אחרי הרעש, מרוצת- החפזון ותנועת-המהומה שׁל ערב-הפסח הנה זה באה מנוחת החג. רחובות עיר-הפלך אמנם מלאים עוד עוברים ושבים, אך אלה אינם נחפזים, רצים ונדחקים עוד, כמו לפני שׁעות אחדות: הם שבים מבתי-הכנסת והמדרשׁ השׁונים אחרי התפלה. חבורות חבורות נבדלות כפעם בפעם מההמון וסרות למבואות החצרות. ההמון ברחוב הולך ונצער. עוד מעט והרחובות מתרוקנים. בדממת-הלילה נשמע ברור קול צעדים בודד, אחד המאחרים נחפז לביתו; אך גם הקול הזה הולך ונדם, ודומיה נעימה ונוראה כאחת ממלאה את רחובות העיר ההומיה… כל החנויות סגורות, כל דלתות-החלונות במכפלות התחתונות מוגפות, ושני טורי בתי-האבן הגבוהים מטילים צל עב על פני הרחוב; הירח חודר בהרוח, אשר בין שני בתים, והאור המועט הזה מציר תמונות דמיוניות משונות על שטח קטן ברחוב או על אחד הכתלים…

בחצי-האפל נראתה כצל נודד תמונת איש הולך, אך קול צעדיו איננו נשמע: אולי מפני שׁהליכתו אטית מאד, ואולי מפני שׁעקבות נעליו נתמהו עד היסוד?… הוא איש כבן חמש ושלשים שנה, גבה-קומה ודל-בשר מאד. מעיל-החרף, אשׁר הוא לובשׁ, טלוא וקרוע, כובעו ישן ובלה וקצות מכנסיו, הנראים מתחת לשׁולי מעילו, פרומים, מטולאים ונכתמים. הוא מתנועע בכבדות, גבו כפוף, ראשו מורד ועיניו עצומות למחצה. לרגעים מתעותים רשמי-פניו ומין רטט מזעזע כל גופו; מי יודע, אולי מצינת הערב הוא, או אולי מצרת-נפש פנימית?…

בדרכו הוא עובר על בית אופה נוצרי. החלונות היחידים המוארים, בשעה שׁהחלונות הסמוכים מוגפים, מפנים אליהם את לבו בלי רצונו, ולמראה מיני-המאפה השונים יתקפהו פתאם רעיון זר: אולי… אולם הרעיון הזה נראה לו לעצמו רחוק כל כך, שאיננו חושׁשׁ גם להשׁיב כנגדו: הוא בטוח, כי כזאת לא תהיה לעולם, לפניו רק דרך אחת…

– דרךְ אחת… דרךְ אחת… מביעות שפתיו בלי–הכרה.

וזאת לא הפעם הראשונה, אשׁר הוא בא לידי החלטה כזו; זה כשבועים הוא הופך וחוזר והופך יום יום בענין זה, ובכל פעם הוא אנוס להכיר, כי אין דרך אחרת לפניו.

שני השׁבועות האלה ענו את נפשׁו מאד. הוא ידע ברור, כי כל חקירותיו ומחשבותיו לא תועילנה לו, ובכל זאת חשׁב ויחפש עצות – אך לשוא! יום אחרי יום עבר, ערב-הפסח הגיע וכל עצה אין.

עוד בקומו משנתו בבקר הרגישׁ מצוקת-נפשׁ נוראה, ובשׁעת-סעודת השחרית המקדמה לֹא יכול לבלע גם פרוסות-לחם אחדות, הוא עזב את הבית ויתע בלי-מטרה ברחובות, אך הנדודים האלה לא הקלו מכאובו; להפך, מראה האנשים, הטרודים בהכנות החג, והמון הקונים, הממלאים את כל החנויות – מראה כל המאשרים האלה פעל עליו פעולה מדכאת-נפש מאד… הוא שב אל מעונו, אך גם שם היו הכל טרודים בהכנותיהם לחג, ורק לו לבדו לא היה כל מעשה, והבטלה מתוך אונס זו כבדה עליו מנשוא.

– הנה בעלי-מעוני, אשר אני מתגורר אתם – עלו מבלי משים מחשבות מרות על לבו – הנה גם הם עניים, מתענים כל הימים בענים וחיים בלחץ, אך היום גם הם “שוים לאחרים”; רק אני לבדי אמלל מכל…

היום ארך לו מאד, השעות נראו בעיניו כזוחלות בכבדות נוראה, עד עשר פעמים ברח מהבית הרחובה, מהרחוב – הביתה, ובקצר-רוח חכה לבוא הערב; אולם כאשר החשׁיך היום, עוֹד כבדה המעמסה על נפשו ומין עקה נוראה תקפתהו יותר ויותר…

– עוד רק שתי שעות!… עוד רק שעה אחת!..

הוא לא התבונן בעצמו, איך נשאוהו רגליו אל בית-הכנסת הגדול… מסביב לו אורה רבה, פנים צוהלים ובגדים חדשים; אך כל אלה מדכאים את נפשו עוד יותר ודוחים אותו כמו בכח-נעלם אל אחת הפנות היותר חשכות… הוא עומד נשען אל הקיר, שומע קול מתפללים; אך שפתיו אינן נעות וקולו איננו מתאחד עם קולות האחרים, הוא מרגיש את עצמו נבדל, נבדל מכל הקהל הסובב אותו…

– כל אלה ילכו איש איש לביתו, איש איש אל שלחנו, ואני…

הוא מזדעזע פתאם. בהיותו שקוע במחשׁבותיו, לא התבונן, כי כלתה התפלה, אף לא הרגיש בזאת, איך נסחף בזרם הקהל היוצא מבית-הכנסת; רק בחצר, בבור הלחץ ובהפזר האחרים לעברים שונים, הוא מתעורר פתאום, זוכר את מקומו ושואל את נפשו: אנה הוא הולך?…

הוא יודע היטב, כי הבית ההוא נמצא בקצה חצר בית-הכנסת מהעבר האחר; אך הוא איננו נותן חשבון גם לעצמו על מעשהו ומוסיף ללכת הלאה, מוסיף להתרחק משם… הוא עובר בלי-הכרה את הרחוב אשר בין חצר בית-הכנסת וככר-השׁוק, הוא עובר גם את הככר לרחבה עובר עוד שני רחובות מרכזיים ובא אל רחוב מרוחק, אשׁר גם בימות החול הוא שקט, שמם ואפל, ובליל-החג אין נפש חיה נראה בו…

השממה הזאת, חצי-האפל והדממה מתאימים מאד למצב-נפשו הנוכחי. פה אין דבר מזכירו את המציאות ההוה, אין דבר מעורר לבו לענינים אחרים ואין דבר מפריעו מלחלום בהקיץ… הוא איננו זוכר כלל את מקומו ומצבו; בדמיונו מצטירים לילות-פסח אחרים, לילות-פסח של השׁנים הקודמות, אחר – גם ליל–הפסח לפני שׁנה.

גם אז לא היה אמנם מצבו טוב מאד: העת כבר היתה דחוקה לו, המחסור היה מורגש בכל פנה, והוא שבע רגז וכעס הרבה, עד שׁהשיג בקושי את הכסף לצרכי החג היותר הכרחיים; אולם כל הרגז ומפח הנפש הקודמים נשׁכחו בעצם ערב-החג: “ארבע פנותיו”, אשׁר שׁנו כמו בכח קסם, ילדיו העליזים, אשר התבוננו בחדוה אל בגדיהם וכובעיהם החדשים, גם פני אשׁתו השוחקות למרות כל לאוּתה – כל אלה הרחיבו את דעתו ויטעימוהו מענג-החג המיוחד…

את הענג הזה טעם אז בפעם האחרונה. עוד בשבועות הראשׁונים אחרי החג עזב את ביתו, למען “נסות מזלו” באחת הערים הגדולות –

למה עשה זאת?… למה הרחיק נדוד עד הנה?.

בזכרונו שבים לתחיה כל מאורעותיו ופרטי חייו בפרק הזמן הזה. הוא לא בקש אשׁר, לא קוה לגדולות; הוא בקשׁ רק פת-לחם ויקוה כי בעיר הגדולה כאלא לא יקשה הדבר ממנו. "תביעותי לא מרובות הנה, – חשב בלבו – צרכי אינם גם החצי מצרכי בן-כרך – האם גם מועט כזה לא ימצא לי?!…

ובחדשי הקיץ והבציר אמנם נמצא לו שכר טוב בערך: הוא מצא לו משמרת בתור מפקח על הפועלים באחד הבנינים, ויהי חצי שכרו לצרכי עצמו פה וחציו לצרכי בני-ביתו בעירו; אולם מראשית החורף פסקה מלאכת הבניה ויחד עם זאת פסקה גם משכרתו… הוא החל לבלש משרה אחרת, חזר על בתים שׁונים, התרפס וירבה תחנונים אך כל אלה לא הועילו לו… אמנם גם בקיץ לא היו חייו נעימים ביותר: עבודה של שׁשׁ עשרה שׁעות ביום, העליה והירידה התכופות על מערכת-הקורות, חום-הצהרים הלוהט ואבק הלבנים והשיד – כל אלה היו אמנם פרטים בלתי-נעימים מאד; אך גם אותם זכר אחרי כן בחדשי החרף באנחה…

עבודה תמידית לא היתה לו ומשכרת ארעית נמצאה לו גם היא רק לעתים רחוקות ובמדה מועטה מאד. למרות כל חסכונו והסתפקותו במועט, לא יכול לחשוך גם סכום קטן בשביל בני-ביתו, אף הוא עצמו חב לבעלי מעונו העניים ופעמים רבות נשאר רעב במשך יום ויומים…

בשעות הרעות והמרות האלה, כאשׁר היה הרעב מציק לו ומחלישׁ לבו עד מאד, היה עולה לפעמים על לבו זכר בית “הכנסת-האורחים” ויצרו היה מפתהו לסור שמה; אולם מין יראה בלי-מוכרה מפני זה שמכונה “לחם-חסד”, היתה שולטת בו ומונעת אותו ממעשה כזה… ובמדה שתכפו מקרי המחסור אצלו בסוף החרף, בה במדה גברה יראתו מפני “לחם-החסד” –

­– הכל, הכל כשר בעיני, אך בזאת אל תנסני, אלי!

וימי הפסח קרבו בינתים. אם בכל ימות השנה אפשׁר להסתפק בלטרת לחם יבש, אשׁר מחירה רק פרוטות אחדות; אך בימי-הפסח אי-אפשר להתקים באפן כזה, ואם יאבה או ימאן, עליו…

הוא ננער פתאם ומביט על סביבותיו בתמהון. במשך זמן מה נמשׁך אחרי זכרונותיו, ודעתו הוסחה לגמרי מההוה; עתה הוא זוכר הכל, הוא זוכר גם זאת, כי לא אכל כמעט בבוקר מאומה, והוא מרגיש אפיסת-כחות רבה וענות-רעב נוראה…

– למה הרחקתי ללכת כל כך?… אם היום או מחר, הן לא אמלט מזאת, ומדוע לא סרתי לשם?…

נגוד פנימי אין עוד בנפשו: הוא מבטל רצון עצמו בהחלט ונכנע הכנעה גמורה מפני ההכרח, התקיף ממנו… הוא מרגיש לאות רבה בכל אבריו, ברכיו רועדות מחלשה ורגליו כבדות, צועדות ברב עמל, אך הוא איננו שם לב לכל זאת ושׁב בדרך, אשׁר עבר בה זה מעט –

והירח התרומם בינתים עד חצי השמים. נגה-כסף חור נופל באמצע הרחוב, אך עוד טורי הבתים מטילים צל עב, גם הדממה השלמה עודנה שוררת מסביב.

(מחיי אשה עבריה)

החדר צר ועל מערכת כליו טבוע חותם אמידות בימים שׁעברו ועניות בהוה: מלאכתם מלאכת אמן מפארה, אך מרוב ימים ורוב שׁמושׁ נפסדו ונתקלקלו. מציאות אחדים מהם כשׁהיא לעצמה איננה מתאמת כלל להמערכה הדלה הנוכחית ונותנת מקום לשׁער, כי כל אלה נכללו לפנים במערכה, אחרת, יקרה ומפארה מזו.

בפנת החדר מטה וכסאות אחדים. המרחק קטן מהמטה שׁלחן ועליו ערוכים בלי סדר: אבקות-רפואה בקפסות ומעטפות-ניר, צנצנות מכורכות בפתקאות בית-המרקחת, כף כסף, אשר בקבעתה כתם מסם-רפואה שׁנקרשׁ, כוס אחת, מלאה חלב עד החצי ומכוסה ממעל בפסת ניר לבן, וכוס שניה מלאה מים, קליפות תפוח-זהב, חצי לימון, סכין אשׁר על להבו נראים כתמים חומים-כהים, פעולת מיץ הלימון החמיץ שׁחתכוהו בו, ושׁעון-צלחת קטן ופתוח. בתוך כל אלה שומה מנורת-נפט דולקת, אשׁר עברה האחד מסוכך בגליון ניר כפול ואורה נופל רק על הקיר מעברה השׁני, שׁשׁם ממעל לגב ספה רפודה ובלה תלויות פוטוגרפיות אחדות ובתוֹכן – תמונה רבוּעה: קבוצת-משפחה.

על המטה שׁוכב איש חולה, ועל הכסא למראשׁותי החולה יושבת אשה זקנה.

החולה הוא שׁלמה רוזנקרנץ, אישׁ כבן חמשׁים וחמש שנה, אף על פי שלפי חזות פניו ושיבת זקנו הוא נראה כזקן בן-שבעים. ע"י התבוננות מדויקה נקל לשער, כי לפנים היה האיש הזה יפה-תאר, בריא-בשר ואמיץ כח; אך מראהו עתה מעורר רק זועה: פניו רזים ומראה העפר להם, עצמות לחייו בולטות, חטמו יבשׁ ומחודד, מצחו מקומט, עיניו השׁקועות בחוריהן ומוקפות עגולים כהים קודחוֹת ובלי לחלוחית, חזהו החשוף כחושׁ ומכוסה שער שחור וידיו המוטלוֹת בלי-כח על השמיכה צנומות ונראות כפרקי-עצמות של שלד.

חיה-דינה אשׁתו, היושׁבת למראשׁותיו, נראית גם היא כבת חמשים וחמש שנה. מבלי שים לב לקומתה הכפופה ולפניה המקומטים והבלים, אפשר עוד להכיר על פי תויהם הדקים והענוגים, כי יפה היתה בנעוריה. עין הכסף אשר לקוצת שער ראשׁה, המבצבצת מבעד לצניפה הלבן, מעיד כי שערה היה צהוב לפנים ונוגה זהב היה לו. עיניה האמיצות-כהות אינן גדולות מאד. אך נדיבות רבה וסבלנית עצומה בלי קצב וגבול נשׁקפות מהן.

בחדר שׁוררת דומיה, אשר רק דפיקות השׁעון הקצובות והמית רוח-הבציר הלח מפריעות אותה מעט. רק אור כהה יאיר חשכו. כזה מסוגל לנסוך רוח-עצב גם על עליזי-לב ואף כי על האשה השׁומרת על מטת אישׁה החולה! היא יושבת כפופה ומדוכאת, עיניה עצומות עד החצי, היא נראה כנרדמה; אולם השינה רחוקה ממנה ומוחה עובד אמנם עבודתו לאטו, אך בלי חשך והפסק. היא מניעה ראשׁה, כמבקשׁת להבריח בתנועה הזאת את המחשבות הטורדות; אך מחשׁבותיה לא יעזבוה…

– הנה זאת היא פעולת הבטלה, – מתמלטת אנחת-תלונה חרישׁית מקרב לבה: – אלה תוצאות הישׁיבה במקום אחד! מעודי לא רבו מחשׁבותי כל כך, מעולם לא פרצו עלי בשׁפע כזה.

– היו עתים, – מוסיפה היא לחשׁוב ונפשׁה מתגעגעת על הימים ההם – ולי היה איזה ענין נכבד לחשׁב עליו, אך מרוב עבודה וטרדה תמידית לא מצאתי מועד לזאת… כפעם בפעם הייתי דוחה את המחשׁבות למועד הלילה, בעלותי על משׁכבי, ואז אמנם עלו הרעיונות על לבי, אך אחרי רגעים מעטים כבר תקפתני הלאות והשנה הפסיקה את המחשׁבות בראשׁיתן.

לא כן עתה! בחדשׁים האחרונים חשׁבה אלף פעמים יותר, מאשר חשׁבה במשׁך כל שׁנות חייה. בראשונה עוד נסתה להטריד את המחשבות ממוחה, אך כאשר נוכחה, כי אי אפשר להסירן מלבה, לא הוסיפה עוד לנסות כחה בזה ותתן את מחשׁבותיה להסתער עליה בלי מעצור… עד מאה פעמים כבר עברו, ופעם אחר פעם עוברים עוד פרטים שׁונים מחייה; בזכרונה מתעוררים ושׁבים לתחיה המון מעשים רבים, שׁנהיו בתקופת ארבעים שׁנה ויותר.

ארבעים שׁנה – נפלא הדבר, מה רחוקה ובאותה שעה מה קרובה נראה לה תקופת הזמן הזאת! ישׁ אשׁר ידמה לבה, כי כל הדברים והמעשים האלה לא היו כלל בהקיץ, או כי קרו לא בחייה, רק בחיי אישׁ אחר; אולם ישׁ גם אשׁר יראה לה, כאלו היו כלם ונקרו זה לא כביר, אתמול ושׁלשׁום, גם היא עצמה בנעוריה בית אביה, גם כל מערכת-החיים שׁל הזמן ההוא נצבה לפניה בכל פרטיה.

לפניה עומד אביה, אישׁ שׁפל-קומה ודל-בשר, בעל צהוב-כהה ועינים כחולות, השׁקועות בחוריהן ומתחבאות בצל עפעפים ארוכות; על שפתיו מרחף שחוק קל שׁל נדיבות, ידידות ותם, וקולו הרך והשוקט משמיע דברים בנחת ומתינות… באזניה כמו נשׁנים צלצולי נגון נוגה ומלא דאבה, נגון אביה, אשׁר היה משכים בטרם בקר ללמד תורה, והיא היתה שׁומעת אותו מתוך שׁנתה וחשׁה כעין חום נעים, מעין עדן נפלא…

רגשׁותיה לאמה היו שׁונים תכלית שׁנוי מרגשותיה לאביה. אמה היתה גבהת-קומה ובריאת-בשר, בעלת זרועות חזקות, ידים גסות ועבות, אמוצות ובולטות, חטם רחב ושפתים עבות; קולה היה רם ומרעים, דבורה סוער ופיה מלא אלה, קללה ונאצה: על השׁפחה, על הילדים, על האב. –

אנא אלי, סלח נא לחטאת אמתך! – נעות שפתי חיה-דינה באפלה, ורגשׁ נחם עז מתעורר בקרבה. גם אז היתה מכרת, כי עון פלילי הוא לחשׁוב כזאת על אם-הורתה, ובכל זאת לא היתה יכולה להבליג על המון-רגשׁיה והרשׁיעה את אמה, המתעברת באביה. נדיבות רוחו של זה, אשׁר החרישׁ ולא היה עולב את עולבתו, היתה מגדילה עוד את התמרמרותה שׁל “אשׁת-המדנים” הזאת, ובאמת הן לא היתה באמת רעת-לב כלל וכלל… כן הוא, נפלא ומוזר היה טבע האשׁה הזאת! היא היתה מתעברת תמיד באישׁה ובאותה שׁעה היתה אוהבת אותו, מוקירה שׁמו והוגה לו כבוד רב; היא היתה מתקוטטת בכל בני-הבית והשׁפחות, ובאותה שׁעה היתה גם אם-רחמניה, גם בעלת-בית נדיבה וטובת-לב.

על שפתי חיה-דינה נגלה שחוק-קל: היא זוכרת את האמצעי הבדוק והמנוסה, אשׁר היו בני-ביתם משׁתמשׁים בו, למען שכך את חמת אמה. די היה לנעלב לקרא, כי יאסר אסר על נפשׁו ולא יאכל מלחמה, והלביאה הנוהמת נהפכה בבת אחת לכבשה תמה; הקללות פסקו והפה שׁהיה מלא לפני רגעים מספר אלה ונאצות דבר כעת תחנונים, והיה מפיס ומרצה… וכמה פעמים היתה משׁתמשׁת גם היא עצמה לרעה בתכונת אמה זאת! כמה פעמים היתה מסרבת לאכל, למען תתן לה את חפצה, ותמיד הגיעה בזה אל מטרת חפצה!

המון זכרונות רבים מתעוררים, ובדמיונה עוברים כשׁלשׁלת ארוכה ימי נעוריה בבית אביה עם נעימותיהם וממרוריהם, תענוגותיהם ופגעיהם, שׁעשׁועיהם ועצביהם. –

                                      * * *

אבותיה היו חצי-כפרים וחצי-עירונים, כי גרו בבית-הטחנה, הרחוק כחצי מיל מעיר המצער דורנישׁק ואשׁר חכרוהו מאת ה“פריץ” אדוני העיר הנזכרה. הם לא נחשׁבו בעשׁירים, אך היו בעלי-בתים אמידים, ופרנסתם נמצאה ברוחה מבית-הטחנה, שׁאם גם לא היה קנינם, אך חכירתו היתה בידם במשׁך דורות אחדים, על כן לא ערב כל אישׁ את לבו לנגע ב“חזקתם”, וה“פריצים” בעצמם היו מודים בזכות ה“חזקה” הזאת.

מצב בית-אביה החמרי היה אמנם טוב מאד, בכל זאת, כאשר הגיע זמנה להנשא, היתה “קשׁה לשׁדוכים”, והדבר הזה מרר מאד את נפשׁ אבותיה. אמת הדבר, כי במשׁך שׁלש שנים הציעו לפניהם שׁדוכים שׁונים; אך אביה, אשׁר היה תמיד רך כקנה ומבטל רצונו מפני רצון אחרים, היה הפעם קשׁה כארז ועומד על דעתו בכל תוקף: חתנים שׁונים “ראה” ו“נסה”, ואחד מהם לא מצא חן בעיניו. אמה אמנם התלוננה לפעמים על המעשה הזה, אך לעשות דבר לא מלאה לבה; היא ידעה, כי אישׁה מהולל בעיר כ“למדן” מצוין ואיש “מתון ומיושׁב”, ולכן לא מרתה את פיו בענין נכבד ורב-ערך כשדוך הבת הבכירה…

באופן כזה עברו שׁנים אחדות, וכאשׁר רבו הימים כן כבדה המעמסה המורגשׁה בבית וכן גדלה הקדירות המעיבה את פני אביה כשנסבה השיחה על ענין השׁדוכים פתאם… מה נפלא הדבר הזה! שׁלשׁים שׁנה כבר עברו מהעת ההיא ובזכרונה חקוקים עוד כל הפרטים, כאילו רק אתמול נקרו ונהיו… בקר יום קיץ צח היה אז, השׁמשׁ עמדה עוד בשׁפולי האופק והיא השׁכימה קום ותצא ותעמד על הגשׁר הקרוב בהשׁענה על מסגרתו. עיניה נמשׁכו אל מי הברכה, המופזים מקוי השׁמשׁ הראשׁונים, ואל בנות-האוזה, השוחות על פני המים וטובלות לרגעים את ראשׁיהן בהם. לאזניה הגיעו: שׁאון המים הפורצים ונדחקים בתוך ארבת השכר, משׁק האופן ואבני-הטחנה, גם רנת הצפרים המצפצפות ומשׁיקות כנפיהן, מדי עופן ודלגן בין ערבי הנחל ועפאי העצים השׁפלים על שפת הברכה… מה היו מחשׁבותיה איננה זוכרת עתה, גם אז אולי לא ידעה אותן, אך היא היתה שׁקועה בהן ולא שׁמעה את שׁאון המרכבה הקרובה, ורק כאשׁר השתקשקו האופנים בעברם על קורות הגשׁר, התעוררה ותרא את אביה וה“פריץ” אשר נסעו ימים אחדים לפני כן אל עיר-המחוז בדבר עסק אחד.

לפני פתח הבית עמדה רגע המרכבה, עד רדת אביה ממנה. “הפריץ” נסע הלאה. היא התבוננה, כי פרידת אביה מבן-לויתו היתה הפעם בחפזון, בקצר-רוח גלוי מצד הראשׁון. היא התבוננה גם לזאת כי פניו היו צוהלים יותר מהרגיל, ובפנותו אליה נראה צחוק-רצון מיוחד על שפתיו. הנסיעה היתה בהצלחה! החליטה בנפשׁה על פי הסימנים האלה, מבלי שׁער כל סבה אחרת. אך אחרי רגעים מעטים נודעה לה חדשׁה, אשׁר לא קותה לה. כמעט בא אביה הביתה, לא יכול עוד להתאפק ולטמון בשורתו הטובה בחבו, ובעליצות גדולה החל לספר על דבר האושׁר, אשׁר הקרה ד' לפניו: הוא “ראה” בעיר ס. חתן, אשׁר כמוהו לא פלל למצוא: עלוי, מושלם, גם מיוחס מאד… “צד” החתן – הוסיף לספר – התעקשׁ אמנם וידרשׁ נדה גדול הרבה, מאשׁר היה בדעתו לתת, אך למען חתן כזה כדאי הדבר ל“התאמץ” מעט… הוא רואה בחושׁ כי מד' יצא הדבר: עסק ה“פריץ” עלה יפה, והוא – האב – ימצא שכר הגון… הדבר החלט, ומקץ שׁבוע אחד יועדו המחותנים “לראיון” באחד הכפרים, אשׁר בחצי הדרך בין ס. ודורנישק.

שׁונים ומשׁונים היו רגשותיה ביום ההוא ובימים הבאים אחריו. היא לא ידעה בנפשׁה מה אתה: איזה רגשׁ מעורב מפחד וענג יחדו מלא את נפשׁה, והיא היתה כחולמת בהקיץ. גם אביה שׁונה מאד בימים ההם: הדאבה החרישׁית ורוחו הכהה חלפו מאתו, והוא היה צוהל. כפעם בפעם היה מבליע בפיו אחד מנגוני החזנים, מהתל וחומד לצון, ביחוד התגרה בה התגרות של חבה: “הראויה את לחתן מצוין כזה?”, “הכפרית כמוך תהיה ל”עלוי“?” ועוד רבות מעין אלה, אשׁר היו נעימות לה מאד, אם גם פניה היו מאדימים פעם בפעם בשׁביל זאת…

ככה עבר שׁבוע הימים והיום הנועד ל“ראיון” בא. פרטי הערב ההוא נראים לה יותר כחלום, כי גם אז היתה כחולמת, נבוכה, נפעמה ונרעשׁה. עוד למחרתו, בדרך שׁובה עם הוריה הביתה, נסתה לעורר בזכרונה את פרטי התנאים והמשתה; אך במוחה נקלטו רק דמיוֹנות בלתי-ברורים: פרצופי פנים שונים, גם דמות איש השח אל שׁלחן הגברים, קול הקורא לה לגשׁת אל השׁלחן ההוא, שימת עט בידה הרועדת, שׁורות מקפצות על גליון ניר כתוב, רשׁימת שמה על הגליון וקריאת “מזל-טוב” מכל עברים יחד עם קול נפץ – כל אלה התבוללו יחדו ובדמיונה נשׁארה רק ערבוביה גמורה.

אולם תחת אשר פרטי התנאים לא נקלטו בזכרונה, הנה זכרונות פרק-זמן אחר קימים וברורים לה עד היום, כאילו רק אתמול היה הדבר. היא זוכרת את כל ההכנות הרבות, אשׁר נעשו בביתם ימים מעטים לפני חג הסכות. ה“פריץ” השׁאיל את מרכבתו הנהדרה וצמד סוסיו האבירים, להביא בהם את החתן. בין כה וכה היו כל בני-ביתם טרודים, ויותר מכל – היא עצמה: מלבד עבודת-הבית הרבה, היה עליה עוד ללכת יום יום העירה ל“מוד” את שמלותיה החדשות ולקנות חפצים שונים. אביה עסק בסכה ויפארה שׁבעתים, מאשׁר בשנים הקודמות, גם היא עזרה על ידו; אולם העבודה הרבה לא היתה לה למשא, להפך, נעמה לה מאד ותמלא את נפשה ענג וגאון: בשׁביל מי כל הטרחה הזאת, כל ההכנות המיוחדות האלה? הלא רק בשׁבילו ולכבודו!

ערב החג הגיע. למועד הצהרים כבר נשׁלמו כל ההכנות, כל הבית וכל אשׁר בתוכו פנימה ומסביב לו הצטינו בנקיונם והדרם, גם כל בני-הבית היו עדוים וסימני תוחלת נכרו בכל… עוד מעט והתוחלת נהפכה לעליצות סוערה, כי נשׁמע משׁק האופנים על קורות הגשר: המרכבה קרבה עד פתח הבית, והוא ירד מעליה…

עיניה נמשכות מבלי משים לעבר החולה. עתה, אחרי אשר כחשׁ וידל, אין לו כמעט כל דמיון עם העלם ההוא, גבה-הקומה ודל-הבשר, אשר פניו השחרחרים היו כחושׁים וחורים ועיניו השׁחורות והגדולות – מלאות אשׁ. בשׁאלו לשלומה השׁפיל מבטו לארץ ולחייו אדמו, אך מבוכתו הגלויה הביא ענג לנפשׁה, והיא אותה לשחק ולבכות בבת אחת: כל כך היו מוזרים רגשׁותיה החדשׁים, אשר לא ידעה אותם מעודה עד אז, ואשׁר לא תבין למהותם גם היום!

שׁבועים הימים, אשׁר ישב בחתן בביתם, חלפו לה כחלום נעים, מבלי שׁהרגישׁה איך עברו. פעמים רבות נאספו קרואים שונים בביתם, פעמים רבות בקרו הם בבתי מיודעיהם, ברכות טוב ואושר נשמעו מכל עברים; אך לה היה נעים יותר מכל רגשׁ הגאון המיוחד, אשׁר מלא את כל נפשׁה למראה הכבוד הגדול, הנתן לו בכל מקום בואו. הלומדים השׁתאו ל“תורתו”, עיני אביה נוצצו והבריקו, התאר “עלוי”, נשא על שפתי כל, והיא היתה כרוחצת בנחל עדנים…

גם בעיני עצמה בושׁה להודות על זאת. אך נכון הדבר, כי חכתה בקצר-רוח ליום החתונה, אשׁר נועדה מקץ שׁלשה חדשׁים. היא ידעה, כי אבותיו, למרות יחוסם, אינם עשׁירים ואין ידם משגת להמציא לו את הרוחה הנצרכה; התורה מתשׁת כחו שׁל אדם, ובאין כלכלה טובה ובריאה נעשו פניו דלים וכחושׁים… אמת הדבר, כי ל“בן-תורה” נאה חזות-פנים כזאת, ואביה היה מתפאר ב“המראה הענוג” הזה, בכל זאת אמר גם הוא כפעם בפעם: עוד תראו, מה יבריא וישׁמן בהיותו סמוך חדשׁים אחדים על שׁלחננו!

וההשׁערה הזאת נתקימה. במשׁך חדשים מעטים שׁונה העלם הדל והכחושׁ לטובה, עד כי רבים השׁתאו על המראה. “אמנם גם יפה-תאר הוא אישׁך – אמר לה פעם אחת ה”פריץ“, שׁהיה אורח מצוי בבית אביה – מקודם היו רק עיניו מלבבות; עתה נראה, כי גם קלסתר פניו יפה!”

כן הוא, ה“פריץ” היה שׁונה כפעם בפעם על דבר קסם העינים, כי מושׁכות הן את הלב. אבותיה והיא עצמה שחקו אמנם בלבם על “שגעון” האדון, אך בכל זאת הרחיבו מהללי האדון את לבם, ועוד יותר היה נעים להם לשׁמוע כאשׁר הציע ה“פריץ” להזוג הצעיר את חכירת-פרותיו באחוזתו הקרובה… עסק כזה היה מתאים לחפצם, כי באופן כזה יוכל הוא לעסוק בתורתו עד היותו לרב…

מי יבין לדרכי האלוהים? הדבר, אשׁר נראה בראשׁיתו מתאים מאד לחפצם, היה באחריתו למתלאה. לולא המסבה הזאת, כי עתה היה אולי כל סדר חייהם שׁונה לגמרי!

– ארור יהיה… – נכונה מארה להתמלט מפיה, אך באותו הרגע התנחמה על זה בהשׁיבה אל לבה, כי לא נתכון ה“פריץ” לרעתם; הוא היה ידיד נאמן להם, בכל עת דרש רק טובתם – האם בו האשם, כי נהפכה להם טובתו לרעה? –

                                            * * *

תמונת ה“פריץ” עולה בזכרונה. נפלא ומוזר היה מנהגו, אשׁר לא היה דומה כלל למנהג ה“פריצים” האחרים. הוא היה רוק זקן, אך לא התהולל ולא רדף תענוגים ולא התמכר לציד. כל עתותיו היה מבלה בקריאת ספרים שונים, אשר אסף במספר רב, – בנטיעת עצי-פרי, בגדול צמחים שונים ושכלול כורות-דבש; מלבד זאת היה אוהב לשוחח הרבה עם אנשׁים שׁונים, ולכן התקרב בחבה יתרה גם אל שלמה אישׁה.

זה האחרון היה משׁתמט בעת הראשׁונה משיחות ה“פריץ”, מין פחד ובישׁנות מערבים יחדו נכרו ביחסו אל האישׁ הזה, ומה גם כי לא הבין בעת ההיא אף מלה אחת פולנית, וה“פריץ” הבין אמנם יהודית היטב, אך דבר בשפה זו רק בקושי; אולם כל אלה חלפו מעט מעט ובמשׁך חדשׁים מעטים נתהוה יחס-ידידות בין שניהם.

אכן חכם-לב הוא שׁלמה אישׁך, – היה אומר לה ה“פריץ” כפעם בפעם בעת ההיא – הוא מבין הרבה יותר, מאשׁר אפשׁר היה לשׁער; אך חבל, כי איננו לומד כל דבר זולתי הגמרא… מדוע איננו לומד, לפחות, את השפה הפולנית?

היא היתה עונה, כי לאישׁ המתעתד להיות לרב אין כל צורך לדעת דבר, זולתי הגמרא; אולם ה“פריץ” לא היה מסתפק בתשׁובה כזאת.

– ספק גדול הוא, אם באמת אין לרב כל צורך בידיעות ולמודים אחרים, אך לו גם יהי כדבריך, בכל אופן אין ידיעת השפה הפולנית למותר: הן יקרה לרוב, כי אחד מאחינו פונה אל רבכם, בהיות לו עסק עם יהודי – הנכון הוא, כי יהיה הרב זקוק אז למליץ?

היא לא ידעה מה להשׁיב על הטענה הזאת, גם אביה, אשׁר התוכח עמו ה“פריץ” בענין זה, לא מצא תשׁובה נכוחה; בכל זאת היתה בטוחה, כי הצדק אתם, אפס כי אי-אפשׁר הוא לבאר לנכרי, מה גדולה חכמת התורה ומה מרוממה היא, עד שׁשׁאר החכמות כאין נגדה.

מטעם זה לא היה לפלא בעיניה, כי אחרי חדשׁים אחדים התחיל שׁלמה לא רק להבין, אך גם לדבר פולנית; מה נחשׁב דבר פחות כזה לעלוי כמוהו?!… היא האמינה, כי רכשׁ לו שׁלמה את הידיעה הזאת רק משיחותיו התכופות עם ה“פריץ”, ועל לבה לא עלה חשׁד, כי מקדיש הוא להדבר הזה שׁעות מיוחדות בכל יום.

מתי נודע לה הדבר הזה, גם היא איננה זוכרת ברור; היא איננה יודעת גם זאת, מתי התעורר בלבה החשׁשׁ הראשׁון? היא היתה טרודה מהבקר עד הערב בעבודת-הבית, ובמשׁך ימים רבים לא ראתה דבר מכל הנעשה; אולם מעט מעט הפנתה לבה לזריות שׁונות בסדר המעשים. היא התבוננה, כי שׁלמה עוסק רק מעט בתורתו והוגה כל הימים בספרים לועזים, השׁאולים לו מה“פריץ”; מעיניה לא נעלמה גם זאת, כי יראת-חטאו הקודמת איננה עוד, והוא מרשׁה לעצמו מנהגי-חרות שׁונים… ידידות ה“פריץ” והתקרבותו לאישׁה, אשר בעת הראשונה היתה מתגאה בהן, היו לה עתה למורת-רוח. היא לא שׁמעה אמנם לרוב את שיחותיהם הארוכות, ואם שׁמעתן לפעמים לא הבינה דבר, כי הענינים, אשׁר עליהם נסבה שיחתם, זרים היו לה בהחלט; אך גם מבלי הבן תוכנן הרגישׁה היטב, כי השיחות האלה מסוכנות מאד…

כן הוא, היא הבינה כבר אז את הסכנה, ובכל זאת לא עשתה דבר לקדם את פני הרעה. להתוכח עם אישׁה בעצמה לא ערבה את לבה, כי הכירה את יתרונו עליה, ולפנות לעזרת אביה יראה, פן יתעוררו על ידי זה סכסוכים ודברי ריב.

מה היה, לולא החרישׁה אז? את השׁאלה הזאת ערכה פעמים רבות אחרי כן לנפשׁה. קרוב מאד להאמין, כי לו גלתה את אזן אביה בעוד מועד, נשׁתנה אולי סדר כל המעשים ושלמה היה באמת לרב, כאשׁר קוו אבותיה ואחרים; אולם היא החרישׁה בעת ההיא, אם גם התענתה מאד בסתר נפשׁה ומחשׁבות נוראות עלו על לבה…

רעיון אחד היה מציק לה יותר מכל. אחרי חתונתה כבר עברו בעת ההיא יותר משׁבע שׁנים: במשך שׁלשׁ השנים הראשונות לא היה לה ולד, אחר ילדה שׁלשׁה בנים וכולם מתו בהחדשים הראשׁונים להולדם… בעיר ס. היה אז רב זקן, “צדיק” מפורסם, והיא נסעה אליו. מהעת ההיא כבר עברו קרוב לשׁלשׁים שנה, והיא זוכרת עוד את הפנים האלה, אשׁר “השׁכינה היתה שורה עליהם”, את העינים המלאות רחמים ונדיבה ואת השפתים השוחקות בנעימות. הוא שמע במאור פנים את ספורה, כל “סגולה” לא נתן לה, רק אמר אחרי חשׁבו מחשׁבות במשך רגעים אחדים: “היו ילדי, את ואישׁך, יראי-אלהים, גומלי-חסד ועושי צדקה – אז יחנכם ה' ונתן לכם זרע קים… גם אנכי אתפלל בעדכם אל האלהים, כי יחזק את לבכם להיות תמימים וישׁרים כל הימים”…

הדברים האלה נקבעו עמוק עמוק בלבה. היא ראתה ברור, כי ה“צדיק” הזקן, צפה ברוח-קדשׁו את הדבר, אשׁר היה נעלם מכל אדם זולתה, ועל כן הצטערה מאד, כי לא שׁמע שׁלמה באזניו את הדברים האלה: אז אולי היה שם גם הוא את לבו להם, אך כאשׁר מסרה היא אותם לו, חלף רק שחוק קל על שפתיו… היא בעצמה מלאה אחרי עצת הרב: היא הרבתה צום ותפלה, נדבה כפעם בפעם נרות לבתי-המדרשׁ, ואת העניים הסרים לביתה האכילה ממיטב החלב והחמאה, גם העניקה להם מכל אלה צדה לדרך.

גם מעשי-צדקתה, גם דאגותיה נכפלו, כמעט הרגישׁה את עצמה הרה בפעם הרביעית. היא ילדה בן, אשר קראו שמו חיים-אלטר, ולגדל שמחת לבה היה הילד הזה בריא ושׁלם; אולם הדאגה המסותרה והפחד הבלתי-ברור לא פסקו: די היה לסימן-מחלה היותר קל להגלות בילד, והיא היתה רועדת כלה מפחד וסובלת יסורי-נפשׁ נוראים…

יסורי-נפשׁ רבים גרמו לה גם מסבות אחרות בימים ההם. אביה לא התבונן במשׁך ימים רבים למה שחתנו עושה, כי היה טרוד בעניני עצמו, אך מעט מעט הפנה לבו לזאת, ותוצאות התבוננותו לא השביעוהו נחת כלל… וכאשׁר נסה דברים אל חתנו גדל עוד יותר הפירוד ביניהם. שׁלמה הודיע בהחלט, כי איננו חפץ כלל להיות לרב. – – ומה אפוא אתה אומר לעשות? – שׁאל אביה אחרי רגעי ההשׁתוממות הראשׁונים ברגזה. בכי הילד בחדר השני המריצה לעזוב את המשוחחים ולא שׁמעה את המשך השיחה בפרטות, אך על פי קול-הדברים, אשׁר הגיע לאזניה, הבינה כי הוכוח הוא קשׁה וסוער. כאשר שׁבה אחרי חצי שׁעה אל החדר, כבר פסק הוכוח, אך המתוכחים היו נסערים ונרגשׁים מאד ופניהם היו נלהבים ומכוסים זעה רבה…

והוכוח הראשׁון הזה לא היה האחרון; אחריו נמשׁכו אחרים, קשים וסוערים יותר. הפירוד בין אביה ואישׁה גבר, הסכסוכים רבו, הקטטות חזקו ותכפו יותר ויותר, והיא היתה מקולעה בין שׁני המתנגחים, מבלי דעת אנה לפנות. בקרב נפשׁה פנימה היתה נוטה אמנם לדעת אביה, ובסתר היתה מתפללת, צמה, בוכה ונודרת נדרים, למען ישׁוב אישׁה אל הדרך הטובה; אולם למרות כל אלה לא יכלה להתנגד לשׁלמה בגלוי, לא יכלה גם להתוכח עמו בשום אופן, ובהכנעה גמורה מלאה את חפצו תמיד. היא היתה מכירה היטב, כי זה הוא עון פלילי, כי עוזרת היא לרעה, אך כח טמיר ונעלם מנעה להתנגד לחפץ בעלה. היא הרגישׁה עצמה נכונה ללכת גם אל ה“גיהנם” אחרי אישׁה…

                                 * * *

גיהנם… גיהנם – שׁונות שפתי חיה-דינה פעמים רבות בלי-הכרה – האמנם היו חייה גיהנם?… לא. על דעת רבים היו החיים האלה גן-עדן גמור, מלאים כל טוב ורוחה, מלאים אושׁר וכבוד… התארים: אשׁת סוחר-יערות וחוכרת אחוזות-שדה היו מכובדים ונעימים הרבה יותר מהתאר הקודם: חולבת; המעון החדשׁ, אשׁר חדריו הרבים והמרוחים היו מקושטים ברהיטים יקרי-ערך, היה מרחיב את הדעת הרבה יותר מהמעון הצר והדל, אשׁר תקרתו היתה נמוכה ומעושׁנה ורהיטיו המעטים היו עשוים עץ פשׁוט; פקודת גבירה, אשׁר משׁרתים ומשרתות רבים סרים למשׁמעתה, גם היא היתה נעימה מעבודת-הפרך בחליבת הפרות… – והמזוים, המרתפים, האסמים, גנות הפרי והירק, הסוסים והמרכבות – כל אלה, אשׁר היו עתה ברשׁותה, והיא לא שׁערה כמוהם גם בדמיונה מעודה?… והכבוד הרב, אשׁר נחלה פעם בפעם מדי בואה העירה, גם העדיים היקרים, אשׁר משׁכו עליהם עין רבות ומבטי-קנאה מכל עברים, מדי בואה אל בית-הכנסת להתפלל ב“ימים הנוראים”?

ההיתה לה סבה להעצב על השׁנויים הבלתי-צפויים האלה בחייה?!

הסכסוכים הקודמים בין אביה ואישׁה נשׁכחו גם הם ברבות הימים, ולכל הפחות, לא נראו עוד באופן בולט. נראה היה, כאילו הודה גם אביה, כי השכיל שׁלמה לעשות בבכרו את המסחר על פני הרבנות, ולא זו בלבד, אלא כי גם אחיה וגיסיה נעזרו על ידי אישׁה, כי נמנו לפקידים בעסקיו הגדולים והנפרצים וימצאו לחמם בכבוד ורוחה… והיא עצמה מצאה בהעבודה הזאת עונג משׁנה: מצד אחד ענגתה הנאת קרוביה, ומצד אחר נעימה היתה לה ההכרה, כי מיד אישׁה שׁלמה כל זאת.

אמנם כן, המסבה הזאת היתה לה לעונג רב, אך הביאה לה גם טרדות רבות ואי-נעימות. יחד עם קרוביה נמשׁכו אליהם גם קרובים עניים ממשׁפחת שׁלמה, ובעצמה אינה יודעת ברור, מה הניעתה לזאת: האם רגשׁ הכרת-תודה מצדה לאישׁה על כל חסדיו לבני משפחתה, או חפץ פשׁוט לעשות נחת-רוח לו, או אולי רגש אחר – איך שׁיהיה, היא התיחסה אל קרובי אישׁה בידידות יתרה ופעמים רבות השׁתדלה לטובתם ותמליץ עליהם לפני אישׁה. “עסקינו, ברוך ה', נפרצים – היתה משׁיבה אל לבה – גם לאלה יספיק!”… אולם דעת הקרובים עצמם לא היתה כן, ומהתנגשות שׁני הצדדים יצאה איבה ומשטמה בלתי-נפסקת. קרוביה היו מרשים לעצמם חירות יתרה והיו מוכיחים אותה, כי היא נושאת פנים יותר מדי לקרובי אישׁה; אלו האחרונים היו מסתפקים בעקיצות מסתרות ותוכחות ברמז, כי קרוביה נהנים מצדה בזכיות יתרות. בינם לבין עצמם לא פסקו דברי דבה רעה, ותחבולות שׁונות אלו כנגד אלו.

המון זכרונות רבים מתעוררים בחיה-דינה מבלי משים, ולפניה עוברים בפרטות כל מקרי-החיים ההם, חיים שׁוקטים, טובים ומאושׁרים למראית עין, אך באמת מרים ועצבים.

האם היתה באמת מאושׁרה, שמחה בחלקה לכל הפחות? גם אז לא ידעה, גם עתה איננה מוצאת פשׁר הדבר הזה, אך ברור הוא הדבר, כי בעמקי נפשׁה פנימה לא היתה מסתפקת כלל בכל הטובה הרבה והרוחה, אשׁר היו סובבות אותה. ומבלי תת גם לעצמה חשׁבון ברור על זאת, היתה מתגעגעת פעם בפעם על הימים הראשׁונים, עת ישׁבו כמעט בדד בהבית הדל והנמוך בקרבת רפת הבקר… שׁנוי המצב גרם לשׁנויים רבים אחרים בארח-החיים. מעת שׁהחלו העסקים הגדולים היה שׁלמה יושׁב בביתו רק לעתים רחוקות, כי לרגל עסקיו הנפרצים היה נוסע כמעט שׁנה שׁנה חוצה-לארץ, ובמשך חדשׁים רצופים היה יושׁב בעיר-הפלך נ.. הפירוד לימים רבים מבעלה היה תמיד קשׁה לה, אך קבלה הדבר הזה כרעה מוכרחת. ואולם גם בהימים המעטים, אשׁר היה אישׁה חפשׁי מעסקיו ויושב בביתו, היתה מרגישׁה מעין רחוק והתנכרות ביחסו אליה. הוא היה מראה לה אמנם כפעם בפעם סימני-ידידות ממשיים בעדיים שׁונים, ארג יקר ללבושׁ וחפצים אחרים, אשר היה מביא לה בכל פעם מדי בואו לביתו; אולם למרות כל אלה הרגישׁה, כי הם מתנכרים זה לזו, ומאד הצטערה על זה.

– אמנם כן, עון פלילי היה זה – מתרעמת היא על עצמה – על לא דבר הקצפתי את האלהים… מרוב טובה הייתי מתאוננת רע, על כן הסיר ה' את הטובה הזאת ממני. חוטאת, חוטאת מאד הייתי…

תמונה עולה פתאם לפניה ורגשׁות החרטה מתעוררים בקרבה עוד יותר.

– גם לה חטאתי הרבה מאד בהרהורי הרעים… היא בעולם האמת, כבר צורפה

מכל חטאיה, ואני עודני…

היא מתאמצת לסלק את התמונה הזאת מנגד עיניה, מנסה להפסיק את זרם הזכרונות הבלתי-רצוים האלה – אך לשׁוא. שׁלשלת הזכרונות הולכת ונמתחת, ולפניה מרחפת בלי חשך תמונת אסתר ברמן, אשׁת עמיתם בעיר הפלך נ., אשׁר באה כפעם בפעם בחדשׁי הקיץ אליהם “לשׁאף רוח צח”…

הגבירה הכרכית הזאת לא הצטינה אמנם ביפיה, לא היתה גם צעירה ורעננה יותר מדאי; אולם גהוצה הכרכי, נימוסיותה ופאר לבושׁה מנו את החסרונות האלה. יתרונותיה עשו רושׁם באופן בולט בעת שׁהמשׁילוה אל בעלת-הבית. יחס שתי אלה זו לזו היה בידידות רבה, אולי גם נפרזה; אולם הידידות החיצונית הזאת הגדילה עוד יותר את הנגוד הפנימי שׁל בעלת-הבית אל אורחתה.

גם אז היתה חיה-דינה טופלת כבר אשׁם על נפשׁה על אדות מחשׁבותיה הרעות, ובכל זאת לא יכלה לשׁלוט ברוחה, כי למרות חפצה היו רגשׁות רגז וכעס מתעוררים בקרבה למראה היחס, אשׁר בין שלמה והגבירה ברמן. בעוד שׁהיו דבריו בחברת אשׁתו מעטים וקצרים, והיה כלו שׁקוע במחשׁבותיו, היתה חברת האורחת מעוררת אותו באופן נכר למדי ושיחתו עמה היתה חיה ועליזה… השיחות האלה היו סובבות על ענינים, אשׁר רק הם מצאו בהם ענין מה, גם נזכרו פעם בפעם מאורעות או אנשׁים שׁונים, אשר היו ידועים רק להם, ולחיה-דינה לא היה אף מושג קל מהם; על כן לא יכלה גם להשׁתתף בשיחה, ומבלי משים הרגישׁה את עצמה זרה ומרוחקה בתוך ביתה, בחברת אישׁה…

הרגשׁ הזה תקפה עוד יותר בעת השׁעשועים השׁונים, אשׁר היו נערכים לכבוד האורחת. היא השׁתתפה בהם פעמים אחדות; אך מסעי-הטיול האלה, הכּרות “על פני הדשׁא תחת כפת השׁמים”, ארית הפקועות והאגוזים, השיטה בסירות על פני הנהר וצידת הדגים – כל שׁעשועי הכפר החפשׁים האלה, אשׁר הולידו בקרב האחרים התעוררות רבה, עליצות סוערת והשׁתובבות נפרצה, פעלו עליה פעולה הפכית. היא היתה מרגישׁה פה את עצמה לא רק כמיותרה, אך גם כמפריעה, והמצב הזה היה לה כבד מנשא. היא חדלה מהשׁתתף בהשעשׁועים האלה, אך השׁעשׁועים לא פסקו בשביל זאת… אישׁה והאחרים נסו פעמים אחדות לפצר בה, אך סרובה המריצם לחדל ממנה ומעט מעט הסכינו לחשוב את אי-השׁתתפותה כדבר טבעי ומחויב.

היא נשׁארה שׁוממה בביתה, אך גם פה לא הונח לה, למרות כל השׁתדלותה להסיח את דעתה מהענין הזה, היו כל מחשׁבותיה סובבות רק עליו: היא היתה משׁערת לרגעים מה הם עושים, איה הם נמצאים וכמה הם משׁתעשׁעים…

היא התענתה מאד מהרגשׁות האלה, ובאותה שׁעה עצמה נכלמה והתחרטה בהם, כי חשׁבה אותם למתועבים מאד. מבלי יכלת להסירם מלבה כליל, התאמצה להסתירם, לפחות, מעין זרים. מטעם זה חרה לה היטב גם על גיסתה דבורה, אשׁר נמצאה ללא דרשׁוה ותחל לסכסך את הדברים ברמזיה הארסיים.

– אך עורת את, או שׁוטה שׁאינה מרגישה כלל – היתה לוחשׁת באזניה פעם בפעם – הכל מן הצד רואים ושוחקים בקרבם, רק את, הנוגעת בדבר, אינך מתבוננת מאומה… לוא הייתי אני תחתיך, כי עתה לא היתה כזאת… בביתי, ברשׁותי, לעיני ובפני, לפחות, לא הרשׁיתי כזאת מעולם…

בסתר נפשׁה לא היתה יכולה להכחיש את אמתת הדברים האלה, אך בגלוי היתה מתראה, כאילו היא ממאנה להאמין, כאלו היא כועסת גם על החשׁד הזה מצד אחרים… היא היתה קוצפת גם באמת, כי כונת גיסתה לא נעלמה ממנה. דבורה היתה גיסתה מצד שׁלמה, ובכל אופן לא היתה פה אהבה יתרה; השמחה לאיד והחפץ להרעים היו גלויים ונכרים למדי…

אולם הידיעה הברורה הזאת לא התישׁה את כח הרעל, אשׁר היה מסוך בתוכחות דבורה, והרעל הזה פעל את פעולתו המפסדת בקרב הנפשׁ הדואבה: הפצע לא נגלד, רק העמיק יותר ויותר. היא התענתה הרבה במשׁך הירחים המעטים, אשׁר התארחה הגבירה ברמן בביתה, אך יסורי-נפשׁה גדלו שׁבעתים במשך הירחים הרבים, אשׁר ישׁב שלמה בעיר הפלך נ.. היא באה למדרגה כזו, שׁהיתה חושׁדת אותו גם בשהיה יתרה שׁם, בשׁהיה בלתי-נצרכה כלל לעסק…

– אמנם אשׁה נבערה, חוטאת מאד, כבדת-עון הייתי – נעות שפתי חיה-דינה בדאבון-לב עצום – חטא חטאתי במחשׁבותי הרעות, והמחשׁבות האלה הביאו לידי מעשים, אשׁר אחריתם היתה רעה ומרה מאד… מוסר שׁדי היתה זאת, ענשׁ ראוי לי על פי מעשי!

