חלק ראשון
מאתישעיהו ברשדסקי
בליל התקדש חג
מאתישעיהו ברשדסקי
אחרי הרעש, מרוצת- החפזון ותנועת-המהומה שׁל ערב-הפסח הנה זה באה מנוחת החג. רחובות עיר-הפלך אמנם מלאים עוד עוברים ושבים, אך אלה אינם נחפזים, רצים ונדחקים עוד, כמו לפני שׁעות אחדות: הם שבים מבתי-הכנסת והמדרשׁ השׁונים אחרי התפלה. חבורות חבורות נבדלות כפעם בפעם מההמון וסרות למבואות החצרות. ההמון ברחוב הולך ונצער. עוד מעט והרחובות מתרוקנים. בדממת-הלילה נשמע ברור קול צעדים בודד, אחד המאחרים נחפז לביתו; אך גם הקול הזה הולך ונדם, ודומיה נעימה ונוראה כאחת ממלאה את רחובות העיר ההומיה… כל החנויות סגורות, כל דלתות-החלונות במכפלות התחתונות מוגפות, ושני טורי בתי-האבן הגבוהים מטילים צל עב על פני הרחוב; הירח חודר בהרוח, אשר בין שני בתים, והאור המועט הזה מציר תמונות דמיוניות משונות על שטח קטן ברחוב או על אחד הכתלים…
בחצי-האפל נראתה כצל נודד תמונת איש הולך, אך קול צעדיו איננו נשמע: אולי מפני שׁהליכתו אטית מאד, ואולי מפני שׁעקבות נעליו נתמהו עד היסוד?… הוא איש כבן חמש ושלשים שנה, גבה-קומה ודל-בשר מאד. מעיל-החרף, אשׁר הוא לובשׁ, טלוא וקרוע, כובעו ישן ובלה וקצות מכנסיו, הנראים מתחת לשׁולי מעילו, פרומים, מטולאים ונכתמים. הוא מתנועע בכבדות, גבו כפוף, ראשו מורד ועיניו עצומות למחצה. לרגעים מתעותים רשמי-פניו ומין רטט מזעזע כל גופו; מי יודע, אולי מצינת הערב הוא, או אולי מצרת-נפש פנימית?…
בדרכו הוא עובר על בית אופה נוצרי. החלונות היחידים המוארים, בשעה שׁהחלונות הסמוכים מוגפים, מפנים אליהם את לבו בלי רצונו, ולמראה מיני-המאפה השונים יתקפהו פתאם רעיון זר: אולי… אולם הרעיון הזה נראה לו לעצמו רחוק כל כך, שאיננו חושׁשׁ גם להשׁיב כנגדו: הוא בטוח, כי כזאת לא תהיה לעולם, לפניו רק דרך אחת…
– דרךְ אחת… דרךְ אחת… מביעות שפתיו בלי–הכרה.
וזאת לא הפעם הראשונה, אשׁר הוא בא לידי החלטה כזו; זה כשבועים הוא הופך וחוזר והופך יום יום בענין זה, ובכל פעם הוא אנוס להכיר, כי אין דרך אחרת לפניו.
שני השׁבועות האלה ענו את נפשׁו מאד. הוא ידע ברור, כי כל חקירותיו ומחשבותיו לא תועילנה לו, ובכל זאת חשׁב ויחפש עצות – אך לשוא! יום אחרי יום עבר, ערב-הפסח הגיע וכל עצה אין.
עוד בקומו משנתו בבקר הרגישׁ מצוקת-נפשׁ נוראה, ובשׁעת-סעודת השחרית המקדמה לֹא יכול לבלע גם פרוסות-לחם אחדות, הוא עזב את הבית ויתע בלי-מטרה ברחובות, אך הנדודים האלה לא הקלו מכאובו; להפך, מראה האנשים, הטרודים בהכנות החג, והמון הקונים, הממלאים את כל החנויות – מראה כל המאשרים האלה פעל עליו פעולה מדכאת-נפש מאד… הוא שב אל מעונו, אך גם שם היו הכל טרודים בהכנותיהם לחג, ורק לו לבדו לא היה כל מעשה, והבטלה מתוך אונס זו כבדה עליו מנשוא.
– הנה בעלי-מעוני, אשר אני מתגורר אתם – עלו מבלי משים מחשבות מרות על לבו – הנה גם הם עניים, מתענים כל הימים בענים וחיים בלחץ, אך היום גם הם “שוים לאחרים”; רק אני לבדי אמלל מכל…
היום ארך לו מאד, השעות נראו בעיניו כזוחלות בכבדות נוראה, עד עשר פעמים ברח מהבית הרחובה, מהרחוב – הביתה, ובקצר-רוח חכה לבוא הערב; אולם כאשר החשׁיך היום, עוֹד כבדה המעמסה על נפשו ומין עקה נוראה תקפתהו יותר ויותר…
– עוד רק שתי שעות!… עוד רק שעה אחת!..
הוא לא התבונן בעצמו, איך נשאוהו רגליו אל בית-הכנסת הגדול… מסביב לו אורה רבה, פנים צוהלים ובגדים חדשים; אך כל אלה מדכאים את נפשו עוד יותר ודוחים אותו כמו בכח-נעלם אל אחת הפנות היותר חשכות… הוא עומד נשען אל הקיר, שומע קול מתפללים; אך שפתיו אינן נעות וקולו איננו מתאחד עם קולות האחרים, הוא מרגיש את עצמו נבדל, נבדל מכל הקהל הסובב אותו…
– כל אלה ילכו איש איש לביתו, איש איש אל שלחנו, ואני…
הוא מזדעזע פתאם. בהיותו שקוע במחשׁבותיו, לא התבונן, כי כלתה התפלה, אף לא הרגיש בזאת, איך נסחף בזרם הקהל היוצא מבית-הכנסת; רק בחצר, בבור הלחץ ובהפזר האחרים לעברים שונים, הוא מתעורר פתאום, זוכר את מקומו ושואל את נפשו: אנה הוא הולך?…
הוא יודע היטב, כי הבית ההוא נמצא בקצה חצר בית-הכנסת מהעבר האחר; אך הוא איננו נותן חשבון גם לעצמו על מעשהו ומוסיף ללכת הלאה, מוסיף להתרחק משם… הוא עובר בלי-הכרה את הרחוב אשר בין חצר בית-הכנסת וככר-השׁוק, הוא עובר גם את הככר לרחבה עובר עוד שני רחובות מרכזיים ובא אל רחוב מרוחק, אשׁר גם בימות החול הוא שקט, שמם ואפל, ובליל-החג אין נפש חיה נראה בו…
השממה הזאת, חצי-האפל והדממה מתאימים מאד למצב-נפשו הנוכחי. פה אין דבר מזכירו את המציאות ההוה, אין דבר מעורר לבו לענינים אחרים ואין דבר מפריעו מלחלום בהקיץ… הוא איננו זוכר כלל את מקומו ומצבו; בדמיונו מצטירים לילות-פסח אחרים, לילות-פסח של השׁנים הקודמות, אחר – גם ליל–הפסח לפני שׁנה.
גם אז לא היה אמנם מצבו טוב מאד: העת כבר היתה דחוקה לו, המחסור היה מורגש בכל פנה, והוא שבע רגז וכעס הרבה, עד שׁהשיג בקושי את הכסף לצרכי החג היותר הכרחיים; אולם כל הרגז ומפח הנפש הקודמים נשׁכחו בעצם ערב-החג: “ארבע פנותיו”, אשׁר שׁנו כמו בכח קסם, ילדיו העליזים, אשר התבוננו בחדוה אל בגדיהם וכובעיהם החדשים, גם פני אשׁתו השוחקות למרות כל לאוּתה – כל אלה הרחיבו את דעתו ויטעימוהו מענג-החג המיוחד…
את הענג הזה טעם אז בפעם האחרונה. עוד בשבועות הראשׁונים אחרי החג עזב את ביתו, למען “נסות מזלו” באחת הערים הגדולות –
למה עשה זאת?… למה הרחיק נדוד עד הנה?.
בזכרונו שבים לתחיה כל מאורעותיו ופרטי חייו בפרק הזמן הזה. הוא לא בקש אשׁר, לא קוה לגדולות; הוא בקשׁ רק פת-לחם ויקוה כי בעיר הגדולה כאלא לא יקשה הדבר ממנו. "תביעותי לא מרובות הנה, – חשב בלבו – צרכי אינם גם החצי מצרכי בן-כרך – האם גם מועט כזה לא ימצא לי?!…
ובחדשי הקיץ והבציר אמנם נמצא לו שכר טוב בערך: הוא מצא לו משמרת בתור מפקח על הפועלים באחד הבנינים, ויהי חצי שכרו לצרכי עצמו פה וחציו לצרכי בני-ביתו בעירו; אולם מראשית החורף פסקה מלאכת הבניה ויחד עם זאת פסקה גם משכרתו… הוא החל לבלש משרה אחרת, חזר על בתים שׁונים, התרפס וירבה תחנונים אך כל אלה לא הועילו לו… אמנם גם בקיץ לא היו חייו נעימים ביותר: עבודה של שׁשׁ עשרה שׁעות ביום, העליה והירידה התכופות על מערכת-הקורות, חום-הצהרים הלוהט ואבק הלבנים והשיד – כל אלה היו אמנם פרטים בלתי-נעימים מאד; אך גם אותם זכר אחרי כן בחדשי החרף באנחה…
עבודה תמידית לא היתה לו ומשכרת ארעית נמצאה לו גם היא רק לעתים רחוקות ובמדה מועטה מאד. למרות כל חסכונו והסתפקותו במועט, לא יכול לחשוך גם סכום קטן בשביל בני-ביתו, אף הוא עצמו חב לבעלי מעונו העניים ופעמים רבות נשאר רעב במשך יום ויומים…
בשעות הרעות והמרות האלה, כאשׁר היה הרעב מציק לו ומחלישׁ לבו עד מאד, היה עולה לפעמים על לבו זכר בית “הכנסת-האורחים” ויצרו היה מפתהו לסור שמה; אולם מין יראה בלי-מוכרה מפני זה שמכונה “לחם-חסד”, היתה שולטת בו ומונעת אותו ממעשה כזה… ובמדה שתכפו מקרי המחסור אצלו בסוף החרף, בה במדה גברה יראתו מפני “לחם-החסד” –
– הכל, הכל כשר בעיני, אך בזאת אל תנסני, אלי!
וימי הפסח קרבו בינתים. אם בכל ימות השנה אפשׁר להסתפק בלטרת לחם יבש, אשׁר מחירה רק פרוטות אחדות; אך בימי-הפסח אי-אפשר להתקים באפן כזה, ואם יאבה או ימאן, עליו…
הוא ננער פתאם ומביט על סביבותיו בתמהון. במשך זמן מה נמשׁך אחרי זכרונותיו, ודעתו הוסחה לגמרי מההוה; עתה הוא זוכר הכל, הוא זוכר גם זאת, כי לא אכל כמעט בבוקר מאומה, והוא מרגיש אפיסת-כחות רבה וענות-רעב נוראה…
– למה הרחקתי ללכת כל כך?… אם היום או מחר, הן לא אמלט מזאת, ומדוע לא סרתי לשם?…
נגוד פנימי אין עוד בנפשו: הוא מבטל רצון עצמו בהחלט ונכנע הכנעה גמורה מפני ההכרח, התקיף ממנו… הוא מרגיש לאות רבה בכל אבריו, ברכיו רועדות מחלשה ורגליו כבדות, צועדות ברב עמל, אך הוא איננו שם לב לכל זאת ושׁב בדרך, אשׁר עבר בה זה מעט –
והירח התרומם בינתים עד חצי השמים. נגה-כסף חור נופל באמצע הרחוב, אך עוד טורי הבתים מטילים צל עב, גם הדממה השלמה עודנה שוררת מסביב.
זכרונות תוגה
מאתישעיהו ברשדסקי
(מחיי אשה עבריה)
החדר צר ועל מערכת כליו טבוע חותם אמידות בימים שׁעברו ועניות בהוה: מלאכתם מלאכת אמן מפארה, אך מרוב ימים ורוב שׁמושׁ נפסדו ונתקלקלו. מציאות אחדים מהם כשׁהיא לעצמה איננה מתאמת כלל להמערכה הדלה הנוכחית ונותנת מקום לשׁער, כי כל אלה נכללו לפנים במערכה, אחרת, יקרה ומפארה מזו.
בפנת החדר מטה וכסאות אחדים. המרחק קטן מהמטה שׁלחן ועליו ערוכים בלי סדר: אבקות-רפואה בקפסות ומעטפות-ניר, צנצנות מכורכות בפתקאות בית-המרקחת, כף כסף, אשר בקבעתה כתם מסם-רפואה שׁנקרשׁ, כוס אחת, מלאה חלב עד החצי ומכוסה ממעל בפסת ניר לבן, וכוס שניה מלאה מים, קליפות תפוח-זהב, חצי לימון, סכין אשׁר על להבו נראים כתמים חומים-כהים, פעולת מיץ הלימון החמיץ שׁחתכוהו בו, ושׁעון-צלחת קטן ופתוח. בתוך כל אלה שומה מנורת-נפט דולקת, אשׁר עברה האחד מסוכך בגליון ניר כפול ואורה נופל רק על הקיר מעברה השׁני, שׁשׁם ממעל לגב ספה רפודה ובלה תלויות פוטוגרפיות אחדות ובתוֹכן – תמונה רבוּעה: קבוצת-משפחה.
על המטה שׁוכב איש חולה, ועל הכסא למראשׁותי החולה יושבת אשה זקנה.
החולה הוא שׁלמה רוזנקרנץ, אישׁ כבן חמשׁים וחמש שנה, אף על פי שלפי חזות פניו ושיבת זקנו הוא נראה כזקן בן-שבעים. ע"י התבוננות מדויקה נקל לשער, כי לפנים היה האיש הזה יפה-תאר, בריא-בשר ואמיץ כח; אך מראהו עתה מעורר רק זועה: פניו רזים ומראה העפר להם, עצמות לחייו בולטות, חטמו יבשׁ ומחודד, מצחו מקומט, עיניו השׁקועות בחוריהן ומוקפות עגולים כהים קודחוֹת ובלי לחלוחית, חזהו החשוף כחושׁ ומכוסה שער שחור וידיו המוטלוֹת בלי-כח על השמיכה צנומות ונראות כפרקי-עצמות של שלד.
חיה-דינה אשׁתו, היושׁבת למראשׁותיו, נראית גם היא כבת חמשים וחמש שנה. מבלי שים לב לקומתה הכפופה ולפניה המקומטים והבלים, אפשר עוד להכיר על פי תויהם הדקים והענוגים, כי יפה היתה בנעוריה. עין הכסף אשר לקוצת שער ראשׁה, המבצבצת מבעד לצניפה הלבן, מעיד כי שערה היה צהוב לפנים ונוגה זהב היה לו. עיניה האמיצות-כהות אינן גדולות מאד. אך נדיבות רבה וסבלנית עצומה בלי קצב וגבול נשׁקפות מהן.
בחדר שׁוררת דומיה, אשר רק דפיקות השׁעון הקצובות והמית רוח-הבציר הלח מפריעות אותה מעט. רק אור כהה יאיר חשכו. כזה מסוגל לנסוך רוח-עצב גם על עליזי-לב ואף כי על האשה השׁומרת על מטת אישׁה החולה! היא יושבת כפופה ומדוכאת, עיניה עצומות עד החצי, היא נראה כנרדמה; אולם השינה רחוקה ממנה ומוחה עובד אמנם עבודתו לאטו, אך בלי חשך והפסק. היא מניעה ראשׁה, כמבקשׁת להבריח בתנועה הזאת את המחשבות הטורדות; אך מחשׁבותיה לא יעזבוה…
– הנה זאת היא פעולת הבטלה, – מתמלטת אנחת-תלונה חרישׁית מקרב לבה: – אלה תוצאות הישׁיבה במקום אחד! מעודי לא רבו מחשׁבותי כל כך, מעולם לא פרצו עלי בשׁפע כזה.
– היו עתים, – מוסיפה היא לחשׁוב ונפשׁה מתגעגעת על הימים ההם – ולי היה איזה ענין נכבד לחשׁב עליו, אך מרוב עבודה וטרדה תמידית לא מצאתי מועד לזאת… כפעם בפעם הייתי דוחה את המחשׁבות למועד הלילה, בעלותי על משׁכבי, ואז אמנם עלו הרעיונות על לבי, אך אחרי רגעים מעטים כבר תקפתני הלאות והשנה הפסיקה את המחשׁבות בראשׁיתן.
לא כן עתה! בחדשׁים האחרונים חשׁבה אלף פעמים יותר, מאשר חשׁבה במשׁך כל שׁנות חייה. בראשונה עוד נסתה להטריד את המחשבות ממוחה, אך כאשר נוכחה, כי אי אפשר להסירן מלבה, לא הוסיפה עוד לנסות כחה בזה ותתן את מחשׁבותיה להסתער עליה בלי מעצור… עד מאה פעמים כבר עברו, ופעם אחר פעם עוברים עוד פרטים שׁונים מחייה; בזכרונה מתעוררים ושׁבים לתחיה המון מעשים רבים, שׁנהיו בתקופת ארבעים שׁנה ויותר.
ארבעים שׁנה – נפלא הדבר, מה רחוקה ובאותה שעה מה קרובה נראה לה תקופת הזמן הזאת! ישׁ אשׁר ידמה לבה, כי כל הדברים והמעשים האלה לא היו כלל בהקיץ, או כי קרו לא בחייה, רק בחיי אישׁ אחר; אולם ישׁ גם אשׁר יראה לה, כאלו היו כלם ונקרו זה לא כביר, אתמול ושׁלשׁום, גם היא עצמה בנעוריה בית אביה, גם כל מערכת-החיים שׁל הזמן ההוא נצבה לפניה בכל פרטיה.
לפניה עומד אביה, אישׁ שׁפל-קומה ודל-בשר, בעל צהוב-כהה ועינים כחולות, השׁקועות בחוריהן ומתחבאות בצל עפעפים ארוכות; על שפתיו מרחף שחוק קל שׁל נדיבות, ידידות ותם, וקולו הרך והשוקט משמיע דברים בנחת ומתינות… באזניה כמו נשׁנים צלצולי נגון נוגה ומלא דאבה, נגון אביה, אשׁר היה משכים בטרם בקר ללמד תורה, והיא היתה שׁומעת אותו מתוך שׁנתה וחשׁה כעין חום נעים, מעין עדן נפלא…
רגשׁותיה לאמה היו שׁונים תכלית שׁנוי מרגשותיה לאביה. אמה היתה גבהת-קומה ובריאת-בשר, בעלת זרועות חזקות, ידים גסות ועבות, אמוצות ובולטות, חטם רחב ושפתים עבות; קולה היה רם ומרעים, דבורה סוער ופיה מלא אלה, קללה ונאצה: על השׁפחה, על הילדים, על האב. –
אנא אלי, סלח נא לחטאת אמתך! – נעות שפתי חיה-דינה באפלה, ורגשׁ נחם עז מתעורר בקרבה. גם אז היתה מכרת, כי עון פלילי הוא לחשׁוב כזאת על אם-הורתה, ובכל זאת לא היתה יכולה להבליג על המון-רגשׁיה והרשׁיעה את אמה, המתעברת באביה. נדיבות רוחו של זה, אשׁר החרישׁ ולא היה עולב את עולבתו, היתה מגדילה עוד את התמרמרותה שׁל “אשׁת-המדנים” הזאת, ובאמת הן לא היתה באמת רעת-לב כלל וכלל… כן הוא, נפלא ומוזר היה טבע האשׁה הזאת! היא היתה מתעברת תמיד באישׁה ובאותה שׁעה היתה אוהבת אותו, מוקירה שׁמו והוגה לו כבוד רב; היא היתה מתקוטטת בכל בני-הבית והשׁפחות, ובאותה שׁעה היתה גם אם-רחמניה, גם בעלת-בית נדיבה וטובת-לב.
על שפתי חיה-דינה נגלה שחוק-קל: היא זוכרת את האמצעי הבדוק והמנוסה, אשׁר היו בני-ביתם משׁתמשׁים בו, למען שכך את חמת אמה. די היה לנעלב לקרא, כי יאסר אסר על נפשׁו ולא יאכל מלחמה, והלביאה הנוהמת נהפכה בבת אחת לכבשה תמה; הקללות פסקו והפה שׁהיה מלא לפני רגעים מספר אלה ונאצות דבר כעת תחנונים, והיה מפיס ומרצה… וכמה פעמים היתה משׁתמשׁת גם היא עצמה לרעה בתכונת אמה זאת! כמה פעמים היתה מסרבת לאכל, למען תתן לה את חפצה, ותמיד הגיעה בזה אל מטרת חפצה!
המון זכרונות רבים מתעוררים, ובדמיונה עוברים כשׁלשׁלת ארוכה ימי נעוריה בבית אביה עם נעימותיהם וממרוריהם, תענוגותיהם ופגעיהם, שׁעשׁועיהם ועצביהם. –
* * *
אבותיה היו חצי-כפרים וחצי-עירונים, כי גרו בבית-הטחנה, הרחוק כחצי מיל מעיר המצער דורנישׁק ואשׁר חכרוהו מאת ה“פריץ” אדוני העיר הנזכרה. הם לא נחשׁבו בעשׁירים, אך היו בעלי-בתים אמידים, ופרנסתם נמצאה ברוחה מבית-הטחנה, שׁאם גם לא היה קנינם, אך חכירתו היתה בידם במשׁך דורות אחדים, על כן לא ערב כל אישׁ את לבו לנגע ב“חזקתם”, וה“פריצים” בעצמם היו מודים בזכות ה“חזקה” הזאת.
מצב בית-אביה החמרי היה אמנם טוב מאד, בכל זאת, כאשר הגיע זמנה להנשא, היתה “קשׁה לשׁדוכים”, והדבר הזה מרר מאד את נפשׁ אבותיה. אמת הדבר, כי במשׁך שׁלש שנים הציעו לפניהם שׁדוכים שׁונים; אך אביה, אשׁר היה תמיד רך כקנה ומבטל רצונו מפני רצון אחרים, היה הפעם קשׁה כארז ועומד על דעתו בכל תוקף: חתנים שׁונים “ראה” ו“נסה”, ואחד מהם לא מצא חן בעיניו. אמה אמנם התלוננה לפעמים על המעשה הזה, אך לעשות דבר לא מלאה לבה; היא ידעה, כי אישׁה מהולל בעיר כ“למדן” מצוין ואיש “מתון ומיושׁב”, ולכן לא מרתה את פיו בענין נכבד ורב-ערך כשדוך הבת הבכירה…
באופן כזה עברו שׁנים אחדות, וכאשׁר רבו הימים כן כבדה המעמסה המורגשׁה בבית וכן גדלה הקדירות המעיבה את פני אביה כשנסבה השיחה על ענין השׁדוכים פתאם… מה נפלא הדבר הזה! שׁלשׁים שׁנה כבר עברו מהעת ההיא ובזכרונה חקוקים עוד כל הפרטים, כאילו רק אתמול נקרו ונהיו… בקר יום קיץ צח היה אז, השׁמשׁ עמדה עוד בשׁפולי האופק והיא השׁכימה קום ותצא ותעמד על הגשׁר הקרוב בהשׁענה על מסגרתו. עיניה נמשׁכו אל מי הברכה, המופזים מקוי השׁמשׁ הראשׁונים, ואל בנות-האוזה, השוחות על פני המים וטובלות לרגעים את ראשׁיהן בהם. לאזניה הגיעו: שׁאון המים הפורצים ונדחקים בתוך ארבת השכר, משׁק האופן ואבני-הטחנה, גם רנת הצפרים המצפצפות ומשׁיקות כנפיהן, מדי עופן ודלגן בין ערבי הנחל ועפאי העצים השׁפלים על שפת הברכה… מה היו מחשׁבותיה איננה זוכרת עתה, גם אז אולי לא ידעה אותן, אך היא היתה שׁקועה בהן ולא שׁמעה את שׁאון המרכבה הקרובה, ורק כאשׁר השתקשקו האופנים בעברם על קורות הגשׁר, התעוררה ותרא את אביה וה“פריץ” אשר נסעו ימים אחדים לפני כן אל עיר-המחוז בדבר עסק אחד.
לפני פתח הבית עמדה רגע המרכבה, עד רדת אביה ממנה. “הפריץ” נסע הלאה. היא התבוננה, כי פרידת אביה מבן-לויתו היתה הפעם בחפזון, בקצר-רוח גלוי מצד הראשׁון. היא התבוננה גם לזאת כי פניו היו צוהלים יותר מהרגיל, ובפנותו אליה נראה צחוק-רצון מיוחד על שפתיו. הנסיעה היתה בהצלחה! החליטה בנפשׁה על פי הסימנים האלה, מבלי שׁער כל סבה אחרת. אך אחרי רגעים מעטים נודעה לה חדשׁה, אשׁר לא קותה לה. כמעט בא אביה הביתה, לא יכול עוד להתאפק ולטמון בשורתו הטובה בחבו, ובעליצות גדולה החל לספר על דבר האושׁר, אשׁר הקרה ד' לפניו: הוא “ראה” בעיר ס. חתן, אשׁר כמוהו לא פלל למצוא: עלוי, מושלם, גם מיוחס מאד… “צד” החתן – הוסיף לספר – התעקשׁ אמנם וידרשׁ נדה גדול הרבה, מאשׁר היה בדעתו לתת, אך למען חתן כזה כדאי הדבר ל“התאמץ” מעט… הוא רואה בחושׁ כי מד' יצא הדבר: עסק ה“פריץ” עלה יפה, והוא – האב – ימצא שכר הגון… הדבר החלט, ומקץ שׁבוע אחד יועדו המחותנים “לראיון” באחד הכפרים, אשׁר בחצי הדרך בין ס. ודורנישק.
שׁונים ומשׁונים היו רגשותיה ביום ההוא ובימים הבאים אחריו. היא לא ידעה בנפשׁה מה אתה: איזה רגשׁ מעורב מפחד וענג יחדו מלא את נפשׁה, והיא היתה כחולמת בהקיץ. גם אביה שׁונה מאד בימים ההם: הדאבה החרישׁית ורוחו הכהה חלפו מאתו, והוא היה צוהל. כפעם בפעם היה מבליע בפיו אחד מנגוני החזנים, מהתל וחומד לצון, ביחוד התגרה בה התגרות של חבה: “הראויה את לחתן מצוין כזה?”, “הכפרית כמוך תהיה ל”עלוי“?” ועוד רבות מעין אלה, אשׁר היו נעימות לה מאד, אם גם פניה היו מאדימים פעם בפעם בשׁביל זאת…
ככה עבר שׁבוע הימים והיום הנועד ל“ראיון” בא. פרטי הערב ההוא נראים לה יותר כחלום, כי גם אז היתה כחולמת, נבוכה, נפעמה ונרעשׁה. עוד למחרתו, בדרך שׁובה עם הוריה הביתה, נסתה לעורר בזכרונה את פרטי התנאים והמשתה; אך במוחה נקלטו רק דמיוֹנות בלתי-ברורים: פרצופי פנים שונים, גם דמות איש השח אל שׁלחן הגברים, קול הקורא לה לגשׁת אל השׁלחן ההוא, שימת עט בידה הרועדת, שׁורות מקפצות על גליון ניר כתוב, רשׁימת שמה על הגליון וקריאת “מזל-טוב” מכל עברים יחד עם קול נפץ – כל אלה התבוללו יחדו ובדמיונה נשׁארה רק ערבוביה גמורה.
אולם תחת אשר פרטי התנאים לא נקלטו בזכרונה, הנה זכרונות פרק-זמן אחר קימים וברורים לה עד היום, כאילו רק אתמול היה הדבר. היא זוכרת את כל ההכנות הרבות, אשׁר נעשו בביתם ימים מעטים לפני חג הסכות. ה“פריץ” השׁאיל את מרכבתו הנהדרה וצמד סוסיו האבירים, להביא בהם את החתן. בין כה וכה היו כל בני-ביתם טרודים, ויותר מכל – היא עצמה: מלבד עבודת-הבית הרבה, היה עליה עוד ללכת יום יום העירה ל“מוד” את שמלותיה החדשות ולקנות חפצים שונים. אביה עסק בסכה ויפארה שׁבעתים, מאשׁר בשנים הקודמות, גם היא עזרה על ידו; אולם העבודה הרבה לא היתה לה למשא, להפך, נעמה לה מאד ותמלא את נפשה ענג וגאון: בשׁביל מי כל הטרחה הזאת, כל ההכנות המיוחדות האלה? הלא רק בשׁבילו ולכבודו!
ערב החג הגיע. למועד הצהרים כבר נשׁלמו כל ההכנות, כל הבית וכל אשׁר בתוכו פנימה ומסביב לו הצטינו בנקיונם והדרם, גם כל בני-הבית היו עדוים וסימני תוחלת נכרו בכל… עוד מעט והתוחלת נהפכה לעליצות סוערה, כי נשׁמע משׁק האופנים על קורות הגשר: המרכבה קרבה עד פתח הבית, והוא ירד מעליה…
עיניה נמשכות מבלי משים לעבר החולה. עתה, אחרי אשר כחשׁ וידל, אין לו כמעט כל דמיון עם העלם ההוא, גבה-הקומה ודל-הבשר, אשר פניו השחרחרים היו כחושׁים וחורים ועיניו השׁחורות והגדולות – מלאות אשׁ. בשׁאלו לשלומה השׁפיל מבטו לארץ ולחייו אדמו, אך מבוכתו הגלויה הביא ענג לנפשׁה, והיא אותה לשחק ולבכות בבת אחת: כל כך היו מוזרים רגשׁותיה החדשׁים, אשר לא ידעה אותם מעודה עד אז, ואשׁר לא תבין למהותם גם היום!
שׁבועים הימים, אשׁר ישב בחתן בביתם, חלפו לה כחלום נעים, מבלי שׁהרגישׁה איך עברו. פעמים רבות נאספו קרואים שונים בביתם, פעמים רבות בקרו הם בבתי מיודעיהם, ברכות טוב ואושר נשמעו מכל עברים; אך לה היה נעים יותר מכל רגשׁ הגאון המיוחד, אשׁר מלא את כל נפשׁה למראה הכבוד הגדול, הנתן לו בכל מקום בואו. הלומדים השׁתאו ל“תורתו”, עיני אביה נוצצו והבריקו, התאר “עלוי”, נשא על שפתי כל, והיא היתה כרוחצת בנחל עדנים…
גם בעיני עצמה בושׁה להודות על זאת. אך נכון הדבר, כי חכתה בקצר-רוח ליום החתונה, אשׁר נועדה מקץ שׁלשה חדשׁים. היא ידעה, כי אבותיו, למרות יחוסם, אינם עשׁירים ואין ידם משגת להמציא לו את הרוחה הנצרכה; התורה מתשׁת כחו שׁל אדם, ובאין כלכלה טובה ובריאה נעשו פניו דלים וכחושׁים… אמת הדבר, כי ל“בן-תורה” נאה חזות-פנים כזאת, ואביה היה מתפאר ב“המראה הענוג” הזה, בכל זאת אמר גם הוא כפעם בפעם: עוד תראו, מה יבריא וישׁמן בהיותו סמוך חדשׁים אחדים על שׁלחננו!
וההשׁערה הזאת נתקימה. במשׁך חדשים מעטים שׁונה העלם הדל והכחושׁ לטובה, עד כי רבים השׁתאו על המראה. “אמנם גם יפה-תאר הוא אישׁך – אמר לה פעם אחת ה”פריץ“, שׁהיה אורח מצוי בבית אביה – מקודם היו רק עיניו מלבבות; עתה נראה, כי גם קלסתר פניו יפה!”
כן הוא, ה“פריץ” היה שׁונה כפעם בפעם על דבר קסם העינים, כי מושׁכות הן את הלב. אבותיה והיא עצמה שחקו אמנם בלבם על “שגעון” האדון, אך בכל זאת הרחיבו מהללי האדון את לבם, ועוד יותר היה נעים להם לשׁמוע כאשׁר הציע ה“פריץ” להזוג הצעיר את חכירת-פרותיו באחוזתו הקרובה… עסק כזה היה מתאים לחפצם, כי באופן כזה יוכל הוא לעסוק בתורתו עד היותו לרב…
מי יבין לדרכי האלוהים? הדבר, אשׁר נראה בראשׁיתו מתאים מאד לחפצם, היה באחריתו למתלאה. לולא המסבה הזאת, כי עתה היה אולי כל סדר חייהם שׁונה לגמרי!
– ארור יהיה… – נכונה מארה להתמלט מפיה, אך באותו הרגע התנחמה על זה בהשׁיבה אל לבה, כי לא נתכון ה“פריץ” לרעתם; הוא היה ידיד נאמן להם, בכל עת דרש רק טובתם – האם בו האשם, כי נהפכה להם טובתו לרעה? –
* * *
תמונת ה“פריץ” עולה בזכרונה. נפלא ומוזר היה מנהגו, אשׁר לא היה דומה כלל למנהג ה“פריצים” האחרים. הוא היה רוק זקן, אך לא התהולל ולא רדף תענוגים ולא התמכר לציד. כל עתותיו היה מבלה בקריאת ספרים שונים, אשר אסף במספר רב, – בנטיעת עצי-פרי, בגדול צמחים שונים ושכלול כורות-דבש; מלבד זאת היה אוהב לשוחח הרבה עם אנשׁים שׁונים, ולכן התקרב בחבה יתרה גם אל שלמה אישׁה.
זה האחרון היה משׁתמט בעת הראשׁונה משיחות ה“פריץ”, מין פחד ובישׁנות מערבים יחדו נכרו ביחסו אל האישׁ הזה, ומה גם כי לא הבין בעת ההיא אף מלה אחת פולנית, וה“פריץ” הבין אמנם יהודית היטב, אך דבר בשפה זו רק בקושי; אולם כל אלה חלפו מעט מעט ובמשׁך חדשׁים מעטים נתהוה יחס-ידידות בין שניהם.
אכן חכם-לב הוא שׁלמה אישׁך, – היה אומר לה ה“פריץ” כפעם בפעם בעת ההיא – הוא מבין הרבה יותר, מאשׁר אפשׁר היה לשׁער; אך חבל, כי איננו לומד כל דבר זולתי הגמרא… מדוע איננו לומד, לפחות, את השפה הפולנית?
היא היתה עונה, כי לאישׁ המתעתד להיות לרב אין כל צורך לדעת דבר, זולתי הגמרא; אולם ה“פריץ” לא היה מסתפק בתשׁובה כזאת.
– ספק גדול הוא, אם באמת אין לרב כל צורך בידיעות ולמודים אחרים, אך לו גם יהי כדבריך, בכל אופן אין ידיעת השפה הפולנית למותר: הן יקרה לרוב, כי אחד מאחינו פונה אל רבכם, בהיות לו עסק עם יהודי – הנכון הוא, כי יהיה הרב זקוק אז למליץ?
היא לא ידעה מה להשׁיב על הטענה הזאת, גם אביה, אשׁר התוכח עמו ה“פריץ” בענין זה, לא מצא תשׁובה נכוחה; בכל זאת היתה בטוחה, כי הצדק אתם, אפס כי אי-אפשׁר הוא לבאר לנכרי, מה גדולה חכמת התורה ומה מרוממה היא, עד שׁשׁאר החכמות כאין נגדה.
מטעם זה לא היה לפלא בעיניה, כי אחרי חדשׁים אחדים התחיל שׁלמה לא רק להבין, אך גם לדבר פולנית; מה נחשׁב דבר פחות כזה לעלוי כמוהו?!… היא האמינה, כי רכשׁ לו שׁלמה את הידיעה הזאת רק משיחותיו התכופות עם ה“פריץ”, ועל לבה לא עלה חשׁד, כי מקדיש הוא להדבר הזה שׁעות מיוחדות בכל יום.
מתי נודע לה הדבר הזה, גם היא איננה זוכרת ברור; היא איננה יודעת גם זאת, מתי התעורר בלבה החשׁשׁ הראשׁון? היא היתה טרודה מהבקר עד הערב בעבודת-הבית, ובמשׁך ימים רבים לא ראתה דבר מכל הנעשה; אולם מעט מעט הפנתה לבה לזריות שׁונות בסדר המעשים. היא התבוננה, כי שׁלמה עוסק רק מעט בתורתו והוגה כל הימים בספרים לועזים, השׁאולים לו מה“פריץ”; מעיניה לא נעלמה גם זאת, כי יראת-חטאו הקודמת איננה עוד, והוא מרשׁה לעצמו מנהגי-חרות שׁונים… ידידות ה“פריץ” והתקרבותו לאישׁה, אשר בעת הראשונה היתה מתגאה בהן, היו לה עתה למורת-רוח. היא לא שׁמעה אמנם לרוב את שיחותיהם הארוכות, ואם שׁמעתן לפעמים לא הבינה דבר, כי הענינים, אשׁר עליהם נסבה שיחתם, זרים היו לה בהחלט; אך גם מבלי הבן תוכנן הרגישׁה היטב, כי השיחות האלה מסוכנות מאד…
כן הוא, היא הבינה כבר אז את הסכנה, ובכל זאת לא עשתה דבר לקדם את פני הרעה. להתוכח עם אישׁה בעצמה לא ערבה את לבה, כי הכירה את יתרונו עליה, ולפנות לעזרת אביה יראה, פן יתעוררו על ידי זה סכסוכים ודברי ריב.
מה היה, לולא החרישׁה אז? את השׁאלה הזאת ערכה פעמים רבות אחרי כן לנפשׁה. קרוב מאד להאמין, כי לו גלתה את אזן אביה בעוד מועד, נשׁתנה אולי סדר כל המעשים ושלמה היה באמת לרב, כאשׁר קוו אבותיה ואחרים; אולם היא החרישׁה בעת ההיא, אם גם התענתה מאד בסתר נפשׁה ומחשׁבות נוראות עלו על לבה…
רעיון אחד היה מציק לה יותר מכל. אחרי חתונתה כבר עברו בעת ההיא יותר משׁבע שׁנים: במשך שׁלשׁ השנים הראשונות לא היה לה ולד, אחר ילדה שׁלשׁה בנים וכולם מתו בהחדשים הראשׁונים להולדם… בעיר ס. היה אז רב זקן, “צדיק” מפורסם, והיא נסעה אליו. מהעת ההיא כבר עברו קרוב לשׁלשׁים שנה, והיא זוכרת עוד את הפנים האלה, אשׁר “השׁכינה היתה שורה עליהם”, את העינים המלאות רחמים ונדיבה ואת השפתים השוחקות בנעימות. הוא שמע במאור פנים את ספורה, כל “סגולה” לא נתן לה, רק אמר אחרי חשׁבו מחשׁבות במשך רגעים אחדים: “היו ילדי, את ואישׁך, יראי-אלהים, גומלי-חסד ועושי צדקה – אז יחנכם ה' ונתן לכם זרע קים… גם אנכי אתפלל בעדכם אל האלהים, כי יחזק את לבכם להיות תמימים וישׁרים כל הימים”…
הדברים האלה נקבעו עמוק עמוק בלבה. היא ראתה ברור, כי ה“צדיק” הזקן, צפה ברוח-קדשׁו את הדבר, אשׁר היה נעלם מכל אדם זולתה, ועל כן הצטערה מאד, כי לא שׁמע שׁלמה באזניו את הדברים האלה: אז אולי היה שם גם הוא את לבו להם, אך כאשׁר מסרה היא אותם לו, חלף רק שחוק קל על שפתיו… היא בעצמה מלאה אחרי עצת הרב: היא הרבתה צום ותפלה, נדבה כפעם בפעם נרות לבתי-המדרשׁ, ואת העניים הסרים לביתה האכילה ממיטב החלב והחמאה, גם העניקה להם מכל אלה צדה לדרך.
גם מעשי-צדקתה, גם דאגותיה נכפלו, כמעט הרגישׁה את עצמה הרה בפעם הרביעית. היא ילדה בן, אשר קראו שמו חיים-אלטר, ולגדל שמחת לבה היה הילד הזה בריא ושׁלם; אולם הדאגה המסותרה והפחד הבלתי-ברור לא פסקו: די היה לסימן-מחלה היותר קל להגלות בילד, והיא היתה רועדת כלה מפחד וסובלת יסורי-נפשׁ נוראים…
יסורי-נפשׁ רבים גרמו לה גם מסבות אחרות בימים ההם. אביה לא התבונן במשׁך ימים רבים למה שחתנו עושה, כי היה טרוד בעניני עצמו, אך מעט מעט הפנה לבו לזאת, ותוצאות התבוננותו לא השביעוהו נחת כלל… וכאשׁר נסה דברים אל חתנו גדל עוד יותר הפירוד ביניהם. שׁלמה הודיע בהחלט, כי איננו חפץ כלל להיות לרב. – – ומה אפוא אתה אומר לעשות? – שׁאל אביה אחרי רגעי ההשׁתוממות הראשׁונים ברגזה. בכי הילד בחדר השני המריצה לעזוב את המשוחחים ולא שׁמעה את המשך השיחה בפרטות, אך על פי קול-הדברים, אשׁר הגיע לאזניה, הבינה כי הוכוח הוא קשׁה וסוער. כאשר שׁבה אחרי חצי שׁעה אל החדר, כבר פסק הוכוח, אך המתוכחים היו נסערים ונרגשׁים מאד ופניהם היו נלהבים ומכוסים זעה רבה…
והוכוח הראשׁון הזה לא היה האחרון; אחריו נמשׁכו אחרים, קשים וסוערים יותר. הפירוד בין אביה ואישׁה גבר, הסכסוכים רבו, הקטטות חזקו ותכפו יותר ויותר, והיא היתה מקולעה בין שׁני המתנגחים, מבלי דעת אנה לפנות. בקרב נפשׁה פנימה היתה נוטה אמנם לדעת אביה, ובסתר היתה מתפללת, צמה, בוכה ונודרת נדרים, למען ישׁוב אישׁה אל הדרך הטובה; אולם למרות כל אלה לא יכלה להתנגד לשׁלמה בגלוי, לא יכלה גם להתוכח עמו בשום אופן, ובהכנעה גמורה מלאה את חפצו תמיד. היא היתה מכירה היטב, כי זה הוא עון פלילי, כי עוזרת היא לרעה, אך כח טמיר ונעלם מנעה להתנגד לחפץ בעלה. היא הרגישׁה עצמה נכונה ללכת גם אל ה“גיהנם” אחרי אישׁה…
* * *
גיהנם… גיהנם – שׁונות שפתי חיה-דינה פעמים רבות בלי-הכרה – האמנם היו חייה גיהנם?… לא. על דעת רבים היו החיים האלה גן-עדן גמור, מלאים כל טוב ורוחה, מלאים אושׁר וכבוד… התארים: אשׁת סוחר-יערות וחוכרת אחוזות-שדה היו מכובדים ונעימים הרבה יותר מהתאר הקודם: חולבת; המעון החדשׁ, אשׁר חדריו הרבים והמרוחים היו מקושטים ברהיטים יקרי-ערך, היה מרחיב את הדעת הרבה יותר מהמעון הצר והדל, אשׁר תקרתו היתה נמוכה ומעושׁנה ורהיטיו המעטים היו עשוים עץ פשׁוט; פקודת גבירה, אשׁר משׁרתים ומשרתות רבים סרים למשׁמעתה, גם היא היתה נעימה מעבודת-הפרך בחליבת הפרות… – והמזוים, המרתפים, האסמים, גנות הפרי והירק, הסוסים והמרכבות – כל אלה, אשׁר היו עתה ברשׁותה, והיא לא שׁערה כמוהם גם בדמיונה מעודה?… והכבוד הרב, אשׁר נחלה פעם בפעם מדי בואה העירה, גם העדיים היקרים, אשׁר משׁכו עליהם עין רבות ומבטי-קנאה מכל עברים, מדי בואה אל בית-הכנסת להתפלל ב“ימים הנוראים”?
ההיתה לה סבה להעצב על השׁנויים הבלתי-צפויים האלה בחייה?!
הסכסוכים הקודמים בין אביה ואישׁה נשׁכחו גם הם ברבות הימים, ולכל הפחות, לא נראו עוד באופן בולט. נראה היה, כאילו הודה גם אביה, כי השכיל שׁלמה לעשות בבכרו את המסחר על פני הרבנות, ולא זו בלבד, אלא כי גם אחיה וגיסיה נעזרו על ידי אישׁה, כי נמנו לפקידים בעסקיו הגדולים והנפרצים וימצאו לחמם בכבוד ורוחה… והיא עצמה מצאה בהעבודה הזאת עונג משׁנה: מצד אחד ענגתה הנאת קרוביה, ומצד אחר נעימה היתה לה ההכרה, כי מיד אישׁה שׁלמה כל זאת.
אמנם כן, המסבה הזאת היתה לה לעונג רב, אך הביאה לה גם טרדות רבות ואי-נעימות. יחד עם קרוביה נמשׁכו אליהם גם קרובים עניים ממשׁפחת שׁלמה, ובעצמה אינה יודעת ברור, מה הניעתה לזאת: האם רגשׁ הכרת-תודה מצדה לאישׁה על כל חסדיו לבני משפחתה, או חפץ פשׁוט לעשות נחת-רוח לו, או אולי רגש אחר – איך שׁיהיה, היא התיחסה אל קרובי אישׁה בידידות יתרה ופעמים רבות השׁתדלה לטובתם ותמליץ עליהם לפני אישׁה. “עסקינו, ברוך ה', נפרצים – היתה משׁיבה אל לבה – גם לאלה יספיק!”… אולם דעת הקרובים עצמם לא היתה כן, ומהתנגשות שׁני הצדדים יצאה איבה ומשטמה בלתי-נפסקת. קרוביה היו מרשים לעצמם חירות יתרה והיו מוכיחים אותה, כי היא נושאת פנים יותר מדי לקרובי אישׁה; אלו האחרונים היו מסתפקים בעקיצות מסתרות ותוכחות ברמז, כי קרוביה נהנים מצדה בזכיות יתרות. בינם לבין עצמם לא פסקו דברי דבה רעה, ותחבולות שׁונות אלו כנגד אלו.
המון זכרונות רבים מתעוררים בחיה-דינה מבלי משים, ולפניה עוברים בפרטות כל מקרי-החיים ההם, חיים שׁוקטים, טובים ומאושׁרים למראית עין, אך באמת מרים ועצבים.
האם היתה באמת מאושׁרה, שמחה בחלקה לכל הפחות? גם אז לא ידעה, גם עתה איננה מוצאת פשׁר הדבר הזה, אך ברור הוא הדבר, כי בעמקי נפשׁה פנימה לא היתה מסתפקת כלל בכל הטובה הרבה והרוחה, אשׁר היו סובבות אותה. ומבלי תת גם לעצמה חשׁבון ברור על זאת, היתה מתגעגעת פעם בפעם על הימים הראשׁונים, עת ישׁבו כמעט בדד בהבית הדל והנמוך בקרבת רפת הבקר… שׁנוי המצב גרם לשׁנויים רבים אחרים בארח-החיים. מעת שׁהחלו העסקים הגדולים היה שׁלמה יושׁב בביתו רק לעתים רחוקות, כי לרגל עסקיו הנפרצים היה נוסע כמעט שׁנה שׁנה חוצה-לארץ, ובמשך חדשׁים רצופים היה יושׁב בעיר-הפלך נ.. הפירוד לימים רבים מבעלה היה תמיד קשׁה לה, אך קבלה הדבר הזה כרעה מוכרחת. ואולם גם בהימים המעטים, אשׁר היה אישׁה חפשׁי מעסקיו ויושב בביתו, היתה מרגישׁה מעין רחוק והתנכרות ביחסו אליה. הוא היה מראה לה אמנם כפעם בפעם סימני-ידידות ממשיים בעדיים שׁונים, ארג יקר ללבושׁ וחפצים אחרים, אשר היה מביא לה בכל פעם מדי בואו לביתו; אולם למרות כל אלה הרגישׁה, כי הם מתנכרים זה לזו, ומאד הצטערה על זה.
– אמנם כן, עון פלילי היה זה – מתרעמת היא על עצמה – על לא דבר הקצפתי את האלהים… מרוב טובה הייתי מתאוננת רע, על כן הסיר ה' את הטובה הזאת ממני. חוטאת, חוטאת מאד הייתי…
תמונה עולה פתאם לפניה ורגשׁות החרטה מתעוררים בקרבה עוד יותר.
– גם לה חטאתי הרבה מאד בהרהורי הרעים… היא בעולם האמת, כבר צורפה
מכל חטאיה, ואני עודני…
היא מתאמצת לסלק את התמונה הזאת מנגד עיניה, מנסה להפסיק את זרם הזכרונות הבלתי-רצוים האלה – אך לשׁוא. שׁלשלת הזכרונות הולכת ונמתחת, ולפניה מרחפת בלי חשך תמונת אסתר ברמן, אשׁת עמיתם בעיר הפלך נ., אשׁר באה כפעם בפעם בחדשׁי הקיץ אליהם “לשׁאף רוח צח”…
הגבירה הכרכית הזאת לא הצטינה אמנם ביפיה, לא היתה גם צעירה ורעננה יותר מדאי; אולם גהוצה הכרכי, נימוסיותה ופאר לבושׁה מנו את החסרונות האלה. יתרונותיה עשו רושׁם באופן בולט בעת שׁהמשׁילוה אל בעלת-הבית. יחס שתי אלה זו לזו היה בידידות רבה, אולי גם נפרזה; אולם הידידות החיצונית הזאת הגדילה עוד יותר את הנגוד הפנימי שׁל בעלת-הבית אל אורחתה.
גם אז היתה חיה-דינה טופלת כבר אשׁם על נפשׁה על אדות מחשׁבותיה הרעות, ובכל זאת לא יכלה לשׁלוט ברוחה, כי למרות חפצה היו רגשׁות רגז וכעס מתעוררים בקרבה למראה היחס, אשׁר בין שלמה והגבירה ברמן. בעוד שׁהיו דבריו בחברת אשׁתו מעטים וקצרים, והיה כלו שׁקוע במחשׁבותיו, היתה חברת האורחת מעוררת אותו באופן נכר למדי ושיחתו עמה היתה חיה ועליזה… השיחות האלה היו סובבות על ענינים, אשׁר רק הם מצאו בהם ענין מה, גם נזכרו פעם בפעם מאורעות או אנשׁים שׁונים, אשר היו ידועים רק להם, ולחיה-דינה לא היה אף מושג קל מהם; על כן לא יכלה גם להשׁתתף בשיחה, ומבלי משים הרגישׁה את עצמה זרה ומרוחקה בתוך ביתה, בחברת אישׁה…
הרגשׁ הזה תקפה עוד יותר בעת השׁעשועים השׁונים, אשׁר היו נערכים לכבוד האורחת. היא השׁתתפה בהם פעמים אחדות; אך מסעי-הטיול האלה, הכּרות “על פני הדשׁא תחת כפת השׁמים”, ארית הפקועות והאגוזים, השיטה בסירות על פני הנהר וצידת הדגים – כל שׁעשועי הכפר החפשׁים האלה, אשׁר הולידו בקרב האחרים התעוררות רבה, עליצות סוערת והשׁתובבות נפרצה, פעלו עליה פעולה הפכית. היא היתה מרגישׁה פה את עצמה לא רק כמיותרה, אך גם כמפריעה, והמצב הזה היה לה כבד מנשא. היא חדלה מהשׁתתף בהשעשׁועים האלה, אך השׁעשׁועים לא פסקו בשביל זאת… אישׁה והאחרים נסו פעמים אחדות לפצר בה, אך סרובה המריצם לחדל ממנה ומעט מעט הסכינו לחשוב את אי-השׁתתפותה כדבר טבעי ומחויב.
היא נשׁארה שׁוממה בביתה, אך גם פה לא הונח לה, למרות כל השׁתדלותה להסיח את דעתה מהענין הזה, היו כל מחשׁבותיה סובבות רק עליו: היא היתה משׁערת לרגעים מה הם עושים, איה הם נמצאים וכמה הם משׁתעשׁעים…
היא התענתה מאד מהרגשׁות האלה, ובאותה שׁעה עצמה נכלמה והתחרטה בהם, כי חשׁבה אותם למתועבים מאד. מבלי יכלת להסירם מלבה כליל, התאמצה להסתירם, לפחות, מעין זרים. מטעם זה חרה לה היטב גם על גיסתה דבורה, אשׁר נמצאה ללא דרשׁוה ותחל לסכסך את הדברים ברמזיה הארסיים.
– אך עורת את, או שׁוטה שׁאינה מרגישה כלל – היתה לוחשׁת באזניה פעם בפעם – הכל מן הצד רואים ושוחקים בקרבם, רק את, הנוגעת בדבר, אינך מתבוננת מאומה… לוא הייתי אני תחתיך, כי עתה לא היתה כזאת… בביתי, ברשׁותי, לעיני ובפני, לפחות, לא הרשׁיתי כזאת מעולם…
בסתר נפשׁה לא היתה יכולה להכחיש את אמתת הדברים האלה, אך בגלוי היתה מתראה, כאילו היא ממאנה להאמין, כאלו היא כועסת גם על החשׁד הזה מצד אחרים… היא היתה קוצפת גם באמת, כי כונת גיסתה לא נעלמה ממנה. דבורה היתה גיסתה מצד שׁלמה, ובכל אופן לא היתה פה אהבה יתרה; השמחה לאיד והחפץ להרעים היו גלויים ונכרים למדי…
אולם הידיעה הברורה הזאת לא התישׁה את כח הרעל, אשׁר היה מסוך בתוכחות דבורה, והרעל הזה פעל את פעולתו המפסדת בקרב הנפשׁ הדואבה: הפצע לא נגלד, רק העמיק יותר ויותר. היא התענתה הרבה במשׁך הירחים המעטים, אשׁר התארחה הגבירה ברמן בביתה, אך יסורי-נפשׁה גדלו שׁבעתים במשך הירחים הרבים, אשׁר ישׁב שלמה בעיר הפלך נ.. היא באה למדרגה כזו, שׁהיתה חושׁדת אותו גם בשהיה יתרה שׁם, בשׁהיה בלתי-נצרכה כלל לעסק…
– אמנם אשׁה נבערה, חוטאת מאד, כבדת-עון הייתי – נעות שפתי חיה-דינה בדאבון-לב עצום – חטא חטאתי במחשׁבותי הרעות, והמחשׁבות האלה הביאו לידי מעשים, אשׁר אחריתם היתה רעה ומרה מאד… מוסר שׁדי היתה זאת, ענשׁ ראוי לי על פי מעשי!
* * *
מחשׁבותיה כמו קופאות במשׁך רגעים אחדים על הנקודה הזאת. לא זאת הפעם הראשׁונה עולה על לבה הרעיון, כי אם גם קנאתה האוילית וחשדיה הריקים לא היו הסבה היחידה, בכל אופן עזרו הרבה להתהוות השׁנוים הנמרצים בארח-חייהם ומצבם… אם בעיני שׁלמה ישרה מאד ההחלטה, להתישׁב בעיר-הפלך נ., היה הדבר הזה טבעי מאד: נפשׁו קצה מפני החיים הגרועים בבתי-המלון, ישׁיבת-הכפר לא התאימה עוד עם הרגליו הכרכיים, גם דעותיו בחנוך-הבנים הצדיקו את החפץ הזה… לבנם הבכור חיים-אלטר מלאו בימים ההם ארבע עשרה שׁנה, לבתם ביילה – שתים עשרה – וכבר באה העת לשים לב לחנוך שׁלם, ובכפר הן לא היתה כמעט כל אפשׁרות לזאת…
כן הוא, מצד שלמה היה הדבר הזה נכון מאד; אולם היא מצדה איככה הסכימה לזאת? ישׁיבת הכרך בעצם לא היתה רצויה לה כלל, צורך התקונים באופן חנוך בניה לא הרגישׁה, להפך, במדה ידועה, גם יראה מפני התקונים החדשׁים האלה – מה הניעתה אפוא להסכים?… היא מצאה אמנם אמתלאות שׁונות, להצדיק את מעשיה בעיני עצמה, היא התאמצה להאמין, כי הוכחות אישׁה פעלו עליה; אולם בסתר נפשׁה פנימה הכירה היטב את הטעם האמתי, כי להסכים לזה המריצה ביחוד החפץ להיות תמיד על ידו, להרחיק מעליו את הגבירה ברמן, לראות בעיניה תמיד את יחסם זה לזו…
היחס הזה לא היה מסוגל כלל לשמח את לבה: הוא לא שׁונה, מאשׁר היה קודם לכן; אך היא עצמה, כנראה, שׁונתה במדה ידועה, או השׁקפתה על זאת, לפחות, שׁונתה… היא עצמה לא ידעה, היא לא נסתה גם לחקור, מה היתה סבת השׁנוי הזה: האם פעלו עליה שׁנוי-המקום ותנאי החיים החדשׁים, או קרבת האדון ברמן, אשׁר לא מצא, כנראה, כל זרות ביחס שׁלמה אל אשׁתו? איך שיהיה, אך רגשׁות קנאתה הקודמים פסקו, בכל זאת לא פסקה שנאתה המסתרה אל הגבירה ברמן, כי היתה לה לצרה מסוכנה במקום אחר.
היא עצמה איננה יודעת איככה נהיתה כזאת, אך בניה, ביחוד ביילה בתה, נקשׁרו אל הגבירה הכרכית, אשׁר היתה להם לאם: את פיה שׁאלו על כל דבר, אתה נועצו על כל מעשה ובטעמה עשו כל מה שׁהיו צריכים לעשות; במציאות אמם האמיתית כמעט שלא התבוננו, דעתה לא היתה חשׁובה בעיניהם כל עיקר. ואם נסתה פעם להתערב מעצמה בעניניהם, היו מביטים אליה בתמהון קרוב לבוז… בשׁעת רצון מיוחדה היו לפעמים בהמבט הזה גם מעין רחמים ומנוד ראשׁ שׁל חמלה…
לחמלה היתה ראויה באמת. אך לשׁוא התאמצה להסכין עם אופני החיים החדשׁים: נימוסי החברה הכרכית בכלל ומנהג ביתם בפרט היו זרים לרוחה בהחלט, היא נזורה מהם יותר ויותר, ובתוך החיים העליזים, בתוך קהל האורחים השונים, אשר היו ממלאים את ביתם, היתה מרגישׁה את עצמה בודדה, עזובה ושׁוממה… הרגשׁ הזה היה קשה לה שׁבעתים, כי נעדרה גם מנוחת-הנפשׁ, המצויה במקרי-בדידות אחרים; למרות חפצה היה לבה מתחמץ ונפשׁה דואבה על מנהגי-החרות השׁונים בעניני-הדת, אשׁר נקבעו בביתם, גם על הפזרנות הנפרזה, אשׁר בלעה סכומי כסף גדולים בלי כל תועלת…
הפזרנות הזאת גדלה עוד יותר מקץ שׁנים אחדות לשׁבתם בעיר-הפלך, כאשׁר מלאו לביילה בתה שׁש עשרה שׁנה והיא היתה לעלמה. האם אהבה, כמובן, את בתה היחידה בכל חום נפשׁה, אך בשׁום אופן לא יכלה להבין לרוח העלמה הזאת, למאווייה ונימוסיה. על דעת האם היו גם המעון הקודם ומערכת כליו מהודרים ויקרים יותר מדאי, אך הבת לא הסתפקה באלה, כמו שׁלא הסתפקה בחליפות שמלותיה הרבות, אשׁר רק פעם או פעמים היתה לובשׁת אותן, אחר היתה זורה אותן הלאה…
חיה-דינה היתה על פי רוב רואה ומחרשׁת, אך לו ערבה לפעמים את לבה להעיר את אזן שׁלמה או ביילה על זאת, היתה מתמלטת מפי שׁלמה רק קריאת-בוז: “אשׁה כפרית הנך ואינך מבינה כלל את החיים האלה!” מבטי הבת במקרים כאלה היו מביעים עוד הרבה יותר ממה שׁמללו שפתי האיש.
כן הוא, היא לא הבינה באמת את החיים האלה. היא ראתה רבים אחרים נוהגים כן, ובכל זאת נראה לה תמיד, כי המנהג הזה מקולקל מאד. היא התבוננה כי בתה איננה נבדלת מאומה מכלל כל רעותיה, ובכל זאת היתה מוצאת את הנימוסים האלה בלתי-הגונים מאד לנערה תמימה וצנועה. סבוב הצעירים התמידי, הטיולים והבקורים התכופים בתיאטר, כרות-הנשׁף, ערבי-המחול ושׁעשׁועי-המסכות, גם לבושׁ-המשׁתה ומחשוף-הגו הזה – כל אלה נראו לה כמנהגי-פריצות מחפירים, והיא השׁתוממה, כי אין העלמות האלה מרגישׁות שׁום בושה טבעית בזאת…
היא השׁתוממה גם לזאת, כי בעת שׁהורעו עסקיהם, לא די שלא המעיטו את הוצאתם, אך להפך, עוד הרבו לפזר אלפים על צרכים ריקים ופחותים, על דברים מיותרים לגמרי. תשׁובת שׁלמה, כי הדבר הזה הוא הכרחי, כי אי אפשׁר “לגלות את הקלפים”, ולהפך, נחוץ ל“סמות את העינים” ולחזק את ה“בטחון” – התשׁובה הזאת לא היתה מספקת לה כלל ובפשׁטותה לא הבינה, מה תועלת ישׁ בהערמה זאת: אם עסקיהם הטובים נראו בלתי-מספיקים לצרכיהם המרובים, מה יש לקוות עוד מהעסקים שהורעו?!
עיניה נטויות מבלי משים אל החולה והיא מסתכלת ברזון הגו הזה, בקמטי המצח וקוצות שער-השבה.
– סלח נא, אלי, סלח נא לו – נעות שפתיה באנחה חרישׁית אם גם העוה, כבר נענשׁ דיו על עותתו…
העונשׁ היה מר וקשׁה מאד. עוד בהיות הרוחה למראית עין, כבר היה המחסור מורגשׁ בסתר פעם בפעם בכל מרירותו. בשׁעה שעוד מאות רובלים היו נפזרים להבל, באותה שׁעה כבר היו חסרים כפעם בפעם זוזים אחדים לצרכים הכרחיים. הנושׁים הגדולים לא זעזעו אותם עוד, אך להם היו נושׁים רבים זעירים, אשׁר הציקו להם בתביעותיהם יום יום, ושׁלמה, למרות גאונו הרגיל היה אנוס להתרפס ולדבר תחנונים אל האנשׁים הנקלים האלה, אשׁר בתנאים אחרים לא היה נותנם גם לבוא אל חדרו.
היא מזדעזעת כלה ורטט עז חולף בכל אבריה. פרק הזמן הזה לא היה עוד הכי-רע, אחריו באו ימי הירידה… לא, לא ירידה היתה זאת רק נפילה, נפילה חטופה ונמרצה, בלי מעצור ובלי מעמד: עסקיהם לוקחו מהם, מערכת-ביתם נמכרה בפומבי, גם יתר הפליטה, אשר עלתה בידם להציל בסתר מיד הנושׁים, גם כלי-היקר בכסף, זהב ואבנים יקרות, אשֹר הצפינו – כל אלה העביטו אחד אחד…
לה צר מאד על כל אלה, אך במה נחשׁבה ענות-הנפשׁ הזאת לעמת היסורים האחרים, אשׁר גרם לה המצב הזה: ראשונה עזבם בנם-יחידם חיים-אלטר, אחר היתה גם בתם היחידה ביילה אנוסה לעזוב את ביתם ולנוע לעיר אחרת, למען בקשׁ לה מחיה בעמלה. –
ישׁ אשׁר האדם הוא חלש מזבוב, וישׁ אשׁר הוא מוצק מברזל" – עולה על לבה המאמר הידוע בכל פעם, מדי חשׁבה במקרי השׁנים האחרונות. הנה הוא, הגבר הבריא והחזק, לא יכל נשוא את כל התלאה הזאת וידוכא תחתיה, והיא, אשה רפת-כח, עודנה חיה ובריאה.
מדוע לא היה להפך?
עיניה נטויות אל פני החולה הדלים והצומקים ובמוחה סובבת בלי-חשך השׁאלה האחת:
מדוע? מדוע?
השמועה
מאתישעיהו ברשדסקי
ר' גדליה זילברמן מתהלך בחדרו, וברשמי-פניו מסתמנים דאגה, רגז וקצר-רוח של צפיה. “שבועים כבר עברו מן המועד הקבוע – יוצאת נהמת-תלונה מבין שפתיו – הגם היום לא אקבל מכתב?!…”
ר' גדליה הוא זקן כבן ששים שׁנה, אך קומתו הגבוהה עודנה זקופה ופניו בריאים ורעננים לא לפי שנותיו. בני עירו אומרים עליו, כי חייו עברו באושר ועתה הוא מבלה שבתו בטובה, והדברים האלה אינם רחוקים מהאמת. כל ימיו היה ר' גדליה סוחר מצליח ויתגורר בעיר מ. ולעת זקנה העביר את בית-מסחרו לבני בניו, כי צרכיו לא היו מרבים עוד ופרנסתו נמצאה לו ברוח מתבואת-הונו. חייו עברו במנוחת-נפש שלמה, יום אחד לא שנה ממשנהו; רק היום השלישׁי פעם בשׁני שבועות היה מצטין מהאחרים, כי אז לפנות ערב, למועד משתה התה, היה ר' גדליה מקבל מכתב כתוב על ידי בניו ואנשי-ביתם… אלה ידעו את טבע אביהם, כי אוהב הוא סדר נכון וקביעות בכל דבר, ובהיותם מכבדים אותו מאד ושוקדים למלא את רצונו בדיוק, לא הרשו מעולם לעצמם, להפריע את הסדר הקבוע ולאחר את המועד. –
כה עברו ימים ושנים, ומה זה היה להם הפעם, כי שנו פתאם ממנהגם?
על זאת נסער לב ר' גדליה מאד, ובנפשו מתחוללים רגשות דאגה ורגז, פחד ותלונה.
קול הדלת בהפתחה ובהסגרה נשמע מהדר החיצון. “נושא-האגרות הוא זה!” חולף הרעיון כברק במוח ר' גדליה, ובאותו רגע נפתחה הדלת, המשרתת נראתה על הסף והושיטה לו גליונות-עתון אחדים ומכתב…
המעטפה נכרת בצורתה, גם כתבת הפירמה וכתב-היד נודעים. רגע דופק הלב דפיקות חזקות קצת מהרגיל, היד רועדת מעט, הפנים נוהרים משמחה והעינים מבריקות; אך בהרגע השני מתקמט המצח, מתכנסות גבות-העינים וכל רשמי-הפנים נעשים רצינים, כמעט גם קשׁים.
“לא אנקם הפעם – נוהמות שפתיו בלחש – יוסרו וידעו מועדם להבא!”
בטרם פתחו את המכתב הוא מתבונן מכל עבריו. הוא רואה שתי מרקאות במקום האחת הרגילה, ובפלס ידו הוא נוכח, כי אמנם כבד הפעם משקל המכתב.
“הם מרבים להתנצל, – חולפת בת-צחוק של רצון על שפתיו – אך טרחת-שוא הוא: כל התנצלות לא תועיל להם!”…
ובהרעיון הזה, הוא מרגיש מין ענג, מין ספוק-נפש מיוחד. רגע אחד מתעוררת אמנם דאגה בלבו, אולי קרה שם אסון, והחששׁ הזה מעוררהו לפתוח מהרה את המכתב; אולם אחרי רגע קטן הוא לועג בעצמו לחששיו השׁטותיים, ומבלי שים לב לזאת, שׁבסתר-נפשׁו פנימה בוערת כאש התשוקה לדעת את הכתוב במכתב, הוא עושה הכנותיו הרגילות במתינות שלמה ובלי כל חפזון. הוא יושב לו על כסאו הרך, נשען בגבו על כר הכסא מאחריו, מוציא את משקפיו מנרתיקם, מוחה את זכוכיותיהם ומרכיבם על חטמו, ורק אז הוא קורע את קצה המעטפה, מוציא את המכתב בעצמו, פורשהו על השלחן ומחל לקרא בו…
זה כחצי שעה הוא קורא את המכתב, שונה ומשׁלשׁ, והדברים סתומים ובלתי-מובנים לו כל עיקר… בכלל רבות מאד הזריות והפליאות: מכלותיו ונכדיו אין איש כותב לו דבר, גם בנו השני כותב רק שׁורות אחדות; כל המכתב ערוך ביד בנו הבכור, אך גם זה איננו כותב כמנהגו בשפה ברורה, שפת-סוחרים קצרה ומדויקה…
שני גליונות-ניר גדולים לפניו, כתובים מכל עבריהם; אך הוא איננו מבין דבר מכל המון המליצות האלה, מכל ההתפלספות הארכה הזאת על ה“חיים” וה“דת”, על ה“הכרה” ו“אמונת-הלב”, על ההרגל לתנאי-חיים ידועים ועל הצרך להתרגל לתנאי -כהחיים אחרים, שונים ובלתי-רגילים… מה זה עלה פתאם על לב בנו להקביל את אפני-החיים בעיר מ. אל אפני-החיים באחת מ“ערי התחום”?… מה פשר הדברים: “קרבנות בלתי-אפשריים”, “עתידות הבנים”, “הכרח לעשות מעשה נגד ההכרה-הפנימית” ועוד דברי-פלא רבים כאלה?… למה זה התעורר בנו פתאם לדבר על יהדותו ועל דבקותו בה, מבלי שים לב לכל דבר, ומה הוא החטא המדומה, אשר הוא מבקש עליו סליחה ומעורר “רחמי אב משכיל, היודע להבחין בין אשמת זדון משרירות-לב ובין חטאת-אונס מהכרח מר” – מה פשר כל החזון הסתום והפלאי הזה?… מי יבאר לו את כונת כל הדברים האלה?…
חצות-הלילה קרובה ור' גדליה עודנו מתהלך בחדרו, שׁקוע במחשבותיו. "סדרי-בראשית נשׁתנו עלי – מתלונן הוא כפעם בפעם במחשבתו – שבועים ימים עוברים מן המועד ומכתב אין; סוף סוף יבוא המכתב והנה הוא סתום ומלא פליאות! אכן סדרי-בראשית נשתנו עלי!…
ובאמת, האין זה שנוי בסדרי-בראשית? מי ראה כזאת, כי למועד חצות-הלילה עוד יהיה ר' גדליה ער ומתהלך בחדרו?!…
לו היה סדר-יום קבוע, כל דבר ומעשה היה נעשה יום יום בשׁעה מזומנה; רק היום שנה הכל. הוא לא קרא את עתונו לפנות ערב, לא יצא אחרי משתה התה אל המעקה, אשר לפני ביתו, וסיגרתו בפיו, למען שוהה מעט את העוברים עליו ממכריו, לא הלך לבית-המדרש לתפלת מנחה וערבית, לא אכל בערב את סעודתו הרגילה ולא עלה בשעה העשירית על משכבו… מאז קרא את המכתב, רק רעיון אחד ממלא את כל נפשו, רק שאלה אחת מעסקת את כל מוחו. בינתים באה “זקנתו” החדרה, והוא לא קרא באזניה את המכתב מתרגם יהודית כמנהגו. היא חכתה זמן מה דומם, אחרי כן פנתה אליו בשאלתה, והוא לא עשה חפצה. היא נבהלה מפני הסמנים הלא-טובים האלה, ובלב חרד הפצירה בו להגיד לה, לפחות, מה שלום הבנים ומה נשמע אתם; אך הוא ענה בקצר-רוח ורגז גלויים: “שלום, שלום להם, כל חדשׁ אין”. היא הביטה אליו ברגזה ודאגה, במבטה נשקפו צרת-נפש ותוכחה שׁתקנית ובאנחתה העמוקה, אשר התמלטה מלבה בצאתה את החדר, נשמעה קבלת-יסורים בהכנעה; אך הוא לא שם לבו לכל אלה…
הוא לא שם לבו לזאת, כי כבר עבר זמן תפלת מנחה וערבית, לא התבונן, כי המשרתת הביאה מנורה דולקת ותשם את לחם-הערב על השלחן, אף לא הרגיש בזאת, כי המשׁרתת נשׁארה זמן מה על עמדה בפתח, כמחכה לפקודתו, ואחרי כן יצאה במשכה כתפה ובהניעה ראשה –
הוא מתהלך פעם בחפזה ופעם לאטו. לפעמים הוא עומד רגע, שם את כף ידו על מצחו ועוצם את עיניו; אך אחרי רגע כבר שב הוא להליכתו, וככה הוא מתהלך וחושב, מתהלך וחוקר בדברי החידה הסתומה הזאת!…
רגליו נלאות מרוב הליכה, מוחו נלאה מרוב עיון וחקירה.
מאפס כח הוא נופל על כסאו הרך, עוצם את עיניו ולוחץ בשתי ידיו את רקותיו, כאלו הוא אומר לעצור בחזקה בעד הרעיון מפעל; אך המוח איננו נשמע לפקודה והמחשבות מוסיפות להגרר זו אחרי זו מאליהן –
הוא רואה ונוכח, כי מרוב חקירתו מוחו מתבלבל ורעיונותיו מסתבכים, על כן הוא מחליט להסיח מעט את דעתו מהענין המטרידו, ולמען הטות את מחשבותיו לעבר אחר, הוא שולח את ידו ולוקח את גליונות העתון, אשר נתקבלו יחד עם המכתב.
בעתון היה קורא רק את הפרק הפוליטי: יתר הפרקים, ביחוד פרק החדשות, היו נקלים ובלתי-חשובים בעיניו; תחת זאת היה קורא את החדשות הפוליטיות בשימת-לב ורצינות מיוחדות; כל פרט בהן היה מענינהו ואל כל שמועה היה חודר ומתבונן… “פה צפונה חכמה רבה ועמוקה בכל מלה, בכל הגה קל – כן היתה דעתו – והקוראים דברים כאלה קריאה שטחית אינם יודעים ואינם מבינים כל דבר”… הוא מנסה גם עתה לקרוא בעיון; אך הדבר הזה אי אפשר לו הפעם: רק עיניו עוברות משורה לשורה ומוחו איננו קולט כל רעיון, איננו תופס משמעות כל משפט… באופן מכונתי הוא עובר משורה לשורה, מעמוד לעמוד, מפרק לפרק, ופתאם מופיע לפניו שם מ. בראש אחד המאמרים. הוא מחל לקרוא בלי-בחינה, בלי התענינות; אך עוד מהשורות הראשונות הוא נמשך אחרי הדברים הנקראים, ובמדה שׁהוא מוסיף לקרוא, בה במדה תגדל התענינותו –
הוא קורא על דבר גזרת-יציאה, אשר נגזרה על היהודים, היושבים בעיר מ. שלא כדין, והחדשה הזאת פוקחת פתאם את עיניו והוא מחל להבין את מכתב בנו… רגע הוא מרגיש מעין רוחה, כמו הוסרה מעל נפשו מעמסה כבדה; אך באותו רגע כבר תוקפים אותו רגשות צער ודאגה לזכר הצרה הגדולה, אשר באה על בניו… הוא איננו מסים עוד את המאמר שהתחיל, כי הרעיון: עד כמה הרעה הזאת נוגעת לבניו – הרעיון הזה משעבד לעצמוֹ את כל מוחו של ר' גדליה, והוא לוקח עוד הפעם את המכתב ושב לקרא בו…
עתה הוא מבין את המכתב בכללו, מבין על מה מתאונן בנו, מבין מה היא הצרה הפתאומית והבלתי-צפויה, אשר עליה מסבים רוב הדברים; אך בכל זאת עוד רבים המקומות הסתומים והבלתי-מובנים, עוד רבים הדברים, הנראים לו כזרים ומתמיהים עד מאד!
הוא קורא עוד הפעם את המכתב, שונה ומשלשׁ; אך הדברים הסתומים אינם מתבארים בשום אופן והוא מרגיש, כי פה צפון דבר-מה, חשוב ורב-ערך מאד, אשר איננו יודעהו עוד…
הוא יושב זמן מה כנדהם ועיניו נטויות נכחן אל נקודה אחת, פתאם חולפהו רעיון כברק, הוא קופץ ממקומו ופניו מלבינים מאד.
“לא, לא!… הדבר הזה אי-אפשר הוא!”
ובכל זאת הוא רועד כלו ומביט על סביבותיו בבהלה… הוא שולח ידו לאחוז במכתב, הפרוש על השׁלחן; אך ידיו רועדות כל כך, שהמכתב נשמט מהן פעמים אחדות ואיננו מתהפך כחפצו… סוף סוף עולה הדבר הזה בידו, והוא מחל לקרא את המכתב עוד הפעם מראש; אך בעמדו בחצי העמוד השני המכתב נשמט מידו, קריאתו נפסקה וגופו נוטה באפס-כח אחורנית על גב הכסא –
הוא איננו חושב, איננו מרגיש גם כאב; רק כעין מועקה נוראה מכבידה על כל נפשו והוא קופא על מושבו בלי תנועה!
הוא איננו יודע בעצמו, כמה זמן נמשך מצב הקפאון הזה; אך פתאם הוא ננער כמו מדחיפה חזקה, והוא מזדעזע כלו, מרים את ראשו ומביט על סביביו בתמהון. במשך רגעים אחדים איננו יכול לברר לעצמו מה אתו, אך מעט מעט מתעורר זכרונו והכרתו תשוב אליו. עוד רגע קטן מסופק הוא ושואל את נפשו: אולי חלום הוא? – אולם סקירה אחת לעבר המכתב, הפרוש על השלחן, דיה להסיר גם את הספק הקל הזה…
הוא קופץ ממקומו: סערת-הרוח, ההולכת וגוברת בקרבו, איננה מניחה לו לשבת תחתיו במנוחה… קצף נורא מתקלח יותר ויותר בנפשו, רגשות חמה עזים מרתיחים את דמו, שניו מתעצמות לחריקה ואגרפיו מתלכדים מאליהם –
“איך מלאם לבם לעשות כזאת?!”
הוא היה יודע, כי בניו אינם נזהרים הרבה במצות-הדת, גם הוא בשעתו היה מרשה לעצמו מעשה-חרות ידועים: במ. אי-אפשׁר להתנהג כמו שמתנהגים באחת ערי-התחום – אולם צעד כזה!…
ובבהירות מכאיבה נגלה לפניו כל עמק התהום הנורא, אשר טבעו בו כל היקר לו, כל נחמת חייו וכל פרי עמלו ושקידתו: למה עמל?… על מה שקד כל שנות חייו?…
ושאלת-היאוש המרה הזאת מעוררת בקרב נפשׁו שׁאלה אחרת, מרה ומדאיבה עוד הרבה יותר: האין הוא עצמו אשם בכל זאת, אשר נהיתה עתה?!… הוא היה מתגאה תמיד בפעולת עצמו במין מנוד-ראש של חמלה על רבים מבני-עירו, אשׁר לא השכילו כמוהו לכונן את מצב בניהם – האין אחרית-הדבר מוכיחה את ההפך?!… האין הוא ראוי למנוד-ראש מצד אותם האנשים, אשׁר היה נד להם לפנים ומקנא בהם עתה?!…
רגשות החמה והתמרמרות הולכים ורפים בקרבו; אותו תוקפות איזו התיאשות ואפיסת-אינרגיה מחלטות, בו מתעוררת כעין חמלה על אפסות עצמו, ובנפשו המדכאה אין גם די רצון לחשוב מחשׁבות, לחקור את מצבו בדעה צלולה –
הוא איננו מתהלך עוד, גם מוחו כמעט שאיננו עובד את עבודתו; הוא מוטל בלי-כח על כסאו ובלי הכרה עוברים בדמיונו ציור אחרי ציור, מחזה אחרי מחזה…
בדמיונו הוא רואה את עצמו בחדר-משכבו על עשר-דוי. הבקר כבר האיר, אךְ בחדר שורר עוד חצי-אפל, כי מסכות-החלון מורדות. אנשים שונים מתהלכים אנה ואנה, אך הדממה איננה נפרעה, כי הנמצאים צועדים לאט, בזהירות על בהנות רגליהם. הדברים נאמרים בלחש, אך הוא שומע ומבין, כי חושיו רפים אמנם, אבל צלולים עוד למדי.
“מחלתו אנושה – מגיע לאזניו קול מתלחשים – הגסיסה קרובה”.
“ואים בניו? האמנם אינם יודעים דבר?!”
משיכת-כתפים של תמהון מדברת כמו בברור: האמנם אינכם יודעים?…
“הוא מתנועע, רוזם… הוא מבקש בודאי לקרא ודוי”.
“ודוי… אמנם כן, לודוי הוא זקוק מאד!”
וכל העינים, הנטויות אליו, מפיקות חמלה ומנוד-ראש. “יסר יסרהו יה – קורא הוא ברור במבטי העינים האלה – היש עוד גוע אמלל כמוהו?!…”
היש עוד?… היש?…
והמחזה הולך ונמשך, דמיונו מוסיף לציר –
חרשי-האדמה מכסים את עיניו, גושי העפר נופלים וממלאים את חלל הקבר החדש: תור ה“קדיש” הראשון מגיע…
מי יקרא את ה“קדיש”?… הכל מחרישים, מניעים ראש ונאנחים בלי-רצון…
אחד השמשׁים אשׁר לא פג עוד שׁכרונו, קורא קול צרוד ולשׁון מגמגמת את ה“קדיש” הראשׁון, וכל השׁומעים נדים לגורל האב האמלל, אשר באתהו כזאת.
היש עוד רעה גדולה מזו?… היש?…
הלילה חולף ואתו יחד נודדים גם מחזות הדמיון הנסער: אולם רשמי הלילה הזה אינם נמחים… לשוא מתאמץ ר' גדליה להסתיר שברו מעין זרים ולהתראות כשלו ומאשׁר: הכל רואים, כי קומתו הזקופה נעשתה כפופה, פניו הרעננים והבריאים צמקו וקדרו –
והשמועה הולכת ומתפשטת בעיר…
בנסיון אחד
מאתישעיהו ברשדסקי
בנסיון אחד / ישעיהו ברשדסקי
היש עוד קצר-אפים ומהיר-חמה מעלם בן עשרים שנה בעצם תקופת “אהבתו הראשונה”?… לא לפלא הוא איפוא, כי גם אני במצב כזה הייתי נוח לכעוס מאד, וכל טענה כנגדי היתה מרתיחה את דמי. איש-סודי בפעם ההיא היה יוסף קלמנסון, כביר ממני לימים כשבע שנים, ומשפטיו הקרים והמתונים, אשר היו הנגוד המחלט להתפעלותי והתלהבותי באותה שעה, הרגיזוני כל כך, שלא יכולתי עוד למשול ברוחי ואקרא בחמי:
– אבל אתה לא אהבת מעולם!.. לו נסית בזאת כמוני, כי עתה אחרת דברת!
אנכי לא הייתי מסופק אף רגע, כי הוכחה נמרצה כזאת דיה לבטל את כל טענות מתנגדי; אולם גם בפרט הזה טעיתי, כאשר טעיתי אז בפרטים רבים אחרים, חשובים מזה. קלמנסון לא התפעל כלל מטענתי, רק בת-צחוק של קלסה מרה נגלתה על שפתיו. רגע קטן הביט אלי בעינים בוחנות, אחר ענה בנחת:
– אבל מי הגיד לך, כי לא אהבתי מעולם ולא נסיתי במסה כמוך?… דע נא איפוא, כי אמנם אהבתי ונסיתי במסה, ובכל זאת לא אחרת אדבר!…
עתה הגיעה שעתי להשתומם. מבלי שים לב לזאת, ש“אהבתי” שעבדה לה את כל חושי ורגשותי ואני הייתי אז במצב כזה, אשר האנכיות מתגברת באדם ונוטלת ממנו את היכלת לחוש ולהבין נפש זולתו – מבלי שים לב לכל זה, לא יכלתי להמנע מהשתוממות רבה, בשמעי את ההודאה הזרה והבלתי-צפויה הזאת.
קלמנסון והאהבה! קלמנסון היה אוהב!
אינני מספק כלל, כי כל אחד ממיודעינו השתומם לא פחות ממני לו שמע את אשר שמעתי אנכי. כלנו ידענו, כי קלמנסון הוא בכלל בעל טבע קר ומתון, ואל ה“מין היפה” בפרט הוא מתיחס בקרת-רוח מחלטה, הגם הוא היה מסוגל לאהב?!
והוא ישב בינתים דומם. המרירות הקודמת לא נכרה עוד בבת-צחקו, אשר היתה עתה סרקסתּית כלה. הוא הביט בי, וכנראה, התענג מאד על תמהוני ומבוכתי.
– כאשר אראה, הנך מטיל ספק באמתת דברי – החל לדבר אחרי הפסקה ממושכה – אינך מאמין, כי הייתי מסוגל לאהוב; ובכל זאת אמת הדבר ונכון כנכון היום!
בת-הצחוק חלפה לגמרי מעל שפתיו, רק בעיניו נשקפה כעין אירוניה ובקולו נשמעו לי צלצולים מיוחדים, אשר מהותם לא היתה ברורה לי באותה שעה…
“אמנם אהבתי, – החל לספר – אהבתי רק פעם אחת, זאת היתה הפעם הראשונה וגם האחרונה בחיי, כי היא היתה לי ל”לקח" טוב מאין כמוהו: התורה, אשר ימצאו אחרים בעשרה “נסיונות”, מצאתי אנכי ב“נסיון” האחד והמיוחד הזה!…
“הדבר היה לפני שש-שבע שנים. היא היתה בת להורים נכבדים, אשר היו לפנים גם עשירים, אך לעת התודעותנו חיו כבר בעוני. אנכי אהבתיה, אך גם בעצם תקופת אהבתי לא חשבתיה ל”בת-שמים" ולא ראיתי בדמות פניה את “סמל היופי”. גם לא היתה כלילת-יופי באמת, עיניה לא היו “שמי-ספיר בליל-אביב צח”, גם לא “חשרת ליל-בציר קודר”, לא “תהום רבה” נשקפת בהן, אף לא “רחבי חלד”; שערותיה לא היו “תלתלי זהב”, גם לא שחורות כ“כנף-עורב” – עיניה היו חומות-כהות, שערה – ׁשטן-כהה, וכל אלה כיתר פרטי חיצוניותה היו יכולים להחשב באמת כבינונים וממוצעים…"
“בינוניות וממוצעות היו גם תכונות-נפשה וידיעותיה, גם אהבתי אליה היתה בינונית וממוצעת. קרבתה לא הטילה “סערה” בנפשי וסרידתה לא שללה שנה מעיני בלילה ותאות-האכל ביום. אנכי אהבתי להיות בקרבתה, התענגתי בשיחתה וחברתה; אולם מעולם לא קנאתי ב”ענק צוארה“, כי דבק הוא בה תמיד, אף לא נכספתי להיות “מטפחת-אפה” או “נעל רגלה”, בשביל שאתה הן כל הימים…”
“וכמו שהיתה אהבתי בינונית, כן היו גם מסבותיה והשתלשלותה בינוניות ומצויות. אנכי לא ראיתי תמונתה בחלום, לא חשתי אליה “געגועים שאין להעלימם,” ובראותי אותה בפעם הראשונה לא היתה בעיני כ”נודעה" מאז… בפגישותנו הראשונות כמעט שלא הייתי מתענין בה כלל; רק מעט מעט נודענו, התקרבנו, היינו לידידים טובים ואחר – עוד מעט יותר… אז החלה ה“אהבה”, ובאהבה הזאת לא היו כל סכסוכים: אני אהבתי אותה, היא אהבה אותי, אבותיה גם הם שמחו על זאת, כי באין ידם משגת לתת לבתם נדה “הגון”, הלא הייתי אני בהכרח חתן “הגון” מאד…"
“באהבתנו, אמרתי, לא היו כל סכסוכים; אך מעצורים אחדים היו בה בכל זאת. המעצור העיקרי היה, כי מצבי החמרי לא היה מכונן עוד, כראוי לראש בית-אב, וזאת היתה הסבה, כי כל מעשה רשמי לא נעשה ואנכי לא דברתי גם עם אבותיה מפורש… יחס אלה אלי העיד אמנם, כי מבינים הם את כל, מבינים גם את הסבות המונעות; אך הם החרישו וגם אני החרשתי”.
“השתיקה הזאת, כמובן, היתה רק בני ובין אבותיה; אולם ביננו לעצמנו נדברנו הרבה בעתידותינו. אנחנו לא שגינו אמנם בחלומות ולא בנינו “מגדלים פורחים באויר”, להפך, מסקנות שיחותינו מהמין הזה היו מעציבות בכל פעם, כי אחרי כל מועצותינו היינו מוכרחים להודות באי-אפשרות הדבר לעת עתה; בכל זאת הייתי מתבונן בה תשוקה מיוחדת לדבר בעתידנו, אם גם רחוק הוא, ובכל פעם אחרי שיחה כזאת היו מתרבים געגועיה עלי, אהבתה – מתעוררת, וסמני-אהבתה – נכפלים…”
קלמנסון הפסיק ספורו ואני הבטתי אליו ואשתומם לראות, כי רטבו עיניו ותזהרנה במין נוגה מוזר ובלתי-רגיל. הוא הביט נכחו ובפניו הסתמנו מעין עצב, כליון-נפש וגעגועים… נכר היה בו, כי איזו זכרונות מרים ונעימים כאחת התעוררו בקרב נפשו, ובדמיונו שבו לתחיה מחזות נשכחים למחצה מתקופת-אשר רחוקה…
– האמנם עוד יקרים לו הזכרונות האלה כל כך? – שאלתי את נפשי – האמנם חם כל כך הלב, הדופק בקרב האיש הזה, הרצון והקשה למראית עין?!… אמנם, חידה סתומה היא נפש האדם, חידה בלי פתרון!…
ועל רשמי-פני קלמנסון חלף פתאם כעין רטט קל: נראה היה, כאלו נגעו זכרונותיו בדבר-מה, מר מאד… הוא הזדעזע, ובאותו רגע שב לספורו הנפסק.
“בימים ההם – הוסיף לספר – נזדמן לי המקרה לנסוע אל אחת הערים הרחוקות. בנסעי אמרתי לשהות בדרך רק כשבועים, על כן גם לא התניתי עמה להחליף מכתבים; אולם סבות שונות, בלתי-צפויות מראש, דחו את שובי מיום ליום, משבוע לשבוע במשך חדשים אחדים. סוף סוף שבתי, ואתה שער נא את תמהוני, מבוכתי וכעסי, כאשר נודע לי פתאם בשובי, כי היא נארשה בינתים לאלמן עשיר וצעיר בלי בנים!…”
“כאבי היה גדול, לבי דאב מאד; אולם כשם שהיתה “אהבתי” מתונה ושוקטה, כן היה גם “יאושי” בלי “סופה וסערה”… הרעיון “לאבד את עצמי לדעת”, להטבע או להחנק, להתנפל מתוך יאוש אל “זרם החיים הסוערים” או, להפך “להנזר כלה מעל החברה המשחתה” – רעיון כזה אף לא עלה על דעתי…”
“מי יודע, אולי יפלא הדבר בעיניך; אך אנכי נסיתי להתנחם בהרעיון, כי היא עשתה מה שעשתה מ”הכרח“, בהיותה “אנוסה” למלא מצות הוריה… אנכי האמנתי בזאת, ובדמיוני כבר נצטירו יאושה המר, ענות נפשה ומלחמתה-הפנימית; אולם גם נחמתי זאת לקחה ממני: אנכי נוכחתי מהרה, כי היא שמחה מאד באשרה הבלתי-צפוי, והעדיים היקרים בהוה יחד עם התקוה לחיי-עושר ורוחה בעתיד – שני אלה ממלאים את כל נפשה ואינם משאירים בה מקום לכל רגש אחר…”
“ההוכחה הזאת גרמה לי באמת צער רב, כי בה היתה גם פגיעה באהבת-עצמי, ופגיעה מעין זו בלתי-נעימה מאד; אולם גם פצעי זה נגלד ברבות הימים, אנכי שכחתי את כל המאורע הזה, רק לא את ה”תורה“, היוצאת ממנו!…”
“התורה הזאת, חה, חה, חה, היתה מועילה לי מאד: ע”י “נסיון” אחד נצלתי מעשרה “נסיונות” אחרים!…"
קלמנסון הוסיף לשחוק עוד אחרי חתימת ספורו; אולם לי נראה שחקו זה מעושה ומזויף מאד, ועוד היום, בזכרי את שיחתנו ההיא, עולה מבלי משים על לבי השאלה:
– הנה אנכי נסיתי אחרי הדברים האלה בעשרה “נסיונות” חדשים, ובכל נסיון ונסיון היתה היא בעיני ”בת-שמים" ואני – “מאשר במאשרים” ו“אמלל באמללים”; באותה שעה הסתפק הוא רק ב“נסיון” אחד ויחידי, אשר גם בו לא היו כל הזועות האלה – ובכל זאת עוד שאלה היא: מי משנינו נפגע יותר?…
אכן, חידה סתומה היא נפש האדם, חידה בלי פתרון!
בשעה מוצלחת
מאתישעיהו ברשדסקי
הן כבר חבקו ותשקנה אשׁה לרעותה פעם אחת בבית פנימה, פעם שניה – אחורי הדלת על יד המדרגות מלמעלה; אולם נראה הדבר, כי הפרידה עוד היתה קשה להן. ולמען דחותה עוד מעט, ירדו שׁתיהן יחדו במעלות. פה בפתח המסדרון התחתון חבקו ותשקנה זו לזו בפעם האחרונה.
– זכרי נא, נתּשינקה, להבא פקדיני לעתים יותר קרובות!
– ברב עונג, סוניטשקה… היי שׁלום!
סוניה נשארה עוד רגע על עמדה ותבט אחרי ההולכת, אשׁר צעדיה הקלים נראו כעין טיסה עליזה, הליכה המיוחדה רק לשנות-הנוער משוללות-הדאגה…
– העניה! – חשבה סוניה בלבה – היא מתאמצת להתראות כילדה, מעמידה פנים, כאלו לבה טוב עליה וכל דאגה זרה לה… תונה את מי שתונה, אך אותי לא תוליך שׁולל!
היא עזבה את מקומה ותחל לעלות במעלות בצעדים אטיים, שקועה כלה במחשבותיה…
– היא מתברכת בלבה, – הוסיפה לחשב על דבר אורחתה – כי עלתה בידה להשלות אותי; אך אני יודעת היטב את הסבה האמתית, מדוע לא נראתה בביתי יותר מחדש ימים… לה לא היתה עוד מגבעת-בציר, רק אתמול עלתה בידה לקנות… אכן, ראויה היא האמללה למנוד-ראש: כל חפץ נמצא לה בקושׁי גדול!
בלב סוניה התעוררו רגשות חמלה רבים לגורל רעותה, אך יחד עם אלה השתפכו אל נפשׁה רגשׁות שׁל שובע-רצון, שמחה והרחבת-דעת בנוגע למצב עצמה. גם ברגשׁות החמלה עצמם התערב מין נועם מיוחד, נועם ההכרה, שׁהוכיחה לה את גדל-נפשׁה ונדיבתה…
בינתיים עברה את המעלות, נכנסה אל מעונה. וכמו שׁראוי לבעלת-בית אוהבת סדרים, נגשה אל השׁלחן ותחל לפנות מעליו את ספלי-הזכוכית, אשׁר הוגשׁו בהם לפני האורחה מיני מגדנות שׁונים. כאשר השיבה את הכלים האלה למקומם, אספה את זני-האגוזים וקליפות התפוחים, אשׁר היו על המפה; אחר הציבה את הכסאות מסביב להשׁלחן בסדר מדויק, ואגב אורחא תקנה עניבת אחת האלונטיות המרוקמות, אשׁר על שׁתי קרנות ארון-המזון, גם הפיחה קצת אבק מעל כר הספה הרכה.
אולם כל המלאכה הזאת לא היתה מרובה ופנאי היה עוד לא מעט; לא היתה לה איפוא כל סבה להחפז ותהי עסוקה יותר במחשׁבותיה, מאשׁר במלאכתה… לרגעים עמדה תחתיה ועיניה עברו במנוחה מחפץ לחפץ בחדר הזה ובחדר הסמוך. שׁתי המטות המגוהצות יחד עם מכסי המשׁי והכרים הארוגים אשׁר עליהן, ארון המזון יחד עם כלי-החמדה של זכוכית ומתכת לבנה אשר על דפו הגלוי, המלתחה המהוקצעה, המנורה התלויה והתמונות האוליאוגרפיות במסגרותיהן המוזהבות – כל מערכת המעון הזאת, אשׁר נכרה בסקירה הראשׁונה, כי לזוג צעיר בשׁנה הראשׁונה לנשואיו היא, הרחיבה את דעתה של בעלת-הבית החדשׁה.
– הכל ערוך כהוגן, כפי שׁראוי להיות אצל אנשׁים הגונים – באה לכלל החלטה, ומתוך כך זכרה עוד הפעם את אורחתה.
– כמה שׁלא התאמצה להסתיר את רגשׁותיה האמתים, אך הדבר היה נכר למדי, כי מערכת מעוני ומצבי הדאיבו את נפשׁה ויעוררו בקרבה קנאה עזה!…
– אמנם, – הוסיפה לחשׁוב – בזאת אין גם פלא. נתשׁה הלא כבירה ימים ממני לשׁלשׁ שׁנים, לפחות, ואני הקדמתי בכל זאת להנשא ממנה… לה מלאו כבר עשרים ושׁשׁ שנה והיא – אמללה! – איננה יכלה גם לקות להנשא בקרוב…
בלב סוניה התעוררו עוד הפעם רגשׁות החמלה לגורל רעותה השׁוממה, ויחד עם אלה הזדעזעו בסתר נפשׁה מעין רגשׁות חרטה על איזה עול אשׁר עשתה… היא ידעה היטב, כמה מדאיבים דבריה את נפשׁ רעותה, בכל זאת מצאה עונג מיוחד בענות הנפשׁ הזאת ובכנות זדון להרעימה הרבתה לדבר על מערכת מעונה, על הכלים החדשים, אשׁר נוספו בעת האחרונה, ועל חיי נשואיה, אשׁר תארה בצבעים ורדיים…
בנקודה הזאת נפסק מהלךְ מחשבותיה הקודם. לפניה הסתמנה פתאם מחשׁבה חדשׁה אשׁר לא נעמה אמנם כלל, אך להסיח את הדעת ממנה אי אפשׁר היה… היא לא יכלה עוד לכחד מנפשׁה את האמת, כי בדברה אל נתשה, על נעימותיהם של נשואיה, לא גלתה פרטים ידועים אשׁר אישׁ זולתה לא הרגישׁ עוד אמנם בהם, אך היא עצמה כבר טעמה את כל מרירותם..
– לא, אי-נעימות כאלה תקרינה אצל כל הזוגות – נסתה לנחם את עצמה – בכל אופן טובים חיים כאלה מחיי “עלמה זקנה”… נתשׁה היתה בוחרת בשמחת לב גם בחיים כאלה, לוא רק היה הדבר תלוי בחפצה!…
אולם למרות כל ההוכחות ההגיוניות האלה, לא יכלה עוד סוניה למלט נפשׁה משׁפע זכרונות בלתי נעימים. עוד היום למועד ארוחת הצהרים נפלה בינה ובין אישה קטטה קטנה. דבר-מה הרגיזהו, כנראה, שׁם בבית-המסחר; אך בה התעכר מבלי כל סבה נכוחה…
מצח בעלת-הבית הצעירה הועב יותר ויותר, ממעל לגבות עיניה נראו שׁני קמטים דקים: היא שׁקעה כולה במחשׁבותיה.
* *
*
כל עוד הרגישׁה נתשׁה את מבטי רעותה המלוים אותה, הוסיפה לצעוד הלאה בקומה זקופה וקלות עליזה, גם פניה הוסיפו להפיק צהלה ואי-דאגה; אולם כמעט עברה את שׁער החצר ותרגישׁ את עצמה בלתי נראה לעין סוניה – באותו רגע שׁונתה כולה. הליכתה נעשתה אטית, קומתה התכוצה קצת וראשׁה שׁח, גם מעל פניה נגוזו הצהלה המעושה ושחוק-הידידות המלאכותי. מין רגשׁ כבד תקף אותה פתאם, רגשׁ מעיק ומדכא נפשׁ מאד, ובזכרה את דברי סוניה האחרונים בעת פרידתן, החליטה במרירות רגז:
– תחכה נא עד שׁאהיה מבקרת בּביתה לעתים תכופת!
גם הפעם, גם בּכל הפעמים הקודמות היתה הולכת רק אז, כאשׁר היה השׁממון גובר עליה בּביתה יותר מדי. היא היתה משׁערת מראשׁ, כי הבּקור לא ימציא לה עונג רב, כי גם מעט הנועם אשׁר תמצא בהבּקור הזה, ירעל בּלי ספק ממרירות רבּה; בכל זאת היו רגעים בעת שׁהישׁיבה הממושׁכה בּבּית נראה לה כבדה מנשוא והיא היתה מחלה לפרט במחשׁבתה את רעותיה הקודמות, אל מי מהן תלך להתבדר קצת… תכונת החשׁבונות האלה לא היתה משׁעשׁעת נפש כלל ומסקנתם היתה מעציבה עוד הרבה יותר. רעות רבות היו נזכרות, מבלי משׁים היו נזכרים גם הימים הראשׁונים ההם, בעוד שׁהיו כולן בנעוריהן אשׁה בבית אביה; אך אחת אחרי אחת נשאו כולן לאנשׁים, מעט מעט רפה הקשׁר בינן ובין נתשׁה, משׁנה לשנה נצער מספר הרעות, אשר היתה מבקרת עוד לפעמים בביתן, גם הצעירות ברעותיה הקודמות הספיקו כבר להנשא – רק היא…
ראשׁה שׁח עוד יותר וקומתה התכוצה, עד שׁנראתה צוארה כקצרה וכתפיה – כמורמות מעט. היא ידעה היטב, כי לפנים נחשׁבה בין העלמות היפות, ביחוד הצטינה בצחות עור פניה, אשׁר היה רענן וענוג, ובשׁפע שער ראשׁה, אשׁר היה מעורר קנאה בלב כל רעותיה; אולם זה שנים אחדות לא יכלה לכחד עוד מנפשׁה את העובדה המעציבה, כי עור פניה הולך וכהה, הולך ונובל, שער ראשה הולךְ ונשר, ולשׁני קצות מפחה פיה למטה, במשקע הלחיים לשני עברי חטמה וממעל לגבות עיניה, מסתמנים יותר ויותר קמטים וכפלים.
– היפלא הדבר?!… השׁנים מזקינות ויפי העלומים נובל, גם אם החיים טובים ונעימים הרבה יותר, ואף כי בחיים רעים ומרים כחייה!…
– האמנם חיים כאלה קרואים חיים?!
פעם בפעם, במשׁך שׁבועות רצופים היא אנוסה לשבת כלואה בבית, מפני שׁחסרים לה צרכי מלבושׁ שׁונים, וישיבת הכלא הזאת, השוממה למדי גם באופן היותר טוב, כבדה ומדכאה את הנפשׁ שׁבעתיים בתוך בית הוריה, המלא קדרות צרה ודאגה תמיד. כל פנים עצובים שׁם, קודרים ונזעמים. אביה מתאונן תמיד על סרסרותו, כי היגיעה מרובה בה ודאבון הלב מצוי, רק השכר מועט ובלתי נפרץ. אמה נאנחה, כי תגרניות השׁוק והחנונים, אשׁר היא חיבת להם סכומים שׁונים, אינם מניחים לה לעבור את הרחוב, שׁני אחיה הקטנים בוכים פעם בפעם ומחליטים, כי לא יוכלו לראות את פני מלמדיהם, אם לא יותן להם “שכר למוד”, ואחיה הגדול, העובד זה שׁנים אחדות בתור פקיד באחד מבתי-המסחר, ממרר לעתים קרובות את חיי כל בני הבית בתלונות רגז, כי שכר עבודותו נבלע בצרכי הבית והוא בעצמו חסר כל…
נתשׁה רגזה כולה לזכר הפרט האחרון. יותר מכל מרר אחיה את חייה, כי התקוטט בה פעם בפעם, ביחוד בעת שנקנה לה דבר מה מצרכי תלבשׁתה… גם היום למועד ארחת הצהרים היתה ביניהם קטטה: הוא בקשׁ לה בלי ספק תואנות בשׁביל מגבעתה החדשׁה, והיא שמעה מפיו דברים מרים רבים, אשׁר הרתיחו מאד את דמה… למען השׁקט מעט את רוחה הנגרשׁה, עלה פתאם על דעתה לבקר בבית סוניה, אשׁר לא היתה שׁם זה ימים רבים.
למה עשתה אולת כזאת?… האם לא יכלה לשׁער מראשׁ, כי כן יהיה באחרונה!…
היא הבינה היטב, כי רק בכונת זדון, למען הרעימה ולמען עורר בה קנאה עזה הרבתה סוניה לדבר בפניה על אשׁרה בחיי נשואיה ותתפאר במערכת מעונה ובהחפצים השׁונים, שׁנקנו מקרוב – היא הבינה עוד גם זאת, כי למרות כל התאמצותה לאנוס את עצמה ולהתראות באותה שׁעה כצוהלה ושמחה, לא נעלם בכל זאת מצב נפשׁה האמתי מעיני סוניה, אשׁר גם היא מצדה לא יכלה להסתיר את צהלת נצחונה ושחוק לעגה…
לזכר שחוק הלעג הזה מלאה נפשׁ נתשׁה משטמה עזה אל רעותה. מי יודע, אולי לא היתה באמת כל פניה זרה בלב סוניה, כאשׁר שׁאלה את פי אורחתה על מצב פרנסת אביה ואגב אורחא – גם על זאת, אולי מוצעים לפניה איזו שדוכים; אולם נתשה ראתה באותות הידידות וההשׁתתפות האלה רק התחפשות מתעבה מצד השׁואלת גם חשדה אותה בתשׁוקת זדון “לחטט במקום הפצע”.
– וכמה מתגאה הפתיה הזאת כל כך?! – עלה פתאם רעיון חדש על לבה – היא מדמה בנפשׁה, כנראה, כין אין אישׁ יודע עוד את הסוד, איך אשה מתיחס אליה באמת; אולם הוא טועה מאד, אם היא חושבת כן!…
נתשׁה מצאה עונג מיוחד ברעיון הזה, ובמשׁך רגעים אחדים עוררה בזכרונה שׁמועות שׁונות, אשׁר הגיעו לאזניה בדבר יחסו של איש רעותה אל אשׁתו הצעירה; אולם מעט מעט, מבלי הכר גם בעצמה, איך נהיתה זאת, נסכו מחשׁבותיה מהענין הפרטי הזה למשׁפטים אחרים, יותר כלליים.
– אמנם דעה מוטעה היא, – הסתמנה ברעיונה כעין מסקנה – מה שׁאחיותינו חושׁבות לאושׁר להנשא דוקא לאחד הצעירים ומבקשות את האושׁר הזה… אשׁר מדומה זה איננו מתאמת בפועל תמיד… ישׁ מצב, אשׁר למראית עין אולי אין לקנא בו, אך בעצם מהותו טוב ומאשׁר הוא הרבה יותר מהאחרים, המעוררים קנאה בזהרם החיצוני.
ההיתה זאת קפיצת רעיון בלי השׁתלשׁלות הגיונית, או היה קשׁר פנימי ידוע בין המסקנות הקודמות והמחשׁבה החדשׁה – אך נתשׁה נזכרה פתאם על דבר איזו הצעה, ורגשׁ מעין חרטה לאחר זמנה, חרטה על מעשה עשוי שׁאין להשיבו עוד תקפה כלה…
– הן לא ילדה קטנה אנכי עוד – נקוטה בנפשׁה – עת לי כבר לדעת את החיים ולבלי המשׁך אחרי תעתועי דמיון והבלי ילדות!
– בת עשרים ושׁבע שׁנה הנני, – הוסיפה להוכיח ולהכלים את עצמה – ועוד ראשׁי מלא הבלים ותעתועים, כאלו בת שׁבע-עשרה שׁנה הייתי היום!…
ובמדה שׁהלכה וקרבה אל בית הוריה, בה במדה גברו מוסר-כליותיה והכרת עותתה בקרב נפשׁה.
* *
*
בחוץ שׁרר עוד אור כהה שׁל בין-ערבים, אך בבית פנימה היה כבר חצי אופל. במעון הורי נתשׁה, בהחדר הגדול, אשׁר שׁמש בעתות יום שׁונות לתכליות שׁונות, היה למועד ההוא משׁתה תה. מלבד אבי נתשׁה ואמה, ישׁב אל השׁלחן גם אורח, אך כולם החרישו ויהיו שקועים, כנראה, אישׁ אישׁ במחשׁבותיו ומערכי לבו.
– נפלאה היא בעיני, – חשׁב האורח, אשׁר היה מכיר וקרוב לבעלי הבית – מה מדמים האנשים האלה בנפשם?!… הם שוכחים, כנראה, כי היא איננה עוד ילדה קטנה ובידם אין פרוטה… מקרה אשר כזה איננו מזדמן בכל יום ואם יתחרטו, לאחר זמן, לא תועיל להם עוד החרטה…
הוא איננו שׁדכן אמנותי, כי יהיה נושא את נפשׁו, חלילה, רק אל שכר השׁדכנות – אגב אורחא, תסכן לו מאד, כמובן, משכרת צדדית נוספה כזאת! – אך עקר הדבר ישׁר בעיניו מאד… אם סוחר אמיד ומכובד כרבי חיים ליב נאות לקחת לו נערה עניה בלי כל נדה, הלא היו צריכים הורי הנערה גם להיות שמחים על זאת מאד, ורק עקשׁות חסרה-טעם היתה זאת מצדם, כי לא קבלו את הצעתו הראשׁונה לפני שׁבועים; אולם לפקפק גם הפעם, אחרי הצעתו החדשׁה, בשׁעה שחיים-ליב נכון לקבל על עצמו גם את כל ההוצאה של צרכי החתונה – פקפוק כזה הוא שׁגעון גמור, אולת שׁאין כמוה!…
– האין זאת אולת נוראה? – הוסיף לחשׁב – הם חושׁשׁים להשיא את בתם נגד רצונה לאלמן זקן, ואם תזקן בביתם ושערה ילבין בבתוליה – הייטב להם?… היא לא תסכים לזאת?… הלא זקנים וחכמים הם ממנה, ולטובת עצמה היא צריכה לשׁמוע להם ולבטל דעתה מפני דעתם!…
מהלך המחשׁבות הזה נפסק פתאם, כאשׁר נפתחה הדלת ונתשׁה הופיעה על סף החדר. היא לא יכלה להבחין בחצי האופל את פני המסובים, אך כאשׁר קדמה האורח באחת המהתלות המצויות במקרים כאלה, הכירה תכף את הקול.
– האמנם?! – חלפה בלבה השׁערה כברק ומין רגשׁ מוזר, בלתי ברור גם לעצמה, סער בנפשׁה.
היא לא שׁהתה הרבה בהחדר הגדול ותעבור אל החדר הסמוך כדי להחליף את תלבשתה. מהרה באה אחריה גם אמה, אשר החלה לדבר אמנם בלחשׁ – בין שׁני החדרים הפסיק רק פרגוד-קרשׁים דק ושׁפל מהתקרה – אך בחום נפשׁ רב והוכחה פנימית חזקה…
כחצי שׁעה עבר. הבת היתה עסוקה בחלוף תלבשׁתה והאם דברה לחשׁ שׁפל ורפה עוד גם מלחשׁ אמה.
את דבריה בלי הפסק – וסוף סוף השׁמיעה גם נתשׁה פרזות אחדות בלחשׁ,
ובחדר הגדול כבר היה אור, כאשׁר שׁבה שׁמה האם ופניה צוהלים ונוגים כאחת. “בשׁעה מוצלחת” הביעו שפתיה בתשׁובה על מבטי השאלה אשׁר כוננו אליה בעל הבית והאורח בצפית קצר רוח…
– בשׁעה מוצלחת!… בשׁעה מוצלחת!
ושׁני הגברים תקעו יד אישׁ לרעהו.
הניח את רוחו
מאתישעיהו ברשדסקי
לשכת שופט-השלום של המחלקה השלשׁית בעד הפלךְ נ. היתה מלאה אנשׁים יותר מכפי הרגיל, גם הנאספים היו רובם לא מהמין המצוי בלשׁכה כזאת; פה נראו רבים מבני מרום העם המקומי: צעירים מגוהצים ועלמות לבושׁות לפי המדה האחרונה. נכר היה, כי איזה משׁפט מענין ומיוחד במינו עתיד להתברר;אך המשׁפטים הראשׁונים לפי סדר היום היו פשׁוטים ומצויים, והנאספים, בני העשׁירים, אשׁר מלאו את הספסלים הראשׁונים, התענו מאד באורך העת ובשׁממון נורא. הם התעוררו ויצהלו רק למועד הצהרים, כאשׁר הודיע השׁופט סוף סוף, כי העירוני יעקב בן חיים ברסוצקי נתבע לדין על פגעו ב“מעשה” בבן הסוחרים לזר אברהמוביטשׁ קרונשׁטיין.
מקום התובע נפקד, כי טוען פרטי עמד בתור בא-כחו, אך הנתבע בא בעצמו. הוא היה צעיר כבן חמשׁ-ועשׁרים שנה. קומתו היתה ממוצעת, אך מבנה גוו המוצק, כתפיו הרחבות, חזהו הבולט, פניו השׁחרחרים והשׁזופים וכפות ידיו הרחבות והנקשׁות – כל אלה העידו, כי כחו רב ואגרופיו מסוגלים למהלומות. במשׁקע לחייו מצד חטמו, בכפלי תנוכי אזניו ובהחריצים, אשׁר מסביב לצפרני ידיו נודעו עקבות שחור ופיח, אשר גם המים לא יכלו להעבירם ברחיצה, ועל פי הסמנים האלה נכר, כי נפח הוא.
כאשׁר נכנס אל החלקה הגדורה, אשׁר בתוך בין שׁלחן השופט והספסלים הנועדים לקהל, נטו אליו מבטים רבים בתשׁוקת הקר מיוחדה;התנפלותו הפלאית והבלתי מבוארה על קרונשׁטיין הצעיר הטילה סערה בחוג מיודעיו הצעירים של האחרון. הם נדברו הרבה במקרה הזה ויחקרו לסבתו, אך בלי כל הצלחה, כי לא העלו בחקירותיהם כל מאומה.
