רקע
ישעיהו אברך
מלוּנת הגבעוֹנים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תש"ן 1990

אין לדבר כל קשר אל הסכסוך היהודי־ערבי. אין לכך שום נגיעה אל השקפות מדיניות. המראה שהוצג לפני זמן־מה בטלביזיה על מאורות־המגורים של פועלים ערביים מן השטחים. חשף שערוריה מוסרית־אנושית שכמותה אולי ראו עינינו באיזור מטעי הסוכר של מארטיניק או בפאתי השוק של האיטי. אך המקום האחרון שבו ציפינו לראותו הוא מדינתם החלוּמה של היהודים.

לא ערבים צולמו שם. צולמה שם ישראל ואין זה חשוב כלל שלא כל ישראל כך. חשוב שבהרות כאלו של כלימה אנושית פושות בלב־ליבה של מטרופולין בישראל הרוחשת – ופעמים גם שורצת – קידמה למיניה.

שבעת אלפים בני־אדם בתל־אביב בלבד. לילה־לילה. שבעת אלפים טובעים לילה־לילה בזוהמה וברמשים אחרי יום־פרך אצל מעבידם הישראלי. בחלקם נעולים מבחוץ על מנעול ועל בריח, ואשה יהודיה ששיפוליה מהלכים אחריה – כנראה, מלונאית של הרבה כוכבים ישראליים – מוליכה אותם בתנועה גראציוזית של סוהרת אל בית־השער ונועלת אותו עליהם. עד אור הבוקר. או עד בוא הבקורת – כלומר, המשטרה – במעבה חצות.

מבקשים להרחיק סכנה בטחונית – ומטפחים, ומשקים, ומצמיחים אותה בלב האנשים לילה־לילה.

הילטון־לגבעונים.

ודאי: אסור למתוח קווי־הקבלה. אך לפחות מצד לינת־הלילה המיוסרה הזאת, הרוחשת קללה וכינים, זרועה, כנראה, עירי המיופייפה “גולאגים” קטנים אחדים. לא להיבהל. הדברים אינם מפיגים את מהות־עצמם גם אם מותחים קו־מֶרידיאני ארוך מקצה הקוטב הצפוני אל קו־הרוחב שבו אנו יושבים. נבלה היא נבלה. היינו־הך מה המרחק ממנה אל קו־המשווה.

אנו יודעים: לא זאת ישראל, אפילו לא ישראל של 1989. אבל גם זאת ישראל. וה“גם” הזה בלבד דיו כדי להטיל בנו חלחלה. קו בדיוקנו של עם שבספריו נכתב על אשר נכתב על “הגר הגר בתוכם” ועל חובת “ויינפש בן אמתך והגר”.


*

מה עתיד לקרות לחברה הישראלית אם לא יימצאו בה חוטבי־עצים או שואבי־מים משלה: מה עתיד לקרות לה אם לא יימצא בה מתלם־שדה או דורך־ענבים או נוטה־אנך – שאלות אלו מאוחר קצת לשאול. מה שעתיד לקרות לה – כבר קרה. “ה’אחר־כך' – כמאמר הסלאבים – כבר היה קודם”. איש לא הגדיר זאת באופן קולע יותר מידיד שנון־לשון: נסתיים – אמר –עידן עבודת האדמה והחל עידן עבודות העפר. כך אמר ומיצה בזה כל אשר התהולל בארץ בשני עשורים.

הוויכוחים האידיאולוגים הלוהטים בתוך החברה הישראלית של ימינו אינם נטושים עוד על דרך זו או אחרת בהגשמת חזון חברתי או על מקום־הנחיתה הרצוי באזור הביניים שבין שני האינטרנציונלים. הויכוח הישראלי בן־זמננו נטוש בין שני מחנות אידיאולוגים שונים לחלוטין: מחנה הצמודים ומחנה ניירות־הערך – והניירות האלה הם. כנראה, האיזור האחרון בישראל שבו עדיין מתייחסים למונח “ערך” בדרך־ארץ אמתי, בכובד ראש, העליון בשלבי סולם הערכים של ישראל בת־ימינו. את ערכי דת־העבודה יקיימו השכנים.


*

איך, בכל זאת, מתיישבת ההתנערות ההולכת וגדלה של מדינת־היהודים מכל מה שריח של עמל נודף ממנו, עם תורות והלכות שהונחו בה כאבני־פינה? ובכן, המציאות החברתית המעוקמה נותנת יום־יום את התשובה: באמת, איננה מתיישבת, לא עם אהרן דוד גורדון ולא עם פחות קנאים ממנו לערך העבודה ולא עם כל הכמיהה לשידוד תלמי־חיים ולקוממיות. ובאמת אין לדעת – או אולי אפשר לדעת. אך אין הלב ממהר לגלות זאת לפה – מה יקרה למדינת היהודים כאשר יישלפו מיסודותיה אחת־אחת אבניי־שתייה אלו. כאשר יישלף מהם החלום.

ואף שענין זה – מהפך־הערכים הלאומי – אינו חדל להציק מצד הדאגה לעתיד ישראל ולדמותה. עניננו בטורים אלה בצד האנושי הבסיסי של הנושא.


