לשכת שופט-השלום של המחלקה השלשׁית בעד הפלךְ נ. היתה מלאה אנשׁים יותר מכפי הרגיל, גם הנאספים היו רובם לא מהמין המצוי בלשׁכה כזאת; פה נראו רבים מבני מרום העם המקומי: צעירים מגוהצים ועלמות לבושׁות לפי המדה האחרונה. נכר היה, כי איזה משׁפט מענין ומיוחד במינו עתיד להתברר;אך המשׁפטים הראשׁונים לפי סדר היום היו פשׁוטים ומצויים, והנאספים, בני העשׁירים, אשׁר מלאו את הספסלים הראשׁונים, התענו מאד באורך העת ובשׁממון נורא. הם התעוררו ויצהלו רק למועד הצהרים, כאשׁר הודיע השׁופט סוף סוף, כי העירוני יעקב בן חיים ברסוצקי נתבע לדין על פגעו ב“מעשה” בבן הסוחרים לזר אברהמוביטשׁ קרונשׁטיין.
מקום התובע נפקד, כי טוען פרטי עמד בתור בא-כחו, אך הנתבע בא בעצמו. הוא היה צעיר כבן חמשׁ-ועשׁרים שנה. קומתו היתה ממוצעת, אך מבנה גוו המוצק, כתפיו הרחבות, חזהו הבולט, פניו השׁחרחרים והשׁזופים וכפות ידיו הרחבות והנקשׁות – כל אלה העידו, כי כחו רב ואגרופיו מסוגלים למהלומות. במשׁקע לחייו מצד חטמו, בכפלי תנוכי אזניו ובהחריצים, אשׁר מסביב לצפרני ידיו נודעו עקבות שחור ופיח, אשר גם המים לא יכלו להעבירם ברחיצה, ועל פי הסמנים האלה נכר, כי נפח הוא.
כאשׁר נכנס אל החלקה הגדורה, אשׁר בתוך בין שׁלחן השופט והספסלים הנועדים לקהל, נטו אליו מבטים רבים בתשׁוקת הקר מיוחדה;התנפלותו הפלאית והבלתי מבוארה על קרונשׁטיין הצעיר הטילה סערה בחוג מיודעיו הצעירים של האחרון. הם נדברו הרבה במקרה הזה ויחקרו לסבתו, אך בלי כל הצלחה, כי לא העלו בחקירותיהם כל מאומה.
אי-ההצלחה הגמורה הזאת עוררה והלהיבה עוד יותר את התשׁוקה לדעת, והתשׁוקה הזאת משׁכה רבים אל לשׁכת המשׁפט;אולם נראה, כאלו נגזרה על הפליאה להשׁאר בלי פתרונים, כי גם ברור המשׁפט לא גלה כל פרט חדשׁ ראוי לשׁימת לב…
הברור הזה בכללו הכזיב את תקות הנאספים, אשׁר טרחו לבוא בגללו ויתענו בארך עת ושׁממון בצפיתם לו;הוא נגמר כלו במשׁך זמן קצר מאד ובלי כל סכסוכים מענינים. גם חקירת העדים שׁהוזמנו, גם טענות בא-כחו של התובע – כל אלה נראו מיותרות לגמרי, אחרי אשר הנתבע עצמו הודה על כל פרטי האשׁמה בלי שׁום השׁתמטות ודחוי. על שאלת השופט: אם התנפל ביום פלוני ופלוני על בן-הסוחרים לזר אברהמוביטש ויכהו? – ענה בלי שׁמץ פקפוק: כן. כאשׁר שׁאלו השופט עוד: ההיתה לו עלה או מטרה בעשותו כזאת? חורו אמנם פניו רגע, עיניו האמוצות-ירוקות הבריקו מבעד לעפעפיהן וכעין רטט קל חלף גוו;אולם אחרי רגע קטן של דומיה ענה במנוחה שלמה: לא… במנוחה שלמה כזאת ענה: “לא” גם על שׁאלת השׁופט האחרונה: אולי ישׁ אתו דברים להצטדק?