אי-ההצלחה הגמורה הזאת עוררה והלהיבה עוד יותר את התשׁוקה לדעת, והתשׁוקה הזאת משׁכה רבים אל לשׁכת המשׁפט;אולם נראה, כאלו נגזרה על הפליאה להשׁאר בלי פתרונים, כי גם ברור המשׁפט לא גלה כל פרט חדשׁ ראוי לשׁימת לב…
הברור הזה בכללו הכזיב את תקות הנאספים, אשׁר טרחו לבוא בגללו ויתענו בארך עת ושׁממון בצפיתם לו;הוא נגמר כלו במשׁך זמן קצר מאד ובלי כל סכסוכים מענינים. גם חקירת העדים שׁהוזמנו, גם טענות בא-כחו של התובע – כל אלה נראו מיותרות לגמרי, אחרי אשר הנתבע עצמו הודה על כל פרטי האשׁמה בלי שׁום השׁתמטות ודחוי. על שאלת השופט: אם התנפל ביום פלוני ופלוני על בן-הסוחרים לזר אברהמוביטש ויכהו? – ענה בלי שׁמץ פקפוק: כן. כאשׁר שׁאלו השופט עוד: ההיתה לו עלה או מטרה בעשותו כזאת? חורו אמנם פניו רגע, עיניו האמוצות-ירוקות הבריקו מבעד לעפעפיהן וכעין רטט קל חלף גוו;אולם אחרי רגע קטן של דומיה ענה במנוחה שלמה: לא… במנוחה שלמה כזאת ענה: “לא” גם על שׁאלת השׁופט האחרונה: אולי ישׁ אתו דברים להצטדק?
מעצם הרגע ההוא נראו פניו כמאובנים, ושפתיו היו סגורות וּמדוקדקוֹת היטב. חזותו זאת לא שׁוּנתה במאומה גם אז, כאשׁר נקראה לפניו החלטת השופט, כי ענש מאסר לשבועיים הושם עליו;הוא שמע דומם, ורק כתום הקריאה הרעישׁ את שׁערותיו העבות והמסומרות בתנועת-ראשׁ חזקה…
רבים מהנאספים המתאוים-לדעת, אשר נכזבה תוחלתם מברור המשפט הגלוי, כתרו את הטוען בא-כחו של קרונשטיין;אך גם מפי זה לא יכלו להוציא דבר כחפצם ויסורו מעליו באי-רצון גלוי: קשׁה היה להם להאמין, כי לא-זהירות אומנותית יתרה ממריצה את הטוען להתראות כלא יודע ולמשׁוך בכתפיו, כאילו גם הוא משׁתומם על החידה הסתומה הזאת.
קשׁה היה להאדונים המכובדים האלה להאמין באי-ידיעת בא כחו של קרונשׁטיין, ועוד הרבה יותר היה קשׁה להם להאמין, לו נסה איש להוכיח להם ברצינות, כי לזר אברהמוביטשׁ עצמו איננו יודע כלל את הסבה, אשׁר עוררה את ברסוצקי להתנפל עליו פתאום ולהכותו – ובכל זאת הלא כן היה הדבר בפועל!
בן הסוחרים העשׁיר והנאור, אשׁר בבית-מסחר אביו היה לו דבר רק עם אדירי הסוחרים ומחוץ לבית-המסחר – רק עם חוגי החברה הגבוהים השוכנים במעונותיהם המרוחים והמהודרים בהרחובות המרכזיים – הצעיר המאושר הזה יכול לכל היוֹתר לדעת רק זאת, כי ישנן בעיר סמטות צרות ונדחות, אשר משני עבריהן צפופים בתים קטים, שפלים ומזהמים, ובהבתים הצרים והדלים האלה שׁוכנים מיני בני-אדם, השׁונים ונבדלים מאד ממנו ומכל בני החברה, הסובבת אותו… איך חיים, עמלים ומשׁתעשׁעים בני האדם האלה – את הדבר הזה לא יכול, אף לא נכסף לדעת.
אולם מבלי שׁים לב לזאת, היו הפנות הנדחות והחשׁכות האלה מלאות חיים, חיים שׁונים ומיוחדים אמנם, אך מתאימים מאד לרוחם ומושׁגיהם של אותם בני האדם, אשׁר גם נמוסיהם והרגליהם, טרדותיהם ותענוגיהם שׁונים מאד ומיוחדים במינם. בימות החול, בשׁשׁת ימי המעשה, היה איש איש טרוד בעבודתו; אך בימי-המנוחה, שבתות ובחגים היו גם האנשׁים האלה, ביחוד הצעירים שׁבהם, מרגישׁים צורך בשעשועים והתבדרות, ועל פי הצרך הזה נוצרו פה מעין בתי-ועד, שׁשׁם היו נועדים מ“המין החזק”: רכבים, סבלים ובעלי מלאכה שׁונים, ומ“המין היפה” – מבשׁלות, משׁרתות בית ופועלות בבתי-חרשׁת…
אפשר להחליט בבטחה, כי אחד הצעירים מחוג מיודעיו שׁל לזר אברהמוביטשׁ לא היה מוצא בשׁום אופן נחת-רוח בבית ועד כזה, אשׁר מקומו היה על פי רוב בקצה חצר מטונפה, בקומה תחתונה שׁקועה למחצה באדמה, בחדר לא מרוח בעל תקרה נמוכה ומערכה דלה מאד… הוא לא היה יכול נשׁוא את החם הכבד והאויר המשׁחת המלא ריח רטיבות, זעה ועטרן:רגשׁו האסתתי היה נפגע בודאי מהנמוסים המקובלים פה. אשׁר היו נראים בעיניו גסים ומגוחכים בבת אחת;וגם הכּרות, הנעשׁות במקום הזה, ויתר מיני השׁעשׁועים היו מעבירים רק בת צחוק שׁל בוז וחמלה מעורבים יחדו על שפתיו.
אולם אותם האנשׁים, שׁלהם נועדו בתי הועד האלה, לא היו, כנראה, מפונקים כל כך, ולפי תביעותיהם המצומצמות הרגישׁו את עצמם מספקים למדי. הם בלו פה את עתות מנוחתם, והשׁעות האלה עברו להם בהתעוררות חדוה ועליצות ענג, אשׁר חדשׁו את כחם ותעודדנה אותם לעבודה חדשׁה אחרי יום-המנוחה.
בית-ועד מטיפוס כזה היה גם במעון ינטה ביילה הסרסרית שׁל משׁרתות, והודות לאומנותה שׁל בעלת-הבית, אשׁר היו זקוקות לה רוב המשׁרתות, בבקשׁן להן משׁמרת, היה הבית הזה מהיותר עליזים ונעימים במינו, והצעירים בכריהו על פני האחרים. ברסוצקי בכר גם הוא את הבית הזה על פני האחרים, אך אותו לא לבבה כל כך העליצות הכללית השׁוררת פה; אותו משׁכה ביחוד אחריה מבשׁלת צעירה, פריידה-רישה שׁמה, אשׁר היתה גם היא מבקרת תמידית בבית ינטה-ביילה.
פריידה-רישה היתה כבת עשרים שנה. אךְ במראה החיצוני נראתה רק כבת שׁבע-עשׁרה. קומתה היתה למטה מממוצעת, גזרת גוה דקה, שערה השׁחור משׁפע, פניה רעננים וצבע עורם צח עם חכליל נחמד. במדברה ותנועותיה הסתמנו פזיזות מלבבת ועליצות ילדותית, גם עיניה החומות-כהות אשׁר לא היו גדולות במדתן, נראו כמצחקות תמיד.
בראשית התועדותם היתה עוד בת-ספר גמוּרה, כי רק זה מעט באה מעיר מולדתה המצערה; אך גם אז משׁכה כבר עליה עיני רוב הבחורים, וברסוצקי לא היה היחידי, אשׁר בקשׁ קרבתה ויתאמץ למצא חן בעיניה, הוא רק היה מאושׁר מהאחרים, כי נקשׁרה בו נפשׁ פריידה-רישה ותאהבהו גם היא… במשׁך הימים שׁונתה הרבה: היא היתה למבשׁלת כרכית מה“מיוחסות”, היינו, מאותן המבשׁלות המשׁרתות בבתי גדולי העשׁירים ומקבלות שׁכר הגון, אך כל שכרן נבלע באופן בלתי מרגשׁ גם לעצמן במלבושׁי מדה וקשׁוטים שׁונים – אולם בשביל השנוי הזה לא שׁונה כלל היחס הקודם בינה ובין ברסוצקי; להפך, ברבות הימים הסכינו כל בני החבורה לחשׁבם כ“חתן וכלה” גמורים, וכן היו גם בעיני עצמם.
בטחתו באמונתה לו היתה חזקה כל כך, שׁלא היה עוד מקום בנפשׁו למין רגשות הקנאה, אשר היו מזדעזעים לפעמים בקרבו בעת הראשונה; בכל זאת היו גם אחרי כן מקרים ידועים המזעזעים בנפשׁו מין רגשׁות בלתי נעימים, אם גם בלתי ברורים מאוד. כדרך רוב המבשׁלות ומשׁרתות הבית היתה מספרת גם היא פעם בפעם את מאורעותיה: איך בן האדון עצמו פורש לה רשׁת ומנסה דבר אליה… היא היתה מספרת את המאורעות האלה ברוח התולים, והיתה מבליטה ביחוד את הצדדים המגוכחים שבמאורע, וכל השׁומעים היו ממלאים שחוק פיהם ומשמיעים חדודים שׁונים מאותו הענין. גם ברסוצקי היה שוחק יחד עם האחרים ומתראה כמבודח; אולם בסתר נפשׁו עמק היו הדברים האלה שורטים שרטות, ובהיותו מלוה את פרידה רישׁה אחרי כן עד בית אדוניה, לא יכול פעמים אחדות להתאפק מהעיר: אולי נכון לה לעזוב את משׁמרתה?… היא לא היתה משׁיבה על זאת דבר, רק היתה שוחקת בקול, והשחוק הזה, אשׁר היה מביע ברור את כל בטחונה בנפשׁה ואת כל בוזה לנסיונות האדון או בן האדון, היה מרגיע את ברסוצקי יותר מכל…
ערב שׁבת היה אז. ברסוצקי, אשׁר היה סמוך על שׁלחן בעליו הנפח, חכה בקצר רוח עד תום סעודת הערב, למען יוכל לעזוב את הבית. הוא התקשׁה בודאי מאד לו היה עליו לבאר את הנעשה בקרב נפשׁו ולהביע במלים ברורות את הרעיון, אשׁר נקבע כמסמר במוחו וינקר שם בלי הפסק; הוא הרגיש רק זאת, כי המצב כבד מנשוא, כי הרעיון מעביר קרה בכל גופו וגורם לאגרופיו להתלכד מכאב…
כאשר בא אל בית ינטה-בילה, היתה השׁעה קדומה עוד ואישׁ זולתו לא היה שׁם. בעלת הבית השׁתמשׁה במקרה הזה לשוחח עמו מעט ב“רציונות”. היא התגאתה שׁביתה “מצליח לזווגים, ועל כן התענינה מאד ב”זוגותיה" ותטפל בעניניהם בחשׁק מיוחד, כאלו היו נוגעים לעצמה…
“זוגותיה” מצדם הכירו היטב, מה טוב לבה להם, ולא כחדו ממנה דבר; בחפץ לב נועצו איתה בכל דבר קשׁה, הסירו באמצעותה סכסוכים שׁונים, או בקשׁו סיועה בפרטים אחרים. ברסוצקי גם הוא לא היה יוצא מהכלל ובעתים אחרות היה שמח לשוחח מעט עם ינטה-בילה בדבר “ענינו”; אולם הפעם היו לו הדברים האלה לא בעתם וישמח, כי נפסקה השיחה מהרה, בבוא פנים חדשׁות הביתה. מספר הנאספים הלך ורב, החדר נתמלא שאון שיחה עליז ושחוק צוהל;אך הוא לא השתתף בצהלה הכללית וישׁב דומם. פתאום חלף רעיון חדשׁ במוחו, ומבלי הגד לאישׁ דבר, קם ונשׁתמט חרשׁ מהבית… בצאתו החוצה, עמד עוד רגע קטן כמפקפק; אולם פקפוקו לא ארך ותנועת ראשׁ חזקה סמנה החלטה נחרצה. הוא לא חשב את דרכו. אך רגליו הובילוהו בלי הכרה לאותם הרחובות, אשׁר דרכה היתה פריידה-רישׁה צריכה לעבור, ובקרן שׁני רחובות כאלה נפגשׁו אמנם פתאום יחדו…
הפגישׁה הזאת לא היתה לו בכל אפן מקרה פתאומי ובלתי צפוי: הוא חכה לה ובמחשׁתו כמו נסדרו גם דברים לתכליתה; בכל זאת נרעשׁ מאד ברגעים הראשׁונים ומין מבוכה בלתי מובנה ובלתי מבוארה תקפתו כלו, הדברים המסודרים במחשבה כמו נגזו פתאום. ודברים אחרים מצויים לא היה בכוחו להשמיע. הוא החרישׁ, אך פניו קדרו יותר ויותר…
אולם פריידה-רישה לא הרגישה, כנראה, בכל הגרות האלה, כי בהיות רוחה צוהלה דברה היא עצמה בלי הפסק ותעבור בדלוגים ובלי השׁתלשׁלות מענין לענין, כפי אשׁר עלה על רוחה. כאשר הגיעו לאחד מפנסי הרחוב, הוציאה מתחת למטפחתה צרור מקופל, ובהסירה מעליו את חבישׁת הניר, נגלתה גזרת ארג שׁל חצי-משׁי צבוע. היא נפנפה את גזרת הארג לפני בן לויתה ועיניה הבריקו…
באותו רגע הבריקו גם עיני ברסוצקי, אך ברק העינים הזה לא סמן כלל רגשׁ מעין חדוה. בגו המוצק הזה הזדעזע כלו כמו ברטט קדחת חזק והפנים הקודרים קדרו שׁבעתיים… בחלק-רגע קטן חלפו בזכרון ברסוצקי רגשׁות מרגשׁות שׁונים, אשר סערו בנפשו בתקופת העת האחרונה. כמה שׁמח אז, לפני שׁשׁה חודשים, כאשר הסכימה גם פריידה-רישׁה לקבע בקרוב את מועד חתונתם, ולתכלית זאת הבטיחה לקמץ בהוצאותיה ולאסוף את שכרה, עד היות בידה סכום כסף מספיק לצרכי נשואיה היותר הכרחיים!… כמה התענג כל פעם, כאשׁר נסבה השׁיחה על ההכנות האלה, ומקץ שׁני חדשׁים, כאשר החליפה פריידה-רישׁה את משׁמרתה ותבוא לשׁרת בבית קרונשטיין, כמה היה נעים לו אז הרעיון, כי זאת היא משמרתה האחרונה, גלגולה האחרון בבית זרים!… שובע-הרצון המיוחד הזה גרם לו, כי לא שם לבו יותר מדי לסיפורי פריידה-רישׁה, אשׁר ספרה ברוח התולים כדרכה על דבר תעלולי בן האדון, קרונשׁטיין הצעיר, הפורש לה רשׁת ומעתיר עליה פתויים שׁונים. הוא לא שם לבו גם לפרטים רבים אחרים, אשׁר נראו ךו תמוהים קצת, אך לא נתן להם ערך מיוחד. ככה, למשׁל, האמין בלי פקפוק לדברי פריידה-רישׁה, כי מטפחת הצואר החדשׁה מתנת הגבירה היא, והשׁמשׁיה היקרה ועוד חפצים אחדים, אשׁר רכשה בעת האחרונה, נקנו בהכסף אשׁר אורחי בית-אדוניה מעניקים לה פעם בפעם ביד רחבה… הוא לא שם לב גם לזאת, כי ביחסה אליו נראו שׁנויים וחליפות בלתי מובנים: פעם התיחסה אליו כמו מגבוה, במין קרה וגאון, ופעם החליקה לו ותתרצה במין הכנעה יתרה; בכלל נראה, כאילו היא מרגשׁת לפעמים איזו מבוכה בפניו.
וכל אלה קבלו פתאום ערך מיוחד בעיניו אחרי שיחתו המוזרה עם רח’קה השׁחורה בראשׁית השׁבוע. הם נפגשו במקרה. מצדו, לפחות, היתה הפגישׁה הזאת מקרית בהחלט; מצד רח’קה קרוב יותר לשׁער כוונה זדונית, כי כונה כזאת היתה בולטת מאד ברמזיה, אשׁר לא היו אמנם מפורשׁים, אך – שׁקופים ומובנים למדי… הוא לא שׁכח אמנם, כי רח’קה נשאה אליו עין לפנים, ולו גם שכח, כי עתה הזכּירתו זאת צהלת הנצחון, אשר נכרה היטב בדבריה; בכל זאת פעלו עליו הדברים האלה את פעולתם, ולא אחת ושׁתים במשׁך השׁבוע נחת פטישו הגדול על מטיל-הברזל המלובן בעז וחיל מרבים מהרגיל, כאלו בקש להלום ולנפץ במהלומותיו איזה דבר בלתי נכסף ובלתי נעים מאד…
מין חפץ בלתי מוכר כזה לנפץ ולהלום תקפהו כלו גם באותו הרגע, אשה נגלתה לעיניו גזרת-הארג, ומבלי תת לעצמו חשבון ברור על מעשׁהו, תפשׁ פתאום ביד פריידה-רישׁה למעלה מפרק הזרוע ויקרא בקול צרוד ומוזר, אשׁר היה מסוגל להקפיא את דם השׁומע:
– מי נתן לך את זאת?… הגידי…
פריידה-רישׁה היתה שׁקועה יותר מדי בהסתכלות הארג ולא הרגישׁה בכל הנעשה בקרב ברסוצקי עד הרגע האחרון; היא נרעשׁה על כן מאד, בהרגישׁה פתאום את מגע היד הגסה הזאת ובשׁמעה את קריאה זו, אשׁר לא בשרה טובה הרבה… בהלה, מבוכה ומרך-לב נראו במבטה, אשׁר נטה לעבר פני ברסוצקי, אך לדבר דבר לא היה בה כח…
– הודי… אמרי… זאת, כל אלה נתונים לך מיהו?!…
היא רעדה כלה כעלה-נדף, בקנה-זרועה כמו הושמה מועקה ונשׁימת ברסוצקי הבוערת כמו להטה את פניה… ברגע הנורא ההוא התמלטה מפיה איזו מלה, אך היא לא זכרה עוד אחרי כן דבר… כאשׁר שׁבה אליה רוחה כמעט התבוננה, כי גזרת-הארג מתגלגלת לרגליה וברסוצקי איננו עוד על ידה…
ברסוצקי היה כבר רחוק מהמקום ההוא. גם הוא לא יכול אחרי כן לברר לעצמו, השׁמע באוזניו אם רק הבין את הדבר המר?… אך באמת הן אחת היא. ברגע הראשׁון הרתיח קצף נורא את דמו ורגשׁ משׁטמה עזה אל פריידה-רישׁה הרים את ידיו למהלומות בלי רצונו. עוד מעט ואגרופיו העצומים נחתו בכל תוקף על גוה, אך באותו רגע התחלף רגשׁ המשׁטמה ברגשׁ של שאט-נפשׁ… הנערה הזאת, הרועדת כלה ונמוגה מפחד, נגעלה פתאום בעיניו כל כךְ, שלא רק לנגוע בה, אך גם להשׁאר בקרבתה לא יכול עוד…
מבלי כל דעת והכרה, רק כנדחף על ידי כח חיצוני, התהלך זמן רב ברחובות, ובאופן מכונתי כזה שׁב גם אל בית בעליו אחרי שׁעות אחדות, כאשׁר הרגישׁ לאות גפנית עצומה ואפיסת כחות מחלטה.
שׁנתו בלילה היתה חזקה, אך כבדה מאד: פעם בפעם היה מקיץ מחלומות מהבילים, כבדים ומדכאי נפשׁ, ובכל פעם היה גופו רטוב כלו מזעה קרה… בקומו בבקר משׁנתו, לא ידע אף דבר אחד מכל חלומותיו המענים; אך בנפשׁו הורגשׁו עקה נוראה ומין רגז בלתי מובן נגד כל והכל… הרגז הפנימי הזה היה בלי ספק סבת קטטתו עם בעלת-הבית בגלל איזה דבר פעוט, אשׁר בעת אחרת לא היה שם גם לב אליו. מהסבה הזאת נולדה בלי ספק גם קטטתו עם חברו הפועל, השוכן אתו יחדו בבית-בעליהם – קטטה, אשר הוחלה גם היא בשביל דבר קל-ערך, אך כמעט שנגמרה במהלומות-אגרוף, לולא השכיל חברו לותר על שלו…
ברסוצקי לא הכיר אולי ברור, אך במדה ידועה לא יכול היה לכחד מנפשׁו את אשׁמתו בשׁני במקרים האלה, וההכרה הזאת הגדילה עוד את הרגז הפנימי. בינתים כלתה סעודת-הצהרים שׁל שׁבת. בכל השׁבתות היה הולך אחרי הסעודה אל בית יענטה-בילה, אך הפעם לא יכלה גם לעלות על דעתו כשאת, גם להשׁאר בבית בעליו היה כבד ממנו. הוא יצא על כן להתהלך ברחובות בלי כל מטרה..
הוא התהלך זמן רב. פעמים אחדות קצה נפשׁו בההליכה הבטלה בלי מטרה ויסר אל בתי המשׁתה, אך השׁתיה ביחידות לא היתה מסוגלת כלל לבדח את רוחו, אשר חבלה יותר ויותר.. היו רגעים, שׁבהם תקפתהו סערת-חמה נוראה ובלתי מתארה במלים, וברגעים כאלה היה מרגישׁ בנפשׁו מעין תשׁוקה להלום ולנפץ את כל הבא בידו; אולם אחרי סערות כאלה היה בא פעם בפעם מין שׁקט שׁל דכדוך-נפשׁ גמור והעדר ענין מחלט, כאילו הכל מת מסביב, כאלו גם הוא איננו חי בפעל…
במצב נפשׁ זה היה גם ברגע ההוא, כאשׁר נשא עיניו במקרה וירא במרחק איזו צעדים מעטים ממנו את קרונשׁטיין הצעיר, אשׁר הלך לקראתו בלוית עלמה לבושׁה פאר… עד הרגע ההוא לא תפס הצעיר הזה כל מקום נכבד במחשׁבותיו. הוא זכר רק את אשׁר עוללה פריִיִדה-רישׁה ואל גוף אחר זולתה לא היה לו כל ענין; אולם מראה הצעיר המגוהץ והצוהל בחברת עלמה מחוג חברתו העיר בקרב נפשׁו פתאם רגשׁ חדשׁ ומוזר מאד… הוא לא הכיר בעצמו את הנעשה אתו, אך מין כח אדיר, אשׁר אי אפשׁר היה להתנגד לו, משׁכו וידחפהו הלאה, ישר לנוכח הצמד ההולך לקראתו… והצמד פגע בינתיים בעמוד של מודעות, ויסר מעט הצדה לקרוא איזו הודעה… באותו רגע קרב גם ברסוצקי להעמוד מעברו השׁני, ומבלי תת לעצמו חשׁבון, מה עוררתו לזאת, עמד גם הוא כמו למען קרא, אך עיניו היו נטויות בלי רצונו אל קרונשׁטיין…
מה קרה ברגע הקטן ההוא ומה נהיתה ברגעים אחדים אחרי כן? – את זאת לא יכל גם ברסוצקי עצמו לברר. הוא זכר רק זאת, כי עמד סמוך מאוד לקרונשׁטיין, והאחרון הפנה שׁכמו ללכת ומבלי משׁים דחפו בזרועו… מעצם הרגע ההוא אבדה הכרתו והוא הרגיש רק אחת, כי אגרופיו הולמים ודשׁ דבר מה שנוא וזעום מאין כמוהו – והדישׁה הזאת משוה לו ענג גדול, אשׁר אין לתאר במילים… מעברים שׁונים עלו קריאות וצוחות, מסביב נראו פנים שׁונים וידים רבות תפשוּ בוֹ; אך הוא לא ידע ולא הרגישׁ מאומה…
כאשׁר שׁבה אליו הכרתו, ראה את עצמו נסחב על ידי שׁוטרי-פוליציה אחדים ומוקף להקת אנשׁים שׁואנה. רגע אחד הביט על סביביו בהשׁתוממות, אך ברגע השׁני כבר שׁער ויבן את הכל… מאותו הרגע לא היה עוד כלל צרך לסחוב אוֹתו בכח, כי עמד הכן על רגליו ויצעד הלאה.
הוא ידע את הצפוי לו בבית פקידות-הרבע, אשׁר הוא מובל שמה עתה, הוא שער בקרוב גם את העונש, אשר ישים עליו שׁופט-השׁלום אחרי זמן מה; אך הוא לא הרגישׁ כל חרטה: הוא הניח את רוחו!
מושך בעול
מאתישעיהו ברשדסקי
מושׁךְ בעול / ישעיהו ברשדסקי
בבית-מסחרו שׁל רוזנגרטן נסגרו כבר דלתות-החלונות, נסגרה בבריח-ברזל גם הדלת האחרונה מעבר החצר, רק הדלת לעבר הרחוב היתה פתוחה עוד למחצה. בקרבת הדלת הזאת, נשׁען על חבילת-סחורה חבושׁה התנמנם מעומד הצעיר בעוזרי-המסחר, נער כבן חמשׁ-עשרה שׁנה, אשר החזיק בידיו צרור מפתחות ומנעולים גסים. הוא חכה לשׁנים, אשׁר נשארו עוד בבית המסחר, עד כלותם את מלאכתם.
אלה השׁנים היו: בעל בית-המסחר, שמחה רוזנגרטן ורואה-החשׁבון ברוך שׁיפלינסקי.
מרחוק נשׁמעו זה אחר זה עשרה קולות של אחד השׁעונים בעיר. ושׁיפלינסקי כלה את מלאכתו, סגר את ספר-החשׁבונות הגדול המונח לפניו ויסדר את הספרים העבים האחרים, המפוזרים על פני השׁלחן הרחב ועל עמוד-הכתיבה הסמוך. הוא אמר כבר לקום מעל מושׁבו, אך נהם באותו רגע, כאלו זכר פתאם דבר-מה, וישׁאר על מקומו צופה לעבר בעל בית-המסחר, אשׁר היה עסוק עוד במלאכתו, למנות ולחשׁוב צרורות כסף שׁונים.
בפני רואה-החשבון הסתמנה לאות רבה, עיניו היו נעצמות לרגעים מעצמן ובכל חזותו נכרה תשׁוקה עצומה להקדים לכתו מזה כדי למצוא מנוחה; אך הוא התגבר על נטיותיו הטבעיות ויוסף להשׁגיח דומם ובלי תנועה אל האדון, אשׁר לא פסק רגע מעבודתו. הוא מנה וחזר ומנה את הכסף, רשׁם וחזר ורשׁם את הסכומים המתקבלים, אחר ערך וחזר וערך מספרים שׁונים זה אל זה.
סוף סוף כלה גם רוזנגרטן את מלאכתו ויעביר בפעם האחרונה על טור המספרים, הרשׁום בקונטרס הכיס, המונח פתוח לפניו. באותו רגע נגשׁ שׁיפלינסקי אליו.
האדון קדם את פני רואה-החשׁבון בבת-צחוק שׁל רצון וידידות של חגיגה, אך אלה לא עודדו, כנראה, את שׁיפלינסקי, אשר פתח בקול שׁפל שׁל מבוכה נכרת:
– אמנם מתבושׁשׁ אני כבר להשתמשׁ כל כך בנדיבותו, אדוני רוזנגרטן, אך ההכרח מאלצני לפנות עוד הפעם…
בת-הצחוק על שפתי האדון רחבה עוד קצת יותר ובקולו נשׁמעה חגיגה כפולה, בהפסיקו את המדבר:
– למה היא ההתנצלות היתרה הזו?!… לא זאת השנה הראשונה, שׁאנו מכירים זה את זה – להתבושׁש אין פה בכל אופן כל סבה… כמה נצרך לו?
– חמשׁה-עשר רובל – השמיע שׁיפלינסקי בלחשׁ, ובלי-הכרה, רק בתנועה מכונתית העביר את כף ידו על מצחו: כף-היד רוטבה קצת מרסיסי-הזעה הדקים, אשׁר כסו את המצח…
– טוב, – ענה האדון ויחל לגולל את חבישׁת הניר שׁל אחד מצרורות-הכסף. אחרי רגע קטן הוסיף:
– כן הוא, העקר שׁכחתי: מה שׁלום הילד?… העוד לא הוטב לו?…
– לעת עתה לא!
– חבל, חבל!… ומה הרופא אומר?
– הרופא אומר, כי סכנה מיוחדת אין בדבר, אך..
שׁיפלינסקי לא הספיק לכלות את דבריו, כי באותו הרגע כלה האדון למנות את הכסף וימסרו לידו. עוד פרזות אחדות בנידן זה: דברי-תודה חמים מצד רואה-החשׁבון ותשׁובה ענותנותית מצד האדון, כי איננו ראוי כלל לתודה זו. – ושׁניהם עברו בשיחתם לעניני עסק שׁונים. בינתים לבשׁו את אדרותיהם, יצאו לחוץ ועמדו על יד עוזר-המסחר הצעיר, אשׁר סגר אחרי צאתם את הדלת, ושׂיחתם כלתה רק אז, כאשׁר נפרדו בקרן שׁני רחובות ויפנו איש לעבר מעונו.
מעון שׁיפלינסקי לא היה קרוב ביותר אל בית-המסחר, ואחרי הפרדו מעל אדוניו היה צריך לעבור עוד מרחק לא מעט. התשׁוקה לדעת בהקדם, מה נעשה שׁם בבית, החישה את פעמיו ברגעים הראשׁונים; אך מעט מעט גברה עליו לאותו ותמעט את מהירות הליכתו: הוא הלך לאט, שׁקוע במחשׁבות.
מחשׁבותיו סובבות על מחלת ילדו, על הדאגה והטרדות, אשׁר גרמה המחלה הזאת בימים האחרונים לו ולבלומה אשׁתו; ברעיוניו נערכים חשׁבונות-כסף, נזכרים סכומים שׁונים, אשר הוצאו לשכר הרופא ובבית המרקחת בעד סמי-רפואה –
– ולואי שׁיביאו כל אלה, לפחות, את התועלת הרצויה! – חולף רעיון במוחו, והתשׁוקה לדעת, מה נשׁמע שם בביתו, מתעוררת בו מחדשׁ בתקף רב ומריצה אותו להחישׁ צעדיו; אולם אחרי רגע רופפת כבר אינרגיתו, והליכתו נעשית אטית יותר ויותר…
– הרופא החליט עוד בבקר, כי הסכנה כבר חלפה!
והוא כאלו מתנצל בזאת על רפיון אינרגיתו, אף על פי שׁבאמת קרוב יותר לשׁער סבה אחרת. בזכרונו עוברים מבלי משים אותם הפרטים אשׁר היו רק זה כרבע שׁעה, פרטי הדבר בשעה שבקשׁ וקבל את הכסף מיד אדוניו… הוא איננו יכול לתת גם לעצמו חשׁבון ברור על רגשׁותיו אלה, אך הוא מרגישׁ מין דכדוך-נפש מיוחד, – הוא מרגישׁ, כי על ידי המגע בנקודה זו נטלת ממנו כל אינרגיה וידיו רפות…
– האמנם ישׁ עוד אפשׁרות לסלק בזמן מן הזמנים חוב עצום כזה?!
הוא איננו חפץ לטפל בהשׁאלה הזאת, אך היא נערכת לפניו נגד רצונו, ובכאב-לב רב אנוס הוא לזכור, כמה חב כבר לאדוניו במשׁך השׁנים האחרונות. בשעות דחוקות שׁונות, כשׁאין שכרו מספיק לצרכיו, הוא מקבל סכומים מסוימים על חשׁבון שכרו להבא; אולם גם בהעת הבאה הצרכים מרובים, הם מתאימים בקושׁי לסכום המשכרת, והחוב שאיננו הול ומסתלק, עולה ורב יותר ויתר –
– אמנם, – נגרר רעיון חדשׁ אחרי הרעיונות הקודמים – עוד מאושׁר אני, כי הזדמן לי אדון נדיב-לב כזה, הנוטה לחסד ומותר הרבה על שלו – ומה הייתי עושה, לו…
הוא מסיח את דעתו בחזקה מהנקודה הזאת. הרעיון: מה היה עושה, לוּ היה אדוניו מתיחס אליו באופן אחר? – עולה פעם בפעם על רוחו, אך הוא משׁתדל בכל פעם להסתלק ממחשׁבות כאלה, המביאות אותו מבלי משים במבוכה רבה ומבליטות מין סתירה פנימית בנפשׁו, מין נגוד עצום ברגשׁות עצמו… בשעה שׁמצד אחד הוא מאשׁים את עצמו בכפית-טובה בשׁביל הרהוריו הרעים – באותה שעה, מצד אחר, איננו יכול בשׁום אופן להסתלק מאותם ההרהורים, המזדעזעים נגד רצונו בקרב נפשׁו ולוחשׁים לו בלי-חשך, כי מוטב היה, לולא היתה כלל הטית-החסד זו, המעמסת עליו חובה כבדה שׁל הכרת-תודה…
מבלי משים חולפות בזכרונו שיחות שונות, שׁהיו לו במקרים שׁונים עם רבים ממיודעיו, בעלי-פקודה כמוהו, מדברי כלם מבצבצת איזו איבה מיוחדה ביחוסם להאדונים בכלל וביחס לאדוניו שׁל כל אחד מהם בפרט, ואת האיבה הזאת, הכללית והפרטית, אין אחד ממיודעיו מבקשׁ גם להסתיר…
– האמנם צודקות הן התביעות האלה? האין פה עוות-דין של הצד האחד הנוגע בדבר?….
מיודעיו מבני-אומנותו רגילים לכנות אותו בשׁם “סניגורם המושׁבע שׁל האדונים” – האמנם אפשׁר לבטל בהלצה כזו את כל טענותיו?
– האדונים נוטלים ממנו את עתנו וחפשׁנו, הם מחויבים אפוא להספיק לנו גם את כל צרכינו ההכרחיים – כן הוא באמת; אולם איזה הוא שׁעורם הנכון שׁל הצרכים ההכרחיים? מי זה ידע לקצוב איזה דבר הוא הכרחי ואיזה דבר הוא מיותר?!….
ושׁיפלינסקי עצמו לא הרגישׁ בזאת, איך נעתקו מחשבותיו מעט מעט מהמשׁפטים הכלליים אל עניניו הפרטיים. ממסבות הימים האחרונים, אשׁר גרמו לו הוצאה יתרה והכריחו אותו לבקשׁ מאדוניו כסף שלא בזמנו – מהסבות הקרובות האלה עבור מחשׁבותיו מבלי משים אל מסבות אחרות, רחוקות יותר. הוא זכר את הימים, שהיה מותיר עוד בהם משכרו וצובר בתור פקדון. הדבר הזה היה לפני ימים רבים, אך במשׁך שׁנים הרבה היה כסף-פקדונו ממציא לו עוד רוחה בעתות-צרה; רק כשׁלשׁ השנים האחרונות…
… קץ דרכו שם קץ גם למחשׁבותיו המעציבות: הוא הגיע עד פתח מעונו.
כמעט נכנס שׁיפלינסקי, התבונן תכף לסמנים אחדים מעוררי-חשׁשׁ: הדלת החיצונה לא היתה נעולה ובמסדרון נראו אדרת, שמיכה וזוג ערדלים שׁל אישׁ זר. הוא לא משל ברוחו עד הסירו את אדרתו, ובחלצו רק את ערדליו נכנס אל החדר הראשׁון, הוא חדר-האכל. שׁם לא היה אישׁ, אך מחדר-המשׁכב הסמוך נשמעו אנקות ילד וקול דברים מקוטעים –
– האמנם?! חלפהו פתאם כברק רעיו נורא, והוא הרגישׁ, כי ברכיו פקות. באותו רגע נכשׁל מאי-זהירות באחד הכסאות והכסא נעתק בשׁאון ממקומו. לשׁאון הזה חרדה בלומה ממקומה בחדר-המשׁכב ותגלה בפתח.
– מה נהיתה? – התמלטה מפיו קריאת-שׁאלה ויותר לא עצר כה להשׁמיע דבר.
– האמנם לא פגשׁתך ניחקה בדרך?…
ובלומה ספרה בקצור ובדברים מקוטעים את אשׁר קרה. במצב ליבלה – הילד, אשׁר חלה לפני ימים אחדים – לא נראה כל שׁנוי לרעה, אך לעת-ערב נגלו בשׁפר’נקה – ילדה כבת שׁלש שׁנים – סמנים מחרידים: שׁעול תכוף, גניחה צרודה וחום במעלה גבוהה… הרופא בודק עתה את החולה, אך לא החליט עוד דבר… ניחקה – המשׁרתת בבית שׁיפלינסקי – נשלחה אליו לבית-המסחר, לבל יאחר לשׁבת ולבל ישכח לקחת כסף מהאדון…
שׁיפלינסקי נכנס אחרי בלומה אל חדר-המשׁכב, אך על שאלותיו השׁונות שׁל הרופא השיבה רק האשׁה, והאישׁ שמע והסתכל דומם. הוא פתח את פיו רק אז, כאשׁר כלה הרופא את בדיקתו וחקירתו ויפן לצאת אל החדר החיצון.
– מה ישׁ עוד לשׁאול – ענה הרופא ברגז קל על שאלת שׁיפלינסקי – הלא מראשׁ העירותי בכם להבדיל את יתר הילדים… להבדיל בהחלט… המחלה הזאת מתדבקת…
– אין פסת-ניר ודיו?…
הרופא הפסיק בשׁאלה הזאת את דברי עצמו וישׁב לרשום את הריצפט; אך גם בתוך באוריו והערותיו על דבר שׁעורי הסמים וזמני שתיתם. על דבר האמצעים, שיש להשתמש בהם, ועל דבר הסמנים השׁונים, שׁיש לשים לב אליהם – בתוך כל אלה לא שׁכח להזכיר פעמים אחדות על דבר התדבקות המחלה ונחיצות ההבדלה המחלטה ביחס אל יתר הילדים…
שׁיפלינסקי לא ענה להרופא דבר. בעמק נפשׁו, הזדעזעו אמנם מיני רגשׁות שׁונים לשמע דברי-התוכחה האלה; אולם גם אחד מהרגשׁות השׁונים לא הסתמן בברירות מספיקה,לא התעכב הרבה, רק חלף במהירות, רפרף ממעל ויגע נגיעה שׁטחית בנפשׁ… במהירות הברק חלף בדמיון שׁיפלינסקי ציור הדברים, שׁנהיו בבית רוזנגרטן לפני חצי שׁנה, כאשׁר חלה אחד הילדים ובמחלה היה חששׁ מועט לסכנת התדבקות. הציור הראשׁון התחלף כהרף-עין בציור אחר. בזכרונו התעוררו פרטים נשׁכחים למחצה, פרטי מחזה, אשׁר נגלה לעיניו פעם לפני ארבע או חמשׁ שׁנים. במקרה נזדמן לו לסור אל מעון כורך-ספרים אשׁר גר יחד עם עוד שׁני בתי-אב במרתף אפל ולח, בעל שני חדרים לא-נרחבים, ובתוך הדחק והחלאה ההם שׁכבו שלשה ילדים חולים, אשׁר דבקה בהם המחלה בעברה מזה לזה, ובכל זאת לא הרחקו יתר הילדים מהחולים –
– אכן לא לעניים נועדו חקי ההיגינה, אמצעי הזהירות! ואז – זוכר הוא – התכוץ לבו מכאב פנימי עצום מאד: נפשׁו דאבה על ההורים האמללים, שׁעניותם איננה מניחה להם לדאג לשׁלום ילדיהם כדבעי –
אז היה נד לאחרים!…
… רגעים מעטים אחרי שׁעזב הרופא את הבית לבשׁ שיפלינסקי עוד הפעם את אדרתו ויכן ללכת. המשׁרתת כבר עיפה ברוצה מרחק רב אל הרופא ואחר – אל בית-המסחר, על כן החליט ללכת בעצמו אל בית-המרקחת.
***
בבית המרקחת היה שׁיפלינסקי אנוס לחכות כשׁעה שלמה, עד שׁהגיע תורו ועד שׁהכינו את הסמים על פי הריצפט. מלבדו היו שם עוד חמשׁה – שׁשה אנשים, שׁכלם עמדו וישבו דומם; רק לחישת מים רותחים, אשׁר נשׁמעה בלי-הפסק מהחדר השני, הפריעה את הדומיה; לפעמים התערבה בזאת גם שׁחיקת סממנים, אשׁר שחק עוזר-הרוקחים…
כל אלה נסכו מין עצבות, עצלה ונטיה-לשנה על שׁיפלינסקי, אשׁר נטה אל הפנה, המרוחקה ביותר ומוארה פחות מהאחרות, וישׁב שׁם על הדרגשׁ המקולע. ראשו נטה באפס-כח לאחריו, עיניו נעצמו למחצה, ובמצב כזה ישׁב והסתכל, מבלי העמק חקר במראה-עיניו, – ישׁב ויחשׁוב, מבלי התבונן למחשבות עצמו…
במשׁך זמן מה הסתכל בפני האנשׁים, המחכים כמוהו להכנת סמי-הרפואה, אשר הזמינו, ומבלי-משים עלו על לבו מחשבות והשערות שׁונות על דבר מיני המחלה, שׁגרמו להזמין את סמי-הרפואה האלה, ועל דבר המזמינים, איזה יחס ישׁ להם אל החולים… הזקנה הכפופה ההיא, המקבלת מיד עוזר-הרוקחים את הצלוחית והקופסה, היא בודאי אומנת בבית עשׁיר; הילד האמון על ידה חולה; אותה מלוה משׁרתת-הבית, היא הנערה, העטופה כלה במטפחת עבה ועומדת שׁם בביאה על יד המזוזה… שׁתי העלמות הצעירות, העומדות זו בצד זו על יד השׁלחן ומשׁגיחות היטב אל כל תנועותיו של חניך-הרוקחים – אלה אחיות הן בלי ספק… הן מחכות בקצר-רוח רב: אולי מפני שׁהרפואה נחוצה, ואולי מפני שׁהן יראות ללכת יחידות בחשׁכת-הלילה?… הרחוק מעונן מזה?… ומי הוא החולה בביתן: האביהן, אם אמן, או אולי אח יחיד?…
הוא לא נתן לעצמו חשׁבון, מדוע מענינים אותו כל הפרטים האלה, שאינם נוגעים לו בשום אופן: ההתענינות הזאת באה מאליה, והוא לא הכיר אותה כמעט גם בעצמו –
בינתים עברו עיניו מהקונים אל הרוקחים, ואחרי עיניו נמשׁכו גם מחשבותיו. הוא הביט אל עוזר-הרוקחים והחניך, העוסקים איש אישׁ במלאכתו בלי חפזון ויחד עם זאת – בלי הפסק… בעיניו לא היה כל ספק, כי שׁניהם נלאים מאד אחרי עבודת-היום הממושכה. הם נכספים בודאי מאד למנוחה, אך לבם אומר להם, כי לא כל כך מהרה יעלה הדבר בידם… עוד לא אחת ושׁתים ירגיזום ממנוחתם במשׁך הלילה…
– גם החיים האלה אינם נעימים ביותר! – בא לידי מסקנה, והמלה “גם” נותנת למחשׁבותיו מבלי משים מגמה חדשה: הוא עובר מעט מעט למצב עצמו, אל אותם תנאי-החיים, שׁהוא נתון בהם, ואל אותן המסבות, הגורמות לו להיות טרוד כל הימים ונוטלות ממנוּ פעם בפעם גם את היכלת להנפשׁ כדי צרכו בלילות –
– האמנם רק הוא אשם בכל זאת?…
הכנוי “הוא” מכון אל אדוניו רוזנגרטן. השאלה הזאת מתעוררת פעם בפעם, אך שׁיפלינסקי מתקשׁה להשיב עליה בברירות. אמת הדבר כי בבית-המסחר מוטלת עליו עבודה רבה; כל הספרים נערכים וכל החשׁבונות נעשים רק על ידו; אולם… האם נסה לדרוש עזר ואדוניו לא נעתר לדרישׁתו?!…
– ומדוע הוא מחרישׁ באמת ואיננו מנסה, לפחות, לדרוש?
גם השׁאלה הזאת איננה חדשׁה כלל, כי לא אחת ושתים נערכה לפניו… הדבר איננו ברור אמנם גם בעיניו, איננו מחור גם לו כל צרכו; אך מין רגשׁ פנימי נעלם לוחשׁ לו תמיד, כי את הדבר הזה איננו צריך לדרושׁ: מוטב שׁיעמל הוא עצמו עוד שעות אחדות יתרות, אך עוזר הגון אל יהיה על ידו!…
– מי יכול לדעת, לראות מראשׁ את הבאות?!…. כמה מקרים כאלה כבר היו!…
– אמת הדבר, רוזנגרטן איננו קמצן כל כך, שׁיכשׁר בעיניו לעשות מעשה כזה בשביל חשׁבון פעוט; בכל זאת… מוטב שׁישארו הדברים כמו שׁהם עתה…
מצב-נפשׁ שׁיפלינסקי הוא מאותם שהאדם מסתלק בהם בחפץ-לב מכל שׁנוי, מסתלק גם מכל שׁאיפה לאיזה דבר שיהיה; רק חפץ אחד ממלא אז את כל הנפשׁ, חפץ להקפא במנוחה שׁלמה על מקום מקום אחד, להשׁאר בלי כל תנועה קלה… מצב-נפשׁו זה היה צר לו כמעט לראות, איך עוזר-הרוקחים מכלה להכין את סמי-הרפואה, הנועדים לו: הוא נתעצל למוש ממקומו, נתעצל להניע אחד מאיבריו –
כמו על כרחו קם ממושׁבו, סלק את המגיע ממנו ויקבל את המוכן לו.
ראשׁית השׁנה הראשונה אחרי חצות-הלילה הגיעה כבר כאשׁר יצא לחוץ. בשׁעה שׁהלך מבית-המסחר למעונו טפטף גשם דק וקר, אחר – בהליכתו לבית-המרקחת היה הגשׁם מעורב בכפור, ועתה – בחזירתו כבר חדל הגשׁם, אך הקור גבר ומרצפת הרחובות הרטובה מקודם נעשתה חלקלקה מאד. קשׁה ביחוד היתה ההליכה בצדי-הרחוב: רק בהתאמצות רבה וזהירות מיוחדה אפשׁר היה להמלט ממעידה פתאומית – ואחרי רגעים מעטים כבר הרגישׁ שׁיפלינסקי, כי כל גופו רטב מזעה, ויעבור אל אמצע הרחוב.
– מה היה, לו נפלתי ונפצתי בנפלי את צלוחיות-הסמים שׁבידי?…
אולם גם הרעיון היחידי הזה נפסק באמצע ולא נמש הלאה: שׁיפלינסקי נתעצל גם לחשׁב מחשבות. הוא הלך בכבדות, כי הרוח העז והקר נשׁב לעבר פניו וידחפהו לאחור; לרגעים היה אנוס לעמוד ולפנות הצדה מעט מפני הרוח החודר ודוקר כמו במחטים –
ובכל זאת לא נתן קץ דרכו כל שמחה בלבו; להפך, נראה היה, כאלו נעמה לו גם ההליכה הכבדה הזו הרבה יותר מהכניסה לביתו…
שׁם מסר את הצלוחיות ליד בלומה והוא עצמו נעצר זמן מה בחדר-האכל, כי לא נכון היה לגשׁת אל החולים ברגע בואו מהחוץ, מהקור שׁברחוב… עיניו כאבו מאור-החדר אחרי חשׁכת הרחוב. קצות אזניו ופניו האדימו ויתלהטו מהחם אחרי הקר – וכל ההרגשׁות האלה התחלפו מהרה בהרגשׁת עיפות כבדה מאד: הוא עבר ברוב עמל אל חדר-המשׁכב, ושׁם צנח מהרה באפס-כח על הכסא הסמוך לערישת הילדה החולה…
כרבע שׁעה היתה בלומה עסוקה בילדיה החולים ולא שׁעתה אל אישׁה, אשׁר ישב בקרבתה דומם ובלי-תנועה; פתאום כאלו נזכרה דבר ותפן אליו:
– הן לא אכלת עוד, ברוך, מהצהרים מאומה… הנך רעב בודאי… שׁם על הדף התיכון בארון-המזון מוכנים כעכים, מליח עשוי… בארגז מימין ישׁ נתח כרכשׁאה… אולי חפץ אתה כוס חלב מהבקבוק?…
שׁיפלינסקי לא זכר כלל עד הרגע הזה, כי לא אכל עוד בערב, וגם כשנזכר עתה, לא ידע בעצמו, החפץ הוא לאכול אם לא?… הוא הוסיף להחרישׁ, לא ענה דבר, אך דברי אשׁתו עוררוהו מבלי משום להביט בפני הדוברת, ובמדה שהוסיף להסתכל בפנים האלה, בה במדה תקפהו יותר ויותר מין רגשׁ מוזר, מוזר מאד ובלתי-ברור גם לעצמו ברגעים הראשׁונים –
– אכן, אישׁ טוב ורחמן אני! – הסתמן אותו הרגשׁ יותר ויותר, הסתמן ומעט מעט התגלם ברעיון מסוים – היא בכל טרדותיה ודאגתה להילדים לא שׁכחה גם אותי וסעודתי, ואני…
פני בלומה הכחושׁים והכמושׁים, עיניה הטרוטות מבכי ונדידת-שׁנה, העגולים הכחולים-כהים שמתחת לעיניה וכל חזותה הנענה והמדוכאה עוררו בלבו רגשׁות צער וחמלה רבים. יחד עם אלה הרגישׁ גם מוסר-לב קשׁה ותרעומות נגד עצמו, שׁאיננו חס על אשתו כראוי –
– לא, כן לא יעשה! – החליט בנפשׁו, וההחלטה הזאת נתנה לו כח חדשׁ, הסירה פעם אחת את לאותו הקודמת ותעורר בקרבו אינרגיה עצומה.
…בלומה סרבה זמן רב, נסתה להבטיח, כי איננה עיפה עוד, נסתה להוכיח, כי לו נחוצה המנוחה יותר מאשׁר לה; אולם דבריו חזקו עליה והיא נאותה לשׁכוב בתנאי, שׁיעירנה אחרי שעות אחדות.
כאשׁר נוכח שׁיפלינסקי על פי נשימתה הקצובה שׁל בלומה, כי ישׁנה היא כבר, קם לאטו ממושׁבו ויתבונן בשימת-לב רבה אל הילדים החולים, אשר שח בזהירות וימשׁך קצת למעלה את השמיכה הקלה שׁעל הילד ובערישת הילדה העתיק מעט את הכר, אשר צנח הצדה וישׁמט מתחת לראשׁ החולה…. עוד רגעים מעטים הסתכל בפני הילדה השׁוקטים, האזין לנחרתה הצרודה, אחר הביט אל השׁעון, ובהוכחו, כי עוד שׁעה ורגעים אחדים עד “נתינת” הסמים – פנה לצאת מחדר-המשׁכב אל חדר-האכל; אולם בעברו על יד המטה נעצר עוד הפעם, כי נמשׁכו עיניו מבלי משים אל בלומה הישנה…
היא התירה בשׁכבה את לבושׁה ממעל וחלקי צוארה, כתפה וחזה היו חשופים… מה כחושׁה היא כלה! רק עור יבש מתוח על עצמות בולטות, וצבע העור עפרורי-כהה… עינו עברה על פני הלחיים הצומקות והשׁוקעות, על פני החוטם והסנטר המחודדים, על פני היד הצנומה, הפשׁוטה באפס-כח, ועל פני כף-היד, שׁכל פרקי עצמותיה וגידיה בולטים מתחת להעור הדק והיבשׁ כקלף – כל אלה עברו לפני עיניו במראיהם עתה, ובדמינו הצטיר מראה שׁל אותה האשׁה עצמה בזמן אחר, בעבר לא-רחוק עוד כל כך –
– רק תשׁע, עשר שנים! לוחשׁות שפתיו ולבו מתכוץ ממין כאב נורא, שׁאין לבאר אותו בדברים – רק תשׁע, עשר שׁנים, ומה נשׁאר ממנה!?…
הוא עובר הלאה ונכנס אל חדר-האכל, אך הרגשׁת הכאב הפנימי איננה חולפת גם שׁם –
– האמנם אשׁם אנכי?! – מנסה הוא להרגיע את עצמו; אולם הדבר הזה איננו עולה בידו: ישׁנה לו וישׁלש עד לאין קץ, כי לא בו האשׁם, אך שׁם בעמקי נפשו פנימה עוד ירחש הרגשׁ המר הקודם, לא תכחד בשׁום אופן ההכרה הברורה שׁל אחריות עצמו!…
הוא מתקשׁה בינתים לזכור, מה הניע אותו להכנס הנה? אין כל ספק, שׁדבר-מה עוררהו לזאת; אולם מה הוא אותו הדבר, איננו יכול לזכור עוד… עיניו עוברות מחפץ אחד למשׁנהו בחדר, אולי יעוררו אלה בזכרונו את הנשׁכח, וברגע שׁעינו נחה על ארון-המזון, עולה על לבו מבלי-משים:
– הזה הוא הדבר?… לא, לא!… לאכול איננו חפץ כלל, לא חפץ גם לפני כן..
ועינו נחה רגע על שׁלחן-הכתיבה שׁם בפנה. מקומו הרגיל של השלחן הזה הוא בחדר-המשׁכב, אך כשחלה הילד ונעשה שׁם המקום צר, הוצא השׁלחן לאיזה זמן הנה, אף על פי שׁגם צר המקום מאד…
מוח שׁיפלינסקי עסוק זמן-מה בהפרטים הבלתי-חשׁובים האלה ורק פתאם הוא נזכר:
– הלא זה הדבר!… כן, כן!… ואיך יכלתי לשכוח?!.
שׁיפלינסקי הרגישׁ זעזוע חזק, כאלו דחפו מי בכח, ובאותו הרגע הרים את ראשׁו, הנטוי אל חזהו. ברגע הראשׁון לא אבה להאמין, אך סקירה אחת בהספר הפתוח לפניו הוכיחתו, כי נרדם באמת: הוא לא הפך גם צד אחד בספר…
הוא נטה לאחריו, נשׁעל בערפו על גב הכסא ועל שפתיו נגלתה בת-צחוק. באירוניה מרה ומפח-נפשׁ חשׁב:
– זה הוא משׁפט הקריאה הזאת!… וכמה שׁבועות עוברים ללא קריאה בהחלט!…
עיניו מביטות נכחן, אל המנורה הדולקת, אך המבטים האלה נטויים בלי-דעת, רק מפני שׁהוא קופא על מקומו בלי-תנועה –
ומצב הקפאון הזה מטביע חותמו גם על מהלך מחשׁבותיו שׁל שׁיפלינסקי: המחשׁבות האלה הולכות ונמשכות באטיות מיוחדת, הן נגררות זו אחרי זו בעצלתים, מסתעפות זו מזו על פי היחס היותר-קרוב, מבלי כל הקפיצות הרגילות לצדדים, מבלי כל הדלוגים הפתאמיים וההעברות הבלתי-צפויות, שׁהרעיון עובר ודולג על פי רוב מענין לענין….
.. כמה שׁבועות וירחים עוברים לשׁיפלינסקי, מבלי שתהיה לו יכולת להקדישׁ אף שׁעה אחת לקריאה כהוגן?… הוא מרגיש צורך גדול בזה, הוא מצטער הרבה על שׁאין לו אפשׁרות למלא את הצורך הזה – אך העובדה בעצמה איננה משׁתנה על ידי כן!… אחרי הפסקה ארוכה שׁל שׁלשה – ארבעה חדשׁים, ישׁ שעולה בידו לסדר את זמנו כחפצו, ובמשׁך ימים אחדים הוא קורא יום יום כשׁעה אחת לפני השנה; אולם מסבות שׁונות, על פי רוב – בלתי-צפויות. מפריעות פעם בפעם את הסדר הקבוע; הספר המוחל איננו נשׁלם וההפסקה החדשׁה הולכת ונמשׁכת שׁבועות וחדשים רצופים…
במחשׁבתו עוברת שׁנה אחרי שנה לאחור: המאוחרות בראשׁ, המוקדמות יותר – אחרי כן… הוא מגיע בזכרונותיו לאותם הימים הרחוקים, כשׁהיה גר עוד בהעיר הגדולה הזאת בתור עלם בן עשרים שׁנה, שׁבא רק זה מעט מעיר מולדתו הקטנה והנדחה ויהי מלא חדוה על כל המעלות הטובות שׁל מקום-מגוריו החדשׁ: שכר מספיק לצרכיו, שׁחרור מתביעות קנאים חשׁכים, והעקר – בתי-ספרים מלאים וגדושים, הנותנים יכלת לקרוא כל מה שׁהלב חפץ –
מה טובים ונעימים היו הימים ההם, מה מאושׁר ושמח היה אז! הוא הסתפק עוד בההכרה, שׁהוא עצמו משׁתלם, ושפע הכחות הרב, שׁהרגישׁ בנפשו, הקדשׁ במדה ידועה גם לטובת זלתו… אמנם, לא גדולים, לא כבירים ביותר, היו המפעלים, אשׁר השׁתתף בהם; בכל זאת נעים היה לו להכיר, שׁפעולתו היא שׁוה בערך ליכלתו, והדבר הזה נתן בלבו תקוה טובה לעתיד, כי במדה שׁתתרבה יכלתו, בה במדה תתרחב ותשגא גם פעולתו המועילה…
הוא זוכר באירוניה מרה את הדמיונות ההם, שׁהיו רק אילוזיה נחמדה: המציאות הביאה ממשׁ את ההפך!…
… בפרק הזמן הקצר, שׁבין האירושים והנשואים, הרגישׁ כבר פעם כפעם חוסר-תנאי, מעין הגבלה ידועה בחפשׁ-הפעולה הקודם; אולם לפי דעתו אז היו כל אלה רק מפריעים זמניים וארעיים, שׁסבתם היתה קשׁורה למצבו המיוחד בתור חתן, ואחרי החתונה, כשׁתבטל הסבה, תבטלנה גם תוצאותיה מאליהן –
כן היה חשׁבונו, ומה מוטעה היה החשׁבון הזה!
בזכרונו עוברים חדשׁ אחרי חדשׁ בשנה הראשׁונה לנשואיו… היכול להתאכזר כל כך לרעיתו הצעירה, אשׁר ישׁבה כל היום שוממה ובודדה בבית – במנעו ממנה את חפצה, להשׁתעשׁע מעט בערב?… היכול להתרעם עליה, שׁלא מצאה כל ענג בזה, שׁהוא יושב וקורא בספריו, מבלי שׁעות אליה?… תלונותיה מהמין הזה היו בחבה יתרה, בהתרפקות שׁל אהבה רבה – היכול לקצוף עליה? היכול להשׁיב פניה?…
הוא מתעכב בכונה בהזכרונות האלה, עומד ושׁוהה בהם ככל האפשׁר יותר: אלה הם עוד מהיותר-נעימים, מהיותר-טובים ומשמחים… בהם ישׁנם עוד הרבה צדדי אורה, נקודות אשׁר וענג רבות; לא כן באלה, הבאים אחריהם, העברים כסדרם לפי זמניהם המאוחרים!…
… לדת-מבכירה קשׁה, התרפאות אטית, מיני מיחושׁ שונים, חליי-ילד תכופים, הריון ולדה חדשׁים, חולשׁה חוזרת לפרקים אצל האם ומקרי מחלה תכופים אצל הילדים – שׁלשׁלת ארוכה של מיני פגעים שׁונים בהפסקות ממושׁכות פחות או יותר הולכות ונמשכת במחשׁבתוֹ, ובמדה שהשלשלת הזאת הולכת ונמתחה, בה במדה נעשות חוליותיה מלוכדות, עבות וכבדות יותר ויתר… הוא נעשה אב לארבעה בנים, הצרכים מתרבים, השכר איננו מספיק השׁעות הדחוקות נעשות תכופות יותר והטרדות התמידיות נוטלות ממנו את היכולת, לעבוד בהזריזות הקודמות: שׁעות עבודתו מתרבות כמו מעצמן והוא אנוס להתאחר יוֹתר ויותר בבית המסחר –
העול הולך וכבד, הצואר נכפף יותר ויותר!…
לבלי שׁוב חלפו גם הימים ההם, שׁהיה מכשר עוד, לפחות, להתמרמר, להרגישׁ מחאה פנימית נמרצה נגד סדר-הדברים הזה: הכל, הכל התחלף בהכנעה גמורה מאפס כח, בהשׁתעבדות מחלטה מאפס אינרגיה –
הוא הולך ומושׁך בעול!
"הכבש"
מאתישעיהו ברשדסקי
“הכבש” / ישעיהו ברשדסקי
שמו היה שלמה, או שלמ’קה; אך אנחנו, חבריו ילדי ה“חדר”, הסכנו לקרא לו תמיד בכנויו: “הכבש”. מי היה הראשון, אשר טפל לו את הכינוי הזה, אינני יודע; אך השם הזה היה עולה על השפה גם מבלי משים, רק למראה קלסתר הפנים האלה. לשלמקה היו עינים אמוצות – עכורות, מצח צר ושפל, חוטם קטן ושטוח, סנטר מארך ובולט קצת בקצהו, גם שער ראש מתקוץ ממראה פשתה כהה – וכל אלה נתנו לתארו דמיון רב לראש כבש; אך הדמיון הזה גדל עוד הרבה יותר, בהיות עיניו מביטות נכחן בלי תנועה ומפיקות מעין תמימות אוילית והכנעה פחדנית.
בסכלותו ופחדנותו לא היינו מסופקים כלל, כי היו לנו סימנים מובהקים לזה: ותּורו התמידי על שלו, הסתלקותו ממחלוקת והשתעבדותו לכל. מבלי כל כונה רעה רק משרירות הלב, המיוחדה לילדים, היינו מעליבים אותו תמיד ומרשים לעצמנו להתעולל בו בהתולים שונים, ויתר כל כן – מלמדנו לא נפרע ממנו מעולם בחומר דין קשה על תעלולינו אלה: מצד אחד היה ה“כבש” עצמו שונא קובלנות, ומצד אחר לא היה גם מלמדנו חושש יותר מדי לעלבון התלמיד העני הזה, אשר אביו נחמן הארוך היה משלם רק חצי השכר הרגיל, וגם זה לא בעתו…
כל אלה היו מספיקים לעשות את מצבו ב“חדר” לבלתי נעים מאד, ולאסונו היו גם כשרונותיו גרועים מאד; תפיסתו היתה קשה והבנתו – מגבלה, ובאותה שעה לא היה חפץ – או לא היה יודע איך, כאשר לעגנו לו תמיד – להונות את מלמדנו ולהתראות בשעת הצורך כמבין. בהתעקשות מיוחדה היה שואל וחוזר ושואל את הדבר, אשר לא היה מבורר ומובן לו כל צרכו, אם גם הרגלו זה היה מביא לו פעם בפעם עונש מצד מלמדו וחרפה מצד חבריו.
המצב הזה שונה הרבה לטובה, מעת שהתקרב אליו הירשלה… ההתקרבות המוזרה הזאת הפליאה בשעתה את כולנו, ועוד גם היום, בזכרי לפעמים את מסכות העת הרחוקה ההיא הנני מתפלא ושואל את נפשי: מה היה הדבר, אשר קשר יחדו את שני חברי אלה, אשר היו נבדלים כל כך באפיים וכשרונותיהם, באפני חייהם והרגליהם?… אבי הירשלה היה קרולעצקי החובש, אשר עמד בעיר מולדתו הקטנה דורנישק על מעלה יותר גבוהה מאחד הרופאים המלומדים; והירשלה עצמו הצטין מרוב חבריו לא רק בחליפת שמלותיו המגוהצה ויפי תארו – שני דברים, אשר הכירם היטב, גם התגאה בהם – אך גם בכשרונותיו הטובים והחריפים, ביחוד – בתפיסתו הקלה והבנתו הנפלאה… והתלמיד המצוין הזה אשר היה מתעלל לפני זה בה“כבש” יותר מאחרים, דבק פתאום בהאחרון ויסך עליו מאז והלאה לא רק מפני תלמידי ה“חדר”, כי אם גם – מפני המלמד עצמו…
לשלמ’קה לא היה עוד צרך להלאות את מלמדנו בשאלותיו הנעתרות, כי הירשלה היה חוזר עמו על השעור ומבאר לו באורך רוח ומתינות נפלאים את כל המקומות הקשים, עד כי היה שלמ’קה יודע את שעור השבוע כאחד מאתנו. אולם בזאת עוד לא תמו חסדי הירשלה עם חברו, לא הרפה הירשלה מאביו, עד שהרשה לו לספח מורה לשפת רוסיה, לא הרפה הירשלה מאביו, עד שהרשה לו לספח גם את שלמ’קה אליו כחבר בלי שלומים.
נפלא הדבר: ה“כבש” הזה, אשר בלמודי ה“חדר” היו כשרונותיו גרועים כל כך, נראה כמוכשר הרבה יותר להלמודים הכלליים, אשר היה משיגם בלי קושי מיוחד. והעובדה הזאת שנתה מעט מעט, מבלי אשר התכוננו אנחנו בעצמנו לזאת… את השקפתנו עליו. בימים ההם כבר עזבנו את ה“חדר”, ואתו יחדו – גם את הגמרא; הלמודים הכלליים וספרי ההשכלה לקחו את לבנו, ובמקצוע הזה היה שלמ’קה חבר שוה לכולנו.
עתה אינני יכול לזכור אמנם את תקופת החיים ההיא מבלי שחוק אירוניה, אך באותה שעה – גם מבלי געגועים. כן, הרבה, הרבה מאד היו בה מהתמימות הילדותית, מחוסר הדעת הבלתי מכר והאמונה העצמית הנפרזה; אולם באותה שעה היו שם גם חום נעורים אמתי, התמכרות לרעיון בלתי מזויפה, אידיאליות טהורה ובקשת טוב, הנשענה על אמונה שלמה באפשרותו של הטוב הכללי הזה!…
ובנקודה הזאת הסתמן עוד הפעם שנוי אפיו של ה“כבש” מיתר חברינו. בשעה שכולנו היינו מתלהבים בעצמנו ומלהיבים את האחרים בדברים נלהבים ומשפטים סוערים, באותה שעה היה הוא שומע יותר משהיה מדבר, גם דבריו היו מתונים ומסוגלים יותר לצנן את החום וההתלהבות… ומדתו זאת היתה סבה למחלקת נפרצה בינו ובין הירשלה. הם היו דבקים עוד זה בזה, אך בלי שים לב לזאת, היו דעותיהם מחולקות ומתנגדות כמטע בכל הענינים. שלמ’קה לא היה מבקש אמנם כלל להעמיד על דעתו, ובתשובותיו אשר היו נשמעות במתינות ושפה רפה, היה נראה יותר כמפקפק ולא כבטוח בצדקת דעותיו – אולם אי-הבטחה זו והותור הזה היו מרעימים עוד יותר את מתנגדו הנלהב, ובחום נפשו לא היה הירשלה יכול להתאפק פעם בפעם מקריאת רגז: – רק “כבש” אתה ולא יותר!
שש או שבע שנים עברו מיום עזבי את עיר מולדתי הורנישק, ובמשך כל הימים ההם לא שמעתי דבר על אדות ה“כבש”, עד שנפגשתי בעיר הפלך נ. עם חבר ילדותי הירשלה. הוא עמד על משמרתו בתור פרוביזור באחד מבתי-המרקחת, ובמראהו היה צעיר כרכי מגוהץ; אולם אפיו לא שונה הרבה, גם דעותיו ושאיפותיו נשארו בעקרן כמו שהיו, אם גם צורתן החיצונית שונתה במדה ידועה ע"י השפעת חיי הכרך.
כאשר שאלתיו על שלמ’קה, נודע לי, כי גם האחרון מתגורר בעיר נ. וכאשר הוספתי לשאול למעשהו, הניע הירשלה קרוליצקי בידו ויען באי-רצון גלוי:
– רק “כבש” הוא, גבר לא יצלח לכל!
ה“כבש” נסה לעבוד בבית-מסחר, אך עד מהרה נמאס בעיניו המקצוע הזה ויהי למורה. האומנות הזאת גם היא לא ישרה בעיניו וימצא עבודה בבית אחד הטוענים בתור מעתיק כתבים; אך גם בעבודתו החדשה מצא פסולים ויחדל ממנה.
– איש ישר הוא מאד, – חתם חברי את ספורו הקצר – אך מוגבל יותר מדי. הוא איננו מבין כלל את החיים ואיננו משיג את הדבר הפשוט והברור הזה, כי כדי לפעול על החברה, תנאי הכרחי הוא לרכוש מקודם ערך ידוע בהחברה הזאת, יהיו מושגיה מוטעים כמו שיהיו, אך מבלי מלא במדה ידועה את תביעותיה, אין כל אפשרות להשפיע עליה ולתקנה.
והירשלה, אשר היה כבר לגריגורי פאַבלוביץ קרוליצקי, אחז מאד, כנראה, בשטת ההכנה הקודמת, ואין לכחד, כי עמלו “לרכש ערך ידוע בהחברה” לא עלה בתהו. גם לעת פגישתנו הראשונה כבר היה לו חוג מיודעים נכבד מאד; אך במשך הימים, כאשר התחתן כאחד העשירים הנאורים, ובנדה הכפול, מצד אביו ומצד חותנו, פתח לו בית מרקחת, אז עלה עוד “ערכו בחברה” מעלה מעלה.
כן הוא, ה“הכנה הקודמת” היתה יכולה להחשב כנשלמה כבר; אולם העבודה והפעולה, אשר היו צריכות לבוא אחריה, לא הוחלו עוד מאותה סבה בלתי ידועה לי. פעם בפעם, מדי בקרי בבית קרולצקי, נדמה לי כאלו חבר ילדותי מרגיש את עצמו כנלאה במדה ידועה מהעפלתו הקודמת והוא זקוק עתה למנוחה, וביחוד – בהיות משמן גוו הולך ומתרבה, כרסו הולכת ומתעגלת והתנועה הולכת וכבדה עליו.
ומבלי שיכולתי לתת גם לעצמי חשבון ברור על זאת, היה מראה קרוליצקי מעורר בקרבי את זכרון ה“כבש”, ואני הייתי נכסף מאד לדעת, מה היתה אחרית ה“איש המוגבל” הזה; אולם הדבר הזה לא עלה בידי, כי גם קרוליצקי לא שמע ולא ידע כל מאומה על אחד רע ילדותו.
– הוא היה בודאי לחנוני קטן – השמיעני את השערתו – והוא מוכר עתה באחת מערי-המצער פלפלין ועטרן בפרוטות.
ההשערה הזאת נראתה גם בעיני קרובה מאד לאמת, ומעט מעט שכחתי את ה“כבש” ואחדל מהתענין בו.
עוד שבע, שמונה שנים עברו, ולרגל אחד הענינים נזדמן לי להתארח שבועות אחדים בעיר המחוז צ. שם סופר לי הרבה על דבר גודר אחד, מצוין ונעלה במינו, אשר קבוצת ספריו הפרטית נודעה לתהלה בכל העיר, כי אין דומה לה, וכל איש מבקש דעת, החפץ לקרא בספרים חצונים, פונה אל הגודר ההוא, שאינו משיב פני איש ריקם בדבר כזה, אנכי אתענינתי כמובן, מאד, בחזון בלתי נפרץ כזה, ובלי קושי מיוחד נודעו לי עוד פרטים מלבבים הרבה על דבר הגודר הנפלא הזה.
בתוך שאר הדברים סופר לי, כי הגודר הזה למד את אומנותו בשנת העשרים לימי חייו ועד העת ההיא עסק במה שמכונה “השכלה”. העובדה הזאת כשהיא לעצמה היתה מלבבת למדי, אך עוד יותר הרבה היה מלבב הטעם, אשר עוררהו – כפי שספרו לי רבים על יסוד הודאת עצמו – לצעד כזה: הוא מצא את ידיעותיו בלתי מספיקות לאחת האומניות, המכונות “חפשיות”, ועל כן החליט להשתמש בהן רק לצרכיו המוסריים…
אולם “צרכיו המוסריים” היו, כנראה, לא מעטים וקטנים, כי במשך יותר מעשר שנים השקיע את כל עדף משכרתו בספרים ולהספרים האלה הקדיש את כל עתותיו הפנויות מעבודה.
כן הוא, למרות היותו רק בעל מלאכה פשוט, היו כל משכילי העיר חושבים אותו לאחד “משלהם” ומבקשים קרבתו; אולם הוא, אם כי לא ברח מהכבוד הזה, אך גם לא רדף אחריו יותר מדי. הוא השתדל יותר להתקרב אל בני דלת העם החשוכים, אל בעלי-המלאכה אשר לא ידעו ספר כלל או ידעו רק מעט, ובקרב האנשים האלה אשר חשבוהו גם הם לאחר “משלהם”, אמנם עלתה בידו לפעול הרבה… רבים מהצעירים בהם התעוררו על ידו ללמד ספר, רבים מהיודעים ספר במקצת התענינו בקריאת ספרים ועוד היו רבים, אשר נאספו אל ביתו בשבתות ובימי החג והוא קרא לפניהם שעורים שונים… הסוג האחרון הזה גדל וירב ביחוד, עד כי צר ביתו מהכיל את כל הבאים, והדבר הזה המריצהו להעביר את קריאת השעורים ממעונו הפרטי אל בית-המדרש של החיט ס. זקני בית-המדרש התנגדו אמנם בראשונה לה“חדשה” הזאת, אך שמו הטוב בקרב בעלי-המלאכה, אשר התימרו בכבוד “חברם”, עמד לו לבצע חפצו, ואחר, כאשר נגלה הדבר, כי גם רבים שאינם בעלי-מלאכה מוצאים ענין בשעורים האלה, לא היה עוד פוצה פה נגדו…
והשמועות המפליאות האלה ענינוני כל כך, שבשבת הראשונה החלטתי לסור ולראות בעיני את ה“פלא”. מקום המועדה לא היה בבית-המדרש עצמו, כי אם בחדר סמוך לו, המכונה “בית שני”, ובבואי כבר היה החדר מלא מפה לפה, אנכי נשארתי עומד בפתח. את פני המדבר לא יכולתי לראות, אך את דבריו שמעתי היטב, והדברים האלה הפליאוני לא בחדושם, כי אם באותה ההסברה המיוחדה, אשר נכרה בה הסתגלותו השלמה של המדבר אל השגת שומעיו.. הוא לא הטיף, לא קרא, רק שוחח, ומה מובנה, מה מושגה-לכל היתה השיחה הזאת!…
כאשר פסקו הדברים והמדבר קם ממושבו, נראו לי פניו מודעים מאד, אם גם לא יכולתי לזכר, איפה ראיתים, ברגע הראשון לא שמתי לבי לזאת יותר מדי ואמר לעזוב את הבית, אך הדחק, אשר נהיה פתאם כאשר התפרץ כל קהל הנאספים לעבר בעד הפתח, עצרני עוד מעט על מקומי ובאותו הרגע קרב הוא אלי ויעמוד במרחק שני צעדים ממני. אני הבטתי אליו עוד הפעם, גם הוא הביט בי פתאום: שנינו הכרנו זה את זה ובעמל התאפקתי מקריאת תמהון:
– “הכבש”!
במחשבה ובמעשה
מאתישעיהו ברשדסקי
–… לא, ידידי, בדבר הזה אין אתה יכול להיות ערב גם לעצמך. יכול אתה רק להחליט, שבעיון, מצד ההגיון והיושר, מחויב הדבר להיות כן; אך במעשה, כשיהיה הדבר נוגע לעצמך, עוד ספק גדול הוא, אם יהיה בך כח להשתחרר מהשפעת המשפטים הקדומים… שכלך יגיד לך אחת; אולם כל חושיך בך, כל רגשות-לבך יתקוממו לזה, – ומי יודע, איזה צד יכריע את השני?…
הדבר היה באחד מערבי-החרף הארוכים. אני ופרומקין ישבנו בחדר-מעונו של זה. לפנינו היו כוסות תה, אך התה כבר הצטנן, ואנחנו לא נגענו עוד בכוסות, כי נמשך לבנו אחרי וכוח חם וסוער. מתוכחים היינו על דבר שווי-זכיותיהן של הנשים, ואף על פי שבעצם השאלה היו דעות שנינו מתאימות, כפי הנראה, בכל זאת, באופן בלתי-מובן לעצמינו, נראה גם חלוק-דעות גדול בינינו: פעם – בהגבלת יסודותיה של איזו הנחה, ששנינו לכאורה מודים בה, ופעם – באיזו מסקנה, שצריכה לצאת מתוך הנחות ידועות… חלוק-הדעות גדל והוכוח נעשה סוער עוד יותר כשנגענו בזכיות המוסריות, ואני החזקתי בדעתי, שגם במקצוע זה ראוי להיות שווי גמור ומחלט. טענות מתנגדי מצד ההגיון היו קלושות מאד, ואנכי שמחתי מראש על הנצחון הקרוב; אך פרומקין שנה פתאם את פני המערכה ויפן לעבר אחר, אל הצד המעשי שבהשאלה המפשטה הזאת. ולדוגמא הביא את פריצת גדר הצניעות, אשר אין ערכה דומה כלל ביחס לאיש, או לאשה… אני עמדתי על דעתי, שבעיני לפחות, אין שום הבדל בין איש ואשה וכתשובה על דברי היתה הטירדה המובאה למעלה.
– היו ימים – הוסיף פרומקין אחרי הפסקה קצרה – אשר גם אני הייתי נכון כמוך היום להחליט, כי ההגיון ולא ההרגל משפיע על רגשותינו; אולם…
הוא הניע את ידו ולא כלה את הפרזה אשר החל. כשדבר היה עומד לפני, ומשהפסיק התחיל מתהלך בחדר, – דבר שהעיד עליו, כפי שהייתי מכיר בו מכבר – שאין רוחו שלו ביותר.
לאחר זמן מועט עמד שוב לפני ונתן בי עיניו רגע, כאלו היה מפקפק ונמלך בלבו, אחר כך פתח:
– היודע אתה את הסבה האמתית מפני מה בטלו אז ארוסי?…
אנכי קפצתי ממקומי. את פרומקין ידעתי מכבר, ובשנים האחרונות היינו מקורבים מאד; אך הענין הזה היה חידה סתומה לי, מפני שבשעת מעשה לא היינו מקורבים עוד כל כך, ואחר כך – כששאלתי אותו פעמים אחדות על אדות זה השתמט בכל פעם מתשובה ברורה. ראיתי, שמאיזה טעם כמוס אין הוא רוצה לגלות לי סודו. ודבר זה מצד רעי, שלבו היה ערום לנגדי בכל יתר מוצאותיו וקורותיו, הגדיל עוד יותר את תאותי לדעת.
ותאותי נמלאה הפעם.
“בלי ספק יודע אתה, – החל לספר – כי ארוסינו נעשו לא על ידי שדכן ולא על-פי “חשבון”. אנחנו התודענו איש לאחותו עוד שנים אחדות בטרם ארשתיה, נפגשנו יחד לעתים תכופות, וכמעט שנה תמימה אחת הייתי מתהלך עמה בתור מיועד-להיות החתן. הדבר מובן מאליו, כי במשך הימים הרבים ההם הספקנו לדון ולדבר על דבר ענינים שונים והספקנו להכיר במדה ידועה זא”ז; אני הספקתי להכיר את תכונת רוחה, את ארחותיה והשקפותיה, והיא – את כל אלה בי; ואולם בנוגע לעצם היחס אשר בינינו נסתבכו הדברים באופן מוזר מעט, כי עד עצם מועד ה“תנאים” לא הרבינו כלל לדבר בו."
“ואולם תחת אלה גברו מיני השיחות האלה בינינו אחרי ה”תנאים“, וכמעט אשר דחו מפניהן את כל הדברים האחרים, ויהי כאלו נחפזנו להשלים בפרק-הזמן ההוא את אשר החסרנו לפני כן; ובאמת היה עלינו להיות נחפזים מעט, אחרי כי יום חתונתנו הגבל להיות בזמן קרוב, וכבר עשו הכנות שונות לו”.
"ובערב יום אחד, כאשר הלכנו שנינו לשוח, התעוררתי פתאם לגלות לפני “המיועדה להיות חברת-חיי” את חטאות-נעורי. ההתעוררות הזאת – את הדבר הזה אנכי זוכר היטב – באה אצלי פתאם, ובאופן אשר גם אני בעצמי לא ידעתי זאת מראש; אך כמעט הרגשתי בה, מלאתי שלוה נעימה ומיוחדת, שלוה של ההכרה המתוקה, כי בהתעוררות זו מסתמנות ישרת תכונתי והסתלקותי מכל כזב ואונאה… את הדבר הזה אני זוכר, ועוד דבר שני: בשעה שהחלותי להתודות, כאיש המתודה בחרטה ובשת-פנים על מעשיו המגונים והמכוערים – באותה שעה לא היתה בנפשי אף מקצת מן הרגשות האלה; ולהפך: בעמקי-נפשי פנימה התחוללו רגשות סתומים וחתומים מעין הנאה של השתבחות, מעין שמחה על ההזדמנות הטובה להתפאר ולהתראות לעיני הנפש האהובה במעלה יתרה: מעלת גבר בן-חיל "…
“… את ודויי המפורט סימתי בבקשת סליחה ובשאלה ערוכה אליה: התוכל לכפר לי ולשכוח את הכל? – אולם גם הבקשה גם השאלה היו רק מפני דרך הכבוד, כי באמת לא הייתי מספק אז אף רגע כי תסלח לי בכל לבה… ועל כן השתוממתי לא מעט, כאשר הרגשתי בה אחרי הדברים האלה, כי מרה ועצובה היא, כאילו היא משתמטת מהבט ישר בפני…”
פרומקין, אשר דבר את דבריו עד כה מעומד ובמנוחה שלמה, הפסיק פתאם ויחל להתהלך בחדר. אחרי רגעי דממה אחדים שב לספר, ובקולו הרגשתי זעזועים קלים, אשר לא נכרו בו בראשונה.
– “אמנם הפליאני מצב-נפש כלתי בערב ההוא, ויעורר בקרבי השערות שונות; אולם פשר הדבר הנכון לא עלה על דעתי גם בתור השערה רחוקה. וגם בערב היום השני, בראשית השיחה, לא שערתי עוד כל דבר חשוב, כאשר החלה כלתי להתודות לפני גם היא ולספר, כמה ענתה נפשה במשך כל היום וכמה המר לה הרעיון, כי אני בתכונת רוחי הישרה, בהתפטרי מכל כזב, חיבתי אותה עוד הרבה יותר בשביל שהסתירה מצדה את סודה, בשביל שהתחפשה באופן רע ובשביל שרמתה אותי באופן מגונה… בשמעי את דבריה, היוצאים מלב נשבר והמלאים הרהורי-חרטה רבה והכרת-אשמה, לא יכולתי להתאפק מצחוק קל על תמתה היתרה הזאת, כי הייתי בטוח ונכון לשמוע בחתימת הודוי הארוך הזה דברים אחדים ונכוחים בנוגע לחטא קל וקטן, אשר איש כמונו לא היה זוכר אותו כלל, כי לא היה נחשב בעינינו, ואשר רק בעיני העלמה התמימה היה גם הוא לכבד מנשוא”…
כן הוא הדבר: כך הייתי חושב בדרך ודאי, לכן המריצתני רוחי להבטיח מראש כי סולח אנכי לה בכל לבי; וגם לא איחס לעצמי דבר בלתי לא נכון, להחליט, כי פניה זרה היתה לי בדבר הזה, כי חפצתי להשלות את המדברת בהבטחת-שוא, למען תגיד לי את כל לבה באמת ובתמים… ואמנם ערמה כזאת היתה באמת גם למותר, כי הנערה היתה ברגע ההוא במצב-נפש כזה, שהלב יפתח בו מאליו, בעת שהדברים פורצים ועוברים כל-חק והמדבר לא יפקוד ולא יזכור את כל ההגיונות ואת כל החשבונות האחרים" –
פרומקין הפסיק עוד הפעם, ואני התבוננתי בו וארא כי יכבד ממנו מאד לספר את עצם הענין, כי על כן האריך עד כה בפרטים רבים. רק אחרי הפסקה ממושכה שב לספורו.
“… הדבר אשר נודע לי בערב ההוא, היה פשוט מאד ומצוי. הנערה גרה לפני שנים אחדות בבית אחד מדודיה, והיא אז צעירה עוד לימים מאד וחסרת נסיון בחיים בכל אשר היא פונה; על כן לא יכלה לעמוד בפני הקסם אשר נסך עליה בן-דודה, עלם צעיר בלי כל חקות-מוסר, רודף תענוגים וחומד נשים מבלי דעת כל מעצור לתאותו… את כל אלה הכירה, כמובן, רק אחרי כן; אולם באותה שעה כבר באה החרטה לאחר-זמן, והמדחה אשר נעשה, נשאר ככתם אשר לא ימחה עוד מנפשה, כתם אשר גרם לה ענויים ויסורים רבים תמיד, ועוד הרבה יותר – מאז נפגשנו יחדו אני והיא, ומעת שהתקרבותנו הלכה הלוך ורבה”…
“מה התחוללה בנפשי בעת שמעי את הדברים האלה – את זאת לא אוכל להביע בדברים, כי גם בדמיוני כבד לי מאד לכלכל במלואה את הערבוביא הנוראה אשר באה אז ברגשותי. רגשות שלמים, ברורים ומוגבלים היטב לא היו אז בנפשי, כי נפלגו או התפוצצו כולם לרגלי התנגשותם החזקה זה בזה, ואחרי שהתלכדו החלקים השונים המתנגדים וסותרים זה את זה – התנגשו עוד ביתר תקף… אנכי התאמצתי להסתיר את מבוכתי, התאמצתי להראות כשלו; נסיתי להשמיע גם דברים טובים, דברי-נחומים לבת-לויתי, אשר אחרי עבור התעוררותה החזקה היה מראה פניה מראה נפש מדוכאה מאד ומעוררת חמלה; אולם כל התאמצותי לא הועילה לי, ואנכי הרגשתי בעצמי כי גם חזות-פני וגם הטעמת קולי עונות בי כחשי”…
“בדרך שובנו שלטה בנו דממת-מבוכה כבדה, ואת המבוכה המעיקה הזאת הרגשנו עוד הרבה יותר בבואנו הביתה. אנכי הכרתי היטב, כמה דאבון לב ומפח נפש אנכי גורם לה במנהגי, אך באין לי כל יכולת להתחפש ולהסתיר את סערת-רוחי שאינה מצויה, חשבתי ליותר נכון להפרד מעליה בשעה מוקדמת מאשר הסכנתי”…
“אנכי כוננתי פעמי ישר אל חדר-מעוני ואסגר שם לבדי. בדידות שלמה היתה לי בשעה ההיא צורך מוכרח; כי היה עלי להרגע ולקבץ את מחשבותי, למען ברר לעצמי את הנעשה בנפשי. ואולם הדבר הזה לא עלה בידי מהרה. פעם אחרי פעם הייתי מחל לסדר מחשבות קבועות, הייתי מחל לחקור את הדברים בהתבוננות מתונה; אך כפעם בפעם מצאתי כי די היה לי לזכור פתאם סבה ידועה אחת, ובאותו רגע היה המוח פוסק מעבודת-העיון המסודרה, המחשבות והחקירות הברורות היו מתבלבלות, ואותה הערבוביא הנוראה של הרגשות המתנגדים והסותרים, אשר לא היתה כל אפשרות להפרידה ליסודותיה, היתה ממלאה שנית ושלישית את כל נפשי והיתה מחוללת בה סערה עצומה ואינה מצויה”…
“אחרי ליל נדודים תמים, כאשר עברה התסיסה החזקה הראשונה, ביום השני בבקר, היתה לי כבר היכולת לדון על הדבר בדעה צלולה יותר – אז הרגשתי כעין התחלקות גמורה בעצמי. בשעה שמצד אחד הכרתי היטב, כי אין לי כל זכות מצד המוסר לחרוץ משפט קשה על כלתי, לו גם הייתי אני עצמי חף מפשע בהחלט, ואף כי עתה בהיות מדת עוני מרובה הרבה יותר – באותה שעה לא יכולתי מצד אחר למלט נפשי ממין רגש מוזר, כעין הרגשת קור של געל נפש, הבאה לו לאדם ברגע אשר תגע ידו בעצם משקץ ונאלח מאד… אנכי הרגשתי עוד געגועים רבים, כליון נפש עצום אל הגוף, אשר היה יקר ואהוב לי מאד מאד עוד לפני יום אחד; אולם יחד עם זאת, חשתי בנפשי, כי קרבת הגוף ההוא לא תתן לי עוד את העונג השלם אשר היתה נותנת לי לפני כל זאת. אמנם יקשה לי עוד להפרד מעל הנפש האהובה, אך להיות דבק בה בלי כל הרהור לא יעלה עוד בידי בשום אופן!”…
“ואף נוכחתי כי הדבר הזה כן הוא, כאשר רק שבתי וארא את פניה בפעם הראשונה אחרי זה. ראיתי היטב, כי פני הנערה חורו ויפיקו ענות-נפש רבה, ואף גם זאת ראיתי כי עיניה נטויות אלי בדאגה ובקשת חנינה; ואמנם עוררו כל אלה בקרבי רגשות-חמלה להמעונה וגם מוסר לב ותרעמות על אהבת-עצמי ואכזריותי, ואולם בכל אלה לא היה די כה להחם את לבבי ולהמס את קלפת הקרח אשר עלתה על הלב הזה ותכסהו הלך וכסה” –
המספר החריש, וגם אני החרשתי. בהיותו שקוע כלו במחשבות וזכרונות, לא התבונן, כפי הנראה, כי לא כלה עוד לספר; ואולם גם אני לא מצאתי עוד חפץ באחרית הדברים. האם לא אחת היא, מי היה המתחיל בדבר ומי השמיע את המלה הנחרצה?…
הפרוד היה מוכרח – והם נפרדו.
מאורע קטן
מאתישעיהו ברשדסקי
… ובין המאורעות הרבים והשונים, שׁאירעו לי בחיי נדודי לפנים, היה מאורע אחד, שאין אני בעצמי מבין כלל, מדוע נקלט ככה בזכרוני ולא נשכח ברבות הימים, כמו שׁנשׁכח רובם הגדול של המאורעות האחרים.
אנכי התגוררתי אז בעיר הפלך הדרומית נ'. מפני שלא היה לי מעון קבוע, נהגתי לקבל את מכתבי, “פוסט ריסטנט”, ואחרי שלא היתה לי כל עבודה, הייתי הולך יום יום אל לשכת הפוסטה לשׁאל, אם נתקבל בשבילי איזה מכתב.
מי יודע, אולי היו הפקידים נחפזים ביותר, לו היו יודעים, מה רב קוצר רוחם של המחכים ומה כבדה אותה השׁעה, שׁהנפשׁ מקולעת בה מתוחלת לאפס-תוחלת. אולם הפקידים לא היו חשים, כנראה, את אשר תרגישׁ נפשׁ המחכים, ועל כן היו עושים את מעשיהם במתינותם הרגילה, עד שהיה מגיע התור שׁל הדורשׁים למכתבים.
ואני, אשׁר הרגשׁתי בעצמי בקושׁי החכוי אף טעמתי כפעם בפעם את מרירותה של התוחלת הנכזבה, כשׁהיה הפקיד מודיע סוף סוף בקצרה: אין – אני הבינותי היטב לנפש עוד אחדים מן המחכים לשוא. בין אלה נמשכו עיני ביחוד על עלמה אחת, אשׁר היתה באה גם היא כמעט יום יום לדרוש למכתב, ובכל פעם היתה הולכת ריקם.
פני העלמה ההיא לא היו מסוגלים כלל למשוך עליהם את עיני הרואים. גם אותי עוררו רק עיניה להתבונן בה, כי עשו עלי העינים ההן רושם מוזר בכל פעם שׁקרה לי להביט בהן. על פי רוב היו העינים ההן מסבכות בעפעפיהן העבות ונטויות למטה, כאלו התבוששׁה העלמה במצבה שאינו מתאים לה; אולם כשׁהיה פקיד הפוסטה מתחיל לסדר את המכתבים, מיד היו עיני העלמה נפנות לעבר ההוא ובמבטיהן היה הרבה, הרבה מזה, שהלשׁון איננה יכולה להביע. שׁהדבור איננו יכול לסמן, ורק הנפש מרגישׁה אותו היטב, והלב מתכּוץ לזכרו מבלי משים…
מי יודע, אולי היתה נפשי מוכשׁרה ביותר להבין צרת נפשׁ זולתה. מפני שגם תקותי היתה נכזבה יום יום. אולם פעם אחת, זוֹכר אני, זכיתי לראות מכתב מושט אלי מבעד לשבכה, ואז – למה אכחד את האמת? – שכחתי עד ארגיעה, מרוב שמחתי הפרטית, את האחרים… כן הוא, עד ארגיעה שכחתי; אולם אחרי רגע קטן הרגשׁתי כעין עקיצה חזקה בלבי ועיני נפנו בלי רצוני לעבר העלמה ההיא.
עינינו נפגשו באותו רגע: היא הביטה אלי בקנאה; אך הקנאה הזאת לא פגעה בי כלל: בה לא היו רוע לב וצרות-עין באשרם שׁל אחרים, ורק צער רב היה בה, ענות נפש דואבת מאד…
ואני, הנראה בעיניה כמאושר מאד, באמת לא הייתי מאושׁר כל כך ברגע ההוא. אמנם נתקבל המכתב המקוה, ואולם תכנו לא היה משמח לב כלל: ידידי הטוב, אשׁר פניתי אליו בצר לי – הידיד הטוב ההוא, אשר בעת שׁלותי לפנים לא היה חס על כסף בחברתי ובערב אחד של משׁתה והוללות היה מפזר יותר ממה שׁדרשׁתי עתה ממנו בתור גמילות-חסד – הידיד הטוב והנאמן הזה לא מצא כל יכולת לעמוד לי בשעת דחקי ולמלא את שׁאלתי הקטנה.
כן, נסיון-חיים מר היה זה; אך אני לא חשבתי עוד בו, ואשים לבי יותר אל העלמה, אשר הלכה לה בינתיים: הגם היא מחכה למכתבו של ידיד טוב ונאמן?… הגם “ידידה” נחשׁב באלה, שׁהמרחק מועיל לצנן את חום ידידותם?…
שקוע במחשׁבותי יצאתי מבית הפוסטה ועל סף הבית עמדתי רגעים אחדים ואמלך בלבי: אנה אלך?… לנוע ברחובות כחום יום הקיץ הבוער, הדבר הזה לא היה נעים ביותר, אך לא נעים מזה היה לי לשוב למעוני: שם היה לפני רק מעשה אחד: לקחת את אדרתי ולתת אותה בעבוט, והמעשה הזה לא היה נחמד כל כך, שׁאהיה נחפז לעשותו… סוף סוף החלטתי ואכין פעמי אל הגן הקרוב. שם היו משׁעולים אחדים מסכּכים מלמעלה בענפי עצים עבתים, ובמשעולים האלה הייתי מהלך לי, הולך ונע בלי כל מטרה.
– האמנם היא זאת? – שאלתי פתאם את נפשׁי, בעברי על אחד הספסלים, ואתבונן אל העלמה, היושבת על הספסל וראשׁה מוטה ומוסב למחצה אל מסעדו. את פני היושבת לא יכולתי לראות ברגע הראשון, כי היו מסותרים תחת המטפחת הלבנה, אשׁר החזיקה היושׁבת בידיה: אך כאשר קרבתי יותר, התעוררה העלמה פתאם לקול צעדי, הרימה את ראשה ותסֵר את המטפחת מעל פניה.
כן, היא היתה באמת לפני! בעיניה נראה עוד נגה לח, לחייה חטובות במקומות שונים ושפתה התחתונה וסנטרה הזדעזעו לרגעים. ברגע הראשון לא הכירתני, כפי הנראה, אך אחר רגע האדימו פתאם פניה: היא נכלמה מאד. במבוכה רבה קפצה ממוֹשבה ותסוב בחפזון לעבר אחר.
אני צנחתי על הספסל אשר ישׁבה עליו העלמה זה מעט, ואבט אחרי ההולכת וארא אותה חולפת בין העצים, עוברת דרך השער ונוטה לימין. משם והלאה לא נראתה עוד לעיני, אך אני לא חדלתי עוד מהגות בה אם כי לא ידעתי על אדותיה כל מאומה; רק על פי סמנים שונים, שׁהתבוננתי בהם בעת פגישׁותינו, יכולתי לשׁער, כי תופרת עומדת ברשות עצמה היא ושׁנותיה כעשרים וחמשׁ, או גם מעט יותר…
… מה זאת?. האמנם היא לפני – והיא באמת תופרת, יתומה מאב ויושבת עם אמה הזקנה ועם שׁתי אחיותיה הקטנות?… אבל באיזה אופן התודעתי אליה ואיך נסתבכו הדברים, כי היא מספרת לי את כל אלה, שכפי הנראה, אין גם אמה יודעת אותם?….
אולם את כֹל הפליאות האלה הרגשתי רק ברגע הראשׁון; אחר רגע לא חשבתי עוד בדבר הזה כלל: כל מחשׁבותי היו מרכּזות בעצם הספור.
ובספור לא היה כל חדוש, כל ענין מיוחד ויוצא מן הכלל: הכל היה פשוט, באופן טבעי ורגיל מאד…
הוא היה מעיר רחוקה, אך פה עבד בצבא. אליה התודע במקרה. הם נפגשו פעמים אחדות בבית ידידתה, פעמים אחדות הלך לשׁלחה בערב עד מעונה, ולבקרה בביתה החל רק בשנה האחרונה… בקוריו נעשו תכופים יותר ויותר, סבובו משׁך עליו עין אחרים, רבים שׁערו וברמזים שונים השׁמיעו את השׁערתם, כי כבר הוחלט דבר מה – אך בינם לבין עצמם לא נאמר עוד באמת כל דבר ברור…
והחודש האחרון לעבודתו בצבא הגיע… הערב ההוא היה מלא נגה ירח וקסם שירה נפלא… אז גלה את לבו, בקש, נשבע… אז לא רק הבינה, אך שמעה מפורשׁ את הדברים, אשׁר עשוה למאושׁרה במאושרות – היא ידעה ברור, כי לא רק אוהבת, אך גם אהובה היא!…
זמן עבודתו בצבא נשלם והפרידה היתה מוכרחת: על פי החוק מחויב הוא לנסוע לעיר מולדתו, לקבל שם את תעודת חפשׁתו – משם יכתוב אליה במהרה ויודיע את יום שׁובו…
עד היום ההוא לא ידע איש מאומה מכל אשר נדברו, גם בביתה לא ידע איש, כי מקבלת היא ממנו מכתבים…
ויום יום היא הולכת אל בית-הפוסטה, יום יום מתחדשת תקותה ויום יום תוחלתה נכזבה. –
מה זה היה לו?… האמנם?? – – – – – –
ואני מתדעזע פתאם כולי, מרים ראשי, מביט על סביבותי במבוכה ואינני מכיר את מקומי: איה אני ומה אתי?…
אחרי רגע התבוננתי, כי ראשי מגולה ומגבעתי מתגוללת לרגלי על האדמה. –
כן הוא, אנכי נרדמתי מעט לפני כן!
נודע הדבר
מאתישעיהו ברשדסקי
בעגלות המחלקה השלישית היה הדחק גדול, כרגיל בהימים שלפני החג, והנוסע אשׁר בא בתחנת ב. אל אחת העגלות המלאות האלה, עמד רגע קטן בפתח ועל פניו נכרו אותות מבוכה ואי-רצון. בידו האחת היתה קופסת-מגבעתו, בשנות – חבילה מאורכה, חבושה בשמיכת-צמר, ומאחוריו נראו פני סבל, עמוס שק מסע כבד וחבילה שׁניה, צרורה ברצועות עור.
– הנה אדוני עצמו רואה – נשׁמע קול הסבל – העגלות כלן מלאות מפה לפה, אין רוח גם באחת מהן… אין ברירה, צריך למצוא מקום פה…
ולמרות חצי-האופל אשׁר בעגלה, גם למרות המון החבילות השׁונות וגבות האנשׁים, אשׁר סככו בעד האור המעט, העיף הסבל עינו המנוסה בכל פנות העגלה וימצא מקום פנוי קצת על אחד הדפים העליונים. בתנועה רגילה הרים את שק-המסע ממעל לראשׁו ובמהירות דחק את משאו בין החבילות האחרות. ברגע אחד הונחה גם החבילה אשׁר בידו באחד המקומות.
– פה ספסל לארבעה – פנה אל הנוסע – והיושׁבים רק שׁלשה… יואיל נא האדון לקחת לו מקום בזה.
נכר היה הדבר, כי הנוסע איננו שמח ביותר על זאת, שׁיצטרך להדחק במקום צר כזה; אולם, באין ברירה, היה אנוס למלא אחר עצת הסבל… היושׁבים על הספסל מקודם נסו אמנם להשמיע מחאתם נגד השׁכן החדשׁ, הבא להצר מקומם, בטענם את הטענה הרגילה: „עוד אחד החזיק כבר במקום וינח חפציו לעד על חזקתו“; אך הנוסע החדשׁ לא שם לבו לזאת וישב על מקומו.
– מארת אלהים היא – נאמו שפתיו חרשׁ – בלילה העבר לא מצאתי מקום בעגלה להרדם מעט; וגם הלילה אשבע נדודים!…
את אשׁר הרגישׁ הנוסע – יחוש רק מי אשׁר נסע בענוי הזה: לנסוע שׁני ימים ושׁני לילות במחלקה השלישׁית, מבלי מצוא יכלת להשׁתרע על הספסל אף מעט. בכל האברים מרגישׁ כובד נורא, הראש נוטה באפס כח הצידה וכל החושׁים נלאים וקהים עד מאד… המוח והדמיון כאלו מסתלקים מכל עבודה; רק רעיון אחד ממלא את כל הנפשׁ, מרגשׁ בכל החושׁים: מתי יבוא הקץ?…
– עוד שׁבע שׁעות בעגלת הקיטור, אחרי כן…
והנוסע הסיח את דעתו בחזקה ממה שׁיבוא אחרי כן: הרעיון, כמה עוד עליו להענות בעגלת-הסוסים, אחרי הגיעו עד התחנה האחרונה במסלת-הברזל, הרעיון הזה היה כבד לו מנשוא.
בינתים משׁ המסע ממקומו, ואחרי מדחפות ושׁריקות אחדות במשך הרגעים הראשׁונים, החלה התנועה השׁוה והמדודה בלוית משק-אופנים והזדעזעות-עגלות. התנועה הזאת והקולות האלה, ההולכים ונמשׁכים בלי הפסק ובלי חליפות, השׁפיעו על הנוסעים נטיה לשׁינה: מאושרים אחדים מצאו להם גם מקום לשׁכוב מקופלים, הודות לשׁכניהם הטובים, אשׁר פנו להם חצי הספסל לרחבו; יתר הנוסעים, אשׁר לא זכו לרוחה כזאת, בקשׁו להם, לפחות, מסעד-מה מפנים, מאחור, או לצדדים ובמצב כזה נסו להרדם מעט…
הנוסע החדשׁ עשה גם הוא כמעשה האחרים: הוא סמך את זרועותיו על ברכיו וישׁען בראשׁו על כפות ידיו ויעצום את עיניו… עד מהרה תקפתהו חצי-תרדמה, חושׁיו כמעט שׁבתו כלה, והמעשים הנעשים מסביב לו חדלו להתרשׁם בו באופן ברור; אולם למרות כל אלה הרגישׁ היטב בתנועת המסע, הרץ במהירות הלאה הלאה, ואם כי היו כל אבריו כרעוצים ומדכאים, הרגישׁ בנפשׁו מעין עונג מיוחד: שׁם מאחריו, הרחק הרחק מזה נשׁאר הכל; לפניו: עיר מולדתו, ביתו אשׁתו ובניו.
ובכל פעם אשׁר נעצר המסע באחת התחנות, היה הנוסע מתעורר ומונה ברעיונותיו מספר התחנות אשׁר עליו לעבור עוד:
– לא הרבה עוד, עוד מעט, עוד רק אחת…
מכונת הקיטור השׁמיעה כבר את שׁריקתה הממושכה לאות קרבת התחנה, והקונדוקטור לקח מיד הנוסע את כרטיסו.
– יהי שׁם ה' מבורך! – קרא האחרון בקומו ממקום-מושׁבו ויתמתח, למען חלץ את עצמותיו הנדכאות. אחר כן נגשׁ אל החלון וימח את הזיעה מעל הזכוכית ויבט אל חשׁכת הלילה. בתוך החשׁכה נראו פה ושׁם פנסים בעלי צבעים שׁונים, גם בבואות בלתי-ברורות של בנינים. המסע עצר יותר ויותר את תנועתו, ובהנדף האד המיותר, נשׁמע כעין משׁק רתיחה. אחרי רגע הרגשׁה דחיפה חזקה, כי נעתקה העגלה משביל-הפסים הקודים אל שׁביל חדשׁ.
התחנה ז., אשׁר קרב אליה המסע, לא היתה מהגדולות ביותר, והנוסע הזה היה היחידי, אשׁר עזב פה את המסע. בית-הנתיבות הצר והאפל היה שׁמם, ורק בפנה הקיצונה, סמוך לפתח, נראו אנשׁים אחדים, לבושׁים בגדי אכרים ושׁוטים תקועים להם באזוריהם. הנוסע קרב אל האנשׁים האלה, אך בחשׁכה לא יכול להכיר פניהם.
– אה, רבי אהרן-שׁלום! – נשׁמע לאזנו פתאם קול מודע, ותמונה כהה כמו נעתקה מהקיר ותלך הלוך וקרוב אליו.
– אלי’נקה?… קרא – הלא?…
– האם לא הכירני עוד רבי אהרן-שׁלום?… שׁלום עליכם!… סוף סוף בא, ובני-ביתו כבר העידו בי עד עשר פעמים: ראה, אלי’נקה, הבא הפעם את אבינו!…
– ומה שׁלומם? – קרא רבי אהרן-שׁלום בהתעוררות-חדוה גלויה – מתי ראית אותם?
– חיימ’קה ושׁפר’לה היו בביתי כחצי שׁעה לפני נסעי הנה…
והעגלון הוסיף להשׁיב על שׁאלות הנוסע בפרטות יתרה אשר העידה בו, כי חפץ הוא להשביע רצון את השואל. ובינתים נאספו חפצי הנוסע אל העגלה, אשר עמדה מאחורי בית-הנתיבות, והעגלון הראה לו עוד הפעם אותות-שרות, בנערו היטב את התבן למושב הנוסע וברפדו ממעל שמיכת-צמר עבה.
– בשם ה', נהג! – פקד רבי אהרן-שׁלום, אחרי שהשתרע ברוחה בהעגלה ויתעטף היטב באדרתו. הוא לא טעם זה ימים רבים הרחבת-הנפשׁ כזו, שׁהרגיש פתאם הפעם. הכבוד המיוחד, אשׁר נהג בו אלי’נקה העגלון, העיר בקרבו מחדשׁ את ההכרה הנעימה, הכרת-ערך-עצמו בתור בעל בית חשׁוב ומכובד.
– פה, ברוך-השׁם, הכל מכירים אותי, יודעים מי אני ומבינים את ערכי; לא כן שם…
אולם במקום הזה הפסיק רבי אהרן-שׁלום את מחשׁבותיו… במלת „שׁם“ היו אחוזים זכרונות פרטיים רבים, אשר לא נכסף כלל לעוררם הפעם, בהיותם עלולים רק לחבל את צהלת-רוחו ולהשׁבית את הרחבת-הנפשׁ אשׁר החל זה מעל להרגיש…
– פה אין אישׁ יודע דבר – בא בלבו רעיון אחר, אשׁר היה לנוחם ומרגוע לנפשׁו – לו פשׁטה שמועה קלה שׁבקלות, כי עתה נכר היה זה מתוך דברי אלי’נקה ויחסו אליו… אכן אין אישׁ יודע פה דבר!
החלטתו זאת הרגיעתהו, כי הרגיש לאות גופנית ורוחנית כאחת וישׁאף יותר מכל למנוחה. הוא התעצל גם לחשׁוב מחשבות הרבה, ויתכנס כלו באדרתו ויעצום את עיניו. ברבע-השׁעה הראשׁון הפריעוהו טלטלות-העגלה החזקות, כי היתה הדרך במקום ההוא מקולקלה מאד; אולם עד מהרה אחזה העגלה דרך ישׁרה וסלולה, אשׁר נראתה כמרפדה בבוץ רך, והתנועה השׁוה והקצובה נסכה עליו תרדמה. בדמיונו הצטירו מחזות נעימים, מחזות הראיון הקרוב עם הנפשׁות האהובות המצפות גם הן לבואו בקוצר-רוח…
רבי אהרן-שׁלום התעורר זה עתה משׁנתו, אך לא פקח עוד את עיניו. מעבר לחיץ-הקרשׁים, המבדיל בין חדר-המטות וחדר-האוכל, הגיעה לאזניו באותו רגע גניחה צרודה וממושׁכה. זה היה קול שׁעון-הקיר, המתעתד להשׁמיע את השׁעה, והוא התכון למנות את מספר הקולות.
– שׁמונה! – החליט, אחרי חכותו רגע וקול חדשׁ לא נשמע עוד – אכן אחרתי לישׁן היום!
ובכל זאת לא נחפז לקום וללבושׁ את בגדיו, וגם כאשׁר התעורר אחרי רגעים מעטים לקום, עשה את מעשהו במתינות, ונכר היה בו, כי מוחו עסוק באותה-שׁעה בענין אחר…
המחשׁבה הראשׁונה, אשר התעוררה בקרבו ברגע הקיצו, היתה אותה המחשׁבה הנעימה, אשׁר היתה מתעוררת וחוזרת ומתעוררת בנפשו פעם בפעם בשׁלשׁת הימים האחרונים – המחשבה הנעימה, כי בעירו הוא, בביתו, בחוג בניו… נפשׁו לא שבעה עוד מנעם הרגש הזה, אשׁר נמנע ממנו במשׁך ימים רבים, ועל כן גם התענג עליו מאד ויעוררהו פעם בפעם. הענג הזה גדל עוד יותר, כאשׁר התבונן אל התנועה הזהירה, אשׁר מעבר לחיץ-הקרשׁים, בחדר הסמוך.
– הם מדמים, כי הנני ישׁן עוד – חשׁב בלבו ובת-צחוק מלאה רצון חלפה על שפתיו – הם צועדים בזהירות, מדברים בלחשׁ, כדי שׁלא להעירני.
והרעיון הזה גרר אחריו רעיונות אחרים. רגע אחד חשׁב בגאות-הורים על יקר ערך בניו, העולים כלם על בני גילם; אחר נסבו מחשׁבותיו על כל אחד ואחד מהם בפרט.
– מה גדלה שׁפר’לה, אל תשׁלוט בה עין רעה… בבואי לא הכרתיה כמעט… עוד מעט ועברה את אחותה הבכירה – זלטקה!…
– וזלטקה אמנם בת-חיל היא!… הן לא כימים הראשׁונים הימים האלה: עתה דבר כזה טוב והגון מאד…
הוא החל להעביר בזכרונו את הפרטים, אשׁר שׁמע מפי אשתו בדבר היחס שבין זלטקה בתם ובין שמואל-נתן בן אריה הסוחר בעורות.
– בלעדי היחס הזה היה חתן כמוהו דורשׁ, לפחות, שׁמונה מאות רובל, והאם לא הצלחה מיוחדת היא, כי אפשׁר להסתפק עתה בארבע מאות?
– ארבע מאות… ארבע מאות… – נשׁננה המספר הזה ברעיונו פעמים אחדות באופן מיכני ובלי דעת נפשׁ נטו מחשׁבותיו לעבר אחר. באותו רגע העיב צל קודר את פניו, אשׁר היו צוהלים ומאירים זה מעט, ועל מצחו ממעל לגבות עיניו נגלו קמטים דקים ועמוקים. אלה הפרטים הבלתי נעימים, אשׁר התאמץ כל כך להסיח את דעתו מהם, התעוררו פתאם בזכרונו למרות חפצו, ולמרות חפצו נצבה לפניו השׁאלה המרגיזה:
– אם עד כה לא נודע אמנם עוד הדבר, אך מי יערבהו להבא, כי לא יודע?
– מה ישמח אז אריה הסוחר בעורות!… בעיניו הלא רע מאד המעשה, כי שׁמואל-נתן בנו נכון לקחת את זלטקה כמעט בלי נדה – האם לא ישיש, כי ימצא לו תואנה לבטל את הדבר?…
ובדמיונו הוסיפו להצטיר עוד תוצאות מעציבות הרבה, העתידות לבוא בהודע הדבר ההוא, אשׁר הוא עמל כל כך להסתיר. הן גם אשׁתו ובניו אינם יודעים את האמת, כי בערמומיות ואמתלאות שׁונות עלה בידו להשׁלות את נפשׁם – האם לא יגדלו בשביל זאת דאבון-לבם ויאושׁם שׁבעתים, כאשר תודע להם טעותם המרה?!…
– טעות מרה… טעות מרה… – דובבו שׂפתיו פעמים אחדות, ושחוק-רגז מר נראה עליהן. הוא זכר באותו הרגע את ההצעה, אשׁר הוצעה לפניו פעמים אחדות במכתבים, ומאז בואו – עוד פעמים הרבה בעל-פה. הם מתפלאים ואינם יכולים להבין, מדוע איננו מאשׁר גם הוא את העצה הטובה הזאת, לקחת את חיימ’קה אתו אל עיר-מגוריו?… יותר מכל מתרעם על המאון הזה חיימ’קה בעצמו. לו מלאו כבר שׁשׁ עשׂרה שׁנה, כבר באה העת לדאוג לאחריתו, ודבר כזה אפשר רק בעיר גדולה.
את כל זאת מבין גם הוא, מבין אולי עוד יותר מהם; אולם הם יודעים רק אחת, והוא יודע עוד אחרת.
