ואני נער בן שלש־עשרה, משכים והולך ה“חדרה”, ומאַחֵר לשֶבֶת שם בנשף, ולומד בתורת אלהים ושב הביתה רק לסעודת־היום וללינת־לילה. אורֵח־אֲרַעי1 אני בבית הורי בכל ימות השבוע. ישיבת קֶבע2 אני יושב בבית רק בערב־שבת מחצות היום ואֵילֵך. אז קֹרא לנו העבדים, עבדי ה' הקטנים, דרור עד מחר אחרי חצות היום.
וביום השבת אחר חצות אסף הרבי את תלמידיו; בימות החרף קראנו “ברכי נפשי”, ובימות החמה למדנו “פרק”3.
ובשבתות החרף לא היה רבֵנו אוספנו אל ביתו – אך אל בית־המדרש הישן. בית המדרש הלז הצטַיֵן מִיֶתֶר בתי־התפלה בכמה דברים, ואחד מהם, שהשַמָש בו היה רַוָק4, ולא היה לו כל צרך לגנוב עצים מעצי־הקדש, ועל כן רָבָה שם החום מבכל בתי־התפלה.
הקסם היחידי, אשר היה מושך את רבֵנו מביתו אל בית־המדרש – היה הספסל שאצל התנור. אבל לא תמיד זכינו למקום המובחר הזה: על־פי־הרוב היה מקדים אותנו השמש, וישתרע על הספסל כאדון על אחוזתו ויישן “שנה בשבת”.
אבל יש אשר עלה הספסל בגורלנו, ואז ישב הרבי עמנו יחד בשורה אחת, כי רבנו היה אוהב מאד את התנור החם, אשר בכל פעם שאתה ממשמש בו, אתה מוצא בו טעם מיוחד.
ואנחנו קוראים: “ברכי נפשי… עוטה אור כשלמה… יעלו הרים ירדו בקעות… המשלח מעינים בנחלים… עליהם עוף השמים ישכון, מבין עפאים יתנו קול… ארזי לבנון אשר נטע… שם צפרים יקננו”…
ובחוץ יהמה הרוח בקפדנות זקנים; “שלמת האור” מלמעלה מלאה רבב5 ) וכתמים… החלונות מכוסים כפור וקרח; עליהם מצוירים עצים וארזים קטנים, אך עוף השמים לא ישכון בתוכם… יש אשר תציץ השמש רגע אחד דרך החלונות והיה דמיונה, כאלו מבקשת לאספה אל בית־המדרש ולתת לה מקום אצל התנור להתחמם מעט…
והתנור משפיע חום ונוסף עלינו תרדמה נעימה. הנערים יפהקו… הרבי נופל נפילת־אפים, כמו ב“תחנון” של חול… “אִמרו, אמרו! – הוא קורא כמו מתוך שנה: אמרו אחד אחרי רעהו!”
ואני עומד בין יְקִיצָה ותנומה…
ואני רואה את עצמי בין הרים גבוהים… ועליהם–ארזי אל מרכינים לי מגבֹה בראשיהם… וצפרי שמים מתלחשות… צוחקות לי מבֵּין העלים… ומבין ההרים יגיח נחל טהור כעין הכסף, משתובב ומתפתל ימינה ושמאלה אל העמק הירוק… ועל שפתו ידלגו, יקַפְּצו שפַנים וחיות קטנות עם גדולות… ואני קופץ ומדלג עמהם, עולה ורוכב על חיה אחת גדולה… מושך באזני השניה… לוחץ זנב השלישית… ואולם לא תָרַענָה ולא תשחתנה: היכולות הן להרע עמדי – ואלהים גדול ורם עומד עליהן, פותח יד ומשביע לכלן רצון?!
ושם… השמים מה טהורים הם! והשמים אינם שמים… אך שַֹלמה… שלמת־אור! והאדמה מתחת אינה אדמה – כי אם יריעה ירוקה… והעננים על המים הם סוסים בעלי־כנפים, אסורים למרכבה ושטים באויר…
קול הרבי מעירני מתנומתי, אני מתעורר ושומע את קול אחד הנערים אומר:
“מצמיח חציר לבהמה”, ואני מביט אל החלונות ורואה כפור וקרח…
“הוי!” מתאנח אני ומתגעגע לשדות ירקרקים, לצפרי שמים, לרקיע טהור, לנחלי כסף. “הוי, מתי יבא הקץ לחֹרף הזה?!”
