רקע
ישעיהו אברך
מפנקס הזמן - א. ועל סביבותיו שב הרוח
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תש"ן 1990

בין העומר והביכורים: בין השיירות הנעות בדרכים והרגשת חול־המועד הגדול של המדינה המפליג הרחק מעבר למניינו בלוח העברי, הלכה ונתפוגגה הרוח שנתפעמה פה־ושם עם הופעת האיום בהפסקת הסיוע האמריקאי.

מזוויות העתונים ומן הפינות החבויות בלבבות החלו בוקעים ציוצים ספונטאניים. בהססנות־מה, כמו היה המעשה שאנשים עומדים לעשותו מיושן מאד, כלוח ומחוץ לאופנה; כמו יצאו האנשים אל איזור המחשוף והעירום כשהם לבושים בגדי “בוני וקלייד” של שנות השלושים, אבל– העזו ויצאו. כהישג־היד המצומצם, כפתח־הלב הנרחב. תמהוניים כמו הגיחו ממחבואם ושוחרי־טוב לתומם השילו בבת אחת את רגשות הבושה ואת הפחד להיות מלוגלגים– וקראו קריאה של נכונות. ויש שגם עשו בקריאת עצמם. פה־ושם נענו מורים וסופרים ופועלים והורים ששכלו– וועדי־עובדים. כן. גם ועדי־עובדים, הגוף הנודע היום כתנשמת מפחידה. ושמא לא רק נודע. אבל– נענו. המפחידים או האחרים– אבל נענו.


*

עובדים נענו ומארגוני־עובדים עלה הד– ורק מועצת פועלי הממשלה. כלומר: ממשלת ישראל עם ראשה, שתקו שתיקה חתומה. כמעט עויינת, כמו אין זה עניינה כלל. נאמנה לחישובים מפוכחים– כדין מועצת־מנהלים קרת־מזג– היא נזהרת מלהפיח בגחלים הלוחשות. אולי תיכווה. אם תפיח בהם בירושלים עשוי הדבר להתפרש שלא כהלכה בוואשינגטון. אם נתרום מכוח עצמנו עשרה, עשרים, חמישים, מאה מיליון– עוד יטעה פורד לחשוב כי איננו צריכים לארבעת אלפים מיליון שלו– ויהיה מיקוש. את הרכש הצבאי כמעט מיקשנו כאשר אמרנו כי מצרים חוסכת שליש מצבאה. רק נעודד את אזרחי־ישראל לתרום משלהם ומיקשנו גם את המימון. את הרביע החמישי, האחרון. אין יותר רביעים.


*

אנו מוצאים עצמנו באחרונה חלוקים בכמה עניינים עם ידידתנו חברת הכנסת שולמית אלוני, אך אי־אפשר שלא להודות כי היא תימצתה לפני זמן־מה הרגשת רבים באמרה כי הקול החסר עתה בחלל הוא מעין “נאום לאומה”. קשה אמנם לצפות כי האש הבֶּנגאלית העולה אלינו באחרונה מדוכני האומה גם תחמם לבבות גם– כמאמר המשורר– תחצוב “ספירים לרבבה”. פחות מכל, כמדומה. יודעים עתה המחזיקים במוסדות השלטון: במה מדליקים. אבל ההרגשה היא כי הניצוצות הניתזים מן ההתעוררות העממית כמו נהדפים בחומה של ראציונאליות כבדת־ראש ואנליטיקה עילאית. נהדפים– אם לא מכובים במשב־פה של ביטול. במה מדליקים– אין יודעים, אך יודעים, כנראה, היטב במה מכבים.

“אלפים לא מיליונים וודאי לא חצי מיליארד– כתב ידידנו ג. בנימין1– אבל יד בוטחת, מכוונת, היתה עוקרת בהם הרים”. יד בוטחת, מכוונת– אבל היכן היד והיכן ההרים? ירושלים אינה עונה בכלל. איך קרא גבורו של קארל צ’פֶּק: “הי אתם, שם למעלה!” אבל “שם למעלה”– אין עונה. העולם בו אנו חיים. העם ידבר והמימשל לא יעננו בקול.


*

כאילו אין די שרים בממשלה לקרוא בהרבה קולות, וכאילו אין הם קוראים אם מתרצה להם. כאילו אין זה מובן שהקריאה לתל־אביב והתביעה מעצמנו לא זו בלבד שאינן מחלישות את הקריאה לוואשינגטון אלא שהן מחזקות אותה ונותנות לה תוקף מוסרי. ולא רק קריאה אל היושבים בקרנות הכלכלה ואל שכיריה. אלא קריאה– ואם בגבורות צו!– אל היושבים על משמניו המזוייפים של משק ישראל. קריאה מן המיצר.

