רקע
ישעיהו אברך
לחוֹקֵק צדק, לא לשַׁדֵל
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תש"ן 1990

 

קִידָה לפני המכאוב

יהי העט יומרני כאשר יהיה, הוא חייב בקידה של התבטלות לפני מכתב אחד שפורסם לפני זמן־מה (“יאוּשוֹ של חבר נאמן”, “דבר”, 2.2.86 ) בחתימתו של אדם ששמו אינו שכיח בכתיבה העתונאית. קידה לפני הכֵּנות, המכאוב והאמת שהעלה אריה בן־משה באותה אגרת גלוייה. הדברים ממוּעָנים אל ידידנו עוזי ברעם, מזכיר מפלגת העבודה, אך הם ננעצים בלב כולנו. כהינעץ אמת.

נקדים איפוא, את המאוחר, נרתום – דַּמאמר הרוֹוֵחַ – את עגלת־המסקנה לפני סוּסֵי־ההנמקה ונענה לקריאתו של אריה בו־משה בהזדהות חד־משמעית, כך:

איננו יודעים עדיין בעד מי נצביע בבחירות הקרובות – אם ניקרא אל הקלפי – אבל אנו יודעים כבר עתה בוודאות בעד מי לא נצביע: לא נצביע בעד שום גוף שלא מחק את קווי־העוֹקֶם המוסריים והחברתיים בתכנית התקציב של המדינה לשנה הקרובה. ולא חשוב לענין זה מי יעמוד בראש הגוף הזה או מי יחזיק בזנבו; ולא חשוב אם הגוף ייקרא “יציב” או “אמת” או כל שם אחר מן השמות הנרדפים לאמת או הרודפים אותה1 ולא חשוב אילו מליצות – תנ"כיות או סוציאליסטיות – יְעַטרוּ את מצעוֹ. שום מסורת, שום הרגלי־הצבעה אטאוויסטיים, לא יביאו אותנו להזדהות בקלפי עם גוף צבורי שנתן ידו – ולו בעקיפין – לעַוֵל בקשֵי־יום ובקשישים; לעַקֵם עקרונות־עצמו בתחום החינוך, הבריאות והצדק החברתי האלמנטרי – ולעַוֵות פני חברה.

לעַוֵות עוד יותר פניה של חברה שכבר הם מעוּותים בלאו־הכי בפער הנורא – שסופר עליו רק השבוע – בין עשרת האחוזים של יושבי הארץ היונקים ארבעים אחוזים של ההכנסה הלאומית לבין תשעים האחוזים שבשבילם הותירו את כל השאר. עיווּת העולה ביתר־שאת מן הידיעה שנתפרסמה השבוע, והמסמיקה פני כולנו, כי הפער בין עשירים ועניים בישראל גדול מאשר בדימוקרטיות המערביות – ואפילו בארצות־הברית הקפיטליסטית מידת אי־השיויון קטנה יותר.

נפתח בעוֹשי העוולה, אך בחצר המטרה – גם העומדים מנגד.


 

הטבילה והשרצים

וכיוון שההתייחסות כאן עשויה להיות גם אישית – שאיננה ממנהג עטנו – אולי מן הראוי להוסיף שורות־מבוא אחדות:

לפני כמה שנים יצאנו בטור זה באופן נחרץ נגד הנסיון שנעשה לפגוע בשמו הטוב של מי שמכהן עתה כשר האוצר. בתחום היושר האישי, ראינו כחובת־העט להתייצב לימינו נגד הנסיון – שלעולם ייראה בינינו מופקר לא פחות מִנִקְלה – להאשים בלי הוכחות ולהכתים שם־אדם ישר־דרך בלי סימוכין. היתה זו עמדה נחרצת נגד הוצאת שם רע, שם בּדוּי, שמחנו כי חַפּוּת זו אמנם הוכחה באופן חד־משמעי.

