רקע
ישעיהו אברך
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תש"ן 1990

בבית החולים בצפת קנתה אחת האחיות חלב מכספה כדי להזין בו תינוקות חולים; בבית החולים רמב"ם חסרים חוטים לאיחוי אברים בניתוח; יופסקו ארוחות חמות לזקנים. בחינוך יקוצצו עוד רבבות שעות הוראה וטיפול בנוער. יעמיקו מסים על גימלאים.

(מן העתונות ואמצעי התקשורת)

לא. לא יתכן. לא יתכן שיינתן לשערוריה החברתית והמוסרית הזאת להימשך אפילו לא יום אחד נוסף. לא יתכן שהגבאים ובעלי־הטקסא. היושבים על מה שקרוי “אוצר המדינה”. יניחו כי חזיון מביש זה, שלא היה עוד כמוהו לחרפה לא בישראל הרבונית ולא בארץ־ישראל שלפני הרבונות, יוכל להימשך באין מפריע עד שיגמרו השרים והלבלרים והמומחים את החשבונות האישיים הקרתניים ביניהם. מזקנים תישלל ארוחה חמה, מילדים – שעות חינוך, מחולים – כוס־חלב, ממדינה – כבודה, וחיי־העם, וקודם כל: חיי שועיו, יימשכו כסידרם – ואין־מחריד. לא.

כיוצא בזה לא יתכן שהציבור – ומה שמתיימר להיות העלית הרוחנית והמוסרית שלו – יביט בכל אלה ויחשה. לא יתואר שמה שמכונה “אנשי־הרוח בישראל” – סופרים, מורים, פרופסורים זוקפי־גבה באקדמיה המתיימרים להיות חלוצי הקידמה; הנזעקים כמו בשיחרור קפיץ דרוך עם כל עוול, אמתי או מדומה, בביר־זית או בראמאללה; קבוצות שתמיד מוכן עימן קול־קורא לחתימה וצי־מכוניות להפגנה – לא יתכן שלפחות חלק מציבור זה, הרגיש כל כך לכל עוול, לא יקום היום, מיד, לשביתת־שבת ולזעקה על מפתני הממשלה הזאת שיימחק הכתם המביש הזה מפרצופה של ישראל.

אלא אם כן, גם הטובים שווא־ידברו ואין הם נִמְרָדִים אלא מְרָדחים־שבאופנה, ומצוקת־אדם וחברה וקשיש היא להם נושא של ספרות ולא אש־אוכלת בעצמות קיומם היומיומי, הארצי, במוסר־חייהם.


*

לא. איש לא יוכיח לנו כי אין שום קשר – לא של צדק ולא של מעשיות תכליתית – בין ארבעים ושלושה מיליארד דולר, הספונים כנכסים פיננסיים רשמיים בבנקים; בין עשרה מיליארד דולר נוספים המסתובבים כחלליות בשוק ההון השחור ובין מאתיים מיליון דולר בלבד החסרים למדינה כדי שלא לפגוע בילדים, בקשישים, בגימלאים, בחולים, ומי שטורח להוכיח כי אין שום קשר ביניהם או כי לא אפשרי, כביכול, שום קשר ביניהם, מקיים בשלווה סטואית את קשר־הבושה ששום מדינה מתוקנת אינה יודעת כמותו.

כיוצא בזה לא יוכיח לנו איש – אפילו בעברית נוטפת־צוף־ונהי – כי במאתיים מיליון אלה תלוי כל גורל התכנית הכלכלית, שנהגתה תוך חיבוטים פוליטיים ומתגשמת תוך ייסורי־אדם אמיתיים, בייחוד – של החיים על עמלם. שהרי אם אמנם בחוט־שערה זה – פחות מאחוז אחר מכלל התקציב – תלוי כל גורל ישועתנו הכלכלית. הרי שכל עניין הישועה הזאת גם לגוף הכלכלה, טעון בדיקה.


*

כי איש לא יוכיח לנו שיש פדוּת מוחלטת בין מיליארדים שצברו יחידים לבין אוצר המדינה המדולדל, וכי אין שום דרך לחבר בין המעט, יחסית, החסר למדינה כדי לכלכל צרכיה החיוניים – בטחון ישראל בכלל זה – לבין ההצבר האדיר הזה של הון. בממון ובנכסים אחרים, שבידי יחידיה.

כשם שאיש לא יוכיח לנו שאין שום קורלציה – לא רק מוסרית אלא גם חשבונית ומעשית – בין רבבות המכוניות החדישות, מודל אחרון למהדרין, המהדסות על הכבישים; בין מאות אלפי הישראלים המתרוצצים בין אינטרלאקן לקאטמאנדוּ, לבין קשישים המתהפכים במיטותיהם בבתי־החולים מפני הקור והעזובה, ומעל לכל: מפני ערלת־הלב של לבלרים המתקראים מנהיגים.

איש לא יוכיח לנו שבחברה מתוקנת כלשהי יכולה, לאורך ימים, ההוללות להתנהל במסילה אחת והחלכּאוּת במסילה אחרת ובמירווח בין שני מסלולים מקבילים אלה, תחולל לה חבורת־גבאים מחול־גבאים מחול־מחניים של הטבות למחנה־עצמה ויתרונות למחנה בכירֶיָה, ניגוד מוסרי קטבי זה, כך ההנחה, יימשך ודבר לא יתמוטט ולא יקרוס, כי העם, כך ההנחה, נבער.

לא. איש לא יוכיח לנו כי אין בכוח המדינה – בהגיון קיומה הדימוקרטי, במהותה החברתית המתקדמת, בכוחה כסמכות ממלכתית עליונה – למצוא איזו חוליית חיבור, לקשור איזה צינור־יניקה אל העטינים הפרטיים המשופעים האלה ולהזין את המצטמק והנצפּד בחינוך, במרפא, בסעד, בבטחון.