מעצם הרגע ההוא נראו פניו כמאובנים, ושפתיו היו סגורות וּמדוקדקוֹת היטב. חזותו זאת לא שׁוּנתה במאומה גם אז, כאשׁר נקראה לפניו החלטת השופט, כי ענש מאסר לשבועיים הושם עליו;הוא שמע דומם, ורק כתום הקריאה הרעישׁ את שׁערותיו העבות והמסומרות בתנועת-ראשׁ חזקה…
רבים מהנאספים המתאוים-לדעת, אשר נכזבה תוחלתם מברור המשפט הגלוי, כתרו את הטוען בא-כחו של קרונשטיין;אך גם מפי זה לא יכלו להוציא דבר כחפצם ויסורו מעליו באי-רצון גלוי: קשׁה היה להם להאמין, כי לא-זהירות אומנותית יתרה ממריצה את הטוען להתראות כלא יודע ולמשׁוך בכתפיו, כאילו גם הוא משׁתומם על החידה הסתומה הזאת.
קשׁה היה להאדונים המכובדים האלה להאמין באי-ידיעת בא כחו של קרונשׁטיין, ועוד הרבה יותר היה קשׁה להם להאמין, לו נסה איש להוכיח להם ברצינות, כי לזר אברהמוביטשׁ עצמו איננו יודע כלל את הסבה, אשׁר עוררה את ברסוצקי להתנפל עליו פתאום ולהכותו – ובכל זאת הלא כן היה הדבר בפועל!
בן הסוחרים העשׁיר והנאור, אשׁר בבית-מסחר אביו היה לו דבר רק עם אדירי הסוחרים ומחוץ לבית-המסחר – רק עם חוגי החברה הגבוהים השוכנים במעונותיהם המרוחים והמהודרים בהרחובות המרכזיים – הצעיר המאושר הזה יכול לכל היוֹתר לדעת רק זאת, כי ישנן בעיר סמטות צרות ונדחות, אשר משני עבריהן צפופים בתים קטים, שפלים ומזהמים, ובהבתים הצרים והדלים האלה שׁוכנים מיני בני-אדם, השׁונים ונבדלים מאד ממנו ומכל בני החברה, הסובבת אותו… איך חיים, עמלים ומשׁתעשׁעים בני האדם האלה – את הדבר הזה לא יכול, אף לא נכסף לדעת.
אולם מבלי שׁים לב לזאת, היו הפנות הנדחות והחשׁכות האלה מלאות חיים, חיים שׁונים ומיוחדים אמנם, אך מתאימים מאד לרוחם ומושׁגיהם של אותם בני האדם, אשׁר גם נמוסיהם והרגליהם, טרדותיהם ותענוגיהם שׁונים מאד ומיוחדים במינם. בימות החול, בשׁשׁת ימי המעשה, היה איש איש טרוד בעבודתו; אך בימי-המנוחה, שבתות ובחגים היו גם האנשׁים האלה, ביחוד הצעירים שׁבהם, מרגישׁים צורך בשעשועים והתבדרות, ועל פי הצרך הזה נוצרו פה מעין בתי-ועד, שׁשׁם היו נועדים מ“המין החזק”: רכבים, סבלים ובעלי מלאכה שׁונים, ומ“המין היפה” – מבשׁלות, משׁרתות בית ופועלות בבתי-חרשׁת…
אפשר להחליט בבטחה, כי אחד הצעירים מחוג מיודעיו שׁל לזר אברהמוביטשׁ לא היה מוצא בשׁום אופן נחת-רוח בבית ועד כזה, אשׁר מקומו היה על פי רוב בקצה חצר מטונפה, בקומה תחתונה שׁקועה למחצה באדמה, בחדר לא מרוח בעל תקרה נמוכה ומערכה דלה מאד… הוא לא היה יכול נשׁוא את החם הכבד והאויר המשׁחת המלא ריח רטיבות, זעה ועטרן:רגשׁו האסתתי היה נפגע בודאי מהנמוסים המקובלים פה. אשׁר היו נראים בעיניו גסים ומגוחכים בבת אחת;וגם הכּרות, הנעשׁות במקום הזה, ויתר מיני השׁעשׁועים היו מעבירים רק בת צחוק שׁל בוז וחמלה מעורבים יחדו על שפתיו.