וזאת ה„אחרת“ נקרה עתה בלי-חשך במוחו, הגדילה את קדרות-פניו והעמיקה את קמטי-מצחו. מצב-נפשׁו זה חלף רק אז, כאשׁר כלה ללבושׁ את בגדיו ויצא אל חדר-האוכל… שׁם על שלחן הארוך, (המכוסה במחצלת כפולה ועליה מפת-בד לבנה) רתח מיחם-נחשׁת ממורט, ועד יעלה מכד-חרש המלאה חלב רותח, ומתוך האד נשׁקפו לו פנים עליזים ושמחים, נשׁמעו ברכות-בקר, הערוכות אליו באהבה וחדוה, אחר – פטפוט ילדים עלז וצוהל, בלי כל דאגה ובלי כל רגז ועצב… עקת-הנפשׁ הקודמת הוסרה כמו ביד-קוסם נעלמה, רגשׁות הרגז והדאגה נדפו ברגע אחד, ומקומם לקחה עוד הפעם הרחבת-הנפשׁ שׁל אב אוהב הנמצא בחוג בני-ביתו הנאהבים והנעימים.
ה„מנין“ השלישי והאחרון בבית-המדרש הלבן כבר השׁלים את התפלה. מספר המתפללים בכלל היה מעט מאד, אך המעטים האלה לא היו כנראה, טרודים יותר מדי בעסקים, כי כבר הגיעה סוף השׁעה האחת-עשרה, והם לא נחפזו בכל זאת לעזוב את בית-המדרשׁ. פה ושם עמדו זוגות וחבורות שׁל משוחחים, אך מעט מעט נסחפו הזוגות והחבורוֹת הנפרדות על החבורה הגדולה האחת, אשׁר במרכזה היה רבי אהרן-שׁלום.
הוא היה נחשׁב גם לפנים ב„חכמי העיר“ ושיחותיו בבית-המדרש אחרי התפלה היו מושׁכות אליו תמיד קהל גדול; אולם הפעם, בשובו מ„המקומות הרחוקים“, אחרי שׁבתו שׁם כשנתים ימים – גדל עוד ערך ספוריו ודבריו בעיני בני-עירו. פה היתה תאוה לדעת מה נעשה ב„עולם הגדול“, תקוה לשׁמוע חדשׁות מלאות ענין – ושתי אלה מלא רבי אהרן-שׁלום באופן היותר טוב, בהיותו גם הוא, כנראה, מוצא עונג רב בזה, שׁעיני הכל נשואות אליו והכל מצאים לדבריו.
השׁומעים נמשׁכו כל כך אחר שיחתו, עד שׁרבים מהם נלוו עמו גם בצאתו מבית-המדרשׁ. לוית-הכבוד הזאת הרהיבה מאד את אהבת עצמו, ושבע גאון ועונג צעד לאטו בתוך חבורת שׁומעיו, אשר לווהו כמעט עד פתח ביתו.
והרגשׁות האלה מלאו עוד את כל נפשׁו בצעדו על סף הבית; אולם מעוף עין אחד בפני היושׁבים בחדר-האוכל די היה להסיר פתאם מעליו את צהלת-רוחו, זעקת-נפשׁ בלתי מוגבלת, כעין נבואת לב מרה, תקפתהו כלו… מלבד בני הבית, נמצאה בחדר גם חוה-גרונה, אחות אריה הסוחר בעורות. רבי אהרן-שׁלום לא הרגישׁ מעולם חבה יתרה להאשה הזאת, אשר אהבה „לשלח לשונה“ בכל, ללכת רכיל ולהפיץ דבות נתעבות – וכל זאת בחסידות שׁל צביעות, בהתחפשות מגונה, כאלו היא עצמה מסתלקת מ„לשון רעה“, ועל כן היא באה רק לגלות צערה על מה שאחרים – „לא תיבש לשונם“ – מדברים כזאת וכזאת… את מנהגה זה ידע רבי אהרן-שׁלום היטב, ובהתבוננו הפעם, כי בבואו החרישׁה פתאום ותתכוץ כלה בהעמידה פנים שׁל יראת שמים, כאלו היא קובלת על „רעת בני אדם הרבה“ – בהתבוננו אל זאת לא היה כל ספק בעיניו, כי „הנחשׁ הארסי“ הזה כבר הספיק לשׁלוח את רעלו…
באותו הרגע נמשׁכו עיניו אל פני אשׁתו ובניו. הם ישבו מחרישׁים, נבוכים ומדוכאים מאד, ולו נדמה, כאלו הם נמנעים בכונה מהבט ישׁר אל פניו… הוא מאן עוד להאמין, כי אמנם בא הדבר, אשׁר ירא מפניו כל כך, וינס להשׁלות את נפשׁו בתקוה, כי חוה-גרונה איננה יודעת, איננה יכולה לדעת דבר כזה; אולם התקוה הרפה הזאת חלפה מהרה, כמעט עזבה חוה-גרונה את הבית והוא נשׁאר לבדו עם אשׁתו ובניו.
רבי אהרן-שׁלום לא הרגישׁ בעצמו, איך עבר את הרחוב, אשר שׁם ביתו, את רחוב האכרים, את ככר המרעה ואת כל הגדר שׁל בית-הקברות. הוא עזב את ביתו, כי לא יכול לשבת שם, לא יכול נשא את כל הנעשׂה לעיניו… למען השׁלות את נפשׁ בני ביתו – למרות כל אלה הרגישׁ היטב, כי פליאות רבות נשׁארות בהכרח בלתי מתורצות, ואם גם הפליאות האלה לא עוררו עד כה חשׁד ביותר, בכל זאת מספיקות הן עתה לאשׁר בכל תוקף את השׁמועה החדשה… הוא לא נסה גם להתכחשׁ, אך מראה היאושׁ הקודר הזה כבד לו מנשוא. שׁם אחרי הקיר היתה זלטקה מוטלת על מטתה, חובשׁת פניה בכר ובוכה, ליד השלחן היו חיימ’קה ושפר’לה יושבים נדהמים ומשפילים מבטיהם לארץ, כאלו הם אשׁמים בכל הנעשה, ושם היתה אשׁתו נודדת כצל, מכוצה ומדכאה, כלה כתוכחה בלי דברים… הוא לא נתן לעצמו חשׁבון ברור על זאת, אך בצאתו מביתו לא פנה לעבר מרכז העיר, כי אם כונן צעדיו בלי כונה מיוחדת, אל העבר האחר.
מחשׁבות ברורות ומסוימות לא היו במוחו, הוא הרגישׁ רק עקה נוראה ודכדוך-נפשׁ גמור. מעבר לבית-הקברות היו בורות שׁל חול וחמר, רבם כעין כוכים מארכים ומקורים מלמעלה. הוא נעצר מבלי משים ויתבונן אל הבורות האלה, ומבלי משים עלה על לבו זכר עזריאל הקברן, אשׁר היה מוביל גם חול וחמר לבני העיר, ובאחד הימים, לפני שׁלשׁ שנים, ירד לחפור עפר באחד הכוכים האלה, וגושׁ-אדמה גדול נעתק מלמעלה ויכס עליו…
הוא הזדעזע פתאם. כברק חלפהו דמיון ברור: לו נקבר הוא עצמו תחת גושׁ-אדמה כזה… אולם רק רגע ארך הדמיון הזה; ברגע השׁני כבר שׁבו מחשבותיו עוד הפעם אל עזריאל הקברן.
– הכל בשׁביל הפרנסה – חשׁב, ותוגה חרישית מלאה את נפשׁו – בשׁביל הפרנסה… בשׁביל הפרנסה…
הוא שׁנה וחזר ושׁנה את המלים האלה פעמים רבות בלי הכרה ברורה. הן פעלו עליו באופן מוזר, כאלו המתיקו במדה ידועה איזו מרירות טמירה או הרגיעו איזה כאב פנימי עמוק… הוא לא הרגישׁ כלל בזאת, איך נעתקו מחשׁבותיו מעט מעט מעזריאל הקברן ותעברנה אל עצמו. בהמחשׁבות האלה התערבו זכרונות שׁונים, אשר לא היו אחוזים כלל זה בזה בסדר הזמנים או משׁתלשׁלים זה מזה בקשר הגיוני; הם היו מקוטעים ברובם, מקדמים ומאוחרים ומעורבים יחדו בלי כל סדר וערך. פה חלפו פרטים, אשׁר היו לפני ימים ושׁבועות אחדים, לפני שׁנים אחדות ולפני עשרות שנים, פרטים הנשׁכחים למחצה ופרטים המרגשׁים עוד היטב בכל תקף רשׁמיהם…
ופרט אחד מאלה עולה בזכרונו ומתיצב לפניו בבהירות יתרה. נדמה לו כאלו עתה, באותה השׁעה עצמה היה הדבר… נדמה לו, כאלו הוא רואה עתה את הרחוב ההומה, את בתי-האבן הגבוהים ואת החניות ובתי-המסחר המלאים עושׁר ושׁאון חיים עליזים – את כל הכבודה ההיא, אשׁר הבליטה עוד יותר את עני עצמו ומחסורו הנורא, בהיותו נודד חצי רעב ומשׁולל תקוה ברחובות העיר הנכריה… והנה הזקן ההוא הולך לעמתו, ופניו מפיקים נדיבות וחמלה, והוא מביט אליו בתחנונים…
הוא הזדעזע וידו הונפה בלי רצון לעבר פניו, כאלו אמר להבריח מעליהם זבוב טורד.
… אז פשׁט ידו בפעם הראשׁונה; הנסיון הראשון נעשה מאונס, ברגע יאושׁ מר. בקולו נשׁמעו דמעות, ידו רעדה, ראשו בער וגופו התפלץ כאחוז-קדחת. – אבל אחרי כן… בעת הראשׁונה, לפחות, לא השׁתמשׁ בערמה, כי לא היה לו צורך להתחפש: מראהו היה מעורר חמלה למדי גם בלי זאת. רק מעט מעט, במדה שׁהסכין עם מצבו החדשׁ, בה במדה הרגישׁ יותר ויותר הצורך להתחפש, להתראות כבלתי רגיל, כאישׁ שׁלא נסה מעודו בזאת; אף כי באמת כבר היה רגיל ומנוסה באומנותו, וכמעט חדל מהרגישׁ בנולותה וכעורה, רק דאגה אחת היתה מרגזת אותו…
הוא לחץ פתאם את ראשׁו בשׁתי ידיו. כל מרירות הזכרונות הקודמים היתה כאין לעומת היאושׁ הנורא, אשׁר תקפהו באותו רגע לזכר ההוה… הוא לא יכול גם להתנחם בתקוה, כי השׁמועה הרעה לא תעבור מגבול ביתו והלאה; הוא היה בטוח, כי עוד באותו הבקר תפיץ חוה-גרונה את השׁמועה בכל העיר, ומי יודע, אולי לעת כזאת כבר עומדות חבורות חבורות ונדונות בהחדשׁה המוזרה הזאת?!…
רבי אהרן-שׁלום הרגישׁ, כי ראשו כבד עליו ורגליו רפו מאד. ברב עמל קרב עד קצה גדר בית הקברות וישׁען עליו באפס-כח. נראה היה כאלו קפא כלו במצב הזה.
לא יצא לפועל
מאתישעיהו ברשדסקי
השעה היתה מאחרה כבר ומזג-האויר לא היה נעים כלל, בשעה שיצא שאול פינברג החוצה; בכל זאת לא פנה אל עבר מעונו, רק עמד רגע קטן וימלך בלבו, אחרי כן כונן צעדיו אל העבר האחר. מרצפת הרחוב היתה חלקלקה מהרפש הרך, הרוח הלח והחודר היה שוכך וחוזר ומתגבר לרגעים והאויר היה מלא רסיסי אֵד עב, אשר הגדיל עוד יותר את חשכת-הלילה ויאפל גם את אור פנסי-הרחוב. מספר העוברים הנפגשים ברחוב היה מעט, גם אלה המעטים היו נחפזים לעשת דרכם במהירות האפשרית; אך פינברג התנהל לאטו כמטיל מבלי שים לב גם לזאת, באיזו רחובות הוא עובר…
הרואה אותו מן הצד היה מדמה בלי ספק, כי שקוע הוא מאד במחשבות; אך באמת לא חשב כלל מאותו הרגע, אשר הרגיש את עצמו בדד ברחוב: אפּטיה גמורה תקפה אותו וכל תנועותיו היו אבטומטיות בהחלט, בלי כל הכרה ובחינה. הוא עצמו לא הכיר, איך נהיתה זאת, כי אחרי תעותו כשעה שלמה ברחובות שונים, נמצא באחרונה ברחוב מגוריו לפני חצר מעונו, ובלי-הכרה, רק על פי ההרגל נכנס אל המבוא, אשר היה כמחלה ארכה ואפלה מקוּרה מלמעלה בכפה –
ובחשכה הגדולה הזאת הרגיש פתאום את הפחד הנעלם אשר היה תוקף אותו כפעם בפעם בשעות מאחרות בלילה במקומות כאלה. הרגש הזה יגדל במדה שהוא הולך וקרב אל האגף הקצוני, אשר במכפלתו התחתונה היו רק אסמי-עצים ומבואי מרתפים; ואותו הרגש מגיע למדרגתו היותר-גבוהה בשעה שהוא נכנס אל המסדרון האפל, עולה במעלות ונגש לפתוח את דלת חדרו… הוא עצמו איננו יכול לברר לו היטב, מפני מה הוא מפחד; אך הפחד הזה תוקפהו למרות חפצו, מעביר קרה בכל אבריו ומסמר שערות בשרו… הוא עצמו מכיר היטב, כמה מגוחכים וחסרי-יסוד הם כל החששים השטותיים האלה; בכל זאת איננו יכול להשתחרר מהדמיונות המבהילים, המצטירים בנפשו ומעוררים אותו להקשיב ברגזה לכל שאון קל…
– גם הפעם שוב הפחדנות הזאת! – מתקלס הוא בעצמו.
כאשר נכנס כבר אל חדרו פנימה, סגר את הדלת בעדו והדליק את המנורה.
– מה מגוחך הוא הדבר, – מוסיף הוא לחשוב באירוניה מרה – להתעתד למעשה
כזה, ולחשש באותה שעה לאיזה מקרה אסון!…
עיניו נמשכות באותו רגע מבלי משים אל הפנה, ששם עומד תנור-ברזל עגול. בחצי- האפל, השורר בפנה הרחוקה ההיא, מסתמנים כל הדברים רק באופן מטושטש מאד; אולם הוא יודע ועל כן גם עינו מבחנת היטב את הצבור, המונח שם על הקרקע צרור בסמרטוט –
כן הוא, ערמתו עלתה יפה! הוא נתן להמשרתת הביא את פחמי האבן, למען השק בהם את התנור ופתאום הודיע לה, כי נחפז הוא ללכת בדבר ענין נחוץ: הפחמים נשארו על מקומם בחדרו!…
– מחר בבקר תשיקי – זוכר הוא את דבריו אל המשרתת – כן, כן, מחר בבקר…
ומחר בבקר?…
– ומה?… החשים אז, המרגישים מאומה?…
השאלה הזאת חולפת כברק במחו, הוא היה נכסף מאד לדעת זאת; אך הוא בוש גם בפני עצמו, כי שאלה סכלה כזו היתה יכולה לעלות על דעתו.
– כמובן, לא! – חורץ הוא בהחלט ובדמיונו מחל להצטיר מחזה.
השעה השמינית, התשיעית עוברת. המשרתת מתפלאה, כי לא נקראה עוד אל ה“שכן”. “בודאי שכב אמש לישן בשעה מאחרה מאד – מחלטת היא בלבה – על כן אחר גם לקום היום”… היא מחכה עוד מעט, נגשה בינתים פעמים אחדות אל הדלת, נמלכה בלבה, מפקפקת זמן מה וחורצת סוף סוף כי צריך להעירו… היא מתדפקת פעם, שניה ושלישית: אין מענה!… “מה זה היה לשכננו? – מדברת היא אל בעלת הבית – הוא ישן עוד”. “אי-אפשר הדבר, – עונה האחרונה – הלא איש עסוק הוא! בודאי לן הלילה במקום אחר”… המשרתת יוצאת עוד הפעם, מציצה בעד חור-המנעול: לא, המפתח תקוע בחור מבפנים!… היא מתדפקת בחזקה ומענה אין… “לא, שנתו חזקה בודאי, צריך להעירו!” – כן אומרת בעלת-הבית, והיא בעצמה טורחת לצאת, מתדפקת זמן רב בחזקה: עוד הפעם אין כל מענה!…
– ומה אז?…
דמיונותיו נפסקים פתאום בנקודה הזאת. ובמשך רגעים אחדים הוא שקוע כלו במחשבותיו ומיגע את מחו לברר את השאלה: מה יהיה אז?…
– כן, – מוצא הוא פתאם את אשר בקש – בעלת-הבית תשוב ותתדפק עוד פעמים
אחדות, מבוכתה וחרדתה תגדלנה יותר ויותר; אך כלה אובדת-עצות לא תוכל להחליט בנפשה דבר עד שוב הבעל… הבעל ישמע בשחוק אי-אמון את דברי האשה והמשרתת, בשחוק הזה יצא אל המסדרון, ישח אל כפת-המנעול, יציץ בעד החור. “אמנם כן, המפתח תקוע בחור-המנעול מבפנים: הדבר תמוה קצת”… הוא יתדפק בחזקה, בשעת ההפסקות יטה אוזן, יקשיב בשימת-לב רבה – ומהפסקה להפסקה יקדרו פניו יותר ויותר, סערת-רוחו תגדל ובאותה מדה תגברנה גם דפיקותיו… “אכן נפלא הדבר! – יקרא בתנועת-ראש ומשיכת-כתפים – אינני מבין כלל מה זאת!?”… “האמנם?”… תחליף במוחו מחשבה, אך מפורש לא ישמיע אותה בכל זאת…
על שפתי פינברג מופיעה בת-צחוק מוזרה.
– כן, הוא לא יאבה להאמין, אך אנוס יהיה להאמין אז, כאשר…
אולם בטרם שיספיק להמשיך הלאה את המחזה החדש, מתעורר הוא פתאום ומחל להתרעם על עצמו.
– אמנם בן-חיל אני! תחת עשותי את אשר ראוי לעשות, הנני יושב על מקומי והוזה,
יוצר לי דמיונות שטותיים וחושב בדברים, שאין להם כל ערך…
הוא קם ממושבו בהחלטה נמרצה, מכונן צעדיו לעבר התנור; אך שם הוא נשאר עומד פתאום ונמלך רגע קטן: במה ישים את הפחמים?…
להניח על הקרקע, על אחד הכסאות או בכלל באיזה כלי-עץ – כדבר הזה, מובן הוא מאליו, לא יעשה בכל אופן. הוא מחפש מסביב דבר-מה מכון לחפצו ואיננו מוצא; הוא מנסה להסיר את דלת-הברזל אשר לתנור, אך גם זאת איננה עולה בידו –
– איך לא שמתי את לבי לזאת מראש? – מצטער הוא מאד ומניע ראשו במבוכה
רבה – הלא דבר קל כזה יכול להפר את הכל…
ובעמקי נפשו פנימה מחל להזדעזע מין רגש בלתי-ברור, כעין רגש הנאה על המעצור אשר נגלה פתאם; אך באותו רגע כבר תופס הוא את עצמו ברגש הזה, שאינו נאה כלל, וכמו בתור פצוי על החלשה הזמנית הזאת הוא מעביד את מחו בהתאמצות יתרה, למען מצא עצה.
העצה נמצאה. הוא לוקח לו כסא ומקריבו בחפזון אל התנור, עולה על הכסא, פותח את הדלת הקטנה אשר להתנור מלמעלה, מגשש שם זמן מה באפלה ומוציא סוף סוף את מכסה-הברזל של ארבת-העשן… “המכסה הזה כאלו נוצר ביחוד לחפצי” – חולף רעיון במוחו, אך הוא איננו פונה כלל למחשבות צדדיות, ומוסיף להתעסק בהכנותיו בזריזות יתרה. הוא יורד מעל הכסא, מהפך את המכסה באופן כזה, שבית-קבולו יהיה מכון למעלה, ואחרי כן הוא לוקח מתוך הסמרטוט את גושי הפחמים ומסדרם בתוך המכסה ההפוך זה על גב זה –
– הכל נכון! – קורא הוא אחרי זמן מה וזוקף את קומתו, אשר היתה כפופה במשך כל זמן עבודתו. באותו רגע הוא מרגיש פתאם כאב חזק בשדרתו, אך רגש הכאב הזה נדחה תיכף מפני רגש כאב ממין אחר, התוקף אותו כלו וגורם ללבו להתכוץ באופן אנוש מאד.. כל זמן שהיה מטופל בהכנות ההן, היו מחשבותיו מצומצמות בנקודה האחת: לעשות הכל כראוי – אולם כמעט נפנו מחשבותיו מהענין הקודם, הסתמנה פתאם לפניו אותה העבודה, העתידה להתהות עוד מעט, בכל גדל חשיבותה, והוא הרגיש מהרעיון הזה מין צער בלתי-מבאר בדברים, מין דאבון-לב ורחמים על עצמו…
– למה נגזרה עלי כזאת?! – מתחמצים כל חושיו בקרבו.
– אבל מי זה גזר עליך?! – נראה לו, כאלו גוף אחר נעלם טוען נגדו בסתר-נפשו – הלא אתה בעצמך החלטת, כי כן צריך, מכרח להיות!…
– האמנם כן צריך, מכרח להיות באמת?! – שואל הוא ומתרעם תיכף על שאלת עצמו.
– הוי, סמרטוט, נפש זעירה!.. גם בפני עצמך היית צריך להתבייש על קטן-נפש מחפיר כזה!… רק להשתעשע בדמיונות בלתי-מתקימים הנך יודע, ובשעה שאתה בא לידי מעשה אין לבך עומד עוד בך והנה משתדל להשתמט, לבקש אמתלאות ולסגת אחור!…
התוכחות האלה אינן מקררות עוד את דעתו; איזו תשוקה מוזרה לבזות, להשפיל ולגנות את עצמו ככל האפשר, תוקפת אותו. הוא מחפש לתכלית זאת את התארים, הפוגעים יותר מכל באהבת-עצמו, ובוחר בכינויי-הגנאי היותר מעליבים – אולם הדברים הריקים אינם ממזגים עוד, כפי הנראה, את ההתמרמרות הפנימית העצומה והוא מחל לעורר בזכרונו מעשים ממשיים, המכונים בתכונתם לאותה התשוקה המוזרה, אשר התעוררה בנפשו בכל תקף –
הוא זוכר, כמה פעמים עלה על לבו אותו הרעיון, אשר הוא אומר לבצע הפעם, וכמה פעמים התחרט עליו מפחדנות יתרה וחסר כח-רצון!… על דבר שכין ובכלל על דבר כל כלי גוזר או דוקר לא היה יכול גם לחשב: די היה לו לציר בדמיונו מחזה כזה והא היה מזדעזע כלו, מרגיש חלחלה-פנימית ועושה בידיו תנועות מכניות כמו להגן על עצמו מהסכנה המדומה… רגש מעין זה היה מתעורר בקרבו גם בכל פעם, שהיה שומע או קורא על דבר מקרה רצח או אבוד-עצמו באופן כזה: דמיונו היה מתפעל כל כך, עד שבמשך זמן ידוע לא היה יכול בשום אופן להשתחרר מהציור-הדמיוני המענה הזה… בכלל לא היה יכול גם להבין, איך יכולים אחרים לבצע דברים כאלה, אשר רק לזכרם בלבד קופא כבר דמו בעורקיו ושער ראשו סמר –
מה יש לדבר: פחדן, רך-לב, רפה-עצבים!
האם רק מפני זאת הוא ירא?… האם רק מראה דם שותת, דמיון כאב חד יבהלוהו?… הלא במדה שוה ירא הוא גם את יסורי הנתלה, הנטבע והמרעל: – ירא לא רק את היסורים האלה עצמם, אך גם את פעולתם על דמיונו: הוא חשש פשוט לחרטה מאוחרה, לא בטח כלל ביכולת עצמו לשאת את היסורים בסבלנות הראויה… לו נראה נכסף רק מות פתאמי, מות הבא כהרף-עין, בלי כל מכאובים מקודם – באופן כזה היה בוחר בשמחה, לו רק היה בידו אמצעי נכון!…
– לו… לוּ…
מלת תנאי זו היתה הוספה תמידית וקבועה בכל פרטי חייו, בכל מעלות-רוחו. לכל מעשה קטן או גדול בחייו, אשר היה צריך לעשות על דעת עצמו, היתה מצטרפת תמיד בהכרה איזו “לוּ” או “לולא”, אשר היתה גורמת לאחת משתי אלה: או לעשות דבר נגד ההוכחה-הפנימית, נגד הרצון-העצמי, או להפך, להמנע מעשות את הדבר שההוכחה-הפנימית מחיבת אותו, שהרצון העצמי נוטה אליו –
האם לא היה נכון עוד גם בערב הזה לשוב ממחשבתו ולבטל את החלטתו, לו רק נסתבב איזה דבר באופן אחר?!… הוא אמנם לא חפץ להודות על זאת גם בפני עצמו, אך בסתר נפשו הלא אנוס היה להכיר את האמת, כי הליכתו שמה היתה מעין “נסיון אחרון” ולמרות השתדלותו להשלות גם את עצמו, כי רק ראיון של פרידה אחרונה הוא זה, לא חדל בכל זאת מקות לאיזו תוצאות בלתי-צפויות…
הוא מזדעזע פתאום ומעביר את ידו על מצחו ועל שער ראשו כמתעורר מתרדמה, או כמבקש להבריח איזה דבר אי-נעים. מחשבותיו נגעו מבלי משים באותם הפרטים, אשר היו אמנם רק זה מעט, לפני שעות אחדות, אבל הכבדים לו ביחוד בשביל זאת מנשוא עתה, בעוד שלא נמחה אף במקצת אותו הרשם המדכא, אשר עשו על נפשו…
– מה זאת? – שמח הוא על ההזדמנות הטובה, הנמצאה לו פתאום להסיח את
דעתו מהמחשבות הקודמות. הוא התבונן באותו רגע אל כפות ידיו כי מגאלות הן כלן בפיח, ומבלי משים נזכר, כי לפני רגע העביר את ידו המגאלה על מצחו… הסבה קלה הזאת נתנה לו ענין להסתכל תחלה בראי, ואחרי כן, כאשר נראה בפעל, כי אמנם השאיר מגע היד עקבותיו על מצחו – לרחץ את פניו וידיו. בעשותו את מלאכתו זאת התכון למלא בדיוק אחרי כל פרטיה, כפי שהיה רגיל לעשות בשאר העתים; הוא לא שכח להתבונן גם אל בגדי הלבן העליונים, כדי לדעת הנקיים הם כל צרכם –
הכל על מקומו בסדר נכון! –
ויכולת זו לשים לב לנקלות, יכולת המעידה על צלילות-דעת מחלטה ומנוחת-נפש שלמה – הרהיבה מאד את אהבת-עצמו והביאה לו ענג מיוחד.
– אחרים בשעה כזו מדכאים, נרעשים ונבוכים בודאי כל כך, שהם עצמם אינם
יודעים ומכירים כלל את אשר הם עושים!…
– אחרים אינם מסוגלים לעשות מעשה כזה בלי סבה-גורמת חשובה, בלי איזה מקרה
רב-ערך ויוצא מהכלל: טבע הענין מחיב אפוא, שכל חושיהם צריכים להיות נבלעים בהרעיון האחד בלי כל אפשרות לשים לב לענינים צדדיים!…
ההערכה הזאת, הערכת האחרים מול עצמו, אשר היתה הפעם כלה לטובתו, פעלה עליו פעולה נעימה ומעודדת כאחת: יחד עם התרוממות הרוח הרגיש גם התעוררות-אינרגיה בלתי-מצויה והתגברות כח-הרצון במדה מרבה מאד –
הוא היה בטוח כי יוציא הפעם את מחשבתו אל הפעל!
פינברג עמד עוד רגע קטן ויתבונן אל לשונות האש הדקות, הנראות כזוחלות ומלחכות את גושי הפחמים. עינו השתעשעה מבלי-משים בשנוי גוניהן הנפלא של לשונות האש הזעירות האלה, אשר היו כחלחלות-כהות בשפוליהן, בהירות יותר באמצעיתן ומלמעלה – כחלחלות-אדמדמות…
– עתה התלקחה כבר האש בהפחמים עצמם: הם יוסיפו לבער מאליהם…
הדבר הזה לא עלה בידו על נקלה. הוא לא ידע, איך מבעירים פחמי-אבן, וכפיסי-העץ הדקים, אשר היו מוכנים לזה, נשרפו לאפר מבלי הועיל במאומה, עד אשר עלה רעיון טוב על לבו, לשפוף נפט על הפחמים: העצה הזאת הצליחה באופן היותר-טוב!…
פה לא נשארה לפניו עוד כל עבודה והוא נגש אל השלחן, אשר עליו היו ערוכים: בקבוק יין-שרף, תבת סרדיניות, חתיכת גבינה-הולנדית ופרוסות לחם. כל אלה היו מוכנים אתו זה ימים אחדים ועוד בהקנותם נועדו למטרה הזאת, ביחוד – בקבוק היין. הוא לא זכר עוד בבירור מתי ומפי מי, אך שמע שמע בלי ספק, והדבר היה מתקבל מאד על הדעת, כי מצב חצי-שכרון מסגל את האדם יותר מכל לקבל את פעולת הקיטור החונק באופן בלתי-מרגש כלל.. מי יודע: אולי פועלים פה אדי-הספירט העולים את המוח ומקהים את ההרגשה, או אולי חק טבעי אחר פועל כאן – אולם בכל זאת אין כל נפקותא, העקר הוא, כי האמצעי יהיה מכון להתכלית הרצויה בפעל!…
– אבל מה יעשה, במי יתעסק בינתיים? –
הוא כבר הספיק למלא ולהריק כוסות-יין אחדות, הספיק לאכל מחצית הסרדיניות ופרוסת גבינה הגונה, ורגש השובע יחד עם מהומת-שכרון קלה העירו רוחו וייצרו בנפשו מין צרך לפעל ולעבוד…
– אולי ראוי בכל זאת לכתוב? –
השאלה הזאת עולה על לבו לא זאת הפעם הראשונה; הוא חשב בה פעמים רבות בעתים שונות, אך בימים האחרונים עסקה אותו ביחוד, ובכל זאת לא בא לידי כל החלטה קימת… עד מאה פעמים החליט לכתוב ופעמים כמספר הזה החליט לבלי כתוב… פעם בפעם, כשהיתה דעתו נוטה לכתוב, היה נערך ומשתכלל בדמיונו טופס מכתב ארוך, אשר היה צריך להוכיח לכלם, כי לא הבינו כלל לרוחו – של פינברג, – לא ידעו מאומה מהנעשה בעולמו הפנימי ועד כה לא צירו בנפשם, מה היה בפעל… הדמיון הזה היה נעים ומלבב מאד, אך זו רעה, כי למרות כל התאמצותו של פינברג, לא יכל בכל זאת להשתחרר מההכרה המרה, כי דבר כזה יהיה כזב נורא ומגונה מאד. מגונה עוד הרבה יותר מחמת הזאת, שביסודו מונחות עוד הפעם אותה ההתהדרות השטותית והמגוחכה, אותה רדיפת-הכבוד בלי הכרת כל זכות עצמית על הכבוד הזה – שתי המדות האלה, אשר השפילו וגנו אותו תמיד בעיני עצמו ובעיני אחרים…
– לא, לא!… פעם אחת יחידה, לפחות, ראוי להמנע מכזב בזדון!…
אולם גם בהחלטה הזאת לבלי כתוב כלל, מתערבת בלי חפצו, כמעט גם בלי הכרתו, מחשבה אחרת, פניה זרה –
– הסבה תשאר חידה סתומה, לפליאה זו לא ימצא כל באור מספיק:
התאוה-לדעת תגדל בהכרה, זרות המקרה תפעל מאד על הדמיון, ולחקירות, לשמועות ולהשערות לא יהיה קץ!…
הרעיון הזה, כי שמו יהיה נשוא על שפת רבים, כי הוא יהיה “גבור-היום” ובו ישיחו גם אלה שהכירוהו, גם אלה שלא הכירוהו מקודם – הרעיון הזה היה נעים לו הרבה יותר, מאשר חפץ להודות על זאת גם בפני עצמו… כמה פעמים היתה קנאתו אוכלת אותו בסתר, בראותו, איך אחרים מתפרסמים, נעשים במשך זמן ידוע לנושאי-שיחה כלליים ונזכרים גם במקום שמכירים אותם, גם במקום שאין מכירים אותם פנים בפנים כלל!… כמה היה מקנא בהמאושרים ההם וכמה היה נכון לתת, לו רק יכול להגיע למקומם!… כל פרסום יהיה איזה שיהיה, היה נעים הרבה יותר לאהבת-עצמו מאותה ההכרה המדכאה, כי בשביל אפסותו המחלטה אין מציאותו מרגשת כמעט גם בהסביבה היותר קרובה ואף כי בחוג רחב ורחוק יותר!…
הוא מתנודד פתאום ועושה בלי-הכרה איזו תנועות, כאלו הוא מבקש לדחות מעליו את התמונה הלא-נכספה, הנגלה לפניו – אך התמונה אינה זעה, ולו נדמה,כאלו הוא מרגיש באותו רגע על עצמו את המבט המלא לעג-בוז, כאלו הוא רואה בעיניו את בת-הצחוק האירונית – שני כלי-זיינה המצויים של התמונה, שאותם הוא רואה בתכיפות כל כך…
– מדוע היתה כזאת? – שואל הוא ומתחרט תוך כדי דבור, התשובה הישרה על
השאלה הזאת מכאיבה ומדכאת-נפש יותר מדי.
– למה נסתבכו הדברים ככה, כי זה האיש קרושינסקי יגלה פתאם על אופק
חייו ויתפס שם מקום חשוב ורב-ערך כל כך?!…
פרק-הזמן ההוא היה בלי-ספק היותר מאשר בחייו, הוא לא בקש אז גדולות, לא תבע מהחיים תביעות יתרות; הוא היה לא רק מסתפק אך גם שמח וחשב את עצמו למאשר מאד באותו המועט, אשר עלה בידו להשיג… ובאמת, האין התארים האלה: “הרבה” ו“מועט” רק מושגים הנגדרים בערך? מה שנחשב מועט בעיני האחד, נחשב כהרבה בעיני האחר, הכל לפי מושגיו והרגלו של אותו האיש – ומושגיו והרגליו של עצמו, לא היו אז באמת מסוגלים ליצר תביעות מרבות או גדולות ביותר!…
כן הוא, בעת האחרונה, מאיזו סבות בלתי-מובנות גם לעצמו, לא היה אוהב ביותר לזכור את ימי-ילדותו ואת שנות-בחרותו הראשונות; ואם היה גוף אחר או סבה חיצונה מזכירים לו במקרה את אלה, לא היה שבע-רצון מזה כלל – ואולם בפרק הזמן ההוא עוד היו ימי ילדותו וראשית בחרותו נזכרים פעם בפעם לפניו, והזכרונות האלה המרים והמדכאים מצד אחד, היו נעימים ומעודדים מצד אחר: מחזות העבר הקודרים עשו את ההוה למבהיק ומלא-זיו…
ובעברו אמנם לא היה מחסור במחזות קודרים! שלש-עשרה שנות-חייו הראשונות בעיר מולדתו דורנישק, בבית הוריו, לא היו יכולות להחשב בשום אופן למאשרות מאד. אביו היה אחד מבעלי-הבתים הדלים: חנוני בלי סחורה, מוזג בלי תעודה וסוחר-תבואה בלי פרוטה. בשורה האחרונה של כל חשבונותיו היו מתגלים: עוני ולחץ קבועים ומחסור נפרץ מאד. השלישיה הזאת לא היתה נעימה ביותר, אך בבית-אביו היתה עוד שלישיה אחרת, לא נעימה בכל אופן מהראשונה. לאביו היתה אשה שניה, לאשתו זו היו בנים מבעלה הראשון, וגם לו לעצמו היו בנים מאשתו הראשונה; אחרי כן נולדו בנים משותפים אחדים – ובאופן כזה היו בבית אחד שלשה מיני בנים שונים, ערבובית “שלו”, “שלה” ו“שלהם”, – ערבוב-תארים של אב-חורג, אם חורגה, בנים חורגים העומדים ביחסים שונים זה לזה..
על תנאי חיים כאלה אי אפשר היה, כמובן, להתגעגע ביותר; אולם גם תנאי-החיים החדשים, חיי נער-ישיבה עד השנה השש-עשרה וחיי בחור חובש-בית-המדרש במשך שנים אחדות אחרי כן – גם תנאי-החיים האלה לא היו נעימים כלל. באחרית הימים אמנם היה מתפלא על עצמו, איך יכול לנשוא את כל אלה; אך בימים הראשונים ההם – את זאת היה זוכר היטב – לא הרגיש יותר מדי ברוע-מצבו, בלתי אם במקרים מיוחדים, כאשר הורע המצב הזה עד בלתי נשוא, וגם במקרים המעטים ההם היה שב ונרגע תכף, כמעט באה לו רוחה מעטה…
אמנם כן הוא, בראשונה חדל להיות שבע רצון ממצבו הקודם בכלל, רק אז, כאשר נתגלגל במקרה, אחרי נדודים וטלטולים שונים, אל אחד מבתי-המדרש פה בעיר הפלך נ. גם עד העת ההיא לא נכחד אמנם ממנו, כי ישנם חיים אחרים, ויתר על כן – לא אחת ושתיים עוררו החיים האחרים גם קנאה בקרבו; אולם זה קרה על פי איזו סבה בלתי-מובנה כמעט, שלא עלתה מעולם על דעתו: אולי יכול גם הוא עצמו לחיות חיים אחרים?… המחשבה הזאת התעוררה, התחזקה ולבסוף נקבעה במוחו, כאשר שמע ספורים אחדים על דבר אנשים שונים, אשר היו לפנים במצב דומה למצבו הוא, והודות לרצונם ועמלם התרוממו משפל מצבם. הדברים האלה פעלו הרבה עליו, אך יותר מכל פעלה עליו העובדה, כי כמעט כל חובשי בית-המדרש, אשר התודע אליהם בנ. חשבו את מצבם ההוה רק לזמני, מצב שימשך עד שיכלו את הכנתם-הקודמת ויבואו למצב חדש…
הוא החליט לעשות כמעשה האחרים; אולם רק אחרי קבלת ההחלטה הזאת הרגיש בכל מלואה אותה המרירות הרבה, אשר היתה במצבו ההוה. הוא היה, כאיש שנפקחו עיניו פתאום לראות את אשר לא ראה ולא יכול לראות מקודם. לפניו נגלו פתאום כל הצדדים הרעים, אשר במצב חובש-בית-המדרש, האוכל לחם חסד וכפוף לאדונים רבים; הם נתגלו במדה מרבה כזו, שלא יכול עוד נשוא אותם מבלי הרגש כאב תדיר, מבלי התמרמרות פנימית עצומה ומבלי דכדוך נפש נורא… לפני כן לא היה מרגיש כל בושה בלבושו הקרוע והמטולא, לא היה רואה כל חרפה לעצמו בזאת, שברוב הבתים היתה ארוחתו מוגשה לו בחדרי המבשלות; כמו כן לא היה עולה כלל על דעתו להעלב ע"י סמני הבוז הגלויים, שהכל היו מרשים לעצמם להראות לו: כל אלה היו רגילים ועל כן גם נראו כטבעים בעיניו – אולם כמעט נתן לבו להתבונן אל מצבו, לא יכול עוד להעלים עין מכל הפרטים המעליבים האלה, ובאותה שעה לא יכול גם להשתחרר מהם: רק יחסו אל הדברים שנה אולם הדברים עצמם נשארו בלי כל שנוי עוד ימים רבים –
והימים ההם הספיקו להשניא בעיניו את מצבו הקודם כל כך, שהפדות ממנו נראתה לו כאושר נעלה מאין כמוהו. האושר הזה כלו היה קשור אמנם רק למשמרת פקיד-עוזר בבית-מסחר של ספרים בשכר שמונה רובלים לחדש; אולם לפי מושגיו אז היו גם המשמרת גם השכר הגונים וחשובים למדי, והעיקר – כי על פיהם עלה בידו לנתק כל קשר עם עברו, להתרחק בהחלט מכל אלה הדברים והאנשים, אשר היו מסוגלים להזכיר לו את חייו הקודמים!…
במשמרתו לא היתה המלאכה מרבה ביותר. והוא השתמש בהמקרה הטוב הזה להשתלם בידיעת שפת רוסיה ואשכנז על ידי קריאה נפרצה בספרים, הנמצאים בבית-המסחר. הוא קרא מכל הבא בידו בלי כל בחירה. בעת הראשונה לא היו רוב הספרים הנקראים מובנים לו היטב; אך בהיות עיקר כונתו להשתלם בשפה, לא היה המעצור הזה חשוב בעיניו, ומעט מעט, במדה שגדלה והתרחבה הבנתו, באותה מדה התפתחה בקרבו תשוקת קריאה בלתי מצויה אשר בלעה את כל חושיו… יותר מכל משכה את לבו הספרות היפה, אשר גלתה לפניו עולמות נפלאים ומלאי-קסם, אשר לא חלם מעולם על אדותם, לא הבין אותם גם עתה כל צרכם, אך אותו החדוש, אותה אי-שלימות ההבנה פעלו עוד יותר על דמיונו… הוא לא יכל עוד להסתפק בזה, שהיה קורא יומם בבית-המסחר, כי לא יכול להנתק כפעם בפעם מהספר הנקרא, והיה לוקח אתו את הספר אל מעונו, ששם היה מוסיף לקרוא לפעמים עד אור הבקר בלי הפסק –
והקריאה התדירה הזאת פעלה לא רק על דמיונו, כי אם גם על מושגיו, דעותיו והשקפותיו, אשר שנו אמנם בהדרגה מתונה כזו, שהוא עצמו כמעט לא הרגיש בזאת, אך השנוי היה כביר ועצום, כולל ומקיף את כל פרטי החיים. שנוי כעין זה נהיה גם בתנאי חייו והרגליו החיצוניים; אך גם השנוי הזה התהוה לא בפעם אחת, כי אם בהדרגה מתונה, באופן בלתי נכר יותר מדי. מפרק לפרק נוסף על שכרו, ובאופן מתאים לרבוי הכנסתו ואמצעיו גדלו יותר ויותר צרכיו והוצאותיו; אולם תביעותיו לא עברו בכל העתים ההן את גבול יכלתו והוא היה שמח בחלקו, שבע רצון ומאושר מאין כמוהו…
אמנם כן, גם אז לא היה דמיונו מסתפק באותן הקטנות, אשר היו לו במציאות, והוא היה יוצר בקרב נפשו פנימה מחזות דמיוניים נאדרים; אולם יצירות הדמיון האלה היו גם בעיני עצמו רק מין שעשועים רוחניים, אשר אין להם כל יחס אל המציאות. בכלל היו אז אצלו שני העולמות האלה: עולם הדמיון ועולם המציאות מסומנים היטב בגבולותיהם, מבלי נגוע זה בזה ומבלי השפיע זה על זה כל עיקר: בשעה שבאחד היה הכל גדול, כביר ונאדר, באותה שעה היו בהשני כל הענינים קטנים, פחותים וזעירים – ודוקא ההבדל המוחלט הזה היה גורם שלא תהיה כל סתירה בין שני אלה, שלא יהיו כל נגוד פנימי, כל קרע בנפשו –
– ולמה צריך היה להזדמן, כי יבוא האיש הזה ויבלבל את כל?!…
– מה היה הכח האדיר הזה, אשר משך אותו נגד רצונו אל קרושינסקי, אף כי הרגיש בנפשו היטב כי קרבת האיש הזה מסוגלה רק לעכר את רוחו, לגזול את מנוחתו, להשבית את שלותו ולהרוס את שוי-המשקל בנפשו פנימה!?…
הוא חי בבדידות גמורה, אבל הבדידות הזאת היתה מתאמת בלי ספק לנטיותיו הטבעיות, כי לא הרגיש לפני כן כל צורך בחברה, ולהפך, כפעם בפעם, כאשר היה מזדמן במקרה בתוך איזו חברה היה מרגיש את עצמו במצב מצר של מבוכה כבדה מנשוא: מחשבותיו היו מתבלבלות, חושיו – מסתכסכים, ואבריו – נראים ככפותים, מבלי כל יכולת להתנועע באופן חפשי…
– ולמה זה אפוא היה לו למסור את עצמו לכל הענויים האלה?…
אם קרושינסקי לא יכול לכלכל את הבדידות והשקט ושאון חברה עליזה היה לו צורך הכרחי תמיד – למה זה היה צריך הוא עצמו להשתעבד דוקא למאויי האחר?…
אבל מה חפץ היה לקרושינסקי בו!… לאיזו תכלית היה מושך אותו תמיד אחריו?…
את השאלה הזאת היה מציע לפני עצמו כפעם בפעם, ותמיד היתה רק תשובה אחת אפשרית לו: קרושינסקי היה רואה בו מצד אחד הגשמת ההכנעה וההשתעבדות לרצון עצמו, ומצד אחר – אותו הטפוס ההפכי, המסוגל להבליט ביותר את היתרונות הנעדרים בו והנמצאים בהאחר…
וגם ההכרה המדאיבה הזאת לא היתה מספיקה לו עוד, לשחרר אותו מההשפעה הבלתי-מוגבלה, אשר היתה לקרושינסקי עליו!…האחרון היה מתקלס בו תמיד בפני אחרים, מכנה אותו “נפש זעירה” “נשמה של חצי-פרוטה” בינם לבין עצמם – וכל אלה היו ממררים את רוחו ומסיתים להתפרץ, אך לשוא!
לשוא נסה פעמים רבות אחרי כן לשוב אל ארח-חייו הקודם, לשוב ולהסגר באותו החוג הצר והבודד, אשר בו היה שלו ושאנן לפני כן – לא, הדבר הזה לא היה עוד אפשרי לו גם אז, כאשר נפרד קרושינסקי ממנו, כאשר עזב אותו האיש גם את העיר: הוא ערער כבר את שווי-המשקל בנפשו פנימה ויעורר שם מצד אחד אי-רצון גמור ביחס להיש והוה, ומצד אחר – שאיפה בלתי-מספקה למה שאין, למה שאי-אפשר להיות.
הוא מזדעזע פתאם, כמו ע"י דחיפה חזקה, מביט אל סביבותיו מבלי-דעת ובמשך רגעים אחדים איננו יכול לזכור בשום אופן: מה זאת, מה היה לו?…
– אמנם כן, זכר פתאם – הלא…
והוא מוסיף לשבת תחתיו בלי-תנועה, גם עיניו נטויות נכחן לנקודה אחת, רק במוחו מחלות לזוע איזו מחשבות בכבדות ובעצלתים:
– האם זמן רב הוא יושב ככה?… ההיה נרדם זמן מה, או אולי?… לא, הדבר הזה אי-אפשרי הוא… הוא מרגיש עוד, מכיר היטב את כל…
– אבל מדוע זה הדבר נמשך כל כך? – נראה לו הדבר כתמוה קצת – הלא כבר הגיעה העת!…
הוא יודע כי המקום ההוא שם מאחריו: מין רגש בלתי-ברור ובלתי-מובן עוררהו אז, כאשר קרב אל השלחן, להציב את הכסא דוקא באופן כזה… עתה אמנם אין בו עוד הרגש ההוא, אך מין עצלה או לאות מיוחדה מכבידה עליו את התנועה. הוא מתעצל לזוז ממקומו ודוחה מרגע לרגע את המעשה, אשר הוא עצמו מכיר, כי ראוי הוא לעשותו…
פינברג לא יכל לתת גם לעצמו חשבון ברור על זאת: השמח אם מצטער הוא על השהיה היתרה הזו?… האש לא אחזה בפחמי-האבן כראוי; היא רק לחכה במשך זמן מה את הנפט מלמעלה, נאחזה עוד רגעים אחדים בהגבשושיות הבולטות, אחרי כן שקעה מעט מעט ותאָכף, מבלי מצוא עוד חומר נוח-להתלקח, ובשעה שהתעורר פינברג סוף סוף לקום ממושבו כדי לסור ולראות, ולא נראה עוד אף ניצוץ קטן אחד.
– הפעם לא אתן עוד לרמות את עצמי בזריזות המדומה הראשונה, – שוחח עם לבו, אחרי שעלתה בידו להבעיר עוד הפעם את הפחמים – הפעם אפקח בעצמי על זאת, שלא תעשה עוד המלאכה רמיה…
ולתכלית הזאת הקריב כסא אל התנור ויהפכו על צדו, למען היות המושב נמוך יותר וסמוך אל הקרקע. הישיבה באופן כזה לא היתה אמנם נעימה ומרוחה ביותר; אך חדוּשה וזרוּתה נראו בעיניו כמשעשעים מאד, בהיות דעתו מבודחת עליו וראשו סובב קצת באופן נעים מאד אחרי כוסות-היין האחדות, אשר הספיק לשתות בינתיים.
במצב-נפשו זה נראה הכל נקל בעיניו, הכל טוב, כשר ומתוקן; גם בכל הדברים העולים על רוחו, הוא רואה רק את הצדדים הנעימים, הוא מרגיש שביעות-רצון פנימית בכל ויחד עם זאת – מין צרך מיוחד, להביע את רגש הרצון הזה בדברים, ולו רק בפני עצמו, אם אין שומע אחר זולתו… באמת הן יש יתרון גדול לשיחה כזו עם עצמו, כי בה אין כל צרך לסים דוקא את הפרזה אשר החל, או להחזיק בענין אחד עד סוף; פה נתן חפש גמור לדלג מענין לענין, באין כל אונס אפשר לחשוב ולחדל מחשב ככל העולה על הרוח באותו רגע…
והוא משתמש בהחופש הגמור הזה. הוא חושב מחשבותיו בלי כל קשר והשתלשלות, גם משיח עם עצמו בפרזות מקוטעות, החסרות בראשיתן או הנפסקות באמצעיתן… בין שאר הדברים, הוא מעיר גם על מצב-נפשו הנוכחי ודן על פעולת היין, איך הוא פועל בתחילה באופן מעורר ואיך ההתעוררות המלאכותית הזאת גוררת אחריה מים החלשת-הכהות מיוחדה –
– וכל זאת, – בא לידי מסקנה – טובה מאד התעוררות כזו, ולו רק זמנית:
במשך הזמן הקצר הזה, לפחות, תחדל הנפש הזעירה מהיות זעירה כל כך, האינרגיה ואמץ-הלב הולכים הלוך וגדול ובאותה מדה מתמעטת הפחדנות הארורה הזאת, אשר בשאר העתים אין כל מפלט ממנה!…
– אמנם כן הוא – נגרר רעיון חדש אחרי הקודם – על זאת הנני מחויב תודה לקרושינסקי… בראשית התודעותנו לא היה מוחי תופס כלל איזה ענג הוא מוצא בחליפות מרעישות, ברשמים חזקים ורגשות סוערים… לי נראו אז כל אלה כשגעונות מחלטים, עד אשר טעמתי גם אני מנעמם של המאויים הפורצים והמתגעשים האלה וארגיש בנפשי את שפע-הכחות הכביר הזה, הפורץ חוצה בכל תקף…
– האמנם יכלו חיי עד אז להקרא בשם חיים?!… בן עשרים ושלש שנים הייתי, אך לחיות, במשמעותה הנכנה של המלה הזאת, אף לא החלותי עוד, לא נסיתי אף פעם אחת – ובאותה שעה לא ידעתי זאת כלל, ואדמה בנפשי, כי אותה הקריאה המפשטה בספרים מתים, המתארים חיי אחרים, ואותן העלילות הדמיוניות, הנוצרות ומצטירות בנפשי על פי השפעת הקריאה ההיא עצמה – הם חיי המציאות באמת!…
בדמיונו מתעוררים לתחיה זכרונות מפרק-הזמן ההוא, כאשר הכיר בראשונה את טעותו בנידָן זה. כמה הצטער אז על העבר וכמה גדולה ונמרצה היתה תשוקתו לחיות מאז והלאה!…
– האם לא היה זה האסון היותר גדול!? חלף פתאם רעיון במוחו – האם לא נוח היה לו להשאר בטעותו עד עולם?!…
לא זאת הפעם הראשונה הוגה הוא בהשאלות האלה. לבאר את סבות המחזה הזה איננו יכול, אך דעתו רוצה להאמין, גם מעשים רבים מוכיחים, כי אמנם היתה הכרת-הטעות ההיא אסון גדול לו –
– אבל מדוע זה רק לו ולא לכל איש זולתו?…
עוד הפעם אותה הסתירה הבלתי מבארה, כי בשעה שמצד אחד אין הוא מצטין בשום דבר מכל האחרים, באותה שעה אין הוא דומה כלל מצד אחר לכל אלה האחרים… כמה פעמים היה מתחמץ כלו, היה קוצף ונכון לבכות מכעסו על ההכרח להודות, כי הכל בו בינוני ומצוי, ועצמיותו איננה מצטינת בשום דבר, היוצא אף במקצת מהכלל – ואיככה אפוא מתאמת זאת אל המחשבה האחרת, כי יש בן פרט ידוע שונה משל האחרים?!…
– אבל מה זאת? – מתעורר הוא פתאם ומפסיק את הלך-מחשבותיו הקודם –
מה הסרחון המתעב הזה?… מאין זה?…
רק עד ארגיעה נמשך תמהונו; ברגע השני הוא מבין כבר את אשר לפניו. פניו מתעותים באי-רצון גלוי ועיניו נמשכות מבלי משים אל הפחמים, המאדמים כבר ומעלים עשן. רגע קטן הוא שקוע בהסתכלות העשן, הנבלע מלמטה בחצי-האפל והולך ומסתמן מלמעלה, ששם הוא משתרע ומתפזר מתחת לספון בדמות אֵד נכּר היטב לעין – אולם ריח הפחמים הלוהטים, ההולך וחזק, נעשה כבד מנשוא, ופינברג מחל לחבל מזימות, במה יפיג את הסרחון הזה.
אחרי עיון קצר הוא מכונן צעדיו אל השלחן ולוקח משם את גליונות הניר, אשר היו חבושים בהם הבקבוק, הסרדינות והגבינה, והוא מקמטם בידו ומשליכם על פני האש זה אחר זה, באפו עולה ריח ניר נשרף, ואם גם הריח הזה איננו נעים ביותר, אך לעומת קיטור הפחמים נראה לו גם זה רצוי מאד… הוא ממשש בכיסיו, מוציא משם גזרי ניר שונים ומשליכם על פני האש. ככה הוא עושה אחרי עיון קצר גם לקונטרס-רשימה קטן, ובאותו רגע איננו יכול להתאפק מהעיר הערה אירונית, כי חשבונותיו עם החיים הלא נגמרו כבר גם מבלעדי זאת!…
קונטרס הרשימה נשרף לאט, והוא מבקש ניר אחר. לתכלית זאת הוא נגש עוד הפעם אל השלחן וחולץ את הארגז. שם מונחים מכתבים אחדים במעטפות קרועות וכרטיסי-פוסטה כתובים, אך ידו כאלו איננה נשמעה לו לקחת את אלה… הוא מביט אל הכתב המטוּרף והמטושטש, המסודר בשורות מעוקמות ונפתלות, הוא מביט אל גזרי הניר הכלים והנכתמים במקומות שונים – ולמראה אלה תוקף אותו מין רגש מוזר, מעיק ומדכא-נפש מאד, לבו מתכוץ מאיזה כאב-פנימי בלתי-מובן, זכרונות רבים נשכחים-למחצה מתעוררים לתחיה, והם מגדילים את הכאב, מכבידים את עקת-הנפש עוד יותר…
בבהירות ההולכת וגדלה מסתמנת לפניו תמונת אביו, כפי אשר נרשמה במוחו מזמן ראיונם האחרון: קומה כפופה ומדכאה, פנים צומקים וכתומים-ירקרקים, עינים שקועות וקודחות, רגלים כושלות ואברים רועדים ומזדעזעים מחלשה –
והתמונה האמללה הזאת, אשר היתה מעוררת חמלה בלב זרים, לא הרכה כלל את לבו הקשה של הבן, אשר ראה בה רק מפגע לעצמו!… הוא האמין, כי לא די שיצא ידי חובתו בהחלט, כי גם צדקה גדולה עשה, קרבן למעלה-מכחו הביא, כששלח לאביו עשרה עשרה רובלים בחלותו פעמים – ואם זה האחרון לא הסתפק באלה ויבוא בעצמו לעיר-מגורי בנו באמתלא, כי בעיר הקטנה אין רופא הגון, לא היתה עוד זאת הוכחה מספיקה ללבן, כי באמת מחויב הוא לסבול את כל הטורח הכבד הזה, לכלכל את כל ההוצאה היתרה הזאת…
בשעה שהתעניתי, שנדדתי בעירום וחסר כל מעיר לעיר, מישיבה לישיבה, מבית-מדרש לבית-מדרש, באותה שעה כאלו לא היה לי אב, כאלו לא היה לאב הזה בן; אולם כמעט התרוממתי משפל-מצבי, כמעט נודע הדבר, כי אינני חי עוד חיי-כלב כבראשונה, וכבר נמצאו לי גואלים, התובעים חלקם, כאלו חיב אני להם!…
ואת הדברים האלה השמיע מפרש באזני אביו, השמיע עוד דברים רבים אחרים מרים מאלה – ואביו…
הוא עוצם את עיניו, אולי לא יוסיף לראות עוד; אך גם בהיות עיניו עצומות, אין המחזה ההוא מש מנגדו ונדמה לו, כאלו הוא רואה באותו רגע ממש את הראש המטה, את ניד-השפתים בלי קול המבט המלא צער ותוכחה אלמת –
עתה רק הדמיון לבדו גורם לו להזדעדע כלו; אולם אז לא שם גם לבו לכל אלה. אז היה שמח מאד, כי אחרי ברור-הדברים ההוא לא שהה עוד אביו פה יותר; הוא היה שמח, כי גם המכתבים נעשו מעטים יותר ובקשות-התמיכה כמעט חדלו לגמרי… כן הוא, גם הידיעה האחרונה העציבתו רק מעט, וגם בהעצבות המועטה הזאת היתה מערבה כעין הנאה פנימית מסתרה!…
בכל זאת – הוא עצמו לא הבין מה זה מונע אותו, אך לבבו לא מלאהו לבער את המכתבים האלה. הוא לא נגע בהם, לא אהב גם להעלותם על דעתו, ואם נגלו לפניו במקרה, היה ממהר לשטות מעליהם ומתאמץ להשכיח מלבו את מציאותם – אולם להכחידם פעם אחת לא מצא די אונים בנפשו…
– הבלים!… סנטימנטליות נבערה!…
והוא עצמו איננו מבחין היטב, את מה הוא מכנה בשמות האלה: האם את זכרונותיו הבלתי-גלוים, או את יראתו הבלתי-נכרת, או אולי את כל אלה יחדו?… מבלי חשוב עוד הרבה הוא מאסף את כל הניר, הנמצא בארגז השלחן, שב אל התנור ועוסק במשך רגעים אחדים בעבודה האורגינלית הזאת: לקמט גזרי ניר ולהשליכם זה אחר זה על האש… העבודה כשהיא לעצמה מעסקת אותו, על כן גם איננו מרגיש, כי העשן העב העולה מהניר הנשרף מכאיב רק את עיניו, אך קיטור הפחמים הכבד איננו נעצר על-ידי זאת במאומה…
בשני אלה הוא מרגיש פתאם בעצם הרגע ההוא, שגזר-הניר האחרון משלך אל תוך האש, וזריזותו בעבודתו הקודמת נראה מגוכחה מאד גם בעיניו.
– לא, מאי-הנעימות הזאת אין להמלט, כנראה…
– ומה דמית אתה? – מחל הוא להתגרות בעצמו – הדמית באמת, כי האמצעי הנפלא הזה, אשר מצאת אחרי מחשבות וחשבונות רבים, יחשוך ממך גם את אי-הנעימות היותר-פחותה?!…
– הלא זה הוא אסונך העקרי, – מוסיף הוא לטעון אל עצמו – כי הנך מפונק יותר מדי ואינך יכול לסבל אף שעה אחת בהוה, אם גם היית יכות לזכות על ידי זאת הרבה בעתיד!…
ופרטים רבים, בעולים בזכרונו, מאשרים את המשפט הזה. בעצם לא היה נוטה כלל לפזרנות ובסתר נפשו היה מקנא באלה, אשר ראה אותם מכשרים לקמץ; אך הוא בעצמו לא היה מכשר לזאת, כי לא היה מוצא בו די כח-רצון למנוע מנפשו את הדבר הנכסף, אם רק היתה יכולת חמרית להשיגו… וכמה פעמים היה מחליט אחת ועושה אחרת, רק מפני שהאחרית היתה נוחה לו באותו רגע יותר!… כמה פעמים היה מכיר בעצמו בשעת המעשה, כי יתחרט עליו אחרי-כן, ובכל זאת לא היה יכול לעצור ברוחו, לא היה יכול להתגבר על תשוקתו באותו רגע!…
– מה יש לדבר: גבר משולל רצון, סמרטוט, סמרטוט גמור!…
אולם גם בהתוכחות האלה, אשר הוא מטיף לעצמו, צפונה פניה אחרת: הוא מבקש לבלבל על ידי הדברים האלה את רעיונותיו, מתכון לעסק את מוחו בענינים צדדים, לבל יורגש כל כך אי-נעם הסרחון, הממלא את החדר –
והדבר הזה איננו עולה בידו. הוא מנסה ללחץ באצבעותיו את נחיריו, אך גם זאת איננה מועילה: עלידי סתימת החטם הוא מכרח לשאוף רוח דרך גרונו, והקיטור מגרה במרירותו את מפתח-הגרון, יורד אל ריאתו וממלא אותה; גם הסרחון אינו פוסק כלל… נדמה לו כאלו הסרחון הזה ממלא את כל קרביו, והוא מרגיש מין גועל-נפש מעורר הקאה…
– אבל עד מתי עוד ימשך הענוי הנורא הזה?…
– אולי?… – חולפת פתאם מחשבה כברק במוחו ועיניו נטיות מבלי-משים את החלון.
– רק לרגעים אחדים!… כאלו מפתה את עצמו ומתנצל בפני עצמו בבת אחת – רק עד הטהר האויר מעט מהסרחון הכבד הזה!…
אולם הוא איננו נותן להונות את עצמו בהערמה כזו; הוא מבין היטב אנה נוטים הפתויים האלה.
– לא, כזאת לא תהיה!… הדבר המתחל צריך להגמר, יהיה מה שיהיה!…
אך הרעיון המפתה איננו משגיח, כנראה על ההחלטה הנחרצה הזאת, ואיננו עוזב את מקומו. המרי הנועז הזה מחולל מרי עז כנגד. פינברג מסיח את דעתו בחזקה לענינים אחרים, ממשש בידו את מצחו ומתבונן, כי ברקותיו מרגשת דפיקה יותר חזקה מהרגילה, גם ראשו כבד עליו ונראה כמועק בחשוק-ברזל מסביב… אותו רגע מרגיש הוא רפיון רב ברגליו, ולבל יפול תחתיו על הקרקע, הוא אוסף שארית כחו כדי להגיע עד קצה המטה. שם הוא נופל באפס אונים ושוכב רגעים אחדים בלי תנועה.
– איך לא עלתה זאת על דעתי עד כה? – מתפלא הוא ומשתרע בינתים ברוחה יתרה
המצב הזה הוא היותר-נאות… עתה נשאר לי עוד רק למצוא איזה ענין להגות בו, למען לא תארך העת יותר מדי…
אולם כמו להכעיס אין ענין כזה נמצא בנקל. דברים רבים ושונים חולפים אמנם לפניו, אך באופן בלתי-מובן כל אלה חולפים כמו מרחוק, נגלים ונעלמים בחלק-רגע קטן כל כך, שאין אפשרות לתפסם… רגע משעשעת אותו הפזיזות הזו בעצמה; אך בהרגע השני כבר מלאה היא אותו ואיננו פונה אליה עוד כלל… הוא מבקש ענין כזה, אשר אפשר יהיה להתעכב בו, לחשוב על אדותיו ולמלא במחשבות האלה את העת; אך במחו עוברים דוקא ענינים פחותים ומשוללי-ערך, שאין כדאי לטפל בהם אף רגע…
אי-ההצלחה הזאת מחלה להרעימהו, ובאות שעה איננו מכיר כלל, כי הוא עצמו אשם בזאת: בלי הכרח אמנם אך בזהירות אינסטיקטית לא מעטה הוא משתמט ומסתלק מכל אותם הענינים, המסוגלים לעורר בנפשו רגשות ומחשבות בלתי-נעימים… הזהירות הזאת ממלטת אותו לא אחת ושתים במקומות מסכנים מאד, ונוא עובר עליהם בשלום ובלי פגע – אולם המקומות המסכנים רבים יותר מדי וההצלחה בוגדת לפעמים!…
בהרגעים המועטים כבר חלפו לפניו בין שאר הדברים מחזות ידועים אחדים, אשר היו שונים זה מזה גם בתכונתם, גם בזמן הויתם ובכל זאת היו מתיחסים זה לזה באופן ידוע – אולם דוקא אותו ביחס הידוע המריץ את פינברג להתעלם מהמחזות האלה כפעם בפעם, ובמדה שתכפוהו יותר, בה במדה נזהר גם הוא יותר ויותר מהם…
– אינני חפץ לזכור ולא אזכור עוד, יהיה מה שיהיה!
הוא שונה וחוזר ושונה במחשבתו את ההחלטה הנמרצה הזאת – שונה וחוזר ושונה בלי הפסק רק בכונה מיוחדה, לבלבל על ידי זאת את מחשבות עצמו; אולם הדבר הזה איננו עולה בידו כלל; מוחו חושב אחת ודמיונו מציר אחרת!…
נגד רצונו רואה הוא את עצמו שם… פרטים שונים מתחלפים, זמנים קרובים ורחוקים עוברים בערבוביה, מחזות בהירים ומטושטשים מצטירים באפנים שונים, מאורעות וגופים מתערבים יחדו – אך פרט אחד איננו משתנה, מחזה אחד נשנה פעם אחר פעם בלי שנוי כל שהוא בתכונתו: או קורת-רוח שלמה, או יחס בוז, אירוניה מסתרה דק למחצה…
– אבל למה היה מעמיד את עצמו במצב אי-נעים כזה?… איזו רוח רעה היתה נושאת אותו לשם, אם היה מכיר היטב כי בקוריו אינם נכספים כלל?…
סמני שממון היה רואה כפעם בפעם, בלי פהוקים תכופים לא היה עובר גם ערב אחד: אך הנעשה אף פעם אחת הבקור באופן אחר?… כמה פעמים היה רואה ברק-עינים מיוחד, נהרת-פנים פתאומית ברגע שהיה מופיע זה או אחר – נאם קרה כזה אף פעם אחת ביחס אליו?!…
הוא מתנועע על משכבו. נדמה לו באותו רגע, כאלו אלפי נמלים רוחשים על פני כל גופו ממעל ובתוך כל אחד מאבריו פנימה; אך גם הרגש אי-הנעים הזה היה לו למשיב-נפש, לו רק היה יכול להציל אותו מהדמיונות הטורדים, העוברים לפניו בלי הפסק וגורמים לו מין רגש כאב מיוחד, כאלו אלפי מחטים דקים שבדקים ננעצים שם עמוק עמוק בקרב נפשו פנימה…
–… האמנם היה זה רגש אהבה?!…
– לא, האיבה היתה אולי פה מרבה מאהבה, איבה מערבה בשאיפת נצחון ותאות נקם
בלתי מספקות!…
ובכל זאת הלך עוד בערב הזה לשם, בהיותו נכון להסתלק מכל, לשכוח את הכל, לו רק אשר במבט אחד בלתי מעליב כל כך, לו רק חונן בתנועת חסד פחותה שבפחותות!…
– אז…
ופתאם חולף במוחו כברק רעיון חדש. הוא מתאמץ להסיח את דעתו מזאת, אך נגד רצונו מוסיף מוחו לחשוב:
– האמנם זאת צריכה, מוכרחה להתהות?!…
מין רגש מוזר, בלתי ברור ובלתי מובן גם לעצמו, תוקף אותו כלו. הוא מרים את ראשו מעל הכר ומתאמץ לשבת, אך באותו רגע ראשו שב ונופל מאליו על הכר וההתאמצות לקום איננה מצליחה מאפס כח…
– האמנם ראשית הקץ היא? – שואל הוא את עצמו ומרגיש, כי מחשבותיו מתבלבלות, חושיו מסתכסכים והכל מסביב מתנועע, חג וסובב באופן משונה…
… מה זאת… מי זה דחף אותו פתאם בכח עצום כל כך והעמידהו על רגליו?
הוא איננו מכיר מה היה לו, איה הוא ומה הם הגלים האמוצים-כהים הסובבים אותו?… דבר-מה עולה אל גרונו, מפרכס שם וחונק אותו… הוא מתנועע כמכונה וקם ממקומו, אך שווי- המשקל חסר לו וגוו נד ומתנודד אנה ואנה, עד אשר ידו נוגעת במקרה באיזה חפץ והוא נשען עליו רגע. באותו רגע גוברים הפרכוסים והחניקה בתוך גרונו והוא מחל להקיא..
אחרי זאת הוא מרגיש, כי רוח לו הרבה, אך איננו יכול לזכר עוד, מה היה במחשבתו קודם. הוא זוכר רק זאת, כי חפץ לעשות דבר-מה, אך הדבר עצמו איננו עולה על דעתו…
– בררר… – מתעוה הוא ומזדעזע פתאם מהטעם החמוץ-מר המרגש בפיו – מים… מעט מים!…
והמלה “מים” מעוררת תכף בזכרונו את הדבר, אשר נעלם ממנו לפני רגע. רגליו כבדות אמנם וגופו מתנודד, אך הוא אוסף שארית כחו, צועד ישר אל קצה החדר ואוחז בשתי ידיו בספל-הרחצה, המלא מים… מזה נשארו לו עוד רק צעדים אחדים, אך בהיות ידיו עסוקות, כבד לו עוד הרבה יותר להתחזק על רגליו והוא נוטה בכל רגע לנפל; רק ההכרה החזקה, כמה נחוץ ונכבד הדבר, עומדת לו באותו הרגע ונותנת לו כח כדי להתנהל עד התנור ולשפוך את המים על הפחמים הבוערים…
אד עב מתמר ועולה ומכסה עליו, אך הוא איננו מרגיש בזאת ומוסיף לעמוד בתוך האד בהסמיכו ראשו אל התנור. רגעים אחדים הוא נשאר במצב הקפאון הגמור הזה, מבלי חשוב דבר ומבלי הכיר מאומה מכל אשר אתו… פתאם חולפת רעדה עזה את כל גופו והוא נתר ממקומו בכח: הרעיון העובר כברק במוחו מקפיא אמנם את דמו, אך יחד עם זאת הוא מעורר בנפשו עזוז בלתי-מצוי…
נבלע כלו בהרעיון האחד הזה הוא עובר עוד הפעם את כל אורך החדר, נגש עד החלון ופותח אותו בכח וחפזון רב, עד ששתי שמשות מתפוצצות בבת אחת – אולם הוא איננו שם לב לכל זאת ושואף בענג מיוחד את האויר הקר והלח, הפורץ בשטף חזק מהחוץ אל החדר…
שטף האור החזק מכבה את מנורת-הנפט הדולקת על השלחן; אך לפינברג אין כל צורך באור: הוא מקריב כסא אל החלון, יושב עליו ותומך את ראשו בשתי זרעותיו… עיניו נעצמות מאליהן, הכרתו הולכת ורפה; הוא שוקע מעט מעט בשנה חזקה ועמוקה.
הוא היה כהן
מאתישעיהו ברשדסקי
הוא היה כהן…
אין אני אומר כלל לתאר כאן איזו דרמה קורעת-נפשׁ על דבר כהן שׁאהב גרושׁה דוקא, או איזו טרגי-קומדיה על דבר כהן ממין אחר, כהן בתור כנוי-משׁפחה, המזכיר יותר מדי פרט ידוע, אי-נעים מאד במקרים ידועים… מי יודע, אולי תקרינה בחיים גם דרמות, גם טרגי-קומדיות כאלה? – אולם בסדר-החיים ההוא, שאני עומד בו באותה שׁעה, אין בכל אפן מקום למאורעות ממין כזה…
כן, הוא היה כהן, וכהונתו לא היתה לו כלל לאסון ומכשׁול, אך להפך – במדה ידועה לעזר, לאשׁר רב.
בעקרו שׁל דבר יש להוסיף, כי היה חנוני, או – יותר מדויק – בעלה שׁל חנונית, והודות להפרט האחרון הזה היה מכונה במשׁך שׁנים רבות בשׁם חיקל קרינה גיטל’ס. לזאת גרמה אולי במקצת גם אותה הסבה, שׁקרינה-גיטל היתה דוקא ילידת-דורנישׁק, בת ברוך-זלמן האופה, בשׁעה שׁחיקל “הובא מן החוץ” בתור חתן – ואחרי שהוא עצמו לא הצטין בשום דבר היוצא מהכלל, היה טבע הענין מחיב, שׁבראשׁונה יהיה נקרא על שם חותנו ואחר – על שׁם אשׁתו…
בזאת אפוא אין כל פלא; להפך נפלאה היא דוקא זאת, שׁבאחרית הימים נשתנה הדבר ואשתו התחילה להקרא מעט מעט על שמו, גם לשׁמו בעצמו נוסף תאר חדשׁ, שלא היה נודע מקודם – התאר: “כהן!”
וראשׁית הדבר הזה היתה באחת השׁנים הראשונות לשׁנות השׁמונים, באחד הימים האחרונים לחדשׁ אלול –
אמנם כן הוא, מאותו פרק-הזמן עברו כמעט שׁתי עשרות שנים, אשׁר הביאו שׁנויים לא מעטים ופחותים גם בעולם הגדול, ובהרבה עולמות קטנים התחוללו בינתים שׁנויים גדולים וחשׁובים מאד; אך עוד גם עתה נדמה לי, כאלו לפני עיני ממשׁ עוברות אותן התמונות המיוחדות, שׁהיו שׁונות זו מזו בפרטיהן, ואשר בכללן היו יוצרות תמנה אחת שׁלמה ומצוינה במינה, תמונת דורנישׁק ב“ימים הנוראים”.
עוד יום אחד לפני ערב ראשׁ-השׁנה למועד הצהרים היו נראות ברחובות עירנו הקטנה עגלות אכרים, המתנהגות בכבדות והעמוסות מיני כלי-בית שׁונים, ביחוד – מטות-עץ, שׁלחנות, ספסלים ארוכים וחבילות כרים וכסתות גדולות – ומתוך החבילות האלה היו מבצבצים ונראים לפעמים גם מיני ראשׁים קטנים שׁונים, מעוטפים ופרועים, בעלי שער שׁחור ומסולסל, או בעלי שער חלק ממראה פשתה… הראשׁים האלה היו נגלים ומתעלמים חליפות, ובשׁעה שׁהיה נגלה אחד הראשים, מיד היה זוג עינים פקוחות באופן בלתי-מצוי מביט במין תמהון ותשׁוקה מיוחדה אל כל אשׁר מסביב, כאלו היו רחובות דורנישׁק מלאים באמת דברים מפליאים הרבה…
והעגלות מהמין הזה היו הולכות ומתרבות במדה שׁהיה הערב הולך וקרוב. בין עגלות האכרים הקטנות, הרתומות כל אחת לסוס אחד קטן ודל, היו נראות גם עגלות ממין אחר, עגלות-חצרונים גדולות ומרכבות מגוהצות, הרתומות לצמדי סוסים אבירים ובריאים – אולם גם אלה גם האחרות היו טעונות במדה שׁוה כלי-בית שׁונים, היו מלאות נפשׁות אדם ומשׁמשות לצרך אחד: להביא דורנישׁקה לה“ימים הנוראים” את ה“ישוביים” של אותה ה“סביבה”.
שׁטף האורחים החדשׁים לא היה נפסק גם במשך כל הלילה, והלילה ההוא לא היה דומה כלל לשׁאר הלילות: השׁקט הרגיל ודומית-המנוחה השׁלמה הפרעו פעם בפעם על ידי רעשׁ אופנים, קול דברים ושׁאון דפיקות; בבתים רבים לא כבה האור עד הבקר, ורבים מהשׁכנים הקרובים התהפכו מצד אל צד ויקללו בלבם את האורחים הטרחנים האלה, המעוררים שׁאון דוקא בשׁעה בלתי-מכשרה כזו ואינם מניחים לאחרים לישׁן…
אולם לעומת אלה, שׁלא היו שבעים רצון ביותר, היו רבים אחרים שׁמחים מאד לבוא האורחים הכפריים. מלבד כל המון הקבצנים הפשׁוטים וה“יורדים” המיוחסים, מלבד כל המון הגבאים, הגבאיות ושׁאר “כלי הקדשׁ”, בין שׁהיו סובבים בעצמם ומאספים ובין שהיו יושׁבים בביתם ומקבלים – מלבד כל אלה ה“מאספים” וה“מקבלים” השׁונים למיניהם, עוד היו נהנים מה“ישׁוביים” הרבה “בעלי-בתים” בינונים, אשׁר היו אמנם מכרחים לותר על רוחתם במשׁך ימים אחדים, אחרי אספם אל מעונם משפחה כפרית, אך תחת אי-הרוחה הזמנית הזאת היו מקבלים בחלקם שקי תפוחי-אדמה, תרנגולות, ביצים, חמאה ומיני זרעוני וירקות שׁונים – באחת: כל אותם הדברים, שׁמזוי ה“ישוביים” עשׁירים בהם והעירונים צריכים לקנות אותם בכסף…
כן הוא, רבים היו שמחים בזמן ההוא, ביחוד – ה“ישׁוביים” עצמם!… מי יודע, אולי היתה מעורבה בשמחת האנשׁים הגסים והמגושמים האלה גם מדה ידועה שׁל אותה ההנאה-הפנימית, שׁהנותן מרגיש בשׁעת נתינתו!… בכל אופן היו מרגישׁים מין הרחבת-דעת מיוחדה, בראותם את עצמם, לפחות, פעם אחת בשׁנה “בין יהודים”, ב“ימים הנוראים”, לפחות – זוכים להתפלל בבית-כנסת, בתוך עדה גדולה, יחד עם אנשׁים, היודעים יותר מהם לכון בתפלתם ולעורר רחמי שׁמים ביום-הדין הנורא…
וכן היה הדבר נוהג שׁנה שׁנה, עד השנה ההיא, בראשׁית שׁנות השמונים. איש לא ידע בברור את הדבר, אך השמועה פשטה יותר ויותר, כי גם על הכפריים, העוזבים את מקומם למועד ה“ימים הנוראים”, יהיו חלים ה“חקים הזמניים”, והרשׁות תחשׁב גם את אלה למתישבים מחדשׁ –
– אכן, ראויים הם לענשׁ זה – נדברו אז רבים מבני-עירנו – הם שמחו על החק הזה, אשׁר עשה אותם לבטוחים מפחד הסגת-גבול ונגיעה ב“חזקה”: עתה ירגישׁו גם הם בצרת הרבים!…
אינני יכול להחליט, עד כמה היתה צודקת הטענה הזאת, המתקבלת אמנם מאד על הדעת. מי יודע, אולי ראו הכפריים מתחלה גם בפועל רק את צדו הטוב של האסיר החדשׁ, וההנאה-הפרטית הכריעה אצלם את הצרה-הכללית – אולם משׁעה שׁפשטה בעיר השׁמועה הנזכרה, לא היו עוד שמחים בודאי, כי הרעה הלא היתה נוגעת להם ביחוד… הם חשׁבו הרבה, נועצו בינם לבין עצמם, נמלכו באחרים, וסוף סוף החליטו, לכונן “מנינים” בכפרים.
לכאורה, לא היה דבר נקל מזה; אך בפעל נגלו מעצורים רבים ושׁונים. יותר מכל הורגשׁ המחסור ב“בעלי-תפלה”, אשר נדרשׁו פתאם במספר הגון, והדבר הזה נתן למיסדי ה“מנינים” ענין קשׁה לענות בו במשׁך שׁבועות אחדים –
– ומה? – שׁאל באחד הימים ההם חיקל קרינה-גיטל’ס את בנימין-זליג ההינציביטשׁי, אשׁר סר במקרה אל הגותו של הראשׁון לקנות דבר-מה – הישׁ כבר ל"מנינכם כל המכשׁירים?…
השׁאלה הזאת נערכה בלי כל כונה מיוחדה: אותה היו רגילים להצי בעת ההיא רבים מבני-עירנו לפני מכירהם מה“ישׁוביים” ובה הסתמנה תאוה-לדעת פשׁוטה, איך זה יתכונן סדר-הדברים החדשׁ?…
– לנו ישׁ, ברוך השׁם, כמעט הכל – השיב בינתים הנשׁאל ויפרט את מי שׁכרו ל“בעל-שׁחרית”, ל“בעל מוסף”, ל“קורא” ו“תוקע”, גם את סכומי הכסף, שׁכל אחד מאלה מקבל, נקב הכפרי בשׁיחתו לפי-תמו.
– עתה חסר לנו עוד רק כהן, – סים הספר – אולי יודע רבי חיקל כהן כזה?…
נפלא הדבר! בשׁעה שׁשמע חיקל על דבר סכומי הכסף, הנקובים כשכר ל“בעלי-התפלה” והאחרים, הזדעזע בקרב נפשו רגש מעין קנאה להמאשׁרים האלה, המכשׁרים למצא בלי עמל רב הכנסה גדולה בערך כזו – אולם כמעט בא לידו עצמו מקרה טוב כזה, החל פתאם לפקפק… לו נדמה פתאם כמוזר ואי-טבעי מאד, שׁיעזוב אישׁ יהודי את העיר ובית-הכנסת דוקא למועד ה“ימים הנוראים”: הלא בזמן שׁהיו השׁנים כתקונן היו גם ה“ישׁוביים” עצמם מתכנסים העירה למועד הזה – ואיך זה יעשה הוא דוקא את ההפך?!…
ובכל זאת לא יכול להתאפק משׁאל: כמה יקבל כהן כזה?
– מחמשׁה עשׁר עד עשרים רובל, אם רק ימצא אדם הגון!
ולשׁמע הסכום הזה נפגשׁו פתאם עיני חיקל ועיני קרינה-גיטל. מי יודע, אולי גרמה פגישׁת-העינים זו לבעל-החנונית, שׁיזכור פתאם את “בעלי-התפלה” הרבים, את ה“קוראים” ו“תוקעים” השׁונים, שׁכלם יהודים כשׁרים, ובכל זאת אינם נמנעים מעזוב את העיר!… יהיה איך שיהיה והדבר נגמר באותו מעמד, לשמחתו הבה של בנימין-זליג ההינציביטשׁי, אשר לא חסרה לו עוד כל מאומה ל“מנינו”…
חיקל גם הוא היה שמה בדיעבד מאד, כי מלבד השכר הטוב, אשׁר קבל בלי כל טרחה, ומלבד הצרורות השׁונים, אשר העניקה לו הכפרית בתור מתנה לאשׁתו – מלבד כל ההנאה החמרית הזאת, עוד היתה לו הנאה מוסרית רבה במצבו החדשׁ. בהעיר לא היתה מגיעה לחלקו אף “עליה” אחת בה“ימים הנוראים”, ובכפר היו לו יום יום שׁתי ה“עליות” הראשׁונות (“לוי” לא היה שם). בעיר היה עולה לדוכן כמעט בשׁורה האחרונה וקולו הדק היה נבלע בקולם העב שׁל הכהנים המיוחסים; לא כן בכפר, שׁשׁם תפס בכלל מקום חשוב מאד והכל נהנו בו כבוד רב –
הצד הזה לבב אותו בשׁנה הראשׁונה יותר מכל; אך בשנים הבאות נגלה עוד צד טוב אחר, החשׁוב בערכו הרבה יותר מהראשׁון. אל ה“מנין” ההינציביטשׁי היו נאספים כל היהודים, היושׁבים בכפרים הסמוכים, וכל אלה חשׁבו לעצמם לחובה לסור פעם בפעם במשׁך השנה אל חנות “כהנם”. מעט מעט היו הקונים הארעיים האלה לקונים תמידיים ואחדים מהם החלו גם להתאכסן בביתו, מדי בואם העירה – דבר שׁכל החנונים הקטנים מבקשׁים אותו, אך לא רבים זוכים לו…
ואז נעשׁה גם שׁנוי-השם הזה! הראשׁונים היו בלי ספק אותם ה“ישׁוביים” עצמם, אשׁר הוסיפו לחיקל את התאר “כהן”, כי כן היה מחיב טבע היחס המיוחד, שׁבינו וביניהם; אולם מעט מעט הורגל הכוני הזה גם בפי החנונים והחנוניות, כעין באור אירוני לסבת “הצלחתו” המיוחדת, ומאלה התפשׁט השׁם החדש בכל עירנו…
וחנות חיקל הכהן היתה מבורכה ב“פדיון”, אם גם בכלל לא היתה הברכה מצויה בפרנסת דורנישק, אשר היתה הולכת ופוחתת משׁנה לשׁנה. משׁנה לשׁנה ירד מסחר הבר והעצים, שׁני מקורות הפרנסה, אשׁר היו לפנים מהיותר-טובים, גם ה“סביבה”, אשר התפרנסו ממנה רבים מבני עירנו באופנים שונים, הלכה ודלה, בהיות חוכרי-האחוזות היהודים אנוסים לעזוב את חכירותיהם, ורבים מאלה, שׁהיו לפנים משׁפיעי פרנסה, נדחקו אחרי כן בעצמם לגבול בעלי-הפרנסה הקודמים ויגדילו בעל-כרחם את הלחץ –
כן הוא, הכל היו מתאוננים על רוע-העת, רבים היו מכרחים גם להרחיק נדוד; רק חיקל הכהן היה יוצא מהכלל, כי פרנסתו נמצאה לו ברוחה ועוד עלה בידו לחשׁוך סכומי כסף מפרק לפרק. אמת הדבר, כי גם לו היו השׁנים הראשׁונות טובות מהבאות אחריהן: ההגבלות הידועות בנתינת תעודות מזיגה נגעו, כמובן, גם באלה הכפריים, אשׁר התיחסו לה“מנין” ההינציביטשׁי, ורוע מצבם של המשפיעים היה מרגש במדה ידועה להמשפע – אולם להתאונן לא היתה לו כל סבה, כי מה שׁנפחת מצד אחד נוסף מצד אחר!…
דחקם שׁל ה“ישׁוביים” ההולך וגדול גרם אמנם לזאת, ששׁכר הכהן היה הולך ופוחת משׁנה לשׁנה, ותחת זאת היה נוסף לו בכל פעם תפקיד חדשׁ: בשׁנה האחת תפקיד של “קורא”, בשׁנה האחרת – גם תפקיד שׁל “תוקע” – אולם גם באותה השׁנה, ששׁלשׁה אלה ביחד לא המציאו עוד שׁכר בה“מנין” ההינציביטשׁי, לא נפסק בכל זאת הקשׁר, אשר היה קים במשך שׁנים רבות: הכהן היה למלוה והכפריים הרחוקים – ללוים, המשלמים רבית ונחשבים לקונים מחיבים…
ובכל זאת לא עלה על דעת אישׁ לשׁנות עוד הפעם את שמו: הלא כל הדברים האלה נסתבכו באופן כזה, יען כי הוא היה כהן!
ביילה המשוגעת
מאתישעיהו ברשדסקי
–… כן היא, יודעת אני את בני הדור החדש, כי לועגים הם לכל ואינם מאמינים בכל מה שהאמינו לפנים: אך המעשה הזה נהיה לעינינו ואין איש יכל להכחישו!…
בהקדמה זו פנתה אלינו, ילדי החדר, אשת מלמדנו רבי שמעיה; אף על פי שבאמת היו ההקדמה והתוכחה שבה מיותרות קצת לנו, אחרי שהיינו עוד אז ילדים בני תשע ועשר שנים ולא הסכנו עוד להטיל ספק בכל משמע אזנינו ומראה עינינו – בכל זאת קבלו באהבה את ההקדמה, כי שמחנו מאד על מה שיבוא אחריה, על עצם הספור, אשר הבטיחה לנו אשת מלמדנו זה כמה –
הנקל להגיד: ספור על דבר מקרי-חייה של ביילה המשוגעת!… מי מאתנו לא ידע את הבריה המשונה הזו, שאיננה מדברת כשאר בני אדם, רק מנהמת לפעמים בנהמה לא מובנה? מי מאתנו לא התענג על מראה לבושה, המרכב ממיני סחבות משונים ומוזרים, בעלי צבעים וגונים שונים: שרול אחד אדם ושרול אחד שחור או לבן, ברגל אחת פוזמק צמד וערדל קרוע וברגל שניה חתולי-בד ונעל-עור בלי עקב?…
את ביילה זו זכרנו מקדמות ילדותנו, ומעת שזכרנו אותה לא שונתה אף במעט. מנהגה היה אחד תמיד, בכל עתות השנה. גם בקיץ, גם בחרף היתה לנה בלילות: פעם בפרוזדור בית-הכנסת, פעם בהמחתרת אשר מתחת לה“אבן הקדש” על מצע ה“שמות” הגנוזים שם ופעם באכסדרת בית-המרחץ מאחורי הערמה הגדולה של חבילות הזרדים, הצבורה שם. ביום היתה תועה מהבקר עד הערב ברחובות והיתה מהלכת על פי רוב באמצע הדרכים; רק בשעה שהיתה מרגשת רעב, היתה נוטה לאחד הצדדים והולכת ומתחככת על יד קירות הבתים, עד שהיתה אחת הנשים מתעוררת לחמול עליה והיתה מוציאה לה פת לחם יבש או שיורי סעודה של אתמול… דומם היתה אוכלת כל מה שנתן לה ודומם היתה שבה אחרי כן לאמצע הרחוב ומהלכת לה לאטה הלאה הלאה.
היא היתה מהלכת לה מבלי נגוע באיש, מבלי פנות לשום איש; אולם היו אנשים, אשר אהבו לנגוע בה ויעצרו אותה בלכתה, למען הרעימה ולמען הביא אותה לידי אותה הנהמה המשונה והמוזרה, אשר שעשעה אותם ותבדח את דעתם. יותר מכל הצטיינו בזאת החנונים, אשר בטור-החנויות של ככר-השוק; אך גם אנחנו, ילדי ה“חדרים”, לא היינו מונעים מנפשנו את הענג המיוחד הזה.
ומכל התעלולים השונים, אשר היינו רגילים לעולל לביילה, היה אחד, מיוחד ומצוין במינו, שהיה עולה אמנם בידינו רק לעתים רחוקות מאד, אך בשביל יקר-מציאותו היה נעים ומענג ביותר –
כן הוא, רק לעתים רחוקות מאד היינו זוכים לפגשה בחצר בית-הכנסת באחת השעות הפנויות, כשהיינו יוצאים מ“חדרינו” למועד סעודת-הצהרים; אולם בכל פעם, שהיה מקרה כזה מזדמן לנו, לא היינו מניחים אותו עוד מידנו. במקרים כאלה היינו עורכים על ביילה מערכה מיוחדת כדי לטרדה אל פתח בית-המדרש הלבן. היא היתה מתאמצת להחלץ, כי למרות חסר-בינתה היתה חשה כפי הנראה, ברגשה הטבעי, דבר-מה אי-נעים לה; אולם אנחנו לא היינו מתרפים כלל והיינו מכתירים אותה מסביב, חוסמים אותה מעברים שונים ומונעים ממנה כל מנוס, עד שהיתה נכנסת בעל-כרחה אל פרוזדור בית-המדרש. שם היתה חבורתנו מתחלקת: אחדים מאתנו היו ממהרים לסגור את הדלת החיצונה בעוד שהאחרים היו נצבים כשומרים ליד מבוא בית-המדרש הפנימי ועל יד המעלות, העולות אל עזרת-הנשים.
ביילה, השבויה אתנו באופן כזה, היתה עומדת בינתים בלי תנועה ומביטה לעברים שונים בפחד גדול וענות-נפש רבה; אולם אנחנו לא היינו שמים לב כלל לזאת, כי מאותו הרגע היה מתחיל החלק היותר חשוב והיותר-מבדח בשעשועינו: אחדים מחברינו, המהירים ואמיצי-הלב ביותר, היו מתגנבים בלט ונגשים אל ביילה מאחריה ודוחפים אותה פתאם אל הפנה האפלה, שבין שני הפתחים, אל אותה הפנה, ששם היה עומד “דף הטהרה” של ה“חברה קדישא”. –
ומה שהיה מתהוה ברגעים ההם, קשה לתאר בדברים. בילה, המחרישה והשוקטה תמיד, היתה מתגעשת פתאם ומתחילה גועה בקול נורא ומשונה. היא היתה בועטת ברגליה, מכה בידיה, מפרכסת בכל גופה ומתאמצת בכל כחה להמלט; אולם במדה שהיו התנגדותה והתמרמרותה הולכות וגדוֹלוֹת, בה במדה היה שעשוענו זה נעשה מבדח ומענג יותר ויותר, ובשום אופן לא היינו מרפים מביילה, עד שהיה השאון מעורר את השמש מתרדמתו אחורי התנור, או שהיה מושך אליו את לב אחד הגדולים מהעוברים במקרה על יד בית-המדרש, ואז היה בא קץ לתעלולינו – לגדל צערנו, כמובן…
ובכל פעם אחרי מאורע יקר כזה, כשהיינו שבים ונאספים ב“חדר” לאחר סעודת-הצהרים, היינו רגילים לזכור בחדוה מיוחדה פרטים שונים מאותו המאורע. הפרטים האלה היו מבדחים את דעתנו מאד ובשום אופן לא יכלנו להבין, מדוע אין דעתה של אשת מלמדנו נוחה מהם והיא מוכיחה אותנו תמיד על התעלולים האלה…
האמת צריכה להאָמר, כי אשת מלמדנו לא היתה מסתפקת רק בדברי-תוכחה בלבד; היא היתה מראה פעם בפעם גם אותו אחרים של רחמים רבים והשתתפות חמה בנוגע לביילה. היא היתה מפנה את לבה להמשוגעה לעתים יותר-קרובות משעשו זאת שאר השכנות, היתה מאכלת פעם בפעם את זו האחרונה ונותנת לה לפעמים איזו שמלה ישנה, איזו נעלים בלות –
– האין די לה לעניה זו, שהיא מכּת-אלהים כל כך, למה עוד פוגעים בה בני-אדם?
כן היתה אשת מלמדנו מתרעמת פעם בפעם; ולפעמים היתה מוסיפה עוד, בפנותה אלינו:
– לו הייתם מכירים, ילדי, את ביילה זו לפני עשר שנים, או לו הייתם יודעים את המוצאות אותה – כי עתה לא הייתם מתגרים בה ולא הייתם מרעימים אותה ב“דף-הטהרה” הזה, שהיא יראה אותו כל כך ולא לשוא!…
על מה זה ומדוע קוראה אשת מלמדנו לביילה המשוגעת בשם “מכת-אלהים”, לא הבינונו אז; כמו כן ידענו ולא שערנו, מה היא סבת היראה הגדולה שהמשוגעת יראה את “דף-הטהרה”; אולם אותו העצב הרב, שנשמע בקול המדברת, היה פועל על נפש-הילדים התמימה שבנו מבלי-משים פעולה נפלאה: במשך ימים אחדים היינו נמנעים מהתגרות בהמשוגעת, ובמשך ימים רבים היתה הולכת וגדולה בנו התשוקה לשמוע את מקרי-חייה של ביילה ולדעת את פשר הדברים הסתומים, אשר רמזה עליהם אשת-מלמדנו לא אחת ושתים – – –
חפצנו זה נתן לנו סוף סוף באחד הימים, מלמדנו לא היה אז במקרה אתנו ב“חדר” ואשתו ראתה בזאת אמצעי נכון, למנוע אותנו מלהשתובב בשעת-כשר כזו. אחרי הקדמתה הקצרה החרישה עוד רגעים אחדים, כאלו סדרה בינתים את זכרונותיה – אחר החלה לספר:
"שימו נא אל לבכם, ילדי, כי ביילה זו, שאתם רואים אותה עתה – אל נא תיסרני, אלי, על דברי! – בצורת בהמה ממש, היתה לפנים אשה חשובה ובעלת-בית אמידה בעירנו. אישה רבי אברהם-גדליה היה מחשובי בעל-הבתים. הוא סחר כל הימים בשותפות עם אחיו הצעיר, רבי בנימין-ניסן, ושותפותם של האחים לא היתה כלל מעין אותה המצויה אצל רוב הסוחרים האחרים, שהשותפים מתחשבים זה עם זה וחולקים יחדו את הרוח, או סובלים יחדו את ההפסד: זו היתה שותפות גמורה בלי כל חשבון וחלוק, כי כל מה שהיה להאחים, כל מה שהכניסו והוציאו – בכל היה לשניהם בשוה.
"על זאת אמנם לא היה להתפלא ביותר; נפלאה ביחוד היתה ידידותן הרבה של שתי הגיסות. ביילה וגיסתה הצעירה שפרינצה היו דבקות זו בזו הרבה יותר מאחיות: הן גרו בבית אחד, בשלו כמעט ארוחה אחת ולבשו תמיד מלבוש אחד…
"הן לא נפרדו גם מחוץ לביתן, ובני-עירנו הורגלו כל כך לראות תמיד את ביילה ושפרינצה יחדו, שהיה נחשב לתמוה, אם נראתה האחת פעם במקרה יחידה, ומיד היו שואלים לשלום האחרת, אולי חלתה?…
"ליצני העיר היו מלגלגים, כי נשמה אחת לשני הגופים האלה; אך הגיסות עצמן לא היו שמות לב כלל לזאת, וכשהיו נשאלות על דבקותן הרבה זו בזו, היו תמהות מצדן ולא היו מבינות כלל: על מה יכולות הן להתקוטט באמת, אם דבר לא יחסר להן, ברוך השם!?…
"והאמת צריכה להאָמר, כי אמנם היה ביתן מלא כל טוב, בהיות עסקי אנשיהן מצליחים כל הימים. כן הוא, מצד זה לא היה להגיסות על מה להתאונן; אך מצד אחר לא היה מזלן טוב ביותר: שתיהן לא נתברכו בבנים… ביילה היתה יולדת וקוברת, לא עלינו, ושפרינצה היתה עקרה לגמרי!
“רבים בעירנו היו אומרים אז, כי הצרה הזאת היא שקרבה יותר מכל את שתי הגיסות; אף על פי כן לא רפתה הידידות הזאת גם אז, כשנולד לביילה זרע קים ושפרינצה נשארה עקרה כמקודם. להפך, נראה היה הדבר, כי על ידי הטפול המשותף בילדי האחת נקשרו נפשות שתיהן עוד יותר: שפרינצה נואשה, כפי הנראה, מלראות בנים בעצמה, ועל כן דבקה בכל נפשה בילדי גיסתה הבכירה, והיתה להם כאם שניה”…
"ושתי האמות האלה היו בהולות מאד על שלשת הילדים, אשר נשארו בחיים, אך היו חלשים וחולנים תמיד, מסבת מחלותיהם התכופות של הילדים היו שתי הגיסות נשארות פעם בפעם כלואות בביתן במשך שבועות רצופים; אך איש מבני-עירנו לא התפלא עוד על זאת, כי ההרגל של ימים רבים עשה את הדבר הזה לטבעי מאד, שאי-אפשר כלל להיות באופן אחר…
"כן היה הדבר נוהג במשך שנים רבות; אך פתאם קרה מקרה, אשר שנה את כל סדר המעשים. אישה של שפרינצה, ר' בנימין-ניסן, הצטנן פעם בדרך ויחל. מחלתו נראתה מראש כקלה מאד, וראוב’קה החובש לא מצא בה כל סכנה ויבטיח רפואה קרובה ושלמה; אולם משמים, נגזרה, כנראה, אחרת, ואחרי ימים מעטים היתה שפרינצה – לא עלינו – לאלמנה!
"השבר הזה היה כל כך פתאומי, כל כך בלתי-צפוי, שאיש לא העלה על לבו בימים הראשונים, כי האלמנה האמללה תהיה זקוקה עוד בהכרח לחליצה… אומרים, כי ראשונה זכרה זאת ביילה בעצמה… כן הוא: לב האדם נביא נאמן הוא: לב העניה הזו נבא לה מראש את אשר יקרה לה באחרונה!…
המספרת נאנחה אנחה עמוקה ותפסק את ספורה; אך אנחנו כלנו כאלו קפאנו על מקומותינו ונשאר בלי-תנועה. רק כחצי שנה לפני כן נזדמן לנו לראות סדר חליצה בבית-המדרש הלבן ובנפשותינו הרכות היה חדש עוד הרשם העז, אשר עשה עלינו המחזה ההוא: איזו אימה בלתי-מבוארה מלאה את כל הבית. בכל קהל הנאספים הגדול שררה דומיה שלמה, רק הרב והדין, אשר פניהם היו חורים ורצינים עוד יותר מהרגיל, השמיעו לפעמים מלים אחדות בלחש… לפנינו עמד המחזה כלו: הנרות הדולקים בעצם הצהרים, “דף-הטהרה”, העומד על יד הקיר, וה“הלוץ” הנשען על הדף ופניו חורים כסיד –
הנקל להגיד: באותו מעמד, אחורי “דף הטהרה” נמצאה נשמת המת, הבאה מעולם-האמת לראות בסדר החליצה!…
וכל הפרטים האלה חלפו בדמיוננו לשמע דברי המספרת האחרונים. לבות-הילדים שבנו דפקו מאד בצפיה לדברים מבהילים ובקצר-רוח רב חכינו לאחרית הספור; אך מין רגש מוזר, מעורב מיראה ותשוקה-לדעת, מנענו מדבר דבר, מנענו גם מהניד שפה… אנחנו נבהלנו במקצת, גם השתוממנו קצת, בשעה שיואל’קה השחור, אשר הצטיין תמיד בפזיזות וקצר-רוחו, לא התאפק גם הפעם ויפן אל אשת מלמדנו בשאלה:
– הלא ביילה לא היתה זקוקה לחליצה, ולמה אפוא חששה היא כל כך לזאת?
הנשאלה לא ענתה בהרגע הראשון דבר, רק הביטה אל השואל במניד-ראש, כאומרת: אך ילד הנך ואינך יודע עוד דברים רבים, הידועים לכל זולתך! – אחר השיבה באנחה קלה:
– הלואי שלא תבוא זאת לידכם, ילדי, אך אנחנו ראינו אז בחוש, כי אמנם לא דבר ריק הוא החשש הזה, שהעולם חושש בנתינת חליצה…
ואחרי הפסקה חדשה, לא ארוכה ביותר, שבה אשת מלמדנו לספורה הנפסק.
"הרבה, הרבה מאד נדברו ונדונו אז בעירנו על הענין הזה, הדעות נפלגו. רבים הוכיחו, כי עון גדול הוא לעגן אלמנה צעירה כשפרינצה, היכולה עוד להיות לאיש ולראות בנים; ואחרים, צדדו, להפך, בזכות ביילה, הבהולה ביותר על ילדיה וחוששת להסכנה שיש בדבר… כנראה, היה גם לבה של שפרינצה עצמה נוקפה ועל כן לא האיצה כלל ביבמה לתת לה חליצה, אף על פי שהדבר הזה היה נוגע לחייה מאד –
"כן הוא, ברור הדבר, כי מצד שפרינצה לא היתה כל השתדלות, כל תביעה מיוחדת; אולם ביילה עצמה לא יכלה לנשוא את הרעיון, כי בגללה נעשית גיסתה האהובה לאמללה; ועל זאת היתה מצטערת כל הימים ומתענה מאד… לא די שתנחומי שפרינצה לא היו מועילים כלל, אך להפך, במדה ידועה היו מגדילים עוד את הצער ומוסר-הלב!…
"סוף סוף התערבו אחרים בדבר וביילה הסכימה לזאת, שיתן רבי אברהם-גדליה אישה חליצה ליבמתו. במשך שבוע ימים קודם לכן נעשה חשבון מדויק, שעל פיו קבלה שפרינצה את החלק, המגיע לה בנחלת המת – אחר נסדרה החליצה…
"ובעצם היום ההוא לעת ערב חלה פתאם הצעיר בילדי ביילה, תינוק בן שנה וששה חדשים. ראוב’קה החובש החליט אמנם אז, כי לילד הזיק חלב האם, שהיתה שרויה כל הימים ההם בצער ופחד ותבך בלי-חשך; אולם… מה יש פה לדבר!?… כן הוא מנהג דורנו זה: הכל חושבים את עצמם לפילוסופים ומתחכמים יותר מדי, אף על פי שכל ההתחכמות הזו איננה שוה גם חצי פרוטה!… ראוב’קה עצמו נוכח עד מהרה, מה פחותה היא ידיעתו באמת: אם להיונק הזיק חלב האם המקולקל, מה היה להילדה הבכירה בת שש שנים, כי חלתה גם היא למחרת היום ההוא?! –
אמת הוא, כי שבועות אחדים אחרי כן היתה האסכרה – לו ישמר האל אותנו ואת כל בני ישראל מהמחלה הרעה הזאת! – “מהלכת” בעירנו וסביבותיה; אולם אז, כשחלו ילדי ביילה, לא נשמע עוד כל דבר רע, לא היתה עוד המגפה “צרת רבים”, והיא האמללה לא יכלה נשוא את השבר הגדול הזה: מות שני ילדים ביום אחד – היא יצאה מדעתה"…
“בעת הראשונה היה שגעונה סוער ורותח: היא היתה מדברת דברי-גנאי שונים בלי חשך ולעתים קרובות היתה מתגעשת, קורעת את בגדיה, צועקת ומכה את כל הקרב אליה; אולם מעט מעט עבר מין השגעון הזה והיא שקעה יותר ויותר באיזו עצבות ושתיקה תמידית, בלי כל סמן בינה, בלי כל סמן רגש… בעת הראשונה נסה עוד רבי אברהם-גדליה אישה – מליץ טוב יהיה לנו: הוא נפטר כבר! – לרפאה ב”סגולות" שונות, נסה לדרוש ברופאים, בקדרים וגם – להבדיל – ב“יהודים טובים”; אולם כל אלה לא הביאו שום תועלת: דעת ביילה לא שבה עוד אליה, ומעט מעט שכחה האמללה גם לדבר כבני-אדם".
המספרת החרישה כבר; אך אנחנו נשארנו עוד זמן רב כקופאים איש על מקומו בדומיה שלמה ובלי תנועה: נפש-הילדים הרכה שבנו הרגישה באותם הרגעים הרבה, הרבה יותר ממה שיכול שכליו לתפוס אז –
ובחרטה רבה על העבר קבלנו על עצמנו לבלי התגרות עוד להבא בביילה המשוגעת!
נשיקה – גמול
מאתישעיהו ברשדסקי
… אוֹתה הנשיקה הממושכה והחמה, אשר רק נשיקת אם אוהבת מסוגלה להיות כמוה, – ורק במקרה מיוחד, אולי רק פעם אחת בחיים, – אותה הנשיקה המיוחדה היתה בלי ספק מעין גמול לי!…
השוה היה הגמול הזה את המחיר ששלמתי בעדו? – זוהי שּׁאלה אחרת, שאין כדאי לטפל בה, שאין אני חפצה להעלותה גם על דעתי: המעשה כבר עשוי, והחרטה לאחר זמן כבר איננה מועילה כלום! אולם את הנשיקה בעצמה אינני יכולה לשכוח בשום אופן; כפעם בפעם אני חוזרת וזוכרת אותה נגד רצוני, ונגד רצוני שבים ונזכרים לפני גם אותם הפרטים השונים, שיחוסם הפנימי זה לזה מובן לי עתה היטב, אף על פי שרובם היו לפני ימים רבים ובשעתם נקלטו רק בזכרוני, מבלי שהבינותי את משפטם…
אמנם הייתי פעמים רבות אחרי כן מסופקה גם אני, אם היו כל אלה בפעל, או רק חזון־לבי הם; אולם פרטים חדשים אחדים, אשר נגלו לי בזמנים מאוחרים יותר, היו מתאימים מאד אל אותם הרשמים הבלתי ברורים, אשר נשארו בדמיוני הצעיר מהשנים הקודמות; ובהיותם מבארים יחדו אלה את אלה ומתבארים אלה על ידי אלה – התלכדו במשך הזמן לציור אחד שלם…
מתי, באיזה אופן, ועל פי מה – אינני יכולה להגיד עתה בבירור; אך זוכרת אני, כי היה יום והבינותי הכל, – הבינותי, אף על פי שפרטים רבים נעלמו ממני בשעתם, ולא נודעו לי גם אחרי כן, אך אני יכלתי כבר לשערם מעצמי בנקל…
ואני זוכרת ערב קיץ אחד. כמה היו ימי שני חיי אז – אינני יודעת, אך כפי שאשער עתה, הייתי אז צעירה מאד, כבת חמש או שש שנים. מטעם זה, כפי הנראה, לא הגשׁתי בכל דבר יוצא מגדר הרגיל במשך היום הקודם; רק אחרי שעליתי כבר על משכבי ואישן – הקיצותי פתאם לקול רעש משונה, אשׁר עלה באזני מהחדר הסמוך. מבלי חשב הרבה קפצתי מעל מטתי וארוץ בבהלה אל הדלת; אך שם נשארתי על עמדי כדבוקה במסמרים, כי המחזה הזר והמתמיה אשר נגלה פתאם לעיני, הכני כלי בשממון ויקפא כל דמי בעורקי…
אבי ואמי נראו לי כנאבקים יחדו: היא היתה אוחזת בשרוליו ונתלה בארבות ידיו השלוחות, והוא היה מתאמץ לדחות אותה מעליו, לחלץ את ידיו ממנה… מפי שניהם לא נשמעו מלים, רק איזו הברות מקוטעות, מין נהם צרוד וממושך… ופניהם?… הפנים האלה היו נוראים מאד, מפילים אימה: פנים חורים, מעותים מחרון נורא – להאחד, ופנים מתולעים מהתאמצות נמרצה עם עינים בולטות מחרדת־נפש – להשנית…
והמחזה הרעישני כל כך, עד שלא ראיתי ברגע הראשון כל דבר זולתו. רק אחרי רגע נמשכו עיני אל אחותי הבכירה, עלמה כבת שׁמונה־עשרה שנה בעת ההיא, אשׁר עמדה נשׁענה אל הקיר… שער ראשה ולבושה היו פרועים; עיניה, אשר התרחבו ונפקחו שׁלא כרגיל, הביטו ישר נכחן בלי תנועה, והפיקו אימה אלמת; פניה היו חורים מאד ועל לחיה האחת נראה כתם אדום…
באותו רגע הבינותי בשביל מה נאבקים אבי ואמי, – הבינותי פשר כל המחזה הזר לפי שכל־הילד, ומין רגש מיוחד תקף אותי, רגשׁ מעורב מפחד וחמלה, רגש מצוי אצל הילדים, בשעה שהם רואים את חבריהם מקבלים ענשם… נפשי נכספה מאד לדעת, במה חטאה אחותי… כי תחטא ותענש ילדה קטנה כמוני – זה היה בעיני דבר רגיל וטבעי, אך בנוגע לעלמה גדולה כאחותי הלא היה דבר כזה יוצא מגדר הרגיל… אולם בכל גודל תשוקתי לדעת פשר המאורע, לא מלאני לבי לעמוד במקום הסכנה, כי יראתי, פן ירגישו בי הורי בשעת כעס, ואז – במו שידעתי כל פי הנסיון – לא אנקה גם אנכי, אפ על פי שלא חטאתי במאום… על כן מהרתי לשוב בחשאי אם מטתי, אך עוד זמן רב לא יכולתי לישן, כי הקשבתי מבלי משים אל הנעשה מאחורי הקיר.
ערה הייתי עוד, אף על פי שהתחפשתי כישנה, כאשר נכנסה אחותי אל החדר אחרי זמן מה… אנחנו ישנו שתינו במטה אחת, ואני הרגשתי פעמים אחדות, כי רעד כל גופה והתפלץ, כמו כן שמעתי כי היא נאנקה בחשאי, בקול עצור… אחרי כן, כשהייתי מנמנמת כבר, נדמה לי, כי שמעתי קול צעדי אמי אשר קרבה בלט אל מטתנו ותשח אלינו, וכאשר נזדקפה שוב נשמעה לי כעין אנחה כבדה וממושכה…
אולם כל אלה נעשו מובנים לי רק אחרי שנים רבות, אחרי שהיו הזכרונות נשכחים כבר למחצה; לא כן אז, למחרת הערב ההוא בבקר ובימים הבאים אחריו. אמנם ראיתי פעמים אחדות בימים ההם את אבי ואמי מתלחשים יחדו, נמלכים באיזה דבר קשה, כנראה; אולם על דעתי גם לא עלתה המחשבה, שלזה ישׁ איזה יחס אל המחזה, אשׁר ראיתי בערב ההוא… אמי ואחותי נסעו אחרי ימים מועטים לאיזה מקום, אשר לא נודע לי; אבי היה נוח להתרגז בעת ההיא יותר מהרגיל; שרה־באשה, קרובתנו העניה, אשר נתבקשה לפקח על הבית עד שוב אמי, היתה חוקרת אותי בחשאי, כשלא היה אבי רואה, אולי יודעת אני, אנה נסעו אמי ואחותי? – ואני גם לא זכרתי אולי את כל אלה, לולא הייתי מתגעגעת כל כך על אמי, ולולא הייתי מרגישה בנפשי גועל רב מאד לשאה־באשה זו…
ורגש הגועל הזה נהפך למין שנאה כבושה באותו יום שׁשׁבו אמי ואחותי הביתה. הדבר היה בחדר־המבשלות. שרה־באשה ספרה לאמי בלחש דבר־מה, אשר לא הבינותי משמעותו, אך ראה ראיתי, כי פני אמי מתקדרים יותר ויותר, ובמדה שהתקדרו ורעמו פני השומעת – בה במדה נהרו וצהלו פני המספרת… באחרונה התעוררה אמי ובקצף גדול גערה בדוברת; אך עד מהרה חלף הקצף ועל מקומו בוא בכי מר וגניחות ממושכות… שרה־באשה העמידה פנים כאילו השׁתדלה לנחם את אמי ולהרגיעה, אך צביעות זו היתה גלויה למדי ונכרה היטב גם לילדה בלתי־מנוסה כמוני אז…
אני קצפתי קצף גדול על האשה המבישה הזאת, אשר ראיתי את זדון־לבה, את כוונתה הרעה להדאיב נפש אמי; אולם היא לא היתה היחידה, אשר עשתה כך, כי כמוה עשו רבות משכנותינו, הרבה ממיודעות אמי, אשר היו מביאות אותה מתחלה לידי בכי ואחר כן היו משתדלות לנחמה…
כפעם בפעם, כשהיה נשנה מחזה מעין זה, היתה אמי מדברת אחרי כן קשות עם אחותי… היא היתה מסימת את תוכחתה: "כל זה בגללך, בת יקרה "!…
"כל זה בגלל בתך היקרה "! – הייתי שומעת כפעם בפעם את אבי מדבר בתוכחה מרה אל אמי.
