רקע
ישעיהו אברך
תלי הגבורים הקטנים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תש"ן 1990

לפני זמן מה הבזיק שמו של כפר דרוזי אחד. הבזיק ונשכח. לא כדרך כפר. כדרך חדשות. אנייה שעדיין לא נולדה יכלה להחזיקנו במתח־חדשות ארבעה חדשים תמימים. ילדים בכפר דרוזי? – יום יומיים והם חדלים להיות חדשות. אולי משום שהם מתים.

במשרד הבריאות, המוטרד באחרונה בכמה עניינים שאין להם שייכות אל בריאותו הגופנית של העם, נמצא זמן לוויכוח בעניני דימוגרפיה: כמה ילדים בכפר כיסרא הלכו לעולמם בשל חצבת שלא נגלתה במועד. הפקידים אומרים: שלושה. הכפר טוען: שלושה־עשר. ועוד היה באותו משרד ויכוח בעניני לוח: כמה ימים עברו למן הביקור הראשון של רופא שגילה חצבת, עד לביקורו החוזר: שלושה־עשר או יותר. המספר שלושה־עשר – יש רואים אותו כסימן־טוב יש רואים אותו כסימן־רע. במשרד הבריאות הוא ניסו כסימן־שאלה. בוויכוח הזה לא קל לפסוק. הכפר רחוק. קשר מטוסים סדיר – אין. ואילו ה“פולקסוואגנים” בכבישים עוקפים כפרים של חצבת. דבר אחד ודאי: המלאך שכולו עינים ביקר בכפרים האלה בתדירות גדולה יותר מן המלאך רפאל או שליחיו. על כך אין ויכוח. אפשר לספור את תלי הגיבורים הקטנים האלה במבואותיו של הנשכח בכפרי משרד הבריאות: כפר כיסרא.

על דפי העתונות מתנוססות תמונות על התקדמות מדע הרפואה בישראל. אין נגע בעולם שאיננו מסוגלים להעלות לו ארוכה – בארצות נחשלות ופחות נחשלות. בכל מקום שיד ישראל מגעת. אל זכרוננו נדבק מראה אחר: תמונת ישיש כבן שמונים – תבורכנה ידיו – מחזיק תינוק בידו האחת ותוקע בירכו הקטנה מזרק גדול. כנראה, נגד מחלה גדולה. הישיש הוא אחות במקצועו.

התצלום איננו משבטי סומאלי הצפונית. הוא מצפונה של ישראל. מכיסרא. בתי־הספר לרפואה מוציאים מדי שנה מחזורים־מחזורים של אנשים ונשים צעירות לשירות ההומאני הזה. בקרוב, אומרים, יקום אפילו בית־ספר מיוחד לאחיות דתיות צעירות. בכיסרא הגיל הממוצע של האחיות – אם לשפוט לפי האחות היחידה במקום – הוא שמונים. כפר של גבורות. במכון ווייצמן כבר יודעים לצלם חלקיקים מואצים בתאי־בועות. במעבדות של בתי־חולים כבר יודעים לתפוס איזוטופ בודד ולזהותו באופן אישי. כל מדען רציני בארץ כבר פגש – עוד לפני עשר שנים – את “אומגה־מינוס”. בכיסרא עדיין מרפאים פצעים בקורי עכביש. האנטיביוטיקה במקורה. העובש מצוי במקום ואין הכרח להביאו ממשרד הבריאות. ומה גם שאין לכיסרא שירות־תחבורה סדיר, ומשרד הבריאות אינו יכול לעלות אל הכפר רכוב על־גבי חמור. זה אולי יאה למשיח, אך לא לרופא או לפקיד בָכִיר. מכל מקום: לא בימינו. לא מטעמי דוחק־הזמן. מטעמי הכבוד, או מטעמי הכבוד המדומה, הידוע בימינו בשמו החדש: היוקרה.