                                                * * *

מחשׁבותיה כמו קופאות במשׁך רגעים אחדים על הנקודה הזאת. לא זאת הפעם הראשׁונה עולה על לבה הרעיון, כי אם גם קנאתה האוילית וחשדיה הריקים לא היו הסבה היחידה, בכל אופן עזרו הרבה להתהוות השׁנוים הנמרצים בארח-חייהם ומצבם… אם בעיני שׁלמה ישרה מאד ההחלטה, להתישׁב בעיר-הפלך נ., היה הדבר הזה טבעי מאד: נפשׁו קצה מפני החיים הגרועים בבתי-המלון, ישׁיבת-הכפר לא התאימה עוד עם הרגליו הכרכיים, גם דעותיו בחנוך-הבנים הצדיקו את החפץ הזה… לבנם הבכור חיים-אלטר מלאו בימים ההם ארבע עשרה שׁנה, לבתם ביילה – שתים עשרה – וכבר באה העת לשים לב לחנוך שׁלם, ובכפר הן לא היתה כמעט כל אפשׁרות לזאת…

כן הוא, מצד שלמה היה הדבר הזה נכון מאד; אולם היא מצדה איככה הסכימה לזאת? ישׁיבת הכרך בעצם לא היתה רצויה לה כלל, צורך התקונים באופן חנוך בניה לא הרגישׁה, להפך, במדה ידועה, גם יראה מפני התקונים החדשׁים האלה – מה הניעתה אפוא להסכים?… היא מצאה אמנם אמתלאות שׁונות, להצדיק את מעשיה בעיני עצמה, היא התאמצה להאמין, כי הוכחות אישׁה פעלו עליה; אולם בסתר נפשׁה פנימה הכירה היטב את הטעם האמתי, כי להסכים לזה המריצה ביחוד החפץ להיות תמיד על ידו, להרחיק מעליו את הגבירה ברמן, לראות בעיניה תמיד את יחסם זה לזו…

היחס הזה לא היה מסוגל כלל לשמח את לבה: הוא לא שׁונה, מאשׁר היה קודם לכן; אך היא עצמה, כנראה, שׁונתה במדה ידועה, או השׁקפתה על זאת, לפחות, שׁונתה… היא עצמה לא ידעה, היא לא נסתה גם לחקור, מה היתה סבת השׁנוי הזה: האם פעלו עליה שׁנוי-המקום ותנאי החיים החדשׁים, או קרבת האדון ברמן, אשׁר לא מצא, כנראה, כל זרות ביחס שׁלמה אל אשׁתו? איך שיהיה, אך רגשׁות קנאתה הקודמים פסקו, בכל זאת לא פסקה שנאתה המסתרה אל הגבירה ברמן, כי היתה לה לצרה מסוכנה במקום אחר.

היא עצמה איננה יודעת איככה נהיתה כזאת, אך בניה, ביחוד ביילה בתה, נקשׁרו אל הגבירה הכרכית, אשׁר היתה להם לאם: את פיה שׁאלו על כל דבר, אתה נועצו על כל מעשה ובטעמה עשו כל מה שׁהיו צריכים לעשות; במציאות אמם האמיתית כמעט שלא התבוננו, דעתה לא היתה חשׁובה בעיניהם כל עיקר. ואם נסתה פעם להתערב מעצמה בעניניהם, היו מביטים אליה בתמהון קרוב לבוז… בשׁעת רצון מיוחדה היו לפעמים בהמבט הזה גם מעין רחמים ומנוד ראשׁ שׁל חמלה…

לחמלה היתה ראויה באמת. אך לשׁוא התאמצה להסכין עם אופני החיים החדשׁים: נימוסי החברה הכרכית בכלל ומנהג ביתם בפרט היו זרים לרוחה בהחלט, היא נזורה מהם יותר ויותר, ובתוך החיים העליזים, בתוך קהל האורחים השונים, אשר היו ממלאים את ביתם, היתה מרגישׁה את עצמה בודדה, עזובה ושׁוממה… הרגשׁ הזה היה קשה לה שׁבעתים, כי נעדרה גם מנוחת-הנפשׁ, המצויה במקרי-בדידות אחרים; למרות חפצה היה לבה מתחמץ ונפשׁה דואבה על מנהגי-החרות השׁונים בעניני-הדת, אשׁר נקבעו בביתם, גם על הפזרנות הנפרזה, אשׁר בלעה סכומי כסף גדולים בלי כל תועלת…

הפזרנות הזאת גדלה עוד יותר מקץ שׁנים אחדות לשׁבתם בעיר-הפלך, כאשׁר מלאו לביילה בתה שׁש עשרה שׁנה והיא היתה לעלמה. האם אהבה, כמובן, את בתה היחידה בכל חום נפשׁה, אך בשׁום אופן לא יכלה להבין לרוח העלמה הזאת, למאווייה ונימוסיה. על דעת האם היו גם המעון הקודם ומערכת כליו מהודרים ויקרים יותר מדאי, אך הבת לא הסתפקה באלה, כמו שׁלא הסתפקה בחליפות שמלותיה הרבות, אשׁר רק פעם או פעמים היתה לובשׁת אותן, אחר היתה זורה אותן הלאה…

חיה-דינה היתה על פי רוב רואה ומחרשׁת, אך לו ערבה לפעמים את לבה להעיר את אזן שׁלמה או ביילה על זאת, היתה מתמלטת מפי שׁלמה רק קריאת-בוז: “אשׁה כפרית הנך ואינך מבינה כלל את החיים האלה!” מבטי הבת במקרים כאלה היו מביעים עוד הרבה יותר ממה שׁמללו שפתי האיש.

כן הוא, היא לא הבינה באמת את החיים האלה. היא ראתה רבים אחרים נוהגים כן, ובכל זאת נראה לה תמיד, כי המנהג הזה מקולקל מאד. היא התבוננה כי בתה איננה נבדלת מאומה מכלל כל רעותיה, ובכל זאת היתה מוצאת את הנימוסים האלה בלתי-הגונים מאד לנערה תמימה וצנועה. סבוב הצעירים התמידי, הטיולים והבקורים התכופים בתיאטר, כרות-הנשׁף, ערבי-המחול ושׁעשׁועי-המסכות, גם לבושׁ-המשׁתה ומחשוף-הגו הזה – כל אלה נראו לה כמנהגי-פריצות מחפירים, והיא השׁתוממה, כי אין העלמות האלה מרגישׁות שׁום בושה טבעית בזאת…

היא השׁתוממה גם לזאת, כי בעת שׁהורעו עסקיהם, לא די שלא המעיטו את הוצאתם, אך להפך, עוד הרבו לפזר אלפים על צרכים ריקים ופחותים, על דברים מיותרים לגמרי. תשׁובת שׁלמה, כי הדבר הזה הוא הכרחי, כי אי אפשׁר “לגלות את הקלפים”, ולהפך, נחוץ ל“סמות את העינים” ולחזק את ה“בטחון” – התשׁובה הזאת לא היתה מספקת לה כלל ובפשׁטותה לא הבינה, מה תועלת ישׁ בהערמה זאת: אם עסקיהם הטובים נראו בלתי-מספיקים לצרכיהם המרובים, מה יש לקוות עוד מהעסקים שהורעו?!

עיניה נטויות מבלי משים אל החולה והיא מסתכלת ברזון הגו הזה, בקמטי המצח וקוצות שער-השבה.

– סלח נא, אלי, סלח נא לו – נעות שפתיה באנחה חרישׁית אם גם העוה, כבר נענשׁ דיו על עותתו…

העונשׁ היה מר וקשׁה מאד. עוד בהיות הרוחה למראית עין, כבר היה המחסור מורגשׁ בסתר פעם בפעם בכל מרירותו. בשׁעה שעוד מאות רובלים היו נפזרים להבל, באותה שׁעה כבר היו חסרים כפעם בפעם זוזים אחדים לצרכים הכרחיים. הנושׁים הגדולים לא זעזעו אותם עוד, אך להם היו נושׁים רבים זעירים, אשׁר הציקו להם בתביעותיהם יום יום, ושׁלמה, למרות גאונו הרגיל היה אנוס להתרפס ולדבר תחנונים אל האנשׁים הנקלים האלה, אשׁר בתנאים אחרים לא היה נותנם גם לבוא אל חדרו.

היא מזדעזעת כלה ורטט עז חולף בכל אבריה. פרק הזמן הזה לא היה עוד הכי-רע, אחריו באו ימי הירידה… לא, לא ירידה היתה זאת רק נפילה, נפילה חטופה ונמרצה, בלי מעצור ובלי מעמד: עסקיהם לוקחו מהם, מערכת-ביתם נמכרה בפומבי, גם יתר הפליטה, אשר עלתה בידם להציל בסתר מיד הנושׁים, גם כלי-היקר בכסף, זהב ואבנים יקרות, אשֹר הצפינו – כל אלה העביטו אחד אחד…

לה צר מאד על כל אלה, אך במה נחשׁבה ענות-הנפשׁ הזאת לעמת היסורים האחרים, אשׁר גרם לה המצב הזה: ראשונה עזבם בנם-יחידם חיים-אלטר, אחר היתה גם בתם היחידה ביילה אנוסה לעזוב את ביתם ולנוע לעיר אחרת, למען בקשׁ לה מחיה בעמלה. –

ישׁ אשׁר האדם הוא חלש מזבוב, וישׁ אשׁר הוא מוצק מברזל" – עולה על לבה המאמר הידוע בכל פעם, מדי חשׁבה במקרי השׁנים האחרונות. הנה הוא, הגבר הבריא והחזק, לא יכל נשוא את כל התלאה הזאת וידוכא תחתיה, והיא, אשה רפת-כח, עודנה חיה ובריאה.

מדוע לא היה להפך?

עיניה נטויות אל פני החולה הדלים והצומקים ובמוחה סובבת בלי-חשך השׁאלה האחת:

מדוע? מדוע?

ר' גדליה זילברמן מתהלך בחדרו, וברשמי-פניו מסתמנים דאגה, רגז וקצר-רוח של צפיה. “שבועים כבר עברו מן המועד הקבוע – יוצאת נהמת-תלונה מבין שפתיו – הגם היום לא אקבל מכתב?!…”

ר' גדליה הוא זקן כבן ששים שׁנה, אך קומתו הגבוהה עודנה זקופה ופניו בריאים ורעננים לא לפי שנותיו. בני עירו אומרים עליו, כי חייו עברו באושר ועתה הוא מבלה שבתו בטובה, והדברים האלה אינם רחוקים מהאמת. כל ימיו היה ר' גדליה סוחר מצליח ויתגורר בעיר מ. ולעת זקנה העביר את בית-מסחרו לבני בניו, כי צרכיו לא היו מרבים עוד ופרנסתו נמצאה לו ברוח מתבואת-הונו. חייו עברו במנוחת-נפש שלמה, יום אחד לא שנה ממשנהו; רק היום השלישׁי פעם בשׁני שבועות היה מצטין מהאחרים, כי אז לפנות ערב, למועד משתה התה, היה ר' גדליה מקבל מכתב כתוב על ידי בניו ואנשי-ביתם… אלה ידעו את טבע אביהם, כי אוהב הוא סדר נכון וקביעות בכל דבר, ובהיותם מכבדים אותו מאד ושוקדים למלא את רצונו בדיוק, לא הרשו מעולם לעצמם, להפריע את הסדר הקבוע ולאחר את המועד. –

כה עברו ימים ושנים, ומה זה היה להם הפעם, כי שנו פתאם ממנהגם?

על זאת נסער לב ר' גדליה מאד, ובנפשו מתחוללים רגשות דאגה ורגז, פחד ותלונה.

קול הדלת בהפתחה ובהסגרה נשמע מהדר החיצון. “נושא-האגרות הוא זה!” חולף הרעיון כברק במוח ר' גדליה, ובאותו רגע נפתחה הדלת, המשרתת נראתה על הסף והושיטה לו גליונות-עתון אחדים ומכתב…

המעטפה נכרת בצורתה, גם כתבת הפירמה וכתב-היד נודעים. רגע דופק הלב דפיקות חזקות קצת מהרגיל, היד רועדת מעט, הפנים נוהרים משמחה והעינים מבריקות; אך בהרגע השני מתקמט המצח, מתכנסות גבות-העינים וכל רשמי-הפנים נעשים רצינים, כמעט גם קשׁים.

“לא אנקם הפעם – נוהמות שפתיו בלחש – יוסרו וידעו מועדם להבא!”

בטרם פתחו את המכתב הוא מתבונן מכל עבריו. הוא רואה שתי מרקאות במקום האחת הרגילה, ובפלס ידו הוא נוכח, כי אמנם כבד הפעם משקל המכתב.

“הם מרבים להתנצל, – חולפת בת-צחוק של רצון על שפתיו – אך טרחת-שוא הוא: כל התנצלות לא תועיל להם!”…

ובהרעיון הזה, הוא מרגיש מין ענג, מין ספוק-נפש מיוחד. רגע אחד מתעוררת אמנם דאגה בלבו, אולי קרה שם אסון, והחששׁ הזה מעוררהו לפתוח מהרה את המכתב; אולם אחרי רגע קטן הוא לועג בעצמו לחששיו השׁטותיים, ומבלי שים לב לזאת, שׁבסתר-נפשׁו פנימה בוערת כאש התשוקה לדעת את הכתוב במכתב, הוא עושה הכנותיו הרגילות במתינות שלמה ובלי כל חפזון. הוא יושב לו על כסאו הרך, נשען בגבו על כר הכסא מאחריו, מוציא את משקפיו מנרתיקם, מוחה את זכוכיותיהם ומרכיבם על חטמו, ורק אז הוא קורע את קצה המעטפה, מוציא את המכתב בעצמו, פורשהו על השלחן ומחל לקרא בו…

זה כחצי שעה הוא קורא את המכתב, שונה ומשׁלשׁ, והדברים סתומים ובלתי-מובנים לו כל עיקר… בכלל רבות מאד הזריות והפליאות: מכלותיו ונכדיו אין איש כותב לו דבר, גם בנו השני כותב רק שׁורות אחדות; כל המכתב ערוך ביד בנו הבכור, אך גם זה איננו כותב כמנהגו בשפה ברורה, שפת-סוחרים קצרה ומדויקה…

שני גליונות-ניר גדולים לפניו, כתובים מכל עבריהם; אך הוא איננו מבין דבר מכל המון המליצות האלה, מכל ההתפלספות הארכה הזאת על ה“חיים” וה“דת”, על ה“הכרה” ו“אמונת-הלב”, על ההרגל לתנאי-חיים ידועים ועל הצרך להתרגל לתנאי -כהחיים אחרים, שונים ובלתי-רגילים… מה זה עלה פתאם על לב בנו להקביל את אפני-החיים בעיר מ. אל אפני-החיים באחת מ“ערי התחום”?… מה פשר הדברים: “קרבנות בלתי-אפשריים”, “עתידות הבנים”, “הכרח לעשות מעשה נגד ההכרה-הפנימית” ועוד דברי-פלא רבים כאלה?… למה זה התעורר בנו פתאם לדבר על יהדותו ועל דבקותו בה, מבלי שים לב לכל דבר, ומה הוא החטא המדומה, אשר הוא מבקש עליו סליחה ומעורר “רחמי אב משכיל, היודע להבחין בין אשמת זדון משרירות-לב ובין חטאת-אונס מהכרח מר” – מה פשר כל החזון הסתום והפלאי הזה?… מי יבאר לו את כונת כל הדברים האלה?…

חצות-הלילה קרובה ור' גדליה עודנו מתהלך בחדרו, שׁקוע במחשבותיו. "סדרי-בראשית נשׁתנו עלי – מתלונן הוא כפעם בפעם במחשבתו – שבועים ימים עוברים מן המועד ומכתב אין; סוף סוף יבוא המכתב והנה הוא סתום ומלא פליאות! אכן סדרי-בראשית נשתנו עלי!…

ובאמת, האין זה שנוי בסדרי-בראשית? מי ראה כזאת, כי למועד חצות-הלילה עוד יהיה ר' גדליה ער ומתהלך בחדרו?!…

לו היה סדר-יום קבוע, כל דבר ומעשה היה נעשה יום יום בשׁעה מזומנה; רק היום שנה הכל. הוא לא קרא את עתונו לפנות ערב, לא יצא אחרי משתה התה אל המעקה, אשר לפני ביתו, וסיגרתו בפיו, למען שוהה מעט את העוברים עליו ממכריו, לא הלך לבית-המדרש לתפלת מנחה וערבית, לא אכל בערב את סעודתו הרגילה ולא עלה בשעה העשירית על משכבו… מאז קרא את המכתב, רק רעיון אחד ממלא את כל נפשו, רק שאלה אחת מעסקת את כל מוחו. בינתים באה “זקנתו” החדרה, והוא לא קרא באזניה את המכתב מתרגם יהודית כמנהגו. היא חכתה זמן מה דומם, אחרי כן פנתה אליו בשאלתה, והוא לא עשה חפצה. היא נבהלה מפני הסמנים הלא-טובים האלה, ובלב חרד הפצירה בו להגיד לה, לפחות, מה שלום הבנים ומה נשמע אתם; אך הוא ענה בקצר-רוח ורגז גלויים: “שלום, שלום להם, כל חדשׁ אין”. היא הביטה אליו ברגזה ודאגה, במבטה נשקפו צרת-נפש ותוכחה שׁתקנית ובאנחתה העמוקה, אשר התמלטה מלבה בצאתה את החדר, נשמעה קבלת-יסורים בהכנעה; אך הוא לא שם לבו לכל אלה…

הוא לא שם לבו לזאת, כי כבר עבר זמן תפלת מנחה וערבית, לא התבונן, כי המשרתת הביאה מנורה דולקת ותשם את לחם-הערב על השלחן, אף לא הרגיש בזאת, כי המשׁרתת נשׁארה זמן מה על עמדה בפתח, כמחכה לפקודתו, ואחרי כן יצאה במשכה כתפה ובהניעה ראשה –

הוא מתהלך פעם בחפזה ופעם לאטו. לפעמים הוא עומד רגע, שם את כף ידו על מצחו ועוצם את עיניו; אך אחרי רגע כבר שב הוא להליכתו, וככה הוא מתהלך וחושב, מתהלך וחוקר בדברי החידה הסתומה הזאת!…

רגליו נלאות מרוב הליכה, מוחו נלאה מרוב עיון וחקירה.

מאפס כח הוא נופל על כסאו הרך, עוצם את עיניו ולוחץ בשתי ידיו את רקותיו, כאלו הוא אומר לעצור בחזקה בעד הרעיון מפעל; אך המוח איננו נשמע לפקודה והמחשבות מוסיפות להגרר זו אחרי זו מאליהן –

הוא רואה ונוכח, כי מרוב חקירתו מוחו מתבלבל ורעיונותיו מסתבכים, על כן הוא מחליט להסיח מעט את דעתו מהענין המטרידו, ולמען הטות את מחשבותיו לעבר אחר, הוא שולח את ידו ולוקח את גליונות העתון, אשר נתקבלו יחד עם המכתב.

בעתון היה קורא רק את הפרק הפוליטי: יתר הפרקים, ביחוד פרק החדשות, היו נקלים ובלתי-חשובים בעיניו; תחת זאת היה קורא את החדשות הפוליטיות בשימת-לב ורצינות מיוחדות; כל פרט בהן היה מענינהו ואל כל שמועה היה חודר ומתבונן… “פה צפונה חכמה רבה ועמוקה בכל מלה, בכל הגה קל – כן היתה דעתו – והקוראים דברים כאלה קריאה שטחית אינם יודעים ואינם מבינים כל דבר”… הוא מנסה גם עתה לקרוא בעיון; אך הדבר הזה אי אפשר לו הפעם: רק עיניו עוברות משורה לשורה ומוחו איננו קולט כל רעיון, איננו תופס משמעות כל משפט… באופן מכונתי הוא עובר משורה לשורה, מעמוד לעמוד, מפרק לפרק, ופתאם מופיע לפניו שם מ. בראש אחד המאמרים. הוא מחל לקרוא בלי-בחינה, בלי התענינות; אך עוד מהשורות הראשונות הוא נמשך אחרי הדברים הנקראים, ובמדה שׁהוא מוסיף לקרוא, בה במדה תגדל התענינותו –

הוא קורא על דבר גזרת-יציאה, אשר נגזרה על היהודים, היושבים בעיר מ. שלא כדין, והחדשה הזאת פוקחת פתאם את עיניו והוא מחל להבין את מכתב בנו… רגע הוא מרגיש מעין רוחה, כמו הוסרה מעל נפשו מעמסה כבדה; אך באותו רגע כבר תוקפים אותו רגשות צער ודאגה לזכר הצרה הגדולה, אשר באה על בניו… הוא איננו מסים עוד את המאמר שהתחיל, כי הרעיון: עד כמה הרעה הזאת נוגעת לבניו – הרעיון הזה משעבד לעצמוֹ את כל מוחו של ר' גדליה, והוא לוקח עוד הפעם את המכתב ושב לקרא בו…

עתה הוא מבין את המכתב בכללו, מבין על מה מתאונן בנו, מבין מה היא הצרה הפתאומית והבלתי-צפויה, אשר עליה מסבים רוב הדברים; אך בכל זאת עוד רבים המקומות הסתומים והבלתי-מובנים, עוד רבים הדברים, הנראים לו כזרים ומתמיהים עד מאד!

הוא קורא עוד הפעם את המכתב, שונה ומשלשׁ; אך הדברים הסתומים אינם מתבארים בשום אופן והוא מרגיש, כי פה צפון דבר-מה, חשוב ורב-ערך מאד, אשר איננו יודעהו עוד…

הוא יושב זמן מה כנדהם ועיניו נטויות נכחן אל נקודה אחת, פתאם חולפהו רעיון כברק, הוא קופץ ממקומו ופניו מלבינים מאד.

“לא, לא!… הדבר הזה אי-אפשר הוא!”

ובכל זאת הוא רועד כלו ומביט על סביבותיו בבהלה… הוא שולח ידו לאחוז במכתב, הפרוש על השׁלחן; אך ידיו רועדות כל כך, שהמכתב נשמט מהן פעמים אחדות ואיננו מתהפך כחפצו… סוף סוף עולה הדבר הזה בידו, והוא מחל לקרא את המכתב עוד הפעם מראש; אך בעמדו בחצי העמוד השני המכתב נשמט מידו, קריאתו נפסקה וגופו נוטה באפס-כח אחורנית על גב הכסא –

הוא איננו חושב, איננו מרגיש גם כאב; רק כעין מועקה נוראה מכבידה על כל נפשו והוא קופא על מושבו בלי תנועה!

הוא איננו יודע בעצמו, כמה זמן נמשך מצב הקפאון הזה; אך פתאם הוא ננער כמו מדחיפה חזקה, והוא מזדעזע כלו, מרים את ראשו ומביט על סביביו בתמהון. במשך רגעים אחדים איננו יכול לברר לעצמו מה אתו, אך מעט מעט מתעורר זכרונו והכרתו תשוב אליו. עוד רגע קטן מסופק הוא ושואל את נפשו: אולי חלום הוא? – אולם סקירה אחת לעבר המכתב, הפרוש על השלחן, דיה להסיר גם את הספק הקל הזה…

הוא קופץ ממקומו: סערת-הרוח, ההולכת וגוברת בקרבו, איננה מניחה לו לשבת תחתיו במנוחה… קצף נורא מתקלח יותר ויותר בנפשו, רגשות חמה עזים מרתיחים את דמו, שניו מתעצמות לחריקה ואגרפיו מתלכדים מאליהם –

“איך מלאם לבם לעשות כזאת?!”

הוא היה יודע, כי בניו אינם נזהרים הרבה במצות-הדת, גם הוא בשעתו היה מרשה לעצמו מעשה-חרות ידועים: במ. אי-אפשׁר להתנהג כמו שמתנהגים באחת ערי-התחום – אולם צעד כזה!…

ובבהירות מכאיבה נגלה לפניו כל עמק התהום הנורא, אשר טבעו בו כל היקר לו, כל נחמת חייו וכל פרי עמלו ושקידתו: למה עמל?… על מה שקד כל שנות חייו?…

ושאלת-היאוש המרה הזאת מעוררת בקרב נפשׁו שׁאלה אחרת, מרה ומדאיבה עוד הרבה יותר: האין הוא עצמו אשם בכל זאת, אשר נהיתה עתה?!… הוא היה מתגאה תמיד בפעולת עצמו במין מנוד-ראש של חמלה על רבים מבני-עירו, אשׁר לא השכילו כמוהו לכונן את מצב בניהם – האין אחרית-הדבר מוכיחה את ההפך?!… האין הוא ראוי למנוד-ראש מצד אותם האנשים, אשׁר היה נד להם לפנים ומקנא בהם עתה?!…

רגשות החמה והתמרמרות הולכים ורפים בקרבו; אותו תוקפות איזו התיאשות ואפיסת-אינרגיה מחלטות, בו מתעוררת כעין חמלה על אפסות עצמו, ובנפשו המדכאה אין גם די רצון לחשוב מחשׁבות, לחקור את מצבו בדעה צלולה –

הוא איננו מתהלך עוד, גם מוחו כמעט שאיננו עובד את עבודתו; הוא מוטל בלי-כח על כסאו ובלי הכרה עוברים בדמיונו ציור אחרי ציור, מחזה אחרי מחזה…

בדמיונו הוא רואה את עצמו בחדר-משכבו על עשר-דוי. הבקר כבר האיר, אךְ בחדר שורר עוד חצי-אפל, כי מסכות-החלון מורדות. אנשים שונים מתהלכים אנה ואנה, אך הדממה איננה נפרעה, כי הנמצאים צועדים לאט, בזהירות על בהנות רגליהם. הדברים נאמרים בלחש, אך הוא שומע ומבין, כי חושיו רפים אמנם, אבל צלולים עוד למדי.

“מחלתו אנושה – מגיע לאזניו קול מתלחשים – הגסיסה קרובה”.

“ואים בניו? האמנם אינם יודעים דבר?!”

משיכת-כתפים של תמהון מדברת כמו בברור: האמנם אינכם יודעים?…

“הוא מתנועע, רוזם… הוא מבקש בודאי לקרא ודוי”.

“ודוי… אמנם כן, לודוי הוא זקוק מאד!”

וכל העינים, הנטויות אליו, מפיקות חמלה ומנוד-ראש. “יסר יסרהו יה – קורא הוא ברור במבטי העינים האלה – היש עוד גוע אמלל כמוהו?!…”

היש עוד?… היש?…

והמחזה הולך ונמשך, דמיונו מוסיף לציר –

חרשי-האדמה מכסים את עיניו, גושי העפר נופלים וממלאים את חלל הקבר החדש: תור ה“קדיש” הראשון מגיע…

מי יקרא את ה“קדיש”?… הכל מחרישים, מניעים ראש ונאנחים בלי-רצון…

אחד השמשׁים אשׁר לא פג עוד שׁכרונו, קורא קול צרוד ולשׁון מגמגמת את ה“קדיש” הראשׁון, וכל השׁומעים נדים לגורל האב האמלל, אשר באתהו כזאת.

היש עוד רעה גדולה מזו?… היש?…

הלילה חולף ואתו יחד נודדים גם מחזות הדמיון הנסער: אולם רשמי הלילה הזה אינם נמחים… לשוא מתאמץ ר' גדליה להסתיר שברו מעין זרים ולהתראות כשלו ומאשׁר: הכל רואים, כי קומתו הזקופה נעשתה כפופה, פניו הרעננים והבריאים צמקו וקדרו –

והשמועה הולכת ומתפשטת בעיר…

בנסיון אחד / ישעיהו ברשדסקי

היש עוד קצר-אפים ומהיר-חמה מעלם בן עשרים שנה בעצם תקופת “אהבתו הראשונה”?… לא לפלא הוא איפוא, כי גם אני במצב כזה הייתי נוח לכעוס מאד, וכל טענה כנגדי היתה מרתיחה את דמי. איש-סודי בפעם ההיא היה יוסף קלמנסון, כביר ממני לימים כשבע שנים, ומשפטיו הקרים והמתונים, אשר היו הנגוד המחלט להתפעלותי והתלהבותי באותה שעה, הרגיזוני כל כך, שלא יכולתי עוד למשול ברוחי ואקרא בחמי:

– אבל אתה לא אהבת מעולם!.. לו נסית בזאת כמוני, כי עתה אחרת דברת!

אנכי לא הייתי מסופק אף רגע, כי הוכחה נמרצה כזאת דיה לבטל את כל טענות מתנגדי; אולם גם בפרט הזה טעיתי, כאשר טעיתי אז בפרטים רבים אחרים, חשובים מזה. קלמנסון לא התפעל כלל מטענתי, רק בת-צחוק של קלסה מרה נגלתה על שפתיו. רגע קטן הביט אלי בעינים בוחנות, אחר ענה בנחת:

– אבל מי הגיד לך, כי לא אהבתי מעולם ולא נסיתי במסה כמוך?… דע נא איפוא, כי אמנם אהבתי ונסיתי במסה, ובכל זאת לא אחרת אדבר!…

עתה הגיעה שעתי להשתומם. מבלי שים לב לזאת, ש“אהבתי” שעבדה לה את כל חושי ורגשותי ואני הייתי אז במצב כזה, אשר האנכיות מתגברת באדם ונוטלת ממנו את היכלת לחוש ולהבין נפש זולתו – מבלי שים לב לכל זה, לא יכלתי להמנע מהשתוממות רבה, בשמעי את ההודאה הזרה והבלתי-צפויה הזאת.

קלמנסון והאהבה! קלמנסון היה אוהב!

אינני מספק כלל, כי כל אחד ממיודעינו השתומם לא פחות ממני לו שמע את אשר שמעתי אנכי. כלנו ידענו, כי קלמנסון הוא בכלל בעל טבע קר ומתון, ואל ה“מין היפה” בפרט הוא מתיחס בקרת-רוח מחלטה, הגם הוא היה מסוגל לאהב?!

והוא ישב בינתים דומם. המרירות הקודמת לא נכרה עוד בבת-צחקו, אשר היתה עתה סרקסתּית כלה. הוא הביט בי, וכנראה, התענג מאד על תמהוני ומבוכתי.

– כאשר אראה, הנך מטיל ספק באמתת דברי – החל לדבר אחרי הפסקה ממושכה – אינך מאמין, כי הייתי מסוגל לאהוב; ובכל זאת אמת הדבר ונכון כנכון היום!

בת-הצחוק חלפה לגמרי מעל שפתיו, רק בעיניו נשקפה כעין אירוניה ובקולו נשמעו לי צלצולים מיוחדים, אשר מהותם לא היתה ברורה לי באותה שעה…

“אמנם אהבתי, – החל לספר – אהבתי רק פעם אחת, זאת היתה הפעם הראשונה וגם האחרונה בחיי, כי היא היתה לי ל”לקח" טוב מאין כמוהו: התורה, אשר ימצאו אחרים בעשרה “נסיונות”, מצאתי אנכי ב“נסיון” האחד והמיוחד הזה!…

“הדבר היה לפני שש-שבע שנים. היא היתה בת להורים נכבדים, אשר היו לפנים גם עשירים, אך לעת התודעותנו חיו כבר בעוני. אנכי אהבתיה, אך גם בעצם תקופת אהבתי לא חשבתיה ל”בת-שמים" ולא ראיתי בדמות פניה את “סמל היופי”. גם לא היתה כלילת-יופי באמת, עיניה לא היו “שמי-ספיר בליל-אביב צח”, גם לא “חשרת ליל-בציר קודר”, לא “תהום רבה” נשקפת בהן, אף לא “רחבי חלד”; שערותיה לא היו “תלתלי זהב”, גם לא שחורות כ“כנף-עורב” – עיניה היו חומות-כהות, שערה – ׁשטן-כהה, וכל אלה כיתר פרטי חיצוניותה היו יכולים להחשב באמת כבינונים וממוצעים…"

“בינוניות וממוצעות היו גם תכונות-נפשה וידיעותיה, גם אהבתי אליה היתה בינונית וממוצעת. קרבתה לא הטילה “סערה” בנפשי וסרידתה לא שללה שנה מעיני בלילה ותאות-האכל ביום. אנכי אהבתי להיות בקרבתה, התענגתי בשיחתה וחברתה; אולם מעולם לא קנאתי ב”ענק צוארה“, כי דבק הוא בה תמיד, אף לא נכספתי להיות “מטפחת-אפה” או “נעל רגלה”, בשביל שאתה הן כל הימים…”

“וכמו שהיתה אהבתי בינונית, כן היו גם מסבותיה והשתלשלותה בינוניות ומצויות. אנכי לא ראיתי תמונתה בחלום, לא חשתי אליה “געגועים שאין להעלימם,” ובראותי אותה בפעם הראשונה לא היתה בעיני כ”נודעה" מאז… בפגישותנו הראשונות כמעט שלא הייתי מתענין בה כלל; רק מעט מעט נודענו, התקרבנו, היינו לידידים טובים ואחר – עוד מעט יותר… אז החלה ה“אהבה”, ובאהבה הזאת לא היו כל סכסוכים: אני אהבתי אותה, היא אהבה אותי, אבותיה גם הם שמחו על זאת, כי באין ידם משגת לתת לבתם נדה “הגון”, הלא הייתי אני בהכרח חתן “הגון” מאד…"

“באהבתנו, אמרתי, לא היו כל סכסוכים; אך מעצורים אחדים היו בה בכל זאת. המעצור העיקרי היה, כי מצבי החמרי לא היה מכונן עוד, כראוי לראש בית-אב, וזאת היתה הסבה, כי כל מעשה רשמי לא נעשה ואנכי לא דברתי גם עם אבותיה מפורש… יחס אלה אלי העיד אמנם, כי מבינים הם את כל, מבינים גם את הסבות המונעות; אך הם החרישו וגם אני החרשתי”.

“השתיקה הזאת, כמובן, היתה רק בני ובין אבותיה; אולם ביננו לעצמנו נדברנו הרבה בעתידותינו. אנחנו לא שגינו אמנם בחלומות ולא בנינו “מגדלים פורחים באויר”, להפך, מסקנות שיחותינו מהמין הזה היו מעציבות בכל פעם, כי אחרי כל מועצותינו היינו מוכרחים להודות באי-אפשרות הדבר לעת עתה; בכל זאת הייתי מתבונן בה תשוקה מיוחדת לדבר בעתידנו, אם גם רחוק הוא, ובכל פעם אחרי שיחה כזאת היו מתרבים געגועיה עלי, אהבתה – מתעוררת, וסמני-אהבתה – נכפלים…”

קלמנסון הפסיק ספורו ואני הבטתי אליו ואשתומם לראות, כי רטבו עיניו ותזהרנה במין נוגה מוזר ובלתי-רגיל. הוא הביט נכחו ובפניו הסתמנו מעין עצב, כליון-נפש וגעגועים… נכר היה בו, כי איזו זכרונות מרים ונעימים כאחת התעוררו בקרב נפשו, ובדמיונו שבו לתחיה מחזות נשכחים למחצה מתקופת-אשר רחוקה…

– האמנם עוד יקרים לו הזכרונות האלה כל כך? – שאלתי את נפשי – האמנם חם כל כך הלב, הדופק בקרב האיש הזה, הרצון והקשה למראית עין?!… אמנם, חידה סתומה היא נפש האדם, חידה בלי פתרון!…

ועל רשמי-פני קלמנסון חלף פתאם כעין רטט קל: נראה היה, כאלו נגעו זכרונותיו בדבר-מה, מר מאד… הוא הזדעזע, ובאותו רגע שב לספורו הנפסק.

“בימים ההם – הוסיף לספר – נזדמן לי המקרה לנסוע אל אחת הערים הרחוקות. בנסעי אמרתי לשהות בדרך רק כשבועים, על כן גם לא התניתי עמה להחליף מכתבים; אולם סבות שונות, בלתי-צפויות מראש, דחו את שובי מיום ליום, משבוע לשבוע במשך חדשים אחדים. סוף סוף שבתי, ואתה שער נא את תמהוני, מבוכתי וכעסי, כאשר נודע לי פתאם בשובי, כי היא נארשה בינתים לאלמן עשיר וצעיר בלי בנים!…”

“כאבי היה גדול, לבי דאב מאד; אולם כשם שהיתה “אהבתי” מתונה ושוקטה, כן היה גם “יאושי” בלי “סופה וסערה”… הרעיון “לאבד את עצמי לדעת”, להטבע או להחנק, להתנפל מתוך יאוש אל “זרם החיים הסוערים” או, להפך “להנזר כלה מעל החברה המשחתה” – רעיון כזה אף לא עלה על דעתי…”

“מי יודע, אולי יפלא הדבר בעיניך; אך אנכי נסיתי להתנחם בהרעיון, כי היא עשתה מה שעשתה מ”הכרח“, בהיותה “אנוסה” למלא מצות הוריה… אנכי האמנתי בזאת, ובדמיוני כבר נצטירו יאושה המר, ענות נפשה ומלחמתה-הפנימית; אולם גם נחמתי זאת לקחה ממני: אנכי נוכחתי מהרה, כי היא שמחה מאד באשרה הבלתי-צפוי, והעדיים היקרים בהוה יחד עם התקוה לחיי-עושר ורוחה בעתיד – שני אלה ממלאים את כל נפשה ואינם משאירים בה מקום לכל רגש אחר…”

“ההוכחה הזאת גרמה לי באמת צער רב, כי בה היתה גם פגיעה באהבת-עצמי, ופגיעה מעין זו בלתי-נעימה מאד; אולם גם פצעי זה נגלד ברבות הימים, אנכי שכחתי את כל המאורע הזה, רק לא את ה”תורה“, היוצאת ממנו!…”

“התורה הזאת, חה, חה, חה, היתה מועילה לי מאד: ע”י “נסיון” אחד נצלתי מעשרה “נסיונות” אחרים!…"

קלמנסון הוסיף לשחוק עוד אחרי חתימת ספורו; אולם לי נראה שחקו זה מעושה ומזויף מאד, ועוד היום, בזכרי את שיחתנו ההיא, עולה מבלי משים על לבי השאלה:

– הנה אנכי נסיתי אחרי הדברים האלה בעשרה “נסיונות” חדשים, ובכל נסיון ונסיון היתה היא בעיני ”בת-שמים" ואני – “מאשר במאשרים” ו“אמלל באמללים”; באותה שעה הסתפק הוא רק ב“נסיון” אחד ויחידי, אשר גם בו לא היו כל הזועות האלה – ובכל זאת עוד שאלה היא: מי משנינו נפגע יותר?…

אכן, חידה סתומה היא נפש האדם, חידה בלי פתרון!

הן כבר חבקו ותשקנה אשׁה לרעותה פעם אחת בבית פנימה, פעם שניה – אחורי הדלת על יד המדרגות מלמעלה; אולם נראה הדבר, כי הפרידה עוד היתה קשה להן. ולמען דחותה עוד מעט, ירדו שׁתיהן יחדו במעלות. פה בפתח המסדרון התחתון חבקו ותשקנה זו לזו בפעם האחרונה.

– זכרי נא, נתּשינקה, להבא פקדיני לעתים יותר קרובות!

– ברב עונג, סוניטשקה… היי שׁלום!

סוניה נשארה עוד רגע על עמדה ותבט אחרי ההולכת, אשׁר צעדיה הקלים נראו כעין טיסה עליזה, הליכה המיוחדה רק לשנות-הנוער משוללות-הדאגה…

– העניה! – חשבה סוניה בלבה – היא מתאמצת להתראות כילדה, מעמידה פנים, כאלו לבה טוב עליה וכל דאגה זרה לה… תונה את מי שתונה, אך אותי לא תוליך שׁולל!

היא עזבה את מקומה ותחל לעלות במעלות בצעדים אטיים, שקועה כלה במחשבותיה…

– היא מתברכת בלבה, – הוסיפה לחשב על דבר אורחתה – כי עלתה בידה להשלות אותי; אך אני יודעת היטב את הסבה האמתית, מדוע לא נראתה בביתי יותר מחדש ימים… לה לא היתה עוד מגבעת-בציר, רק אתמול עלתה בידה לקנות… אכן, ראויה היא האמללה למנוד-ראש: כל חפץ נמצא לה בקושׁי גדול!

בלב סוניה התעוררו רגשות חמלה רבים לגורל רעותה, אך יחד עם אלה השתפכו אל נפשׁה רגשׁות שׁל שובע-רצון, שמחה והרחבת-דעת בנוגע למצב עצמה. גם ברגשׁות החמלה עצמם התערב מין נועם מיוחד, נועם ההכרה, שׁהוכיחה לה את גדל-נפשׁה ונדיבתה…

בינתיים עברה את המעלות, נכנסה אל מעונה. וכמו שׁראוי לבעלת-בית אוהבת סדרים, נגשה אל השׁלחן ותחל לפנות מעליו את ספלי-הזכוכית, אשׁר הוגשׁו בהם לפני האורחה מיני מגדנות שׁונים. כאשר השיבה את הכלים האלה למקומם, אספה את זני-האגוזים וקליפות התפוחים, אשׁר היו על המפה; אחר הציבה את הכסאות מסביב להשׁלחן בסדר מדויק, ואגב אורחא תקנה עניבת אחת האלונטיות המרוקמות, אשׁר על שׁתי קרנות ארון-המזון, גם הפיחה קצת אבק מעל כר הספה הרכה.

אולם כל המלאכה הזאת לא היתה מרובה ופנאי היה עוד לא מעט; לא היתה לה איפוא כל סבה להחפז ותהי עסוקה יותר במחשׁבותיה, מאשׁר במלאכתה… לרגעים עמדה תחתיה ועיניה עברו במנוחה מחפץ לחפץ בחדר הזה ובחדר הסמוך. שׁתי המטות המגוהצות יחד עם מכסי המשׁי והכרים הארוגים אשׁר עליהן, ארון המזון יחד עם כלי-החמדה של זכוכית ומתכת לבנה אשר על דפו הגלוי, המלתחה המהוקצעה, המנורה התלויה והתמונות האוליאוגרפיות במסגרותיהן המוזהבות – כל מערכת המעון הזאת, אשׁר נכרה בסקירה הראשׁונה, כי לזוג צעיר בשׁנה הראשׁונה לנשואיו היא, הרחיבה את דעתה של בעלת-הבית החדשׁה.

– הכל ערוך כהוגן, כפי שׁראוי להיות אצל אנשׁים הגונים – באה לכלל החלטה, ומתוך כך זכרה עוד הפעם את אורחתה.

– כמה שׁלא התאמצה להסתיר את רגשׁותיה האמתים, אך הדבר היה נכר למדי, כי מערכת מעוני ומצבי הדאיבו את נפשׁה ויעוררו בקרבה קנאה עזה!…

– אמנם, – הוסיפה לחשׁוב – בזאת אין גם פלא. נתשׁה הלא כבירה ימים ממני לשׁלשׁ שׁנים, לפחות, ואני הקדמתי בכל זאת להנשא ממנה… לה מלאו כבר עשרים ושׁשׁ שנה והיא – אמללה! – איננה יכלה גם לקות להנשא בקרוב…

בלב סוניה התעוררו עוד הפעם רגשׁות החמלה לגורל רעותה השׁוממה, ויחד עם אלה הזדעזעו בסתר נפשׁה מעין רגשׁות חרטה על איזה עול אשׁר עשתה… היא ידעה היטב, כמה מדאיבים דבריה את נפשׁ רעותה, בכל זאת מצאה עונג מיוחד בענות הנפשׁ הזאת ובכנות זדון להרעימה הרבתה לדבר על מערכת מעונה, על הכלים החדשים, אשׁר נוספו בעת האחרונה, ועל חיי נשואיה, אשׁר תארה בצבעים ורדיים…

בנקודה הזאת נפסק מהלךְ מחשבותיה הקודם. לפניה הסתמנה פתאם מחשׁבה חדשׁה אשׁר לא נעמה אמנם כלל, אך להסיח את הדעת ממנה אי אפשׁר היה… היא לא יכלה עוד לכחד מנפשׁה את האמת, כי בדברה אל נתשה, על נעימותיהם של נשואיה, לא גלתה פרטים ידועים אשׁר אישׁ זולתה לא הרגישׁ עוד אמנם בהם, אך היא עצמה כבר טעמה את כל מרירותם..

– לא, אי-נעימות כאלה תקרינה אצל כל הזוגות – נסתה לנחם את עצמה – בכל אופן טובים חיים כאלה מחיי “עלמה זקנה”… נתשׁה היתה בוחרת בשמחת לב גם בחיים כאלה, לוא רק היה הדבר תלוי בחפצה!…

אולם למרות כל ההוכחות ההגיוניות האלה, לא יכלה עוד סוניה למלט נפשׁה משׁפע זכרונות בלתי נעימים. עוד היום למועד ארוחת הצהרים נפלה בינה ובין אישה קטטה קטנה. דבר-מה הרגיזהו, כנראה, שׁם בבית-המסחר; אך בה התעכר מבלי כל סבה נכוחה…

מצח בעלת-הבית הצעירה הועב יותר ויותר, ממעל לגבות עיניה נראו שׁני קמטים דקים: היא שׁקעה כולה במחשׁבותיה.

                         *   *

                           *

כל עוד הרגישׁה נתשׁה את מבטי רעותה המלוים אותה, הוסיפה לצעוד הלאה בקומה זקופה וקלות עליזה, גם פניה הוסיפו להפיק צהלה ואי-דאגה; אולם כמעט עברה את שׁער החצר ותרגישׁ את עצמה בלתי נראה לעין סוניה – באותו רגע שׁונתה כולה. הליכתה נעשתה אטית, קומתה התכוצה קצת וראשׁה שׁח, גם מעל פניה נגוזו הצהלה המעושה ושחוק-הידידות המלאכותי. מין רגשׁ כבד תקף אותה פתאם, רגשׁ מעיק ומדכא נפשׁ מאד, ובזכרה את דברי סוניה האחרונים בעת פרידתן, החליטה במרירות רגז:

– תחכה נא עד שׁאהיה מבקרת בּביתה לעתים תכופת!

גם הפעם, גם בּכל הפעמים הקודמות היתה הולכת רק אז, כאשׁר היה השׁממון גובר עליה בּביתה יותר מדי. היא היתה משׁערת מראשׁ, כי הבּקור לא ימציא לה עונג רב, כי גם מעט הנועם אשׁר תמצא בהבּקור הזה, ירעל בּלי ספק ממרירות רבּה; בכל זאת היו רגעים בעת שׁהישׁיבה הממושׁכה בּבּית נראה לה כבדה מנשוא והיא היתה מחלה לפרט במחשׁבתה את רעותיה הקודמות, אל מי מהן תלך להתבדר קצת… תכונת החשׁבונות האלה לא היתה משׁעשׁעת נפש כלל ומסקנתם היתה מעציבה עוד הרבה יותר. רעות רבות היו נזכרות, מבלי משׁים היו נזכרים גם הימים הראשׁונים ההם, בעוד שׁהיו כולן בנעוריהן אשׁה בבית אביה; אך אחת אחרי אחת נשאו כולן לאנשׁים, מעט מעט רפה הקשׁר בינן ובין נתשׁה, משׁנה לשנה נצער מספר הרעות, אשר היתה מבקרת עוד לפעמים בביתן, גם הצעירות ברעותיה הקודמות הספיקו כבר להנשא – רק היא…

ראשׁה שׁח עוד יותר וקומתה התכוצה, עד שׁנראתה צוארה כקצרה וכתפיה – כמורמות מעט. היא ידעה היטב, כי לפנים נחשׁבה בין העלמות היפות, ביחוד הצטינה בצחות עור פניה, אשׁר היה רענן וענוג, ובשׁפע שער ראשׁה, אשׁר היה מעורר קנאה בלב כל רעותיה; אולם זה שנים אחדות לא יכלה לכחד עוד מנפשׁה את העובדה המעציבה, כי עור פניה הולך וכהה, הולך ונובל, שער ראשה הולךְ ונשר, ולשׁני קצות מפחה פיה למטה, במשקע הלחיים לשני עברי חטמה וממעל לגבות עיניה, מסתמנים יותר ויותר קמטים וכפלים.

– היפלא הדבר?!… השׁנים מזקינות ויפי העלומים נובל, גם אם החיים טובים ונעימים הרבה יותר, ואף כי בחיים רעים ומרים כחייה!…

– האמנם חיים כאלה קרואים חיים?!

פעם בפעם, במשׁך שׁבועות רצופים היא אנוסה לשבת כלואה בבית, מפני שׁחסרים לה צרכי מלבושׁ שׁונים, וישיבת הכלא הזאת, השוממה למדי גם באופן היותר טוב, כבדה ומדכאה את הנפשׁ שׁבעתיים בתוך בית הוריה, המלא קדרות צרה ודאגה תמיד. כל פנים עצובים שׁם, קודרים ונזעמים. אביה מתאונן תמיד על סרסרותו, כי היגיעה מרובה בה ודאבון הלב מצוי, רק השכר מועט ובלתי נפרץ. אמה נאנחה, כי תגרניות השׁוק והחנונים, אשׁר היא חיבת להם סכומים שׁונים, אינם מניחים לה לעבור את הרחוב, שׁני אחיה הקטנים בוכים פעם בפעם ומחליטים, כי לא יוכלו לראות את פני מלמדיהם, אם לא יותן להם “שכר למוד”, ואחיה הגדול, העובד זה שׁנים אחדות בתור פקיד באחד מבתי-המסחר, ממרר לעתים קרובות את חיי כל בני הבית בתלונות רגז, כי שכר עבודותו נבלע בצרכי הבית והוא בעצמו חסר כל…

נתשׁה רגזה כולה לזכר הפרט האחרון. יותר מכל מרר אחיה את חייה, כי התקוטט בה פעם בפעם, ביחוד בעת שנקנה לה דבר מה מצרכי תלבשׁתה… גם היום למועד ארחת הצהרים היתה ביניהם קטטה: הוא בקשׁ לה בלי ספק תואנות בשׁביל מגבעתה החדשׁה, והיא שמעה מפיו דברים מרים רבים, אשׁר הרתיחו מאד את דמה… למען השׁקט מעט את רוחה הנגרשׁה, עלה פתאם על דעתה לבקר בבית סוניה, אשׁר לא היתה שׁם זה ימים רבים.

למה עשתה אולת כזאת?… האם לא יכלה לשׁער מראשׁ, כי כן יהיה באחרונה!…

היא הבינה היטב, כי רק בכונת זדון, למען הרעימה ולמען עורר בה קנאה עזה הרבתה סוניה לדבר בפניה על אשׁרה בחיי נשואיה ותתפאר במערכת מעונה ובהחפצים השׁונים, שׁנקנו מקרוב – היא הבינה עוד גם זאת, כי למרות כל התאמצותה לאנוס את עצמה ולהתראות באותה שׁעה כצוהלה ושמחה, לא נעלם בכל זאת מצב נפשׁה האמתי מעיני סוניה, אשׁר גם היא מצדה לא יכלה להסתיר את צהלת נצחונה ושחוק לעגה…

לזכר שחוק הלעג הזה מלאה נפשׁ נתשׁה משטמה עזה אל רעותה. מי יודע, אולי לא היתה באמת כל פניה זרה בלב סוניה, כאשׁר שׁאלה את פי אורחתה על מצב פרנסת אביה ואגב אורחא – גם על זאת, אולי מוצעים לפניה איזו שדוכים; אולם נתשה ראתה באותות הידידות וההשׁתתפות האלה רק התחפשות מתעבה מצד השׁואלת גם חשדה אותה בתשׁוקת זדון “לחטט במקום הפצע”.

– וכמה מתגאה הפתיה הזאת כל כך?! – עלה פתאם רעיון חדש על לבה – היא מדמה בנפשׁה, כנראה, כין אין אישׁ יודע עוד את הסוד, איך אשה מתיחס אליה באמת; אולם הוא טועה מאד, אם היא חושבת כן!…

נתשׁה מצאה עונג מיוחד ברעיון הזה, ובמשׁך רגעים אחדים עוררה בזכרונה שׁמועות שׁונות, אשׁר הגיעו לאזניה בדבר יחסו של איש רעותה אל אשׁתו הצעירה; אולם מעט מעט, מבלי הכר גם בעצמה, איך נהיתה זאת, נסכו מחשׁבותיה מהענין הפרטי הזה למשׁפטים אחרים, יותר כלליים.

– אמנם דעה מוטעה היא, – הסתמנה ברעיונה כעין מסקנה – מה שׁאחיותינו חושׁבות לאושׁר להנשא דוקא לאחד הצעירים ומבקשות את האושׁר הזה… אשׁר מדומה זה איננו מתאמת בפועל תמיד… ישׁ מצב, אשׁר למראית עין אולי אין לקנא בו, אך בעצם מהותו טוב ומאשׁר הוא הרבה יותר מהאחרים, המעוררים קנאה בזהרם החיצוני.

ההיתה זאת קפיצת רעיון בלי השׁתלשׁלות הגיונית, או היה קשׁר פנימי ידוע בין המסקנות הקודמות והמחשׁבה החדשׁה – אך נתשׁה נזכרה פתאם על דבר איזו הצעה, ורגשׁ מעין חרטה לאחר זמנה, חרטה על מעשה עשוי שׁאין להשיבו עוד תקפה כלה…

– הן לא ילדה קטנה אנכי עוד – נקוטה בנפשׁה – עת לי כבר לדעת את החיים ולבלי המשׁך אחרי תעתועי דמיון והבלי ילדות!

– בת עשרים ושׁבע שׁנה הנני, – הוסיפה להוכיח ולהכלים את עצמה – ועוד ראשׁי מלא הבלים ותעתועים, כאלו בת שׁבע-עשרה שׁנה הייתי היום!…

ובמדה שׁהלכה וקרבה אל בית הוריה, בה במדה גברו מוסר-כליותיה והכרת עותתה בקרב נפשׁה.