“כל זה בגללך, בת יקרה”! – הייתיׁ שומעת פעמים רבות את אמי מדברת בתוכחה כזו אל אחותי.
והפרזות האלה היו נשנות, וחוֹזרוֹת ונשנוֹת עוד אחרי כמה שנים במקרים שונים. אותן הייתי שומעת בכל פעם, כשהיו מציעים לאחותי איזה שדוך, והענין היה מתבטל מסבה בלתי ידועה לי. אותן שמעתי עוד שנים אחרי כן, כאשר החליטו הורי לעזוב את עיר־מגורינו הקטנה, אף גם – בחדשים הראשונים לשבתנו בעיר הפלך נ. עיר־מגורינו החדשה. הן פסקו רק אז, כאשר היתה אחותי לכלה.
הדבר היה כשנתים אחרי שעברנו לגור בעיר הפלך נ. אני הייתי אז כבר כבת שתים־עזרה שנה, על כן גם נחקק פרק הזמן ההוא בזכרוני היטב לכל פרטיו. הוא לא נמשך הרבה, רק כשני חדשים לא יותר; ובהיות הזמן קצר כל כך, נעשו ההכנות בחפזה מיוחדת. נכר היה הדבר היטב, כי הורי דוחקים את השעה, ממהרים בכונה את יום החתונה; אך נמוקם בנדון זה לא נזכר אף פעם אחת במפורש. לפחות – אני לא שמעתי כזאת. “נחוץ למהר” – נשנה אז לא אחת בביתנו, אך זה היה נאמר תמיד כדבר מובן מאליו…
ואני, אף על פי שלא הבינותי את הענין בשכלי, אך חוש חשׁתי היטב, כי לכל זאת יש שייכות קרובה מאד אל אותו הדבר, אשר גם הוא לא נתבטא מעולם בביתנו מפורש, ובכל זאת היתה מציאותו מרגשת היטב. בו תרצתי בפני עצמי עוד פליאות אחדות אשר נראו לי בעת ההיא. מעיני לא נעלם, כי בהשמחה הרבה, שהורי שמחים על שׁדוך אחותי, מעורבים מעין דאגה ופחד מסותרים, ובאחותי עצמה הכרתי גם כן, כי דלו פניה מעת שהיתה לכלה, אף על פי שהחתן, – כפי הנודע לי, – מצא חן בעיניה מאד…
וכל אלה נתבלטו עוד הרבה יותר בימים האחרונים לפני החתונה. בימים ההם ראיתי פעמים אחדות את אבי ואמי מתלחשים יחדו, ונמלכים, כפי הנראה, בדבר־מה חשוב וקשה מאד. פעם, אחרי התלחשות ממושׁכה כזו, הלכה לה אמי לאיזה מקום, אשר לא ידעתיו, ואבי התהלך כל העת אנה ואנה בחדר, התהלך בסערת נפש עזה ובקוצר־רוח נכר… ופעם אחרת, אחרי אשר התלחשו הורי זמן מה לבדם, קראו אליהם את אחותי, אשר שבה מאתם חפורה כולה, ופניה המתולעים היו רטובים מדמעות…
לעומת זאת זוכרת אני יום אחד, כשבוע אחרי ערב החתונה. לכאורה לא קרה באותו יום כל דבר היוצא מגדר הרגיל, אך סקירה אחת בפני הורי היתה דיה להוכיח, שדבר־מה משמח מאד, קרה בלי שום ספק. בכלל ראיתי מהיום ההוא והלאה שנוי נכר ביחסם של הורי אל אחותי. אמי אהבה אמנם עוד מאז את אחותי מאד, אך עד העת ההיא לא היתה מראה סמני־חבה יתרים לה בגלוי, ביחוד – בפני אבי. גם זה האחרון, אשר נראה היה, כאלו הוא קוצף על אחותי, התחיל מתיחס אליה בחבה ורוך, שלא ראיתי כדוגמתם אצלו מעולם, ושעל כן לא האמנתי כמעט, כי נפשו מסוגלה לרגשות כמו אלה…
והיחס החדש הזה לא רק שנעשה תדיר, כי גם היטב עוד הרבה יותר אחרי זמן מועט. לזאת הועיל אמנם לא מעט אותו המצב המיוחד, שנמצאה בו אחותי אז… אך איך שיהיה, ואותו הדבר הפלאי, אשר הרגש בביתנו במשך שנים רבות כלחץ קשׁה מנשׂוא, – הומשׁ סוֹף סוף וכמו נשכח גם מלב…
נשכח מלב.
אמנם, כן נדמה לי במשך זמן מה, אפס כי לא ארכו הימים, ואני הכרתי את טעותי, – הכרתי, כי הרגשתי על עצמי את כבד הלחץ…
מאז שנעשינו ליושבי כרך הסתמנה בארח חיינו מין התבודדות, כעין פרישה בכונה מחיי חברה. אל ביתנו באים אמנם אנשים שונים, אך כל אלה היו רק בעלי עסק, ובקוריהם היו לשם משא ומתן עם אבי… מתחלה אפשר היה לסבר, כי כל זאת היא, מפני שגרים אנחנו בעיר. הננו זרים לגמרי, בלי כל קרובי משפחה, והשעה לא הספיקה לנו עוד לרכש מיודעים די צרכנו; – אולם סברה כזו לא היתה מספקת עוד, כמובן, אחרי שנושנו בעיר מגורינו, אחרי שעברו עלינו בה שׁנים אחדות, ומצב הדברים לא נשתנה כמעט במאומה…
נכר היה היטב, כי לא בודדים אנו על־כרחנו, רק מתבודדים בכונה, נמנעים מקרב אלינו אחרים, מהתקרב אליהם בעצמנו!…
אנכי למדתי בבית־ספר פרטי לנערות. שם התקרבתי במשך הזמן לאחדות מחברותי, כחמש או שש מהן היו לי לידידות טובות, ואנחנו התחלנו מבקרות אשה בבית רעותה לעתים מזומנות. בעת הראשונה, כל עוד הייתי קטנה, כבת אחת־עשרה ושתים־עשרה שׁנה, לא הקפידו הורי על זאת כלל; אולם כאשר גדלתי יותר, התחילו הורי מביטים לא בעין יפה על בקורי חברותי בביתנו, ואת בקורי שלי בבתי הללו כמעט שאסרו עלי לגמרי.
הגזרה הזאת, כמובן, לא היתה לי לרצון; אך מלבד התרעמות, שהעירה בנפשי, עוררה את לבי על זרותה. אנכי לא הייתי עוד בעת ההיא תמימה כל כך, שאחשוב כי כל הנעשה בביתנו, צריך ומחויב להיות כן; הוכחה טובה כנגד זאת הלא היה כל מה שראיתי בבית חברותי!… וכמו כן לא יכלתי להחליט, שהורי חושבים את חבורתי אלה לבלתי הגונות, כי בנידן זה היה ההפך: אנכי הייתי צריכה לחשוב לי לכבוד חברותא כזו!…
ברור היה, כי פה צפונה סבה אחרת, אך מה היא – את זאת לא הבינותי עוד…
ואז בא אותו פרק הזמן, שמבלי ידיעתי התחילו מצטרפים בו ברעיוני דברים שונים, רחוקים לכאורה ובלתי שייכים זה לזה. לא בפעם אחת, ביום אחד, בשבוע, בחדש, אך מעט מעט, במשך ימים רבים, במקרים שונים, על פי מסכות ועובדות שונות – התבררו הדברים, התבארו יותר ויותר, התחורו, לבשו צורה מסומנה די צרכה…
אכן, לא על חנם התחילו הורי מקפידים על התנהגותי דוקא באותו הזמן, שהיה סמוך לנשואי אחותי ושכל רואי היו מחליטים, כי מתפתחת אני בגופי ומתבגרת לא מחדש לחדש, אך פשוט – מיום ליום!… לא לחנם רגזו הורי כל כך, כאשר נסיתי פעמים אחדות לצאת במחאה גלויה נגד גזרתם הקשה, לא לחנם השפיע כל נסיון כזה מצדי על יחסם באותו יום אל אחותי ולא לחנם היתה אחותי עצמה דנה בחם־נפש על קלות־דעתי ומשתדלת בכל עז להוכיח לי את משוגת ילדותי, שבעקבה יכלות להיות כרוכות תוצאות רעות, מרות ומעציבות מאד!…
ומחאותי התכופות והנמרצות לא די שלא הועילו לי, אלא, להפך, גרמו להורי לחזק את גזרתם. להפרישני עוד יותר מחברותי, כי חשדו בהן, שעל פי השפעתן המקלקלת אני מוחה… לחשד זה לא היה בפעל כל יסוד. אני הייתי מתבישת פשוט לספר לחברותי, ולהפך – הייתי משתדלת תמיד להעלים מעינן את הפרט הזה… סבת מחאתי הנמרצה היתה מונחת באפיי החי והעליז, אשר לא יכול היה נשוא את השממון, בתכונת נפשי, שהיתה נוטה יותר לרעות וחברה, מאשר לבדידות ופרישׁות… ובנידן זה לא הספיקה לי גם ההכרה הברורה, שהורי נוהגים ככה לא מחסר אהבה אלי, לא הספיקו כל סמני־החבה המרובים, שהיו מראים לי בכל עת ובכל שעה. מה בצע היה לי בזה שאהבוני, שמהרו למלאות מאויי לבי, בטרם עברו פי, אם אחרי כל אלה הייתי מרגישה את עצמי כאסירת־כלא, כמשוללת חפש, כנבדלה לרעה מכל מיודעותי, אשר רבן אולי לא זכו להיות חביבות כל כך על הוריהן, אך תחת זאת לא נגדרו מסביב בסוגים מעיקים כמוני!…
הסיגים האלה נעשו מעיקים עוד יותר בשנת החמש־עשרה לחיי, כאשר כליתי את חק למודי בבית־הספר הפרטי. עד העת ההיא הייתי, לפחות, חפשה במדה ידועה, חפשה מהכלא המשומם שׁבביתנו, עד אחר הצהרים, ויחד עם זאת היתה לי גם ביתר שעות היום עבודה קבועה בהכנת השעורים לבית־הספר; אולם שתי אלה פסקו, ואני קצתי פשוט בחיי מפני הבדידות והבטלה, אשר הביאוני יחד לידי שעמום כבד מנשוא…
מהשעמום הזה לא הצילה אותי גם הקריאה הנפרזה בספרים. גם ההשקעה בדמיונות, מדה שדבקה בי מקצת מחמת אותה הקריאה הנפרזה עצמה ומקצת – מחמת ארח־חיי, חיים בלי חליפות, בלי שום שנוי־גונים…
והאמת צריכה להאָמר, שהורי הרגישו בענות נפשי, ובמדת אפשׁרותם והבנתם השתדלו להמתיק את מרירות זו שבחיי. למעני, רק למעני היו יוצאים גם הם לטיל בערבי הקיץ והיו הולכים אתי לפרקים אל התיאטרון… כונתם היתה בלי שום ספק טובה ורצויה, כמו כן אין להכחיש שמעשיהם אלה היו מצדם באמת כעין קרבנות לא נעימים; אולם לי… לנפשי… אך, האם יכולים היו הורי להבין את נפשי בנדן זה? האם יכולים היו לשער, כי גם הטיולים האלה, גם הבקורים בתיאטרון אינם ממלאים ואינם מסוגלים כלל למלא את הנפש הצעירה, הצמאה לחיים עליזים ומלאי ענין, לחיים בחברת בני־גילה, בתוך נפשות צעירות כמוה?!… על לב הורי אף לא עלתה המחשבה, כי בשעה שאני מתהלכת אתם ורואה בעיני מקרוב את שאון החיים העליזים, המפכים מסביב בזרם כביר, הנני מרגשת עוד יותר את בדידותי, כי אז נתבלט ביותר, כמה נבדלה אני מהכל, נפרשה מכל מה שהיה יכול לשׁעשׁע את נפשׁי!…
הם לא הבינו, לא יכלו להבין, כמובן, את כל זאת, ועל כן היו מתפלאים, כשהיו רואים אותי מסרבת בכל פעם שהיו מבקשים לעשות נחת־רוח לי. לפעמים היו רואים בזאת סמן רע, שאינני בריאה כל צרכי, ובמשך ימים אחדים אחרי כן היו מציקים אותי בשאלות וחקירות על דבר בריאותי, בהצעת אמצעים שונים נגד מחלתי המדומה, אף גם בהפצרות כפולות ומשולשות לפנות אל אחד הרופאים…
וכמה פעמים, במקרים כאלה, אותה נפשי לקרא אליהם בקול גדול: הרפו ממני!… לא חולה אני, אך אתם מחלים אותי באסוריכם וגזרותיכם!… לא רופאים ולא סמי מרפא תנו לי, אך אויר חפשי לנשימה הבו לי; הבו לי דבר אשר יפדני מהשממון הנורא, – ענין, אשר יקח את לבי וימלא את נפשי!…
אולם גם אחת מכל הקריאות המרות האלה לא עברה את פי. אם הורי לא הבינו לרוחי, אך אנכי הן ידעתי את נפשם, הבינותי בשלמה את חרדתם הגדולה, ולבי לא נתנני לנגוע באותו הפצע האנוש, אשר מציאותו לא נכחדה עוד ממני בעת ההיא… רגש החמלה גבר בקרבי על יתר רגשותי, דכא תחתיו את כל מחאות־הנפש הפנימיות, את כל התביעות הטבעיות של האדם החפשי, של האופי העומד ברשׁות עצמו…
ההייתי רשאית לעכר את נפשי בחמלה יתרה כזו? – זוהי שאלה אחרת, שאינני חפצה עתה כלל לטפל בה.
ההיתה לי רשות לעשות מה שעשיתי? – גם זו היא שׁאלה, שׁבחפץ לב אני מסתלקת למיד ממנה…
אולם העובדה הממשית, המציאות ההוה – מאלה אין אני יכלה להסיח את דעתי; אינני יכלה לראותן, כאלו אינן, כאלו לא היו מעולם!…
אז הייתי אמנם רק כבת שבע־עשרה שנה, ובתמת ילדותי לא ערכתי כראוי את כל חשיבותו של הצעד הזה בחיי העתידים, לא ידעתי להבחין היטב בין הרגשות, אשר העיר בנפשי אותו הצעיר, שׁהובא לפני בתור חתן – ובין הרגשות, אשר סערו בי למראה צעיר אחד… הוא הוא האיש, אשר בעת ההיא הכרתיו רק מעט, ראיתיו רק במקרה פעמים לא רבות, – וכשהכרתיו יותר, כשהתחלתי רואה אותו כמעט יום יום, כבר עבר המועד, כבר נועד יום החתונה, וכבר קרב היום…
ההגבלות הקשות הוסרו מעלי, אך – לאחר זמן!
נקרא לי דרור מחיי־הכלא, נתנה לי היכלת לבוא באנשים, להכיר רבים מהם; אך כל אלה נתנו לי רק בשעה, שכבר היו האסורים על ידי, – בשעה שכל המתנות הטובות האלה לא יכלו עוד להיות – לברכה…
אולם הורי לא ידעו כל מאומה מהנעשה בקרב נפשי פנימה, הם שמחו בכל לב, כי בתם הצעירה חיבה בכל את הבכירה… לא גרמה להם צער כל שהוא… מלאה את תקותם היותר גדולה…
וכעין גמול בשביל זה היתה אותה הנשיקה החמה והארוכה…
ראשי סבב, גופי נדמה כרעוץ, חורת־לאות כסתה את לחיי פני היו חפורים –
ואמי החובקת אותי בזרועותיה ומאמצת את גופי הרועד אל לבה – עוד נשקה ונשקה…
שנים רעות
מאתישעיהו ברשדסקי
ציציליה סמוילובנה נפרדה במבוא המסדרון מעל אורחתה האחרונה. המשרתת סגרה את הדלת, שלשלה לתוך כיסה את המטבע, שתקעה האורחת לתוך כפה, וכשהלכה לה גם היא, נשארה הגבירה לבדה. היא עמדה רגעים אחדים בלי-תנועה, כאילו קפאה על מקומה, ורק אחרי זמן מה כשנפער פיה בפיהוק רחב וממושך, ננערה מקפאונה, הניעה ראשה ותכונן צעדיה בעצלתים לעבר אולם–האורחים. בדרכה עברה על יד חדר העבודה שהיה פתוח למחצה. שם ישב אדון הבית, מואיסי ארונוביטש שיפרין, ואתו שניים לושה אורחים, מן הידידים המקורבים ביותר, שזאת הפעם לא באו בלוית נשיהם ועל כן יכלו לשהות פה כחפצם.באפה של ציציליה סמוילובנה עלה עשן סיגרות, לעיניה נגלו תמרות עשן מתאבכות בדמות ערפל עב ולאזניה הגיעה שיחה עליזה בקול רם תרועת צחוק בצהלה גדולה ופרועה קצת יותר מן הרגיל. היא נעצרה רגע ועל פניה נגלתה העויה של אי-רצון אך העויה זו חלפה לה מהרה, וציציליה סמוילובנה חלפה לה הלאה.
באולם האורחים וחדר האוכל הסמוך לו היה אותו אי-הסדרים, שהוא מצוי אחרי משתה, אחרי אספת אורחים רבים; ביחוד רבה הערבוביה על השולחן הגדול שבחדר האוכל. צציליה סמוילובנה עמדה על הסף המוביל לתוך שני החדרים האלה והביטה על סביבה בעיון, כאלו הזה, כי עינה, עין בעלת בית מנוסה, היתה רואה גם בלי זאת את כל המקומות המוקרחים שבארג הרפידה, וגם בחצי-אופל היתה מכירה כל הבל ופחתת.
– לא! – באה לידי מסקנה, שלא היתה משמחת לב ביותר. – לא, בזמן אחר לא היתה נותנת בשום אופן. שתגיע מערכת כלי-הבית של האולם למדרגת – בליה כזו!…
– וכמה שנים משמשת כבר מערכה זו? – שאלה פתאום את עצמה ותחשב רגעים אחדים.
– כן, כן הוא… ארבע שנים שלמות!… בשנה ההיא נקנו כל אלה… נקנה הבית… התחלנו לנהוג.
וציציליה סמוילובנה נאנחה. פתאום מבלי רצונה. זכר השנה ההיא עורר בנפשה רגש מוזר ובלתי ברור. היא הרגישה פתאום בלאותה, זכרה כמה היתה טרודה היום, ומיד הכירה, כי קשה לה לעמוד על רגליה וכי האור הבהיר יותר מדי מכאיב את עיניה. המשרתת, שהיתה עסוקה בחדר האוכל והיתה מפנה את השלחן, כבתה על פי פקודתה את כל המנורות הדולקות באולם האורחים, חוץ מאחת, שהיתה תלויה על הקיר. ובינתים צנחה ציציליה על אחד הכסאות, תמכה את ראשה באפסרכת על ידה ותקפא על מושבה בלי כל תנועה.
באטיות מיוחדת סבבו הרעיונות במחה, והדמיונות בנפשה עברו בעצלתים; אך כל הרהורי לבה סבבו על הציר האחד, על שנת ההצלחה ההיא…
עוד בחדשים הראשונים, באחרית הקיץ, כבר היה ניכר, שהעסקים הולכים ומצליחים, מצליחים באופן היותר נעלה… ובכל זאת היו גם היא גם מואיסי ארונוביטש נרעשים משמחה כשנגמרו החשבונות לסוף השנה ובשורה האחרונה יצא להם, כי הונם הוכפל…
הנקל הוא להגיד: יותר מששים אלף רובל רול נקי במשך חצי שנה או עוד פחות מזה!
עיני ציציליה סמוילובנה נסגרו למחצה, כאילו ירד עליהן פתאם אור גדול ובהיר יותר מדי. אותו הרגש המוזר והבלתי-ברור, שהתעורר בנפשה עוד קודם לכן, תקף אותה יותר ויותר… זה היה רגש ממוצע בין צער ועונג, יותר נכון – מעורב משני אלה ביחד… לה נדמה, כאילו זה שנים רבות, רבות מאד, חלפו מאז, ואותה שעה הצטייר הכל בדמיונה בבהירות מיוחדה, כאילו רק אתמול אירע כל זה… מה עלץ לבה כאשר קנו את הבית הזה: כמה רגשות-חדוה הרעישו את נפשה באותם הימים, שבהם עברו לגור במעון מדות ומפואר כזה, בתוך מערכה יקרה ומגוהצה כל כך: והערב ההוא… זה היה הראשון, וכאלו ערכו אותו רק על פי המקרה. קנית הבית הלוף המעון, רכישת המערכה החדשה של כלי-בית, שיבת מואיסי ארונוביטש שהלך למסעיו במשך חדשים אחדים, הביתה, – כל אלה, שנזדמנו יחד בעת ובעונה אחת, עוררום לקרוא אל ביתם את הידידים המקורבים ביותר. במחשבה תחילה צריכה היתה להערך רק סעודת ערב פשוטה לחבורת – ידידים קטנה; אך בפועל נערך משתה גדול, הוחגה חגיגה מפוארה ונאספה חברה רבה ועליזה.
ומאז נהיה זה כעין מנהג בביתם לערוך משתה-ערב מדי שנה בשנה: אולם אחרי המשתה הראשון לא היתה אפילו פעם אחת השמחה שלמה כמו שהיתה אז, בפעם הראשונה, על המשתה הראשון, שנעשה בהסח
והשנה הזאת…
דעתה של צציליה סמוילובנה לא היתה נוחה ביותר מן הזכרון הזה, אך להסתלק ממנו לא יכלה עוד. למרות רצונה עלו על זכרונה המסיבות של הימים האחרונים. למרות כל זהירותם היתרה, למרות הסתלקותם מעסקים ספקיים ובלתי-בטוחים, – לא נמלטו מהפסד, מלוים שאינם משלמים, מסחורות יורדות במחירן… גם מהכנסותיו הרגילות של ביתם נגרעה כדי שליש. מחיר המעונות ירד בכלל מפני צוק העיתים. מלבד זאת נשארו הרבה דירות פנויות לגמרי במשך שבועות וחדשים רצופים, ורבים מן השכהים לא סלקו את המגיע מהם בשלמות…
לזכר הפרט האחרון זעה והתנודדה בבלי דעת על מושבה ופניה התעותו מרוגז. השכנים האלה, שאינם זהירים לשלם שכר דירה במועדו, ממררים את חייה יותר מכל. הם גורמים לה פעם בפעם סכסוכים בלתי-נעימים ונוטלים הרבה מבריאותה, כי הם מרתיחים את דמה ומרגיזים את רוחה…
– ואם אין להם במה לשלם, כלום היא אשמה בזאת?! כלום יכולה היא לדאוג לכל הקבצנים שבעולם ולהמציא להם דירות הגם!?…
– גם היא מונעת מעצמה פעם בפעם הרבה דברים, שהם לה צרכים הכרחיים. כל אחד מחויב לדעת ולהביא בחשבון את מדת יכלתו!…
והחלטה זו, על פי צרוף-רעיונות מיוחד, כוננה את מחשבותיה של צציליה סמוילובנה עוד הפעם אל הענין הקודם. היא זכרה את חלוק-הדעות, שהיה בנידון זה בינה ובין מואיסי ארונוביטש. דעתו היתה לבטל הפעם את מנהגם לגמרי, שלא לעשות משתה-ערב כלל. אך לזאת לא הסכימה היא בשום אופן. דעתה הכריעה אמנם, אולם להכין הכל הכל רחבה כמו שנהגה בשנים הקודמות – כזאת לא יכלה עוד להרשות לעצמה. מן ההכרח היה לותר על כמה דברים,. להסתפק במועט, במינים יותר זולים; ובאותה שעה הן לא נכחד ממנה, שהאורחים, וביחוד האורחות, ירגישו היטב בצמצום זה. ובמידה שירשה הנמוס ישתדלו בודאי להטעים לפניה בשיחתם מה שהם מכירים…
בזכרונה התחילו חולפים כל אותם הרמזים הדקים, כל אותן ההערות הקלות, שהשמיעה פעם האחת ופעם השניה מן הקרואות כאלו לאחר יד, כאלו בלי שום פניה, בשעה שבאמת היו כל אלו עקיצות מסותרות בכוונת זדון כדי להרעים ולהכאיב, לחטט בפצעי הלב הדואב… תחת עונג ושעשועים סבלה רק ממרורים וכעס… כל משושה הרעל… ולא אחת ושתיים במשך הערב,ברגעי התמרמרות מיוחדה, נתנה בלבה צדק למואיסי ארונוביטש, ומאד מאד התחרטה על שלא שמעה לעצתו הכוחה…
– לא עת היא להכין ערבי משתה, לא עת – בשנים רעות כאלה!… ומחשבות ציציליה סמוילובנה כאל קופאות בנקודה זו. היא נשארה עוד זמן רב על מקומה בלי תנועה, ובמוחה סובבות בלי הפסק שתי המילים:
שנים רעות… שנים רעות…
II
באחד מן הרחובות הצרים והמעופשים ביותר עבר איש צעיר, שבגדיו לא העידו כלל וכלל על עושר מיוחד, אבל נקל היה להכיר בהם חפץ חסר-אונים להתהדר, לחקות ככל האפשר את מודת היום. תחת אציל-ידו נשא תיק של סופרים בכריכת בד אנגלי שחור, וכפי הנראה גרם תיק זה תענוג מיוחד להצעיר הזה וספק את אהבת-עצמו. הוא כונן את צעדיו אל אחד הבתים, שאמנם התנשא בגבה ארבע מכפלותיו, אך היה קודר כולו במראה כתליו, שלא נטוחו זה כבר, במראה לבניו החשופות, אשר שחרו מרוב ימים.
כשעבר הצעיר את המבוא המקורה והארוך, נכנס לתוך חצר לא רחבה, המוקפה מסביב בנינים שונים, ויט לעבר בנין בעל שתי מכפלות, שהיה נכר על פי כמה סמנים, כי נבנה מתחילה לשם דיר של עצים.
ורק אחר כך הוכשר למעונות של בני-אדם…
בחוץ היו עוד דמדומי אור של בין-הערבים אך בתוך המעון, אשה.
שמה נכנס האיש הצעיר, היה כבר חושך ולולא היה רגיל כל כך במקום הזה כי עתה היה נתקל בודאי על חמש או שש המדרגות מן המפתן עד קרקע-החדר. אף על פי כן לא נמלט מלנגוע בדרך-הלוכו באיזה חפץ, שנעתק ממקומו ברעש; ובאותו רגע נאצל מן הקיר בקרבת החלון מין צל לא ברור ונשמעה באחת הפינות שריקת ספת-עץ רעוצה, הנדה תחת כובד-משאה, ומאותה הפנה עלה קול אשה זקנה גונחת ומשתעלת בשעה שהיא זעה, כנראה, ממקומה ומתעוררת לקום… בינתיים חלף הצל, שנאצל מן הקיר, ועבר לרוחב החדר, ובמקום שעמד נשמע כעבור רגע קול שחיקה דקה ונגלתה להבת כחולה-אדמדמת של גפרור מודלק…
עששית של נפט לא-גדולה, שהמכסה אשר עליה היה שבור ומטולא בפסת-ניר, האירה את החדר. אך האור הזה לא היה בהיר כל צרכו, ורבו של חלל החדר נשאר בחצי-אופל, בו הסתמנו באופן בלתי ברור כלל החפצים השונים שבחדר: מכונת תפירה מכוסה במפת שלחן או בסדין; ארון בגדים רעוץ מאד ונטוי הרבה הצדה, מטת-ברזל מוצעה וספת עץ מרופדה שק של תבן, שעליה ישבה אשה זקנה, עטופה עד החצי במין מטפחת עבה, או שמיכה בלה ופרומה מאד.
צרת רבים
מאתישעיהו ברשדסקי
מיחם-הנחושת הגדול, המוצב על השׁלחן בחדר-האכל, לא העלה עוד תמרות קיטור, לא הרתיח עוד את מימיו בשׁאון, אך מתוכו פנימה עלה עוד רחש קל של מים מתבעבעים ונשמע לחש דק של גחלים מועמות. זולתי המשׁק הרפה הזה לא הפריע דבר את הדומיה העמוקה, אשׁר שררה בחדר מסביב, אף על פי שאל השׁלחן היו מסובים כמעט כל בני-הבית. אבי המשׁפחה, אפרים ברויטמן, היה שׁקוע בקריאתו מתוך גליון העתון, הפרוש לפניו על השׁלחן, בשעה שׁבלומה אשׁתו, אשר ישׁבה ממולו ותעסק בתקון איזו שמלת-ילד, הפסיקה זה רגעים אחדים את מלאכתה, כי נשתקעה מבלי-משים במחשבות ועיניה הביטו נכחן בבלי-דעת. על יד האם ישׁבה הבת הבכירה, אניוטה, עלמה כבת עשרים ושׁתים שׁנה אשר עשתה בעיון רב מלאכת-רקמה; ומעבר השׁלחן השני, לפני כוס טהא שׁהצטננה כבר, ישׁב נער כבן שלשׁ-עשרה שנה, תלמיד בית הספר למסחר, ועסק בלמוד שׁעוריו.
במרחק מעט מהשׁלחן, בפנה שׁבין ארון-המזון והספה, התעסקה ילדה כבת עשר שׁנים בצעצועתה. היא הקריבה שני כסאות זה אל זה, ערכה שׁם משׁכב מרוח, וכשהשׁכיבה בזהירות ותלט היטב את “ילדתה” בשמיכה החמה, התחילה מדברת אליה בלחשׁ, אך ברצינות רבה, “שׁאסור לצעק עתה”, שׁ“צריך לשכב במנוחה, לישן תיכף כשׁמשכיבים אותה”…
ודברי-המוסר הנכוחים האלה אף על פי שׁלא פעלו, כנראה, על הילדה-הצעצועה, כי עוד זמן רב היתה האם-הילדה מטפת מוסרה; – אולם תחת זאת פעלו כראוי על שׁני הילדים, בן שׁלש ובן חמשׁ שׁנים, אשׁר ישׁבו על כסאות-ילדים גבוהים אצל קצה השלחן. הם כבר כלו לשׁתות הכוס, ונשׁענים על ידות כסאותיהם השגיחו בשימת-לב רבה אל כל תנועות אחותם, עד שׁתקפתם שנה מעט מעט…
בינתיים נפתחה דלת החדר ועלם כבן שׁמונה-עשרה שנה נכנס. זה היה גרישׁה, אחי אניוטה הצעיר. בידו נשא חוברת חדשה ובלתי-מכורכה שׁל ירחון רוסי; אך בשׁבתו אל השלחן לא אץ לפתוח את הספר, ובשׁעה שׁאחותו מלאה למענו כוס טה, לקח בידו את מעשה-הרקמה אשׁר הניחה היא מידה… כשׁנפנתה אניוטה אחרי רגע ותשב למלאכת רקמתה, הוחלה בין האח והאחות שיחה בלחשׁ והפסקות תכופות; והשיחה הזאת ענינה, כנראה, גם את האב, אשׁר התראה עוד אמנם כשׁקוע בקריאתו, אך הכר היה בו, שׁמשׁגיח הוא בסתר אל בניו ומטה אזן להקשׁיב לדבריהם…
כחצי שעה אחרי כן נוסף אל המסובים אורח, צעיר כבן חמשׁ ועשרים שׁנה, ונכר היה מהסקירה הראשונה, כי גם הוא עצמו, גם האחרים אינם חושׁבים אותו כזר פה. הוא בא, ובאותו רגע פסקה הדומיה, התעוררה תנועה, מלא החדר שׁאון דברים. האב סלק אל הצד את גליון העתון ויכנס עם האורח בדברים על חדשות פוליטיות שונות ושמועות מעולם-המסחר הקרוב והרחוק. האם התבוננה בתוך כך לשׁני ילדיה הקטנים, כי נרדמים הם על כסאותיהם, וכשׁקרבה אליהם לפשטם ולהעבירם אל חדרם, התעוררו שׁניהם, ובשׁעה שהאחד התחיל מתרגז ובוכה – התחיל השׁני, להפך, צוחק ומשׁתובב…
ובתוך שאון הילדים הזה הוחלה שיחה עליזה. התעורר, מבלי אשׁר התבונן אישׁ איך ועל פי מה – וכוּח חם וסוער בין אניוטה, גרישה והאורח, – וכוח על איזה ענין מפשׁט, אחד מאלה, שׁהיו מתעוררים בחבורה זו בכל פעם והיו נמשׁכים כפעם בפעם שׁעה ושתים, עד שׁנחר גרון המתוכחים ועד שׁנלאו להתוכח…
במשך כרבע שעה הקשיב אפרים ברויטמן אל השיחה הזאת בשימת-לב רבה. נכר היה בו, כי מאמץ הוא את מחו לתפוס את מהות הדברים, שעליהם דנים הצעירים; אך בכל חפצו הטוב לא עלתה זאת בידו. לו נדמה, שׁכלם מדברים אחת, רק שׁכל אחד מהם משתמשׁ על פי מקרה במלים אחרות, ומה תמוה הדבר, שהמתוכחים מקפידים דוקא על המלים השונות האלה, ובהן הם נחלקים יותר מכל!… מעט מעט נשׁמט ממנו חוט הוכוח, הדברים הסתבכו יותר ויותר, צרוף הענינים זה לזה נעשה פחות ופחות מחור, ולבסוף היה שׁומע עוד רק קול דברים, פרזות בודדות, בלי יחס הגיוני וקשׁר ביניהן…
ובמדה שׁנעשתה לו שיחת הצעירים פחות ופחות מובנה, – בה במדה הוקל לו לשׁמעה ובה במדה גדלה אותה הרחבת-הדעת המיוחדת, אותה הנאת-ההורים השׁלוה, הממלאה את נפשׁו בכל פעם, כשהוא שׁומע מסביב לו את השׁאון העלז הזה ומרגישׁ בו שפע חיים בריאים, שׁפע כחות-עלומים, קולחים בעז ופורצים חוצה… קולות המדברים לא הרגיזו מנוחתו, לא הפריעוהו ממחשׁבותיו, אך להפך, פעלו עליו כזמרה נפלאה, המרגעת ומסגלת את הנפשׁ יותר להתרכז בקרבה פנימה. עיניו כסו עד החצי בשמורותיהן, ראשׁו נח מבלי משים על כף ימינו, הסמוכה באָרבתה על השׁלחן, ובמצב הקופא הזה שׁקע יותר ויותר המחשבות – דמיונות…
הוא איננו מביט לאותו הצד, אך לו אין צרך כלל במראה-עינים, כי יודע הוא גם בלי זאת את היחס, שׁבין אניוטה והצעיר האורח, – יחס שׁלא תמול הוא ושלא היה עוד סוד לשום אישׁ, אף על פי שבאופן רשׁמי לא החלט עוד כל דבר… הכל יודעים והאב המאושר מרגישׁ זאת בענג מיוחד, שה“בנים” אוהבים מאד זה את זה, ונראים כרבים בהקפדה עצומה – באותה שׁעה נכון כל אחד לותר בפעל על הרבה… הרבה מאד, בשׁביל צחוק-רצון שׁל השני, ושׁניהם יחדו היו חושׁבים את עצמם לאמללים מאד, לו היה האחד מסוגל להפגע באמת מדברי השׁני…
– זוג מתאים ומכון כל כך זה לזה קשׁה למצא!…
המסקנה הזו, שׁהוא בא אליה לא זאת הפעם הראשׁונה, מביאה לנפשׁו ענג רב; אולם יחד עם זאת מתעוררת בקרבו כמו מאליה מחשׁבה אחרת; מתי יזכה לראות את הזוג הנעים הזה יחדו? – והמחשׁבה החדשׁה מטה בבת אחת את כל מהלך-מחשׁבותיו לעבר אחר, – דוקא לאותו העבר, שׁבחפץ לב היה מסיח את דעתו ממנו ברגעי הנחת האלה…
אפרים ברויטמן קם בחשׁאי ממקומו. הקסם, אשׁר היה נסוך עליו זה מעט, חלף מהמגע הקל הזה בלי-רצון אל המציאות, אל הפרוזה היבשה של החיים, ושיחת הצעירים העליזה לא הרחיבה עוד את דעתו, אך הפריעה אותו ממחשׁבותיו, לא נתנתו להתרכז כראוי במערכי-לבו…
אמנם, כל המחשׁבות האלה, כל מערכי-הלב לא יתנו, לא יוסיפו לו מאומה; אך מכיון שהתעוררו, שׁוב אינו יכול להסתלק מהם, ונגד רצונו הולך הוא ונשׁקע בהם יותר ויותר…
הוא איננו כלל מאותם הזקנים, המתרעמים תמיד על הצעירים, מפני שׁאלה אינם מביטים על החיים כמותם. מבין הוא היטב, שׁכך הוא סדר-העולם, שׁלכל תקופת-חיים ישׁ בדין זכיות מיוחדות, ובדין הוא שׁיהיו הצעירים מסתפקים יותר ברגעי ההוה, מבלי הטריד את מוחם כל כך במחשבות על דבר העתיד… ליבשׁ את מוחם ונפשם במחשׁבות עול החיים, כשׁיגיע תורם לדאג בעד הדור, אשר הקימו…
הנקלה היא: לגדל בנים. לעשותם לאנשׁים, לכונן להם מצב בטוח בחיים!
עיניו נמשׁכו בבלי-דעת אל בניו, היושׁבים ליד השלחן, ואל הצעיר האורח, הנחשב לו גם הוא כבן. הוא הביט אליהם, ובזכרונו חלפה שׁורה ארוכה של טרדות שונות, שׁהיו לו בבניו אלה, שׁהוות עוד גם עתה… אחרי כל היגיעות, שׁיגע במשׁך שנים אחדות, לא עלתה בידו להכניס את גרישׁה לאיזה בית-ספר בינוני, וכמה רגז, צער וחרדה גורמת העמידה-למבחן זו שׁנה שׁנה בתור לומד מחוץ לבית-הספר!… ואם היה מאושׁר יותר בנוגע לבנו השׁני, כי נכנס זה לבסוף אל בית-הספר למסחר; אך בכמה עמל והשׁתדלות עלתה לו כניסה זו!… קלה בערך היתה לו רק כניסת אניוטה אל הגימנזיה; אולם תחת זאת…
אמת הדבר, גם פה עמדה לה הצלחתה. הדברים נסתבכו באופן רצוי מאד. אניוטה לא הספיקה עוד להסיר את תלבשת הגימנזיה, וסולומן (הצעיר האורח) נקרה לפניה, מתחלה – רק בתור מורהו שׁל גרישה, אך אחרי זמן מועט כבר נכר היה, שׁהיחס הזה הולך ומשׁתנה משני הצדדים…
מצד זה היה הכל טוב ומתוקן. אך עוד תנאים אחדים, חשׁובים מאד, היו חסרים. סולומן הוא אמנם בעל כשׁרונות טובים מאד ובו כמה מעלות משׁובחות, המסגלות אותו לעתידות נכבדים, להצלחה בחיים; אך כרוב בני-הנעורים עודנו נוטה יותר לשׁגיה-בדמיונות, כרוך הרבה יותר מכפי הראוי אחרי האידיאַליוּת המפשׁטה, המסתירה מעיניו כמה צדדים חשׁובים של המציאות הפשוטה, שׁל חיי-המעשה, כמו שהם בפעל… הוא לא הבין זאת, וצריך היה להוכיח לו, שׁאומנות ההוראה, אשׁר הוא אוחז בה, עניה יותר מדי, מנולה מאד ואיננה בטוחה כלל; צריך היה להבינו, שׁהאישׁ הנוטל על עצמו הספקת משפחה, מחויב לכונן לו מקודם מצב בטוח בחיים, ורק אחרי כל אלה אפשׁר היה לבאר לו את תכנית-הפעולה, המכונה לתכלית הרצויה…
והתכנית הזאת היתה מחושׁבה היטב לכל פרטיה, מפולסה כראוי מכל הצדדים. לא היה כל ספק שסולומן, על פי אפיו ודעותיו הקודמות, מסוגל יותר מכל לעסק הסוכנות, ומה גם שׁבמקצוע זה יכולים לסיע לו אנשׁים חורשׁי טובתו, אם בפרוטקציה הגונה, כשיהיה צורך בה, ואם בעצה טובה, התלויה בידיעת תנאי-המקום, בבקיאות תגרנית, או באיזה מקרה אחר…
ומעשה נעשה. ההתחלה היתה טובה, מצליחה מאד. הצעדים הראשׁונים הוכיחו, כי לא מוטעים היו החשׁבונות המוקדמים, כי אמנם תקוה טובה נשׁקפה לעתיד; אולם…
פני אפרים ברויטמן מתקדרים מאד; נפשׁו נמלאה שׁפע מחשבות לא נעימות, שׁפע דמיונות, שׁאינם משמחים את הלב כלל… “שׁנים רעות… שׁנים רעות”… לוחשׁות שפתיו, ובדמיונו חולפת שׁורה ארכה שׁל פגעים שׁונים, צרות ומכאובים… לא רק מערכי-לבו בנוגע לסולומן הבלו, – וגם ההבל הזה מרגש לו עתה מאד, – כי גם מצבו שׁלו התמוטט הרבה בשׁלש השנים האחרונות. הון, פחות או יותר הגון, לא היה לו מעולם. כל מה שׁהיה מכניס, היה מוציא תדיר להספקת הבית, הבולעת שׁנה שׁנה מבלי-משים סכומים הגונים; וכשׁבאו השׁנים הרעות, כשׁנצערה המשכרת, לא נתמעטו בכל זאת הצרכים, שרובם הכרחיים…
ובמה נחשׁבה העזרה הפחותה, שׁגרישה ואניוטה משׁתדלים להמציא לו!… לפני שׁנים אחדות לא היה מרשׁה להם בשום אופן לעסוק בעבודת ההוראה בשכר… עוד פחות מזאת היה מרשה לעצמו ליהנות משכרם, לקחת מזה לצרכי הבית… ואחרי כל אלה עוד הולך הלחץ וגדול. מצד אחד הולכים החובות ומתרבים, ומצד אחר גורם רע-העת להמעיט את מדת האמונה של המלוים, להכביד יותר ויותר את ההקפה.
…ה“בנים” כבר נלאו להתוכח וישׁתתקו לזמן מה, אחר שׁבו לשוחח, ושיחתם היתה הפעם מבודחה יותר, מתובלה בהתול קל ומעורבה בשחוק תכוף; אך האב, השׁקוע כלו במחשׁבותיו, לא הרגיש בכל זאת. הוא ישׁב בלי תנועה על כסאו ליד החלון ועיניו היו נטויות אל חשׁכת-הלילה שׁבחוץ, כאלו בקשׁו שם נקודת-נגה מזערה, קרן-אורה קטנה, מבשרת קץ קרוב השׁנים הרעות…
אךְ מקרה...
מאתישעיהו ברשדסקי
… הלא אך מקרה היה זה בלי כל ספק –
אולם לא הכל בנידן זה היה רק על פי מקרה; כמה וכמה דברים היו טבעיים מאין כמוהם, מחויבים פשוט מטבע הענין…
האם לא היה טבע העניין מחיב, שאני, יליד דורנישק, אהיה שומע כפעם בפעם עוד מקדמות ילדותי על דבר “הכוכב, אשר דרך” מעירנו הקטנה, על דבר העלוי המצוין, אשר על ידו זכתה עירנו להתפרסם כל כך, בהיות שמה הפחות לשם-לוי מכובד ומפורסם כזה?!…
“העלוי הדורנישקי!”.
ואני זוכר עוד עתה באיזו חרדת-קדש, באיזו יראת-כבוד וחדות-גאון היה איש איש מבני עירנו נושא את השׁם הזה על שפתיו. לא אם אחת היתה מאמצת ברגע כזה את ילדה-יקירה אל לבה, ומקרב הלב החם היתה מתמלטת מבלי-משים אנחה כבושה ועמוקה, מעין תפלה מסתרה, שאין הפה מוצא די עז לו לבטאה… לא אב אחד, מדי שוּחו חרש אל ערישת ילדו המנמנם, או בראותו את שֹׁביב-הבינה הראשון מבריק בעיני עוללו, – העלה באותו רגע על לבו מבלי-משים, כי היה בדורנישק אב מאושר כזה, אב, אשר זכה לגדולה כזאת..
העלוי –
ובטרם עמדתי על דעתי, כבר למדתי להעריץ את השם הזה; עוד בטרם ידעתי את פרוש המלה הזאת, כבר הסכין לבי לחרוד רק לשמע צלצולה… ובמדה שגדלתי, במדה שהתפתחה בינתי והתרחב חוג מושגי, – – בה במדה גדל בקרבי רגש ההערצה זו, שכל סביבתי היתה אז מלאה ממנה…
יותר מכל הצטין בנידן זה חדרו של רבי שמעיה מלמדי. רבי שמעיה, למדן מופלג בבקיאותו, אחד ממלמדי-הגמרא היותר מובהקים בעירנו, היה בן-גילו וחבר-ילדותו של העלוי, ובמשך עשרות שנים היה מספר וחוזר ומספר בחדוה שאינה פוחתת כלל את הנפלאות הגדולות, אשר זכה לראות בחברו לשמע ממנו ועל אדותיו… ממדי המצונן והמתון בטבעו, הבלתי-מחונן בכח-דבור מיוחד – כאלו היה נהפך ברגעים כאלה לאיש אחר: רוּחו היתה מתלהבת ודבריו היו שוטפים כנחל בלי כל מעצור במשך שעה ושתים…
הוא היה מספר, ואנחנו, תלמידי חדרו, היינו מקשיבים בשימת-לב רבה. עשרות פעמים כבר שמענו, ובכל פעם היינו שומעים בענג חדש את הספורים האלה, איך הצטין העלוי-שלעתיד עוד בהיותו כבן שלש שנים מכל הילדים אשׁר כגילו, איך התחיל ללמוד בהיותו בן ארבע שנים, וב“זמן” הראשון כבר עבר ל“חומש עם רש”… בן חמש נכנס לגמרא, ורבי שמואל-יוסף, רבה הזקן של עירנו, אשר בחנהו פעמים אחדות, נשתומם, “יצא, פשוט, מן החושים” למראה ה“כלי הנפלא” הזה… “כלי נפלא” הכירו בו רבי יוד’לה, ראש הישיבה הס-מי, רבי מרדכ’לה “חריף”, ה“גדול הפ– ני” וכמה רבנים גדולים ולומדים מפורסמים אחרים, אשר נזדמן להם להיות, בימים ההם בדורנישק.. כלם ענו פה אח, כי עלוי כזה יקר למצוא, – נבאו לו עתידות גדולים…
ורבי שמעיה מלמדנו היה מוסיף ומספר לנו, איך נתקימו בעתן הנבואות האלה, איך יצא שם העלוי הדורנישקי ב“כל העולם” ואיך רבו הקופצים עליו מקרוב ומרחוק, עשירים מופלגים, אשר בקשו לזכות בה“סחורה היקרה” הזאת…
וכשהיה רבי שמעיה מגיע לנקודה זו, היה מסתלק בכל פעם קצת אל הצד והיה מתחיל מפליג בשבחיו של רבי שבתיל ליזר-ברכ’ס, אחד הגבירים האדירים מהדור הקודם, אשר אין עוד דוגמתם בדורנו: זקן מוּפלג בתורה ויראת-שמים, גדול ביחוס-משפחתו ומפורסם בנדבנותו, בצדקתו הרבה, שהיה עושה בסתר ובגלוי… ורבי שבתיל זה בא “בעצמו ובכבודו” ורנישקה, עמד במרכבתו המפוארה על פתחו של הבית השפל והדל, אשר גר שם ליבל אופה הכעכים, אבי העלוי, אף גם נכנס לתוך הבית וישהה שם כשתי שׁעות בודאי. לאחר ימים מועטים נעשׂה ליבל, אופה-הכעכים העני, המטפל בשלש בנות בוגרות, למחותנו של הגביר האדיר רבי שבתיל, אשר התחיב מצדו לתת מנדוניא הגונה לשלשׁ הבנות, ובזכות זאת נקנה לו העלוי, אשר היה אז בן שלש-עשׂרה שׁנה, בתור חתן לבתו היחידה…
––––––––––––
כאן פסקו הדברים, שהיה רבי שמעיה מסיחם לנו בתור עד ראיה. העלוי נלקח עוד שנים אחדות לפני חתונתו אל בית המיועד-להיות-חותנו בעיר הפלך נ., אך בדורנישק לא חדלו מהתענין בו גם אחרי כן, ובני עירנו קבלו בכל עת ידיעות מדויקות על כל פרטי חייו בבית הגביר האדיר רבי שבתיל ליזר-ברכ’ס.. “פלאי פלאים ממש” ספרו על דבר החתונה המפוארה, אשר לא רבים אמנם מבני דורנישק זכו לראותה בעיניהם, אך כלם ידעו להתברך בה, "שיהיה – ולוּ רק החלק האלף ממנה על כל חתוּנה יהוּדית… ככה ספרו, כי העלוי יושב ולומד יומם ולילה בבית-המדרש המיוחד, אשר בנה לו רבי שבתיל בחצרו, ואף על פי שמערים גדולות רבות כבר פנו אליו כדי להכתירו בכתר הרבנות אך הוא, מרוב ענוה ועוד יותר – מפני שאינו חפץ לבטל מתורתו, – מסתלק מהכבוד הזה, כמו שהוא מסתלק גם מכבוד-מחברים ואיננו חפץ בשוּם אופן להדפיס את “חידושי-התורה” הנפלאים, אשר “אתו בכתובים”..
והספורים האלה פעלו על נפש-הילד הרכה שבי פעולה נמרצה, השאירו רשמים חזקים, אשר לא נמחו כליל גם ברבות הימים. הרבה אמנם, הרבה מאד שוניתי במשך הזמן. שנוי מחלט בא בהשׁקפותי על החיים ועל ערך כל הדברים, אשר מסביב לי, והרבה הרבה מזה, שהיה קדוש, יקר ומרומם בעיני מקודם – נעשה אחרי כן חולין, פחות ושפל; אולם במעמקי-הנפש פנימה נשארו עוד, כנראה שׂרידים רבים מרשמי-הילדות, שגרמו לי להרגיש ביחס לכמה דברים את ההפך ממשׁ ממה שחיב ההגיון….
מה, לכאורה, היה לי ולהעלוי הדורנישקי? ובכל זאת, כאשר נתגלגלתי באחרית הימים לעיר-הפלך נ., שבו וחיו בנפשי לשמע השם הזה זכרונות רבים, אשר לא האמנתי כבר במציאותם, ויחד עם זאת התעוררה בקרבי תשוקה גדולה להתבונן מקרוב אל האיש ואל אורח חייו.
הדבר הזה לא היה קשה ביותר. גם העלוי הורנישקי עצמו, גם משפחת אתו היו מפורסמים למדי בעיר, ובלי כל עמל נודע לי המשכם של הדברים, אשר שׁמעתי ראשׁיתם עוד בילדותי. בתוך שׁאר הדברים נודע לי, כי אבי-המשפחה הזקן, רבי שבתיל ליזר-ברכ’ס, כבר הלך לעולמו, ובמותו נפלגה גם משפחתו לשתים: רק בתו היחידה, היא אשת העלוי, נשארה נאמנה למסרות-המשפחה העתיקות; אולם משלשת אחיה לא היה גם אחד, אשר התקים מנהג אבותיו בידו…..
ולאחר זמן מועט נסתבכו הדברים, באופן כזה, שהייתי אני עצמי נכנס ויוצא בבית העלוי. אז גם התבוננתי, כי התהום הרבה, המפרדת בין ביתו ובתי גיסיו, היה אף אם לא באופן גלוי כל כך – גם בקרב הבית פנימה, בין בנים והוריהם, רק שהעלוי עצמו, העוסק יומם ולילה בלמודו, איננו רואה ואיננו מבין מאומה מכל הנעשה מסביב לו…
– אבל איזה חפץ יש בלמוד הזה, שאינו מושא פרי לאישׁ? במה כלו חיי האיש המצוין הז וכשרונותיו הבלתי-מצויים, אם גם בקרב ביתו אין השפעתו נכרת במאומה?
על השאלות האלה, אשר היו עולות לפעמים על לבי מבלי-משים, לא מצאתי תשובה.
––––––––––
והשנים עברו כסדרן. מסבות חיי הגלוני מעיר-הפלך נ., טלטלוני מעיר לעיר, ובאחרונה – הטילוני אל חבל מכרות-הנפט מעבר לים-הכספי. שם בתוך הערבה הקודרה והשוממה, אשר תלאה את העין בגבעותיה החשופות והכהות, ביער צריחי-העץ, המתנשאים בראשיהם המחודדים ממעל לכל מכרה-נפט, ובשכבת החול החום, אשר לא יעלה בו כל צמח, – שם גם המחזה הנאדר האחד, מעין-הנפט-המקלח, איננו מרחיב ומרומם את הנפש, ואדרבה מעיק הוא עליה ומדכא אותה במראה תמרות עשנו החוּמות, הנזרקות למעלה ברעש-שברים, כנשׁימות כבדות ומקטעות של ענק נורא, המתפרץ לעלות מתחתיות-ארץ, מעמקי-אול..
ובתוך תמרות-העשן החוּמות נזרקות בכח עצום גם אבנים כבדות, נתזים רסיסים רותחים למרחוק וגשם-נפט חם יותר ארצה, והוא משתפך וממלא כל חריץ בין הגבעות –
– אך זה שפע ברכה! כמה אור, כמה חום יביא המעין-המקלח!
והמראה בכל זאת מעיק ומדכא את הנפש… רק אז יהיה לנפלא, לנורא-הוד, אם יפול שביב-אש אל הקלוח, ובין-רגע אחד יהפכו תמרות-העשן החומות, הערפל הכהה והכבד – לשלהבת גדולה, ללהבות-אש הנזרקות בכח למעלה
– – – – – –
ואני זוכר עוד את הערב ההוא סירתנו התנענעה לאטה על פני הגלים הזעירים במי הים, אשר נראו במרחק רב מסביב כזהב מותך, הרוחש ונרתח באש לא גדולה. מראש גבעה תלולה על שׂפת הים נשקפה לנו לבת-אש גדולה, הצרה למטה והולכת ומתרחבת למעלה. לרגעים נראתה הלהבה כמשתברת בתחתיתה, אמצעיתה ורומה; וברגעים כאלההיתה אשה נעשית מבהיקה הרבה יותר, ומאות לשונות-אשׁ, גדולות וקטנות, היו נזרקות לכל עברים, נתזות מסביב בדמות כדורים, רצועות וחצים אין מספר…
מקוסם מהמראה הנפלא הזה, הנורא בהודו המיוחד, ישבתי כחולם ואדמה את נפשי בתוך עולם אחר, זר ואינו-דומה כלל לעולם המצוי והרגיל. רק על אזני רפרפו ואל מוחי לא נכנסו דברי מכרי, אשר ישב אתי יחדו בסירה:
– אך זה שפע-עושר אובד! כמה אור, כמה חום הולך לאבוד בלי כל תועלת! והלא אך מקרה היה זה, כי דוקא באותו ערב נזכרתי על דבר העלוי הדורנישקי, ובמוחי נקרה בלי-הפסק השאלה הארורה:
– על מה כלו חיי האיש המצוין הזה וכשרונותיו הבלתי-מצויים?
כן, אך מקרה היה זה!
––––––––––
רצועת אורה
מאתישעיהו ברשדסקי
רצועת אורה / ישעיהו ברשדסקי
מתחלה, בעת הראשונה כשבא לדור אצלם, היתה מתיחסת אליו יותר בבוז, וערכו היה פחות בעיניה מאד.
לזאת היו סבות נכבדות למדי.
בשעה שהביא את חפציו אל „דירתו“ החדשה, משׁכה דלותם שׁל אלה גם מבלי-משים את העין עליה.
כל „רכושו“ היה בסך-הכל: סל-נצרים ישן ורעוץ כלו, משורג בעבותים, מפני שהמכסה נתק כבר מפתותיו; שמיכת-צמר פשוטה ובלה, כר לא גדול במחלצה לא נקיה ביותר ואדרת-חרף ישנה ופרומה בכל שוליה…
סמני-דלות אלה לא היו מסוגלים כלל לטעת בקרבה רגשות-כבוד מיוחדים לדיר החדש.
לא מעט הועיל בנידן זה גם יחס ה„גבירה“.
כשהתחילה זו בוררת משאר החדרים כלי-בית שונים לחדרו שׁל הדיר, בחרה בכונה את הגרועים והנפסדים ביותר, ונכר היה בה, שהיא כאלו אומרת לעצמה: „לכעין זה די יהיה גם באלה!
„לכעין זה“ –
והיא היתה רואה לבקרים, כשהיתה מגשת לו מים לרחצה, ששׁרולי כתנתו פרומים בקציהם, מטולאים הרבה מאד ולפרקים גם קרועים לגמרי.
גם שאר לבושיו לא היו טובים ומתוקנים הרבה יותר מלבניו.
נעליו היו גם הם בלים מאד ומטולאים טלאי על גבי-טלאי.
בכלל, כל מערכתו מסביב היתה כל כך דלה: מטה מרוסקה, שלחן מתנודד, כסאות צולעים, המשמיעים שריקה לכל תנועה קלה, אשר יתנועע היושב עליהם…
אפילו הספרים, זה המין האחד, אשר היה לדיר במדה הגונה, – אפילו אלה היו על פי רוב לא מכורכים, מקומטים מאד, פרומים, מלוכלכים…
ואחרי כל אלה, האמנם אפשר היה לה להתיחס אליו ברגשות-כבוד מיוחדים?
היא לא היתה רואה גם צורך מיוחד להזדרז באותה השרות, שהיתה מחויבה לו, והיתה עושה כל אלה כלאחר-יד, רק כדי לצאת קצת ידי-חובתה.
מה שהוא מצדו אינו תוקע הרבה, מה שהוא מותר תמיד על שלו, – זאת לא חשבה לו כלל לצדקה, לנדיבות-רוח מצדו…
להפך, מי יודע, אולי גם גרמה זאת לה, שתתיחס אליו בבוז יותר גדול עוד.
האם לא שחוק הוא? לדקדק בנמוס עם איש, המדבר תמיד בשפה רפה כמתחנן? עם איש, שצוויו דומים יותר לבקשות?
וכשממלאים למענו איזו שרות קלה, הוא מגמגם כעין תודה במין מבוכה מיוחדת.
גם לפנות אליה בכנוי „אתּ“ אין הוא יכול, והוא מדבר אליה ב„רבים“.
לנהג כבוד כך במשרתת, שאפילו התינוקות מדברים אליה בכנוי „אַתּ“ ויודעים לצוות לה: „עשי כך וכך“, – האם לא מגוחךְ הוא הדבר?
ומה שנראה מגוחך אינו יכול עוד להיות מכובד.
היא בזה לו, מבלי הרבות כלל במחשבות.
***
ראשונה התעוררו בלבה מחשבות על אודות זאת בסוף החדש הראשון.
על פי עניו של הדיר החדש וארח-חייו המסכן שערה, שׁשכר-טרחתה מאתו לא יהיה מרובה, לכל היותר – כחצי רובל לחדש.
היא היתה בטוחה כל כך בהערכתה, עד שברגע הראשון, בראותה רובל שלם מושט לה, – נבוכה מאד ולא ידעה מה לעשות בו…
רגע חששה, שמא טעתה בדבריו, שׁמא לא הבינה את כונתו, „צריך לשאל אותו עוד הפעם. בודאי מבקש הוא לקנות דבר-מה למענו בכסף“…
אולם זאת דוקה היתה טעות מצדה.
הוא שנה עוד הפעם, שזה שכר-טרחתה הוא.
והפעם היו דבריו מגומגמים עוד יותר, מאשר בפעם הראשונה…
במבוכתו הגלויה האדימו גם פניו קצת…
גם היא הרגישה איזו מבוכה, פניה האדימו קצת, ותודתה הביעה לו בגמגום…
ועוד זמן רב אחרי צאתה מחדרו הרגישה בנפשה דבר-מה בלתי-נעים מאד, מעין מבוכה פנימית, שלא ידעה לבאר אותה בדברים, ואולי גם לא יכלה להבין אותה בפני עצמה מה היא.
איזו קטעי מחשבות נתרוצצו במוחה לא אחת ושתים במשך היום ההוא.
מרוב-עבודה, מחסר-פנאי לא היו המחשבות האלה שוהות במוחה זמן רב, ועל פי רוב לא היו גם נשלמות.
ובכל זאת הספיקה להתבונן, שהוא עולה וחוזר ועולה בכל פעם בתוך המחשבות האלה…
לעגה הרגיל לו ולהנהגותיו הזרות – היה ביום ההוא רק מן השפה ולחוץ, גם זה מתוך יותר אונס.
באה מיכלה חברתה, המשרתת בדירה שממולם, וכמנהגן מקודם היו צריכות להתקלס מעט בו, לחקות מעט את דבורו והליכתו, להתבדח ברמזים וחצאי-רמזים על הקרע שבכתנתו, על העקבות הנמוחים של נעליו ועל שאר פרטים בדומה לאלה.
ואיזה רגש, אשר לא יכלה לבאר אותו גם לעצמה, מנע אותה מהראות לפני מיכלה, עד כמה אין הדבר הזה נעים לה הפעם…
אותו הרגש הכריחה גם ללעג בפיה למרות חפצה.
והיא נמנעה גם מספר למיכלה, כמה נתן לה הוא בבקר…
רק בקרב נפשה עמוק נעורו וחזרו ונעורו מחשבות, אשר לא ידעה כמוהן מקודם.
ל„הרויח קצת מהשוק“ – דבר זה נחשב בעיניה, כמו בעיני הרוב הגדול של חברותיה, רק כ„משכרת צדדית“, המותרת בלי שום פקפוק. ורגילה היתה ל„הרויח“ גם מ„קניות“ למענו…
מאלה עוד נקל היה יותר: הגברים בכלל אינם בקיאים כל כך בחשבונות המשק, אינם מדיקים כל כך בפרוטות, והוא גם לא היה דורש „חשבון“, לא היה שומע כמעט, איך היא פורטת אותו…
עתה היתה אובדת-עצות.
בפעם הראשונה בחייה הרגישה, שגם ב„רוח“ זה ישׁ קצת אסור…
אם לא תמיד, במקרים ידועים – לפחות.
אולם גם לחדול לא יכלה.
חוששת היתה, שמא יבחין בשׁנוי, שׁנעשׂה פתאם במקחים.
שמא יבחין, – אף על פי שנראה הדבר, כאלו איננו מתבונן כלל לקטנות כאלה…
ובכל זאת, מי יודע?…
ומי יודע, אם לא הרגיש כבר בדבר?…
כמה התחרטה בלבה על שעבר: אילו ידעה זאת קודם, לא היתה מתחלת כלל…
***
לא ביום אחד, ביומים – אך מעט מעט נפטרה משתי הצרות: מהלעג, שהיה לה עתה למורת רוח, וגם מה„רוח“, שגרם לה מכשול-לב…
וגם בזאת, גם באחרת הוזקקה מקודם לערמומיות הרבה, ערמומיות קטנות, אך תכופות מאד מאד.
מאיזה טעם, אשר לא ידעה אותו ברור גם בעצמה, לא היתה רוצה בשום אופן, שיכיר מי בשנוי זה, שׁנעשה אתה…
ביחוד היתה נזהרה, שלא יכיר הוא באותו שנוי…
והדבר הזה לא היה קל ביותר.
שלא להזדרז בשרותה לו – לא יכלה עוד, וזריזותה הגמורה עתה, אחרי התרשלותה המיוחדה מקודם, היתה מושכת עליה, כמו שנראה לה, את העין מבלי משים…
ובסתר, כשלא היה הוא מרגיש בזאת, היתה מסתכלת בפניו.
מסתכלת היתה, כמו שהחליטה לא אחת בפני עצמה, רק למען הוכח על פי חזות-פניו, שאין הוא מכיר בשום דבר.
רק שאגב אורחא התבוננה יותר בקלסתר הפנים האלה.
התבוננה, שאם גם איננו יפה-תאר ביותר, אך יש בו דבר-מה מלבב מאד, מושך ומחבב…
כמושכים ומחבבים נראו לה עתה כמה פרטים בו, שלפני כן היתה חושבת אותם לדוחים מעליו, למתעבים אותו…
לו נראו הפרטים האלה נאים ביחוד.
לו נאה דוקא שער-הראש הגדל פרע…
נאה דוקא אותה ההתרשלות הגלויה בנוגע ללבוש, לכל הדור חיצוני…
ושכלה לא השיג עוד כלל, איך זה יכלה ללעג לפני כן על שעניבת צוארונו איננה לפרקים במקומה הראוי, על שצוארון בגדו מופשל לפעמים לעמת ערפו, או על זאת, שמפזור-נפש אין הוא יכול לזכר ברגע הראשון, מה אמר לבקש ממנה זה מעט…
„מוחו עסוק בדברים נכבדים קצת-יותר מ„הבלים“ כאלה!“
„רק אלה, שדעתם פנויה, שאין להם ענינים חשובים אחרים, – יכולים להתעסק כל הימים בקטנות, בענינים של מה בכך“…
אותם הספרים המרוטים והסחופים, אשר היתה מטלטלת אותם לפני כן בשאט-נפש, מדי פנותה את החדר, – נערצו עתה בעיניה מאד, נעשו לה כעין כלי-קדושה, שצריך לנהג בהם כבוד, להסיעם ממקום למקום בזהירות מיוחדת…
רגש כבוד מיוחד, כמעט הערצה – נטע בלבה גם לאותה החבריא, הבאה אליו כפעם בפעם.
מקודם בזה מאד בלבה לחבריא זו.
לא מעט לעגו לה אז היא ומיכלה חברתה.
„חבר-קבצנים“,„חשופי-עקב“ – כנוי אחר לא היה בפיהן לחבריא זו…
ועתה היתה שומעת במין חרדת-קדש, איך הם מדינים זה בזה, מתוכחים על איזו ענינים, שאין לה מהם כל מושג.
לפעמים היתה מתחילה מקשבת לשיחה זו בשים-לב ומשׁתדלת להבין, לפחות, על מה משוחחים האנשים הללו.
לשוא!
מדברים הם, לכאורה, בשפה מובנה לה, בשפה שמדברים בה הכל מסביב –
רק שהענינים הם, כפי הנראה, למעלה מבינתה הפשוטה.
המסוגלה נערה נבערה ובלתי-מלומדה כמוה להבין ענינים גבוהים כאלה?
נערה כערכה, משרתת פשוטה כמוה אינה רשאית גם להתאוות לדבר כזה.
ואף על פי כן היתה תאוה משונה כזו מתעוררת לפעמים קרובות בלבה, – מתעוררת יחד עם עוד איזה רגש משונה, שלא יכלה כלל לבאר אותו, שלא ידעה גם מה השם, אשר תקרא לו…
בחבריא, שהיתה מבקרת במעונו, היו גם נשים אחדות…
אלה לא היו דומות כלל לרוב הנשים האחרות.
מנהגן היה שונה גם כן לגמרי ממנהג הנשים המצויות.
ואחת מהן, וירה איזראַילבנה, כאשר היה קורא בשמה, היתה מצויה אצלו יותר משאר חברותיה.
יפת-מראה לא היתה וירה איזראַילבנה זו בודאי: קומה שפלה, פנים שחרחרים, עינים חצופות, קול גס…
לא מעט נולה אותה גם ההתרשלות המיוחדה, שנכרה באופן תלבשתה.
שולי שמלה מגוללים ברפש, שׁרולים קרועים, לוּלאות נתּקות, כפתורים חסרים, – כל אלה דברים, שאינם מוסיפים חן לאשה…
ואף על פי כן, בכל פעם שהיתה וירה איזראַילבנה באה אליו, – היה תוקף אותה הרגש המשונה ההוא, ושוב לא היה מרפה ממנה בכל העת, שאורחה זו היתה יושבת בחדרו…
ווירה איזראַילבנה היתה על פי רוב מאחרת דוקא לשבת.
שאר האורחים היו הולכים להם – והיא היתה נשארת לבדה אתו…
ישיבתם ביחידות היתה נמשכת לפרקים שעה ושׁתים אחרי חצות לילה.
והיא לא היתה יכולה לישן בשום אופן כל אותה העת.
מיני רגשות בלתי-רגילים, מיני הרהורים משונים היו מסערים את נפשה וגוזלים שנה מעיניה…
נגד רצונה היו עולים על זכרונה קטעי שיחה אחת, שנזדמן לה פעם לשמוע באותה החבריא.
שיחה זו לא היתה מחורה לה כל צרכה גם בשעה ששׁמעה אותה: היא לא הבינה פשוט משמעותם של כמה וכמה מבטאים.
ואף על פי כן נקלטו היטב בזכרונה המלים הבלתי-מובנות כמו שהן.
היא חזרה וזכרה אותן, חזרה והפכה בהן פעמים רבות אחרי כן.
וכשצרפה לאלה עוד כמה דברים, ששמעה באותו ערב ופעמים רבות אחרות, – התחיל מוחה תופס מעט מעט את הענין, שנראה לה מתחלה זר כל כך…
לידי הבנה שלמה לא באה בו, אך כמו בחוש טבעי הכירה את מהותו –
בו נתבארה לה גם זאת, מדוע מנהגן של וירה איזראַילבנה וחברותיה שונה כל כך ממנהגן של שאר הנשׁים המצויות…
וכשהיתה הוגה בזאת, היה רגש משונה תוקף אותה כלה ומעביר חם עצום, רעד חזק בכל גופה…
בחמה היתה מגוללת מעליה את השמיכה עד החצי ופושטת זרועותיה החשופות ממעל לשמיכה, כדי שתתקררנה.
ובאותה שעה היתה מרגישה מין נעם, מין ענג מיוחד משתפך בכל איבריה יחד עם הזרם החם…
***
לתפור כראוי לא ידעה, אך לאַחות קרע, להניח טלאי על גבי כתנת ולחבר כפתורים – כל אלה מלאכות, שאינן קשות ביותר גם לאינו-רגיל.
הרבה יותר היה קשה לה לעשות את הדבר באופן שלא תרגיש בו הגבירה, או מיכלה חברתה.
חוששת היתה, שלא תתרעם האחת, שלא תלגלג השׁנית…
ועוד יותר היתה חוששת, שלא ירגישׁ הוא בדבר, כמה היא טורחת בשבילו –
מה יהיה חושב עליה, כשיראה אותה עושה למענו מלאכות אלו, שאינה מחויבת בהן כלל?…
ואף על פי כן הרגישה הנאה משונה, כשהכיר פעם בטרחתה המיוחדה בשבילו.
המלה „תודה“ נראתה לה באמת זרה קצת: מי זה אומר תודה למשרתת? –
אלא שהוא נוהג כך כבוד בכל אדם ואינו חושב אותה כלל לגרועה משאר בני אדם רק משום שהיא משׁרתת פשׁוטה…
ומאותה שעה לא חששה שׁוב, מה יהיה חושׁב עליה, והתחילה מטפלת בו בכל עניני-הבית שלו.
מטפוּל זה היתה לה הנאה מרובה.
בשעות כאלה היתה מרגשת מן עונג מיוחד, מעין הרחבת-דעת של „בעלת-בית“ אמתית…
וכמה היתה מענגת אותה ההכרה, שוירה איזראַילבנה אינה מסוגלה כלל לדבר כזה!
בנידן זה יש לה בלי שום ספק מעלה יתרה על אשה זו…
ומעט מעט, מבלי שהכירה זאת בעצמה ברור, התחילה מוצאת בעצמה עוד מעלות אחרות על וירה איזראַילבנה…
היא ידעה עוד לפני כן, רק שעד עתה לא השגיחה כל כך על זאת, שאינה מכוערת כלל…
וכשאינה לבושה לפי צורך מלאכתה בחדר-המבשלים, בשׁעה שׁהיא נפנית מעבודת-הבית ולובשת את בגדיה הנאים, – אין היא צריכה להתביש כלל גם בפני איזו נערה בעל-ביתית יפה…
והיא התחילה מדקדקת יותר בלבושה, ביחוד – בזמן שהיתה נכנסת לחדרו והוא היה יושב שם…
באותן השעות נזהרה היתה, שלא להכנס שמה בפנים מלוכלכים, פרועת-ראש, בשמלה קרועה ביותר…
היא התחילה נזהרת בדברים אלה עוד יותר משעה שהכירה בו, שהוא מסתכל בה לפרקים בחשאי…
והוא התחיל מסתכל בה לפרקים תכופים יותר ויותר.
ביחסו אליה לא נכר לכאורה שום שנוי, אך היא הרגישה, שׁאיזה דבר נשתנה בנידן זה, ואותו השנוי גורם לכך, שהוא מסתכל בה יותר ובאופן מיוחד לגמרי…
במבטיו יש דבר-מה, שאין היא יכלה לבאר כלל אפילו בפני עצמה.
רק שהיא מרגישה אותו היטב…
וכשהיא מרגישה זאת, זרם דם רותח צף אל לבה ומעביר דם עצום, רעד-קדחת חזק בכל איבריה…
***
בעת הראשונה, במשך חדשים אחדים, היתה מרגשׁת את עצמה מאושרה מאד, מדושנת-ענג.
כנגד הפרטים הבלתי-נעימים, אשר גרמו לה לפעמים צער גם בפרק-הזמן ההוא, היו לה די שלומים ברגעי נחת, עונג ואושר משכּר…
למה שיהיה אחרי כן לא חששה, לא חשׁבה אפילו על זאת כלל…
היא לא חשבה, לא חפצה לחשוב גם אז, כשנראה כבר סוף הדבר קרוב לגלויו…
הגבירה התחילה מתאנה לה, התחילה מצערת אותה ומסתוללת בה יותר ויותר… לפעמים היו נשמעים בתרעומותיה של זו גם כעין רמזים על איזה ענין, שלכאורה לא היתה יכולה כלל להרגיש בו, ואף על פי כן הרגישה, כנראה…
אך היא נשאה הכל דומם, סבלה הכל בארך-רוח מצוין…
עוד הרבה יותר היתה סובלת בחפץ לב מצד זה, אילו היה היחס מצדו נשאר כמו שהיה קודם לכן… אלמלא התחילו מסתמנים ביחסו אליה מעין-קרירות, אי-רצון, נטיה להשתמטות…
וסמנים אלו נעשו נכּרים יותר ויותר.
מר היה הרעיון, אך להטיל ספק בדבר לא היתה עוד שום אפשרות.
והיא הבינה היטב, מפני מה החליט פתאום לעקור את דירתו מאותו הבית…
להתרעם עליו – לא עלתה גם על דעתה.
רק שמאותה שעה נראה לה כל הבית משומם מאד, משולל-ענין לגמרי…
והיא לא הצטערה כלל על שפטרה אותה הגבירה ממשמרתה.
היא לא הצטערנה הרבה גם על זאת, שעוד שתים שלשׁ גבירות, אשר באה לשרת בביתן, פטרוה מהר ממשמרתה…
באמת לא ידעה גם להבחין ברור, אם פטרוה הן, או היא עצמה התפטרה מהן…
לפי שעה עוד היה בידה מעט מכסף-פקדונה, אשר חשכה ממשׂכורתה בשנות-שרותה הקודמות, והסרסורית שלה נתנה לה פנה קטנה בחדר מעונה, אשר היה באחד המרתפים האפלים למחצה…
כל עבודה, גם הליכה פשוטה ותנועה – נעשו לה קשות יותר ויותר…
היא ישבה בלי-תנועה, – ישבה והסתכלה שעות רבות וארוכות בהצללים הכהים ההולכים ומתארכים כפי אשר תטה השמש לעבר מבואה – – –
הצללים התארכו, התפשטו – – –
מעט מעט כהתה גם רצועת האורה שם מאחור – –
--------------------------------
הכל מסביב הלך ושקע באופל.
***הפעם הראשונה
מאתישעיהו ברשדסקי
הפעם הראשונה / ישעיהו ברשדסקי
בעקרו של דבר אין שום ספק, שרק במקרה, בלי שום כונה, יותר על פי שגור-הלשון נזרקה אותה אמרה מפיה של חוה-בתיה..
ערב-חרף, ארוך כגלות, הלך ונמשךְ בלי-סוף; –
שלהבת כתומה וחטופה מתוך זכוכית פקועה של מנורת-נפט קטנה הפיצה אור מועט והרבה עשן, סרחון.
איזו צנה לחה הלכה ומלאה יותר ויותר את החדר הצר.
ויבבה בלתי-פוסקת, בנגינה אחת, פעם משלשה פיות כאחד, פעם מפה אחד, משנים, – הלכה ונשמעה מתוך גל הסחבות שעל המטה היחידה בחדר…
סוף סוף לא יכלה עוד לסבל יותר אותה יבבה.
פקעה סבלנותה, והיא קפצה ממקומה, קראה מתוך כעס, מתוך התמרמרות קשה:
– מה אתם תובעים ממני, פגעים רעים שלי! ואם אין לי מה לתת לכם, האלך ואחטוף בשבילכם מהעריבות?!
ודוקא צריך היה להזדמן, שתוציא מפיה ב“שעה רעה” דבר כזה!
נשתתקה פתאום היבבה.
דממה עמוקה, דממה של מרה-שחורה נוראה היתה מסביב.
ולחוה-בתיה נדמה היה באותו רגע, כאלו איזו “קלפה” נכנסה פתאם לתוך נשמתה, דבקה בה, נכרכה עליה כנחש ושוב לא רצתה בשׁום אופן להרפות ממנה…
איזו שעה היתה, – לא ידעה ולא היה לה שום צורך לדעת.
את המנורה אפשר לכבות בכל אופן: גם כשהיא דולקת, עשנה, וסרחונה מרובים מאורה…
וזה כמה חוה-בתיה רגילה, שלא להתפשט כלל בלילות, מפני שבחדר לא חם ביותר…
היא חלצה רק את נעליה, התירה את קשרי שמלתה, השכיבה באופן רגיל את שלשת הגופים הקטנים, שאחרי הפסק היבבה נשׁארו מוטלים כמו שהיו במקרה באותו רגע.
הגופים הקטנים הזדעזעו, בשעה שנגעה בהם, אף על פי שמגעה היה בזהירות-אם מיוחדה.
היא הרגישה עוד פעמים אחדות את הזדעזעותם המיוחדה והתכופה של הגופים האלה, כששכבה ביניהם.
ועד כמה שהספיק גל הסחבות, משכה אותו מתחתיה, מעליה, כדי לכסות אותם יותר, להליט אותם מכל צד…
אך היא עצמה כמעט שלא הרגישה בתנועותיה אלה.
יודעת היתה, ובאותה שעה – כמעט אינה יודעת, שהזדעזעות זו באה לא רק מחמת צנה גרידא…
וה“קלפה” הרעה, שנכנסה בה, לא הניחה לה לישון.
חוה-בתיה התכונה להקשיב, איך הומה הרוח בחוץ, איך עכבר מגרד שם באחת הפנות בקיר.
בכונה התחילה מצירת בדמיונה, שמחר יבוא מכתב ממנו… היה עתה… איה?… נו, בפולטבה… לא, באודיסה… כן, באודיסה… הוא שם… כמה?… אחת היא. שלשה, ארבעה שׁבועות. לא כתב מפני שלא מצא עבודה תיכף… המשכורת טובה מאד… רק לעת עתה מעט כסף… בקרוב ישלח יותר…
וכשראתה, שכל האמצעים האלה אינם מועילים ביותר, התחילה מאנסת את עצמה, שלא לחשב כלל, לישון במהרה ולהסתלק על ידי כך מכל אותם ההרהורים המשונים, שהתעוררו פתאום בקרבה נגד רצונה.
דומה היה, כאלו היא ישנה באמת.
אלא שגם מתוך שנתה ראתה רק מהרהורי לבה בהקיץ…
שנה זו היתה חטופה, נפסקת על ידי יקיצות תכופות.
ובינתים, בין יקיצה ליקיצה, היו נמשכים והולכים מיני חלומות משונים, כבדים ומענים.
מיני חלומות, שקצתם זרים ותמוהים מאד, שלא כדרך הטבע כלל.
וקצתם, להפך, ממש מעין המציאות, משתלשלים באופן טבעי כל כך, עד שבשעת יקיצה היתה חוה-בתיה עצמה מסופקה איזה זמן, אם היה זה חלום, או עובדא ממשית בפעל…
על פי רב לא היתה מספיקה גם לברר אותו הדבר כל צרכו, מפני שהיתה חוזרת ושוקעת מהרה בחצי-שנה זו, ושׁוב היו חוזרים ונמשׁכים אותם מיני החלומות המשונים, הכבדים ומענים כל כך…
ומאלה היה חלום אחד תכוף ביותר.
חוזר היה ונשנה בכל פעם בתמונות שונות, באָפנים שונים זה מזה.
אלא שבעקר היה אחד, מיוחד בתכנו הכללי.
חוה-בתיה היתה רואה את עצמה שטוחה על הקרקע, נופלת מתוך ריצה, ועליה מתנפלים – פעם עדת כלבים, שאינה יודעת כלל, מאין באו פתאם, פעם – קהל אנשים גדול, שאין היא מכרת אותם כלל, מי הם ומה הם חפצים, ופעם – חבילה גדולה של חפצים משונים, ובעוד שהיא מפרכסת תחתיהם בכל כחה, מתאמצת להטילם מעליה, הם נופלים, וחוזרים ונופלים בלי הפסק…
הם לוחצים, מחנקים אותה.
איזה שאון נורא הולך וגדל.
הכל צועקים, קוראים בקול גדול…
ורוצה היא לצעק גם היא, אלא שאינה יכולה בשום אופן…
דומה, שפיה פעור, שהיא צועקת בכל מלוא ריאתה,
אלא שאין שום קול נשמע…
רק איזה אֵד יוצא מפיה בלחש נמוך, נמוך כל כךְ, עד שאינו נשמע גם לאזנה…
וכשנעורה פעם מתוך חלום גזה וראתה אור-בקר קלוש, דמדומי-שחרית כהים מבעד לשמשות, שׁהלבינו כשׁלג מהכפור העב המכסה אותן, – לא שכבה שוב, אף על פי שמאד – מאד היתה רוצה עוד לישון.
דומה היה, שכל איבריה רעוצים. מרוסקים.
הראש כבד מאד, כאלו היה מלא כלו עופרת.
אך איזה דבר, שהיא עצמה לא ידעה ברור מה הוא, – הרים אותה בלי-רצונה מעל משכבה, דחפה לרדת על הקרקע, להזדרז בלבישה, בנטילת-ידים…
ואף על פי, שבאותה שעה היה עוד איזה דבר, שלא ידעה גם אותו ברור, מה הוא, – ואותו הדבר, להפך, היה מעכב בה יותר, מונע אותה מהזדרז, מושכה לאחור;
אך הכח הדוחף היה חזק, כפי הנראה, מהכח המעכב.
נגד רצונה נשמעה יותר לזה, שהיה חזק מהשני.
נשמעה – והזדרזה יותר ויותר.
אלא שעוד רגע אחד פקפקה.
רגע זה היה, כשנצרך לה לקחת את אדרת-המוך שלה ואת המטפחת ואת המטפחת הגדולה…
בעקרו של דבר נוח היה לה יותר, שהם ישנים עוד.
רק שחבל היה לטול מהם בשעת שנתם את אדרת-המוך החמה ואת המטפחה הגדולה…
ורגעים אחדים הסתכלה בלי רצונה בגופיהם המכונסים של הישנים,– הסתכלה והתחילה מפקפקת פתאם…
הסתכלה עוד ונזכרה ביבבה עצורה וממושכה…
נדמה לה, שהיא שומעת כבר יבבה זו מחדש…
ויותר לא פקפקה עוד.
אך גם כשהיתה מהלכת כבר ברחוב, לא יכלה עוד להודות אפילו בפני עצמה על האמת…
בעמקי נפשה פנימה כבר מכירה היתה בנצחונה הגמור של ה“קלפה” הארורה, שנכנסה בה אתמול באותו הרגע, שנזרקה מפיה בלי-רצונה אותה האמרה;
ואף על פי כן היתה משתדלת עוד להונות את עצמה.
יודעת היתה, שנסים אינם מתרחשים, ואף על פי כן היתה משדלת את עצמה, שמציאות מזדמנות לפרקים…
הרי יום-שוק היה אתמול.
מקרה מצוי הוא, שאכר שכור אינו משגיח בסמרטוט, שׁהכסף צרור בו, והסמרטוט נשמט מידו, נופל ומונח על הארץ, מפני שאין איש משגיח באיזה סמרטוט מתגולל…
ושוב מזדמן לפרקים, שאיזה תגרני, או תגרנית, בשעה שׁהם עסוקים בתגרנותם, אינם משגיחים כלל, שכיסם קרוע, והמטבעות נופלות ומתגוללות על הארץ…
ובשעת הליכתה היו עיניה סוקרות באמת את הדרך לכל הצדדים, סוקרות ובודקות בלי-רצונה כל סמרטוט מתגולל, כל שבר זכוכית, שבר פחים, או חרס לבן…
בחפוּש זה הסיחה אגב-אורחא את דעתה מאיזה ענין, שלא היה לה נעים כלל לחשב עליו.
זה היה גם כעין תשובה על השאלה: אנה היא הולכת ולאיזו תכלית?
אלא שתשובה זו לא היתה מספקת כל צרכה, וחוה-בתיה מצאה בבלי דעת עוד תשובה אחרת.
הרי הולכת היא באמת אל מרתפו של רבי יצחק סוחר הביצים.
רבי יצחק זה – יהודי כשר, יאריך ד' שנותיו, – נותן לה לפרקים מקום להרויח על ידו.
כשמביאים לו סחורה מהעירות, נותן הוא לה לפרקים את הביצים הפקועות והטרופות, שתמכרן לאופים, והיא מרויחה מזה זהובים אחדים.
והאם אי-אפשר הוא, שיזדמן לה היום רוח כזה?
כן, כן, בודאי יזדמן היום!
והיא הולכת ושונה בפני עצמה הבטחה זו, אף על פי שהיא יודעת בנפשה ברור, שמחמת הקר החזק אין מביאים כלל ביצים מהעירות בימים האלה;
יודעת היא כמו כן מראש, שתמצא את מרתפו של רבי ליב סגור עתה;
אלא שנצרכה לה איזו תשובה להונות בה את עצמה…
היא מוסיפה עוד להונות כך את עצמה גם ברגעים האחרונים, כשהיא מהלכת כבר בשוק בין שורות הספסלים, השולחנות והעריבות, בתוך הדחק הרב של התגרנים והתגרניות, הקונים והקונות…
יודעת היא היטב, מה יקרה בעוד כמה רגעים.
והיא מתעקשת עוד, אינה רוצה להודות בשום אופן על האמת…
רק שלבה דופק בה בחזקה ונשימתה נעשית כבדה יותר ויותר.
גופה רועד, ברכיה כושלות.
עיניה משפילות לארץ, ידיה מתכנסות נגד רצונה יותר ויותר מתחת להמטפחת הכרוכה עליה…
רוצה היא להתעכב, לעמוד סוף סוף אצל אחת העריבות.
אלא שאיזה כח נעלם הולך ודוחפה בלי-רצונה הלאה, הלאה.
***
ואותו הרגע עצמו אין היא זוכרת כלל..
איך נסתבב הכל, – גם זאת אין היא יודעת.
דומה היה, שהיא שוכבת עוד הפעם על מטתה, והחלום הרע והמענה חוזר ונראה מחדש…
איזה שאון נורא הולך וגדל.
איזה קהל אנשים גדול, שאין היא מכרת אותם כלל, סובבים אותה, צועקים, קוראים בקול גדול…
ובתוך המהומה דבר-מה לח ורחב סוטר פתאום על פניה…
ממש כמו בחלומה מתחילים נופלים עליה איזו דברים קשים.
הולמים הם כתפיה, שכמה, חזה, זרועותיה.
והיא כמעט שאינה מרגישה שום כאב.
אינה מרגישה כאב גם כשהדבר הלח והרחב סוטר וחוזר וסוטר על פניה –
***
מכל השאון, מכל ההמולה – רק קריאה אחת נחרתה במוחה, נקרה בו כמסמר…
– אַהאַ, זאת היא… היא כבר ידועה לנו… לא הפעם הראשונה זאת לה…
והיא לא ידעה, מי קרא את הדברים האלה…
בשאון הגדול נטרף הכל, התבלבל.
הכל צועקים, קוראים בקול גדול.
ורוצה היא לצעק גם היא, לקרא בכל מלוא ריאתה:
– לא, לא ידועה!… זאת רק הפעם הראשונה!… הראשונה, הראשונה!!!…
אלא שממש כמו בחלומה רק פיה פעור וקולה איננו נשמע כלל…
חלק שני
מאתישעיהו ברשדסקי
לא כך...
מאתישעיהו ברשדסקי
לא כך… / ישעיהו ברשדסקי
אותו זוכרת היא מכבר, מכירה היתה אותו עוד כשהיו קוראים לה בביתם נדינקה, נדיוּשקה, ולו – האדון גרינגמוט, פיליפ בוריסוביטש.
באותו זמן לא היתה שמה אליו לב ביותר, מפני שבביתם היו שכיחים הרבה אורחים כמותו, סוחרים שהיו באים אל אבא לשם עסק.
אלא שבגרינגמוט היו נוהגים כבוד קצת יותר מבאחרים, וכשהיה סועד לפרקים על שלחנם, היתה אמא מקפדת ביחוד, שתהא המפה לבנה ונקיה כל צרכה, ושלא כדרך שאר ימות-החול היו מונחות אצל כל פּנכּה מפות קטנות לקנוּח הפה…
שוב היתה מצטינת הסעודה בזאת, שעל השלחן היה עולה גרפין קטן מלא יין-שרף מבושם במשרת-קנמון, ובסוף היו מוגשׁים גם בקבוקי שכר אחדים…
ומשום כך כאלו היתה מחזקת קצת טובה להאורח החשוב, שבזכותו מקבלת סעודת-חול פשוטה צורה של סעודת יום-טוב מהודרת.
ילדות היתה בה, שנהנתה כל כך מהידור-סעודה…
אך בינתים גדלה קצת יותר, הגיעה לשלוש-עשרה שנה.
ופעם באותו פרק נזדמן, שהסתכלה תמהה כלה בגרינגמוט זה, כאלו לא הכירה אותו כלל.
רגילה היתה לראות אותו כשהוא מבודח ומספר בשעת הסעודה בקלות-ראש, בבת-צחוק של התול על דבר ענינים מגוחכים שונים מהכרך שהוא יושב שם, או מהערים והעירות, שׁהוא עובר בהן לרגל עסקיו.
ובאותה פעם היו דבריו מועטים, גם מה שדבר היה בכובד-ראש מיוחד, ואיזו עצבות מיוחדת היתה שורה על פניו, שנראו לה גם חורים קצת יותר מהרגיל…
ואף על פי שסבתה של עצבות זו היתה ידועה לה: בביתם דברו הרבה על דבר ה“אסון”, שקרה לגרינגמוט לפני חדשים מועטים, כשמתה עליו אשתו הצעירה, – אף על פי כן עוררה עצבותו הבלתי-רגילה בקרבה מין רגש רחמים, חבה, כבוד, שגברו עוד יותר בסוף הסעודה, כשהתחיל מדבר ב“אסונו”, ב“יתומים” – האפרוחים העזובים, וקולו היה כל כך רך, רועד קצת ומרווה, כמו שנדמה לה, בדמעות כבושות…
לא רק היא, אלא גם כל בני-ביתם הקשיבו לדבריו בשימת-לב רבה, בהשתתפות חמה…
כמדומה, נשמעו באותם הרגעים איזו אנחות עמוקות, מתמלטות בבלי-דעת…
ודוקא אותו הרושם הנעים והמלבב, שעשה עליה גרינגמוט בשׁעת הסעודה ההיא, גרם לה שתתרעם עליו יותר, כשבא שוב אליהם לאחר חדשים מועטים.
מפני מה התרעמה עליו כל כך – לא הכירה מתחלה ברור גם בעצמה. באמת לא הבינה בימים הראשונים שום דבר.
אלא שכך, בלי-דעת מדוע, לא נעים היה לה באותה שעה לראות אותו שוב מבודח, נוהג ומדבר במין קלות-ראש, שנראתה לה גם כאלו היתה גדולה קצת מכפי הרגיל…
וכמו כן בבלי-דעת כלל, לא נעים היה לה לראות אותו חוזר כל כך הרבה על אחותה הבכירה, ליזה, – מספר, מטיל עמה ושוהה בחברתה הרבה יותר מכפי שהיה רגיל קודם לכן…
על טעמו של הדבר לא עמדה באותה שעה.
אלא שבנפשה הרגישה היטב, כמה דברים אלו פוגמים את הרשׁם המלבב, שעשה עליה בפעם הקודמת באותה העצבות מתוך אבלות…
וכשנודעה לה לאחר ימים מועטים מטרת בואו באמת, כבר נמחה הרשם הנעים הקודם מלבה לגמרי.
בנפשה נשארה רק אותה התרעמות, שעורר בלבה גרינגמוט על עצמו בימים האחרונים.
ואל אלה נוספה עוד הקפדה חדשה, חזקה וגדולה הרבה יותר מהקודמת, אף על פי שהיא עצמה לא יכלה כלל לבאר באותה שעה מהותה של הקפדה זו בבירור.
רואה היתה לכאורה, שאבא, אמא וליזה שמחים על הדבר… אלא משום מה נדמה לה, כאלו אין שמחה זו אמתית כלל…
שוב נדמה לה, שהאחד השמח באמת – זה רק גרינגמוט… ודבר זה הרעימה יותר מכל.
יותר שהיה נראה שמח – יותר ויותר התחילה שונאה אותו.
יותר שהיה נעשה קרוב אצלם, שהיה מראה סימני קרבה אל כל בני-הבית, אליה עצמה – יותר ויותר היתה מתעבת אותו, מרגשת אותו יותר ויותר נכרי להם…
ותמהה היתה, איך ליזה ואחרים בביתם קוראים לו פשוט פיליפּ, אף הוא מדבר אל ליזה “אַתּ” ומנשק לה…
תמהה היתה על שום מה כל אותה החגיגה, בשביל מה שכנים ושכנות, מיודעים ומיודעות באים תדיר לביתם ומברכים את אבא, אמא וליזה, ואלה מגישים להבאים יין ומאפה-סוקר, מפצירים הרבה בהאורחים שיטעמו, ובאותה שעה הכל מספרים רק בפיליפּ ומונים איזו מעלות מיחדות שיש בו…
כל זה נראה לה תמוה מאד, מאד.
ועוד יותר תמוה נראה לה מה שליזה עוזבת את ביתם, את אבא ואמא, שהיו תמיד כל כך טובים לה, ונוסעת עם פיליפּ זה לאותו הכרך הזר והרחוק, שהוא דר בו…
אמא בכתה אמנם כמה פעמים באותו יום, וכמה שבועות אחר כך היתה עגומה שלא כרגיל, נאנחה בכל פעם כשהיתה מזכירה שם ליזה…
אלא שאבא היה מתרעם על כך, ובגערה מתוך חבה כדרכו היה אומר לאמא:
– שטיה, שטיה, על שום מה את דואגת? הרי יודעת את שליזה שלנו מאושרה, ברוך השׁם, אינה חסרה שׁום דבר שׁם…
נו, קראי נא בעצמך, שטיה שלי – היה אומר בכל פעם, כשהיה מתקבל מכתב משם. – כלום לא אמרתי לך מקודם, שתהיה, אם ירצה השם, מאושרה, מאושרה מאד?… הרי פיליפּ שלנו כל כך טוב, כל כך מחבב אותה!
וכשבאה ליזה לאחר חדשים מועטים להתראות עם אבא ואמא היתה כמו כן משבחת תדיר את פיליפּ שלה ומספרת עליו, שהוא כל כך טוב, כל כך חביב.
אלא שנדיה היתה שומעת כל זאת ומניעה רק ראשה הקטן בחשאי.
– לא, לא כך הוא הדבר כלל! – היתה לוחשת בפני עצמה, כשעיניה הבוחנות היו נטויות בסקרנות ספקנית אל פני אחותה. – בדאית את, בדאית…
– הוא אינו טוב כל עקר, אינו יכל כלל להיות טוב!
המיועדת להיות
מאתישעיהו ברשדסקי
המיועדת להיות / ישעיהו ברשדסקי
(מחיי הנפשׁות האובדות)
חנקה נולדה וגדלה בשפולי ההר, באותו חלק הכרך, ששם רק סמטות קטנות וצרות מתפתלות בין טורים עקומים של בתים דלים, נמוכים ודהויים…
ומיום שהתחילה מכרת כל שהוא את הנעשה מסביב, היתה רואה תדיר בסביבתה רק קדרות של דלות עגומה, נולות של עניות מזוהמה.
יחידי היה בסביב זו אותו הבית הגדול, שהיו בו שתי דיוטוֹת ושעמד נבדל מהכל באמצע חצר רחבה ונקיה המוקפת גדר של שבכת ברזל.
ביום דומה היה, כאלו אין נפש חיה בכל הבית. על רוב החלונות היו מורדים וילונות לבנים עד שעה מאוחרת אחר הצהרים, ודלת-הזכוכית הגדולה עם ידות-הנחושת הממורטות שלה – היתה נשארה סגורה כמעט כל היום…
רק בשעת בין-השמשות היתה מתחילה מסתמנת איזו תנועת-חיים בחדרי-הבית מבפנים, בחצר מחוץ.
ומשחשך היום והודלקו שני הפנסים הגדולים לשני צדי האכסדרה המפוארה, היתה תנועת-החיים הולכת ומתרבה, הולכת וגדולה משעה לשעה…
בטור החלונות הגדולים של הדיוטה התחתונה מימין לדלת-הזכוכית היה נגלה אור בהיר של מנורות רבות…
פלגי-אורות גדולים היו שוטפים משם וממתאים את החצר הרחבה…
מקצתו של אור זה היתה מגיעה גם עד איזו מהבתים הדלים והקודרים שבסמטה הקרובה והאירה קרן-זוית של זה, שפולי-גגו של אחר…
וזמן מועט אחר כך היו מתחילים נשמעים בתוך הבית ונשאים ברוח מסביב צלצלי מנגינות עליזות, מנגינות מחול – רועשות.
באותה שעה היו נראים מבעד לארג השקוף של הוילונים המשורגים צללים סובבים במהירות, צלליהם של זוגות מחוללים…
ובהפסקות שבין מחול למחול, היתה בוקעת ועולה תרועת שחוק גדול.
מאחורי דלת הזכוכית היו נראים זוגות חבוקים עולים ויורדים במדרגות השיש הרחבות.
בדיוטה העליונה היו נשמעות דפיקות של דלתו נפתחות ונסגרות בשאון, ובאותה שעה היו אורות מופיעים ומתעלמים פעם בחלון זה ופעם בחלון אחר של דיוטה זו…
ובמדה שהיתה השעה מאוחרת יותר – היו המנגינות, המחולות והשחוק נעשים רועשים, עליזים ומוהלים יותר ויותר…
פוסקים היו רק סמוך לאור היום…
ומשעה שעמדה חנקה על דעתה – מבטת היתה במין רגש משונה, שאי אפשר כלל לבאר בדברים, אלה חיים המיוחדים הללו שבתוך אותו הבית הגדול.
מפני מה הם משונים כל כך מזה שבסביבתם – לא יכלה לברר מתחלה לעצמה היטב.
דבר זה הוברר לה רק מעט מעט, במשך שנים רבות.
אלא שאפילו אחר כך, כשידעה כבר, מה עסקן של הבריות הללו, – לא היתה יכולה להסתלק מההרהורים המשונים, שהיו מתעוררים בקרבה בלי-רצונה…
הרבה, הרבה מחשבות היו מזדעזעות ורוחשות במסתרי-נפשה, כשהיתה עומדת בערבי הקיץ לפני ביתה הקטן ובערבי החרף – בתוך הבית אצל החלון, – עומדת ומסתכלת בבית הגדול ההוא, שבתוכו כל כך הרבה חדוה…
כלום “אלה” חסרות שום דבר?
לעבד לעמד אין הן צריכות כלל…
כל היום הן ישנות, ובלילות – רק מחול ושחוק, אכילה ושיה…
וכמה נאים הם המלבושים הללו, שהן לובשות תדיר!
מלבושים מגוהצים ומקושטים כל כך אינם נראים כלל בסמטות הללו, ואפילו ברחובות הנהדרים אפשר לראות כמותם רק לעתים רחוקות בערך, רק מבעד לחלונות של איזה אולם-חתונוֹת…
דבר זה מעורר יותר מכל את דמיונה של חנקה.
חושבת היא הרבה על ענין זה בשעות היום הארוכות והמשועממות, כשהיא יושבת עם עשר נערות שׁכמותה, בחדר הצר והנמוך ומדבקת בלי הפסק את הקופסאות של ניר העגולות והרבועות.
חושבת היא לפרקים על ענין זה בשעת בין-השמשׁות כהה של קיץ, כשהיא חוזרת לביתה עם חברותיה יגעה ורצוצה מעבודתה.
ולפרקים, בלילות-הקיץ החמים, כשהחם הכבד והאויר המעפש והמחניק אינם מניחים לה לישן בתוך הבית הקטן והנמוךְ, והיא קופצת מעל משכבה ויוצאת לחוץ לבושה רק כתנת וכסות קרועות ובלות, – עיניה נמשכות בלי-רצונה ובלי-ידיעתה אל אותו הבית הגדול, שמהחצר הרחבה המקפת אותו נושב עליה אוח קלילי קריר קצת…
זמן רב מסתכלת היא, מקשבת בשימת-לב רבה.
ובתוך ההרהורים המשונים והבלתי-ברורים, המתעוררים בנפשה, כמו מאליהם, בלי ידיעתה כלל, – הולך ומסתמן יותר ויותר איזה רעיון מסוים, שמעביר חום-קדחת חזק בכל אבריה…
לבה מתחיל מפרכס, ראשה סובב, רקותיה דופקות.
ומתוך הבית הגדול בוקעת ועולה מנגינה עליזה, מנגינת-מחול סוערת, רועשת…
"לא זו..."
מאתישעיהו ברשדסקי
כמה פעמים אהבתי, נאהבתי אחר כך בחיי, אך רגש מעין זה, שהרגשתי באותה פעם, אל נחמ’קה זו, לא הרגשתי שוב לשום אשה אחרת…
אני הייתי אז עלם כבן-עשרה או שמונה-עשרה שנה, והיא – צעירה ממני כשנתים, שנינו – תמימים למדי, רחוקים מכל הרהורים לא-טהורים –
ותמימות זו הטביעה חותמה המיוחד על כל יחסנו, שהיה דומה יותר ליחס של אח ואחות אוהבים ואהובים…
להתעלם, להסתיר רגש חבתנו מאחרים – לא היה לנו גם כן שום צרך.
הורי שנינו, שגרו בשכונה אחת והתחשבו כקרובי-משפחה קצת, היו מתיחסים אלה לאלה בידידות רבה ומביטים בעין יפה על זאת, ש“ילדיהם” מחבבים כל כך זה את זו…
כשהיינו צעירים יותר, היו רגילים גם לכנות אותנו בדרך-הלצה בשם חתן-כלה", וכשחדלו אחר כך מהלצה זו – לא חדלו אלא משום שלא חשבו עוד, כפי הנראה, דבר זה להלצה גרידא…
וכך הלך והתפתח רגש חבתנו בלי שום שטן ומפריע.
נעימים ביחוד היו לנו ערבי האביב והקיץ, שבהם היינו מטילים הרבה ויושבים אחר כך יחד בשמך שעות שלמות על הספסל הקטן בגנת-הדובדבניות, שהיתה אצל בית אביה…
בשעות כאלה, כשהיינו יושבים סמוכים זה לזו, אוהב הייתי להחליק בידי את שערות הזהב שלה, שהיו רכות כמשי ונופלות מעל ערפה בשפע, כמחלפה ארוכה, – אוהב הייתי להרגיש תחת ידי את רכותן ועדנותן של גבי ידיה, שהיו נחשפות עד פרקי-הזרוע מבעד לשרוולים הרחבים של שמלת-הקיץ הקלה, להחזיק בתוך כפי את כפיה הקטנות והענוגות עם האצבעות הדקות והמארכות…
כל זה היה באפל הערב, בצל העב של עצי הדובדבן – אך כשהיינו נפגשים ביום, אוהב הייתי יותר מכל להסתכל בעיניה הכחולות-כהות, שהיתה להן גזרת שקדים, – במצחה הלבן עם השריגים של גידים דקים וכחלחלים, בחטמה הנראה כמהוקצע, בורדי לחייה, באלגומי שפתיה. ביחוד – כשהיו שוחקות, כשהיתה מתהוה יחד עם זאת גומת-חן נפלאה בשפולי סנטרה הקטן….
מזין הייתי עיני ביפי-עלומים רענן זה, והעין לא היתה שבעה מראות:
עיני היתה נהנית הרבה מיופי חביב זה גם באותו יום-הבציר המעונן, כשבאה אמה בבקר לביתנו וספרה לנו בפנים עגומים, שנחמ’קה חולה קצת.
אמת הדבר, ברגעים הראשונים הרגשתי מין כאב, מין לחץ מיוחד בלבי; אך כשבאתי אחרי זמן מועט לביתה וראיתי אותה בעיני, נחה דעתי עלי.
רק עיניה היו מועבות קצת ועל פניה נכר חיורון-לאות קל. אך בשאר הפרטים לא נראה אצלה שום שנוי נכר….
ובעצם הדבר כמעט שהייתי שמח על מחלה קלה זו, שלא הייתי חושש כלל לאיזה תוצאות רעות ממנה, כי באותה שעה הזמינה לנו מקרה טוב לבלות יחד כל אותו היום והערב באופן חדש, כשהיא שוכבת על מטתה, מרגשת את עצמה רפויה קצת ומתחטאת, מתפנקת לפני במין התפנקות מיוחדת של ילד חולה, המכיר בזכויותיו היתרות, שנותן לו מצבו המיוחד; ואני מצדי חוזר עליה בשימת-לב מיוחדה, ממלא כל תביעותיה ומשתדל לפזר את דעתה.
כך היה הדבר נוהג עוד ימים אחדים אף על פי שבינתים נעשתה מחלתה כבדה יותר, חומה הלך וגבר והרופא נקרא אליה פעם ושתים.
באותם הימים, כשהייתי קם בבקר, היה לבי אמנם דואג וחרד קצת בכל פעם, אך בשעות הארוכות, שהייתי יושב אצל מטתה של נחמ’קה ושומר עליה ומפטפט עמה בלי-הפסק היתה דאגתי מתמזמזת מעצמה ואני הייתי שוכח כמעט, שחולה מוטלת לפני, שיש לחשוש לאיזה דבר…
אני התחלתי חושש ודואג רק ביום החמישי, או הששי, כשהתחילה החולה מדברת בערב דברי-הבאי מתוך חומה, ולמחר הכיר בה הרופא סמני טיפוס…
יודע הייתי כבר שלטפוס יכולות להיות תוצאות רעות.
האפטימיות של הנער אמנם עשתה את שלה, לא נתנה לי כל כך להשתקע במחשבות של יאוש – אלא שבכל זאת הייתי מכיר בסכנה, וסכנה זו, כשהיא לעצמה, מבלי חשב כלל על אפשרותן של איזו תוצאות רעות, – היתה גורמת ללחץ-לב נורא, דכדוך-נפש קשה ומר מאד….
ביחוד היתה מצערת אותי ההכרה, שנחמ’קה סובלת יסורים קשים, שענוייה גדולים כל כך.
יקרה למדי היתה לי גם קודם לכן, ומשחלתה נעשתה לי משום מה, שלא הוחור לי לעצמי כל צרכו, – יקרה וחביבה עוד הרבה יותר… מי יודע, אולי גרמה לזאת במקצת אותה החבה היתרה, שהראתה היא מצדה ביחס אלי?…
אפילו לאבי ולאמה לא היתה נשמעת בשעת מחלתה, כמו שהיתה נשמעת לי.
ובאותן השעות, כשהיה יורד קצת חום גופה, והיא היתה חוזרת ומכרת מה שנעשה מסביב לה, – היתה דורשת ברגזנות הרגילה אצל חולים, שדוקא אני אשב אצלה וכמעט רק מידי היתה גומעת את סמי-הרפואה, את כפות החלב…
יושב הייתי אצל מטתה רוב שעות היום והלילה, – יושב ומסתכל בחבה מיוחדת בפניה הקודחים, בזרוע ידה, המופשלת בלי-כח על השמיכה, בכתפיה ובחלק העליון של חזה, כפי שהיה נחשף בחומה מבעד לשמיכתה.
לפעמים היתה צונחת השמיכה למרגלותיה וחושפת קצה כף-רגל קטנה ועדינה עם אצבועת ורדיות, קטנות, דקות, מעוגלות וכפופות קצת, עם צפרנים זעירות חורורות – ורדיות…
כשהייתי נוגע בה, כדי לתקן משכבה, כדי למשוך עליה את השמיכה, – היה החם הרך והעדין של גופה הצעיר מעיר חם נעים בכל איברי.
לא אש של תאוה מרתחת, מרעישה, מגרה היתה זאת…
זו היתה הרגשה נעימה של חבת-אחים טהורה, – נעימה ויחד עם זאת – מרגעת, מעדנת, מרככת…
וכך לא הרגשתי בעצמי, איך עברו עשרה ימים בלי-מנוחה, עשרה לילות בלי שנה, – לא הרגשתי, איך הלך המצב ונעשה מסוכן מיום ליום, עד שהתרגש לבסוף המאורע הנורא…
באותו הלילה דוקא גברה עלי לאותי והוכרחתי ללכת לביתי לישון שעות אחדות –
וכשמצאתי את נחמה’קה למחר בבקר שטוחה על הקרקע ונרות דולקים למראשותיה ונשים סובבות אותה ומקוננות עליה בקול יללה נוראה, – עמדתי רגע קטן כהלום רעם, ואחר רגע קפצתי אליה, גחנתי והפשלתי את השמיכה, שהיתה מכסה אותה כלה, מעל פניה… באותו רגע נרתעתי לאחורי.
לא, לא… זאת לא היתה כלל אותה נחמ’קה, שהיתה חביבה עלי כל כך תמיד, שנעשתה חביבה עלי עוד הרבה יותר באותו רגע.
מסתכל הייתי בזו, שהיתה שטוחה לפני על הקרקע, ועיני כאלו היו מחפשות את האחרת, אותה שהייתי מכיר מקודם…
זו לא היתה דומה כלל לאותה האחרת.
זרה היתה לי זו לגמרי…
כדוחים נראו לי אותם הפנים המשוכים, הירוקים-אפרוריים, עם השפתים השחומות-כהות, החוטם המחודד ושמורות-הדונג הסגורות במקום עיני-השקדים הכחולות…
גם אותו הצואר הדק עם הגרגרת הבולטת והגומא העמוקה כחולה-כהה בשפוליה, הכתפים המהודרות של עצם זו באמצעיתה, כנגד הצואר, וכפות-היד הקמוצות קצת עם אצבעותיהן הכפופות ומעוקמות, – כל אלה נראו לי זרים לגמרי, ויחד עם זאת – לא מלבבים כל עקר.
מזדעזע הייתי כלי בכל פעם, כשהיתה חוזרת ומצטירת בדמיוני אותה הקרה האי-נעימה, שהרגשתי במגעי הארעי…
ובמדה שהסתכלתי יותר בזו, שהיתה שטוחה לפני על הקרקע, הוקבע יותר בלבי הדמיון, שלא אותה נחמ’קה, החביבה עלי כל כך, מוטלת לפני…
אותה נחמ’קה, נדמה לי, איננה הוה עוד כלל…
מה, מתה?… אחת היא, ובלבד שאיננה… איננה עוד כלל – ובשעה “שטהרו” את זו, בשעה שקוננו עליה, שהוציאוה מהבית, הניחוה על “המטה”, נשאוה לבית-העלמין והורידוה אל הקבר, – לא הייתי מיצר כלל, לא הייתי חש כל עקר בזאת…
באותה שעה כאלו היו עיני מחפשות אותה האחרת –
איה?… האמנם איננה עוד?!… איננה?!
והלב הצעיר היה שותה דם מפצעו העמוק, מתכוץ וחוזר ומתכוץ מכאבו האנוש, הנורא…
חזרה ונתעוררה
מאתישעיהו ברשדסקי
חזרה ונתעוררה / ישעיהו ברשדסקי
זעזועיה הראשונים של אותה תולעה הרגשו לאהרן מנוּסיביטש עוד בערב התנאים.
הזדעזעה לה תולעה זו שם עמוק עמוק, באיזו פנה נסתרה של נפשו, – הזדעזעה לה פעם ושתים לאטה, באופן קל, בלתי-נכר כמעט, ומיד התכנסה שוב, התקפלה ושקטה….
אך מיום ליום, במדה שגס לבו יותר בליזה שלו – התחילה התולעה מזדעזעת בתכיפות יתירה, באופן נכר יותר ויותר. מתחלה רק בערבים, בשעת ראיונותיו עם ליזה, ואחר כך – גם בשעות אחרות, באותן השעות הארוכות והמשועממות, כשהיה יושב על גבי הספרים העבים והגדולים עם טורי המספרים הארוכים –
מפסיק היה פתאם מעבודתו ויושב לו רגעים אחדים דומם, בלי-תנועה, מרוכז כלו בקרבו פנימה, כאלו היה מקשיב באותם רגעים למה שנעשה שם עמוק עמוק בתוך נפשו…
וכשהיה נזכר אחרי איזה זמן בעבודת-החובה שלו וחוזר אליה בהכרה, לא היה יכול להשתחרר עוד זמן רב מאותה ההרגשה הבלתי-נעימה…
מהרגשה זו לא יכול היה להשתחרר פעמים רבות בערב החתונה, ביחוד – כשהיתה ליזה מחוללת עם איזה צעיר ממכריה.
