רקע
יצחק פרנהוף
הָאַלְמָן
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: דייטשר, פודגורוזה "המצפה"; תרס"ח 1908

מתיאש ומכויץ בתוך עצמו מתהלך הוא ברחוב. פגע בו חברו, שלא ראהו זה כמה וכמעט שלא הכירו.

“אוי שראיתיך בכך. מה נרזו פניך והקדירו”.

“כך כך חביבי. יגוי איום מוצץ את לבי. אומלל מאין כמוני”.

“מה לך יקירי, החלית”?

“חלילה. “על שונאי ציון”. אבל אשתי נפטרה”.

“ברוך דין אמת! מה היה לה? העניה, הזמן רב חלתה?”

“אל תשאל. זה שׁלשה ירחים שׁמתה. הוי חבר, הוי רע, מר מר, האסון אין לשער, הנשמה שלי נקברה לבי נכרת ונקבר. ראשי הוסר מעלי, שמשי נכבה, חי פסקו. אפרוחי. יונתי”…

"אמנם, אמנם אשת־חיל אבדה. אשה יפה, טובה היתה

“אח חברי, כלום ידעת מה היתה לי? חמש שנים היתה מלאכי הטוב. צלי על יד ימיני. מאז הכרתיה התחלתי להרגיש את החיים. ועתה אויה, אויה יקירי מלאכי זה קבור באדמה, אלה העינים השחורות (דמעותי. החלו לטפטף על לחייו השקועות) מכוסות בחרשי אדמה אני חי, מדבר, אוכל, ישן. מר לי ומלבד זאת… כל הטרדות המה “כיהודה ועוד לקרא”… החתונה”…

“כן יקירי, אני מבין אותך, אני תופס את מצבך אני מרגיש את כל החתונה השׁחורה הזאת”…

"לא זאת חביבי. אבל חתונה באמת ― אתמול נתארסתי עם הבתולה ק. ובעוד זמן קצר, מה יכולים

לעשות? תהיה ― חתונתי…"

המלצות קוראים
תגיות