אולם אותם האנשׁים, שׁלהם נועדו בתי הועד האלה, לא היו, כנראה, מפונקים כל כך, ולפי תביעותיהם המצומצמות הרגישׁו את עצמם מספקים למדי. הם בלו פה את עתות מנוחתם, והשׁעות האלה עברו להם בהתעוררות חדוה ועליצות ענג, אשׁר חדשׁו את כחם ותעודדנה אותם לעבודה חדשׁה אחרי יום-המנוחה.
בית-ועד מטיפוס כזה היה גם במעון ינטה ביילה הסרסרית שׁל משׁרתות, והודות לאומנותה שׁל בעלת-הבית, אשׁר היו זקוקות לה רוב המשׁרתות, בבקשׁן להן משׁמרת, היה הבית הזה מהיותר עליזים ונעימים במינו, והצעירים בכריהו על פני האחרים. ברסוצקי בכר גם הוא את הבית הזה על פני האחרים, אך אותו לא לבבה כל כך העליצות הכללית השׁוררת פה; אותו משׁכה ביחוד אחריה מבשׁלת צעירה, פריידה-רישה שׁמה, אשׁר היתה גם היא מבקרת תמידית בבית ינטה-ביילה.
פריידה-רישה היתה כבת עשרים שנה. אךְ במראה החיצוני נראתה רק כבת שׁבע-עשׁרה. קומתה היתה למטה מממוצעת, גזרת גוה דקה, שערה השׁחור משׁפע, פניה רעננים וצבע עורם צח עם חכליל נחמד. במדברה ותנועותיה הסתמנו פזיזות מלבבת ועליצות ילדותית, גם עיניה החומות-כהות אשׁר לא היו גדולות במדתן, נראו כמצחקות תמיד.
בראשית התועדותם היתה עוד בת-ספר גמוּרה, כי רק זה מעט באה מעיר מולדתה המצערה; אך גם אז משׁכה כבר עליה עיני רוב הבחורים, וברסוצקי לא היה היחידי, אשׁר בקשׁ קרבתה ויתאמץ למצא חן בעיניה, הוא רק היה מאושׁר מהאחרים, כי נקשׁרה בו נפשׁ פריידה-רישה ותאהבהו גם היא… במשׁך הימים שׁונתה הרבה: היא היתה למבשׁלת כרכית מה“מיוחסות”, היינו, מאותן המבשׁלות המשׁרתות בבתי גדולי העשׁירים ומקבלות שׁכר הגון, אך כל שכרן נבלע באופן בלתי מרגשׁ גם לעצמן במלבושׁי מדה וקשׁוטים שׁונים – אולם בשביל השנוי הזה לא שׁונה כלל היחס הקודם בינה ובין ברסוצקי; להפך, ברבות הימים הסכינו כל בני החבורה לחשׁבם כ“חתן וכלה” גמורים, וכן היו גם בעיני עצמם.
