רקע
ישעיהו אברך
מפנקס הזמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תש"ן 1990

הרוח סעוּרה ואף על פי כן חייבים הדברים להסתדר– גם לעת הדיון הראשוני– לפי מהותם, חומרתם וליקחם, וסידרם– בסתירה או שלא־בסתירה למהומה בתקשורת ולסופה בכנסת– הוא כך:

א. אחד מראשי מערכת־השירות של הפועלים, מראשי דובריה של תנועתם כולה, עשה שליחותו רמייה ובאופן פשוט, ובניב לא־מיופה, קיבל שוחד, לכיס עצמו, להנאתו האישית– לא בלי תחבולות וערמה;

ב. כספים השייכים לציבור– לאו דווקא ציבורה של מפלגה– הועברו שלא על דעת הציבור הזה לקרנות המפלגה ולמערכותיה.

שני הדברים חמורים. יסוד הנטילה מכספי־הכלל שלא למטרה שלשמה נועדו ושלא בידיעת הציבור־בעליהם– משותף לשניהם, העבירה על החוק, כעבירה, אף היא שקוּלה. אף על פי כן, מי שאינו מבדיל בין החומרות, אף שמתכוון אולי להחמיר באחרון– סופו מקל בראשון, ואין לך דבר המעיב יותר על בהירות הלקח מטשטוש־הגבולין ומגיזוּם העוונות.


*

נקדים ונאמר כי במודע גזרנו על עצמנו שתיקה נחרצת כל עת הבירורים והדין– ועד אותה כותרת מהממת בעתון של יום ב', בסתר־לבנו האמנו, באיזו וודאות שאין אנו יודעים כלל על מה נסמכה. כי נטוותה כאן ריקמה של חשדות ותאוות־טרף מהולים ברדיפת־צדק אמתית, והרקמה נתעבתה עד כדי כך שרק הדין עשוי לקרוע אותה– ולזכות חף. הדבר שבא הוא, כמובן, היפוכה של צפייה זו. והוא לא יכול היה שלא לנחות כרעם וללפות כטלטלה.

אך אם אמנם כך, חובה לשכוח חברות וגינונים ולימודי־זכות– ולראות דין. ואין הכוונה לדין ואין הכוונה לדין המשפט וגזרו אלא לדין שבלב, לאותו חבר־מושבעים פרטי היושב בלב כל אחד מאתנו. בית־הדין והשופט ישקלו בוודאי– כחובתם וכמיוחל– כל הנימוקים לקולה בקביעת הגזר, אך לבנו, סניגור ככל שיהיה, ומשפטנו, רחום ככל שיהיה, לא ישעו, בשום פנים לא יוכלו לשעות, לכל הקולות האילו.

והם לא ישעו להן כי בצד האימפֶּרַטיב המוסרי המתיר את המותר והגוזר על האסור– את כל החשבון של שברון החיים. והשורש והעתיד חייב אדם לעשות לפני שניצב־מישנה זיגל מכניע אותו. על פי דין המדינה וצידקתה, בדוכן הנאשמים.

עם כל הצער שבדבר אין סיבה– שום סיבה– שנוכח הגזר הצפוי נלך כולנו לטבול בשלולית של מידת־הרחמים. כי אם אמנם רחמים, ואם אמנם חסד, ייתכן כי הראוי לכך ביותר הוא לא רק הנאשם אלא גם קהל גדול של משרתי הציבור– רופא ואחות בכלל זה– העומד לפני ציבור חשדן ומאשים ומורה־באצבע וחייב פתאום לעמול הרבה כדי להוכיח כי דרכו ישרה וכי אין לנגד עיניו, אלא קיום־ביתו ביגיעו וקיום שירותו ההומאניטרי לאדם במצוקה.

בקטע זה של הענין אין דום ברורה אלא לקיים את הכלל שקבעו קדמונים כי “כל שנעשה רחמן על האכזרים– לסוף נעשה אכזר על הרחמנים”.


