רקע
יצחק פרנהוף
לְמַעַן הַשִּׁנּוּי
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: דייטשר, פודגורוזה "המצפה"; תרס"ח 1908

פרנסתו, שמשמעה לחם לאכול ובגד ללבוש, היא מצוה, בניו אינם גורמים לו לא נחת ולא יסורים, בינונים הם; אינם לא חכמים ולא טפשים, לא עלולים להיות מאושרים ולא בעלי כשרונות להיות אומללים. ממילא שלא הביאו שום השתנות בחייו המשפחתיים. ויום יום הוא משכים למעשהו התדירי, יום יום הוא שב בצהרים הביתה ואוכל ארוחתו הממוצעת, ואח“כ שוב לעסקו ואחר כן חוזר לביתו, ושוב ארוחת הערב והולך לישן ומשכים קום למעשהו התדירי ואח”כ שוב הביתה. וכן חוזר חלילה.

אותם הפנים התדירים, אותם המעשים הרגילים, אותן המחשבות בעצמן, אותן הדאגות הישנות של אתמול ושלשום, אין כל חדש. כה חי שנים רבות. ולאט לאט נהיו עליו החיים המשעממים, למשא…

והוא מתגעגע לאיזה שנוי, לאיזו חליפה ותמורה.

לכאורה הוא היה מתגעגע אחרי חליפות משעשעות – אחר שמחת החיים.

למשל הוא היה עורג בחרף לבקור בתיאטרון ולטיולים, ובקיץ לנסיעות בעולם. נסיעה! זהו כל האידיאל שלו! זהו תכלית ההויה ומטרת הישות, לחיות, לראות את התבל, את האנשים ולמות.

אבל אין האמצעים מרשים לכל אלה. תענוגים דורשים כסף. ואין הכסף שלו, אין העת שלו – ואין החיים שלו! והוא כ"כ משתוקק לחיים שיש בהם שנויים ופזור הנפש, לחיים שיש בהם תכן… והלב מתפקע מהשתוקקות והתגעגעות. ובאין ברירה, באין שמחות החיים, החל לקבל עליו צער החיים…

וצער החיים גדול. צער החיים יש להשיג בחנם, אין כסף. ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

המלצות קוראים
תגיות