                                       *  *

                                         *

בחוץ שׁרר עוד אור כהה שׁל בין-ערבים, אך בבית פנימה היה כבר חצי אופל. במעון הורי נתשׁה, בהחדר הגדול, אשׁר שׁמש בעתות יום שׁונות לתכליות שׁונות, היה למועד ההוא משׁתה תה. מלבד אבי נתשׁה ואמה, ישׁב אל השׁלחן גם אורח, אך כולם החרישו ויהיו שקועים, כנראה, אישׁ אישׁ במחשׁבותיו ומערכי לבו.

– נפלאה היא בעיני, – חשׁב האורח, אשׁר היה מכיר וקרוב לבעלי הבית – מה מדמים האנשים האלה בנפשם?!… הם שוכחים, כנראה, כי היא איננה עוד ילדה קטנה ובידם אין פרוטה… מקרה אשר כזה איננו מזדמן בכל יום ואם יתחרטו, לאחר זמן, לא תועיל להם עוד החרטה…

הוא איננו שׁדכן אמנותי, כי יהיה נושא את נפשׁו, חלילה, רק אל שכר השׁדכנות – אגב אורחא, תסכן לו מאד, כמובן, משכרת צדדית נוספה כזאת! – אך עקר הדבר ישׁר בעיניו מאד… אם סוחר אמיד ומכובד כרבי חיים ליב נאות לקחת לו נערה עניה בלי כל נדה, הלא היו צריכים הורי הנערה גם להיות שמחים על זאת מאד, ורק עקשׁות חסרה-טעם היתה זאת מצדם, כי לא קבלו את הצעתו הראשׁונה לפני שׁבועים; אולם לפקפק גם הפעם, אחרי הצעתו החדשׁה, בשׁעה שחיים-ליב נכון לקבל על עצמו גם את כל ההוצאה של צרכי החתונה – פקפוק כזה הוא שׁגעון גמור, אולת שׁאין כמוה!…

– האין זאת אולת נוראה? – הוסיף לחשׁב – הם חושׁשׁים להשיא את בתם נגד רצונה לאלמן זקן, ואם תזקן בביתם ושערה ילבין בבתוליה – הייטב להם?… היא לא תסכים לזאת?… הלא זקנים וחכמים הם ממנה, ולטובת עצמה היא צריכה לשׁמוע להם ולבטל דעתה מפני דעתם!…

מהלך המחשׁבות הזה נפסק פתאם, כאשׁר נפתחה הדלת ונתשׁה הופיעה על סף החדר. היא לא יכלה להבחין בחצי האופל את פני המסובים, אך כאשׁר קדמה האורח באחת המהתלות המצויות במקרים כאלה, הכירה תכף את הקול.

– האמנם?! – חלפה בלבה השׁערה כברק ומין רגשׁ מוזר, בלתי ברור גם לעצמה, סער בנפשׁה.

היא לא שׁהתה הרבה בהחדר הגדול ותעבור אל החדר הסמוך כדי להחליף את תלבשתה. מהרה באה אחריה גם אמה, אשר החלה לדבר אמנם בלחשׁ – בין שׁני החדרים הפסיק רק פרגוד-קרשׁים דק ושׁפל מהתקרה – אך בחום נפשׁ רב והוכחה פנימית חזקה…

כחצי שׁעה עבר. הבת היתה עסוקה בחלוף תלבשׁתה והאם דברה לחשׁ שׁפל ורפה עוד גם מלחשׁ אמה.

את דבריה בלי הפסק – וסוף סוף השׁמיעה גם נתשׁה פרזות אחדות בלחשׁ,

ובחדר הגדול כבר היה אור, כאשׁר שׁבה שׁמה האם ופניה צוהלים ונוגים כאחת. “בשׁעה מוצלחת” הביעו שפתיה בתשׁובה על מבטי השאלה אשׁר כוננו אליה בעל הבית והאורח בצפית קצר רוח…

– בשׁעה מוצלחת!… בשׁעה מוצלחת!

ושׁני הגברים תקעו יד אישׁ לרעהו.

לשכת שופט-השלום של המחלקה השלשׁית בעד הפלךְ נ. היתה מלאה אנשׁים יותר מכפי הרגיל, גם הנאספים היו רובם לא מהמין המצוי בלשׁכה כזאת; פה נראו רבים מבני מרום העם המקומי: צעירים מגוהצים ועלמות לבושׁות לפי המדה האחרונה. נכר היה, כי איזה משׁפט מענין ומיוחד במינו עתיד להתברר;אך המשׁפטים הראשׁונים לפי סדר היום היו פשׁוטים ומצויים, והנאספים, בני העשׁירים, אשׁר מלאו את הספסלים הראשׁונים, התענו מאד באורך העת ובשׁממון נורא. הם התעוררו ויצהלו רק למועד הצהרים, כאשׁר הודיע השׁופט סוף סוף, כי העירוני יעקב בן חיים ברסוצקי נתבע לדין על פגעו ב“מעשה” בבן הסוחרים לזר אברהמוביטשׁ קרונשׁטיין.

מקום התובע נפקד, כי טוען פרטי עמד בתור בא-כחו, אך הנתבע בא בעצמו. הוא היה צעיר כבן חמשׁ-ועשׁרים שנה. קומתו היתה ממוצעת, אך מבנה גוו המוצק, כתפיו הרחבות, חזהו הבולט, פניו השׁחרחרים והשׁזופים וכפות ידיו הרחבות והנקשׁות – כל אלה העידו, כי כחו רב ואגרופיו מסוגלים למהלומות. במשׁקע לחייו מצד חטמו, בכפלי תנוכי אזניו ובהחריצים, אשׁר מסביב לצפרני ידיו נודעו עקבות שחור ופיח, אשר גם המים לא יכלו להעבירם ברחיצה, ועל פי הסמנים האלה נכר, כי נפח הוא.

כאשׁר נכנס אל החלקה הגדורה, אשׁר בתוך בין שׁלחן השופט והספסלים הנועדים לקהל, נטו אליו מבטים רבים בתשׁוקת הקר מיוחדה;התנפלותו הפלאית והבלתי מבוארה על קרונשׁטיין הצעיר הטילה סערה בחוג מיודעיו הצעירים של האחרון. הם נדברו הרבה במקרה הזה ויחקרו לסבתו, אך בלי כל הצלחה, כי לא העלו בחקירותיהם כל מאומה.

אי-ההצלחה הגמורה הזאת עוררה והלהיבה עוד יותר את התשׁוקה לדעת, והתשׁוקה הזאת משׁכה רבים אל לשׁכת המשׁפט;אולם נראה, כאלו נגזרה על הפליאה להשׁאר בלי פתרונים, כי גם ברור המשׁפט לא גלה כל פרט חדשׁ ראוי לשׁימת לב…

הברור הזה בכללו הכזיב את תקות הנאספים, אשׁר טרחו לבוא בגללו ויתענו בארך עת ושׁממון בצפיתם לו;הוא נגמר כלו במשׁך זמן קצר מאד ובלי כל סכסוכים מענינים. גם חקירת העדים שׁהוזמנו, גם טענות בא-כחו של התובע – כל אלה נראו מיותרות לגמרי, אחרי אשר הנתבע עצמו הודה על כל פרטי האשׁמה בלי שׁום השׁתמטות ודחוי. על שאלת השופט: אם התנפל ביום פלוני ופלוני על בן-הסוחרים לזר אברהמוביטש ויכהו? – ענה בלי שׁמץ פקפוק: כן. כאשׁר שׁאלו השופט עוד: ההיתה לו עלה או מטרה בעשותו כזאת? חורו אמנם פניו רגע, עיניו האמוצות-ירוקות הבריקו מבעד לעפעפיהן וכעין רטט קל חלף גוו;אולם אחרי רגע קטן של דומיה ענה במנוחה שלמה: לא… במנוחה שלמה כזאת ענה: “לא” גם על שׁאלת השׁופט האחרונה: אולי ישׁ אתו דברים להצטדק?

מעצם הרגע ההוא נראו פניו כמאובנים, ושפתיו היו סגורות וּמדוקדקוֹת היטב. חזותו זאת לא שׁוּנתה במאומה גם אז, כאשׁר נקראה לפניו החלטת השופט, כי ענש מאסר לשבועיים הושם עליו;הוא שמע דומם, ורק כתום הקריאה הרעישׁ את שׁערותיו העבות והמסומרות בתנועת-ראשׁ חזקה…

רבים מהנאספים המתאוים-לדעת, אשר נכזבה תוחלתם מברור המשפט הגלוי, כתרו את הטוען בא-כחו של קרונשטיין;אך גם מפי זה לא יכלו להוציא דבר כחפצם ויסורו מעליו באי-רצון גלוי: קשׁה היה להם להאמין, כי לא-זהירות אומנותית יתרה ממריצה את הטוען להתראות כלא יודע ולמשׁוך בכתפיו, כאילו גם הוא משׁתומם על החידה הסתומה הזאת.

קשׁה היה להאדונים המכובדים האלה להאמין באי-ידיעת בא כחו של קרונשׁטיין, ועוד הרבה יותר היה קשׁה להם להאמין, לו נסה איש להוכיח להם ברצינות, כי לזר אברהמוביטשׁ עצמו איננו יודע כלל את הסבה, אשׁר עוררה את ברסוצקי להתנפל עליו פתאום ולהכותו – ובכל זאת הלא כן היה הדבר בפועל!

בן הסוחרים העשׁיר והנאור, אשׁר בבית-מסחר אביו היה לו דבר רק עם אדירי הסוחרים ומחוץ לבית-המסחר – רק עם חוגי החברה הגבוהים השוכנים במעונותיהם המרוחים והמהודרים בהרחובות המרכזיים – הצעיר המאושר הזה יכול לכל היוֹתר לדעת רק זאת, כי ישנן בעיר סמטות צרות ונדחות, אשר משני עבריהן צפופים בתים קטים, שפלים ומזהמים, ובהבתים הצרים והדלים האלה שׁוכנים מיני בני-אדם, השׁונים ונבדלים מאד ממנו ומכל בני החברה, הסובבת אותו… איך חיים, עמלים ומשׁתעשׁעים בני האדם האלה – את הדבר הזה לא יכול, אף לא נכסף לדעת.

אולם מבלי שׁים לב לזאת, היו הפנות הנדחות והחשׁכות האלה מלאות חיים, חיים שׁונים ומיוחדים אמנם, אך מתאימים מאד לרוחם ומושׁגיהם של אותם בני האדם, אשׁר גם נמוסיהם והרגליהם, טרדותיהם ותענוגיהם שׁונים מאד ומיוחדים במינם. בימות החול, בשׁשׁת ימי המעשה, היה איש איש טרוד בעבודתו; אך בימי-המנוחה, שבתות ובחגים היו גם האנשׁים האלה, ביחוד הצעירים שׁבהם, מרגישׁים צורך בשעשועים והתבדרות, ועל פי הצרך הזה נוצרו פה מעין בתי-ועד, שׁשׁם היו נועדים מ“המין החזק”: רכבים, סבלים ובעלי מלאכה שׁונים, ומ“המין היפה” – מבשׁלות, משׁרתות בית ופועלות בבתי-חרשׁת…

אפשר להחליט בבטחה, כי אחד הצעירים מחוג מיודעיו שׁל לזר אברהמוביטשׁ לא היה מוצא בשׁום אופן נחת-רוח בבית ועד כזה, אשׁר מקומו היה על פי רוב בקצה חצר מטונפה, בקומה תחתונה שׁקועה למחצה באדמה, בחדר לא מרוח בעל תקרה נמוכה ומערכה דלה מאד… הוא לא היה יכול נשׁוא את החם הכבד והאויר המשׁחת המלא ריח רטיבות, זעה ועטרן:רגשׁו האסתתי היה נפגע בודאי מהנמוסים המקובלים פה. אשׁר היו נראים בעיניו גסים ומגוחכים בבת אחת;וגם הכּרות, הנעשׁות במקום הזה, ויתר מיני השׁעשׁועים היו מעבירים רק בת צחוק שׁל בוז וחמלה מעורבים יחדו על שפתיו.

אולם אותם האנשׁים, שׁלהם נועדו בתי הועד האלה, לא היו, כנראה, מפונקים כל כך, ולפי תביעותיהם המצומצמות הרגישׁו את עצמם מספקים למדי. הם בלו פה את עתות מנוחתם, והשׁעות האלה עברו להם בהתעוררות חדוה ועליצות ענג, אשׁר חדשׁו את כחם ותעודדנה אותם לעבודה חדשׁה אחרי יום-המנוחה.

בית-ועד מטיפוס כזה היה גם במעון ינטה ביילה הסרסרית שׁל משׁרתות, והודות לאומנותה שׁל בעלת-הבית, אשׁר היו זקוקות לה רוב המשׁרתות, בבקשׁן להן משׁמרת, היה הבית הזה מהיותר עליזים ונעימים במינו, והצעירים בכריהו על פני האחרים. ברסוצקי בכר גם הוא את הבית הזה על פני האחרים, אך אותו לא לבבה כל כך העליצות הכללית השׁוררת פה; אותו משׁכה ביחוד אחריה מבשׁלת צעירה, פריידה-רישה שׁמה, אשׁר היתה גם היא מבקרת תמידית בבית ינטה-ביילה.

פריידה-רישה היתה כבת עשרים שנה. אךְ במראה החיצוני נראתה רק כבת שׁבע-עשׁרה. קומתה היתה למטה מממוצעת, גזרת גוה דקה, שערה השׁחור משׁפע, פניה רעננים וצבע עורם צח עם חכליל נחמד. במדברה ותנועותיה הסתמנו פזיזות מלבבת ועליצות ילדותית, גם עיניה החומות-כהות אשׁר לא היו גדולות במדתן, נראו כמצחקות תמיד.

בראשית התועדותם היתה עוד בת-ספר גמוּרה, כי רק זה מעט באה מעיר מולדתה המצערה; אך גם אז משׁכה כבר עליה עיני רוב הבחורים, וברסוצקי לא היה היחידי, אשׁר בקשׁ קרבתה ויתאמץ למצא חן בעיניה, הוא רק היה מאושׁר מהאחרים, כי נקשׁרה בו נפשׁ פריידה-רישה ותאהבהו גם היא… במשׁך הימים שׁונתה הרבה: היא היתה למבשׁלת כרכית מה“מיוחסות”, היינו, מאותן המבשׁלות המשׁרתות בבתי גדולי העשׁירים ומקבלות שׁכר הגון, אך כל שכרן נבלע באופן בלתי מרגשׁ גם לעצמן במלבושׁי מדה וקשׁוטים שׁונים – אולם בשביל השנוי הזה לא שׁונה כלל היחס הקודם בינה ובין ברסוצקי; להפך, ברבות הימים הסכינו כל בני החבורה לחשׁבם כ“חתן וכלה” גמורים, וכן היו גם בעיני עצמם.

בטחתו באמונתה לו היתה חזקה כל כך, שׁלא היה עוד מקום בנפשׁו למין רגשות הקנאה, אשר היו מזדעזעים לפעמים בקרבו בעת הראשונה; בכל זאת היו גם אחרי כן מקרים ידועים המזעזעים בנפשׁו מין רגשׁות בלתי נעימים, אם גם בלתי ברורים מאוד. כדרך רוב המבשׁלות ומשׁרתות הבית היתה מספרת גם היא פעם בפעם את מאורעותיה: איך בן האדון עצמו פורש לה רשׁת ומנסה דבר אליה… היא היתה מספרת את המאורעות האלה ברוח התולים, והיתה מבליטה ביחוד את הצדדים המגוכחים שבמאורע, וכל השׁומעים היו ממלאים שחוק פיהם ומשמיעים חדודים שׁונים מאותו הענין. גם ברסוצקי היה שוחק יחד עם האחרים ומתראה כמבודח; אולם בסתר נפשׁו עמק היו הדברים האלה שורטים שרטות, ובהיותו מלוה את פרידה רישׁה אחרי כן עד בית אדוניה, לא יכול פעמים אחדות להתאפק מהעיר: אולי נכון לה לעזוב את משׁמרתה?… היא לא היתה משׁיבה על זאת דבר, רק היתה שוחקת בקול, והשחוק הזה, אשׁר היה מביע ברור את כל בטחונה בנפשׁה ואת כל בוזה לנסיונות האדון או בן האדון, היה מרגיע את ברסוצקי יותר מכל…

ערב שׁבת היה אז. ברסוצקי, אשׁר היה סמוך על שׁלחן בעליו הנפח, חכה בקצר רוח עד תום סעודת הערב, למען יוכל לעזוב את הבית. הוא התקשׁה בודאי מאד לו היה עליו לבאר את הנעשה בקרב נפשׁו ולהביע במלים ברורות את הרעיון, אשׁר נקבע כמסמר במוחו וינקר שם בלי הפסק; הוא הרגיש רק זאת, כי המצב כבד מנשוא, כי הרעיון מעביר קרה בכל גופו וגורם לאגרופיו להתלכד מכאב…

כאשר בא אל בית ינטה-בילה, היתה השׁעה קדומה עוד ואישׁ זולתו לא היה שׁם. בעלת הבית השׁתמשׁה במקרה הזה לשוחח עמו מעט ב“רציונות”. היא התגאתה שׁביתה “מצליח לזווגים, ועל כן התענינה מאד ב”זוגותיה" ותטפל בעניניהם בחשׁק מיוחד, כאלו היו נוגעים לעצמה…

“זוגותיה” מצדם הכירו היטב, מה טוב לבה להם, ולא כחדו ממנה דבר; בחפץ לב נועצו איתה בכל דבר קשׁה, הסירו באמצעותה סכסוכים שׁונים, או בקשׁו סיועה בפרטים אחרים. ברסוצקי גם הוא לא היה יוצא מהכלל ובעתים אחרות היה שמח לשוחח מעט עם ינטה-בילה בדבר “ענינו”; אולם הפעם היו לו הדברים האלה לא בעתם וישמח, כי נפסקה השיחה מהרה, בבוא פנים חדשׁות הביתה. מספר הנאספים הלך ורב, החדר נתמלא שאון שיחה עליז ושחוק צוהל;אך הוא לא השתתף בצהלה הכללית וישׁב דומם. פתאום חלף רעיון חדשׁ במוחו, ומבלי הגד לאישׁ דבר, קם ונשׁתמט חרשׁ מהבית… בצאתו החוצה, עמד עוד רגע קטן כמפקפק; אולם פקפוקו לא ארך ותנועת ראשׁ חזקה סמנה החלטה נחרצה. הוא לא חשב את דרכו. אך רגליו הובילוהו בלי הכרה לאותם הרחובות, אשׁר דרכה היתה פריידה-רישׁה צריכה לעבור, ובקרן שׁני רחובות כאלה נפגשׁו אמנם פתאום יחדו…

הפגישׁה הזאת לא היתה לו בכל אפן מקרה פתאומי ובלתי צפוי: הוא חכה לה ובמחשׁתו כמו נסדרו גם דברים לתכליתה; בכל זאת נרעשׁ מאד ברגעים הראשׁונים ומין מבוכה בלתי מובנה ובלתי מבוארה תקפתו כלו, הדברים המסודרים במחשבה כמו נגזו פתאום. ודברים אחרים מצויים לא היה בכוחו להשמיע. הוא החרישׁ, אך פניו קדרו יותר ויותר…

אולם פריידה-רישה לא הרגישה, כנראה, בכל הגרות האלה, כי בהיות רוחה צוהלה דברה היא עצמה בלי הפסק ותעבור בדלוגים ובלי השׁתלשׁלות מענין לענין, כפי אשׁר עלה על רוחה. כאשר הגיעו לאחד מפנסי הרחוב, הוציאה מתחת למטפחתה צרור מקופל, ובהסירה מעליו את חבישׁת הניר, נגלתה גזרת ארג שׁל חצי-משׁי צבוע. היא נפנפה את גזרת הארג לפני בן לויתה ועיניה הבריקו…

באותו רגע הבריקו גם עיני ברסוצקי, אך ברק העינים הזה לא סמן כלל רגשׁ מעין חדוה. בגו המוצק הזה הזדעזע כלו כמו ברטט קדחת חזק והפנים הקודרים קדרו שׁבעתיים… בחלק-רגע קטן חלפו בזכרון ברסוצקי רגשׁות מרגשׁות שׁונים, אשר סערו בנפשו בתקופת העת האחרונה. כמה שׁמח אז, לפני שׁשׁה חודשים, כאשר הסכימה גם פריידה-רישׁה לקבע בקרוב את מועד חתונתם, ולתכלית זאת הבטיחה לקמץ בהוצאותיה ולאסוף את שכרה, עד היות בידה סכום כסף מספיק לצרכי נשואיה היותר הכרחיים!… כמה התענג כל פעם, כאשׁר נסבה השׁיחה על ההכנות האלה, ומקץ שׁני חדשׁים, כאשר החליפה פריידה-רישׁה את משׁמרתה ותבוא לשׁרת בבית קרונשטיין, כמה היה נעים לו אז הרעיון, כי זאת היא משמרתה האחרונה, גלגולה האחרון בבית זרים!… שובע-הרצון המיוחד הזה גרם לו, כי לא שם לבו יותר מדי לסיפורי פריידה-רישׁה, אשׁר ספרה ברוח התולים כדרכה על דבר תעלולי בן האדון, קרונשׁטיין הצעיר, הפורש לה רשׁת ומעתיר עליה פתויים שׁונים. הוא לא שם לבו גם לפרטים רבים אחרים, אשׁר נראו ךו תמוהים קצת, אך לא נתן להם ערך מיוחד. ככה, למשׁל, האמין בלי פקפוק לדברי פריידה-רישׁה, כי מטפחת הצואר החדשׁה מתנת הגבירה היא, והשׁמשׁיה היקרה ועוד חפצים אחדים, אשׁר רכשה בעת האחרונה, נקנו בהכסף אשׁר אורחי בית-אדוניה מעניקים לה פעם בפעם ביד רחבה… הוא לא שם לב גם לזאת, כי ביחסה אליו נראו שׁנויים וחליפות בלתי מובנים: פעם התיחסה אליו כמו מגבוה, במין קרה וגאון, ופעם החליקה לו ותתרצה במין הכנעה יתרה; בכלל נראה, כאילו היא מרגשׁת לפעמים איזו מבוכה בפניו.

וכל אלה קבלו פתאום ערך מיוחד בעיניו אחרי שיחתו המוזרה עם רח’קה השׁחורה בראשׁית השׁבוע. הם נפגשו במקרה. מצדו, לפחות, היתה הפגישׁה הזאת מקרית בהחלט; מצד רח’קה קרוב יותר לשׁער כוונה זדונית, כי כונה כזאת היתה בולטת מאד ברמזיה, אשׁר לא היו אמנם מפורשׁים, אך – שׁקופים ומובנים למדי… הוא לא שׁכח אמנם, כי רח’קה נשאה אליו עין לפנים, ולו גם שכח, כי עתה הזכּירתו זאת צהלת הנצחון, אשר נכרה היטב בדבריה; בכל זאת פעלו עליו הדברים האלה את פעולתם, ולא אחת ושׁתים במשׁך השׁבוע נחת פטישו הגדול על מטיל-הברזל המלובן בעז וחיל מרבים מהרגיל, כאלו בקש להלום ולנפץ במהלומותיו איזה דבר בלתי נכסף ובלתי נעים מאד…

מין חפץ בלתי מוכר כזה לנפץ ולהלום תקפהו כלו גם באותו הרגע, אשה נגלתה לעיניו גזרת-הארג, ומבלי תת לעצמו חשבון ברור על מעשׁהו, תפשׁ פתאום ביד פריידה-רישׁה למעלה מפרק הזרוע ויקרא בקול צרוד ומוזר, אשׁר היה מסוגל להקפיא את דם השׁומע:

– מי נתן לך את זאת?… הגידי…

פריידה-רישׁה היתה שׁקועה יותר מדי בהסתכלות הארג ולא הרגישׁה בכל הנעשה בקרב ברסוצקי עד הרגע האחרון; היא נרעשׁה על כן מאד, בהרגישׁה פתאום את מגע היד הגסה הזאת ובשׁמעה את קריאה זו, אשׁר לא בשרה טובה הרבה… בהלה, מבוכה ומרך-לב נראו במבטה, אשׁר נטה לעבר פני ברסוצקי, אך לדבר דבר לא היה בה כח…

– הודי… אמרי… זאת, כל אלה נתונים לך מיהו?!…

היא רעדה כלה כעלה-נדף, בקנה-זרועה כמו הושמה מועקה ונשׁימת ברסוצקי הבוערת כמו להטה את פניה… ברגע הנורא ההוא התמלטה מפיה איזו מלה, אך היא לא זכרה עוד אחרי כן דבר… כאשׁר שׁבה אליה רוחה כמעט התבוננה, כי גזרת-הארג מתגלגלת לרגליה וברסוצקי איננו עוד על ידה…

ברסוצקי היה כבר רחוק מהמקום ההוא. גם הוא לא יכול אחרי כן לברר לעצמו, השׁמע באוזניו אם רק הבין את הדבר המר?… אך באמת הן אחת היא. ברגע הראשׁון הרתיח קצף נורא את דמו ורגשׁ משׁטמה עזה אל פריידה-רישׁה הרים את ידיו למהלומות בלי רצונו. עוד מעט ואגרופיו העצומים נחתו בכל תוקף על גוה, אך באותו רגע התחלף רגשׁ המשׁטמה ברגשׁ של שאט-נפשׁ… הנערה הזאת, הרועדת כלה ונמוגה מפחד, נגעלה פתאום בעיניו כל כךְ, שלא רק לנגוע בה, אך גם להשׁאר בקרבתה לא יכול עוד…

מבלי כל דעת והכרה, רק כנדחף על ידי כח חיצוני, התהלך זמן רב ברחובות, ובאופן מכונתי כזה שׁב גם אל בית בעליו אחרי שׁעות אחדות, כאשׁר הרגישׁ לאות גפנית עצומה ואפיסת כחות מחלטה.

שׁנתו בלילה היתה חזקה, אך כבדה מאד: פעם בפעם היה מקיץ מחלומות מהבילים, כבדים ומדכאי נפשׁ, ובכל פעם היה גופו רטוב כלו מזעה קרה… בקומו בבקר משׁנתו, לא ידע אף דבר אחד מכל חלומותיו המענים; אך בנפשׁו הורגשׁו עקה נוראה ומין רגז בלתי מובן נגד כל והכל… הרגז הפנימי הזה היה בלי ספק סבת קטטתו עם בעלת-הבית בגלל איזה דבר פעוט, אשׁר בעת אחרת לא היה שם גם לב אליו. מהסבה הזאת נולדה בלי ספק גם קטטתו עם חברו הפועל, השוכן אתו יחדו בבית-בעליהם – קטטה, אשר הוחלה גם היא בשביל דבר קל-ערך, אך כמעט שנגמרה במהלומות-אגרוף, לולא השכיל חברו לותר על שלו…

ברסוצקי לא הכיר אולי ברור, אך במדה ידועה לא יכול היה לכחד מנפשׁו את אשׁמתו בשׁני במקרים האלה, וההכרה הזאת הגדילה עוד את הרגז הפנימי. בינתים כלתה סעודת-הצהרים שׁל שׁבת. בכל השׁבתות היה הולך אחרי הסעודה אל בית יענטה-בילה, אך הפעם לא יכלה גם לעלות על דעתו כשאת, גם להשׁאר בבית בעליו היה כבד ממנו. הוא יצא על כן להתהלך ברחובות בלי כל מטרה..

הוא התהלך זמן רב. פעמים אחדות קצה נפשׁו בההליכה הבטלה בלי מטרה ויסר אל בתי המשׁתה, אך השׁתיה ביחידות לא היתה מסוגלת כלל לבדח את רוחו, אשר חבלה יותר ויותר.. היו רגעים, שׁבהם תקפתהו סערת-חמה נוראה ובלתי מתארה במלים, וברגעים כאלה היה מרגישׁ בנפשׁו מעין תשׁוקה להלום ולנפץ את כל הבא בידו; אולם אחרי סערות כאלה היה בא פעם בפעם מין שׁקט שׁל דכדוך-נפשׁ גמור והעדר ענין מחלט, כאילו הכל מת מסביב, כאלו גם הוא איננו חי בפעל…

במצב נפשׁ זה היה גם ברגע ההוא, כאשׁר נשא עיניו במקרה וירא במרחק איזו צעדים מעטים ממנו את קרונשׁטיין הצעיר, אשׁר הלך לקראתו בלוית עלמה לבושׁה פאר… עד הרגע ההוא לא תפס הצעיר הזה כל מקום נכבד במחשׁבותיו. הוא זכר רק את אשׁר עוללה פריִיִדה-רישׁה ואל גוף אחר זולתה לא היה לו כל ענין; אולם מראה הצעיר המגוהץ והצוהל בחברת עלמה מחוג חברתו העיר בקרב נפשׁו פתאם רגשׁ חדשׁ ומוזר מאד… הוא לא הכיר בעצמו את הנעשה אתו, אך מין כח אדיר, אשׁר אי אפשׁר היה להתנגד לו, משׁכו וידחפהו הלאה, ישר לנוכח הצמד ההולך לקראתו… והצמד פגע בינתיים בעמוד של מודעות, ויסר מעט הצדה לקרוא איזו הודעה… באותו רגע קרב גם ברסוצקי להעמוד מעברו השׁני, ומבלי תת לעצמו חשׁבון, מה עוררתו לזאת, עמד גם הוא כמו למען קרא, אך עיניו היו נטויות בלי רצונו אל קרונשׁטיין…

מה קרה ברגע הקטן ההוא ומה נהיתה ברגעים אחדים אחרי כן? – את זאת לא יכל גם ברסוצקי עצמו לברר. הוא זכר רק זאת, כי עמד סמוך מאוד לקרונשׁטיין, והאחרון הפנה שׁכמו ללכת ומבלי משׁים דחפו בזרועו… מעצם הרגע ההוא אבדה הכרתו והוא הרגיש רק אחת, כי אגרופיו הולמים ודשׁ דבר מה שנוא וזעום מאין כמוהו – והדישׁה הזאת משוה לו ענג גדול, אשׁר אין לתאר במילים… מעברים שׁונים עלו קריאות וצוחות, מסביב נראו פנים שׁונים וידים רבות תפשוּ בוֹ; אך הוא לא ידע ולא הרגישׁ מאומה…

כאשׁר שׁבה אליו הכרתו, ראה את עצמו נסחב על ידי שׁוטרי-פוליציה אחדים ומוקף להקת אנשׁים שׁואנה. רגע אחד הביט על סביביו בהשׁתוממות, אך ברגע השׁני כבר שׁער ויבן את הכל… מאותו הרגע לא היה עוד כלל צרך לסחוב אוֹתו בכח, כי עמד הכן על רגליו ויצעד הלאה.

הוא ידע את הצפוי לו בבית פקידות-הרבע, אשׁר הוא מובל שמה עתה, הוא שער בקרוב גם את העונש, אשר ישים עליו שׁופט-השׁלום אחרי זמן מה; אך הוא לא הרגישׁ כל חרטה: הוא הניח את רוחו!

מושׁךְ בעול / ישעיהו ברשדסקי

בבית-מסחרו שׁל רוזנגרטן נסגרו כבר דלתות-החלונות, נסגרה בבריח-ברזל גם הדלת האחרונה מעבר החצר, רק הדלת לעבר הרחוב היתה פתוחה עוד למחצה. בקרבת הדלת הזאת, נשׁען על חבילת-סחורה חבושׁה התנמנם מעומד הצעיר בעוזרי-המסחר, נער כבן חמשׁ-עשרה שׁנה, אשר החזיק בידיו צרור מפתחות ומנעולים גסים. הוא חכה לשׁנים, אשׁר נשארו עוד בבית המסחר, עד כלותם את מלאכתם.

אלה השׁנים היו: בעל בית-המסחר, שמחה רוזנגרטן ורואה-החשׁבון ברוך שׁיפלינסקי.

מרחוק נשׁמעו זה אחר זה עשרה קולות של אחד השׁעונים בעיר. ושׁיפלינסקי כלה את מלאכתו, סגר את ספר-החשׁבונות הגדול המונח לפניו ויסדר את הספרים העבים האחרים, המפוזרים על פני השׁלחן הרחב ועל עמוד-הכתיבה הסמוך. הוא אמר כבר לקום מעל מושׁבו, אך נהם באותו רגע, כאלו זכר פתאם דבר-מה, וישׁאר על מקומו צופה לעבר בעל בית-המסחר, אשׁר היה עסוק עוד במלאכתו, למנות ולחשׁוב צרורות כסף שׁונים.

בפני רואה-החשבון הסתמנה לאות רבה, עיניו היו נעצמות לרגעים מעצמן ובכל חזותו נכרה תשׁוקה עצומה להקדים לכתו מזה כדי למצוא מנוחה; אך הוא התגבר על נטיותיו הטבעיות ויוסף להשׁגיח דומם ובלי תנועה אל האדון, אשׁר לא פסק רגע מעבודתו. הוא מנה וחזר ומנה את הכסף, רשׁם וחזר ורשׁם את הסכומים המתקבלים, אחר ערך וחזר וערך מספרים שׁונים זה אל זה.

סוף סוף כלה גם רוזנגרטן את מלאכתו ויעביר בפעם האחרונה על טור המספרים, הרשׁום בקונטרס הכיס, המונח פתוח לפניו. באותו רגע נגשׁ שׁיפלינסקי אליו.

האדון קדם את פני רואה-החשׁבון בבת-צחוק שׁל רצון וידידות של חגיגה, אך אלה לא עודדו, כנראה, את שׁיפלינסקי, אשר פתח בקול שׁפל שׁל מבוכה נכרת:

– אמנם מתבושׁשׁ אני כבר להשתמשׁ כל כך בנדיבותו, אדוני רוזנגרטן, אך ההכרח מאלצני לפנות עוד הפעם…

בת-הצחוק על שפתי האדון רחבה עוד קצת יותר ובקולו נשׁמעה חגיגה כפולה, בהפסיקו את המדבר:

– למה היא ההתנצלות היתרה הזו?!… לא זאת השנה הראשונה, שׁאנו מכירים זה את זה – להתבושׁש אין פה בכל אופן כל סבה… כמה נצרך לו?

– חמשׁה-עשר רובל – השמיע שׁיפלינסקי בלחשׁ, ובלי-הכרה, רק בתנועה מכונתית העביר את כף ידו על מצחו: כף-היד רוטבה קצת מרסיסי-הזעה הדקים, אשׁר כסו את המצח…

– טוב, – ענה האדון ויחל לגולל את חבישׁת הניר שׁל אחד מצרורות-הכסף. אחרי רגע קטן הוסיף:

– כן הוא, העקר שׁכחתי: מה שׁלום הילד?… העוד לא הוטב לו?…

– לעת עתה לא!

– חבל, חבל!… ומה הרופא אומר?

– הרופא אומר, כי סכנה מיוחדת אין בדבר, אך..

שׁיפלינסקי לא הספיק לכלות את דבריו, כי באותו הרגע כלה האדון למנות את הכסף וימסרו לידו. עוד פרזות אחדות בנידן זה: דברי-תודה חמים מצד רואה-החשׁבון ותשׁובה ענותנותית מצד האדון, כי איננו ראוי כלל לתודה זו. – ושׁניהם עברו בשיחתם לעניני עסק שׁונים. בינתים לבשׁו את אדרותיהם, יצאו לחוץ ועמדו על יד עוזר-המסחר הצעיר, אשׁר סגר אחרי צאתם את הדלת, ושׂיחתם כלתה רק אז, כאשׁר נפרדו בקרן שׁני רחובות ויפנו איש לעבר מעונו.

מעון שׁיפלינסקי לא היה קרוב ביותר אל בית-המסחר, ואחרי הפרדו מעל אדוניו היה צריך לעבור עוד מרחק לא מעט. התשׁוקה לדעת בהקדם, מה נעשה שׁם בבית, החישה את פעמיו ברגעים הראשׁונים; אך מעט מעט גברה עליו לאותו ותמעט את מהירות הליכתו: הוא הלך לאט, שׁקוע במחשׁבות.

מחשׁבותיו סובבות על מחלת ילדו, על הדאגה והטרדות, אשׁר גרמה המחלה הזאת בימים האחרונים לו ולבלומה אשׁתו; ברעיוניו נערכים חשׁבונות-כסף, נזכרים סכומים שׁונים, אשר הוצאו לשכר הרופא ובבית המרקחת בעד סמי-רפואה –

– ולואי שׁיביאו כל אלה, לפחות, את התועלת הרצויה! – חולף רעיון במוחו, והתשׁוקה לדעת, מה נשׁמע שם בביתו, מתעוררת בו מחדשׁ בתקף רב ומריצה אותו להחישׁ צעדיו; אולם אחרי רגע רופפת כבר אינרגיתו, והליכתו נעשית אטית יותר ויותר…

– הרופא החליט עוד בבקר, כי הסכנה כבר חלפה!

והוא כאלו מתנצל בזאת על רפיון אינרגיתו, אף על פי שׁבאמת קרוב יותר לשׁער סבה אחרת. בזכרונו עוברים מבלי משים אותם הפרטים אשׁר היו רק זה כרבע שׁעה, פרטי הדבר בשעה שבקשׁ וקבל את הכסף מיד אדוניו… הוא איננו יכול לתת גם לעצמו חשׁבון ברור על רגשׁותיו אלה, אך הוא מרגישׁ מין דכדוך-נפש מיוחד, – הוא מרגישׁ, כי על ידי המגע בנקודה זו נטלת ממנו כל אינרגיה וידיו רפות…

– האמנם ישׁ עוד אפשׁרות לסלק בזמן מן הזמנים חוב עצום כזה?!

הוא איננו חפץ לטפל בהשׁאלה הזאת, אך היא נערכת לפניו נגד רצונו, ובכאב-לב רב אנוס הוא לזכור, כמה חב כבר לאדוניו במשׁך השׁנים האחרונות. בשעות דחוקות שׁונות, כשׁאין שכרו מספיק לצרכיו, הוא מקבל סכומים מסוימים על חשׁבון שכרו להבא; אולם גם בהעת הבאה הצרכים מרובים, הם מתאימים בקושׁי לסכום המשכרת, והחוב שאיננו הול ומסתלק, עולה ורב יותר ויתר –

– אמנם, – נגרר רעיון חדשׁ אחרי הרעיונות הקודמים – עוד מאושׁר אני, כי הזדמן לי אדון נדיב-לב כזה, הנוטה לחסד ומותר הרבה על שלו – ומה הייתי עושה, לו…

הוא מסיח את דעתו בחזקה מהנקודה הזאת. הרעיון: מה היה עושה, לוּ היה אדוניו מתיחס אליו באופן אחר? – עולה פעם בפעם על רוחו, אך הוא משׁתדל בכל פעם להסתלק ממחשׁבות כאלה, המביאות אותו מבלי משים במבוכה רבה ומבליטות מין סתירה פנימית בנפשׁו, מין נגוד עצום ברגשׁות עצמו… בשעה שׁמצד אחד הוא מאשׁים את עצמו בכפית-טובה בשׁביל הרהוריו הרעים – באותה שעה, מצד אחר, איננו יכול בשׁום אופן להסתלק מאותם ההרהורים, המזדעזעים נגד רצונו בקרב נפשׁו ולוחשׁים לו בלי-חשך, כי מוטב היה, לולא היתה כלל הטית-החסד זו, המעמסת עליו חובה כבדה שׁל הכרת-תודה…

מבלי משים חולפות בזכרונו שיחות שונות, שׁהיו לו במקרים שׁונים עם רבים ממיודעיו, בעלי-פקודה כמוהו, מדברי כלם מבצבצת איזו איבה מיוחדה ביחוסם להאדונים בכלל וביחס לאדוניו שׁל כל אחד מהם בפרט, ואת האיבה הזאת, הכללית והפרטית, אין אחד ממיודעיו מבקשׁ גם להסתיר…

– האמנם צודקות הן התביעות האלה? האין פה עוות-דין של הצד האחד הנוגע בדבר?….

מיודעיו מבני-אומנותו רגילים לכנות אותו בשׁם “סניגורם המושׁבע שׁל האדונים” – האמנם אפשׁר לבטל בהלצה כזו את כל טענותיו?

– האדונים נוטלים ממנו את עתנו וחפשׁנו, הם מחויבים אפוא להספיק לנו גם את כל צרכינו ההכרחיים – כן הוא באמת; אולם איזה הוא שׁעורם הנכון שׁל הצרכים ההכרחיים? מי זה ידע לקצוב איזה דבר הוא הכרחי ואיזה דבר הוא מיותר?!….

ושׁיפלינסקי עצמו לא הרגישׁ בזאת, איך נעתקו מחשבותיו מעט מעט מהמשׁפטים הכלליים אל עניניו הפרטיים. ממסבות הימים האחרונים, אשׁר גרמו לו הוצאה יתרה והכריחו אותו לבקשׁ מאדוניו כסף שלא בזמנו – מהסבות הקרובות האלה עבור מחשׁבותיו מבלי משים אל מסבות אחרות, רחוקות יותר. הוא זכר את הימים, שהיה מותיר עוד בהם משכרו וצובר בתור פקדון. הדבר הזה היה לפני ימים רבים, אך במשׁך שׁנים הרבה היה כסף-פקדונו ממציא לו עוד רוחה בעתות-צרה; רק כשׁלשׁ השנים האחרונות…

… קץ דרכו שם קץ גם למחשׁבותיו המעציבות: הוא הגיע עד פתח מעונו.

כמעט נכנס שׁיפלינסקי, התבונן תכף לסמנים אחדים מעוררי-חשׁשׁ: הדלת החיצונה לא היתה נעולה ובמסדרון נראו אדרת, שמיכה וזוג ערדלים שׁל אישׁ זר. הוא לא משל ברוחו עד הסירו את אדרתו, ובחלצו רק את ערדליו נכנס אל החדר הראשׁון, הוא חדר-האכל. שׁם לא היה אישׁ, אך מחדר-המשׁכב הסמוך נשמעו אנקות ילד וקול דברים מקוטעים –

– האמנם?! חלפהו פתאם כברק רעיו נורא, והוא הרגישׁ, כי ברכיו פקות. באותו רגע נכשׁל מאי-זהירות באחד הכסאות והכסא נעתק בשׁאון ממקומו. לשׁאון הזה חרדה בלומה ממקומה בחדר-המשׁכב ותגלה בפתח.

– מה נהיתה? – התמלטה מפיו קריאת-שׁאלה ויותר לא עצר כה להשׁמיע דבר.

– האמנם לא פגשׁתך ניחקה בדרך?…

ובלומה ספרה בקצור ובדברים מקוטעים את אשׁר קרה. במצב ליבלה – הילד, אשׁר חלה לפני ימים אחדים – לא נראה כל שׁנוי לרעה, אך לעת-ערב נגלו בשׁפר’נקה – ילדה כבת שׁלש שׁנים – סמנים מחרידים: שׁעול תכוף, גניחה צרודה וחום במעלה גבוהה… הרופא בודק עתה את החולה, אך לא החליט עוד דבר… ניחקה – המשׁרתת בבית שׁיפלינסקי – נשלחה אליו לבית-המסחר, לבל יאחר לשׁבת ולבל ישכח לקחת כסף מהאדון…

שׁיפלינסקי נכנס אחרי בלומה אל חדר-המשׁכב, אך על שאלותיו השׁונות שׁל הרופא השיבה רק האשׁה, והאישׁ שמע והסתכל דומם. הוא פתח את פיו רק אז, כאשׁר כלה הרופא את בדיקתו וחקירתו ויפן לצאת אל החדר החיצון.

– מה ישׁ עוד לשׁאול – ענה הרופא ברגז קל על שאלת שׁיפלינסקי – הלא מראשׁ העירותי בכם להבדיל את יתר הילדים… להבדיל בהחלט… המחלה הזאת מתדבקת…

– אין פסת-ניר ודיו?…

הרופא הפסיק בשׁאלה הזאת את דברי עצמו וישׁב לרשום את הריצפט; אך גם בתוך באוריו והערותיו על דבר שׁעורי הסמים וזמני שתיתם. על דבר האמצעים, שיש להשתמש בהם, ועל דבר הסמנים השׁונים, שׁיש לשים לב אליהם – בתוך כל אלה לא שׁכח להזכיר פעמים אחדות על דבר התדבקות המחלה ונחיצות ההבדלה המחלטה ביחס אל יתר הילדים…

שׁיפלינסקי לא ענה להרופא דבר. בעמק נפשׁו, הזדעזעו אמנם מיני רגשׁות שׁונים לשמע דברי-התוכחה האלה; אולם גם אחד מהרגשׁות השׁונים לא הסתמן בברירות מספיקה,לא התעכב הרבה, רק חלף במהירות, רפרף ממעל ויגע נגיעה שׁטחית בנפשׁ… במהירות הברק חלף בדמיון שׁיפלינסקי ציור הדברים, שׁנהיו בבית רוזנגרטן לפני חצי שׁנה, כאשׁר חלה אחד הילדים ובמחלה היה חששׁ מועט לסכנת התדבקות. הציור הראשׁון התחלף כהרף-עין בציור אחר. בזכרונו התעוררו פרטים נשׁכחים למחצה, פרטי מחזה, אשׁר נגלה לעיניו פעם לפני ארבע או חמשׁ שׁנים. במקרה נזדמן לו לסור אל מעון כורך-ספרים אשׁר גר יחד עם עוד שׁני בתי-אב במרתף אפל ולח, בעל שני חדרים לא-נרחבים, ובתוך הדחק והחלאה ההם שׁכבו שלשה ילדים חולים, אשׁר דבקה בהם המחלה בעברה מזה לזה, ובכל זאת לא הרחקו יתר הילדים מהחולים –

– אכן לא לעניים נועדו חקי ההיגינה, אמצעי הזהירות! ואז – זוכר הוא – התכוץ לבו מכאב פנימי עצום מאד: נפשׁו דאבה על ההורים האמללים, שׁעניותם איננה מניחה להם לדאג לשׁלום ילדיהם כדבעי –

אז היה נד לאחרים!…

… רגעים מעטים אחרי שׁעזב הרופא את הבית לבשׁ שיפלינסקי עוד הפעם את אדרתו ויכן ללכת. המשׁרתת כבר עיפה ברוצה מרחק רב אל הרופא ואחר – אל בית-המסחר, על כן החליט ללכת בעצמו אל בית-המרקחת.

                                                                       ***

בבית המרקחת היה שׁיפלינסקי אנוס לחכות כשׁעה שלמה, עד שׁהגיע תורו ועד שׁהכינו את הסמים על פי הריצפט. מלבדו היו שם עוד חמשׁה – שׁשה אנשים, שׁכלם עמדו וישבו דומם; רק לחישת מים רותחים, אשׁר נשׁמעה בלי-הפסק מהחדר השני, הפריעה את הדומיה; לפעמים התערבה בזאת גם שׁחיקת סממנים, אשׁר שחק עוזר-הרוקחים…

כל אלה נסכו מין עצבות, עצלה ונטיה-לשנה על שׁיפלינסקי, אשׁר נטה אל הפנה, המרוחקה ביותר ומוארה פחות מהאחרות, וישׁב שׁם על הדרגשׁ המקולע. ראשו נטה באפס-כח לאחריו, עיניו נעצמו למחצה, ובמצב כזה ישׁב והסתכל, מבלי העמק חקר במראה-עיניו, – ישׁב ויחשׁוב, מבלי התבונן למחשבות עצמו…

במשׁך זמן מה הסתכל בפני האנשׁים, המחכים כמוהו להכנת סמי-הרפואה, אשר הזמינו, ומבלי-משים עלו על לבו מחשבות והשערות שׁונות על דבר מיני המחלה, שׁגרמו להזמין את סמי-הרפואה האלה, ועל דבר המזמינים, איזה יחס ישׁ להם אל החולים… הזקנה הכפופה ההיא, המקבלת מיד עוזר-הרוקחים את הצלוחית והקופסה, היא בודאי אומנת בבית עשׁיר; הילד האמון על ידה חולה; אותה מלוה משׁרתת-הבית, היא הנערה, העטופה כלה במטפחת עבה ועומדת שׁם בביאה על יד המזוזה… שׁתי העלמות הצעירות, העומדות זו בצד זו על יד השׁלחן ומשׁגיחות היטב אל כל תנועותיו של חניך-הרוקחים – אלה אחיות הן בלי ספק… הן מחכות בקצר-רוח רב: אולי מפני שׁהרפואה נחוצה, ואולי מפני שׁהן יראות ללכת יחידות בחשׁכת-הלילה?… הרחוק מעונן מזה?… ומי הוא החולה בביתן: האביהן, אם אמן, או אולי אח יחיד?…

הוא לא נתן לעצמו חשׁבון, מדוע מענינים אותו כל הפרטים האלה, שאינם נוגעים לו בשום אופן: ההתענינות הזאת באה מאליה, והוא לא הכיר אותה כמעט גם בעצמו –

בינתים עברו עיניו מהקונים אל הרוקחים, ואחרי עיניו נמשׁכו גם מחשבותיו. הוא הביט אל עוזר-הרוקחים והחניך, העוסקים איש אישׁ במלאכתו בלי חפזון ויחד עם זאת – בלי הפסק… בעיניו לא היה כל ספק, כי שׁניהם נלאים מאד אחרי עבודת-היום הממושכה. הם נכספים בודאי מאד למנוחה, אך לבם אומר להם, כי לא כל כך מהרה יעלה הדבר בידם… עוד לא אחת ושׁתים ירגיזום ממנוחתם במשׁך הלילה…

– גם החיים האלה אינם נעימים ביותר! – בא לידי מסקנה, והמלה “גם” נותנת למחשׁבותיו מבלי משים מגמה חדשה: הוא עובר מעט מעט למצב עצמו, אל אותם תנאי-החיים, שׁהוא נתון בהם, ואל אותן המסבות, הגורמות לו להיות טרוד כל הימים ונוטלות ממנוּ פעם בפעם גם את היכלת להנפשׁ כדי צרכו בלילות –

– האמנם רק הוא אשם בכל זאת?…

הכנוי “הוא” מכון אל אדוניו רוזנגרטן. השאלה הזאת מתעוררת פעם בפעם, אך שׁיפלינסקי מתקשׁה להשיב עליה בברירות. אמת הדבר כי בבית-המסחר מוטלת עליו עבודה רבה; כל הספרים נערכים וכל החשׁבונות נעשים רק על ידו; אולם… האם נסה לדרוש עזר ואדוניו לא נעתר לדרישׁתו?!…

– ומדוע הוא מחרישׁ באמת ואיננו מנסה, לפחות, לדרוש?

גם השׁאלה הזאת איננה חדשׁה כלל, כי לא אחת ושתים נערכה לפניו… הדבר איננו ברור אמנם גם בעיניו, איננו מחור גם לו כל צרכו; אך מין רגשׁ פנימי נעלם לוחשׁ לו תמיד, כי את הדבר הזה איננו צריך לדרושׁ: מוטב שׁיעמל הוא עצמו עוד שעות אחדות יתרות, אך עוזר הגון אל יהיה על ידו!…

– מי יכול לדעת, לראות מראשׁ את הבאות?!…. כמה מקרים כאלה כבר היו!…

– אמת הדבר, רוזנגרטן איננו קמצן כל כך, שׁיכשׁר בעיניו לעשות מעשה כזה בשביל חשׁבון פעוט; בכל זאת… מוטב שׁישארו הדברים כמו שׁהם עתה…

מצב-נפשׁ שׁיפלינסקי הוא מאותם שהאדם מסתלק בהם בחפץ-לב מכל שׁנוי, מסתלק גם מכל שׁאיפה לאיזה דבר שיהיה; רק חפץ אחד ממלא אז את כל הנפשׁ, חפץ להקפא במנוחה שׁלמה על מקום מקום אחד, להשׁאר בלי כל תנועה קלה… מצב-נפשׁו זה היה צר לו כמעט לראות, איך עוזר-הרוקחים מכלה להכין את סמי-הרפואה, הנועדים לו: הוא נתעצל למוש ממקומו, נתעצל להניע אחד מאיבריו –

כמו על כרחו קם ממושׁבו, סלק את המגיע ממנו ויקבל את המוכן לו.

ראשׁית השׁנה הראשונה אחרי חצות-הלילה הגיעה כבר כאשׁר יצא לחוץ. בשׁעה שׁהלך מבית-המסחר למעונו טפטף גשם דק וקר, אחר – בהליכתו לבית-המרקחת היה הגשׁם מעורב בכפור, ועתה – בחזירתו כבר חדל הגשׁם, אך הקור גבר ומרצפת הרחובות הרטובה מקודם נעשתה חלקלקה מאד. קשׁה ביחוד היתה ההליכה בצדי-הרחוב: רק בהתאמצות רבה וזהירות מיוחדה אפשׁר היה להמלט ממעידה פתאומית – ואחרי רגעים מעטים כבר הרגישׁ שׁיפלינסקי, כי כל גופו רטב מזעה, ויעבור אל אמצע הרחוב.