אולי הפעם, עם הידיעה על ביטול חלק מן הסיוע האמריקאני, היתה הקריאה נשמעת. ואם לא היה קולה נשמע– הגיונה היה נשמע, צדקתה היתה נשמעת. כורחה היה נשמע. לא היתה נקלטת כקריאת חירום– היתה נכפית כגיגית. זו היתה השעה לאחוז בעטיניו של ההון הישראלי הצבור, ולחלוב אותם בלי רועד־יד אל דליי המצוקה והבטחון של עם אביון.


*

כי בצד שוויון־הנפש שהמימשל הישראלי מגלה כל התעוררות כזאת בשדרות העם הרחבות– אי־אפשר שלא להבחין בחזיון מוזר בשדרה אחרת של הציבור.

בעוד עולים מזמן־לזמן קולות תמהוניים של נכונות והתנדבות מאזור הפועלים והעובדים האחרים. אין קולה של האמידות הישראלית נשמע כלל ותמהונות כזאת אפילו אינננה מבצבצת שם. איזו בהמיות מגושמה יצוקה בשכבת המתעשרים של ישראל ביחוד בין אלה שעלו מנכסיהם בעקבות חפירות ומצור. שכבה זו טובלת בשומן עצמה, משייטת בו להנאתה כמו שוויסק־אווזים ומקיימת באופן מגושם וחסר כל מסורת־של־נדיבות את מצוות “חטוף ואכול” שלה. אין אתה מבחין בה שום התעוררות ספונטאנית להטות שכם בימי מצוק.

זוהי שכבה של מתעשרים שהתקופה תלתה נזמי־זהב באפה. אך לא הנחילה לה שמץ ממסורת הנגידות היהודית. זוהי עשוּרה של ספינות־מפרש. של בריחי־זהב לדלתות, של תמונות אמנות לפי האמה: של חגיגות בר־מצוה המשכשכות בתוך בריכות שחייה– אך ללא תו של אצילות או נודב־לב שהוא מסימניה של הנגידות היהודית המסורתית. אינך מוצא בה לא את טיפוס הנדבן ולא את היפוכו: הכילי הקישח, אלא את שווה־הנפש, שאין המצוקה שמסביב מגרה את חושיו לטוב או למוטב.

זוהי שכבה הרואה כפרס המגיע לה בדין כל מה שהיא גורפת ממצוקת ישראל, אך בצד כל ההברחות האחרות היא גם מבריחה מעצמה. כהכרח זבוב טורד, כל רעיון של הקדשת חלק מנכסיה המצטברים לצרכיו הדוחקים של הציבור. וגם במילוי חובתה על פי הדין ועל פי החוק היא, כידוע, משחירה הון עצמה ומלבינה פני חברה ומעוותת מסורת הערבות ההדדית שבה נצטיינו ישראל.


*

זו היתה השעה לקרוא מלמעלה כאשר קרא האיש הקדוש, מל הישיש, גיבורו של אנאטול פראנס ליושבי אי הפינגווינים:

“בני, ה' נותן עושר לבני־אדם ולוקח עושרם מהם, כטוב בעיניו, כינסתי אתכם להטיל תשלומים על העם לכיסוי הוצאת הציבור. – – – את גודל התשלום נקבע. לפי עשירותו של כל תושב, וזאת אומרת, מי שיש לו מאה בקר יתן עשרה ומי שיש לו עשרה יתן אחד”.

אך בשום מקום אין עתה יורשים לא למל הקדוש ולא לקדושים אחרים– קרובים לנו יותר. ובעלי מאה הפרות צמודים, הם ומיקנם, אל הכר ואל המרעה. ובצמרות– שלא כבמרתפים– אין חולמים עוד חלומות. ואתה שומע את קול אזילתו של הזמן. את אנקת הרוח נושא הבשורה השב על סביבותיו– בלי הד.


*

– מי זה פרץ בצחוק באמצע עמידת־הדום במיסדר?– קרא רב־הסמלים בגערה אל הכיתה המתאמנת.

–זה היה ספונטאני!– השיב אחד הטירונים בקול רועד.

–ספונטאני, צא מיד מן השורה! רעם קולו של רב־הסמלים. צא, אמרתי!

