רקע
ישעיהו אברך
קרילוב והדואר
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תש"ן 1990

כאשר היינוּ קוראים בימי נעורינוּ את משלי קרילוב היה לנוּ רגש מעורב של הנאה וקנאה. הנאה – לחכמתו של הממשל הרוּסי הגדול; קנאה – הלמאי איננוּ יהוּדי. חריף שכזה – ולא מבני־ברית. השבוע הרהרנוּ בכך שנית. במשל שלו וּבנמשל שלנוּ.

ידוע המשל של קרילוב על מגפה שפרצה בין החיות ועל מאמצי האריה, מלך החיות, למצוא את החטא ואת החוטא שגרמוּ למגפה. נאספו כל יושבי־יער, ונכבדי־העדה התוודו על חטאיהם: האריה, הנמר; הזאב והדב – כל אחד וּפשעיו. הקשיבו הנאספים לווידוּיים רב־קשב, בדקוּ וחזרוּ ובדקוּ, ולא מצאוּ כל דופי במעשי המתוודים – ושורש המגפה לא נודע. עד שנשמעה געייתו של טלה או של שור שסיפר בדמעות־שליש כי ברעבונו גזל מעט שחת מערימת החציר של הכומר. הנה – קראוּ הנאספים – אבי־אבות החטא. בעטיו באוּ עלינו כל היסוּרים. אותו נקריב – וכופר.

המשל משל קרילוב – הנמשל משל חיינוּ.

השבוע רגזנו מאד על סבלי־הדואר ועד שלא יגיע לתא־הדואר שלנו אחרון המכתבים שנשתהה מפּני שביתתם – הרוגז לא יפוג. אמת, התנסינו בשביתות דומות בארצות מכוּבדות למדי, לרבות ארצות שבהן מעיפים את איגרותיך בצינור פּניאומטי ישר אל בית־הדואר של הממוען. גם שם, בקצה השני של צינור הפלא, עמד אדם. הצינור – לא שבת, האדם – כן. והאיגרת נעצרה. אמרנו בלבנוּ: כל עוד עניין לנו בבני־אדם אין, כנראה, לחברה האנושית כל סיכּוּי להיות חפשית מתלאָה. משיבוש־סדרים, מרוגז. תצליח החברה האנושית ביום מן הימים להשתחרר מבריה טורדנית זו – אולי ירווח לה והדואר יגיע במועדו.

אלא שבינתיים הרוגז – רוגז, וּשביתת הפרא, ככל שביתה, מורטת עצבי־אדם. והאדם במקרה שלנוּ זה כבר לא מי שסתם את הצינור – זה פשוּט אנחנו המחכים ברחוב ברנדייס לדואר ואיננוּ.

ואף־על־פּי־כן, ככל שאנו מלאים חימה על השביתה הפּרוּעה של סבלי הדואר – שהוכרזה שלא על דעת מקבלי המכתבים – לגבי סבּלים אלה יש עמנוּ גם מעט סלחנוּת. הללו, בין מאבקם צודק בין אינו צודק, אינם נלחמים על עקרון ההפרשיות ולא על מקומם בסוּלם החברתי – ולא מהם או בגללם יעוּרער המאזן המסחרי או תיהפך הפּירמידה הכּלכּלית שלנו על פיה. סבּל הוּא סבּל ויהיה שכרו אשר יהיה – תמיד יהיה מרוּד־יום. אין פירוּש הדבר שאין לקרוא לסדר – וּבמלוא החוּמרה – אבל: כּקרוא מרוּד־יום.

לכן, כאשר אנו פותחים בליל־שבת את “קול ישראל” ושומעים את דובר הממשלה מודיע בתקיפוּת נחרצה ובכל חוּמרת יום השבת, כי מהם, משמונים סבּלים אלה דווקא, וּמהם ראשונים וּמשכרם הקרוב היא תנכּה, בלי־רחם, את ששת ימי השביתה – אנו חשים עצמנו פּתאום עומדים עם קו־הסבּלים. אדירים מהם שבתוּ והשביתוּ שירותים חיוּניים – משופטים בבית הדין עד מנהלים בּכירים במשרדי הממשלה – והממשלה, אף שלא היססה לשלוף כל איוּם – משכר לא ניכּתה. אם מתכוונים – ואמנם חייבים! – ללמד פורצי־גדר לקח, יש במי להתחיל. לאו דווקא בסבּלים. הם אוּלי ילמדוּ מן האזהרה בלבד. המבחן הוּא בתקיפים מהם. המבחן הוּא בעמידה מול שובתים שבהפסידם שכר של יום־שביתה עדיין אינם מפסידים פּת־לחמם. העוּבדה כי בראש השלטון בארץ עומדים פועלים – אינה צריכה להפריע במיוּחד לנהוג לפי עדיפוּיות אלוּ.

4 בנובמבר 1964


המלצות קוראים
תגיות