איננו יודעים מה הן הדרכים שבהן אומרות הממשלה ללכת לקראת “האור שבקצה המנהרה”. אנו רוצים להאמין כי הממשלה עצמה אמנם יודעת, מכל מקום. עד שיבקיע האור הנכסף בוודאי יש עימה פנס כלשהו ואיננה מגששת באפלה גמורה.

כך אנו רוצים להאמין, אף על פי כן, טוב היה אילו נתנה הממשלה סימנים ברורים יותר למציאותו של פנס כזה. אילו עשתה כן, יתכן כי רבים יותר היו נזעקים לדיגלה. גם אנחנו, ככלות הכל, מי שמעט בינה בקדקדו יעדיף ללכת בדרך משובה אל יעד ברור מלהחליק על פני דרך כבושה– אל שום־מקום. שדנו אמנם בזמנו ביחד עם פייטן־החלוצים: גם אם “לחוף ספינתי לא תקרב” עדיף “להלך בנתיב שמש־זהב”, אבל זוהי המראה פיוטית ולא מצפן להולכים. מי שמהלך ומטרה בלבו ותרמיל כבד על שכמו– חשוב לו החוף. והוא העיקר. וחשוב עוד יותר לא להגיע אל חופי הטעות.

*

חוף אחד, למשל, אינו מלהיב אותנו. אפשר– וחובה!– לבטל כמה מן היתרונות שכבשנו לעצמנו עם הגיאות המלאכותית של השנים האחרונות. עם רמת החיים המנופחה. כי אפילו ניתן היה להגיע אל “האור שבקצה המנהרה” בלי חיסול היתרונות האלה– חובה היה לחסלם, לעקרם כעקור גידולים ממאירים. אין זו חובת התקציב והכספים. זוהי חובת החברה ומוסרה.

ואולם על דבר אחד יש לשמור מכל משמר. אפילו הוא כרוך במיתוח נוסף של שרירינו הכלכליים: לא לבטל נכסי־צאן־ברזל של הישגים חברתיים. לא לערער יסודות שעליהם ביקשנו להשתית חיינו מראשיתם. לא לעקם את תווי־היופי המעטים שעוד נותרו בחזותנו החברתית. כל אשר ייעקר בתחום זה לעת בצורת– לא במהרה יינטע מחדש. וכוורות־העוני בחברתנו גדלו בשני הדורות האחרונים לא פחות משרבו בהם נחילי העשירות.

העזרה ההדדית. שפועלים יצרו אותה כחגורת־מגן לביטוח בריאותם והביאו אותה, מצד תוכנה החברתי והאנושי, לגובה שאינו מוכר אף בארצות נאורות– היא אחד היסודות האלה. מיפעל הבריאות. מצד היקפו ורמתו הרפואית, הוא אולי מן המפוארים במעשיו של דור־החלוצים ורק מי שראה גורלו של עובד שפקדה אותו מחלה בארץ מפותחה כארצות הברית, למשל, יכול להעריך כראוי רוחק־ראייתם של ראשונים בארץ ישראל. אנו יודעים: 400 מיליון הלירות הנחוצות כדי להוסיף ולקיים שירות חיוני זה ברמתו. אינם סכום מבוטל. אך נעז לומר: גם בכל פיתולי הכלכלה הישראלית, גם בתוך העווית הנוראה שיוצר המחסור– הכרחי למצוא אותו. למצוא אותו ממקורות החברה כולה ולא מאמצעיהם המוגבלים של העובדים. מי שיטיל עתה על אנשים עובדים חובת תשלום על ימי מחלה בבתי חולים או יכפה דווקא עליהם הגדלת המסים – כמו ישלוף אחת מאבני־הפינה של הבניין החברתי המתוקן יותר שביקשנו– ועדיין לא נואשנו– להקימו.

רק דיבור מרוּשע. כמובן, יזכיר גם בקשר לכך את “וואדוּז” ואת בנק־ברטניה ואת כל הנקבים האחרים שדרכם ניגר. כמדומה, בשנה אחת כשיעור המיליונים האלה. אף על פי כן, אין לב הציבור פועם רק על פי ההגיון ואין סערו נקצב על פיו בלבד. וגם לנו נדמה כי עדיין לא מוצו כל האפשריות להקל על תקציב המדינה בלי להעמיס על עובדים חלק כבד מבטחון בריאותם– נכס שיש להוסיף ולנצור אותו כבבת־העין.

אפילו לאחר ביטול המס בן־יומו על נת"ד וביטול חלק ממס המחזור על אגרות חוב– עדיין אין להזדקק בשום פנים אל הנגיסה הזאת בערך– מהותי של חברת אנשים המבקשים עדיין להיות ערבים זה לזה.

גם מבחינת התכלית אפשר כמדומה לומר בוודאות כי מי שיפנה לדרך זאת סופו, בלחץ החברה. לסגת ממנה. אם ממילא יסוג– למה יפנה אליה מלכתחילה?

15 בפברואר 1976