בטחתו באמונתה לו היתה חזקה כל כך, שׁלא היה עוד מקום בנפשׁו למין רגשות הקנאה, אשר היו מזדעזעים לפעמים בקרבו בעת הראשונה; בכל זאת היו גם אחרי כן מקרים ידועים המזעזעים בנפשׁו מין רגשׁות בלתי נעימים, אם גם בלתי ברורים מאוד. כדרך רוב המבשׁלות ומשׁרתות הבית היתה מספרת גם היא פעם בפעם את מאורעותיה: איך בן האדון עצמו פורש לה רשׁת ומנסה דבר אליה… היא היתה מספרת את המאורעות האלה ברוח התולים, והיתה מבליטה ביחוד את הצדדים המגוכחים שבמאורע, וכל השׁומעים היו ממלאים שחוק פיהם ומשמיעים חדודים שׁונים מאותו הענין. גם ברסוצקי היה שוחק יחד עם האחרים ומתראה כמבודח; אולם בסתר נפשׁו עמק היו הדברים האלה שורטים שרטות, ובהיותו מלוה את פרידה רישׁה אחרי כן עד בית אדוניה, לא יכול פעמים אחדות להתאפק מהעיר: אולי נכון לה לעזוב את משׁמרתה?… היא לא היתה משׁיבה על זאת דבר, רק היתה שוחקת בקול, והשחוק הזה, אשׁר היה מביע ברור את כל בטחונה בנפשׁה ואת כל בוזה לנסיונות האדון או בן האדון, היה מרגיע את ברסוצקי יותר מכל…
ערב שׁבת היה אז. ברסוצקי, אשׁר היה סמוך על שׁלחן בעליו הנפח, חכה בקצר רוח עד תום סעודת הערב, למען יוכל לעזוב את הבית. הוא התקשׁה בודאי מאד לו היה עליו לבאר את הנעשה בקרב נפשׁו ולהביע במלים ברורות את הרעיון, אשׁר נקבע כמסמר במוחו וינקר שם בלי הפסק; הוא הרגיש רק זאת, כי המצב כבד מנשוא, כי הרעיון מעביר קרה בכל גופו וגורם לאגרופיו להתלכד מכאב…
כאשר בא אל בית ינטה-בילה, היתה השׁעה קדומה עוד ואישׁ זולתו לא היה שׁם. בעלת הבית השׁתמשׁה במקרה הזה לשוחח עמו מעט ב“רציונות”. היא התגאתה שׁביתה “מצליח לזווגים, ועל כן התענינה מאד ב”זוגותיה" ותטפל בעניניהם בחשׁק מיוחד, כאלו היו נוגעים לעצמה…
“זוגותיה” מצדם הכירו היטב, מה טוב לבה להם, ולא כחדו ממנה דבר; בחפץ לב נועצו איתה בכל דבר קשׁה, הסירו באמצעותה סכסוכים שׁונים, או בקשׁו סיועה בפרטים אחרים. ברסוצקי גם הוא לא היה יוצא מהכלל ובעתים אחרות היה שמח לשוחח מעט עם ינטה-בילה בדבר “ענינו”; אולם הפעם היו לו הדברים האלה לא בעתם וישמח, כי נפסקה השיחה מהרה, בבוא פנים חדשׁות הביתה. מספר הנאספים הלך ורב, החדר נתמלא שאון שיחה עליז ושחוק צוהל;אך הוא לא השתתף בצהלה הכללית וישׁב דומם. פתאום חלף רעיון חדשׁ במוחו, ומבלי הגד לאישׁ דבר, קם ונשׁתמט חרשׁ מהבית… בצאתו החוצה, עמד עוד רגע קטן כמפקפק; אולם פקפוקו לא ארך ותנועת ראשׁ חזקה סמנה החלטה נחרצה. הוא לא חשב את דרכו. אך רגליו הובילוהו בלי הכרה לאותם הרחובות, אשׁר דרכה היתה פריידה-רישׁה צריכה לעבור, ובקרן שׁני רחובות כאלה נפגשׁו אמנם פתאום יחדו…