אבל סוף־כל־סוף עבר החרף, והאביב הטוב הגיע. הדרורים החפשיות שבו אל קניהן, ואנחנו – ואנחנו, עבדי אלהים הקטנים, שבנו החדרה.
ובכל שבת ושבת אחרי חצות היום יאספנו הרבי אל ביתו לאמר “פרק”.
ובית הרבי אמנם אינו דומה אז ל“חדר”. הכתָלִים מְסֻיָדִים6 הרצפה מְרֻבֶּצֶת7. על השלחן הארוך פרושה מַפָּה; הכל נקי, הכל טהור. ריח ממֻזג8 של שום ובצלים ודַיְסָא9 ו“קוגיל” קודח וחום מרֻבה – נוסך עלינו רוח עצלה. גם הרבי איננו כֻלו “רבי” היום: מצחו נוצץ, לחייו לוהטות, עיניו כמו הצטמקו10 היום… וכמדומה לנו שהוא שוחק… לא, הבית הזה איננו “חדר” היום… אבל בכל זאת גם לא שדה ויער" הנהו.
“הִסְתַּכֵּל בִּשְלֹשָה דְבָרִים” – קורא לפנינו הרבי ואנחנו עונים אחריו – “וְאִי אַתָּה בָא לִיְדֵי עֲבֵרָה: דַע מַה לְמַעְלָה מִמָך”…
ואני יודע, שלמעלה ממני יש שמים גבֹהים, שמש צדקה, כוכבים עליזים, ירח תמים…
ומלמטה! הוי, שם בעמק – מה נחמד! מה נעים לשכב פְרַקְדָן11 על־יד הנחל… להביט ברקיע התחתון, אשר שם בתוך הנחל!…
אבל הפרק אומר, כי מלמעלה יש “עין רואה ואזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים”.
אבל כלום עשיתי דבר שאינו הגון 12?! וכי מה רוצה אני לעשות?! הלא רק לשכב פרקדן אצל הנחל!…
הרבי גמר את הפרק ושולח אותנו חפשים. ואני מתעלם מעין אבי ורץ חרש אל העמק… אני חש תחת רגלי ירק רך… ואני מתחיל לרקד ולפזז כגדי, בלִי קוֹרטוֹב13 של של בושה מלפני עצמי… מלפני נער בן שלש־עשרה, קַרְקַפְתָּא14 דְמָנַח15 תְפִילִין, שמצָרפין אותו למָניִן כאיש גמור, כבעל בעמיו…
ואני מתנפל על־יד הנחל ומביט בו… וצפרדעים מפסיקות שיחתן, מגביהות ראש ומביטות עלי. כמדומה, שהכירו בי, כי אני “בעל־סוד” ויכולות הן לדבר בפני, כהעולה על רוחן… והֵנה משיחות, ביניהן לבין עצמן… והנחל שומע ומתפלא… ומקמט את פניו מתוך התפעלות.
“כר־כור! כּרררר!”–אבל אני אינני מבין מאומה, מה הן מספרות?! את כל מה שהיה לי הייתי נותן, אִלוּ למדני איש להין את שיחתן.
אבל הם! שם מעבר לנחל, בתוך היער שעַל שפתו – תקעה צפור אחת “תקיעה”… ואחרת ענתה ב“שברים ותרועה”… אחת שואלת ואחת עונה… הכל שותק… הכל שומע ומקשיב… וכעבור רגע – ויזועו ענפי העצים… והחגבים יוצאים במחולות… ומשברי הנחל צוחקים – וגם אני חפץ לצחק, לרקד, לשיר – אך אבוש לפתוח פה… פֹה בין המשוררים האלה!…
“אשר שם צפרים יקננו… מבין עפאים יתנו קול”.
ואני מבקש את האל הגדול והטוב, “הפותח יד ומשביע לכל חי רצון”; ואני מביט בתוך הרקיע הרחב, הארוך, העמוק… ואני יודע ששם – האל, ואני אוהב אותו מאד מאד.
ופתאום תבא בלבי תאוה לבא ביער הקדוש הלז, ששם הצפרים של “ברכי נפשי” יקננו; וכבר חלצתי נעלי ופשטתי את בגָדי ואהי נכון לבא אל תוך הנחל.
“וכל מעשיך בספר נכתבים” – נזכרתי שלא לרצוני.