מיצר היה באותו ערב מאד, שאין הוא עצמו יודע לחולל….
מיצר היה כמה פעמים אחר כך ומתרעם על מזלו, שצריך הוא לעבוד משעה קדומה בבקר עד שעה מאוחרת בערב מחוץ לכתלי דירתו, רחוק ממנה, בלי שום אפשרות להניח את מלאכתו פתאם, לא בשעה הקבועה, ולבוא לביתו ברגע שאין מחכים לו כלל…
בשעות הבקר, עד סעודת-הצהרים, לא היה לבו נוקפו כל כך: יודע היה שליזה עסוקה באותה שעה בהכנת הסעודה… בכלל אין אורחים מצויים בשעת-יום זו…
רעיון זה היה מרגיעו הרבה.
לא כן במחציתו השניה של היום, מזמן סעודת-הצהרים עד שעת
השביתה ממלאכתו והחזירה לביתו, בשעות היום הללו היתה התולעת מנקרת כמעט בלי-הפסק בלבו, מוצצת ומוצצת לה שם בעמקי נפשו…
ומנקוּר תמידי זה, ממציצה זו, שאינה פוסקת – נמאסו עליו חייו, היו לו למשא…
הרבה, הרבה היה נותן, אילו יכול היה להפטר מצרה זו:
והיא פסקה פתאם כאלו מעצמה, פסקה באותו יום, שנרשם כל כך היטב בזכרונו –
יושב היה לו באותו יום על גבי הגרוס-בוּך, יושב ורושם רשימוֹתיו הרגילות באופן מיכני לגמרי, ופתאם היתה ידו פוסקת מהתנועה המיכנית, ובשעה שעיניו היו נעוצות בלי-ידיעתו באיזו נקודה שלפניו באויר, היה לבו שם בקרבו מתחיל דופק באופן משונה, דופק, מזדעזע ומפרכס פרכוסים משונים ובלתי-רגילים לגמרי…
מין חדוה כזו, שהנשמה כלה סולדת בה, הנשימה נעצרה והגוף כאלו מתנשא מעצמו ומתעורר לקפץ ממקומו, – מין חדוה מרעשת כזו, שהרגיש באותם הרגעים, לא טעם מעולם קודם לכן.
ולמחר, בימים שאחרי זה, לא היה עוד לבו נסער כל כך. חדושו המרעיש של אותו הדבר הנעים נושן קצת, ומכין שנושׁן לא היה עולה עוד על דעתו של אהרן מנוּסיביטש לעתים קרובות כל כך, לא היה עושה עוד רושם כל כך חזק ולא היה מסער את הנפש במדה מרובה כזו.
ואף על פי כן דיה היתה הרגשה זו, שתדחק לגמרי מפניה, שתשתיק אותה התולעה, שהיתה מנקרת ומוצצת קודם לכן בנפשו.
מיצר היה אמנם ומתרעם עכשו גם כן על שאינו פנוי ממלאכתו כל היום, אלא שצער זה, תרעומות זו היו מסבה אחרת לגמרי…
מין רגש חדש, שהוא עצמו לא ידע טיבו בברור, הלך ונוצר בנפשו, התפתח וגדל בקרבו מיום ליום.
הוא עצמו כמעט שלא הכיר בשנוי זה, שנתהוה בו, אלא שהרגיש את עצמו מאיזה זמן שוקט לגמרי, בטוח ושבע-רצון מאד.
ובמדה שהסתמנו יותר ויותר אותם השנויים המיוחדים בליזה, במדה שנתפתחו הפנים החביבים הללו, במדה שנעשו הצעדים הקלים והתנועות המהירות כבדים יותר והובלטו יותר ויותר שאר הסימנים, – באותה מדה הלך וגדל הרגש החדש, שנוצר בקרבו, ובאותה מדה מלאה נפשו1 יותר ויותר מנוחה גמורה, שקט ושובע-רצון גמורים…
הוא לא זכר כלל במשך חדשים רצופים מציאותה של איזו תולעה מנקרת ומוצצת.
במשך כמה שבועות לא היה מסוגל בכלל לפנות לבו למחשבות ורגשות בטלים.
כל רוחו ונשמתו, כל מחשבותיו ורגשותיו התרכזוּ באוֹתוֹ פרק הזמן מבלי-משים במאורע חשוב אחד, שעתיד היה להתהוות, בשׁעה אחת רבת-ערך, שצריכה היתה להתרגש בקרוב..
ואותה שעה, כשהתלבטה ביסוריה הנפש האחת, שהיתה חביבה לו כל כךְ, שנעשתה חביבה ויקרה לו אז עוד יותר, –
אותה שעה, כשהורגשה פתאם מציאותה שׁל הנפשׁ האחרת, נפש לא ידועה לו עוד, אךְ חביבה ויקרה מאד, –
כמה רגשות תקיפים שונים סערו נפשו במשׁך השׁעות המעטות האלה!…..
שעות רצופות היה יושב ומסתכל אחר כך בכסת הקטנה והמקופלה, שבתוכה היה עטוף גלמה הקטן והאדום של הנפש החיה הזעירה, – יושב ומסתכל בפנים החביבים שהיו חורים כל כך ומפיקים לאות רבה, אך יחד עם זאת – גם מין מנוחה מיוחדת, שוֹבע-נחת מיוחד…
מנוחה ושובע-נחת כאלה היו ממלאים גם את נפשו.
וכשבא פעם לסעודת-הצהרים אל ביתו מצא את ליזה יושבת – שוכבת למחצה על הספה, כשידיה המבהיקות בחורונן המיוחד מונחות בלי-כח על ברכיה, ועל לחייה החורות עוד פורח חכליל-שושנה קל. הוא עמד והביט שעה קלה אל המראה הזה במין חדוה מיוחדת, שאין לבאר בדברים….
כמה מעדנת היתה באותה שעה נשיקתה, נשיקה רפה, אך המה, ומלאה געגועים עצומים…. מין תשוקה טמירה, שאי אפשר היה להבחין אותה בדעה, בהבנה, ואף על פי כן הורגשה לו היטב, הורגשה והעבירה בכל נפשו איזה חום עדין מיוחד….
מסתכל היה בה… זמן רב ורואה אותה כמו שהיתה לפני כמה חדשים, רק שעוד רפת-כח היא מעט, חורת-פנים קצת.
וכששב באותו היום אחרי סעודת-הצהרים למלאכתו בבית-המסחר, הרגיש פתאם מחדש בעמקי נפשו פנימה מעין עקיצה קלה, שהוא עצמו לא ידע כלל טיבה.
הזדעזעה לה אותה התולעה, שמציאותה לא היתה נכרת במשך כמה חדשים, שם עמוק עמוק, באיזו פנה נסתרה של נפשׁו, – הזדעזעה לה פעם ושתים לאטה, באופן קל, בלתי-נכר כמעט, ומיד התכנסה שוב, התקפלה ושקטה…
אך מיום ליום במדה ששבה ליזה יותר לבריאותה, במדה ששׁבה
להיות יותר ויותר כמו שהיתה לפני כמה חדשים, – התחילה התולעה מזדעזעת בתכיפות יתירה, באופן נכר יותר ויותר.
אחרי הפסקה של כמה חדשים חזרה ונתעוררה מחדש בכל עוזה, בכל תקפה הקודם.
-
במקור נדפס בטעות: ‘נפשי’ ↩
כן יאבדו
מאתישעיהו ברשדסקי
רב, רב מאד היה בעירתנו מספר אלה, אשר אררו עוד מאז את רחל’ה, בתה של חנה-איטקה החובשת. מתרעמים היו עליה על כמה וכמה דברים, אך יותר מכל – על שקפחה פרנסתן של אלמנות עלובות, של כמה נשים עניות אחרות.
הרי גם בלאו הכי כמה עלובה היא הפרנסה של אריגת פוזמקאות בדורנישוק! הזמנותיהן של בנות ישראל מוטב שׁלא להזכיר, מפני שכולן מומחות לאותה מלאכה, והן אורגות ומתקנות בעצמן את פוזמקאותיהן… איזו מהנשים הצעירות, איזו מפונקות מבנות הדור החדש, מתביישות אמנם לטפל במלאכה זו, או שהן מתעצלות פשׁוט לעבוד; אך גם על חסרונן של אלה אין להצטער הרבה… אולי חטאת שפתים היא זו, אך האמת נתנה להאמר, שבעבודה שנעשית בשׁביל בן-ישראל אין הברכה מצויה כלל וכלל.
ענין אחר לגמרי הוא אותה עבודה, שהם נותנים. לא רק כשמזדמנת איזו “פריצה” עשירה, אשת אחד האופיצירים מהבאטאַליון החונה בעירה, או הכומרת, אלא גם אצל הערליות הפשוטות, שבאות ליום השוק מהכפרים הסמוכים, יש מקום להרויח כהוגן.
אמת הוא, שגם הערליות הללו נעשו בעת האחרונה פקחיות יותר מדי, התחילו מבחינות במשקל ואינן נותנות שוב את הצמר הטווי באופן הסמוי מן העין; אף על פי כן נשאר עוד מקום לאיזה “יתר”, ויתר זה הוא הוספה בעין יפה להמעות, שהללו משלמות בשכר העבודה.
וכאן באה חצופה זו, רחל’ה, בתה של החובשת ומקפחת את פרנסתן של בנות-ישראל כשרות בהמכונה שׁלה לאריגת פוזמקאות!
המבינים אתם, זוהי המצאה חדשה, שהביאה עמה מווילנה לאחר שישבה שם שׁשׁ שׁנים. שׁם, מספרת היא, כבר שׁכחו הכל, איך אורגים פוזמקאות בידים; בווילנה, שוב מספרת היא, אריגת פוזמקאות זהו עסק גדול. שם קונים מכל מיני מטוה ולוקחים מכונות-אריגה אחדות (המכונות הללו נותנים, כפי שהיא מספרת, בדמים מועטים, בתנאי לפרוע קמעא קמעא, הכל כמו שנהוג במכונותּ-התּפירה של החיטים). וכך מכינים כמה וכמה תריסרים של פוזמקאות וגרבים, שנשלחות אחר כך משם לכל קצוי ארץ.
לוּ יהי כן, נניח שזהו עסק באמת, הרי יכולה היתה להשאר שם, ומשום מה באה דוקא לכאן, כדי לקפח פרנסתם של אחרים?!
מה יש לדבר? וכי יכולה מלאכת-יד, ואפילו היותר זריזה, להתחרות עם מכונה? זו נותנת עבודה כפלים, ובאופן כזה יש אפשרות להוזיל הרבה מחיר העבודה, עד שאין שום בריה יכולה להתקיים בפניה.
ורחל’ה בתה של חנה-איטקה עצמה, מוזילה באמת על ידי המכונה החדשה שלה את מחיר העבודה ומושכת אליה את כל המזמינים. המפונקים והאמידים ביותר נמשכים אליה בשביל שהמלאכה יותר יפה ומתוקנה; הפשוטים והבלתי מפונקים כל כך מבכרות את מלאכתה על פני מלאכתן של אחרות, מפני שהיא בזול יותר. גם הערליות הפשוטות, האכרות מהכפרים הסמוכים, נעשות תדירות יותר ויותר אצלה.
בנידון זה מסייעת הרבה חנה-איטקה עצמה. מלבד מה שיש לה, בתור חובשת, מכרות בין הערליות, שבאות אליה להתרפא, הרי היא מחזרת עליהן תדיר בשוק, וכיון שהיא רואה איזו ערלית נושאת מטוה, היא מושכת אותה מיד אל בתה.
וכי ממדת היושר היא, שתהא האחת נבנית מחורבנן של עשרות? וכי לא מהדין הוא, שיהיו הכל שמחים על מפלתה של חצופה כזו?
רחל’ה, בתה של חנה-איטקה, היא מלבד זאת גם חצופה גדולה – זה הוא ברור כשמש.
חזרה לה מווילנה כ“אַריסטוקרטית” גמורה, במגבעת משונה על פי המודה היותר חדשה, בנעלי צבעונים, בנעלי-יד מגוהצים, והנהגתה – פשוט בזיון וחרפה.
רק שטפשית זקנה זו, אמה, אינה מבינה זאת. אילו היתה אחרת במקומה, היתה בוחרת להקבר חיים מחרפה ובושה, או היתה קורעת כדג את בתה על הנהגה יפה כזו!
אבל מה יש כאן לתבוע מהאם, אם האחרים אינם טובים הימנה. באמת, יפה הוא הדבר, שהבחורים שלנו, בני בעלי-בתים נאים, כביכול, אינם יודעים עסק אחר, אלא לחזור על בתה של החובשת!
לשוליא דחייט, כמו לייבלה, בנו של מוטיל שואב-המים – נאה בודאי מעשה כזה. נאה הוא זה גם לבן-היקיר של ציפקה היד-העקומה. מה יש לדבר, – כאמא כך “קדישה” הנחמד!
אם רוצים אתם, הרי גם לפישל עושה-השעונים אין דבר זה קשה כל כך… אמת הוא, שאביו שלו היה אדם הגון, אף-על-פי-כן הרי בעל מלאכה הוא, ולו תהי זו מלאכה נאה, כמו מלאכת שעונים, – הרי זה ענין אחר לגמרי…
אבל בני בעלי-בתים הגונים, כמו יואל, בנו של זלמן בר"ב לימה, כמו שאול’קה, בנה של רבקה הבריסקאית, או גם ליפה, בנו של חיים-ביר בן-הרב, – מה לאלה בכאן?
בנאמנות, ראויים הם אבותיהם ואמותיהם של אלה לרחמים רבים, שנגזר עליהם לראות בעיניהם עובדות יפות כאלה מצד “התנאים” שלהם!
ובמי הקולר תלוי, אם לא ברחל’ה זו גופה? ואם יש פרצוף יפה לבתולה – מה בכך? וכי צריכה היא בשביל כך לבלבל את מחותיהם של כל הבחורים, לבלבל את מוחה שלה עצמה?!
סבלן הוא הקדוש ברוך-הוא, סבלן וממתין לרשע, עד שמגיעה השעה. כשמגיעה שעת-השׁלומים, הרי הוא נפרע מרשׁע זה כדי רשׁעתו.
לפני שנים רבות, כעשרים וחמש שׁנה, היה בעירנו איזה לבלר, שנקרא בשם מיכל-דוד. זה היה מ“צדיקי הדור” עוד בימים הרחוקים ההם: עזב לו אצלינו אשה ושלשה בנים קטנים ונסע למרחקים. לאן? – השטן יודע אותו…
בין כך וכך היתה אשתו פה ממש גועת ברעב, אלמלא היו נדיבי-לב מרחמים לפרקים עליה ותומכים אותה קצת, וכמו שאומרים – נשא להחזיק נשמתה בה; עד שנודע לה לאחר ששׁ או שׁבע שׁנים, שׁבעלה היקר נמצא באיזה מקום בסביבות קישינוב, וכמו שאומרים – נשא לו שם אשה חדשה.
כשהגיעה שמועה זו להאשה העלובה, קמה ונסעה עם שׁני ילדיה הצעירים למקומות ההם; כאן נשאר רק הבכור, יוס’לה שהיה לומד את מלאכת החייטות אצל אברהם-משה החייט.
יוס’לה זה נעלם גם כן פתאום מהעירה, כשהגיע לשנת השבע-עשרה, וכשחזר עכשיו, לאחר שׁתים עשרה שׁנה, לא היה אישׁ מכירו בודאי, אלמלא היה מגיד על עצמו, מי הוא.
חזר לו יוס’לה זה כבן-פרתמים גמור, במלבושי כבוד כאחד הגבירים, מקושט בטבעות יקרות, בשעון זהב יקַר-ערך ושרשרת-זהב גדולה וכבדה על חזהו. אבני-היקר בכפתורי-הזהב שעל כתנתו הרהיבו עין, ותיק-הסיגרות שלו מכסף מוקשה היה מפואר בחותמת-זהב נהדרה…
מה היא אמריקה זו בימים האלה! הימים הטובים כבר חלפו שם ואינם… והוא התגורר אמנם גם שם שנים אחדות, אך אין גם לדמות את אמריקה אל טראנסבאל!
טראנסבאל – זוהי עוד ארץ-זהב היחידה שבעולם. אלמלא המלחמה, שפרצה פתאום בין האנגלים והבורים, לא היתה עולה מעולם על דעתו לנסוע משם… ועכשיו יש לו אל הריפובליקה “תביעה” גדולה, שמתנהלת על ידי הקונסול האמריקני. כשיתברר הענין, יקבל כמה אלפי דולרים בעד המחסן שלו, שהיה צריך להפקיר מפני המלחמה…
והכל בדורנישוק היו מסיחים ביוסילה זה. במשך שבועות רצופים לא פסקו מלספר גדולות ונפלאות ממנו.
רבים היו הקופצים עליו. לא רק הבנות, אלא גם האבות והאמות היו חושקים מאד להשיג חתן רב-אוצרות כזה.
אמת הוא, שאינו מצטיין כל כך ביחוס-אבות, אך מי מקפיד בימינו על יחוס-אבות?
ולרבים חרה מאד הדבר, שרחל’ה, בתה של חנה-איטקה, זכתה דוקא לשאת חן בעיניו של יוסילה זה. דומה היה כאילו אסרה אותו אליה בעבותות. כל הימים לא זזה ידו מתוך ידה, ויומם ולילה היה שוהה בביתה, יושב אתה ומסיחנה.
אטו מלתא זוטרתא היא חצופה שכמותה! היא לא היתה חוששת כלל לכך, שהכל ספרו בה וגינו את הנהגתה הפרוצה, שלא נראתה כמותה בעירנו…
וכי יש להתפלא על כךְ, שהכל נהנו אחר-כךְְ ממפלתה ושמחו על עלבונה?
התנאים נכתבו אצלינו, אך החתונה נדחתה לאחר זמן, כשיגיעו להתם.
הכֹל יודעים, שבשעת נסיעתה היו אצלה כמה מאות רובלים, אך מה שאירע אחר כך, מה שנעשה ביניהם מאז – אין אישׁ יודע בעירנו עד היום.
אמת הוא, שעוד בשבועות הראשונים לאחר נסיעתם התחילו סובבות בעירתנו איזו שמועות, שאינן מחוורות, אך איש לא האמין בהן. חושדים היו שאלה הן רק בדותות מחמת הקנאה, מצרות-עין…
אך לאחר חודשים מועטים חזרה היא עצמה לדורנישוק, ומראה – הלואי שיהא מראיהם של כל שונאי-ישראל כמראה?….
גם היא, גם אמה התביישו במשך חדשים רצופים להראות בחוץ –
ומה אתם סבורים, וכי לא היתה ראויה באמת לעונש כזה?
סבלן הוא הקדוש ברוך הוא, סבלן וממתין בענשם של רשׁעים, אך נפרע הוא מהם, כשמגיעה השעה הכשרה לכך….
הגיעה גם כן שעתה של חצופה זו.
כאשר פקד האל
מאתישעיהו ברשדסקי
היא, שקודם שנזדמנה עמו, נוסתה בכמה וכמה “ראיונות” לא עם חתן אחד ושנים. ה“ראיונות” הוכנו לא על פי הנוסח הישן, לא באופן הפשוט, כשהתריסים מוגפים, כשהיא יושבת מקושׁטה על פי מקרה, וכשהיא קוראה, גם כן על פי מקרה, באיזה ספר, ובינתים נכנס הוא עם השדכן או השדכנית, לבוש מעיל שׁחור, בא זה עתה מביתו שׁל הגלב, מגולח למשעי, שפמו עשוי כהוגן, למעלה בשׁתי קצותיו; אל השלחן מוגשים תיכף טהי ומרקחת, והם מתחילים משיחים מיד זה עם זו ובוחנים זו את זה..: לא, ראיוֹנוֹתיה עם החתנים היו מוכנים לא באופן פשוט, גס ומגושם כזה, אלא באופן אחר, יותר נימוסי, יותר יפה ויותר קרוב להמנהגים המקובלים בזמננו; ואף מקומם של הראיונות הללו לא היה כלל בבית ההורים הזקנים, אלא בדירתה של אחותה הבכירה והנשואה, שהוא היה נכנס לשׁם פשׁוט בתור מכרו של גיסה, והיא מצדה – לבקר את אחותה, כשהיא לבושה כדרכה, כמנהגה תמיד בשעת טיול ובקור. הוא והיא מזדמנים כמו על פי מקרה לגמרי, מסיחים זה עם זו כל אותו הערב בשעת שתית הטהי, ולבסוף הוא מלוה אותה עד ביתה, כמו שהיה עושה ומחויב היה לעשות כל צעיר מנומס במקומו….
הוא מצדו, קודם שנזדמן עמה, נוסה גם כן בראיונות הרבה עם כמה וכמה כלות אחרות, והראיונות הללו הוכנו בכל מיני האופנים השונים; פעם – על הנוסח הישן היותר פשוט, ופעם – על פי האופן היותר חדש שבחדשים, עם כל הנימוסים היותר מדויקים של הדור החדש. הרי בחור הוא, ומה איכפת לי אם הראיון נעשה באופן זה או אחר? אם אינה כשרה בעיניו, או אם הוא אינו נושא חן בעיניה, – שוב אינם מזדמנים יותר. ואם בפעם הראשונה שני הצדדים רצויים לפי שעה זה לזה, הרי הם מזדמנים פעם שנית ושלישית, – ומה הוא מפסיד? קבלת הפנים יפה היא, הערב עובר באופן נעים למדי, וכשנמלכים אחר כך, שהענין אינו עולה יפה, שאינו כדאי, אם מפני שה“קרן” אינה מעולה ביותר, או מפני שסכום הנדוניא הוא פחות יותר מדי, או גם מפני שיחוס המשפחה אינו משובח כל כך, – הרי אין איש מכריח אותו להסכים ולומר: “רוצה אני”…
לבסוף נזדמנו הוא והיא. הם נראו פעמים אחדות, מצאו חן זה בעיני זו, ולאחר שחקרו ודרשו היטב הצדדים ונתבררו המעלות הטובות, שיש בזה ובזה: שלה ישׁ נדוניא בסך של שׁׁני אלפים רובל, מלבד מלבושים ושאר צרכי החתונה, ושלו – משׁמרת הגונה בשכר שׁל ששים רובל לחודש, – נעשו בשׁעה טובה ומוצלחת לחתן-וכלה, הוכנה סעודת תנאים יפה, הוזמנו כרטיסי-אירוסין חדשים ומודירניים, עם מונוגרמה מפוארת, ונשלחו הכרטיסים האלו; מצדו – לכל קרוביו ומכריו, ומצד – לכל קרוביה ומכרותיה.
בתור חתן וכלה אהבו, כמובן, זה את זו, ועד כמה שהורשה זה מצד הנימוס – הראו חבה זה לזו בנשיקות, חבוקים וכדומה. בפרק הזמן זה היה אולי מסתלק לגמרי מכל אותם ה“הבלים” הקודמים, ולא היה מבקר כלל יחד עם חבריו באותם ה“בתים”, אלא שזה – כך היה מרגיש בעצמו היטב, – היה מפסידה הרבה לבריאותו. בהיותו כל כך מקורב עמה, הרי זה מגרה לפרקים קרובים מאד את יצרו, אך להרשות לעצמו חירות יתירה ביחס אליה – כזאת לא תעלה, כמובן, על דעתו: הרי כלתו היא, עלמה הגונה, – ובעל כרחו אפוא מחויב הוא להשתיק רתיחת-דמיו במקום אחר…. אך כנגד זאת הוא זהיר וזהיר מאד, שלא תארע לו שם חלילה וחס איזו “תקלה”: הוא זוכר היטב, שעכשיו אין זה עוד כלל מה שהיה קודם לכן, ומטעם זה נזהר הוא לעשות הכל במדה הראויה.., בכלל הביט על הליכתו לשם כּמו על ספוק צורך גשמי וטבעי, שאין לו בעצם שום שייכות אליה או אל יחוסם ההדדי בתור חתן-וכלה…
היחסים הללו היו כבר מתחילתם ברורים למדי וקצובים. ארבעה ערבים במשך השבוע בדיוק, – בימים הרגילים לסירוגין, ובערבי שבתות ובמוצאי שבתות – שני ערבים בזה אחר זה כסדרם, – היו מבלים יחדו; מארבע הפעמים היו הולכים פעם אחת בדיוק אל התיאטרון, אל איזה קונצרט או ערב-חגיגה (רק לא בערב שבת ובמוצאי שבת, מפני שאז הולכים כל השוליות שׁל חייטים ושׁל רצענים!); פעם אחת במשך הזמן הזה נתכבד בסנדקאות, שלש או ארבע פעמים היו קרואים יחדו אל חתונות אצל קרובים ומכרים מצדה ומצדו, ובאוֹפן כזה התודע הוא אל כל מיודעיה וקרוביה, והיא – אל כל קרוביו ומיודעיו… כמה שגדול יותר מספר המכרים והמיודעים בשעה כזו, הרי זה מוטב יותר: גם החתונה מפוארה יותר, גם מתנות-החתונה מרבות לבוא יותר בשביל כך.
החתונה עלתה באמת יפה, לעילא מכל מה שהלב יכול היה לשאל. האולם, המנגנים, המבשלות ומערכת השלחן – כל אלה היו מהמעולים שבעיר; מספר הקרואים היה גדול, וכולם מיקירי העיר, מהחשובים שבה; הצעירים באו גם כן במספר הגון, לא היה מחסור בזוגות של מחוללים, ובשעת הסעודה נקראו ונקראו, כמעט במשך שעה שלמה, טלגרמות של ברכה, שׁהגיעו ממקומות שׁונים…
אחרי החתונה היה הכל נוהג גם כן כשורה. הזוג הצעיר שכר לו דירה יפה של שלשה חדרים, שׁנים לצורך עצמו ואחד כדי להשכיר לשכן רוק – כך נוח יותר: הדירה עולה לבעליה בזול יותר ומיני הרחבות מרובות בה… השכן היה אחד מחבריו, שעובד עמו יחדו באותו בית-המסחר, אדם שאינו צעיר ביותר, שאינו יפה ומחוכם גם כן יותר מדי. שכן שכמותו היה נוח להבעל יותר: הרי הוא עצמו היה רוק עוד לפני זמן מועט והיה זוכר היטב, איך התיחס בעצמו, איך מתיחסים אחרים ממכריו, מאותם הבחורים הנאים, אל בעלת-בית צעירה, שהם מתאכסנים אצלה…
מנהג ביתו של הזוג הצעיר היה לא בדוחק, אך יחד עם זאת גם בלי פזרנות יתירה, בחשבון ובזהירות. הרי אנשים צעירים הם עדיין ולפי שעה, כשההוצאה בלתי מרובה עוד, ראוי לחשוך ככל האפשׁר יותר, כדי להגיע בזמן מן הזמנים לאיזו תכלית. ובנידן זה היה גם כן הכל על הצד היותר טוב. כעשרים או עשרים וחמשה רובלים לחודשׁ היה נחשך פשוט מהמשכורת (לחתונתו, כמו שׁנהוג, הוסיף לו אדוניו על שכרו, ועכשיו כבר היה מקבל שבעים וחמשׁה רובל לחודשׁ). מלבד זאת היו להם כשני אלפים רובלים במזומנים, ומדיסקונטות קטנות ובטוחוֹת, שהיו עושים, על פי רוב – ברבית של אחד ורביעית, ולפרקים, בשׁעת כושר מיוחדת – ברבית של אחד וחצי. מדיסקונטות אלו היו מקבלים גם כן מזמן לזמן איזו עשרות רובלים ריוח.
יחוסם זה לזו היה גם כן טוב, יפה והגון מאד. רק לפרקים, זה היה לעתים רחוקות מאד, יש שעולה עננה קלה ומעיבה לרגע קטן את האופק הבהיר – או שמזדמנת רוגזה קלה בשביל איזו סבה פחותת-ערך, או שנופלת קטטה בשביל איזה ענין חשוב יותר, – אך אם כה ואם כה, בכל אופן הרי הם חוזרים ומשלימים לאחר זמן מועט, ומה שחשוב ביותר – מעולם אין הדבר מגיע עד כדי זלזול בעיני הבריות…
לא נעים ביותר היה רק ההריון שאינו-רצוי עוד בשנה הראשונה לאחרי חתונתם. דבר זה, כשהוא לעצמו, אינו נעים ביותר מפני שאינו נותן שוב להזוג הצעיר ליהנות כל צרכו מכל אותם התענוגות והנעימות, העושות על פי רוב את השנים הראשונות האחדות שׁאחרי החתונה לתקופת-החיים היותר טובה והיותר נעימה…. אולם מלבד כל אלה, הרי זו הזכרה על כמה וכמה הוצאות יתירות, שתתוספנה בקרוב. צריך יהיה לשכור משרתת, ולו תהא לא גדולה, בשכר שׁנים-שׁלשׁה רובלים לחודש, אך יחד עם מזונותיה הרי זה עולה לשמונה – תשעה רובלים בודאי…. אחר כך מתחילה פרשה של יולדה, מילדת, רופאים, סמי-רפואה… וכשיש ילד בבית, הרי נתוספות עוד הוצאות מיוחדות, אף בזמן שהאם מינקה את הילד בעצמה…
אך מה לעשות? חרטה לאחר זמן אינה מועילה כלום, רק שלהבא היו נזהרים יותר. היא נעשית גם כן בקיאה יותר באיזו ענינים: האחת, השניה ממכרותיה הצעירות, מרעותיה הבכירות והמנוסות ממנה – לוחשות לה איזה סוד…. בעתים הללו לא טוב, לא נכון הוא להוליד בנים הרבה, גם זה לאושר גדול יחשב, כשישׁ ספוק לחנך ילד אחד או שנים כהוגן!… מלבד זאת לא יפה הוא זה כלל לאשה צעירה: הריון והינקה, ושוב הריון והינקה – ואימתי תחיה לעצמה? אימתי תיהנה בעצמה מהחיים….
דומה היה, שנזהרו היטב, ואף על פי כן שוב נכשלו פעם שׁנית: לאחר שנים מועטות נראו שוב סימני הריון. צריך היה להשתמשׁ באמצעים שאינם נעימים ביותר… אחר כך היתה חולה במשך שבועות אחדים, וכשירדה לאחר איזה זמן מעל המטה, הרגישה עוד את עצמה זמן רב לא בריאה כֹל צרכה והיתה מוכרחת לדרוש ברופאים, להשתמש בסמי-רפואה….
ולאחר איזה שנים נולד להם עוד ילד אחד. ההוצאה הלכה וגדלה. אמת הוא, שבין כך וכך קבצו להם כארבעת אלפים רובל במזומנים ומשכורותו לחודש כבר עלתה עד מאה רובל; אף על פי כן לא היתה זאת התכלית האמתית. וכאן נזדמן להם ענין טוב מאד. התחיל משא ומתן בינו ובין אחד מחבריו, שהיה עובד עמו יחדיו באותו בית-המסחר. הלה היה מומחה בקנית הסחורה ומכיר היטב את כל הפבריקנטים; והוא מצדו היה מכיר את הקונים והיה מקורב עמם מאד. זוג מתאים ביותר. את חברו כבר השיאו הפבריקנטים לא פעם אחת ושתים להעשות אדון לעצמו, אף הבטיחו לו קרדיט הגון מצדם; וגם הוא מצדו שמע כמה פעמים הבטחות טובות מאד מהקונים מכריו.
שניהם התפטרו בשעה אחת ממשמרותיהם, יסדו בית-מסחר הגון על חשבון עצמם והתחילו מתחרים עם מי שהיה אדוניהם. עסקיהם הצליחו. מאנשים צעירים שכמותם, הבקיאים היטב בענינם ועוסקים בו באינרגיה מרובה שבעים רצון מאד גם הפבריקנטים – המוכרים, גם החנונים – הקונים. בכלל אינם דומים כלל רוחים של איזה עסק למשכורת קצובה. כשיש לאדם עסק על חשבון עצמו, הרי הכל תלוי בברכת ד': יש ששׁנים-שלשה סיזונים מבורכים עומדים לו נגד כמה שנים ממוצעות, גרועות יותר…
ולאחר סיזון של חורף מבורך אחד, כבר היתה יכולה להרשות לעצמה הוצאה יתירה של מעון-קיץ לא יקר ביותר. זה היה מועיל מאד לשני הילדים, אך עוד יותר נחוץ לה לעצמה, מפני שבמשך כל החורף הרגישה את עצמה לא בטוב מאד, ולאחר שנים מועטות התחילה נוסעת לפרקים גם אל מעינות הרפואה שבחו"ל.
יחוסם זה לזו היה עדיין טוב, יפה ומנומס מאד. אמת הוא, שבמשך הזמן נצטננה קצת החבה הקודמת שביניהם, ואמת הוא גם זה, שמעת שנעשתה חולנית, התחיל מתרעם לפרקים קרובים על רגזנותה, על התרשלותה הן בנוגע לעצמה והן בנוגע להנהגת-הבית; והיא מצדה היתה מתרעמת לעתים קרובות, קרובות מאד, על חוסר שימת-לב מצדו אליה, על מיעוט השתתפותו במצבה, בצערה, ביסוריה… אך גם הוא, גם היא לא הרשו לעצמם דברים חריפים יותר מדי, תוכחות עוקצות ביותר, ומה שחשוב יותר מכֹל – הם נזהרו תמיד, שלא ירגישׁ מי מן החוץ במה שנעשה בינו לבינה.
ואפני-חייהם נעשו עוד יותר שוקטים ויותר מנומסים מעת שהיו לאדונים בפני עצמם. מעת שהתחילה היא לנסוע למעונות-הקיץ, למעינות-הרפואה, והוא מצדו – לעשות במשך השנה חמש או ששׁ נסיעות, שׁכל אחת מהן ארכה שבועות אחדים. בתור אדם מיושב, סוחר חשוב, אין לבו הולך אמנם אחרי אותם ה“הבלים”, ואין הוא רודף כלל, כמו שעושים זאת ה“קומי-וויאז’ורים” הרגילים, אחרי “אבנטורות” שונות; אך גם צדיק הרבה אינו רוצה להיות, ועד כמה שמרשים זאת לעצמם סוחרים חשובים אחרים, יכול גם הוא להרשות לעצמו…
כנגד זאת שולח הוא לה מן הדרך מכתב-חבה חם מאד, ובחזירתו לביתו הרי הוא מפתיעה באיזו תשורה יפה..
והיא מצדה, כשהיא מתגוררת במעון-הקיץ, במקום מעינות-הרפואה שבחו"ל, מרגישה בעצמה קורת-רוח מיוחדת, תסיסת עלומים, כחות רעננים, צהלה, תשוקת-חיים; וכשהיא רואה מנהגן של נשׁים צעירות אחרות, הגונות מאד, – מרשה היא גם לעצמה איזו מנהגי-חירות, “תמימים” פחות או יותר… אמת הוא, שאין לה שום הוכחה מוחשית, אך כאילו באופן אינסטיקטיבי מרגישה היא את האמת, שבשעת נסיעותיו אין הוא צדיק הרבה… ואף על פי כן מרגישה היא את עצמה אשמה קצת ביחס אליו, וכשהם נפגשים שוב, מראה היא לו סימני חבה ושימת-לב מיוחדת, כמו שהיה זה כמעט בהחדשים הראשונים לאחר חתונתם.
סימני חבה ושימת-לב אלה מצדה מעודדים מצדו גם כן יחוסים דומים לאלה. ובמדה שנסיעותיו נעשות תכופות יותר, במדה שהיא מבלה את העת בנעימות יותר במעון-הקיץ ובחו"ל, – באותה מדה מתחזקת החבה ביניהם ובאותה מדה נקשרים הם יותר ויותר זה לזו…
לא רע הוא לעת עתה גם מצב עסקיהם.
בשעת חירות
מאתישעיהו ברשדסקי
עד השנה השש עשרה לחייה לא עזבה קאטיה מעולם את מולדתה, את הכפר הנדח שם במרחקים, באחד הפלכים הרוסיים הצפוניים. אך הנה באה אותה שנת-הרעב הנוראה, הנה בא אותות החורף האכזרי בקרתו האיומה ושלגיו הנוראים. גבעות גבעות שלג נערמו מכל ארבע רוחות הכפר, וגבעות השלג הגבוהות כאילו הפרידו אותו מעל כל העולם. בתוֹך הכפר מתו שתי שלישיות מכל הבקר והצאן, ובני-אדם נהלכו כצללים מכובד רעב, מקור וחליים רעים… וכמה מהם גועו ברעב, נספו בלי עת מחליים קשים!…
ומקץ החורף הנורא ההוא, אחרי אשר שלשה מבני ביתם – אחותה הבכירה, אמה ואחיה הצעיר – השיבו אל האלהים רוחם, – בראשית האביב ההוא, כשרפה מעט הקור, ביום מעונן, אך חמים קצת יותר – חבש לו אבא את צרורו, הפשיל את זה על כתפו והלך לו יחד עמה אל ה“תחנה”.
בימים הראשונים, כשהיו מהלכים ברגל ואף כשהיו נוסעים בעגלת-הקיטור, היתה פוגשת עוד בפרצופים מיודעים פחות או יותר והיתה שומעת מסביב אותה השפה הידועה לה היטב, אף על פי שחתוך הדבור לא היה אצל הכל כך בדיוק, כמו שהוא אצלם בכפר-מולדתה.. אך במדה שהרחיקו לנסוע, במדה שהאויר נעשה חמים יותר, במדה שׁנפחת השלג ונתרבה הירק על פני השדות והעצים, שחלפו לעיניה מבעד חלון העגלה, – באותה מדה התחילו נשמעים יותר ויותר בתוך העגלות ובתחנות שפה אחרת, דברים אחרים, שהיו זרים לה, שלא הבינה אותם, שלא שמעה כמותם מעולם. “זוהי חוחלית” – באר לה את האחת אבא, שהיה כבר פעם אחת במקומות הללו; “זוהי אשכנזית” – קולוניסטים אשכנזים הם הללו", – הראה לה על אחרים, – “וזוהי יהודית– היהודונים והיהודוניות הללו מגרגרים כל בלשונם”…
כשבאו לעיר-הפלך הגדולה, שעל הדניפר, כבר היה שם חם, היתה תקופת אביב בכל מלואה. אבא נכנס תיכף לתוך אדטול של פועלים בנאים, ואותו הקבלןף פרוקופייב, שעבד אצלו אבא, אסף גם אותה אל ביתו בתור אומנת להילדים הקטנים.
אין לכחד, כי בעת הראשונה הרגישה את עצמה כאן זרה ובודדה למדי. האנשים הזרים והבלתי-ידועים כאילו הטילו עליה אימה, ומתוך הסביבה הזרה והבלתי ידועה התגעגעה הרבה, הרבה מאד על כפר-מולדתה הרחוק והמשומם… אך יחד עם זאת מצאה כאן, בנכר, כמה וכמה מעלות טובות, שאין דוגמתן שם, במקום-מולדתה. לא רק לחם בלבד – ואיזה לחם, לחם לבן באמת, שלא טעמה מעולם כמותו! – היה לה לשובע, אך גם בשר, טהי וסוקר לא חסרו לה; ומלבד כל אלה הרי השיגה לפרקים על ידי הילדים מיני תרגימא, שמעולם לא ראתה אפילו כמותם בכפרה… וכשעבר איזה זמן, כשהספיקה להתרגל אל האנשים החדשים ואל הסביבה החדשה, הרגישה כאן את עצמה בטוב מאד ושוב לא התגעגעה כלל על כפר-מולדתה.
בתקופת הבציר המאוחרת, כשפסקה מלאכת הבניה מפאת הקור, נסע לו אבא לימי החורף לביתו, והיא נשארה כאן, בביתו של הקבלן פרוקופייב, שהרגישה בו את עצמה בטוב מאד…
השנים עברו כסדרן, ובמדה שהתרגלה קאטיה יותר אל העיר ואפני חייה, באותה מדה נעשה לה כפר-מולדתה הרחוק והמשומם זר ורחוק יותר ויותר.
במשך שלש – ארבע שׁנים היה אבא בא לכאן לימי הקיץ. הוא היה בא בראשית האביב כמעט שהתחילו נושבות הרוחות הקלילות והחמימות הראשונות; ולסוף תקופת הבציר, כשהתחילו הביבים קופאים בלילות ובשוק נראו הירבוזים הקטנים והירוקים שלא הספיקו להתבשל כל צרכם, – היה חוזר ונוסע לביתו.. זה היה החוט היחידי, שהיה מחבר אותה במידה ידועה עם כפר-מולדתה הרחוק. כשהיה בא אבא, היה מביא לה פריסת-שלום מחברותיה הקודמות והיה מספר לה כל אותן החדשות, שהתרגשו שׁם, בכפר-מולדתה הרחוק, במשך העת הזאת…
אך הנה נתק גם החוט האחרון הזה. פעם בסוף הקיץ בא מתוך ריצה אנטושה, בחור צעיר וטוב מהארטיל של אבא, פניו היו נרעשים ומזיעים, וכשהוא נושם בכבדות, בטא ברוב עמל: “מהרי, קאטיה, אסון קרה את אבא!”… ורק בדרך, בשעה שהיו רצים שניהם בחפזון, נודע לה, שחלק ממעלות-הבונים אצל הבנין, שעבד שם אבא, נהרס פתאום, ואבא יחד עם עוד שלשה פועלים נחבלו, נפצעו קשה… לפני חצי שעה, כשמהר אנטושה לרוץ אליה, עוד היתה נשׁמת חיים באבא; עכשיו מי יודע, אולי כבר השיב אל האלהים רוחו…
כשבאה למקום המעשה, לא מצאה שם עוד את אבא, כי הוליכו אותו כבר לבית-החולים, והיא רצה לשם. כשראתה אותו בבית-החולים, כמעט שלא הכירתהו: ראשו כולו וחצי פניו היו חבושים בתחבשׁות לבנות, ותחבשות כאלה היו על ידיו, על רגליו ועל חלק מחזהו; והמקומות הגלויים של גופו, של חצי פניו, שלא היה חבושׁ – היו מצבע שחום-כהה, כמראה האדמה הלחה שמתחת למחרשה בתחלת האביב…
לדבר עמה לא יכול, אך מסתכל היה בפניה זמן רב, וניכר היה, שבתוך העינים הללו, המעוממות למחצה, לא נכבה עוד לגמרי זיק הבינה האחרון – הוא מכירה עוד…
וכשבאה אליו למחר, שוב לא היה יכול להכיר אותה. עיניו היו סגורות למחצה, בשרו השחיר עוד יותר, ורק לפעמים נאנק קשה, גנח בקול רפה ונפסק.
יותר לא ראתה אותו עוד בחייו – באותו יום לעת ערב מת. עוד במשך שבועות אחדים אחר כך היתה מצטיירת תמיד בדמיונה התמונה הנוראה של הגוף הרעוע, שהשחיר כאדמה, ובאזניה צללו בלי-הפסק הגניחות הנפסקות; אך במשך הזמן נטשטשה יותר ויותר התמונה המחרידה, נטמטמו יותר ויותר צלצוליהן של הגניחות הרחוקות, ומכיון שנפסק על ידי מותו של אביו החיבור האחרון בינה ובין כפר-מולדתה הרחוק, מכיון שנפסק החיבור עם הקרובים והמיודעים המועטים, שנשארו שם, – השתקעה עוד יותר בחייה החדשים ולא התענינה בשׁום דבר חוץ מאלה.
תנאי חייה לא היו רעים כלל. במשך השנים המועטות, מעת שהשתקעה בעיר, למדה לבשל כהוגן, על פי מנהג העשׁירים, נעשתה בקיאה בכל מיני מלאכת-בית, ובאופן כזה הגיעה למדרגת משרתת עירונית הגונה שמקבלת בשכרה שבעה – שׁמונה רובלים לחודשׁ ומשׁרתת תמיד בבתיהם של אנשים אמידים. קודם לכן, כשהיה אבא חי עוד, היתה משכורתה פחותה הרבה מזה, וממשכורתה הפחותה היה אבא נוטל עוד חלק הגון בכל פעם, כשהיה מכין את עצמו לנסוע לביתו. עכשיו היתה כל משכורתה משמשת לצרכי עצמה, והיא התחילה מהדרת במלבושׁה, כדרך העירונים, ובימי החגים בלתה את חצי-היום שלאחר סעודת-הצהרים באופן נעים מאד בגן-העיר, ששם מנגנת כל העת להקת-מנגנים ובערב מתנשאות רקיטות כל כך נפלאות, כל כך נהדרות, או במשתה-ערב, ששם שוחקים משׁוררים ומתהוללים שם בחורים ובתוּלוֹת יחדיו, או בתוך הקרקס, ששם הנשמה נמוגה מחדוה למראה תנועותיהם המהירות והמפליאות של הקומידיאנטים…
מלבד זאת היתה בתולה לא מכוערה כלל, וכמו שנהוג חזרו אחריה תדיר בחורים הגונים מאד, במגפים משולשלים להפליא ומגוהצים היטב, עם הרמוניקות צתחת לבית-שחים. יותר מכל היה רצוי בעיניה מיחלקה, רכבו של הפריסטב ייבדוקימוב, חיחול צעיר, שקווצת שער נאה ועבה על ראשו, ואשר שפמו העב בשׁתי קצותיו, העשויות למעלה, נותן לו מראה בן-חיל; גם הכתונת המלורוסית המרוקמת והאזור המלורסי האדום והרחב – היו יפים לו מאד ומוסיפים לו לוית חן… אמת הדבר, כשהיה מבוסס, וזה אירע לפרקים קרובים מאד, – קשה היה לסבול אותו: הוא היה מחרף אז במלים היותר גסות, היה מכנה אותה בשם של גנאי: “קצפיה ארורה”, ולפרקים לא היה מונע ממנה גם מהלומה; אך כנגד זה, בשעה שהיה פכח, לא היה דומה לו; שום אישׁ לא ידע להשמיע חידודים חריפים כמותו, לטלטל קווצתו באופן מגוהץ כל כך, לנשק בחום עצום כזה, לחבק ולגפף בעוז, באומץ כמותו…
ימי-הקיץ הלוהטים והערבים החמים מאד עברו, ובמקום אלה באו ימי-בציר חמימים וערבים קרירים קצת. על מקצת עצים מתנועע עוד פה ושם איזה עלה מוצהב, איזה פרי נובל שחום; ומסביב לשאר העצים מתגלגלים על פני האדמה צבורים צבורים של עלים כתומים-כהים ושחומים. וכשמתחיל נושב רוח עז יותר, הוא קורע עלים מעל העצים, מרים מעל פני האדמה מלוא חפנים עלים כמושים וזורע אותם מסביב…
במשק-הבית מורגשת הכנה של חפזון לחורף: בחצרות מסביב להמשאבות נראות עריבות וחביתין ממדות שונות, שכאן שׁוטפים ומנקים אותן, מתקנים בהן מה שצריך תיקון ועושים להן חישוקים חדשׁים; בשוק אצל עגלותיהם הגדולות של האכרים המלאות ירבוזים, ובמקום מעמד האניות, אצל הספינות השטוחות, המסובלות תפוחים אנטוניביים, – הומה וסוער כמו בתוך נחיל של דבורים….
ויחד עם ההכנות הנחפזות והרגילות לחורף במשק-הבית, הורגש בשנה הזאת באויר עוד דבר-מה, חדש לגמרי, שאינו רגיל כלל, דבר-מה, שלא היתה עוד דוגמתו, שגם עכשיו לא ידע אישׁ לקרוא לו בשמו הנכון…
מתחלה היה “דבר-מה” חדש ובלתי רגיל זה כמעט בלתי ניכר: רק שעצביהם של הכל מסביב היו מתוחים מאד, בני-האדם התלחשו לעתים תכופות יותר מהרגיל, ודברו בינם לבין עצמם על איזה ענים בחשאי; ובאותה שעה היה נראה בעיניהם ברק משונה, ופניהם הנגרשׁים מאד היו מביעים מין רגש של שמחה ופחד מעורבים יחדו…. אך במשׁך הזמן הוברר יותר ויותר, נעשה ניכר יוֹתר, וקבל צוּרה מסוימה ובולטת יותר ויותר. ובמדה שהוברר והחור יותר הדבר החדש והבלתי-רגיל, שהולך ומתרגש בכח עצום ונורא כל כך, באותה מדה נעשו הרוחות סוערים יותר ויותר מסביב, ובאותה מדה נראוּ כל המעשים מסביב זרים ומתמיהים יותר ויותר.
מעולם לא היו הרחובות הומים, סוערים ומלאים חיים, כמו בהימים האלה. דומה היה, כאילו מאות אלפי אנשים, שהיו חבויים במשך ימים ושנים באיזו חורים ופנות אפלות, פרצו פתאום ממחבואיהם, הציפו את כל הרחובות ומלאו אותם חיים שואנים, רעש והמולה… ובאוֹתה שעה עצמה, שהרחוב נעשה הומה, סוער ומלר חיים יותר באותה שעה כאילו התחילו החיים מסביב פוסקים מעט מעט ממהלכם התמידי והטבעי. קודם כל פסקה התנועה במסלות-הברזל, לאחר זמן מועט פסקה מלהפליג אניות-הקיטור על פני הדניפר, ולבסוף פסקו מלחזור גופא עגלות הטרמוי; בכל הפבריקאות שבעיר פסקה העבודה בזו אחר זו, וכשבא הערב היה ברחובות חושך ואפלה, מפני שפסקה העבודה בהתחנה האלקטרית… בשוק, באיטליזים, בבתי-האופים ובחנויות היתה כל היום מהומה גדולה; בני אדם קנו להם לחם, בשר ושאר מיני מזון וסחורה לימים אחדים; למחר, כך אמרו, אי אפשר יהיה להשיג ולקנות שום דבר…. ולמחר היו כל החנויות והמחסנים סגורים באמת, כאילו היה זה יום חג מהיותר גדולים; אפילו עגלות הרכבים לא נרא ברחוב. מראה הרחובות בעצמם היה משונה מאד: בצדי הרחובות נדחקו המוני בני-אדם, ובאמצע הרחוב התהלכו בלי-הפסק, הלוך ושוב, כל מיני פטרולים שונים של שוטרים ואנשי-צבא, רגליים ורוכבים, בקול תופים, בלוית להקת מנגנים, או גם בלי כל שאון, ברובים מוכנים לירייה…
קאטיה הסתכלה בכל הנעשה מסביב בעינים פקוחות לרוחה מתמהון, מבלי שהבינה כלל, מה טיבם של כל המעשים הללו. מיחלקה שׁלה, שהיה בא עכשיו לעתים תכופות, היה מדבר אמנם עמה הרבה בנידן זה והיה משתדל לבאר לה את כל הדברים האלה היטב; אך מכל טענותיו הבינה – וגם זה לא באופן ברור ביותר – רק אחת, שבני-אדם הללו מורדים ב“אבא-מלכּא”, ולפיכך יראו להם “עבדיו הנאמנים” של “אבא-מלכא” את ידם, למען ידעו וייראו למרוד עוד….
מיחלקה גינה למדי את כל ה“מורדים” בכלל, את כל אותם הפועלים הסטודנטים וה“אדונים” – כל אותם הדוקטורים, האינז’ינרים והאדבוקטים, שמעיזים למרוד באלהים ובהפקידים; אךְ יותר מכּל גינה וחרף את היהודים הארורים, את ה“כופרים” הללו, שמתכונים להוריד מעל כסאו את המלך הפרובוסלבי, כדי להקים תחתיו מלך מתוכם… ואת כל אלה, את כל ההאשמות הללו כנגד היהודים, לא הבינה גם כן כראוי. משום מה מאשימים אותם כך? במה הם גרועים מהאחרים? הרי הם, כמדומה, אנשים כשאר בני-אדם.. הן היא משרתת בבתיהם של יהודים ואים היא רואה שום הבדל בין בעלים עברים ואינם-עברים. להפך, בכמה פרטים מוטב ונוח יותר לשרת אצל יהודים. כזאת הוכיח לה נסיונה של עצמה, ועל זאת מעידות גם כן כל מכרותיה, שנסו לשרת אצל אלה ואצל האחרים. הבעלים היהודים מתיחסים באופן טוב יותר למשרתותיהם, אינם ממצים עמן כּל כּךְ את חומר הדין, אינם תובעים עבודה מרובה כל כך, גם תשורה מקבלים מהם לעתים יותר תכופות… אף גם במה שנוגע לעניני דת, כמו הבקור בבית-התפלה, שמירת הצום וחגיגת יום-טוב – גם בנידן זה כמעט שמוטב יותר אצל יהודי, מאשר אצל אחר…
כל זה, כמדומה, נכון מאד, אך לשונו של מיחלקה הוא תער מלוטש, וכשהוא מתחיל לטעון במשליו ופתגמיו החוחליים אין היא יכולה כלל לעמוד כנגד טענותיו. והוא מוסיף לדבר כדרכו, מוסיף להמטיר “אש וגפרית” על ראשי היהודים הארורים, שלפי דבריו הם מקור כל הרעות והפגעים; ובשעה שקאטיה שומעת את דבריו, הכל מתבלבל במוחה, הכל מסתבך באופן מבהיל כזה, עד שאינה יודעת עוד בעצמה עם מי הצדק באמת…. וכאן נעשים עוד בעיר מסביב לה, מעשים זרים ומשונים כל כך, מתרגשים מאורעות מפליאים כל כך, עד שהיא מתבלבלת לגמרי; היא מביטה תמהה, נדהמה על כל הנעשה ואינה מבינה כלום…
כמה זר ומשונה היה שבוע זה! כמה איומים ונוראים היו ימים ולילות אלו! דומה הוא, כאילו סופת-שלג עצומה ונוראה פרצה פתאום בכל תקפה האיום, חלפה בכל עזוז מרוצתה על פני העיר, חטפה בדרך עברה אלפי רבבות אנשים וסבבה עמם יחד במחול-תופת פראי ונורא….
במחול-התופת הפראי הזה אבדה בינת האנשים, נבלעה דעתם, ולא ידעו עוד, מה נעשה בהם, מהם עצמם עושים…
במשך שני הימים, הראשון והשׁני לשׁבוע, ירו לא פעם אחת: פעם – ברחוב זה, פעם – ברחוב אחר… עשרות פעמים פרצו קזקים, דרגונים, או שוטרים-רוכבים אל תוך קהל האנשים ברחוב, הכו וחבלו ברצועות ובחרבות, הפילו אנשים בסוסיהם, רמסו אותם ברגלים… היו הרבה הרוגים, הרבה פצועים… ברחובות עברו לעתים תכופות המרכבות של ה“עזרה המדיצינית המהירה”, עגלות-רכבים מיוחדות, שבהן נסעו סניטרים מתנדבים…. דומה הוא, שבני-אדם צריכים היו להתירא להראות ברחוב, ששם היתה סכנת-מות בכל רגע; אך הפחד הרגיל מפני המות כאילו עבר מן העולם, והזרם העצום של מאות, אלפי אנשים הציף בלי-הפסק את הרחובות, כּנהר איתן, אשר גאה באביבֿ, עבר את גדותיו והשתפך על כל סביבותיו…
ביום השלישי לשבוע, מאז הבקר נראה הכל זר ומשׁונה עוד הרבה יותר. שוב הציפו אלפי, רבבות אנשים את הרחובות, אלא שבפעם הזאת היו הכל שמחים שלא כרגיל, ומין חדוה מרעישה הבריקה מתוך כל העינים, השתקפה על כל פנים. מכרים וזרים נפגשים יחדו, לוחצים איש את ידו של חברו, מודיעים איש לחברו את הבשורה הטובה ומברכים זה את זה על הבשורה… ויש גם שהם מחבקים זה את זה, מנשׁקים זה לזה בתוך הרחוב…
אחרי זמן מועט מופיעים ברחוב חצאי-גליונות גדולים מודפסים. בני אדם חוטפים את הגליונות הללו במין תשוקה מיוחד, נאספים ברחוב לכנופיות גדולות וקטנות וקוראים בקול רם את החדשה הנכבדה…
לאחר איזה זמן מתחילות עוברות ברחובות תהלוּכוֹת גדוֹלוֹת, שלא נראו מעולם דוגמתן.. באויר מתנפנפים דגלים אדומים, שעליהם כתבות שונות; נשמעה מנגינה עליזה, היוצאת מפיות אלפי אנשים, העוברים ברחובות בטורים מסוּדרים, ולוּלאוֹת אדוּמוֹת כרוּכוֹת על זרועותיהם וּתחוּבוֹת בשולי בגדיהם מלמעלה… ובאותה שעה מאות אלפי אנשים ממלאים את המעקות שמשני צדי הרחוב, נדחקים על יד החלונות מבפנים, וכל אלה מברכים גם כן את התהלוכות העוברות עליהם בקול רם, מלוים אותם בקריאות צוהלות.
אחר הצהרים עברה ברחוב תהלוכת-לויה בלתי-רגילה. שוב התנפנפו דגלים אדומים ושחורים, אחרי אלה התנענעו לאטם ארונות שחורים על כתפי אנשים נושאים, ובין הארונות, לפניהם ומאחריהם, נראו עשרות זרים גדולים וקטנים, מקושטים ופשוטים, שׁכתבות שׁונות על רצועותיהם הרחבות…
ואף על פי שהיתה זו תהלוכת-לויה של עשרות צעירים, שׁאבדו בלי רחם, ועוד איזו עשרות אנשים – קרוביהם ומיודעיהם של הנהרגים, – היו דוויים ומבכים, אף על פי כן היה מצב הרוחות של הקהל הגדול הזה יותר מרומם, יותר עליז ומלא-בטחון, משהיה נדכה, נכאה וזעף… אף גם בהנאומים, שנשאו בבית-המועד לכל חי, על יד “קבר-”האחים" הפתוח, נשמעו לא דברי-אבל מלאי-יאוש, לא אנחות מרות וקורעות לבבות, אך להפך – אמרות מעודדות ונמרצות, עליצות נצחון ובטחון עז בהנצחונות החדשים הקרובים לבוא.
והחדוה הכללית גדלה עוד יותר למחר, ביום הרביעי לשבוע, כשנפתחו מחדש כל בתי המסחר, כשהתחילו לחזור עגלות הטרמוי ברחובות ומגדלי-העשן הענקיים של הפבריקאות התחילו מקיאים שוב מתוכם עננות עבות של עשן שחור ושׁחום. היום היה בהיר נפלא. שמש עליזה זרחה ושפכה את אורה הבהיר על הרחובות ההומים, על החנויות הפתוחות ועל אלפי האנשים החוגגים ברחובות.
אך החדוה השלוה לא ארכה הרבה. עוד למועד הצהרים הורגשו באויר מסביב איזו אי-מנוחה משונה, איזו סערת-רוחות שאינה מצויה. ושוב מתלחשים בני-אדם, שואלים זה את זה בחשׁאי, מספרים זה לזה דבר מה בדאגה ורגזה, ופניהם נגרשים, מביעים בהלה, חרדה.
איזה כובד זר ומשונה יורד ולוחץ הכל מסביב, מקדיר כל פנים, רובץ כעננה שחורה ומעיקה על כל והכל.
את המלה “פוגרום” שׁמעה קאַטיה ברור בפעם הראשונה לפנות ערב. בא מיחלקה, כשהוא מבוסס קצת, אך רוחו צוהלה מאד, הוא נהנה מאד מאיזה דבר. לשונו אמנם התלבטה, ודברין לא היו מחוורים ביותר, אך דבר אחד היה ברור למדי: בערי הסביבה הרחוקות והקרובות מתחוללים פוגרומים, וכאן מחכים גם כן לפוגרום… “העם מתנקם על פי דרכו בהמורדים, ביהודים, בסטודנטים”… “פקודה יצאה, שבמשך שלשה ימים מותר להרוג, להשמיד ולבוז”… “מחר יתחילו כאן גם כן – השמחה תהיה שלמה!”…
היא לא ידעה אם תאמין, אם לאו, אך באותו הערב חבשו בעליה את החפצים היותר יקרים שבבית, הגבירה והילדים הצעירים עברו תיכף לבית-המלון, והאדון עם הבן הבכור – למחר בבוקר.
היא נשארה יחידה בבית, ומתוך שעמום של בטלה יצאה איזו פעמים אל הרחוב. שום דבר מיוחד לא היה ניכר; החנויות והמחסנים היו פתוחים כדרכם, בני אדם הלכו ורצו כפי הרגיל ברחובות, ואף על פי כן הורגשו באויר מעין אי-מנוֹחה ואי-בטחון טמירים.., בכל זאת עבר יותר מחצי היום, עד השעה השלישית אחר הצהרים, במנוחה שׁלמה; וכשראתה קאַטיה ששׁעה אחר שׁעה עוברת בשלום, נטתה להאמין, שמיחלקה פטפט אתמול רק מתוך שכרות ולא יותר, ושבעליה פחדו פחד שוא. היא יצאה עוד הפעם אל הרחוב. בכל מסביב שררה מנוחה שלמה, אך פתאום התחוללה מהומה נוראה; מאיזה רחוב צדדי באו במרוצה איזו אנשים בצעקות נוראות, וכהרף-עין התחילו מאות אנשים לרוץ לכל עברים בקול צעקה ובכיה; ובאותו רגע התחילו מגיפים את החנויות, את הדלתות והתריסים בהקומות התחתונות. בכמה חצרות התחילו נועלים את השערים, ואת דלתות השערים…
מה אירע בפועל, לא ידעה בעצמה, אך כשראתה, איך הכל רצים בבהלה, נבהלה גם כן ונסה במרוצה לביתה. כשהגיעה עד שער החצר, נרגעה מעט ועמדה רגע על מקומה. באותו הרגע התבוננה בסושה החנונית, כשהיא מיבבת בקול ורצה לכאן ולכאן מבולבלה כולה מפחד… רגע היא זורקת בחפזון כל מה שמחוץ לחנות אל תוך החנות, ואחר רגע חוטפת היא פתאום את מוט-הברזל, שמבריחים בו את דלת החנות מחוּץ; אך מגודל בהלתה אין היא יכולה לעשות שום דבר, ופתאום היא נשארה קופאת כולה על מקומה, כשהיא פורסת ידיה ומביטה על סביביה במבט פראי, מלא יאוש נורא, ובאותה שעה עומדת מיכלה, ילדה כבת חמש שנים, ומחזקת בשתי ידיה בכנף כסותה שׁל אמה, כשהיא מיבבת בקול…
ברגע הראשון התעוררו רחמי קאַטיה מאד על האלמנה האומללה, אשר אבדה דעתה כמעט מבהלה. היא נסתה לעזור לסושה, אך באותו רגע נשמעו עוד הפעם צעקות נוראות, סיעת אנשים נבהלים עברה במרוצה על פני הבית, ועל קאַטיה נפלה עוד הפעם אימת מות גדולה. היא נסה בחפזון לתוך החצר, עלתה במרוצה על המעלות ונסגרה בתוך הבית. באותו רגע נזכרה באיזה דבר, ששמעה פעם באיזה זמן ותיכף נכנסה אל החדר הקטן שאצל חדר-המבשלות, לקחה מהזוית שמעל למטתה את האיקונין והציגה אותו על סף-החלון; בשני החלונות האחרים שאל הרחוב הציגה את שתי תמונות הקדושים, שׁהיו בחדרה, וברגע זה הצטערה הרבה מאד על כך, שאין ברשותה עוד דברים שבקדושׁה אחרים….
במשך איזה זמן לא נשמע מצד הרחוב שום דבר; מסביב היתה דממה שאינה-מצויה. רק לפרקים רחוקות היתה עוברת ברחוב עגלת-רכבים, ובתוך דממת-הרחוב, הבלתי-מצויה נשמע זמן רב שאום המרכבה העוברת, ובאופן זר ומשונה מאד. איזו פעמים נדמה לקאַטיה כאילו שומעת היא מרחוק איזה רעש כבוש, אך כשׁהקשיבה בשימת-לב יותר, נוכחה פעם בפעם בטעותה. ברחוב שררה עוד זמן רב דממת-מות, אך דממת-מות שאינה מצויה זו גופה היתה נוראה ומבהילה עוד יותר…
לבסוף נשמע בפועל איזה רעש רחוק, כּבוש, שׁהולךְ וגדול הולך ונעשה ברור יותר ויותר. הרעש נשמע מקצה הרחוב, והוא הולך וקרב יותר. האוזן מבחינה כבר קריאות פראיות בודדות, מהלומות חזקות, כמו בשעה שמפוצצים אבנים, כמו צלצול של שׁמשות מנופצות… הנה שוררת רגע דממה, ובאותו רגע נשמע כעין קול יריות, ואחר רגע– קריאת-הורה עצומה ושריקה נוראה… נשמעות שועטות רגלים, כמו סיעת אנשים עוברת במרוצה את הרחוב; ושוב נשמעות יריות אחדות מקרוב, ומקרוב מקרוב מאד נשמע הרעש הנורא יחד עם המהלומות, הדומות לקול מפץ אבנים, עם הצלצול של שמשות מנופצות, עם קריאת-ההידד הפראית והפרוצה ועם תרועת-השחוק הפראית והפרוצה עוד הרבה יותר…
קאַטיה עומדת כמאובנה באמצע החדר ומקשיבה בלב דופק מאד. “אהה, אלי, העביר נא את הסכנה!” – מתפללת היא בחשאי בפני עצמה, כשעיניה מחפשות את האיקונין, המוצב על סף החלון ומפנה לצד הרחוב… תפלת שוא! צלצול שמשות מנופצות נשׁמע מקרוב, מקרוב מאד, כפי הנראה – מהדיוטה התחתונה; נשמעות מהלומות חזקות של מוטות-ברזל – אלה הם, כפי הנראה, הפורצים את שער-הברזל של החצר… הנה התנודדו הקירות מקול נפץ נורא, נשמע קול נפילת דבר-מה כבד, ואחר רגע קטן נשמעים כבר צעדים כבדים של עשרת אנשים על המדרגות, עוד רגע וקול דפיקה נשמע בהדלת של חדר-המבשלות.
קאַטיה עומדת מבולבלה ואינה יודעת מה לעשות, אך פתאום היא שומעת מאחרי הדלת קול ידוע לה: פתחי נא, קאַטיה, אל תתיראי!"… זהו קולו של מיחלקה. היא מתיראה אמנם עכשיו גם ממנו, אף על פי כן הרי אין זו חבורה של אנשים זרים לה, הרי זה מכר בכל אופן, ודבר זה מעודד קצת את רוחה. היא פותחת את הדלת, ואל החדר נכנסים כעשרה אנשים, כמעט כולם ממכירה, מידידיו של מיחלקה…
“נוּ, מה את מתיראה כך? רואה את, כל אלה אנשים משלנו!” – מנסה מיחלקה להרגיעה, כשהוא רואה את פניה החורים והנבהלים; אך פניו הנלהבים, קולו הצרוד והמבוסם ועיניו הפראיות, המלאות דם – אינם מסוגלים כלל להרגיעה. היא עמדה והסתכלה בהחבורה הפרועה. לפעל על אלה בדברים, להטות לבם לעזוב לפחות את המקום הזה, לבלי השחת פה לפחות, – זה יהיה, כך הרגישה היטב, רק עמל שוא…
“נו, קאטיה, הן תקבלי בודאי את פנינו בכבוד, בודאי תמצאי במה לקדם פני אורחים יקרים כמונו!” – בטא מיחלקה בעמת רב בלשונו המתלבטת. הוא קרב אליה, כשגופו כולו מקולע מתוך שכרות, ומנשימתו הכבדה נודף על פניה ריח חריף של יין; רוצה הוא אגב אורחא לבקה בזרועותיו, מבקש הוא את שפתיה, כדי לנשקן, אך היא מתעותת כלה למראהו הפראי ונסוגה בלי-משים אחור צעדים אחדים.
“הה, חדלי נא מגודל-לב!” – מתרעם הוא ושוחק שחוק פרוץ.
“חה, חה, חה, הביטי נא! – קורא אחד מהחבורה כשהוא מראה על האיקונין ותמונות הקדושים שעל ספי החלונות.– הנה היא המגינה על היהודים… רוצה היא להגן על רכושם… לרמות את העם, כדי שייאמרו, הנה היא דירה של נוצרים… חה, חה, חה, בתולה נאה!”…
בינתים עברה קצת בהלתה הראשונה, ובראשה חולפות מחשבות שונות, מה יש לה לעשות. כן, בכמה דברים צריכה היא למלא רצונם של בני החבורה, כדי שתוכל למנוע אותם אחר כך מהשחת בבית. מטעם זה אין היא מסרבת הרבה ומביאה לבני החבורה איזו בקבוקים גדולים מלאים יין-משרה, קופה של תיבות מלאות מיני בשר ודגים כבושׁים, מאלה שהכינו בעליה לימי-השביתה, כשלא יהיה מקום לקנות… וכשׁבני החבורה מסבים ברחבה על הכסאות היקרים שבחדר-המזון, כשהם לוקחים מתוך המזנון את גביעי-היין הנאים והיקרים, וכשהם מטנפים מתוך אכילה וסביאה גסה את מפת-השולחן של בד טהור – עושה קאטיה את עצמה כלא רואה, אף על פי שבלבה מרעים אותה הדבר מאד מאד…
היא אינה מסרבת גם כן יותר מדי ומשתתפת בסעודתם ושתיתם. היא משתדלת אמנם להמעיט ככל האפשר בשתיה, אך בני החבורה סובאים כל כך הרבה, עד שבכל זהירותה אין ביכלתה לשמור את המדה הראויה. מתחלה מרגשת היא, שראשה סובב, מתעטף במין אד משׁונה; אך מעט מעט פוסקת אצלה גם הרגשה זו, היא פוסקת מלהכיר ברור את הנעשה מסביב, ורק כמו מתוך שנה, באופן לא ברור, מטושטשׁ מאד מצטיירים במוחה כל אותם הדברים, שאירעו כאן אחר כך…
הנה התנשא אחד מבני החבורה באמצע הסביאה מעל מקומו, הרים את הכסא, שישב עליו זה מעט, ובנחת, ברוח-טובה, בלי שום קצף זרק את הכסא כלפי החלון. נשמע צלצול שמשות מנופצות, יחד עם זה – תרועת-צחוק פראית ופרוצה, ובזה אחר זה התנשאו האנשים מעל מושבם, לקחו איש איש מכל הבא בידו והתחילו שׁוברים ומנפצים, מתחלה בנחת, במתינות, כאדם שעושה מלאכת-מחשבת נחוצה. אחר כך – בחשק והתלהבות שהולכים וגדולים, בתרועת-צחוק, בשריקה, בקריאת-הורה, שהולכות ונעשות פראיות ופרוצות יותר ויוֹתר…
דומה הוא, כאילו דבר-מה דחף פתאום את קאטיה, העתיק אותה ממקומה, כשהיתה יושבת ומסתכלת בכל בעינים קופאות. על ידי משיכה אחת בקצה מפת-השלחן זרקה על הקרקע את כּל הבקבוקים, הצלוחיות, הגביעים והקערות, שהיו על השלחן, וברגע שהגיע לאזנה הרעש המשונה של הכלים המנופצים תקפה אותה פתאום איזו תאוה פראית ומשונה לשבר ולנפץ, לקרוע ןלהשחית…. בקפיצה אחת קרבה אל המזנון, קרעה את דלתותיו והתחילה זורקת מתוכו קערות, פנכות, כוסות, גביעים וצלוחיות… היא זרקה את כל אלה בכח נורא על הקרקע, רמסה ברגליה והדקה לרסיסים קטנים את כל אשר לא התפוצץ דיו מתוך נפילתו, ובאותה שעה פרצו מגרונה קולות פרועים ומשוּנים, תרועת-צחוק פראית ופרוצה… היא נזכרה בכך, כמה מתרעמת הגבירה, כמה אשמה היא מרגישה את עצמה בכל פעם, כשנשׁברת קערה, פנכה, צלוחית חה, חה, חה, הא לך עכשיו!… הנה לפניך צבור גדול של קערות, פנכות, צלוחיות, חה, חה, חה!…
עוד פחות הרבה מזה הבינה, קלטה בזכרונה כל מה שנעשה אחר כך. הנה סובבו כל האנשים הללו באופן משונה מאד בכל החדרים, ועשו שׁם איזו מעשים משונים. הנה עשתה היא גופא גם כן איזו מעשׂים משונים יחד עם האחרים. איזה בן-אדם שבר את הארגז הגדול, איזה בן-אדם אחר קרע את דלתותיו של ארון-הבגדים. אלה קרעו בגדים שונים, רמסו אותם ברגלים, ואחרים התחילו מחליפים בגדיהם באותו מעמד…. מי מבני החבורה לבש את מכנסיו של האדון ועוד אחר – את מעילו השחור של זה… היא עצמה חטפה את לבוש המשי שׁל הגבירה עם הרקמה הצהובה וכאן באותו מעמד, לעיני כל, התחילה מחלפת לבושה. פתאום קפץ אליה זה שלבש את מעילו השחור של האדון… צוארו ופניו היו ממולאים דם באופן מבהיל ונשימתו היתה קצרה ונפסקה… הוא חבק אותה בכח בשתי זרועותיו, הרים אותה מעל האדמה בכונה להפילה, אך באותו רגע חש אליה מיחלקה לעזרה והתנפל באגרופים מהודקים על הלז… התחוללה מלחמת אגרופים… אל השנים התחברו עוד כמה מבני-החבורה… עוד רגע והכל נצנף בפקעת אחת… אחר רגע נעלם הכל מעיני קאַטיה.
סבואה מאד, יגעה ממלאכת ההחרבה ישנה תיכף במקום שנפלה.
כשנעורה קאטיה כבר היה ליל. כל איבריה היו רעוצים, ראשה – כבד, כאילו היה ממולא עופרת, וברגעים הראשונים לא יכלה בשום אופן להבין, איפה היא נמצאת ומה זה אירע. בחדר היה חושך, רק מבעד החלון בקע נוגה קל מצד הרחוב, ולנוגה הרפה הזה היה נורא ומשונה מאד מראה החדר עם שבכות חלונותיו הפרוצות והחורבן ואי-הסדרים הנוראים שמסביב. מלבד זאת שררה עוד מסביב דממה נוראה, לא נשמע כל שאון, לא הורגשה מציאותה שׁל שום נפש חיה מסביב, ועל קאַטיה נפלה פתאום חרדה גדולה, איזו אימה אינסטינקטיבית, שהמריצה אותה לקפץ מעל מקומה במהירות, והיא נשאה רגליה ללכת, מבלי דעת בעצמה, אנה תלך…
על המדרגות, בהדירות של הדיוטות התחתונות שררה גם כן דממת מות, לא נראתה נפש חיה מסביב, ועל כל מדרך כף רגל נראו אותם הסימנים הנוראים של חורבן מבהיל, של רוח-משחית חסר-דעת – כלים מנופצים, חפצים קרועים, חלונות פרוצים ודלתות הרוסות, שמבעדם נשקפים חדרים אפלים כמחילות קודרות של קברים….
קאַטיה רעדה כולה, כמו מתוך קדחת עזה, ורגליה כשלו בלכתה, אך היא אספה שארית כחה כדי לרדת מעל המדרגות. כשהגיעה עד החצר עמדה רגע מבלי דעת, אנה תלך? בכל מסביב שררה דממת קבר, ואור לא נראה משום מקום… היא צעדה צעדים אחדים לצד השער, אך פתאום קפצה אחור בבהלה ונשארה על מקומה כמאובנה. אל בית האבנים הגדול בעל ארבע הדיוטות היה נשען מצד אחד בית קטן בעל דיוטה אחת; מצד הרחוב היתה בבית הזה חנות המכולת הקטנה של סושה, ולצד החצר – חדר קטן, מטבח ופרוזדור, שארבע מדרגות מספו עד קרקע החצר. ועל המדרגות הללו נגלה פתאום לעיני קאַטיה איזה גוף כהה ומכווץ, השוכב בלי שום תנועה… לב קאַטיה נסער מאד, וכאילו שערה בעצמה, מה טיבו של דבר זה; אך הנה זה נענע הרוח את הפנס האילקטרי שברחוב, שהיה מכוון כנגד המקום הזה מעבר לשער החצר, וחצי-עיגול של אור בהיר מאד נפל פתאום על אותו השטח בדיוק…
ברגע הראשון כאלו ניטל לגמרי כחן של ידיה ורגליה מגודל הבהלה, ולא היה כלל ביכלתה לזוז ממקומה; רק אחר רגע היה בה כח לנוס, והיא התחילה רצה בנשימה נפסקה, נדפקה מאימה גדולה, שתקפה אותה… ברוב עמל הגיעה עד דירת-המרתף הצרה והאפלה של השוער, ושמה חשה מפלט לה.
השוער עצמו לא היה בבית, אך על המטה שבזוית שכבה אנושׁקה, בתו של השוער, ילדה כבת שתים עשׂרה שנה, שרעדה גם היא כולה מאימה ופחד. קאַטיה שמחה מאד, כי נמצאה לה נפש חיה אח, לפחות, ובדממה, מבלי הוצא הגה מפיה, קרבה אל אנושקה ושכבה אצלה… הן נלחצו מאד זו אל זו, טמנו את ראשיהן עמוק, עמוק בתוך הכר והתעטפו היטב, היטב בשמיכה, וכששכבו רק שׁתיהן יחדו צפופות מאד, רעדו שתיהן כולן והתנודדו בכל גופן מפחד ואימה…
“הה, קאטיה, איזו מוראים נעשו פה היום! – לחשה אַנושקה בחשאי, כמעט שנשמע קולה. – נורא הדבר, מה נעשה פה היום!”.
“נורא, נורא הדבר!” – דובבו שפתי קאטיה באופן מיכני אחרי אנושקה. מחשבותיה התבלבלו באופן מבהיל מאד, בראשה היתה ערבוביה נוראה… פעם הצטייר בדמיונה הגוף הכהה והמכווץ בתוך חצי-העיגול של האור הבהיר, אותו הגוף עם הקדקוד הרצוץ, עם השערות השחורות והפרועות בתוך הביב של דם קרוש למחצה, עם השד החשופה והנתוקה, עם הרגל האחת חלוצת-הנעל והמורמה באופן בלתי-טבעי למעלה… פעם נתגלתה לפניה האשה הפורשת ידיה מתוך בהלת-מות, יחד עם מבטי-היאוש הפראי שבתוך עיניה ויחד עם הילדה המיבבת, האוחזת בשתי ידיה בכסותה… ופעם עלתה לפני עיניה העצומות תמונה נשכחה למחצה, שראתה באיזה זמן, היא תמונת גוף אדם רעץ ונתוק באופן מבהיל, שחצי בשרו שחור כאדמה וחצי פניו וחזהו מעוטף בתחבשׁות לבנות… וכל התמונות האלה מתבלבלות פתאום יחדו, מתערבבות, מסתבכות ונצפות יחדו לפקעת אחת, יחד עם איזו המולה נוראה, איזו תרועת-שחוק פראית ופרוצה ואיזו צלצול חזק של שׁמשות, קערות וכוסות מנופצות…
חלומות קשים מעיקים על לבה, והיא נעורה לפרקים קרובים מתוך שנה כבדה וכשהיא כולה רועדת, רטובה מזעה קרה.
ביום השבת, מאז הבוקר, כבר היתה בעיר מנוחה שלמה. בעליה של קאַטיה חזרו מבית-המלון למעונם. ושעמדו כאן בפנים עצובים, מביטים בדמעות על החורבן שׁמסביב, לא יכלה עוד קאַטיה להתאפק. היא התנפלה לרגלי הגבירה, התודתה בדמעות מרות על כל, ספרה כל מה שראתה בעיניה, כל מה שעשתה בעצמה…
אירע
מאתישעיהו ברשדסקי
ברגע הראשון, כשאירע זה, לא הרגיש כלל בדבר, כמעט לא התבונן, כי קרה מה.
עוד במשך חמשה – ששׁה ימים לפני זה היו עצביו כֹל כך מתוחים והוא כלו – נבלע ברעיון אחד, והיה מסור בכל חושיו להמטרה האחת; והנה זה בא היום האחרון, יום של עצבים מתוחים עד להנתק, יום של צפית קוצר-רוח ושאיפה טמירה אמנם, אך עזה ונמרצה מאד. כי יושם פעם אחת קץ לכל אלה…
לכאורה, הרי זה רק יום-חורף קצר, קצר מאד, ולו – נחשב היום כשנה תמימה, הלך ונמשך בלי סוף ובלי אחרית.
ויש שהוא מכיר בעצמו, שרעידת-קדחת פנימית חולפת אותו, ואז הוא מתבייש בפני עצמו, כועס מאד על ה“עצבים הארורים” הללו, עד שהוא מתגבר סוף סוף על חולשת עצמו ונעשה שֹוב שוקט ובטוח.
מתקבלת הידיעה הראשונה: הלה כבר נסע מביתו לבית-הנתיבות.
בשעה שהוא כבר ברחוב, נתן לו אות חדש: הלה נוסע מבית-הנתיבות בחזרה.
פתאום מרגיש הוא בעצמו שלוה וקרירות-רוח מפליאות. הוא מטייל לו במנוחה שלמה, בהרחבת-דעת, כאילו אין שום דבר צריך להתהוות עוד מעט, רק בעוד רגעים מעטים.
במתינות שלוה מביט הוא אל צמד הסוסים האבירים, כשהם פונים ובאים לתוך הסמטה הצרה, ותיכף ננעצות עיניו בהאדרת האפורה-הבהירה, המתגלה מבעד לכתפיו הרחבות של הרכב שם בעגלת-החורף הזעירה.
הוא צועד צעדים אחדים מצד הרחוב לאמצעיתו, ימינו הטמונה בצלחת אדרתו מקמצת בכח את הברזל הקר של האקדח, ובאותו הרגע, כשצמד הסוסים המהירים חולף כברק על פניו, מתלקחת פתאום לשון-אש קטנה וקול רעם חזק נשמע…
רגע – הרף עין…
צמד הסוסים הרועשים נוטה בבהלה הצדה, מתנגש בקיר החומה; הפרש, הרוכב מאחרי העגלה, מריץ פתאום את סוסו, וזה נתקל, כפי הנראה, בדופן העגלה, כושל וכורע ברגליו הקדומות על ברכיו והרוכב נדחף ונשמט מעל לראש סוסו על האדמה… אולם הוא רואה לפניו רק את לבוש האדרת האפורה-הבהירה, אשר קפץ מתוךְ עגלת החורף ויעמוד רגע זקוף מלא קומתו באמצע הרחוב.
עוד קול רעם אחד ושני – שניהם כמעט בעונה אחת. לבוש האדרת האפורה-ובהירה הניע בידו, כאילו בקש להסיר את כובעו, ותיכף אחר זה נטה לצד אחד, נכפל והתפתל באופן משונה…
כשנשמע קול הרעם ברביעית, כבר היתה האדרת האפורה-הבהירה שוכבת סרוחה על הארץ, ולמרות דמדומי בין השמשות האפלוליים, הכיר בעינו החדה שני כתמים כהים על האדרת האפורה-הבהירה…
הוא עשה את שלו, עשה כהוגן, בהצלחה; עכשׁיו – דעתו כֹל כך צלולה! – רשאי הוא לחשוב על אדות עצמו. יכול ומחויב הוא להציל את חייו…
עתה היא העת הנכונה. כבר קם שאון חזק בסמטה. מכל עברים רצים אנשים, קוראים וצעוקים בקול. הפרש, אשר נשׁמט ונפל מעל סוסו, כבר התעורר, וזה יחד עם הרכב רצים וקרובים אליו… הוא נס במרוצה. בקפיצות אחדות הגיע עד קרן הסמטה הצרה, ומשם הוא רץ בחפזון דרך הרחוב הפטרבורגי הרחב.
גם פה קם מהרה שאון, מתעוררת מרוצת בהלה; אולם השׁאון והמרוצה, מועילים לו במדה ידועה. עוד מעט והגיע עד ככר התיאטרון. משם נפרדים רחובות אחדים ושם שוקק תמיד אדם רב, ערבוביה של מרכבות ועגלות מכל המינים… לו רק יצליח לבוא עד הרחוב החירסוני, ושם להחצר מספר שבעה – חצר מפולשת, והוא נצל!
ברחוב אפלילות, האלקטרון לא הודלק עדיין – וזה נוח לו מאד. אך פתאם – דעתו צלולה כל כך: הוא מרגיש בכל פרט קטן שבקטנים! – מתחיל ממצמף פנס-רחוב אחד, לשון-את קטנה וכחולה מתגלה, וכהרף עין מוצפה כּל הככּר ומתמלאה, אור אלקטרי בהיר ומבהיק…
באותו רגע רואה הוא שוטר-רחוב רץ מפנת התיאטרון, כשהוא מתיר תוך כדי ריצה את הנרתיק של האקדח שלו. השוטר רץ באלכסון ומכוין פניו כלפי קרן הרחוב החירסוני. הוא איננו מתעכב במרוצתו אלא חוזר ונוטל את האקדח, שטמן כבר בכיסו. הנה הוא רואה כבר את הפנים המאדמים והמזיעים מריצת חפזון, ואת העינים הבולטות והמלאות דם; הנה הוא שומע כבר את שעטת רגליו של הלז, את נשימתי הכבדה, וכּשבין שניהם נשׁאר רק שׁטח קטן, מרחק כשלשׁים צעדים, מבריקה פתאום עוד הפעם לשון-אש קטנה ונשמע קול רעם אחד, שני…
באותו רגע אירע הדבר.
אולם מחשבותיו היו עסוקות בענין אחר לגמרי. כשהגיע בשלום עד החצר המפולשה מספר שבעה, עבר אותה בחפזון ונכנס לרחוב שוקט, שלא ידעו שם, כפי הנראה, משׁום דבר; ופה התחיל מהלך במנוחה, במתינות, כאילו לא קרה דבר. אחרי זמן מועט, כשנזדמנה לפניו עגלת רכב, עלה וישב בה וצוה לנסוע לקצה העיר השני. שם יצא מעגלה זו, ואחרי זמן מועט שכר עגלה אחרת, שנסע בה להמקום הדרוש…
בכל העת הזאת היה לבו טוב עליו מאד. הוא הרגיש שובע-רצון מיוחד מעצמו ומ“מזלו הטוב”. כשבא אל בני החבריא, כבר היו לאלה ידיעות נכונות על דבר עצם המעשה, איך הצליח, וכשראו אותו לפניהם חי, שלם וחפשי – היתה השמחה במלואה. מהרה הביאו י"ש ופרפראות, ובשעת שתיה ולגימא נדברו הכל בצהלה, התלוצצו שחקו…
הוא לא רצה להודות על זאת בפני עצמו, אך בסתר לבו נהנה הרבה מזאת, שהכל התחילו מתיחסים אליו פתאם בכבוד מיוחד והכל דברו בהכרת-ערךְ על אומץ-לבו, על קרת-הרוח וצלילות-הדעת המצינת, שהראה בשעת סכנה כזו.
– במלה אחת, בן-חיל! – הסכים גם וולודיה. זה היה הגדול שבחבריא, גבה-קומה ובעל פנים שחרחרים, רצינים-קודרים, אשר דבר תמיד רק מעט, ותחת זאת היה תמיד לדבריו הספורים ערך מיוחד…
בלי משים נזכר, איך הביטו אליו בני החבריא, ואותו וולודיה בעצמו, לפני שתי שנים, כשהיה לבושׁ עוד בגדי תלמיד של בית-ספר למסחר ורק זה מעט התודע אליהם. הם הביטו עליו כעל נער, לא הרשו לעצמם לדבר בפניו על דבר ענינים חשובים ביותר… ואפילו זמן רב לאחר זה, לפני שנה, לפני ששה חדשׁים, עוד חשבו אותו לנער, אמנם – נער חרוץ וזריז, אבל בכל זאת נער, שאין לסמוך עליו ביותר…
“במלה אחת, בן-חיל!” – כך אומר וולדיה עכשיו, וכמה היה מתרעם בלבו לפני שבוע – הוא הרגיש היטב בדבר! – על שמפקידים בידו דבר נכבד כזה! אילו היה הדבר תלוי בדעתו של וולודיה, לא היה זה סומך מעולם עליו; עתה, נוכח כבר, עד כמה טעה בו קודם לכן…
בהיות רוחו צוהלה כל כך וכלו – שבע רצון מאד מעצמו, מכל והכל מסביב, לא הרגיש שום ליאות גופנית, רק ראשו סובב קצת מכוסות היי"ש האחדות ששתה, ועוד יותר – מכל אשׁר עבר עליו במשך היום; ובעונג מיוחד, ברחבת-דעת מיוחדת, השתרע על הדרגש ושכב כך בעינים סגורות למחצה.
הוא התחיל מנמנם קצת, אך באותה שעה בא קוליה מהרחוב והתחיל מספר ידיעות חדשות, שנודעו לו בנוגע לה“ענין”. הלה קבל שני פצעי-מות קשים, הוא הובל אל בית-החולים הקרוב, וגסיסתו ארכה כחצי שעה, אך דעתו לא שבה אליו בכל העת זאת… ושוב ספר קוליה, שברחוב תפסו שנים שלשׁה אנשים, צדדיים לגמרי, שאין להם שום שייכות אל הענין. לבסוף ספר עוד, שבתוך המהומה נהרגה במקרה, בקרן הרחוב החירסוני וככר-התיאטרון, איזו ילדה כבת עשר, או שתים-עשרה שנה, שפגע בה, כפי שׁאומרים, כדורו של שוטר…
כמעט שהתחיל קוליה מספר, פקח הוא את עיניו והתחיל מקשיב בשימת-לב רבה. המעשה על דבר פצעיו ומותו של הלה, ואפילו – על דבר האנשים הנקיים שנתפסו ברחוב, העביר רק בת-צחוק של לעג ובוז על שפתיו; אך כשתחיל קוליה מספר על דבר המאורע שבקרן הרחוב החירסוני וככר-התיאטרון, חלפה פתאום רעדה בכל גופו. הוא קפץ במהירות הברק מעל משכבו ונסה לעמוד על רגליו, אך אלה פקו, התמוטטו, והוא נפל בלי כח עוד הפעם על הדרגש ונשאר יושב על מקומו בלי תנועה, קופא כאבן.
איך קרה זה, שלא הרגיש בדבר עד כה? עתה מצטייר בדמיונו כל כך ברור, איך שם, בקרן הרחוב, בשטח הקטן שבינו לבין השׁוטר, עומדת אותה הילדה, שמגבעתה, צוארין אדרתה והידונית בידה מעור טלאים אפור הם… הנה מבריקה האש הקטנה ונשמע קול הרעם הראשון… הילדה נשארה עומדת רגע קטן כמאובנה, אחר כך היא כורעת לשום מה על ברכיה, מחזרת באופן משונה את ראשה, ובאותו רגע נופלות ומתפזרות מחלפות שער כהה על הצוארון האפור…
הוא מהדק את שניו ככל כחו, תופש את ראשו בידיו, ולוחץ בחזקה, בחזקה מאד את רקותיו, אך התמונת מוסיפה לעמוד נגד עיניו בברירות מבהילה, בבהירות מחרידה כל כך!…
הוא אינו מכיר כמעט בעצמו, איך בשורה אחת עם תמונה זו מבצבצת ועולה לפניו תמונה אחרת. זו היא גם כן ילדה כבת שמונה שנים בעלת שער ראש צהוב-מזהב ולחיים – שׁושנים ורדיים… הנה היא פורצת הביתה רעננה, עליזה, כשהיא לבושה אדרתה ועל ידה הידונית הקטנה, והבית מתמלא צלצלי צחוק-כסף, כשהיא מתרפקת על אמא ומנשקת לה, כשהיא משתערת על אבא ומצחקת עמו…
כברק חולף כמוהו רעיון זר ומשונה מאד, המקפיא את כל דמו ומסמר את גופו. עוד רגע ודעתו מתבלבלת כל כך, רעיונותיו מסתכסכים במדה כזו, עד שאין עוד ביכלתו לצייר לעצמו בברירות מספיקה, אם היתה שם, בקרן הרחוב, הילדה האחת, בעלת שער-הראש הכהה, או האחרת, זו ששער-ראשה צהוב-מזהב?…
ומה הם מבקשים עוד ממנו? משום מה אינם נותנים לו מנוחה? למה מבלבלים את ראשו בשאלות טפשיות כאלה: מה זה היה לו? מדוע פניו חורים, נגרשים כל כך?
רוצה הוא להוציא מגרונו גערה פראית, להבריח את כלם מעל פניו, אך אין בו כח לפצות פה, להניע יד, והוא מסתכל בהם דומם, במבט קופא…
הנה הולכים ונעלמים מעיניו האחד, השני והשלישי, והוא רואה לפניו רק אחת, כמדומה – פוליה… הוא אינו יכול לגרוע את עינו ממנה… כמה זר ומשונה מראה!… מה היא עושה?.. הנה עשן נודף מפיה, מתוך נחיריה… כמה מגוחך פרצוף טפשי זה! כמה מגוכחות העינים הבולטות והטפשיות הללו!
מרגיש הוא בעצמו, שצריך הוא לסלק פניו לצדדין, שאינו רשׁאי להסתכל בה יותר: באופן אחר תפרוץ תרועת צחוק מפיו…
תרועת צחוק מכיר הוא, לא בעתה היא.
אך שלא להסתכל בה אינו יכול גם כן.
הוא מאמץ שארית כחותיו, מתאפק זמן רב, אךְ לבסוף אין ביכֹלתו להתאפק עוד; ופתאום פורצת מגרונו תרועת-צחוק פראית, נוראה, שהולכת וגוברת מרגע לרגע, הולכת ונעשית פראית יותר ויותר…
רגע מסתכלים הכל בפניו דומם, משתוממים, נבהלים; ואחרי רגע מתעוררים הם פתאום ממבוכתם ומבינים את הנעשה.
מסביב רעש, המולה, מרוצת חפזון. רק וולודיה לבדו נשאר במנוחתו; ברוח קרה ומתינות מעיר הוא:
– סוף כל סוף לא עצר כח! אולם אין רע… התרגשו קצת העצבים – מהרה יעבור זה… אין רע!…
נשמה אינטיליגנטית
מאתישעיהו ברשדסקי
(מכתב וידוי)
ידידתי היקרה!
זמן רב נמלכתי בלבי, אם לכתוב, אם לאו, ואם לכתוב – למי, אם אליך או אל מי זולתך? סוף כל סוף החלטתי לכתוב, ודוקא – אליך. זהו לא רק משום כך, שאת יקרה לי, קרובה ללבי יותר מכל האחרים, לא רק משום שרוצה אני, שתביני יותר לרוחי, שלא תטילי את כל האשמה, לפחות, על ראשי – לא, לא רק משום כך, אלא משום מאמין אני, שאת דוקא מסוגלה להבין אותי יותר מהאחרים. ובהיותך מבינה היטב את כל חסרונותי האמתיים, את כל חולשותי הטבעיות, תמנעי בשביל זאת מלזרוק אבן כבדה ביותר על קברי… שלא לזרוק אבן כבדה ביותר על קברי – יותר מזאת איני מבקש, ליותר מזאת איני ראוי!…
אמת הוא, את היא ההיפך הגמור ממני, ובהקבלי לאופיך, שהוא כלו שלמות והתאמה מוחלטה, נבלטים עוד יותר כל השניות וכל הנגודים שבאופיי שלי;אךְ דוקא את, בהרגשתךְ הדקה ובנשׁמתךְ העדינה, התופסת הרבה, מסוגלה לחדור לתוךְ עמקי נשמתי ולהבין, שאיני אשם כל כּךְ שבכל תיכף רצוני לשׁנות את עצמי, לא היה ביכלתי לעשות זאת….
מה יש לעשות, כשנולד אדם בעל נשׁמה אינטליגנטית רקובה ונפסדה, כלו קומץ עצבים נרגזים, נפש חלושה בתוך גוף חלוש? מה יש לעשות, כשמקבל אדם שׁלא מדעתו חנוך כל כך גרוע, שטותי ומפסיד, כשזכה דוקא להורים אינטליגנטיים, שאוהבים כל כך את ילדיהם וחושבים לעשות את הילדים הללו למאושרים באמת על ידי כך, שהם נוטעים בלבם של אלה את כל אותם החסרונות והחולשות, שיש בהם בעצמם?… כשנעשה אדם למפונק כל כך מנעוריו, כשהוא מתדבק כל כך בכל אותם ההרגלים השטותיים, הרי הטבע מחייב, שגם אחר כך, כשהוא מגיע לבינה, אין הוא שליט יותר בעצמו, אלא נשאר עבד כפות לחולשותיו של עצמו, שנטעו בו מילדותו.
מעטים הם המאושרים, שכמותך למשל. הם גדלים ונעשים בכל זאת לאנשים בריאים, תקיפים בדעתם, מחוננים ברצון חזק, – על המאושרים המועטים הללו, היוצאים מהכלל, איני יכול להחשב בודאי.
יש עוד כמה וכמה אנשים בעלי נשמות שׁלימות ובריאות, כמו שהוא הרוב היותר גדול של החברים שלנו;אולם אלה הן חונכו באופן טבעי, בילדותם לא היו להם אפוטרופסים רחמניים, שחבלו וקלקלו אותם, שרצו לעשותם למאושרים על ידי השׁגחתם המיוחדת, על ידי שמירה מעולה, פינוק ועידון יתירים… על אלה אין מה לדבר – וכי יכול אני להשתוות להם!
אמנם, לא אכחד, יש עוד כמה וכמה בני-אדם שכמותי, או אולי גם גרועים הרבה ממני; אך… בני-אדם הללו דוקא שבעים כולם רצון מאד מעצמם, אולי הרבה יותר ממי זולתם… רק אני עומד לי באמצע: מאלה התרחקתי, ועד האחרים לא הגעתי… מי ומה אני? למי, למה יש בי צורך?…
היו עתים, לפני איזה זמן, שנתתי לרמות את עצמי; רוצה הייתי להאמין וגם האמנתי באמת, שמסוגל אני לאיזה מפעל הגון. זה היה לפני איזו שנים. צעיר הייתי אז, מחוסר נסיון; הכל נראה לי כל כך ברור, כל כך קל. סבור הייתי שדי הוא להכיר איזו אמת, לקבל איזו דעות קבועות, והכל טוב ומתוקן, הכל נעשה מאליו על צד היותר טוב… חי לו אדם בשלוה, על פי הכרתו הפנימית, והכל נעשה בדיוק, כמו שמחייב לעשות השכר הישׁר, ההגיון הבריא…
רק אחר כך הכרתי בטעותי המרה. את זאת הרגשתי על כל צעד וצעד, בכל הפרטים היותר פחותים, בלי שים לב להתקרבותי המלאכותית, לא הייתי יכול לסבול באמת את נימוסיהם של החברים שלנו. האינטליגנט המנומס והמפונק שבי היה חזק יותר מדי, כדי שאוכל להתיחס בשויון גמור אל כל מיני פועלים פשוטים שׁונים… כמה פעמים הייתי מקנא בך מאד. הרי גם חנוכך לא היה שונה הרבה משלי, ואף על פי כן לא הרגשת שום מבוכה, שׁום לחץ בכל אותם המקומות והמקרים, שאני מצדי לא הייתי יכול לעמוד בהם. כמה פעמים הייתי מסתכל בך ברגשות קנאה והתפלאות מסותרת, את אוכלת ושותה במנוחה, בשויון-נפש גמור, יחד עם כל האנשׁים הללו, בשעה שאני לא יכלתי להשתחרר בשום אופן מרגשׁ תיעוב נמרץ למראה הידים המזוהמות עם אצבעותיהן העקומות וקצות צפרניהם המושחרים והמסואבים, ואת לא השגחת כלל בכך….
וכשהיה מזדמן לי להשאר ללינת לילה באיזו עלית-גג שוממה, באיזו מרתף לח, כשהיה מזדמן לי לישון על הקרקע המסואב בכיח ורוק, או יחד עם עוד איזו חברים על דרגש רעוע ושלשה כסאות סמוכים לו, – במקרים כאלה לא הייתי אמנם פורש מן הצבור, אך כמה היה מצערני זה! מכוון הייתי להיות שוכב מן הקצה, אף על פי שדפני הכסאות היו מכאיבים בשרי, וכל הלילה הייתי מתהפך מצד אל צד.
כל אלה קטנות הן;הנשמה האינטליגנטית הרקובה והממוזמזת היתה מתגלה, ובאופן בולט עוד יותר, בכמה פרטים אחרים יותר חשובים.
נזכר אני במאורע, שהיה לפני שתי שנים בערך. כלוא הייתי אז חדשים אחדים בבית-הסוהר הב-י, ודוקא נזדמן, שהפוליטיים שלנו הכריזו באותו זמן רעבון. כמה פעמים קודם לכן בא לידי לשמוע ספורים שונים על דבר שביתות של רעבון;לא פעם אחת ושתים נזדמן לי קודם לכן לדבר בענין זה עם אנשים, שנסו בעצמם לרעב חמשה-שׁשה ימים. וכשהייתי שומע את כל הספורים והתיאורים הללו, היה מתעורר בי כמה פעמים החשק לעמוד בנסיון כזה בעצמי… מלבד זאת הרי הכניס זה איזה שינוי מבדר בתוך חיי-הכלא המשועממים ומחוסרי=ענין. באחת, הכל טוב ויפה! אך הנה עובר יום אחד, שנים, שלשה ימים. בן-האינטליגנטים המפונק מרגיש שלבו נחלש, רעידת קדחת תוקפת כל גופו, והוא מתהפך מצד אל צד על משכבו הקשה… מכל התלהבותו הקודמת לא נשאר עוד זכר, לבו נפל, ידיו רפו, והוא מתחזק עוד רק מתוך רגש בושה, רק משום שׁאינו יכול להחליט בנפשו לפרוש מן הצבור…
רגש בושה, יראה לפרוש מן הצבור – זה היה מין שׁוט מיוחד, שהיה דופק אותי בכל פעם ומעוררני למעשים שונים נגד רצון עצמי. את בנשמתך הזכה ואומץ-רוחך המרומם אינךְ יכולה גם לשער, כמה פחדנות פנימית שפלה היתה מסותרה תחת המסוה החיצוני של אומץ-לב מעושה, של גבורה מזויפה! לא פעם אחת ושתים ראית אותי ברחוב, כשאני צועד בגאון, בלי שום פחד, בתוך השורות הצפופות הראשונות מסביב להדגל, ובודאי לא עלתה מעולם על דעתךְְ, שדוקא ברגעים ההם, כשהייתי מרגיש מסביב התרוממות-רוח נאדרה כזו, התלהבות עצומה של כל החברים, של כל אותם הפועלים הפשוטים, שאינם מפותחים ביותר, – באותה שעה הייתי רועד כולי, בכל איברי, ופני היו חורים כשיד… וכשנראו מרחוק חזותיהם הרחבים של הסוסים, השולים האדומות של המכנסים וקווצות-השער הפרועות מבעד לכובעים השמוטים לצד אחד, כסתה זיעה קרה את כל בשרי, ואלמלי היראה מפני מה שיאמרו הבריות, הייתי נס מהרה כאחד הפחדנים מהמין היותר שפל וגרוע…
לנוס לבדי אמנם לא יכולתי להחליט בנפשי, אך מחכה הייתי בקוצר-רוח נמרץ לאותו הרגע המאושר, שיתחילו האחרים לנוס, וכשאלה – לא פחדנים כמותי! – לא נחפזו כלל לעשות זאת, הייתי מרגיש להם בלבי כעין שנאה…
אלמלא היתה נשמתי כל כך פעוטה ושפלה, היה בי, לפחות, די אומץ-רוח ויושר-לב להודות גלוי לכל על האמת, שאיני מסוגל אפילו לדבר כזה;אולם גם את זאת לא יכולתי להחליט בנפשי, ושוב רמיתי הכל מסביב, שוב התחפשתי באמנות מצוינה באותו המסוה המזויף של אומץ-לב, מסירת-נפש לאידיאה, ובאופן כזה נהלתי את הכבוד, שאיני ראוי לו, כבוד אדם אידאלי, המסוגל להקריב הכל, להקריב גם את חייו על מזבח האידאלים הקדושים שלו…
להקריב את החיים – איזו אירוניה מרה היא זו! שוב אני נזכר נגד רצוני בדימונסטרציה אחת לפני איזו שנים. כשלשים אישׁ מחברינו נתפסו אז והובלו אל בית-פקידות הרבע. הרוב הגדול שבהם כבר הובאו מחובלים ופצועים. אך בחצר בית-הפקידות התחילו שוב מכים וחובלים אותם בלי רחמים;רק בי ובעוד שנים-שלשה “אינטליגנטים” כמעט שלא נגעו…. וכמה שלא כעסתי על הרשעים הללו, על שׁהם מכים באכזריות כל כך את הפועלים האומללים, כמה שלא גדל בקרבי הרוגז על השוטרים הפראים, אף על פי כן ניהניתי בסתר לבי על שבי, לפחות, אין נוגעים… יותר מזו, בסתר לבי כמעט שהייתי מכיר תודה ל“הפראים” הללו על כך, שבכל גסותם ואכזריתם, הרי הם נוהגים בכל זאת קצת כבוד במלבוש של סטודנט – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
… זרקתי את העט מידי וברחתי מתוך החדר. איני יודע בעצמי כמה, אך נראה הדבר, שזמן רב הייתי רץ כמשוגע ברחובות. הכל בי היה כמרקחה, תוסס, רותח. נגד רצוני עוררתי בקרב עצמי על ידי כתיבתי זכרונות ישנים ונשכחים למחצה;וכעין נחשול גדול ועצום התנשא, עלה מתוך תהום עמוקה ואפלה, התנשא ברעם, ברעש וסערה, עלה והתרומם, עלה והתרומם בלי חשך…
איני יודע זאת בעצמי בבירור, אך קרוב הוא מאד לשער, שאי-ספוק פנימי זה בי בעצמי היה דוחף אותי תמיד בכח עצום כל כך ממקום למקום, מסיעה אחת לחברתה, מפעולה אחת לשניה. בכל מקום שהייתי ובכל מעשה שעשיתי הייתי מרגיש בעצמי, שאין זה המקום הראוי והמעשה הנאות לי. ובאותה שעה לא הבנתי, יותר נכון – עשיתי את עצמי כאילו איני מבין, שהסבה האמתית מונחת עמוק, עמוק בי בעצמי ולא מחוצה לי, – ומכיון שלא הבנתי, או שלא רציתי להבין זאת, הייתי פונה לכאן ולכאן, אוחז פעם בזו, פעם באחרת, ולא הייתי פוסק מלקוות, שעוד יוטב לי, שעוד ירוח לי באיזה מקום אחר.
חלומות בטלים, שטותיים! הרי מכבר צריך הייתי להבין, שלפני פתוחה רק דרך אחת יחידה, שלאנשים שכמותי אין בזמן הזה עצה אחרת, אלא זו…. אך אילו הייתי מבין זאת קודם לכן, הרי לא הוצרכתי, לפחות, לעמוד בהנסיון האחרון, באותו הנסיון היותר קשה והיותר מר שבחיי;וברגעי חיי האחרונים, בשעת חשבון-הנפשׁ האחרון שלי לא היתה, לפחות אבן אחת כבדה ויתירה מוטלת על לבי!
הרי שום איש לא דרש כזאת ממני, ורק אני בעצמי נטלתי עלי אותו הדבר. מי יודע, אולי שלא מדעתי, מבלי שנתתי לעצמי חשבון ברור בכך, רוצה הייתי להוכיח שאם גם רקובה ונפסדה היא מאד הנשמה האינטליגנטית שבי, אף על פי כן מסוגלה היא לאיזה מפעל הגון… ובאמת הרי הייתי במשך הימים המועטים, מעת שהחלט הדבר, שבע רצון מאד מעצמי, מהמנוחה המצוינה שלי, שלא שערתי אותה בעצמי. ברגש של רצון וגאון מיוחדים הכרתי בעצמי, שאיך שׁלא יהיה סופו של הדבר גופו, אם יעלה יפה, או לאו, בכל אופן לא אתבלבל אני בעצמי, ואם לא יעלה בידי לברוח, הרי אותו האקדח מזומן בעד עצמי…
ובטוח כולי מצד זה, האם יכולתי לשער איזה דבר מצד אחר לגמרי? לאמתו של דבר הרי גם עכשיו איני מבין עוד מה עלתה לי באותו רגע…
רגע – הרף עין אחד. באויר ביני לבינו כעין עננה קלה של עשן אמוץ… העננה מתפשטת, נבקעה במקומות אחדים… מתגלים פני אדם חורים, פה פעור למחצה ופתיל אדום, שמתחיל מגב העין ויורד למטה על גבי הלחי עד הסנטר… רעידה קונבולסיבית חולפת על הפנים הללו, מזעזעת את השפתים, ושתי עינים רחבות מאד, פקוחות באופן משונה, נועצות בי את מבטן…
לא, מבט כזה אין לשכוח במשך ימים ושנים! כמה פחד, תחנונים, תוכחה במבט אלם יחידי!
באותו רגע כאילו נתק איזה דבר בתוך לבי. מהרתי לנוס, רצתי בכל כחי, אך לא כדי להמלט – על זה לא חשבתי כלל באותם הרגעים! – אלא כדי להתרחק ככל האפשר יותר מאותן העינים, הפקוחות באופן מבהיל כל כך, מאותו המבט האלם הנורא עוד הרבה יותר בשביל שהוא אלם…
שני ימים רצופים הייתי יושב סגור בבית ושותה בלי הפסק. מתירא הייתי להתפכח, לשוב לדעתי הצלולה, ואפילו רק לרגע אחד. אך גם השתיה לא הועילה ביותר… באמת הרי הבנתי היטב עוד מהיום הראשון, מה יהיה סופו של הדבר, אלא שמאיזו סבה בלתי-מובנה פקפקתי עוד ונמנעתי מלקבל אותה ההחלטה היחידה שמוכרח הייתי לקבלה סוף סוף…
בין כך וכך לא נתנו לי מנוחה חברים יקרים הרי כונתם היתה טובה בכל אופן! ראו שסובל אני יסורים נוראים ובקשו אמצעים להקל קצת את יסורי. עצתם היתה, שאסע לאיזה זמן מכאן;הם היו טוענים עמי כל העת, שסכנה הוא לי להשאר בכאן, אך עיקר כונתם היה, שבמקום חדש ירוח לי יותר, יקל לי הרבה לשוב למנוחתי…
כמה תמימים הם האנשים הללו! חברים טובים ונאמנים, אך תמימים כל כך, תמימים עד כדי גיחוך!
כמה נבהלו, כשעלה פתאם על לבי הרעיון הזר ללכת אל הלויה! בשעת הלויה הרי נקל הוא כל כך שיכירוני ויתפסוני… הרי זה עלול להביא סכנה גם על אחרים….
במה שנוגע לטענה אחרונה זו הייתי מוכרח להודות בעצמי, שצודקת היא במקצת, ואף על פי כן לא הייתי יכול בשום אופן להסתלק מהחלטתי – זה היה למעלה מכחותי…
והכל, הכל כמעט היה בדיוק כך, כמו שצירתי בדמיוני מקודם. הארון, המרכבה והסוסים העטופים כולם שחורים, הזמרה הדתית העגומה, הפנים החורים והרטובים מבכי של האשה עם צעיפה השחור והארוך, הכל היה כאן, כמו שציירתי מקודם. רק שבמקום ילדה אחת לבושה שחורים היו בפועל שלשה ילדים…
זמן רב הייתי מהלך אחריהם כמקוסם, ומה שהתחולל בתוך נפשי במשך העת ההיא – זה אין לתאר בדברים… זה היה מין רגש מוזר ומשונה, לא מעין חרטה, לא מעין האשמה-עצמית, אלא איזה רגש אחר, שאי אפשר כלל לסמנו במלה אחת, בתואר מכוון לו, מפני שבאמת אין זה רגש מסוים אחד, אלא ערבוביה של מיני רגשׁות שונים, הפכיים וסותרים….
ובתוך ערבוביה נוראה זו של כל מיני רגשות משונים הסתמן בפעם הראשונה בברירות מספקת, באופן בולט למדי אותו הרעיון, שזה כמה היה חבוי באיזו זוית טמירה של נשמתי. כחודו של סייף משחז הבריק רעיון זה במוחי, ירד ונזר בהולכה חטופה אחת כל אותה הפקעת המסובכה…
ברגע אחד נעשה הכל כל כך ברור – ברור וקר כיום חורף צלול וקריר.
כּשאין אדם יכול להיות כהגון, הרי צריךְ הוא לדעת, לפחות, למות בשעה הראיה!
וכּי גם זה יהיה למעלה מכּחי?!
שרטוטים
מאתישעיהו ברשדסקי
שרטוטים
מאתישעיהו ברשדסקי
משיחת בעל העגלה שלי
מאתישעיהו ברשדסקי
מהתחנה האחרונה של מסלת-הברזל עד העירה שהייתי צריך לנסוע שמה בעגלה, היה רק כחמש ועשרים וירסטאות; אך בתקופת גשׁמים זו היתה הדרך מקולקלה מאד, וסוסו הכחוש של בעל-העגלה שלי הניע רגליו ברב עמל: מראש יכולתי אפוא לשער, שלא אגיע עד העירה קודם חצות לילה.
הטלטול עד חצות לילה בליל-גשמים לא היה נעים כלל, כמובן. אך עגלה אחרת, טובה מזו, לא הזדמנה לי, ואצל התחנה הקטנה והשוממה לא היה מקום ללינת לילה.
מוכרח הייתי אפוא לנסוע. לאשרי נוכחתי במהרה, שאם גם סוסו של בעל-העגלה שלי אינו משובח ביותר, הרי בעל-העגלה עצמו משׁובח ומשובח מאד. ניכר היה בו, שאינו שתקן מטבעו, וכשׁהכיר בי, שאני מתענין בשיחה, התחיל מספר לפני בחשק, ודבר זה עמד לי, שלא תארך לי השעה יותר מדי…
– מה? שואל הוא, משום מה אין בעלי-עגלה אחרים נוסעים מהעירה אל התחנה? ולשם מה יסעו? בנאמנות, רוחים גדולים יש למצוא בכאן! יש שאתה נוסע שתי פעמים ביום אל התחנה, פעם אתה מרויח שני זהובים, ופעם שגם זה אין…
– א, מכיר הוא את עירתנו משנים קדמוניות? וכי יודע הוא, מה היא עירתנו עכשיו? חורבה, חורבה גמורה! את מי ימצא אצלינוּ? מי ומה נשאר? והמועט הזה שנשאר, איך הוא חי, מה עלתה לו!
