רקע
ישעיהו אברך
מפנקס הזמן - א. ענין של חול
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תש"ן 1990

בהקדמה לספרו “אי־הפינגווינים” מביא אנאטול פראנס את עצתו השנונה של היסטוריון אחד, “איש זקן ופיקח”, לאמור: “– – – אם אתה חפץ שספרך ימצא חן בעיני הקהל, אל תשכח להלל ולשבח בכל עת כושר את המידות הטובות שעליהן עומדת החברה: מסירות לעושר – ובפרט ענוות־דלים והבלגתם. שהיא עמוד־התווך של המשטר”.

קשה לנו להבטיח, כי בשורות הבאות ננהג על פי עצתו של אותו היסטוריון מצד הקילוס והשיבוח, אבל כמה מהרהוריו של אנאטול פראנס בענייני חברה לפני כמאה שנה. נראים לנו כמצנפת שהוחבשה כמו על־פי מידה לקרקפתה של מציאות בת־ימינו. מציאותה המתהווה של

ישראל.

הרהרנו בכך בעקבות האזנה לדיוני־התקציב בכנסת, אך לא רק בעקבותיה.


*

כי הרושם הוא שבעוד שליחי ישראל סיימו זה עתה את טיפוסם במרומי הפירמידה של חַאופּס בגיזה – עמלים ישראלים טובים אחרים, המנהגים עתה את כלכלת הארץ וחברתה, לחזור ולהפוך על פיה פירמידה אחרת – מופשטת מעט, אליגורית מעט – היא “הפירמידה הכלכלית ההפוכה” ששירטט הוגה־דעת יהודי לפני כששים שנה בלבד, בפולטאבה.

אותו סוציולוג ובלשן יהודי מבריק, בר בורוכוב –ששכונות הנושאות את שמו הולכות ונעלמות עתה מקו האופק – ניסח, כידוע, על דרך הגיאומטריה את החולי הכלכלי והחברתי הבסיסי של העם היהודי לערך כך: המסחר, שהוא קדקדה של כל חברה נורמלית, הוא בסיסו של העם היהודי; ואילו העמל, שהוא בסיסו של כל עם נורמלי. הוא קדקדו של העם היהודי. הרי שכל עמידתה של פירמידה כזו היא עמידה של פיסחים, של נס.

התנועה החלוצית אימצה לעצמה דיאגנוזה גיאומטרית זו ובמשך שלושה־ארבעה דורות כמעט שהפכה את המשולש הזה והעמידה אותו על בסיסו. אלא שמדיניות של מהפך אחר, שבה, כנראה, המהפך עצמו הולך ונהפך למדיניות. חוזרת עתה ומבקשת להשיב את המשולש על קדקדו, מעין תנועה של "בורוכוב ב’רברס' ".


*

למען ההגינות יש לומר כי תהליך ההתהפכות. כתהליך אובייקטיבי־מעט שיסודו בנסיבות שמתחומים אחרים, החל באופן מואץ כבר לפני עשר שנים ומעלה, ביחוד: לאחר פתיחת “השטחים” ומציאת רזרבואר של כוח־עבודה “בורוכוביסטי” אמיתי בתחומים שמחוץ לישראל. כלומר: הדברים קדמו לשינוי השלטון ולא החלו עמו. אך מה שהחל במידה מסויימת כסטיכיה, הולך ונעשה, לפי מדיניות השלטון הנוכחי, לפילוסופיה חברתית מודעת, כמעט למדיניות שימושית. ותמציתה של תורה זו היא שלא העמל דווקא הוא מקור החיוּת והקיום ולא הוא בראש הסולם. וכיוון שאינו נתון להעדפה חברתית –אין הוא ראוי להעדפה כלכלית ואת מידת העידוד והתמיכה, כמו את מידת הרחמים והסליחות, יש לגלגל על שכבות אחרות, שכבות שתורה שהיתה שלטת בציונות כחמשים שנה קיפחה אותן, כידוע, והשיבה אותן עד דכא.

והכספות בקיר יעידו.