“וכי מותר לרחץ בנהר בשבת? “שמא יסחט”16?… הוצאה מכרמלית17 לרשות אחרת?”…
ופתאם נדמה לי, שראשי הצפרדעים המציצים מתוך המים אינם ראשי צפרדעים, אך גלגלות צפות על פני המים, והצפרים אינן שרות, אך קוראות: “על דְאַטֵפְתְ אַטְפוּךְ18”!
ואני ירא ומפחד את האל… ושב ללבש בגדי… ויראָתי את האלהים גרשה את אהבתי לאלהים, “הפותח יד ומשביע לכל חי רצון”.
וחיש אני נזכר, ששם בבית־המדרש הישן יבקשני אבי לתפלת־המנחה, ואם לא ימצאני, הוי, הלא ייסרני קשה!
ויראָתי את מוסר אבי גרשה מלבי את יראת האלהים… ואני מלמד את לשוני מראש לשַקר לאבי, ולאמר לו, כי הייתי עד כה בחדר.
ואני נחפז ושב… ונכנס בַּחֲשָאי19… נדחק בין המתפללים, ומִשְתַּדֵל להֵרָאות לעיני אבי בהֶסח־דעת20 מדֻמֶה21… אבי כמו יראני. אות לטובה!
ואנחנו שבים הביתה… וסועדים הסעודה השלישית. אבי מזמר: “אל מִסְתַּתֵּר בְשַפְרִיר חֶבְיון”… ובלבבי מתעוררים הגעגועים לאל המסתתר.
ואחר ההבדלה אבי שב וקורא לי: “בא הנה, בחור שלי! איפה הייתה כל היום? הגידה לי, שאהבה נפשי!”…
לבי מת בקרבי: סמן לא טוב לכל השבוע!…
ובשבת הבאה יֵאַשְתי את לבי מן הנהר… ואנחנו יושבים אל שלחן הרבי, וסדורינו לפנינו; אך הרבי התיר לעצמו לנום על ידו “תנומת־הסוס” קודם אמירת הפרק.
ואני גולל את סדורי וחפץ לָמד מראש את ארכו של הפרק של שבת זו – ולעיני הופיע “פרק שירה”.
גם זה – “פרק”… אבל זהו “פרק שירה”… מדוע לא יקרא עמנו הרבי פרק זה?
“צפרדע אומרת: “ברוך שם כבוד מלכותו”!”
הוי – לבי! עתה ידעתי את שיחתן אז!
“צפור מה אומרת: “גם צפור מצאה בית ודרור קן לה”!”
“אשר שם צפרים יקננו… מבין עפאים יתנו קול”…
מה מאד אהבתי את הרבי, לוּ חפץ לקרא עמנו אז “ברכי נפשי”, ועל דבר “פרקי־אבות” הייתי מבטי לו “בהֵן צִדְקִי” לקרא אותם בשבתות החרף.
-
שבא במקרה. ↩
-
תמידית. ↩
-
פרקי אבות. ↩
-
פנוי מאשה. ↩
-
לכלוך. ↩
-
טוחים בסיד. ↩
-
הרביצו במים את האבק שעליה. ↩
-
מעורב. ↩
-
תבשיל של ריפות. ↩
-
נתקטנו ונתכוצו ↩
-
שכיבה על הגב. ↩
-
נאה, טוב ↩
-
מקצת, כלשהוא ↩
-
קדקד. ↩
-
שמניח. ↩
-
רחיצה בנהר אסורה בשבת משום סחיטה וכביסה, שמא יטבול בגד או שאר דבר במים ויסחטהו. ↩
-
הנהר חשוב “כרמלית”–“רשות” ומקום מיוחד לענין טלטול בשבת. ↩
-
מאמר הלל ב“פרקי אבות” לגלגלת שראה על פני המים: על שטבעת את אחרים–טבעו אותך. ↩
-
בלאט. ↩
-
שלא בכונה. ↩
-
שלא לפי האמת. ↩
כשיצָאנו מן העיר לא יצאנו לרצוננו: הרוח דְחָפָנוּ. וכשבאנו חוץ לעיר לא הלכנו מרצוננו: מראה עינים מְשָכָנו; הירק, הירק הקוסם קָרַץ אלינו: הֵנה, הֵנה נערים! פה שובבים שֶכְּמותכם1 מְחַכִּים לכם. –
הולכים אנו נחפזים. הלב חָרֵד וְשָׂש: האיש הירא ורך־הלב ישוב לו לעיר!