– איני מדבר בזה שהיה לפנים, לפני עשרים שנה, כשׁהיינו נוסעים בכל שבוע ושבוע אל עיר-הפלך בהעגלות-המקורות שלנו, הרתומות לשלשה וארבעה סוסים… בנסיעתנו לשם היתה העגלה מלאה גבינה, חמאה, ביצים, דבש, בד ועוד, ובחזירתנו משם היתה אותה העגלה מסובלה בכל מיני סחורה של כרך, בכל מה שהפה יכול לדבר… הוסף על זה עוד את הנוסעים, בשכר שנים-שלשׁה רובלים לגולגולת… מה יש לדבר – עירתנו של הימים ההם! מי היה דואג אז אצלינו לפרנסה? מי לא ראה אז חיים טובים? זה היה עוסק במסחר יערות, זה – בתבואה, – וחנויות, בתי-מרזח ואכסניות? וכי מעטות הן הפרנסות שהיו אז אצלינו? והפרנסה היתה מצויה בכבוד, בשלוה, עד שלא נצרכו בני-אדם לנוד לכל המדינות, לפזר את הבנים על כל שבעת הימים, כמו שאנו רואים בימינו אלה…
– שואל הוא, אם נוסעים מהעירה? מוטב שישאל, אם נשׁאר מי במקומו… נשארים בכאן רק הזקנים, שאין להם מקום לנסוע, והדור הצעיר, כמעט שגדל מתחילה פרשת: “לך לך!” לאמריקה, אם לאנגליה, או סתם למרחקים, לאן שישא הרוח, ובלבד שלא להשׁאר בבית…
– וכי מתקבלים כספים? הרי זהו המעשה, שבשנים האחרונות כמעט שפסק גם זה לגמרי. ואם מקבל לפרקים איזה אב חלוש, איזו אם זקנה וחולה עשרה או חמשה-עשר רובלים לפני החג – מה בכך? וכי יש בזה כדי ספוק איזו צרכים?..
– לפני עשר, שתים עשרה שׁנה – היה זה ענין אחר לגמרי. השנים לא היו טובות ביותר, אפשר להגיד, שהיו רעות כבר… אך, יודע הוא? הנה אני עצמי לא הייתי נוסע עוד אל עיר-הפלך, צמד סוסים אחד כבר מכרתי, עגלה-מקורה לא היתה לי גם כן, ואף על פי כן – הלואי שהיה לו עכשיו ולו רק החצי ממה שהיה לי אז! כמו שהוא רואה אותי, הייתי נוסע אז שתי פעמים בשבוע אל עיר-המחוז (התחנה הארורה לא היתה אז עדיין!), ויש שהיו מזדמנים נוסעים אחדים. תדיר היו איזו “רשימות” מהחנונים שלנו לקנות ולהביא בעדם מיני סחורה שונים, אך העיקר היתה הפוסטה…
– כן, מתפלא הוא, אינו מבין פוסטה זו מה היא? דבר פשוט הוא. אצלינו היה בשנים ההן מין נשים מיוחד, שקראו להן בשׁם “אמריקניות”, או גם – “עשירות אמריקניות”. אלה היו נשים, שבעליהן נסעו לפני איזו שנים לאמריקה, והן עצמן נשארו בכאן והיו מתפרנסות בסכומי הכסף, שהיו בעליהן שולחים להן מהתם. בעד העשירות האמריקניות הללו הייתי מקבל בהפוסטה שבעיר-המחוז מכתבים והזמנות. ומזאת – היאמין לי? – היתה לי הכנסה יפה…
כאן נשתתק בעל-העגלה שלי לזמן ארוך. מהלך היה כמקודם לאטו על יד העגלה,אך היה כפי הנראה, שקוע כל כך במחשבותיו, עד ששכח אפילו לזרז בסוסו. דבר זה לא היה שוכח אפילו באמצע שיחתו, וכאן שקע כל כך במחשבות, עד שׁלא הרגיש כלל בסוסו ובעגלתו…
וכשהתעורר מחדש לאחר איזה זמן והתחיל שוב מספר, ניכר בקולו שנוי גדול: הוא היה רק יותר עגום, ומלא מעין איזו געגועים.., דומה היה, כאילו הוא מדבר יותר אל עצמו משהוא מספר בפני אחרים…
– איה הן עתה כולן? נשאן הרוח ופזרן בכל קצות הארץ… זו במזרח וזו בצפון – מי זוכר עוד אותן?…
– מדמה הוא, שהיו רוצות בכך? מדמה הוא, שבנקל כל כך עלה להן להחליט בנפשן לנדוד למרחקים?… היו יללות לא מעטות… די דמעות נשפך… אך מה מועילות כאן בכיות ויללות? אךְ התגברה האחת, השנית על פחדה, ובפני האחרות כבר היתה דרך כבושה…
– כך נדדו הכל, ועירתנו נשארה שוממה, עזובה, חורבה גמורה, בית-עלמין, שמתנודדים בו צללים – מתים מועטים.
– חורבה גמורה… בית-עלמין… – חזר בעל-העגלה שלי עוד פעמים אחדות כאילו בפני עצמו, בלחש יותר ויותר, ולבסוף נשתתק לגמרי.
מהלך היה דומם, לאטו על יד העגלה, ורק לפרקים היה מזרז בסוסו הכחוש, שהניע רגליו ברב עמל.
מעשה שטן
מאתישעיהו ברשדסקי
מעשה שטן / ישעיהו ברשדסקי
סוף סוף זכתה רח’קה לשמוע, שקרא הבוכהלטר מתוך הרשימה הארוכה בשמה, והגזבר מנה ומסר לידה את הרובל ושלשים הקופיקות – שכר עבודתה לשבוע.
היא קמצה את הכסף בכף ידה השמאלית, מפני שבידה הימנית החזיקה חבילה קטנה – פת לחם, שהשאירה מסעודתה, ואיזה כלי-חרס שהביאה בו מביתה קשוא מלוח ומי-משרה שׁל קשואים, – שני אלה כרוכים במטפחה – סמרטוט…
להתעכב יותר, עד שתכרוךְ את הכסף בהסמרטוט המיוחד לכךְ שהיה מונח בכיס שמלתה,– לא רצתה, לא היתה לה שהות.
וכשנכנסה לתוך הסוכה הצרה שאצל השער, והשומר התחיל ממשמש כמנהגו בבגדיה ובודק בחבילה שבידה, שמא מעלימה היא ומוציאה בהסתר מהפבריקה פפירוסים או סיגרות, – נראה לה, שבאותה פעם דוקא מאריך הוא בבדיקתו יותר מהרגיל, ומשום כך התרעמה עליו בלבה מאד.
כמה רע בר-נש זה, שמעכב אותה דוקא בשעה שׁהיא נחפזת כל כך!
החמה שוקעת כבר; עד שתעבור אותו המרחק הרב, מהפבריקה עד ביתה, ידליקו בודאי את הנרות, – והמלאכה המרובה, שהיא צריכה עוד לעשות עד סעודת-הערב, מתי תהא נעשית?
היא היתה רצה כל הדרך, וכשנכנסה לביתה, מיד התחילה מתעסקת במלאכּתה בזריזות מיוחדת.
קודם כל היתה צריכה להביא דלי מים מהבאר הקרובה, כדי שלא לתת פתחון-פה “להדודה” לקבול עליה, ששופכת היא את כל המים, המוכנים לצרכי הבית –
וכשהביאה את המים, התחילה מטפלת בקערת-החרס הגדולה.
קערה זו משמשת בכל ימות השבוע לצרכי שׁופכין בבית, ובערבי שבתות וימים-טובים, כשרח’קה צריכה להשתמשׁ בה לרחיצת הראש, מוכרחה היא בכל פעם להקדים ולשפשף הרבה את הקערה המזוהמה, כדי להכשירה לתשמיש חדשׁ זה.
וכל מלאכות אלו היו רק הכנות קודמות; הרחיצה, חפיפת הראש וההלבשה נטלו עוד ממנה זמן רב, וכשהשלימה כל אלה כבר היו כל בני-הבית מסובים אל השלחן ומזומנים לאכל את “הארוחה” השניה, בעוד שהיא לא טעמה עוד אפילו את פרוסת “המוציא”…
אכילתה היתה איכלה חטופה, ולסוף הסעודה, בשעת ההפסקה בין הבשר והלפתן, היתה לה כבר שהות להפסיק גם כן קצת באכילתה.
באמת, מוחלת היתה בשמחה על חלקה בלפתן, אלמלא יראה מפני הערתה העוקצת של “הדודה” –, ואחרי שצריכה היתה להמתין על כרחה עד סף הסעודה, קרבה בינתיים אל החלון הקטן והציצה בעדו לחוץ…
וכשחזרה אחרי רגע קטן אל מקומה, לא היתה לה עוד מנוחת נפשה הקודמת.
נכר היה בה, שהיא דואגת, חוששת לאיזה דבר, שׁאינו נעים לה כל עיקר.
מבטיה נפנו בכל רגע שלא מדעתה לצד החלון, ותיכף אחרי הסעודה מהרה ויצאה לחוץ..
עומדת היתה ומסתכלת בהעננה הכבדה, ההולכת ומתעבה, ונפתוליהם המשונים של הברקים הדקים והארוכים, שהתחילו משׁתלשלים לרגעים בקצה האופק –
רוצה היתה לקוות, שהעננה תעבור מעל להעיר ותשתפך רחוק, רחוק מזה, שם בשדה…
אך הברקים הרחוקים נעשו קרובים יותר ויותר…
וברק אחד, גדול ורחב, האיר פתאום את חצי השמים בשלהבתו הלבנבנה-כתמתמת; תיכף אחר זה עף כחץ שלוח בחצי השמים ברק דק ועקלקל, וכמעט בעונה אחת עמו נשמע רעם אדיר וחזק.
רח’קה הזדעזעה, חזרה צעדים אחדים לאחוריה.
באותו רגע התחילו נופלות טפות גשם גדולות ובודדוֹת, שהכריחו אותה לחזור עוד צעדים אחדים לאחוריה, עד הפתח…
– מעשה שטן… ערב חפשי יחידי זה – כמה מחכה היא לו!…
וטפות הגשם הולכות ונעשות תכופות יותר ויוֹתר: מטר סוֹחף נתך ארצה ברעש…
לא קבצנית
מאתישעיהו ברשדסקי
לא קבצנית / ישעיהו ברשדסקי
למה עשיתי זאת – איני יודע בעצמי. מהלך הייתי בשעת ערבית ברחוב. בחוץ היה קור וטחב, גשם של בציר דק, קר, עגום וממושך הסתנן בלי הפסק מלמעלה, כמו מתוך נפה דקה, ומלמטה התבוסס רפש דק לכל מדרך כף רגל… לשהות יותר בחוץ לא היה נעים כלל, ובבית היו צפויים לי ארבעת כתלי חדרי הקודרים והאלמים יחד עם בדידות כבדה ומעיקה…
בבואה קודרת של אשה – אחת ושניה פגעה בי, קראה אותי אחריה – ואני עברתי על פניהן בלי משים; אצל השלישית, איני יודע בעצמי משום מה, התעכבתי.
– לא רחוק מזה, החצר השלישית…
– לא, אתי אל ביתי.
ורק כשהיינו מהלכים כבר שנינו יחדו, התחלתי מבקש אמתלא.
“בחוץ כל כך קר, הטחב כל כך אי-נעים… עניה זו סובלת קור, רעב, מרגישה את עצמה גרועה אפילו מכלב נדח – תתחמם אפוא קצת, תסעד את לבה, תשמע מלת-חבה, דבור אנושי… תטעים אפוא פעם אחת, לפחות, טעמה של התיחסות טובה, מלבבת, לא גסה, בהמית איגואיסטית”.
מאכילה לא הסתלקה, אלא שגם שתיה נוחה לה. שלחתי להביא יין-שרף, שכר, כרכשאות, סרדינות.
בינתיים פשטה מעליה את מעילה, הסירה את מגבעתה. היא היתה עוד צעירה למדי ופניה – נאים, לא בלים ביותר, רק קולה היה צרוד קצת ומתחת לעיניה נראו תפוחות כחולות, כהות.
בעסקי הבית היתה בקיאה, כנראה: היא ערכה את השולחן כהוגן, סדרה יפה את הקערות והכוסות.
– לחיי שנינו!
אופן הברכה והרקת הכוס לתוך פיה – עשה עלי רושם כבד, לא נעים.
– אה, מה זה אתה יושב עגום כל כך!… מה לך?… צריךְ לבדח דעתך קצת, לעורר אותך!…
היא התחילה מבדחת אותי על פי דרכה, התחילה מעוררת בקרבי את התאוה… באותה שעה נסיתי אני מצדי להשיאה לשיחה שׁל ידידות, נסיתי לנגוע באותם הנימים הדקים והענוגים, החבויים עוד בודאי שם עמוק עמוק באיזו פנה אפלה של נשמתה, ולעורר בקרבה באופן כזה את הרגשות האנושיים היותר טובים והיותר נאצלים…
– ומה? אולי עת היא כבר…
היא הוציאה מפיה שתים שלש מלים כל כך גסות ומנוולּות, ובאותה שעה צחקה בצחוק כל כך פרוץ, חצוף, מחוסר-בושה, עד שהרגשתי פתאום בעצמי, כאילו שפכו עלי קיתון שׁל מים קרים…
וכשנסיתי שוב לבאר לה, שלא לכך התכוונתי כלל, שׁלא כדרך זכר ונקבה, אלא כדרך אדם וחברו קראתי אותה אלי, – שמעה את דברי באי-סבלנות גלויה, בהעויות של אי-רצון ברור על פניה.
– לאיזה צורך אפוא קראת אותי אליך?!… מה היית רוצה ממני?…
ועיניה הבריקו משנאה וכעס, בשעה שהתחילה מתלבשת במהירות.
– מה, וכי קבצנית אני?… נדבה הוא נותן לי?!… – התקצפה פתאום מאד, כשנסיתי להגיש לה שׁטר של שלשה רובלים.. היא הזדקפה, הרימה את ראשה בגאון והביטה רגעים אחדים ישר בעיני כרגש בוז עמוק ושנאה איומה.
כשנדחפה בסערה מחדרי סגרה אחריה את הדלת ברעש, עד כי רגזו קירות החדר.
"לאהוב לב"...
מאתישעיהו ברשדסקי
באיזה אופן הגעתי עד המקום ההוא. איך נדחקתי בתוך המון צפוף כזה – איני יכול להגיד בעצמי בבירור… דומה הוא, כאילו לא רגלי נשאוני, אך נחשול, נחשול שׁל בני-אדם חיים, תקפני פתאום, הרימני בכח אדיר ונשאני הלאה, הלאה – שלא בידיעתי… נשארתי עומד רק אז, כשהשתפך הנחשול עצמו והתערב בתוך הים שׁל בני-אדם, שרתה וסער מסביב.
כאן היתה לי שהות להסתכל במה שנעשה מסביב.
זה היה באמת ים סוער של בני-אדם, אשר על פניו התגודדו והתנופפו כדמות גלים כובעים, מגבעות, מצנפות ומטפחות מכל מיני גונים וצורות… והים הזה הציף את כל הרחוב הרחב משורת הבתים האחת עד השניה, מהקצה האחד עד השני, לכל מראה עיני.
באויר הורגש כעין זמזום שלל נחיל דבורים גדול ועצום מאד, ובזמזום שאינו-פוסק זה נבלעו, אבדו קריאות רמות בודדות: נכרה מרחוק רק זאת האחת, איך איזה בן-אדם פוער וסוגר פיו, מתנועע ומניע ידיו בחזקה…
פתאום משתתק קצת הרעש, ובאותה שעה נעשׁה הדחק מסביב יותר גדול. נדחקים יותר כאן, כדי לעשות ריוח קצת שם, להלן.
בתוך הדממה כל העינים נפנות לנקודה אחת, שפלי-הקומה מתנשאים על בהונות רגליהם, מותחים צואריהם, כדי לסכות מעל לכתפי חבריהם.
קצה אחד של ארון עטוף שחורים נראה לאטו מבעד למזוזת הפתח; לאטו זוחל ונגלה הקצה האחר.
– אחד, – מונה אני בפני עצמי במין שלוה משונה של דכדוך-נפש מיוחד. מאחרי אני שומע קול קורא בשם.
– שנים, – מוסיף אני למנות בפני עצמי; אחרים בקרבתי קוראים את השם.
– שלשה… ארבעה… חמשה.
עוד ועוד – האין קץ לאלה?
עוד ארון אחר עטוף שחורים זוחל ויוצא לאטו. עובר רגע, עוברים עוד רגעי צפיה קשים אחרים… לא, לא נראה עוד!…
אך בחוץ נמשכת השורה הארוכה של הארונות, העטופים שחורים ומתנודדים לאטם מעל לראשי הנושאים-המתנדבים.
וים-האנשים הגדול והנורא הולך ומתנועע גם הוא לאטו, לאט, לאט מאד, וכמעט שלא נכרה תנועתו…
שוב נסחף אני ונשא בתוך הנחשול העצום שׁל בני-אדם חיים. הים הרחב, אשר זה לא כבר השתפך על פני כל סביביו וגליו העצומים והרחבים קולעו והתנועעו אנה ואנה, – הולך ומשנה צורתוֹ מעט מעט, הולך ונהפך ליאור איתן, הזורם ברעש לעבר אחד בתוךְ התעלה, אשר התוו לו משני עבריו גדותיו התלולות – שני הטורים החסומים של הבתים והחומות…
ויש שנדמה, כאילו לא האנשים מתנועעים והולכים לפנים, אך הבתים משני עברי הרחוב הולכים ונסוגים אט, אט לאחור…
וכשמשתפך זרם-היאור מהרחובות הרחבים אל הסמטות הצרות יותר, הולך הוא ומתמתח כדמות רצועה שחורה ארוכה. ארוכה מאד, בלי ראשית ובלי סוף…
הרצועה השחורה הולכת ונמתחת בלי סוף.
היא נעתקה כבר מתוךְ רחובות-העיר הצרים, וקצה הקדום מתפתל על פני הנתיב הנפתל בין גבעות-החול הגבוהות, – על פני הנתיב הצר, המתפתל ועולה מעלה מעלה ומגיע עד השערים הקודרים של בית הקברות שם בקצה גובה הגבעה…
בשפולי ההר מלמטה משתרעים כּבר צללי-נשף רחבים והאופל הולך ועב, אך שם מלמעלה מבהיק עוד הנוגה החכלילי של יום-החורף הקצר, ולאור הנוגה החכלילי והגוע על פני הנתיב עם נפתוליו המשונים בצלע הגבעה, מקבלת שורת הארונות השחורים, שׁעליה מלמעלה מרפרפות הרצועות המגוונות, – צורה פנטסטית נפלאה, המרהבת את העין במראה המשונה.
בלי משים נצמדים המבטים אל הארונות עטופי-השחורים, המתגודדים שם לאטם, ואל הרצועות הארוכות, המרפרפות ממעל לראשי המלוים בכתבותיהם השונות…
ויחד עם צללי-הנשף הקודרים, הזוחלים מאחרי כל תל, מאחרי כל שיח, והולכים ומשתרעים על פני כל מסביב, – יחד עם הצללים העגומים הולכת ומשתפכת מסביב איזו תוגה חשאית ועמוקה – חשאית ואלמת כצללי-הנשף גופם…
זה כבר עומד אני בדד.
פתאם קצה נפשי בכל הנחיל הטורד הזה של דבורים – בני-אדם, המזמזם ומזמזם מסביב בלי-הפסקה. מה לי ולכל אלה? מה לכל אלה ולי? מה לכולנו ולאלה שם, אשר נאלמו לנצח וכוסו שחורים בתוך הארונות הצרים?…
ואם אולי קרובים היו היום ללבבנו, האם לא ישובו מחר להיות זרים לנו, זרים בהחלט?!
גם היום אין אנו מרגישים, שהם חסרים לנו, שבמותם נשׁאר מקום פנוי בלבנו, שחלק מנשמתנו נקטע יחד עמם…
ואלה המעטים?… זו?…
זרים רבים אחרים יפים מזה, מקושטים בפרחים מרהיבי עין יותר, ברצועות רחבות עם כתבות נמלצות יותר, – האפילו כמעט לגמרי, עשו לבלתי-נכר כמעט אותו הזר הפשוט והדל עם כתבתו הפשוטה והענותנית; אף על פי כן הרגשתי בו, וגם עתה איננו מש מנגד עיני.
“לאהוב לב…” – על רצועה צרה אחת, על השנית – שם-אשה ענינתי, בלתי מפורסם כלל.
על פי מקרה מכיר אני את שני השמות הללו ויודע את המעשה הקצר והפשוט.
זהו מעשה פשוט ומצוי בשני לבבות, שׁהתחילו דופקים זה בעד זה בעז יותר ויותר, מעשה רגיל בשתי נשמות מקורבות, שׁנחלצו לפרקים ממחשכי העוני, מענויי המחסור, והתענגו שעות מעטות על אור ואושר…
אמנם לא לעתים קרובות מאד זכו לכך; לא בכל עת תמיד היו יכולים ליהנות מאשרם הפרטי… כשהיה האחד מתהלך חפשי, היתה האחרת כלואה בבור, וכשהזדמנו עתים, שהיו שניהם מתהלכים חפשי, לא היתה שעתם פנויה בכל פעם בעד עצמם…
ואף על פי כן, באותם הרגעים המעטים והיקרים, שהיו מזדמנים יחדו, היו שנות-העלומים עושות את שלהן. לבוֹת שׁניהם דפקוּ בעוֹז, בתוקף יותר, ושתי הנשמות התקרבו, התלהבו יותר ויותר.
תקוות, חזיונות, חלומות נעימים – מי לא טעם אותם בתקופת-חיים זו?
ופתאום…
מה כחו של זר דל, כחן של מלים פשוטות היורדות על רצועה שחורה – להביע אותם הרגשות הטמונים עמוק עמוק, החבויים בסתרי הנפש?… – – – – – – – – – – – – – – – – – –
מסביב שלוה, דממת-תוגה עמוקה, רק מרחוק, מבית-הקברות שם בקצה גובה הגבעה כאילו נשמע הד יללה עצורה, יבבה חרישית…
מי יודע, אולי דמיוני מתעה אותי.
האחת והשנית
מאתישעיהו ברשדסקי
האחת והשנית / ישעיהו ברשדסקי
גם האחת, גם השנית קשורות אליו בכל נפש, מסורות לו בכל לב, בכל חום הנשמה.
האחת – זקנה, כפופת-קומה, בעלת פנים כחושים, מקומטים, – חורבה הרוסה למחצה, נר הולך ודועך.
השנית – בעצם העלומים הפורחים, פנים רעננים, קומה זקופה בגאון, מלאה חיים, אש תאוה, שלהבת חשק.
האחת לו נחלת העבר, והשנית – משאת-נפש של עתיד.
להאחת יקרה נפשו על פי קרבנות קטנים וגדולים לאין מספר, על פי שורה ארוכה בלי סוף של לילות-נדודים, ימי-עמל, רוגז ודאגה… השנית דבקה בו מתוך שלשלת ארוכה שׁל רגשות משותפים, רעות ומחשבות משותפות, מתוך ערבים של צפית קוצר-רוח, לילות-שׁכרון של חלומות נעימים, תקוות נפלאות, שאיפות נמרצות…
אך האחת מתקנאה בחברתה, עין האחת צרה באשרה של רעותה, כשנזרק לה מבט מלא אהבה מעיניו, כשמופיעה בת-צחוק של ידידות על שפתיו. כל אחת היתה רוצה שיהי כולו שלה; לכל אחת כאילו צר על החמימות המעטה של נשמתו, שהוא מחלק לפרקים לאחרת…
ארוכה, עזה ומרה היתה המלחמה החשאית בין שתי אלה.
אולם לו היה מלבד שתי אלה עוד דבר-מה, אשר לא נתן לו להיות מסור בכל לב גם אל זו, גם אל האחרת, – דבר-מה, אשר עשק אותו פעם בפעם גם מהאחת, גם מהאחרת…
דבר-מה נורא הוא, אשר נזרקה שיבה ממנו לפני עתה לא בקדקוד שחור אחד, אשר מגר לארץ לא אלון חסון אחד והוביל דומה לא נפש חיה אחת בלי עתה – – – – – – – – –
וכשהן נפגשות לעתים יחדו על יד האבן הקרה, הלחה והקודרת, עומדות הן ומסתכלות זמן רב זו בזו מתוך צעיף-הדמעות העב שעל עיניהן המאדמות והרטובות מבכי.
לא עוד קנאה מרה, אך רגש תודה עמוקה השות הן זו לזו.
אחד ושני
מאתישעיהו ברשדסקי
אחד ושני / ישעיהו ברשדסקי
את האחד ידעתי לא מאתמול. יום יום, במשך שנים רבות, בהיותי עובר ברחוב, ראיתי אותו כפעם בפעם זוחל על המפשעה. שתי רגליו היו קטועות עד הארכובה; ובעברו ממקום למקום, היה מסיע את גופו בידיו, אשר שני דפי-עץ מרבעים היו קשורים אליהן ברצועות. מתחתיו היה כעין כר, מין אמתחת-בד, ממולאה מוך ומהודקה בחבלי-פשתן אל שוקיו הקטועות…
ויום יום ראיתיו זוחל ככה, – זוחל ומוציא כפעם בפעם מגרונו הגה משונה, הדומה יותר לקול בהמה גועה מאשר לקול אדם. הדבר הזה הועיל לו לעורר את רחמי העוברים, כי ישפילו להביט אל היצור המדוכה, הזוחל לרגליהם, וזרקו לו מטבע קטנה…
חליפות קיץ וחרף, חום וצנה, גשם ושלג – כל אלה לא עצרוהו מזחול. פעם דומם, פעם בקול געיתו המיוחדה – היה זוחל וזוחל, זוחל וחוטף כל מטבע קטנה, אשר אנשי-חסד זורקים לו…
ומראה הקטע האמלל עורר את לבי לחקור: איך בא לידי כך?
… נכר היה הדבר, כי זה ימים רבים, אשר לא היתה לו הזדמנות להשתמש במתנת-הדבור: דבריו היו מבולעים, ומובנים רק בכבדות רבה…
ובכל זאת, על פי דברי ספורו המבולעים, נודעו לי פרטי כל המאורע אשר הפך את הפועל הבריא, הנהנה מיגיע כפיו, לקטע מדוכא, הזוחל ברפש לאסוף נדבות… הסכנה היתה גדולה, רק כפשע היה אז בינו ובין המות…
ואחרי שנים רבות זכר עוד לטובה והודה מקרב לבו את האנשים הטובים אשר פדוהו מרדת שחת, ואת הרופא החכם אשר הציל את חייו בקטעו את רגליו…
כן הוא, זה היה משפט האחד; והשני?…
השני היה הטוב בידידי, חברי מנער, צעיר יפה תאר, בעל מוח חריף ולשון מלוטשה. הוא היה במבחר שנות עלומיו, כלו מלא כחות רעננים; החיים היו מפכים בו כמעין מי כבירים, ובכל תנועותיו נראו עליצות רבת-אונים, חדות-חיים בלי מצרים…
לא רבים היו המצליחים כמוהו גם בין ידידי-ההצלחה!…
ויום בא בחיי המצליח הזה – – –
ההיתה זאת תוצאת אהבה נכזבה? האם פגע אחד מהמון פגעי-החיים הקשים הראה פה את פעולתו?…
ואני זוכר, כי בערב ההוא היה צוהל ומתהולל עוד הרבה יותר מן הרגיל, ומחר בבקר…
אנכי לא האמנתי לשמועה, עד אשר ראו עיני!…
נפשי מאנה להאמין עוד ימים רבים אחרי כן…
ועוד במשך שנים רבות, בהיותי עובר ברחוב, ראיתי יום יום את הקטע המדוכא זוחל בידיו על המפשעה וגועה למטבע קטנה, אשר יזרק לו איש-חסד…
בדד
מאתישעיהו ברשדסקי
תוקף עלי שעמום מתוך בדידות, ואני נכנס לי לריסטורן.
מסביב אותו הרעש, המצוי בריסטורנים, – אותה הערבוביה המיוחדה של קולות שונים, המתבוללים יחדו.
ובגי-החבורה, שמסובים אל השולחן ממולי, משיחים וצוחקים בקול; ומתוך קטעי שיחתם, שמגיעים לאזני, מתוך צלצלי צחקים שומע אני בדיחות-דעת של קצת-מבוסמים…
פתאום פוסקים הם משיחתם, מרימים כוסותיהם, משיקים אותן זו לזו.
דברים אחדים בלשונות מתלבטות קצת, בקולות משתפכים של מבוסמים במקצת – וצלצלי נשיקות נשמעים…
… רק אני יושב לי בדד בפנתי…
– – – – – –
מתוך שעמום של בדידות בורח אני לבית מי ממכרי.
מכרי, איש-מעשה, יושב ודן עם חבירו, אישׁ-מעשה שׁכמותו, בעסק של שותפות חדש. מערים האחד על השׁני, ומערים השׁני על חבירו עוד יותר; וכך הם מתגוששים בערמומיות, עד שהם מנצחים זה את זה ומתפשרים וגומרים את הענין.
עומדים הם על רגליהם, מחבקים זה את זה ונושקים זה לזה…
“בשעה מוצלחת!”…
… ופורש לי אני לזוית מרוחקה…
– – – – – –
מטפס אני ועולה במעלות רעועות, צרות ואפלות, ונכנס לדירה דלה, צרה ושוממה.
וילון עב מורד על החלון היחידי, בגי-החבורה נכנסים בחשאי ומדברים בחשאי…
ולכל קול בחוץ, לכל זעזוע בחצר – הכל נפנים לצד הדלת. מטים אוזן להקשיב..
… הערב עבר בשלום.
והלילה?… ויום המחרת?…
הבלים, מי שם לב לקטנות כאלה!
והם נפרדים זה מעל זה: כל אחד יוצא יחידי, כמו שנכנס יחידי.
מספיקה היא לחיצת היד של חברים מסורים זה לזה, מסורים לענין אחד…
… ואני עומד לי גם פה בדד!…
בדד… בדד…
אגדה ודמיון
מאתישעיהו ברשדסקי
אגדה ודמיון
מאתישעיהו ברשדסקי
כליל אי־השלמות
מאתישעיהו ברשדסקי
I. כליל אי־השלמות.
אלהים, עצם השלימות ומקור כל שלימות, יצר את יצירותיו הראשונות כדמותו, עשה אותן שלמות בתכלית השׁלימות.
אם יום ברא אלהים, ויהי היום ברור כלו, בהיר ומבהיק מאין כמוהו. בלי שמץ אפלילות. מאות אלפי שמשׁות מבהיקות באור שבעתים, שפכו פלגי אורה גדולה על כל מסביב, על כל הר ובקעה, על כל יער ושדה; ותחת העצים העבוֹתים, תחת סלעי־המגור הנוראים ובקצוי התהומות העמוקות היתה אורה רבה, כמו ברחבי השדות, כמו על פני פסגות ההרים הרמים והנשאים…
ולילה כי יצר האל, ויהי הלילה חושך ואפלה כלו, ליל־אמש מלא צללים שחורים, עטוף קדרות כלו, בלי שמץ נוגה, בלי קו זוהר…
ובין שני אלה, בין היום הברור והמבהיק ובין ליל האמש והחושך, לא היה כל רגע בינתים. הנה הבהיקו שמשות בהירות לאין מספר, וכהרף־עין, כברוק הברק, – ואיסוף אורו, כבות כל השמשות פעם אחת בפקודת האל, וחשכת־הלילה פורשת את כנפיה השחורות על פני כל מסביב.
וכמשפט היום והלילה, שלמות היו אז כּל הצירות האל.
בתוך החום, אשר היה אז, היו נתכים ברזל ונחושת, כהמוס דונג מפני אש; לעומת זאת היה נקפא הכּל כאבן בתוך הקרה הנוראה, אשר היתה בימים ההם.
העדן, אשר היה במרומים, הפליא כל עין ביפיו והדרו, נסך היה קסם על כל בחמדת צבעיו, בשפעת כל יקר וחמודות, אשר מלאו אותו… כל הצבעים הנפלאים, כל ריחות־העדן הנחמדים השתפכו להרמוניה נפלאה אחת יחד עם צלצלי־שירה בת־שמים, זמרת־צפרים, אושת־צפירים קלה בין עפאי עצים רעננים ועבותים והמיה דקה, המיה מלאת־רזים, המית פלגים קטנים, חבויים בסתר העצים העבותים…
וכי היה שם במרומים גן־עדן נפלא כזה, הנה נמצא לעומתו בעמקי התהום, בתחתיות השאול העמוקה, תופת איום ונורא. אלה היו מחילות עפר עמוקות ונוראות, מלאות מפלצות איוֹמוֹת וֹמחרידוֹת, אדים קשים ומחניקים, ריח גפרית וזפת בוערה; וזעקות שבר, נאקות מעונים ויללות תמרורים עולות מהן תמיד, בלי חשך, יחד עם תמרות העשן הכבד וריח העצמות הנחרות ביקודן…
מעבר מזה היו מלאכי־עליון יצורים בעלי נשמות טהורות וזכות כבדולח, נשמות עדינות ונעלות, שואפות לכל נעלה ונאצל, בלי שמץ כתם, נקיות מכל חטא, רחוקות גם מכל תשוקה לחטוא.
מעבר מזה – מלאכי־חבלה, נשמות שחורות, גסות, רעות, נפסדות, מלאות כלן חטאות־שאול כבדות, שקועות עד צואר בתאווֹת טמאות ושפלות, רחוקות גם מכל שאיפה לטוהר, לכל נעלה ונאצל…
והאלהים, עצם השלימות, מקור כל שלימות, היה ימים רבים רבים מאד, שבע־רצון ביצירותיו השלמות. במשך אלפי רבבות שׁנים התחלפו לפניו ימי־אורה מבהיקים ולילות־אמש קודרים, חום נורא וקור קשה מנשוא; במשך אלפי, רבבות שׁנים היו מרחפים לפני עיניו רק מלאכי־עליון זכים ונאצלים ושדי־שחת איומים ונפסדים, רק תמונות עדן מפליאות ביפין ומוראי אבדון מתחתיות שאול…
אולם באחרונה קצה נפשו בהשנות המחזות האחדים יום יום בלי כּל חליפות. לא השביעהו עוֹד רצון היום הבהיר להפליא, אך גם חשכת ליל־האמש הקודרה לא לבבה אותו עוד.
הכל היה כל כךְ רגיל, שרה, תדיר יום יום, כּל כּךְ משעמם כל כך קבוע, מסודר־מקודם.
ובלבו הרחב של הבורא הכל־יכול התעוררו געגועים עמוקים על איזה דבר, בלתי־ידוע, בלתי ברור בציורו.
מבטו העמוק והרחב קפא באיזו מהשבה, נשאר בלי תנועה.
בין כה וכה הגיע הרגע, אשר בו התחלפו תמיד היום והלילה, על פי פקודת האל. הפקודה אחרה להנתן, וגם היום, אשר באה עת לעזוב את מקומו, גם הלילה, אשר עמד הכן לקחת מקום היום ההולך, – גם זה וגם זה לא נועזו להחליף מקומותיהם בטרם בוא הפקודה.
ככה עמדו שניהם, זה בצב זה, בלי כל תנועה, ומבלי דעת מה לעשות – עמדו מחכים במנוחה.
ופה נוצר בפעם הראשונה המחוה החדש והנפלא… על פני שטר ידוע התערבו, השתפכו והתלכדו אור יום בהיר וחשכת ליל אמש… לקוי השמש המבהיקים היה פתאום נוגה חכלילי, וכנפי הלילה השחורות נכתרו בזר מבהיק מסביב; חצי השמים מזה התעטף באדר ארגמן בהיר, וחצי השמים מזה כוסה בתכלת כהה…
ובלי משים נמשך מבט האל החוזה אל המחזה החדש והיקר הזה, המחזה ישר בעיניו, ועל פי פקודתו נוצרה שעת־בין־הערבים הראשונה, ההתנגשות הראשונה בין היום והלילה.
היום והלילה השתערו זה על זה בכל תוקף עוזם. המלחמה הלכה וגברה, הלכה והתלקחה, אך גם זה וגם האחר לא עצרו כח לנצח נצחון שלם, ובעוד שבעמקי הבקעות, מתחת לכיפי הסלעים הגבוהים ובצל העצים העבותים רמה יד הלילה, ואור היום חשך תחת כנפיה, – גבר לעומת זאת אור היום על מתנגדו ויניס את צללי האופל מעל כל הר וגבעה, מעל ראשי הסלעים הגבוהים, מעל צמרות העצים הנשאות ומעל פני כל שדה וכר נרחב…
ובין כה וכה, בתוך המלחמה החזקה בין האור והחושך, נוצרו אלפי הזיונות חדשים, חזיונות נהדרים, נפלאים, מלאי קסם. בשמים ובארץ נגלו חליפות־גונים חדשות ונפלאות לאין מספר, ערבובי־צבעים חדשים ומפליאים ושפעת נגהות ושברירי־נגהות, אשׁר לא היו כמוהם עד אז…
והאל החוזה הביט זמן רב אל המחזה. געגועיו החשאיים והעגומים נמוגו לאט, בלי משים, בתשוקת־יצירה מעודדת…
היצירות הראשונות, השלמות בתכלית השלימות – שונו ושונו בלי השך.
שעת־בין־הערבים הארעית כבר היתה לחזיון מתמיד וקבוע. גם בתוך היום ובתוך הלילה הלךְ ונוסף ערבוב של אורה ואפלילוּת. ליל־האמש קושט בנוגה־כוכבים רךְ ועדין באור־כסף עגום־דומם באור־ירח חיור הוזה, ובאור־היום המבהיק שורגה רשת צללים כהים, צללי סלעים ועצים בארץ מתחת ובבואות עבים צחורות ואפורות בשמים ממעל…
מהעדן והתופת, אשר התערבו יחדו, נוצר עולם חדש, עולם שושׁנים פינות בקוצים, עולם בצות מבאישות, מקושטות מלמעלה במצע פרחים נפלאים, עולם יערי־עד, מלאים זמרת צפרי־רננות ונאקות־מות, נאקות חיה ועוף מטורפים…
כאשר התמזגו באפנים שונים החום הנורא והקרה האיומה, אשר היו לפנים, נוצרו במקום אחד ארצות־החום הרחבות עם צמחיהן הענקיים, עם אדמתן הפוריה להפליא ועם מדבריות־הכל הנוראות אשר בהן, ובמקום אחר – שדות־שלג רחבי־ידים, הרי־קרח ענקיים וימי־קרח נוראים בלי גבול ובלי קץ… יחד עם אלה באו גם חליפות קיץ וחורף, אביב ובציר; – נבראו סופות־שלג וזועות־קיץ בכל הוד יפין הפראי ובכל פראותן ומוראיהן היפים להפליא…
ובכל מחזות־הטבע החדשים האלה עוד לא שבעה תשוקת־היצירה הסוערת והמתרוצצת.
והאלהים, עצם השלימות, מקור כל שלימות וכל אי־שלימות, שאף לברוא בריאה חדשה, אשר לא היתה ולא נראתה עוד כמוה בארץ…
הזכה והעדינה בנשמות המלאכים נקשרה יחדו עם נשמת שׁד־שחת רעה, גסה ונפסדה מאין כמוה; שכל אלהי נשגב, התופס רחבי עולמות וחודר עד עמקי כּל רז, רזי הטבע והחיים, כפות בכבלי חמשת חושים מוגבלים ומשועבד לכל תאוה גסה ומגושמה; עדן ותופת וֹכל מלואם בכלוב צר אחד – לב מלא כל מיני רגשות, מחשבות ושאיפות שונות ומשונות…
זה היה כליל אי־השלימות.
שם אדם קורא לו.
עיר גמד: לא אגדה
מאתישעיהו ברשדסקי
לא בארץ מרחקים, לא מעבר לימים, מעבר להרי חשך.
אף לא בשנים קדמוניות, לפני ימים רבים, רחוקים מאתנו.
אך בימינו, במקומות קרובים, קרובים אלינו מאד, הוה זו העיר המצוינה, עיר גמד.
והעיר מצוינה – עיר של גמדים; כאנשים, כבתים אשר בה, גם מגדלי-המצפה, מצבות-הזכרון, עמודי-הפאר – הכל בה במדת גמדים…
ואם לא אגדה היא מה שמספרים עליה, היתה גם היא לפני שנים רבות, רבות מאד – עיר ככל הערים, ואנשים היו בה אז גדולים ככל האדם.
אך קללת צדיק קדוש רבצה עליה: אנשיה קטנו מדור לדור, ובמדה שקטנו האנשים – הלכו וקטנו כל מעשי-ידיהם, כל אשׁר יצרו מסביב להם…
וימים רבים לא ידעו יושבי גמד כלל, שגמדים הם.
מכונסים היו בעירם הגמדית, בתוך בניניהם הגמדים, ולא ידעו כלל, שיש מדה גדולה ממדת הגמד והזרת…
מי שקומתו היתה גמד וחצי, גבוה היה מכל העם משכמו ומעלה.
בעל שני גמדים – בענקים נחשב.
על בניניו, על כל מעשי ידיו השתוממו מסביב: מה גדולים, מה כבירים הם!…
אולם באו ימים, ובגמד נמצאו אנשים שהציצו מעבר לקיר עירם.
הציצו וראו את העולם הגדול.
וכשראו גדל של אמה וקומה, לא נחשבו עוד בעיניהם ענקים של גמד וזרת…
אז רבה המבוכה בגמד.
מיום ליום רב מספר הבורחים.
ביחוד פשטה הבדיחה, נפרצה מאד בתוך ענקי גמד.
בעולם הגדול לא נחשבו אמנם בענקים, רבים מהם לא יצאו שם מכלל גמדים; –
אך נפשם קצה מאד מפני מדת הגמד והזרת…
כלכל לא יכלו הבנינים הזעירים, כּל הקטן שבתחום-מולדתם הגמדי – – – – – –
ובגמד רבה העזובה…
מעטו בה העובדים החרוצים, כי עזבוה רבים מענקיה… והדבקים במולדתם יושבים על חרבותיה, בוכים וקובלים:
– למה יצאונו ענקינו? למה הלכו לעבד בנחלת זרים?
והבכיה הולכת וגדולה.
רסיסים
מאתישעיהו ברשדסקי
רסיסים
מאתישעיהו ברשדסקי
רסיסים
מאתישעיהו ברשדסקי
א.
נער בן שתים-עשרה שנה הייתי אז ובפנת-חדר אפלה התפללתי לאלהים, התפללתי בחם-נפש רב, באמונה עזה. אמי היתה גוססת, והרופאים כבר נואשו מחייה; אך נפש הנער התמימה האמינה בכח התפלה, כי מסגלה היא לחולל נפלאות…
פלא לא נעשה, תפלתי לא הועילה, ולמחרת היום ההוא בבקר כבר לויתי את אמי למעון-עולמה; אולם גם בקרב הנפש המדכאה, בתוך קדרות-היגון, כנגה הקשת בין העבים השחורים, הזהיר רעיון-נחומים: רק הבשר הנפסד יורד לשחת, אך הנשמה הנצחית עולה למרום. – ובקריאת קדיש-היתום כונתי להמציא לנשמה היקרה הזאת מנוחה נכונה בצל כנפי השכינה!
**
עשר שנים עברו ואני ישבתי עוד הפעם על יד מטת גוע יקר. אבי היה גוסס והרופאים כבר נואשו מחייו; אך אני לא האמנתי עוד גם בחכמת-הרפואה באמונה שלמה: מי יודע, התנחמתי בלבי, אולי שגתה הפעם במשפטה החרוץ?…
חסר-אמונתי גם הוא לא הועיל לי, ולמחרת היום ההוא בבקר כבר בכיתי על מתי; אך בקרב הנפש המדכאה, בתוך יגון-האבל המר לא היה עוד כל רעיון-נחומים. פעולת-החיים פסקה, מן הרגע ההוא תחל התפרדות החמר ליסודותיו" –
וקריאת הקדיש היתה בעיני מנהג חסר-טעם!
ב.
עלם בין שמונה-עשרה שנה הייתי אז, ובהם-נפשׁי לא הרגשתי, כי צנחתי מעל מוֹשבי ואכרע על ברכי לפניה…
דממת ליל-אביב ועצי-פרי בנצתם היו מסביב לנו. שמים טהורים, ירח-כסף וכוכבי-ספיר – ממעל לראשינו, ובקרבי – נפש זכה בלי כל כתם תאוה, אהבה טהורה בלי כל הרהור רע ומחשבה זרה –
אז שחקה היא על חלומותי!
**
בן שלשים שנה הייתי ואחרי חשׁבונות רבים החלטתי, כי עת היא לכרוע ברך לפניה ו“לבקש את ידה”…
מסביב לנו היתה גם הפעם דממת ליל, ממעל לראשינו השתטחו שמים טהורים, התהלך ירח-כסף וכוכבי-ספיר ניצצו; אך בקרבי היתה נפש מלאה כתמים שחורים, דמיון מסבל בזכרונות לא טהורים ולב מלא הרהורים רעים ופניות רבות –
אני שחקתי על כחש עצמי והיא הקשיבה לדברי בכל לבה!
ג.
מי אָשם?…
האשם אנכי, כי רגש היופי לא מת בי בנבול הפרח, אשר קטפו ידי?… האָשם אנכי, כי בעת אשר טרפי הפרח נבלו וקסם צבעיו הנפלאים חלף – בעת ההיא לא שנה טעמי, לא שונו תביעותי?…
האָשם הפרח, כי ממגע ידי הגסה קמט ויבול?… האשם הוא, כי יבש מנשימתי הבוערה וטרפיו הכמושים לא יענגו עוד את העין בצבעים נחמדים?…
ד.
…והמים מכּסים את-כל מסביב, מציפים כל הרחובות, ממלאים את כל המרתפּים, שוטפים וחודרים אל כל המעונות שבשפל – מתי פרצו המים ועד מתי ישטפו עוד – אין איש יודע: אולי מעולם הם, אולי עד עולם לא יחדלו?… רבים אומרים כי היו המים עוד לפני שנים רבות, היו עוד גם אז כאשר היתה כל העיר רק מערות-עפר ומחלות-אדמה… רבים משערים, כי בימים הקדמונים ההם היה עוד שטף-המים הזה יותר חזק ורחב מאשר בימים האלה; ולעומתם מחליטים רבים את ההפך, ומוכיחים כי המים הולכים ומתגברים עוד…
…ואמנם עוד מכסים המים את כל מסביב: יש אשר נראה כאלו הם הולכים ומתגברים, ויש אשר נדמה כאלו הם עומדים וקופאים – ואולם אם כה ואם כה אינם הולכים הלך וחסר!…
הם מציפים כל הרחובות, ממלאים את כל המרתפים, את כל הדיוטות התחתונות –
והיושבים בשפל טובעים למאות ולאלפים, טובעים ואובדים בנעריהם ובזקניהם… רבים צוללים ואובדים דומם, רבים נאבקים ומתאמצים להמלט; ואולם רק מעטים נמלטים, נמלטים והם שבורים ורעוצים כלם…
המונים המונים טובעים ואובדים –
ומראה הטובעים והאובדים, מראה הנאבקים ביאוש מר, מראה הנמלטים שבורים ורעוצים – כל המראה קורע-הלב הזה מעורר את רחמי המאושרים השוכנים בדיוטות העליונות, ורבים מהם מתעוררים לבוא לעזרת הטובעים: אלה מורידים סלמות ומשליכים חבלים ממרום שבתם אל האמללים, הרוחשים ונאבקים בשפל, ואלה מכינים המון דליים ושואבים בהם את המים…
בחבלים וסלמות נעזרים מעטים, יחידים – ואלפים עודם טובעים ואובדים!
בדליים שואבים רק את המים אשר באחד המרתפים, בפנה קטנה אשר באחת הדיוטות – וכל חמר המים הרב ברחובות לא יצער כלל!
…המים מכסים את כל מסביב ואלפי נפשות טובעות; טובעות ואובדות בלי חשך, בלי קץ –
ורבים מן העומדים במדרגות העליונות נוכחים, כי שוא עזרת החבלים והסלמות; שוא עמל השואבים – רק עצה אחת ישנה: להרוס את כל טורי הבתים הגבוהים, להסיר פעם אחת את כל הדיוטות העליונות, אז יהיה די מרחב למים להתפשט…
…בניני-ענק נהרסים וחמר-הבניה נופל בכל כבד משאו על הרוחשים והנאבקים בשפל: הם נחנקים ונרעצים למאות ולאלפים –
ונאקות-המות אינן פוסקות!
ה.
טפה אחרי טפה נופלת מכוס-החיים המרה על לב המשורר החם; בתוך החם מתנדפת טפה אחרי טפה ועולה בדמות אד למעלה ורסיסי האד הדקים חוזרים ומשתפכים, חוזרים ומתלכדים לטפות טפות של דמע על עפעפי המשורר!…
וטפה אחרי טפה נופלת מעיני המשורר, משתפכת אל כוס-החיים המרה, וכל דמעה ודמעה ממתיקה הרבה מן המרירות אשר בכוס-החיים: זאת היא הסגולה הנפלאה אשר לדמעות המשורר המרות!…
**
ענן כבד עולה ומריק את שפעת מימיו על פני האדמה –
רבים מאגלי הגשם יורדים על אדמה מלחה, רבים נופלים על גרעיני רקבון ונפסדים; אולם לא מעטים מהם יורדים אל חיק אדמה שמנה ופוריה, פוגעים בגרעיני-זרע מלאי-כח חיים: אגל הלחלוחית היורד מלמעלה מעורר לתחיה את הכחות הספונים למטה – ומעפר-יציץ פרח נחמד לעין, יגדל פרי נעים לחך!…
ושירות המשורר כגשמי-ברכה מרעיפים –
אם אלפי רסיסי-רגש יורדים על לבות-אבן ואובדים, אם עוד אלפים נפזרים לריק – אך לא מעטים בהם פוגעים בנפשות מסוגלות ומעוררים לתחיה את הרגשות הזכים אשר היו ספונים שם במעמקים…
אכן לא לשוא יורדים גשמי-הברכה –
לא לשוא חי ופועל המשורר!!
ו.
מחלה זעומה היא השחפת –
אלפי רבבות יצורים קטנים מתמידים בעבודת-ההרס הזאת, הראה הנפסדה הולכת ונמקה בלי-חשך וחכמת-הרפואה חסרת-כח היא לעצור בעד הרעה: הראה תמק ועמה יחד יתמו החיים!…
ולפני לא אדם חי, רק שחיף-עץ יבש, שלד עצמות נחרות, והשׁלד הזה מזדעזע ומתעות כלו בפלצות-שעול נוראה; אך כמעט יונח לו עד ארגיעה, והוא שופך לפני את שיחו ומרציא לפני את מערכי-לבו, את מחשבותיו, אשר הוא חושב לימים הבאים –
הוא מאמין בחייו, ברפואתו השלמה!…
…היועיל בטחון-הרוח העז, אם בחמר אין די-כח?!…
והכרת-האמת המרה מרה שבעתים למראה הבטחון העור!
ז.
אביב נעים היה אז… כמה נצנים פרחו, כמה רוחות-עדן נשבו, כמה ימי-אורה נראו לפנינו –
והוא היה גוסס, רגעיו היו ספורים ונשימתו האחרונה קרוֹבה!…
– אלון צעיר נגדע!… עוד לא הספיק לחיות, וכבר נגזר עליו למות!
ואנחנו הבטנו אליו ברחמים רבים, ברגשות-צער עצומים:
מה נורא הדבר, למות בנוער, להאסף בעצם ראשית האביב!…
…ועל גל קברו כבר עלו עשבים… רוחות-האביב הזכים התחלפו בסערות-צרה קשות, אשר הכחידו את הנצנים הרכים בראשית-פריחתם, ותחת ימי-האורה, אשר חזינו לנו, באו ימים מעוננים, קודרים וקרים –
נלאים וזועפים, נואשים ונחשלים הננו מביטים לאחרינו, וזוכרים בימי-הבציר הקודרים את ימי-האורה החולפים:
מה נעים, מה רב האושר להאסף בעצם ראשית האביב!…
ח.
הלילה אָפל בלי נגה, היער סגור בלי מוצא – ואני הולך ותועה… ממעל נשמעה רק יבבת הרוח בצמרות העצים, מעברים עולה יללת הזאבים הרעבים, המשחרים לטרף…רגלי הבצקות והכבדות נגפות בשרשים בולטים, נאחזות בסככים סרוחים; בגדי נפרמים ופני נשרטים בעפאים כסוחים, בקוצים דוקרים; אני נופל במהמורות, נכשל בתללים וכחי הולך ואָפס – אך אני מאסף שארית כחותי והנני נופל וקם, קם והולךְ…
אני הולך לקראת הנוגה, הנראה לי מרחוק. אני הולך, אף כי נגהות רבים כבר רמוני, אף כי פעמים רבות כבר ראיתי ונוכחתי, מה הוא הנגה הזה, אשר אליו אנכי שואף –
ואני הולך והולך, הולךְ ומקוה, הולךְ ונוֹכח כי משאת-נפשי – נוגה עץ-רקבון!…
ט.
את החרף אינני אוהב –
גם בזהר השמש הקר על פני מכסה השלג הצח, המשתרע ברחב אין-קץ, גם בנוגה הירח וכוכבי-הספיר בחוג שמים טהורים ממעל על בדולח-הקרח – בכל ההוד הנפלא הזה נפשי מרגשת קפאון-מות נורא.
את הקיץ אינני חומד –
בחום הרב, באויר העב והקופא, בשדות המלאים בר, בעצים המסובלים פרי, בנהר השוטף לאטו – בכל שקט-הבטחה הזה, בשפע-הברכה מסביב נפשי מרגשת פנוק-לאות ועיפות-תרדמה!
וחליפות תכופות: קדרות עבים אחרי זיו שמש, חום צח אחרי מטר סוחף, רעמים וברקים מתחלפים בבקרים בהירים, בערבים שוקטים – את כל אלה אני אוהב, חומד בכליון נפש:
זה הקסם הנפלא אשר לאביב, המלא חיים רעננים!
י.
הנפילים היו בארץ –
ומלמדנו ספר לנו, כי אלה היו מלאכי-מרום, אשר השלכו ארצה ולבשו להם גו ובשר: אכן הרבו לחטוא מכל בני האדם!…
גם רבי, גם חברי הטעימו בשמחה מיוחדה את המוסר היוצא מזה, כי מלאכי-המרום אינם טובים באמת ממנו קרוצי-החומר; אך אנכי לא יכלתי לשמוח בשמחה הזאת: נפש-הילד התמימה בי השׁתתפה נגד רצוני בצער המלאכים-הנפולים והגיון-הילדות הרחוק מהתחכמות לחש לי בלי-חשך:
– במה אשמים הם, כי בהיותם נבראים לשכון במרום, נתנו אחרי כן בשפל?!…
**
מאז עברו שנים רבות –
ויום יום אני רואה לפני מלאכים-נפילים, שחטאם בא מאסונם, כי נתנו בשפל; אך נפש-הילד התמימה כבר נהפכה לאחרת…
…בלי חמלה וחגיגה הנני רומס ודש את הנופלים האמללים!
יא.
נער הייתי אז, והרבה היה בי מה שאין עוד עתה: בטחון בכחות-עצמי, אמונה בסגולות-החיים ואהבה רבה אל בני-האדם –
בבטחוני הייתי חוזה לעצמי עתידות נכבדים, הייתי מדמה בנפשי כח לחולל גדולות, לתקן עולמות…
באמונתי הייתי רואה את החיים מלאים אושר ונחת, ואת בני-האדם – טהורים ומרוממים, נעלים וטובים מאד…
ובמדה שאהבתי את הטובים-הרבים, במדה זאת שנאתי, תעבתי את הרעים-היחידים: הם היו בעיני עוכרי-החיים, המקלקלים בתאות-זדון, ברצון-רע את סדר-החיים הטוב והמתוקן!…
נפשי היתה מתגעשת, כל חושי בי היו מתעוררים, מתמרמרים מאד –
– מי יתנני נואם כביר-כח – הייתי שואל בנפשי – והייתי לקטיגור קשה!…
**
מאז שוניתי הרבה, הרבה מאד –
הנה זקנתי וכבר חדלתי מבטוח בכחות-עצמי, חדלתי מהאמין באושר החיים, ואל בני-האדם… לא, טוב לי כי אחריש ולא אכנה בשם את הרגש אשר אני מרגיש בנפשׁי לאלה!…
ואני רואה יום יום לא רעים-יחידים, לא עושי-עול מעטים ויוֹצאים מן הכלל; אולם נפשי איננה מתגעשת עוד בקצף על הנעשה, חושׁי אינם מתמרמרים על העושים –
– מי יתנני נואם – הנני חושב בתוגת-יאוש – מי יתנני כביר-כח-לשון והייתי לסניגור!…
יב.
…ולי נדמה, כאלו הנני רואה עוד עתה את העינים ההן –
ההיו כחולות, אם אמוצות או בעלות-צבע אחר? – את זאת אינני זוכר עוד, ומי יודע, אולי גם אז לא התכוננתי לזאת; אך העינים ההן היו גדולות, בהירות ושוקטות, הן היו עיני-ילד, אשר נשקפה מהן נפשׁ רכה ותמימה…
אלה העינים, התלויות בי, לבבוני והרגיזוני גם יחד, ואני לא הנחתי לנפשי חשבון, על מה ולמה כל זאת; אך במדה אשר נפקחו העינים, במדה אשר הביעו יותר תחנונים ופחד-תמהון – במדה זאת גברה בקרבי התשוקה לדבר עוד, להריק בשטף-דברים את כל הרעש, אשׁר נאצר בנפשי פנימה מהמון מסות-חיים מרות במשך שנות-צרה רבות!…
…ולי נדמה, כאלו הנני רואה עוד עתה את פחד-היאוש הנורא, אשר הפיקו העינים הפקוחות – יאוש ילד בוטה, אשר הבין פתאם את אשר לא שער לפני רגע…
ואני הייתי האכזר, אשר חבל את התמה הבוטחה הזאת!
יג.
היא היתה ילדה עליזה ושיחתה – פטפוט-ילד עלז וריק. דבריה נגעו לענינים פחותי-ערך: למגבעת רעותה האחת, לשמלתה רעותּה השניתּ, לסכסוכי-האהבה אשר למודע האחד ולזרות המנהג אשר למודע השני… וכל המשפטים האלה היו על פי רושם-הרגע, בלי כל פלס-הגיון, בלי כל מחשבה עמוקה; אולם גם חפץ לא היה לי באלה: צלצלי הקול עצמם היו ערבים לאזני, עליצות השיחה שעשעה את נפשי ותרועת-השחוק המלאה חדות-עולמים היללה גם בי קלות-דעת ושכחת-דאגה –
אני אהבתי את הילדה העליזה הזאת!
**
היא היתה אשר חושבת מחשבות המשפט ושיחתה נסבה על ענינים חשובים ורבי-ערך… דבריה נאמרו בדעה מתונה ומשפטיה היו מפלסים היטב בהגיון מדויק; ואולם כל היתרונות האלה לא מלטו את נפשי מרגש שממון כבד, והשממון הזה התחלף מעט מעט בקוצר-רוח, בהתרגזות הולכת וגדולה –
רגש אהבתי כבר היה אז נחלת העבר!
יד.
שעת-בין-ערבים נפלאה אחרי יום-אביב צח ונעים היתה אז –
אנחנו היינו עולים זמן רב במשעול-חול צר ונפתל, ופתאם עמדו רגלינו בקצה שפת-נהר תלולה, על כיף-סלע לא-רחב, הבולט מצלע השפה!…
מתחת לרגלינו עלה שאון מים זורמים ומקלחים על פני צורים ושברי-סלעים, אך לנגד עינינו היתה שפעת-מים נחה ושוקטה, המזהבה כלה מנגד החמה השוקעת; ומעבר לנהר, מקצה האופק נראו בדמדומי-הנשף בבואות לא-ברורות כעין מגדלי-ענק גבוהים, אשר ממעל להם מתאבכים לאטם עמודי-עשן בדמות ערפל כחול וכבד המעורב בנוגה חכליל…
… בכל מסביב היה שקט ומנוחה, רק מתחת לרגלינו נשאו ויקלחו המים הזורמים על פני צורים וכיפים!
טו.
רק חלק מצער, מצער מאד מהרף-עין של הנצח! – וכמה מאות, אלפי ימים ארוכים, כמה רבבות שעות עמל במדת חיי-אדם! –
אך רק מעוף אחד קצר, טיסה אחת קטנה ברחבי אין-סוף – וכמה אלפי רבבות מילין, כמה מרחק נורא במדת העולם השפל!
ועוד מצלצלות זכוכיות נפצות… עוד שריקת הוללים פרוצה מחרישה אזנים, מדכאה נאקת חללים נמוכה.
ונשמה קלה, משוחררה מבית-המרה, עולה, מתנשאה אל על…
– – הרבה, הרבה פרכס הגוף, פרכס בכל עז ולא נתן לנשמה הקלה לצאת.
אולם כח האגרוף חזק, די אונים בו לנתק אסורי הגוף הכבד, המקשרים את הנשמה הקלה!
… והיא משוחררה, מגביהה עוף, מתנשאה.
עד כס אל-הנקמות…
"נקמה, בתי, נקמה למעניך?…
נוראה היא נקמתי… מוסר קשה משאול…
הם יבינו את אשר עוללו".
… עוד רק מעט, כהרף-עין!
והרף-עין של הנצח – כמה מאות בשנים, כמה דורות ארוכים במדת חיי האדם – –
––––––––
ומכם אל-נקמות עד רום כסא אלהי-סליחות רק טיסה אחת קטנה במרחב אין-סוף – מרחק נורא בלי שעור במדת העולם השפל…
טז
“הסנה בוער באש”.
כלו כסוח ויבש… האש הגדולה להטתו, החריבה לשדו, הפכה אותו לאוד עשן… ומסביב לו המון סנאים רעננים, מלאים לח, לשד חיים – צומחים ועולים, גדלים ושוגאים…
“והסנה איננו אכּל”.
מאות, אלפי שנים חולפות… דורות סנאים לעשרות, למאות מתחלפים… צצים מעפר, צומחים וגדלים, חיים ונובלים.
רק זה האחד עומד…
גם צמח לא יצמח, כי זה אלפי שנים אשר להטה האש את לחו.
וגם נבול לא יבול: הוא איננו אכּל…
יז.
הנפש מתעלפת מהחם הגדול, קשה מנשוא את האויר העב והכבד, המלא ריח גפרית…
והשמים מתקדרים ומתקדרים, העננים הכהים והכבדים נראו כזוחלים על הארץ.
זועה קרובה!
וצפה מצפים לה, כי תבוא מהרה…
כי יבריק הברק והרעים הרעם – ורעש האויר יטהר…
ובדמיון מצטירים: אויר זך ומצונן, ריח צמחים רעננים, אֵד אדמה רטובה וקרירות קלה, משובבת-נפש.
עד מתי עוד לא תבוא הזועה? – – – – –
– והיא התרגשה, באה…
לא מעט ההרס, רבות השמות מסביב.
אלוני-חסן מגודעי-ענף מוטלים לארץ..
גזעי-נער עקורי-רעש מוצעים מסביב…
קמת-ברכה מוכת-ברד שחה לעפר…
והחם הולך וגדול, הולך ורב השרב: האויר העב והכבד קשה מנשוא…
…על מה נגדעו אלוני-החסן, נטשו לארץ גזעי-הנער הרעננים?
ושדות-תבואה ברוכים למה חבלו בזועה?!…
יח.
– – – הם התהלכו יחדו, שניהם עמדו על ראש גבעה תלולה לחוף נהר רחב, הברוך בשפע מימיו הכבירים – –
ולזה גם לזה נפש רכה, נשמה סגולה, הנוחה להתפעל ולתפוס כל רשם דק –
אולם עיני האחד נטויות אל על, משוטטות במרחבים רחוקים –
– – – לפניו מחזה שקיעת-חמה נפלא… ירכתי-אופק מופזות, שכבות-שכבות של עבים קלים, מרובי-גונים, ושפע מי-פז כמראה גלים רחוקים מתגלגלים בהמיה דקה, נעימה כלחש-סוד-אהבה –
ונסוך-קסם משירת-הטבע הרוממה עמד כחולם בהקיץ, חולם ומלא-חדוה –
– – – ברגעי חרדת-קודש אלה –
ובעמקי הנפש הרכה והעדינה הלכה והתרקמה, הלכה והתגלמה שירת-שבח עליזה לכבוד ההרמוניה הנפלאה, הרמונית-הטבע הנאדרה, אשר אין ערוך ליפיה, להודה – – – – – –
**
ועיני השני נטויות למטה.
מתחת לרגליו השתרעה בשפל עיר רבת-המון, רבת-מרכולת –
ושם בשפל רחשו המונים-המונים, עבדו, עמלו –
– – – טבולות במים עד ברך, כפופות על עבודתן עמדו כובסות שוטפות לבנים… בשרן האדים, הפך כחל – וממקומן לא תמושנה… שכמן כבד, גבן כאב, שדרתן כמו התפקקה – וקומתן לא נזקפה –
ועמוסי-סבל, אשר לא נראו כמעט מתחת לסבלן, הלכו כפופים, נשאו משאם בכתף –
ומושכי-עול, מעונבים בחבליהם משכמם עד מתנים, צעדו בכבדות ורגליהם היחפות נקפות, מחוצות מחלוקי-אבנים חדים.
והמונים-המונים כחושי-גו, דלי-פנים, עטופי-סמרטוטים מביטים עוד בקנאה אל עמוסי-הסבל, אל מושכי-העול –
כמשק נחיל-דבורים עולה ההמולה; בה מתערבות, משתפכות גערות נמרצות של מפקחים, אנקות עמלים עצורות, אנחות כבושות, אנחות רעבים, המצפים לעבודה ואין – – –
ועד עמקי הנפש הנרעשה נחת צער עצום, צער רחב, עמוק כים –
– – – וברגעי הסתכלות אלה – הלכה והתרקמה, הלכה והתגלמה שירת-יגון נמרצה, שירה מרה במרירות-החיים, אשר חוללתה.
יט.
ארבעים יום וארבעים לילה ישב המחוקק – איש-האלהים על ההר; לחם לא אכל ומים לא שתה, כי היו כל מעיניו בשני לוחות-העדות –
הנה הם לפניו, ערוכים בכל להיות נתונים לעם-סגולה –
והשב בן-השמונים מחליף כח; דמיונו כבן-נעורים עליז חיים… בעיני-רוח צופה הוא למרחוק, רואה בחזון עם-סגולה, מלא רוח דעת טהורה –
עם חכם, אשר לא יתעה בהבלי אלילים –
עם צדיק, אשר לא יחמוד איש ממנו את אשר לא לו –
אשר לא יגנוב, אף לא יתאוה מכל אשר לרעו –
לגר בשעריו לא יציק, כי יזכר את הימים, אשר היה עבד בארץ מצרים –
ואת יום השבת יזכר ושמר לקדשו, למען אשר כמוהו ינוחו גם עבדו ואמתו, שורו וחמורו – – –
הקומה הגבוהה נזקפת, ראש-השיבה מורם, ומבריקות, מבריקות מאד העינים הגדולות –
“חמלה לכל נברא, חמלה לכל יצור, אם קטן ואם גדול הוא!” – –
וקול אדיר קורא ככה, מרעים נוראות:
“לך רד… שחת עמך!” –
ורגע אחד מתפוצצים כל מגדלי-הדמיון הנשגבים, נגוזים כל מחוזות-הקסם הנפלאים –
מפסגת ההר יורד זקן כפוף-גב, נטוי-ראש לארץ… ושני לוחות-האבן מעיקים עליו בכל כבד משאם –
האם לכתף איש אחד נטל כבד כזה?
רק עם כלו, עם עצום ורב יעצר כח לשאתו, להעבירו בשלום בין עמים רבים, אשר דעת לא יחפצו –
אולם איש-האלהים כביר-הרוח איננו נואש עוד מתקותו. הוא יורד ויורד, ועומס משאו היקר והכבד – – – – – – – – – – – –
והוא בתוך המחנה.
לפניו עגל מסכה, מסביב מחולות –
ופרוע העם, פרוע כלו; אין אחד בהם פונה אל מחוקקם, אל הרם והנשגב, אשר הביא בידיו – – –
מה כח איש אחד, כי יעמיס על כתפיו נטל כבד כזה? – – –
– – – ולוחות-האבן השלכו בחמת-רוח ארצה.
כ.
פרחים – רק פרחים!…
ואני מבין היטב ויודע ברור, שאם לא יבולו הפרחים ולא ייבשו ולא יכמשו טרפיהם הענוגים, אז לא יצמח ולא יגמל כל פרי עד עולם; – אולם מראה הפרחים הנובלים מאדיב את נפשי ומעורר בקרבי רגשות עצב רבים, ואני מביט במנוד-ראש אל טרפי הפרח המקומטים והנושרים אחד אחד.
פרי בשול יהיה –
ואני אוהב פרחים, רק פרחים!…
כא.
וזה הפרח, מה נחמד, מה נאוה מראהו! חן צבעיו הענוגים מלבב אותי, ריחו הנפלא עולה באפי – נפשי עורגת אליו ושואפת לקטוף אותו.
עוד רגע, וידי שלוחה אליו, עוד מעט והיא נוגעת בו.
ולבי נע פתאום, מתפלץ כלו. הנני יודע, כי ממגע ידי יועם טוהר הפרח בן-רגע, והוא יבול מנשמת אפי הלוהטת.
עיני מביטה בתאוה אל הפרח הענוג –
ולבי לא יתנני לגעת בו בידי הגסות!
כב.
עוד לא רחוקים הימים, רק זה מעט היה הדבר –
ולא דרור אחת נגלתה אלינו: הן דרור אחת, לא תביא, כידוע, את האביב!… בוא באו דרורים רבות, כלן עליזות, מלאות חדוה, ששות לפרוש כנף ולמריא במרום…
רבים האמינו, כי הנה זה בא האביב!…
ופתאם – התקדרו השמים, חשכו הימים וסופות-שלג התחוללו…
אנחנו הן הרגלנו לחורף, הסכנו לסבול קרה, לשאת צנת שלג; אך הדרורים לא נסו באלה… הן הסכינו לחום צח, לאור בהיר… הן לא יכלו נשוא; קפאו יחדו מקרה…
הדרורים האמללות קפאו, – האמנם עוד לא בא האביב?
כג.
… ושם חורשה קטנה בקצה גבול יער עתיק-ימים, העצים רכים בה וצעירים, רק זה מעט עלו מעפר מטעם… גם זמיר מפליא-שיר לא שת עוד קן לו, לא אוה מושב בחורשה; רק צפצוף אפרוחים, אשר זה לא כביר נבקעו מביצתם, עולה מבין הסבכים נשמע בין העפאים.
וקול המזמרים הרכים דק מאד, שירתם אינה שלמה עוד.
אך עתידות מי ינחש? מי יגיד הבאות מראש?
ועורב זקן, עורב שחור כפחם נגלה על ראש אמיר. צוחתו המבשרת-אד ממלאה את כל החורשה.
מות! מות! צורח העורב הזקן.
וגרון העורב רחב, קולו חזק, מרגיז-לב ומפיל-אימה…
מפניו נחתים המזמרים הרכים, נבהלים ונדמים.
…האין מי שילבין את העורב הזקן, השחור כפחם?
האין מי שיהסה את צוחתו המבשרת אד?
כד.
נרות רבים כבר כבו, מאורות גדולים נאספו; רק נר אחד, קטן וזעיר, דולק עוד, – פתילה אחת, דקה מן הדקה מהבהבת.
“וכשיכבה הנר הזה, כשתכלה הפתילה – ותם הכל!…”
מתי שמעתי, ומי השמיע את זאת – לא אדע; אך יודע אני, כי אמת נכון הדבר.
ורוחות חזקים נושבים על הנר האחרון, סוערים לכבות את הפתילה המהבהבת… האור נע, רועד, דועך…
…האמנם יאָסף עוד מעט גם זה? האמנם הכל תם, בא קץ לכל?!
כה.
על מצחו החור כבר חרת המות:
“לי אתה – – – –!”
…והוא קרוב גם ללבי, קרוב – אולי הרבה יותר, מאשר לאחרים; אפס כי הם אינם רואים את אשר אני רואה, הם אינם מעלים גם על לבם את אשר אני יודע ברור.
הם מאמינים ברפואה קרובה – ואמונתם מאמצת ידיהם לעשות, לעבוד ולעמול! הם מקוים – ותקותם מעודדת את רוחם, מעלימה מעיניהם את אשר לא יסכון להם לראות!
ואני… לבי מתכוץ מכאב אנוש – ובלתי הבין לא אוכל!
נפשי נקרעה לגזרים – ולקוות לא ימלאני לבי!… לבי לא יתנני גם לעשות עוד דבר, לבקש עוד עצה – – – – – –
**
והם אינם מבינים כלל, מה נוראים יסורי היאוש הקר, מה נוראה אפיסות התקוה המכהה רוחי ומרפה ידי!
כו.
“…וזה החלם לעשות – ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו!”
האמנם יבצר דבר מהאנשים, אשר נוסדו בדעה אחת, במחשבה אחת!?…
והמחשבה, אשר בלבם, מה גדולה, מה נורא גדלה! עד מרום-הקץ הם אומרים להגיע, הם אומרים לבנות מגדל וראשו בשמים!
ומה מהם יהלוך, כי ילעגו להם שוכני-השפל, האוהבים את עמק-מושבם ואינם חפצים לשאת עין אל אשר ממעל לראשׁם!? המעפילים לעלות השמימה יודעים, כי רוח אחת מחיה את כל אלפיהם; ורצון אלפים, המתאחדים יחדו ועובדים שכם אחד, כל יוכל!
כי ימות כל הדור הזה – וקם תחתיו דור חדש להשלים את אשר החלו אבותיו…
גם זה כי יאָסף – והנחיל לדורותיו אחריו את המחשבה הגדולה.
אולם זה החלם לעשות – וכבר גם נפוצו…
המלעיגים השאננים בשׂפה אחת ידברו, דברים אחדים לכלם, והבונים המעפילים, לא ישמעו איש את שפת רעהו, לא יאבו גם שמוע.
רצון אחד, רק אחד לכלם, אפס כי שפתם נבללה!
כז.
וענק-הרוח – כן מעידה אגדת-קדומים – היה ענק גדול ורם גם במדת גוו. הוא נפלה מכל העם בהוד קומתו, ביפי פניו, אשר קרן עורו… חסן רוח ובשר בו התלכדו.
ומסביב לו רחש עם שפל וקטן, רחשו אנשׁים-חגבים, גמדים נכאים, אשר היו כחגבים גם בעיניהם הם.
הענק היה יחידי ברבבות הגמדים, ורוחו הגדולה נשאה אותו להרים את כל הרבבות האלה למעלה, אל הגבה, אשר עינו תשור שם, אולם האנשים-החגבים הלא הסכינו עם השפל, ולא יוכלו להתרומם לימים רבים! כמעט נסתלק מעליהם מדריכם, והם שבו לעשות מסכת-זהב, שבו לעבוד לעגל…
וכל ארך-אפים הלא יקצר, יכשל כל כח-הסבל.
הרף ממני ואשמידם! – נאם אל-זועם.
הרף ממני והשמדתי את האנשים-החגבים… מאדם-ענק יקום דור ענקים… ואעשה אותך לגוי גדול!
וענק-הרוח והבשר זכר, כמה המרוהו האנשים-החגבים, כמה עצבו את רוחו הגדולה בתאוות-נפשם הקטנות!
– לוּ…
והמלה הנחרצה טרם תעלה על דל שפתיו, והוא זכר כל ענות האנשים-החגבים בארץ עבודתם… כל עבודתם הקשה בחמר ובלבנים… כל מאות השנים, אשר הכו, נלחצו בלי חמלה, והחיו נפשם בבצלים ושומים.
– לא, העבדות לא תגדל ענקים… גודל וחסן יצמחו רק באויר-הרוח!
ויחל משה את פני ה'.
גם האל הזועם זכר – ויסלח!
כח.
היוצר כלה זה מעט את מעשהו.
אלפי רבבות שנים היה בורא עולמות ומחריבם. בורא – לפי הציור של תכלית השלמות, שהיה מרחף לפניו בדמיון, ומחריב בגלל אי-השלמות, שהיתה יוצאה בפעל.
לא שלם נראה בעיני היוצר גם העולם, אשר נברא זה מעט!
וגדודי מלאכים אומרים שירה, מקלסים עולם זה: מה נאה הוא… כלו אך טוב, שלם עד תכלית!
– כלו טוב, שלם!
ועל פני היוצר נחו צללים כדמות עבים קלים, החולפים בשחקים בהירים על פני שמש זורח. שירת השׁבח הרעימה אותו; אפו חרה במקלסים: הכי טחו עיניהם מראות, אם הכנעת-משרתים שמה בפיהם שבחי-שוא?
– מי יתן לי שופט צדק, שופט נאמן, אשר עיניו פקוחות ורוחו חפשי!
ועל פני היוצר הופיעה נהרה כדמות שמש, הזורח פתאם מבין עבי שחקים. צו נתּן ולפני כסא-הכבוד הובאה חיש נשמת המשׁורר שלעתיד…
נשמה זו היתה עוד רכה וצעירה. הכל בה היה רק עתיד, עתיד רחוק מאד. כל הכחות הטמירים בה היו נרדמים עוד, וכלוטים בערפל נראו לה מרחוק עולמות גדולים, – רפרפו ברוח, הצטירו בדמיון מחזות נאדרים, מלאי קסם נפלא, הוד נעלה.
ובפקודת היוצר התחילה מסתכלת בעולם ההוה והקים… התחילה סוקרת במבט-אמן בהיר, צופה הכל וחודר-כל…
ראשונה נשמעה אז תלונת נפש מרגישׁה על כל מה שלא היה שלם בעולם, על כל מה שהיה מעות ומקלקל בבריאה.
שמע היוצר – ופניו נהרו.
שמע עוד – ופניו הועבו.
עוד, עוד – ופניו רעמו.
מעבר מזה מלאכים מקלסים הכל, ומעבר מזה – נשמה מתלוננת על הכל. ומה נשמה עלובה זו מבקשת? כמה עולמות נבראו והחרבו, – הגם עולם זה…?!
ורוח היוצר נחה: עינו הביטה אל הנשמה הרכה ברחמים רבים ועל שפתיו רחף לגלוג קל.
– התגשמי, נשמה חביבה!
והמשורר נולד, גדל, התחיל יוצר.
איה הם העולמות הגדולים כלילי-היופי, אשר רחפו לפניו בדמיון? איה היא שלמות-היצירה, אשר נראתה לו בחזון רוחו?!
נשמתו, נשמת יוצר-אמן שואפת להגשׁים את חזון-הרוח הנשגב, אך ידו, יד יוצרת בפעל איננה משיגה חפצו.
והוא בורא עולמות, בורא ומחריב עד לבלי סוף!
כט.
רק מעטים ידעו אותו, עוד מעטים מאלה שמו לב אליו – וחייו היו קשים ומרים, מלאים עוני ומחסור. יומם עבד עבודת פרך על פת הלחם, ובלילות – בלילות נדודי-שנה, חשב, הרגיש נסער הרבה… ומעט מאשר הרגיש, מאשר סער בנפשׁו העלה על הגליון, כתב למען המעטים, אשר הבינו לרוחו.
וכל אשר העלה על הגליון היה מלא רגש כביר, כח אדיר. בשחקו היו דמעות, בבכיו – תקוה, בטחון, ובמוסרו – אהבה רבה לכל בני האדם.
וכל אשר הרגיש בנפשו, שׁבו הרגישו גם המעטים, אשר ידעוהו, אשר קראו את דבריו…
מה מלאים היו אז חיי המשורר!…
ואלפים כבר ידעו אותו, הקשיבו בשים לב לכל הגה היוצא מפיו, גם חייו היו טובים ומאשרים, מלאים עושר ורוחה. הוא כתב מתוך הרחבת-דעת, בכל עת ובכל שעה, אשר אותה נפשו.
אך כל אשר העלה על הגליון היה על פי ההרגל, הכל לפי הנוסח השגור בעטו… רוחו לא התרגש בקרבו פנימה, נפשו לא סוערה עוד בלילות נדודי-שנה.
ומה ריקים היו חיי המשורר!…
ל
“… וככל אשר תתנשא מעלה ומעלה, כן תתקפך הקרה, כן תהדר לכל גופך וכן תקפיא את נשמתך!…”
הוא הזהירני, העיד בי ככה –
אך הוא היה זקן מנוסה בחיים, גבר מלומד בצרות, רעוץ כלו ומדכא מהן, ואני – צעיר, אשר לא נסה עוד לחיות, אשר לא טעם עוד מרירות התוחלת הנכזבה…
אני האמנתי בכח עלומי…
ומה סמר בשרי כלו, מה קפאה נשמתי בי!
לא
מראש גבעה גבוהה הבטתי אל שפעת הנמלים הרוחשות בשׁפל… מה רב וגדול עמלן ומה קטנה ומצערה פעולתן!
ובהיותי נד בלבי להעמלים האמללים, הייתי רועד כולי מקרה עזה…
ואך השפלתי לרדת ואתערב באלפי העובדים, המעבירים ומסיעים שביבי-עץ דקים, גבעולי תבן זעירים –
אז חמותי…
אז לא התבוננתי עוד, מה רב העמל ומה קטנה הפעולה!
לב.
אך חלי הוא בלי ספק… חוש-ראיתי איננו ממלא, כנראה, את תעודתו, – הוא משונה בטבעו מהרגיל…
בשורי מרחוק, יש שאני רואה ענקים, ענקים גדלי-קומה, שׁגיאי-כח; אולם כמעט אגש אל הענקים, אתבונן בהם מקרוב, והם מתקטנים, נעשים זעירים.
ואל כל אשר אפנה, אני רואה רק ענקים מרחוק וגמדים מקרוב – האמנם לא חלי הוא!…
**
… גם זה חלי: זכירת הכל, אי-יכולת לשכוח דבר!
אני מתאוה לשכוח – ולשכוח איני יכול!
כמה אנשים, אשר רעיהם מרמים אותם, בוגדים בהם יום יום – אינם זוכרים עוד כל דבר למחר!
כמה אנשים, אשר נשבעו אתמול שׁבועי-שבועות, הבטיחו אמונת-עולם, ידידות נצח – שוכחים למחר את הכל!…
וכמה אנשים, אינם זוכרים אחרי שעה את כל המעשים, אשׁר ראו עיניהם לפני אותה השעה! כמה מהם שבים ורואים דבר אחר אלפי פעמים – והם מדמים בכל פעם, כי חדש הדבר אשר עינם רואה, חדש שלא היה עוד לעולמים…
רק אני זוכר וזוכר…
ומה אותה נפשי לשכוח הרבה ממה שאני זוכר!
לג.
וזה היה בלי ספק אך מקרה!…
מקרה היה, כי בעדר, אשר עבר לפני, היו העתודים ההולכים בראש כלם בריאי-בשר, טובי-מראה, וכל המון הרחלים, הנוהרים אחרי העתודים – דקות-בשר, רעות-מראה, סחופות, מדולדלות ומרוטות-צמר…
ואך מקרה היה גם זה, כי כלבי-העדר, המתנפלים בעזות-נפש רבה והמת-נקם עזה על כל כבשה נדחת – נסוגו אחורה ברעדה. נסו בבהלה מפני כל זאב, אשר הגיח ממארבו…
הלא אך מקרה היה כל זה!
לד.
יש אשר אראה את אחי הגדול עובר עלי במרכבתו הנהדרה, ורסיסי טיט-חוצות נתזים מחשוקי אופניו על אדרתי – אז גם יתחמץ לבי בקרבי;
– במה נעלה הוא עלי?
ואז אביט לעבר אחי הקטן, אשר גם נעלים אין לרגליו, והוא בוסס יחף בטיט-חוצות…
– במה נופל זה ממני?
לה.
“בתולדה אין רחמים או אכזריות, ענש או גמול, כונה ונטיה; רק חקים, חקים נצחיים וקבועים שולטים בכל, בוראים כל מחזה על פי צרופי סבות-עליות”…
“גם רצון האדם ובחירתו אינם אלא סכום תוצאות של סבות-קודמות, אשר הצטרפו גם הן על פי חקים קבועים לעובדה קימת, עובדה מכרחת, שאין כל אדם שליט בה לשנותה”…
וזאת היא המלה האחרונה של המדע?
אך נפשי אינה יכולה נשוא את הרעיון, כי כל אשר מסביב לי, כל אשר בקרבי – כל זה מוגבל בחקים קבועים, חקים תמידים, שאינם יכולים להשתנות!
והנפש הנהלאה מבקשת מפלט לה בחיק האמונה… דמדומי נשף נעימים עוטפים אותה, תנומת עדן שאננה נסכה עליה, ואגדת-פלאים משתפכת בהמית פלג זך – – – – – – – – – – – – – – – –
מסביב השלך הס!
לו.
ואנחנו היינו מתהלכים בשדה. מבקשים חלקת-דשא רעננה למושׁב לנו –
במקום מצב רגלינו לא היתה האדמה עטופה דשא למדי, כי נראו לנו על פניה מהמרות קטנות ורכסי-חול; אולם מרחוק נראתה חלקת-דשא ירוקה כלה בלי מהמורות ורכסים…
וכאשר קרבנו, כאשר בושנו משׁברנו בזה – אז נראתה לנו החלקה הנכספה מזה והלאה במרחק לא רב מאתנו…
ככה הלכנו הלאה, הלאה; פתאם הבטנו לאחרינו…
והמקומות, אשר כבר עברנו, נראו לנו עתה ירוקים כלם, נחמדים למראה מאד…
רגע עמדנו משתאים…
עוד רגע ולבנו הבין הכל…
ובנו לא היה עוד כל חפץ ללכת הלאה!
קטעים
מאתישעיהו ברשדסקי
יום אחד.
שכמו מתחיל כואב מישיבה כפופה, נעשית מורגשׁת לאות-מוח מעבודת עיון ממושכה –
והוא קם מעל כסאו, מזדקף ומתמתח, כשהוא מפשיל את ידיו לאחורי ערפו;אחר כך הוא נגש אל החלון הפתוח ומוציא את ראשו, כשהוא נסמך בשתי ידיו על סף החלון…
מהחוץ שוטף עליו זרם אור בהיר של יום-אביב צח ונעים;על פניו חולף רוח קל ועדין, מעודד-רוח, מצהיל-נפש, ומביא לאזניו מלמטה שאון צוהל, סוער ועליז.
“הם כלם כבר שם, – חושב הוא בלבו, וההנאה-הפנימית המיוחדת מסתמנת על פניו בבת-צחוק רחבה של ענג. – משחקים הם כמנהגם”…
הוא נחלץ עד החצי בעד חלונו הפתוח שבהדיוטא הרביעית, נסמך באָרבות ידיו על סף-החלון שמחוץ, וזמן רב עומד כך ומסתכל במה שנעשה שם מלמטה בהחצר.
החצר היא חלקה מרובעת רחבה, שבאמצעיתה גנה לא גדולה, מוקפה גדר של קני-עץ עם מעין-מקלח באמצע, ועצים רכים ומעט מטעים אחרים מסביב –
ובתוך אותה הגנה ומסביב לה להקה גדולה של ילדים וילדות, שונים אלה מאלה בשנות-חייהם, שונים אלה מאלה במלבושׁיהם, בדבורם –
אלא שכלם כאחד צוהלים, עליזים, משחקים בהתעוררות סוערת, בעינים מבריקות, בפנים מתלהבים…
והוא מסתכל ואינו יכול לגרוע עין מהם.
כמה שפע חיים, כמה כחות רעננים!
עינו לא תשבע מהביט אל עליזות-חיים רבה זו, עליזות שאינה יודעת באותם רגעים שום צער ודאגה –
בריאות שלמה של גוף ונפש, מתעודדת בהרגשׁת שפע רב של כחות-נער רעננים! – – –
(לא נשלם).
אברשקה.
תחלתו של אותו יום לא היתה משונה כל עקר ממנהגם של שׁאר הימים הרגילים.
נעור לו אַברשקה, כפי הרגלו, בשבע שעות של שחרית, – נעור מתוך איזה חלום מסובךְ ומבדח כאחת, ולפי שחשק ביותר לדעת סופו של חלום זה, נשאר לו שוכב איזה זמן במנוחה, כשׁעיניו סגורות והוא ער למחצה ומנמנם למחצה;אלא שהדבר לא עלה יפה: לא די, שלא בא סוף החלום, אלא שגם המשכו ותחלתו התחילו פורחים ומתטשטשים ממוחו של אברשׁקה…
לא הספיק להיות מיצר על כך, עד שהוסחה דעתו לגמרי מענין זה. דומה היה, שאיזו דחיפה פתאומית מבפנים, מעין קפוץ מקופל שהתמתח פתאום בקרבו, טלטלה אותו ממשכבו בכח והכריחה אותו לקפוץ ולעמוד על רגליו.
עמד לו, כשרגליו הערומות שוקעות עד קרסוליהן במצעות וידיו הקטנות סמוכות על שבכת-הפתילים הירוקה, המתוחה לאורך מטת-הילדים שלו, – עמד והסתכל בחדר זה, שידוע הוא לו לכל פרטיו.
הרי כאן, אצל הכותל שכנגד ישנה האומנת, אבדוטיה הזקנה שצעיפה הלבן עם הפתילים הכתומים צנח לצד ערפה וחשף מצד מצחה מחלפת שערות פשתניות ושבות קצת. היא ישׁנה, ומּנחיריה ומפיה, הפתוח קצת, יוצאת נחרה דקה, עמומה וצרודה…
וכאן, בשורה אחת עם מטתו, הרי ישנה בטיה, כשידיה הדקות והצחות פשוטות לרוחב מטתה, שערותיה הצהובות-הבהירות פזורוֹת על הכר ועל כתפה הימנית החשופה, ראשה מסולק לצד שמאל וכתנתה המרוקמה, שצנחה מהצד האחד, נופלת ומכסה מצד זה את פרק-הזרוע עד החצי…
עמד אברשקה והסתכל איזה זמן; אחר כך קפץ ממעל לשבכת-הפתילים הירוקה, נאחז בה בכפיו הקטנות, כשהחליק למטה, וירד בחשאי על הקרקע.
זוכר היה צוויה של אמא, שלא ילך יחף על הקרקע, ואף על פי כן לא יכול לכבוש את יצרו שהיה מושכו אל החדר הסמוך. שׁם במטה “כמעט גדולה” ישן גרישה, כשהוא מקופל כלו, ממשׁ כעין כעך, וראשו המכוסה שער שחור, קצר ומסומר תחוב כמעט בין ברכיו, שבולטות כמשולש חד מתחת השמיכה…
מה שמושך אותו יותר מכל לכאן – זהו השלחן הארוךְ, שמושלכים עליו בלי-סדר מכשירי בית-הספר של גרישה, ביחוד – העפרונים השׁונים לצבעיהם, המחוגה עם עט-השרטוט בקצה האחד והפנכה הקטנונית – קטנונית עם השחור שבה.
מתקנא הוא תמיד בגרישה על שזה הולך אל הגימנזיה ויש לו כל הדברים הנאים הללו. הוא עצמו היה מרוצה בכך, אלו נתנה לו, לפחות, הרשות למשמש בהם בכל שׁעה שהוא רוצה; אך כשגרישׁה ער, דבר זה אי-אפשׁרי הוא כלל, ורק בשעת-שחרית כזו, כשׁהכל ישנים עדיין, יש שעולה בידו של אַברשׁקה להניח דעתו בכך….
נזדרז וטפס במהירות על השלחן, אלא, שלצערו, לא מצא כאן כלום; ורק עכשיו נזכר בדבר, שמסבת ימי-החגים אין גרישה הולך אל הגימנזיה.
נשאר לו אַברשקה יושב על השׁלחן, כשעיניו סוקרות את החדר ומוחו עסוק בשאלה חמורה: מה יעשה עכשיו?… בינתים נפנו עיניו שׁלא מדעתו לצד החלון שמאחוריו, וכשראה את האור הרב השופע בחוץ, התמתח בכל גופו לרחבו של השלחן והחזיר את פניו כלפי החלון…
בתוך כך נעור גרישה; וכשהרגיש באַברשׁקה, קפץ ממשכבו בפזיזות-חתלתול ומשך את זה אליו, אל מטתו החמה, אל תחת שמיכתו, שמשכה למעלה מראשי שׁניהם.
רגעים מועטים היו שניהם מפרכסים בכל גופיהם בחשכה שמתחת לשמיכה, מחבקים זה את זה ונראים כנאבקים זה עם זה…
“ומה, אַברשינקה, הרי אין הולכים היום אל הגימנזיה, א?”…
וזו לא היתה כלל שאלה של מסופק, אלא החלטה ודאית של יודע בּרי, שחוזר עליה רק כדי לבטא את התענוג המיוחד, שהוא מוצא בה…
ואף אַברשקה, שלא היה הדבר נוגע לו כלל, הרגיש משׁום מה תענוג מיוחד בכך, ש“אין הולכים היום אל הגימנזיה”, וכשחתר גרישה וכבש באותו רגע את ראשו בכר והתחיל מפרפר ברגליו, מרוב תענוג, לא יכול אף הוא לכבוש את יצרו והתחיל מבטא כמו כן את תענוגו המיוחד בפרפור רגלים חזק – – –
1905 3–5
(לא נשלם).
“מעבר רחוק – רחוק”…
מאחורי הכותל הומה סערת-בציר, מבעד החלון נשקפה חשכת ליל קודר, ובחדר המסוכך והחם אךְ טוב ונעים.
שופע חום נעים מהתנור בפנה, צף אור רך ועדין מתחת לגולת המנורה שעל השלחן…
ומסביב לזקן, המסב ברוחה על כסאו הרפוד, צפופים הילדים, ועיניהם נשואות בפחד ותשוקה אל פניו, אל שפתיו…
ספר הזקן, וקולו רך ועגום, נמוךְ ורועד.
הוא מספר:
… בעבר רחוק – רחוק, לפני שנים רבות – רבות היו הדברים.
מוראים כאלה אינם הוים, אינם נשנים עוד בימינו.
מתו, מתו כבר, חדלו מן הארץ אנשים – פריצי-חיות כאלה, אשר היו בימים ההם, אשר מלאו אז פני תבל.
ובימים ההם…
שנות דמים נוראות באו אז. נלאו בני-אדם למנות את החללים, נלאו להתרגש ממראה נחלי דמים…
מעיני אמות אזלו הדמעות מלבכות את בניהן;לבות האבות הקשחו, נהפכו לאבנים מאבל כבד…
ובנים היו, אשר לא נסכו דמעה על קברות הוריהם, כי יחדו נגזרו.
ואחים היו, אשר לא התמרמרו, לא זעקו חמס על חרפת אחיותיהן, כי יד העול, אשר חלל את תומת האחות, קפדה גם את פתיל חיי האח…
בבית-מועד לכל חי נחצבו קברות-אחים, השכבו בשורה עשרות חללים: מרוב עבודה נלאו החופרים לכרות קברים חדשים – – – – – – – – – – – – – –
… בעבר רחוק – רחוק, לפני שנים רבות – רבות היו הדברים; מוראים כאלה אינם הוים, אינם נשנים עוד בימינו…
ובימים ההם…
יומם, לעיני השמש, ועיני קהל אנשים גדול, בתוך רחובות שׁל קריות הומיות שודדו, נרצחו באכזריות אנשים נקיים…
נופצו ראשי ילדים אל אבני המרצפת.
נתזו מוחות בחורים על קירות הבתים.
ופריצי-חיות מהלכים על שתים, שכורים מיין, שכורים שׁבעתים מדם, מחמת-רצח – התהוללו ברחובות, פרצו אל הבתים, חפשו בכל המחבואים: ככל אשר הוסיפו להרוג ולחבל, כן גדל צמאונם לדם וכן גברה תשוקתם להשחית, להאביד, לענות ולחבל – – – – – – –
1905 IX- 15
(לא נשלם).
מעולם הילדים
מאתישעיהו ברשדסקי
מעולם הילדים
מאתישעיהו ברשדסקי
מסיפורי דוד הזקן
מאתישעיהו ברשדסקי
המכירים אתם אותי, ילדי החביבים?
לא? אינכם מכירים אותי עוד? ואני דוד זקן, האוהב לספר מעשיות ומקרים, שהיו בחייו הוא, או שראו עיניו בחיי אחרים. המקרים האלה רבים, רבים מאד; כי זה ימים רבים, אשר אני חי על האדמה; והאיש אשר חי הרבה, הלא גם ראה הרבה בחיים – האין זאת, חביבי?…
ובין המקרים האלה יש רבים המעוררים רק צחוק; ובשעה שאני זוכרם בפני עצמי, בשעה שאני מספרם לאחרים ובשעה שהאחרים שומעים אותם מפי – גם אני, גם הם צוחקים, צוחקים הרבה מאד.
בין אלה יש עוד רבים, שאינם מעוררים צחוק כלל, ובשעה שאני מעלה אותם על זכרוני, בשעה שאני מתחיל מספר אותם לאחרים ובשעה שהאחרים יושבים ושומעים אותם מפי – כלנו נעשים עצובים, הלב מתחיל דואב מאד, ואנחנו נאנחים בדממה ומוחים בסתר דמעה קטנה מעל ריסי עינינו…
ואני מציר בדמיוני את אזניכם הנטויות ואת עיניכם הפקוחות מאד בשעה שלבכם הקטן נסער מראשית הספור ונפשכם התמימה צמאה לשמוע אחרית הדברים… את אלה אני מציר בדמיוני, ונפשי נכספה מאד, כי תכירו אותי במהרה, במהרה, למען תשמעו בשים-לב את הספורים והמעשיות, אשר אני אומר לספר לכם מעתה.
הבה, חביבי, נחל נא את הספור הראשון!
הסיגרה של זקני
כאשר קרה הדבר הזה, הייתי ילד בן ארבע, או חמש שנים. גם אני, ככל הילדים, הייתי מקנא אז בנהלים קנאה גדולה מאד, ותמיד הייתי מתאוה להדמות אליהם. יותר מכל לקחו את לבבי מנהגיו של זקני, אבי אמי, אשר ישב בבית הורי. הוא היה זקן זקן מאד, ומיום זכרי אותו, לא היה עוסק עוד בשום מסחר ולא היה יוצא לשום מקום; רק פעמיים ביום, בבקר ובערב, היה הולך אל בית-המדרש הקרוב ובשאר שעות היום היה יושב בית, בחדרו המיוחד. ומה אהבתי את החדר הזה! פה אמנם היו עלי הרבה נדרים 1) קשים. אשר במקום אחר לא היו נעימים לי כלל. פה היה אסור להקים כל שאון, אסור לרוץ ולקפץ, כי הכל היו מחויבים להתנהג פה בנמוס, להזהר מאד מהפריע מנוחת הזקן. אולם כל אלה לא היו קשים עלי במקום הזה כלל; להפך, לו גם צוה לי איש להתנהג פה באפן אחר, מספקני מאד, אם יכלתי לעשות כזאת.
כן הוא, חביבי! אף על פי שבילדותי לא הייתי שוקט כלל, ומאד מאד הייתי אוהב להתהולל; אולם בשעה שהייתי נכנס אל חדרו המיוחד של זקני, הייתי נהפך לילד אחר ממש, וחדרו של זקני היה שונה מכל חדרי ביתנו. פה היה האור מועט וכהה יותר, מאשר בשאר החדרים; הוילונים היו תמיד מורדים והחלונות המשנים – סגורים ומדבקים בניר כמעט במשך כל השנה. קודר, קודר מאד היה מראהו של ארון-הספרים הגדול, גם מראם של שאר הרהיטים, אשר היו כלם מצבע שחור; כהים היו גם קירות החדר, גם רפידה 1) הספה והכסאות, גם מפת השלחן ושמיכת הצמר, אשר על המטה; רק הכרים לבדם היו לבנים מאד בקרב כל הכהה והקודר הסובב אותם…
ובחדר הזה שררה תמיד דומיה מיוחדה. זקני היה מתהלך לפעמים בחדר, אך קול צעדיו לא נשמע כמעט; כי היו ברגליו נעלי-בית רכות. ברב העתים היה יושב על כסאו הגדול והרך, יושב ולומד בלחש מתוך ספר עבה וגדול, שהיה מונח פתוח לפניו על השלחן.
ברגעים כאלה הייתי אוהב מאד להסתכל בזקני. הוא היה על פי רב עסוק בלמודו כל כך, עד שלא היה מרגיש בי כלל, ואני הייתי נכנס בחשאי, עומד לי בקרן ארון-הספרים ומסתכל דוּמם בפני זקני. פעם בפעם הייתי רואה אותו עוזב את הדף שהוא עומד בו בלמודו, ומהפך בספר עד הדפים האחרונים. בדפים האחרונים האלה, אשר אותיותיהם היו קטנות ודקות מאד, היה מחפש זמן-מה, וכשהיה מוצא את המקום הנצרך לו ומתחיל מעין בו – היה קולו נפסק לגמרי ומצחו מתקמט מאד. ואחרי כן היה מרים את ראשו מתוך הספר, חוזר ומגלה את הדף, אשר עמד בו קדם לכן, ועל פי רב היה מפסיק לזמן-מה מלמודו, בשעת הפסקה כזאת היה לוקח את מטפחת-אפו הגדולה ופורש אותה על הספר עד החצי, אחר היה נוטה לאחריו, נסמך בגבו על גב הכסא, מסיר את משקפיו מעל עיניו ומבעיר לו סיגרה עבה. וברגעים כאלה, כשהיה שואף במנוחה את עשן הסיגרה וחוזר ומשיב אותו מפיו ונחיריו בדמות שלשלאות וטבעות, היה מתבונן מסביב ורואה אותי עומד בחדר. על שפתיו הראה אז בת-צחוק של רצון, ותכף רומז לי באצבעו, כי אגש אליו. אני הייתי נגש אליו בחפץ-לב, עומד לי בין ברכיו ועיני נשאות אל פניו, והוא היה מאמץ את גופי הקטן בין ברכיו ומתחיל מחליק דומם את שער ראשי בידו השמאלית… לפעמים היה גם שואלני, מתי זה נכנסתי אל החדר, ובשאלה הזאת לא היתה שום תוכחה נשמעת, רק להפך – מעין שבח לי על שקטתי ונמוסי היפה…
ומה נעימים היו לי, חביבי, הרגעים האלה! בעדם הייתי נותן בחפץ לב הרבה שעות של הוללות סואנת, הרבה שעות של שעשועים צוהלים, של מרוצה ודלוגים… ועוד הרבה יותר הייתי נותן, לו יכלתי אני בעצמי לההפך לזקן כזה ולהיות יושב על מקומו…
התשוקה הזאת מלאה אז את כל נפשי, ואני הגיתי בה פעם בפעם. פעמים אחדות נסיתי גם למלאותה; ובשעה שלא היה איש בחדר-הילדים שלנו, הייתי לוקח לי כסא ומקריבו אל השלחן, גם ספר הייתי פותח ופורש עליו מטפחת-אף. אולם גם הכסא, גם השלחן והספר לא היו כלל כאלה של זקני, גם כל מראה החדר לא היה דומה אף במעט למראה החדר ההוא, והעקר – כי חסרה לי הסיגרה, שהיתה צריכה להעלות עשן בדמות שלשלאות וטבעות.
ועל זאת הייתי מצטער הרבה מאד. ועתה שערו נא, חביבי, מה גדולה היתה שמחתי, כאשר נכנסתי פעם בחשאי אל חדר זקני וארא כי הוא ישן לו במנוחה על הספה וכל מכשיריו, ממטפחת-האף הגדולה עד הסיגרה ותבת-הגפרורים, מנחים במקומם וכאלו מחכים רק לי, שאבא ואשתמש בהם. שעת-כשר כזאת איננה מזדמנת בכל פעם ולי היה קשה לעמוד בנסיון גדול כזה. עוד רגע התבוננתי בפני זקני, הישן הוא באמת, אחר מהרתי אל הכסא הגדול והרך ואטפס עליו.
לבי מקפץ בקרבי משמחה, אך גם יראתי מאד, פן ייקץ זקני פתאם…
וכשטפסתי כבר על הכסא, הייתי רגע אחד קרוב ליאוש, כי לא הגיע חטמי גם עד רף השלחן; אולם לצרה הזאת מצאתי לי עצה, כי לקחתי את הספסל הקטן, אשר היה הדום לרגלי זקני, ואעמידהו על הכסא; וכשישבתי באפן כזה, כבר היה קצה סנטרי למעלה מרף השלחן. עתה חסר לי עוד רק זקן לבן וארך, אשר אחליק אותו בידי, כמו שזקני עושה בשעת-למודו; אך במקום הזקן קשרתי לי מקצה סנטרי עד מעל למצחי את מטפחת-אפי הלבנה, וכשהעברתי ידי בנחת על המטפחת הזאת, צירתי לי בדמיוני, כאלו זקן ממש היא.
וככה היה הכל טוב ומתקן, הכל כמו שצריך להיות. אני לא שכחתי גם להפך אחרי זמן-מה בספר עד הדפים האחרונים ולקמט את מצחי כפי האפשר; אולם אחרי שעשיתי את כל אלה עוד נשאר לי דבר אחד, חשוב מאד, והוא: להבעיר את הסיגרה. ואמנם היתה לפני חצי סיגרה, אשר הניח זקני מידו לפני שנתו; בכל זאת הייתי מפקפק רגעים אחדים בדבר, באותה שעה יראתי מפני סיגרה בוערת.
אולם, מה אמר לכם, חביבי, ואתם הלא ידעתם, מה קשה הוא לפעמים לעמוד בנסיון! אני הרגשתי בנפשי, כי בלי הסיגרה, לא אוכל להדמות בשום אפן לזקני, וגם חפצתי מאד לטעם פעם אחת טעם סיגרה.
הגפרור הדלק, ומקצה הסיגרה עלתה רצועת עשן דקה…
ואותי תקף פתאום שעול חזק… ראשי התחיל סובב מאד… הספסל הקטן התנודד תחתי… דבר-מה נעתק ממקומו ברעש גדול… ידי אחזה בלי-רצוני בדבר-מה רך, אך אותו הדבר הלך ונמשך אחרי – – זאת היתה מפת-השלחן, אשר סחבתי אחרי בנפלי, ואתה התחילו נופלים כל החפצים, אשר עליה…
ולקול הרעש הגדול הקיץ זקני משנתו ויקפץ בבהלה מעל הספה.
חשבון מדויק
בוש אני להודות בפניכם, חביבי, אך אמת היא, שבילדותי הייתי פחדן גדול מאד.
איזו סבה גרמה לי, שאהיה פחדן כל כך, אינני יודע בברור, אך משער אני, שהרבה גרם לזאת המעשה בגנבים, שבאו פעם לביתנו בלילה. הגנבים נתפשו בטרם שהספיקו לשאת מביתנו דבר; אך הבהלה שהיתה בשעת מעשה, פניהם החורים של בני-ביתנו, שקפצו בחפזון מעל משכביהם והתהלכו פרועים, לבושים רק למחצה, בחדרי הבית,לראות ולהתבונן, מאין נכנסו הגנבים ומה התכונו לעשות, – כל אלה פעלו כפי הנראה, פעולה נמרצה על דמיון-הילד שלי, ונטעו בקרבי מדה מגנה זו של פחדנות.
ביום לא היתה מדה זו נכרת בי כל כך; אך בלילה, מתוך החשך שמסביב, היה דמיוני מציר לי תמיד מיני מחזות-בלהות משנים; ותמיד היה נדמה לי, כאלו מי מסתתר שם בפנה האפלה, מי שוכב ואורב בחשכה שתחת המטה, מי מציץ מחוץ בעד החלון הזה, בעד החלון האחר…
ביחוד הייתי מפחד מפני חדר אפל, אם גם בחדרים הסמוכים לו היה אור רב ואנשים רבים היו יושבים שם.
וכשהייתי שוכב לישון, הייתי דורש דוקא, שיהי נר דולק באותו חדר כל הלילה. הורי היו מסרבים למלא דרישתי זו, מפני שהיו חוששים לדליקה, אך אני מצדי הייתי מתעקש כל כך, עד שהיו מכרחים למלא רצוני…
והנר, שהיו מניחים אצלי, צריך להיות דוקא גדול כדי שיהיה מספיק, על פי חשבוני, לכל הלילה. כך הייתי דורש, ובני-ביתנו שהיו מפנקים אותי ביותר, היו ממלאים על פי רב גם את תביעתי זו.
אולם פעם נזדמן, שלא היה בביתנו נר שלם מן המוכן, ובאותו ערב נזדמן גם כך, שלא היה אבי בביתו.
לאבי הייתי נשמע יותר, וכשהיה הוא גוזר עלי דבר לפרקים לא הייתי מתעקש שוב כל כך.
ועכשו, שלא היה הוא בבית, לא היה מי שיוכל לפעל עלי, שלא אעמוד במריי. אמי השתדלה לפעל עלי בתחלה בפיוסים, אחר כך – באיומים; אך כל זה לא הועילו. לא הועילו גם כל האמצעים, שאחזו בהם אחי ואחיותי הגדולים לשדלני להוכיח לי, שצריך אני להסתלק מתביעתי, אחרי שהנני רואה בעצמי, שאין שום אפשרות למלאותה…
סוף סוף פרשו הכל ממני, ואני נשארתי יושב לי חציי מפשט, וחצי לבוש על קצה מטתי הקטנה, – יושב ומיבב, במקצת מתוך רגז על שלא נעשה רצוני, במקצת – כדי להרעים את בני-ביתנו על שהם מסרבים לי כל כך, והעקר – כדי להכריח את אלה ביבבתי שאינה פוסקת למלא סוף סוף את תביעתי…
ילד קטן הייתי אז, ואף על פי כן הייתי יודע כבר מפי הנסיון, שאמצעי כזה מועיל על פי רב יותר מכל.
ובאותה שעה בא אחי הבכור הביתה.
אחי זה היה אז כבן שבע-עשר שנה, אך לפרקים אהב עוד להתהולל ממש כמונו, אחיו ואחיותיו הצעירים, ועל כן אהבתי אותו מאד, ופעמים רבות נשמעתי לו מרצון יותר מאשר לאחרים מתוך אונס… וכשנכנס הביתה ושמע את יבבתי, נגש מיד אלי ושאל אותי בקול, שנשמעו לי ממנו השתתפות גדולה בצערי ונתינת צדק גמורה לתביעתי, מי זה עלבני כך?
– ראה נא, – קבלתי לפניו מתוך בכיה, – ראה, איזה חלק-נר קטן הם מניחים לי… אני מבקש מהם נר גדול, שיהי בו כדי לדלק כל הלילה, והם אינם רוצים… רוצים הם דוקא, שאהיה ישן כל הלילה בחשך…
באותו רגע מתכון הייתי להגדיל את בכיתי יותר: במדה שערכתי את טענותי לפני אחי נוכחתי יותר ויותר בעצמי, כמה גדול העלבון מצד בני-ביתנו בנוגע לי.
רק שמסתכל הייתי עוד בפני אחי וממתין לראות, איזו פעלה פעלו טענותי עליו.
ושערו נא, חביבי,מה גדול היה תמהוני, כשראיתי את אחי תומה כלו ומושך בכתפיו.
רגעים אחדים היתה דומיה שלמה: הוא הסתכל בפני ואני הסתכלתי בפניו; סוף סוף פתח:
אח, שטיא, שטיא! וכי אינך רואה, שחלק-נר זה יהיה דולק לא רק כל הלילה, אלא גם כמה שעות למחר בבקר?!…
השתוממתי, לא האמנתי למשמע אזני, והוא עומד לו על דעתו במנוחה שלמה ושוחק עוד עלי, שאינני יודע דבר פשוט כזה.
– הרואה אתה את הקו הזה הבהיר יותר? – אמר לי ויורני קו כרבע במדת רחב אצבע בקצה נר-הסטיאָרין הדולק, קו בהיר יותר במראהו מצבע כל הנר.
הנני מודה על האמת, שעד אותו רגע לא התבוננתי כלל בקו הזה, ועל כן התענינתי מאד בדברי אחי והייתי נכסף מאד לדעת במהרה, מה מוכיח דבר זה, שאחי מראה עליו בבטחה גדולה כל כך.
ואחי הוסיף בינתיים:
– בכמה פעמים, לפי דעתך, גדול כל הנר מאותו הקו, שאני מראה לך?… מה, היגדל בשש או בשבע פעמים?…
חשבתי, ערכתי, שערתי, ואחר רגע עניתי:
– בשבע פעמים בודאי, ואולי עוד יותר.
– טוב, נניח, שרק בשבע פעמים גדול כל הנר מהקו… וכמה זמן לפי דעתך, ידלק הנר עד שיכלה הקו הזה… הידלק כשתי שעות?
שתי שעות? בשום אפן לא יכלתי להאמין בזאת. לכל היותר – רבע שעה, עשרים רגעים… יותר אי-אפשר בשום אפן!
ואחי לא ענה דבר, רק הוציא מכיסו את שעונו, הניחו לפני על השלחן וצוני למנות את הרגעים.
ובאמת, פלאי פלאים! רבע שעה עבר ומהקו הבהיר שבקצה הנר לא נפחת כמעט כלום…
– ומה, – שאלני אז אחי, – התאמין עתה, כי בשתי שעות לא יכלה עוד הקו הזה?… עתה חשב: אם החלק הזה יהיה דולק כל הנר?
נגד חשבון מדיק וברור כזה לא היה לי מה להשיב.
הדבר אמנם נראה תמוה קצת; קשה היה להאמין, אך גם לבלי האמין אי-אפשר היה…
וכשהתפשטתי את בגדי ושכבי על מטתי, הסתכלתי עוד זמן רב באותו הקו הבהיר של הנר הדולק והייתי מתפלא, שאיני נפחת כמעט כלום…
מעט מעט נסגרו שמורות עיני; אני ישנתי, והקו הבהיר לא נפחת כמעט כלום כל זמן שלא כבו את הנר.
