רקע
יצחק פרנהוף
בַּסֻכַּת עֲנָפִים
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: דייטשר, פודגורוזה "המצפה"; תרס"ח 1908

אביב. יום בהיר וזך. ראשון לחג הפסח, החמה מטפטפת. “העולם” מטיל בפרדס העיר. מאחרי סכת־ענפים, על ספסל צבוע לבן, יושבים איש ואשתו. זוג זקן, הוא קרוב לשבעים וגם לה מלאו כבר ששים וחמש שנה עיני שניהם נטויות לאדמה וריסיהם מרפרפים.

בתוך הסכה יושב ג"כ זוג. אבל צעיר מאד. הוא כבן עשרים והיא מונה תשעה עשר אביבים. “ב־ר־ר־ עוד קריר היום”! לוחש השב לפלג־גופו, ומחכך שכמו בגזע האלון, ומשפשׁף שתי כפותיו זו בזו.

השי“ת יודע על שום מה לא יופיע עוד אביב כראוי”! מעירה זוגתי, ונושאה עיניה משהו, ומביטה אל האופק.

“כמה חביב יום אביב”! מצפצפת שם בתוך הסכה איזה קול עליז.

“הדור נאה מלא זיו. מימי אינו זוכר יום נעים כהיום הזה”! מפטפט שם בתור הסבה איזה פה.

“הימים הראשונים היו טובים מאלה של עכשו”, אומר הישישׁ. “העולם נשתנה לגמרי. הי הי, איה האביב שלעבר? אין אביב היום כמו שצריך להיות, וגם החרף של היום הוא, רחמנא ליצלן, חד וחריף, הי הי”. הזקנה נאנחה ואינה משיבה כלום. ―

"אני מרגיש את עצמי כך מאושר. כך מוצלח התאמיני לי יקירתי? מתאוה אני, כי “השעה הזאת תמשך לנצח נצחים”… מצלצלות שם בתור הסכה מלים קודחות.

“מאריץ שלי”! נשם שם הקול השני הרועד. ―

“זוכרני, כי בימי ילדותי, אה רבש”ע! אז היה בימי הפסח כבר חם, נעים… חביב. האלונים כבר התחיל ללבלב, ושכחו לגמרי כי חרף שלט פעם", טוען הזמן כמו לעצמו.

“נשוב הביתה” דובבה הזקנה בקומה במתינות ממושבה, "הרוח נושב ומלפלף את כל הגוף. תוכל עוד להצטנן חלילה. התזכור בשנה העברה, שאחזה אותך מחלת צנה קשה ולא יכולת לשבת על “הסדר”.

המלצות קוראים
תגיות