*

גם אם נהפוך עלינו אהדתם של ידידים, מהם מעצבי המדיניות הזאת, נאמר חד־משמעי: אם יש דבר בתחום המדיניות החברתית שנגדו יש להתקומם בכל הכוח הטמון בדיניה ובהליכותיה של חברה דמוקרטית –הנה “חצר המטרה”. לא משום שתנועת־העבודה צריכה לחפש לה מעקה־אחיזה בחדר־המדרגות האפלולי של אופוזיציה, אלא משום שנשמת העצמאות היהודית, תמציתה ולוּזה, נתונות במפסלת העיצוב, גופה נתון בהכרעה על הגבולות, נשמתה נתונה בהכרעה על דמות החברה שבתוך הגבולות. ואין זו רק שאלה איזו דמות יאה יותר לעם היהודי הריבון אלא בכוח איזו העדפה יחזק ויכה שורש. ובכוח איזו יתרופף ויהיה כעלה נידף.


*

דברים שונים ונצברים הוליכו אותנו אל מסקנה זאת. השבוע שעבר העלה אחד מהם. בעודפו של קול אחד הוסרה מסדר־יומה של הכנסת הצעה, שאין בעינינו הגיונית ממנה וצודקת ממנה, של הענקת זכויות סוציאליות מלאות לפועל היומי והשוואתן לשכירים חדשיים. מי שלא בקי בפרטים אלה בעבר עומד נדהם לעצם התגלית של קיום פער עצום כזה בין זכויות עובדים לסוגיהם. בארץ שהעבודה היוצרת היא דגלה: עומד מוכה־תמהון מול הנוסחה האנטי־סוציאלית, האנטי־ייצורית, האנטי־הגיונית מכל בחינה, שלפיה זכויותיה הסוציאליות של לבלרית־מתחילה עדיפות במידה מכרעת על זכויותיו של פועל ותיק בפיגום. “בונה ארץ” שלא על דרך המשל, או של האיש הקודח – כל הקדחות – ליד המחרטה. ההסרה הזאת מסדר היום של ענין רווי עוול ומכאוב חברתי, היא אקט של שרירות ועלבון סוציאלי ששום להטי־לשון פסבדו־מדעיים לא יחפו עליו. העובדה שמי שהסיר הצעה זו של מזכיר ההסתדרות הוא דווקא השר הממונה על העבודה ועל הרווחה – כמעט מקיימת בשלמות גם את האירוניה, שבה ניסח בזמנו אנאטול פראנס השנוּן את מסקנות התבוננותו הסוציאלית.

אלא שהענין שעלה השבוע הוא רק חולייה במחרוזת.


*

בקו הסמוי או הגלוי הזה של “מסירות לעושר” אתה מוצא את המאמץ העקשני, הרווי שיעור מופלג של מידת־רחמים חסודה, להלבין הון שנולד מתוך צירי הבטחון והפיתוח של המדינה – רעיון שאילו הוגשם כהגייתו, ספק אם היה דוגמתו להלבנת פני המדינה עצמם: אתה מוצא בסידרת־דברים זו את הפטישיזציה של הבורסה, כאילו היתה מורסה חדשה זאת של כלכלת ישראל וחברתה מפעל־מופת חלוצי של ייבוש־ביצות נוסח אלף־תשע־מאות־שבעים־ושבע (אף כי האמת היא שהאַנופֶלֶס – הוא יתוש הביצות שמלך בארץ בשנות העשרים, לא הצליח להדליק קדחת מטריפה מזו שעוררה. בריצה אחרי הכסף, הבורסה הנוכחית בפסג' אלנבי); אתה מוצא תשוקה דוחקת. בדומה למאווי של הגשמת חלום עתיק, להעביר מנכסי הציבור לרשות היחידים; אתה מגלה מגמה זו של “מסירות לעושר” במידת הרחמים והסליחות המגולגלת על יהלומים, על משלשלי הערך־המוסף לכיס־עצמם, על חברות־מסע ועל שאר אביריה של הגיאות המזוייפה. ובתקציב המדינה החדש – אנו שומעים ברגע זה דבר־המומחה ברדיו – “יש כמות ענקית של סיבסוד הון”, דבר שהוא ניגודה הגמור של כל מחשבה משקית או חברתית מתקדמת.

לא יפלא, איפוא, כי כעטרת־תפארת לכל אלה רוקם לו שר התיור והתיעוש חלום של “קאזינו ישראלי”, האמור לציין ייחודה של האומה העברית העומדת לגורל. היכל־ההימורים של עם הנביאים. טוב למחפשי בילויים ולמבקשי־אלהים גם יחד.

המגמה –וכתרה.