באותה מידה של חובה מוסרית אין לנו אלא לצאת עתה באופן נחרץ לא־פחות נגד הוצאת שם טוב – שם בדוי – שם בָּדוּי – של גואֵל־ישראל ומושיעו. לאותו שר עצמו הטובל בריפורמה פיננסית ושרצים חברתיים בידו; המראה לנו יום־יום את פלא הכספית היורדת במדחום המדד – והיא, כמובן, ירידה חשובה מאד ובאמת מפליאה מצד עצמה – בלי להביט כלל בפניו המחווירים־כסיד של החולה שחומו ירד, ובלי לזכור כי הבר־מינן אין לו מידת־חום כלל.


 

אפס אינפלציה – אפס חסד אנושי?

האינפלציה ירדה – או הורדה – עד לאפס ממש. וזו כשלעצמה עדות לכשירות בניווט כלכלי. הכלכלה הולכת ומֵסִיגה את חוּמָה הפתולוגי, אך ריקמת החברה – אותו מוסר חברתי אלמנטרי שהיה לוז החברה הישראלית וגאונה – הולכת ונפרמת קרעים־קרעים באבטלת רבבות, בהחלשת החלשים, בפגיעה בקשי־יום, באי־בטחון קיומן של שכבות־עם רופפות. ובנוסף על כל אלה – במיתוח כל החומרות המסוכנות האלו על פני ארבעה־עשר חדשי־מכאוב נוספים.

ו“קַש” זה של עיוות חברתי עלול בהמשכו לשבור לא רק גבם של כל הגמלים במוּמחִיָיה הפיננסית של ישראל, אלא גם לפוקק חוליות־השדרה של החברה כולה. שהרי אפס רגישות חברתית ואפס חסד אנושי חמוּרים אולי פי כמה מאפס אינפלציה.


 

המשענוֹת האמיתיות של הריפורמה הכּלכּלית

אנו יודעים חלקו של שר־האוצר בניווט מקצועני (“אני כלכלן!”) של ההתפתחות הנוכחית בכלכלה, אך באותה מידה אנו יודעים שלא עשתה זאת הטכנאות הכלכלית המיומנה וכי כל הפעלתנות המקצועית הזאת יכלה להיות מֵאָפַע אילולא שְנַיִם:

א. התייצבותו האמיצה, המנהיגותית והסמכותית, של ראש־הממשלה לימין הריפורמה הכלכלית שנועדה למחוץ את האינפלציה, עד שיובא המשק –שכמעט נחרב עד־היסוד על ידי מימשל קודם – במהירות האפשרית אל שלב השיקום המבריא. לא היתה שום משענת־בּטוּחוֹת כזו לשום שר אוצר מאז תאונת־הקלפי שהביאה את הליכוד לשלטון;

ב. חוש האחריות של הנהגת ההסתדרות ונכונות של העומד־בראשה ליטול סיכונים חמורים – סיכונים כלכליים ממשיים לחברת־האדם שהוא מייצג וסיכוני־מנהיגות אישיים שאין שום אדם העומד בראש ציבור נחפז להיחשף להם. שהרי אין זה פשוט כלל להחזיר ציבור, שסהרורים הרחיפו אותו אל ענני ההזייה, אל קרקע של מציאות קודרת ואל האיפוק והצמצום המתחייבים ממנה.


 

כּף הזפת בחבית שאיננה חבית של דבש

אילו היתה מידה כלשהי של הגינות בחיים הציבוריים של ישראל, צריך היה שר־האוצר לקוד כל יום קידה־של־הודייה לפני הנהגת ההסתדרות, שבחוסר־אנוכיות־סקטורלית כזה ובמיצוי כזה של אחריותה הלאומית התייצבה לימין תכנית־ההבראה וזאת, חרף כל אשר תכנית זו מעוללת במהלכה בתחום השכר, האבטלה, עיירות הפיתוח, הקשישים ובטחון הקיום הכלכלי הבסיסי של החי על יגיעו.

