רקע
ישעיהו אברך
הרהורים לקראת הקלפי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תש"ן 1990

מימים ראשונים שלנו כחברי גרעין בקבוץ מרחביה זכור לנו הסיפור. ילד נולד לאחת המשפחות בקבוץ וקראו שמו בישראל “יאיר”. בא אחיו הבכור בן־השש, שנשא את השם הדהוי “שמואל”, ואמר לאמו, לא בלי נימה של צרות־עין על שהעניקו לאח־הזקונים שם יומרני כזה: “יודעת אַת אמא?– אם הוא לא יאיר נקנה לו פנס”. חכמת הבכור ניסרה ימים רבים כאפוריזם שנון להזדמנות יאה.

החל מאמש מקיים, כנראה, הליכוד את חכמתו של בן־השש ממרחביה. מודעה עצומה בעתונים קראה לכולנו להדליק את האורות בפנסים גם בשעות היום– במכוניות ובבתי העסק בכל חוצות המדינה. אור גדול ליהודים. אורו של פנס, כמובן, וכל כילוי־האנרגיה הזה לא בא אלא כדי לסתור אמירתו השחוזה־מעט של יצחק בן אהרן בליל־התוצאות כי “כּבוּ האורות במדינה”. ובכן: לא כּבוּ, והראייה: כל הפנסים דולקים. על סוללה נאזלת– אבל דולקים.

האמת חייבת להיאמר כי גם בימים שלפני הליכוד– לא לאורך כל שלושים השנה נזדרח אור־נגוהות. משהו עומעם בשנים האחרונות דווקא. אך היה אור של חלום חברתי והוא עדיין מהבהב כאור־הגנוז ועוד ידובר בהמשך הדברים– ופנסי־המכוניות וחלונות־הראווה אפילו יאירו שבעתיים כאור חמה לא ימירו אותו. תאורה איננה אור. שום אור של עששית לא יגיה קדרות ולא יעביר אופל. מכל מקום, לא מפנסי־המכוניות מצופה האור שחברה ישראלית קדרונית־מעט כה צריכה לו.


*

להרהור נוסף נמשכנו בעקבות כמה ניסוחים אחרים.

אהבנו מאד את הלשון שנקט הצעיר מבית־שאן. המבקש לטפס בעזרת סולם־חבלים של מודעות־ענק אל מעלת הכהונה, הראשה בהסתדרות.

אהבנו את הגוף הראשון שבו דיבר בעניני משק הפועלים ואת תחושת־הקנין הוודאית שלו– תחושה שהוקנתה לו על ידי חזונם של אנשים שחבריו של אותו צעיר היום כה לחמו בהם בעבר. בהם ובחזונם, עד חרמה. הוא מדבר בנוסח של קנין אישי– ובדין מדבר כך– אך הוא יכול לדבר בלשון כזו רק בשל זכות־הקנין שהוקנתה לו על ידי אדיקותם של אחרים. ענין בלתי־חשוב שנשתכח ממנו. כנראה, בלהט שיחו. חבל.

אך ביותר אהבנו את הנחרצות, את הביטחה, את ה“מנוי וגמור” שלו. אומר הצעיר בקול הנשמע כאילו עלה מקרן־יער צרודה או מחבית של רעיונות סדוקים: “– – – ויהיה חלק (של משק הפועלים– י.) שנמכור אותו” לא פירש איזה חלק. לא פירש מה המחיר. לא אמר למי ימכור. נתחים־נתחים. אולי את כל אשר נסלל־ונבנה, אולי את כל אשר הניב והושבר. ואולי– ומדוע, בעצם לא? – את הקיבוצים עצמם, את המושבים, את הכפרים השיתופיים, את כל מצודות החן החברתי של ישראל. את כל היוצא־דופן־לטובה בחברתה המתעוותת. עדיין לא צד אפילו סנאי אחד במלכות היער המופלא הזה וכבר מוכר עורם של דובים.

מוקדם מעט. רהוּב מעט.

ואף שלא היינו מעולם חסידיה של דת־הנכסים, שקנתה לה אחיזה עמוקה כל כך בתנועת העבודה, שום דבר לא חידד את חושי־המגן שלנו על נכסים אלה יותר מן הרהב הזה. כי היפוכה של תפיסת הנכסים כדת איננו מכירה כללית של כל אשר השיגו תנועה ואנשים ביגיעם. היפוכה הוא מיקום הנכון של הנכסים בסולם ערכיה ועדיפויותיה של תנועה. שינוי בסדר הערכים. אך בשום פנים לא מערומים ודלות. ככלות הכל, כל הנכסים האלה ניבנו לא רק בתבן ובלבנים. בנתה אותם אמונה, וכל עוד חבוי בהם ניצוץ של אמונה– והוא נותר ואפשר ללבותו– אין מעמידים אותם למכירה.


*

אך נותר בהם יותר מניצוץ.

נותרה עימם אמת שאם אמנם יש עדיין טעם להילחם על מושגים עבשים־מעט כמו שיוויון וצדקה– אין לזנק אל מלחמה זו מתוך מקפצה של אביונים דווקא. מעטים הדברים שסעדו כל כך את העובד במלחמתו על מעמדו שלו ועל כבודו של יגיע־הכפיים כמו המשענת של משקו העצמי, פועל ידיו ופועל רוחו.

