רקע
יהודה שטיינברג
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה

ואני נער בן שלש־עשרה, משכים והולך ה“חדרה”, ומאַחֵר לשֶבֶת שם בנשף, ולומד בתורת אלהים ושב הביתה רק לסעודת־היום וללינת־לילה. אורֵח־אֲרַעי1 אני בבית הורי בכל ימות השבוע. ישיבת קֶבע2 אני יושב בבית רק בערב־שבת מחצות היום ואֵילֵך. אז קֹרא לנו העבדים, עבדי ה' הקטנים, דרור עד מחר אחרי חצות היום.

וביום השבת אחר חצות אסף הרבי את תלמידיו; בימות החרף קראנו “ברכי נפשי”, ובימות החמה למדנו “פרק”3.

ובשבתות החרף לא היה רבֵנו אוספנו אל ביתו – אך אל בית־המדרש הישן. בית המדרש הלז הצטַיֵן מִיֶתֶר בתי־התפלה בכמה דברים, ואחד מהם, שהשַמָש בו היה רַוָק4, ולא היה לו כל צרך לגנוב עצים מעצי־הקדש, ועל כן רָבָה שם החום מבכל בתי־התפלה.

הקסם היחידי, אשר היה מושך את רבֵנו מביתו אל בית־המדרש – היה הספסל שאצל התנור. אבל לא תמיד זכינו למקום המובחר הזה: על־פי־הרוב היה מקדים אותנו השמש, וישתרע על הספסל כאדון על אחוזתו ויישן “שנה בשבת”.

אבל יש אשר עלה הספסל בגורלנו, ואז ישב הרבי עמנו יחד בשורה אחת, כי רבנו היה אוהב מאד את התנור החם, אשר בכל פעם שאתה ממשמש בו, אתה מוצא בו טעם מיוחד.

ואנחנו קוראים: “ברכי נפשי… עוטה אור כשלמה… יעלו הרים ירדו בקעות… המשלח מעינים בנחלים… עליהם עוף השמים ישכון, מבין עפאים יתנו קול… ארזי לבנון אשר נטע… שם צפרים יקננו”…

ובחוץ יהמה הרוח בקפדנות זקנים; “שלמת האור” מלמעלה מלאה רבב5 ) וכתמים… החלונות מכוסים כפור וקרח; עליהם מצוירים עצים וארזים קטנים, אך עוף השמים לא ישכון בתוכם… יש אשר תציץ השמש רגע אחד דרך החלונות והיה דמיונה, כאלו מבקשת לאספה אל בית־המדרש ולתת לה מקום אצל התנור להתחמם מעט…

והתנור משפיע חום ונוסף עלינו תרדמה נעימה. הנערים יפהקו… הרבי נופל נפילת־אפים, כמו ב“תחנון” של חול… “אִמרו, אמרו! – הוא קורא כמו מתוך שנה: אמרו אחד אחרי רעהו!”

ואני עומד בין יְקִיצָה ותנומה…

ואני רואה את עצמי בין הרים גבוהים… ועליהם–ארזי אל מרכינים לי מגבֹה בראשיהם… וצפרי שמים מתלחשות… צוחקות לי מבֵּין העלים… ומבין ההרים יגיח נחל טהור כעין הכסף, משתובב ומתפתל ימינה ושמאלה אל העמק הירוק… ועל שפתו ידלגו, יקַפְּצו שפַנים וחיות קטנות עם גדולות… ואני קופץ ומדלג עמהם, עולה ורוכב על חיה אחת גדולה… מושך באזני השניה… לוחץ זנב השלישית… ואולם לא תָרַענָה ולא תשחתנה: היכולות הן להרע עמדי – ואלהים גדול ורם עומד עליהן, פותח יד ומשביע לכלן רצון?!

ושם… השמים מה טהורים הם! והשמים אינם שמים… אך שַֹלמה… שלמת־אור! והאדמה מתחת אינה אדמה – כי אם יריעה ירוקה… והעננים על המים הם סוסים בעלי־כנפים, אסורים למרכבה ושטים באויר…

קול הרבי מעירני מתנומתי, אני מתעורר ושומע את קול אחד הנערים אומר:

“מצמיח חציר לבהמה”, ואני מביט אל החלונות ורואה כפור וקרח…

“הוי!” מתאנח אני ומתגעגע לשדות ירקרקים, לצפרי שמים, לרקיע טהור, לנחלי כסף. “הוי, מתי יבא הקץ לחֹרף הזה?!”