אלא שמידת ההגינות הציבורית איננה נעלה, כנראה, ממידת הרגישות החברתית של שר האוצר ואין הוא מחמיץ שום הזדמנות ליצוק כף מגוּשָמָה של זפת סוציאלית לתוך חבית הריפורמה הכלכלית שלגבי החיים על עמלם לא היתה זו מעולם חבית של דבש. ואם מי שהוריש למדינה את ההרס הכלכלי נחשב עתה בעיני רבים כשר ההשחתה הציבורית, הרי יורשו, על פי כל מדיניותו ומעשיו, עתיד להיחקק בתודעת הציבור כשר הָעַוְלָה החברתית. נַווָט מקצועני – יתכן: מינהלן ממורק – אולי, מנוכר וערל־לב למצוקה אנושית, לאדם שבכלכלה – ודאי וודאי, קודמו ראה כאחד מיעדיו להעשיר את העשירים – יורשו של קודמו מסייע לרושש את העניים. הכיוונים, כביכול, שונים אך המכנה המוסרי לשניהם – משותף.


 

הַפַּן האנושי והַפַּן הפוליטי

הניכּור האנושי, הזָרוּת לשכבות־מצוקה – הם פַּן אחד בהתנהגותו של שר האוצר, אך חָמוּר לא פחות הַפַּן הציבורי – כפשוטו: הפוליטי – המעוצב על ידי אידיאולוגיה שלתוּמֵנוּ סבורים היינו כי מציאות־החיים של ישראל והתפתחותה כבר האֳבִידוּ עליו כלח.

מאז הטיל זאב ז’בוטינסקי לחלל, לפני חמישים שנה ומעלה, את הקריאה “יָא ברעָכן!” (“כֵּן, לשבּוֹר”, את ההסתדרות – י.) לא נתנו הגורל והקלפי הזדמנות לחסידיו לנסות להגשים אותה. ואולם באיחור של אותן חמישים השנים כמו נזעק להגשימָהּ בפועל, במעשי יום־יום, לא וֶטֶרַן שער־הכניסה אל חֲצֵרָהּ.. מדיניות ה“כֵּן, לשבּוֹר!”, אמורה להיות כרטיס־הכניסה שלו בשְׁעָרֶיה. ועל חוט עקיב זה נשחלים כמה וכמה מעשים חברתיים מגונים.


 

העמידה – המוּפקרת – מנגד

כי מהי ההתאַנוּת – העקיבה, הקשוחה, שאיננה נרתעת אפילו מיסוריהם של זקנים־נכים המושלכים אל ההפקר לפני שער בית־החולים – לקופת החולים, שהיא בלא גוזמה מעוז־הבריאות של ארץ ישראל מימיה החלוציים ועד ישראל הריבונית בימינו? במחשבת שר־האוצר מְכוּוֶנֶת הִתאַנוּת שיטתית זו לקעקע גוף וולונטרי הנראה כאחד ממעוזי־הכווח של העובדים. אך, למעשה, זוהי התנכלות מרושעת לבריאות הציבור, שבתוצאותיה האכזריות האפשריות היא גובלת, לפעמים, בפלילים.

כיוצא בזה, איך ניתן להסביר את ההִתאַנוּת לחקלאות השיתופית, פאר הישגיה של הציונות ומסר לכל קיומה הכלכלי של ישראל? בעיני שר־ האוצר גם זה טלטול של עוד מעוז בתנועה שאיננה אהודה עליו, אך למעשה, זהו מיטוט אחת האָשיוֹת לבנין הלאומי כולו. ערעור יסודותיה של ההתישבות החקלאית איננו רק פגיעה במסד החברתי, החלוצי והציוני של ישראל אלא גם זעזוע המיבנה הפּירַמדיאַלי הבריא של כלכלת ישראל וריבוּדה – מיבנה שהציונות כה עמלה להשיבו על מכוֹנוֹ.

