רקע
יצחק פרנהוף
מַעֲשֶׂה יְדֵי אָמָן
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: דייטשר, פודגורוזה "המצפה"; תרס"ח 1908

החמה ירדה לשפולי האופק ומשם התיזה ניצוצות זהב מבעד עפאי הארזים על יריעות־הדשא הירקות, המתנוצצות בשלל גונים נפלאים ועל הלל הזקן עם עשרה מתלמידיו, שהשתטחו על יריעה מרוקמת כזו בצל ארז אחד, והישירו את עצמותיהם.

יגעים היו המורה והתלמידים מעמל היום, מהשחיה בים השמועות, ההקישים והסברות החריפות, המשברות מוחות, ויצאו השדה, לנוח קצת בים שבלי הפז, ולשאוף לתוכם את הרוח הקליל, שנשב מהן והביא ריחות פרחים בכנפיU.

דממה היתה, אף אחד מהם לא הוציא הגה, חושיהם היו שקועים בפלאי הטבע והתגלותה לפניהם. אזניהם נטו להקשיב את זמירות הצפרים, שהשתפכו מסביב, את רשרוש הארז, שרוחות קלילים מתלחשים בענפיו רזים כמוסים, עיניהם נשאו להמחזות הפנטסתיות. לפאתי השמים הטבולים בדם ואש…

כבר כבתה שמש יפה וזרקה למטה זהר ורדי מבהיק.

נפל הזהר על פניהם ונעשו מתולעים. חדר הזהר אל בתי נפשם והדליק שמה אור גדול… החלו הלבבות הצעירים לבסוף להתגעגע, החלו הנפשות האוהבות התעופה להתרומם ולהתעלה. דומה היה כאלו כנפים בלתי נראות נשאו אותם מהקרקע, ששכבו עליו, אל איזה עולם אחר, אל עולם המאורות המלא הוד נצח ודומית עולמים, ושם התאחדו והתלכדו עם ההויה, עם היצירה והיוצר…

פתח הלל: “עשרה שיושבים ועוסקים בתורה השכינה שרויה ביניהם”. אין השראת השכינה באה אלא מתוך עסק התורה בפה ולא בהרהור לב…

חש המורה את הרטט והזעזוע שבלב תלמידיו וזרק סתם מלים לתוך האויר, ושתק הלאה שקוע ברעיוניו.

עוד הפעם שלטון דומיה, כאלו אחוזים היו בשנת קסם מתוקה…

והלילה הלך וירד בינתים על הארץ. והדליק בשמים הרבה כוכבים רועדים וממללים.

מיד נתעוררו התלמידים, שהכירו את תכונות רוחו של מורם והבינו את רמיזותיו, שאין דעתו נוחה מהשתיקה, והתחילו ממללים ביניהם בלחש, ואח“כ שאלו: “איזו יצירה מיצירותיו של הקב”ה היא הכי נשגבה והכי מעולה מהצד האמנותי שבה, וראשונה היא במעלה על שאר היצירות?”

אמר ר' יוחנן בן זכאי: אין ראשית אלא תורה. התורה היא החשובה בכל הבריאה. היא היצירה היותר משוכללה, והיתה כלי אומנתו של הקב“ה, שבה היה מביט ובורא את העולם כמד”א: ד' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז.

הציץ עליו חברו הנשען על כתפו במבט של חבה ואמר: כסבור אני, שהקשת היא היצירה היותר יפה של אמנות היותר יפה בבריאתו של עולם, הגע בעצמך, נטל הקב"ה הצבעים היותר בהירים והיותר יפים משמים ומארץ, ופתכן זה בזה, ועשה מהן צבעי הקשת.

סבר תלמיד אחר ועיניו דלות למרום: בעיני אני העבים הקלים הטסים על פני רקיע, המכשפים בחליפת צבעיהם, והמכילים בתוכם את המרגליות של טל; את כח החיים וההתהוות, המה היצירה האמנותית היותר יפה והיותר נכבד.

שוב אמר תלמיד אחר בכבשו פניו בדשא: לפי ענית דעתי אבני החן המבהיקות והמבריקות, המרהיבות את עין בזהרן, המשמחות את הלב ביפין, הן היצירה היותר נפלאה והיותר יפה.

אחד מהם: לא נראה בעיני להבדל בין יצירה ליצירה של הבורא יתעלה. מפני שכל נברא היא מלאכת מחשבת בפני עצמו ועל כל יציר גם היותר קטן אתה קורא את המקרא: מה גדלו מעשיך ד'! ברם כך הוא, כלם בחכמה עשה. כלם הם מפלאי בריאותיו, כל נוצר מוציא מנגינה מתוך נימי לבך.

