רקע
ישעיהו אברך
שיעור הקומות
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תש"ן 1990

המוח האלקטרוני מעלה מעליות, מוריד מעליות, מפקד על כל מערכת הכבלים, מחולל נסים – גם נפלאות – מפסג את מצודת החקלאות במרכז העירוני ההומה אל מרומי ההישג הארכיטקטוני. הכפר ננעץ בעיר. כובש את העיר? – לאו דווקא. מחקה אותה. ביומרה להיראות גדולים. בתאווה קוטעת־נשימה לא לפגר. אחרי מה לא לפגר? אחרי שיעוּר הקומות.


*

באוצר שיריו של ה. לייוויק מצויה, אם אין זכרוננו מטעה אותנו, פואימה: “ומה יהיה כאשר חומות ניו־יורק לא יוכלו לגבוה יותר”. השאלה נשאלה לפני ארבעים שנה ומעלה, אך התשובה הולכת וניתנת עתה. חומותיה של ניו־יורק גבהו עד אין־סיפּון, אך גם חייה של אותה עיר שקעו באותו זמן עצמו עד אין־קרקעית. איש לא יוכל להצביע על הקשר המדויק שבין התנשאוּת הבתים והתגמדוּת האדם, אבל דברים המתפתחים זה ליד זה, זה בצד זה, כמו יוצרים מאליהם את הסיבתיות ואת התלוּת ההדדית.

נחוג את הבניין כאשר נחוג ונניף עליו דגלים כאשר נניף – יהיה כל הבניין הנישא הזה הדום לרגלי היאחזוּת אחת, מושב־בהרים אחד, עין־חרוד אחת – דגניה אחת. שום ברנר או א. ד. גורדון אינם נחוּצים כדי להקים בניין של שבע־עשרה, או לעניין זה כמה שתנקבו, קומות. כל בנק גדול, כל תעשיין משגשג יכול לעשות זאת. יחנכו, איפוא, את הבניין של המרכז החקלאי המפואר כחנוך בית, כחנוך דיוטות, מעליות, לשכות – אך אל יטעימו אותנו בחנוכתו מליצות על נכסי תנועת־העבודה, כאילו נוסף ל“תנועה” עוד נכס צאן־ברזל של עצמה רוחנית, רעיונית, הגשמתית. לא מפני שרעיונותיה וחלומותיה של תנועת־העבודה הם מליצות, אלא מפני שהשימוש בהם לבתי־אבן מתנשאים – הוא המליצה והוא שדפונה. כאשר נעבור על פני בניין זה, על אף כל הנאומים שננאמו, לא נצדיע לפניו יותר מאשר לפני בניין “בורסת היהלומים” – ואפילו ניסקל על ההשוואה. אין שום הבדל בין בניינים אלה, זולת אחד: בניין מתנשא של בורסת היהלומים על מפתן העיר תל־אביב הוא טבעי, עומד בנופו שלו וזיקורו הוא זיקור של סמל לעיר. בניין החקלאים השיתופיים – הוא כמו נטוע בנוף לא שלו. צמח בר בנוף זר.


*

אם נרצה לעשות איזו שהיא השוואה או קורלאציה – בוודאי יערערו. ובאמת: מה קשר בין הקמת בתי־שכיות או בתי־שרד מפוארים – אל בעיית העוני, הצריף הדל ואל כל הרוחש בהם. אין שום קשר. המוזיאונים נבנים מכספי תורמים נדיבי־לב בחוץ לארץ – ולא רק מכספם – ומגדל־העופל של החקלאים בתל־אביב נבנה מתוך עשרים וששה מיליון לירות טבין ותקילין של חקלאים יהודים המפיקים בזעת־אפיהם את לחמנו מאדמתם – ואין לערבב מין בשאינו מינו.

ובאמת אין לערבב – כי המינים מעורבבים ממילא. כי שום דבר אינו נבנה בחלל ריק ומלכויות־חברה נוגעות אחת בחברתה יותר ממלוא־הנימה. המגדלים והצריחים והטרקלינים, ומאורות־העכברושים והפחונים המאכסנים משפחה של עשרה והילדים המזוהמים מעזובה – כל אלה מתרחשים במספר מצומצם מאד של קילומטרים חברתיים מרובעים. זה מתחת לחטמו של זה. בסמיכות מציקה, מעמתת, מציגה שאלות ואינה נותנת עליהן מענה. לכל היותר: יינתנו פירושים. מענה – לא. ינמקו נימוקים – את העימות הזה – לא יתרצו. ופחות ממנו – את אבדן שיקוליה של תנועה מה והיכן נחוץ לה אימתי – “ואבדה דעת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר”.