וחולייה אחרת באותה שרשרת עצמה: סולל בונה. איננו בקיאים כלל בעניני משק הקבלנות והבנייה בארץ. אבל מהי העמידה־מנגד הסטוֹאִית הזאת – והיא כמו שמחה מפורשה לאיד – נוכח הקשיים החמורים שאליהם נקלע עתה מיפעל־אדירים זה של העובדים?

האם התמוטטות אפשרית של “סולל בונה” ופליטת חמשה־עשר אלף מפרנסים ממעגל העבודה היא “רק” נפילת עוד מעוז של תנועת־העבודה, או שהיא מפולת לאומית מסוכנה, שעימה נשברת אחת מזרועות עוּזָה הכלכלי והיצירתי של מדינת ישראל: על גבו של מי מנהל שר־האוצר ה"אַ־פּוֹליטי – לדבריו – את מישחק היושר־הַמְאַזֵן כביכול, ומצייר עצמו בדמות המתייסר היחיד על אסון כלכלתה של ישראל, שחבריו, ביחד עימו, המיטו אותו עליה?

והאם – להפטרה – חשבון “אתא” באמת נסגר ונחתם על פי ראיה צלולה ומרחיקת־ראות מזווית כלכלית־יצרנית? האם הֶפרש של ארבעה מיליון דולר שבין הדְמָמַת המפעל והפקרת עעובדיו לבין המשך החייאתו, הבטחת הקיום והפרנסה ורצף הפעילות הייצורית לאורך ימים; האם הפרש זה צריך היה לקבוע גורלה של החלטה לאומית עקרונית, כלכלית ואנושית גם יחד?

האם אפשר על כל המגמה השלילית הזאת לכפר רק בתאניה־ואֳניה על גורל המשק, בטיעון צדקני לאיזון מדומה, בקול נהי ובכי־תמרוקים?


 

“על גב מצוקתנו אתם מטפסים אל הגדוּלה”

באחד מנאומי־ההגנה המפורסמים שלו ( " SESTIO PRO" – בזכות סֶסטיוּס‎) קורא קיקרו בשם העם אל כתובת השליטים שהעמידו את הנאשם לדין: (בתרגום חפשי) “על גב מצוקתנו אתם מטפסים אל הגדולה”.1 אמירה זאת – לפני אלפיים שנה – היתה מכוונת אל נטל־המסים הכבד שהמימשל היה מעמיד על המוני־העם תוך אפלייה לטובה של הנגידים והשוֹעִים.

הרושם הוא שעל גב המצוקה הזאת – של אבטלה, מירוּר חיי הקשישים וחליבת שכירי היום ומעוטי־ההכנסה – מבקש גם שר־האוצר של ישראל לטפס במעלות הכהונה הציבורית. כמו היה איזה גילוי של גברוּת ואונים בהכנעה חסרת־חסד של החלש.


 

“בִּנְתִיב הָעֱנוּת הוֹלְכָה הַפְּדוּת”

והדבר חל, כמובן, גם על הכוונה למתוח מצוקות אלו – שמטבע הדברים יעמיקו ויוחמרו – על פני שנת־יסורים נוספת. כמו לא היתה בכלל נקודת־שבירה בכוח־הסבילות של אדם מובטל ובמצוקתם של עיר פיתוח ויושביה; כמו לא היתה שום דחיפות, מוסרית ומעשית, להבטיח כי צעיר שחזר מן הצבא לא ימצא עצמו מיותר בחברה ששלחה אותו להגן עליה – גם תוך חירוף נפשו, לעבוד, בשלבים העליונים של ההנהגה הלאומית, “לפי הספר” הכלכלי לכל תגיו, בלי לפתוח – כתביעתם הנמרצת של ראש הממשלה וחבריו – שביל מוחשי אל נתיב ההתאוששות, הוא עוגן־ההצלה למובטלים והוא גם עוגן־תקוותה של החברה כולה.