הפגישׁה הזאת לא היתה לו בכל אפן מקרה פתאומי ובלתי צפוי: הוא חכה לה ובמחשׁתו כמו נסדרו גם דברים לתכליתה; בכל זאת נרעשׁ מאד ברגעים הראשׁונים ומין מבוכה בלתי מובנה ובלתי מבוארה תקפתו כלו, הדברים המסודרים במחשבה כמו נגזו פתאום. ודברים אחרים מצויים לא היה בכוחו להשמיע. הוא החרישׁ, אך פניו קדרו יותר ויותר…
אולם פריידה-רישה לא הרגישה, כנראה, בכל הגרות האלה, כי בהיות רוחה צוהלה דברה היא עצמה בלי הפסק ותעבור בדלוגים ובלי השׁתלשׁלות מענין לענין, כפי אשׁר עלה על רוחה. כאשר הגיעו לאחד מפנסי הרחוב, הוציאה מתחת למטפחתה צרור מקופל, ובהסירה מעליו את חבישׁת הניר, נגלתה גזרת ארג שׁל חצי-משׁי צבוע. היא נפנפה את גזרת הארג לפני בן לויתה ועיניה הבריקו…
באותו רגע הבריקו גם עיני ברסוצקי, אך ברק העינים הזה לא סמן כלל רגשׁ מעין חדוה. בגו המוצק הזה הזדעזע כלו כמו ברטט קדחת חזק והפנים הקודרים קדרו שׁבעתיים… בחלק-רגע קטן חלפו בזכרון ברסוצקי רגשׁות מרגשׁות שׁונים, אשר סערו בנפשו בתקופת העת האחרונה. כמה שׁמח אז, לפני שׁשׁה חודשים, כאשר הסכימה גם פריידה-רישׁה לקבע בקרוב את מועד חתונתם, ולתכלית זאת הבטיחה לקמץ בהוצאותיה ולאסוף את שכרה, עד היות בידה סכום כסף מספיק לצרכי נשואיה היותר הכרחיים!… כמה התענג כל פעם, כאשׁר נסבה השׁיחה על ההכנות האלה, ומקץ שׁני חדשׁים, כאשר החליפה פריידה-רישׁה את משׁמרתה ותבוא לשׁרת בבית קרונשטיין, כמה היה נעים לו אז הרעיון, כי זאת היא משמרתה האחרונה, גלגולה האחרון בבית זרים!… שובע-הרצון המיוחד הזה גרם לו, כי לא שם לבו יותר מדי לסיפורי פריידה-רישׁה, אשׁר ספרה ברוח התולים כדרכה על דבר תעלולי בן האדון, קרונשׁטיין הצעיר, הפורש לה רשׁת ומעתיר עליה פתויים שׁונים. הוא לא שם לבו גם לפרטים רבים אחרים, אשׁר נראו ךו תמוהים קצת, אך לא נתן להם ערך מיוחד. ככה, למשׁל, האמין בלי פקפוק לדברי פריידה-רישׁה, כי מטפחת הצואר החדשׁה מתנת הגבירה היא, והשׁמשׁיה היקרה ועוד חפצים אחדים, אשׁר רכשה בעת האחרונה, נקנו בהכסף אשׁר אורחי בית-אדוניה מעניקים לה פעם בפעם ביד רחבה… הוא לא שם לב גם לזאת, כי ביחסה אליו נראו שׁנויים וחליפות בלתי מובנים: פעם התיחסה אליו כמו מגבוה, במין קרה וגאון, ופעם החליקה לו ותתרצה במין הכנעה יתרה; בכלל נראה, כאילו היא מרגשׁת לפעמים איזו מבוכה בפניו.
