(דוד דובינסקי)

לפני שנים אחדות שוחחנו עם אחד מראשי תנועת הפועלים האמריקאית, מן המבריקים שבהנהגתה, על דמותה ונתיבי־התפתחותה של תנועה זו. ביקשנו ממנו לתת – להשכלתנו ולהקלת המגע שלנו – הערכה משלו לדמותו של כל אחד מן האיגודים המרכזיים. המהווים את כוחה המאורגן, בן שלושה עשר המיליון, של תנועה זו.

היוּ לו כמה וכמה הגדרות ממצות שציינוּ אפיו וטעמו של כל איגוּד, אך כמדומה שאת המעניינת ביותר נתן לנוּ על איגוּד תופרי בגדי הנשים בן חצי מיליון חברים. זהו – רשום לך – לוח־התקנים המוסרי של התנועה כולה. איגוּד זה הוּא בין הקובעים נורמות מוסריות של ההתנהגות הציבורית באיגוּדים המקצועיים של ארצות הברית. הוּא ולצידו עוד איגוּדים בודדים ורובם – אין זה מפתיע – יהודיים.

אין פירוש הדבר שממנו רואים וכך עושים כל האיגוּדים האחרים. נורמות מוסריות הן כידוע מופת אבל לא חובה. ונוכח מה שנעשה בכמה איגוּדים מקצועיים בתוך התנועה ומחוצה לו – גם לא תאמין אם אומר כי אמנם הכל מתנהגים לפי נורמות אלו. אבל איגוד תופרי־בגדי־הנשים הוּא אמת־מידה. אמת־מידה גבוהה מאד. לא רק של נקיון־כפיים. אלא של אחריוּת, של יושר ציבורי, של עקרונות, של פעילות מקצועית עם השקפת עולם עמוקה יותר. לאורך כל דרכו של איגוד זה מתוחה איזו נימה אנושית וחברתית החורגת מן התחום הצר של עניני שכר.

יזדמן לך בוודאי – המשיך בן־שיחי בניו־יורק – לשוחח עם הלביא הזה דייב דובינסקי. שים לב, כי כאשר הוּא מדבר בעניני האיגוד, הוּא איננו מדבר במושגים של המון־עם אלא במושגים של אדם. של יחיד. לא תשמע ממנו, כמדומה, ביטויים כה כלליים כמו “צבור־התופרים” או “צבור־התופרות”, שהוא מטבע־לשון שגור ושחוק של מנהיגי איגוּדים מקצועיים בכל מקום. הוא ידבר על היחידה האנושית היסודית שממנו מורכב ארגון: על התפּר ועל הגוזר; על האשה – או כביטויו של ד. ד.: הנערה הרכונה על המתפריה, על החייט והחייטת המוציאים לחמם מתעשייה זו.

היכנס, אמר המשוחח, ללשכתו של דייב דובינסקי בניו־יורק ותמצא בחדר ההמתנה לא תצלום של המוני־פועלים, אסיפות ובאריקאדות – ויש לאיגודו גם היסטוריה רוויית קרבנות. – אלא תצלום אמנותי מופלא, לכל רוחב הקיר, של זוג ידים של גוזר, ידים ותו לא. זוג ידים עצום־ביטוי, המספר יותר מכל דבר אחר סיפוּרו האנושי של בעל הידים האלו – שסביבו ולענינו עיקר כל, סערו, מלחמותיו וכיבושיו של אחת הדמוּיות המרתקות ביותר בתנועת הפועלים האמריקנית: דייב דובינסקי.