*

ואכזריות במקרה זה איננה נעוצה רק במעשה של נטילת כסף שאינו שלך אלא גם בהטלת כתם על אחד המוסדות המופלאים שהוקם במצוקת־חלוצים ובחזונם ועל כל העובדים נאמנה בשרות הציבור.

מסורת נפלאה של טוהר־כפיים היתה שרוייה במשך כששים שנה במערכת העזרה הרפואית שהקימו הפועלים. אפילו המעוף והיוזמה של בוניה ומפתחיה– יזמה ששום יורש לא הגיע כלל לגדילי־שובלה– לא שיבשו את טוהר־המידות כהוא־זה. איך אפשר שלא להזכיר כאן את החלוץ המצניע ועניו־הדרך משה סורוקה זכרונו לברכה ושמות כשל ד“ר יוסף מאיר המנוח או כמו אליעזר פרי ויצחק קנב י”ל– הרביעיה החלוצית שגם תקעה יתד לסוכת־המרפא הראשונה בעין־חרוד לפני כששים שנה, גם הניפה את המפוארים במגדלי הרפואה בארץ.

פחות מכל ראוי היה בית זה לפגיעה בשמו. בשם מייסדיו שבנו אותו ברועד־יד נדבך אחר נדבך ובכל הרוחשים אמון גם להישגיו בתחום הרפואה גם לעושים יום־יום במלאכת העזרה והניהול.

מצד אחר, נחוץ רק לשמוע את ההכללות שבהן משיחים אנשים תמי־לב ברחוב ואת כל אשר נכרך יחדיו בהכללות אלו כדי להבין מה עמוק הקעקע שנחרת עם מעשה זה בדיוקן העובדים בשרות הציבור, וכמה עמל נחוץ יהיה כדי למחותו.


*

הנסיון החוזר לדבר על מיליונים בשירות המפלגה מזה. ועל רבבות אחדות בשירות הבצע האישי מזה– כמו בא לגמד את האחרון ולבטלו מחטא של מה־בכך אף שהוא־הוא המוקד האמיתי של המעילה באמון והוא־הוא בבואת ההתייחסות המוסרית האמתית של האדם לתפקידו והשליח לשליחותו; של האבחנה הרועדת בין רכוש היחיד לרכוש הציבור. ואף שכאב המשפחה האצילה הזאת כמו חותך בבשר החי של כל הבא לנגוע בנושא זה– אי־אפשר שנימשך אל ההטעייה ואל הטשטוש של כוח השיפוט. ארבע או חמש פעמים שלמונים, בזמנים שונים, בעסקות שונות ומשונות, במרום צמרתו של האמון– הם שיטה, סדר חיים מתמשך, שרק מינוי רם יותר או סורגי־כלא יכלו לקטוע אותו.

החרטה, מכל מקום, המרעידה עתה לב בכנותה, לא נשמעה אפילו הרף־עין אחד קודם־לכן.


*

ואל הפרק המפלגתי שבסוגיה.

מה הביא הפֶטישיזציה של המפלגה לחייה של החברה הישראלית– דבר זה ראוי להיחקר כפינומן חברתי־פוליטי בתחום הרחב של מדעי החברה והמדינה. ספק אם יש עוד הרבה משטרים דימוקרטיים בעולם שבהם יוּחד למפלגה מקום מכניע כזה כמיט בכל תחומי החיים. כבר עמדנו על כך בהרחבה לא פעם– ולא נוסיף. שעה שאתה מבקש לסכם זאת לעצמך על דרך האפוריזם, אתה עומד על כך כי ככל שביקשה הדימוקרטיה הישראלית להשחיז את אחד מכלי־המלאכה היסודיים שלה; המפלגה, כן היא החלידה אותו. ככל שהושחז– כן הוקהה. נושחז ככלי פוליטי– החליד ונזדהם ככלי חברתי. טבע חותמו בחיי הפרט והכלל, ברימוּם אנשים ובהנמכתם, וקבע נורמות, שאם להשתמש בלשון עצורה– לא תמיד חפפו את התקנים המוסריים הבאנאליים של חיי אדם וציבור. ההיתר לבצע־כסף אישי– אף הוא בשלב כלשהו גלגולו של ההיתר שהיקנתה המפלגה לא פעם, ביודעים ובלא־יודעים, לפעול למען עצמה שלא על דרך השיגרה התקנונית.