לפני בוא המורה
מאתישעיהו ברשדסקי
ציור
ולודקה לוקח את הספר, המונח פתוח לפניו על השלחן, ומניח אותו על ברכיו באופן שגב הספר נסמך על מסגרת השלחן. לפי האופן החדש הזה הוא מכון גם את גופו: נוטה לאחוריו, סומך את ראשו על גב הכסא ועוצם את עיניו למחצה.
כן, באופן הזה נוח לו יותר לשנן את השעור; במצבו הקודם גבר עליו השׁממון, פהוק אחר פהוק יצא מפיו נגד רצונו, ובמקרים כאלה שׁנוי אופן הישיבה היא תחבולה בדוקה ומנוסה.
רגעים מעטים הוא מביט נכחו ומתאמץ לצמצם את מחשׁבותיו בדברי הספר, אך הדבר הזה איננו עולה בידו: סמיכת הראש על גבו של הכסא הקשה גורמת לו מהרה כאב-לחץ. הוא מנסה להשען פעם כך ופעם כך, וסוף סוף אנוס הוא להזדקף… בין כך וכך ומלאכתו אינה נעשית, והוא איננו משנן עוד את שעורו, מפני שמוחו עסוק בינתים בענין אחר, בחפוש אופן-ישיבה חדש.
פתאום הבריקו עיניו ופניו האירו: הוא מוצא מה שהוא מבקש. בלי שום דחוי לוקח הוא את הספר בידו, הולך לו ישׁר אל החלון מסיע קצת ממקומו את הכסא הסמוך, נותן עליו את רגליו ויושׁב לו מסבה על סף החלון הרחב… כך נוח לו יותר מכל, הכל מכון לתכלית הרצוי, – ומעתה ישׁנן את שׁעורו בלי כל מפריע…
אמת היא: כל מפריע אין עוד, ואף על פי כן אין ולודקה יכול לשנן את שׁעורו. בהיסח-דעת גמור נמשכות עיניו לעבר החלון ומשׁם – הלאה אל החצר, אל אגף הבית האחרון, אל הרפתים והמזוים שבקצה החצר.
לכאורה אין הוא רואה שם שום דבר חדש: כל הפרטים היותר קטנים ידועים לו מכבר, ואף על פי כן רעיונותיו כאלו נגררים מעצמם אחרי ענינים שונים: רגע מענין אותו צנור-המרזב המקולקל בקצהו, והוא נזכר בדבר, שׁבורינקה יגרישׁה עשו קלקול זה כשׁהיו מנצחים שלשתם זה את זה בזריקת אבנים ממעל לגג המזרים… רגע מסתכל הוא בזוג צפרים שמקפצות קפיצות משונות זו כנגד זו ומנקרות בינתים בין אבני המרצפה וחוטפות בחרטומיהן איזה דבר שאין הוא מכיר בו מרחוק. לאחר רגע נפנה לבו לאותה השׁפחה המהלכת שׁם לרחבה של החצר ונושׁאת צרור עצים: נדמה לו כאלו שׁני הגזרים התחתונים נשמטים ונכונים לנפול ארצה –
– איך זה? וכי אפשׁר הדבר שׁכבר הגיעה השעה הראשונה? האפשר שהמורה זה בא?…
הוא מקפץ מעל סף החלון, עומד דומם בלי תנועה ומקשיב. צלצול הפעמון איננו נשמע עוד, אלא שבלי שום ספק נשמע לפני רגע. קול צעדים נשמע לצד הפרוזדור, בריח הדלת נעתק, הדלת נפתחה ונסגרת… לא! האיש הבא שואל, השפחה עונה, הדלת נפתחת ונסגרת שוב: איזה איש שאל בלי ספק לאבא…
ולודקה שואף רוח ברוחה ודעתו מתישבת עליו קצת, אלא שלבו מהסס עוד; הרי אין הוא יודע כלל כמה זמן עבר בינתים וכמה עוד נשאר… זוכר הוא אפילו היטב שאבא אסר עליו לרוץ בכל רגע כדי להסתכל בשעון; אך בבית אין איש מלבד השפחות, ולדעת את השעה בדיוק נחוץ לו מאד –
הוא פותח בזהירות את דלת חדרו, עובר בחפזון את החדר הסמוך ואינו מתעכב אפילו רגע בחדר האוכל… "עוד רק חצי שעה – חושב הוא בחזירתו ומניע בראשו – וכי יש ספוק עוד להכין את כל השעור?!
“יהי החצי – משדל הוא את עצמו – יהי לפחות מקצתו של השעור!”
אלא שגם מקצתו של השעור אינו יכול עוד לשנן. אותה הפרזה עצמה, שהוא רגיל לשמוע תדיר מפי אחר, מעוררת במוחו בלי רצונו מערכה שלמה של דמיונות חדשים שנאחזים זה בזה ונגררים זה אחר זה עד לבלי תכלית –
נדמה לו כאלו רואה הוא עתה בעיניו את חזות-פניו של המורה באותו הרגע, שהוא משמיע פרזה זו. כמה עלובה, מדכאה ומעוררת חמלה חזות-פנים זו… כמה מרירות ותחנונים בקול הרועד והעצור הזה!…
כן הוא. ולודקה מרגיש את עצמו חוטא מאד, כשהוא רואה זאת, הוא מכיר את אשמתו, ומתחרט עליה בלב נשבר, מתרעם על עצמו מאד ונכון כמעט לבכות מצער וחמלה. – אלא שבאותו רגע מוכרח הוא להוריד את עיניו ארצה ולהמנע מהסתכל בפנים האלה. מרגיש הוא בעצמו היטב שסקירה אחת דיה להביא אותו לידי צחוק. והוא איננו נושא את עיניו, איננו מביט כלל לאותו צד, ואף על פי כן אנוש הוא להתאפק בכל כחו, אנוס לנשוך את שפתו התחתונה. נגד רצונו מצטירים בדמיונו אותם הפרטים המגוחכים, שגורמים לו לשכוח ברגע אחר את כל מוסר כליותיו, חרטתו והתרעמותו… כל אלה נשכחים מלבו, והוא רואה רק מצח מקומט ומכוסה טפות זיעה גדולות זקן דק ופרוע, הנראה כמזדעזע ורועד, חוטם ושפתים מתכוצים ומתקמטים כמו אצל מי שמתחיל בוכה בעוד רגע.
כן הוא, אפילו בגערה זו, שאותו המורה גוער, אין כל איום, כל תקף ועוז, רק תחנונים ובקשת רחמים, כמעט – גם דמעות, הוא איננו יודע כלל להשמיע גערה נמרצה, תוכחה עזה, נוקבת ומכאיבה… מפיו יוצא גם דבור קשה רך כל כך, שאינו מכאיב כלל…
ואף על פי כן ולדוקה עצמו איננו יודע מדוע, אך מכיר הוא היטב, שנגדו מסוגל הוא להעיז-פנים ולענות בחוצפה יתירה, מה שאין כך ביחס לאחרים. על האחרים כשהם מוכיחים אותו הוא כועס אפילו, אך יחד עם זאת מרגיש הוא גם יראת-כבוד להם, ועליו – להפך – אין הוא כועס כלל, רק מתעב הוא אותו מאד, מבזהו בלבו ונהנה מאד, כשהוא מרעים אותו יותר…
– וכי אני אשם, שהוא בזוי ומתועב כל כך?! – מתאמץ ולודקה להתנצל בעיני עצמו על עול זה – מדוע איננו דומה גם הוא לאחרים ואיננו נוהג כמוהם?!…
– וכי רק אני בז לו כל כך? – מוצא ולודקה פתאום טעם חדש להצדיק את עצמו, והוא נזכר, שכמה פעמים ראה צחוק-לעג וקלסה על שפתי בני-הבית, כשאותו המורה היה עובר עליהם…
כמה מבטי-בוז פוגעים בו, מלוים אותו בכל פעם כשהוא נכנס לביתם?…
ובאמת הרי מגוחך הוא מאד באותה שעה! כשהוא נכנס צריך הוא לעבור את חדר האוכל. בשעה שאין שם איש הוא נכנס בשלום ויוצא בשלום, בלי שום תקלה; אך כשיש מי, ביחוד איזה אורח בחדר, הוא מתכוץ באופן מוזר, נוטה בהליכתו לצד אחד, הולך ונתקל, הולך ופוגע בחפצים שונים כמוכה בסנורים – באחת מגוחך, מגוחך הוא אז מאד.
מגוחך מאד הוא גם באותו יום, כשהוא מתכון לבקש כסף מאבא. בכל פעם יודע ולודקה ומכיר בדבר זה על פי השאלה, שהוא שואל אותו בסוף שעת הלמוד: “הבביתו הוא אבא”?… והוא ולודקה מתגנב ויוצא אחריו בחשאי מסתכל בו ורואה אך הוא צועד בזהירות יתרה על הרצפה החלקלה של אולם האורחים, איך הוא נכנס ברטט, בראש מיטה אל חדר העבודה ויוצא משם אחרי רגעים אחדים בפנים מאדמים ומזיעים –
– גם בנידון זה – חושב ולודקה – נבדל הוא משאר המורים, הם אינם צריכים להזכיר, שכרם מקבלים הם תמיד מאמו; רק הוא מקבל מיד אבא…
– ומפני מה הוא כך?
– שאלה זו עולה על דעתו של ולודקה לא בפעם הראשונה; אך תשובה ברורה עליה איננו יכול למצוא. משער הוא רק, שלענין זה יש איזו שיכות למה שהכיר מכבר, היינו – שמורו זה איננו קובל עליו מעולם לפני אמא, אלא לפני אבא דוקא…
– וטעמו של דבר זה גלוי וידוע היטב לולודקה. כמה פעמים שמע בפירוש מפי אמא שהלמודים האלה מיותרים לגמרי – ובלי ספק יודע גם הוא המורה, שרק אבא רוצה בכך –
– אלא משום מה אבא רוצה דוקא בכך?… משום מה אין אבותיהם של גרישא, בורינקה, מושקא ושאר חבריו דורשים כלל דבר כזה?… ואבא גם כן הרי אינו דורשו כזאת כלל מטניושקה ומרוסיה?…
שאלות אלה מתעוררות בקרבו בכל פעם, כשהוא חושב באותו ענין, ולפרקים מזדמן שהוא מתחיל מתרעם על אבא בשביל כך. נוטה הוא להאמין, שאבא עושה לו זאת בכונה, רק כדי לקפחו ולצערו, ומשום כך מתרעם הוא מאד, רואה את עצמו עלוב ומחליט בדעתו, שלא יכין להבא את שעוריו בשום אופן… יעשה לו אבא מה שלבו חפץ, והוא יעמוד במריו, לא ילמד שוב עברית!
החלטה זו יפה בעיניו של ולודקה כשהיא לעצמה. אמת הדבר, גם למוד השעורים האחרים איננו נעים ומענין ביותר; אך השעורים הללו קשים לו ומצערים אותו. ביחוד מפני, שאנוס הוא, אנוס הוא ליגע את מוחו בקריאת דברים, שאינם מובנים לו כלל, לכתוב ולחזור ולכתוב מיני משפטים משונים ולזכור מיני כללים זרים וחוקים שונים, שאינם נקלטים בשום אופן במוחו –
ואף על פי כן איננו עושה כמו שהוא מחליט, לא מפני שהוא ירא מאבא, מפחד מענש אלא מאיזו סבה אחרת, שאין הוא עצמו מבין אותה כל צרכה… דבר בלתי מובן לו מעוררהו להתגבר על התרשלותו, אל אי-חשקו, ואותו הדבר גורם לו אחר כך מוסר כליות וחרטה בכל פעם כשהתרשלותו ואי-חשקו גוברים על כונתו הטובה… בכל פעם מתחרט הוא בלבו על שעבר ומקבל על עצמו לבלי התרשל עוד להבא – אלא שבכל פעם…
פתאום קופץ הוא ממקומו ומתעורר ממחשבותיו; בהפרוזדור נשמע קול צלצול הפעמון… עכשו אין שום ספק עוד, שהמורה בא –
והשעורים שוב אינם מוכנים…
~~~~~~~~~
כתבים ישנים
מאתישעיהו ברשדסקי
כתבים ישנים
מאתישעיהו ברשדסקי
תולדות ישעיהו ברשדסקי
מאתפסח קפלן
תולדות י. דומשביצקי (י. ברשׁדסקי)
ישעיהו בן שמעון דומשביצקי נולד בי' לחדש מרחשון, שׁנת תרל“ב (14 אוקטובר 1871) בכפר זימושץ הסמוך לעירה דרצ’ין מחוז סלונים (פלך גרודנה). אביו הלמדן והמשכיל נלקח בתור אברך-משי לבית חותנו, שהיה כפרי עשיר וחשוב, ואח”כ נשאר הוא השורר בבית זה. בשחר ילדותו של ישעיהו היה ביתו של ר' שׁמעון מלא שפע: אמו היתה אשת-חיל ונהלה עסקי בית-המזיגה ביד חרוצים ומצאה מזה פרנסת הבית ברוח ואביו היה סוחר ביערות והצליח בעסקיו. משתי התכונות השונות של האב ושל האם נתמזג, כנראה, אפיו של ישעיהו הצעיר: אצילות הרוח ושאיפות אינטיליקטואליות כבירות מצד זה, ודיקנות, חריצות ותקיפות קיצונית מצד אחר…
וביתו של ר' שמעון היה בית עברי במיטב משמעה של מלה זו. אפילו בנותיו ידעו היטב את כה"ק ובמקצת גם תלמוד כגברים משכילים. מסירות ודבקות זו לשפת עבר נבלעו איפוא בדמו ובמחו של ד-קי מבלי משים. כבן עשר כבר השכיל לכתב “על טהרת השפה” כאחד הסופרים המליצים מהזמן ההוא.
רב תורתו העברית בתקופה ההיא קבל מאת הרב ר' יעקב רוּבינשטיין, שהיה מלמד בבית אביו, ושעד היום הזה אינו פוסק מלחבב ומלקלס את תלמידו שהיה מחונן, לדעתו, בכשרונות בלתי מצויים.
בן ט“ו שנה הלך לעירה רוֹסי, הסמוכה לכפר מולדתו, ולמד שם תלמוד מפי הרב דשם ורוסית מפי מורה נוצרי. במשך שנתים הגיע לידי מדרגת התפתחות כזו, עד שהיה יכל ללמד בפ”ע דף גמרא פשוטה ולקרא ספרי טורגניב וסופרים רוסים אחדים. אז עזב מקום גלותו וישב בבית אבא שנים אחדות.
השנים המעטות הללו השאירו רשם עמק על ההתפתחות הגופנית והרוחנית של הסופר בעתיד. בודד ונעזב לעצמו, היה מחלק את שעות היום שלו בין קריאה וכתיבה ברוסית ועברית ובין טיול בכרים ובשדות שמסביב לבית. הוא לא חונן מאת הטבע ברגשנות ובהשגות פיוטיות רכות ביותר, אבל השפעת האויר המבריא והסביבה הטבעית בתקופת גדולו היתה נכרת אח“כ לא רק באדם שבו אלא גם בסופר. שם נתקשה אותו האופי המוצק והבריא, שנתגלה בו אח”כ בכל הופעותיו בחיים ובספרות. מצד אביו ובני משפחתו לא רק שלא היתה התנגדות לאופן חייו, אלא גם מצא סיוע והסכם; ובהבדל זה שבין אופן חנוכו ובין החנוך הרגיל אצל רב צעירינו המשכילים מהדור ההוא, שהיו אבותיהם מפריעים אותם במעשיהם, והיו צריכים להסתתר בחדרי חדרים ב“למודי ההשכלה” שלהם, מתבאר בודאי אותו ההבדל שנראה אח"כ בינו לבין רב חבריו, גם בהשקפתו על החיים וגם בנמוסיו והרגליו.
באותה העת ירד אביו ממצבו. הוצאות הבית התחילו להצטמצם, והנער ישעיה ראה, כי ישיבתו בבית אביו קשה ומטרידה והחליט לבקש לו דרך בחיים.
בשנת תרמ“ה אחרי חג הסכות בא לביליסטוק ובקש לו פרנסה. הנער התקיף והמלא שאיפות רחבות היה מוכרח חדשים אחדים להתפרנס מאכילת “ימים” בבתי קרוביו. תקופה בזויה זו בחייו נשארה תמיד בזכרונו ככתם שחור שלא ניתן להמחות; לה היה מיחס אח”כ את השברון, שהיה נכר לפעמים בתכונתו ואת הנטיות לכאן ולכאן שעשה במהלך חייו. אבל תכף אחרי הפסח השתחרר מאופן-חיים זה והתחיל להתפרנס מהוראת שפת עבר. בחשבו אז את ההוראה לתפקיד חייו, הציג לו תכף למטרה, הודות לתקיפותו הטבעית, להגיע לידי מעמד רם בתור המורה היותר מקובל בעיר. בחשבנות מדויקת, לפעמים גם קצת מגוחכת, במחיר קרבנות רבים ו“גבורות” נפלאות – היה צועד לאט לאט, צעד אחרי צעד, כדי להתקרב אל מטרתו הקיצונית. ובאמת, לפי ההתעצמות שהראה בהוראה עצמה וביצירת התנאים הטובים לפעולתו, ולפי הפרסום שהתחיל לרכש בשדרות ידועות – אפשר היה לחשב, כי סופו להיות אותו הטפוס של “המורה המובחר”, שנמצא כמותו בכל המרכזים העברים היותר מאוכלסים.
מעונו של דומשביצקי נעשה בקרוב מרכז הבחורים המשכילים, או יותר נכון האפיקורסים, שבעיר. ראוי לסמן את העובדא, שמאיזו סבה היו מתרכזים בביתו לא הצעירים התמימים “המחפשים”, אלא אותם הצעירים, שסוד החיים כבר היה גלוי לפניהם, ושאין להם בחייהם דבר, זולתי החיים בלבד… בין הצעירים-הזקנים הללו היו מתערבים לפעמים גם זקנים ממש. הודות לזה, שהדמות הרוחנית של הנאספים היתה ברובה או – יותר נכון – מחוסרת גון בהיר ורענן, היה תכן השיחות שביניהם מקרי ושטחי. הד השאלות הבוערות, וכוחים נלהבים ומלאי-תכן היו נשמעים רק לפעמים כיוצא מן הכלל.
ובאותה שעה היה ד-קי מהלך בחדרו ועשן הפפירוס, היה מתמר ועולה מפיו, בשעה שעל שפתיו היה מרחף אותו הגחוך של בטוּל, שעשהו עליון בסביבתו הבינונית. כבר אז היה ניכר בו אותו האדם מן הצד, שאינו חי בתוך הסביבה, אלא מחוצה לה, ומתיחס אליה כחוקר אל העצם הניתן לחקירה. מעט מעט נעשה בעיני חבריו וגם בעיני עצמו, הצורה המרכזית, שהכל פונים אליה, – וכשהיה משתתף לפעמים גם כן בשיחת החברים, היו הכל מקשיבים לו בשימת-לב מיוחדת, והוא היה מדבר דבריו באותה המתינות והבטחון-בעצמו, שנותנת להאדם ההכרה, שכל מלה ומלה שלו נכנסת ללב השומעים ומשארת שם רשם אדיר. ועל הרב אמנם לא שגה בהנחתו זו.
בניגוד לרב המשכילים הצעירים יוצאי בית המדרש, היה הוא עומד מרחוק לכל פעלה וצעד שנעשו במחנה הלאומים. בימים ההם היה בביאַליסטוק מרכז האגודה לקנית קרקעות בא“י, בשם “אגדת אלף”. קשה למסור את ההתלהבות ששררה אז בשדרות רחבות של עמנו, שהיו נושאים את צרורות כספיהם לקופת הועד בשמחה שלמה ובאמונה, שיזכו בקרוב להתנחל בא”י איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו. ד-קי, שהיה יוצא ונכנס בבתי מכריו, עסקני האגדה, לא נמשך אחרי הזרם הכללי, אלא היה מדבר בחוג מכריו בלעג של קצף על “השנטז' העממי” הזה, ובחשבון מדויק נבא מראש את הסוף שבא אח"כ לכל אותו הענין. וגם לשאר החלומות הלאומיים – להרעיון של חברות “שפה ברורה” וכאלה, היה מתיחס בשלילה לא מחמת התנגדות פרינציפּיאַלית, אלא על יסוד חשבונות הגיוניים קרים. צריך לציין, שיחוס של שלילה, ולכל הפחות של שויון-נפש, נשאר בו עד סוף ימיו כמעט לכל תנועה חברתית או פוליטית. מעודו לא היה חבר אַקטיבי בשום חברה שבעולם. יחס כזה אצל ד-קי אינו מתבאר בהעדר הרגש הצבורי; אלא בההגיון האכזרי שלו, שהיה סותר את כל אילוזיה, כל דבר שלא היה לו בסיס ריאלי מוצק.
תפקיד זה של צורה מרכזית עלה לו גם בהוצאות מיותרות. קבלת אורחים תמידית דורשת דירה רחבה ונאה ופזרנות ידועה בכלל. למרות הכנסותיו המצומצמות לא חשך מנפשו שום עמל, כדי לסדר את חייו באופן מכוּון למטרתו. עד מהרה נסתבך, כמובן, בעול חובות, תשלומי רבית ויתר הענינים הקטנונים, שהתחילו כבר אז ממררים את ימיו ושאח"כ היה להם חלק גדול בטרגדית חייו.
ימים ההם עמל הרבה גם על השתלמותו הרוחנית: קרא הרבה בספרות הרוסית והעברית, למד שפת אשכנז ורכש ידיעה בסופרים הקלאַסיים שבה, ומזמן לזמן התרגל גם בכתיבה עברית.
את הקרירה הספרותית שלו התחיל ד-קי כרב סופרינו בימים ההם בכתיבת קוריספונדנציות, בקיץ שנת תרמ“ח נדפסו ב”המליץ" קוריספנדנציות אחדות ממנו, חתומות בפסידונימים לנדמן, N N ועוד. במכתבים הללו, שהצטינו בבהירות הסגנון ובחריפות הבקרת, היתה עין סוקרת יכלה להבחין תכף את הסופר המנתח המצוין בעתיד. תפקיד זה של קוריספונדנט אַנונימי, שאין בו לא ריוח ולא כּבוד, נמאס לו עד מהרה, ואחרי שמצא בהם כעין תעודה ספרותית לעצמו, התחיל להתמכר לשאיפות יותר גדולות במקצע הספרות. בסתר חדרו ישב ושכלל את סגנונו ע“י תרגומים משפות אחרות; שבהם נמצא גם תרגום הספר הגדול “כתב יד עברי” לבהרב. אחדים מתרגומיו נדפסו אח”כ ברבעון “כנסת הגדולה” של סובאַלסקי. בעבודתו זו סגל לו סגנון אירופי מדויק, משוחרר כמעט לגמרי מסבל המליצות שבסגנון הביבלי ומערפליותו. בדיקנות סגנונו הגיע לידי כך, שהיה נזהר אח“כ מהשתמש באיזו מבטא, שאינו נותן להתרגם כצורתו לשפת רוסיה, ועי”ז טעו רבים ממבקריו לחשבו למחוסר-ידיעה הגונה בשפה העברית. באמת היה ד-קי בקי בכל ספרי התנ“ך ורק בעמל רב עלה בידו להשתחרר מן המליצות הביבליות, שהיה מחונך עליהן, וכשהיה עטו פולטן שלא מדעת, היה מוחקן אח”כ באכזריות עצומה ומחליפן אפילו ברוסיציזמים צורמים את האזן…
מזמן לזמן נסה את כחו גם במקצועות שונים של עבודה מקורית; נסיונות כאלו הם מאמרו ב“המליץ” –“מה נעשה לשפתנו ביום שידובר בה?”; “מאמר בקרת”, ב“הכנסת הגדולה” חתום בשם “שמעוני”, על הספור “חליפות וצבא” של א. טיקטין; “מעצר ומשפט” – ספור מקורי נדפס באחד מגליונות “המגיד” שבקרקוי.
אבל כל העבודות הללו לא נתנו די ספוק לרוחו השואף לגדולות. ועמק עמק כבר התחילה להתבכר בו ההכרה, כי שרש נשמתו היא – עבודת סופרים. בטחון גדול מלא את לבבו, שהוא מסוגל למלא תפקיד הגון בספרות העברית. המקצוע שבחר לעצמו היה – הנתוח הפסיכולוגי, שבזה מצא את עצמו מוכשר מן הטבע. עוד טרם שעלה בידו לכתב ספור אחד שלם, כבר היתה לו טכניקה ספרותית מפליאה של כל סוגי הספרות היפה בפרוזה. ואולם ידיעה טכנית מוקדמת זו היתה גם שלא לטובתו. יותר מדאי היה בטוח בעצמו מראשית צעדיו הספרותיים. אין בהם אותה בקשת הדרכים, אותה היראה הפנימית של הכשרון המתחיל ואותו רטט-הגיל של הנצחון בכל גלוי חדש שבעבודתו – כל הדברים האלה, המותחים חן מיוחד על יצירותיו הראשונות של פיטן צעיר.
ואחרי שבחר לעצמו מקצוע זה, התחיל להתעתד לזה בסריוזיות הראויה: בלי שום תקוה לפרסם דבריו אלה בדפוס ישב וכתב במסתרים אטיודים פסיכולוגיים עפ"י הטימות שהיה מכין לעצמו מקודם במחברת מיוחדה לאותו דבר. בזהירות קרירית של סוחר מנוסה עשה את הצעדים הראשונים: הסתיר את פעולתו, והעיקר – את כּונתו, אפילו מידידיו היותר אינטימיים, התאמץ להתאים את גזרתה של יצירה זו או אחרת לאותו המין שהיא שיכת לו, מחק וכתב וחזר ומחק, – והכל רק לשם למוד והכנה גרידא…
בשנת תרנ“א התחילה הדפסת “ספרי אגורה” ע”י “בן אביגדור”. הזרם הריאלי החדש שהכניסה הוצאה זו לספרותנו, התאים כלו למהלך מחשבותיו של ד-קי, והוא התחיל מחטט בכתביו, כדי להכין קבץ קטן בשביל הוצאה זו. סוף סוף עלתה בידו לבחר ספורים אחדים ולשלחם למערכת. אך בינתים נפסקה ההוצאה ומחברתו הושבה לו מבוקרה ע“י הצינזור לאות, כי היתה כבר מוכנה לדפוס. תעודה זו על בגרות כשרונו שמר ד-קי אצלו והיה מוצא בה אומץ-רוח בשעות ידועות. באותה השנה הדפיס בעתון “הצפירה” ספור קטן (תרגום) בשם “ראי מקסם”, חתום בפסידונים “ברשדי”, לאמר: ישעיהו בן ר' שמעון דומשביצקי. ברשדי זה נהפך אח”כ לברשדסקי ונשאר כנויו הספרותי לעולם.
ומצבו החמרי הלך הלוך ושפל. הצעיר הרך, שאך התחיל לטעום טעם החיים, התנסה בהמון צרות קשות, צרות רגילות וקטנוניות וצרות עמוקות ומיוחדות לו ולתכונתו. תחת המסוה של שויוֹן-נפש וגאוה הסתתרו המון ענויים קשים, רוחניים וחמריים, שדכּאו את נפשו ויפזרו בלא חמלה את ניצוצותיה המאירים. מבעד הוילון האפור של ההוה המר נשקפה לו פרספקטיבה עוד יותר עכורה בעתיד. גם מצב אבותיו שהורע מאד עשה עליו רשם מדכּא מאד. תחת הקרח העב של קרירות ואינדיפרנטיות זרם זרם עז של דם חם ומתלהב; אהבה עצומה לאבותיו ולמשפחתו מלאה את כל קרביו, ויחד עם הגאון הפנימי והחפץ להתהדר ולהתפאר בפני מחמדי-נפשו – דכאתהו ההכרה הפנימית, כי לא יוכל לעזור להם בשעת צרתם וצריך הוא להשאר עד אלם לענוייהם החמריים. נוסף על זאת מת פתאם אביו בשנת תרנ“א. שמועה זו הלמתהו כרעם. שלשה ימים הסתתר ביער מעין כל מכר, לבל יראה איש במכאוביו הגלויים ובדמעותיו, וכשחזר אח”כ להתראות לפני חבריו, כבר רחף שוב על פניו הגחוך הרגיל וקומתו שבה ונזדקפה כבתחלה. אבל מה שעבר על נפשו בתקופת הימים הללו, ידע רק הוא והיומן שלו, שהכניס בו את מחשבותיו ורגשותיו במשך י"ח שנים, ושלא זכתה עין לראותו…
על המון דאגותיו נוספה לו עוד דאגה אחת: לתמך את אמו האלמנה ואת אחיותיו הבתולות ואחיו הנער. אבל הוא עמד בנסיון: עוד קומבינאַציוֹת אחדות של המוח, חתימת שטרות, תשלומי רבית – והכל עלה יפה. את משפחתו תמך כאיש בעל רוחים גדולים. את אחיו לקח אליו, כלכלהו ולמדהו עד שעלתה בידו לשלחהו לאמיריקה, ששם נעשה אח“כ לפקיד-המלוכה. מעט מעט עזר גם לאחת מאחיותיו לעבור את הים האטלנטי, ששם בססה לה מצב נכון והצליחה. והוא נשתקע הלך ושקע ביון החובות והדאגות. בסוף שנת 1892 לעבודת הצבא. לאמו הודיע, כי נסע לעיר נובוגרודוק (מקום מצב גדודו) לרגלי עניניו, לאחדים מבעלי משאו ומתנו הריץ מכתבים ע”י אנשי-בינים מביאליסטוק, כדי שלא יכירו בגושפנקא של הדואר שנסע למקום אחר, ובכל התחבולות האפשריות התאמץ להמשיך את יחוסיו עם בעלי חובותיו, כדי שלא תפסק אמנתו אצלם וכשהשתחרר מעבו"הצ אחרי חדשים אחדים ושב לביליסטוק והיה כבר שקוע בחובות עד צואר, לא כרע תחת סבלו, אלא היה מתבודד בחדרו ומחבר קומבינציות שונות להמשות ממצולות החובות באוֹפן נאה לו. אבל כל התחבולות הללו הביאו לו רק תועלת זמנית, וסופן היה – שקיעה בחובות עוד יותר עמוקה…
בשעה זו נזדמנה לו עלמה אינטליגנטית אחת לא-עניה שישרה בעיניו ושהביעה לו גם היא את חפצה להנשא לו. אחרי מלחמה פנימית ארוכה החליט בנפשו להסכים לקומבינציה זו. בכסף הנדוניא, שמסרו לידו תכף, סלק את כל חובותיו, והוא התחיל להתכונן, לחיי-הנשואים, הנשקפים לו בעתיד הקרוב. אבל עד מהרה התחילו ספקות רבים מציקים לו: אם יוכל לספק את צרכיה של אשה אינטליגנטית זו ואם מוכשר הוא בכלל להצטמצם בחוג המגבל של חיי-משפחה. ואחרי פקפוקים ארוכים במשך ירחים אחדים הודיע בבקר בהיר אחד “לכלתו” שהוא חוזר מהשדוך, ואחרי החזירו לה, כמובן, את כל מעותיה – הלך לו לבלי ראות אותה עוד לעולם.
עברו עוד שלש שנים. חובותיו השתרגו עליו למעלה ראש. בפרנסת עצמו הצטמצם כ"כ עד שהגיע לידי סבילת רעב במשמעו הפשוט. אבל דירתו היתה מרוחה, הלבשתו – מהודרה; זאת דרשה נשמתו המפונקה, וגם – ההכרח להתעשר בעיני בעלי חובותיו. אבל סוף סוף רפו ידיו, וההגיון האכזרי הגיד לו ברור, שכדי להמלט משמיטה בזויה צריך הוא לעשות איזה צעד גדול ומוחלט, אחרי שהקומבינציות התגרניות כבר חדלו להצילו אפילו הצלה פּורתא.
בעת ההיא הוצע לפניו שדוך משונה. המדוברת היתה נערה קטנה כבת ארבע עשרה. תנאי השדוך היו – מלבד נדוניא הגונה – גם משרה חשובה אצל אחד מקרוביה בקונטורה של נפט בבאַקו. החתונה עצמה צריכה היתה להדחות לשנים אחדות, עד שתתבגר הכלה והחתן יתבסס על מעמדו. ד-קי הסכים לאבאַנטורה זו. הוא האמין באמונה שלמה, שעד שיגיע מועד החתונה יהיה מוכן ומוכשר לחיים החדשים לא רק בחמר אלא גם ברוח. ובלי שהיות ארוכות עשה “קנין”, קבל חלק מן הנדוניא, סלק את חובותיו – ונסע (תשרי, תרנ"ז) לבאַקו.
שוב נעשה חפשי; רק חוב אחד קטן נגרר אחריו עדיין – ההתקשרות עם הנערה הקטנה, שעליו לבא עמה בחליפות מכתבים לעתים מזומנות בדיוק. – עכשו יש לו רק דאגה אחת: לשכלל את מצבו החמרי, להעשות עשיר. ומה נקל הדבר בבאַקו, במקור העשר לאלפי נודדים שבאו לשם במקלם ותרמילם, ובפרט כשהיתה לו השתתפות מצד קרובי-הכלה, שהתענינו בעצמם בגדולו והתפתחותו במקצע החדש לו. דרוש לזה רק קרבן אחד: שהאיש הבוגר והרגיל לחפש יהפך או יתהפך לתלמיד ותיק, יקבל עליו מרות ויבלע בנעימה הערות משפילות את גאותו. אבל דוקא לזה לא היה ד-קי מסוגל. אפשר שיכל היה לותר בשעות יאוש ידועות על הרבה, אבל לא – על גאותו ועל חפש נפשו. ומקץ ימים אחדים לישיבתו בבית מכריו החדשים כבר התחילו להתהוות ביניהם חכוכים בלתי-נעימים, שתוצאתם היתה – יציאה מהבית ההוא לדירה מיוחדת ויחוסים פורמאַליים הדדיים, שהלכו הלוך והתחדד מיום ליום…
באותה העת התחוללה בו מלחמה עצומה בין הנשמה האצילית והתכונה התגרנית שבקרבו. לבסוף נצחה הראשונה, והתגברה בקרבו ההכרה, שלא נוצר כלל לדרך חיים כזה שנשקף לו פה בבאַקו ושהוא צריך לבחר לו דרך חדשה. בשעת רפיונו עוד השתקע לפנים בקומבינציות תגרניות והיה מחליף מכתבים עם מכיריו שבתחום ע"ד יסוד עסקים שונים בעיר מרכלת זו. אבל בעמקי לבבו כבר התבכרה ההחלטה להנזר שוב מחיי המסחר. ואחרי שבתו בבאַקו כתשעה ירחים עזב את העיר הזאת עם כל תקוותיה והלך ליקאַטרינסלאַב, ששם גר אחד מקרוביו והבטיח לו איזה סעד לבסס את מצבו.
ביקאַטרינסלאַב נעשה שוב מורה עברי. חיצוניותו היפה, השכלתו הרחבה ואצילותו המיוחדה סללו לפניו את הדרך אל החוגים האינטליגנטים, ועד מהרה נתאזרח בסביבתם ונעשה שם – אם לא הצורה המרכזית כביאַליסטוק – לכל הפחות ראש המדברים והמתוכּחים.
בבית הכּלה הביטו בעין רעה על חלוף-המצב שלו. הם לא התחתנו עמו שישאר מורה עברי כל ימיו. הכלה עצמה הביעה לו לא אחת במכתביה את צערה ואי-רצונה להצעד הבלתי נכון שעשה. גם מצד קרוביו סבל הרבה יסורים בגלל “העקשנות האוילית” שסוף סוף תדכא ותקלקל את חייו. אבל הוא עצמו לא הרגיש שום חרטה; עם כלתו הוסיף להחליף מכתבים כסדרם פעם בשבוע, ואת חייו התאמץ לסדר באופן שישר לפניו.
כל אותן השנים הסוערות היו שנות תרדמה לכשרונו. אמנם לא בטלו אצלו שתי המחברות: אחת לטימות ואחת להתחלות, שהיה פותחן לפרקים ומכניס לתוכן איזו מחשבה חדשה במוחו, אבל אח“כ היה עוזבן לימים רבים עד שהעלו אבק עב. הוא בעצמו חדל לתת איזו חשיבות לכשרון הסופרים שבו, וכשנסה מי שהוא מחבריו לעוררהו לקחת עט סופר בידו, היה משיב על זה בהלצה מרה דוקרת. מכל ההתחלות האלו הצליח לגמור רק ספור אחד – זה היה בבאַקו – וגם עברה עליו הרוח לשלחו ל”הצפירה“. אבל ספור זה לא זכה לראות אור, ויאבד בסל של הרידאַקציה. אחרי “מפלה” זו חדל לגמרי לבקר את מחברותיו והתחיל להתרגל אל הרעיון שכל האילוזיות של השנים הקודמות ע”ד עבודת סופרים היו רק שעשועי ילדים, שאין כדאי עכשו אפילו לשגות בהן.
אבל כששב אל התחום והתחיל מתקרב יותר ויותר אל הספרות העברית ואל מחולליה גם בא בהתקרבות פרטית עם איזה סופרים שרכשו להם מעמד ידוע בספרות וכשהתחיל לשקל בפלס את ידיעותיהם, השגותיהם וכשרונותם של אלו ולהעריכם מול אלה שבנפשו הוא, – נתבכרה בו מעט מעט ההכרה, שלא רק שכדאי הוא לתפוס איזה מקום בעדת הסופרים העברים, אלא שיש לו האפשרות גם להפתיע אותם באיזו יצירה גדולה בערך, אם רק יגש אל הדבר ברצינות הראויה ובחשבונות מדויקים שהוא כל כך מומחה להם.
והנה הוא מנער את האבק מעל מחברת הטימות ומוצא שם טימה אחת – לרומאַן שלם! את זו הוא צריך לעבד! הוא צריך, הוא יכל ליצר רומאן עברי! זו תהי יצירה חדשה בספרות העברית, אחרי שמימי סמולנסקין ואילך לא נברא שום רומאן בישראל. בהצלחת מפעלו זה לא היה מסופק כלל, אחרי שהגבור העקרי הוא-הוא עצמו, יתר הנפשות לקוחות מהסביבה שחי בתוכה בביאליסטוק וגם המקרים והשתלשלותם הם ברובם אפיזודים שלמים מחייו ומחיי סביבתו. נחוץ רק עבוד רציני, עבודה אנרגית ומסודרת – ומי עוד כמהו מסוגל לזה?
חדשים אחדים ישב על כתיבת החלק הראשון של רומאנו זה עד שיצא מעטו נקי ומהודר כחפצו, ואז שלחהו להוצאת “תושיה” בעד “הביבליותיקה העברית” בתור דוגמא. זה היה בחדש חשון תרנ"ט. ימי התוחלת לתשובה היו לו ימים של ענויים מרים מאד. הוא החליט החלטה ברורה, שאם יקבל תשובה שלילית – ישים קץ לחייו. וכשקבל תשובה חיובית, כבר היו חייו העתידים ברורים לו: הוא יעזוב את ההוראה ויחיה על עטו. דבר זה היה חדוש גמור בספרותנו. סופרים מעטים חיים על עטם נמצאו רק בבתי-המערכת, אבל סופר בליטריסטי שישב בחדרו ויחיה על הונוראר של ספוריו – כזה לא היה אז בקרבנו.
את הרושם שעשתה הופעת הרומאן “באין מטרה” בספרות העברית למותר להזכיר, עדין חדש הוא לכלנו. הבקרת צינה תכף, שכוכב חדש הופיע לנו, שאעפ“י שאינו מחוסר כתמים פה ושם, בכ”ז הוא מזהיר ומבריק באור חדש ומראה דרך חדשה לסופרים הצעירים. החדוש שבו היה לא רק הקיפו הרב, כמו שחשב מחברו מראש, אלא גם הסגנון המדויק תכלית דיוק והמתאים בכל פרטיו להמושגים המדוקדקים של הקורא המודרני, התאור הריאלי, אשר לא שב מפני כל, של הנפשות והמאורעות, וביחוד – הנתוח הפסיכולוגי העמוק, שלא היתה עוד דוגמתו בספרותנו עד ב-קי. אי-אפשר היה לבלי להכיר, שפנים חדשות ובהירות נראו בספרותנו, והבקרת אמנם טפלה אז ברומאנו של ב-קי במדה לא-שכיחה, והפופולאַריות שלו בקהל הקוראים הלכה הלוך וגדול מיום ליום.
ברשדסקי תפס לו תכף מקום הגון במרום חבורת הסופרים. אבל לא רק כבוד הנחילוהו יצירותיו הספרותיות; בתור אדם הגיוני וריאלי קבל ספוק רוחני גדול גם מהסכום המסוים שקבל במחיר הרומאן מאת הוצאת “תושיה”. בזה מצא גם סעד לחשבונו, כי רק עכשו מצא לפניו את הדרך הנכונה לעבור בה את יתר השנים שנשארו לו בחיים.
בשעה שהוקל מעליו עול הפרנסה, לכה“פ, למראית עין, התחילה דאגה אחרת מנסרת בנפשו: דאגת הבריאות. עוד בראשית שנות שבתו בביאליסטוק התחיל להכיר, כי בגופו החסון והמוצק מחטטת איזו תולעת. שעול עז היה תוקפהו לפרקים ומעלה לח מריאתו. אעפ”י שחשב את מחלתו לסריוזית – ואולי דוקא בשביל זאת – לא דרש ברופאים, לא הפסיק את עשון הטבק ולא נזהר בשום דבר. כשמת אביו בדמי-ימיו, גברה בו עוד יותר ההכרה, שמחלתו באה לו בירושה ושגם הוא לא יאריך ימים. אבל מרב הצרות והטרדות, וגם מחפצו הכביר להיות משוחרר מכל דאגה, לא שם לב לזה, ורק בדרך אגב ובהתול היה מביע לפעמים לידידיו האינטימים את ההשערה, שעוד נשארו לו כך וכך שנים לחיות. אבל עכשו הגיעה השעה, שהיה מוכרח להתעכב על דבר בלתי נעים זה. המחלה הלכה והתגברה, הלכה וינקה את לח-חייו – והוא מתעתד להכנס בקשר הנשואים, להיות לבעל משפחה!
ויום החתונה ממשמש ובא. הכלה כבר הכינה לה בגדי חתונה, והכל היה כבר מוכן. אז החליט להגיש לה דורן לחתונתם: פוליס לאחריות-החיים על סך מסוים. נכנס לסוכן אחד ממכיריו, והלז שלחהו לרופא. אחרי הבקור בבית הרופא, ראה ד-קי, שהסוכן משתמט ממנו ואינו מדבר ע“ד הבטחון באחריות. אז הוברר לו, כי הרופא מאן לקים את האסיקורציה. באחד הימים נכנס שוב אל אותו הרופא ובקש ממנו להגיד לו ברור את מצבו בלי העלם ממנו דבר, אחרי שהוא כבר מוכן ומזומן לכּל. הרופא הגיד לו את האמת, כי ראתו מוּכּה בשחפת, ורק ע”י ישיבה במקומות חמים יוכל לרפא אותה לפי שעה. אחרי ישוב הדעת קצר ישב וכתב מכתב למחותניו, שמטעמים כמוסים עמו הוא מוכרח להסתלק לצערו מהשדוך.
מכתב זה הגיע לידם בו ביום, שהתכוננו לנסוע להחתונה.
ד-קי שרף מאחריו את הגשרים והחליט לחיות חיים חדשים באותן השנים המעטות שנשארו לו לחיות על פני האדמה.
באותה שעה כבר עמל על יצירת הרומאן השני “נגד הזרם”. אם ברומאנו הראשון הוא עוסק בפרובלימה אנושית כללית, נסה ברומאן זה לעסוק בפרובלימה יהודית ספיציפיונית. אבל בשביל שפרובלימה זו לא מלאה את נשמתו כהראשונה, ואפשר שמפני שלא הספיק להתעמק בה כראוי, לא הצליח לתאר בו שורת טפוסים חיים ובהירים כברומאנו הראשון. אפילו הטכניקה שבו לקויה במקצת וחוסר שווי-המשקל שבפרטיו ממש מקלקל את ההרמוניה, המוכרחת להיות בכל יצירה פיוטית. הנפשות הפועלות בו לקוחות ממרכזי החיים והן ממש פורשות את כפיהן ומבקשות, שימלאו אותן תוכן; אך המחבר, שציין בהצלחה את קוי אפין הכלליים חסר-אונים הוא להכניסנו לתוך עולמן הפנימי ולהכריח אותנו לחיות את חייהן. הרומאן הזה קלקל מעט את הרושם, שעשה “באין מטרה”; אבל ב“טפוסים וצללים”, שנדפסו אח“כ באותה “ביבליותיקה עברית”, ושלתוכם נכנסו גם הספורים שנשלחו לפנים מביאליסטוק בעד “ספרי אגורה”, – הוא עומד שוב על מרום כשרונו, מצייר נפשות עם זעזועי הרגשותיהן ודכדוכי יסוריהן ומונע א”ע מתאור הטבע ומחקירות פרובלימטיות. הבקרת שבה להצהיל לו פנים.
שלשת הספרים הללו חזקו את מעמדו הרוחני של ברשדסקי, ומאז נעשה אזרח קבוע בספרות העברית.
אם נאמר שברשדסקי היה בעל-דמיון, נלהב, נשגה מאד, אחרי שההגיון הקר והיבש שלט בכל מכמני נפשו ובכל רגעי חייו אפילו בשעת היצירות הספרותיות. הוא היה רק בעל חשבונות כבירים וקומבינאציות מסובכות. אבל שנוי-השם הזה אינו משנה את הענין: הוא חי תמיד לא את חייו ההוים, המציאותים, אלא איזו חיים אחרים, דמיוניים… מה שעתיד להבראות אצלו ומסביבו עמד לפניו כ“כ בהיר ומדויק בכל פרטיו, עד שהיה מתפלא אם אחרים אינם רואים כל זאת כמותו. אם לא נתקימה אח”כ מחשבתו, לא הוא טעה, אלא טעו החיים, טעה העולם… והוא הוסיף לבנות את מגדליו, כאדריכל מלומד, על חשבונות מטימאטיים…
בה בשעה שהבקרת קבלה ברצון ובחבה את ציוריו הקטנים שהתחילו להופיע ב“השלוח” וביתר ההוצאות הפריודיות, וחשבה אותם לעיקר תפקידו בספרות, חשב הוא את עצמו לסופר-רומאנים, שעתיד לתת לספרות העברית עוד הרבה יצירות גדולות, ואת יצירותיו הפעוטות חשב רק לעבודת יצירה ממדרגה שניה, לעבודה זמנית הנחוצה רק לפי שעה. במחברת הטימות היו כבר מעובדים לכל פרטיהם שנים שלשה רומנים גדולים, שהיו ברורים לפניו כל צרכם לא רק בעלילותיהם, אלא אפילו בשמותיהם. כל אחד ואחד מאלו היה צריך להיות הופעה מפתיעה בעולם ספרותנו. אלא שעדין לא הספיקה לו השעה לשבת על האבנים ולעסוק בהם. החיים תבעו את שלהם: הפרת-השדוך המיטה עליו שוב עול גדול של חובות, מההוראה הסתלק סוף סוף לגמרי; עבודת הסופרים אמנם הביאה לו רוח הגון, – אבל לא כדי לסלק את כל חובותיו ולחיות חיים מרוחים כפי הרגלו. כל התנאים הללו הכריחוהו לדחות לפי שעה את מחשבותיו הגדולות ולהתעסק בספוק החמר הספרותי להמול"ים, שהזמינו אצלו חומר בשכר הגון.
ואולם אז נדמה לו, כי כדי שיהיה כשרונו יותר פורח צריך הוא לשבת בקרבת מקום אל מרכז הספרות העברית. מרכזים ספרותים היו אז שלשה: פטרבורג, ורשה, ווילנא. והנה הוא עוזב את יקאטרינוסלאב ולפי הזמנות שונות הוא מרחף, ממערכת למערכת, ממרכז למרכז. בכל מקום הוא מקבל סעד חמרי ורוחני לתפקידו הספרותי. יושב הוא ישיבה ארעית פה ושם, ומפקידה לפקידה הוא מכין איזה ציור חדש, שמבצר עוד יותר את תהלתו הספרותית.
בכלל היו לו השנים המעטות האלו שנות הצלחה רוחנית כבירה. אופן כתיבתו נעשה כמעט לשטה מסוימת, והיו סופרים צעירים, שנמצאו תחת השפעתו, ומזמן לזמן היו פונים אליו בעצות ובשאלות. לא היתה שום הוצאה פריודית מודרנית שלא תחשוב לה לכבוד לחשבו בין סופריה.
אבל כשרונו לא היה פורה ביותר; הוא היה מעבד ומשכלל את ציוריו בזהירות יתרה ולכן לא יכל לכתוב הרבה. רוחיו המעטים לא הספיקו לו די פרנסתו ותשלומי חובותיו. עינו החדה סקרה לו בעתיד הקרוב פרספקטיבה בלתי נעימה: הוא יצטרך לפרוט את כשרונו לפרוטות קטנות ולרדת מהרה ממרום מעמדו כלעמת שעלה עליו. ובחפצו לקדם את הרעה החליט לנטות מדרכו שסלל לו ולמכור את עטו לרידאקציה של עתון.
בסוף שנת 1903 קבל הזמנה ממר בן-ציון כ"ץ לבא לפטרבורג לעזר לו בעריכת “הזמן”. הוא הסכים להצעה זו, ונעשה תכף לעוזרו הראשי של העתון. וכשעבר “הזמן” לווילנא הלך עמו לשם ונכנס לועד הרידאקציוני שלו, בקבלו עליו עריכת איזה חלקים נכבדים, וביחוד חלק הפיליטונים. הוא רכז סביבו תכף את כל הכשרונות הצעירים, וחלק הפיליטונים באותו העתון הורם באמת למדרגה ספרותית רמה.
אך בשעה זו שרבים נהנו ונחמו לאורו, הרגיש הוא בעצמו, שאור כשרונו מתחיל לכהות ולכבות. בכל שנות עבודתו ב“הזמן” כמעט שלא חולל בעברית שום יצירה חדשה. אם מחסרון פנאי, או מדלדול פנימי, בחר לו להשאר בצל, והסתפק בתפקיד של מדריך ומנהל לבד. בשעות החפש שלו נסה את יכלתו בשפות אחרות. בשפת רוסיא הדפיס בוסחוד, ואח“כ בהוצאה מיוחדת, תרגום מקוצר של ה”באין מטרה" שלו, והדפיס גם תרגומים מספורים קטנים אחדים. גם ביהודית פרסם איזו ספורים, מהם גם חדשים, שעלו יפה מאד. אבל בכלל היתה תקופה זו שעת-עמידה לכשרונו. מאידך גיסא היה מצבו החמרי טוב מאד. בכל שנות מגוריו בווילנא היתה דירתו באחד מבתי-המלון היותר יפים ובכל אופן חייו היתה נוהגת פזרנות מרובה. את חובותיו שלם במהירות נפלאה. חסרון-כיס לא ידע. בכלל חי אז חיים סואנים ומלאים, בסביבה עליזה וצוהלת ושמחה בחייה. ואיש ממכריו לא חשד, כי ברשדסקי זה המשתתף בכל שיחותיהם ושעשועיהם, המגחך ומתלוצץ תמיד על הכל ועל כל – הוא רק כאורח זמני בעולם הזה וכי הוא עצמו כבר מכיר את זאת הכרה ברורה…
עוד בראשית ישיבתו בווילנא אירע לו פעם אחת שהצטנן וקולו נעשה צרוד. חבריו חשבו זאת למחלה עוברת, וגם הוא עצמו לא שאל ברופא. כשעברו שבועות וירחים וקולו לא נצטלל, התחילו חבריו הקרובים להזכירו את חובתו לנפשו והוכיחוּהוּ על התרשלותו. אבל הוא ענה על זה בגחוך דק. בקרב נפשו ידע ברור כי ע"י הרפואות אפשר שיאריך מעט את חייו, אבל יצטרך לחיות חיי חולה מתרפא והחליט לסגל לעצמו את ההכרה של איש בריא כל זמן שימשול ברוחו. השעול לא הרפהו ועוד התחזק אצלו מיום ליום, והוא לא פסק מעשון פפירוסים חריפים, היה מהלך בימי סגריר בלי ערדלים ובלי מעטפת הצואר, היה ישן בקיץ ליד חלון פתוח… צרידת קולו הוסיפה להתגבר, והוא לא עזב את הרגלו להיות ראש המדברים בכל מקרה שבא לידו, להתוכח שעות ארוכות בלי לאות… תוכו היה כבר נחר, אבל קליפתו היתה קשה, שלמה ויפה: לא נכפפה קומתו, לא הועם ברק-עיניו ולא הסתלק הגחוך הנעים מעל שפתיו. –
בתחלת שנת תרס“ו בא משבר בהוצאת “הזמן” ובסוד החברים הוחלט להפחית את שכר הסופרים, לא רק הרחוקים, אלא גם של העוזרים הקבועים בבית המערכת. הכל הסכימו לזה וגם ברשדסקי בתוכם, אבל באותו מעמד הודיע, כי הוא מתפטר ממשמרתו. לא הועילו שום בקשות מצד העורכים והמול”ים והחברים – החלטתו היתה מוצקה כברזל ולא שב ממנה. ואחרי שהועיל, בתור בורר, לישר סכסוכים שונים שקמו אז מחמת חליפת המצב, יצא מן הרידאקציה לבלי שוב עוד אליה.
ברשדסקי נעשה שוב אותו הסופר הפרוליטאַרי החי על שורותיו, כלפני כניסתו להרידאַקציה, רק בהבדל זה, שמעין כשרונו נתדלדל ובריאות גופו התמוטטה וכלו היה כעץ יבש… אבל דמיונו הנפרז, בעל החשבונות המסובכים, לא נרדם ולא נלאה לבנות מגדלים אוירים…
בהתעצמות שאין למעלה הימנה הושיב א"ע אל שלחן הכתיבה והתחיל שוב לצייר. ואמנם הצליח לחולל יצירות אחדות, שיוצרן התגלה בהן בכחו הקדם, אבל אופקים חדשים לא גלה, לא לספרות ולא לעצמו, ובהן לא היה עוד כדי להפתיע את עולמנו הקטן. ובאותה שעה נעשה דחוק יותר ויותר במצבו החמרי: רוחיו נתמעטו עד למינימום, והוצאות פרנסתו לא הצטמצמו אף במאום…
שתי שנים ארך מצבו זה. מה שהתחולל בנפש הגבור המדוכא הזה קשה למסור בדברים. בעולם הספרותי אמנם שררה אז דומיה, רק בספרות היהודית דפק איזה עורק של חיים; בכל זאת נדמה לו כי גלגל החיים מנסר מסביב, כי הכל פועל, שואף, מקוה, ורק הוא נע כצל בקרב המחנה, אין פונה אליו ואין רואה אותו.
כי באמת היה שמו הולך ונשכח מחדש לחדש. אם עמנו בכלל מצטין במדת השכחה, הנה האינטליגנטים שבתוכנו – על אחת כמה וכמה. שנים רבות של עבודה ופעולות כבירות לא יועילו לו לסופר עברי, אם ירד לימים מועטים מן הבמה, וברשדסקי הצעיר, הרענן, אחד הנביאים של המהלך החדש בספרות היפה, כבר עומד בתוך התנועה הספרותית כאיש מן הצד.
אבל את צערו הפנימי לא גלה לשום איש. כשהיה נכנס לחבורת סופרים בווילנא או בורשא, היו פניו צוהלים ומגחכים; ואחרי עבור הרשם הבלתי נעים הראשון של צרידת-קולו, היה מכריח את כל שומעיו לשתוק ולהקשיב לשטף דבריו שזרם בעז ובהגיון נמרץ ובלי לאות.
בקיץ שנת תרס“ז נסע לריגא לשם איזו קומבינאציה של הוצאת עתון זרגוני. לנסיעה זו, שעלתה לו בדמים מרובים, לא היתה שום תועלת ממשית, מלבד זו – שנתקרר שנית, ומצב בריאותו הורע מאד. ובתחלת הסתו לשנת תרס”ח כבר התגלתה בו השחפת בכל מוראיה. מדת החום בגופו עלתה לבלי רדת עוד עד מותו. אך הוא לא מהר להכנע. הכתיבה והדבור נעשו לו קשים, והוא עודנו מהלך ברחוב, מבקר את מכיריו, כותב מכתבים שקטים לקרוביו ולחבריו, – כאלו לא אירע דבר. בימים ההם נמסרה לו עריכת ארבעה קובצים עברים ספרותיים, ולעבודה זו התמכר תיכף בשרידי כחותיו.
אבל סוף סוף קשתה עליו גם ההליכה, וסימני חליו הכבד כבר היו נכרים בכל תנועותיו. ידידיו, ובראשם מר ש. טשרנוביץ (ספוג), התחילו לאכפו להכנס לרופא, והוא נענה להם, וסר לרופא אחד. אחרי בקורו נכנסו גם חבריו אל הרופא הלז בהסתר, ושם נודעה להם האמת המרה, כי החולה החביב הוא כבר לאחר יאוש.
סופה של הטרגדיה היה מרעיש ומהיר מאד. חבריו הציעו לו להוביל אותו לורשה, אך הוא לא הסכים בתחלה, אחר שכסף אין לו ונדבות לא יקבל. מוכרחים היו להמציא לו כסף באופנים שונים, שלא ידע את מקורם, רק אז נאות לנסוע לורשה… לפני נסיעתו שרף את היומן שלו, שהכיל אלף גליונות גדולים…
ביום 14 לחדש נאיאבר שנת 1907, כשעלתה כבר מדת חומו למדרגה גבוהה מאד, כתב עוד לכותב הטורים האלה את המכתב הזה; המעיד על צלילות רוחו ועל יכלתו הנפלאה להבליג על מחלתו: “את מכתבך הסגור ואת מכתבך הגלוי – שניהם קבלתי במועדם, והנה אירעה לי תקלה שמצויה אצל אחרים ואינה מצויה אצלי כלל – בשעה שקבלתי את מכתבך הגלוי היה לפני צרור מכתבים שנתקבלו ממקומות שונים ושהייתי חיב תשובה עליהם; ישבתי לכתוב תשובות, ובדעתי היה לענות גם לך אלא שמאיזו סבה לא עניתי, ואחרי כך נדמה לי שעניתי. טעותי נגלתה רק בימים האחרונים כשהייתי מוכן כבר להריץ אליך מכתב מלא מוסר ותוכחה על שאינך כותב לי, ויכל תוכל לשער את תמהוני ברגע הראשון כשנתגלתה טעותי!… קבל תודתי – אם גם מאוחרה מעט – על מכתבך המפורט, שבו תארת לפני את מצבך החמרי והרוחני בברירות מספיקה לי. אם לא יכבד ממך הדבר להודיעני המשך הדברים, ביחוד במה שנוגע להיחוסים שבינך ובין… אהיה אסיר תודה לך מאד. – – – אתי אין לע”ע חדשות נכבדות ביותר. יש אמנם איזה ענין הקרוב להגמר (רמז על עריכת הקובצים. הכותב.), אך מפני שהפרטים לא התבררו עדיין כל צרכם, הנני משאיר את הדבר הזה למכתבי השני…"
אך במכתבו השני כבר היה מוכרח להודות – אחרי שהדבר נודע מן הצד – כי הוא קצת חולה. אלא שהרופא מבטיחהו שבקרוב יתרפא…
וביום 20 לחדש יאנואר שנת 1908 כתב מורשה: “…אחרי שנועצתי פה עם הד”ר לוין ואחרי שזה בדק אותי ושמע את התפתחות מחלתי – בא האחרון לידי מסקנא אחרת לגמרי, היינו: שקדם שאעבור לגור באוטבוצק אתרפא כשבועים פה בביה“ח העברי, מקום שיש רופא מומחה למחלות הגרון. מכמה טעמים ישרה עצתו בעיני וקבלתיה. מובן הוא מאליו שהד”ר ל. וחבריו ידאגו לי שתהי שכיבתי בביה“ח ככל האפשר יותר נעימה – – – הימים המעטים ששהיתי פה עברו לא בעצבות יתרה: אנכי אמנם כמעט שלא יצאתי מפתח ביתי החוצה, אך אל חדרי בההוטל נאספים מכרים שונים. היו שלום וברכה וכתבו לי מכל אשר אתכם”. כך כותב איש, שעומד כבר על מפתן המות…
כל מי שחושב, שבימי חייו האחרונים נתן להטעות את עצמו בדבר מהלך מחלתו – אינו אלא טועה: הוא הטעה רק את אחרים, בשעה שלעצמו היה הכל ברור, בלי שום מקום לספק.
בימים האחרונים לחדש פוברואר הובילוהו לאוטבוצק, ששם הורע לו, ואח“כ החזירוהו לורשה לביה”ח. שלשה ימים לפני מותו נתבלעו מחשבותיו והתחיל לדבר מתוך חום. הוא דבר אז רק בעברית.
ובאור ליום ה' י' אדר תר“ע מת. הלויה אל חצר הקברות הורשאית היתה ביום ו' י”ב אדר. לגמל לו את החסד האחרון באו איזה עשרות סופרים וקוראים עברים. את תפלת ההשכבה שר החזן המנוח מר טשין. הספדים חמים נשאו עליו בן-אביגדור, הלל צייטלין, ש. צרנוביץ ועוד.
כך חי וכך מת האיש, שנוצר לגדולות ושאף לגדולות – והתמזמז בין הגלים הסוערים של החיים.
ביאליסטוק, בחדש אדר שני, תר"ע.
פּּלן
י. ברשדסקע בתור אדם ובתור מספר
מאתבן אביגדור
הקדמה לכל כתביו
אי אפשר להעריך את ערכו של סופר כל זמן שלא למדנו לדעת את האדם שבו. אפשר לנסח את הפתגם הידוע באופן כזה: “אם חפץ אתה לדעת את המשורר עליך לדעת ראשונה את האדם שבמשורר!” אפיו של כל יוצר, דרכי חייו, עולמו הפנימי, השקפתו על העולם, יחסו לכל הסובב אותו – משתקפים תמיד ביצירותיו, בצורה זו או אחרת. גם היצירה היותר אוביקטיבית היא באמת רק ראי נכון לנשמת יוצרה; הוא הספוק הסוביקטיבי של נפש היוצר, הספקת השאיפה הפנימית היותר חזקה והיותר נוגשת שבקרבו. היצירה האמיתית אינה קפריז, איזה שעשוע חיצוני – כי אם צורך פנימי מוכרח הנובע ממעמקי נפשו של היוצר. הדעת המקדמת של האדם שביוצר היא אפוא הפתרון לחידת היצירה שלו, המפתח שבו נפתח את היכל בת שירתו.
ברשדסקי בתור אדם היה חזיון בלתי מצוי אצלינו. הוא היה איש המעלה באמת, איש בעל אצילות רוחנית. הגלות לא הטביעה את חותמה עליו כלל. בפניו, בהליכותיו ובכל ארחות חייו לא נכרו סימני ה“נעֶביִך” שאנו פוגשים אצל רבים מחבריו, אותו הצער העלוב, אותה האנחה הטפוסית של רבים מן הסופרים העברים על עלבון האימה, על גלות השכינה, על חיי הדלות והשפלות – היו זרים לו לגמרי. הוא היה איש אוהב את החיים ומלא ששון החיים. וכבן-חורין גמור התהלך בסביבתו, בקומה זקופה ובדעת ערך עצמו.
ברשדסקי היה רחוק לגמרי מן הבטלנות המצויה אצל רבים מסופרינו. הישיבה וה“קלויז” לא נגררו אחריו. בכל היותו יהודי מכף רגל ועד ראש היה קודם כל אָדם, איש אירופי נאור, בעל נפש אנושית כללית המתענינית בחיים הכלליים וכל הנוגע לאדם לא זר לה.
ברשדסקי היה מלא גאוה פנימית – אבל גאוה אצילית ונמוסית. הוא לא ידע מה זו הכנעה ומה זו זחילה והתרפסות, לא ידע מה זו חנופה ומה זה משא-פנים; אולם הוא היה רחוק ג"כ מאותה הגאוה הריקה, אותה הגאוה הבטלנותית של היושב מאחורי התנור בבית המדרש ומבטל בלבו את כל העולם, אותה הגאוה הבטלנותית, שמעבר אחד היא מלאה זחילה והכנעה בפני התקיפים, ומעבר השני, בינה לבין עצמה, היא מתנפחת, מבטלת בבטול גמור את כל אלה שאין אומנותם עבודת-סופרים ומביטה על עצמה כעל סלת האומה, כעל “אתה בחרתנו”ים. לברשדסקי היה גאון פנימי בתור אדם בכלל, אך לא בתור סופר, אם כי ערכו בתור סופר לא נכחד ממנו. הוא לא חבש לראשו תמיד את הפאה הנכרית של הסופר. בבואו בחברת לא-סופרים לא הביט על הסובבים אותו מגבוה, להפך, התהלך אתם כאלו היה אחד מהם, התהלך אתם בפשטות וברעות, התענין בכל עניניהם והשתתף בכל לב בשיחותיהם. הגאון הפנימי שבקרב לב ברשדסקי היה לא ביחס אל אחרים, כי אם אליו בעצמו. הוא לא התגאה על אחרים, אך גאותו הפנימית לא נתנה לו להתרפס לפני אחרים. היא עצרה אותו מבקש עזרה מאחרים גם בשעה שהיה צריך לה; היא הניאה אותו מכל מעשה המסוגל לעורר עליו חמלה בלב אחרים, רחמים ומנוד ראש. הגאוה העדינית והאצילית הזאת היתה למקור תלאות וצרות לו לעצמו – שאולי גם קצרה את ימי חייו, – אבל לא לאחרים. גאותו זו המריצה אותו להתהלך בכל עת ברצינות הראויה, לשמור את הנימוס ואת הטקט הנכון, לשמור את דברו תמיד להיות מבטיח ומקיים, להיות תקיף בדעתו ולבלי נטות לכל רוח, ובכלל להמנע מכל מעשה העלול להטיל כתם על שמו ולהשפיל את כבודו, כבוד האדם שבו.
ברשדסקי היה פקח אמתי. בשכלו החריף חדר לעומקו של כל דבר ומבטו החד הקיף אותו מכל צד. הוא הבין תמיד דבר מתוך דבר. תפיסתו המהירה עמדה לו להכיר במעוף עין את אשר מסביב לו, את כל החדש והזר, בהשקפה ראשונה, שהיה פוגש בדרכו. הסתכלותו בחיים היתה חדה וחודרת, והיא גלתה לפניו תמיד בכל דבר את הסבות והמסבות הכמוסות שיצרוהו ואת השתלשלות המעשים הטבעית והתוצאות המוכרחות.
ברשדסקי היה בעל הגיון חזק, ועל פיו הסתכל בחיים ושפט על הכל. בכל ראה לא קפיצות ופתאומיות, כי אם התפתחות והשתלשלות טבעית ומוכרחת על פי חקי הברזל של ההגיון. הם היו לו לקנה המדה למוד בהם את כל המתהוה בחיים, בחברה וגם בקרב נפש האדם.
הסבה והמסובב היו לו לעינים בלכתו ובהובילו אותנו דרך הפסיכיקה העמוקה והנפתלה של האדם הפרטי ושל החברה הסובבת אותנו. וההגיון הזה היה לו לאיזמל חד של מנתח לנתח בו את כל החיים אשר מסביב, את לב האדם ואת לב החברה.
ברשדסקי היה חושב והוגה דעות. מוחו היה תמיד עסוק בעבודה: סתר ובנה, בנה וסתר. עבודת המוח היתה לו העבודה היותר חביבה בחייו. גם בשבתו לבדו בחדרו, גם בשיחות ווכוחים במסבת רעים, גם בהעלותו את רעיונותיו על הגליון העסיק את מוחו בעבודת הסתירה והבנין שברוח. זה היה לו למין ספורט רוחני המשיב את הנפש. הוא היה קורא לעבודת-מוח כזו: גימנסטיקה רוחנית, ורוב עתותיו עברו עליו בגימנסטיקה זו… מוחו היה כעין טחנה רוחנית, הטוחנת וטוחנת בלי הפסק, והסתכלותו החדה והבלתי פוסקת בחיים המציאה לה תמיד חומר וכח לעבודתה – והטחנה היפה והמקורית הזאת הוציאה לנו בכל פעם קמח בהיר וטוב בדמות מחשבות הגיוניות, שהיה מפזר לפנינו ביד רחבה בשיחות, בוכוחים וביצירות ספרותיות..
במקצוע זה, מקצוע המחשבה ההגיונית, היה ברשדסקי משכמו ומעלה גבוה מרבים מחבריו.
ברשדסקי היה איש שלילה. הוא התיחס בשלילה לכל הזרמים הסובבים אותו, בכל התנועות החברתיות שהיו בימיו מצא מגרעות ומומים, כלן לא זכו בעיניו; ובכל זאת לא היתה השלילה שבו מכאבת ומעליבה, בשביל נמוסיו היפים, בשביל הטקט הנכון שלו, בשביל היותו רחוק מהקנאות העורת, מהשוביניות.
ברשדסקי קרא ושנה הרבה, למד וחקר תמיד, אבל לא רק בספרים של ניר, כי אם גם, ובמדה עוד יותר מרובה, בספר החיים. הוא לא היה כלוא בד' אמותיו של חדרו הצר, כרבים מחבריו כלואי החדר, אשר מפנות חדרם הסגור הם שופטים גבוהה על העולם והאדם. הוא שאב את ידיעותיו לא רק מספרות וספרים, כי אם התערב ברחוב, בחוצות ובשוקים, התבולל בקרב החיים, בשאון ובמהומה הזורמים מסביב, השתקע בחברה הסובבת אותו, – ושם למד וחקר, הסתכל והתבונן בעינו החודרת ובחושו החד; והכל היה לו ענין לענות בו, בכל דבר מצא חומר להסתכלותו, מכל מקרה ופעולה למד ורכש לו דעת ותורה, תורת החיים.
ובכל היות ברשדסקי איש פקח ופכח ואיש ריאלי ומלא שלילה היה מלא גם דמיונות גדולים. הפנטסיה שלו היתה עשירה מאד. במוחו המלא שלילה והריסה נמצא גם און וכח רב לבנות בנינים נפלאים ומצוינים, קומבינציות עשירות וגדולות, שהיו מעסיקות את אנרגיתו בחייו הפרטיים ושכל יצירותיו הספרותיות מלאות מהן.. ועם זה היה תמיד יסוד נכון להן, יסוד ריאלי והגיוני.
ברשדסקי היה בעל עזמה רבה, חפץ וכח כביר לעבודה; אבל לא תמיד מצא את המסבות הדרושות לזה, את הקרקע שתקלוט את נטיעותיו ושתפרה אותן. ברשדסקי היה בעל רצון תקיף לשלוט על עצמו ולשעבד את רגשותיו אליו וגם להכניע אחרים תחתיו ולשעבדם להשפעתו; אבל לא תמיד היה די כח לרצון הזה להתגבר על המכשולים אשר מסביב. סוף, סוף המציאות היא השליט העליון על הכל, וגם הרצון היותר תקיף הוא ע"פ רוב אין-אונים נגדה.
ברשדסקי היה איש סדר. הוא אהב את הדיוק ואת הסדר במדה שאין למעלה הימנה. הכל היה מדוד ושקול אצלו מראש, הכל מכון ומסודר כראוי. והדיוק והסדר הזה השתקפו בכל הליכותיו, במחשבותיו ושירותיו וגם בעבודתו הספרותית.
ואחרי כל אלה – היו חייו עשירים בטרגדיות רבות, בהיות אפיו, שנראה בהשקפה שטחית כאופי שלם, מלא סתירות רבות שהיו גלויות ושקופות לפני רוחו הניקרני, לפני חושו החד והסתכלותו הבהירה. הוא שחק לכל האידיאלים שמסביב לו, ובסתר נפשו התגעגע אחרי איזה אידיאל שיהיה לבסיס תחת רגליו ולמשען לנפשו השואפת. הוא לעג לריקניות שבחברה הסובבת אותו והיה מוכרח להתהלך בה, בהיותו איש חברותי מטבעו. הוא התנגד לזרמים השוטפים מסביבו ונוכח לפעמים כי הזרמים הם יותר חזקים ממנו. הוא לא האמין במוסר המקובל ובחקיו, ובכ“ז לא נתנהו גאונו האצילי הפנימי לעבור עליו בגלוי ולחלל עי”ז את שמו וכבודו. הוא לעג תמיד לפרינציפים ובעצמו היה איש של פרינציפים. הוא לא האמין בעתידות השפה העברית ובעצמו היה לסופר עברי ולאוהב את השפה העברית בעל כרחו ולמקפיד על טהרתה ודיוקה. הוא היה איש סדר ודיוק והמסבות הביאוהו לידי כך לחיות חיים בלתי נורמליים ע"פ רוב. ועל כל אלה היה איש האוהב את החיים, את ששון החחים, את העליזות והבריאות, והוא בעצמו זלזל במדה מרובה בחייו ובשמירת בריאותו והיה מוכרח לראות איך בריאותו הולכת ומתרופפת ואיך המות הולך וקרב אליו בצעדים גדולים יותר ויותר, – מבלי אשר יתעורר בו רצונו התקיף ועזמיתו הגדולה להתנער וללחום בכל תוקף את מלחמת החיים עם האויב אשר כנגדו.
ואת כל הטרגדיות הרבות שבחייו, שגאונו הפנימי הניאהו מגלותן לאחרים, גם לידידיו היותר נאמנים, גלה לפני כולנו, בצבעים כ"ס בהירים ונאמנים – ביצירותיו הספרותיות, בספוריו הגדולים והקטנים.. בהם אנו רואים, בהתבוננות הראויה, את כל מסתרי הנפש הכבירה הזאת, נפשו של ברשדסקי, עם פצעיה הכבירים, את ענותה ויסוריה, את שאיפותיה וגעגועיה הבלתי נמלאים.
וזהו הסוד של הרושם הכביר שעושים עלינו ספורי ברשדסקי, כי זו היא היצירה האמתית, המקסימה אותנו באמתותיה וביפיה, זו שבה משתקפת נפשו של היוצר.
II
ברשדסקי בתור מספר הוא חטיבה מיוחדת בספרותנו.. הוא לא הלך בדרך הכבושה של המספרים העברים שלפניו, כי אם בחר לו דרך חדשה ללכת בה.. ברשדסקי יצר בספרותנו הספורית בית-מדרש חדש, אם אמנם שלע“ע היה הוא כמעט האחד שלמד בו ולא העמיד לנו תלמידים ההולכים בעקבותיו. בכלל אין ספרותנו עשירה בספורים גדולים ובאצבעותינו נוכל לספור את הרומנים אצלנו. ואם נוציא מן הכלל את שני הרומנים “אהבת ציון” ו”אשמת שומרון", שהם יותר חזיונות אידיליים ורומנטיים מאשר רומנים במובן הרגיל – הנה יתר הרומנים שבספרותנו הם טנדנציוזיים, חברותיים ודידקטים. יוצרי הרומנים ההם לא התענינו באמנות כשהוא לעצמה, בנפש האדם כשהיא לעצמה, כי אם בפרובלימות החברותיות שבימיהם: מלחמת ההשכלה עם הבערות, המלחמה עם החסידות, מלחמת הדת והחיים, השאיפה לתקונים בדת. ואנחנו יודעים עד כמה קלקלה אצלם הטנדנציה את שורת האמת והאמנות. לשוא נחפש בהם טפוסים בולטים, נפשות חיות בעלות אופי מסומן, לשוה נחפש בהם אמת-החיים והמציאות, לשוא נחפש בהם אמנות: ציוריות, צבעים ופלסטיות. הננו רואים בהם רק צללים כהים ומעורפלים, נשמות ערטילאיות בלתי נבדלות כמעט זו מזו, והצללים נבדלים לשני מחנות: מחנה של יונים לבנות ושל עורבים שחורים, מחנה של מלאכים צחורים מרחפים באויר בדמות משכילים, בעלי דיפלומים וסתם עשירים נאורים ומחנה של שדים עכורים מרקדים כשעירים בדמות קנאים אדוקים וחסידים נבערים. ואולם אם לא תמצאו בהם אמת ואמנות, חיים ונשמה לעומת זה יש בהם רעש מלחמה, רתוריקה ומוסר. כל המשכילים הם מטיפים מצוינים, ודברי המוסר שלהם משתפכים כנחלים ומדבריהם המתוקים ימסו הלבבות.
והנה בא ברשדסקי ויצר אצלינו את הרומן המודרני, האמנותי, הנטורלי והאינדיבידואלי.
אמנם כל חדש איננו בא לפתע פתאם. תמיד יש רצים-מבשרים לפני בוא כל חדש, המפנים את המסלה, העושים את ההכנות הדרושות והמכשירים את קבלת פני החדש. גם לברשדסקי היו רצים-מבשרים כאלה, בדמות הנובליסטים השונים, המודרניים, שהתגלו בספרותנו בעשרים השנים האחרונות, שיצאו ללחום עם המסורת הישנות אצלינו עם הטנדנציות, החברותיות והדידקטיות בספרותנו הספורית. הנובליסטים האלה יצאו לתבוע את עלבון האמת של החיים, את עלבון האמנות, את עלבון האדם הפרטי, את עלבון הנפש והאינדיבידואליות שלה, את עלבון העולם הפנימי שבכל אדם וגם היהודי בכלל הם יצאו ראשונה במחאתם נגד הטנדנציה הבולטת של המספר המוכרחה לעוות את המציאות ולזיף את החיים. הפרובלימות החברותיות שבכל דור אמנם תופסות מקום גדול בחיים, אבל הן אינן ממלאות את כל חללה של הנפש. לכל אדם וגם ליהודי השיך למפלגה זו או אחרת, יש נפש אנושית כללית, עולם פנימי מיוחד עם סערותיו ומלחמותיו, סתירותיו וספקותיו. והאמנות מחויבת לחלוק לעולם הפנימי הזה מקום בראש. והדידקטיקה, דעות המוסר השונות והצעות התקונים השונים הדרושים, לא יכירנה מקומה בספרות הספורית. עליה להעתיק משכנה למקצועות ספרותיות אחרים, להפובליציסטיק, להבקרת, לספרי המוסר.
ובהתאמה לשנוי התכן שבספרות הספורית דרשו גם שנוי הסגנון והלשון. אותו הסגנון המלאכותי, המזויף, הנפוח של הספרות הספורית שמלפנים, אותה הלשון הבלתי-טבעית, המליצית, הערפלית, המטולאה מגזרי פסוקים ומליצות קדמוניות – אולי היו נאורים לספרות הספורית המזויפת ההיא; אבל הספרות הספורית החדשה, החיה והטבעית, האנושים והאמנותית דורשת גם סגנון טבעי, אמתי, מדויק. דורשת שפה חיה וטבעית, פשוטה וברורה, שלמה ואופיית.
והנובוליסטים האלה החלו להגשים את דרישותיהם אלה במעשה, ביצירותיהם הספרותיות, שנתנו מהלך חדש לגמרי לספרותנו הספורית, בהכניסם לתוכה נשמה חדשה ובתתם לה צורה חדשה, צורה אירופאית מודרנית.
אי אפשר לכחד כי הרצים-מבשרים הללו פנו הרבה את הדרך לפני ברשדסקי ובמדה ידועה קבל גם השפעה מהם, והם הם שהכשירו את כשרונו של ברשדסקי ונתנו לו דחיפה עצומה לבחור בדרך החדשה שסלל לו ביצירותיו הבלטריסטיות.
ספורי ברשדסקי הקטנים הם באמת רק המשך, בצורה שונה מעט ובאופיות המסומנה של כשרונו, מעבודות היצירות הבלטריסטיות של הנובוליסטים הנזכרים.
ואולם נקודת הכובד של ברשדסקי המספר עלינו לחפש בשני ספוריו הגדולים: “באין מטרה” ו“נגד הזרם”, שבהם מתגלה לפנינו בבליטות מיוחדה בית מדרשו החדש שיסד בספרותנו הספורית, בית המדרש של הרומן המודרני, הנאטוראליסטי-אינדיבידואלי.
טועים הם אלה החושבים את שני הרומנים הללו לרומנים חברותיים, יען כי בשניהם מתארות לפנינו שתי תנועות חברותיות שהתעוררו אצלינו בראשית התקופה הלאומית החדשה אצלינו: תנועת האגדות של “שפה ברורה” להנהגת הדבור העברי בחיים, ותנועת “חבת ציון” לפני התעוררות הציוניות המדינית. התנועות החברותיות המתארות בשני הרומנים הללו הן רק ארג-רקמה שעליו רקם המספר את רקמתו – את האינדיבידואליות של הנפשות שיצר. התנועות הללו היו נצרכות למספר רק כדי להבליט את האידאה היסודית של שני הספורים הללו, לברר על ידן יותר את אפיי גבוריו ואת יחסם
העיקר הבולט של שני הספורים הנזכרים בנגוד ליתר הספורים הגדולים שבספרותנו הוא בתכן: בהנאטורליות האמיתית שבה מעביר לפנינו המספר את כל תמונותיו, המקרים והפעולות, הנפשות והחזיונות; בתאורים המדויקים והמפורטים של הסביבה, של המראות החולפים לפנינו, בהשתלשלות הטבעית והמוכרחת של המקרים והמעשים, של הסבות והתוצאות, של הירושה הטבעית, החנוך והמסכות; באי-האיסטניסות של האמן במכחולו גם בשרטוטי החלאה והזוהמא שבנפש הפרטית ושבהכרה הסובבת אותה, בגלוי הפצעים והמכות הזבות דם ומורסא; בבהירות האפיים של הנפשות, בנתוח הפסיכולוגי האינדיבידואלי החד והחודר של עומן הפנימי, של מוחותיהן ולבותיהן; בצורה: באוביקטיביות הגמורה של המספר, ביחס של עומד מן הצד, ומסתכל קר ושליט ברוחו בכל מה שהוא מתאר ומעביר לפניו, ובסגנון: יצירת סגנון מיוחד, חדש ומקורי, בהיר ומדויק, שקול ומדוד – בשפה בהירה וחיה, טהורה ומהוקצעה, מנופה ומלוטשה.
והסימנים המיוחדים הללו מסמנים גם את ספורי ברשדסקי הקטנים במדה האפשרית להתגלות בספורים קטנים. רוח אחת, רוחו של ברשדסקי נסוכה על כולם.
יש מתאוננים על התאורים המפורטים שבספורי ברשדסקי בנוגע לצורה החיצונית של הדברים והנפשות שהוא מעביר לפנינו; אבל שוכחים הם המתאוננים הללו, כי לא בקנה-מדה של זרמים ספרותיים אחרים אפשר למוד את הזרם הספרותי הנבדל מהם. התאור המפורט של חיצוניות הדברים מונח ביסוד השטה הנאטורלית בספרות, השטה הפאנתאיסטית באמנות, המכירה כי בטבע ובחיים אין דבר חשוב ופחות, אין חומר וצורה פנימיות וחיצוניות, כי הכל אחד, כי בכל מתגלה נשמת היצירה העולמית, וכי שלמות הציור אפשרית רק בקבוץ כל הקוים הנוגעים בו – ומכל השרטוטים החיצוניים והפנימיים מתהוה הרמוניה אחת, ציור שלם ומקיף.
וברשדסקי היה אמן בתאורים ציוריים כאלה. הצורה החיצונית מעורבת אצלו תמיד בפנימיות הדברים, הקוים החיצוניים מתלכדים בהקוים הנפשיים – והכל מתבלט אצלו בציור שלם ובהיר בכל פעם.
יש מתאוננים כי לא התענין ברשדסקי במחזות הטבע והוא ממעיט בתאורי הטבע עד מאד. בזה יש הרבה אמת. ברשדסקי התענין יותר בחיים המשתנים והחולפים, המלאים נפתולים וסבכים, בעולם הפנימי של האדם החי, החושב ומרגיש, המלא סתירות וספקות מאשר בטבע הדומם.
ובכ"ז הננו מוצאים גם אצל ברשדסקי תאורים ממראות הטבע, ביחוד כאלה, שיש להם יחס עם העולם הפנימי של נפשותיו באותה שעה, והתאורים חיים ומלבבים, אם אמנם כי מרגש בהם איזה יובש, איזו קרירות נפרזה.
ואולם עיקר כחו של ברשדסקי היה בתאורי הפנימיות של הדברים, הנפשות והמעשים, בנתוח הפסיכולוגי החודר של המוחות והלבבות. במקצוע זה אין דומה לו בספרותנו הספורית. עינו החדה סוקרת את כל הקמטים הנסתרים שבמוח ואת הזעזועים היותר נעלמים של הלב, ועל הכל הוא שופך את אורו, את הבהירות ואת ההבנה העמוקה. גם הנפשות ממדרגה שניה ושלישית העוברות בספוריו מנותחות באותו האיזמל החד של המספר המנתח ומוארות באותו האור הבהיר. כל הנפשות שיצר ברשדסקי, העיקריות והטפלות, הקבועות והארעיות עומדות שקופות ובהירות לנגדנו.
אמן היה ברשדסקי גם בצורה החיצונית של ספוריו, בצד הטכני של הבניה והגזרה שלהם. נמצא אמנם מבקר שחרץ, כי היה ברשדסקי יותר ציר אמן מאשר מספר חרוץ, אבל אני חולק בזה עליו. ברשדסקי היה גם בצד הספורי אמן גדול. הוא ידע מאין כמוהו גם לספר. הוא השכיל לשלב את המקרים והמעשים, את הסבות והמסובבים, את היסודות ואת הגזרות – ביד חרוצים. הוא ידע להכין את הקיסמים ואת העצים למדורה, לערוך את כל המערכה הדרושה ולכון הכל לרגע הדרוש להצית את האש ולהפיח בה עד שתהיה ללהבה מרעישה. הננו רואים את ברשדסקי מכין את החומר והלבנים בסבלנות מצוינה, ואחרי כן בשעה שהוא מניח את היסוד ומתחיל לבנות ומניח אריח על גבי אריח, שורה אחרי שורה, והקירות מתרוממים יותר ויותר וסוף-סוף נעשית התקרה ומשתטח הגג והבנין נגמר. וכשם שידע ברשדסקי לציר במכחולו החרוץ ובצבעים הדרושים את המחזות שחפץ להעביר לפנינו בעת התהוותם, כן ידע להעביר לפנינו מחזות שונים, בשלובי זכרונות או פשוט לספר לנו על אדותם בתור רשמים מימים עברו, ברפלקסיה שלוה ונוגה, בטרגיות חרישית ואצילית – כמו ברוב הציורים והספורים ש“בכתבים אחרונים” שלו.
וגדול היה כשרונו של ברשדסקי גם בציורי מומנטים מרעישים, רגעי התפרצות קטסטרופה ידועה, אחרי כל המסכות וההכנות שקדמו לזה, רגעי מהפכות נפשיות והפכת הקערה על פיה.
כאמור היה ברשדסקי אוביקטיבי בכל ספוריו, הגדולים והקטנים. הוא התאמץ תמיד להתנכר ולהתחבא מפני קוראי ספוריו לבל יכירו את התיחסותו העצמית לנפשות שיצר ואת השקפתו עליהן. הבלטות האפיים של הנפשות שבספוריו נעשות אפוא אם ע“י נתוח פסיכולוגי של עולמן הפנימי, אם ע”י הארות הבאות לרגלי העובדות והמקרים השונים הנוגעים בהן, אם ע“י ודויים ולפעמים גם ע”י חוות דעת של נפשות אחרות על אדותן.
ועם זה, למרות האוביקטיביות הנפרזה של המספר, הננו מכירים תמיד את הסימפטיה שלו לנפשות ידועות, למרות מומיהם ולקויי נפשותיהן, ולמרות זה שאפייהן ודרכיהן בחיים לא זכו בעיניו.
III
גבוריו העיקריים של “באין מטרה” ו“נגד הזרם”: אדמוביטש ואיזראלסון, בכל היותם שונים זה מזה יש באפייהם קוים משותפים, שרטוטים דומים, והמתבונן בהם, לא בהשקפה שטחית, יכיר כי שניהם מחומר אחד קורצו. מחומר כזה קורצו גם נפשות שונות ממדרגה השניה, שבספוריו אלה וכן בהרבה מספוריו הקטנים. נראה כאילו השתברה הפנימיות של ברשדסקי לרסיסים והרסיסים הללו נפזרו בכל הנפשות הללו. בכל הלך רוחן מחשבותיהם ורגשותיהן, בכל ענוייהן, ספקותיהן וסתירותיהן הננו שומעים הדים נאמנים מהצלילים האדירים העולים באזנינו מהסימפוניה הכוללת, סימפונית הנפש של היוצר.
והאידאה היסודית המונחת בשני הספורים הגדולים וגם בכמה מספוריו הקטנים היא האידיאה היסודית הנובעת מהחיים השבורים של היוצר האידיאה של הצער העולמי הממלא את כל פנימיותו של המספר, למראה הבנקרוט של החיים, שברון השאיפות והקומבינציות השונות, למראה האכזריות של המציאות הממשית הבאה ומהרסת בלי חמלה את כל הפרינציפים וכל השטות השונות, את כל החלומות והדמיונות הנפשיים. האידיאה היסודית הזאת מקבלת בספורים הנזכרים צורות שונות – אבל האידיאה אחת היא בעיקרה.
מעבר מזה גאון אצילי פנימי, המתבטא בעקשות עצומה, התחפשות והתנכרות בפני אחרים בכדי שלא יכירו ברפיונות ומצבים מעוררי רחמים ומנוד ראש, כליאה בתוך עצמו והתמתחות עשויה, ממשל מופרז, ברוח וברגש והתמנעות מהתגלות הלב ומהודאה עצמית משום צל של חשש פן תצא מזה, חלילה, פגיעה כל שהיא בכבוד הגאון העצמי; אַריסטוקרטיות נפשית ואיסטניסות נפרזה המביאות לידי שעמום ובחילה בעבודה מתמדת, לידי אי מציאות תעודה נכונה בחיים – ומעבר מזה התוצאות: שבר ברוח, מפח נפש גמור, בנקרוט של חיים שלמים, צער בלתי פוסק ויאוש מוחלט (אַדמוביטש ב“אין מטרה” והד מזה בהוא שב“ליל נדודים”)
מעבר מזה התרכזות כל המחשבות והרגשות, התרכזות חיים שלמים בנקודה אחת, השקעת כחות עצומים ועמל ממושך וקשה במשך שנים רבות בשאיפה אחת, שהיא מעין כל התכלית שבחיים (איזראילסון ב“נגד הזרם”) בעבודת החנוך של בניו ברוחו, רוח הפשרה בין הדת ובין הדעת, רוח המוסריות הגמורה, על יסודות מוצקים ואיתנים, בשיטה שקולה ומדודה ובדיסקיפלינה אמיצה – נגד אי-המוסריות והפריצות וההפקרות שבחיים הסוערים שמסביב, או: רבי שבתי הקרליני ב“כחה של מחלקת”, במחשבה הגדולה הממלאה את כל חייו בתור “תכן שבחיים” – מחשבת הנקמה ברב העיר, שגזל ממנו את כסא הרבנות ששאף אליו, והשתמשותו בחתנו הרב הרך והתמים בתור כלי חפץ לנכליו, – ומעבר מזה התוצאות: התערערות יסודות של כל בניני הרוח שנבנו בעמל כה רב ובהתמכרות של חיים שלמים, הריסה גמורה של כל הקומבינציות הנהדרות ע“י הכח הגדול והתקיף מכל, זרם החיים הכביר העושה את דרכו בסופה ובסערה, הלועג לכל שכר ומעצור ( איזראילסון ובניו ב“נגד הזרם”), או ע”י גדישת הסאה ואחד המקרים המצויים בחיים המעבירים קו על כל החשבונות (רבי שבתי הקרליני וחתנו הרב התמים ב“כחה של מחלקת”).
מעבר מזה חפץ עז של הכנעת אחרים תחת ההשפעה העצמית התקיפה, תשוקה כבירה של נצוח, לנצח במקום שיש התנגדות חזקה, ומעבר מזה התוצאות: נצחון שהוא מפלה, השתררות שהיא התכנעות תחת השפעת רגע של שכרון החושים, רגע של התלקחות להבת תאוה עורת ועוברת – עם כל היסורים היוצאים מזה, עם כל התולדות המרות והמשפילות (אדאמוביטש וראיסה ב“באין מטרה”).
מעבר מזה זרמים חזקים, תנועות חברותיות עצומות, נפשות נלהבות ומאמינות ומסורות לאידיאלים לאומיים (וילנסקי ב“באין מטרה”, איזראילסון ב“כנגד הזרם”) ומעבר מזה – שטנים, “עומדים מן הצד” וחשים את עצמם כ“זרים” בסביבתם, המתיחשים לכל האידיאלים אשר מסביבותם בבקרת שלילית, בלעג ומנוד ראש (אדמוביטש ואיינזנשטדט ב“באין מטרה” וספירשטיין ב“נגד הזרם”), מהם – המביטים על הכל במנוחה ולעג של שלוה בהיות להם סוף סוף איזה אידיאלים אחרים שהם כרוכים אחריהם (אייזנשטדט וספירשטיין) ומהם – המביט על הכל בצער ובקנאה על חסרון האמונה וההתלהבות בקרבו, באין לו שום אידיאל בחיים שיהיה לו לנחם (אדמוביטש)
ובתור צללי-עצב להטרגדיות העיקריות, להבנקרוטים הגדולים של החיים, הננו נפגשים על כל צעד בטרגדיות קטנות, חרישיות, אבל עם זה מרות לא פחות מהגדולות, הננו נפגשים – – בנפשות ישרות ומלאות צער ועלבון החיים, צמאות לאשר ואהבה הפונים להם ערף וסובלות וסובלות (ברתה מרנץ ואנה ברוכוביץ ב“באין מטרה”, רוזה ליפשיץ ב“נגד הזרם”, או נפשות שונות בהרבה מציוריו וספוריו הקטנים, כמו “ערך הלבנים של איטקה”, “בלי אהבה – בלי איבה”, “זכרונות תוגה”, מושך בעול", “לא יצא לפועל”, “רצועת אורה”, ועוד ועוד).
באחת בכל אשר אנחנו פונים הננו רואים אך צער ועלבון, עדנת הדמיונות והאילוזיות מצד אחד, וגסות המציאות ואכזריות החיים מצד שני – והנפש האנושית בתוך מפרפרת מכאב ומרירות יסורין ועלבונות…
מצד אחד הריקות והשעמום שבחיים, חיים של חוסר בסיס ומגמה, של באין מטרה…
ןמצד שני לשוא כל ההתחבמות, לשוא כל התרכזות הכחות לשאיפה אחת, לשוא כל השיטות המבוססות וההגיונות – נגד הזרם…
IV
לאחרונה הנני מוצא לנכון להראות גם על המגרעות שבספורי ברשדסקי שנבעו לפעמים גם מרוב העשירות בכשרון ואמנות שחונן בהן המספר.
ספורי ברשדסקי סובלים מעשירות נפרזה, עשירות של חומר ספורי, עשירות בנפשות פועלות ובמעשים ועלילות שונות, עשירות ברעיונות ורגשיות, עשירות בחיטוט הנפשי והנתוח הפסיכולוגי. העשירות הנפרזה הזאת מעורת לפעמים את העינים וגם מלאה את הנפש לעתים. כל מותר מחסור הוא לפעמים.
בספוריו הגדולים יש שמכניס ברשדסקי נפשות מיותרות לגמרי שאין להן באמת כל תפקיד נחוץ, או יש להן תפקיד קל ערך והמספר מקדיש להן עמודים ופרקים שלמים לחנם.
ואם אך נוגע מכחולו של ברשדסקי באיזו נפש באיזה מעשה ובאיזה תפקיד שיהיה הוא מציר ומשרטט אותם מכל צד, בחיצוניות ובפנימיות, מתאר כל מה שעבר עליו ואיך היה למה שהיה, וכמעט בטכניקה אחת הוא מעבה את כולם, ובזה הוא חוטא לעתים לאמנות ולרשמים הנשפעים ממנה. האמנות הציורית דורשת מדה וקצב בנושא הציורי, בשרטוטים ובצבעים. יש מקומות הדורשים שרטוטים רפים ומרמזים, צבעים כהם וערפליים. מרוב העצים לא יראה היער ומרוב הבהירות תכאבנה העינים המביטות. הציור דורש גם פרספקטיבה ידועה. יש שהתבוננות מקרוב מזיקה לתפיסת המראה הכללי של הציור. הבהירות הנפרזה והאור המאיר יותר מדי מזיקים לפעמים להתבוננות הראויה. יש שמתוך האפל משתקף המראה ביתר בהירות.
ברשדסקי היה הגיוני ובהיר יותר מדי. הקלים של הפסיכולוגיה שלו הם בולטים וישרים יותר מדי, – אבל הן יש זעזועים נפשיים שבקוים ישרים אי אפשר לתאר אותם. לא כל דבר אפשר לבאר בהגיון, ולא כל מסתרי הנפש אפשר להאיר בפסיכולוגיה. יש פליאות נפשיות שאי אפשר לבארן בכל פסיכולוגיה שבעולם. ישנן קפיצות פנימיות המתנגדות לכל הגיון וחקי ההשתלשלות הטבעית. ישנם בנפש האנושית זעזועים ערפליים (אַהנוּגעֶן), שאפשר רק לחוש אותם בהשערה-רגשית, אבל לא להסבירם ולבארם. בזעזעי-נפש כאלה לפעמים השתיקה או הרמז מבארים יותר מההסבר הגמור. ובנוגע לקוים שונים שבאופי האדם לא הכל אפשרי לבאר בתור תוצאות החנוך והמסבות והשתלשלות המעשים.
יש בספורי ברשדסקי הגדולים ספורי מעשיות ואפיזודות שלמות, נפשות ותולדותיהן והתהוות אפייהן, שאפשר היה להשמיטם לגמרי מבלי כל פחתת לשלמות הספור ולמהלך הכללי שלו, או לקצרם במדה גדולה, – או היה אפשר לעבד אותם בתור ספורים קטנים מיוחדים, והספורים בעצמם היו מרויחים עי"ז הרבה. לפעמים חטא המספר בתאורים המיותרים הללו לטכניקה הספורית באופן בולט.
ברשדסקי בעצמו, – כמבואר למעלה – היה מסתכל בעין חודרת, חודר לעמקי הנפש ומנתח פסיכולוגי מצוין – ובמתת-רוח כזאת חוננו רוב הנפשות שבספוריו; אבל המספר שכח כי לא כל בני האדם הם בעלי עין חודרת כזו ולא כל הנפשות בחיי יום, יום מסוגלות לנתח את פנימיותן ולהעמיק במסתרי הלבבות כמוהו.
ברשדסקי, כאמור, התיחס בשלילה לכל התנועות הלאומיות שמסביב. אבל לא הרגיש כי אי אפשר לנתח את כל התנועות הצבוריות באיזמל החד והקר של ההגיון בלבד. יש תנועות צבוריות שאי אפשר לבארן במחקר ובהגיון, כי מוצאן ממעקי נפש האומה ומסתריה – ובזה צפון כחן וגבורתן, ובכח הזה הנשגב מבינת החוקר והמבקר הן מחוללות גדולות. –
יש גם שהורגש חוסר רך ועדנות בתאורים שונים שבספורי ברשדסקי, כן בתכן וכן בסגנון ההרצאה. ביחוד, הרגש החסרון הזה ביצירות הראשונות של ברשדסקי. לאט, לאט אמנם הלך החסרון הזה ורפה ביצירותיו הבאות, ביחוד ב“כתבים האחרונים” שלו – ולעתים אנו מוצאים אצל ברשדסקי גם דברי רוך, עדנה ושירה, פניני רגש ומחשבה, דמיון והזיה כמו שרטוטי “הרסיסים” שלו (כתבים אחרונים, חלק ב')
_ _ _
בימים האחרונים לפני מותו אבד ברשדסקי לעתים את הכרתו ובינתו – ומבטיו היו אז נוראים ומלאי סוד. העינים היו גדולות ועמוקות וכמו הביטו למרחק רב… לעלטה נוראה שמסביב…
נראה היה כאילו הכיר ברשדסקי לפני מותו בהכרה אינסטינקטיבית, בהכרת-מסתורין, כי לא הכל גלוי וברור ובהיר. זה המסתכל החודר, החקרן הקר וההגיוני, הלועג לכל נסתר וכמוס – כמו ראה פתאם תהום גדול פתוח לפניו, תהום של פליאות וסודות שאי אפשר לחדור אליהן ולדעת את מהותן, ואחד הסודות הגדולים האלה, כן באישים הפרטים וכן באומה שלמה, הוא – סוד החיים והמות…
ורשה, ניסן תר"ע
בן-אביגדור
מעצר וממשפט
מאתישעיהו ברשדסקי
מעשה שהיה – מקטּר מגש לאחי הנאנחים והנדחים
מעצר וממשׁפט
(ישעיה, כ’ב ז')
בּעלית־קיר קטנה כמלונת־כלבים הבּנויה על גבּי בּית אבנים נתעב ונאלה, אשר מסביב לו חצר צר ומגואל ומלא רפש, בּעלית־קיר קטנה שבּה רק חדר צר אחד וחלון קטן בּעל שמשׁות, עבושׁות וסתומות חצין בּגליונות־ניר ואשר מקירותיו נפל הטיח, ובו מטה שבורה אחת, שלהן אחד צולע על שתי רגליו, שנשׁארו לו לפלטה משׁני הכליון ושני כסאות שאין בּהם מתום ורפידתם קרועה ובלה – בּמקום הזה אשר קר וחם משתמשׁים בּו בּערבוביא, כי גם רוח מצויה תפרץ הנה בּאין מעצר, התגורר איש צעיר לימים כבן עשרים, בּכל הימים אשר גר בּעיר הגדולה ר. – לבנת פני האיש הזה, ענן הדאגה, אשר לא ימוש ממרום מצחו רוח היגון המרחפת על פניו והיאוש הנורא הנשקף מעיניו, אף אנחותיו העמוקות המתפרצות לרגעים ממנו – כל אלה יתנו אותותיהם אותות, כי אמלה לבּתו וגורלו מר. ואמנם מארת אלהים תרבּץ בּו ותדריכהו מנוחה, ובּעת אשר לכל הצעירים כגילו מבני עמים אחרים תראה הארץ כעדן גן־אלהים והם רואים בטוב בימי הנער – ישבע האיש הזה נדודים, מרורים וכעס מרבה להכיל וכל הארץ כעמק הבּכא, כמדורת תפתה נדמתה בּעיניו. הה, רע ומר גורל האיש, אשר בעודו בימי עלומיו כבר נגלה לו סוד החיים הנוֹרא כי כוזבה התקוה, כי רחוקה המטרה ממנו והלאה, כי לא בּחכמה יעוז איש וכל אשר יוסיף דעת יוסיף רק מכאב…
האיש הצעיר הזה הוא שלמה ירושׁלימסקי יליד עיר־המחוז בּ. אשר שם כלה חוק למודו בּגימנזיום עוד בּשׁנה העברה. אז שׁעשׁעה אותו התקוה, כי עוד מעט יכנס אל האוניברסיטה, שם ילמד ארבע או חמש שנים ויצא מכתר בּתור דוקטור או בּתעודת עורך־דין, ואז…
אך מי יוכל לתאר את החזיונות והדמיונות השונים אשר ימצאו קן למי בלב איש צעיר לימים בתקופת המעבר הזאת… אולם אל תשמח ישראל אל גיל כעמים" – השמיענו החוזה לפני שנות אלפים; ו“אל תקוה, בּן־ישראל, לאשר כבני העמים” ישׁמיענו הנסיון בּזמן הזה. השׁכחת, עלם לא לומד בּנסיון, כי חק וקצב לתלמידי ישראל בּבה"ס? התתבּרך בּלבּך כי תזכה כאחד מיחידי סגלה ותהיה האחד מאלף, אשר תאיר לו ההצלחה פניה?
ששה חדשׁים נע ונד שׁלמה ירושלימסקי מעיר לעיר, מאוניבּרסיטה לאוניברסיטה, אך לשוא! לשוא ירדו עיניו נהרי דמעות וישׁתטח לרגלי המשגיחים והראשים, כי קצרה ידם, אף אין את נפשם להושיע לו; לשוא כתת רגליו, כי בכל מקום הושבו תחנוניו ריקם… הוא נואש כבר ממצוא חפצו בשנה הזאת, אך עוד זיק תקוה נשׁקף לו. בּשנה השניה הן יהיה לו משׁפט הבּכורה ואולי.. מי יודע.. הלנצח יסתיר ה' פניו ממנו?
הלנצח יסתיר ה' פניו ממנו, – אך האם לא הסתיר ה' פניו מאביו, הסתיר לנצח? האם שלח לו עזרתו מקדש כאשׁר מטה ידו ויגיע עד שערי שאול? הה, עלם אובד, הן אביך גוע מעצר רעה ויגון וירד אבל שאולה מבּלי שנמצאה לו עזרתו ממרום, ומה הבּטחון הזה אשׁר בּטחת? – אביו היה לפנים איש עשיר חוכר אחזות בּמסבּי העיר בּ.; במסחרו זה ראה לו שכר טוב ויחי בשלום ושלוה, וה' ברכו באשה טובה ונאמנה גם בּשני בנים מחמדי בּת־עין: שלמה הנ“ל הבּן הבכור, אשר למד בּגימנזיום כאמור, ובת צעירה ממנו ונעמי שמה. שׁני הבּנים האלה היו משוש נפשׁ הוריהם ורכזו בהם כל חיי רוחם; ואמנם לא לשוא התבּרכו ההורים בּבניהם, כי היו לבּרכה בּפי כל: נעמי היתה עלמה יפה וענוגה אשר לב מבין ונפש עדינה שתו עליה לוית חן, ושלמה היה למופת לכל רעיו וחבריו בּביה”ס ע“י שכלו הבּהיר ושׁקידתו על למודיו, ויחשב כאחד התלמידים הראשונים והמצוינים בבית־ספרו. כן עברו להם הימים בּנעימים ואשרם פרח כחבצלת. פתאם בּא עליהם שבר, כי יצא החק מאת הממשלה לגרשׁ את כל היהודים מהסתפח בּהאחוזות הידועות. אז נהפך על ר' שלום – אבי שלמה – הגלגל כי בּעל האחוזה האיץ בּו להחיש צאתו משם, פן יודע הדבר להרשׁות ומצאוהו עון. ור' שלום בא במבוכה גדולה. מלבד אשר אבד כמובן, יותר ממחצית הונו בענין הרע הזה, נוספה עוד לצרה הזאת צרה חדשה, כי לא ידע אנה לפנות ובאיזה מסחר תאחז ידו, כי כל ימיו הסכּין לעבודת האדמה ועסק אחר בּלעדיה היה כספר החתום לפניו. היו לו עוד אמנם כעשרת אלפים כסף, אך מאין יביא לחמו? ע”כ מה מאד גדלה שמחתו כאשר עלתה בּידו לחכר אחוזה אחת בּנחלת אחד האצילים הפולנים, שמצא תחבּולה לעבור על החק בּערמה, בּתתו לר' שלום תעודה, אשר כּה ימלא את ידו להיות כפקידו עושה דברו באחוזתו. ר' שלום שש מאד על המקרה הזה ולא שת לבּו לזה שׁהוקיר האדון שכר החכירה. הן שכר יהיה לעמלו – דמה בלבבו – ואם גם מצער הוא אין רע. עוד מכשול אחד עמד לו אמנם לשטן על דרכו, כי בּין חקי הממשלה, אשר הוציאה בּימים ההם, היה עוד חק אחד האוסר על היהודי להתישב מחדש בכפר והדין הזה חל גם על העובר לגור מכפר אחד למשנהו. אפס גם השטן הזה הוגה חישׁ קל מן המסלה, כי הפליא האדון עצה ויזהיר את ר' שלום לבלי חכות עד שיודע להרשׁות מעבירת החק, רק לקדם פניהם ולהתודות לפניהם על חטאו ולאמר: אמנם חטאתי!… והכסף יענה את הכל.
אמנם הכסף ענה את הכל, אך הכסף הוא ככל הדברים בּני חלוף תחת השמש, אשׁר תשלט בּהם יד הכליון וכאשׁר נגרע ממנו דבר יום בּיומו יהיה בסופו לאפס. את הסוד הזה שכח ר' שלום ולא התבּונן כי זרים אכלו יגיעו: פקידי הרשות מעבר מזה ואדון האחוזה מעבר מזה, ובעשותו חשבון כשׁנתים ימים אחרי בואו לגור בּהאחוזה החדשה, נפקחו עיניו וירא לדאבון לבּו, כי כספו כעוף התעופף והוא עתה עני בלי פרוטה!… ואז… אך מי לא יבין את אשר היה אז. כאשר תכלה פרוטה מן הכיס, אז יהפכו האוהבים לאויבים; הלשון, אשר לא חדלה מהשמיע חלקות תחל לדבּר פתאום קשׁות ולהשׁמיע דברים בּוטים כמדקרות חרב; אז יזכרו הפקידים כי יש חק בּארץ, וכמו כן ישכח האדון כי יש אמונה וישׁר בּארץ. אז יצא ר' שׁלום עוד הפעם בּגולה ומצבו מר ומורה עשרת מונים מאשר בּפעם הראשׁונה. אז למצער היו עשרת אלפים כסף בּחיקו, והפעם עני נודד הוא ואין בידו אף פרוטה אחת לפרטה. המשפחה האמללה הזאת בּאה לגור בעיר בּ. שם שכרה לה מעון צר בּקצה העיר ור' שׁלום יצא לבקשׁ לו מחיה להחיות נפשות ביתו. ימים אחדים כתת רגליו ויסובב מבית לבית. פנה אל מכיריו, אשר שבעו מטובו לפנים בּעוד נחלתו שׁפרה עליו, אך מכל אלה אין מושיע ועוזר לו. סר וזעף ובלב קרוע ומורתה שבּ אל ביתו באחד הימים אחרי שבועות אחדים לשבתם בּעיר ויפל למשׁכב, אשר לא ירד עוד ממנו. מעצר רעה ויגון, ממחלת לב ומרת נפש, עברה עליו מחלת עזה, ובאין רופא לגהות ממנו מזור הובילתהו מחלתו לשחת…
זכרון היום הנורא ההוא, שבּו נאסף אביו, עלה עתה על לב שלמה ירושלימסקי בּצאתו בּשעה השׁלישׁית אחרי הצהרים מבּית מפואר ונשא לתלפיות. פניו חורים כשיד, עיניו מפיצות רגע אשׁ איומה ונוראה ותכף ידעך אורן וכמתעתעות תבּיטנה למולן; שערות ראשו פרועות, כל יצורי גוו כמו התמוללו, ובקרבו יהמו רגשותיו כהמות ים.. הוא ירוץ בחפזון נמרץ דרך הרחובות ההומים מאדם רב, מבּלי דעת מה אתו; כל חושיו נדעכו, כל מחשבותיו התבּלעו, אין כל רעיון בּלבּו, אין כל הגיון במוחו, רק תמונה אחת מרחפת מול עיניו. פעם הוא כמו לוטה בערפל, ופעם יסור האד הסובב אותה ולפניו תעמוד תמונת חדר קטן וצר, אשר שם למראשותי מת עטוף לבנים ידלקו נרות ושתי נשים מתמרמרות בבכי. עוד רגע – ויצא רשׁף לרגלה, אופני אש כמראה הבזק ירוצצו רצוא ושוב בעיניו, האופנים יתגלגלו, יחוגו, ינועו, ישתרבבו, יתכנסו וכל התמונה תחלוף ותעבור כחזיון־לילה… והוא ירוץ דרך הרחובות עד הגיעו אל הבית ההוא בקצה העיר. שם מבלי משים יפנה הצדה וישם פניו אל החצר המגאל והמלא רפשׁ; יכשל פעמים ושלש באבנים ובבלויי הסחבות הממלאים כל פני החצר, והוא לא ישים לב; יעלה במעלות הרעות, יכשל עוד פעמים אחדות בלכתו והוא לא יתבונן; יפתח את הדלת ויסגרנה אחריו, והנה הוא בעלית הקיר, אשר תארוגה בראשית דברינו. שׁם יסיר מעליו את אדרתו וישליךאת כובעו, ויחל להתהלך בחדר אחת הנה ואחת הנה…
זמן כביר התהלך שלמה בעדי און בחדרו; מקול צעדיו נעו הקירות, וקרשי הרצפה הרעועים כמו נאנחו מכבד משאם. עיניו לא ראו את אשר לפניו, פניו היו להבים וראשו הושח פעם לארץ, והורם פעם בגאון למעלה מבלי דעת את אשר יעשה בו, כי מקור מחשׁבותיו דלל. פתאם התנפל באין אונים על המטה וכחצי שעה לא מש ממקומו, ואף לא הגיע אחד מיצורי גוו עיניו הביטו נכהן ותפקינה שממוֹן נורא; קמטים עמוקים מלאו את מצחו, ופניו אשר הלבינו מעט מעט לבשו קדרות. אח"כ התנשא ממקומו ויעמד על רגליו, וכמקיץ מתרדמה הביט בעינים תועות מסביב, ומראה פניו כאיש, אשר יתאמץ לזכור דבר מה. לאט לאט שבה אליו בינתו, מעיניו נשקפה דעה צלולה, פניו התקדרו מרגע לרגע והקמטים שעל מצחו עמקו ורבו. עוד הפעם נראו על פניו עקבות סערה פנימית חזקה. אפס הסערה הזאת לא היתה עוד אחת הסערות המתחוללות ברוח אשר תכינה את האדם בשממון, תגזלנה את דעתו הצלולה ממנו ותובישנה מקור מחשבותיו, לא ולא! הסערה הזאת היתה סערת רוח איש, אשר יבין וידע את הרעה אשׁר מצאתו בכל מלואה, ורוחו נסערה בו מבלי דעת מוצא לחלץ נפשו מן המצר…
שלמה ירושלימסקי החל עוד הפעם למוד בצעדיו את החדר, כי המחשבות הסוערות, אשר התחוללו ברוחו בכל תקף עזן, לא נתנו דמי לו ותטלטלנה אותו ממקום למקום.
