רקע
יצחק פרנהוף
הָאַלְמָנָה
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: דייטשר, פודגורוזה "המצפה"; תרס"ח 1908

(אגדה ישנה).

וימת עליה אישה (שמה ושם אישה נשכחו ממני לפי שעה) שנתים ימים אחרי חתונתה. ותה אלמנה צעירה, יפה ומלומדת היתה, ידעה שפת עבר ומשלי החכמים ופתגמיהם, ורוח הבריות נוחה הימנה מפני שהיתה גם אשה כשרה, צנועה ואדוקה. ותשב בביתה ותתאבל על בעל נעוריה.

בגלל המעלות האלה, שלח אליה איש מכבד, בעל בעמו, והעקר צעיר לימים ועשיר בנכסים וכסף, לקחת אותה לו לאשה. ותמאן האלמנה ותאמר: “איך יכול להיות כדבר הזה?! איך אוכל ואמחה את זכר אלוף נעורי מלבי, ולהיות לאחר…?” לא, לא, נורא הרעיון, לעולם לא תעשה כזאת.

לישב האיש וישלח עוד הפעם אליה. ותשב עוד הפעם את פני השליח ריקם. ויבא הוא בעצמו אליה וידבר אל לבה, והיא באחת: איך אפשר כדבר הזה, ועוד עצבות נוראה שרויה בלבה, עוד לפני שנה חי עדיין אישה היקר לה, והוא כ“כ אהב אותה והיא כ”כ אהבה אותו. היא תרד ביגון שאולה אחריו, ותבך אותו האלמנה.

האיש לא היה טפש כלל, ויבקר את האלמנה, אחר שני החדשים עוד הפעם. הפעם הן ולאו ורפיה בידה. “עוד אתישב בדעתי!” היתה תשובתה אליו בטרם הלך לו בלב מלא תקוה מאתה.

והאלמנה לא ידעה לשית עצות בנפשה ולב לכלל הסכמה. ותגמר בדעתה לשאול את פי הרבי הקדוש, אשר משכן כבודו לא רחוק מביתה.

הגבאי הכירה, ויניח אותה תכף להכנס, ותבא לפני הצדיק ותשפוך לפניו שיחה.

“אמנם בת ישראל צריכה להנשא”, היתה תשובת הרבי בקצרה.

“אבל רבינו הקדוש, איך אפשר להיות כן? איך אעקור את זכר בעלי, זכרונו לברכה, מפנים פנימיותה של נשמתי, ואלך ואהיה אשה לאיש אחר?” מלמלה האשה וטפות חמות נשרו מעיניה.

“גזרה על המת שישתכח מן הלב”, נאנח הרבי וישתוק.

"אבל – התחיל הרבי אחר הפסקה קטנה – על דברים שבלב אין לך להתיעץ אתי. מוטב שתמצאי אַת בעצמך תשובה על שאלה קשה כזו. מחר חדש ויתאספו החסידים לסעודת מצוה, וינגנו נגונים ואַת הטי אזן ותשמעי רמזי פתרון על שאלתך יוצאים מנגוני החסידים, ואת אשר תשמעי תגידי לי.

ויהי ממחרת, ויצטרפו החסידים “לישיבה” ומתלכדים הם, ומשתקעים הם בנגינה עמוקה מלאה רזים רזים, ומזמרים הם בנעימה קדושה, ומתגבר הנגון לעילא לעילא ומהבהבות הנשמות ומתפעלים הלבבות ועומדת האלמנה מאחורי הדלת. כל כחותיה מצטמצמים באזנה הימנית, ואזנה אחוזה ודבוקה בדלת והיא מקשיבה ומקשיבה ואינה אובדת אף המיה קלה אף חצי טון…

ותבא עוד הפעם לפני הרבי. וישאל אותה:

“בתי איזו בת קול שמעת יוצאה מנגוני החסידים?”

האלמנה השפילה עיניה לארץ ותען:

“רצון השי”ת הוא שלא אשב גלמודה… כי בכל פעם בקעו לאזני הקולות יוצאים מפי החסידים: טַן דוּ! טַן דוּ! (טַב למיתב) טַן דוּ!…

המלצות קוראים
תגיות