– מה היה, לו נפלתי ונפצתי בנפלי את צלוחיות-הסמים שׁבידי?…

אולם גם הרעיון היחידי הזה נפסק באמצע ולא נמש הלאה: שׁיפלינסקי נתעצל גם לחשׁב מחשבות. הוא הלך בכבדות, כי הרוח העז והקר נשׁב לעבר פניו וידחפהו לאחור; לרגעים היה אנוס לעמוד ולפנות הצדה מעט מפני הרוח החודר ודוקר כמו במחטים –

ובכל זאת לא נתן קץ דרכו כל שמחה בלבו; להפך, נראה היה, כאלו נעמה לו גם ההליכה הכבדה הזו הרבה יותר מהכניסה לביתו…

שׁם מסר את הצלוחיות ליד בלומה והוא עצמו נעצר זמן מה בחדר-האכל, כי לא נכון היה לגשׁת אל החולים ברגע בואו מהחוץ, מהקור שׁברחוב… עיניו כאבו מאור-החדר אחרי חשׁכת הרחוב. קצות אזניו ופניו האדימו ויתלהטו מהחם אחרי הקר – וכל ההרגשׁות האלה התחלפו מהרה בהרגשׁת עיפות כבדה מאד: הוא עבר ברוב עמל אל חדר-המשׁכב, ושׁם צנח מהרה באפס-כח על הכסא הסמוך לערישת הילדה החולה…

כרבע שׁעה היתה בלומה עסוקה בילדיה החולים ולא שׁעתה אל אישׁה, אשׁר ישב בקרבתה דומם ובלי-תנועה; פתאום כאלו נזכרה דבר ותפן אליו:

– הן לא אכלת עוד, ברוך, מהצהרים מאומה… הנך רעב בודאי… שׁם על הדף התיכון בארון-המזון מוכנים כעכים, מליח עשוי… בארגז מימין ישׁ נתח כרכשׁאה… אולי חפץ אתה כוס חלב מהבקבוק?…

שׁיפלינסקי לא זכר כלל עד הרגע הזה, כי לא אכל עוד בערב, וגם כשנזכר עתה, לא ידע בעצמו, החפץ הוא לאכול אם לא?… הוא הוסיף להחרישׁ, לא ענה דבר, אך דברי אשׁתו עוררוהו מבלי משום להביט בפני הדוברת, ובמדה שהוסיף להסתכל בפנים האלה, בה במדה תקפהו יותר ויותר מין רגשׁ מוזר, מוזר מאד ובלתי-ברור גם לעצמו ברגעים הראשׁונים –

– אכן, אישׁ טוב ורחמן אני! – הסתמן אותו הרגשׁ יותר ויותר, הסתמן ומעט מעט התגלם ברעיון מסוים – היא בכל טרדותיה ודאגתה להילדים לא שׁכחה גם אותי וסעודתי, ואני…

פני בלומה הכחושׁים והכמושׁים, עיניה הטרוטות מבכי ונדידת-שׁנה, העגולים הכחולים-כהים שמתחת לעיניה וכל חזותה הנענה והמדוכאה עוררו בלבו רגשׁות צער וחמלה רבים. יחד עם אלה הרגישׁ גם מוסר-לב קשׁה ותרעומות נגד עצמו, שׁאיננו חס על אשתו כראוי –

– לא, כן לא יעשה! – החליט בנפשׁו, וההחלטה הזאת נתנה לו כח חדשׁ, הסירה פעם אחת את לאותו הקודמת ותעורר בקרבו אינרגיה עצומה.

…בלומה סרבה זמן רב, נסתה להבטיח, כי איננה עיפה עוד, נסתה להוכיח, כי לו נחוצה המנוחה יותר מאשׁר לה; אולם דבריו חזקו עליה והיא נאותה לשׁכוב בתנאי, שׁיעירנה אחרי שעות אחדות.

כאשׁר נוכח שׁיפלינסקי על פי נשימתה הקצובה שׁל בלומה, כי ישׁנה היא כבר, קם לאטו ממושׁבו ויתבונן בשימת-לב רבה אל הילדים החולים, אשר שח בזהירות וימשׁך קצת למעלה את השמיכה הקלה שׁעל הילד ובערישת הילדה העתיק מעט את הכר, אשר צנח הצדה וישׁמט מתחת לראשׁ החולה…. עוד רגעים מעטים הסתכל בפני הילדה השׁוקטים, האזין לנחרתה הצרודה, אחר הביט אל השׁעון, ובהוכחו, כי עוד שׁעה ורגעים אחדים עד “נתינת” הסמים – פנה לצאת מחדר-המשׁכב אל חדר-האכל; אולם בעברו על יד המטה נעצר עוד הפעם, כי נמשׁכו עיניו מבלי משים אל בלומה הישנה…

היא התירה בשׁכבה את לבושׁה ממעל וחלקי צוארה, כתפה וחזה היו חשופים… מה כחושׁה היא כלה! רק עור יבש מתוח על עצמות בולטות, וצבע העור עפרורי-כהה… עינו עברה על פני הלחיים הצומקות והשׁוקעות, על פני החוטם והסנטר המחודדים, על פני היד הצנומה, הפשׁוטה באפס-כח, ועל פני כף-היד, שׁכל פרקי עצמותיה וגידיה בולטים מתחת להעור הדק והיבשׁ כקלף – כל אלה עברו לפני עיניו במראיהם עתה, ובדמינו הצטיר מראה שׁל אותה האשׁה עצמה בזמן אחר, בעבר לא-רחוק עוד כל כך –

– רק תשׁע, עשר שנים! לוחשׁות שפתיו ולבו מתכוץ ממין כאב נורא, שׁאין לבאר אותו בדברים – רק תשׁע, עשר שׁנים, ומה נשׁאר ממנה!?…

הוא עובר הלאה ונכנס אל חדר-האכל, אך הרגשׁת הכאב הפנימי איננה חולפת גם שׁם –

– האמנם אשׁם אנכי?! – מנסה הוא להרגיע את עצמו; אולם הדבר הזה איננו עולה בידו: ישׁנה לו וישׁלש עד לאין קץ, כי לא בו האשׁם, אך שׁם בעמקי נפשו פנימה עוד ירחש הרגשׁ המר הקודם, לא תכחד בשׁום אופן ההכרה הברורה שׁל אחריות עצמו!…

הוא מתקשׁה בינתים לזכור, מה הניע אותו להכנס הנה? אין כל ספק, שׁדבר-מה עוררהו לזאת; אולם מה הוא אותו הדבר, איננו יכול לזכור עוד… עיניו עוברות מחפץ אחד למשׁנהו בחדר, אולי יעוררו אלה בזכרונו את הנשׁכח, וברגע שׁעינו נחה על ארון-המזון, עולה על לבו מבלי-משים:

– הזה הוא הדבר?… לא, לא!… לאכול איננו חפץ כלל, לא חפץ גם לפני כן..

ועינו נחה רגע על שׁלחן-הכתיבה שׁם בפנה. מקומו הרגיל של השלחן הזה הוא בחדר-המשׁכב, אך כשחלה הילד ונעשה שׁם המקום צר, הוצא השׁלחן לאיזה זמן הנה, אף על פי שׁגם צר המקום מאד…

מוח שׁיפלינסקי עסוק זמן-מה בהפרטים הבלתי-חשׁובים האלה ורק פתאם הוא נזכר:

– הלא זה הדבר!… כן, כן!… ואיך יכלתי לשכוח?!.

שׁיפלינסקי הרגישׁ זעזוע חזק, כאלו דחפו מי בכח, ובאותו הרגע הרים את ראשׁו, הנטוי אל חזהו. ברגע הראשׁון לא אבה להאמין, אך סקירה אחת בהספר הפתוח לפניו הוכיחתו, כי נרדם באמת: הוא לא הפך גם צד אחד בספר…

הוא נטה לאחריו, נשׁעל בערפו על גב הכסא ועל שפתיו נגלתה בת-צחוק. באירוניה מרה ומפח-נפשׁ חשׁב:

– זה הוא משׁפט הקריאה הזאת!… וכמה שׁבועות עוברים ללא קריאה בהחלט!…

עיניו מביטות נכחן, אל המנורה הדולקת, אך המבטים האלה נטויים בלי-דעת, רק מפני שׁהוא קופא על מקומו בלי-תנועה –

ומצב הקפאון הזה מטביע חותמו גם על מהלך מחשׁבותיו שׁל שׁיפלינסקי: המחשׁבות האלה הולכות ונמשכות באטיות מיוחדת, הן נגררות זו אחרי זו בעצלתים, מסתעפות זו מזו על פי היחס היותר-קרוב, מבלי כל הקפיצות הרגילות לצדדים, מבלי כל הדלוגים הפתאמיים וההעברות הבלתי-צפויות, שׁהרעיון עובר ודולג על פי רוב מענין לענין….

.. כמה שׁבועות וירחים עוברים לשׁיפלינסקי, מבלי שתהיה לו יכולת להקדישׁ אף שׁעה אחת לקריאה כהוגן?… הוא מרגיש צורך גדול בזה, הוא מצטער הרבה על שׁאין לו אפשׁרות למלא את הצורך הזה – אך העובדה בעצמה איננה משׁתנה על ידי כן!… אחרי הפסקה ארוכה שׁל שׁלשה – ארבעה חדשׁים, ישׁ שעולה בידו לסדר את זמנו כחפצו, ובמשׁך ימים אחדים הוא קורא יום יום כשׁעה אחת לפני השנה; אולם מסבות שׁונות, על פי רוב – בלתי-צפויות. מפריעות פעם בפעם את הסדר הקבוע; הספר המוחל איננו נשׁלם וההפסקה החדשׁה הולכת ונמשׁכת שׁבועות וחדשים רצופים…

במחשׁבתו עוברת שׁנה אחרי שנה לאחור: המאוחרות בראשׁ, המוקדמות יותר – אחרי כן… הוא מגיע בזכרונותיו לאותם הימים הרחוקים, כשׁהיה גר עוד בהעיר הגדולה הזאת בתור עלם בן עשרים שׁנה, שׁבא רק זה מעט מעיר מולדתו הקטנה והנדחה ויהי מלא חדוה על כל המעלות הטובות שׁל מקום-מגוריו החדשׁ: שכר מספיק לצרכיו, שׁחרור מתביעות קנאים חשׁכים, והעקר – בתי-ספרים מלאים וגדושים, הנותנים יכלת לקרוא כל מה שׁהלב חפץ –

מה טובים ונעימים היו הימים ההם, מה מאושׁר ושמח היה אז! הוא הסתפק עוד בההכרה, שׁהוא עצמו משׁתלם, ושפע הכחות הרב, שׁהרגישׁ בנפשו, הקדשׁ במדה ידועה גם לטובת זלתו… אמנם, לא גדולים, לא כבירים ביותר, היו המפעלים, אשׁר השׁתתף בהם; בכל זאת נעים היה לו להכיר, שׁפעולתו היא שׁוה בערך ליכלתו, והדבר הזה נתן בלבו תקוה טובה לעתיד, כי במדה שׁתתרבה יכלתו, בה במדה תתרחב ותשגא גם פעולתו המועילה…

הוא זוכר באירוניה מרה את הדמיונות ההם, שׁהיו רק אילוזיה נחמדה: המציאות הביאה ממשׁ את ההפך!…

… בפרק הזמן הקצר, שׁבין האירושים והנשואים, הרגישׁ כבר פעם כפעם חוסר-תנאי, מעין הגבלה ידועה בחפשׁ-הפעולה הקודם; אולם לפי דעתו אז היו כל אלה רק מפריעים זמניים וארעיים, שׁסבתם היתה קשׁורה למצבו המיוחד בתור חתן, ואחרי החתונה, כשׁתבטל הסבה, תבטלנה גם תוצאותיה מאליהן –

כן היה חשׁבונו, ומה מוטעה היה החשׁבון הזה!

בזכרונו עוברים חדשׁ אחרי חדשׁ בשנה הראשׁונה לנשואיו… היכול להתאכזר כל כך לרעיתו הצעירה, אשׁר ישׁבה כל היום שוממה ובודדה בבית – במנעו ממנה את חפצה, להשׁתעשׁע מעט בערב?… היכול להתרעם עליה, שׁלא מצאה כל ענג בזה, שׁהוא יושב וקורא בספריו, מבלי שׁעות אליה?… תלונותיה מהמין הזה היו בחבה יתרה, בהתרפקות שׁל אהבה רבה – היכול לקצוף עליה? היכול להשׁיב פניה?…

הוא מתעכב בכונה בהזכרונות האלה, עומד ושׁוהה בהם ככל האפשׁר יותר: אלה הם עוד מהיותר-נעימים, מהיותר-טובים ומשמחים… בהם ישׁנם עוד הרבה צדדי אורה, נקודות אשׁר וענג רבות; לא כן באלה, הבאים אחריהם, העברים כסדרם לפי זמניהם המאוחרים!…

… לדת-מבכירה קשׁה, התרפאות אטית, מיני מיחושׁ שונים, חליי-ילד תכופים, הריון ולדה חדשׁים, חולשׁה חוזרת לפרקים אצל האם ומקרי מחלה תכופים אצל הילדים – שׁלשׁלת ארוכה של מיני פגעים שׁונים בהפסקות ממושׁכות פחות או יותר הולכות ונמשכת במחשׁבתוֹ, ובמדה שהשלשלת הזאת הולכת ונמתחה, בה במדה נעשות חוליותיה מלוכדות, עבות וכבדות יותר ויתר… הוא נעשה אב לארבעה בנים, הצרכים מתרבים, השכר איננו מספיק השׁעות הדחוקות נעשות תכופות יותר והטרדות התמידיות נוטלות ממנו את היכולת, לעבוד בהזריזות הקודמות: שׁעות עבודתו מתרבות כמו מעצמן והוא אנוס להתאחר יוֹתר ויותר בבית המסחר –

העול הולך וכבד, הצואר נכפף יותר ויותר!…

לבלי שׁוב חלפו גם הימים ההם, שׁהיה מכשר עוד, לפחות, להתמרמר, להרגישׁ מחאה פנימית נמרצה נגד סדר-הדברים הזה: הכל, הכל התחלף בהכנעה גמורה מאפס כח, בהשׁתעבדות מחלטה מאפס אינרגיה –

הוא הולך ומושׁך בעול!

“הכבש” / ישעיהו ברשדסקי

שמו היה שלמה, או שלמ’קה; אך אנחנו, חבריו ילדי ה“חדר”, הסכנו לקרא לו תמיד בכנויו: “הכבש”. מי היה הראשון, אשר טפל לו את הכינוי הזה, אינני יודע; אך השם הזה היה עולה על השפה גם מבלי משים, רק למראה קלסתר הפנים האלה. לשלמקה היו עינים אמוצות – עכורות, מצח צר ושפל, חוטם קטן ושטוח, סנטר מארך ובולט קצת בקצהו, גם שער ראש מתקוץ ממראה פשתה כהה – וכל אלה נתנו לתארו דמיון רב לראש כבש; אך הדמיון הזה גדל עוד הרבה יותר, בהיות עיניו מביטות נכחן בלי תנועה ומפיקות מעין תמימות אוילית והכנעה פחדנית.

בסכלותו ופחדנותו לא היינו מסופקים כלל, כי היו לנו סימנים מובהקים לזה: ותּורו התמידי על שלו, הסתלקותו ממחלוקת והשתעבדותו לכל. מבלי כל כונה רעה רק משרירות הלב, המיוחדה לילדים, היינו מעליבים אותו תמיד ומרשים לעצמנו להתעולל בו בהתולים שונים, ויתר כל כן – מלמדנו לא נפרע ממנו מעולם בחומר דין קשה על תעלולינו אלה: מצד אחד היה ה“כבש” עצמו שונא קובלנות, ומצד אחר לא היה גם מלמדנו חושש יותר מדי לעלבון התלמיד העני הזה, אשר אביו נחמן הארוך היה משלם רק חצי השכר הרגיל, וגם זה לא בעתו…

כל אלה היו מספיקים לעשות את מצבו ב“חדר” לבלתי נעים מאד, ולאסונו היו גם כשרונותיו גרועים מאד; תפיסתו היתה קשה והבנתו – מגבלה, ובאותה שעה לא היה חפץ – או לא היה יודע איך, כאשר לעגנו לו תמיד – להונות את מלמדנו ולהתראות בשעת הצורך כמבין. בהתעקשות מיוחדה היה שואל וחוזר ושואל את הדבר, אשר לא היה מבורר ומובן לו כל צרכו, אם גם הרגלו זה היה מביא לו פעם בפעם עונש מצד מלמדו וחרפה מצד חבריו.

המצב הזה שונה הרבה לטובה, מעת שהתקרב אליו הירשלה… ההתקרבות המוזרה הזאת הפליאה בשעתה את כולנו, ועוד גם היום, בזכרי לפעמים את מסכות העת הרחוקה ההיא הנני מתפלא ושואל את נפשי: מה היה הדבר, אשר קשר יחדו את שני חברי אלה, אשר היו נבדלים כל כך באפיים וכשרונותיהם, באפני חייהם והרגליהם?… אבי הירשלה היה קרולעצקי החובש, אשר עמד בעיר מולדתו הקטנה דורנישק על מעלה יותר גבוהה מאחד הרופאים המלומדים; והירשלה עצמו הצטין מרוב חבריו לא רק בחליפת שמלותיו המגוהצה ויפי תארו – שני דברים, אשר הכירם היטב, גם התגאה בהם – אך גם בכשרונותיו הטובים והחריפים, ביחוד – בתפיסתו הקלה והבנתו הנפלאה… והתלמיד המצוין הזה אשר היה מתעלל לפני זה בה“כבש” יותר מאחרים, דבק פתאום בהאחרון ויסך עליו מאז והלאה לא רק מפני תלמידי ה“חדר”, כי אם גם – מפני המלמד עצמו…

לשלמ’קה לא היה עוד צרך להלאות את מלמדנו בשאלותיו הנעתרות, כי הירשלה היה חוזר עמו על השעור ומבאר לו באורך רוח ומתינות נפלאים את כל המקומות הקשים, עד כי היה שלמ’קה יודע את שעור השבוע כאחד מאתנו. אולם בזאת עוד לא תמו חסדי הירשלה עם חברו, לא הרפה הירשלה מאביו, עד שהרשה לו לספח מורה לשפת רוסיה, לא הרפה הירשלה מאביו, עד שהרשה לו לספח גם את שלמ’קה אליו כחבר בלי שלומים.

נפלא הדבר: ה“כבש” הזה, אשר בלמודי ה“חדר” היו כשרונותיו גרועים כל כך, נראה כמוכשר הרבה יותר להלמודים הכלליים, אשר היה משיגם בלי קושי מיוחד. והעובדה הזאת שנתה מעט מעט, מבלי אשר התכוננו אנחנו בעצמנו לזאת… את השקפתנו עליו. בימים ההם כבר עזבנו את ה“חדר”, ואתו יחדו – גם את הגמרא; הלמודים הכלליים וספרי ההשכלה לקחו את לבנו, ובמקצוע הזה היה שלמ’קה חבר שוה לכולנו.

עתה אינני יכול לזכור אמנם את תקופת החיים ההיא מבלי שחוק אירוניה, אך באותה שעה – גם מבלי געגועים. כן, הרבה, הרבה מאד היו בה מהתמימות הילדותית, מחוסר הדעת הבלתי מכר והאמונה העצמית הנפרזה; אולם באותה שעה היו שם גם חום נעורים אמתי, התמכרות לרעיון בלתי מזויפה, אידיאליות טהורה ובקשת טוב, הנשענה על אמונה שלמה באפשרותו של הטוב הכללי הזה!…

ובנקודה הזאת הסתמן עוד הפעם שנוי אפיו של ה“כבש” מיתר חברינו. בשעה שכולנו היינו מתלהבים בעצמנו ומלהיבים את האחרים בדברים נלהבים ומשפטים סוערים, באותה שעה היה הוא שומע יותר משהיה מדבר, גם דבריו היו מתונים ומסוגלים יותר לצנן את החום וההתלהבות… ומדתו זאת היתה סבה למחלקת נפרצה בינו ובין הירשלה. הם היו דבקים עוד זה בזה, אך בלי שים לב לזאת, היו דעותיהם מחולקות ומתנגדות כמטע בכל הענינים. שלמ’קה לא היה מבקש אמנם כלל להעמיד על דעתו, ובתשובותיו אשר היו נשמעות במתינות ושפה רפה, היה נראה יותר כמפקפק ולא כבטוח בצדקת דעותיו – אולם אי-הבטחה זו והותור הזה היו מרעימים עוד יותר את מתנגדו הנלהב, ובחום נפשו לא היה הירשלה יכול להתאפק פעם בפעם מקריאת רגז: – רק “כבש” אתה ולא יותר!

---

שש או שבע שנים עברו מיום עזבי את עיר מולדתי הורנישק, ובמשך כל הימים ההם לא שמעתי דבר על אדות ה“כבש”, עד שנפגשתי בעיר הפלך נ. עם חבר ילדותי הירשלה. הוא עמד על משמרתו בתור פרוביזור באחד מבתי-המרקחת, ובמראהו היה צעיר כרכי מגוהץ; אולם אפיו לא שונה הרבה, גם דעותיו ושאיפותיו נשארו בעקרן כמו שהיו, אם גם צורתן החיצונית שונתה במדה ידועה ע"י השפעת חיי הכרך.

כאשר שאלתיו על שלמ’קה, נודע לי, כי גם האחרון מתגורר בעיר נ. וכאשר הוספתי לשאול למעשהו, הניע הירשלה קרוליצקי בידו ויען באי-רצון גלוי:

– רק “כבש” הוא, גבר לא יצלח לכל!

ה“כבש” נסה לעבוד בבית-מסחר, אך עד מהרה נמאס בעיניו המקצוע הזה ויהי למורה. האומנות הזאת גם היא לא ישרה בעיניו וימצא עבודה בבית אחד הטוענים בתור מעתיק כתבים; אך גם בעבודתו החדשה מצא פסולים ויחדל ממנה.

– איש ישר הוא מאד, – חתם חברי את ספורו הקצר – אך מוגבל יותר מדי. הוא איננו מבין כלל את החיים ואיננו משיג את הדבר הפשוט והברור הזה, כי כדי לפעול על החברה, תנאי הכרחי הוא לרכוש מקודם ערך ידוע בהחברה הזאת, יהיו מושגיה מוטעים כמו שיהיו, אך מבלי מלא במדה ידועה את תביעותיה, אין כל אפשרות להשפיע עליה ולתקנה.

והירשלה, אשר היה כבר לגריגורי פאַבלוביץ קרוליצקי, אחז מאד, כנראה, בשטת ההכנה הקודמת, ואין לכחד, כי עמלו “לרכש ערך ידוע בהחברה” לא עלה בתהו. גם לעת פגישתנו הראשונה כבר היה לו חוג מיודעים נכבד מאד; אך במשך הימים, כאשר התחתן כאחד העשירים הנאורים, ובנדה הכפול, מצד אביו ומצד חותנו, פתח לו בית מרקחת, אז עלה עוד “ערכו בחברה” מעלה מעלה.

כן הוא, ה“הכנה הקודמת” היתה יכולה להחשב כנשלמה כבר; אולם העבודה והפעולה, אשר היו צריכות לבוא אחריה, לא הוחלו עוד מאותה סבה בלתי ידועה לי. פעם בפעם, מדי בקרי בבית קרולצקי, נדמה לי כאלו חבר ילדותי מרגיש את עצמו כנלאה במדה ידועה מהעפלתו הקודמת והוא זקוק עתה למנוחה, וביחוד – בהיות משמן גוו הולך ומתרבה, כרסו הולכת ומתעגלת והתנועה הולכת וכבדה עליו.

ומבלי שיכולתי לתת גם לעצמי חשבון ברור על זאת, היה מראה קרוליצקי מעורר בקרבי את זכרון ה“כבש”, ואני הייתי נכסף מאד לדעת, מה היתה אחרית ה“איש המוגבל” הזה; אולם הדבר הזה לא עלה בידי, כי גם קרוליצקי לא שמע ולא ידע כל מאומה על אחד רע ילדותו.

– הוא היה בודאי לחנוני קטן – השמיעני את השערתו – והוא מוכר עתה באחת מערי-המצער פלפלין ועטרן בפרוטות.

ההשערה הזאת נראתה גם בעיני קרובה מאד לאמת, ומעט מעט שכחתי את ה“כבש” ואחדל מהתענין בו.

---

עוד שבע, שמונה שנים עברו, ולרגל אחד הענינים נזדמן לי להתארח שבועות אחדים בעיר המחוז צ. שם סופר לי הרבה על דבר גודר אחד, מצוין ונעלה במינו, אשר קבוצת ספריו הפרטית נודעה לתהלה בכל העיר, כי אין דומה לה, וכל איש מבקש דעת, החפץ לקרא בספרים חצונים, פונה אל הגודר ההוא, שאינו משיב פני איש ריקם בדבר כזה, אנכי אתענינתי כמובן, מאד, בחזון בלתי נפרץ כזה, ובלי קושי מיוחד נודעו לי עוד פרטים מלבבים הרבה על דבר הגודר הנפלא הזה.

בתוך שאר הדברים סופר לי, כי הגודר הזה למד את אומנותו בשנת העשרים לימי חייו ועד העת ההיא עסק במה שמכונה “השכלה”. העובדה הזאת כשהיא לעצמה היתה מלבבת למדי, אך עוד יותר הרבה היה מלבב הטעם, אשר עוררהו – כפי שספרו לי רבים על יסוד הודאת עצמו – לצעד כזה: הוא מצא את ידיעותיו בלתי מספיקות לאחת האומניות, המכונות “חפשיות”, ועל כן החליט להשתמש בהן רק לצרכיו המוסריים…

אולם “צרכיו המוסריים” היו, כנראה, לא מעטים וקטנים, כי במשך יותר מעשר שנים השקיע את כל עדף משכרתו בספרים ולהספרים האלה הקדיש את כל עתותיו הפנויות מעבודה.

כן הוא, למרות היותו רק בעל מלאכה פשוט, היו כל משכילי העיר חושבים אותו לאחד “משלהם” ומבקשים קרבתו; אולם הוא, אם כי לא ברח מהכבוד הזה, אך גם לא רדף אחריו יותר מדי. הוא השתדל יותר להתקרב אל בני דלת העם החשוכים, אל בעלי-המלאכה אשר לא ידעו ספר כלל או ידעו רק מעט, ובקרב האנשים האלה אשר חשבוהו גם הם לאחר “משלהם”, אמנם עלתה בידו לפעול הרבה… רבים מהצעירים בהם התעוררו על ידו ללמד ספר, רבים מהיודעים ספר במקצת התענינו בקריאת ספרים ועוד היו רבים, אשר נאספו אל ביתו בשבתות ובימי החג והוא קרא לפניהם שעורים שונים… הסוג האחרון הזה גדל וירב ביחוד, עד כי צר ביתו מהכיל את כל הבאים, והדבר הזה המריצהו להעביר את קריאת השעורים ממעונו הפרטי אל בית-המדרש של החיט ס. זקני בית-המדרש התנגדו אמנם בראשונה לה“חדשה” הזאת, אך שמו הטוב בקרב בעלי-המלאכה, אשר התימרו בכבוד “חברם”, עמד לו לבצע חפצו, ואחר, כאשר נגלה הדבר, כי גם רבים שאינם בעלי-מלאכה מוצאים ענין בשעורים האלה, לא היה עוד פוצה פה נגדו…

והשמועות המפליאות האלה ענינוני כל כך, שבשבת הראשונה החלטתי לסור ולראות בעיני את ה“פלא”. מקום המועדה לא היה בבית-המדרש עצמו, כי אם בחדר סמוך לו, המכונה “בית שני”, ובבואי כבר היה החדר מלא מפה לפה, אנכי נשארתי עומד בפתח. את פני המדבר לא יכולתי לראות, אך את דבריו שמעתי היטב, והדברים האלה הפליאוני לא בחדושם, כי אם באותה ההסברה המיוחדה, אשר נכרה בה הסתגלותו השלמה של המדבר אל השגת שומעיו.. הוא לא הטיף, לא קרא, רק שוחח, ומה מובנה, מה מושגה-לכל היתה השיחה הזאת!…

כאשר פסקו הדברים והמדבר קם ממושבו, נראו לי פניו מודעים מאד, אם גם לא יכולתי לזכר, איפה ראיתים, ברגע הראשון לא שמתי לבי לזאת יותר מדי ואמר לעזוב את הבית, אך הדחק, אשר נהיה פתאם כאשר התפרץ כל קהל הנאספים לעבר בעד הפתח, עצרני עוד מעט על מקומי ובאותו הרגע קרב הוא אלי ויעמוד במרחק שני צעדים ממני. אני הבטתי אליו עוד הפעם, גם הוא הביט בי פתאום: שנינו הכרנו זה את זה ובעמל התאפקתי מקריאת תמהון:

– “הכבש”!

–… לא, ידידי, בדבר הזה אין אתה יכול להיות ערב גם לעצמך. יכול אתה רק להחליט, שבעיון, מצד ההגיון והיושר, מחויב הדבר להיות כן; אך במעשה, כשיהיה הדבר נוגע לעצמך, עוד ספק גדול הוא, אם יהיה בך כח להשתחרר מהשפעת המשפטים הקדומים… שכלך יגיד לך אחת; אולם כל חושיך בך, כל רגשות-לבך יתקוממו לזה, – ומי יודע, איזה צד יכריע את השני?…

הדבר היה באחד מערבי-החרף הארוכים. אני ופרומקין ישבנו בחדר-מעונו של זה. לפנינו היו כוסות תה, אך התה כבר הצטנן, ואנחנו לא נגענו עוד בכוסות, כי נמשך לבנו אחרי וכוח חם וסוער. מתוכחים היינו על דבר שווי-זכיותיהן של הנשים, ואף על פי שבעצם השאלה היו דעות שנינו מתאימות, כפי הנראה, בכל זאת, באופן בלתי-מובן לעצמינו, נראה גם חלוק-דעות גדול בינינו: פעם – בהגבלת יסודותיה של איזו הנחה, ששנינו לכאורה מודים בה, ופעם – באיזו מסקנה, שצריכה לצאת מתוך הנחות ידועות… חלוק-הדעות גדל והוכוח נעשה סוער עוד יותר כשנגענו בזכיות המוסריות, ואני החזקתי בדעתי, שגם במקצוע זה ראוי להיות שווי גמור ומחלט. טענות מתנגדי מצד ההגיון היו קלושות מאד, ואנכי שמחתי מראש על הנצחון הקרוב; אך פרומקין שנה פתאם את פני המערכה ויפן לעבר אחר, אל הצד המעשי שבהשאלה המפשטה הזאת. ולדוגמא הביא את פריצת גדר הצניעות, אשר אין ערכה דומה כלל ביחס לאיש, או לאשה… אני עמדתי על דעתי, שבעיני לפחות, אין שום הבדל בין איש ואשה וכתשובה על דברי היתה הטירדה המובאה למעלה.

– היו ימים – הוסיף פרומקין אחרי הפסקה קצרה – אשר גם אני הייתי נכון כמוך היום להחליט, כי ההגיון ולא ההרגל משפיע על רגשותינו; אולם…

הוא הניע את ידו ולא כלה את הפרזה אשר החל. כשדבר היה עומד לפני, ומשהפסיק התחיל מתהלך בחדר, – דבר שהעיד עליו, כפי שהייתי מכיר בו מכבר – שאין רוחו שלו ביותר.

לאחר זמן מועט עמד שוב לפני ונתן בי עיניו רגע, כאלו היה מפקפק ונמלך בלבו, אחר כך פתח:

– היודע אתה את הסבה האמתית מפני מה בטלו אז ארוסי?…

אנכי קפצתי ממקומי. את פרומקין ידעתי מכבר, ובשנים האחרונות היינו מקורבים מאד; אך הענין הזה היה חידה סתומה לי, מפני שבשעת מעשה לא היינו מקורבים עוד כל כך, ואחר כך – כששאלתי אותו פעמים אחדות על אדות זה השתמט בכל פעם מתשובה ברורה. ראיתי, שמאיזה טעם כמוס אין הוא רוצה לגלות לי סודו. ודבר זה מצד רעי, שלבו היה ערום לנגדי בכל יתר מוצאותיו וקורותיו, הגדיל עוד יותר את תאותי לדעת.

ותאותי נמלאה הפעם.

“בלי ספק יודע אתה, – החל לספר – כי ארוסינו נעשו לא על ידי שדכן ולא על-פי “חשבון”. אנחנו התודענו איש לאחותו עוד שנים אחדות בטרם ארשתיה, נפגשנו יחד לעתים תכופות, וכמעט שנה תמימה אחת הייתי מתהלך עמה בתור מיועד-להיות החתן. הדבר מובן מאליו, כי במשך הימים הרבים ההם הספקנו לדון ולדבר על דבר ענינים שונים והספקנו להכיר במדה ידועה זא”ז; אני הספקתי להכיר את תכונת רוחה, את ארחותיה והשקפותיה, והיא – את כל אלה בי; ואולם בנוגע לעצם היחס אשר בינינו נסתבכו הדברים באופן מוזר מעט, כי עד עצם מועד ה“תנאים” לא הרבינו כלל לדבר בו."

“ואולם תחת אלה גברו מיני השיחות האלה בינינו אחרי ה”תנאים“, וכמעט אשר דחו מפניהן את כל הדברים האחרים, ויהי כאלו נחפזנו להשלים בפרק-הזמן ההוא את אשר החסרנו לפני כן; ובאמת היה עלינו להיות נחפזים מעט, אחרי כי יום חתונתנו הגבל להיות בזמן קרוב, וכבר עשו הכנות שונות לו”.

"ובערב יום אחד, כאשר הלכנו שנינו לשוח, התעוררתי פתאם לגלות לפני “המיועדה להיות חברת-חיי” את חטאות-נעורי. ההתעוררות הזאת – את הדבר הזה אנכי זוכר היטב – באה אצלי פתאם, ובאופן אשר גם אני בעצמי לא ידעתי זאת מראש; אך כמעט הרגשתי בה, מלאתי שלוה נעימה ומיוחדת, שלוה של ההכרה המתוקה, כי בהתעוררות זו מסתמנות ישרת תכונתי והסתלקותי מכל כזב ואונאה… את הדבר הזה אני זוכר, ועוד דבר שני: בשעה שהחלותי להתודות, כאיש המתודה בחרטה ובשת-פנים על מעשיו המגונים והמכוערים – באותה שעה לא היתה בנפשי אף מקצת מן הרגשות האלה; ולהפך: בעמקי-נפשי פנימה התחוללו רגשות סתומים וחתומים מעין הנאה של השתבחות, מעין שמחה על ההזדמנות הטובה להתפאר ולהתראות לעיני הנפש האהובה במעלה יתרה: מעלת גבר בן-חיל "…

“… את ודויי המפורט סימתי בבקשת סליחה ובשאלה ערוכה אליה: התוכל לכפר לי ולשכוח את הכל? – אולם גם הבקשה גם השאלה היו רק מפני דרך הכבוד, כי באמת לא הייתי מספק אז אף רגע כי תסלח לי בכל לבה… ועל כן השתוממתי לא מעט, כאשר הרגשתי בה אחרי הדברים האלה, כי מרה ועצובה היא, כאילו היא משתמטת מהבט ישר בפני…”

פרומקין, אשר דבר את דבריו עד כה מעומד ובמנוחה שלמה, הפסיק פתאם ויחל להתהלך בחדר. אחרי רגעי דממה אחדים שב לספר, ובקולו הרגשתי זעזועים קלים, אשר לא נכרו בו בראשונה.

– “אמנם הפליאני מצב-נפש כלתי בערב ההוא, ויעורר בקרבי השערות שונות; אולם פשר הדבר הנכון לא עלה על דעתי גם בתור השערה רחוקה. וגם בערב היום השני, בראשית השיחה, לא שערתי עוד כל דבר חשוב, כאשר החלה כלתי להתודות לפני גם היא ולספר, כמה ענתה נפשה במשך כל היום וכמה המר לה הרעיון, כי אני בתכונת רוחי הישרה, בהתפטרי מכל כזב, חיבתי אותה עוד הרבה יותר בשביל שהסתירה מצדה את סודה, בשביל שהתחפשה באופן רע ובשביל שרמתה אותי באופן מגונה… בשמעי את דבריה, היוצאים מלב נשבר והמלאים הרהורי-חרטה רבה והכרת-אשמה, לא יכולתי להתאפק מצחוק קל על תמתה היתרה הזאת, כי הייתי בטוח ונכון לשמוע בחתימת הודוי הארוך הזה דברים אחדים ונכוחים בנוגע לחטא קל וקטן, אשר איש כמונו לא היה זוכר אותו כלל, כי לא היה נחשב בעינינו, ואשר רק בעיני העלמה התמימה היה גם הוא לכבד מנשוא”…

כן הוא הדבר: כך הייתי חושב בדרך ודאי, לכן המריצתני רוחי להבטיח מראש כי סולח אנכי לה בכל לבי; וגם לא איחס לעצמי דבר בלתי לא נכון, להחליט, כי פניה זרה היתה לי בדבר הזה, כי חפצתי להשלות את המדברת בהבטחת-שוא, למען תגיד לי את כל לבה באמת ובתמים… ואמנם ערמה כזאת היתה באמת גם למותר, כי הנערה היתה ברגע ההוא במצב-נפש כזה, שהלב יפתח בו מאליו, בעת שהדברים פורצים ועוברים כל-חק והמדבר לא יפקוד ולא יזכור את כל ההגיונות ואת כל החשבונות האחרים" –

פרומקין הפסיק עוד הפעם, ואני התבוננתי בו וארא כי יכבד ממנו מאד לספר את עצם הענין, כי על כן האריך עד כה בפרטים רבים. רק אחרי הפסקה ממושכה שב לספורו.

“… הדבר אשר נודע לי בערב ההוא, היה פשוט מאד ומצוי. הנערה גרה לפני שנים אחדות בבית אחד מדודיה, והיא אז צעירה עוד לימים מאד וחסרת נסיון בחיים בכל אשר היא פונה; על כן לא יכלה לעמוד בפני הקסם אשר נסך עליה בן-דודה, עלם צעיר בלי כל חקות-מוסר, רודף תענוגים וחומד נשים מבלי דעת כל מעצור לתאותו… את כל אלה הכירה, כמובן, רק אחרי כן; אולם באותה שעה כבר באה החרטה לאחר-זמן, והמדחה אשר נעשה, נשאר ככתם אשר לא ימחה עוד מנפשה, כתם אשר גרם לה ענויים ויסורים רבים תמיד, ועוד הרבה יותר – מאז נפגשנו יחדו אני והיא, ומעת שהתקרבותנו הלכה הלוך ורבה”…

“מה התחוללה בנפשי בעת שמעי את הדברים האלה – את זאת לא אוכל להביע בדברים, כי גם בדמיוני כבד לי מאד לכלכל במלואה את הערבוביא הנוראה אשר באה אז ברגשותי. רגשות שלמים, ברורים ומוגבלים היטב לא היו אז בנפשי, כי נפלגו או התפוצצו כולם לרגלי התנגשותם החזקה זה בזה, ואחרי שהתלכדו החלקים השונים המתנגדים וסותרים זה את זה – התנגשו עוד ביתר תקף… אנכי התאמצתי להסתיר את מבוכתי, התאמצתי להראות כשלו; נסיתי להשמיע גם דברים טובים, דברי-נחומים לבת-לויתי, אשר אחרי עבור התעוררותה החזקה היה מראה פניה מראה נפש מדוכאה מאד ומעוררת חמלה; אולם כל התאמצותי לא הועילה לי, ואנכי הרגשתי בעצמי כי גם חזות-פני וגם הטעמת קולי עונות בי כחשי”…

“בדרך שובנו שלטה בנו דממת-מבוכה כבדה, ואת המבוכה המעיקה הזאת הרגשנו עוד הרבה יותר בבואנו הביתה. אנכי הכרתי היטב, כמה דאבון לב ומפח נפש אנכי גורם לה במנהגי, אך באין לי כל יכולת להתחפש ולהסתיר את סערת-רוחי שאינה מצויה, חשבתי ליותר נכון להפרד מעליה בשעה מוקדמת מאשר הסכנתי”…

“אנכי כוננתי פעמי ישר אל חדר-מעוני ואסגר שם לבדי. בדידות שלמה היתה לי בשעה ההיא צורך מוכרח; כי היה עלי להרגע ולקבץ את מחשבותי, למען ברר לעצמי את הנעשה בנפשי. ואולם הדבר הזה לא עלה בידי מהרה. פעם אחרי פעם הייתי מחל לסדר מחשבות קבועות, הייתי מחל לחקור את הדברים בהתבוננות מתונה; אך כפעם בפעם מצאתי כי די היה לי לזכור פתאם סבה ידועה אחת, ובאותו רגע היה המוח פוסק מעבודת-העיון המסודרה, המחשבות והחקירות הברורות היו מתבלבלות, ואותה הערבוביא הנוראה של הרגשות המתנגדים והסותרים, אשר לא היתה כל אפשרות להפרידה ליסודותיה, היתה ממלאה שנית ושלישית את כל נפשי והיתה מחוללת בה סערה עצומה ואינה מצויה”…

“אחרי ליל נדודים תמים, כאשר עברה התסיסה החזקה הראשונה, ביום השני בבקר, היתה לי כבר היכולת לדון על הדבר בדעה צלולה יותר – אז הרגשתי כעין התחלקות גמורה בעצמי. בשעה שמצד אחד הכרתי היטב, כי אין לי כל זכות מצד המוסר לחרוץ משפט קשה על כלתי, לו גם הייתי אני עצמי חף מפשע בהחלט, ואף כי עתה בהיות מדת עוני מרובה הרבה יותר – באותה שעה לא יכולתי מצד אחר למלט נפשי ממין רגש מוזר, כעין הרגשת קור של געל נפש, הבאה לו לאדם ברגע אשר תגע ידו בעצם משקץ ונאלח מאד… אנכי הרגשתי עוד געגועים רבים, כליון נפש עצום אל הגוף, אשר היה יקר ואהוב לי מאד מאד עוד לפני יום אחד; אולם יחד עם זאת, חשתי בנפשי, כי קרבת הגוף ההוא לא תתן לי עוד את העונג השלם אשר היתה נותנת לי לפני כל זאת. אמנם יקשה לי עוד להפרד מעל הנפש האהובה, אך להיות דבק בה בלי כל הרהור לא יעלה עוד בידי בשום אופן!”…

“ואף נוכחתי כי הדבר הזה כן הוא, כאשר רק שבתי וארא את פניה בפעם הראשונה אחרי זה. ראיתי היטב, כי פני הנערה חורו ויפיקו ענות-נפש רבה, ואף גם זאת ראיתי כי עיניה נטויות אלי בדאגה ובקשת חנינה; ואמנם עוררו כל אלה בקרבי רגשות-חמלה להמעונה וגם מוסר לב ותרעמות על אהבת-עצמי ואכזריותי, ואולם בכל אלה לא היה די כה להחם את לבבי ולהמס את קלפת הקרח אשר עלתה על הלב הזה ותכסהו הלך וכסה” –

המספר החריש, וגם אני החרשתי. בהיותו שקוע כלו במחשבות וזכרונות, לא התבונן, כפי הנראה, כי לא כלה עוד לספר; ואולם גם אני לא מצאתי עוד חפץ באחרית הדברים. האם לא אחת היא, מי היה המתחיל בדבר ומי השמיע את המלה הנחרצה?…

הפרוד היה מוכרח – והם נפרדו.

… ובין המאורעות הרבים והשונים, שׁאירעו לי בחיי נדודי לפנים, היה מאורע אחד, שאין אני בעצמי מבין כלל, מדוע נקלט ככה בזכרוני ולא נשכח ברבות הימים, כמו שׁנשׁכח רובם הגדול של המאורעות האחרים.

אנכי התגוררתי אז בעיר הפלך הדרומית נ'. מפני שלא היה לי מעון קבוע, נהגתי לקבל את מכתבי, “פוסט ריסטנט”, ואחרי שלא היתה לי כל עבודה, הייתי הולך יום יום אל לשכת הפוסטה לשׁאל, אם נתקבל בשבילי איזה מכתב.

מי יודע, אולי היו הפקידים נחפזים ביותר, לו היו יודעים, מה רב קוצר רוחם של המחכים ומה כבדה אותה השׁעה, שׁהנפשׁ מקולעת בה מתוחלת לאפס-תוחלת. אולם הפקידים לא היו חשים, כנראה, את אשר תרגישׁ נפשׁ המחכים, ועל כן היו עושים את מעשיהם במתינותם הרגילה, עד שהיה מגיע התור שׁל הדורשׁים למכתבים.

ואני, אשׁר הרגשׁתי בעצמי בקושׁי החכוי אף טעמתי כפעם בפעם את מרירותה של התוחלת הנכזבה, כשׁהיה הפקיד מודיע סוף סוף בקצרה: אין – אני הבינותי היטב לנפש עוד אחדים מן המחכים לשוא. בין אלה נמשכו עיני ביחוד על עלמה אחת, אשׁר היתה באה גם היא כמעט יום יום לדרוש למכתב, ובכל פעם היתה הולכת ריקם.

פני העלמה ההיא לא היו מסוגלים כלל למשוך עליהם את עיני הרואים. גם אותי עוררו רק עיניה להתבונן בה, כי עשו עלי העינים ההן רושם מוזר בכל פעם שׁקרה לי להביט בהן. על פי רוב היו העינים ההן מסבכות בעפעפיהן העבות ונטויות למטה, כאלו התבוששׁה העלמה במצבה שאינו מתאים לה; אולם כשׁהיה פקיד הפוסטה מתחיל לסדר את המכתבים, מיד היו עיני העלמה נפנות לעבר ההוא ובמבטיהן היה הרבה, הרבה מזה, שהלשׁון איננה יכולה להביע. שׁהדבור איננו יכול לסמן, ורק הנפש מרגישׁה אותו היטב, והלב מתכּוץ לזכרו מבלי משים…

מי יודע, אולי היתה נפשי מוכשׁרה ביותר להבין צרת נפשׁ זולתה. מפני שגם תקותי היתה נכזבה יום יום. אולם פעם אחת, זוֹכר אני, זכיתי לראות מכתב מושט אלי מבעד לשבכה, ואז – למה אכחד את האמת? – שכחתי עד ארגיעה, מרוב שמחתי הפרטית, את האחרים… כן הוא, עד ארגיעה שכחתי; אולם אחרי רגע קטן הרגשׁתי כעין עקיצה חזקה בלבי ועיני נפנו בלי רצוני לעבר העלמה ההיא.

עינינו נפגשו באותו רגע: היא הביטה אלי בקנאה; אך הקנאה הזאת לא פגעה בי כלל: בה לא היו רוע לב וצרות-עין באשרם שׁל אחרים, ורק צער רב היה בה, ענות נפש דואבת מאד…

ואני, הנראה בעיניה כמאושר מאד, באמת לא הייתי מאושׁר כל כך ברגע ההוא. אמנם נתקבל המכתב המקוה, ואולם תכנו לא היה משמח לב כלל: ידידי הטוב, אשׁר פניתי אליו בצר לי – הידיד הטוב ההוא, אשר בעת שׁלותי לפנים לא היה חס על כסף בחברתי ובערב אחד של משׁתה והוללות היה מפזר יותר ממה שׁדרשׁתי עתה ממנו בתור גמילות-חסד – הידיד הטוב והנאמן הזה לא מצא כל יכולת לעמוד לי בשעת דחקי ולמלא את שׁאלתי הקטנה.

כן, נסיון-חיים מר היה זה; אך אני לא חשבתי עוד בו, ואשים לבי יותר אל העלמה, אשר הלכה לה בינתיים: הגם היא מחכה למכתבו של ידיד טוב ונאמן?… הגם “ידידה” נחשׁב באלה, שׁהמרחק מועיל לצנן את חום ידידותם?…

שקוע במחשׁבותי יצאתי מבית הפוסטה ועל סף הבית עמדתי רגעים אחדים ואמלך בלבי: אנה אלך?… לנוע ברחובות כחום יום הקיץ הבוער, הדבר הזה לא היה נעים ביותר, אך לא נעים מזה היה לי לשוב למעוני: שם היה לפני רק מעשה אחד: לקחת את אדרתי ולתת אותה בעבוט, והמעשה הזה לא היה נחמד כל כך, שׁאהיה נחפז לעשותו… סוף סוף החלטתי ואכין פעמי אל הגן הקרוב. שם היו משׁעולים אחדים מסכּכים מלמעלה בענפי עצים עבתים, ובמשעולים האלה הייתי מהלך לי, הולך ונע בלי כל מטרה.

– האמנם היא זאת? – שאלתי פתאם את נפשׁי, בעברי על אחד הספסלים, ואתבונן אל העלמה, היושבת על הספסל וראשׁה מוטה ומוסב למחצה אל מסעדו. את פני היושבת לא יכולתי לראות ברגע הראשון, כי היו מסותרים תחת המטפחת הלבנה, אשׁר החזיקה היושׁבת בידיה: אך כאשר קרבתי יותר, התעוררה העלמה פתאם לקול צעדי, הרימה את ראשה ותסֵר את המטפחת מעל פניה.

כן, היא היתה באמת לפני! בעיניה נראה עוד נגה לח, לחייה חטובות במקומות שונים ושפתה התחתונה וסנטרה הזדעזעו לרגעים. ברגע הראשון לא הכירתני, כפי הנראה, אך אחר רגע האדימו פתאם פניה: היא נכלמה מאד. במבוכה רבה קפצה ממוֹשבה ותסוב בחפזון לעבר אחר.

אני צנחתי על הספסל אשר ישׁבה עליו העלמה זה מעט, ואבט אחרי ההולכת וארא אותה חולפת בין העצים, עוברת דרך השער ונוטה לימין. משם והלאה לא נראתה עוד לעיני, אך אני לא חדלתי עוד מהגות בה אם כי לא ידעתי על אדותיה כל מאומה; רק על פי סמנים שונים, שׁהתבוננתי בהם בעת פגישׁותינו, יכולתי לשׁער, כי תופרת עומדת ברשות עצמה היא ושׁנותיה כעשרים וחמשׁ, או גם מעט יותר…

---

---

… מה זאת?. האמנם היא לפני – והיא באמת תופרת, יתומה מאב ויושבת עם אמה הזקנה ועם שׁתי אחיותיה הקטנות?… אבל באיזה אופן התודעתי אליה ואיך נסתבכו הדברים, כי היא מספרת לי את כל אלה, שכפי הנראה, אין גם אמה יודעת אותם?….

אולם את כֹל הפליאות האלה הרגשתי רק ברגע הראשׁון; אחר רגע לא חשבתי עוד בדבר הזה כלל: כל מחשׁבותי היו מרכּזות בעצם הספור.

ובספור לא היה כל חדוש, כל ענין מיוחד ויוצא מן הכלל: הכל היה פשוט, באופן טבעי ורגיל מאד…

הוא היה מעיר רחוקה, אך פה עבד בצבא. אליה התודע במקרה. הם נפגשו פעמים אחדות בבית ידידתה, פעמים אחדות הלך לשׁלחה בערב עד מעונה, ולבקרה בביתה החל רק בשנה האחרונה… בקוריו נעשו תכופים יותר ויותר, סבובו משׁך עליו עין אחרים, רבים שׁערו וברמזים שונים השׁמיעו את השׁערתם, כי כבר הוחלט דבר מה – אך בינם לבין עצמם לא נאמר עוד באמת כל דבר ברור…

והחודש האחרון לעבודתו בצבא הגיע… הערב ההוא היה מלא נגה ירח וקסם שירה נפלא… אז גלה את לבו, בקש, נשבע… אז לא רק הבינה, אך שמעה מפורשׁ את הדברים, אשׁר עשוה למאושׁרה במאושרות – היא ידעה ברור, כי לא רק אוהבת, אך גם אהובה היא!…

זמן עבודתו בצבא נשלם והפרידה היתה מוכרחת: על פי החוק מחויב הוא לנסוע לעיר מולדתו, לקבל שם את תעודת חפשׁתו – משם יכתוב אליה במהרה ויודיע את יום שׁובו…

עד היום ההוא לא ידע איש מאומה מכל אשר נדברו, גם בביתה לא ידע איש, כי מקבלת היא ממנו מכתבים…

ויום יום היא הולכת אל בית-הפוסטה, יום יום מתחדשת תקותה ויום יום תוחלתה נכזבה. –

מה זה היה לו?… האמנם?? – – – – – –

ואני מתדעזע פתאם כולי, מרים ראשי, מביט על סביבותי במבוכה ואינני מכיר את מקומי: איה אני ומה אתי?…

אחרי רגע התבוננתי, כי ראשי מגולה ומגבעתי מתגוללת לרגלי על האדמה. –

כן הוא, אנכי נרדמתי מעט לפני כן!

בעגלות המחלקה השלישית היה הדחק גדול, כרגיל בהימים שלפני החג, והנוסע אשׁר בא בתחנת ב. אל אחת העגלות המלאות האלה, עמד רגע קטן בפתח ועל פניו נכרו אותות מבוכה ואי-רצון. בידו האחת היתה קופסת-מגבעתו, בשנות – חבילה מאורכה, חבושה בשמיכת-צמר, ומאחוריו נראו פני סבל, עמוס שק מסע כבד וחבילה שׁניה, צרורה ברצועות עור.

– הנה אדוני עצמו רואה – נשׁמע קול הסבל – העגלות כלן מלאות מפה לפה, אין רוח גם באחת מהן… אין ברירה, צריך למצוא מקום פה…

ולמרות חצי-האופל אשׁר בעגלה, גם למרות המון החבילות השׁונות וגבות האנשׁים, אשׁר סככו בעד האור המעט, העיף הסבל עינו המנוסה בכל פנות העגלה וימצא מקום פנוי קצת על אחד הדפים העליונים. בתנועה רגילה הרים את שק-המסע ממעל לראשׁו ובמהירות דחק את משאו בין החבילות האחרות. ברגע אחד הונחה גם החבילה אשׁר בידו באחד המקומות.

– פה ספסל לארבעה – פנה אל הנוסע – והיושׁבים רק שׁלשה… יואיל נא האדון לקחת לו מקום בזה.

נכר היה הדבר, כי הנוסע איננו שמח ביותר על זאת, שׁיצטרך להדחק במקום צר כזה; אולם, באין ברירה, היה אנוס למלא אחר עצת הסבל… היושׁבים על הספסל מקודם נסו אמנם להשמיע מחאתם נגד השׁכן החדשׁ, הבא להצר מקומם, בטענם את הטענה הרגילה: „עוד אחד החזיק כבר במקום וינח חפציו לעד על חזקתו“; אך הנוסע החדשׁ לא שם לבו לזאת וישב על מקומו.