(ובמשפט מוסגר: אולי אין לך הוכחה ניצחת יותר– וגם חמורה יותר– לשלטון הפרימאט המפלגתי, מן העובדה כי בחיפוש המועמדים לכהונת הנגיד של בנק ישראל לא פנו הפונים אל עבר המומחים המובהקים ובעלי־המוניטין בתחום המטבע, הכספים והכלכלה אלא לעבר ההצטיינות המפלגתית, מובן: בתוספת כישורים כלכליים מסויימים– אך לענין זה מוגבלים למדי. זה, יותר מכל דבר אחר, הוא אבי־אבות העיווּת. המינוי, המפלגתי במהותו, לנגיד בנק ישראל הוא שהוליד בסופו– אולי מטובת הציבור– את תגובת־השרשרת המשפטית עד לאותו יום מר של ההודאה).


*

זהו דבר שכל מפלגה– ומפלגת־שלטון במיוחד– חייבת לתת עליו את הדעת. המפלגה עצמה היא אמצעי ולא מטרה– אמצעי לקיום חיים דימוקרטיים אך לא מטרתם. ויען כי איננה כלל מטרה– היא איננה יכולה אפילו להיעזר בנוסחה המפוקפקת של קידוש האמצעים. היא איננה יכולה להיות יקרה יותר מן החברה שאותה היא באה לשרת או נעלה יותר כערכי־מוסר יסודיים המקובלים על החברה. היא עבד החברה ולא אדון לה. זהו סטאטוס שקשה יהיה מאד לעסקנים מפלגתיים אחדים להסתגל אליו– אבל לא תהא להם ברירה. משפט השבוע יוכיח, ומי שאיננו גורס שלטון בכל מחיר, חייב לדעת שהבוז לעקרונות ולתקני־מוסר יסודיים הוא אחד המחירים שבהם אין קונים שלטון. אפילו לא– ואולי: בוודאי לא– שלטונו של עם עובד, נושא אלהים בלבבו.


*

ועל אף כל האמור ושלא בסתירה לכל הדברים החמורים שיש עוד בפינו לבטאם בנושא זה של שיבוש סדר־העדיפויות המוסרי– ניטול עלינו את החומרה ואת הסיכון, ואולי גם את נופך האופורטוניזם ונימת הרֶזיגנציה החבויים באמירת הדברים– ונאמר אותם בפכחון צורב: אין ברירה. אין שום ברירה אלא למתוח קו חוצה, חותך וחותם פרק־צבורי־ומשפטי על כל מה שהיה כרוך במימון מפלגות בישראל בעבר, כולל תקופת־הביניים שבין ראשית החוק ועד היום. לקבל הודאה־בחטא של כל המפלגות כולן, למתוח קו בזעף ולפתוח מנין חדש בחומרה מפליגה, בחוקים ברורים ומפורשים, במכסות עונשים מסויימות ומוגדרות בחוק. בפליטה מן החברה, בסורגים. למתוח קו על כל המערכת הזאת– כל עוד לא נמצא בה יסוד של בצע־כסף אישי.

אין לבנו, ואולי גם לא ליבם של אזרחים רבים מן השורה, יכול להכיל מערכת חדשה של התקלסות בערך עצמנו ופעמים גם שמחה לאיד עצמנו. ואין הלב יכול להכיל מירדף טוטאלי קוטע־נשימה כזה, אפילו הוא מירדף לצדק מושלם.


