רקע
יצחק פרנהוף
הַפַּיְטָן
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: דייטשר, פודגורוזה "המצפה"; תרס"ח 1908

– תן לי ידך חברי והרימני! הרימני רע משפלותי, כי נפלתי, נשמתי נפלה לשפלות, שבשפלות, לקטנות שבקטנות. האני שלי נצלל במבול של אפס, בתחום הכליון… עזרני למען השם!

מה זה היה לי אחי? מה לי, מה… פתאום היה הדבר ואני נפלתי… ויבשות בתוכי, יבשות סביבותי, תהום נורא אומר לבלעני… רחמנות עלי, יש לי רחמנות עלי בעצמי. קברים בלבי, קברים סתומים וחתומים, אבל מתים עולים מתוכם, מתים חורים בתכריכים חורים, חונקים וחונקים את גרוני, חשך בראשי, חשך ואפלה, אבל איזו אש זרה אומרת לשרפני. לשרפני לבדי, לבדי. בודד אני בכל התבל הזאת, בודד בתוך עמי, בודד בתוך בני ביתי, בודד בתוך עצמי. לא אוכל לבא אלי, לא אוכל לחשוב עמדי, להתהלך אתי…

עזרני אחי, תן לי ידך, הלא עתה ידעתני מלפנים, לפניך נגלו כל פרכוסי הנפש שלי, כל רפרופיה ותנועותיה; האין לך עינים לראות את המלחמה המרה, שאני לוחם עמי, עם נפשי. וההתאבקות הנפשית גדולה וארוכה, קדמונינו לא ידעוה כלל. הם ידעו רק מלחמות הגופות, אבל לא משרפת הנשמה והגוף קים. ומלחמת הנפש נוראה אלפי פעמים ממלחמת הגוף.

–השקיפה נא רע, האין לך עינים לראות, איך נפשי מפרכסת ביין הזוהמה והחלאה, בעצבות עצלנית ומרה שחורה כבדה ולא אוכל להשתחרר ממנה.

הושיעה, הצילה! אני לבדי לא אוכל לעשות דבר, אני מכחש בי לגמרי, אין אני מאמין כי כל עקר, אין לבי קולט עוד רשמים בריאים.

בקרב לבי שוכן איזה דבר, איני יודע לכנותו, המפעפע בכל עורקי וגידי, מעמיד את זרמת חיי ועוצר את מרוצת דמי, משתיק את דפיקת לבי ומשכיחני את כל ההויה של היש…

בידך חביבי לכרות את אותו הדבר מלבי, קח את האיזמל ועשה את הנתוח תכף.

–מה? עודך עומד ומסתכל בי, בלי השתתפות בצערי כעל מטורף הדעת. אינך חפץ

להבין או אינך מבין פשוט את דברי.

לך לך, איש רע אתה, חסר לב, יהיר וגם אתה, איני צריך עוד לך. כבר הוקל לי. נשמתי הלקויה כבר נרפאה על ידי ההבעה בעצמה, זה בטוי הנפש, זאת קריעת סגור הלב השיבה אותי לאטמספירה הרוחנית שלי – ואקום…

המלצות קוראים
תגיות