יש להוציא את המאבק על קופת־חולים מן האזור הערכיי־חברתי. אין טעם לדבר אל שרים – הבאים אל משרדיהם כבוא לשכן אל מכתבו בבנק והרואים את תפקידם מזווית של פקידות מעומלנת ובשומה – על ערכים של עזרה הדדית ועל היסוד החלוצי הטמון עד היום במוסד לבריאות הציבור שהקימו הפועלים. נהפוך הוא: הרושם הוא שאוזנם נצרמת לשמע כל אוצר המלים. הניבים והמושגים שהדריכו בעבר את חיי הארץ וחלוציה.

יש, איפוא, להסכין לרעיון כי שפה שלמה. לכסיקון לשוני וחברתי שלם, הולכים ונמחקים, ושפה אחרת, סאנסקריט אחר שממנו מסתעפות השפות, יורשים את מקומם. ואף כי עדיין לא נצטללה מהותו של הסאנסקריט החדש הזה – ברור לגמרי כי לשון הפועלים והאדמה, שיסודה בעלייה השניה והשלישית, בישובים קולקטיבים, בכבישים ובפיגומים, מצילה את אזניהם של שרים חניכי ה“הדר” ושל סגני שרים דֶנדיים מעט והיא תיעקר משיחם־ושיגם של אנשים וציבור עם השלטון הנוכחי.

ובכלל – כל המנין הוא אחר, עידן אחר, ספירה אחרת, גם מנין העליות. אין בכלל מנין כזה בין מבשרי העידן החדש, מנין העליות איננו. כידוע, לוח זמנים בסולם האימיגרציה. זהו מניינה של משאת־נפש, של השקפת־עולם וכל המגמה בימינו היא להעביר את המניין הזה ואת הרֶמיניסצנציות שלו מן העולם וליצור ספירה אחרת. ספירת העוצרים – מסוגם של שוסטק, פלומין ואחרים. כל אשר יבוא עכשיו, מאז 1977, הוא הזמן החדש למניין העוצרים. לצערנו – גם למנייננו.

יש, איפוא לעקור מכלי־הלשון ניבים כמו: עזרה הדדית, יישוב שממה, חברה צודקת או שוויונית ולאמץ ניבים חדשים מתוך שרשי לשון והווי אחרים. דבר אחד ברור: אי־אפשר עוד במערך־המלים החדש להישען על מושגים שיש להם שרשים בערכי־חיים ארכאיים.

*

ובכן, המאבק על קופת־חולים צריך לצאת מתחומו הערכיי ולהיכנס לתחום הארצי, המעשי מאוד, של הגנה על בריאות הציבור, על בטחון בריאותו, מול הסכנה האורבת לרוב אוכלוסי הארץ הזו מקבוצה של סהרורים המנהלת על גבו של הציבור מדיניות של עורמה פוליטית.

יש לחדול לראות בדין־ודברים זה עם שר הבריאות מעין תחרות אלגנטית בטניס השולחן. התנהגותו – הצמצום המרושע של התמיכה לקופת החולים ולמעשה: למבוטחיה – היא התנהגות של מתאגרף ציבורי ויש להשיב לו תשובה היאה לסוג־ספורט זה ולא לענפים הנאצלים יותר של תרבות־הגוף הציבורית.

*

ועצירת התמיכה של הממשלה הכושלת הזאת במפעל הבריאות, שהוא לוז השירות הרפואי של הארץ, היא מדיניות של עורמה פוליטית מובהקת כי איננה נובעת מתוך יכולת לתת – עתה ומיד – פתרון קונסטרוקטיבי אחר לצרכי הבריאות של האזרחים. זוהי מדיניות ערמומית המכוונת להגשים נבואה, מרושעה וערמומית לא פחות, של המתנבאים עצמם. לצרכי המסע הפוליטי נגד השירות המסועף שהקימו הפועלים חייבים מתנבאים אלה להוכיח שאין בכוחה של קופת החולים לקיים חובתה לציבור. כיוון שהמציאות – היקף השירות ורמתו – אינם מספקים הוכחה כזו, אפשר ליצור אותה ולתת לנבואה. שעומדת להתבדות, להגשים את עצמה. אם עוצרים את התמיכה. אם מתעתעים במקבליה קודם נתינתה. אם יוצרים מצב של דחקות ומצוקה בשירותי קופת החולים – מביאים להתנגשות מידית בינה לבין מבוטחיה. בינה לבין הנותנים בה אימונם עושים את קופת־חולים חסרת־ישע ומציגים אחר־כך את אזלת־ידה כהוכחה שאין היא יכולה לעמוד בהתחייבויותיה. וכך משסים בה את הציבור, ששירותו מתקפח בידי המשסים גופם.

זה נשמע לא רק ערמומי אלא אפילו שטני מעט. אבל בממלכת־הגמדים הזאת גם מקומו של אשמאי זה אינו נעדר. אין, כנראה, גבול – לא של הגינות אלמנטרית, לא של אחריות ציבורית – למקום שאליו עלול להוליך תסביך־הנקם של הכושלים. וכבר היתה לנו הזדמנות לעמוד עליו בעבר.