– מארת אלהים היא – נאמו שפתיו חרשׁ – בלילה העבר לא מצאתי מקום בעגלה להרדם מעט; וגם הלילה אשבע נדודים!…

את אשׁר הרגישׁ הנוסע – יחוש רק מי אשׁר נסע בענוי הזה: לנסוע שׁני ימים ושׁני לילות במחלקה השלישׁית, מבלי מצוא יכלת להשׁתרע על הספסל אף מעט. בכל האברים מרגישׁ כובד נורא, הראש נוטה באפס כח הצידה וכל החושׁים נלאים וקהים עד מאד… המוח והדמיון כאלו מסתלקים מכל עבודה; רק רעיון אחד ממלא את כל הנפשׁ, מרגשׁ בכל החושׁים: מתי יבוא הקץ?…

– עוד שׁבע שׁעות בעגלת הקיטור, אחרי כן…

והנוסע הסיח את דעתו בחזקה ממה שׁיבוא אחרי כן: הרעיון, כמה עוד עליו להענות בעגלת-הסוסים, אחרי הגיעו עד התחנה האחרונה במסלת-הברזל, הרעיון הזה היה כבד לו מנשוא.

בינתים משׁ המסע ממקומו, ואחרי מדחפות ושׁריקות אחדות במשך הרגעים הראשׁונים, החלה התנועה השׁוה והמדודה בלוית משק-אופנים והזדעזעות-עגלות. התנועה הזאת והקולות האלה, ההולכים ונמשׁכים בלי הפסק ובלי חליפות, השׁפיעו על הנוסעים נטיה לשׁינה: מאושרים אחדים מצאו להם גם מקום לשׁכוב מקופלים, הודות לשׁכניהם הטובים, אשׁר פנו להם חצי הספסל לרחבו; יתר הנוסעים, אשׁר לא זכו לרוחה כזאת, בקשׁו להם, לפחות, מסעד-מה מפנים, מאחור, או לצדדים ובמצב כזה נסו להרדם מעט…

הנוסע החדשׁ עשה גם הוא כמעשה האחרים: הוא סמך את זרועותיו על ברכיו וישׁען בראשׁו על כפות ידיו ויעצום את עיניו… עד מהרה תקפתהו חצי-תרדמה, חושׁיו כמעט שׁבתו כלה, והמעשים הנעשים מסביב לו חדלו להתרשׁם בו באופן ברור; אולם למרות כל אלה הרגישׁ היטב בתנועת המסע, הרץ במהירות הלאה הלאה, ואם כי היו כל אבריו כרעוצים ומדכאים, הרגישׁ בנפשׁו מעין עונג מיוחד: שׁם מאחריו, הרחק הרחק מזה נשׁאר הכל; לפניו: עיר מולדתו, ביתו אשׁתו ובניו.

ובכל פעם אשׁר נעצר המסע באחת התחנות, היה הנוסע מתעורר ומונה ברעיונותיו מספר התחנות אשׁר עליו לעבור עוד:

­– לא הרבה עוד, עוד מעט, עוד רק אחת…

---

מכונת הקיטור השׁמיעה כבר את שׁריקתה הממושכה לאות קרבת התחנה, והקונדוקטור לקח מיד הנוסע את כרטיסו.

– יהי שׁם ה' מבורך! – קרא האחרון בקומו ממקום-מושׁבו ויתמתח, למען חלץ את עצמותיו הנדכאות. אחר כן נגשׁ אל החלון וימח את הזיעה מעל הזכוכית ויבט אל חשׁכת הלילה. בתוך החשׁכה נראו פה ושׁם פנסים בעלי צבעים שׁונים, גם בבואות בלתי-ברורות של בנינים. המסע עצר יותר ויותר את תנועתו, ובהנדף האד המיותר, נשׁמע כעין משׁק רתיחה. אחרי רגע הרגשׁה דחיפה חזקה, כי נעתקה העגלה משביל-הפסים הקודים אל שׁביל חדשׁ.

התחנה ז., אשׁר קרב אליה המסע, לא היתה מהגדולות ביותר, והנוסע הזה היה היחידי, אשׁר עזב פה את המסע. בית-הנתיבות הצר והאפל היה שׁמם, ורק בפנה הקיצונה, סמוך לפתח, נראו אנשׁים אחדים, לבושׁים בגדי אכרים ושׁוטים תקועים להם באזוריהם. הנוסע קרב אל האנשׁים האלה, אך בחשׁכה לא יכול להכיר פניהם.

– אה, רבי אהרן-שׁלום! – נשׁמע לאזנו פתאם קול מודע, ותמונה כהה כמו נעתקה מהקיר ותלך הלוך וקרוב אליו.

– אלי’נקה?… קרא – הלא?…

– האם לא הכירני עוד רבי אהרן-שׁלום?… שׁלום עליכם!… סוף סוף בא, ובני-ביתו כבר העידו בי עד עשר פעמים: ראה, אלי’נקה, הבא הפעם את אבינו!…

– ומה שׁלומם? – קרא רבי אהרן-שׁלום בהתעוררות-חדוה גלויה – מתי ראית אותם?

– חיימ’קה ושׁפר’לה היו בביתי כחצי שׁעה לפני נסעי הנה…

והעגלון הוסיף להשׁיב על שׁאלות הנוסע בפרטות יתרה אשר העידה בו, כי חפץ הוא להשביע רצון את השואל. ובינתים נאספו חפצי הנוסע אל העגלה, אשר עמדה מאחורי בית-הנתיבות, והעגלון הראה לו עוד הפעם אותות-שרות, בנערו היטב את התבן למושב הנוסע וברפדו ממעל שמיכת-צמר עבה.

– בשם ה', נהג! – פקד רבי אהרן-שׁלום, אחרי שהשתרע ברוחה בהעגלה ויתעטף היטב באדרתו. הוא לא טעם זה ימים רבים הרחבת-הנפשׁ כזו, שׁהרגיש פתאם הפעם. הכבוד המיוחד, אשׁר נהג בו אלי’נקה העגלון, העיר בקרבו מחדשׁ את ההכרה הנעימה, הכרת-ערך-עצמו בתור בעל בית חשׁוב ומכובד.

– פה, ברוך-השׁם, הכל מכירים אותי, יודעים מי אני ומבינים את ערכי; לא כן שם…

אולם במקום הזה הפסיק רבי אהרן-שׁלום את מחשׁבותיו… במלת „שׁם“ היו אחוזים זכרונות פרטיים רבים, אשר לא נכסף כלל לעוררם הפעם, בהיותם עלולים רק לחבל את צהלת-רוחו ולהשׁבית את הרחבת-הנפשׁ אשׁר החל זה מעל להרגיש…

– פה אין אישׁ יודע דבר – בא בלבו רעיון אחר, אשׁר היה לנוחם ומרגוע לנפשׁו – לו פשׁטה שמועה קלה שׁבקלות, כי עתה נכר היה זה מתוך דברי אלי’נקה ויחסו אליו… אכן אין אישׁ יודע פה דבר!

החלטתו זאת הרגיעתהו, כי הרגיש לאות גופנית ורוחנית כאחת וישׁאף יותר מכל למנוחה. הוא התעצל גם לחשׁוב מחשבות הרבה, ויתכנס כלו באדרתו ויעצום את עיניו. ברבע-השׁעה הראשׁון הפריעוהו טלטלות-העגלה החזקות, כי היתה הדרך במקום ההוא מקולקלה מאד; אולם עד מהרה אחזה העגלה דרך ישׁרה וסלולה, אשׁר נראתה כמרפדה בבוץ רך, והתנועה השׁוה והקצובה נסכה עליו תרדמה. בדמיונו הצטירו מחזות נעימים, מחזות הראיון הקרוב עם הנפשׁות האהובות המצפות גם הן לבואו בקוצר-רוח…

---

רבי אהרן-שׁלום התעורר זה עתה משׁנתו, אך לא פקח עוד את עיניו. מעבר לחיץ-הקרשׁים, המבדיל בין חדר-המטות וחדר-האוכל, הגיעה לאזניו באותו רגע גניחה צרודה וממושׁכה. זה היה קול שׁעון-הקיר, המתעתד להשׁמיע את השׁעה, והוא התכון למנות את מספר הקולות.

– שׁמונה! – החליט, אחרי חכותו רגע וקול חדשׁ לא נשמע עוד – אכן אחרתי לישׁן היום!

ובכל זאת לא נחפז לקום וללבושׁ את בגדיו, וגם כאשׁר התעורר אחרי רגעים מעטים לקום, עשה את מעשהו במתינות, ונכר היה בו, כי מוחו עסוק באותה-שׁעה בענין אחר…

המחשׁבה הראשׁונה, אשר התעוררה בקרבו ברגע הקיצו, היתה אותה המחשׁבה הנעימה, אשׁר היתה מתעוררת וחוזרת ומתעוררת בנפשו פעם בפעם בשׁלשׁת הימים האחרונים – המחשבה הנעימה, כי בעירו הוא, בביתו, בחוג בניו… נפשׁו לא שבעה עוד מנעם הרגש הזה, אשׁר נמנע ממנו במשׁך ימים רבים, ועל כן גם התענג עליו מאד ויעוררהו פעם בפעם. הענג הזה גדל עוד יותר, כאשׁר התבונן אל התנועה הזהירה, אשׁר מעבר לחיץ-הקרשׁים, בחדר הסמוך.

– הם מדמים, כי הנני ישׁן עוד – חשׁב בלבו ובת-צחוק מלאה רצון חלפה על שפתיו – הם צועדים בזהירות, מדברים בלחשׁ, כדי שׁלא להעירני.

והרעיון הזה גרר אחריו רעיונות אחרים. רגע אחד חשׁב בגאות-הורים על יקר ערך בניו, העולים כלם על בני גילם; אחר נסבו מחשׁבותיו על כל אחד ואחד מהם בפרט.

– מה גדלה שׁפר’לה, אל תשׁלוט בה עין רעה… בבואי לא הכרתיה כמעט… עוד מעט ועברה את אחותה הבכירה – זלטקה!…

– וזלטקה אמנם בת-חיל היא!… הן לא כימים הראשׁונים הימים האלה: עתה דבר כזה טוב והגון מאד…

הוא החל להעביר בזכרונו את הפרטים, אשׁר שׁמע מפי אשתו בדבר היחס שבין זלטקה בתם ובין שמואל-נתן בן אריה הסוחר בעורות.

– בלעדי היחס הזה היה חתן כמוהו דורשׁ, לפחות, שׁמונה מאות רובל, והאם לא הצלחה מיוחדת היא, כי אפשׁר להסתפק עתה בארבע מאות?

– ארבע מאות… ארבע מאות… – נשׁננה המספר הזה ברעיונו פעמים אחדות באופן מיכני ובלי דעת נפשׁ נטו מחשׁבותיו לעבר אחר. באותו רגע העיב צל קודר את פניו, אשׁר היו צוהלים ומאירים זה מעט, ועל מצחו ממעל לגבות עיניו נגלו קמטים דקים ועמוקים. אלה הפרטים הבלתי נעימים, אשׁר התאמץ כל כך להסיח את דעתו מהם, התעוררו פתאם בזכרונו למרות חפצו, ולמרות חפצו נצבה לפניו השׁאלה המרגיזה:

– אם עד כה לא נודע אמנם עוד הדבר, אך מי יערבהו להבא, כי לא יודע?

– מה ישמח אז אריה הסוחר בעורות!… בעיניו הלא רע מאד המעשה, כי שׁמואל-נתן בנו נכון לקחת את זלטקה כמעט בלי נדה – האם לא ישיש, כי ימצא לו תואנה לבטל את הדבר?…

ובדמיונו הוסיפו להצטיר עוד תוצאות מעציבות הרבה, העתידות לבוא בהודע הדבר ההוא, אשׁר הוא עמל כל כך להסתיר. הן גם אשׁתו ובניו אינם יודעים את האמת, כי בערמומיות ואמתלאות שׁונות עלה בידו להשׁלות את נפשׁם – האם לא יגדלו בשביל זאת דאבון-לבם ויאושׁם שׁבעתים, כאשר תודע להם טעותם המרה?!…

– טעות מרה… טעות מרה… – דובבו שׂפתיו פעמים אחדות, ושחוק-רגז מר נראה עליהן. הוא זכר באותו הרגע את ההצעה, אשׁר הוצעה לפניו פעמים אחדות במכתבים, ומאז בואו – עוד פעמים הרבה בעל-פה. הם מתפלאים ואינם יכולים להבין, מדוע איננו מאשׁר גם הוא את העצה הטובה הזאת, לקחת את חיימ’קה אתו אל עיר-מגוריו?… יותר מכל מתרעם על המאון הזה חיימ’קה בעצמו. לו מלאו כבר שׁשׁ עשׂרה שׁנה, כבר באה העת לדאוג לאחריתו, ודבר כזה אפשר רק בעיר גדולה.

את כל זאת מבין גם הוא, מבין אולי עוד יותר מהם; אולם הם יודעים רק אחת, והוא יודע עוד אחרת.

וזאת ה„אחרת“ נקרה עתה בלי-חשך במוחו, הגדילה את קדרות-פניו והעמיקה את קמטי-מצחו. מצב-נפשׁו זה חלף רק אז, כאשׁר כלה ללבושׁ את בגדיו ויצא אל חדר-האוכל… שׁם על שלחן הארוך, (המכוסה במחצלת כפולה ועליה מפת-בד לבנה) רתח מיחם-נחשׁת ממורט, ועד יעלה מכד-חרש המלאה חלב רותח, ומתוך האד נשׁקפו לו פנים עליזים ושמחים, נשׁמעו ברכות-בקר, הערוכות אליו באהבה וחדוה, אחר – פטפוט ילדים עלז וצוהל, בלי כל דאגה ובלי כל רגז ועצב… עקת-הנפשׁ הקודמת הוסרה כמו ביד-קוסם נעלמה, רגשׁות הרגז והדאגה נדפו ברגע אחד, ומקומם לקחה עוד הפעם הרחבת-הנפשׁ שׁל אב אוהב הנמצא בחוג בני-ביתו הנאהבים והנעימים.

ה„מנין“ השלישי והאחרון בבית-המדרש הלבן כבר השׁלים את התפלה. מספר המתפללים בכלל היה מעט מאד, אך המעטים האלה לא היו כנראה, טרודים יותר מדי בעסקים, כי כבר הגיעה סוף השׁעה האחת-עשרה, והם לא נחפזו בכל זאת לעזוב את בית-המדרשׁ. פה ושם עמדו זוגות וחבורות שׁל משוחחים, אך מעט מעט נסחפו הזוגות והחבורוֹת הנפרדות על החבורה הגדולה האחת, אשׁר במרכזה היה רבי אהרן-שׁלום.

הוא היה נחשׁב גם לפנים ב„חכמי העיר“ ושיחותיו בבית-המדרש אחרי התפלה היו מושׁכות אליו תמיד קהל גדול; אולם הפעם, בשובו מ„המקומות הרחוקים“, אחרי שׁבתו שׁם כשנתים ימים – גדל עוד ערך ספוריו ודבריו בעיני בני-עירו. פה היתה תאוה לדעת מה נעשה ב„עולם הגדול“, תקוה לשׁמוע חדשׁות מלאות ענין – ושתי אלה מלא רבי אהרן-שׁלום באופן היותר טוב, בהיותו גם הוא, כנראה, מוצא עונג רב בזה, שׁעיני הכל נשואות אליו והכל מצאים לדבריו.

השׁומעים נמשׁכו כל כך אחר שיחתו, עד שׁרבים מהם נלוו עמו גם בצאתו מבית-המדרשׁ. לוית-הכבוד הזאת הרהיבה מאד את אהבת עצמו, ושבע גאון ועונג צעד לאטו בתוך חבורת שׁומעיו, אשר לווהו כמעט עד פתח ביתו.

והרגשׁות האלה מלאו עוד את כל נפשׁו בצעדו על סף הבית; אולם מעוף עין אחד בפני היושׁבים בחדר-האוכל די היה להסיר פתאם מעליו את צהלת-רוחו, זעקת-נפשׁ בלתי מוגבלת, כעין נבואת לב מרה, תקפתהו כלו… מלבד בני הבית, נמצאה בחדר גם חוה-גרונה, אחות אריה הסוחר בעורות. רבי אהרן-שׁלום לא הרגישׁ מעולם חבה יתרה להאשה הזאת, אשר אהבה „לשלח לשונה“ בכל, ללכת רכיל ולהפיץ דבות נתעבות – וכל זאת בחסידות שׁל צביעות, בהתחפשות מגונה, כאלו היא עצמה מסתלקת מ„לשון רעה“, ועל כן היא באה רק לגלות צערה על מה שאחרים – „לא תיבש לשונם“ – מדברים כזאת וכזאת… את מנהגה זה ידע רבי אהרן-שׁלום היטב, ובהתבוננו הפעם, כי בבואו החרישׁה פתאום ותתכוץ כלה בהעמידה פנים שׁל יראת שמים, כאלו היא קובלת על „רעת בני אדם הרבה“ – בהתבוננו אל זאת לא היה כל ספק בעיניו, כי „הנחשׁ הארסי“ הזה כבר הספיק לשׁלוח את רעלו…

באותו הרגע נמשׁכו עיניו אל פני אשׁתו ובניו. הם ישבו מחרישׁים, נבוכים ומדוכאים מאד, ולו נדמה, כאלו הם נמנעים בכונה מהבט ישׁר אל פניו… הוא מאן עוד להאמין, כי אמנם בא הדבר, אשׁר ירא מפניו כל כך, וינס להשׁלות את נפשׁו בתקוה, כי חוה-גרונה איננה יודעת, איננה יכולה לדעת דבר כזה; אולם התקוה הרפה הזאת חלפה מהרה, כמעט עזבה חוה-גרונה את הבית והוא נשׁאר לבדו עם אשׁתו ובניו.

---

רבי אהרן-שׁלום לא הרגישׁ בעצמו, איך עבר את הרחוב, אשר שׁם ביתו, את רחוב האכרים, את ככר המרעה ואת כל הגדר שׁל בית-הקברות. הוא עזב את ביתו, כי לא יכול לשבת שם, לא יכול נשא את כל הנעשׂה לעיניו… למען השׁלות את נפשׁ בני ביתו – למרות כל אלה הרגישׁ היטב, כי פליאות רבות נשׁארות בהכרח בלתי מתורצות, ואם גם הפליאות האלה לא עוררו עד כה חשׁד ביותר, בכל זאת מספיקות הן עתה לאשׁר בכל תוקף את השׁמועה החדשה… הוא לא נסה גם להתכחשׁ, אך מראה היאושׁ הקודר הזה כבד לו מנשוא. שׁם אחרי הקיר היתה זלטקה מוטלת על מטתה, חובשׁת פניה בכר ובוכה, ליד השלחן היו חיימ’קה ושפר’לה יושבים נדהמים ומשפילים מבטיהם לארץ, כאלו הם אשׁמים בכל הנעשה, ושם היתה אשׁתו נודדת כצל, מכוצה ומדכאה, כלה כתוכחה בלי דברים… הוא לא נתן לעצמו חשׁבון ברור על זאת, אך בצאתו מביתו לא פנה לעבר מרכז העיר, כי אם כונן צעדיו בלי כונה מיוחדת, אל העבר האחר.

מחשׁבות ברורות ומסוימות לא היו במוחו, הוא הרגישׁ רק עקה נוראה ודכדוך-נפשׁ גמור. מעבר לבית-הקברות היו בורות שׁל חול וחמר, רבם כעין כוכים מארכים ומקורים מלמעלה. הוא נעצר מבלי משים ויתבונן אל הבורות האלה, ומבלי משים עלה על לבו זכר עזריאל הקברן, אשׁר היה מוביל גם חול וחמר לבני העיר, ובאחד הימים, לפני שׁלשׁ שנים, ירד לחפור עפר באחד הכוכים האלה, וגושׁ-אדמה גדול נעתק מלמעלה ויכס עליו…

הוא הזדעזע פתאם. כברק חלפהו דמיון ברור: לו נקבר הוא עצמו תחת גושׁ-אדמה כזה… אולם רק רגע ארך הדמיון הזה; ברגע השׁני כבר שׁבו מחשבותיו עוד הפעם אל עזריאל הקברן.

– הכל בשׁביל הפרנסה – חשׁב, ותוגה חרישית מלאה את נפשׁו – בשׁביל הפרנסה… בשׁביל הפרנסה…

הוא שׁנה וחזר ושׁנה את המלים האלה פעמים רבות בלי הכרה ברורה. הן פעלו עליו באופן מוזר, כאלו המתיקו במדה ידועה איזו מרירות טמירה או הרגיעו איזה כאב פנימי עמוק… הוא לא הרגישׁ כלל בזאת, איך נעתקו מחשׁבותיו מעט מעט מעזריאל הקברן ותעברנה אל עצמו. בהמחשׁבות האלה התערבו זכרונות שׁונים, אשר לא היו אחוזים כלל זה בזה בסדר הזמנים או משׁתלשׁלים זה מזה בקשר הגיוני; הם היו מקוטעים ברובם, מקדמים ומאוחרים ומעורבים יחדו בלי כל סדר וערך. פה חלפו פרטים, אשׁר היו לפני ימים ושׁבועות אחדים, לפני שׁנים אחדות ולפני עשרות שנים, פרטים הנשׁכחים למחצה ופרטים המרגשׁים עוד היטב בכל תקף רשׁמיהם…

ופרט אחד מאלה עולה בזכרונו ומתיצב לפניו בבהירות יתרה. נדמה לו כאלו עתה, באותה השׁעה עצמה היה הדבר… נדמה לו, כאלו הוא רואה עתה את הרחוב ההומה, את בתי-האבן הגבוהים ואת החניות ובתי-המסחר המלאים עושׁר ושׁאון חיים עליזים – את כל הכבודה ההיא, אשׁר הבליטה עוד יותר את עני עצמו ומחסורו הנורא, בהיותו נודד חצי רעב ומשׁולל תקוה ברחובות העיר הנכריה… והנה הזקן ההוא הולך לעמתו, ופניו מפיקים נדיבות וחמלה, והוא מביט אליו בתחנונים…

הוא הזדעזע וידו הונפה בלי רצון לעבר פניו, כאלו אמר להבריח מעליהם זבוב טורד.

… אז פשׁט ידו בפעם הראשׁונה; הנסיון הראשון נעשה מאונס, ברגע יאושׁ מר. בקולו נשׁמעו דמעות, ידו רעדה, ראשו בער וגופו התפלץ כאחוז-קדחת. – אבל אחרי כן… בעת הראשׁונה, לפחות, לא השׁתמשׁ בערמה, כי לא היה לו צורך להתחפש: מראהו היה מעורר חמלה למדי גם בלי זאת. רק מעט מעט, במדה שׁהסכין עם מצבו החדשׁ, בה במדה הרגישׁ יותר ויותר הצורך להתחפש, להתראות כבלתי רגיל, כאישׁ שׁלא נסה מעודו בזאת; אף כי באמת כבר היה רגיל ומנוסה באומנותו, וכמעט חדל מהרגישׁ בנולותה וכעורה, רק דאגה אחת היתה מרגזת אותו…

הוא לחץ פתאם את ראשׁו בשׁתי ידיו. כל מרירות הזכרונות הקודמים היתה כאין לעומת היאושׁ הנורא, אשׁר תקפהו באותו רגע לזכר ההוה… הוא לא יכול גם להתנחם בתקוה, כי השׁמועה הרעה לא תעבור מגבול ביתו והלאה; הוא היה בטוח, כי עוד באותו הבקר תפיץ חוה-גרונה את השׁמועה בכל העיר, ומי יודע, אולי לעת כזאת כבר עומדות חבורות חבורות ונדונות בהחדשׁה המוזרה הזאת?!…

רבי אהרן-שׁלום הרגישׁ, כי ראשו כבד עליו ורגליו רפו מאד. ברב עמל קרב עד קצה גדר בית הקברות וישׁען עליו באפס-כח. נראה היה כאלו קפא כלו במצב הזה.

השעה היתה מאחרה כבר ומזג-האויר לא היה נעים כלל, בשעה שיצא שאול פינברג החוצה; בכל זאת לא פנה אל עבר מעונו, רק עמד רגע קטן וימלך בלבו, אחרי כן כונן צעדיו אל העבר האחר. מרצפת הרחוב היתה חלקלקה מהרפש הרך, הרוח הלח והחודר היה שוכך וחוזר ומתגבר לרגעים והאויר היה מלא רסיסי אֵד עב, אשר הגדיל עוד יותר את חשכת-הלילה ויאפל גם את אור פנסי-הרחוב. מספר העוברים הנפגשים ברחוב היה מעט, גם אלה המעטים היו נחפזים לעשת דרכם במהירות האפשרית; אך פינברג התנהל לאטו כמטיל מבלי שים לב גם לזאת, באיזו רחובות הוא עובר…

הרואה אותו מן הצד היה מדמה בלי ספק, כי שקוע הוא מאד במחשבות; אך באמת לא חשב כלל מאותו הרגע, אשר הרגיש את עצמו בדד ברחוב: אפּטיה גמורה תקפה אותו וכל תנועותיו היו אבטומטיות בהחלט, בלי כל הכרה ובחינה. הוא עצמו לא הכיר, איך נהיתה זאת, כי אחרי תעותו כשעה שלמה ברחובות שונים, נמצא באחרונה ברחוב מגוריו לפני חצר מעונו, ובלי-הכרה, רק על פי ההרגל נכנס אל המבוא, אשר היה כמחלה ארכה ואפלה מקוּרה מלמעלה בכפה –

ובחשכה הגדולה הזאת הרגיש פתאום את הפחד הנעלם אשר היה תוקף אותו כפעם בפעם בשעות מאחרות בלילה במקומות כאלה. הרגש הזה יגדל במדה שהוא הולך וקרב אל האגף הקצוני, אשר במכפלתו התחתונה היו רק אסמי-עצים ומבואי מרתפים; ואותו הרגש מגיע למדרגתו היותר-גבוהה בשעה שהוא נכנס אל המסדרון האפל, עולה במעלות ונגש לפתוח את דלת חדרו… הוא עצמו איננו יכול לברר לו היטב, מפני מה הוא מפחד; אך הפחד הזה תוקפהו למרות חפצו, מעביר קרה בכל אבריו ומסמר שערות בשרו… הוא עצמו מכיר היטב, כמה מגוחכים וחסרי-יסוד הם כל החששים השטותיים האלה; בכל זאת איננו יכול להשתחרר מהדמיונות המבהילים, המצטירים בנפשו ומעוררים אותו להקשיב ברגזה לכל שאון קל…

– גם הפעם שוב הפחדנות הזאת! – מתקלס הוא בעצמו.

כאשר נכנס כבר אל חדרו פנימה, סגר את הדלת בעדו והדליק את המנורה.

– מה מגוחך הוא הדבר, – מוסיף הוא לחשוב באירוניה מרה – להתעתד למעשה

כזה, ולחשש באותה שעה לאיזה מקרה אסון!…

עיניו נמשכות באותו רגע מבלי משים אל הפנה, ששם עומד תנור-ברזל עגול. בחצי- האפל, השורר בפנה הרחוקה ההיא, מסתמנים כל הדברים רק באופן מטושטש מאד; אולם הוא יודע ועל כן גם עינו מבחנת היטב את הצבור, המונח שם על הקרקע צרור בסמרטוט –

כן הוא, ערמתו עלתה יפה! הוא נתן להמשרתת הביא את פחמי האבן, למען השק בהם את התנור ופתאום הודיע לה, כי נחפז הוא ללכת בדבר ענין נחוץ: הפחמים נשארו על מקומם בחדרו!…

– מחר בבקר תשיקי – זוכר הוא את דבריו אל המשרתת – כן, כן, מחר בבקר…

ומחר בבקר?…

– ומה?… החשים אז, המרגישים מאומה?…

השאלה הזאת חולפת כברק במחו, הוא היה נכסף מאד לדעת זאת; אך הוא בוש גם בפני עצמו, כי שאלה סכלה כזו היתה יכולה לעלות על דעתו.

– כמובן, לא! – חורץ הוא בהחלט ובדמיונו מחל להצטיר מחזה.

השעה השמינית, התשיעית עוברת. המשרתת מתפלאה, כי לא נקראה עוד אל ה“שכן”. “בודאי שכב אמש לישן בשעה מאחרה מאד – מחלטת היא בלבה – על כן אחר גם לקום היום”… היא מחכה עוד מעט, נגשה בינתים פעמים אחדות אל הדלת, נמלכה בלבה, מפקפקת זמן מה וחורצת סוף סוף כי צריך להעירו… היא מתדפקת פעם, שניה ושלישית: אין מענה!… “מה זה היה לשכננו? – מדברת היא אל בעלת הבית – הוא ישן עוד”. “אי-אפשר הדבר, – עונה האחרונה – הלא איש עסוק הוא! בודאי לן הלילה במקום אחר”… המשרתת יוצאת עוד הפעם, מציצה בעד חור-המנעול: לא, המפתח תקוע בחור מבפנים!… היא מתדפקת בחזקה ומענה אין… “לא, שנתו חזקה בודאי, צריך להעירו!” – כן אומרת בעלת-הבית, והיא בעצמה טורחת לצאת, מתדפקת זמן רב בחזקה: עוד הפעם אין כל מענה!…

– ומה אז?…

דמיונותיו נפסקים פתאום בנקודה הזאת. ובמשך רגעים אחדים הוא שקוע כלו במחשבותיו ומיגע את מחו לברר את השאלה: מה יהיה אז?…

– כן, – מוצא הוא פתאם את אשר בקש – בעלת-הבית תשוב ותתדפק עוד פעמים

אחדות, מבוכתה וחרדתה תגדלנה יותר ויותר; אך כלה אובדת-עצות לא תוכל להחליט בנפשה דבר עד שוב הבעל… הבעל ישמע בשחוק אי-אמון את דברי האשה והמשרתת, בשחוק הזה יצא אל המסדרון, ישח אל כפת-המנעול, יציץ בעד החור. “אמנם כן, המפתח תקוע בחור-המנעול מבפנים: הדבר תמוה קצת”… הוא יתדפק בחזקה, בשעת ההפסקות יטה אוזן, יקשיב בשימת-לב רבה – ומהפסקה להפסקה יקדרו פניו יותר ויותר, סערת-רוחו תגדל ובאותה מדה תגברנה גם דפיקותיו… “אכן נפלא הדבר! – יקרא בתנועת-ראש ומשיכת-כתפים – אינני מבין כלל מה זאת!?”… “האמנם?”… תחליף במוחו מחשבה, אך מפורש לא ישמיע אותה בכל זאת…

על שפתי פינברג מופיעה בת-צחוק מוזרה.

– כן, הוא לא יאבה להאמין, אך אנוס יהיה להאמין אז, כאשר…

אולם בטרם שיספיק להמשיך הלאה את המחזה החדש, מתעורר הוא פתאום ומחל להתרעם על עצמו.

– אמנם בן-חיל אני! תחת עשותי את אשר ראוי לעשות, הנני יושב על מקומי והוזה,

יוצר לי דמיונות שטותיים וחושב בדברים, שאין להם כל ערך…

הוא קם ממושבו בהחלטה נמרצה, מכונן צעדיו לעבר התנור; אך שם הוא נשאר עומד פתאום ונמלך רגע קטן: במה ישים את הפחמים?…

להניח על הקרקע, על אחד הכסאות או בכלל באיזה כלי-עץ – כדבר הזה, מובן הוא מאליו, לא יעשה בכל אופן. הוא מחפש מסביב דבר-מה מכון לחפצו ואיננו מוצא; הוא מנסה להסיר את דלת-הברזל אשר לתנור, אך גם זאת איננה עולה בידו –

– איך לא שמתי את לבי לזאת מראש? – מצטער הוא מאד ומניע ראשו במבוכה

רבה – הלא דבר קל כזה יכול להפר את הכל…

ובעמקי נפשו פנימה מחל להזדעזע מין רגש בלתי-ברור, כעין רגש הנאה על המעצור אשר נגלה פתאם; אך באותו רגע כבר תופס הוא את עצמו ברגש הזה, שאינו נאה כלל, וכמו בתור פצוי על החלשה הזמנית הזאת הוא מעביד את מחו בהתאמצות יתרה, למען מצא עצה.

העצה נמצאה. הוא לוקח לו כסא ומקריבו בחפזון אל התנור, עולה על הכסא, פותח את הדלת הקטנה אשר להתנור מלמעלה, מגשש שם זמן מה באפלה ומוציא סוף סוף את מכסה-הברזל של ארבת-העשן… “המכסה הזה כאלו נוצר ביחוד לחפצי” – חולף רעיון במוחו, אך הוא איננו פונה כלל למחשבות צדדיות, ומוסיף להתעסק בהכנותיו בזריזות יתרה. הוא יורד מעל הכסא, מהפך את המכסה באופן כזה, שבית-קבולו יהיה מכון למעלה, ואחרי כן הוא לוקח מתוך הסמרטוט את גושי הפחמים ומסדרם בתוך המכסה ההפוך זה על גב זה –

– הכל נכון! – קורא הוא אחרי זמן מה וזוקף את קומתו, אשר היתה כפופה במשך כל זמן עבודתו. באותו רגע הוא מרגיש פתאם כאב חזק בשדרתו, אך רגש הכאב הזה נדחה תיכף מפני רגש כאב ממין אחר, התוקף אותו כלו וגורם ללבו להתכוץ באופן אנוש מאד.. כל זמן שהיה מטופל בהכנות ההן, היו מחשבותיו מצומצמות בנקודה האחת: לעשות הכל כראוי – אולם כמעט נפנו מחשבותיו מהענין הקודם, הסתמנה פתאם לפניו אותה העבודה, העתידה להתהות עוד מעט, בכל גדל חשיבותה, והוא הרגיש מהרעיון הזה מין צער בלתי-מבאר בדברים, מין דאבון-לב ורחמים על עצמו…

– למה נגזרה עלי כזאת?! – מתחמצים כל חושיו בקרבו.

– אבל מי זה גזר עליך?! – נראה לו, כאלו גוף אחר נעלם טוען נגדו בסתר-נפשו – הלא אתה בעצמך החלטת, כי כן צריך, מכרח להיות!…

– האמנם כן צריך, מכרח להיות באמת?! – שואל הוא ומתרעם תיכף על שאלת עצמו.

– הוי, סמרטוט, נפש זעירה!.. גם בפני עצמך היית צריך להתבייש על קטן-נפש מחפיר כזה!… רק להשתעשע בדמיונות בלתי-מתקימים הנך יודע, ובשעה שאתה בא לידי מעשה אין לבך עומד עוד בך והנה משתדל להשתמט, לבקש אמתלאות ולסגת אחור!…

התוכחות האלה אינן מקררות עוד את דעתו; איזו תשוקה מוזרה לבזות, להשפיל ולגנות את עצמו ככל האפשר, תוקפת אותו. הוא מחפש לתכלית זאת את התארים, הפוגעים יותר מכל באהבת-עצמו, ובוחר בכינויי-הגנאי היותר מעליבים – אולם הדברים הריקים אינם ממזגים עוד, כפי הנראה, את ההתמרמרות הפנימית העצומה והוא מחל לעורר בזכרונו מעשים ממשיים, המכונים בתכונתם לאותה התשוקה המוזרה, אשר התעוררה בנפשו בכל תקף –

הוא זוכר, כמה פעמים עלה על לבו אותו הרעיון, אשר הוא אומר לבצע הפעם, וכמה פעמים התחרט עליו מפחדנות יתרה וחסר כח-רצון!… על דבר שכין ובכלל על דבר כל כלי גוזר או דוקר לא היה יכול גם לחשב: די היה לו לציר בדמיונו מחזה כזה והא היה מזדעזע כלו, מרגיש חלחלה-פנימית ועושה בידיו תנועות מכניות כמו להגן על עצמו מהסכנה המדומה… רגש מעין זה היה מתעורר בקרבו גם בכל פעם, שהיה שומע או קורא על דבר מקרה רצח או אבוד-עצמו באופן כזה: דמיונו היה מתפעל כל כך, עד שבמשך זמן ידוע לא היה יכול בשום אופן להשתחרר מהציור-הדמיוני המענה הזה… בכלל לא היה יכול גם להבין, איך יכולים אחרים לבצע דברים כאלה, אשר רק לזכרם בלבד קופא כבר דמו בעורקיו ושער ראשו סמר –

מה יש לדבר: פחדן, רך-לב, רפה-עצבים!

האם רק מפני זאת הוא ירא?… האם רק מראה דם שותת, דמיון כאב חד יבהלוהו?… הלא במדה שוה ירא הוא גם את יסורי הנתלה, הנטבע והמרעל: – ירא לא רק את היסורים האלה עצמם, אך גם את פעולתם על דמיונו: הוא חשש פשוט לחרטה מאוחרה, לא בטח כלל ביכולת עצמו לשאת את היסורים בסבלנות הראויה… לו נראה נכסף רק מות פתאמי, מות הבא כהרף-עין, בלי כל מכאובים מקודם – באופן כזה היה בוחר בשמחה, לו רק היה בידו אמצעי נכון!…

– לו… לוּ…

מלת תנאי זו היתה הוספה תמידית וקבועה בכל פרטי חייו, בכל מעלות-רוחו. לכל מעשה קטן או גדול בחייו, אשר היה צריך לעשות על דעת עצמו, היתה מצטרפת תמיד בהכרה איזו “לוּ” או “לולא”, אשר היתה גורמת לאחת משתי אלה: או לעשות דבר נגד ההוכחה-הפנימית, נגד הרצון-העצמי, או להפך, להמנע מעשות את הדבר שההוכחה-הפנימית מחיבת אותו, שהרצון העצמי נוטה אליו –

האם לא היה נכון עוד גם בערב הזה לשוב ממחשבתו ולבטל את החלטתו, לו רק נסתבב איזה דבר באופן אחר?!… הוא אמנם לא חפץ להודות על זאת גם בפני עצמו, אך בסתר נפשו הלא אנוס היה להכיר את האמת, כי הליכתו שמה היתה מעין “נסיון אחרון” ולמרות השתדלותו להשלות גם את עצמו, כי רק ראיון של פרידה אחרונה הוא זה, לא חדל בכל זאת מקות לאיזו תוצאות בלתי-צפויות…

הוא מזדעזע פתאום ומעביר את ידו על מצחו ועל שער ראשו כמתעורר מתרדמה, או כמבקש להבריח איזה דבר אי-נעים. מחשבותיו נגעו מבלי משים באותם הפרטים, אשר היו אמנם רק זה מעט, לפני שעות אחדות, אבל הכבדים לו ביחוד בשביל זאת מנשוא עתה, בעוד שלא נמחה אף במקצת אותו הרשם המדכא, אשר עשו על נפשו…

– מה זאת? – שמח הוא על ההזדמנות הטובה, הנמצאה לו פתאום להסיח את

דעתו מהמחשבות הקודמות. הוא התבונן באותו רגע אל כפות ידיו כי מגאלות הן כלן בפיח, ומבלי משים נזכר, כי לפני רגע העביר את ידו המגאלה על מצחו… הסבה קלה הזאת נתנה לו ענין להסתכל תחלה בראי, ואחרי כן, כאשר נראה בפעל, כי אמנם השאיר מגע היד עקבותיו על מצחו – לרחץ את פניו וידיו. בעשותו את מלאכתו זאת התכון למלא בדיוק אחרי כל פרטיה, כפי שהיה רגיל לעשות בשאר העתים; הוא לא שכח להתבונן גם אל בגדי הלבן העליונים, כדי לדעת הנקיים הם כל צרכם –

הכל על מקומו בסדר נכון! –

ויכולת זו לשים לב לנקלות, יכולת המעידה על צלילות-דעת מחלטה ומנוחת-נפש שלמה – הרהיבה מאד את אהבת-עצמו והביאה לו ענג מיוחד.

– אחרים בשעה כזו מדכאים, נרעשים ונבוכים בודאי כל כך, שהם עצמם אינם

יודעים ומכירים כלל את אשר הם עושים!…

– אחרים אינם מסוגלים לעשות מעשה כזה בלי סבה-גורמת חשובה, בלי איזה מקרה

רב-ערך ויוצא מהכלל: טבע הענין מחיב אפוא, שכל חושיהם צריכים להיות נבלעים בהרעיון האחד בלי כל אפשרות לשים לב לענינים צדדיים!…

ההערכה הזאת, הערכת האחרים מול עצמו, אשר היתה הפעם כלה לטובתו, פעלה עליו פעולה נעימה ומעודדת כאחת: יחד עם התרוממות הרוח הרגיש גם התעוררות-אינרגיה בלתי-מצויה והתגברות כח-הרצון במדה מרבה מאד –

הוא היה בטוח כי יוציא הפעם את מחשבתו אל הפעל!

פינברג עמד עוד רגע קטן ויתבונן אל לשונות האש הדקות, הנראות כזוחלות ומלחכות את גושי הפחמים. עינו השתעשעה מבלי-משים בשנוי גוניהן הנפלא של לשונות האש הזעירות האלה, אשר היו כחלחלות-כהות בשפוליהן, בהירות יותר באמצעיתן ומלמעלה – כחלחלות-אדמדמות…

– עתה התלקחה כבר האש בהפחמים עצמם: הם יוסיפו לבער מאליהם…

הדבר הזה לא עלה בידו על נקלה. הוא לא ידע, איך מבעירים פחמי-אבן, וכפיסי-העץ הדקים, אשר היו מוכנים לזה, נשרפו לאפר מבלי הועיל במאומה, עד אשר עלה רעיון טוב על לבו, לשפוף נפט על הפחמים: העצה הזאת הצליחה באופן היותר-טוב!…

פה לא נשארה לפניו עוד כל עבודה והוא נגש אל השלחן, אשר עליו היו ערוכים: בקבוק יין-שרף, תבת סרדיניות, חתיכת גבינה-הולנדית ופרוסות לחם. כל אלה היו מוכנים אתו זה ימים אחדים ועוד בהקנותם נועדו למטרה הזאת, ביחוד – בקבוק היין. הוא לא זכר עוד בבירור מתי ומפי מי, אך שמע שמע בלי ספק, והדבר היה מתקבל מאד על הדעת, כי מצב חצי-שכרון מסגל את האדם יותר מכל לקבל את פעולת הקיטור החונק באופן בלתי-מרגש כלל.. מי יודע: אולי פועלים פה אדי-הספירט העולים את המוח ומקהים את ההרגשה, או אולי חק טבעי אחר פועל כאן – אולם בכל זאת אין כל נפקותא, העקר הוא, כי האמצעי יהיה מכון להתכלית הרצויה בפעל!…

– אבל מה יעשה, במי יתעסק בינתיים? –

הוא כבר הספיק למלא ולהריק כוסות-יין אחדות, הספיק לאכל מחצית הסרדיניות ופרוסת גבינה הגונה, ורגש השובע יחד עם מהומת-שכרון קלה העירו רוחו וייצרו בנפשו מין צרך לפעל ולעבוד…

– אולי ראוי בכל זאת לכתוב? –

השאלה הזאת עולה על לבו לא זאת הפעם הראשונה; הוא חשב בה פעמים רבות בעתים שונות, אך בימים האחרונים עסקה אותו ביחוד, ובכל זאת לא בא לידי כל החלטה קימת… עד מאה פעמים החליט לכתוב ופעמים כמספר הזה החליט לבלי כתוב… פעם בפעם, כשהיתה דעתו נוטה לכתוב, היה נערך ומשתכלל בדמיונו טופס מכתב ארוך, אשר היה צריך להוכיח לכלם, כי לא הבינו כלל לרוחו – של פינברג, – לא ידעו מאומה מהנעשה בעולמו הפנימי ועד כה לא צירו בנפשם, מה היה בפעל… הדמיון הזה היה נעים ומלבב מאד, אך זו רעה, כי למרות כל התאמצותו של פינברג, לא יכל בכל זאת להשתחרר מההכרה המרה, כי דבר כזה יהיה כזב נורא ומגונה מאד. מגונה עוד הרבה יותר מחמת הזאת, שביסודו מונחות עוד הפעם אותה ההתהדרות השטותית והמגוחכה, אותה רדיפת-הכבוד בלי הכרת כל זכות עצמית על הכבוד הזה – שתי המדות האלה, אשר השפילו וגנו אותו תמיד בעיני עצמו ובעיני אחרים…

– לא, לא!… פעם אחת יחידה, לפחות, ראוי להמנע מכזב בזדון!…

אולם גם בהחלטה הזאת לבלי כתוב כלל, מתערבת בלי חפצו, כמעט גם בלי הכרתו, מחשבה אחרת, פניה זרה –

– הסבה תשאר חידה סתומה, לפליאה זו לא ימצא כל באור מספיק:

התאוה-לדעת תגדל בהכרה, זרות המקרה תפעל מאד על הדמיון, ולחקירות, לשמועות ולהשערות לא יהיה קץ!…

הרעיון הזה, כי שמו יהיה נשוא על שפת רבים, כי הוא יהיה “גבור-היום” ובו ישיחו גם אלה שהכירוהו, גם אלה שלא הכירוהו מקודם – הרעיון הזה היה נעים לו הרבה יותר, מאשר חפץ להודות על זאת גם בפני עצמו… כמה פעמים היתה קנאתו אוכלת אותו בסתר, בראותו, איך אחרים מתפרסמים, נעשים במשך זמן ידוע לנושאי-שיחה כלליים ונזכרים גם במקום שמכירים אותם, גם במקום שאין מכירים אותם פנים בפנים כלל!… כמה היה מקנא בהמאושרים ההם וכמה היה נכון לתת, לו רק יכול להגיע למקומם!… כל פרסום יהיה איזה שיהיה, היה נעים הרבה יותר לאהבת-עצמו מאותה ההכרה המדכאה, כי בשביל אפסותו המחלטה אין מציאותו מרגשת כמעט גם בהסביבה היותר קרובה ואף כי בחוג רחב ורחוק יותר!…

הוא מתנודד פתאום ועושה בלי-הכרה איזו תנועות, כאלו הוא מבקש לדחות מעליו את התמונה הלא-נכספה, הנגלה לפניו – אך התמונה אינה זעה, ולו נדמה,כאלו הוא מרגיש באותו רגע על עצמו את המבט המלא לעג-בוז, כאלו הוא רואה בעיניו את בת-הצחוק האירונית – שני כלי-זיינה המצויים של התמונה, שאותם הוא רואה בתכיפות כל כך…

– מדוע היתה כזאת? – שואל הוא ומתחרט תוך כדי דבור, התשובה הישרה על

השאלה הזאת מכאיבה ומדכאת-נפש יותר מדי.

– למה נסתבכו הדברים ככה, כי זה האיש קרושינסקי יגלה פתאם על אופק

חייו ויתפס שם מקום חשוב ורב-ערך כל כך?!…

פרק-הזמן ההוא היה בלי-ספק היותר מאשר בחייו, הוא לא בקש אז גדולות, לא תבע מהחיים תביעות יתרות; הוא היה לא רק מסתפק אך גם שמח וחשב את עצמו למאשר מאד באותו המועט, אשר עלה בידו להשיג… ובאמת, האין התארים האלה: “הרבה” ו“מועט” רק מושגים הנגדרים בערך? מה שנחשב מועט בעיני האחד, נחשב כהרבה בעיני האחר, הכל לפי מושגיו והרגלו של אותו האיש – ומושגיו והרגליו של עצמו, לא היו אז באמת מסוגלים ליצר תביעות מרבות או גדולות ביותר!…

כן הוא, בעת האחרונה, מאיזו סבות בלתי-מובנות גם לעצמו, לא היה אוהב ביותר לזכור את ימי-ילדותו ואת שנות-בחרותו הראשונות; ואם היה גוף אחר או סבה חיצונה מזכירים לו במקרה את אלה, לא היה שבע-רצון מזה כלל – ואולם בפרק הזמן ההוא עוד היו ימי ילדותו וראשית בחרותו נזכרים פעם בפעם לפניו, והזכרונות האלה המרים והמדכאים מצד אחד, היו נעימים ומעודדים מצד אחר: מחזות העבר הקודרים עשו את ההוה למבהיק ומלא-זיו…

ובעברו אמנם לא היה מחסור במחזות קודרים! שלש-עשרה שנות-חייו הראשונות בעיר מולדתו דורנישק, בבית הוריו, לא היו יכולות להחשב בשום אופן למאשרות מאד. אביו היה אחד מבעלי-הבתים הדלים: חנוני בלי סחורה, מוזג בלי תעודה וסוחר-תבואה בלי פרוטה. בשורה האחרונה של כל חשבונותיו היו מתגלים: עוני ולחץ קבועים ומחסור נפרץ מאד. השלישיה הזאת לא היתה נעימה ביותר, אך בבית-אביו היתה עוד שלישיה אחרת, לא נעימה בכל אופן מהראשונה. לאביו היתה אשה שניה, לאשתו זו היו בנים מבעלה הראשון, וגם לו לעצמו היו בנים מאשתו הראשונה; אחרי כן נולדו בנים משותפים אחדים – ובאופן כזה היו בבית אחד שלשה מיני בנים שונים, ערבובית “שלו”, “שלה” ו“שלהם”, – ערבוב-תארים של אב-חורג, אם חורגה, בנים חורגים העומדים ביחסים שונים זה לזה..

על תנאי חיים כאלה אי אפשר היה, כמובן, להתגעגע ביותר; אולם גם תנאי-החיים החדשים, חיי נער-ישיבה עד השנה השש-עשרה וחיי בחור חובש-בית-המדרש במשך שנים אחדות אחרי כן – גם תנאי-החיים האלה לא היו נעימים כלל. באחרית הימים אמנם היה מתפלא על עצמו, איך יכול לנשוא את כל אלה; אך בימים הראשונים ההם – את זאת היה זוכר היטב – לא הרגיש יותר מדי ברוע-מצבו, בלתי אם במקרים מיוחדים, כאשר הורע המצב הזה עד בלתי נשוא, וגם במקרים המעטים ההם היה שב ונרגע תכף, כמעט באה לו רוחה מעטה…

אמנם כן הוא, בראשונה חדל להיות שבע רצון ממצבו הקודם בכלל, רק אז, כאשר נתגלגל במקרה, אחרי נדודים וטלטולים שונים, אל אחד מבתי-המדרש פה בעיר הפלך נ. גם עד העת ההיא לא נכחד אמנם ממנו, כי ישנם חיים אחרים, ויתר על כן – לא אחת ושתיים עוררו החיים האחרים גם קנאה בקרבו; אולם זה קרה על פי איזו סבה בלתי-מובנה כמעט, שלא עלתה מעולם על דעתו: אולי יכול גם הוא עצמו לחיות חיים אחרים?… המחשבה הזאת התעוררה, התחזקה ולבסוף נקבעה במוחו, כאשר שמע ספורים אחדים על דבר אנשים שונים, אשר היו לפנים במצב דומה למצבו הוא, והודות לרצונם ועמלם התרוממו משפל מצבם. הדברים האלה פעלו הרבה עליו, אך יותר מכל פעלה עליו העובדה, כי כמעט כל חובשי בית-המדרש, אשר התודע אליהם בנ. חשבו את מצבם ההוה רק לזמני, מצב שימשך עד שיכלו את הכנתם-הקודמת ויבואו למצב חדש…

הוא החליט לעשות כמעשה האחרים; אולם רק אחרי קבלת ההחלטה הזאת הרגיש בכל מלואה אותה המרירות הרבה, אשר היתה במצבו ההוה. הוא היה, כאיש שנפקחו עיניו פתאום לראות את אשר לא ראה ולא יכול לראות מקודם. לפניו נגלו פתאום כל הצדדים הרעים, אשר במצב חובש-בית-המדרש, האוכל לחם חסד וכפוף לאדונים רבים; הם נתגלו במדה מרבה כזו, שלא יכול עוד נשוא אותם מבלי הרגש כאב תדיר, מבלי התמרמרות פנימית עצומה ומבלי דכדוך נפש נורא… לפני כן לא היה מרגיש כל בושה בלבושו הקרוע והמטולא, לא היה רואה כל חרפה לעצמו בזאת, שברוב הבתים היתה ארוחתו מוגשה לו בחדרי המבשלות; כמו כן לא היה עולה כלל על דעתו להעלב ע"י סמני הבוז הגלויים, שהכל היו מרשים לעצמם להראות לו: כל אלה היו רגילים ועל כן גם נראו כטבעים בעיניו – אולם כמעט נתן לבו להתבונן אל מצבו, לא יכול עוד להעלים עין מכל הפרטים המעליבים האלה, ובאותה שעה לא יכול גם להשתחרר מהם: רק יחסו אל הדברים שנה אולם הדברים עצמם נשארו בלי כל שנוי עוד ימים רבים –

והימים ההם הספיקו להשניא בעיניו את מצבו הקודם כל כך, שהפדות ממנו נראתה לו כאושר נעלה מאין כמוהו. האושר הזה כלו היה קשור אמנם רק למשמרת פקיד-עוזר בבית-מסחר של ספרים בשכר שמונה רובלים לחדש; אולם לפי מושגיו אז היו גם המשמרת גם השכר הגונים וחשובים למדי, והעיקר – כי על פיהם עלה בידו לנתק כל קשר עם עברו, להתרחק בהחלט מכל אלה הדברים והאנשים, אשר היו מסוגלים להזכיר לו את חייו הקודמים!…

במשמרתו לא היתה המלאכה מרבה ביותר. והוא השתמש בהמקרה הטוב הזה להשתלם בידיעת שפת רוסיה ואשכנז על ידי קריאה נפרצה בספרים, הנמצאים בבית-המסחר. הוא קרא מכל הבא בידו בלי כל בחירה. בעת הראשונה לא היו רוב הספרים הנקראים מובנים לו היטב; אך בהיות עיקר כונתו להשתלם בשפה, לא היה המעצור הזה חשוב בעיניו, ומעט מעט, במדה שגדלה והתרחבה הבנתו, באותה מדה התפתחה בקרבו תשוקת קריאה בלתי מצויה אשר בלעה את כל חושיו… יותר מכל משכה את לבו הספרות היפה, אשר גלתה לפניו עולמות נפלאים ומלאי-קסם, אשר לא חלם מעולם על אדותם, לא הבין אותם גם עתה כל צרכם, אך אותו החדוש, אותה אי-שלימות ההבנה פעלו עוד יותר על דמיונו… הוא לא יכל עוד להסתפק בזה, שהיה קורא יומם בבית-המסחר, כי לא יכול להנתק כפעם בפעם מהספר הנקרא, והיה לוקח אתו את הספר אל מעונו, ששם היה מוסיף לקרוא לפעמים עד אור הבקר בלי הפסק –

והקריאה התדירה הזאת פעלה לא רק על דמיונו, כי אם גם על מושגיו, דעותיו והשקפותיו, אשר שנו אמנם בהדרגה מתונה כזו, שהוא עצמו כמעט לא הרגיש בזאת, אך השנוי היה כביר ועצום, כולל ומקיף את כל פרטי החיים. שנוי כעין זה נהיה גם בתנאי חייו והרגליו החיצוניים; אך גם השנוי הזה התהוה לא בפעם אחת, כי אם בהדרגה מתונה, באופן בלתי נכר יותר מדי. מפרק לפרק נוסף על שכרו, ובאופן מתאים לרבוי הכנסתו ואמצעיו גדלו יותר ויותר צרכיו והוצאותיו; אולם תביעותיו לא עברו בכל העתים ההן את גבול יכלתו והוא היה שמח בחלקו, שבע רצון ומאושר מאין כמוהו…

אמנם כן, גם אז לא היה דמיונו מסתפק באותן הקטנות, אשר היו לו במציאות, והוא היה יוצר בקרב נפשו פנימה מחזות דמיוניים נאדרים; אולם יצירות הדמיון האלה היו גם בעיני עצמו רק מין שעשועים רוחניים, אשר אין להם כל יחס אל המציאות. בכלל היו אז אצלו שני העולמות האלה: עולם הדמיון ועולם המציאות מסומנים היטב בגבולותיהם, מבלי נגוע זה בזה ומבלי השפיע זה על זה כל עיקר: בשעה שבאחד היה הכל גדול, כביר ונאדר, באותה שעה היו בהשני כל הענינים קטנים, פחותים וזעירים – ודוקא ההבדל המוחלט הזה היה גורם שלא תהיה כל סתירה בין שני אלה, שלא יהיו כל נגוד פנימי, כל קרע בנפשו –

– ולמה צריך היה להזדמן, כי יבוא האיש הזה ויבלבל את כל?!…

– מה היה הכח האדיר הזה, אשר משך אותו נגד רצונו אל קרושינסקי, אף כי הרגיש בנפשו היטב כי קרבת האיש הזה מסוגלה רק לעכר את רוחו, לגזול את מנוחתו, להשבית את שלותו ולהרוס את שוי-המשקל בנפשו פנימה!?…

הוא חי בבדידות גמורה, אבל הבדידות הזאת היתה מתאמת בלי ספק לנטיותיו הטבעיות, כי לא הרגיש לפני כן כל צורך בחברה, ולהפך, כפעם בפעם, כאשר היה מזדמן במקרה בתוך איזו חברה היה מרגיש את עצמו במצב מצר של מבוכה כבדה מנשוא: מחשבותיו היו מתבלבלות, חושיו – מסתכסכים, ואבריו – נראים ככפותים, מבלי כל יכולת להתנועע באופן חפשי…

– ולמה זה אפוא היה לו למסור את עצמו לכל הענויים האלה?…

אם קרושינסקי לא יכול לכלכל את הבדידות והשקט ושאון חברה עליזה היה לו צורך הכרחי תמיד – למה זה היה צריך הוא עצמו להשתעבד דוקא למאויי האחר?…

אבל מה חפץ היה לקרושינסקי בו!… לאיזו תכלית היה מושך אותו תמיד אחריו?…

את השאלה הזאת היה מציע לפני עצמו כפעם בפעם, ותמיד היתה רק תשובה אחת אפשרית לו: קרושינסקי היה רואה בו מצד אחד הגשמת ההכנעה וההשתעבדות לרצון עצמו, ומצד אחר – אותו הטפוס ההפכי, המסוגל להבליט ביותר את היתרונות הנעדרים בו והנמצאים בהאחר…

וגם ההכרה המדאיבה הזאת לא היתה מספיקה לו עוד, לשחרר אותו מההשפעה הבלתי-מוגבלה, אשר היתה לקרושינסקי עליו!…האחרון היה מתקלס בו תמיד בפני אחרים, מכנה אותו “נפש זעירה” “נשמה של חצי-פרוטה” בינם לבין עצמם – וכל אלה היו ממררים את רוחו ומסיתים להתפרץ, אך לשוא!