בִּנְתִיב הָעֱנוּת – כתב דוד שמעוני – הוֹלְכָה הַפְּדוּת". אולי יבין גם מנהיג־הכספים של ישראל כי רק אם יֵיראו בעליל ניצנוצים ברורים של “הַפְּדוּת” – הצמיחה, יוכל ציבור של קשֵי־יום להוסיף ולשאת במועקה הכבודה של “הָעֱנוּת”.


 

לא לשַדֵל – לחוֹקק

יש איזו פַּתֵיטיוּת במאמצים – הראויים מצד עצמם לכל שבח – של כמה חברי־כנסת לכונן שדולה למען הקשישים ולמניעת קיפוחם. ששים וחמשה חברי כנסת – רוב מוחלט מבין מאה ועשרים חבריה – חָברוּ לשדוּלה הזאת, ככל שאפשר לשאוב עידוד מרגישותם ההומנית הכּנָה של חברים אלה אי־אפשר שלא לחייך מעט לטעמה של שדוּלה כזאת: ששים וחמשה חברי כנסת, שלהם כוח־הצבעה וכוח־הכרעה, מארגנים שדוּלה נגד עצמם או – ואפשר לראות זאת גם כך – בעד עצמם. אין פלא שדווקא אקט – לכאורה, חיובי – נענה בחיוך מריר כלשהו מצד הנוגעים לדבר, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעשרות מכתבים למערכת.

ואמנם, עוד מעט עשויה להסתמן בחברה הישראלית המאורגנה הנוסחה הבאה: העוול יש לו הליכים דימוקרטיים סדירים ומקובלים – הצדק צריך שדוּלה: כביכול, לעוול יש קואליציה רשמית בתוך בית־המחוקקים, הצדק, לעומת זאת, צריך הידברות חוץ־מסגרתית: העוול הוא הדופן – הצדק יוֹצְאוֹ. השטות החברתית ממוסדה, ואילו מינימום של חכמה חברתית צריך להתארגנות מבחוץ. כמו היו ששים וחמשה חברי־כנסת מבקשים לשדל עצמם בפנים, בכנסת. כמו אין הם יכולים, בכוח הרוב שריכוזו, לקום מחר בכנסת, לפרוע כל חוקי־קואליציה ולחוקק את הצדק במידת הדין במקום לשדול אותו במידת־הרחמים.


 

מיבחן האמינות האמיתי

ושמא חבוייה גם במרד מַצְפּוּני כזה סכנה לערעור הרוטאציה? ובכן, תהיה כל הרוטאציה – שאיננה, בעצמו של דבר, אלא עיסקה של מפלגות – כפרת מכאובם של יושבי ערי הפיתוח, של כל קשי־יום; של ארבע מאות אלף קשישים בישראל, שחלבם ודמם מוּבָנִים בכל אשר קם בארץ הזאת מאז נגעה בה יד חלוצים.

ואם הדבקות בהסכמים הרוטאטיביים מוליכה לעיוות מתמשך בכמה מערכי־יסוד חברתיים של ארץ־ישראל, כפי שעוצבו במשך שלושה דורות, תהיה דבקות זאת כפרתם, אמונם של רבבות אנשים תמימים בכל אשר נאמר והובטח להם בזמנם לפני הליכתם לקלפי – חשוב, מחייב ומוסרי לאין ערוך מכל אשר הבטיחו מפלגות זו לזו בחלקן ביניהן נתחי־שלטון עתידיים.

זוהי הברית האמיתית שאין להפירה. זהו מבחן־האמינות האמיתי של תנועת העבודה, אלא אם כן היא מוכנה נפשית להתפתחות שתביא בסופו של דבר למינוי כונס־נכסים גם לערכי־חיים שהם כל טעם שאיפותיה – אם לא טעם קיומה.

21 בפברואר 1986



  1. על פי “המון ומנהיגים ברומי” מאת צבי יעבץ. הוצאת “דביר” 1968.  ↩

המלצות קוראים
תגיות