והננו לפני הסוד הנשגב. הקמה עומדת לפנינו זקופה וְשותֶקֶת בגאוה, כאִלו לא היא קְרָאַתְנו, לא היא קרצה אלינו. נַעֲנֵיתִי לך2, יְפֵהפִיָה שַחֲצָנִית3! נוח לך שאנחנו מעצמנו רדפנו אחריך? – יהי כך. אך פִתְחִי לפנינו דרך. בְּלָעִינוּ וְנִבְלָעֵך.
קבוצה אחת של עשרה נערים יצאנו, וכשבאנו אל הקמה נעשינו עשרה יחידים, בודדים, שלכל אחד יש לו דעתו וברירה שלו וכל אחד בורר לו שביל מְיֻחָד.
הולכים אנו בקמה. הַשְבֳּלִים, קצתן מקבלות אותנו בְּסֵבֶר פנים יפות, קצתן מְלַטְפוֹת4 אותנו ומְחכְּכוֹת5 בְּהֵחָבֵא תחת אזנינו, רֻבן מתלחשות עלינו. עודנו רואים איש את אחיו מבין הַנְבוּבוֹת6… נֶעֱלַמְנוּ איש מעיני רעהו… עודנו שומעים זה את קולו של זה… הולכים הקולות ומתרחקים, הולכים ונבלעים. נִבלעו הקולות.
רק אני והשבלים, ומלמעלה – רקיע השמים.
וגם את השמים שוב איני רואה, וגם את הקרקע תחת רגלי איני מַרְגִיש, הולך וְנִתְקָל7) בְּבַצְבּוּצִים8) שאינם נראים לעין…
טובֵע אני בים של שבלים. זיזז זיזז – הֵן מלחשות באזני – הואילה נא, בחור, וּמְצָא דרך לצאת… פונה אני לימין – שבלים עומדות עלי, לשמאל – שבלים טוֹפְחוֹת9 על פני… אבדתי דרך. קורא אני לחברי – אין עונה. איזה צפור־פרא מְנַתֶּרֶת ומרחפת עלי, וקוראה אלי בלשון שאיני זקוק לה10.
צחוק פרץ מלבי. הרי אני תוֹעֶה, ולבי עָלַץ בי. הֲרֵנִי אדם שבא עליו אסון בדרך.
– אסון! – אני קורא בקול גדול לחברי.
– איֶכּה? – עונה לי קול, וחפצתי להאמין שהוא מַגִיעַ אלי ממרחק רב.
– פה. הַשִבֹלֶת שְטָפָתְנִי.
– איפֹה? הננו אליך!
הולך אני לקראת הקול… אבל יותר שאני חפץ לקרֹב יותר אני מתרחק. אני קורא, אני צועק – ואין עונה. פרשתי את ידי, כְשׂוֹחֶה בלב ים, וְהִפְלַגְתִּי11 בין השבלים, אבל השבלים פי־שנים גבֹהות מקומתי; איני רואי לפנַי כלום, לבד מכתם קטן של רקיע מעל ראשי. זיזז זיזז, טיף־טיף – עֲמֹד! הנה לפני חֲרִיץ מלא מֵי־בִצָה.
על דעתי עולה: ומה אם באמת אסון קָרַנִי? הן הקמה רחָבה מאד. אני כבר יגעתי, איך אמצא לי דרך לצאת? עוד מעט ויהי לילה. ארעב. אגוַע ברעב בתוך הקמה, איש לא יֵדֲע. יבֹאו קוצרים לקצר את הקמה, ימצאו גוף, יודיעו בעיר; אבא ואמא יבואו, יביטו בי, יכירוני, יפלו עלי בבכי…
– הוי, אסון! – צעקתי מתוך לבי.
אין עונה.
הרחבתי צעדי, והשבלים מריבות בי, ואני מַרְבֶּה בהן חללים על ימין ועל שמאל בְּאַכְזָרִיוּת של ההולך למות. אני נופל וקם, קם ונופל, ופתאֹם – רְוָחָה! אור! שמים!
אל הכֻסמת הצנועה הגעתי. אך גם היא לא נתנה לי דרך לצאת. מִשְׂתָּרַעַת היא לפנַי לאֹרך ולרחב סמוך לקרקע. מחביאה את זרעה בִטְרָפֶיהָ12 המרֻבים, כּאֵם צעירה שֶׁמִתְבַּיֶשֶׁת עוד13 ביונק שָׁדֶיהָ, וכאלו אומרת: הֲרֵינִי לפניך אַסְקוּפָה נִדְרֶסֶת 14), אך חמול על זרעי, בן אדם.