*

אבל מעבר לתווי־ייחוד זה המשיך בן שיחנו – זכה האיגוּד לרום מקומו בתנועת הפועלים האמריקאית משום שהאנשים שעיצבו ומעצבים את דמוּתו עד היום באוּ אל התנועה המקצועית כשהם ספוגים אידיאלים חברתיים. המורשה האידיאולוגית, היתה מושרשת עמוק בלבותיהם. הם לא ביקשו לתרגם לעבודה היומיומית של האיגוד המקצועי תכניות חובקות זרועות עולם של שינוי־משטר ומהפכות בסדרי חברה. נוסח אירופה של שנות העשרים והשלושים של המאה. אך כל מה שהיה טמון בתכניות אלו מבחינת זיקוף קומת־האדם, גאולתו ממצוקה, ביטוחו מחולי, הרמת קרנו הרוחנית לא פחות מאשר החמרית, עשותו לא רק בורג הכרחי במנגנון הייצור של חברה תעשייתית אלא גם שותף חיוּני – ומוכּר כחיוּני – בהיווצרותה של החברה האמריקנית ובעיצובה – כל הדברים האלה נעשו יסודות ערכיים בחיי האיגוד המקצועי של דייב דובינסקי, חלק ממערכת האידיאלים שלו. ותמציתה של פילוסופיה זו לגבי היבשת החדשה שאליה נהר העוני האירופי היא: “הכל שווים לפני אמריקה. לבנות ולהיבנות בה”.

אולי אין זה מקרה, המשיך בן־שיחנו בנימה של הרצאת־דברים היסטורית. כי ראשי המפיחים רוח זאת בכמה איגודים מקצועיים בארצות הברית היוּ יהודים. ההשתוקקות שלכם – כך אמר – לחיים נאצלים יותר שרשיה עמוקים יותר ומופרים על ידי סבל ממושך יותר לא רק חמרי. את הדאגה והמאבק לא רק להטבות חמריות אלא לכבוד־אנוש (Dignity) במובן הרחב והנעלה של המושג – הדגישו בעיקר היהודים. ורם מכולם – דייב דובינסקי. העברתה מן העולם של סדנת־הזיעה Shop־ Sweat

הייתה בשבילו לא רק ציווי של הקלה חמרית לחברי ארגונו ולרווחתם אלא גם מחיקת כתם מפרצופה של החברה האמריקנית ומעל לכל החזרת צלם האדם.

*

תמצא בו. סיים בן שיחנו. צירוף מופלא ולכאורה מתנגש של תקיפוּת בלתי מתפשרת וחום לב: של קשיחות ורוך; של פשטות־הליכות ועממיות טובה בצד הכרה ברורה ומובהקת בחשיבות מקומו ומעמדו של יהודי גא בהיותו אמריקני ושל אמריקני שהוא בכל רמח אבריו יהודי. אבל תמצא בו גם דבר אחד שאין לו ניגוד בתוכו ושאינו מתנגש אצלו בשום דבר אחר: חכמתו. פיקחות אנושית ערה וכובשת. ומעל לכל זכור: לפניך איש של עקרונות.

היתה זו הדרכה מקיפה מאד. אך הדבר שכבש אותנו יותר מכל היתה העובדה כי כל הדברים האלה נאמרו על ידי מנהיג אחר חשוב לעצמו בנימה של הערכה אמיתית, כמעט הכרת תודה על שתנועת הפועלים האמריקנית נהנית מתרומתו של משרת־צבור זה.

ארבע שנים היתה דלתו של דוד דובינסקי פתוחה לפנינו – וודאי כמו לפני ישראלים אחרים – לרווחה. היום היינו יכולים לעקור את המרכאות מן הדברים שהושמעו באזנינו על ידי אחרים ולהשמיע אותם כך כהדרכה לאחרים. מדפּי הרשומות עולות כמה עוללות לדמוּתו – ולא נכחד:

נקומם בוודאי גם את דובינסקי גם את הציונים באמריקה אם נאמר כי דובינסקי הוא בעינינוּ אחד הציונים הגדולים בימינו. הדבר המשותף לציונים אלה ולדובינסקי, הוא פשוט ביותר: הם אינם מתכוונים לעלות לישראל, וגם הוא. כפי שאנו מבינים, אינו מתכוון לעשות זאת. הם אינם אומרים שלא יעלוּ. הוּא אינו אומר שיעלה. אך מעבר לענין זה, מעטים היהוּדים שענינה של ישראל והנכונוּת התמידית לעזור לה כה טבועים בתשומת לבם ובענינם כפי שהם טבועים בד. דובינסקי. לא התורה הציונית עשתה זאת, עושה זאת איזו תחושה יהודית עמוקה שלו, הרואה את ישראל כמרכז ההתאזרות היהודית ובעצם גם כאילן שעלה משואת היהוּדים הגדולה באירופה, שואה שזִכרה אינו חדל להסעירו. הוא איננו ציוני, חלילה, אך אין זה עוד סוד, כי בימים הקריטיים ביותר של 1948 היה זה איגוּד תופרי בגדי ההלבשה לנשים – איגוּדו של ד. דובינסקי – שסיפק לפי קריאה דחופה, (כמדומה של הח' גולדה מאיר) – הלוואה של מיליון דולר לסוכנות היהוּדית לצרכים חיוניים של הקיום. ומובן, כי מחוסר גמור של כל רגש ציוני שלח בשם האיגוד את המברק הנודע לחיים וייצמן: “נעמוד לימינכם כדי שתגברוּ בעוז־הרוח ובכוח ההתמדה על צירי־הלידה החמורים של המדינה שקמה לתחייה” ו“אי־ציונות” דומה של ד. דובינסקי נמשכת ופרושה מאז על עשרות מפעלים של בריאות וסעד שהקים איגוּדו בארץ – באמצעות מגבית ההסתדרות בארצות הברית – הקים ועדיין לא חדל.

*

דובינסקי שייך בוודאי לדור של מנהיגים שמצד אחד קובלים עליהם שאינם מרבים להתייעץ ומצד שני משבחים אותם תמיד שדברם – דבר והכרעתם – הכרעה. את המיפלט בעודף־התייעצויות היה אומר ד. מחפשים לרוב אלה שלא נבראוּ להכרעות. לא שמענו מעולם את ד. מודיע החלטתו בגוף ראשון. תמיד: אביא זאת ל־Board. אבל ידענו כי אם הוא נוטל דבר להביאו ל“בורד”, ידע ה“בורד” בדיוק מה דעתו של ד. בענין זה ולא יצא הנושא משם מטושטש ודהוי. ותהיה החלטה, באופן דימוקרטי מאד, על פי כל הכללים, אך – על פי דובינסקי. זהו הסדר טוב עם הדימוקרטיה. זו אולי הדרך היחידה לפעולתה התקינה. מכל מקום, דומה, כי העולם סובל פחות מנוסח זה של חיים ציבוריים מאשר מן המתקשים להחליט.

*

טוב להכיר את החבורה הטובה מסביב לד. דובינסקי בשלבי ההנהגה הגבוהים כדי למצוא ביניהם דמויות מימי החלומות והאידיאלים הנעלים של תנועת הפועלים בעולם. כך לואי סטולברג, היורש עתה מקומו כנשיא האיגוּד, כך משה פליקמן, סשה צימרמן, ד. גינגולד ואחרים – שכל אחד מהם, בגלגולי־גורל אחרים, יכול היה להיות בין בוניה של ההסתדרות ותנועת הפועלים בארץ ובין נושאי־דגלה הרעיוניים. בתוך הקבוצה הזאת ומחוצה לה מזדקר ד. דובינסקי כקובע רמות של הנהגה צבורית, שהעיקרית שבהן: אי־הטעייה. תקיפות מול מעבידים ואמירת־אמת לפועלים; עמידה בלתי מתפשרת כלפי תעשיינים בתביעות הנראות לו צודקות ואי־כניעה לשום דימגוגיה של פועלים או לסכנה של אי־פופולריות בתביעות שאינן מוצדקות. שמענו עקרון זה וראינו אותו מוגשם בעקיבות הלכה למעשה בכל המערכות המקצועיות של איגוד זה. ואין הדבר פשוט דווקא בו: בתעשיות־מפתח, הקשורות יותר להתפתחות הדינמית של הטכניקה והמדע והמשוועות לידיים עובדות – ההישגים, בתנאי גיאות כאלה, עשויים להיות בולטים יותר, מה שאין כן בתעשיות הצריכה. אך אם קנתה לעצמה הנהגה זאת אמון בין חצי מיליון הפועלים – היא קנתה אותו דווקא בזכוּת תיאור מדוייק לפועל מה מוצדק לדרוש ומה אינו מוצדק, מה ניתן להשיג – ומה לא. היוּ בוודאי לאיגוּד זה כמו לאחרים ימי גיאות וימי שפל, אבל – הנהגתו מעולם לא הטעתה אותו. ובכך אגרה גם אמוּן, גם כוח.