*

ומצד “ענוות העניים והבלגתם”, מעברו השני של מרידיאן העשירות, עומד האדם החי מיגיעו, וממנו נתבעות גם המצוקה, גם “הענווה וההבלגה”, ואין אדם צריך להיות מומחה בכלכלה או בפַרמַצבטיקה כדי להבין כי כל גלולה שמבליעים בה את הציבור כדי לרפא את המשק, מכניסה שכבה אחת לתוך ספיראלה של עשיריות ובעת ובעונה אחת מטילה שכבה אחרת לתוך צמרמורת של מצוקת־הקיום, כל המלים המטילות דאגה ופעמים גם אימה, כמו: פיחות, אינפלציה, ביטול סובסידיות – מפריחות את העשיר ומקמילות את העני; זה מצפה להן וזה חרד מפניהן והחי על יגיעו מוּכה גם מן החולי גם מן הריפוי, ויותר מכל – מן ההטפה החסודה להצטמצמות לענווה.


*

אל כל אלה נלווה קו שאין להגדירו אלא כנטירה או כצרות־עין חברתית ואידיאית. מפעל הבריאות של הפועלים הוא מן הנכסים הלאומיים שכל מדינה מתוקנת היתה מתברכת בהם. אך אי־אפשר שלא להבחין – ואין להירתע מלומר זאת – בהתאנוּת שיסודה הפסיכולוגי הוא כנראה יותר בהצלחתו של מפעל זה מאשר בכמה מכשלונותיו. רוח של זרות נושבת אליו, אף כי עניינו הוא עניינם החיוני של שני מיליון מבוטחים ופרי־שירותיו חתום לתפארה בבריאות הציבור בארץ.

אך גוּלתו של קו זה היא ההסתערות החוקרנית והגוברת על התנועה הקיבוצית – פאר חברתה של ישראל ופסגת השראתה החברתית – בענייני מסים והכנסות. כאילו כאן, דווקא כאן, קבורים כלבי־ההערמה על המדינה ולא בחמישה־עשר המיליארדים המרחפים כעטלפים באפלולית המשק הישראלי ואין מנסים כלל ללוכדם; כאילו היו תשעים אלף הנפשות שבתוך מסגרת־אנושית נדירה זו של התנועה הקיבוצית מכרסמים את רקיקי־האוצר ולא אוכלי לחמם מיגיעם, מן הרוח המפרנסת יגיעם והעושה גם את מפעלם הכלכלי פנינה בגזרה המשקי של ישראל ואף כאן אתה תמה מה בהסתערות זו גדול ממה: הדאגה לתגבורת־הכנסה לתקציב המדינה או ההזדמנות שנפלה בידי יריב אידיאי לצלול לתוך רקמתה הפנימית של חברה, שמעולם לא ראה אותה בעודף של נדיבות־לב ויפי־עין.


*

כך מתחברים בישראל של היום פרקים־פרקים למיקשה של מדיניות חברתית אחת, שסיפורו השנון של מחבר “אי הפינגווינים” מדגים אותה בדיאולוג אירוני. הנשמע כבן־זמננו לא פחות משהלם את בני־זמנו:

"מן הראוי – אומר מוֹריוֹ מנכבדי הפינגווינים – שטובת הכלל, היא לבדה. תהיה לנגד עינינו ותכוון את צעדינו וזו מחייבת שלא לדרוש הרבה מאלה שיש להם הרבה. פן יהיו העשירים פחות עשירים והעניים יותר עניים. העניים מתפרנסים מעשירותם של העשירים, משום כך קדוש הוא רכושם.

"– – – וכלום אפשר בכלל להטיל מס לפי גודל הנכסים? אותות השפע מטעים. דבר אחד ברור: הכל אוכלים ושותים. הטילו מסים על העם לפי הצריכה. הרי החכמה והרי הצדק.

העם מחאו כף".

כך דיבר מוריו וזקני העם מחאו כף".

אין הכרח שנלך דווקא בעקבות זקני העם של מוריו.


*

הימים הם ימי ריתחה מדינית גורלית והמחוג, כאן ובקאהיר, נע יום־יום בעווית כלשהי בין ציר התקווה הטובה לבין ציר הסכנה. אף־על־פי־כן מצוה לעקוב גם עתה אחרי תהליכי חברה, ובגזירת אותם הימים עצמם – למנוע את עיוותם. התעקמות פניה החברתיים של הריבונות היהודית נושאת בחוּבה גם זרעוני־סכנה של התערערות עצם־בסיסה.