לא. איש לא יוכיח לנו כי מה שיָכלה לשאת אפילו העיירה היהודית המרודה ביותר בגולה: לתת חינוך של יום־לימודים ארוך. ומתמשך לפעמים עד חצות, לכל ילד יהודי; לקיים תמחוי חם לכל זקן ולכל דכפין – מה שיכלה לעשות קהילה של חלכאים־ונדכאים, קשיי־יום ומרודי־עוני, סנדלרים ונפחים וחייטים ונושאי־סַבָּל יהודים; מה שיכלה לעשות הדלות היהודית ממצולות סבלותיה למען חינוך שלם לילדים – לא יכולה לעשות מדינה של עשירוּת־יחידים מופלגת, עשירות חמדנית ומסואבת כעושרם של רבים בישראל של ימינו.

כוחות־הדחיפה אל המורד – מבחינת גידול העבריינות, עימוק הבורות, אי־סבלנות, שנאת־אחים ואלימות – הולכים ומתעצמים בשיעור ההולך וכופל עצמו מיום־ליום ואילו כוח־הבלימה – שהחינוך הוא עיקר ביטויו – הולך ומחולש ביודעים.

לא. איש לא יוכיח לנו שאפשר להציל כלכלה – לא רק כלכלה כמושג מדעי מופשט וערטילאי אלא כרֵיאה נושמת בגופה החי של חברה – על ידי הרס החברה עצמה והרס האדם שהוא כל סיבתה וכל תכליתה ואין לה קיום. לא צידקת־קיום ולא יכולת־קיום, בלעדיו.


*

לא. איש לא יוכיח לנו כי תנועת העבודה – אפילו בממשלת אחדות מדומה – והיא אחדות המכוּלבת כליבות־כליבות – אינה יכולה להציב מחסום בפני ליבל מיופייף אחד, הרץ ריצת־אמוק, כמו היתה הארץ מדבר אנושי שומם וכמו היתה הנהגת אוצר המדינה המיוסרה הזאת רק חכמת הצירוף של נוסחאות מתימטיות ו“מודלים” ולשון־צוּפים של נופת־מדעי ולא אמנות הניווט החמור והדורך־כל־עצב בין צרכי האדם החי והחברה. אמנות־ניווט לא רק לפי ספריהם של סמואלסון, מילטון פרידמן וקיינס אלא גם לפי עיקרים של עמוס והושע וגם –כן, וגם – לפי חולמי החלום של חברה יהודית מתוקנה בין טובי החלוצים של דורותינו.

לא, לא יתכן שראש ממשלת ישראל, שהוא שלוחה המפורשת והנאמן של תנועה חברתית שבראה משהו בארץ הזאת בצלם חזונה; לא ייתכן שראש ממשלה זה לא יעמיד במיבחן ערכיי אלמנטרי את כל השיתוף עם שר־אוצר איטֵם המאיים על כולנו ועל בורותנו, רחמנא לצלן, במדע הכלכלה, בקריאתו היהירה, מורשת רומי: Experto crede Roberto! " “האמן למומחה רוברטו” – הוא שם הדובר עצמו, היינו: האמן לו, לבַּשָּם – שזינק פתאום, אֶכּס־מאכינה, מהדס־הבשמים ומצלוחית־התמרוקים המפוקקה אל דרגת מחונן־עם ומכונן־דרכו בכל תחום: בתשעים אחוזים של מדיניות בינלאומית ובמאה אחוזים גמורים של הלכות־חברה, כלכלה ואדם.


*

לכן, אם אין ראש ממשלה – שנמזגו בו סגולות נדירות של קור־רוח ואיפוק – יכול לכפות על חבר – או חברים – בממשלה זו מבט אחר על הכיוון שבו תונהג החברה הישראלית: אם אין שום תקווה לא רק למנוע המשך שחיקת־שכרם הדורסנית של החיים־על־יגיעם אלא גם את שחיקת דמותה המוסרית והחברתית של המדינה – אם אין סיכוי ותקווה לכל אלה, את האחדות המדומה והמכשילה הזאת, בנוסח גבורו של גוגול: “אני ילדתיך – אני גם אמיתך”.

ויפוצצו אותה לא על טאבה, לא על ניבול־פיו של שר מגושם אחד (הזדמנות זאת ממילא כבר הוחמצה) וגם לא על עביט השופכה המילולי (המילוא’לי), שלא היה כמוהו לבָאְשָּׁה, שנשפך באחרונה על ראשנו יום־יום מפי סגן־שר אחד – אפשר גם על אלה אבל לא בעיקר עליהם.

פִּרמוּ את האחדות המכולבת הזו על העיוות החברתי החמור והתמשך שהיא חורתת בפרצוף העם; על מחיקת צלמה המוסרי של ישראל כצלם חברה שבה, באמת, ישראל ערבים זה בזה.

העמידו בלי היסוס למיבחן־העם וקראו לו להכריע אם הוא רוצה שמדינתו החלוּמה תתגלגל למהדורה עקבית – אפשר מנוּונה יותר – של ביזנטיון, שבו חיו זה בצד זה יוהרת־הטמטום וצהלם של שועים עם שפלות־ברכם ודמעתם של חלכּאים, או שנחזור למצוות אדם וחברה שהיו גם יסוד למערכה על תקומת ישראל גם אבן־פינה לבניינה.

ודאי: יש במיבחן יָזוּם זה הימור על כס השלטון, אבל ההימור הנשקף מן המצב הנוכחי לכס המדינה כולה – ולדמותה – חמור ומסוכן שבעתיים.

12 בדצמבר 1985


המלצות קוראים
תגיות