המכון האפרו־אסיאני של ההסתדרות, שקם ב־1960, וודאי היה פעיל ומתקיים גם ללא עזרה מבחוץ. היה נופל כמעמסה כבדה – אבל היה מתקיים. ואולם עובדה היא, כי הבטחון ביכולת להפעילו כסידרו ובקביעות, בשעה שהחלוּ להקים את הבנין, בא עם החלטתה של תנועת הפועלים בארצות הברית להשתתף רשמית בסכום ניכר ביותר בשנה הראשונה, בצורת מלגות. – הסכום הגדול ביותר שנתנה אי־פעם תנועה זו, כגוף רשמי וכולל, לאיזו שהיא הסתדרות פועלים בעולם.

הרבה שושבינים רושמים לעצמם הישג מדיני ומעשי זה – הנמשך בקביעות עד היום אם כי בצורה ובהיקף אחר. אך האמת היא כי ראש־השושבינים האלה היה דוד דובינסקי, וכל הכוחות האחרים, החשוּבים, בתנועת הפועלים הונעוּ על ידו. רעיון בית־הספר הזה הובא לפניו בעת ביקוּרו הקצר בארץ ב־1959 על ידי מזכיר ההסתדרות דאז הח' פנחס לבון. דובינסקי נכבש לרעיון. הופעתה של ישראל כגורם מסייע ומדריך לתנוּעות פועלים בארצות משתחררות היתה אחד המעשים שכבשוּ את לבו ואת דמיונו של ד. דובינסקי, ועל מנהיגי הפועלים בארצות הברית שראוּ בכך פעולה אנושית, חברתית – וגם פוליטית – ראשונה במעלה. ואם נמשכת עזרה זו למכון האפרו־אסיאני עד היום – מעטים היודעים מה גדול בכך חלקו של ד. דובינסקי. אולי גם משום ההערכה והאמוּן שרוחשת אליו כל צמרת התנועה בארצות הברית ובראשה – ידידו האישי – הנשיא ג’ורג' מיני.

*

הקשר הישיר והידידותי עם הבית הלבן איננו עומד בפני עצמו. מקומו של ד. דובינסקי בציבוריות האמריקנית נערך כראוּי על ידי ידידים ויריבים מעבר למפלגה ולאיגוד. כאשר אנוּ קוראים באגרתו האחרונה של הנשיא ג’ונסון אליו מיום 29 באפריל 1966 בין השאר: “ויהיה נא ברור כי דלתות הלשכה של בית זה – הוא הבית הלבן – פתוחות לפניך כל עוד אני נשיא”. אנוּ יודעים כי אמנם כך היה השער פתוח וכך היתה ההערכה לדובינסקי בבית־רם זה גם בימי רוזבלט, כבימי קנדי, וגל אמיתי של חום והוקרה מקיף יהוּדי גא זה מסביב, כאדם שאמריקה גאה בו לא פחות משגאה בו עמו.

כאשר ישבנו אתמול בחברתו ובחברת רעייתו אמה נבונת־הלב על מרפסת המלון בישראל וראינו עיניו וארשת פניו ידענוּ בוודאות כי הכרת־תודה זאת של עמו לא נתעלמה ממנו.

15 במאי 1966