וכל אלה קבלו פתאום ערך מיוחד בעיניו אחרי שיחתו המוזרה עם רח’קה השׁחורה בראשׁית השׁבוע. הם נפגשו במקרה. מצדו, לפחות, היתה הפגישׁה הזאת מקרית בהחלט; מצד רח’קה קרוב יותר לשׁער כוונה זדונית, כי כונה כזאת היתה בולטת מאד ברמזיה, אשׁר לא היו אמנם מפורשׁים, אך – שׁקופים ומובנים למדי… הוא לא שׁכח אמנם, כי רח’קה נשאה אליו עין לפנים, ולו גם שכח, כי עתה הזכּירתו זאת צהלת הנצחון, אשר נכרה היטב בדבריה; בכל זאת פעלו עליו הדברים האלה את פעולתם, ולא אחת ושׁתים במשׁך השׁבוע נחת פטישו הגדול על מטיל-הברזל המלובן בעז וחיל מרבים מהרגיל, כאלו בקש להלום ולנפץ במהלומותיו איזה דבר בלתי נכסף ובלתי נעים מאד…
מין חפץ בלתי מוכר כזה לנפץ ולהלום תקפהו כלו גם באותו הרגע, אשה נגלתה לעיניו גזרת-הארג, ומבלי תת לעצמו חשבון ברור על מעשׁהו, תפשׁ פתאום ביד פריידה-רישׁה למעלה מפרק הזרוע ויקרא בקול צרוד ומוזר, אשׁר היה מסוגל להקפיא את דם השׁומע:
– מי נתן לך את זאת?… הגידי…
פריידה-רישׁה היתה שׁקועה יותר מדי בהסתכלות הארג ולא הרגישׁה בכל הנעשה בקרב ברסוצקי עד הרגע האחרון; היא נרעשׁה על כן מאד, בהרגישׁה פתאום את מגע היד הגסה הזאת ובשׁמעה את קריאה זו, אשׁר לא בשרה טובה הרבה… בהלה, מבוכה ומרך-לב נראו במבטה, אשׁר נטה לעבר פני ברסוצקי, אך לדבר דבר לא היה בה כח…
– הודי… אמרי… זאת, כל אלה נתונים לך מיהו?!…
היא רעדה כלה כעלה-נדף, בקנה-זרועה כמו הושמה מועקה ונשׁימת ברסוצקי הבוערת כמו להטה את פניה… ברגע הנורא ההוא התמלטה מפיה איזו מלה, אך היא לא זכרה עוד אחרי כן דבר… כאשׁר שׁבה אליה רוחה כמעט התבוננה, כי גזרת-הארג מתגלגלת לרגליה וברסוצקי איננו עוד על ידה…
ברסוצקי היה כבר רחוק מהמקום ההוא. גם הוא לא יכול אחרי כן לברר לעצמו, השׁמע באוזניו אם רק הבין את הדבר המר?… אך באמת הן אחת היא. ברגע הראשׁון הרתיח קצף נורא את דמו ורגשׁ משׁטמה עזה אל פריידה-רישׁה הרים את ידיו למהלומות בלי רצונו. עוד מעט ואגרופיו העצומים נחתו בכל תוקף על גוה, אך באותו רגע התחלף רגשׁ המשׁטמה ברגשׁ של שאט-נפשׁ… הנערה הזאת, הרועדת כלה ונמוגה מפחד, נגעלה פתאום בעיניו כל כךְ, שלא רק לנגוע בה, אך גם להשׁאר בקרבתה לא יכול עוד…
מבלי כל דעת והכרה, רק כנדחף על ידי כח חיצוני, התהלך זמן רב ברחובות, ובאופן מכונתי כזה שׁב גם אל בית בעליו אחרי שׁעות אחדות, כאשׁר הרגישׁ לאות גפנית עצומה ואפיסת כחות מחלטה.
שׁנתו בלילה היתה חזקה, אך כבדה מאד: פעם בפעם היה מקיץ מחלומות מהבילים, כבדים ומדכאי נפשׁ, ובכל פעם היה גופו רטוב כלו מזעה קרה… בקומו בבקר משׁנתו, לא ידע אף דבר אחד מכל חלומותיו המענים; אך בנפשׁו הורגשׁו עקה נוראה ומין רגז בלתי מובן נגד כל והכל… הרגז הפנימי הזה היה בלי ספק סבת קטטתו עם בעלת-הבית בגלל איזה דבר פעוט, אשׁר בעת אחרת לא היה שם גם לב אליו. מהסבה הזאת נולדה בלי ספק גם קטטתו עם חברו הפועל, השוכן אתו יחדו בבית-בעליהם – קטטה, אשר הוחלה גם היא בשביל דבר קל-ערך, אך כמעט שנגמרה במהלומות-אגרוף, לולא השכיל חברו לותר על שלו…
ברסוצקי לא הכיר אולי ברור, אך במדה ידועה לא יכול היה לכחד מנפשׁו את אשׁמתו בשׁני במקרים האלה, וההכרה הזאת הגדילה עוד את הרגז הפנימי. בינתים כלתה סעודת-הצהרים שׁל שׁבת. בכל השׁבתות היה הולך אחרי הסעודה אל בית יענטה-בילה, אך הפעם לא יכלה גם לעלות על דעתו כשאת, גם להשׁאר בבית בעליו היה כבד ממנו. הוא יצא על כן להתהלך ברחובות בלי כל מטרה..