לשוא נסה פעמים רבות אחרי כן לשוב אל ארח-חייו הקודם, לשוב ולהסגר באותו החוג הצר והבודד, אשר בו היה שלו ושאנן לפני כן – לא, הדבר הזה לא היה עוד אפשרי לו גם אז, כאשר נפרד קרושינסקי ממנו, כאשר עזב אותו האיש גם את העיר: הוא ערער כבר את שווי-המשקל בנפשו פנימה ויעורר שם מצד אחד אי-רצון גמור ביחס להיש והוה, ומצד אחר – שאיפה בלתי-מספקה למה שאין, למה שאי-אפשר להיות.

הוא מזדעזע פתאם, כמו ע"י דחיפה חזקה, מביט אל סביבותיו מבלי-דעת ובמשך רגעים אחדים איננו יכול לזכור בשום אופן: מה זאת, מה היה לו?…

– אמנם כן, זכר פתאם – הלא…

והוא מוסיף לשבת תחתיו בלי-תנועה, גם עיניו נטויות נכחן לנקודה אחת, רק במוחו מחלות לזוע איזו מחשבות בכבדות ובעצלתים:

– האם זמן רב הוא יושב ככה?… ההיה נרדם זמן מה, או אולי?… לא, הדבר הזה אי-אפשרי הוא… הוא מרגיש עוד, מכיר היטב את כל…

– אבל מדוע זה הדבר נמשך כל כך? – נראה לו הדבר כתמוה קצת – הלא כבר הגיעה העת!…

הוא יודע כי המקום ההוא שם מאחריו: מין רגש בלתי-ברור ובלתי-מובן עוררהו אז, כאשר קרב אל השלחן, להציב את הכסא דוקא באופן כזה… עתה אמנם אין בו עוד הרגש ההוא, אך מין עצלה או לאות מיוחדה מכבידה עליו את התנועה. הוא מתעצל לזוז ממקומו ודוחה מרגע לרגע את המעשה, אשר הוא עצמו מכיר, כי ראוי הוא לעשותו…

---

פינברג לא יכל לתת גם לעצמו חשבון ברור על זאת: השמח אם מצטער הוא על השהיה היתרה הזו?… האש לא אחזה בפחמי-האבן כראוי; היא רק לחכה במשך זמן מה את הנפט מלמעלה, נאחזה עוד רגעים אחדים בהגבשושיות הבולטות, אחרי כן שקעה מעט מעט ותאָכף, מבלי מצוא עוד חומר נוח-להתלקח, ובשעה שהתעורר פינברג סוף סוף לקום ממושבו כדי לסור ולראות, ולא נראה עוד אף ניצוץ קטן אחד.

– הפעם לא אתן עוד לרמות את עצמי בזריזות המדומה הראשונה, – שוחח עם לבו, אחרי שעלתה בידו להבעיר עוד הפעם את הפחמים – הפעם אפקח בעצמי על זאת, שלא תעשה עוד המלאכה רמיה…

ולתכלית הזאת הקריב כסא אל התנור ויהפכו על צדו, למען היות המושב נמוך יותר וסמוך אל הקרקע. הישיבה באופן כזה לא היתה אמנם נעימה ומרוחה ביותר; אך חדוּשה וזרוּתה נראו בעיניו כמשעשעים מאד, בהיות דעתו מבודחת עליו וראשו סובב קצת באופן נעים מאד אחרי כוסות-היין האחדות, אשר הספיק לשתות בינתיים.

במצב-נפשו זה נראה הכל נקל בעיניו, הכל טוב, כשר ומתוקן; גם בכל הדברים העולים על רוחו, הוא רואה רק את הצדדים הנעימים, הוא מרגיש שביעות-רצון פנימית בכל ויחד עם זאת – מין צרך מיוחד, להביע את רגש הרצון הזה בדברים, ולו רק בפני עצמו, אם אין שומע אחר זולתו… באמת הן יש יתרון גדול לשיחה כזו עם עצמו, כי בה אין כל צרך לסים דוקא את הפרזה אשר החל, או להחזיק בענין אחד עד סוף; פה נתן חפש גמור לדלג מענין לענין, באין כל אונס אפשר לחשוב ולחדל מחשב ככל העולה על הרוח באותו רגע…

והוא משתמש בהחופש הגמור הזה. הוא חושב מחשבותיו בלי כל קשר והשתלשלות, גם משיח עם עצמו בפרזות מקוטעות, החסרות בראשיתן או הנפסקות באמצעיתן… בין שאר הדברים, הוא מעיר גם על מצב-נפשו הנוכחי ודן על פעולת היין, איך הוא פועל בתחילה באופן מעורר ואיך ההתעוררות המלאכותית הזאת גוררת אחריה מים החלשת-הכהות מיוחדה –

– וכל זאת, – בא לידי מסקנה – טובה מאד התעוררות כזו, ולו רק זמנית:

במשך הזמן הקצר הזה, לפחות, תחדל הנפש הזעירה מהיות זעירה כל כך, האינרגיה ואמץ-הלב הולכים הלוך וגדול ובאותה מדה מתמעטת הפחדנות הארורה הזאת, אשר בשאר העתים אין כל מפלט ממנה!…

– אמנם כן הוא – נגרר רעיון חדש אחרי הקודם – על זאת הנני מחויב תודה לקרושינסקי… בראשית התודעותנו לא היה מוחי תופס כלל איזה ענג הוא מוצא בחליפות מרעישות, ברשמים חזקים ורגשות סוערים… לי נראו אז כל אלה כשגעונות מחלטים, עד אשר טעמתי גם אני מנעמם של המאויים הפורצים והמתגעשים האלה וארגיש בנפשי את שפע-הכחות הכביר הזה, הפורץ חוצה בכל תקף…

– האמנם יכלו חיי עד אז להקרא בשם חיים?!… בן עשרים ושלש שנים הייתי, אך לחיות, במשמעותה הנכנה של המלה הזאת, אף לא החלותי עוד, לא נסיתי אף פעם אחת – ובאותה שעה לא ידעתי זאת כלל, ואדמה בנפשי, כי אותה הקריאה המפשטה בספרים מתים, המתארים חיי אחרים, ואותן העלילות הדמיוניות, הנוצרות ומצטירות בנפשי על פי השפעת הקריאה ההיא עצמה – הם חיי המציאות באמת!…

בדמיונו מתעוררים לתחיה זכרונות מפרק-הזמן ההוא, כאשר הכיר בראשונה את טעותו בנידָן זה. כמה הצטער אז על העבר וכמה גדולה ונמרצה היתה תשוקתו לחיות מאז והלאה!…

– האם לא היה זה האסון היותר גדול!? חלף פתאם רעיון במוחו – האם לא נוח היה לו להשאר בטעותו עד עולם?!…

לא זאת הפעם הראשונה הוגה הוא בהשאלות האלה. לבאר את סבות המחזה הזה איננו יכול, אך דעתו רוצה להאמין, גם מעשים רבים מוכיחים, כי אמנם היתה הכרת-הטעות ההיא אסון גדול לו –

– אבל מדוע זה רק לו ולא לכל איש זולתו?…

עוד הפעם אותה הסתירה הבלתי מבארה, כי בשעה שמצד אחד אין הוא מצטין בשום דבר מכל האחרים, באותה שעה אין הוא דומה כלל מצד אחר לכל אלה האחרים… כמה פעמים היה מתחמץ כלו, היה קוצף ונכון לבכות מכעסו על ההכרח להודות, כי הכל בו בינוני ומצוי, ועצמיותו איננה מצטינת בשום דבר, היוצא אף במקצת מהכלל – ואיככה אפוא מתאמת זאת אל המחשבה האחרת, כי יש בן פרט ידוע שונה משל האחרים?!…

– אבל מה זאת? – מתעורר הוא פתאם ומפסיק את הלך-מחשבותיו הקודם –

מה הסרחון המתעב הזה?… מאין זה?…

רק עד ארגיעה נמשך תמהונו; ברגע השני הוא מבין כבר את אשר לפניו. פניו מתעותים באי-רצון גלוי ועיניו נמשכות מבלי משים אל הפחמים, המאדמים כבר ומעלים עשן. רגע קטן הוא שקוע בהסתכלות העשן, הנבלע מלמטה בחצי-האפל והולך ומסתמן מלמעלה, ששם הוא משתרע ומתפזר מתחת לספון בדמות אֵד נכּר היטב לעין – אולם ריח הפחמים הלוהטים, ההולך וחזק, נעשה כבד מנשוא, ופינברג מחל לחבל מזימות, במה יפיג את הסרחון הזה.

אחרי עיון קצר הוא מכונן צעדיו אל השלחן ולוקח משם את גליונות הניר, אשר היו חבושים בהם הבקבוק, הסרדינות והגבינה, והוא מקמטם בידו ומשליכם על פני האש זה אחר זה, באפו עולה ריח ניר נשרף, ואם גם הריח הזה איננו נעים ביותר, אך לעומת קיטור הפחמים נראה לו גם זה רצוי מאד… הוא ממשש בכיסיו, מוציא משם גזרי ניר שונים ומשליכם על פני האש. ככה הוא עושה אחרי עיון קצר גם לקונטרס-רשימה קטן, ובאותו רגע איננו יכול להתאפק מהעיר הערה אירונית, כי חשבונותיו עם החיים הלא נגמרו כבר גם מבלעדי זאת!…

קונטרס הרשימה נשרף לאט, והוא מבקש ניר אחר. לתכלית זאת הוא נגש עוד הפעם אל השלחן וחולץ את הארגז. שם מונחים מכתבים אחדים במעטפות קרועות וכרטיסי-פוסטה כתובים, אך ידו כאלו איננה נשמעה לו לקחת את אלה… הוא מביט אל הכתב המטוּרף והמטושטש, המסודר בשורות מעוקמות ונפתלות, הוא מביט אל גזרי הניר הכלים והנכתמים במקומות שונים – ולמראה אלה תוקף אותו מין רגש מוזר, מעיק ומדכא-נפש מאד, לבו מתכוץ מאיזה כאב-פנימי בלתי-מובן, זכרונות רבים נשכחים-למחצה מתעוררים לתחיה, והם מגדילים את הכאב, מכבידים את עקת-הנפש עוד יותר…

בבהירות ההולכת וגדלה מסתמנת לפניו תמונת אביו, כפי אשר נרשמה במוחו מזמן ראיונם האחרון: קומה כפופה ומדכאה, פנים צומקים וכתומים-ירקרקים, עינים שקועות וקודחות, רגלים כושלות ואברים רועדים ומזדעזעים מחלשה –

והתמונה האמללה הזאת, אשר היתה מעוררת חמלה בלב זרים, לא הרכה כלל את לבו הקשה של הבן, אשר ראה בה רק מפגע לעצמו!… הוא האמין, כי לא די שיצא ידי חובתו בהחלט, כי גם צדקה גדולה עשה, קרבן למעלה-מכחו הביא, כששלח לאביו עשרה עשרה רובלים בחלותו פעמים – ואם זה האחרון לא הסתפק באלה ויבוא בעצמו לעיר-מגורי בנו באמתלא, כי בעיר הקטנה אין רופא הגון, לא היתה עוד זאת הוכחה מספיקה ללבן, כי באמת מחויב הוא לסבול את כל הטורח הכבד הזה, לכלכל את כל ההוצאה היתרה הזאת…

בשעה שהתעניתי, שנדדתי בעירום וחסר כל מעיר לעיר, מישיבה לישיבה, מבית-מדרש לבית-מדרש, באותה שעה כאלו לא היה לי אב, כאלו לא היה לאב הזה בן; אולם כמעט התרוממתי משפל-מצבי, כמעט נודע הדבר, כי אינני חי עוד חיי-כלב כבראשונה, וכבר נמצאו לי גואלים, התובעים חלקם, כאלו חיב אני להם!…

ואת הדברים האלה השמיע מפרש באזני אביו, השמיע עוד דברים רבים אחרים מרים מאלה – ואביו…

הוא עוצם את עיניו, אולי לא יוסיף לראות עוד; אך גם בהיות עיניו עצומות, אין המחזה ההוא מש מנגדו ונדמה לו, כאלו הוא רואה באותו רגע ממש את הראש המטה, את ניד-השפתים בלי קול המבט המלא צער ותוכחה אלמת –

עתה רק הדמיון לבדו גורם לו להזדעדע כלו; אולם אז לא שם גם לבו לכל אלה. אז היה שמח מאד, כי אחרי ברור-הדברים ההוא לא שהה עוד אביו פה יותר; הוא היה שמח, כי גם המכתבים נעשו מעטים יותר ובקשות-התמיכה כמעט חדלו לגמרי… כן הוא, גם הידיעה האחרונה העציבתו רק מעט, וגם בהעצבות המועטה הזאת היתה מערבה כעין הנאה פנימית מסתרה!…

בכל זאת – הוא עצמו לא הבין מה זה מונע אותו, אך לבבו לא מלאהו לבער את המכתבים האלה. הוא לא נגע בהם, לא אהב גם להעלותם על דעתו, ואם נגלו לפניו במקרה, היה ממהר לשטות מעליהם ומתאמץ להשכיח מלבו את מציאותם – אולם להכחידם פעם אחת לא מצא די אונים בנפשו…

– הבלים!… סנטימנטליות נבערה!…

והוא עצמו איננו מבחין היטב, את מה הוא מכנה בשמות האלה: האם את זכרונותיו הבלתי-גלוים, או את יראתו הבלתי-נכרת, או אולי את כל אלה יחדו?… מבלי חשוב עוד הרבה הוא מאסף את כל הניר, הנמצא בארגז השלחן, שב אל התנור ועוסק במשך רגעים אחדים בעבודה האורגינלית הזאת: לקמט גזרי ניר ולהשליכם זה אחר זה על האש… העבודה כשהיא לעצמה מעסקת אותו, על כן גם איננו מרגיש, כי העשן העב העולה מהניר הנשרף מכאיב רק את עיניו, אך קיטור הפחמים הכבד איננו נעצר על-ידי זאת במאומה…

בשני אלה הוא מרגיש פתאם בעצם הרגע ההוא, שגזר-הניר האחרון משלך אל תוך האש, וזריזותו בעבודתו הקודמת נראה מגוכחה מאד גם בעיניו.

– לא, מאי-הנעימות הזאת אין להמלט, כנראה…

– ומה דמית אתה? – מחל הוא להתגרות בעצמו – הדמית באמת, כי האמצעי הנפלא הזה, אשר מצאת אחרי מחשבות וחשבונות רבים, יחשוך ממך גם את אי-הנעימות היותר-פחותה?!…

– הלא זה הוא אסונך העקרי, – מוסיף הוא לטעון אל עצמו – כי הנך מפונק יותר מדי ואינך יכול לסבל אף שעה אחת בהוה, אם גם היית יכות לזכות על ידי זאת הרבה בעתיד!…

ופרטים רבים, בעולים בזכרונו, מאשרים את המשפט הזה. בעצם לא היה נוטה כלל לפזרנות ובסתר נפשו היה מקנא באלה, אשר ראה אותם מכשרים לקמץ; אך הוא בעצמו לא היה מכשר לזאת, כי לא היה מוצא בו די כח-רצון למנוע מנפשו את הדבר הנכסף, אם רק היתה יכולת חמרית להשיגו… וכמה פעמים היה מחליט אחת ועושה אחרת, רק מפני שהאחרית היתה נוחה לו באותו רגע יותר!… כמה פעמים היה מכיר בעצמו בשעת המעשה, כי יתחרט עליו אחרי-כן, ובכל זאת לא היה יכול לעצור ברוחו, לא היה יכול להתגבר על תשוקתו באותו רגע!…

– מה יש לדבר: גבר משולל רצון, סמרטוט, סמרטוט גמור!…

אולם גם בהתוכחות האלה, אשר הוא מטיף לעצמו, צפונה פניה אחרת: הוא מבקש לבלבל על ידי הדברים האלה את רעיונותיו, מתכון לעסק את מוחו בענינים צדדים, לבל יורגש כל כך אי-נעם הסרחון, הממלא את החדר –

והדבר הזה איננו עולה בידו. הוא מנסה ללחץ באצבעותיו את נחיריו, אך גם זאת איננה מועילה: עלידי סתימת החטם הוא מכרח לשאוף רוח דרך גרונו, והקיטור מגרה במרירותו את מפתח-הגרון, יורד אל ריאתו וממלא אותה; גם הסרחון אינו פוסק כלל… נדמה לו כאלו הסרחון הזה ממלא את כל קרביו, והוא מרגיש מין גועל-נפש מעורר הקאה…

– אבל עד מתי עוד ימשך הענוי הנורא הזה?…

– אולי?… – חולפת פתאם מחשבה כברק במוחו ועיניו נטיות מבלי-משים את החלון.

– רק לרגעים אחדים!… כאלו מפתה את עצמו ומתנצל בפני עצמו בבת אחת – רק עד הטהר האויר מעט מהסרחון הכבד הזה!…

אולם הוא איננו נותן להונות את עצמו בהערמה כזו; הוא מבין היטב אנה נוטים הפתויים האלה.

– לא, כזאת לא תהיה!… הדבר המתחל צריך להגמר, יהיה מה שיהיה!…

אך הרעיון המפתה איננו משגיח, כנראה על ההחלטה הנחרצה הזאת, ואיננו עוזב את מקומו. המרי הנועז הזה מחולל מרי עז כנגד. פינברג מסיח את דעתו בחזקה לענינים אחרים, ממשש בידו את מצחו ומתבונן, כי ברקותיו מרגשת דפיקה יותר חזקה מהרגילה, גם ראשו כבד עליו ונראה כמועק בחשוק-ברזל מסביב… אותו רגע מרגיש הוא רפיון רב ברגליו, ולבל יפול תחתיו על הקרקע, הוא אוסף שארית כחו כדי להגיע עד קצה המטה. שם הוא נופל באפס אונים ושוכב רגעים אחדים בלי תנועה.

– איך לא עלתה זאת על דעתי עד כה? – מתפלא הוא ומשתרע בינתים ברוחה יתרה

המצב הזה הוא היותר-נאות… עתה נשאר לי עוד רק למצוא איזה ענין להגות בו, למען לא תארך העת יותר מדי…

אולם כמו להכעיס אין ענין כזה נמצא בנקל. דברים רבים ושונים חולפים אמנם לפניו, אך באופן בלתי-מובן כל אלה חולפים כמו מרחוק, נגלים ונעלמים בחלק-רגע קטן כל כך, שאין אפשרות לתפסם… רגע משעשעת אותו הפזיזות הזו בעצמה; אך בהרגע השני כבר מלאה היא אותו ואיננו פונה אליה עוד כלל… הוא מבקש ענין כזה, אשר אפשר יהיה להתעכב בו, לחשוב על אדותיו ולמלא במחשבות האלה את העת; אך במחו עוברים דוקא ענינים פחותים ומשוללי-ערך, שאין כדאי לטפל בהם אף רגע…

אי-ההצלחה הזאת מחלה להרעימהו, ובאות שעה איננו מכיר כלל, כי הוא עצמו אשם בזאת: בלי הכרח אמנם אך בזהירות אינסטיקטית לא מעטה הוא משתמט ומסתלק מכל אותם הענינים, המסוגלים לעורר בנפשו רגשות ומחשבות בלתי-נעימים… הזהירות הזאת ממלטת אותו לא אחת ושתים במקומות מסכנים מאד, ונוא עובר עליהם בשלום ובלי פגע – אולם המקומות המסכנים רבים יותר מדי וההצלחה בוגדת לפעמים!…

בהרגעים המועטים כבר חלפו לפניו בין שאר הדברים מחזות ידועים אחדים, אשר היו שונים זה מזה גם בתכונתם, גם בזמן הויתם ובכל זאת היו מתיחסים זה לזה באופן ידוע – אולם דוקא אותו ביחס הידוע המריץ את פינברג להתעלם מהמחזות האלה כפעם בפעם, ובמדה שתכפוהו יותר, בה במדה נזהר גם הוא יותר ויותר מהם…

– אינני חפץ לזכור ולא אזכור עוד, יהיה מה שיהיה!

הוא שונה וחוזר ושונה במחשבתו את ההחלטה הנמרצה הזאת – שונה וחוזר ושונה בלי הפסק רק בכונה מיוחדה, לבלבל על ידי זאת את מחשבות עצמו; אולם הדבר הזה איננו עולה בידו כלל; מוחו חושב אחת ודמיונו מציר אחרת!…

נגד רצונו רואה הוא את עצמו שם… פרטים שונים מתחלפים, זמנים קרובים ורחוקים עוברים בערבוביה, מחזות בהירים ומטושטשים מצטירים באפנים שונים, מאורעות וגופים מתערבים יחדו – אך פרט אחד איננו משתנה, מחזה אחד נשנה פעם אחר פעם בלי שנוי כל שהוא בתכונתו: או קורת-רוח שלמה, או יחס בוז, אירוניה מסתרה דק למחצה…

– אבל למה היה מעמיד את עצמו במצב אי-נעים כזה?… איזו רוח רעה היתה נושאת אותו לשם, אם היה מכיר היטב כי בקוריו אינם נכספים כלל?…

סמני שממון היה רואה כפעם בפעם, בלי פהוקים תכופים לא היה עובר גם ערב אחד: אך הנעשה אף פעם אחת הבקור באופן אחר?… כמה פעמים היה רואה ברק-עינים מיוחד, נהרת-פנים פתאומית ברגע שהיה מופיע זה או אחר – נאם קרה כזה אף פעם אחת ביחס אליו?!…

הוא מתנועע על משכבו. נדמה לו באותו רגע, כאלו אלפי נמלים רוחשים על פני כל גופו ממעל ובתוך כל אחד מאבריו פנימה; אך גם הרגש אי-הנעים הזה היה לו למשיב-נפש, לו רק היה יכול להציל אותו מהדמיונות הטורדים, העוברים לפניו בלי הפסק וגורמים לו מין רגש כאב מיוחד, כאלו אלפי מחטים דקים שבדקים ננעצים שם עמוק עמוק בקרב נפשו פנימה…

–… האמנם היה זה רגש אהבה?!…

– לא, האיבה היתה אולי פה מרבה מאהבה, איבה מערבה בשאיפת נצחון ותאות נקם

בלתי מספקות!…

ובכל זאת הלך עוד בערב הזה לשם, בהיותו נכון להסתלק מכל, לשכוח את הכל, לו רק אשר במבט אחד בלתי מעליב כל כך, לו רק חונן בתנועת חסד פחותה שבפחותות!…

– אז…

ופתאם חולף במוחו כברק רעיון חדש. הוא מתאמץ להסיח את דעתו מזאת, אך נגד רצונו מוסיף מוחו לחשוב:

– האמנם זאת צריכה, מוכרחה להתהות?!…

מין רגש מוזר, בלתי ברור ובלתי מובן גם לעצמו, תוקף אותו כלו. הוא מרים את ראשו מעל הכר ומתאמץ לשבת, אך באותו רגע ראשו שב ונופל מאליו על הכר וההתאמצות לקום איננה מצליחה מאפס כח…

– האמנם ראשית הקץ היא? – שואל הוא את עצמו ומרגיש, כי מחשבותיו מתבלבלות, חושיו מסתכסכים והכל מסביב מתנועע, חג וסובב באופן משונה…

… מה זאת… מי זה דחף אותו פתאם בכח עצום כל כך והעמידהו על רגליו?

---

הוא איננו מכיר מה היה לו, איה הוא ומה הם הגלים האמוצים-כהים הסובבים אותו?… דבר-מה עולה אל גרונו, מפרכס שם וחונק אותו… הוא מתנועע כמכונה וקם ממקומו, אך שווי- המשקל חסר לו וגוו נד ומתנודד אנה ואנה, עד אשר ידו נוגעת במקרה באיזה חפץ והוא נשען עליו רגע. באותו רגע גוברים הפרכוסים והחניקה בתוך גרונו והוא מחל להקיא..

אחרי זאת הוא מרגיש, כי רוח לו הרבה, אך איננו יכול לזכר עוד, מה היה במחשבתו קודם. הוא זוכר רק זאת, כי חפץ לעשות דבר-מה, אך הדבר עצמו איננו עולה על דעתו…

– בררר… – מתעוה הוא ומזדעזע פתאם מהטעם החמוץ-מר המרגש בפיו – מים… מעט מים!…

והמלה “מים” מעוררת תכף בזכרונו את הדבר, אשר נעלם ממנו לפני רגע. רגליו כבדות אמנם וגופו מתנודד, אך הוא אוסף שארית כחו, צועד ישר אל קצה החדר ואוחז בשתי ידיו בספל-הרחצה, המלא מים… מזה נשארו לו עוד רק צעדים אחדים, אך בהיות ידיו עסוקות, כבד לו עוד הרבה יותר להתחזק על רגליו והוא נוטה בכל רגע לנפל; רק ההכרה החזקה, כמה נחוץ ונכבד הדבר, עומדת לו באותו הרגע ונותנת לו כח כדי להתנהל עד התנור ולשפוך את המים על הפחמים הבוערים…

אד עב מתמר ועולה ומכסה עליו, אך הוא איננו מרגיש בזאת ומוסיף לעמוד בתוך האד בהסמיכו ראשו אל התנור. רגעים אחדים הוא נשאר במצב הקפאון הגמור הזה, מבלי חשוב דבר ומבלי הכיר מאומה מכל אשר אתו… פתאם חולפת רעדה עזה את כל גופו והוא נתר ממקומו בכח: הרעיון העובר כברק במוחו מקפיא אמנם את דמו, אך יחד עם זאת הוא מעורר בנפשו עזוז בלתי-מצוי…

נבלע כלו בהרעיון האחד הזה הוא עובר עוד הפעם את כל אורך החדר, נגש עד החלון ופותח אותו בכח וחפזון רב, עד ששתי שמשות מתפוצצות בבת אחת – אולם הוא איננו שם לב לכל זאת ושואף בענג מיוחד את האויר הקר והלח, הפורץ בשטף חזק מהחוץ אל החדר…

שטף האור החזק מכבה את מנורת-הנפט הדולקת על השלחן; אך לפינברג אין כל צורך באור: הוא מקריב כסא אל החלון, יושב עליו ותומך את ראשו בשתי זרעותיו… עיניו נעצמות מאליהן, הכרתו הולכת ורפה; הוא שוקע מעט מעט בשנה חזקה ועמוקה.

הוא היה כהן…

אין אני אומר כלל לתאר כאן איזו דרמה קורעת-נפשׁ על דבר כהן שׁאהב גרושׁה דוקא, או איזו טרגי-קומדיה על דבר כהן ממין אחר, כהן בתור כנוי-משׁפחה, המזכיר יותר מדי פרט ידוע, אי-נעים מאד במקרים ידועים… מי יודע, אולי תקרינה בחיים גם דרמות, גם טרגי-קומדיות כאלה? – אולם בסדר-החיים ההוא, שאני עומד בו באותה שׁעה, אין בכל אפן מקום למאורעות ממין כזה…

כן, הוא היה כהן, וכהונתו לא היתה לו כלל לאסון ומכשׁול, אך להפך – במדה ידועה לעזר, לאשׁר רב.

בעקרו שׁל דבר יש להוסיף, כי היה חנוני, או – יותר מדויק – בעלה שׁל חנונית, והודות להפרט האחרון הזה היה מכונה במשׁך שׁנים רבות בשׁם חיקל קרינה גיטל’ס. לזאת גרמה אולי במקצת גם אותה הסבה, שׁקרינה-גיטל היתה דוקא ילידת-דורנישׁק, בת ברוך-זלמן האופה, בשׁעה שׁחיקל “הובא מן החוץ” בתור חתן – ואחרי שהוא עצמו לא הצטין בשום דבר היוצא מהכלל, היה טבע הענין מחיב, שׁבראשׁונה יהיה נקרא על שם חותנו ואחר – על שׁם אשׁתו…

בזאת אפוא אין כל פלא; להפך נפלאה היא דוקא זאת, שׁבאחרית הימים נשתנה הדבר ואשתו התחילה להקרא מעט מעט על שמו, גם לשׁמו בעצמו נוסף תאר חדשׁ, שלא היה נודע מקודם – התאר: “כהן!”

וראשׁית הדבר הזה היתה באחת השׁנים הראשונות לשׁנות השׁמונים, באחד הימים האחרונים לחדשׁ אלול –

אמנם כן הוא, מאותו פרק-הזמן עברו כמעט שׁתי עשרות שנים, אשׁר הביאו שׁנויים לא מעטים ופחותים גם בעולם הגדול, ובהרבה עולמות קטנים התחוללו בינתים שׁנויים גדולים וחשׁובים מאד; אך עוד גם עתה נדמה לי, כאלו לפני עיני ממשׁ עוברות אותן התמונות המיוחדות, שׁהיו שׁונות זו מזו בפרטיהן, ואשר בכללן היו יוצרות תמנה אחת שׁלמה ומצוינה במינה, תמונת דורנישׁק ב“ימים הנוראים”.

עוד יום אחד לפני ערב ראשׁ-השׁנה למועד הצהרים היו נראות ברחובות עירנו הקטנה עגלות אכרים, המתנהגות בכבדות והעמוסות מיני כלי-בית שׁונים, ביחוד – מטות-עץ, שׁלחנות, ספסלים ארוכים וחבילות כרים וכסתות גדולות – ומתוך החבילות האלה היו מבצבצים ונראים לפעמים גם מיני ראשׁים קטנים שׁונים, מעוטפים ופרועים, בעלי שער שׁחור ומסולסל, או בעלי שער חלק ממראה פשתה… הראשׁים האלה היו נגלים ומתעלמים חליפות, ובשׁעה שׁהיה נגלה אחד הראשים, מיד היה זוג עינים פקוחות באופן בלתי-מצוי מביט במין תמהון ותשׁוקה מיוחדה אל כל אשׁר מסביב, כאלו היו רחובות דורנישׁק מלאים באמת דברים מפליאים הרבה…

והעגלות מהמין הזה היו הולכות ומתרבות במדה שׁהיה הערב הולך וקרוב. בין עגלות האכרים הקטנות, הרתומות כל אחת לסוס אחד קטן ודל, היו נראות גם עגלות ממין אחר, עגלות-חצרונים גדולות ומרכבות מגוהצות, הרתומות לצמדי סוסים אבירים ובריאים – אולם גם אלה גם האחרות היו טעונות במדה שׁוה כלי-בית שׁונים, היו מלאות נפשׁות אדם ומשׁמשות לצרך אחד: להביא דורנישׁקה לה“ימים הנוראים” את ה“ישוביים” של אותה ה“סביבה”.

שׁטף האורחים החדשׁים לא היה נפסק גם במשך כל הלילה, והלילה ההוא לא היה דומה כלל לשׁאר הלילות: השׁקט הרגיל ודומית-המנוחה השׁלמה הפרעו פעם בפעם על ידי רעשׁ אופנים, קול דברים ושׁאון דפיקות; בבתים רבים לא כבה האור עד הבקר, ורבים מהשׁכנים הקרובים התהפכו מצד אל צד ויקללו בלבם את האורחים הטרחנים האלה, המעוררים שׁאון דוקא בשׁעה בלתי-מכשרה כזו ואינם מניחים לאחרים לישׁן…

אולם לעומת אלה, שׁלא היו שבעים רצון ביותר, היו רבים אחרים שׁמחים מאד לבוא האורחים הכפריים. מלבד כל המון הקבצנים הפשׁוטים וה“יורדים” המיוחסים, מלבד כל המון הגבאים, הגבאיות ושׁאר “כלי הקדשׁ”, בין שׁהיו סובבים בעצמם ומאספים ובין שהיו יושׁבים בביתם ומקבלים – מלבד כל אלה ה“מאספים” וה“מקבלים” השׁונים למיניהם, עוד היו נהנים מה“ישׁוביים” הרבה “בעלי-בתים” בינונים, אשׁר היו אמנם מכרחים לותר על רוחתם במשׁך ימים אחדים, אחרי אספם אל מעונם משפחה כפרית, אך תחת אי-הרוחה הזמנית הזאת היו מקבלים בחלקם שקי תפוחי-אדמה, תרנגולות, ביצים, חמאה ומיני זרעוני וירקות שׁונים – באחת: כל אותם הדברים, שׁמזוי ה“ישוביים” עשׁירים בהם והעירונים צריכים לקנות אותם בכסף…

כן הוא, רבים היו שמחים בזמן ההוא, ביחוד – ה“ישׁוביים” עצמם!… מי יודע, אולי היתה מעורבה בשמחת האנשׁים הגסים והמגושמים האלה גם מדה ידועה שׁל אותה ההנאה-הפנימית, שׁהנותן מרגיש בשׁעת נתינתו!… בכל אופן היו מרגישׁים מין הרחבת-דעת מיוחדה, בראותם את עצמם, לפחות, פעם אחת בשׁנה “בין יהודים”, ב“ימים הנוראים”, לפחות – זוכים להתפלל בבית-כנסת, בתוך עדה גדולה, יחד עם אנשׁים, היודעים יותר מהם לכון בתפלתם ולעורר רחמי שׁמים ביום-הדין הנורא…

וכן היה הדבר נוהג שׁנה שׁנה, עד השנה ההיא, בראשׁית שׁנות השמונים. איש לא ידע בברור את הדבר, אך השמועה פשטה יותר ויותר, כי גם על הכפריים, העוזבים את מקומם למועד ה“ימים הנוראים”, יהיו חלים ה“חקים הזמניים”, והרשׁות תחשׁב גם את אלה למתישבים מחדשׁ –

– אכן, ראויים הם לענשׁ זה – נדברו אז רבים מבני-עירנו – הם שמחו על החק הזה, אשׁר עשה אותם לבטוחים מפחד הסגת-גבול ונגיעה ב“חזקה”: עתה ירגישׁו גם הם בצרת הרבים!…

אינני יכול להחליט, עד כמה היתה צודקת הטענה הזאת, המתקבלת אמנם מאד על הדעת. מי יודע, אולי ראו הכפריים מתחלה גם בפועל רק את צדו הטוב של האסיר החדשׁ, וההנאה-הפרטית הכריעה אצלם את הצרה-הכללית – אולם משׁעה שׁפשטה בעיר השׁמועה הנזכרה, לא היו עוד שמחים בודאי, כי הרעה הלא היתה נוגעת להם ביחוד… הם חשׁבו הרבה, נועצו בינם לבין עצמם, נמלכו באחרים, וסוף סוף החליטו, לכונן “מנינים” בכפרים.

לכאורה, לא היה דבר נקל מזה; אך בפעל נגלו מעצורים רבים ושׁונים. יותר מכל הורגשׁ המחסור ב“בעלי-תפלה”, אשר נדרשׁו פתאם במספר הגון, והדבר הזה נתן למיסדי ה“מנינים” ענין קשׁה לענות בו במשׁך שׁבועות אחדים –

– ומה? – שׁאל באחד הימים ההם חיקל קרינה-גיטל’ס את בנימין-זליג ההינציביטשׁי, אשׁר סר במקרה אל הגותו של הראשׁון לקנות דבר-מה – הישׁ כבר ל"מנינכם כל המכשׁירים?…

השׁאלה הזאת נערכה בלי כל כונה מיוחדה: אותה היו רגילים להצי בעת ההיא רבים מבני-עירנו לפני מכירהם מה“ישׁוביים” ובה הסתמנה תאוה-לדעת פשׁוטה, איך זה יתכונן סדר-הדברים החדשׁ?…

– לנו ישׁ, ברוך השׁם, כמעט הכל – השיב בינתים הנשׁאל ויפרט את מי שׁכרו ל“בעל-שׁחרית”, ל“בעל מוסף”, ל“קורא” ו“תוקע”, גם את סכומי הכסף, שׁכל אחד מאלה מקבל, נקב הכפרי בשׁיחתו לפי-תמו.

– עתה חסר לנו עוד רק כהן, – סים הספר – אולי יודע רבי חיקל כהן כזה?…

נפלא הדבר! בשׁעה שׁשמע חיקל על דבר סכומי הכסף, הנקובים כשכר ל“בעלי-התפלה” והאחרים, הזדעזע בקרב נפשו רגש מעין קנאה להמאשׁרים האלה, המכשׁרים למצא בלי עמל רב הכנסה גדולה בערך כזו – אולם כמעט בא לידו עצמו מקרה טוב כזה, החל פתאם לפקפק… לו נדמה פתאם כמוזר ואי-טבעי מאד, שׁיעזוב אישׁ יהודי את העיר ובית-הכנסת דוקא למועד ה“ימים הנוראים”: הלא בזמן שׁהיו השׁנים כתקונן היו גם ה“ישׁוביים” עצמם מתכנסים העירה למועד הזה – ואיך זה יעשה הוא דוקא את ההפך?!…

ובכל זאת לא יכול להתאפק משׁאל: כמה יקבל כהן כזה?

– מחמשׁה עשׁר עד עשרים רובל, אם רק ימצא אדם הגון!

ולשׁמע הסכום הזה נפגשׁו פתאם עיני חיקל ועיני קרינה-גיטל. מי יודע, אולי גרמה פגישׁת-העינים זו לבעל-החנונית, שׁיזכור פתאם את “בעלי-התפלה” הרבים, את ה“קוראים” ו“תוקעים” השׁונים, שׁכלם יהודים כשׁרים, ובכל זאת אינם נמנעים מעזוב את העיר!… יהיה איך שיהיה והדבר נגמר באותו מעמד, לשמחתו הבה של בנימין-זליג ההינציביטשׁי, אשר לא חסרה לו עוד כל מאומה ל“מנינו”…

חיקל גם הוא היה שמה בדיעבד מאד, כי מלבד השכר הטוב, אשׁר קבל בלי כל טרחה, ומלבד הצרורות השׁונים, אשר העניקה לו הכפרית בתור מתנה לאשׁתו – מלבד כל ההנאה החמרית הזאת, עוד היתה לו הנאה מוסרית רבה במצבו החדשׁ. בהעיר לא היתה מגיעה לחלקו אף “עליה” אחת בה“ימים הנוראים”, ובכפר היו לו יום יום שׁתי ה“עליות” הראשׁונות (“לוי” לא היה שם). בעיר היה עולה לדוכן כמעט בשׁורה האחרונה וקולו הדק היה נבלע בקולם העב שׁל הכהנים המיוחסים; לא כן בכפר, שׁשׁם תפס בכלל מקום חשוב מאד והכל נהנו בו כבוד רב –

הצד הזה לבב אותו בשׁנה הראשׁונה יותר מכל; אך בשנים הבאות נגלה עוד צד טוב אחר, החשׁוב בערכו הרבה יותר מהראשׁון. אל ה“מנין” ההינציביטשׁי היו נאספים כל היהודים, היושׁבים בכפרים הסמוכים, וכל אלה חשׁבו לעצמם לחובה לסור פעם בפעם במשׁך השנה אל חנות “כהנם”. מעט מעט היו הקונים הארעיים האלה לקונים תמידיים ואחדים מהם החלו גם להתאכסן בביתו, מדי בואם העירה – דבר שׁכל החנונים הקטנים מבקשׁים אותו, אך לא רבים זוכים לו…

ואז נעשׁה גם שׁנוי-השם הזה! הראשׁונים היו בלי ספק אותם ה“ישׁוביים” עצמם, אשׁר הוסיפו לחיקל את התאר “כהן”, כי כן היה מחיב טבע היחס המיוחד, שׁבינו וביניהם; אולם מעט מעט הורגל הכוני הזה גם בפי החנונים והחנוניות, כעין באור אירוני לסבת “הצלחתו” המיוחדת, ומאלה התפשׁט השׁם החדש בכל עירנו…

וחנות חיקל הכהן היתה מבורכה ב“פדיון”, אם גם בכלל לא היתה הברכה מצויה בפרנסת דורנישק, אשר היתה הולכת ופוחתת משׁנה לשׁנה. משׁנה לשׁנה ירד מסחר הבר והעצים, שׁני מקורות הפרנסה, אשׁר היו לפנים מהיותר-טובים, גם ה“סביבה”, אשר התפרנסו ממנה רבים מבני עירנו באופנים שונים, הלכה ודלה, בהיות חוכרי-האחוזות היהודים אנוסים לעזוב את חכירותיהם, ורבים מאלה, שׁהיו לפנים משׁפיעי פרנסה, נדחקו אחרי כן בעצמם לגבול בעלי-הפרנסה הקודמים ויגדילו בעל-כרחם את הלחץ –

כן הוא, הכל היו מתאוננים על רוע-העת, רבים היו מכרחים גם להרחיק נדוד; רק חיקל הכהן היה יוצא מהכלל, כי פרנסתו נמצאה לו ברוחה ועוד עלה בידו לחשׁוך סכומי כסף מפרק לפרק. אמת הדבר, כי גם לו היו השׁנים הראשׁונות טובות מהבאות אחריהן: ההגבלות הידועות בנתינת תעודות מזיגה נגעו, כמובן, גם באלה הכפריים, אשׁר התיחסו לה“מנין” ההינציביטשׁי, ורוע מצבם של המשפיעים היה מרגש במדה ידועה להמשפע – אולם להתאונן לא היתה לו כל סבה, כי מה שׁנפחת מצד אחד נוסף מצד אחר!…

דחקם שׁל ה“ישׁוביים” ההולך וגדול גרם אמנם לזאת, ששׁכר הכהן היה הולך ופוחת משׁנה לשׁנה, ותחת זאת היה נוסף לו בכל פעם תפקיד חדשׁ: בשׁנה האחת תפקיד של “קורא”, בשׁנה האחרת – גם תפקיד שׁל “תוקע” – אולם גם באותה השׁנה, ששׁלשׁה אלה ביחד לא המציאו עוד שׁכר בה“מנין” ההינציביטשׁי, לא נפסק בכל זאת הקשׁר, אשר היה קים במשך שׁנים רבות: הכהן היה למלוה והכפריים הרחוקים – ללוים, המשלמים רבית ונחשבים לקונים מחיבים…

ובכל זאת לא עלה על דעת אישׁ לשׁנות עוד הפעם את שמו: הלא כל הדברים האלה נסתבכו באופן כזה, יען כי הוא היה כהן!

–… כן היא, יודעת אני את בני הדור החדש, כי לועגים הם לכל ואינם מאמינים בכל מה שהאמינו לפנים: אך המעשה הזה נהיה לעינינו ואין איש יכל להכחישו!…

בהקדמה זו פנתה אלינו, ילדי החדר, אשת מלמדנו רבי שמעיה; אף על פי שבאמת היו ההקדמה והתוכחה שבה מיותרות קצת לנו, אחרי שהיינו עוד אז ילדים בני תשע ועשר שנים ולא הסכנו עוד להטיל ספק בכל משמע אזנינו ומראה עינינו – בכל זאת קבלו באהבה את ההקדמה, כי שמחנו מאד על מה שיבוא אחריה, על עצם הספור, אשר הבטיחה לנו אשת מלמדנו זה כמה –

הנקל להגיד: ספור על דבר מקרי-חייה של ביילה המשוגעת!… מי מאתנו לא ידע את הבריה המשונה הזו, שאיננה מדברת כשאר בני אדם, רק מנהמת לפעמים בנהמה לא מובנה? מי מאתנו לא התענג על מראה לבושה, המרכב ממיני סחבות משונים ומוזרים, בעלי צבעים וגונים שונים: שרול אחד אדם ושרול אחד שחור או לבן, ברגל אחת פוזמק צמד וערדל קרוע וברגל שניה חתולי-בד ונעל-עור בלי עקב?…

את ביילה זו זכרנו מקדמות ילדותנו, ומעת שזכרנו אותה לא שונתה אף במעט. מנהגה היה אחד תמיד, בכל עתות השנה. גם בקיץ, גם בחרף היתה לנה בלילות: פעם בפרוזדור בית-הכנסת, פעם בהמחתרת אשר מתחת לה“אבן הקדש” על מצע ה“שמות” הגנוזים שם ופעם באכסדרת בית-המרחץ מאחורי הערמה הגדולה של חבילות הזרדים, הצבורה שם. ביום היתה תועה מהבקר עד הערב ברחובות והיתה מהלכת על פי רוב באמצע הדרכים; רק בשעה שהיתה מרגשת רעב, היתה נוטה לאחד הצדדים והולכת ומתחככת על יד קירות הבתים, עד שהיתה אחת הנשים מתעוררת לחמול עליה והיתה מוציאה לה פת לחם יבש או שיורי סעודה של אתמול… דומם היתה אוכלת כל מה שנתן לה ודומם היתה שבה אחרי כן לאמצע הרחוב ומהלכת לה לאטה הלאה הלאה.

היא היתה מהלכת לה מבלי נגוע באיש, מבלי פנות לשום איש; אולם היו אנשים, אשר אהבו לנגוע בה ויעצרו אותה בלכתה, למען הרעימה ולמען הביא אותה לידי אותה הנהמה המשונה והמוזרה, אשר שעשעה אותם ותבדח את דעתם. יותר מכל הצטיינו בזאת החנונים, אשר בטור-החנויות של ככר-השוק; אך גם אנחנו, ילדי ה“חדרים”, לא היינו מונעים מנפשנו את הענג המיוחד הזה.

ומכל התעלולים השונים, אשר היינו רגילים לעולל לביילה, היה אחד, מיוחד ומצוין במינו, שהיה עולה אמנם בידינו רק לעתים רחוקות מאד, אך בשביל יקר-מציאותו היה נעים ומענג ביותר –

כן הוא, רק לעתים רחוקות מאד היינו זוכים לפגשה בחצר בית-הכנסת באחת השעות הפנויות, כשהיינו יוצאים מ“חדרינו” למועד סעודת-הצהרים; אולם בכל פעם, שהיה מקרה כזה מזדמן לנו, לא היינו מניחים אותו עוד מידנו. במקרים כאלה היינו עורכים על ביילה מערכה מיוחדת כדי לטרדה אל פתח בית-המדרש הלבן. היא היתה מתאמצת להחלץ, כי למרות חסר-בינתה היתה חשה כפי הנראה, ברגשה הטבעי, דבר-מה אי-נעים לה; אולם אנחנו לא היינו מתרפים כלל והיינו מכתירים אותה מסביב, חוסמים אותה מעברים שונים ומונעים ממנה כל מנוס, עד שהיתה נכנסת בעל-כרחה אל פרוזדור בית-המדרש. שם היתה חבורתנו מתחלקת: אחדים מאתנו היו ממהרים לסגור את הדלת החיצונה בעוד שהאחרים היו נצבים כשומרים ליד מבוא בית-המדרש הפנימי ועל יד המעלות, העולות אל עזרת-הנשים.

ביילה, השבויה אתנו באופן כזה, היתה עומדת בינתים בלי תנועה ומביטה לעברים שונים בפחד גדול וענות-נפש רבה; אולם אנחנו לא היינו שמים לב כלל לזאת, כי מאותו הרגע היה מתחיל החלק היותר חשוב והיותר-מבדח בשעשועינו: אחדים מחברינו, המהירים ואמיצי-הלב ביותר, היו מתגנבים בלט ונגשים אל ביילה מאחריה ודוחפים אותה פתאם אל הפנה האפלה, שבין שני הפתחים, אל אותה הפנה, ששם היה עומד “דף הטהרה” של ה“חברה קדישא”. –

ומה שהיה מתהוה ברגעים ההם, קשה לתאר בדברים. בילה, המחרישה והשוקטה תמיד, היתה מתגעשת פתאם ומתחילה גועה בקול נורא ומשונה. היא היתה בועטת ברגליה, מכה בידיה, מפרכסת בכל גופה ומתאמצת בכל כחה להמלט; אולם במדה שהיו התנגדותה והתמרמרותה הולכות וגדוֹלוֹת, בה במדה היה שעשוענו זה נעשה מבדח ומענג יותר ויותר, ובשום אופן לא היינו מרפים מביילה, עד שהיה השאון מעורר את השמש מתרדמתו אחורי התנור, או שהיה מושך אליו את לב אחד הגדולים מהעוברים במקרה על יד בית-המדרש, ואז היה בא קץ לתעלולינו – לגדל צערנו, כמובן…

ובכל פעם אחרי מאורע יקר כזה, כשהיינו שבים ונאספים ב“חדר” לאחר סעודת-הצהרים, היינו רגילים לזכור בחדוה מיוחדה פרטים שונים מאותו המאורע. הפרטים האלה היו מבדחים את דעתנו מאד ובשום אופן לא יכלנו להבין, מדוע אין דעתה של אשת מלמדנו נוחה מהם והיא מוכיחה אותנו תמיד על התעלולים האלה…

האמת צריכה להאָמר, כי אשת מלמדנו לא היתה מסתפקת רק בדברי-תוכחה בלבד; היא היתה מראה פעם בפעם גם אותו אחרים של רחמים רבים והשתתפות חמה בנוגע לביילה. היא היתה מפנה את לבה להמשוגעה לעתים יותר-קרובות משעשו זאת שאר השכנות, היתה מאכלת פעם בפעם את זו האחרונה ונותנת לה לפעמים איזו שמלה ישנה, איזו נעלים בלות –

– האין די לה לעניה זו, שהיא מכּת-אלהים כל כך, למה עוד פוגעים בה בני-אדם?