בתום לב ניסו כמה “ספונטאנים” משכבת העובדים בעיקר להשמיע קול בעיצומו של מיסדר־הדממה הגדול. לפי תגובת הממשלה– אין מה לחשוש. הם יוחזרו אל השורה במהרה. אליה– ואל דיממתה.


 

ב. תרבות הדחפור

ידיעות על מצבות נתוצות, קברים פעורים ושלדי־אדם מפורקים לאבריהם מעוררות בנו בצד החלחלה האנושית הטבעית גם צמרמורת של זכרונות. מראשית ימי גלותנו ועד קברות־האחים של שנות הצלמוות במאה הנוכחית, מלווה את תולדות היהודים נוף של עצמות יבשות, עפר תחוח וקברים שחוללו. אם יש דבר שמעולם לא יכלה בינתנו להשיגו זהו כילוי החימה ביהודים מתים. חיינו הרבה משנות נעורינו בין נכרים ולמדנו להבין כי– אם לנקוט לשון המעטה– אין אנו אהודים עליהם ביותר. למדנו, כדבר האנגלים. “בדרך הקשה” ומבשרנו, כפשוטו, חזינו זאת. ואולם דבר אחד היה מזעזע אותנו תמיד ועד היום איננו יכולים להסבירו לעצמנו אפילו על דרך האנטישמיות הזואולוגית: ניתוץ המצבות וחילול־הקברים בבית העלמין היהודי. גם כאן? הן כל מה ששכנינו ביקשו ושאפו אליו ואמרוהו בפירוש היה לראותנו שרועים במקום הזה בדיוק. ומשהגיע יהודי למנוחת־עולמיו– גם מיתתו מדידה שינה מעיניהם. חי או מת– יהודי. פירושה המילולי של שנאה קשה כשאול.

הנבלות שבה נהגו הירדנים בקברות היהודים בהר הזיתים. החזירה אותנו אל חוויה מצמררת זאת לאחר ששנות ריבונות ותקומה השכיחו מלבנו את עגמות העבר.

אם אתה מוסיף את כיבוד־המת, שטופח לאורך כל מסורת ישראל– כל כניסה לבית־עלמין משרה עליך אוירה של התבטלות, של חשבון־נפש ודרך־ארץ. האופן שבו נוהגים החיים במתיהם הוא, כידוע, גם עדות לתרבותם ולרמתם המוסרית של החיים. ואין זו תורתם של אנתרופולוגים בלבד.


*

מתוך זעזוע מהול בכלימה קראנו, איפוא, באחרונה על החפירות שאנו חופרים בסמיכות לבית הקברות המוסלמי בתל־אביב, על הנגיסות שנוגסים הדחפורים באחוזת־קבר ועל העצמות הנפזרות בגבעה הנגוסה.

אם יש מי שמקפיד בדקויות של הגדרה– ניטיב עמו ולא נאמר: ברבריות. אבל נאמר בפירוש: גסות־הרוח, אבדן־צלם. נאמר כי אבד לנו, כנראה, משהו מיסוד האצילות היהודית, שאפילו כל נוולותה של גולה ומרדותה לא הצליחו למוטט אותה. העצמאות, כנראה, מצליחה יותר. כאן בית־עלמין, שם מסגד– הנתן מי את דעתו כיצד היינו אנחנו מגיבים על חילול כזה של בית־עלמין או בית־תפילה יהודי?

איננו יודעים מי עומד מאחורי נאמני ההקדש המוסלמי ביפו, הטוענים כי בית־העלמין חולל. די לנו שעומדים מאחוריו דייריו, שוכני עפרו, של בית העלמין הזה. כל עם ועצמותיו היבשות. כל עם– וזכות הבר־מֶצרא של מתיו.

אין אדם צריך להשתייך למועדון האופנתי של הסאלון־ערביזם הישראלי כדי להתמלא סלידה למראה התנהגות זאת. הבחינה היא בתחום האלמנטרי של תרבות האדם, מוסרו ומידותיו וכלל לא בתחום יחסי שולטים ונשלטים. בית העלמין, מכל מקום, הוא מחוץ לתחום הזה. הכל שווים בו לפני העפר. העם היהודי הוא הראשון שחייב היה לדעת זאת. לדעת– ולהנחיל לפחות ידיעה אלמנטרית זאת לישראליים נושאי תרבות־הדחפור של ימינו.

11 ביוני 1976



  1. ג. בנימין — “עוד אחת שהוחמצה” “מעריב” 16.4.76  ↩

המלצות קוראים
תגיות