*

הבריאות היא נושא של חולין. אפרורי מעט, ואין נלהבים לעסוק בה ובמאבקים שהיא כופה לפעמים על עוסקיה, מי מן הזירה הפוליטית ישים ליבו לאחת ההתרחשויות החברתיות החשובות בתחום הפונדאמנטאלי של חיי האזרח שעה שהקרקס הפוליטי של ימינו פורש מיבחר כזה של ראווה צבעונית, התחבקות עם נשיאים וראשי־ממלכה ושלוש מאות עתונאים מכל העולם הפוערים אוזן לכל הבל־פה ומצלמה – לכל ניד־עפעף? מי יעסוק בהבלי עולמנו הקטן. שבו נופח לפעמים אדם בודד את נשמתו מפני סיוע רפואי מושהה או משובש? המלחמה הפוליטית של ימינו מציעה למשתתפים בה, מכל הצדדים, צריחים של פסגות – מי יתן לבו לדרגשי המרתפים? כאשר כל האזניים נטויות להולם התופים מי יאזין לקולות־ההולכים מסוף העולם ועד סופו – וקול הנשמה היוצאת מן הגוף. פעמים בגלל טיפול מאוחר, הרי הוא בכלל הקולות האלה.

*

אין זה מן הנמנע – אמר לנו אחד מראשי הציבור האחראיים – כי מתוך אחריות למבוטחים, שנתנו בנו אימון כל השנים ולא נכזבו. נקום בוקר אחד, נשים את המפתח על שולחן המימשל ונאמר לו: הנה הדבר הנפלא הזה, שאתם מבקשים לעשותו מכשלה. הנהו תחת ידכם. ונאמר – וזה ניסוח של כותב הטורים – לשר המנהל מדיניות של גבאי קרתן וערמומי, הנוקם נקמת כשלונו: הנה המפעל המסועף, הנה שני מיליון המבוטחים, הנה עשרים ושבעה אלף עובדים ומשפחותיהם וממחר בבוקר – ענו אתם לצרכיהם. ענו – אתה וחבריך, שכל טווח ראייתכם החברתית איננו ארוך מטווח הראייה של חפרפרת.

אולי נקום ונאמר לקבוצת האנשים המסורה, שנשאה עד כה באחריות להישגי מיפעל הבריאות הזה ולבטחון הבריאות של איש, אשה, זקן וטף בארץ הזאת, לפנות את זירת־הישע ולמסור את המערכת כולה לידים המגששות עתה בשדה הבריאות של ישראל וביותר: לשר הבריאות עצמו שהוא, כנראה, שר שכולו ידים. שמאליות, לדאבון הלב.

אמרנו: אולי נקום ונאמר, אך לא היינו מייעצים להיחפז ולעשות זאת. אם יש לשלוח את מישהו אל ראש הצוק – כי אז לא את השירות אלא את המבקשים לחבל בו. אין בכוחו של ציבור להפיל ממשלה שלמה אלא באמצעות הקלפי, אך יש ויש בכוחו של רצון הציבור להעביר מכהונתו שר מתעתע, שהתרומה היחידה שהוא תורם לבריאות הציבור היא: סכנה. די לראות מי בנוטשים את הנהלת מערכת הבריאות הממלכתית כדי להבין כמה קרובה ומוחשית היא סכנה זו.

*

המלחמה נגד ההתנכלות המגושמת לשירות הבריאות של העובדים – איננה מלחמתה של הנהגה בלבד. גם לא מלחמתם הבלבדית של העושים יום־יום בפיתוחו והנושאים באחריות לו. זהו עניינם החיוני של האזרחים מבוטחי־הקופה עצמם. כשם שהאינפלציה, בשיעורה ההרסני, ירדה על הארץ ועל אזרחיה כחתף וכבר אין לדעת איך ומתי ניתן יהיה להעביר אותה מן העולם. כך עומדת עתה הרגשת בטחון־הבריאות של האזרחים לפני מיט־פתאום כזה, נכס נפשי ואזרחי עצום, שטופח במשך עשרות שנים, עלול להתפורר מפני צירופם האומלל של רשע ושלומיאליות. מאוחר יהיה לקונן לאחר בוא המפולת.

אילו הבחינו עובדים בישראל בעליל כי הצלת בטחון־בריאותם חשובה לא פחות – אולי הרבה יותר! – מהוספת עוד אחוז אחד או שנים לשכרם האינפלאציוני, ודאי היו נזעקים מאליהם למיפגן ולמצור, ולא היה שר זה יושב על מכונו אפילו יום מיותר אחד.

לכל המרובה היה חוזר לנהל את פונדק־הבריאות הכושל שהקים הוא עצמו באפס תנופה ודמיון בטרם בא. בתאונת קלפי, לשלוט ולהמר על בריאות כולנו.

4 ביוני 1979