כן היתה אשת מלמדנו מתרעמת פעם בפעם; ולפעמים היתה מוסיפה עוד, בפנותה אלינו:

– לו הייתם מכירים, ילדי, את ביילה זו לפני עשר שנים, או לו הייתם יודעים את המוצאות אותה – כי עתה לא הייתם מתגרים בה ולא הייתם מרעימים אותה ב“דף-הטהרה” הזה, שהיא יראה אותו כל כך ולא לשוא!…

על מה זה ומדוע קוראה אשת מלמדנו לביילה המשוגעת בשם “מכת-אלהים”, לא הבינונו אז; כמו כן ידענו ולא שערנו, מה היא סבת היראה הגדולה שהמשוגעת יראה את “דף-הטהרה”; אולם אותו העצב הרב, שנשמע בקול המדברת, היה פועל על נפש-הילדים התמימה שבנו מבלי-משים פעולה נפלאה: במשך ימים אחדים היינו נמנעים מהתגרות בהמשוגעת, ובמשך ימים רבים היתה הולכת וגדולה בנו התשוקה לשמוע את מקרי-חייה של ביילה ולדעת את פשר הדברים הסתומים, אשר רמזה עליהם אשת-מלמדנו לא אחת ושתים – – –

חפצנו זה נתן לנו סוף סוף באחד הימים, מלמדנו לא היה אז במקרה אתנו ב“חדר” ואשתו ראתה בזאת אמצעי נכון, למנוע אותנו מלהשתובב בשעת-כשר כזו. אחרי הקדמתה הקצרה החרישה עוד רגעים אחדים, כאלו סדרה בינתים את זכרונותיה – אחר החלה לספר:

"שימו נא אל לבכם, ילדי, כי ביילה זו, שאתם רואים אותה עתה – אל נא תיסרני, אלי, על דברי! – בצורת בהמה ממש, היתה לפנים אשה חשובה ובעלת-בית אמידה בעירנו. אישה רבי אברהם-גדליה היה מחשובי בעל-הבתים. הוא סחר כל הימים בשותפות עם אחיו הצעיר, רבי בנימין-ניסן, ושותפותם של האחים לא היתה כלל מעין אותה המצויה אצל רוב הסוחרים האחרים, שהשותפים מתחשבים זה עם זה וחולקים יחדו את הרוח, או סובלים יחדו את ההפסד: זו היתה שותפות גמורה בלי כל חשבון וחלוק, כי כל מה שהיה להאחים, כל מה שהכניסו והוציאו – בכל היה לשניהם בשוה.

"על זאת אמנם לא היה להתפלא ביותר; נפלאה ביחוד היתה ידידותן הרבה של שתי הגיסות. ביילה וגיסתה הצעירה שפרינצה היו דבקות זו בזו הרבה יותר מאחיות: הן גרו בבית אחד, בשלו כמעט ארוחה אחת ולבשו תמיד מלבוש אחד…

"הן לא נפרדו גם מחוץ לביתן, ובני-עירנו הורגלו כל כך לראות תמיד את ביילה ושפרינצה יחדו, שהיה נחשב לתמוה, אם נראתה האחת פעם במקרה יחידה, ומיד היו שואלים לשלום האחרת, אולי חלתה?…

"ליצני העיר היו מלגלגים, כי נשמה אחת לשני הגופים האלה; אך הגיסות עצמן לא היו שמות לב כלל לזאת, וכשהיו נשאלות על דבקותן הרבה זו בזו, היו תמהות מצדן ולא היו מבינות כלל: על מה יכולות הן להתקוטט באמת, אם דבר לא יחסר להן, ברוך השם!?…

"והאמת צריכה להאָמר, כי אמנם היה ביתן מלא כל טוב, בהיות עסקי אנשיהן מצליחים כל הימים. כן הוא, מצד זה לא היה להגיסות על מה להתאונן; אך מצד אחר לא היה מזלן טוב ביותר: שתיהן לא נתברכו בבנים… ביילה היתה יולדת וקוברת, לא עלינו, ושפרינצה היתה עקרה לגמרי!

“רבים בעירנו היו אומרים אז, כי הצרה הזאת היא שקרבה יותר מכל את שתי הגיסות; אף על פי כן לא רפתה הידידות הזאת גם אז, כשנולד לביילה זרע קים ושפרינצה נשארה עקרה כמקודם. להפך, נראה היה הדבר, כי על ידי הטפול המשותף בילדי האחת נקשרו נפשות שתיהן עוד יותר: שפרינצה נואשה, כפי הנראה, מלראות בנים בעצמה, ועל כן דבקה בכל נפשה בילדי גיסתה הבכירה, והיתה להם כאם שניה”…

"ושתי האמות האלה היו בהולות מאד על שלשת הילדים, אשר נשארו בחיים, אך היו חלשים וחולנים תמיד, מסבת מחלותיהם התכופות של הילדים היו שתי הגיסות נשארות פעם בפעם כלואות בביתן במשך שבועות רצופים; אך איש מבני-עירנו לא התפלא עוד על זאת, כי ההרגל של ימים רבים עשה את הדבר הזה לטבעי מאד, שאי-אפשר כלל להיות באופן אחר…

"כן היה הדבר נוהג במשך שנים רבות; אך פתאם קרה מקרה, אשר שנה את כל סדר המעשים. אישה של שפרינצה, ר' בנימין-ניסן, הצטנן פעם בדרך ויחל. מחלתו נראתה מראש כקלה מאד, וראוב’קה החובש לא מצא בה כל סכנה ויבטיח רפואה קרובה ושלמה; אולם משמים, נגזרה, כנראה, אחרת, ואחרי ימים מעטים היתה שפרינצה – לא עלינו – לאלמנה!

"השבר הזה היה כל כך פתאומי, כל כך בלתי-צפוי, שאיש לא העלה על לבו בימים הראשונים, כי האלמנה האמללה תהיה זקוקה עוד בהכרח לחליצה… אומרים, כי ראשונה זכרה זאת ביילה בעצמה… כן הוא: לב האדם נביא נאמן הוא: לב העניה הזו נבא לה מראש את אשר יקרה לה באחרונה!…

המספרת נאנחה אנחה עמוקה ותפסק את ספורה; אך אנחנו כלנו כאלו קפאנו על מקומותינו ונשאר בלי-תנועה. רק כחצי שנה לפני כן נזדמן לנו לראות סדר חליצה בבית-המדרש הלבן ובנפשותינו הרכות היה חדש עוד הרשם העז, אשר עשה עלינו המחזה ההוא: איזו אימה בלתי-מבוארה מלאה את כל הבית. בכל קהל הנאספים הגדול שררה דומיה שלמה, רק הרב והדין, אשר פניהם היו חורים ורצינים עוד יותר מהרגיל, השמיעו לפעמים מלים אחדות בלחש… לפנינו עמד המחזה כלו: הנרות הדולקים בעצם הצהרים, “דף-הטהרה”, העומד על יד הקיר, וה“הלוץ” הנשען על הדף ופניו חורים כסיד –

הנקל להגיד: באותו מעמד, אחורי “דף הטהרה” נמצאה נשמת המת, הבאה מעולם-האמת לראות בסדר החליצה!…

וכל הפרטים האלה חלפו בדמיוננו לשמע דברי המספרת האחרונים. לבות-הילדים שבנו דפקו מאד בצפיה לדברים מבהילים ובקצר-רוח רב חכינו לאחרית הספור; אך מין רגש מוזר, מעורב מיראה ותשוקה-לדעת, מנענו מדבר דבר, מנענו גם מהניד שפה… אנחנו נבהלנו במקצת, גם השתוממנו קצת, בשעה שיואל’קה השחור, אשר הצטיין תמיד בפזיזות וקצר-רוחו, לא התאפק גם הפעם ויפן אל אשת מלמדנו בשאלה:

– הלא ביילה לא היתה זקוקה לחליצה, ולמה אפוא חששה היא כל כך לזאת?

הנשאלה לא ענתה בהרגע הראשון דבר, רק הביטה אל השואל במניד-ראש, כאומרת: אך ילד הנך ואינך יודע עוד דברים רבים, הידועים לכל זולתך! – אחר השיבה באנחה קלה:

– הלואי שלא תבוא זאת לידכם, ילדי, אך אנחנו ראינו אז בחוש, כי אמנם לא דבר ריק הוא החשש הזה, שהעולם חושש בנתינת חליצה…

ואחרי הפסקה חדשה, לא ארוכה ביותר, שבה אשת מלמדנו לספורה הנפסק.

"הרבה, הרבה מאד נדברו ונדונו אז בעירנו על הענין הזה, הדעות נפלגו. רבים הוכיחו, כי עון גדול הוא לעגן אלמנה צעירה כשפרינצה, היכולה עוד להיות לאיש ולראות בנים; ואחרים, צדדו, להפך, בזכות ביילה, הבהולה ביותר על ילדיה וחוששת להסכנה שיש בדבר… כנראה, היה גם לבה של שפרינצה עצמה נוקפה ועל כן לא האיצה כלל ביבמה לתת לה חליצה, אף על פי שהדבר הזה היה נוגע לחייה מאד –

"כן הוא, ברור הדבר, כי מצד שפרינצה לא היתה כל השתדלות, כל תביעה מיוחדת; אולם ביילה עצמה לא יכלה לנשוא את הרעיון, כי בגללה נעשית גיסתה האהובה לאמללה; ועל זאת היתה מצטערת כל הימים ומתענה מאד… לא די שתנחומי שפרינצה לא היו מועילים כלל, אך להפך, במדה ידועה היו מגדילים עוד את הצער ומוסר-הלב!…

"סוף סוף התערבו אחרים בדבר וביילה הסכימה לזאת, שיתן רבי אברהם-גדליה אישה חליצה ליבמתו. במשך שבוע ימים קודם לכן נעשה חשבון מדויק, שעל פיו קבלה שפרינצה את החלק, המגיע לה בנחלת המת – אחר נסדרה החליצה…

"ובעצם היום ההוא לעת ערב חלה פתאם הצעיר בילדי ביילה, תינוק בן שנה וששה חדשים. ראוב’קה החובש החליט אמנם אז, כי לילד הזיק חלב האם, שהיתה שרויה כל הימים ההם בצער ופחד ותבך בלי-חשך; אולם… מה יש פה לדבר!?… כן הוא מנהג דורנו זה: הכל חושבים את עצמם לפילוסופים ומתחכמים יותר מדי, אף על פי שכל ההתחכמות הזו איננה שוה גם חצי פרוטה!… ראוב’קה עצמו נוכח עד מהרה, מה פחותה היא ידיעתו באמת: אם להיונק הזיק חלב האם המקולקל, מה היה להילדה הבכירה בת שש שנים, כי חלתה גם היא למחרת היום ההוא?! –

אמת הוא, כי שבועות אחדים אחרי כן היתה האסכרה – לו ישמר האל אותנו ואת כל בני ישראל מהמחלה הרעה הזאת! – “מהלכת” בעירנו וסביבותיה; אולם אז, כשחלו ילדי ביילה, לא נשמע עוד כל דבר רע, לא היתה עוד המגפה “צרת רבים”, והיא האמללה לא יכלה נשוא את השבר הגדול הזה: מות שני ילדים ביום אחד – היא יצאה מדעתה"…

“בעת הראשונה היה שגעונה סוער ורותח: היא היתה מדברת דברי-גנאי שונים בלי חשך ולעתים קרובות היתה מתגעשת, קורעת את בגדיה, צועקת ומכה את כל הקרב אליה; אולם מעט מעט עבר מין השגעון הזה והיא שקעה יותר ויותר באיזו עצבות ושתיקה תמידית, בלי כל סמן בינה, בלי כל סמן רגש… בעת הראשונה נסה עוד רבי אברהם-גדליה אישה – מליץ טוב יהיה לנו: הוא נפטר כבר! – לרפאה ב”סגולות" שונות, נסה לדרוש ברופאים, בקדרים וגם – להבדיל – ב“יהודים טובים”; אולם כל אלה לא הביאו שום תועלת: דעת ביילה לא שבה עוד אליה, ומעט מעט שכחה האמללה גם לדבר כבני-אדם".

המספרת החרישה כבר; אך אנחנו נשארנו עוד זמן רב כקופאים איש על מקומו בדומיה שלמה ובלי תנועה: נפש-הילדים הרכה שבנו הרגישה באותם הרגעים הרבה, הרבה יותר ממה שיכול שכליו לתפוס אז –

ובחרטה רבה על העבר קבלנו על עצמנו לבלי התגרות עוד להבא בביילה המשוגעת!

… אוֹתה הנשיקה הממושכה והחמה, אשר רק נשיקת אם אוהבת מסוגלה להיות כמוה, – ורק במקרה מיוחד, אולי רק פעם אחת בחיים, – אותה הנשיקה המיוחדה היתה בלי ספק מעין גמול לי!…

השוה היה הגמול הזה את המחיר ששלמתי בעדו? – זוהי שּׁאלה אחרת, שאין כדאי לטפל בה, שאין אני חפצה להעלותה גם על דעתי: המעשה כבר עשוי, והחרטה לאחר זמן כבר איננה מועילה כלום! אולם את הנשיקה בעצמה אינני יכולה לשכוח בשום אופן; כפעם בפעם אני חוזרת וזוכרת אותה נגד רצוני, ונגד רצוני שבים ונזכרים לפני גם אותם הפרטים השונים, שיחוסם הפנימי זה לזה מובן לי עתה היטב, אף על פי שרובם היו לפני ימים רבים ובשעתם נקלטו רק בזכרוני, מבלי שהבינותי את משפטם…

אמנם הייתי פעמים רבות אחרי כן מסופקה גם אני, אם היו כל אלה בפעל, או רק חזון־לבי הם; אולם פרטים חדשים אחדים, אשר נגלו לי בזמנים מאוחרים יותר, היו מתאימים מאד אל אותם הרשמים הבלתי ברורים, אשר נשארו בדמיוני הצעיר מהשנים הקודמות; ובהיותם מבארים יחדו אלה את אלה ומתבארים אלה על ידי אלה – התלכדו במשך הזמן לציור אחד שלם…

מתי, באיזה אופן, ועל פי מה – אינני יכולה להגיד עתה בבירור; אך זוכרת אני, כי היה יום והבינותי הכל, – הבינותי, אף על פי שפרטים רבים נעלמו ממני בשעתם, ולא נודעו לי גם אחרי כן, אך אני יכלתי כבר לשערם מעצמי בנקל…

ואני זוכרת ערב קיץ אחד. כמה היו ימי שני חיי אז – אינני יודעת, אך כפי שאשער עתה, הייתי אז צעירה מאד, כבת חמש או שש שנים. מטעם זה, כפי הנראה, לא הגשׁתי בכל דבר יוצא מגדר הרגיל במשך היום הקודם; רק אחרי שעליתי כבר על משכבי ואישן – הקיצותי פתאם לקול רעש משונה, אשׁר עלה באזני מהחדר הסמוך. מבלי חשב הרבה קפצתי מעל מטתי וארוץ בבהלה אל הדלת; אך שם נשארתי על עמדי כדבוקה במסמרים, כי המחזה הזר והמתמיה אשר נגלה פתאם לעיני, הכני כלי בשממון ויקפא כל דמי בעורקי…

אבי ואמי נראו לי כנאבקים יחדו: היא היתה אוחזת בשרוליו ונתלה בארבות ידיו השלוחות, והוא היה מתאמץ לדחות אותה מעליו, לחלץ את ידיו ממנה… מפי שניהם לא נשמעו מלים, רק איזו הברות מקוטעות, מין נהם צרוד וממושך… ופניהם?… הפנים האלה היו נוראים מאד, מפילים אימה: פנים חורים, מעותים מחרון נורא – להאחד, ופנים מתולעים מהתאמצות נמרצה עם עינים בולטות מחרדת־נפש – להשנית…

והמחזה הרעישני כל כך, עד שלא ראיתי ברגע הראשון כל דבר זולתו. רק אחרי רגע נמשכו עיני אל אחותי הבכירה, עלמה כבת שׁמונה־עשרה שנה בעת ההיא, אשׁר עמדה נשׁענה אל הקיר… שער ראשה ולבושה היו פרועים; עיניה, אשר התרחבו ונפקחו שׁלא כרגיל, הביטו ישר נכחן בלי תנועה, והפיקו אימה אלמת; פניה היו חורים מאד ועל לחיה האחת נראה כתם אדום…

באותו רגע הבינותי בשביל מה נאבקים אבי ואמי, – הבינותי פשר כל המחזה הזר לפי שכל־הילד, ומין רגש מיוחד תקף אותי, רגשׁ מעורב מפחד וחמלה, רגש מצוי אצל הילדים, בשעה שהם רואים את חבריהם מקבלים ענשם… נפשי נכספה מאד לדעת, במה חטאה אחותי… כי תחטא ותענש ילדה קטנה כמוני – זה היה בעיני דבר רגיל וטבעי, אך בנוגע לעלמה גדולה כאחותי הלא היה דבר כזה יוצא מגדר הרגיל… אולם בכל גודל תשוקתי לדעת פשר המאורע, לא מלאני לבי לעמוד במקום הסכנה, כי יראתי, פן ירגישו בי הורי בשעת כעס, ואז – במו שידעתי כל פי הנסיון – לא אנקה גם אנכי, אפ על פי שלא חטאתי במאום… על כן מהרתי לשוב בחשאי אם מטתי, אך עוד זמן רב לא יכולתי לישן, כי הקשבתי מבלי משים אל הנעשה מאחורי הקיר.

ערה הייתי עוד, אף על פי שהתחפשתי כישנה, כאשר נכנסה אחותי אל החדר אחרי זמן מה… אנחנו ישנו שתינו במטה אחת, ואני הרגשתי פעמים אחדות, כי רעד כל גופה והתפלץ, כמו כן שמעתי כי היא נאנקה בחשאי, בקול עצור… אחרי כן, כשהייתי מנמנמת כבר, נדמה לי, כי שמעתי קול צעדי אמי אשר קרבה בלט אל מטתנו ותשח אלינו, וכאשר נזדקפה שוב נשמעה לי כעין אנחה כבדה וממושכה…

אולם כל אלה נעשו מובנים לי רק אחרי שנים רבות, אחרי שהיו הזכרונות נשכחים כבר למחצה; לא כן אז, למחרת הערב ההוא בבקר ובימים הבאים אחריו. אמנם ראיתי פעמים אחדות בימים ההם את אבי ואמי מתלחשים יחדו, נמלכים באיזה דבר קשה, כנראה; אולם על דעתי גם לא עלתה המחשבה, שלזה ישׁ איזה יחס אל המחזה, אשׁר ראיתי בערב ההוא… אמי ואחותי נסעו אחרי ימים מועטים לאיזה מקום, אשר לא נודע לי; אבי היה נוח להתרגז בעת ההיא יותר מהרגיל; שרה־באשה, קרובתנו העניה, אשר נתבקשה לפקח על הבית עד שוב אמי, היתה חוקרת אותי בחשאי, כשלא היה אבי רואה, אולי יודעת אני, אנה נסעו אמי ואחותי? – ואני גם לא זכרתי אולי את כל אלה, לולא הייתי מתגעגעת כל כך על אמי, ולולא הייתי מרגישה בנפשי גועל רב מאד לשאה־באשה זו…

ורגש הגועל הזה נהפך למין שנאה כבושה באותו יום שׁשׁבו אמי ואחותי הביתה. הדבר היה בחדר־המבשלות. שרה־באשה ספרה לאמי בלחש דבר־מה, אשר לא הבינותי משמעותו, אך ראה ראיתי, כי פני אמי מתקדרים יותר ויותר, ובמדה שהתקדרו ורעמו פני השומעת – בה במדה נהרו וצהלו פני המספרת… באחרונה התעוררה אמי ובקצף גדול גערה בדוברת; אך עד מהרה חלף הקצף ועל מקומו בוא בכי מר וגניחות ממושכות… שרה־באשה העמידה פנים כאילו השׁתדלה לנחם את אמי ולהרגיעה, אך צביעות זו היתה גלויה למדי ונכרה היטב גם לילדה בלתי־מנוסה כמוני אז…

אני קצפתי קצף גדול על האשה המבישה הזאת, אשר ראיתי את זדון־לבה, את כוונתה הרעה להדאיב נפש אמי; אולם היא לא היתה היחידה, אשר עשתה כך, כי כמוה עשו רבות משכנותינו, הרבה ממיודעות אמי, אשר היו מביאות אותה מתחלה לידי בכי ואחר כן היו משתדלות לנחמה…

כפעם בפעם, כשהיה נשנה מחזה מעין זה, היתה אמי מדברת אחרי כן קשות עם אחותי… היא היתה מסימת את תוכחתה: "כל זה בגללך, בת יקרה "!…

"כל זה בגלל בתך היקרה "! – הייתי שומעת כפעם בפעם את אבי מדבר בתוכחה מרה אל אמי.

“כל זה בגללך, בת יקרה”! – הייתיׁ שומעת פעמים רבות את אמי מדברת בתוכחה כזו אל אחותי.

והפרזות האלה היו נשנות, וחוֹזרוֹת ונשנוֹת עוד אחרי כמה שנים במקרים שונים. אותן הייתי שומעת בכל פעם, כשהיו מציעים לאחותי איזה שדוך, והענין היה מתבטל מסבה בלתי ידועה לי. אותן שמעתי עוד שנים אחרי כן, כאשר החליטו הורי לעזוב את עיר־מגורינו הקטנה, אף גם – בחדשים הראשונים לשבתנו בעיר הפלך נ. עיר־מגורינו החדשה. הן פסקו רק אז, כאשר היתה אחותי לכלה.

הדבר היה כשנתים אחרי שעברנו לגור בעיר הפלך נ. אני הייתי אז כבר כבת שתים־עזרה שנה, על כן גם נחקק פרק הזמן ההוא בזכרוני היטב לכל פרטיו. הוא לא נמשך הרבה, רק כשני חדשים לא יותר; ובהיות הזמן קצר כל כך, נעשו ההכנות בחפזה מיוחדת. נכר היה הדבר היטב, כי הורי דוחקים את השעה, ממהרים בכונה את יום החתונה; אך נמוקם בנדון זה לא נזכר אף פעם אחת במפורש. לפחות – אני לא שמעתי כזאת. “נחוץ למהר” – נשנה אז לא אחת בביתנו, אך זה היה נאמר תמיד כדבר מובן מאליו…

ואני, אף על פי שלא הבינותי את הענין בשכלי, אך חוש חשׁתי היטב, כי לכל זאת יש שייכות קרובה מאד אל אותו הדבר, אשר גם הוא לא נתבטא מעולם בביתנו מפורש, ובכל זאת היתה מציאותו מרגשת היטב. בו תרצתי בפני עצמי עוד פליאות אחדות אשר נראו לי בעת ההיא. מעיני לא נעלם, כי בהשמחה הרבה, שהורי שמחים על שׁדוך אחותי, מעורבים מעין דאגה ופחד מסותרים, ובאחותי עצמה הכרתי גם כן, כי דלו פניה מעת שהיתה לכלה, אף על פי שהחתן, – כפי הנודע לי, – מצא חן בעיניה מאד…

וכל אלה נתבלטו עוד הרבה יותר בימים האחרונים לפני החתונה. בימים ההם ראיתי פעמים אחדות את אבי ואמי מתלחשים יחדו, ונמלכים, כפי הנראה, בדבר־מה חשוב וקשה מאד. פעם, אחרי התלחשות ממושׁכה כזו, הלכה לה אמי לאיזה מקום, אשר לא ידעתיו, ואבי התהלך כל העת אנה ואנה בחדר, התהלך בסערת נפש עזה ובקוצר־רוח נכר… ופעם אחרת, אחרי אשר התלחשו הורי זמן מה לבדם, קראו אליהם את אחותי, אשר שבה מאתם חפורה כולה, ופניה המתולעים היו רטובים מדמעות…

לעומת זאת זוכרת אני יום אחד, כשבוע אחרי ערב החתונה. לכאורה לא קרה באותו יום כל דבר היוצא מגדר הרגיל, אך סקירה אחת בפני הורי היתה דיה להוכיח, שדבר־מה משמח מאד, קרה בלי שום ספק. בכלל ראיתי מהיום ההוא והלאה שנוי נכר ביחסם של הורי אל אחותי. אמי אהבה אמנם עוד מאז את אחותי מאד, אך עד העת ההיא לא היתה מראה סמני־חבה יתרים לה בגלוי, ביחוד – בפני אבי. גם זה האחרון, אשר נראה היה, כאלו הוא קוצף על אחותי, התחיל מתיחס אליה בחבה ורוך, שלא ראיתי כדוגמתם אצלו מעולם, ושעל כן לא האמנתי כמעט, כי נפשו מסוגלה לרגשות כמו אלה…

והיחס החדש הזה לא רק שנעשה תדיר, כי גם היטב עוד הרבה יותר אחרי זמן מועט. לזאת הועיל אמנם לא מעט אותו המצב המיוחד, שנמצאה בו אחותי אז… אך איך שיהיה, ואותו הדבר הפלאי, אשר הרגש בביתנו במשך שנים רבות כלחץ קשׁה מנשׂוא, – הומשׁ סוֹף סוף וכמו נשכח גם מלב…

נשכח מלב.

אמנם, כן נדמה לי במשך זמן מה, אפס כי לא ארכו הימים, ואני הכרתי את טעותי, – הכרתי, כי הרגשתי על עצמי את כבד הלחץ…

מאז שנעשינו ליושבי כרך הסתמנה בארח חיינו מין התבודדות, כעין פרישה בכונה מחיי חברה. אל ביתנו באים אמנם אנשים שונים, אך כל אלה היו רק בעלי עסק, ובקוריהם היו לשם משא ומתן עם אבי… מתחלה אפשר היה לסבר, כי כל זאת היא, מפני שגרים אנחנו בעיר. הננו זרים לגמרי, בלי כל קרובי משפחה, והשעה לא הספיקה לנו עוד לרכש מיודעים די צרכנו; – אולם סברה כזו לא היתה מספקת עוד, כמובן, אחרי שנושנו בעיר מגורינו, אחרי שעברו עלינו בה שׁנים אחדות, ומצב הדברים לא נשתנה כמעט במאומה…

נכר היה היטב, כי לא בודדים אנו על־כרחנו, רק מתבודדים בכונה, נמנעים מקרב אלינו אחרים, מהתקרב אליהם בעצמנו!…

אנכי למדתי בבית־ספר פרטי לנערות. שם התקרבתי במשך הזמן לאחדות מחברותי, כחמש או שש מהן היו לי לידידות טובות, ואנחנו התחלנו מבקרות אשה בבית רעותה לעתים מזומנות. בעת הראשונה, כל עוד הייתי קטנה, כבת אחת־עשרה ושתים־עשרה שׁנה, לא הקפידו הורי על זאת כלל; אולם כאשר גדלתי יותר, התחילו הורי מביטים לא בעין יפה על בקורי חברותי בביתנו, ואת בקורי שלי בבתי הללו כמעט שאסרו עלי לגמרי.

הגזרה הזאת, כמובן, לא היתה לי לרצון; אך מלבד התרעמות, שהעירה בנפשי, עוררה את לבי על זרותה. אנכי לא הייתי עוד בעת ההיא תמימה כל כך, שאחשוב כי כל הנעשה בביתנו, צריך ומחויב להיות כן; הוכחה טובה כנגד זאת הלא היה כל מה שראיתי בבית חברותי!… וכמו כן לא יכלתי להחליט, שהורי חושבים את חבורתי אלה לבלתי הגונות, כי בנידן זה היה ההפך: אנכי הייתי צריכה לחשוב לי לכבוד חברותא כזו!…

ברור היה, כי פה צפונה סבה אחרת, אך מה היא – את זאת לא הבינותי עוד…

ואז בא אותו פרק הזמן, שמבלי ידיעתי התחילו מצטרפים בו ברעיוני דברים שונים, רחוקים לכאורה ובלתי שייכים זה לזה. לא בפעם אחת, ביום אחד, בשבוע, בחדש, אך מעט מעט, במשך ימים רבים, במקרים שונים, על פי מסכות ועובדות שונות – התבררו הדברים, התבארו יותר ויותר, התחורו, לבשו צורה מסומנה די צרכה…

אכן, לא על חנם התחילו הורי מקפידים על התנהגותי דוקא באותו הזמן, שהיה סמוך לנשואי אחותי ושכל רואי היו מחליטים, כי מתפתחת אני בגופי ומתבגרת לא מחדש לחדש, אך פשוט – מיום ליום!… לא לחנם רגזו הורי כל כך, כאשר נסיתי פעמים אחדות לצאת במחאה גלויה נגד גזרתם הקשה, לא לחנם השפיע כל נסיון כזה מצדי על יחסם באותו יום אל אחותי ולא לחנם היתה אחותי עצמה דנה בחם־נפש על קלות־דעתי ומשתדלת בכל עז להוכיח לי את משוגת ילדותי, שבעקבה יכלות להיות כרוכות תוצאות רעות, מרות ומעציבות מאד!…

ומחאותי התכופות והנמרצות לא די שלא הועילו לי, אלא, להפך, גרמו להורי לחזק את גזרתם. להפרישני עוד יותר מחברותי, כי חשדו בהן, שעל פי השפעתן המקלקלת אני מוחה… לחשד זה לא היה בפעל כל יסוד. אני הייתי מתבישת פשוט לספר לחברותי, ולהפך – הייתי משתדלת תמיד להעלים מעינן את הפרט הזה… סבת מחאתי הנמרצה היתה מונחת באפיי החי והעליז, אשר לא יכול היה נשוא את השממון, בתכונת נפשי, שהיתה נוטה יותר לרעות וחברה, מאשר לבדידות ופרישׁות… ובנידן זה לא הספיקה לי גם ההכרה הברורה, שהורי נוהגים ככה לא מחסר אהבה אלי, לא הספיקו כל סמני־החבה המרובים, שהיו מראים לי בכל עת ובכל שעה. מה בצע היה לי בזה שאהבוני, שמהרו למלאות מאויי לבי, בטרם עברו פי, אם אחרי כל אלה הייתי מרגישה את עצמי כאסירת־כלא, כמשוללת חפש, כנבדלה לרעה מכל מיודעותי, אשר רבן אולי לא זכו להיות חביבות כל כך על הוריהן, אך תחת זאת לא נגדרו מסביב בסוגים מעיקים כמוני!…

הסיגים האלה נעשו מעיקים עוד יותר בשנת החמש־עשרה לחיי, כאשר כליתי את חק למודי בבית־הספר הפרטי. עד העת ההיא הייתי, לפחות, חפשה במדה ידועה, חפשה מהכלא המשומם שׁבביתנו, עד אחר הצהרים, ויחד עם זאת היתה לי גם ביתר שעות היום עבודה קבועה בהכנת השעורים לבית־הספר; אולם שתי אלה פסקו, ואני קצתי פשוט בחיי מפני הבדידות והבטלה, אשר הביאוני יחד לידי שעמום כבד מנשוא…

מהשעמום הזה לא הצילה אותי גם הקריאה הנפרזה בספרים. גם ההשקעה בדמיונות, מדה שדבקה בי מקצת מחמת אותה הקריאה הנפרזה עצמה ומקצת – מחמת ארח־חיי, חיים בלי חליפות, בלי שום שנוי־גונים…

והאמת צריכה להאָמר, שהורי הרגישו בענות נפשי, ובמדת אפשׁרותם והבנתם השתדלו להמתיק את מרירות זו שבחיי. למעני, רק למעני היו יוצאים גם הם לטיל בערבי הקיץ והיו הולכים אתי לפרקים אל התיאטרון… כונתם היתה בלי שום ספק טובה ורצויה, כמו כן אין להכחיש שמעשיהם אלה היו מצדם באמת כעין קרבנות לא נעימים; אולם לי… לנפשי… אך, האם יכולים היו הורי להבין את נפשי בנדן זה? האם יכולים היו לשער, כי גם הטיולים האלה, גם הבקורים בתיאטרון אינם ממלאים ואינם מסוגלים כלל למלא את הנפש הצעירה, הצמאה לחיים עליזים ומלאי ענין, לחיים בחברת בני־גילה, בתוך נפשות צעירות כמוה?!… על לב הורי אף לא עלתה המחשבה, כי בשעה שאני מתהלכת אתם ורואה בעיני מקרוב את שאון החיים העליזים, המפכים מסביב בזרם כביר, הנני מרגשת עוד יותר את בדידותי, כי אז נתבלט ביותר, כמה נבדלה אני מהכל, נפרשה מכל מה שהיה יכול לשׁעשׁע את נפשׁי!…

הם לא הבינו, לא יכלו להבין, כמובן, את כל זאת, ועל כן היו מתפלאים, כשהיו רואים אותי מסרבת בכל פעם שהיו מבקשים לעשות נחת־רוח לי. לפעמים היו רואים בזאת סמן רע, שאינני בריאה כל צרכי, ובמשך ימים אחדים אחרי כן היו מציקים אותי בשאלות וחקירות על דבר בריאותי, בהצעת אמצעים שונים נגד מחלתי המדומה, אף גם בהפצרות כפולות ומשולשות לפנות אל אחד הרופאים…

וכמה פעמים, במקרים כאלה, אותה נפשי לקרא אליהם בקול גדול: הרפו ממני!… לא חולה אני, אך אתם מחלים אותי באסוריכם וגזרותיכם!… לא רופאים ולא סמי מרפא תנו לי, אך אויר חפשי לנשימה הבו לי; הבו לי דבר אשר יפדני מהשממון הנורא, – ענין, אשר יקח את לבי וימלא את נפשי!…

אולם גם אחת מכל הקריאות המרות האלה לא עברה את פי. אם הורי לא הבינו לרוחי, אך אנכי הן ידעתי את נפשם, הבינותי בשלמה את חרדתם הגדולה, ולבי לא נתנני לנגוע באותו הפצע האנוש, אשר מציאותו לא נכחדה עוד ממני בעת ההיא… רגש החמלה גבר בקרבי על יתר רגשותי, דכא תחתיו את כל מחאות־הנפש הפנימיות, את כל התביעות הטבעיות של האדם החפשי, של האופי העומד ברשׁות עצמו…

ההייתי רשאית לעכר את נפשי בחמלה יתרה כזו? – זוהי שאלה אחרת, שאינני חפצה עתה כלל לטפל בה.

ההיתה לי רשות לעשות מה שעשיתי? – גם זו היא שׁאלה, שׁבחפץ לב אני מסתלקת למיד ממנה…

אולם העובדה הממשית, המציאות ההוה – מאלה אין אני יכלה להסיח את דעתי; אינני יכלה לראותן, כאלו אינן, כאלו לא היו מעולם!…

אז הייתי אמנם רק כבת שבע־עשרה שנה, ובתמת ילדותי לא ערכתי כראוי את כל חשיבותו של הצעד הזה בחיי העתידים, לא ידעתי להבחין היטב בין הרגשות, אשר העיר בנפשי אותו הצעיר, שׁהובא לפני בתור חתן – ובין הרגשות, אשר סערו בי למראה צעיר אחד… הוא הוא האיש, אשר בעת ההיא הכרתיו רק מעט, ראיתיו רק במקרה פעמים לא רבות, – וכשהכרתיו יותר, כשהתחלתי רואה אותו כמעט יום יום, כבר עבר המועד, כבר נועד יום החתונה, וכבר קרב היום…

ההגבלות הקשות הוסרו מעלי, אך – לאחר זמן!

נקרא לי דרור מחיי־הכלא, נתנה לי היכלת לבוא באנשים, להכיר רבים מהם; אך כל אלה נתנו לי רק בשעה, שכבר היו האסורים על ידי, – בשעה שכל המתנות הטובות האלה לא יכלו עוד להיות – לברכה…

אולם הורי לא ידעו כל מאומה מהנעשה בקרב נפשי פנימה, הם שמחו בכל לב, כי בתם הצעירה חיבה בכל את הבכירה… לא גרמה להם צער כל שהוא… מלאה את תקותם היותר גדולה…

וכעין גמול בשביל זה היתה אותה הנשיקה החמה והארוכה…

ראשי סבב, גופי נדמה כרעוץ, חורת־לאות כסתה את לחיי פני היו חפורים –

ואמי החובקת אותי בזרועותיה ומאמצת את גופי הרועד אל לבה – עוד נשקה ונשקה…

ציציליה סמוילובנה נפרדה במבוא המסדרון מעל אורחתה האחרונה. המשרתת סגרה את הדלת, שלשלה לתוך כיסה את המטבע, שתקעה האורחת לתוך כפה, וכשהלכה לה גם היא, נשארה הגבירה לבדה. היא עמדה רגעים אחדים בלי-תנועה, כאילו קפאה על מקומה, ורק אחרי זמן מה כשנפער פיה בפיהוק רחב וממושך, ננערה מקפאונה, הניעה ראשה ותכונן צעדיה בעצלתים לעבר אולם–האורחים. בדרכה עברה על יד חדר העבודה שהיה פתוח למחצה. שם ישב אדון הבית, מואיסי ארונוביטש שיפרין, ואתו שניים לושה אורחים, מן הידידים המקורבים ביותר, שזאת הפעם לא באו בלוית נשיהם ועל כן יכלו לשהות פה כחפצם.באפה של ציציליה סמוילובנה עלה עשן סיגרות, לעיניה נגלו תמרות עשן מתאבכות בדמות ערפל עב ולאזניה הגיעה שיחה עליזה בקול רם תרועת צחוק בצהלה גדולה ופרועה קצת יותר מן הרגיל. היא נעצרה רגע ועל פניה נגלתה העויה של אי-רצון אך העויה זו חלפה לה מהרה, וציציליה סמוילובנה חלפה לה הלאה.

באולם האורחים וחדר האוכל הסמוך לו היה אותו אי-הסדרים, שהוא מצוי אחרי משתה, אחרי אספת אורחים רבים; ביחוד רבה הערבוביה על השולחן הגדול שבחדר האוכל. צציליה סמוילובנה עמדה על הסף המוביל לתוך שני החדרים האלה והביטה על סביבה בעיון, כאלו הזה, כי עינה, עין בעלת בית מנוסה, היתה רואה גם בלי זאת את כל המקומות המוקרחים שבארג הרפידה, וגם בחצי-אופל היתה מכירה כל הבל ופחתת.

– לא! – באה לידי מסקנה, שלא היתה משמחת לב ביותר. – לא, בזמן אחר לא היתה נותנת בשום אופן. שתגיע מערכת כלי-הבית של האולם למדרגת – בליה כזו!…

– וכמה שנים משמשת כבר מערכה זו? – שאלה פתאום את עצמה ותחשב רגעים אחדים.

– כן, כן הוא… ארבע שנים שלמות!… בשנה ההיא נקנו כל אלה… נקנה הבית… התחלנו לנהוג.

וציציליה סמוילובנה נאנחה. פתאום מבלי רצונה. זכר השנה ההיא עורר בנפשה רגש מוזר ובלתי ברור. היא הרגישה פתאום בלאותה, זכרה כמה היתה טרודה היום, ומיד הכירה, כי קשה לה לעמוד על רגליה וכי האור הבהיר יותר מדי מכאיב את עיניה. המשרתת, שהיתה עסוקה בחדר האוכל והיתה מפנה את השלחן, כבתה על פי פקודתה את כל המנורות הדולקות באולם האורחים, חוץ מאחת, שהיתה תלויה על הקיר. ובינתים צנחה ציציליה על אחד הכסאות, תמכה את ראשה באפסרכת על ידה ותקפא על מושבה בלי כל תנועה.

באטיות מיוחדת סבבו הרעיונות במחה, והדמיונות בנפשה עברו בעצלתים; אך כל הרהורי לבה סבבו על הציר האחד, על שנת ההצלחה ההיא…

עוד בחדשים הראשונים, באחרית הקיץ, כבר היה ניכר, שהעסקים הולכים ומצליחים, מצליחים באופן היותר נעלה… ובכל זאת היו גם היא גם מואיסי ארונוביטש נרעשים משמחה כשנגמרו החשבונות לסוף השנה ובשורה האחרונה יצא להם, כי הונם הוכפל…

הנקל הוא להגיד: יותר מששים אלף רובל רול נקי במשך חצי שנה או עוד פחות מזה!

עיני ציציליה סמוילובנה נסגרו למחצה, כאילו ירד עליהן פתאם אור גדול ובהיר יותר מדי. אותו הרגש המוזר והבלתי-ברור, שהתעורר בנפשה עוד קודם לכן, תקף אותה יותר ויותר… זה היה רגש ממוצע בין צער ועונג, יותר נכון – מעורב משני אלה ביחד… לה נדמה, כאילו זה שנים רבות, רבות מאד, חלפו מאז, ואותה שעה הצטייר הכל בדמיונה בבהירות מיוחדה, כאילו רק אתמול אירע כל זה… מה עלץ לבה כאשר קנו את הבית הזה: כמה רגשות-חדוה הרעישו את נפשה באותם הימים, שבהם עברו לגור במעון מדות ומפואר כזה, בתוך מערכה יקרה ומגוהצה כל כך: והערב ההוא… זה היה הראשון, וכאלו ערכו אותו רק על פי המקרה. קנית הבית הלוף המעון, רכישת המערכה החדשה של כלי-בית, שיבת מואיסי ארונוביטש שהלך למסעיו במשך חדשים אחדים, הביתה, – כל אלה, שנזדמנו יחד בעת ובעונה אחת, עוררום לקרוא אל ביתם את הידידים המקורבים ביותר. במחשבה תחילה צריכה היתה להערך רק סעודת ערב פשוטה לחבורת – ידידים קטנה; אך בפועל נערך משתה גדול, הוחגה חגיגה מפוארה ונאספה חברה רבה ועליזה.

ומאז נהיה זה כעין מנהג בביתם לערוך משתה-ערב מדי שנה בשנה: אולם אחרי המשתה הראשון לא היתה אפילו פעם אחת השמחה שלמה כמו שהיתה אז, בפעם הראשונה, על המשתה הראשון, שנעשה בהסח

והשנה הזאת…

דעתה של צציליה סמוילובנה לא היתה נוחה ביותר מן הזכרון הזה, אך להסתלק ממנו לא יכלה עוד. למרות רצונה עלו על זכרונה המסיבות של הימים האחרונים. למרות כל זהירותם היתרה, למרות הסתלקותם מעסקים ספקיים ובלתי-בטוחים, – לא נמלטו מהפסד, מלוים שאינם משלמים, מסחורות יורדות במחירן… גם מהכנסותיו הרגילות של ביתם נגרעה כדי שליש. מחיר המעונות ירד בכלל מפני צוק העיתים. מלבד זאת נשארו הרבה דירות פנויות לגמרי במשך שבועות וחדשים רצופים, ורבים מן השכהים לא סלקו את המגיע מהם בשלמות…

לזכר הפרט האחרון זעה והתנודדה בבלי דעת על מושבה ופניה התעותו מרוגז. השכנים האלה, שאינם זהירים לשלם שכר דירה במועדו, ממררים את חייה יותר מכל. הם גורמים לה פעם בפעם סכסוכים בלתי-נעימים ונוטלים הרבה מבריאותה, כי הם מרתיחים את דמה ומרגיזים את רוחה…

– ואם אין להם במה לשלם, כלום היא אשמה בזאת?! כלום יכולה היא לדאוג לכל הקבצנים שבעולם ולהמציא להם דירות הגם!?…

– גם היא מונעת מעצמה פעם בפעם הרבה דברים, שהם לה צרכים הכרחיים. כל אחד מחויב לדעת ולהביא בחשבון את מדת יכלתו!…

והחלטה זו, על פי צרוף-רעיונות מיוחד, כוננה את מחשבותיה של צציליה סמוילובנה עוד הפעם אל הענין הקודם. היא זכרה את חלוק-הדעות, שהיה בנידון זה בינה ובין מואיסי ארונוביטש. דעתו היתה לבטל הפעם את מנהגם לגמרי, שלא לעשות משתה-ערב כלל. אך לזאת לא הסכימה היא בשום אופן. דעתה הכריעה אמנם, אולם להכין הכל הכל רחבה כמו שנהגה בשנים הקודמות – כזאת לא יכלה עוד להרשות לעצמה. מן ההכרח היה לותר על כמה דברים,. להסתפק במועט, במינים יותר זולים; ובאותה שעה הן לא נכחד ממנה, שהאורחים, וביחוד האורחות, ירגישו היטב בצמצום זה. ובמידה שירשה הנמוס ישתדלו בודאי להטעים לפניה בשיחתם מה שהם מכירים…

בזכרונה התחילו חולפים כל אותם הרמזים הדקים, כל אותן ההערות הקלות, שהשמיעה פעם האחת ופעם השניה מן הקרואות כאלו לאחר יד, כאלו בלי שום פניה, בשעה שבאמת היו כל אלו עקיצות מסותרות בכוונת זדון כדי להרעים ולהכאיב, לחטט בפצעי הלב הדואב… תחת עונג ושעשועים סבלה רק ממרורים וכעס… כל משושה הרעל… ולא אחת ושתיים במשך הערב,ברגעי התמרמרות מיוחדה, נתנה בלבה צדק למואיסי ארונוביטש, ומאד מאד התחרטה על שלא שמעה לעצתו הכוחה…

– לא עת היא להכין ערבי משתה, לא עת – בשנים רעות כאלה!… ומחשבות ציציליה סמוילובנה כאל קופאות בנקודה זו. היא נשארה עוד זמן רב על מקומה בלי תנועה, ובמוחה סובבות בלי הפסק שתי המילים:

שנים רעות… שנים רעות…

II

באחד מן הרחובות הצרים והמעופשים ביותר עבר איש צעיר, שבגדיו לא העידו כלל וכלל על עושר מיוחד, אבל נקל היה להכיר בהם חפץ חסר-אונים להתהדר, לחקות ככל האפשר את מודת היום. תחת אציל-ידו נשא תיק של סופרים בכריכת בד אנגלי שחור, וכפי הנראה גרם תיק זה תענוג מיוחד להצעיר הזה וספק את אהבת-עצמו. הוא כונן את צעדיו אל אחד הבתים, שאמנם התנשא בגבה ארבע מכפלותיו, אך היה קודר כולו במראה כתליו, שלא נטוחו זה כבר, במראה לבניו החשופות, אשר שחרו מרוב ימים.

כשעבר הצעיר את המבוא המקורה והארוך, נכנס לתוך חצר לא רחבה, המוקפה מסביב בנינים שונים, ויט לעבר בנין בעל שתי מכפלות, שהיה נכר על פי כמה סמנים, כי נבנה מתחילה לשם דיר של עצים.

ורק אחר כך הוכשר למעונות של בני-אדם…

בחוץ היו עוד דמדומי אור של בין-הערבים אך בתוך המעון, אשה.

שמה נכנס האיש הצעיר, היה כבר חושך ולולא היה רגיל כל כך במקום הזה כי עתה היה נתקל בודאי על חמש או שש המדרגות מן המפתן עד קרקע-החדר. אף על פי כן לא נמלט מלנגוע בדרך-הלוכו באיזה חפץ, שנעתק ממקומו ברעש; ובאותו רגע נאצל מן הקיר בקרבת החלון מין צל לא ברור ונשמעה באחת הפינות שריקת ספת-עץ רעוצה, הנדה תחת כובד-משאה, ומאותה הפנה עלה קול אשה זקנה גונחת ומשתעלת בשעה שהיא זעה, כנראה, ממקומה ומתעוררת לקום… בינתיים חלף הצל, שנאצל מן הקיר, ועבר לרוחב החדר, ובמקום שעמד נשמע כעבור רגע קול שחיקה דקה ונגלתה להבת כחולה-אדמדמת של גפרור מודלק…

עששית של נפט לא-גדולה, שהמכסה אשר עליה היה שבור ומטולא בפסת-ניר, האירה את החדר. אך האור הזה לא היה בהיר כל צרכו, ורבו של חלל החדר נשאר בחצי-אופל, בו הסתמנו באופן בלתי ברור כלל החפצים השונים שבחדר: מכונת תפירה מכוסה במפת שלחן או בסדין; ארון בגדים רעוץ מאד ונטוי הרבה הצדה, מטת-ברזל מוצעה וספת עץ מרופדה שק של תבן, שעליה ישבה אשה זקנה, עטופה עד החצי במין מטפחת עבה, או שמיכה בלה ופרומה מאד.

מיחם-הנחושת הגדול, המוצב על השׁלחן בחדר-האכל, לא העלה עוד תמרות קיטור, לא הרתיח עוד את מימיו בשׁאון, אך מתוכו פנימה עלה עוד רחש קל של מים מתבעבעים ונשמע לחש דק של גחלים מועמות. זולתי המשׁק הרפה הזה לא הפריע דבר את הדומיה העמוקה, אשׁר שררה בחדר מסביב, אף על פי שאל השׁלחן היו מסובים כמעט כל בני-הבית. אבי המשׁפחה, אפרים ברויטמן, היה שׁקוע בקריאתו מתוך גליון העתון, הפרוש לפניו על השׁלחן, בשעה שׁבלומה אשׁתו, אשר ישׁבה ממולו ותעסק בתקון איזו שמלת-ילד, הפסיקה זה רגעים אחדים את מלאכתה, כי נשתקעה מבלי-משים במחשבות ועיניה הביטו נכחן בבלי-דעת. על יד האם ישׁבה הבת הבכירה, אניוטה, עלמה כבת עשרים ושׁתים שׁנה אשר עשתה בעיון רב מלאכת-רקמה; ומעבר השׁלחן השני, לפני כוס טהא שׁהצטננה כבר, ישׁב נער כבן שלשׁ-עשרה שנה, תלמיד בית הספר למסחר, ועסק בלמוד שׁעוריו.

במרחק מעט מהשׁלחן, בפנה שׁבין ארון-המזון והספה, התעסקה ילדה כבת עשר שׁנים בצעצועתה. היא הקריבה שני כסאות זה אל זה, ערכה שׁם משׁכב מרוח, וכשהשׁכיבה בזהירות ותלט היטב את “ילדתה” בשמיכה החמה, התחילה מדברת אליה בלחשׁ, אך ברצינות רבה, “שׁאסור לצעק עתה”, שׁ“צריך לשכב במנוחה, לישן תיכף כשׁמשכיבים אותה”…

ודברי-המוסר הנכוחים האלה אף על פי שׁלא פעלו, כנראה, על הילדה-הצעצועה, כי עוד זמן רב היתה האם-הילדה מטפת מוסרה; – אולם תחת זאת פעלו כראוי על שׁני הילדים, בן שׁלש ובן חמשׁ שׁנים, אשׁר ישׁבו על כסאות-ילדים גבוהים אצל קצה השלחן. הם כבר כלו לשׁתות הכוס, ונשׁענים על ידות כסאותיהם השגיחו בשימת-לב רבה אל כל תנועות אחותם, עד שׁתקפתם שנה מעט מעט…

בינתיים נפתחה דלת החדר ועלם כבן שׁמונה-עשרה שנה נכנס. זה היה גרישׁה, אחי אניוטה הצעיר. בידו נשא חוברת חדשה ובלתי-מכורכה שׁל ירחון רוסי; אך בשׁבתו אל השלחן לא אץ לפתוח את הספר, ובשׁעה שׁאחותו מלאה למענו כוס טה, לקח בידו את מעשה-הרקמה אשׁר הניחה היא מידה… כשׁנפנתה אניוטה אחרי רגע ותשב למלאכת רקמתה, הוחלה בין האח והאחות שיחה בלחשׁ והפסקות תכופות; והשיחה הזאת ענינה, כנראה, גם את האב, אשׁר התראה עוד אמנם כשׁקוע בקריאתו, אך הכר היה בו, שׁמשׁגיח הוא בסתר אל בניו ומטה אזן להקשׁיב לדבריהם…

כחצי שעה אחרי כן נוסף אל המסובים אורח, צעיר כבן חמשׁ ועשרים שׁנה, ונכר היה מהסקירה הראשונה, כי גם הוא עצמו, גם האחרים אינם חושׁבים אותו כזר פה. הוא בא, ובאותו רגע פסקה הדומיה, התעוררה תנועה, מלא החדר שׁאון דברים. האב סלק אל הצד את גליון העתון ויכנס עם האורח בדברים על חדשות פוליטיות שונות ושמועות מעולם-המסחר הקרוב והרחוק. האם התבוננה בתוך כך לשׁני ילדיה הקטנים, כי נרדמים הם על כסאותיהם, וכשׁקרבה אליהם לפשטם ולהעבירם אל חדרם, התעוררו שׁניהם, ובשׁעה שהאחד התחיל מתרגז ובוכה – התחיל השׁני, להפך, צוחק ומשׁתובב…

ובתוך שאון הילדים הזה הוחלה שיחה עליזה. התעורר, מבלי אשׁר התבונן אישׁ איך ועל פי מה – וכוּח חם וסוער בין אניוטה, גרישה והאורח, – וכוח על איזה ענין מפשׁט, אחד מאלה, שׁהיו מתעוררים בחבורה זו בכל פעם והיו נמשׁכים כפעם בפעם שׁעה ושתים, עד שׁנחר גרון המתוכחים ועד שׁנלאו להתוכח…

במשך כרבע שעה הקשיב אפרים ברויטמן אל השיחה הזאת בשימת-לב רבה. נכר היה בו, כי מאמץ הוא את מחו לתפוס את מהות הדברים, שעליהם דנים הצעירים; אך בכל חפצו הטוב לא עלתה זאת בידו. לו נדמה, שׁכלם מדברים אחת, רק שׁכל אחד מהם משתמשׁ על פי מקרה במלים אחרות, ומה תמוה הדבר, שהמתוכחים מקפידים דוקא על המלים השונות האלה, ובהן הם נחלקים יותר מכל!… מעט מעט נשׁמט ממנו חוט הוכוח, הדברים הסתבכו יותר ויותר, צרוף הענינים זה לזה נעשה פחות ופחות מחור, ולבסוף היה שׁומע עוד רק קול דברים, פרזות בודדות, בלי יחס הגיוני וקשׁר ביניהן…

ובמדה שׁנעשתה לו שיחת הצעירים פחות ופחות מובנה, – בה במדה הוקל לו לשׁמעה ובה במדה גדלה אותה הרחבת-הדעת המיוחדת, אותה הנאת-ההורים השׁלוה, הממלאה את נפשׁו בכל פעם, כשהוא שׁומע מסביב לו את השׁאון העלז הזה ומרגישׁ בו שפע חיים בריאים, שׁפע כחות-עלומים, קולחים בעז ופורצים חוצה… קולות המדברים לא הרגיזו מנוחתו, לא הפריעוהו ממחשׁבותיו, אך להפך, פעלו עליו כזמרה נפלאה, המרגעת ומסגלת את הנפשׁ יותר להתרכז בקרבה פנימה. עיניו כסו עד החצי בשמורותיהן, ראשׁו נח מבלי משים על כף ימינו, הסמוכה באָרבתה על השׁלחן, ובמצב הקופא הזה שׁקע יותר ויותר המחשבות – דמיונות…

הוא איננו מביט לאותו הצד, אך לו אין צרך כלל במראה-עינים, כי יודע הוא גם בלי זאת את היחס, שׁבין אניוטה והצעיר האורח, – יחס שׁלא תמול הוא ושלא היה עוד סוד לשום אישׁ, אף על פי שבאופן רשׁמי לא החלט עוד כל דבר… הכל יודעים והאב המאושר מרגישׁ זאת בענג מיוחד, שה“בנים” אוהבים מאד זה את זה, ונראים כרבים בהקפדה עצומה – באותה שׁעה נכון כל אחד לותר בפעל על הרבה… הרבה מאד, בשׁביל צחוק-רצון שׁל השני, ושׁניהם יחדו היו חושׁבים את עצמם לאמללים מאד, לו היה האחד מסוגל להפגע באמת מדברי השׁני…

– זוג מתאים ומכון כל כך זה לזה קשׁה למצא!…

המסקנה הזו, שׁהוא בא אליה לא זאת הפעם הראשׁונה, מביאה לנפשׁו ענג רב; אולם יחד עם זאת מתעוררת בקרבו כמו מאליה מחשׁבה אחרת; מתי יזכה לראות את הזוג הנעים הזה יחדו? – והמחשׁבה החדשׁה מטה בבת אחת את כל מהלך-מחשׁבותיו לעבר אחר, – דוקא לאותו העבר, שׁבחפץ לב היה מסיח את דעתו ממנו ברגעי הנחת האלה…

אפרים ברויטמן קם בחשׁאי ממקומו. הקסם, אשׁר היה נסוך עליו זה מעט, חלף מהמגע הקל הזה בלי-רצון אל המציאות, אל הפרוזה היבשה של החיים, ושיחת הצעירים העליזה לא הרחיבה עוד את דעתו, אך הפריעה אותו ממחשׁבותיו, לא נתנתו להתרכז כראוי במערכי-לבו…

אמנם, כל המחשׁבות האלה, כל מערכי-הלב לא יתנו, לא יוסיפו לו מאומה; אך מכיון שהתעוררו, שׁוב אינו יכול להסתלק מהם, ונגד רצונו הולך הוא ונשׁקע בהם יותר ויותר…

הוא איננו כלל מאותם הזקנים, המתרעמים תמיד על הצעירים, מפני שׁאלה אינם מביטים על החיים כמותם. מבין הוא היטב, שׁכך הוא סדר-העולם, שׁלכל תקופת-חיים ישׁ בדין זכיות מיוחדות, ובדין הוא שׁיהיו הצעירים מסתפקים יותר ברגעי ההוה, מבלי הטריד את מוחם כל כך במחשבות על דבר העתיד… ליבשׁ את מוחם ונפשם במחשׁבות עול החיים, כשׁיגיע תורם לדאג בעד הדור, אשר הקימו…

הנקלה היא: לגדל בנים. לעשותם לאנשׁים, לכונן להם מצב בטוח בחיים!