“אבל שמא אין יתרון להארז הזה על האזוב הזה?” השיב תלמיד אחד בתלשו ירק דשא, לתת טעם לדבריו ולהראות קטנו של זה מול גדלו של הארז, שתחתיו הם שוכבים.

ישב המורה החשבן והעמקן ושמע בהנאה מרובה את שיחתם של תלמידי חכמיו. ראשו היה מסב על הארז, ופניו החנונים והרצינים התגונו והתבהרו באורו החור של הירח ונגה הככבים הרך נשקף בתוך עיניו, שהתנוצצו מתמימות, רחמנות וחבה…

הפך המקשן פניו אל המורה החביב, ואמר: הרי שומע אתה רבינו, שתלמידים מתעסקים בשאלה חמורה. יגיד נא לנו רבינו אם בכלל יש איזה נזר הבריאה, איזו יצירה אחת, שיש לה חשיבות על כל העשיה, ונוכל להראות עליה כעל מלאכת מחשבת היותר גדולה?

הסתכל הלל על התלמיד השואל במין חבה אין סופית ואמר: יפה שאלת בני, יש, יש יצירה כזו…

וחלף רוח מבושם ולטף את פניו של אותו הזקן ונזדעזע זקנו הלבן ככסף.

עוד הפעם שתיקה גמורה.

נשמע קול כנפי המחשבות המרפרפות בעולם הדמיון… נשמעו דפיקות הלבבות המתגעגעים לדעת ולהכיר את היצירה של אמנות היותר גדולה, אשר המורה היקר ואהוב אמר, כי ישנה במציאות…

וצף ירח כסף במרומי אין סוף בין רבבות כוכבים קורצים, אבל אין הוא מסתכל אל הככבים המלוים אותו, הוא מביט כחולם על העולם השפל, על החולמים הצעירים המשתרעים על האדמה ורוחם טס בשמים… ומתענין הוא בהיוצר יצוריו.

אמר יונתן בן עזיאל בהתמתחו בכל אבריו ועיניו דלו למרום: שאו מרום עיניכם וראו איזו היא היצירה היותר נפלאה, מעשה אצבעותיו של הקב"ה? הוי אומר השמים, הירח והכוכבים! והכתוב מסעייני, שנאמר: כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת!

אמר הלל אל תרקיע בני לשחקים, לבקש שמה אותו הדבר, שתוכל למצא בארץ. יש יצירה יותר יפה על הארץ מהשמים, מהלבנה ומהכוכבים.

אמר בן בג בג: מכל יצירותיו של הבורא אני מתפעל מהצורים הענקיים, המתרוממים בהדר רום נכחותם. כליל היפי לרוכסי הוד! יפעם הלב למראיהם.

אמר לו הלל: בני, הדבר אשר תבקש חזק הוא מצור…

אמר בי הֵא הֵא: צור קשה; הים שחקו. חזק הוא הים מסלעים נוראים, אין חקר לכחו של הים. אין חקר לגדלו של הים. אין חקר לעמקו של הים…

אמר הלל: הדבר שאתה מבקש, בני, עמוק הוא מהים…

שכב רבן גמליאל כל העת ההיא, ועיניו חצין עצומות. נתון היה בעולם של ספירות הפנטזיה, ומתוך הערפל שבדמיונו ואי־הבהירות לא הרגיש במציאות חבריו סביבו, ולא מצא לגופו טוב משתיקה, מהסתכלות ועיון בעולם מחשבותיו העמוקות. אבל לסוף נכנסו קולות חשאין באזניו והפסיקו את חוט רעיוניו. התחיל להרגיש בשאלה המענינת וכדי להסתלק מן הספק חוה דעתו גם הוא ואמר: הרי שכחתם חברי את גלגל החמה העשוי מעשה אמן נפלא. מה ידמה לאורו? מה ישוה לחמתו?

אמר הלל: אָן הלך לבך בני, כשאמרתי, כי לא בשמים הוא… ועוד, הדבר שאתה מבקש חם יותר מהשמש…

אז נשב רוח קל מצנן על פניהם… אז נשארו כל התלמידים יושבים תמהים, משתוממים ושותקים… אז לא מצא עוד אחד את לבו להגיד איזו מלה, לפתור את החידה..

אז קם ר' יוחנן בן זכאי על רגליו ואמר: מרגלית יש בידך מורנו, ואתה חפץ לאבדה ממנו!? אתמהה! אם אין אנו יודעים ילמדנו רבינו את אותו מעשה ידי אמן הנפלא. הגידה נא לנו אתה, מה הוא היותר נעלה ויפה, היותר חזק, היותר עמוק והיותר חם מכל יצירותיו של המקום?!

אז הזדקף הלל הזקן במלא קומתו, עיניו נשא למרום ואמר בלחישה:

– הַלֵּב – – – –

המלצות קוראים
תגיות