*

רעד עובר בך למראה הקהות. האטימות ו־מה שמכונה בפי הצבר ה“ז’לובּיות” של פני המעביד הישראלי החדש; למראה עור־הפילים המוסרי של דור חדש למתעשרים יהודים. דור המפיק מן העבודה הזרה כל אשר ניתן להפיק ממנה לשמינה ולבעיטה, אך איננו מעלה על הדעת שלא ייתכן כלל מבחינה אנושית ומבחינת עצם חזותנו כיהודים שבעי מרדות – לנהוג בעושי־העבודה מנהג הדוד תם.

מדהים הדבר להיווכח כי אף־על־פי שעובר על ישראל תהליך מזורז של אוטומיזאציה חברתית והיא נעשית “חברה של הרבה חברות”, פסיפס של דיוקנאות רוחניים – היא מגבשת לה בהתמדה ובשיטתיות מכנה משותף כולל, חותם ודאי אחד: מגושמוּת הקרובה מאד אל גסות־הרוח.


*

מתי העטינו עור כזה על עצמנו? ממי ירשנו דיוקן כזה של בוהוּת וקהוּת? מי נתן בנו את החוצף המוסרי הזה לכלוא יצורי־אנוש כצלמנו וכדמותנו לילה־לילה במשהו הקרוב יותר למכלאות־צאן ולמירבצי־סוסים מאשר למשכנות־אדם?

מי, מן החרדים האמתיים לבטחון ישראל, ימוד את עצמת הקללה הסמוייה העולה אלינו מן המשפתיים האנושיים האלה. ערב־ערב ובוקר־בוקר, לא על שום שאנו מבקשים – כמגיע לנו כזכותנו – את חלקנו על פני האדמה הרבונית של אלהים, אלא על שום שבתוך חלקת־האלהים הקטנה שאירשנו לעצמנו. בזכות זאת ובזכות יגיעם של דורות, אין אנו יכולים למצוא משכן־לילה אנושי לאורח שאנחנו הטינו אותו ללון.


*

ואין איש שואל את השאלה הפשוטה – ממה נפשך: אין אתם יכולים בלי עבודת גבעונים – הבטיחו להם לפחות מנוחת־לילה אנושית. פתרתם, לתועלת עצמכם, שאלת בטחונם ביום – תעמיד לכם חכמתכם להבטיחה, לרווחתם שלהם גם בעת מנוחתם בלילה. אין אתם משכילים לעשות לא זאת ולא זאת – החזירו אותם לבתיהם, לכו אל הצובאים על פתחי הבורסות והפיסים ולשכות־הסרק למיניהן, תנו בידם כשיל ומעדר והוציאום אל הפיגומים.

אלא שהמדינה הולכת ונעשית, לדאבון לב, ממלכה ללא מען. הרבה בה שלטים, הרבה בה שבילים, הרבה בהם מחוונים – אך כתובת אין. מה – יש את לבך לשאול – עושה במקרה זה “שר העבודה והרווחה” עם המלה “רווחה” שבשילטו? מה עושה היועץ לעניני מיעוטים עם העצה ועם המיעוטים גם יחד? אלא שהשלטים – שלטים והבזיון הולך ומעמיק ורק פה־ושם עולה ציוץ מעל דוכן הציבור – ונדם.

כיוון שהדברים אמורים בשכירי־יום החיים על יגיעם. אולי נכון יהיה לצפות שההסתדרות – ששינתה מיסודם תנאי עבודתם של העובדים מן השטחים – תצא עם הנהגתה לביקור־לילה באזורים אלה. ואולי, בעקבי הביקור הלילי הזה וכמסקנה ממנו, תקרא תגר על מי שתקרא ותמצא דרך להאיר מעט על שוכני המכלאות האלו את הבוקר.

עליהם ועלינו.


*

הפטרה לשאלה לא־טכנית: האם – שואל אותנו חבר – זהו הדבר שהיינו חייבים לראותו בטלביזיה דווקא בליל־שבת? ובכן, איננו יודעים אם זהו מזמור־שיר ליום השבת דווקא, אך אם אתה מסרב – בעקשנות, בדחייה – לראות את המציאות של כל ימות־החול. אין ברירה אלא להביא לך את בבואתה אפילו בשבת. ומה גם שאין בבואה זו חסרה יסוד של פיקוח־נפש. ואין זה חשוב כלל אם יש מי שאוהב לשדר דווקא תמונות מדכאות כאלו. בוודאי יש האוהבים זאת. אך העובדה הקובעת היא כי שודרה אמת. ואין היא חדלה להיות אמת חמורה. טורדנית, משוועת לתיקון, גם אם מישהו עושה אותה עוד כלי בטיפוח תכונה יהודית של שנאת־עצמו.

מכל מקום, דברי ימי היהודים מורים כי מאמת כזו לא ברח שום חוזה, אינו דין, איפוא, שיברח ממנה צופה. גם לא בשבת.

6 במארס 1979


המלצות קוראים
תגיות