אבל סוף־כל־סוף עבר החרף, והאביב הטוב הגיע. הדרורים החפשיות שבו אל קניהן, ואנחנו – ואנחנו, עבדי אלהים הקטנים, שבנו החדרה.

ובכל שבת ושבת אחרי חצות היום יאספנו הרבי אל ביתו לאמר “פרק”.

ובית הרבי אמנם אינו דומה אז ל“חדר”. הכתָלִים מְסֻיָדִים6 הרצפה מְרֻבֶּצֶת7. על השלחן הארוך פרושה מַפָּה; הכל נקי, הכל טהור. ריח ממֻזג8 של שום ובצלים ודַיְסָא9 ו“קוגיל” קודח וחום מרֻבה – נוסך עלינו רוח עצלה. גם הרבי איננו כֻלו “רבי” היום: מצחו נוצץ, לחייו לוהטות, עיניו כמו הצטמקו10 היום… וכמדומה לנו שהוא שוחק… לא, הבית הזה איננו “חדר” היום… אבל בכל זאת גם לא שדה ויער" הנהו.

“הִסְתַּכֵּל בִּשְלֹשָה דְבָרִים” – קורא לפנינו הרבי ואנחנו עונים אחריו – “וְאִי אַתָּה בָא לִיְדֵי עֲבֵרָה: דַע מַה לְמַעְלָה מִמָך”…

ואני יודע, שלמעלה ממני יש שמים גבֹהים, שמש צדקה, כוכבים עליזים, ירח תמים…

ומלמטה! הוי, שם בעמק – מה נחמד! מה נעים לשכב פְרַקְדָן11 על־יד הנחל… להביט ברקיע התחתון, אשר שם בתוך הנחל!…

אבל הפרק אומר, כי מלמעלה יש “עין רואה ואזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים”.

אבל כלום עשיתי דבר שאינו הגון 12?! וכי מה רוצה אני לעשות?! הלא רק לשכב פרקדן אצל הנחל!…

הרבי גמר את הפרק ושולח אותנו חפשים. ואני מתעלם מעין אבי ורץ חרש אל העמק… אני חש תחת רגלי ירק רך… ואני מתחיל לרקד ולפזז כגדי, בלִי קוֹרטוֹב13 של של בושה מלפני עצמי… מלפני נער בן שלש־עשרה, קַרְקַפְתָּא14 דְמָנַח15 תְפִילִין, שמצָרפין אותו למָניִן כאיש גמור, כבעל בעמיו…

ואני מתנפל על־יד הנחל ומביט בו… וצפרדעים מפסיקות שיחתן, מגביהות ראש ומביטות עלי. כמדומה, שהכירו בי, כי אני “בעל־סוד” ויכולות הן לדבר בפני, כהעולה על רוחן… והֵנה משיחות, ביניהן לבין עצמן… והנחל שומע ומתפלא… ומקמט את פניו מתוך התפעלות.

“כר־כור! כּרררר!”–אבל אני אינני מבין מאומה, מה הן מספרות?! את כל מה שהיה לי הייתי נותן, אִלוּ למדני איש להין את שיחתן.

אבל הם! שם מעבר לנחל, בתוך היער שעַל שפתו – תקעה צפור אחת “תקיעה”… ואחרת ענתה ב“שברים ותרועה”… אחת שואלת ואחת עונה… הכל שותק… הכל שומע ומקשיב… וכעבור רגע – ויזועו ענפי העצים… והחגבים יוצאים במחולות… ומשברי הנחל צוחקים – וגם אני חפץ לצחק, לרקד, לשיר – אך אבוש לפתוח פה… פֹה בין המשוררים האלה!…

“אשר שם צפרים יקננו… מבין עפאים יתנו קול”.

ואני מבקש את האל הגדול והטוב, “הפותח יד ומשביע לכל חי רצון”; ואני מביט בתוך הרקיע הרחב, הארוך, העמוק… ואני יודע ששם – האל, ואני אוהב אותו מאד מאד.

ופתאום תבא בלבי תאוה לבא ביער הקדוש הלז, ששם הצפרים של “ברכי נפשי” יקננו; וכבר חלצתי נעלי ופשטתי את בגָדי ואהי נכון לבא אל תוך הנחל.