חצבת איננה דבר שאדם מזמין לעצמו. חצבת, ככל מחלה אחרת, מגיעה מעצמה. לא מן השמים של איזו מפלגה שהיא. מן השמים של אלהים. רק שטות היא, כמובן, לומר שיען כי החצבת היא מן השמים ויען כי על הבריאות הרשמית מופקדים אצלנו אנשים הנושאים עיניהם לשם – לכן יש קשר סיבתי בין חצבת ובין משרד־בריאות כזה. הבלים. חצבת יכולה לבוא בכל משטר ומכל משטר. ואולם כאשר אתה שומע במה עוסקים קצת מן המופקדים על הבריאות בישראל, אין אתה יכול עוד להוציא מן האפשרות גם קשר סיבתי כזה. אנחנו שמענו זאת מ“קול ישראל”.


*

בוקר אחד העיר אותנו השידור הרשמי בידיעה קטנה, שלכאורה, כל אורה כנצנוץ הנר אף על פי כן כמו הבקיעה את אפלולית הבוקר המעונן.

עיקרן תחילה: סגן שר הבריאות הצהיר שאם איזה ארגון ספורט דתי לא ישולב באיזו ליגה של כדורגל, תתייחס לזה מפלגה דתית אחת בחומרה יתירה וגם – תסיק מסקנות. בעיני רוחנו כבר ראינו את כדור־השלג־הרגל הדתי הזה מתגדל והולך: כתבות על בית הקונסוליה בניו־יורק, רבנות ראשית בשער הליגה, כל המטבחים הפרטיים בכל בית יהודי בארץ – מוטרפים, והממשלה – הנה הנה היא מתמוטטת. לא, איננה מתמוטטת. חוש האחדות הטבוע בנו – הכופרים, כביכול – מתחדד. אנו נחרדים להיזכר כי בשל יצול־של־עגלה כבר חרבנו פעם. שער הליגה נפתח לפני ההתאגרפות הדתית והממשלה יכולה לשוב ולטפל בתלאות האמתיות של המדינה – עד מחזורי הליגה הבאים, של הכדורגל או של הקואליציה.


*

סגרנו את קולו של קול ישראל. הנחנו את צרור הלחם והגבינה שארזנו לקראת יום העבודה והשתהינו מעט. לא על הגרוטסקה הפוליטית. על הגרוטסקה הצבורית ולא נהסס לומר: המוסרית.

הוועדה שנתמנתה בזמנה לחקור מקרי המוות של הילדים בכפרים הדרוזיים הגישה לפני שבועיים את המסקנות. משרד הבריאות לא סיפר זאת עדיין לצבור. לו היה הדבר תלוי בו – יתכן כי לא היה הכרח שכל הארץ תרגש בשל איזה מלאך־מוות קטן שחצב לו בכפר בהרים. היו מתייקים את תעודות־הפטירה של החללים הקטנים כשם שמתייקים מסקנות. אלא, שהארץ, כידוע, דולפת. כך דלפה הידיעה כי אחת השלוחות של משרד הבריאות נמצאה אשמה בהזנחה. כביכול, הזנחה של מה־בכך שבעקבותיה נקטפו חייהם של ההרריים הפעוטים בכפר, שאף כי הוא נתון בין פסגות, הוא שוכן, כנראה, הרבה מתחת לפני המים של קלחתנו הצבורית.

בשל תלי הגבורים הקטנים האלה – לא עולה על דעת איש במשרד הבריאות להסיק מסקנות. על בעיטת־כדור דתית – ייהרגו ולא יעברו. על התלים עברו – ולא נקעו רגל. אילו התעמק מישהו במשרד הבריאות מעט יותר גם בדיני נפשות גם בדינים אחרים העולים באחרונה מתלי־הגבורים שלו – אולי היה מוצא כי הוא חייב פחות בחשבון עם הקואליציה ויותר חשבון – עם אלהיו.

12 ביוני 1964


המלצות קוראים
תגיות