*

מסקנה תמוהה? – אין ברירה. משום שאין עם שלם יכול להושיב את עצמו, בבית־הסוהר ומשום שאין. כנראה, דור מפלגתי קשיש או צעיר; מפלגה גדולה או קטנה; שבמיצוי־דין עקרוני אמתי– היו נשארים מחוצה לו. ההבדל היה בוודאי במכסת העונש, אך לא בעצם זיהוי העבירה. וזה כולל– אם אתם רוצים– אפילו כמה מפלגות שצצו זה עתה. כי אף שהן לא היו– אנשיהן היו וחלק מחטאי מפלגות־האם שלהם עמוס יפה גם על כתפיהם. וכל מי שהיה עד לחטא או שותף לו ולא מיחה ולא טרק דלת בשל ענין זה בלבד– יכול רק לחזור בתשובה, אך אינו יכול לפטור עצמו מחלקו בעוון. מכל מקום ב“סדום” של החטאים המפלגתיים בתחום המימון– ספק אם יימצא, בכל המפלגות כולן, מנין של צדיקים.


*

כי ככל שהדברים מעוררים דחייה ורתיעה– יהיה זה עוול מוסרי לחבר בנשימה אחת אנשים שנלכדו בבצע־אישי ואנשים שקנאותם– המוטעית– לתנועתם העבירה אותם על קפדנותם המחוייבת בדיני הצבור. והדבר חל גם על זכרם של כמה אנשים מסולתו של העם היהודי שחיו בצנע והלכו כך לעולם, וגם על אחדים החיים עמנו– ונזכיר את שמותיהם במכוון: אהרן ידלין ויהושע רבינוביץ וענווי־חיים אחרים– שגם אם שגו בעסקי מפלגה וגם אם אנו מקוטבים מזה או מזה בדעות מדיניות ואחרות עדיין הם בעינינו מנקיי הכפיים בשירות הצבור. וכשם שיש יסוד מוסרי בחובה להילחם נגד נגיסה בהון הצבור ונגד העדפת החטיבה על הכלל– כך יש חובה מוסרית למנוע הטלה שרירותית של כל אדם אל הלוע חסר־הרחמים של ההחשדה.


*

הרהורים בזעזוע החברתי העמוק שעבר עלינו השבוע מרחיקים הרבה מעבר לטורים שהועלו בעמוד זה. הרהורים על הדין בישראל, שהוא מן הדברים המעטים החוזרים וזוקפים כפעם־בפעם את קומתנו. הרהורים על מימשל שלא חסם שום נתיבה אל הדין; הרהורים של כאב צורב של חבר־של־שורש שמעד; הרהורים על רב־פקד או על ניצב, ששמר על כבוד מעמדו ולא טען אלא דברים הנוגעים לדין ולדין בלבד– והרהורים על תנועה.

ובהרהורים על התנועה צף ועולה קודם כל הצו הקטיגורי של תפנית בחינוך המפלגתי ונטיעת קנאות לערכי־חברה במקום התמכרות פאנאטית לערכי שלטון. תפנית בחינוך וקידה של פרידה ושם תודה ליעפים– וחילוף המשמרות.

אך בהרהורים על התנועה– עולה וכופה עצמה עלינו קודם כל מידת־הדין. מידת הדין על תנועה שפיתחה את דת־הנכסים וקידשה אותה ועשתה כל המרבה נכס בתוכה כאילו מרבה תפארה וערך; ועשתה את החומר והלבנים קנה־מידה לכוח צבורי ולעצמה חברתית. והניפה כל חכם־להטים למדרגות העליונות של סולמה. ונתנה כל משקלה, לפחות בשני העשורים האחרונים, לא לחיזוק המסד ולאישושו– מסד החברה, והעמל וההתישבות השתופית; מסד הדברים שהם התגלמות מוחשית, בעליל, של ערכיה ושל כל זכות קיומה– אלא להגבהת טפחות ולנישוא מגדלי גזית ואבן.

תנועתי, צר לומר, וכולם בתוכה, ראויים היום למידת־דין חמורה. עברה הנפלא של תנועה זו, שכך עלתה לו, רק הוא ראוי למידת הרחמים.


*

אלא שבאזנינו מהדהדים דברים שכתב אתמול חיים גורי בשם בני מרשק המופלא, והם עצמם כמו עוגן שהושלך אל מצולות כולנו; “מכאן אפשר לצאת רק קדימה”.

עדיין אפשר.

18 בפברואר 1977


המלצות קוראים
תגיות