“וכל מעשיך בספר נכתבים” – נזכרתי שלא לרצוני.

“וכי מותר לרחץ בנהר בשבת? “שמא יסחט”16?… הוצאה מכרמלית17 לרשות אחרת?”…

ופתאם נדמה לי, שראשי הצפרדעים המציצים מתוך המים אינם ראשי צפרדעים, אך גלגלות צפות על פני המים, והצפרים אינן שרות, אך קוראות: “על דְאַטֵפְתְ אַטְפוּךְ18”!

ואני ירא ומפחד את האל… ושב ללבש בגדי… ויראָתי את האלהים גרשה את אהבתי לאלהים, “הפותח יד ומשביע לכל חי רצון”.

וחיש אני נזכר, ששם בבית־המדרש הישן יבקשני אבי לתפלת־המנחה, ואם לא ימצאני, הוי, הלא ייסרני קשה!

ויראָתי את מוסר אבי גרשה מלבי את יראת האלהים… ואני מלמד את לשוני מראש לשַקר לאבי, ולאמר לו, כי הייתי עד כה בחדר.

ואני נחפז ושב… ונכנס בַּחֲשָאי19… נדחק בין המתפללים, ומִשְתַּדֵל להֵרָאות לעיני אבי בהֶסח־דעת20 מדֻמֶה21… אבי כמו יראני. אות לטובה!

ואנחנו שבים הביתה… וסועדים הסעודה השלישית. אבי מזמר: “אל מִסְתַּתֵּר בְשַפְרִיר חֶבְיון”… ובלבבי מתעוררים הגעגועים לאל המסתתר.

ואחר ההבדלה אבי שב וקורא לי: “בא הנה, בחור שלי! איפה הייתה כל היום? הגידה לי, שאהבה נפשי!”…

לבי מת בקרבי: סמן לא טוב לכל השבוע!…

ובשבת הבאה יֵאַשְתי את לבי מן הנהר… ואנחנו יושבים אל שלחן הרבי, וסדורינו לפנינו; אך הרבי התיר לעצמו לנום על ידו “תנומת־הסוס” קודם אמירת הפרק.

ואני גולל את סדורי וחפץ לָמד מראש את ארכו של הפרק של שבת זו – ולעיני הופיע “פרק שירה”.

גם זה – “פרק”… אבל זהו “פרק שירה”… מדוע לא יקרא עמנו הרבי פרק זה?

“צפרדע אומרת: “ברוך שם כבוד מלכותו”!”

הוי – לבי! עתה ידעתי את שיחתן אז!

“צפור מה אומרת: “גם צפור מצאה בית ודרור קן לה”!”

“אשר שם צפרים יקננו… מבין עפאים יתנו קול”…

מה מאד אהבתי את הרבי, לוּ חפץ לקרא עמנו אז “ברכי נפשי”, ועל דבר “פרקי־אבות” הייתי מבטי לו “בהֵן צִדְקִי” לקרא אותם בשבתות החרף.



  1. שבא במקרה.  ↩

  2. תמידית.  ↩

  3. פרקי אבות.  ↩

  4. פנוי מאשה.  ↩

  5. לכלוך.  ↩

  6. טוחים בסיד.  ↩

  7. הרביצו במים את האבק שעליה.  ↩

  8. מעורב.  ↩

  9. תבשיל של ריפות.  ↩

  10. נתקטנו ונתכוצו  ↩

  11. שכיבה על הגב.  ↩

  12. נאה, טוב  ↩

  13. מקצת, כלשהוא  ↩

  14. קדקד.  ↩

  15. שמניח.  ↩

  16. רחיצה בנהר אסורה בשבת משום סחיטה וכביסה, שמא יטבול בגד או שאר דבר במים ויסחטהו.  ↩

  17. הנהר חשוב “כרמלית”–“רשות” ומקום מיוחד לענין טלטול בשבת.  ↩

  18. מאמר הלל ב“פרקי אבות” לגלגלת שראה על פני המים: על שטבעת את אחרים–טבעו אותך.  ↩

  19. בלאט.  ↩

  20. שלא בכונה.  ↩

  21. שלא לפי האמת.  ↩

המלצות קוראים
תגיות