– אי לך, כֻּסֶמֶת! גם לי יש אֵם שדואגת לי, אלא שאני, שוֹבָב, התגנבתי ויצאתי אל השדה שלא מדעתה.
היכן אני? הר… עמק… עשן15 עולה משם… עדרי כבשים יורדים מן ההר. אי לי מפני כַלְבֵיהֶם, אם ירגישו בי. בורח אני אל הָעֵמֶק.
קולות מרחפים בָּאֲוִיר… הושענא והושיעה נא!… מהיכן באים הקולות?… היכן אני?… היכן צַד מזרח וצד מערב? תּוֹעֶה אני בַּנֵכָר. חַה־חַה־חַה! פֵּרוּרֵי צחוק מתגלגלים עלי באויר. מי הם הבריות הללו הַנַעֲלָמִים המרחפים עלי ולועגים לי?
ברוך הגומל לְחַיָבִים טובות.
חברַי?! הִנָם לְפָנַי, כֻלם יושבים בחצי עגוּל; עֵסֶק הגון מצאו להם: אספו קש וְגַבְבָא16 וְעָרְכו מדורה17.
מַצִיעַ אחד מן החבורה הצעה הגונה: לִקְטֹף מלילות18 מן קָמַת הַתִּירָס19 הקרובה ולצלות על המדורה לכבוד בעל־הנס.
– הרי זה גזל!־מוֹחה אני, כשעודני מִתְבַּיֵש מלפני המקום־ברוך־הוא, שעשה לי נס והוציאני לרוחה.
– אני לא אקח לצלות, רק אֶקְטף ואפקיר20.
– ואני אלך ואקח מן ההפקר.
–ושנים שֶעָשׂוּהָ פטורים!־פּוֹסֵק השלישי.
וכרגע ומלילות לעשרות נקטפו ונֶחְשְׂפוּ והובאו לתוך המדורה. הגבעולים הגַסים לא עמדו בפני הידים הרכות של ילדי החדר. תכריכי21 הַמְּלִילוֹת הירוּקים התגוללו על הקרקע כַּאֲנוּסִים, והקמה נִבְעָתָה, והמדורה עלתה בלהב השמימה וְקִטְרְגָה22 עלינו לפני המקום23.
– הב־הב!–נשמעה נִבְחַת כֶּלֶב.
העֵדר, העדר וכלָביו הולכים וקרֵבים, אוי לנו.
באנו כֻלנו לתוך קמת הַתִּירָס וְנַחְבֵּאנו עד שיעבר העדר.
וכשיצאנו, לא יצאנו בדרך שנכנסנו. לשוא טרחנו את רגלינו למצא את המקום שעמדנו עליו. היכן העֵמֶק? היכן המדורה? היכן אנחנו? קרובים אנו אל הדרך לשוב העירה. מי הֱבִיאָנוּ לכאן?
לא חפץ אלהים, שאנחנו לומדי תורתו נכָּשל בעברה וְנֹאכַל מן הגזל.
שַׁבְנו העירה טבוּלִים בַאֲוִיר יפה ונקיים מֵחֵטְא.
-
כמוכם. ↩
-
מסכימה אני לך. ↩
-
בעלת גאוה. ↩
-
מחליקות. ↩
-
“ממשממות” במקור, צ“ל: ממשמשות – הערת פב”י. ↩
-
בין המקומות הנבובים, מבעד השבלים. ↩
-
ונכשל. ↩
-
ברגבים. ↩
-
מכות. ↩
-
שאיני מבין אותה. ↩
-
ועברתי. ↩
-
בעליה הסמוכים לקרקע. ↩
-
“עור” במקור, צ“ל: עוד — הערת פב”י. ↩
-
מפתן שהכל דורכים עליו. ↩
-
חשוב. ↩
-
צרורות דקים. ↩
-
אש גדולה. ↩
-
שבלים. ↩
-
מין חטים. ↩
-
אעשה להפקר, לדבר שאין לו בעלים. ↩
-
התבן שבו היו הגרעינים מכורכים. ↩
-
למדה עלינו חובה. ↩
-
אלהים. ↩
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.