הוא התהלך זמן רב. פעמים אחדות קצה נפשׁו בההליכה הבטלה בלי מטרה ויסר אל בתי המשׁתה, אך השׁתיה ביחידות לא היתה מסוגלת כלל לבדח את רוחו, אשר חבלה יותר ויותר.. היו רגעים, שׁבהם תקפתהו סערת-חמה נוראה ובלתי מתארה במלים, וברגעים כאלה היה מרגישׁ בנפשׁו מעין תשׁוקה להלום ולנפץ את כל הבא בידו; אולם אחרי סערות כאלה היה בא פעם בפעם מין שׁקט שׁל דכדוך-נפשׁ גמור והעדר ענין מחלט, כאילו הכל מת מסביב, כאלו גם הוא איננו חי בפעל…
במצב נפשׁ זה היה גם ברגע ההוא, כאשׁר נשא עיניו במקרה וירא במרחק איזו צעדים מעטים ממנו את קרונשׁטיין הצעיר, אשׁר הלך לקראתו בלוית עלמה לבושׁה פאר… עד הרגע ההוא לא תפס הצעיר הזה כל מקום נכבד במחשׁבותיו. הוא זכר רק את אשׁר עוללה פריִיִדה-רישׁה ואל גוף אחר זולתה לא היה לו כל ענין; אולם מראה הצעיר המגוהץ והצוהל בחברת עלמה מחוג חברתו העיר בקרב נפשׁו פתאם רגשׁ חדשׁ ומוזר מאד… הוא לא הכיר בעצמו את הנעשה אתו, אך מין כח אדיר, אשׁר אי אפשׁר היה להתנגד לו, משׁכו וידחפהו הלאה, ישר לנוכח הצמד ההולך לקראתו… והצמד פגע בינתיים בעמוד של מודעות, ויסר מעט הצדה לקרוא איזו הודעה… באותו רגע קרב גם ברסוצקי להעמוד מעברו השׁני, ומבלי תת לעצמו חשׁבון, מה עוררתו לזאת, עמד גם הוא כמו למען קרא, אך עיניו היו נטויות בלי רצונו אל קרונשׁטיין…
מה קרה ברגע הקטן ההוא ומה נהיתה ברגעים אחדים אחרי כן? – את זאת לא יכל גם ברסוצקי עצמו לברר. הוא זכר רק זאת, כי עמד סמוך מאוד לקרונשׁטיין, והאחרון הפנה שׁכמו ללכת ומבלי משׁים דחפו בזרועו… מעצם הרגע ההוא אבדה הכרתו והוא הרגיש רק אחת, כי אגרופיו הולמים ודשׁ דבר מה שנוא וזעום מאין כמוהו – והדישׁה הזאת משוה לו ענג גדול, אשׁר אין לתאר במילים… מעברים שׁונים עלו קריאות וצוחות, מסביב נראו פנים שׁונים וידים רבות תפשוּ בוֹ; אך הוא לא ידע ולא הרגישׁ מאומה…
כאשׁר שׁבה אליו הכרתו, ראה את עצמו נסחב על ידי שׁוטרי-פוליציה אחדים ומוקף להקת אנשׁים שׁואנה. רגע אחד הביט על סביביו בהשׁתוממות, אך ברגע השׁני כבר שׁער ויבן את הכל… מאותו הרגע לא היה עוד כלל צרך לסחוב אוֹתו בכח, כי עמד הכן על רגליו ויצעד הלאה.
הוא ידע את הצפוי לו בבית פקידות-הרבע, אשׁר הוא מובל שמה עתה, הוא שער בקרוב גם את העונש, אשר ישים עליו שׁופט-השׁלום אחרי זמן מה; אך הוא לא הרגישׁ כל חרטה: הוא הניח את רוחו!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.