עיניו נמשׁכו בבלי-דעת אל בניו, היושׁבים ליד השלחן, ואל הצעיר האורח, הנחשב לו גם הוא כבן. הוא הביט אליהם, ובזכרונו חלפה שׁורה ארוכה של טרדות שונות, שׁהיו לו בבניו אלה, שׁהוות עוד גם עתה… אחרי כל היגיעות, שׁיגע במשׁך שנים אחדות, לא עלתה בידו להכניס את גרישׁה לאיזה בית-ספר בינוני, וכמה רגז, צער וחרדה גורמת העמידה-למבחן זו שׁנה שׁנה בתור לומד מחוץ לבית-הספר!… ואם היה מאושׁר יותר בנוגע לבנו השׁני, כי נכנס זה לבסוף אל בית-הספר למסחר; אך בכמה עמל והשׁתדלות עלתה לו כניסה זו!… קלה בערך היתה לו רק כניסת אניוטה אל הגימנזיה; אולם תחת זאת…

אמת הדבר, גם פה עמדה לה הצלחתה. הדברים נסתבכו באופן רצוי מאד. אניוטה לא הספיקה עוד להסיר את תלבשת הגימנזיה, וסולומן (הצעיר האורח) נקרה לפניה, מתחלה – רק בתור מורהו שׁל גרישה, אך אחרי זמן מועט כבר נכר היה, שׁהיחס הזה הולך ומשׁתנה משני הצדדים…

מצד זה היה הכל טוב ומתוקן. אך עוד תנאים אחדים, חשׁובים מאד, היו חסרים. סולומן הוא אמנם בעל כשׁרונות טובים מאד ובו כמה מעלות משׁובחות, המסגלות אותו לעתידות נכבדים, להצלחה בחיים; אך כרוב בני-הנעורים עודנו נוטה יותר לשׁגיה-בדמיונות, כרוך הרבה יותר מכפי הראוי אחרי האידיאַליוּת המפשׁטה, המסתירה מעיניו כמה צדדים חשׁובים של המציאות הפשוטה, שׁל חיי-המעשה, כמו שהם בפעל… הוא לא הבין זאת, וצריך היה להוכיח לו, שׁאומנות ההוראה, אשׁר הוא אוחז בה, עניה יותר מדי, מנולה מאד ואיננה בטוחה כלל; צריך היה להבינו, שׁהאישׁ הנוטל על עצמו הספקת משפחה, מחויב לכונן לו מקודם מצב בטוח בחיים, ורק אחרי כל אלה אפשׁר היה לבאר לו את תכנית-הפעולה, המכונה לתכלית הרצויה…

והתכנית הזאת היתה מחושׁבה היטב לכל פרטיה, מפולסה כראוי מכל הצדדים. לא היה כל ספק שסולומן, על פי אפיו ודעותיו הקודמות, מסוגל יותר מכל לעסק הסוכנות, ומה גם שׁבמקצוע זה יכולים לסיע לו אנשׁים חורשׁי טובתו, אם בפרוטקציה הגונה, כשיהיה צורך בה, ואם בעצה טובה, התלויה בידיעת תנאי-המקום, בבקיאות תגרנית, או באיזה מקרה אחר…

ומעשה נעשה. ההתחלה היתה טובה, מצליחה מאד. הצעדים הראשׁונים הוכיחו, כי לא מוטעים היו החשׁבונות המוקדמים, כי אמנם תקוה טובה נשׁקפה לעתיד; אולם…

פני אפרים ברויטמן מתקדרים מאד; נפשׁו נמלאה שׁפע מחשבות לא נעימות, שׁפע דמיונות, שׁאינם משמחים את הלב כלל… “שׁנים רעות… שׁנים רעות”… לוחשׁות שפתיו, ובדמיונו חולפת שׁורה ארכה שׁל פגעים שׁונים, צרות ומכאובים… לא רק מערכי-לבו בנוגע לסולומן הבלו, – וגם ההבל הזה מרגש לו עתה מאד, – כי גם מצבו שׁלו התמוטט הרבה בשׁלש השנים האחרונות. הון, פחות או יותר הגון, לא היה לו מעולם. כל מה שׁהיה מכניס, היה מוציא תדיר להספקת הבית, הבולעת שׁנה שׁנה מבלי-משים סכומים הגונים; וכשׁבאו השׁנים הרעות, כשׁנצערה המשכרת, לא נתמעטו בכל זאת הצרכים, שרובם הכרחיים…

ובמה נחשׁבה העזרה הפחותה, שׁגרישה ואניוטה משׁתדלים להמציא לו!… לפני שׁנים אחדות לא היה מרשׁה להם בשום אופן לעסוק בעבודת ההוראה בשכר… עוד פחות מזאת היה מרשה לעצמו ליהנות משכרם, לקחת מזה לצרכי הבית… ואחרי כל אלה עוד הולך הלחץ וגדול. מצד אחד הולכים החובות ומתרבים, ומצד אחר גורם רע-העת להמעיט את מדת האמונה של המלוים, להכביד יותר ויותר את ההקפה.

…ה“בנים” כבר נלאו להתוכח וישׁתתקו לזמן מה, אחר שׁבו לשוחח, ושיחתם היתה הפעם מבודחה יותר, מתובלה בהתול קל ומעורבה בשחוק תכוף; אך האב, השׁקוע כלו במחשׁבותיו, לא הרגיש בכל זאת. הוא ישׁב בלי תנועה על כסאו ליד החלון ועיניו היו נטויות אל חשׁכת-הלילה שׁבחוץ, כאלו בקשׁו שם נקודת-נגה מזערה, קרן-אורה קטנה, מבשרת קץ קרוב השׁנים הרעות…

… הלא אך מקרה היה זה בלי כל ספק –

אולם לא הכל בנידן זה היה רק על פי מקרה; כמה וכמה דברים היו טבעיים מאין כמוהם, מחויבים פשוט מטבע הענין…

האם לא היה טבע העניין מחיב, שאני, יליד דורנישק, אהיה שומע כפעם בפעם עוד מקדמות ילדותי על דבר “הכוכב, אשר דרך” מעירנו הקטנה, על דבר העלוי המצוין, אשר על ידו זכתה עירנו להתפרסם כל כך, בהיות שמה הפחות לשם-לוי מכובד ומפורסם כזה?!…

“העלוי הדורנישקי!”.

ואני זוכר עוד עתה באיזו חרדת-קדש, באיזו יראת-כבוד וחדות-גאון היה איש איש מבני עירנו נושא את השׁם הזה על שפתיו. לא אם אחת היתה מאמצת ברגע כזה את ילדה-יקירה אל לבה, ומקרב הלב החם היתה מתמלטת מבלי-משים אנחה כבושה ועמוקה, מעין תפלה מסתרה, שאין הפה מוצא די עז לו לבטאה… לא אב אחד, מדי שוּחו חרש אל ערישת ילדו המנמנם, או בראותו את שֹׁביב-הבינה הראשון מבריק בעיני עוללו, – העלה באותו רגע על לבו מבלי-משים, כי היה בדורנישק אב מאושר כזה, אב, אשר זכה לגדולה כזאת..

העלוי –

ובטרם עמדתי על דעתי, כבר למדתי להעריץ את השם הזה; עוד בטרם ידעתי את פרוש המלה הזאת, כבר הסכין לבי לחרוד רק לשמע צלצולה… ובמדה שגדלתי, במדה שהתפתחה בינתי והתרחב חוג מושגי, – – בה במדה גדל בקרבי רגש ההערצה זו, שכל סביבתי היתה אז מלאה ממנה…

יותר מכל הצטין בנידן זה חדרו של רבי שמעיה מלמדי. רבי שמעיה, למדן מופלג בבקיאותו, אחד ממלמדי-הגמרא היותר מובהקים בעירנו, היה בן-גילו וחבר-ילדותו של העלוי, ובמשך עשרות שנים היה מספר וחוזר ומספר בחדוה שאינה פוחתת כלל את הנפלאות הגדולות, אשר זכה לראות בחברו לשמע ממנו ועל אדותיו… ממדי המצונן והמתון בטבעו, הבלתי-מחונן בכח-דבור מיוחד – כאלו היה נהפך ברגעים כאלה לאיש אחר: רוּחו היתה מתלהבת ודבריו היו שוטפים כנחל בלי כל מעצור במשך שעה ושתים…

הוא היה מספר, ואנחנו, תלמידי חדרו, היינו מקשיבים בשימת-לב רבה. עשרות פעמים כבר שמענו, ובכל פעם היינו שומעים בענג חדש את הספורים האלה, איך הצטין העלוי-שלעתיד עוד בהיותו כבן שלש שנים מכל הילדים אשׁר כגילו, איך התחיל ללמוד בהיותו בן ארבע שנים, וב“זמן” הראשון כבר עבר ל“חומש עם רש”… בן חמש נכנס לגמרא, ורבי שמואל-יוסף, רבה הזקן של עירנו, אשר בחנהו פעמים אחדות, נשתומם, “יצא, פשוט, מן החושים” למראה ה“כלי הנפלא” הזה… “כלי נפלא” הכירו בו רבי יוד’לה, ראש הישיבה הס-מי, רבי מרדכ’לה “חריף”, ה“גדול הפ– ני” וכמה רבנים גדולים ולומדים מפורסמים אחרים, אשר נזדמן להם להיות, בימים ההם בדורנישק.. כלם ענו פה אח, כי עלוי כזה יקר למצוא, – נבאו לו עתידות גדולים…

ורבי שמעיה מלמדנו היה מוסיף ומספר לנו, איך נתקימו בעתן הנבואות האלה, איך יצא שם העלוי הדורנישקי ב“כל העולם” ואיך רבו הקופצים עליו מקרוב ומרחוק, עשירים מופלגים, אשר בקשו לזכות בה“סחורה היקרה” הזאת…

וכשהיה רבי שמעיה מגיע לנקודה זו, היה מסתלק בכל פעם קצת אל הצד והיה מתחיל מפליג בשבחיו של רבי שבתיל ליזר-ברכ’ס, אחד הגבירים האדירים מהדור הקודם, אשר אין עוד דוגמתם בדורנו: זקן מוּפלג בתורה ויראת-שמים, גדול ביחוס-משפחתו ומפורסם בנדבנותו, בצדקתו הרבה, שהיה עושה בסתר ובגלוי… ורבי שבתיל זה בא “בעצמו ובכבודו” ורנישקה, עמד במרכבתו המפוארה על פתחו של הבית השפל והדל, אשר גר שם ליבל אופה הכעכים, אבי העלוי, אף גם נכנס לתוך הבית וישהה שם כשתי שׁעות בודאי. לאחר ימים מועטים נעשׂה ליבל, אופה-הכעכים העני, המטפל בשלש בנות בוגרות, למחותנו של הגביר האדיר רבי שבתיל, אשר התחיב מצדו לתת מנדוניא הגונה לשלשׁ הבנות, ובזכות זאת נקנה לו העלוי, אשר היה אז בן שלש-עשׂרה שׁנה, בתור חתן לבתו היחידה…

––––––––––––

כאן פסקו הדברים, שהיה רבי שמעיה מסיחם לנו בתור עד ראיה. העלוי נלקח עוד שנים אחדות לפני חתונתו אל בית המיועד-להיות-חותנו בעיר הפלך נ., אך בדורנישק לא חדלו מהתענין בו גם אחרי כן, ובני עירנו קבלו בכל עת ידיעות מדויקות על כל פרטי חייו בבית הגביר האדיר רבי שבתיל ליזר-ברכ’ס.. “פלאי פלאים ממש” ספרו על דבר החתונה המפוארה, אשר לא רבים אמנם מבני דורנישק זכו לראותה בעיניהם, אך כלם ידעו להתברך בה, "שיהיה – ולוּ רק החלק האלף ממנה על כל חתוּנה יהוּדית… ככה ספרו, כי העלוי יושב ולומד יומם ולילה בבית-המדרש המיוחד, אשר בנה לו רבי שבתיל בחצרו, ואף על פי שמערים גדולות רבות כבר פנו אליו כדי להכתירו בכתר הרבנות אך הוא, מרוב ענוה ועוד יותר – מפני שאינו חפץ לבטל מתורתו, – מסתלק מהכבוד הזה, כמו שהוא מסתלק גם מכבוד-מחברים ואיננו חפץ בשוּם אופן להדפיס את “חידושי-התורה” הנפלאים, אשר “אתו בכתובים”..

והספורים האלה פעלו על נפש-הילד הרכה שבי פעולה נמרצה, השאירו רשמים חזקים, אשר לא נמחו כליל גם ברבות הימים. הרבה אמנם, הרבה מאד שוניתי במשך הזמן. שנוי מחלט בא בהשׁקפותי על החיים ועל ערך כל הדברים, אשר מסביב לי, והרבה הרבה מזה, שהיה קדוש, יקר ומרומם בעיני מקודם – נעשה אחרי כן חולין, פחות ושפל; אולם במעמקי-הנפש פנימה נשארו עוד, כנראה שׂרידים רבים מרשמי-הילדות, שגרמו לי להרגיש ביחס לכמה דברים את ההפך ממשׁ ממה שחיב ההגיון….

מה, לכאורה, היה לי ולהעלוי הדורנישקי? ובכל זאת, כאשר נתגלגלתי באחרית הימים לעיר-הפלך נ., שבו וחיו בנפשי לשמע השם הזה זכרונות רבים, אשר לא האמנתי כבר במציאותם, ויחד עם זאת התעוררה בקרבי תשוקה גדולה להתבונן מקרוב אל האיש ואל אורח חייו.

הדבר הזה לא היה קשה ביותר. גם העלוי הורנישקי עצמו, גם משפחת אתו היו מפורסמים למדי בעיר, ובלי כל עמל נודע לי המשכם של הדברים, אשר שׁמעתי ראשׁיתם עוד בילדותי. בתוך שׁאר הדברים נודע לי, כי אבי-המשפחה הזקן, רבי שבתיל ליזר-ברכ’ס, כבר הלך לעולמו, ובמותו נפלגה גם משפחתו לשתים: רק בתו היחידה, היא אשת העלוי, נשארה נאמנה למסרות-המשפחה העתיקות; אולם משלשת אחיה לא היה גם אחד, אשר התקים מנהג אבותיו בידו…..

ולאחר זמן מועט נסתבכו הדברים, באופן כזה, שהייתי אני עצמי נכנס ויוצא בבית העלוי. אז גם התבוננתי, כי התהום הרבה, המפרדת בין ביתו ובתי גיסיו, היה אף אם לא באופן גלוי כל כך – גם בקרב הבית פנימה, בין בנים והוריהם, רק שהעלוי עצמו, העוסק יומם ולילה בלמודו, איננו רואה ואיננו מבין מאומה מכל הנעשה מסביב לו…

– אבל איזה חפץ יש בלמוד הזה, שאינו מושא פרי לאישׁ? במה כלו חיי האיש המצוין הז וכשרונותיו הבלתי-מצויים, אם גם בקרב ביתו אין השפעתו נכרת במאומה?

על השאלות האלה, אשר היו עולות לפעמים על לבי מבלי-משים, לא מצאתי תשובה.

––––––––––

והשנים עברו כסדרן. מסבות חיי הגלוני מעיר-הפלך נ., טלטלוני מעיר לעיר, ובאחרונה – הטילוני אל חבל מכרות-הנפט מעבר לים-הכספי. שם בתוך הערבה הקודרה והשוממה, אשר תלאה את העין בגבעותיה החשופות והכהות, ביער צריחי-העץ, המתנשאים בראשיהם המחודדים ממעל לכל מכרה-נפט, ובשכבת החול החום, אשר לא יעלה בו כל צמח, – שם גם המחזה הנאדר האחד, מעין-הנפט-המקלח, איננו מרחיב ומרומם את הנפש, ואדרבה מעיק הוא עליה ומדכא אותה במראה תמרות עשנו החוּמות, הנזרקות למעלה ברעש-שברים, כנשׁימות כבדות ומקטעות של ענק נורא, המתפרץ לעלות מתחתיות-ארץ, מעמקי-אול..

ובתוך תמרות-העשן החוּמות נזרקות בכח עצום גם אבנים כבדות, נתזים רסיסים רותחים למרחוק וגשם-נפט חם יותר ארצה, והוא משתפך וממלא כל חריץ בין הגבעות –

– אך זה שפע ברכה! כמה אור, כמה חום יביא המעין-המקלח!

והמראה בכל זאת מעיק ומדכא את הנפש… רק אז יהיה לנפלא, לנורא-הוד, אם יפול שביב-אש אל הקלוח, ובין-רגע אחד יהפכו תמרות-העשן החומות, הערפל הכהה והכבד – לשלהבת גדולה, ללהבות-אש הנזרקות בכח למעלה

– – – – – –

ואני זוכר עוד את הערב ההוא סירתנו התנענעה לאטה על פני הגלים הזעירים במי הים, אשר נראו במרחק רב מסביב כזהב מותך, הרוחש ונרתח באש לא גדולה. מראש גבעה תלולה על שׂפת הים נשקפה לנו לבת-אש גדולה, הצרה למטה והולכת ומתרחבת למעלה. לרגעים נראתה הלהבה כמשתברת בתחתיתה, אמצעיתה ורומה; וברגעים כאלההיתה אשה נעשית מבהיקה הרבה יותר, ומאות לשונות-אשׁ, גדולות וקטנות, היו נזרקות לכל עברים, נתזות מסביב בדמות כדורים, רצועות וחצים אין מספר…

מקוסם מהמראה הנפלא הזה, הנורא בהודו המיוחד, ישבתי כחולם ואדמה את נפשי בתוך עולם אחר, זר ואינו-דומה כלל לעולם המצוי והרגיל. רק על אזני רפרפו ואל מוחי לא נכנסו דברי מכרי, אשר ישב אתי יחדו בסירה:

– אך זה שפע-עושר אובד! כמה אור, כמה חום הולך לאבוד בלי כל תועלת! והלא אך מקרה היה זה, כי דוקא באותו ערב נזכרתי על דבר העלוי הדורנישקי, ובמוחי נקרה בלי-הפסק השאלה הארורה:

– על מה כלו חיי האיש המצוין הזה וכשרונותיו הבלתי-מצויים?

כן, אך מקרה היה זה!

––––––––––

רצועת אורה / ישעיהו ברשדסקי

מתחלה, בעת הראשונה כשבא לדור אצלם, היתה מתיחסת אליו יותר בבוז, וערכו היה פחות בעיניה מאד.

לזאת היו סבות נכבדות למדי.

בשעה שהביא את חפציו אל „דירתו“ החדשה, משׁכה דלותם שׁל אלה גם מבלי-משים את העין עליה.

כל „רכושו“ היה בסך-הכל: סל-נצרים ישן ורעוץ כלו, משורג בעבותים, מפני שהמכסה נתק כבר מפתותיו; שמיכת-צמר פשוטה ובלה, כר לא גדול במחלצה לא נקיה ביותר ואדרת-חרף ישנה ופרומה בכל שוליה…

סמני-דלות אלה לא היו מסוגלים כלל לטעת בקרבה רגשות-כבוד מיוחדים לדיר החדש.

לא מעט הועיל בנידן זה גם יחס ה„גבירה“.

כשהתחילה זו בוררת משאר החדרים כלי-בית שונים לחדרו שׁל הדיר, בחרה בכונה את הגרועים והנפסדים ביותר, ונכר היה בה, שהיא כאלו אומרת לעצמה: „לכעין זה די יהיה גם באלה!

„לכעין זה“ –

והיא היתה רואה לבקרים, כשהיתה מגשת לו מים לרחצה, ששׁרולי כתנתו פרומים בקציהם, מטולאים הרבה מאד ולפרקים גם קרועים לגמרי.

גם שאר לבושיו לא היו טובים ומתוקנים הרבה יותר מלבניו.

נעליו היו גם הם בלים מאד ומטולאים טלאי על גבי-טלאי.

בכלל, כל מערכתו מסביב היתה כל כך דלה: מטה מרוסקה, שלחן מתנודד, כסאות צולעים, המשמיעים שריקה לכל תנועה קלה, אשר יתנועע היושב עליהם…

אפילו הספרים, זה המין האחד, אשר היה לדיר במדה הגונה, – אפילו אלה היו על פי רוב לא מכורכים, מקומטים מאד, פרומים, מלוכלכים…

ואחרי כל אלה, האמנם אפשר היה לה להתיחס אליו ברגשות-כבוד מיוחדים?

היא לא היתה רואה גם צורך מיוחד להזדרז באותה השרות, שהיתה מחויבה לו, והיתה עושה כל אלה כלאחר-יד, רק כדי לצאת קצת ידי-חובתה.

מה שהוא מצדו אינו תוקע הרבה, מה שהוא מותר תמיד על שלו, – זאת לא חשבה לו כלל לצדקה, לנדיבות-רוח מצדו…

להפך, מי יודע, אולי גם גרמה זאת לה, שתתיחס אליו בבוז יותר גדול עוד.

האם לא שחוק הוא? לדקדק בנמוס עם איש, המדבר תמיד בשפה רפה כמתחנן? עם איש, שצוויו דומים יותר לבקשות?

וכשממלאים למענו איזו שרות קלה, הוא מגמגם כעין תודה במין מבוכה מיוחדת.

גם לפנות אליה בכנוי „אתּ“ אין הוא יכול, והוא מדבר אליה ב„רבים“.

לנהג כבוד כך במשרתת, שאפילו התינוקות מדברים אליה בכנוי „אַתּ“ ויודעים לצוות לה: „עשי כך וכך“, – האם לא מגוחךְ הוא הדבר?

ומה שנראה מגוחך אינו יכול עוד להיות מכובד.

היא בזה לו, מבלי הרבות כלל במחשבות.

                                                                                  ***

ראשונה התעוררו בלבה מחשבות על אודות זאת בסוף החדש הראשון.

על פי עניו של הדיר החדש וארח-חייו המסכן שערה, שׁשכר-טרחתה מאתו לא יהיה מרובה, לכל היותר – כחצי רובל לחדש.

היא היתה בטוחה כל כך בהערכתה, עד שברגע הראשון, בראותה רובל שלם מושט לה, – נבוכה מאד ולא ידעה מה לעשות בו…

רגע חששה, שמא טעתה בדבריו, שׁמא לא הבינה את כונתו, „צריך לשאל אותו עוד הפעם. בודאי מבקש הוא לקנות דבר-מה למענו בכסף“…

אולם זאת דוקה היתה טעות מצדה.

הוא שנה עוד הפעם, שזה שכר-טרחתה הוא.

והפעם היו דבריו מגומגמים עוד יותר, מאשר בפעם הראשונה…

במבוכתו הגלויה האדימו גם פניו קצת…

גם היא הרגישה איזו מבוכה, פניה האדימו קצת, ותודתה הביעה לו בגמגום…

ועוד זמן רב אחרי צאתה מחדרו הרגישה בנפשה דבר-מה בלתי-נעים מאד, מעין מבוכה פנימית, שלא ידעה לבאר אותה בדברים, ואולי גם לא יכלה להבין אותה בפני עצמה מה היא.

איזו קטעי מחשבות נתרוצצו במוחה לא אחת ושתים במשך היום ההוא.

מרוב-עבודה, מחסר-פנאי לא היו המחשבות האלה שוהות במוחה זמן רב, ועל פי רוב לא היו גם נשלמות.

ובכל זאת הספיקה להתבונן, שהוא עולה וחוזר ועולה בכל פעם בתוך המחשבות האלה…

לעגה הרגיל לו ולהנהגותיו הזרות – היה ביום ההוא רק מן השפה ולחוץ, גם זה מתוך יותר אונס.

באה מיכלה חברתה, המשרתת בדירה שממולם, וכמנהגן מקודם היו צריכות להתקלס מעט בו, לחקות מעט את דבורו והליכתו, להתבדח ברמזים וחצאי-רמזים על הקרע שבכתנתו, על העקבות הנמוחים של נעליו ועל שאר פרטים בדומה לאלה.

ואיזה רגש, אשר לא יכלה לבאר אותו גם לעצמה, מנע אותה מהראות לפני מיכלה, עד כמה אין הדבר הזה נעים לה הפעם…

אותו הרגש הכריחה גם ללעג בפיה למרות חפצה.

והיא נמנעה גם מספר למיכלה, כמה נתן לה הוא בבקר…

רק בקרב נפשה עמוק נעורו וחזרו ונעורו מחשבות, אשר לא ידעה כמוהן מקודם.

ל„הרויח קצת מהשוק“ – דבר זה נחשב בעיניה, כמו בעיני הרוב הגדול של חברותיה, רק כ„משכרת צדדית“, המותרת בלי שום פקפוק. ורגילה היתה ל„הרויח“ גם מ„קניות“ למענו…

מאלה עוד נקל היה יותר: הגברים בכלל אינם בקיאים כל כך בחשבונות המשק, אינם מדיקים כל כך בפרוטות, והוא גם לא היה דורש „חשבון“, לא היה שומע כמעט, איך היא פורטת אותו…

עתה היתה אובדת-עצות.

בפעם הראשונה בחייה הרגישה, שגם ב„רוח“ זה ישׁ קצת אסור…

אם לא תמיד, במקרים ידועים – לפחות.

אולם גם לחדול לא יכלה.

חוששת היתה, שמא יבחין בשׁנוי, שׁנעשׂה פתאם במקחים.

שמא יבחין, – אף על פי שנראה הדבר, כאלו איננו מתבונן כלל לקטנות כאלה…

ובכל זאת, מי יודע?…

ומי יודע, אם לא הרגיש כבר בדבר?…

כמה התחרטה בלבה על שעבר: אילו ידעה זאת קודם, לא היתה מתחלת כלל…

                                                                                  ***

לא ביום אחד, ביומים – אך מעט מעט נפטרה משתי הצרות: מהלעג, שהיה לה עתה למורת רוח, וגם מה„רוח“, שגרם לה מכשול-לב…

וגם בזאת, גם באחרת הוזקקה מקודם לערמומיות הרבה, ערמומיות קטנות, אך תכופות מאד מאד.

מאיזה טעם, אשר לא ידעה אותו ברור גם בעצמה, לא היתה רוצה בשום אופן, שיכיר מי בשנוי זה, שׁנעשה אתה…

ביחוד היתה נזהרה, שלא יכיר הוא באותו שנוי…

והדבר הזה לא היה קל ביותר.

שלא להזדרז בשרותה לו – לא יכלה עוד, וזריזותה הגמורה עתה, אחרי התרשלותה המיוחדה מקודם, היתה מושכת עליה, כמו שנראה לה, את העין מבלי משים…

ובסתר, כשלא היה הוא מרגיש בזאת, היתה מסתכלת בפניו.

מסתכלת היתה, כמו שהחליטה לא אחת בפני עצמה, רק למען הוכח על פי חזות-פניו, שאין הוא מכיר בשום דבר.

רק שאגב אורחא התבוננה יותר בקלסתר הפנים האלה.

התבוננה, שאם גם איננו יפה-תאר ביותר, אך יש בו דבר-מה מלבב מאד, מושך ומחבב…

כמושכים ומחבבים נראו לה עתה כמה פרטים בו, שלפני כן היתה חושבת אותם לדוחים מעליו, למתעבים אותו…

לו נראו הפרטים האלה נאים ביחוד.

לו נאה דוקא שער-הראש הגדל פרע…

נאה דוקא אותה ההתרשלות הגלויה בנוגע ללבוש, לכל הדור חיצוני…

ושכלה לא השיג עוד כלל, איך זה יכלה ללעג לפני כן על שעניבת צוארונו איננה לפרקים במקומה הראוי, על שצוארון בגדו מופשל לפעמים לעמת ערפו, או על זאת, שמפזור-נפש אין הוא יכול לזכר ברגע הראשון, מה אמר לבקש ממנה זה מעט…

„מוחו עסוק בדברים נכבדים קצת-יותר מ„הבלים“ כאלה!“

„רק אלה, שדעתם פנויה, שאין להם ענינים חשובים אחרים, – יכולים להתעסק כל הימים בקטנות, בענינים של מה בכך“…

אותם הספרים המרוטים והסחופים, אשר היתה מטלטלת אותם לפני כן בשאט-נפש, מדי פנותה את החדר, – נערצו עתה בעיניה מאד, נעשו לה כעין כלי-קדושה, שצריך לנהג בהם כבוד, להסיעם ממקום למקום בזהירות מיוחדת…

רגש כבוד מיוחד, כמעט הערצה – נטע בלבה גם לאותה החבריא, הבאה אליו כפעם בפעם.

מקודם בזה מאד בלבה לחבריא זו.

לא מעט לעגו לה אז היא ומיכלה חברתה.

„חבר-קבצנים“,„חשופי-עקב“ – כנוי אחר לא היה בפיהן לחבריא זו…

ועתה היתה שומעת במין חרדת-קדש, איך הם מדינים זה בזה, מתוכחים על איזו ענינים, שאין לה מהם כל מושג.

לפעמים היתה מתחילה מקשבת לשיחה זו בשים-לב ומשׁתדלת להבין, לפחות, על מה משוחחים האנשים הללו.

לשוא!

מדברים הם, לכאורה, בשפה מובנה לה, בשפה שמדברים בה הכל מסביב –

רק שהענינים הם, כפי הנראה, למעלה מבינתה הפשוטה.

המסוגלה נערה נבערה ובלתי-מלומדה כמוה להבין ענינים גבוהים כאלה?

נערה כערכה, משרתת פשוטה כמוה אינה רשאית גם להתאוות לדבר כזה.

ואף על פי כן היתה תאוה משונה כזו מתעוררת לפעמים קרובות בלבה, – מתעוררת יחד עם עוד איזה רגש משונה, שלא יכלה כלל לבאר אותו, שלא ידעה גם מה השם, אשר תקרא לו…

בחבריא, שהיתה מבקרת במעונו, היו גם נשים אחדות…

אלה לא היו דומות כלל לרוב הנשים האחרות.

מנהגן היה שונה גם כן לגמרי ממנהג הנשים המצויות.

ואחת מהן, וירה איזראַילבנה, כאשר היה קורא בשמה, היתה מצויה אצלו יותר משאר חברותיה.

יפת-מראה לא היתה וירה איזראַילבנה זו בודאי: קומה שפלה, פנים שחרחרים, עינים חצופות, קול גס…

לא מעט נולה אותה גם ההתרשלות המיוחדה, שנכרה באופן תלבשתה.

שולי שמלה מגוללים ברפש, שׁרולים קרועים, לוּלאות נתּקות, כפתורים חסרים, – כל אלה דברים, שאינם מוסיפים חן לאשה…

ואף על פי כן, בכל פעם שהיתה וירה איזראַילבנה באה אליו, – היה תוקף אותה הרגש המשונה ההוא, ושוב לא היה מרפה ממנה בכל העת, שאורחה זו היתה יושבת בחדרו…

ווירה איזראַילבנה היתה על פי רוב מאחרת דוקא לשבת.

שאר האורחים היו הולכים להם – והיא היתה נשארת לבדה אתו…

ישיבתם ביחידות היתה נמשכת לפרקים שעה ושׁתים אחרי חצות לילה.

והיא לא היתה יכולה לישן בשום אופן כל אותה העת.

מיני רגשות בלתי-רגילים, מיני הרהורים משונים היו מסערים את נפשה וגוזלים שנה מעיניה…

נגד רצונה היו עולים על זכרונה קטעי שיחה אחת, שנזדמן לה פעם לשמוע באותה החבריא.

שיחה זו לא היתה מחורה לה כל צרכה גם בשעה ששׁמעה אותה: היא לא הבינה פשוט משמעותם של כמה וכמה מבטאים.

ואף על פי כן נקלטו היטב בזכרונה המלים הבלתי-מובנות כמו שהן.

היא חזרה וזכרה אותן, חזרה והפכה בהן פעמים רבות אחרי כן.

וכשצרפה לאלה עוד כמה דברים, ששמעה באותו ערב ופעמים רבות אחרות, – התחיל מוחה תופס מעט מעט את הענין, שנראה לה מתחלה זר כל כך…

לידי הבנה שלמה לא באה בו, אך כמו בחוש טבעי הכירה את מהותו –

בו נתבארה לה גם זאת, מדוע מנהגן של וירה איזראַילבנה וחברותיה שונה כל כך ממנהגן של שאר הנשׁים המצויות…

וכשהיתה הוגה בזאת, היה רגש משונה תוקף אותה כלה ומעביר חם עצום, רעד חזק בכל גופה…

בחמה היתה מגוללת מעליה את השמיכה עד החצי ופושטת זרועותיה החשופות ממעל לשמיכה, כדי שתתקררנה.

ובאותה שעה היתה מרגישה מין נעם, מין ענג מיוחד משתפך בכל איבריה יחד עם הזרם החם…

                                                                                ***

לתפור כראוי לא ידעה, אך לאַחות קרע, להניח טלאי על גבי כתנת ולחבר כפתורים – כל אלה מלאכות, שאינן קשות ביותר גם לאינו-רגיל.

הרבה יותר היה קשה לה לעשות את הדבר באופן שלא תרגיש בו הגבירה, או מיכלה חברתה.

חוששת היתה, שלא תתרעם האחת, שלא תלגלג השׁנית…

ועוד יותר היתה חוששת, שלא ירגישׁ הוא בדבר, כמה היא טורחת בשבילו –

מה יהיה חושב עליה, כשיראה אותה עושה למענו מלאכות אלו, שאינה מחויבת בהן כלל?…

ואף על פי כן הרגישה הנאה משונה, כשהכיר פעם בטרחתה המיוחדה בשבילו.

המלה „תודה“ נראתה לה באמת זרה קצת: מי זה אומר תודה למשרתת? –

אלא שהוא נוהג כך כבוד בכל אדם ואינו חושב אותה כלל לגרועה משאר בני אדם רק משום שהיא משׁרתת פשׁוטה…

ומאותה שעה לא חששה שׁוב, מה יהיה חושׁב עליה, והתחילה מטפלת בו בכל עניני-הבית שלו.

מטפוּל זה היתה לה הנאה מרובה.

בשעות כאלה היתה מרגשת מן עונג מיוחד, מעין הרחבת-דעת של „בעלת-בית“ אמתית…

וכמה היתה מענגת אותה ההכרה, שוירה איזראַילבנה אינה מסוגלה כלל לדבר כזה!

בנידן זה יש לה בלי שום ספק מעלה יתרה על אשה זו…

ומעט מעט, מבלי שהכירה זאת בעצמה ברור, התחילה מוצאת בעצמה עוד מעלות אחרות על וירה איזראַילבנה…

היא ידעה עוד לפני כן, רק שעד עתה לא השגיחה כל כך על זאת, שאינה מכוערת כלל…

וכשאינה לבושה לפי צורך מלאכתה בחדר-המבשלים, בשׁעה שׁהיא נפנית מעבודת-הבית ולובשת את בגדיה הנאים, – אין היא צריכה להתביש כלל גם בפני איזו נערה בעל-ביתית יפה…

והיא התחילה מדקדקת יותר בלבושה, ביחוד – בזמן שהיתה נכנסת לחדרו והוא היה יושב שם…

באותן השעות נזהרה היתה, שלא להכנס שמה בפנים מלוכלכים, פרועת-ראש, בשמלה קרועה ביותר…

היא התחילה נזהרת בדברים אלה עוד יותר משעה שהכירה בו, שהוא מסתכל בה לפרקים בחשאי…

והוא התחיל מסתכל בה לפרקים תכופים יותר ויותר.

ביחסו אליה לא נכר לכאורה שום שנוי, אך היא הרגישה, שׁאיזה דבר נשתנה בנידן זה, ואותו השנוי גורם לכך, שהוא מסתכל בה יותר ובאופן מיוחד לגמרי…

במבטיו יש דבר-מה, שאין היא יכלה לבאר כלל אפילו בפני עצמה.

רק שהיא מרגישה אותו היטב…

וכשהיא מרגישה זאת, זרם דם רותח צף אל לבה ומעביר דם עצום, רעד-קדחת חזק בכל איבריה…

                                                                                 ***

בעת הראשונה, במשך חדשים אחדים, היתה מרגשׁת את עצמה מאושרה מאד, מדושנת-ענג.

כנגד הפרטים הבלתי-נעימים, אשר גרמו לה לפעמים צער גם בפרק-הזמן ההוא, היו לה די שלומים ברגעי נחת, עונג ואושר משכּר…

למה שיהיה אחרי כן לא חששה, לא חשׁבה אפילו על זאת כלל…

היא לא חשבה, לא חפצה לחשוב גם אז, כשנראה כבר סוף הדבר קרוב לגלויו…

הגבירה התחילה מתאנה לה, התחילה מצערת אותה ומסתוללת בה יותר ויותר… לפעמים היו נשמעים בתרעומותיה של זו גם כעין רמזים על איזה ענין, שלכאורה לא היתה יכולה כלל להרגיש בו, ואף על פי כן הרגישה, כנראה…

אך היא נשאה הכל דומם, סבלה הכל בארך-רוח מצוין…

עוד הרבה יותר היתה סובלת בחפץ לב מצד זה, אילו היה היחס מצדו נשאר כמו שהיה קודם לכן… אלמלא התחילו מסתמנים ביחסו אליה מעין-קרירות, אי-רצון, נטיה להשתמטות…

וסמנים אלו נעשו נכּרים יותר ויותר.

מר היה הרעיון, אך להטיל ספק בדבר לא היתה עוד שום אפשרות.

והיא הבינה היטב, מפני מה החליט פתאום לעקור את דירתו מאותו הבית…

להתרעם עליו – לא עלתה גם על דעתה.

רק שמאותה שעה נראה לה כל הבית משומם מאד, משולל-ענין לגמרי…

והיא לא הצטערה כלל על שפטרה אותה הגבירה ממשמרתה.

היא לא הצטערנה הרבה גם על זאת, שעוד שתים שלשׁ גבירות, אשר באה לשרת בביתן, פטרוה מהר ממשמרתה…

באמת לא ידעה גם להבחין ברור, אם פטרוה הן, או היא עצמה התפטרה מהן…

לפי שעה עוד היה בידה מעט מכסף-פקדונה, אשר חשכה ממשׂכורתה בשנות-שרותה הקודמות, והסרסורית שלה נתנה לה פנה קטנה בחדר מעונה, אשר היה באחד המרתפים האפלים למחצה…

כל עבודה, גם הליכה פשוטה ותנועה – נעשו לה קשות יותר ויותר…

היא ישבה בלי-תנועה, – ישבה והסתכלה שעות רבות וארוכות בהצללים הכהים ההולכים ומתארכים כפי אשר תטה השמש לעבר מבואה – – –

הצללים התארכו, התפשטו – – –

מעט מעט כהתה גם רצועת האורה שם מאחור – –

                             --------------------------------

הכל מסביב הלך ושקע באופל.

                                                                           ***

הפעם הראשונה / ישעיהו ברשדסקי

בעקרו של דבר אין שום ספק, שרק במקרה, בלי שום כונה, יותר על פי שגור-הלשון נזרקה אותה אמרה מפיה של חוה-בתיה..

ערב-חרף, ארוך כגלות, הלך ונמשךְ בלי-סוף; –

שלהבת כתומה וחטופה מתוך זכוכית פקועה של מנורת-נפט קטנה הפיצה אור מועט והרבה עשן, סרחון.

איזו צנה לחה הלכה ומלאה יותר ויותר את החדר הצר.

ויבבה בלתי-פוסקת, בנגינה אחת, פעם משלשה פיות כאחד, פעם מפה אחד, משנים, – הלכה ונשמעה מתוך גל הסחבות שעל המטה היחידה בחדר…

סוף סוף לא יכלה עוד לסבל יותר אותה יבבה.

פקעה סבלנותה, והיא קפצה ממקומה, קראה מתוך כעס, מתוך התמרמרות קשה:

– מה אתם תובעים ממני, פגעים רעים שלי! ואם אין לי מה לתת לכם, האלך ואחטוף בשבילכם מהעריבות?!

ודוקא צריך היה להזדמן, שתוציא מפיה ב“שעה רעה” דבר כזה!

נשתתקה פתאום היבבה.

דממה עמוקה, דממה של מרה-שחורה נוראה היתה מסביב.

ולחוה-בתיה נדמה היה באותו רגע, כאלו איזו “קלפה” נכנסה פתאם לתוך נשמתה, דבקה בה, נכרכה עליה כנחש ושוב לא רצתה בשׁום אופן להרפות ממנה…

איזו שעה היתה, – לא ידעה ולא היה לה שום צורך לדעת.

את המנורה אפשר לכבות בכל אופן: גם כשהיא דולקת, עשנה, וסרחונה מרובים מאורה…

וזה כמה חוה-בתיה רגילה, שלא להתפשט כלל בלילות, מפני שבחדר לא חם ביותר…

היא חלצה רק את נעליה, התירה את קשרי שמלתה, השכיבה באופן רגיל את שלשת הגופים הקטנים, שאחרי הפסק היבבה נשׁארו מוטלים כמו שהיו במקרה באותו רגע.

הגופים הקטנים הזדעזעו, בשעה שנגעה בהם, אף על פי שמגעה היה בזהירות-אם מיוחדה.

היא הרגישה עוד פעמים אחדות את הזדעזעותם המיוחדה והתכופה של הגופים האלה, כששכבה ביניהם.

ועד כמה שהספיק גל הסחבות, משכה אותו מתחתיה, מעליה, כדי לכסות אותם יותר, להליט אותם מכל צד…

אך היא עצמה כמעט שלא הרגישה בתנועותיה אלה.

יודעת היתה, ובאותה שעה ­– כמעט אינה יודעת, שהזדעזעות זו באה לא רק מחמת צנה גרידא…

וה“קלפה” הרעה, שנכנסה בה, לא הניחה לה לישון.

חוה-בתיה התכונה להקשיב, איך הומה הרוח בחוץ, איך עכבר מגרד שם באחת הפנות בקיר.

בכונה התחילה מצירת בדמיונה, שמחר יבוא מכתב ממנו… היה עתה… איה?… נו, בפולטבה… לא, באודיסה… כן, באודיסה… הוא שם… כמה?… אחת היא. שלשה, ארבעה שׁבועות. לא כתב מפני שלא מצא עבודה תיכף… המשכורת טובה מאד… רק לעת עתה מעט כסף… בקרוב ישלח יותר…

וכשראתה, שכל האמצעים האלה אינם מועילים ביותר, התחילה מאנסת את עצמה, שלא לחשב כלל, לישון במהרה ולהסתלק על ידי כך מכל אותם ההרהורים המשונים, שהתעוררו פתאום בקרבה נגד רצונה.

דומה היה, כאלו היא ישנה באמת.

אלא שגם מתוך שנתה ראתה רק מהרהורי לבה בהקיץ…

שנה זו היתה חטופה, נפסקת על ידי יקיצות תכופות.

ובינתים, בין יקיצה ליקיצה, היו נמשכים והולכים מיני חלומות משונים, כבדים ומענים.

מיני חלומות, שקצתם זרים ותמוהים מאד, שלא כדרך הטבע כלל.

וקצתם, להפך, ממש מעין המציאות, משתלשלים באופן טבעי כל כך, עד שבשעת יקיצה היתה חוה-בתיה עצמה מסופקה איזה זמן, אם היה זה חלום, או עובדא ממשית בפעל…

על פי רב לא היתה מספיקה גם לברר אותו הדבר כל צרכו, מפני שהיתה חוזרת ושוקעת מהרה בחצי-שנה זו, ושׁוב היו חוזרים ונמשׁכים אותם מיני החלומות המשונים, הכבדים ומענים כל כך…

ומאלה היה חלום אחד תכוף ביותר.

חוזר היה ונשנה בכל פעם בתמונות שונות, באָפנים שונים זה מזה.

אלא שבעקר היה אחד, מיוחד בתכנו הכללי.

חוה-בתיה היתה רואה את עצמה שטוחה על הקרקע, נופלת מתוך ריצה, ועליה מתנפלים – פעם עדת כלבים, שאינה יודעת כלל, מאין באו פתאם, פעם – קהל אנשים גדול, שאין היא מכרת אותם כלל, מי הם ומה הם חפצים, ופעם – חבילה גדולה של חפצים משונים, ובעוד שהיא מפרכסת תחתיהם בכל כחה, מתאמצת להטילם מעליה, הם נופלים, וחוזרים ונופלים בלי הפסק…

הם לוחצים, מחנקים אותה.

איזה שאון נורא הולך וגדל.

הכל צועקים, קוראים בקול גדול…

ורוצה היא לצעק גם היא, אלא שאינה יכולה בשום אופן…

דומה, שפיה פעור, שהיא צועקת בכל מלוא ריאתה,

אלא שאין שום קול נשמע…

רק איזה אֵד יוצא מפיה בלחש נמוך, נמוך כל כךְ, עד שאינו נשמע גם לאזנה…

וכשנעורה פעם מתוך חלום גזה וראתה אור-בקר קלוש, דמדומי-שחרית כהים מבעד לשמשות, שׁהלבינו כשׁלג מהכפור העב המכסה אותן, – לא שכבה שוב, אף על פי שמאד – מאד היתה רוצה עוד לישון.

דומה היה, שכל איבריה רעוצים. מרוסקים.

הראש כבד מאד, כאלו היה מלא כלו עופרת.

אך איזה דבר, שהיא עצמה לא ידעה ברור מה הוא, – הרים אותה בלי-רצונה מעל משכבה, דחפה לרדת על הקרקע, להזדרז בלבישה, בנטילת-ידים…

ואף על פי, שבאותה שעה היה עוד איזה דבר, שלא ידעה גם אותו ברור, מה הוא, – ואותו הדבר, להפך, היה מעכב בה יותר, מונע אותה מהזדרז, מושכה לאחור;

אך הכח הדוחף היה חזק, כפי הנראה, מהכח המעכב.

נגד רצונה נשמעה יותר לזה, שהיה חזק מהשני.

נשמעה – והזדרזה יותר ויותר.

אלא שעוד רגע אחד פקפקה.

רגע זה היה, כשנצרך לה לקחת את אדרת-המוך שלה ואת המטפחת ואת המטפחת הגדולה…

בעקרו של דבר נוח היה לה יותר, שהם ישנים עוד.

רק שחבל היה לטול מהם בשעת שנתם את אדרת-המוך החמה ואת המטפחה הגדולה…

ורגעים אחדים הסתכלה בלי רצונה בגופיהם המכונסים של הישנים,– הסתכלה והתחילה מפקפקת פתאם…

הסתכלה עוד ונזכרה ביבבה עצורה וממושכה…

נדמה לה, שהיא שומעת כבר יבבה זו מחדש…

ויותר לא פקפקה עוד.

אך גם כשהיתה מהלכת כבר ברחוב, לא יכלה עוד להודות אפילו בפני עצמה על האמת…

בעמקי נפשה פנימה כבר מכירה היתה בנצחונה הגמור של ה“קלפה” הארורה, שנכנסה בה אתמול באותו הרגע, שנזרקה מפיה בלי-רצונה אותה האמרה;

ואף על פי כן היתה משתדלת עוד להונות את עצמה.

יודעת היתה, שנסים אינם מתרחשים, ואף על פי כן היתה משדלת את עצמה, שמציאות מזדמנות לפרקים…

הרי יום-שוק היה אתמול.

מקרה מצוי הוא, שאכר שכור אינו משגיח בסמרטוט, שׁהכסף צרור בו, והסמרטוט נשמט מידו, נופל ומונח על הארץ, מפני שאין איש משגיח באיזה סמרטוט מתגולל…

ושוב מזדמן לפרקים, שאיזה תגרני, או תגרנית, בשעה שׁהם עסוקים בתגרנותם, אינם משגיחים כלל, שכיסם קרוע, והמטבעות נופלות ומתגוללות על הארץ…

ובשעת הליכתה היו עיניה סוקרות באמת את הדרך לכל הצדדים, סוקרות ובודקות בלי-רצונה כל סמרטוט מתגולל, כל שבר זכוכית, שבר פחים, או חרס לבן…

בחפוּש זה הסיחה אגב-אורחא את דעתה מאיזה ענין, שלא היה לה נעים כלל לחשב עליו.

זה היה גם כעין תשובה על השאלה: אנה היא הולכת ולאיזו תכלית?

אלא שתשובה זו לא היתה מספקת כל צרכה, וחוה-בתיה מצאה בבלי דעת עוד תשובה אחרת.

הרי הולכת היא באמת אל מרתפו של רבי יצחק סוחר הביצים.

רבי יצחק זה – יהודי כשר, יאריך ד' שנותיו, – נותן לה לפרקים מקום להרויח על ידו.

כשמביאים לו סחורה מהעירות, נותן הוא לה לפרקים את הביצים הפקועות והטרופות, שתמכרן לאופים, והיא מרויחה מזה זהובים אחדים.

והאם אי-אפשר הוא, שיזדמן לה היום רוח כזה?

כן, כן, בודאי יזדמן היום!

והיא הולכת ושונה בפני עצמה הבטחה זו, אף על פי שהיא יודעת בנפשה ברור, שמחמת הקר החזק אין מביאים כלל ביצים מהעירות בימים האלה;

יודעת היא כמו כן מראש, שתמצא את מרתפו של רבי ליב סגור עתה;

אלא שנצרכה לה איזו תשובה להונות בה את עצמה…

היא מוסיפה עוד להונות כך את עצמה גם ברגעים האחרונים, כשהיא מהלכת כבר בשוק בין שורות הספסלים, השולחנות והעריבות, בתוך הדחק הרב של התגרנים והתגרניות, הקונים והקונות…

יודעת היא היטב, מה יקרה בעוד כמה רגעים.

והיא מתעקשת עוד, אינה רוצה להודות בשום אופן על האמת…

רק שלבה דופק בה בחזקה ונשימתה נעשית כבדה יותר ויותר.

גופה רועד, ברכיה כושלות.

עיניה משפילות לארץ, ידיה מתכנסות נגד רצונה יותר ויותר מתחת להמטפחת הכרוכה עליה…

רוצה היא להתעכב, לעמוד סוף סוף אצל אחת העריבות.

אלא שאיזה כח נעלם הולך ודוחפה בלי-רצונה הלאה, הלאה.

***

ואותו הרגע עצמו אין היא זוכרת כלל..

איך נסתבב הכל, – גם זאת אין היא יודעת.

דומה היה, שהיא שוכבת עוד הפעם על מטתה, והחלום הרע והמענה חוזר ונראה מחדש…

איזה שאון נורא הולך וגדל.

איזה קהל אנשים גדול, שאין היא מכרת אותם כלל, סובבים אותה, צועקים, קוראים בקול גדול…

ובתוך המהומה דבר-מה לח ורחב סוטר פתאום על פניה…

ממש כמו בחלומה מתחילים נופלים עליה איזו דברים קשים.

הולמים הם כתפיה, שכמה, חזה, זרועותיה.

והיא כמעט שאינה מרגישה שום כאב.

אינה מרגישה כאב גם כשהדבר הלח והרחב סוטר וחוזר וסוטר על פניה –

***

מכל השאון, מכל ההמולה – רק קריאה אחת נחרתה במוחה, נקרה בו כמסמר…

– אַהאַ, זאת היא… היא כבר ידועה לנו… לא הפעם הראשונה זאת לה…

והיא לא ידעה, מי קרא את הדברים האלה…

בשאון הגדול נטרף הכל, התבלבל.

הכל צועקים, קוראים בקול גדול.

ורוצה היא לצעק גם היא, לקרא בכל מלוא ריאתה:

– לא, לא ידועה!… זאת רק הפעם הראשונה!… הראשונה, הראשונה!!!…

אלא שממש כמו בחלומה רק פיה פעור וקולה איננו נשמע כלל…