אל הבניין הגבוה הזה יבואו גם מגובה אחר: יבואו יושבי שלושים וכמה ישובי הר שכוחי־אל שגם הם במניין העדה החקלאית. יבואו ישובי־הספר יבואו אל בניינם. אך יבואו אל הזרוּת המבשרת את עצמה כבר מקצה קו הראייה. יבואו אל הניגוּד המאותת למרחקים. ספק אם יבואו אל ביתם.

יש חוקים לעוני ויש חוקים לפאר. אין עניוּת במקום עשירוּת. וההדר מחייב. רהיטים בלים, יושן, שרידים של עניוּת, סמלים של צניעוּת – הבלים. מחר, מחרתיים יהיה תוכו של הבניין כברו, ומערכת המושגים על המראה הפנימי הנחוץ לבית תלך בעקבות העצמה החיצונית. לא לפגר אחרי המוח האלקטרוני. בבית כזה מוכרחים לטכס טכסים, לחוג חגיגות, ללשון לשכות. שם מוכרח להשתקע פארקינסון. והוא, כידוע, לא היה מעולם סימנם של מתיישבים. של מוציאים לחם מן האדמה.

מבית זה ומדומיו ניתן לצפות ולראות בעליל איך נהפך העם הזה יותר ויותר ל“עמא דדהבא”.


*

“האדרת כוחו והעלאת כבודו של האדם העובד” – אולי על זה נחלוק יותר מאשר על הבניין עצמו. שום דבר אינו מעוות יותר מאשר האמירה הזאת או – האמונה התמימה הזאת.

אדירות לשם אדירות – לא הוסיפה מעולם כוח. וכוח שנאגר על פי התאדרוּת בלבד – הוכח לא פעם כרועץ. “כבודו של האדם העובד” בארץ הזו נאצל ונאדר עד כה מתוך הבקתות ומתוך התלמים ומתוך הענווה האנושית הנפלאה שליוותה את גדולי מעשיו מתוך צריפיו. ואם יש הרגשה, כי מסתמנת התרופפות של הכוח הזה – מגדלי־ראווה כאלה בלב העיר רק יגבירוּה.

מכל מקום: אברהם הרצפלד, המופלא והאגדי במיישבים, השכיל איך שהוא רוב השנים לפרוש מרבדי ירקוּת של מאות יישובים חקלאיים גם מתוך ד' אמות של חדר־פיקוד שהיה לו כמפחה. אולי משום כך, באמת, מסופר בעתונים כי הוא “מברך על היעילוּת של הבניין החדש, אך רואה בדאגה חמוּרה בקיעים בעניין הגשמת העקרונות והיסודות של ההסתדרות החקלאית”. אלא שבניין יומרני זה לא זו בלבד שאיננו מאזן את הדאגה אלא מעמיקה.

הבניין יהיה גם “לברכת האדמה” – אמרוּ המברכים. המליצה, כידוע, איננה יודעת גדרות. אך מי כחקלאים יודע, כי האדמה האכזרית וכפוּיית־הטובה איננה מושפעת אפילו ממנה. התרנגולת הממושמעת ביותר לא תטיל ביצה אחת יותר לטובת הקומה השבע־עשרה; הקמה בשדות לעולם לא תגבה רק לשם תחרות עם דמיונם של מגביהי המגדלים; והמאריכים מענית בהר לא יצטרכו לטיפה אחת פחות של זיעת אפיים, רק משום שבמפקדתם בשדרות שאול המלך בתל־אביב הותקנה מערכת מיזוג אוויר של שישה מיליון לירות.

כבר אנוּ רואים את החיצים הממורטים. את הלעג לבורות הזאת שאינה מבינה מאום בתחשיבי חסכון לטווח־ארוך: שאינה תופסת כי אין ההשקעה האדירה הזאת באה אלא כדי להבטיח את היעילוּת, את הצניעות, את החסכון וכי כבר היום אפשר למכור בניין כזה בכפל מחירו. אם נעמוד מול כיתת יורי דיו ומתרצי הכל – נבטיח להם מראש כי נניח להם. רק נזמין אותם לעיין בקובץ השייך לענייננו, הוא קובץ “האדמה” של יוסף חיים ברנר שהכל מציינים עתה חמישים שנה להירצחו. הרבה דברים שהושמעו אז, לפני חמישים שנה, כדאי לקראם בציבור גם היום. ואולי אין כמותם יאים כמזמור שיר חנוכת הבית של חקלאי ישראל השיתופיים – בתל אביב.

25 ביוני 1971


המלצות קוראים
תגיות