וככל שעל פי עצם טבענו איננו נושאים את נפשנו לא לסער ולא למעשי־מיפגן – אי־אפשר שלא נודה עתה כי במסע המיפגן והמחאה, שיזמו בשעתם הפועלים והסתדרותם, היה הרבה מראיית הנולד לגבי המגמה והכיוון ששלטון חדש עומד לגלות במהלכיו הכלכליים־החברתיים.

לפני שנים אחדות שמענו את המשורר נתן אלתרמן ז"ל מפטיר לידידו: “פרסמת היום מאמר חריף. אינני יודע בדיוק למי כיוונת. אבל טוב שתלית סטירת־לחי. מי שראוי לה כבר ימצא אותה בעצמו – ויאספנה”.

בראייה רטרוספקטיבית נראית לנו כך הפגנתם של רבבות העובדים לפני כחדשיים. טוב שהמחאה נתלתה. טוב שהודלק התמרור. אך חשוב עוד יותר, שיוקם למגמה זאת סכר. ככלות הכל לא שיעורן של תוספות נתון עתה על הכף – רק כיוונה ודיוקנה של חברה.

גם תנועת־עבודה פצועה איננה פטורה מעיקרי התחייבותה לחלומה ויותר מזה –לחברה שתנועה זו וציבורה הם גם הלוּז שלה גם אבן־הפינה.


 

ב. אחיות בקרית צאנז

ארץ של שלושה מיליון יהודים. שלושה מיליון יהודים, בודדים. בודדים מאד. חשוקים יחדיו לעת מלחמה. גלמודים, גלמודים מאד, לעת שלום. כאילו אין מי שיגאל בארץ מיתמותו זולת הפסיכיאטר או האקדח, חלחלה.

אנו קוראים סיפורם של חנה ואסתר הורביץ מקרית צאנז ולעינינו נפרשת מגילת הנכר האנושי והאימה של שתי בנות יהודיות בישראל בתוך קריה שהיא שלהן. בתוך בית שהוא ביתן, בתוך הקן. אנו שומעים – לא בלי השתאות ודרך־ארץ – דברי התום והאמונה של נערה מבית־יעקב המספרת, כמו דלוקת־גחלים בעיניה היהודיות הבורקות, על טהרת המשפחה ועל חובת ההינזרות מן הסביבה הרוחשת יצרים וחטא ועל הבית שהוא גם מצודה יהודית וגם חישוק לבני הזוג ולילדים. אנו מפליאים צעירה זו ועמידתה אבל גם תמהים־מעט איך יכולה להילוות אל השקפה נחושה כזאת – הסתגרות גדורה ומבוצרת, שאינה מניחה להשקפה עזה זאת לשׂרות עם הרוחות שמסביב מתוך בטחון שתוכל להן. שהרי סגירה הרמטית כזאת מביאה לידי כך שאפילו רוח קלה ומצוייה המבקיעה לה פרצה בחומה הזאת נהפכת לזלעפות, לסופה. וסופה – גורל.

אך אם אמנם עוז־באמונה – מדוע לא יכלו גם חיה ואסתר לומר את אמונתן או פקפוקן בגליות כזו ובעוז כפי שאמרה אותן גחולת־העין מבית־יעקב; מדוע כפו על שתי הילדות האלו כליאה פנימית בתוכן וחנק של הגיגיהן והרהוריהן ללא כל אפשרות של פורקן; ללא שיח; ללא קיום הכלל היהודי העתיק כי “דאגה בלב איש – אם דאגה היתה זאת – ישׂיחנה”. קודם כל ישיחנה. וימצא לו אוזן להשיחנה, וימצא לו, מעל לכל, לב להשיח לפניו. לב מאזין. מדוע הוטל עליהן בתוך מצור של בית וחברה גם מצור כזה של לבבות – ונידוי.

עולמה של היהדות חסד ייבנה. עברנו בחוצותיה של קריית צאנז לעת אבל וראינו הרבה מסימניה וממסורתה של יהדות עתיקה, אך ראינו במועקה ובכאב שכונת־יהודים שלמה שהרבה דברים טובים בוודאי מצויים בה אך דבר יהודי אחד, כנראה, לא נמצא לה לעת מבחן: מעט חסד.

והחסד היחיד שגולגל השבוע משכונה זו אל מחוצה לה הוא חסד של אמת. ואף הוא פצוע מאוד. חסד בעל־מום. ליד הגדר.

שורות של הפטרה – נר לאסתר וחיה הורביץ שנטרפו בקריה שהיא בית. בבית שהוא נכר.

13 בינואר 1978


המלצות קוראים
תגיות