הרבה דברים מרים אפשר לומר בגנות עיוותים שנתעוות גם משק זה, אך הדבר הקודם לכל אמירה והמתחייב כמינימום של טאקט חברתי ומצפוני הוא קידה של ענווה לפני הדמיון וחכמת־הלב האנושית שהינחו את מקימיו. לפניהם– ולפני יגיע־האדם החלוצי שנתנו לו בוניו.

מכל מקום: כדי לתגר בנכסים, כדי למכור רכוש בבורסאות, אין כלל צורך במעלת התואר הרם של ראש ההסתדרות. כל רוכל רהוט, כל סרסור נמלח, יעשה זאת באופן המוצלח ביותר. אך לא לשם בחירת אלוף־הרוכלים נועדה כל המהומה לקראת יום השלישי הקרוב. והוא קודם כל יום של חשבון־נפש ציבורי.


*

אל חשבון־הנפש הזה מכוונות גם השורות הבאות. הן באות גם להשיב לאגרתם של קוראים הלמאי אין אנו עומדים על המסקנות המשתמעות מתבוסתה החמורה של התנועה בבחירות לכנסת. והתשובה היא כי את המסקנות האלו רשמו חברים רבים– וכותב־הטורים בכללם– בטורי־העתון במשך שנים אחדות– הרבה לפני הבחירות האלו.

וכבר נטען בעבר כי אם לא תתייחד התנועה עצמה ל“תפילה זכּה” של חשבון־דרכה ושל מסקנותיו עתיד להימצא מי שיוליך אותה ל“כל נדרי”. וכך אמנם היה. וכבר אמר פרופ' נתן רוטנשטרייך במאמר שלאחר המפולת כי טעמה הראשון של אצילות הוא שלא לבוא לפני השרוי בצרה ולומר: הן הזהרנוך.

לכן, החשבון ייעשה. אך לא רגע זה הוא שעתו. עכשיו– ואין זו הגזמה– יש להגן על עמודי המיבנה ועל ההלכה החברתית שהיתה ביסוד הקמתו. דבר לא נפגע בהלכה זו. דבר לא ניטל מערכה, דבר לא ניטל מן הכמיהה לשוויון אנושי וחברתי. דבר לא ניטל מן הכיסופים לחברה משופרה יותר. דבר לא ניטל מן החלום הנרקם מימי עמוס והושע דרך אהרן דוד גורדון ויוסף חיים ברנר ומאיר יערי ויצחק בן־אהרן ויושבי רביבים ומרום הגולן– והוא אותו החלום, והוא אותו ראי למאוויי־אדם בכל הדורות. ואין אנו אומרים לקרוע חלומנו זה ולהמיתו רק משום שנסתלפו פה ושם דרכי הגשמתו. על אחת כמה וכמה אין אנו מוציאים חלום זה למכירה פומבית.


*

ואנו מזדעקים להגן על הבית– עם סדקיו ועם פרצותיו– כדי לבנותו. לא כדי להציל נכסי בטון וברזל– אלא כדי להמשיך ולקיים אותה ציביליזציה חברתית־אנושית־ומוסרית שלמה שאת פסגת יעדיה מסמנים עמק חרוד וישובי ההר וכל אשר נברא בארץ המתחדשת הזאת בצלם עמל האדם וחזונו.

נבוא אל צריחי־המשמר כדי שאפשר יהיה מחר– מחר ולא מחרתיים– לנטות על הבנין פיגום. לנטות פיגום ולהעמיד עליו בנאים, חדשים בצד ישנים, לכוננו מחדש. לא לצרכי שיפוץ חיצוני, לא לצרכי טיוח, בעבודת־טיח עסקה תנועה די והותר כל השנים האחרונות. רק לצרכי ביצור היסודות ויישור הטפחות. ולהניף על הפיגום מיד כל הדגלים. לא לצרכי חג, לצרכי ציון המטרה והדרך והכיוון שאליו תנשוב מעתה הרוח. כל הדגלים. דגלה של התישבות. דגלו של שוויון הלכה למעשה. דגלה של התחדשות. ומעל לכל דגלה של ענווה גדולה. כענוות המוּכּים– והמאמינים מאד. כענוות מגשימים. דגלו של יגיע האדם ועמלו. דגלו של שורש יהודי ושל אמונה. קיצור: דגלה של אמת שאיננה רק ראשי־תיבות לתווי קלפי רק כל־כולה אמת־מידה ומהות.


*

ונזדעק לא למען התצלומים ולא למען הדיוקנאות הממלאים את דפי העתון– אלא למען דיוקנה של תנועה. למען כל הדברים שבהם מילאנו צקלוננו בטרם יצאנו בנתיב־ההרפתקאות הארוך של תנועה חלוצית שספק אם היה לעת היבראה כמהותה וכייחודה בעולם. וכאשר נטיל פתק בקלפי לא נלחש לתוך החריץ בעד מה ובעד מי בתוך הפתק הזה איננו מצביעים. אך אמור נאמר בלבנו בעד מה כן הצבענו. הצבענו בכל שלמות־הלב וכוונתו בעד אחיזה בכל כוחנו באותה כיברת־נחלה מוצקה של העובדים שעדיין ניתן להקים עליה מנוף. באנו בפתק זה הפעם להבטיח שלא תישמט מידינו הנקודה האַרכימֶדית– אולי האחרונה– שעליה יש עוד סיכוי ואפשרות לכונן מנוף להתחדשות, לתמורה.

אין שום דבר שיצדיק את הזדעקות כולנו הפעם אלא תוחלת זאת.

20 ביוני 1977


המלצות קוראים
תגיות