבנות הריסותיו. בי מרגישים באמת את נשׁימת העת החדשה. אני מרכז ספרותי מיוחד לבעלי דעה, לטובי הסופרים, שיש להם מה להגיד, הסופרים המבינים את התּנועות הספרותיות החדשׁות, הדעות האמנותיות והאסטטיות, השׁׁוררות בספריות הכלליות בשפות המערביות באו ועבדו עמי”…

“ספרות ספרות אתם צועקים!” ― זעק פעל ספרותי מפואר בזמנו ―. “אבל איה המהלכים והמגמות החדשׁות? איה הרוח המרכזי המבריח אתכם. הפככם! אין כל סמני התפתחות טבעית בכם. הצד האומנותי שלכם לקוי, העבוד והשכלול של התוכן והצורה פגומים. העם לא ישתתף בכם. אין השפעתו עליכם ואין השפעתכם עליו. אבל אני בראתי על ידי הטוב מעט רגש וטעם בשביל הטוב. אני הדור והדור בי. אני מדבר וההמון הגדול מזדעזע בכל שס”ה גידיו וחרד בכל רמ“ח אבריו והתעורר באמת ― וחי. מי למלחמה ― אלי. מי שאמת על לשונו וניצוץ אל בלבו אלי! אלי! אלי!…”

“ברם אין לי פרטנזיה להיות מחנך הדור”, צפצפה יצירה ספרותית דקה כמצה "אלא נמצא כי צרך מחשבתי לקמץ קטן של יהודי המשבר מאתנו, שנשמתם עברית כלה ועטם עברי כלו ומאידך גיסא המה משוחררים מכל שעבוד רוחני ודיסציפלינה מפלגותית. אני מעורר את הרוח שבהרוח, את הנשמה שבהגשמה, את תוך שבהתוכיות, אני מתלהב, “מברק, מקלל, כופר ומפקפק, תוקע ומריע”.

“די, אל יתהלל החוגר”! התקוטטה עם המכרכר הקטן ההוא עוד בריה קטנה צנומה ודקה. “אני מעורר בגלי השוטפים כגלי הירדן (צחוק התפרש מכל הפיות של העתונים) את הכחות הנרדמים, את הגרעינים המלאים לשד ומוכשרים להוציא פרי רב. במה ספרותית בניתי בגליציא… וא…”

“קץ לכל המשא־ומתן המשעממים, יהודים”! צוה עתון בשפת אשכנז, קטן הקומה וישן נושן, שׁבא עפ"י מקרה לארגז הספרים העברים והקשיב לשיחותיהם ולמריבותיהם של העתונים “חדלו לפטפט ולגמגם, יהודים. נלאתי נשא, שמעוני”!!

קולו של האשכנזי הקטן השתיק את העתונות הצעקנות. וביראת הרוממות הטו העתונים השנתיים, הירחונים, השבועים והיומיים אזנם לבל הגה,שיצא מפיו..

“שמעתי טענותיכם ותלונותיכם” ― הוסיף ― “עלי להודות, כי אתם עשיתם את שלכם… הממ… לכם כשרון… ליהודים כשרונות… אבל מה על דבר החותמים? הא? האם גם הם עשו את שלהם? מה… גשו נא אלי! כמדומני שמתים אתם כלכם! מלבשים אתם תכריכים! חַ חַ חַ מחסר האמצעים… היהודונים אינם משלמים! מה? “משה’ל”. חפץ בצלים שומים. אבל לא עתונים. חַ חַ חַ! ראו נא ראו, אני חי זה מאה שנה ועוד אחיה יותר ממאה. בני המפלגה, שכלי מבטאה אני, מפרנסים אותי בעשר ובכבוד… ואתם פגרים מתים. יש לכם רק זכרונות העבר… טררר… ריח רקבון של בליה פה. אלך ואכנס לחיים טובים ואתם שובו לקברכם ויסתמו הכלל… אדיה”!…

הלך לו העתון האשכנזי. והתחילו העתונים להתנודד וכמה מרירות בצבצה בנדנוד זה… התחילו לספר זה לזה בעינים זולגות את קורות ימי חייהם הקצרים. “איך החותמים שהזמינו אותם שלמו רק ברבע הראשון ודי עד הסוף. וקצתם לא שלמו כלל, כאילו זכו מן ההפקר. קצתם טענו, כי לא חתמו בעדים וקנין ואינם חייבים לשלם ויש שכתבו, שיען שלא נתקבל פילוטונם לדפוס לא ישלמו אף פרוטה. ויש שאמרו שבשביל שנחתך גזר־דין קשה על ספריהם, לכן הם פטורים. “והנגידים הטובים” לא אמרו ולא כתבו ולא שלמו. כמה ממון ודמים, כח ומח השקיעו העורכים בעבודתם! כמה סעודות הפסידו… כמה צער. כמה יסורים! אבל אי־אפשר היה שיתקימו ופסקו חייהם”…

אנחת לחישה עמוקה וזעזוע של יאוש…

המלצות קוראים
תגיות