– אפסה כל תקוה – הגה ברוחו הקשה: – גם זיק תקותי האחרון נדעך ויאסף; גם מאת ועד־המורים בביה"ס יצאתי וידי על ראשי. ומה אעשה עתה? אנא אפנה? אולי אנסה מזלי עוד הפעם?… אך הן כבר נסיתי אותו עשר פעמים ותושיה נדחה ממני; לא, עלי לאמר נואש ממצוא עוד חפצי.. ובמה אחיה עתה נפשי? כל מלאכת יד לא למדתי, למסחר לא אצלח כי לא נסיתי באלה, רק בצל החכמה, אמרתי לחיות בשלום ושלוה, ועתה… אך מדוע זה סגרו בעדי שׁערי החכמה? מדוע?…
הוא ירחיב צעדיו תחתיו, רגליו תדרכנה ביתר עז ובלבו תתגבר הסערה ותוסיף חולים, חוט מחשבותיו ינתק ולפניו יתיצב כמו חי זכרון יום מות אביו.
הדבר היה בימי הקיץ לפני שנתים ימים. הוא למד אז במחלקה הששית, והימים ימי הבחינה. בערב, אחרי יום קיץ לוהט ובוער כתנור, יושב ליד מטת אביו האנוש; למרגלותיו שׁל החולה ישׁבו אמו ואחותו, ועיניהן אדמו מבכי. החולה נאנק דום, רשמי פניו הלבנים כשיד נחו שקטו ואור עיניו הועם, ושלמה ישׁב ובידו ספר פתוח, אשׁר בו שׁנן חוק למודיו; מחשבות מרגיזות לב הפריעו אותו לרגעים ממלאכתו, השכיחו ממנו את אשר קרא זה מעט; אפס בזכרו כי יום־הבחינה קרוב לבא אסף שארית כחותיו ויגרש את המחשבות הנוגות והמרגיזות, אשר לא הרפו ממנו אף רגע. חצות־לילה. אמו ואחותו אשר זה כשׁבוע תמים לא נתנו כמעט שנה לעיניהן, נרדמו אשה אשׁה על מושׁבה, ואביו, אשר עיניו התועות כמו לא ראו את כל אשר מסביב לו, התנער מעט, ובקול נמוך קרא: שלמה! שלמה הניח את הספר מידו ויביט אל אביו, והלז התבונן בו זמן כביר בעינים מפיקות דאגה ודאבה. אח“כ פתח אביו את פיו ויאמר בקולו החלש: בני, בני! הנה עיניךֳ רואות כי קרב קצי, הצרות והתלאות הרבות, אשר מצאונו בימים האחרונים, הכשילו כחי ועוד מעט אגוע ואינני. אני הולך למות בעני וחסר כל, לא אניח לכם אף אגורה אחת. הה, בני, בני! מי מלל לי לפני חמש שנים, בעת שׁהכנסתי אותך לביה”ס, מי מלל לי אז, כי עוד בטרם תגמור חק למודך יהיה עליך לדאג למחיתךְ… אך מי תבן דרכי ה, ומי יאמר אליו: מה תעשה? הן הוא אמר ויהי. ועתה, בני, ראה הנה אנכי מת ואמך באה כבר בימים, התלאות אשר עברו עליה הכשילו גם את כחה, ואחותך צעירה ורכה… הה, מה נכזבה תוחלתנו! עתה עליך הוטלו שתיהן, ראה אל תטשן ואל תעזבן; זכור כי אמך הורתך היא ואחותך יחידה לךְ… היה להן לצור מעוז, כי בך שמתי תקותי האחרונה…
מפי האב נעתקו מלים. הוא אסף כל כחות נפשו בדברו את הדברים האלה מבלי הפסק, אך עתה עזבהו כחו, לבו חלל בקרבו ולא יכל עוד להוציא הגה מפיו. עיניו הביטו בדאגה ואהבה רבה פעם על בנו, ופעם – על שתי הנשים הנרדמות כמעט. אף שׁלמה לא מצא ברגעים הראשונים די־אונים בנפשו לענות לאביו דבר. דברי אביו ומבטו הנפלא פעלו עליו פעולה עזה ונמרצה ויעתיקו מפיו מלים. הוא עמד שחוח, עיניו נגרו מבלי הפוגות ורק אחרי דומיה ממושכה ענה ואמר בקול דממה: הה, אל נא תואש אבי… עוד חיה תחיה… ולאמי ולאחותי אל תדאג – כל עוד נשמת שדי תחיני, וכל עוד…
– רב לך רב, בני, אל תשבע – קרא האב בדי עמל, אנכי יודע…
עוד הפעם שררה דומיה בחדר. האב שכב דומם, אולם פניו העידו בו כי עוד דברים בפיו להשמיע לבנו, ואך יחליף כח יוסיף לדבר. אחרי רגעים מספר התחזק וירום מעט על משכבו ויאמר בקול אנושׁ, אבל מלא עז ורגש אדיר, – בני, הנה ידעתי, כי ימים רעים הגיעו לנו, ואתה הן צעיר לימים הנך, אהבת החיים חזקה בלבך, ומי יודע… אולי בהגיע הרעה אליך יחלף רוח עליך, ותאמר להמיש צוארך ממנה – אז זכר נא, בני, את אבותיך הקדושים אשׁר נהרגו על קדושׁ השׁם, אשר נתנו לממיתים נפשׁם ולא בגדו בברית אלהים ועמם..
אודם קל נראה על פני החולה, בעיניו הופיע שביב־אשׁ, ובקול רועד ומלא רגשות קדשׁ הוסיף לדבר:
– אז תזכור נא שנות עולם, כי צרות רבות וגדולות מצאו את עמנו, רבים קמו עליו לבלעו ולאבד מארץ זכרו, אך הוא לא נפל בנופלים ועוד היום ינון שמו; זכר נא כי אחד מבני העם הנפלא אתה, אשר ספר תולדותיו ישתרע על תקופה שׁל ארבעת אלפים שׁנה, תקופה מלאה דם, רצח ואבדן… חזק בני ואמץ, רוחך לא יחת מכל פגע וצרה, ובכל צר ומצוק אשר ימצאוך אל תבגד באמונתך ואל תתכחש ממנו הצבת…
החולה נפל באין אונים אחורנית על הכר, עיניו בחנו את בנו לראות אם פעלו דבריו את פעולתם על לבו, ויחכה בקוצר־רוח למוצא שפתיו. שׁלמה החריש רגעים מעטים, ואח"כ ענה ואמר בקול עז ורוח נכון: – אבי היקר, יהי לבך סמוך ובטוח כי בעד כל כופר לא אעשה את הרעה הגדולה הזאת להמיר בכסף את כבוד עמי ואמונתי, אף נשבעתי לך בכל קודשׁ, בחיי הנפשׁות היקרות לי מנפשי, כי כל יד עמל ותלאה לא תוכל להעבירני על דעתי!
אחרי הדברים האלה נראה כמו שחוק־עדן על שׁפתי אביו, צל המרירות והקדירות, אשר לא סר מעל פניו כל ימי חליו, נגוז כמעט וחלף, עיניו הביטו ישר לנכחן ושפתיו נעו כמו שפך שיח לאלהים…
מה רבו אז חרדת לב העלם ואמץ רוחו בגשתו לפני מוריו להבחן ביום המחרת! הוא חש בנפשׁו איזה רגשׁ נפלא ומוזר אשׁר לא חשׁ מעודו במצב דומה לזה בשנים הקודמות. עתה ידע כי אישׁ הוא, אישׁ, אשר בחיק הרגעים האלה יוטלו גורלו וגורל הנפשׁות הקשׁורות בו והנה עבר את הנסיון בשלום, ומה רבה עתה שמחתו! בצעדי־און שׁב אל ביתו, אפס בקרבו אליו הלל לבו בקרבו ודמי עורקיו החלו להקפא, כמו נבא לו לבו, כי חזות קשה תחכה לו שמה…
כמעט צעד על המפתן חשכו עיניו בארובותיהן, והוא היה לנציב־שישׁ… בירכתי הבית על הקרקע שׁכב אביו לבוש לבנים ומכסה במעיל שחור על מצע תבן יבשׁ; למראשׁותיו נרות דולקים, נערים אחדים קוראים בתהלים ולמרגלותיו של המת אמו ואחותו יורדות בבכי וסופקוֹת כפים… בעת אשר עמד שׁלמה על המבחן, כבדה מחלת אביו עליו ואחרי אשר נאבק עם מר המות שׁתי שׁעות גוע וימת…
כעבור ימי האבל נטל על שלמה לבקשׁ לו מוצא למחיתו ולמחית נפשות ביתו. מרחוק נשׁקפה לו אמנם תקוה למצוא בכבוד את לחמו אחרי כלותו חק למודו באוניברסיטה, אך היום ההוא עוד ירחק חק ועליו לבקש לחם תכף, ע"כ היה למורה וימצא לו תלמידים אחדים להורותם בשעות הפנויות, ובשכרו המצער החיה את נפשׁו ונפשׁ אמו ואחותו.
רעים ומרים היו חיי המשפחה הזאת. האם התאבלה ותמאן להנחם על אלוף נעוריה, אשר בדמי־ימיו נגזר מארץ החיים. הבת הרכה והענוגה ישבה שׁוממה ונוגה בחדרה ומבקר עד חצות לילה היו ידיה מלאות עבודה בתפרה בגדים לאחרים, והבן אף הוא לא ידע מנוחה וילך קודר ושחוח תחת נטל עמלו הרב. עיני האם נגרו מבלי הפוגות בראותה את בניה האהובים הולכים תמס בתגרת יד העת, אשר קשׁתה עליהם, והבנים אף הם נשבר לבם לראות את אמם נוגה ושׁוממה, כי מר לה מר… אך נחמה אחת בצרה נמצאת להם, והיא עודדה את רוחם לשאת דומם את אשר נטל עליהם ולבלי התיאש לגמרי: הם קוו ליום, שבו יכלה שלמה חק למודו באוניברסיטה וישוב לביתו בתור אדם־המעלה, רופא או עורך דין, ואז מפרי חכמתו ישבעו כלם ולא ידעו מחסור. אולם לא ארכו הימים ועיניהם נפקחו לראות, כי גם תקותם האחרונה עולה בתהו. שלמה כלה כבר חק למודו בגימנזיום – ואל האוניברסיטה לא נכנס… עוד זיק תקוה אחד האיר לו, כי ימצא בשנה הזאת מקום בבית־מדרש למדעים אשר בעיר נ. והנה היום נכזבה גם תוחלתו זאת: המשגיח אמר לו היום דבר ברור, כי אל יקוה עוד להכנס, כי כבר נמלא המספר הקצוב של התלמידים…
לבו כמות ימים יהמה. מה לעשות עתה? אנה יפנה? השׁאלה הזאת לא תסור ממנו אף רגע, והוא מוסיף לשאול מאה פעמים ואחת: מה אעשה? אנה אפנה? מקול צעדיו תרגז הרצפה, וינועו קירות החדר…
– מה אעשה עתה?… לו נגעה הרעה רק לנפשׁי כי אז החרשׁתי, כי אז גועתי בעניי וכאשר אבדתי אבדתי, אך עתה… הן בגורלי קשורות שׁתי נפשׁות, עיני אמי ואחיותי נשואות אלי, ואנכי נשׁבעתי לאבי שלא אעזוב אותן, כל עוד רוחי בי. לו היה אבי בחיים…
– לו היה אבי בחיים!… אך מי הסב במותו? הלא יד ה' הויה בו ובי!…
הסערה העזה, אשר התחוללה בקרבו, שׁבה לאט לאט לדממה; הוא ישב על הכסא וישׁען בראשׁו על זרועו בצללו במחשׁבותיו. זמן רב ישב תפוש במחשבותיו; רבות מחשבות, תחבלות ועצות עברו לפניו, ולפי הלך־רוחו היו חליפות למראה פניו: פעם הופיעה עליהם נהרה ועיניו הפיקו נוגה כאשר נולדה ברוחו עצה חדשׁה, אשׁר נראה לו כטובה ורצויה, אולם מיד נשתנו פניו, לבשו שוֹב קדרוֹת. וֹמעיניוֹ נשקפו עוד הפעם דאגה ורגזה, כאשׁר העמיק לחקר ונוכח כי עצתו בשוא יסודה. פתאם קפץ ממקומו, פניו צהלו ועיניו הבריקו ונדמה לאיש, אשׁר שׁבלת מים שׁטפתהו, ופתאם מצא מעמד.
– אכן טובה העצה – אמר לעצמו – טובה ונכוחה היא… הן אם איש יעשק משׁפטנו, האין לנו רשׁות להוליכו שׁולל ולהתכחש לו?… האם ימצאני עון אם אקח בערמה את הברכה אשר גזלו ממנו? ולו נגע הדבר רק לעצמי ובשרי אז אולי כאישׁ ישׁר, אשׁר עקשׁ ונלוז תועבה לו, יכלתי לעבוד על מדותי ולותר על זכותי; אבל עתה, בהיות הדבר נוגע גם לנפש אחרים, איזו צדקה יש לי לותר על זכותם הם? לנפשי ולטובתי אני לא אשים אמנם לב, אבל מה אעשה לאמי ולאחיותי?… אולם – האם כדבר הזה לא אוסיף הרע להן? הן נפשי יודעת מאד, כי אמי הזקנה תמאן להנחם כשׁתדע את אשׁר עולל לה בנה יחידה, ואחותי אף היא לא תתן לפעלי צדק; שתיהן יחד לא תרצינה את קרבני, כי פגול יהיה להן…
– הן לא תרצינה את קרבני… אבל אם אנכי אבאר להן סבת הדבר ואוכיח להן כי נטל עלי לעשוֹת כזאת, ודבר אחרת לא היתה לפני; כי לא למעני אני עושה רק למענן, ולמען השׁבועה אשׁר נשׁבעתי לאבי לפני מותו…
פתאם קפץ ממקומו כאילו נגע בו זרם החשמל; פניו הלבינו והוא רועד כלו.
– השבוּעה… אשר נשבעתי לאבי… לפני מותו.. יגמגם בלשונו ולפניו יעמד כמו חי מחזה הלילה ההוא, כאשר נפרד מאביו. בזכרונו יראה עוד הפעם את עצמו בחדר הקטן ההוא, אשר אור כהה שׁפוך עליו, והוא עומד על מטת אביו הגוע, המאסף שארית כחו ומדבר אליו את הדברים הנמרצים האלה: “זכר נא, בני, את אבותיך הקדושים, אשר נהרגו על קדושׁ השׁם ולא בגדו בברית אלהיהם ועמם”… כקול אלפי פעמונים יצלצלו באזניו דברי אביו האחרונים: “חזק בני ואמץ, רוחך לא יחת מכל פגע ומכשול ובכל צר ומצוק אשׁר ימצאוך אל תבגד באמונתך ואל תתכחש לצור ממנו חצבת”…
– אל תבגד באמנותך ואל תתכחש לצור ממנו חצבת, דבר אליו אביו בלילה ההוא, הוא נשבע בכל קדשׁ, בכל היקר בעיניו, כי כל עוד רוחו בו לא יעשה כזאת, לא יעשה זאת גם אם יגיעו המים עד הנפש…
– הה, אבי האובד חש עתידות לי, הוא ראה את הצפון לי בחיק העתיד ויזהירני… הוא הזהירני אף כי לא נכחד ממנו כי בדבר הזה תלוי אשרי ואשׁר שׁתי הנפשׁות אשׁר עזב אחריו… אבל מה אעשה עתה?
– מה אעשה? אנה אפנה? – שׁבה השׁאלה הראשׁונה לענותו ביתר שאת וביתר עז. מחשׁבותיו נבוכו מרגע לרגע, סערת רוחו הלכה הלך וגבר. הוא בא עוד הפעם בין המצרים, ואין דרך לנטות ימין או שמאל…
חוט מחשבותיו נתק, במוחו היתה ערבוביא נוראה, והוא שׁב עוד הפעם להתהלך בחדר ברעש ורגז. הוא לא עצר כח לשׁבת על מקומו במנוחה, בעת שבלבו התחולל סער…
רגע האמין כי מצא עצה איך לחלץ את נפשו מן המצר, רגע האיר לו זיק תקוה אולם מיד אבדה עצתו, נדעך שביב תקותו וחשׁכת עולמים שבה לעטות רוחו…
פתאם עלתה לפניו מים הנשיה תמונה נשׁכחה; התמונה היתה כמו לוטה בערפל, אך מרגע לרגע נתבלטה מן האד הסובב אותה. היא תעמוד לפניו והוא יכיר את מראה, הלא היא תמונת רעו ביטרמן, אשר יחד למדו בגימנזיום ויחד כלו שׁם חק למודם.
יעקב ביטרמן, יתום נעזב ועני, היה אחד מרעיו הטובים. בימי אשרו, בהלו נר ההצלחה על ראשׁ אביו, תמך שׁלמה תמיד בימין רעהו, ואח“כ ברדת מצבו מטה מטה היה לו יעקב ביטרמן לעזר לא מעט, כי בהיות זה האחרון יתום נעזב מהוריו עוד בימי ילדותו ידע את דרכי החיים יותר מכל רעיו בני גילו, ויהי לו כאח לצרה. אחים לצרה היו שניהם בכלותם חק למודם, יחד נעו מעיר לעיר לבקשׁ מקום פנוי באוניבנסיטה, יחד ראו את תוחלתם נכזבה, אך בעוד ששׁלמה גמר אמר לחכות עד השׁנה השׁניה החליט יעקב לעזוב את הארץ ולנסוע צרפתה כּדי להשתלם שׁם בלמודיו. הוא נסע בראשׁית ימי החורף, אולם שב לעיר מולדתו עוד לפני בוא האביב, כי כבדה עליו שם יד הרעב והמחסור, עד שׁנואשׁ מתקותו לכלות חק למודים בבימ”ד למדעים, ויגמר אמר לבקש לו מחיה אחרת… שׁני ירחים כתת רגליו וחזר מבית לבית לבקש משׁמרת עבודה, אך לריק היה יגיעו ותקותו היתה מפח נפש; ויהי בראותו, כי כל תושׁיה נדחה ממנו ואפסה כל תקוה להגאל מעול העוני והמחסור, החליט לשים פעם אחת קץ לכל צרותיו ותלאותיו…
בחג האביב, בליל־השמורים מצאוהו תלוי על קורת חדרו…
מבלי התבונן למעשי עצמו נגש ירושלימסקי אל השלחן ויוציא מארגזו צרור מכתבים, ומהם לקח לו פסת־ניר קטנה, שעליה רשׁומים טורים אחדים בעט־עופרת: “ידידי הטוב ירושלימסקי! הןא לא נכחד ממך, ידידי, כי כל תקווֹתי עלו בתהו; המטרה אשר הצבתי לי בחיים, אבדה, אבדה מבלי שוב; ועתה הנני צפוי לכל צרה ופגע, עני ומחסור; ע”כ קצה נפשי בעמלי והחיים היו עלי למשא. כי מה יתנו ומה יוסיפו לי החיים הנבזים האלה? לי יביאו רק עמל ותלאה וגם לאחרים לא ימציאו כל תועלת, ומה תקותי כי איחל? אין איפא עצה אחרת לאיש כמוני אשׁר דרכו נסתרה, כ“א לאבד א”ע לדעת, וכזאת אעשה באמת… כאשׁר יגיעוך דברי כבר אחשׁב במתים. ידידך ביטרמן".
זמן כביר היו עיניו נטויות בלי הרף אל פסת הניר הזאת. בראשו התרוצצו אלפי מחשבות והוא שׁב שׁנית להתהלך בחדר.
– האם לא צדק ביטרמן במשפטו? – חשׁב בלבו – האם לא טוב עשה בשימו בפעם אחת קץ לכל תלאותיו, ועתה הוא שׁלו ושׁאנן, לא ידע רגזה ודאגה בעוד שאנכי מתענה עדיין תחת יד צרותי הצומחות חדשים לבקרים, קודר ושחוח אתהלך בלחץ מצוקותי, ולא אמצא די אונים בנפשי לשים קץ לחיי ולצרותי גם יחד בפעם אחת… למה אוקיר עוד את החיים, אשר לא יביאו כל תועלת גם לנפשׁי גם לאחרים?…
– לאחרים?… אבל מי יודע אם לא יביאו תועלת לאמי ולאחותי… הן לא כביטרמן אנכי, הוא נעזב מהוריו ומכל קרוביו, ולא היתה לו שום נפשׁ בתבל אשׁר תהי קשׁורה בנפשׁו והוא ידאג לה; ע"כ היה הוא השליט בחייו, ובידו היתה לעשות בהם כחפץ לבו; לא כן אנכי. חיי להן נתנו ואין לי כל צדקה להשליך אותם מנגד. עלי לחיות למענן, לעשות את כל אשׁר תמצא ידי. אבל מה תמצא ידי לעשות? כל מלאכת יד לא למדתי, לאחז במסחר לא נסיתי, כי כל ימי חיי הקדשתי ללמודים, באמרי שהחכמה תהי מעוזי, ועתה כמעט קרבתי אל מטרתי – והנה נהפכה לי תקותי למפח־נפש…
הוא עמד רגע קטן מלכת, שם את ידו האחת על מצחו וילחץ את רקתו, ובידו השניה אמץ אל לבו, כמו חפץ להשבית את השׁאון שקם בו…
– לא, לא – דבר אל לבו בהוסיפו ללכת – לא אשלח עוד נפשי בתקות שׁוא; דרכי נסתרה, החיים ככלי־אין־חפץ־בו הם לי, כי לא יועילו גם לשתי הנפשׁות האהובות לי. – הוא חדל מהתהלך ויעמד נגד השלחן, ופניו העידו בו כי כבר החליט בלבו איזה דבר.
– אבצע נא איפוא את מחשבותי – מללו שפתיו כעבור רגעים מספר – ולא אענה עוד בשפק נפשׁי. הן אבותינו נהרגו על אמנותנו ונחשבו כצאן טבחה, ומדוע זה לא אהיה גם אנכי כאחד מהם?…
ואף כי קול דבריו השמיע כי כלה ונחרצה היא מעמו להקים את עצתו, בכ"ז רעדו ידיו בתפשו את העט ופסת־הניר. אהבת־החיים לא על נקלה תנתק מלב איש צעיר לימים המלא כח־עלומים. הוא בושׁשׁ עוד רגעים מעטים, כמו חסר לו אמץ־הרוח לבצע את העצה שנתקבלה אצלו, ופתאם, כמו עברה עליו רוח גבורה חדשה, עצם את העט בין אצבעותיו ויחל לכתוב בחפזון על הגליון.
הוא הודיע לאמו ולאחותו את אשר גמר לעשות…
* *
*
דרך הרחוב המוביל אל הנהר ד. עבר בחצי הלילה איש צעיר לימים. הוא הלך בצעדי און ובחפזון כמו אץ הוא לבוא למחוז חפצו בעוד מועד, וכעבור רבע שעה עמדו רגליו על חוף גבוה, אשׁר לרגליו שטפו מימי הנהר העזים. דומיה ושׁקט מסביב, אין קול ואין קשׁב בכל הככר; אף כל נגה לא האיר את חשכת הלילה, כּי גם הירח לא הפיץ אורו בלילה הזה, רק כוכבי־המרום צצו על אדמתנו ונשתקפו בראי־המים השקטים והנחים מבלי כל תנועה.
ובתוך דממת הליל הזאת נשמע קול משק המים בנפול אל תוכם דבר מה; במקום אחד נחרשו פני המים תלמים תלמים, אשר זרמו במעגלה. כמראה האופן בתוך האופן. האופנים הלכו ויצערו, הגלים שתקו ופני המים נחו כבראשׁונה, ולא נודע כי רק זה מעט מצאה לה בתוכם קבר נפש חיה אחת.
המצולה כסתה בלילה הזה עוד על קרבן אחד, אשר נוסף גם הוא על רבבות חללי היאוש המר…
-------בעשן הקטרת
מאתישעיהו ברשדסקי
בעשן הקטרת / ישעיהו ברשדסקי
…פתאם נדמה נדמה רעי ולא השלים את המאמר אשר החל;מפיו נעתקו המלים ועיניו לנוכח הביטו על עמוד העשן הקל, אשר התאבך ממקטרתו והתפתל נפתולים שונים ומשונים ברוח-צחצחות;צללים דקים נטיו על פניו, קמטים מעטים נקוו במצחו, עיניו הפיקו דאבה קלה וכל חזות פניו היתה כמראה איש הנשא על כרוב דמיונו הלאה, הלאה, –
אנחנו ישבנו הרחק מאדם העיר על גבעה מעלפה בר בין שדי-תבואות נותנים ריח. השמש ירדה עד קצוי הרקיע, על ראשׁ הגבעה הפיצו עוד נהרה קרני-פז, ובמורד כבר השתרעו צללים ויהי אפל-נשף… כקול משק מים במרחק ישוקק רוח צחצחות מדי עברו בין גבעולים ושבלים, אשר ראשיהם יתגלגלו ויתנועעו כרצי-זהב, ריח עדנים יעלה מכל קצות שדות-תבואה המשתרעים הרחק הרחק לכל מראה-עין;ועל כל אלה שפוכה דומיה שאננה, דממת-קדש. –
עד ארגיעה יתנער רעי, יתעורר וראה את עיני נטויות אליו ומביעות שאלה. אז ינוסו הצללים ויתפשטו הקמטים;שחוק קל יחלף על שפתיו ואנחה קלה תגיח מלבו…
– לו ידעת – פתח שפתיו אחרי רגע – לו ידעת את הזכרונות, אשר יתעוררו בקרבי לעתים למראה עשן הסיגרה… אכן תוצאות גדולות וכבירות לו בחיי… בעשן הקטרת חלפו כליל אמונתי אף תמתי…
דבריו הוסיפו להפליאני הפלא ופלא. הוא החריש רגע, כמו זכר נשכחות, אחר הוסיף לדבר:
לפני ימים רבים היה הדבר… אני עודני אז ילד כבן עשר שנים ואז טרם יהיו לי חקרי לב גדולים וטרם אבין לקרא “הבל הבלים, הכל הבל!”. אז האמנתי עוד לכל אשר יספר לי מלמדי, לכל אשר אשמע מפי אמי המספרת לתמה. אז התפללתי עוד בלב שלם ואמונה שלמה ושמרתי כל חקי התורה ומצותיה בלב סמוך ובטוח כי בן עולם-הבא אנכי;ולא רק אנכי לבדי, כי אם גם כל אהובי, כל בני בית אבי אך בעדן גן אלהים ימצאו מנוחתם ויחד נשב אל שלחן אחד בצל קורת בית אחד, ולא ישונה דבר, מאשר בביתנו ביום חג ומועד. כן הוא, אנכי האמנתי אז באמונה שלמה, ודמיוני – דמיון ילד תמים – תאר לפניו מחזות נחמדים, כי הנאהבים בחייהם גם במותם לא יפרדו, כי יחד יחיו שם בנעימים. יחד יתעלסו באהבים ויתענגו על כל טוב, ופתאם – פתאם נסעה כעץ תקותי, נעקרה משרש!
יום שבת היה אחרי ארוחת-הצהרים, ואני שכבתי לנוח על הספה בחדר הקיצון. אני שוכב, עיני עצומות ולבי ער. פתאם נשמע קול צעדים, צעדי איש הולך ובא אל החדר. האיש עמד וכנראה התבונן אל סביביו. אחרי רגע נשמע קול הדלת בהסגרה על מסגר – ואנכי שוכב מבלי נוע. אז נדמה לי כמו שמעתי קול רעש כרעש כפיס גפרית בהדלקו…. לבי מת בקרבי ויהי לאבן, דמי נקפא בעורקי ועצר במרוצתו. לאט פקחתי את עיני שחשכו פתאם ואנכי כלי רועד –
ראיתי את אחי, העומד על החלון, בפיו בוערת סיגרה, וממנה יצא עשן!
אז שבתי ועצמתי עיני, בחזקת היד גרשתי כל רעיון מלבי ובקשתי לישון –
האמנם ישנתי? העוד זמן רב שכבתי ככה? כל זה לא אזכור עוד, אך זאת אזכר אל נכון, כי בקומי ממשכבי היה ראשי עלי כגלגל, רוחי חבלה ולחץ נורא הרגשתי בלבבי. רגע אמרתי להשלות את נפשי, ולהאמין כי אך בחלום חזיון-שנה ולא בהקיץ ראיתי את המעשה; אפס עד ארגיעה שבו הזכרונות לענות נפשי וכל פרטי הדבר, אשר נרשׁמו במוחי בצבעים בהירים, הוכיחוני ההפך…
כה עניתי שבוע תמים, עניתי בשפק נורא מאד, ואני הרצתי להוכח, לחקור את הדבר אל נכון. ועוד ביום השבת השני הפקתי זממי – הפקתי זממי, ולבי נשבר, נשבר מאד. עתה ראיתי ברור ונפשי ידעה מאד כי חטא אחי, שאול חטא….
“מה משפט האיש אשר יעבור על אחד מחקי התורה בזדון?” שאלתי את מלמדי ודמי כמו קפא בעורקי. אמנם לבי הגיד לי מראש את התשובה אשר יענני ונפשי ידעה מאד את משׁפטו החרוץ. אך עוד זיק תקוה, זיק קטן האיר לי;מי יודע, אולי? אולי ירחם?….
אך אין רחמים בדין! רגע הביט מלמדי אלי בתמהון ורגע משנהו קומטו פניו ומצחו, ועיניו הביטו בי כשופט קשה, אף קשות דבר אלי:
“העובר על אחד מחקי התורה – אחת דתו להשפט כל הימים במדורות הגיהנֹם”.
כקול אלהי-המשפט כיום הדין הגדול והנורא רעמו באזני הדברים האלה;כמשפט-מות חרוץ היה משפטו לי –
רגע ישבתי משמים, ואשית עצות בנפשׁי.
– התמצא יד איש לזכות את רעהו? שבתי לשאול.
– “איש בחטאו ימות” – שמעתי תשובה ברורה.
– “הגם אח לא יעלה את אחיו מעמקי האבדון?” –
– “אח לא פדה יפדה איש” –
ואמנם למה אוסיף לשאל עוד? הטרם ידעתי זאת מראש? הלא ידעתי כי אין עצה!
– “הירצה אלהים את תפלת האחד לשנות רוח רעהו ולתת בלבו החפץ לבלי שוב לכסלה עוד?”
“הבחירה ביד אדם נתנה;לא מאלהים צעדי גבר כוננו, כי איש איש חפשי לנפשׁו לבחור בטוב ולמאס ברע;הכל בידי שמים, חוץ מיראת-שמים.”
אכן אובד עצות הנני, כל חכמתי התבלעה!
ובחזון ראיתי את כל בני בית-אבי יושבים יחדו;כלנו שמחים, כלנו עליזים – ואחי איהו? מקומו נפקד בינינו, הוא לא יחד בסודנו, כי בעמקי שאול תענה נפשו, ואנחנו לא נשוב לראותו עוד לעולם –
האמנם? לעולם?
ומצוקי שאול אפפוני;שולל הלכתי בתגרת יד הרעיון הזה, נסה שמחה מנפשי, וערבה לי כל מנוחה. גם בלילות לא שכב לבי;חלומות מחזיונות לילה בעתוני, העבירו לפני כל מצרי-השאול ומצוקות=האבדון שבהם יעונה אחי.
הה, אחי, אחי! מדי ראותי את פניו דאב לבי, דאב מאד. ראיתי את ידיו הרכות והענוגות ובמוחי חלפה מחשבה;הידים הרכות האלה תתפרקנה, תתפוצצנה ותדושינה;ראיתי את פניו המלאים ולבי חשב: הפנים האלה יהפכו למשחית, יצרבו וילהטו באש…. נורא הרעיון מאד, מי יכילנו!
כמה ימים מנו לי בענויים כאלה – הדבר הזה נכחד ממני, אך אחת ידעתי כי עוניתי, עוניתי באופן קשה ימים רבים, רבים עד מאד, עד –
פתאם חלף כברק רעיון במוחי…. נבהלתי ובשרי אחזה פלצות, ואמהר לגרש את הרעיון הזה מלבי, לטרדהו הלאה, הלאה –
עתה חדלתי מדאוג עוד לאחי, כי נפשי ירעה לי; מבלי חשך הדריכני מנוחה הרעיון:
“מה יהלוך מאלהי-המשפט אם יעלה איש מקטרתו ביום השבת?”
אנכי התאמצתי לבלי חשוב עוד בדבר הזה, לבלי פנות אליו, אך למרות חפצי עלה כפעם בפעם על רוחי –
מכובד מלחמה נלאיתי, והרעיון הזה הציב לו יד ברוחי. עלו על לבי המון רעיונות אחרים:
– “מי יודע אולי לא כבד העון הזה מנשא?”
– “יום השבת יום מנוחה הוא וכל מלאכה לא תעשה בו, פן תשבת המנוחה;אולם המלאכה אשר תביא עונג לנו, איננה מלאכה”.
והמון רעיונות כאלה עלו והתעוררו בקרבי וסערו להפיץ את אמוּנתי.
– חכמינו אמרו ככה;אבל מדוע ולמה?… האמנם כן הוא?…
– הם חכמו ממנו; אבל… מדוע? הלא…
אז החלותי להתאבק בארון הספרים הגדוש אשר לאבי ואבקש בהספרים השונים פשר דבר, אשר אותה נפשׁי לדעתו. המצאתי את שבקשה נפשי? את הדבר הזה לא אזכור עוד, רק אחת אדע נאמנה, כי כשנתים ימים אחר הדברים האלה ישבתי באחד מימי השבת בחדר הקיצון ההוא ורשמתי שיחת שני רעים הנדברים ע’ד האמּונה: האחד מאמּין והשני כופר – – –
רעי החריש אף אנכי החשיתי – שנינו צללנו בים מחשׁבות, זכרונות ודמיונות!
בּיליסטוק, 17/1 יוני, 1893.
תוחלת נכזבה
מאתישעיהו ברשדסקי
שלמה זיכערמאַן עודנו חי, אך חייו אינם חיים, כי גלתה שמחה מנפשו וכל תקוה אפסה מלבו;באחרית ימיו, בנטות שמש חייו לערב ראה תוחלתו נכזבה, ותקותו האחרונה, שארית נחמתו בחלד, היתה לו למפח נפש.
אכן לא נעימים היו החיים, אשר ראה גם עד כה;ממרורים רבים וכעס שבע עוד מנוער, כל יד עמל ותלאה מצאתו בחייו, וענותו גדלה עוד ותרב באחרית הימים;אך בכל אלה לא נפל עליו לבו ולא רפו ידיו, כי תקוה אחת עודדתהו, תקוה אשר נתמלאה כל נפשו ממנה זה ימים רבים – ואם גם היא היתה לו לאכזב, היקום, היתעודד עוד?…
מורה עברי היה שלמה – העוד לי לתאר את חייו? מי גבר לא ידע חיי יצור אמלל, נדכה ונענה כזה, אשר בעוד רוחו נעלה ונשאה מעל החברה הסובבת אותו הוא שפל ונדכה תחתיה, ולהותו מרגשת עוד נפשו ויודעת מאד את שכלותו וענותו? מוֹרה-פרטי היה התלוּי ועוֹמד בשגעוֹן אבות תלמידיו, באות האמות, אלה הגבירות הכבודות המדקדקות עם המורה כחוט-השערה, וכל פגיעה קלה או גם צל פגיעה בכבודן מצדו תמיט עליו שואה ותכרית אוכל מפיו;מורה-לשעות – אשר אדונים רבים לו ולכל אחד מהאדונים האלה בנים ובנות, מיודעים ומיודעות, משרתים ומשרתות, וכלם דורכים עליו ברגל גאוה ושואטים אותו מסביב;מוֹרה עברי – אשר לא יאמין היום במחיתו מחר, ובכ"ז ישאף להיום הבא למען הנצל מהתמרורים והכעס, אשר ישביעהו יום זה…
ואם כל המורים לא יראו בטובה, הנה שלמה מר לו מר מכלם. בכל התלאות, אשר מצאוהו, בכל המון הנסיונות, אשר נוסה בימי חייו, לא הביא חכמה בלבו איך להתהלךְ עם החיים, לא למד לשונו להצמיד חנף, לשית בחלקות ולהרבות כזב;על כן לא הפיק רצון מהנשים הכבודות, אמות תלמידיו, ויהי שנוא נפש כל המורים. זה שלֹשים שנה הוא אוחז באומנותו זאת: היא חביבה עליו ומכבדה בעיניו, אבל בני-אומנותו שנואים עליו ונבזים בעיניו, ובמשך הימים הרבים האלה לא למד לאהוב אותם, אף לכלכל אותם בחברתו. אדרבא: מיום ליום, משנה לשנה, כאשר הוסיף לראות און בהם, כאשר נגלו לפניו כל תכונותיהם הרעות, שפלות-רוחם והכנעתם הבזויה, כן הוסיף לתעב אותם ולשטות מעליהם.
– אומנות נכבדה ונשאה היתה ההוראה – היה דבריו תמיד למיודעיו המעטים – לולא תעבוה מחזיקיה ופרעוה לשמצה…. אמנם גם הם אינם אשמים;רוח רובם היה ישר, אךְ “נותני-לחמם”, הם. נשוהם וכל כח דילהון, הם עותום. הן על פת לחם יפשע גבר, ומה יעשה המורה האובד אם תנאי-חייו דורשים ממנו לא ידיעת אומנותו ויתרון-הכשר, אך שפלות-רוח, הכנעה יתירה ושפת שקר? הצדק אצדיקם אמנם אךְ נוד אנוד להם, ובכ"ז לא אוכל כלכל אותם וחברתם לזרא לי –
ושתי אלה, שנאת בני-אומנותו ואי-רצוֹן נותני-לחמו, הועילו להותוֹ, ויהי שלמה עשוק ורצוץ כל הימים. פרנסתו נמצאה לו בדוחק, ומשנה לשנה, כאשר זקן וכשל כחו, כאשׁר נוספו מורים חדשים על הישנים וההתחרות הלכה הלוך וגבור, כן הלכה משכרתו הלךְ ודל, וידל מאד.
אולם בכל אלה לא היה שלמה עצוב-רוח ונוגה, ויהי להפך, כי רוח ששון נוססה בו תמיד, אף חמד לו לצון ויביע מהתלות. אך צהלת-רוחו לא באה מתוך זה שהיה שמח בחלקו והסתפק במועט שישׁ לו;לא, הוא הרגיש מחסורו, עניו הציק לו ושפל-מצבו דכא רוחו מאד, אלא שכבר נואש מנפשו, אף הצדיק את הדין על עצמו.
– אנכי אשא ואסבול – היה דברו תמיד – אנכי עני ומדוכא, מצבי שפל ומזונותי מרורים עלי כזית. כי אנכי הסבותי בנפשׁי עצמי.
הוא היה מהמשכילים הראשונים, אשר בעת שׁהחל לפעם אותם רוח-ההשכלה בשנות הארבעים עזבו איש אישׁ את עיר-מולדתו הקטנה ויבאו לגור ולבקש דעה בעיר הגדולה וו… שם נפלגו בארחות חייהם וילכו להם איש איש בדרך אשר התוה לו. רבים מהם באו אל בתי-הספר הכלליים ויהיו לרופאים, לעורכי-דין ולמודדים; והוּא ועוֹד רבים כמוֹהוּ בקשו אף הם לעשות כמשפט הראשׁונים, אך בעודם עושים כה וכה, בעודם מתענגים על “זיו ההשכלה” ושוקדים על דלתותיה, עברו להם ימי-הבחרות, ואתם נגזו וחלפו גם התקוות הנעימות, כל חזיונות-הנוער ומשאות-הנפש. שלמה מלא אמנם כרסו מפרי “עץ-הדעת” אך דרכי “עץ החיים” נעו ממנו. אז יקח לו אשה ונדה והיה לסוחר, אך ההצלחה לא האירה פנים אליו, כל כספו אבד בענין רע, ואחרי מסבות שונות, היה למורה ויבא לגור בעיר הקטנה א. ובעת אשר רבים מרעיו התענגו על כל טוב ויראו עולמם בחייהם, שבע הוא עמל וכעס ויקלל את קשי-יומו.
הוא נחם תמיד על אולתו, כי לא שקד בבחרותו לכונן לו מצב איתן בחיים, אך נחמתו האחרונה היתה, כי סלף-דרכו יהיה לבנו לישועה. “אנכי סלותי לפניו הדרך – אמר בלבו – ולא יהי עוד אמלל כאביו. הוא לא יצטרך לנחמא דכיסופא של המלמדות כמוני היום”.
בנו זה, אשר נחם בו נפשו מעצבונה, היה בן-יחידו, אשר למד בהגימננזיה ויעש חיל בלמודיו….
בשבתו בעיר א. מתה עליו אשת נעוריו, אשר היתה ידועת-חולי כל הימים, ובמותה השאירה לו בן-יחיד, יתר הפליטה מחמשת הבנים אשר ילדה לו ושמתו בעודם באבם. לבנו זה הקדיש את כל חייו, בשבילו לא לקח אשה שניה, ולמענו העתיק את מושׁבו מהעיר הקטנה א. לעיר הפלך נ. ששם היתה הגימנזיה.
תלאות החיים הכשילו כחו, ומתגרת יד הפגעים הרבים אשר מצאוהו קפצה עליו זקנה;אך רוחו לא נפלה עליו ויוסף לעבד עבודתו. הוא הספיק לבנו כל מחסוריו, עזר על ידו להכין את שעוריו ויהי שבע רצון בראותו את בנו עושה חיל ומצטיין בלמודיו. מבחר שעשועיו היה לראוֹת את בנוֹ בדמיוֹנוֹ בתוּר רוֹפא אוֹ עורך-דין, וחזיוֹנוֹתיו אלה לקחו את כל לבו ומלאו את כל נפשו עד שלא ראה ולא התבונן לכל הנעשה מסביב לו….
כשעבר בנו אל הלשכה החמישית בעת שׁמלאו לו שבע-עשרה שׁנה, בקש פעם את אביו שירשה לו להורות שׁעות אחדות ביום בשכר, למען הקל מעט את עול הפרנסה הקשה;אך אביו לא אבה שמוע לו ויזהירו מאחוז בהוראה. “הן זאת היא נחמתי האחרונה בהלד” – דבר אל בנו בהמו – “לראותך בתור אדם-המעלה ולא בתור מורה עברי אובד ואמלל כמוני – התאמר איפוא להסתיר גם נחמתי זאת מעיני?”
כל עמל הבן וכל המון דבריו, אשר העתיק על אביו כדי להוכיח לו, כי בעסקו שעות אחדות בהוראה לא יבולע לו, כי רבים הם העשירים ממנו העושים ככה – כל זה לא הועיל, כי האטים אביו את אזנו משמוע לו. “כל באיה לא ישובון – זו היא ההוראה” – השיב האב – “וטוב לי מותי מחיי אם אראה אותך בתור מורה”…
אז קרבו ימי הבחינה האחרונה בהגימנזיה, והחוק יצא להגביל מספר התלמידים העברים בבתי-הספר הכלליים. החוק נודע ברבים והגיע גם לאזן שלמה, אך לבו לא נפל עליו וידיו לא רפו. נפשו מאנה להאמין באמתת הדבר. “היתכן הדבר?” – קרא בהמו – “הן זה לא כבר קרבו אותנו בזרוע אל ההשכלה הכללית, היתכן כי ידחונו עתה פתאם בשתי ידים?” הוא שער בנפשו, כי אם גם נתן החוק הזה בכתב לרגל איזו סבות ידועות, לא יצא בכל זאת אל הפעל ולא ישתמשו בו בתור הלכה למעשה.
זה דרך הזקנים כסל למו, כי יש אשר יתעו בדמיונותיהם ומשאות-נפשם יותר מבני-הנעורים ושתומי-העין ירוצו אחרי התקוה המתעה, המשעשעת לפניהם בקסם-כזביה…. גם שלמה נתעה להאמין בתקות-שוא ולא חדל מלנבא לבנו עתידות טובות, עתידות גדוֹלוֹת ונכבדוֹת, עד שבא היום…
זה היה יום בציר מעונן;השמים התקדרו, גשם שוטף נתך ארצה ורוח-זלעפות התגורר בחוץ;אך מבלי-שים לב לכל אלה רץ שלמה בחפזון לקראת נושא-האגרות. בנו נסע זה כחדש ימים לעיר-הבירה למען הכנס שם להאוניברסיטה ואביו מחכה יום יום בכליון עינים למכתב ממנו, שיבשר את הישועה ויודיע את ה“כניסה” בשלום…
ידיו רעדו, לבו הלם כפעם וכלו היה מלא רטט בפתחו את המכתב… תקוה ופחד התרוצצו בו, שמחה ודאגה ערכו קרבות בלבו – עוד רגע אחד…
ובּעוד רגע ישב כבר שלמה כהלום רעם, ראשו היה מוטה לארץ, פניו קודרים, על עיניו צלמות ובלבו לחץ נורא –
המּכתב היה קצר ומלא יאוש נורא המהול בהתול מר, והוא חותם בדברים אלה: “עתה נשארו לפני שתי דרכים: למות ברעב, או להיות למורה – שתי הדרכים האלה אבלות מאד, ובכ”ז עלי להתיצב על האחרונה" – – – –
… שלמה זיכערמאַן לא מת ביום ההוא – הוא עודנו חי, אך חייו אינם חיים, כי גלתה שמחה מנפשו וכל תקוה אפסה מלבו…
בּיליסטוק, VII / 2 1894.
מה נעשה לשׂפתנו שידובר בה?
מאתישעיהו ברשדסקי
רעיון “תחית השפה”, אשר התעורר זה כבר בארץ הקדושה ואשר החל לצאת שם גם לפעולות בהשתדלות החכם, אוהב עמו ושפתו, בן-יהודה עורךְ “הצבי”, ועוד אנשים רבים אנשי שם ונשואי פנים העומדים לימינו – הרעיון הנעלה הזה מצא בימים האחרונים גואלים גם בארצנו. משכילי העיר אדיסא היו הראשונים אשר נוסדו יחד לדבר עברית, ואחריהם החרו החזיקו גם משכילים רבים בערים שונות ומגמת פניהם להקים את הלשון העברית מערמת עפרה ולהקיצה לתחיה.
השאלה הראשונה, אשר תעלה על לב כל איש המחשׁב דרכו ואיננו הולך בעינים עצומות אחרי כל רעיון חדש – השאלה הזאת היא: אם אפשר הדבר להפוךְ שפה מתה, אשר זה אלפי שנים לא דבר בה, לשפה חיה ומדוברת? שתים הן דעות העונים בשלילה על השׁאלה הזאת: הראשונה היא דעת הסופרים המקפידים, פוריסטים בלע“ז, המחזיקים בשטתם, שאין לסור מסגנון בן אמוץ ויתר החוזים אף במלא השערה, ולפי דעתם כל מלה ומבטא אסופי חוץ הם כספחת לשפתנו ומשחיתים את טוב טעמה; ואחרי אשר דעת לנבון נקל, כי בחפצנו לעשות את השפה למדוברת, על כרחנו נוציאה מן החוג הצר שחגו לה הסופרים ממין הידוע ונאסוף אל אוצרה המון מלים ומבטאים לועזים, ע’כ נחשבוּ המחזיקים במעוז הרעיון “תחית השפה” כמתקנים על מנת לקלקל, בעיני הסופרים המקפידים, אשר בקנאתם היתרה לסגנון התנ”ךְ מוטב בעיניהם שתשאר השפה במצבה הזה, מחדש פניה בסגנון אשׁר לא שׁערוהו נביאינו; כי פתגם שגור בפיהם: אם יקומו משה, שמואל ובן אמוץ מקבריהם לא יכירו עוד את השפה ויאמרו: אכן שפת לא ידענו נשמע. מאריה דאברהם! – יענו להם על זה מתנגדיהם – כל סופרי עם ועם בלשונות החיות, אשר שפתם עשירה במלים ומבטאים דרושים לכל מושגיהם וחפציהם, לא יאמרו די במה שיש להם ובכל יום ויום יחדשו פני השפה ויביאו להם מן החוץ ניבים נאוֹים ומלים חדשות ואיש לא יאמר אליהם: מה תעשו, הלא אם יקומו הסופרים הקדמונים מקבריהם לא יבינו את שפתכם. הן חוק קים ונצב הוא בטבע, כי כל החי בן-חלוף הוא, לובש צורה ופושט צורה ורק הדבר אשר חדל לחיות הוא יחדל גם מהתחלף ומשנות פניו מיום ליום.
צדקו מהם דברי המערערים על הרעיון הזה ומתנגדים לו מטעם אחר, בחשבם, כי א“א להוציא את רעיון “תחית השפה” לפעולות ויעידו להם עדים נאמנים את ספר דברי הימים, כי לא היה עוד כדבר הזה לעולמים, אשר שפה מתה ונשכחה במשךְ אלפי שׁנים תשׁוב ותחי, ומשפה ספרותית תהפךְ ותהיה לשפה מדוברת. אמנם הטענה הזאת נוסדה על אדני ההגיון וראויה לשים אליה לב, ובכ”ז איננה מופת חותךְ; כי אף אם עוד לא ראינו בתחית שפה מתה, נוכל לקוות כי שפתנו תשוב לתחיה, כי לא ראי שפתנו כראי השפות האחרות שהיו לעולמים ונשכחו ברבות הימים; שכל השפות אבדו ונשכחו יחד עם העמים המדברים בהן וכאשר נסחפו האחרונים בשטף הזמן אבדה גם השפה את ערכה ותרד מעל במת החיים אל אוצר שרידי זכרונות קדמונים; מה שאין כן בשפתנו הקדושה, אשׁר אם גם נשכחה מפי בניה ואלפי שנים היתה עזובה מכל המון העם, לא מתה בפי יחידי סגולה; אלה השרידים היחידים עמדו לה בכל דור ודור ויהיו דבקים בה בכל נפשם ומאודם. גם עמנו יקום ויתחזק על מעמדו זה אלפי שנים, בעת אשר גויים גדולים ועצומים ממנו היו כלא היו וגם זכרם אבד מני ארץ. – הרוח הכביר הזה אשר יתן נשמה באף העם עתיק יומין זה, יוכל לתת גם חיים לשפתנו המתה. עוד זאת, בשימנו עין על החיל אשר עשתה שפתנו במשךְ התקופה האחרונה ואת התמורה הגדולה לטובה שעלתה בה בחמשים השנים האחרונות, לא יכבד ממנו להאמין, כי ברצון כביר ונמרץ ובעבודה ממושכה תמצא יד משכילנו להרחיבה ולעשותה לשפה חיה ומדוברת.
אךְ התהיה אחרית טובה להמפעל הזה, אשר משכילנו חושבים לעשות? הישא הרעיון פרי בארצנו? התמצא כביר ידם לשרש מהמון אחינו ברוּסיה את הזשאַרגון ולשים בפיהם ש“ע ברורה? אין את דעתי לחרוץ משפט, אם בכלל ראוי ונכון לעשות את השפה העבריה מדוברת בפי כל העם או יותר טוב ללמדם דעת שפת המדינה. נניח נא, כי אין טוב לפנינו מאשר ידברו כל יהודי ארצנו בשפת עבר – אךְ היתכן כדבר הזה? היש גם צל תקוה להוציא את הרעיון הזה בזמן מן הזמנים לפעולות? אל נא נשלה בשוא נפשנו להדמות אל אחינו בארץ הקדושה ולשפוט על פי פעולתם הם גם על עתידות הרעיון הזה בתוכנו; כי לא ראי ארץ כנען כראי ארצנו, והדבר הראוי והאפשר “שם” לא יתכן “פה”. שם ערש שפתנו ובפי יושׁבי הארץ חיה עודנה השפה הערבית הקרובה לשפתנו, אשר ממנה תוכל שפתנו להבנות בהמון שמות ומבטאים חדשים לפי רוחה; שם מספר אחינו דל ומצער וכולם כרובם דבקים בעמם ואמונתם וקשורים אליהם בחבלי אהבה, גם אינם מפוזרים ומפורדים בכל קצוי ארץ רבה, וע”כ יש לאל יד אנשי המעלה העומדים בראש התנועה החדשה הזאת לפעול הרבה ולהפיץ את הרעיון הנעלה הזה בין כל המפלגות השונות ולחבבו עליהן; גם יש להן ב“ס מיוחדים, אשר הנהגתם מסורה בידיהם ואיש לא יפריעם מעשות את הדבור בשפת עבר לחובה על כל התלמידים ומוריהם, ובתחבולה הזאת תמצא ידם לעשות את השפה למדוברת בפי הדור הצעיר. עוד זאת עלינו להעלות על לבנו, כי מצבו החֹמרי של אחב”י בארץ הקדושה שונה הרבה מאד ממצב אחינו בארצנו: שם רוב היהודים מתפרנסים זה מזה ודבר אין להם עם עם הארץ, וכמובן לא ימצאו לנחוץ לפניהם ללמוד את שפת המדינה; לעומת זאת ירגישו את הצורך בשפה אחת, לכולם, גם להספרדים וגם להאשכנזים, הנבדלים איש מאחיו ואשר רק באמצעות השפה נוכל לקרב אותם איש אל אחיו ולעשותם לאגודה אחת לבל יתפרדו עוד לשני מחנות הצוררות אשה רעותה. סוף דבר לרעיון הזה עתידות גדולות צפונות בארץ הקדושה, מה שאין כן בארצנו. בארצנו יעמוד לשטן לו הזשאַרגון המר והנמהר, אשר ברבות הימים כה העמיק שרשיו בלב אחב“י ויקדש בעיניהם, עד כי כל עמל הממשלה והמשכילים, אשר אזרו חיל לשרשׁ אותו מלבם ולשים בפיהם את שפת המדינה, עלה בתוהו ויגיעם היה מאפע. אם ש”ר האדירה והעשירה במלים לא יכלה עמוד בפני הזשאַרגון ולרשת את עמדתו, מה נוחיל עוד משפתנו העניה והדלה, אשר עבודה רבה וימים כבירים דרושים לה להחיותה ולעשותה לשפה, אשר יוכל אישׁ להביע בה כל הגות רוחו, לא במליצה חידות וברמזים, כי אם בדברים ברורים ונכוחים למבין?! גם תנאי חיי עמנו בארצנו דורשים מהם דעת שפת המדינה וש“א, ודעת שלש שפות היא תקנה שׁאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה. גם אל נא נשכח, כי המון העם – והוא רובו של עמנו – אשר לא יבין עברית, מעבר מזה יעמוד מנגד להרעיון הזה והמשכילים מקצה האחרון יתנגדו לו ויחבלו מזמות לבטלו ולהעבירו מן הארץ; נשארו לנו אפוא רק השרידים היחידים, אשר לא נשכחה עוד שׂ”ע מפיהם, וגם הם יחלקו עוד לפלגות מפלגות שונות ומפוזרים ומפורדים הם בכל קצוי ארצנו הרחבה. האם מאלה השבלים הבודדות תושע שפתנו?
האיש אשר עיניו בראשו יראה, כי רק דמיון שוא הוא לעשות את השפה למדברת בפי כל העם מקצה, ועוד ימים רבים מאד לא יצא הרעיון הזה לפעולות ידים. האחת אשר תמצא ידנו לעשות – וראויה היא להעשות – הוא: להיות שפתנו הקדושה שפת המשכילים האמונים לעמם ודתם. להם לא יכבד הדבר יותר מדאי, בהיות להם ידיעה בשפה הזאת, וכלום הם חסרים רק להרגיל לשונם לדבר בה.
אם כזאת נעשה, אז מלבד אשר נמצא חפצנו לעשות את שפתנו הקדושה לשפה מדוברת (הן אין הדרת השפה ברוב עם המדבר בה ולא יגרע ערכה בהיותה מדוברת לא בפי אלפי רבבות, כי אם בפי איזו רבבות עם) תמצא ידינו להרבות גם דעת השפה בין בני הדור החדש, אשר הסכינו להביט בשאט בנפש על שפת מתה ושׂפה זקנה אשר חדל לה להיות אורח בארץ – ובראותם כי שבה שפתנו לתחיה, כי נמצאו לה גואלים המדברים בה ואין מעצור לפניהם להביע בה כל הגות רוחם, כי ימצאו בה מבטאים לכל מושגיהם ורעיונותיהם, אז ישובו לכבדה ולדעתה. בעזרת השפה נוכל להרים גם את האהבה לעמם בלבותם; הן רוח בני הנעורים חי ורב פעלים, שואףלמעשים ועלילות ולדברים שיש בהם ממש, באפס פעולות ועלילות שונות, במקצועוֹת אחרים אשר לא לנו הם. השפה תהיה לנו גם לקשר טוב אשר תאגד את לבות המשכילים המפוזרים והמפורדים בערים שונות ותעשׂ לאגודה אחת את כל משׂכילי עיר ועיר, השקועים ראשם ורובם בעניניהם, ואשר מבלי היות להם מקום מרכזי להתאסף שמה יחד יתעו איש לעברו מקצהו. בקצרה, ברכה רבה צפונה בהרעיון הזה, אם רק ידעו המחזיקים בו את אשר לפניהם ואת המעשה אשר עליהם לעשות.
אדמה, כי זאת היא דעת כל המחזיקים במעוז הרעיון “תחית השפה” ומעולם לא עלתה על דעתם לעשות את שפת קדשנו לשפה מדוברת בפי כל אח“בי ברוסיא; אךְ יסלחו לי אם אומר להם, כי שכחו את מאמר חז”ל “חכמים הזהרו בדבריכם” וכו' ויתנו מקום בדבריהם לטעות ולטפול עליהם דברים, אשר לא עלו על רוחם, ומבלי בא את דעתם נתנו ידים לסופרים אחדים להתלוצץ בהם; ומכיון שנתן רשות להלצה, שוב אינה מבחנת בין עיקר לטפל.
טרם אצא את פני הקוראים אחשוב לא למותר לדבר דברים אחדים עלהמעשה אשר על מחזיקי הרעיון לעשות. לפי דעתי נחוץ כי: א) המדברים בלשוננו הקדושה לא יבנו להם כל אחד במה לעצמו, כי אם יהיו אחוזים וקשורים איש באחיו, למען ברר את המלים והמבטאים החדשים ולבחון אותם; ב) מורי ש"ע אשר יספחו אל החברה הזאת – ומי יעמוד מנגד לה? – ישימו להם לחוק ולא יעבור לדבר עם תלמידיהם רק עברית, כמו כן יקבעו המלמדים – כמובן אלה אשר יבינו בעצמם את השפה – שעות אחדות ביום לדבר עם תלמידיהם רק בשפה הזאת; ג) על החברים להפיץ את השפה בין בני עירם בכל אשר תמצא ידם, ואם ידם משגת להעמיד מורים אשר יורו את בני העניים דעת השפה בלי מחיר – מה טוב.
אם זאת וכזאת יעשו, אקוה כי יצלח חפצם בידם להרים את קרן שפתנו הקדושה בכבוד ולהרבות ידיעתה בכל מפלגות עמנו.
כ"א אדר, ביאַליסטוק.
חליפות וצבא
מאתישעיהו ברשדסקי
חליפות וצבא / ישעיהו ברשדסקי
ספר “חליפות וצבא” ספור מזמן ההוה.
מאת
א. טיקטין (מחבר "פת לחם").
(ווארשא, תר"נ).
בכל עת אשר יגיע לידי ספור חדש בש“ע – אמנם חזון בלתי נפרץ הוא! – תבא שמחה בלבי והנני מברך עליו בשמחה עצומה ברכת “שהחיינו”, ואמנם לא לפלא הוא. ספרותנו העניה בכלל, עניה בספורים בפרט, ובעשר השנים האחרונות, שבהן זכינו למכ”ע יומיים אחדים ומאספים שנתיים רבים לפי ערך ספרותנו, כמעט חדלו הספורים בש“ע מכל וכל, ע”כ ישיש כל קורא החובב את הספרות העברית כמוצא שלל רב על כל ספור חדש שיופיע בשפה הזאת – וגם אני עבדכם הכותב כאחד מהם. אכן בהגיע הספור הזה לידי שמחתי עליו משנה שמחה, כי אם חזון ספורים בכלל בלתי נפרץ בש“ע הנה ספורים מהזמן ההוה כמעט לא יראו ולא ימצאו בה. אמנם זעיר שם זעיר שם יופיעו לעתים במכה”ע או בחוברות מיוחדות תמונות וציוּרים לקיחים מהעת החיה, אפס מספרם מעט מאד ובין כלם לא נמצא ספור אחד מלא, אשר יתן לנו תמונה שלמה מהתקופה האחרונה עם המון החליפות והתמורות אשר הביאה ברוח אהב“י ברוסיא. לא זה המקום גם אין את נפשי לחקר הפפעם אחרי הסבות שהוליחו את החזיון המעציב הזה, בכל אופן ברור הדבר כי לא חסר חמר לספורים היא הסבה המוצאת: תקופת עשר השנים האחרונות היא תקופה רבת-העליליה, העשירה במעשים, פעולות ותמורות וגדולות בחיי אחב”י ברוסיא. התנועה האנטיסמיטית אשר התחוללה ברוב ארצות אירופה, וביחוד השנאה והבוז, אשר עמי-הארץ מראים לנו חדשים לבקרים ועוד סבות הצוניות אחרות פעלו פעולתן על רוח עמנו ותחוללנה תמורות ושנוּיים רבים בקרבו פנימה; הן העירו בקרב צעירנו את התנועה החדשה – התנועה הלאומית, ויעוררו בלבם את החפץ “לשוב הביתה”. כמה מן “הבנים” שהרחיקו ללכת עד הקצה האחרון ויתרחקו מעל עמם ואחיהם, שבו אליהם בעשר השנים האחרונות וידבקו בהם שׁנית. כמה מן “האבות” שנמו שנתם במנוחה ויחלמו חלומות בהקיץ ויחכו לבוא “העני הרוכב על חמור” התעוררו – כי הקיצום מזעזעיהם, ויפקחו עיניהם ויראו כי “אם אין הם להם מי להם”! אבל מה לי להרחיק עדיתי ולהביא ראיות מרחוק, הנה לפנינו “חבת-ציון”, “רעיון הישוב”, אשר רחב ונסב למעלה אשר בימים האחרונים, הלא עדים חיים הם המראים בעליל מה רבה התמורה שנהיתה ברוח עמנו ובדעותיו. ותמורה עזה כזו לא יצאה, כמובן, לפעולות בלי סבות-קודמות שגרמו להויתה, אף לא נהיתה בפעם אחת בן לילה אחד; כי אם התפתחה ותשגשג מעט מעט בכח הסבות הכלליות שמניתי למעלה, והמון סבות פרטיות המשפיעות הרבה על הלך-רוח האדם ודעותיו עד כי על הרוב פעולתן נכרת ברוח-משפטו מפעולת הסבות הכלליות. המספר האמן היודע לצרף את הסבות האלה הכלליות והפרטיות אשה אל אחותה ולהעבירן לפני הקורא עפ"י פעולתן שפעלו על רוח האיש הנפעל מהן – המספר הזה ימצא די חמר בדברי-ימי התקופה האחרונה לספורים שונים רבים…
כן, התקופה הזאת תתן חמר רב למספר בעל כשרון; ובכ“ז הספור הזה המונח לפנינו הוא כמעט האחד, אשר יסודתו בעת הזאת, ע”כ מחויבים אנחנו לתת תודה להסופר על עמלו זה ולהתבונן אל ספורו בשים לב.
טרם אבוא לבקר אחריו ולהעיר על מעלותיו ועל מגרעותיו אחשב לי לחובה לתת לפני הקוראים, אשר לא קראו עדנה את הספור את תוכנו בקצרה, והוא: עלמה עבריה אחת, האלענא ניעמצאָוויץ, עלמה יפה-פיה ומשכלת, בת העיר הקטנה ק., נקשרה בעבותות אהבה לרופא נוצרי צעיר לימם, סטאַניסלאוו זאיקאווסקי, אוהב ורע לאחיה וולאדימיר, אשר באו יחד אחרי כלותם חק למודם בהאוניורזיטט בתור רופאים, לשבת שבועות אחדים בבית הורי וולאדימיר והעלענא. העלענא היתה ארושה בעת ההיא לעלם אחר יצחק ראזענפעלד, עלם יודע תורה ומלבד זאת גם “סופר מהיר” בש“ע, לפי דעתו ולפי דעת אביו ובני-עירו, אשר עטרוהו בשם-הכבוד הזה בשביל “חדשׁות שונות” שנדפסו משמו באחד מכה”ע העברים. בימי שבת זאיקאווסקי בבית יענטקא – אם העלענא – נקרא גם חתן דנן לבוא, וכמובן בשוות העלענא את שניהם זה מול זה הלך לבה אחרי זאיקאווסקי, אישר ערום וכוסה-מזמות היודע להתהלך נגד החיים ולהתחפש במסות שונים מאין כמוהו ותשלך אחרי גוה את ארושה, ובעזרת אחיה, אשר גם הוא נטה אחרי זאיקאווסקי, ברחה מבית אמה ותמר את דתה בדת הנוצרית ותבוא עם בחירה במסורת ברית החתונה. אמה מתה מדאבון לב ומפח-נפש וארושה יצחק ראזענפעלד, אשר נפשו דבקה בנפשׁה בכל עזוז האהבה הטהורה, לא הסיר אהבתו מקרב לבו גם אחרי עבור כשמונה שנים מהעת ההיא. כשמונה שנים אחרי הדברים האלה נפגשו העלענא וראזענפעלד עוד הפעם. ראזענפלעלד שנה מאד במשך הימים האלה, כי לבו ראה הרבה חכמה, ועל פי סבות שונות אשר התהפכו בחייו היה לקבלן ויבוא לעיר מגורי זאיקאווסקי ואהובתו לרגל עסקיו, אשר היו לו שם לבנות בניני-הרשות; אז נודע לו כי העלענא אומללה מאד, כי אישה היה רע-מעללים, אכזרי ואביר-לב, אשר מרר חייה וישביענה עמל וכעס כל הימים, ולהגדיל השבר לא משה אהבתה הראשונה אליו מלבה ובכל התלאה, אשר שבעה מידו ובכל התועבות אשר התבוננה בו, לא נדעך חום-אהבתה לאיש הבליאל הזה. כאשר נפגש אתה ראזענפעלד פעם אחת על פי מקרה הציע לפניה לעזוב את אישה ולברוח אתו אל מחוץ לארץ, ואם יש את נפשה תוכל לקחת אתה גם את ארבעת בניה אשר ילדה לאישה הבוגד, – אפס היא השיבה פניו ריקם, כי אהבתה העזה לאלוף נעוריה הסורר גברה גם על תבונתה. למחרת היום ההוא שמה העלענא קץ לחייה, כי המר לה אישה בלילה ההוא מאד, ובטרם מותה שלחה לקרא לראזענפעלד, אשר מהר לבוא אליה בלוית אחיה וולאדימיר, אשר אחרי כלותו חוק למודיו בא לעבוד באחד גדודי-הצבא בתור רופא, וכאשר יצא החוק המגביל מספר רופאי-צבא היהודים, עזב את משמרתו ויסע לאסחבר ומשם יצא בגדוד אנשי-צבא, אשר עבד בכלול מסלת-ברזל חדשה באחת מנפות הים-הכספי, ועתה בערב היום האתמול שב למקום מגורי אחותו ויפגש עם ראזענפעלד – אשר דחתה אותו בשתי ידים לא שכח אהבתו לה ובוכרו נפחה נפשה, ובזה תם הספור.
הקורא בשום-לב את הספור יכיר כרגע כי שתים חפץ הסופר להשמיענו: האחת, כי לא טובה אחרית נשואי-תערובות. והשנית, להראות את התמורה שנהיתה ברוח צעירנו ביחוסם לעמם וללאומותם.
למען הוכיח צדקת דעתו הראשונה בדבר נשואי-תערובות ברא לנו את העלענא “היהודיה”, אשר הלכה אחרי מאהבה “הנוצרי”, ואחריתה היתה מרה, כי זה האיש, אשר למענו לא חסה עינה על כל יקר ותשלך אחרי גוה את ארושה, את אמה ואת דתה – אם כי מהספור לא נראה כי קשתה עליה הפרידה מכל אלה – בגד בה כמו נחל ויכעיסנה תמרורים בתעלוליו ומעשיו הרעים, בעת אשר האיש “היהודי” – ראזעֶנפעֶלד. הם מצאו עוד את העלענא בחיים, אך אחרי רגעי מספר לה חסד נעוריה היה נכון להושיט לה גם אחרי ימים רבים יד עזרה. האמת אגיד, כי כשאני לעצמי אין דעתי נוטה להאמין שימצאו בעולם-המעשה טיפוסים מעין שני הטיפוסים אשר הציג לפנינו הסופר בהעלענא וזאיקאווסקי: העלענא היא מלאך-ממרום וזאיקאווסקי שד-משחית; בהעלענא נקבצו כל המעלות הטובות והמדות המעולות, אשר לא יאומן כי תחברנה בנפש אחת, ולעמת זאת חלק הסופר לזאיקאווסקי כל המדות המגונות והתכונות הרעות במדה גדושה, ויהי הנקל בעיני הנבל הזה להחליף אהובותיו חדשות לבקרים, למרר חיי אשתו אשר נפשׁה קשורה בנפשו, לעשות כל עול ותועבה, כי היה אכזרי כיענים ויקשיח לבו מחמלה על בניו. “מראה צאצאי מעורר בקרבי אך קנאה ושנאה – ידבר אל אשתו – בראותי את מיטב ימי ושנותי כלה בעשן ואין לאל ידי להושיע” (צד 145), כי “על פי צרות-עינו ורע-לבו כהתה מכעש עינו לראות את עצמו אנוס להוציא בלעו מפיו ולתתו לאכלה ליצורים זרים לו מתמול שלשום, אשר מוטב, היה להם בעיניו שׁלא נבראו משנבראו” (שם), “ותחת אשׁר בכל הארץ ובכל הגוים הילדים משיבים לב אבות על אמותם ולב אמות על אבותם הועילו פה (הילדים) רק להרחיב עוד את הפרץ ולהגדיל את המשטמה בין הוריהם” (146). כן, גם זאָיקאווסקי גם העלענא רק יצירי-דמיון הם ואינם במציאות, אפס נניח נא כי המצא ימצאו כאלה בין החיים; בכ“ז עוד לא נוכח מהמקרה הזה כי מנהג נשואי-תערובות משחתו בו. זווג העלענא וזאיקאווסקי לא עלה יפה על פי הכלל הפשוט “אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת”. זאיקאווסקי איננו נושא עליו חותם עם מיוחד, אנשים כמוהו ימצאו – או לא ימצאו כלל – במדה שוה בכל העמים והאומות אשר ע”פ האדמה; הוא איננו פולני-נוצרי על פי תכונת נפשו ומזג רוחו כי אם על פי חפץ המחבר – וחפץ המחבר איננו די בדברים כמו אלה. ואם אמנם חפץ הסופר – והדבר הזה נעלה בעיני מעל כל שפק – להראות לנו את הרעה הכרוכה בעקב נשואי-התערובות או היה עליו להציג לפנינו שתי נפשות הנושאות עליהן חותם צור מחצבתן והראויות להיות לזוג אחד ואשר רק שנוי המולדת בעוכרי שלומן. תכונת עם היהודים השונה בפרטים רבים מכל העמים, תנאי-חייו, דרך-חנוכו ועוד סבות כאלה תוכלנה להפריע שלום האנשים נשואי-תערובות ולהשביעם תמרורים וכעש, ואם תמונה כזאת נתן לנו המחבר אז הראה ברור כי המנהג הזה משחתו ולא ירצה; אך עתה המטרה ממנו והלאה…
נשים נא עתה לבנו אל מטרת הסופר השניה: “לתאר את התמורה שנהיתה ברוח צעירי ב”י בתקופה האחרונה ולהראות עד כמה גברה התנועה הלאומית ביניהם“. על “התמורה” יעיד לנו ולאדימיר, אשר היה ככל בני-גילו הסטודנטים בסוף שנות השבעים אחד ממתנגדי-הלאומיות ואחר חזר בתשובה שלמה ויהי ללאומי נלהב וחו”צ בכל נפשו ומאודו, ועל “התגברות התנועה” יוכיחו לנו ראזעֶנפעֶלד גם וולאדימיר. שניהם היו לאומים נלהבים וחובבי-ציון בכל עז (גם זה הוא אחד מחטאי הסופר, אשר יחטא להאמת, בחרצו למשפט כי ה“לאומיות” ו“חבת ציון” אחת היא, ולפענ"ד אין זאת כי אם ערבוב שני מושגים נפרדים); רק באחת נחלקו: וולאדימיר החליט למשפט כי הלאומיות והדת שני מושגים נבדלים המה ואין האחת נוגעת בחברתה, וראזענפעֶלד הלך לשטתו, כי א“א ללאומיות בלי דת והאיש אשר יחזיק במעוז רעיון הלאומיות בע”כ עליו לשמר את חוקי-הדת. השנוי הזה, אשר הראה הסופר ברוח שני האנשים הנושאים נפשׁם לרעיון אחד נכון מאד ומחויב מטבע הענין, כאשר נוכח לדעת אם נסב עינינו לאחור ונתבונן אל תולדות שני האנשים האלה. וולאדימיר הוא איש, אשׁר ימים רבים לפני היותו ללאומי עזב את חקי-הדת ופקודי-האמונה כמו זר נחשבו לו, ע“כ קשה היה לו לשוב להתרגל בם עוד הפעם וישׁם פדות בין הרעיון-הלאומיות והרגש-הדתי; לא כן היה יצחק ראזעֶנפעֶלד, אשר הסכן הסכין לשמר כל חקי-הדת ופקודיה, לו קשה היה הדבר להפרד מהם ויבקש טעמים להצדיק פעלו, ואחרי כי רגש-האמונה חסר לו נתן את לבו להצדיק בלאומיותו את שמירת דתו. אולם אם בפרטי הדבר השיג את הסופר את מטרתו לעמת זאת בכלל א”א לאמר כזאת. הסופר מציג לפנינו את וולאדימיר ואת דעותיו לפני “התמורה” ולאחריה; אולם על איזו דרך ואיזו סבות הביאו לידי כך לשנות את דעתו – העיקר הזה חסר מן הספר.
וולאדימיר יחזיק בדעתו, כי למען הסר מעלינו חרפת העמים, למען שים לאל את התואנות והעלילות השונות אשׁר ימצאו עלינו ולמען הראותם, כי גם בני ישראל מכשרים לכל עבודה ומלאכה “יש לנו רק סגולה אחת, אשר יש בכחה להביא לנו תשועת עולמים, והיא – כי יאספו נודדיו לאט לאט בארץ ישראל ארץ מולדתו לפנים, עד הגיעם למספר שנים או שלשה מיליאן (!), אשׁר מהם חצים יעבדו את האדמה, יזרעו שדות ויטעו כרמים וחצים יחלקו לסוחרים, אמנים וגם בעלי-אחוזות גדולות וקטנות” (צד 110), ואז “שלשה מליאן נפש אדם, בני עם ואמונה אחת, בהיותם שתולים יחד על אדמתם לא יוכלו עפ”י הטבע (?) להיות זמן רב תלואים בדעת אחרים, ובכן לא ישקטו ולא ינוחו עד אם יקנו תחבולות להשיג איזה אוטונומיא. נכון לבנו, סמוך ובטוח(!) כי סוף סוף חפצם זה בידם יצלח (!!) – או אז ישוב לנו באמת כבודנו אשר גלה ממנו זה רבות בשנים ולא נהיה עוד לבוז בעיני-הגוים (צד 111); והאיש הזה הודה במו פיו לפני שמונה שׁנים, כי בנסעו במרכבת-הקיטור הוא “בוחר לשבת על פנת גג משבת בחברת יהודים מחזיקים בנושנות במרכבה אחת – כי צוחותיהם, מלבושיהם ותהלוכותיהם, מעוררים אך תועבה וגועל-נפש, בכל נפש יפה, וקשה-ערפם ועזות-מצחם מרחיקים מעליהם כל איש ישר הולך”… (צד 65) אף החליט למשפט, כי “אם נתבונן אל היהודים ברוסיא דרושים אנחנו להודות, כי המה לא הגיעו עוד גם עד השלבים הראשונים בסלם, אשר עליהם לעלות בו עד בואם אל המטרה הרמה והנשגבה” (צד 66), לאמר: להיות שוים אהבת הרוסים, “כי מה הרוסים דורשים מאתנו – אמר אז – הלא אך התקרבות והתערבות גמורה ביניהם” (שם), כי נהיה “לרוסים גמורים אך שומרי דת משה וכו” (שׁם). שנוי ותמורה עזה כזו באדם בעל רוח-כביר ושכל ישר כוולאדימיר לא יצאו, כמובן, לפעולתם ברגע אחד מבלי כל מלחמה-פנימית ומבלי שאת כל מכאוב על הדעות הראשונות אשר נכזבו; ואנחנו לא נמצא כספור הזה כל רמז וזכר למלחמה כזו ומכאובים כאלה, כאילו תרדמת אלהים נפלה על וולאדימיר ובהקיצו לא זכר עוד את דעותיו הראשונות ויתהלך ברוח מלא מדעות ורעיונות חדשים…
אולם רב לי לענות ע“ש רוח הספר ודעותיו. אשובה נא ואתבונן אל תמונתו, אל אופן-הספור, נראה נא במה כח הסופר גדול בתור מספר. לדון מהספור הזה על כשרון המחבר א”א. בכלל נראה בו כשרון מספרים; אמנם עודנו באבו, אך יש תקוה לאחריתו, כי כאשר יתפתח והסופר ישים לב להשלימו ולשכללו יגדל ועלה למעלה ראשׁ. מהספור הזה נראה, כי הסופר יודע ארחות-תבל ועיניו ראו מעשים הרבה ותכונות אנשים שונים; אפס כי ידיעתו את החיים רק שטחית היא. זכרונו אוצר בקרבו פקטים הרבה; אך הסופר לא הטריח את עצמו לחקר את תכונתם ברוח דעת ומשפט ולא התבונן כראוי לתכלית המעשים השונים, אשר ראו עיניו – והחקירה וההתבוננות הן התנאים היותר דרושים למספר. כפי אשר יש לשׁפט מכתיבתו נראה, כי הסופר קרא הרבה בספריות השפות החיות ודרכיהן היו לו לקו בספרו; אפס גם בזאת נראה כי הסופר שם לבו להקליפה ולא אל התוך, כי לקח מסופרי העמים רק את התמונות וההליכות החצוניות וישכח את חקי הבלטריסטיק היותר פשוטים וידועים. למשל תחת לתת לנו מחזות ומעשים שונים אשר מהם נראה את תכונות הנפשׁות הפועלות, אפני מחשבותיהם ודעותיהם, הוא מציג לפנינו כמעט בכל הספור את אישיו והולך וחושב כרוכל את כל מעלותיהם ומגרעותיהם, כל מחשבותיהם ודעותיהם. וכ“ו לא בקצרה, כי אם בארוכה, ובשפת יתר עד כי תקיץ בם נפש הקורא. נקח לנו לדוגמא בבואו לספר לנו מדת השכלת העלענא הוא מונה וחושב את כל הספרים אשר קראה ואשר לא קראה וקורא בשׁם לכל הסופרים (צד 16–15); כי מלבד החטאה הרבה אשר חטא בזאת לחקי הבלטריפטיק עוד נראה בזאת יותר משמינית שבשמינית מגסות-הרוח, והסופר יקרא בעיני הקורא כמתפאר בשמות הספרים והסופרים אשר הביא – וכן דרכו בכל מקום. בבואו לתאר את תכונת יצחק ראזעֶנפעֶלד ישתרע על שמונה עמודים שלמים (צד 38–30), שׁשם ידרוש דרושׁים ארוכים ובלתי נוגעים להספור (צד 33). גם תכונת זאיקאווסקי יספר במקומות שונים, אשר אם נחשבם לאחד יעלו ליותר מעשרים עמודים. ארוכות כאלה יעשו רושם לא טוב על הקורא וילאהו בלהג הרבה. גם מחשבות וולאדימיר, אשר רשם בספר לזכרון ואשר יעבירן הסופר לפנינו תשתרענה על ארבעה-עשר עמודים ויותר, ואנכי לא אדע אל נכון אם מקומן גורם או הן בעצמן גורמות; אך זאת אדע נאמנה, כי תפלנה על הקורא חבלי שנה וגם הקורא היותר זריז וסבלן ינום עד שבע פעמים טרם יעבור אותן עד תמן. כן יש בהספור נפשות אחדות אשר הובאו שלא לצרך ומוטב היה שלא נבראו משנבראו, אחרי כי לא נגעו כמטע במאומה במהלך הספור וגם תכונתן נסתרו ממנו – ולמה איפוא טרח המחבר להביאן? למה נוצרה למשל, סופיא, אחרי כי גם אחרי יצירתה לא נודע דבר ממנה רק זאת, כי יראה מהמים ואביה חפץ “לתת בעדה” ששת אלפים ח”כ מהר ומתן, לאיש אשׁר ישאנה לו? כמו כן לא נגרע לפי דעתי מערך הספור מאומה, לולא הוציא לנו המחבר את לאה אחות ראזענפעלד, אשר תראה כאופן החמישי לעגלה…
מדי דברי במגרעותיו לא אוכל לעבור בשתיקה על התמונה אשר נתן לנו הסופר (צד 55), כאשר ראה זאיקאּווסקי את העלענא רוחצת בנהר – תמונה מכוערה ומעוררת גועל-נפש כזו תמצא מקום לה רק בהרומנים הצרפתים מהמין הגרוע. ציניזם כזה הוא חטא לא יוכל כפרו לסופר כמוהו. כן מאנה נפשי להאמין, כי אפשר היה המקרה, אשר ספר אח“כ, כי בהשאר זאיקאווסקי עם העלענא לבדה ואין זר אתם ערב את לבו לספר “בדברים היוצאים מן הלב את הפעל שפעל עליו המראה אשר התיצב לנגד עיניו בגשתו אל שפת הנהר” (צד 56), והיא – עלמה תמימה ומצניעה-לכת – לא הוכיחה אותו בפניו על עשותו המומחה ולא קצפה על עזות-פניו להשמיע באזניה דברים כמו אלה – הכזאת תהיה דרך עלמה ישרה ושומרת-תם? אך אל ישתומם הקורא למראה הזה, כי הסופר יוסיף להפליא אותנו הפלא ופלא, כי אחרי רגעים אחדים באמור אליה זאיקאווסקי: “הנה נפשך יודעת מאד, כי בלשון אחרת דברה עמי היום וגם רוח אחרת היתה אתך לו רק עלתה בידי למשל בבשרך כאשר אני מושׁל – עפ”י דבריך – ברוחך “. והיא תחת מענה על דבריו הביטה בפני ותצחק”… (צד 58); ואם עוד נפלנו חכמים “אם שתיקה כהודאה דמיא או לא”, הנה ה”שתיקה" הזאת היתה "הודאה גמורה – וזאיקאווסקי הפיק חפצו בלילה ההוא… (צד 76) תמונות מכוערות כאלה בכל אופן לא תתננה כבוד להסופר והרושם הרע, אשר תפעלנה על הקורא, לא ימחה עוד מעל לוח לבו עד תם קריאת כל הספור…..
אך במקום שאתה מוצא את מגרעותיו של הספור שם אתה מוצא את מעלותיו. אחרי התמונה המגולה הזאת יעביר לפנינו הסופר תמונה נחמדה, הלא היא בפרק הששי (צד 99–77); הפרק הזה עולה בשלל צבעיו השונים, באמתתו וברוח החיים, החן וההדר השפוך ע“פ כלו, על כל הפרקים האחרים, ולא אעשה שקר בנפשי אם אמר כי לולא נברא כל הספור אלא בשביל הפרק הזה דיינו. בפרק הזה יציג הסופר לפנינו כמו חי את “אצילותינו” המלמדות, את הלך-רוחן, מחשבותיהן ודעותיהן. פה נטה המחבר מדרכו אשר אחז בכל הספור לתאר את “גבוריו” בדברי עצמו; פה הנפשות מדברות במו פיהן ומוכיחות על עצמן מה הנה ומה תכונתן – וע”כ יצאה התמונה הזאת היה ומתוארה היטב בכל קויה ורשמיה הדקים; פה נראה בעצם תמה את דמות “הנשים העבריות” מהדור החדש, אשר אבדו מהן כל הסגולות היקרות והמדות הטובות שבנות ישראל מהדור הישן היו מצוינות כהן, והגה זרות לעמן ולדתן; ועוד רעה חולה מזו כי נהפך לבן לשנוא את צור מחצבתן ולתעב את עמן בכל שאט נפשן. “אני אגידה לך קושט אמרי אמת – תקרא האחת – אשר אין לך עם בארץ יותר משחת ונבזה מעם היהודים בנעוריהם, בזקניהם, בחסידיהם ומשכיליהם וכו'” (צד 96). “סובארין ויעלענסקי בדעת ידברון – תוסיף לדבר בחמת רוחה – וכל אשמותיהן לא בשקר יסודן וכו' הם אינם יודעים אף החצי מתכונת היהודים כמו שיודעת כל אחת מאתנו וכו'” (שם). וכאשר תשׁאלנה רעותה: “הלא האנשים ההם משיאים אשם בנפשׁ היהודים כי דורשים המה דם נוצרים לחג הפסח?” אז תשיב אמריה: “זאת לא אוכל לדעת וכו' אך מי זה לידנו יתקע כי אין בין היהודים וכו” (צד 97). כמה מן האמת המרה בתמונה הזאת!
עוד תמונות אחדות נמצאות זעיר שם זעיר שם, אשר תמלאינה את הקורא רגש-גיל ברוח החיים השפוך עליהן, כמו התמונה שׁנתן לנו (צד 32) מנער עברי השואף “להמנות בין מספר המאושרים הרואים את שמותיהם נדפסים במכה”ע" ואשר למען הפיק חפצו זה ישתמשׁ בכל האמצעים והתחבולות, אשר אך תמצא ידו לעשות… ועוד רבות כאלה.
שפת המחבר צחה, קלה ונעימה ומסגלת מאת לחפץ מספר-ספורים, גם נקיה היא משגיאות לחקי-הדקדוק – מדה בלתי מצויה בסופרינו העברים, שאינם שמים לב למה שעטם מפליט, – אולם עם כ“ז לא אוכל לכחד את האמת, כי המחבר ישתמש לפעמים ברוסיציזמים השורטים שרטת בנפש הקורא המבין כמו “לתת בעד בתו סאפיא ששת אלפים רו”ב מוהר ומתן לאיש אשׁר ישאנה לו” (צד 42), "כפרטן על פי הפסנתר בארבע ידיהן " (43), “לא החטיא אף שנה מלהתודות” (44), “שמעשין לא יבואו ברוב עם חזות פניו” (48) ועוד רבים בספרו.
סוף דבר – עם כל המגרעות הנמצאות בספור הזה אשר לפנינו; בכ"ז נאוה לו תהלה כי גם מעלות רבות לו ואחת בקשתי, “שלא יהיו כל הספורים היוצאים בזמן הזה בש”ע למצער גרועים מהספור הזה…
תכניות ליצירות
מאתישעיהו ברשדסקי
תכניות ליצירות
מאתישעיהו ברשדסקי
תכניות ליצירות
מאתישעיהו ברשדסקי
א–ל"ה.
1: מורה המחולות.
נער עני סובל מנוער. חברת הצדקה “יד חרוצים” נותנת אותו ע"י היט. הוא סובל הרבה בשלש שנות־למודו. בתור פועל עוזר ירוח לו, ובשנה השנית והשלישׁית הוא הולך ללמוד מחול. הוא נעשה למחולל נפלא. על פי מסבות שונות – בתחלה בתור עבודה נוספה – הוא נעשה למורה למחולות. העלמות המחוללות נוטלות חלק גדול בחייו. באולם המחולות הוא מתודע אל אשתו העתידה. הם נכנסים לנשואים, נודדים מעיר לעיר, הבנים נולדים בשפע, נגדלים, ההוצאה מתרבה והשכר מתמעט. הוא נעשה כבד־תנועה ומזקין. מעט מעט הוא נעשה למתוך בין הנערות העניות, המבקרות באולם המחולות ובין הצעירים העשירים המבקשים “ציד”. המקרה נהפך למתמיד, ההרגל – לטבע. הוא איננו מרגיש עוד כל כעור במעשהו. בחתימת הציור יבוא אולי מחזה, כי בתו הבכירה, בת 15, מתפתה;אולי גם כי אחת העלמות מקרבנותיו אררתו והוא תולה את האסון במארה.
1900 XIII – 27
2.
בטעם אירוני: התאוננות האי־צולחים, כי ההצלחה בחיים תושג רק באמצעים בלתי־הגונים. אי־כנות הטענה מוכחה בחיי בית אב אחד. – פרוטוטפוסים: חותנו של רודבסקי בב., המיועד להיות חותנו של רוֹפא – השנים ס־טש פה ואחרים. – בית אב שהיה אמיד, מתנהג מנהג אינטלגנטי, רוכש הכרה נפרצה בין מפלגת בעלי־היכלת, מתפרנס ממקורות בלתי ברורים למדי. הבנות נשאות לחצי־אינטלגנטים, המבקשים עוד מעמד בחיים ומביאים בחשבון את הפרוטקציה, שבית־אב הנ"ל יכל להמציא להם. בחתימה: מסקנה־אירונית, כי אמנם אפשרית ההצלחה בחיים בידיעה להלךְ כנגדם, מבלי הצטרךְ כלל למעשים פליליים.
1900 5 – IX
3: לאחר מעשׂה.
בטעם אירוני: מאושרים האנשים היודעים לעשות כנכון בשׁעת הצרך; מאושרים גם אלה שאינם יודעים לא באותה שעה ולא אחרי־כן;אומללים וראויים למנוד־ראש אלה, שהחכמה תבוא בלבם לאחר מעשה. יתואר איש עשיר. – קוי־אפי ידועים מאפיו שׁל ל־ן א־טשׁכבּ. ואשר הניח מיד מקרים רבים להתרומם עוד, ואחר נחם על מעשהו זה. למשל: בהתעוררות חבת־ציון עמד מנגד, ואחר לקח את העמדה, אשר יכל הוא לרשת. בפעם השנית, כאשׁר נוסדה חברת־עזר לעניים, היה הוא אחד הראשונים במיסדים – גם בזאת התחרט, כי נטל על עצמו חובות אי־נעימים, שלא יכל עוד להסתלק מהם אח“כ. אולי עוד עובדה אחת: בהיותו מחוץ לתחום המושב בחר להגרש מקנות זכות־ישיבה ע”י המרת־הדת, ובאותה שעה עשר רעהו, שנשׁאר שׁם, עשר רב.
1900 IX – 5
4.
עלמה כרכית־ליטאית מתארחת זמן מה בבית דודה בכרך דרומי. חרות יחסן של בנות דודה אל הגברים פועלת עליה פעולה מוזרה. –
1900 XII – 14
5.
צעיר מקלע בין שני רגשות, שתי עלמות: האחת מכוערה ובעלת־שכל, והשנית, להפך – מושכות אותו אליו בלי הכרע ביניהן.
1900 XII – 14
6.
ציוני עשיר כבן ארבעים שנה, המתגורר זה ימים רבים בכרךְ דרומי, סר אל עיר־מחוז ליטאית, ששם דודו מכהן בתןר רב, והרב הזה מתנגד לציוניות. הוא נדון עם דודו ונוכח, כי האחרון עפ"י השקפתו המיוּחדה על העולם והחיים, איננו יכול לבלי התנגד להרעיון. כזאת נראה גם באנשים האחרים, שהיה לו דבר עמהם, רק בזה ההבדל שהדוד הוא, לפחות, איש ישר ובלי־פניות, והאחרים צבועים במדה ידועה. פה יתוארו בני־הדור הצעיר של הרב, שאינם כלל ברוח אביהם, (טפוסי הרב ב־ן ונכדתו קלרה).
1900 XII – 14
7.
צעיר חי חיים שוממים, מסובל עול עבודה, זוכר פרק זמן קצר בחייו, אשר נזדמן לו להיות בבית מלא תנועת חיים רבה (אותו הרגש הידוע לשמע הזמרה הצוהלת בבית א. מ־ן).
1900 XII - 14
8.
עלמה בלתי־מלומדה דבקה בצעיר, העולה עליה הרבה בהתפתחותו. הוא מדבר הרבה באזניה, אך דבריו בלתי־מובנים לה, דעותיו נשגבות מהבנתה המגבלה. היא איננה מבינה כמו את מעשיו בכמה פרטים. בכלל הוא לה חידה, אך החידה מושכת את לבה עוד יותר (פרטים רבים מעין אותם שביחס צ.א. אל האיש הידוע).
1900 XII – 16
9. הליטא.
אחל בספור מגוף עצמי, איך באתי אחרי נדודים רבים אל כרךְ דרומי והייתי מבקש שם עבודה לשוא (בית ה“ליטאי” יתואר על פי ספורי י. א־ץ ע"ד בית י.ז.פ. בניקוליב, בהוספת שרטוטים מאורח החיים בבית ד־ר). שם מתאכסנים אנשים אחדים מבקשי־עבודה וחיים בינתים בדוחק נורא, מתענים כמעט ברעב. מלבד טפוסי בני־הבית יתוארו טפוסי האורחים ויסופרו מאורעות חייהם הקודמים. (בגוף עצמי אולי יסופר, כי בן הורים עשירים הנני ומבטלה עזבתי את בית־הורי, כמעט בלי רשות האחרונים. החתימה תהיה באופן הזה: קבלת־כסף מהורי להוצאות הדרך. יתואר הערב האחרון לפני הפרידה, קנאת האחרים, כי הנני נחלץ סוף סוף מהמצב הזה, בשעה שהם אינם יכלים גם לשוב הביתה;פה יובא אולי דמיון־מקביל מלקוח לצבא, הנפטר פתאם לביתו, ששם ג"כ היתה הקנאה הזאת).
XII – 52
10.
כרוניקה: כפרי עשיר היה לפני ששים שׁנה, גס ובלתי־מלומד (פרוטוטפוס בריל הנצקובי). להאדון הפולני היו כפרים רבים, וכלם “חזקתו” של הכפרי. החלוקה בין בניו, ובין בניו וחתניו. הדור השלישי. חוכרי־האחוזות וסוחרי היערים, אסור ה“חרם” מגין על בעלי־הכפר מחדור זרים בגבולם. מראשית שנות השמונים מגינים החקים הזמניים;אך מאז מתחילות ההגבלות בנתינת תעודות לממכר י“ש. פקיד האקציז מתעשר, פקידי הפוליציה מקבלים ג”כ חלק הגון: המוזגים־הכפריים הולכים ודלים. רבים מהבנים עוזבים את מקומות מושבותיהם ונוסעים אמריקאה. (אולי גם ע"ד היערים שבּערו, שכירת השדות־החדשׁים, עקור השרשים, בית־משרפות כפר וטרפטין, סלול מסלת־ברזל בקרבת המקום).
1901 1 – 5
11. מי הצד.
(פסיכולוגיה של זקן).
הוא מביט מבעד לחלונו אל החצר ומשגיח אל משחקי הילדים. הוא מכיר אותם, יודע ומבין הרבה פרטים בעולמו של כל אחד. את האחד הוא מכּיר בתור עריץ, האחרים משתעבדים ומקבלים מרות. את גרישה הוא יודע בשם. באביב האחרון היה פורץ פעם בפעם החצרה, ופעם בפעם ראש אדם נחלץ מחלון המכפלה השניה וקורא: גרישה, מורה זה או זה בא! – הילד נעצב, אךְ מוסר את עצמו באין־ברירה למה שמכרח. (אולי יתארו קוים־מקבילים בין ילדי השכנים שבמרתף ובין שוכני הקומה הגבוהה).
1901 1 – 8
12. הזמנים המשתנים, או מעל הבמה.
המועד “בין הזמנים” של סכות. הגבור הראשי טבולסקי. הוא רואה כי “הציונים” דוחקים את ה“פלשתינאים”, וכמו כן – בעלי “עברית בעברית” – את בעלי השטה התרגומית. (אגב אורחא יתואר מחזה השוק המלמדי, תובאנה שיחות “בעלי־בתים”). הוא מרגיש את עצמו מנוצח וזוכר מבלי משים את המלמדים הישנים, אשר נצחו לפני עשׂר שנים על ידו. לפניו נקרה אחד מאלה המלמדים, זקן לא־נבער, האחרון משמיע בחצי שמחה לאיד, לעג תמים, כי טבולסקי הוא מעתה, “אחד מאתנו”, אחד “הנחשלים”. (אחד מראשי המדברים בעד “עברית בעברית” הוא מלמד צעיר, אשר טבולסקי ספחהו לפני שנים אחדות אל חדרו בתור עוזר. הנ"ל הוא מעין בורוכוביטש). בשעה שטבולסקי מכיר את הפניות הזרות של המחדשים, הוא זוכר את הפניות הזרות והחשבוֹנוֹת הפרטיים של עצמו: בלי אלה א"א.
1901 1 – 16
13.
היא היתה יושבת בכפר, לא הרחק מעיר־מרכלת גדולה, אך בכפר לא היה כל מסחר. הידעתם את הזקנה הזו?..
ואנכי יודע ומכיר אותה היטב, יודע ומכיר אותה זה ימים רבים, יודע ומכיר כל שערה ושערה בראשה השב והקרח, יודע ומכיר כל קמט וקמט בפניה הצומקים והנובלים…
אנכי יודע ומכיר אותה ימים רבים, רבים מאד… ובמשך כל הימים הרבים ההם הייתי רגיל לראות אותה בחליפת־שמלות אחת, בחליפת־שמלות ישנה ובלה המתאימה מאד לזקנותה –
פתאם – מה פשר הפלא הזה? פתאם הנני רואה אותה והיא אחרת, שונה כלה;שערה השב השׁחר, קמטי פניה כסו בשׁרק וחליפת־שמלותיה – הה אלי! חליפת־שמלות בגזרת המודה הפריזית היותר אחרונה.
וכמו שראוי למודה פריזית היא – מתחלפת וחוזרת ומתחלפת פעם בפעם. היום היא רואה שרולים רחבים עד לבלי קץ, מחר שרולים מהדקים להזרוע;היום “שק אנגלי” ומחר – “גישה” יפונית לכל פרטיה.
– מה היה לך, זקנתי החביבה?
– הה, בני! – משיבה הזקנה באנחה – מה אעשה? אנכי, כאשר ידעת, הנני מהדור הישן, ימים רבים חייתי בין הזקנים, שכמותי ובני הצעירים כבר שכחוני ובושו גם לזכור בשמי: – פתאם זכרוני (מי יודע, שמעתי אומרים, כי נשים צעירות לקחו לבם, אחר בגדו בהם, מי יודע?) זכרוני, פקדוני, השיבוני אליהם – אולם ראה נא את “בגדי הלצים”, אשר הלבישוני בהם"…
“הנני מרגשת אי־רוחה – אך מה אעשה?”
“העזיבה והשכחה היו נעימים לי – אך מה אעשה?”
“אולי, מי יודע, אולי עוד מעט ישבעו במעשי־הלצון האלה, או ירפו ממני, ישכחוני אולי, אך לא ירגיזוני עוד”.
הידעתם מי הזקנה הזו?!…
ואנכי יודע אותה, ומכירה גם בלבושה המודרני!!
1901 II – 15
14
אני והוא ידידים קשורים, נאמנים מאד.
אני הובאתי בבריתו שא"א ובאותו יום נקרא שמי יהודה בן ישראל. והוא הטבל במי־קדש ובאותו יום נקרא שו סירגי פבלוביטשׁ.
אני כותב מימין לשמאל ומקבל פרוטות נחשת;והוא כותב משמאל לימין ומקבל… כמו שנהוג לקבל אצלם.
1901 IV – 7
15. מדוע הוא מאחר תמיד?
(ספור לילדים)
נער אחד יליד עיר גדולה מאחר תמיד לבוא אל בית־הספר. הוא מקדים לצאת מביתו, אחרי נשאו עונש פעמים אחדות, ובכ"ז עודנוּ מאחר. סבת האחור היא התענינותו המיוחדה של הנער בכל מראה עיניו ושאיפתו לדעת ולחקור את כל אשר יקרה לפניו בדרך. יש שׁהוא שוקע במחשבות על ענינים, שבאו לידו בבית הוריו, והוּא נזכר אוֹתם בדרך על פי קשר הגיונות מיוחד. יתוארו בזה אחרי זה פרטים שונים שמוצאם מעולם “הגדולים”, אך מהותם של כל אלה איננה ברורה לו כל צרכה, מעוררת בו תמהון (העפישות, רוכלי־הרחוב, הנערים מוכרי העתונים – באלה הוא מקנא במדה ידועה – הקבצנים, האסירים: כ"א לפי המושגים הבלתי־ברורים שיש מהם לנערים).
1901 V – 13
16.
אני הייתי אתה בסירה. היא היתה כבירה ממני לימים, מילדת, גרושה, חפשיה במנהגה;ידועה לא לתהלה. אני אהבתיה באהבה מוזרה. באותה הפעם סדרה לי את תולדות חייה, איך היתה למה שהיא עתה.
היא היתה נשואה לאיש לא־אהוב;אוהבה־אהובה היה מבקר בביתה גם אחרי נשואיה. פעמים אחדות נסה במנהגי־חרות, אךְ ישרה והכרת־חובתה המריצוה לגעור בהמנסה… בימים ההם אחרי שובה ממעון־קיץ נודע לה, כי לאישה היה עסק עם המשרתת. יתוארו רגשותיה, איך הרגישׁה יותר מכל את העלבון, כי היא ומשרתתה דומות בעיני אישה. בינה ובין האחרון נהיו סכסוכים. היא היתה חפצה מאד לבגוד אך אהובה, אשר נחת פעם מגערתה, לא הבין ולא עשה מצדו דבר… מנהגה הרעים את אישה, הקטטות רבו, באותה מדה רבו גם מנהגי־חרותה ותאותה להרעים. אישה ואוהבה קנאוה. הראשון גרשה והאחרון פקפק בדבר אם לשׂאת אותה. היא למדה חכמת־המילדות ותהי לעומדת ברשות־עצמה, אך רגשות אי־רצונה ביחס להגברים נראו בהליכותיה, היא ענתה אותם ותזיק להם.
1901 V – 21
17.
– מדוע הנך מחריש, יושב סר וזעף?
– מדוע הנך קר כקרח, אינךָ משיב אהבה תחת אהבה?
וידך הרכה נחתה על כתפי, עיניך חודרות אל עיני –
אך אני נחלץ מתחת ידךְ, מסב עיני מעיניךְ,
– הזועם אתה אותי?
– לא, לא! האוכל לזעם אותך?
אבל את משלמת אותי עם החיים, שאני אוררם, את מושכת אותי אל האנשים, שאני מתעבם, את מחלישה את הרעל החריף שׁאותו אני אוצר בקרבי וחושבו לאוצר יקר.
לא, אינני חפץ בשלום, בדד אהיה ובבדידותי אשנא את כל, אתעב… אתעב…
1901 V – 24
18.
אני הייתי ילד ולי היה סוס־ניר נחמד נפלא. אשר שעשעני מאד. פתאם עלה על רוחי לקרוע את הסוס לשנים –
וכמה עניתי אז בראותי את אשר בקרב סוסי הנחמד פנימה!
1901 V – 29
19.
אני הייתי אז צעיר ובחם־נפש רב והתרגשות עצומה התמרמרתי על הזקנים, העומדים במקומם ועוצרים גם בעד כל שאיפה –
אבי הזקן, חרש־שעונים שמע, שׁמע בבת־צחוק, אחר אחז בידי ויקרבני אל האבנים, משם לקח שעון ויתיר את העוגן וימשוך את הניצה במלואה; בקול שריקות סבבו הגלגלים, במהירות סבב החץ־המורה.
לכח הדוחף דרוש מעצור.
1901 V – 13
20.
יודל דוידובסקי ישב כמעט כל ימיו באחת מערי־המחוז אשר בפלך מינסק. בימים הראשונים, הטובים למסחר־עצים, היה סוחר בנ“ל, אך בבוא ימים רעים למסחר־העצים רושש יודל שלנו ופרנסתו נמצאה בקוֹשי: פעם בתור עמיל, פעם בתור סרסור לאחרים. בינתיים גדלו שלש בנותיו. בעיר־מושבו א”א היה לבע“ב הגון וחשוב כמוהו להשיא בנותיו לנחוּתי־דרגא;למצא חתנים הגונים חסר לו נדה. הוא נועץ להסיע דירתו לעיר־הפלך הדרומית נ., שם בית־מאכל מהמין הנקרא “סעודות בית”. הוא עצמו התאכסן אצל אשה נותנת סעודות כאלה והמקחים נראו לו גבוהים מאד;חצי הפרנסה יהיה מזה, והחצי השני – ישתכר בסרסרות. מלבד זאת הלא יהיו מאוכלי־שלחנו אנשים צעירים, ואולי יצא מזה שדוך. יתוארו: ההעברה, חפוש המעון, אוכלי־שלחנם הראשונים. הבת הבכירה, עלמה משכלת ולא־פתיה, מתרחקת מהחדר, שהאורחים באים שמה מפני שהיא חושבת זאת לאי־כבוד;אך אבותיה מאיצים בה לסור פעם בפעם ולהודע. נקרים פעם בפעם אנשים גסים, המביטים על בעלי־הסעודות מגבוה. שכר יודל עצמו איננו נמצא, חתן הגון גם הוא איננו וההוצאה מרובה בעיר הגדולה. אחרי שנות עוני אחדות באה הבת הבכירה לשרת בתור גזברית בבית־מסחר, הבת השניה היודעת לתפור מחלה לקבל הזמנות של תפירה. והצעירה עפ”י עצת אחיותיה הבכירות, באה ללמד אומנות של פאור־מגבעות. יודל דוידובסקי מצטער מאד, על שעזב עיר־מולדתו, ששם היה סדר החיים יותר לפי רוחו. –
חשבונו העיקרי, מציאת חתן – נראה בפעל מוטעה!
1901 VII – 21
21. שלא בטובתו.
איש קטן עולה ומתרומם מעט מעט משפל מצבו. בכל העת הזאת הכל חושבים אותו לאיש ישר. הוא מתמלא מן הרעיון הזה ובושׁ להיות אי־ישר. לו סכום כסף הגון בערך. אליו מתחבר גיסו, בעל אחותו, איש חרוץ, מהיר, אך יחד עם זאת – גם נוכל, ערום במדה רבה. היו סוחרים בשותפות, מאבדים הונם (או הון הראשון), מכרחים להנצל מפשיטת־רגל –בליעת הון זרים. המרמה אינה מצליחה (אולי יובא גם בפלילים). בסוף – הערה: הוא היה ישר שלא בטובתו, לעשות מרמה (אולי הגיס משפיע עליו), במה שהוא מראה לו אמצעים הוא נעשה לבן־עולה שלא באשמתו!
1902 1 – 15
22.
מורה־עלמה זקנה, מכוערה, עובדת עבודתה וחיה בשממון, מבלי טעום טעם שמחה, ענג ועליצות־עלומים. חובתה היא ממלאה, אך במעמקי הנפש היא שואפת לרגשות מחממים, לאהבה מחיה – ואין.
הרגשת אי־הספוק הנפשי מתגברת בשעת עיפות ובדידות. הפרישות האי־טבעית עושה אותה לחולנית, לחלושת־עצבים (אולי תובא גם הופעת גבר בחוג מכריה ויחס אותו הגבר, אשר פעל על נפשה פעולה חזקה, אל צרתה – ג"כ מורה, אך יפה וצעירה ממנה).
1902 I – 24
23.
צעיר אוהב עלמה, אך לו קשה לשאת את העדר האמתיות בה. ביסוד שקרותה מונח רפיון־אפי: פעם מחרפה מדומה, פעם… הסבה העקרית היא: בחנוכה לא הושם לב להרגילה אל האמת מילדותה… הוא איננו יכול להאמין לה, לפעמים גם מקנא הוא אותה, מפני שחושד בה…
1902 IV – 1
24.
אדון מוצא בפקידו שפלות־רוח ביחס אליו ומתרעם ע"ז מאד. בפקיד אמנם יש מדה מגונה זו, אך היא התפתחה בו הודות ליחס האדון, אשר בזה וגנה, חרף וגדף את פקידו בפניו ובזאת דכא בקרב האחרון כל רגש הכרת־ערך עצמי (עפ"י ספורו של ק־קי גיסו ופקידו של א. י־ה).
1902 IV – 1
25.
מיודעי מספר בחוג מכריו איך למד וחזר בילדותו על התנ“ךְ עשרות פעמים ומתוך כךְ (מפני שלמד בשעה שׁלא ידע גם את פרוש המלים) לא הבין לשירה הרוממה שבספרי הקדש. כאשר גדל הרגיש מעין געל־נפש אל הספר הזה, אשר הוגיעהו כל כך בילדותו;ע”ז שרבים מתפלאים לרוממות השירה שבספרי הקדשׁ השתומם בלבו. פעם יקרה באחד הכפרים, מקום שם היה אנוס לשבת יום תמים בלי כל עבודה, ובאין ספר אחר, זולת תנ"ךְ קרוע החל משממון לקרא, אךְ כפי שהוסיף לקרא כן הוסיף להשתומם וכן הוסיף למצא פשטות מלבבת, מליצה נשגב.
(אולי יוחל בתאור המודע הזה, איך התלהב תמיד בבוא מקרה לידו לדבר על התנ"ך).
1902 IX – 3
26.
איש, שפרנסתו בכך להוביל את הקבצנים המיוחסים אל בתי העשירים, מתאונן על אשר חלפו הימים הראשונים הטובים מאלה;עתה אין אותם העניים המיוחסים באמת, התרבו הרמאים, גם הגבירים אינם עוד כמו שהיו קודם לכן.
1903 II – 2
27. נוסח אחר מתכנית 12.
אני והוא. –
אני נולדתי להורים “משוללי קצת זכיות”, ובדם וכאב נמרץ קניתי לי את שמי יהודה בן ישראל;והוא נולד להורים בעלי כל הזכיות ובאמבטא, מלאה מי קדש נקרא שמו ניקולי איבנוביטש.
הוא היה אחד הדגים הבינונים באחד האפיקים הקטנים של הים הגדול המכונה ספרות;ואני – בתוךְ הים הגדול, אשר לא ידמה גם אל האפיק. –
1903 III – 2
28.
איך נתליתי בעץ (אגוזים).
(מספורי דוד זקן)
מתחיל בשאלה: הלא למדתם בודאי ועודכם זוכרים את המסופר ע"ד אבשלום? יובאו החלוקים: א) אני לא הייתי מורד;
ב) אבי לא היה מלך;ג) אנכי נתליתי לא בשערות;ד) שר צבא לא תקע אל לבי שבטים. אחי כפף את העץ;כשהורמתי מעל הארץ נהפך סלי המלא אגוזים, נפל סנדל מעל רגלי האחת ונגול הפוזמק מעל רגלי השנית.
1903 III – 4
29. קרבן גדול.
יוצגו שני טפוסים, שתי חברות מהגימנזיה: האחת טפוס קר ומיושב, בעקר הדבר פחדנית, בלונדינה יפה מאד, אשר הרשתה לעצמה קצת חרות כשהיתה צעירה ביותר, ואחר – כשגדלה, הבינה את החיים, נשאה עפ"י חשבון לאיש עשׁיר שלא אהבה אותו. היא שמרה חובתה, שמרה עוד יותר את הנימוס, את כבודה. שמה היה טוב בעיר, במדה ידועה היתה גם לפטרונית בחברות צדקה. השנית, לא יפה ביותר, אך בעלת אפי חם, סוער, תאוני, רוח חפשי, ואינה יראה ממה שיאמרו הבריות. הנהגתה בחרות יתרה גרמה לשמועות שונות בעיר. היא לא נשאה, היתה לגוברננטה. רעותה, למרות הרשיעה בנפשה את קלות־דעתה מקבלת אותה בתור גוברננטה לבתה, כמובן – מגדל נפש (גדל הנפש הזה יתאר באירוניה). באופן הספור אולי יובא, שהאחרונה מספרת את הדבר לי, כשאנחנו שטים בסירת־דוגה, תאור הים הכספי. הבערה הגרנדיוזית של פונטן־הנפט בי־אי=בט (אולי שני ספורים מקבילים זה לזה: ספור הסירן התתרי ע“ד אשתו, שאבדה בחלי־רע ושע”כ מפחד הוא לשאת אשה חדשה, פן יפסיד עוד פעם את המוהר).
30. קדם וים.
תאור השיטה בסירה כמו של הקודם. הספור של הסירן התתרי כמו שבתבנית הקודמת (ואולי מפני שאין עוד די מוהר) בתור ספור מקביל: ספור מכר, שראה באשתו, אשר אהב מאד, כי אהבה פתאם אחר, ובהכירו זכותה בתור אדם, החליט לתת לה חופש (או, ספור מקביל אחר: גם הוא איננו נושא אשה חדשה, מפני שׁחושש הוא שאין בנפשו עוד די רגש).
III – 4 1903
31.
ע"ד שלשת הסוסים: האחד גדל ברוחה ופנוק, אותו מאכילים הרבה ומעבידים מעט;השני עובד מושך סבל, אךְ מאכלו בריאה והשלישׁי דל כה וממרט, מושךְ משא לא לפי כחו ואכלו נתן לו במדה זעומה.
1903 12 – 20
32. בדרך בין פטרבורג ודוינסק.
ע"ד ירמיה אשר היה בודד כל הימים. אין איש מתאים לדעותיו ורק כאשר נאסר בחצר־המטרה (או השלך הבורה) נמצאו אנשים משׁתתפים בצערו, והוא חושב:
לו עזבתם אותי בבור צרתי – אך תחת זאת שמעתם למוסרי…
1904 I – 5
33.
הם היו לפנים רעים, חברים מנוער, אך זה כמה נפרדו, – מפני שאין האחד יכל לסבל את דעותיו של האחר, מפני שפגישותיהם נעשׂו באחרית הימים לריבות בלתי־פוסקים.
פני האחד מועדות למזרח. הוא מרגיש שאיפה שמה, והרגשׁ הזה מטה את הגיונו לצד זה.
והשני – איננו מרגיש כל חבה למזרח, ומפני כן הגיונו מחיב ההפך: מראה לו את אפק המערב.
והכל יודעים, שהם מתנגדים מהיותר קיצונים זה לזה.
ובמקום שיבוא האחד, שם לא יעמוד השני וחבורתו שׁל השני איננה נוחה לראשון.
אולם יש עתים שהם נפגשים, מזדמנים יחד בתוך קהל גדול, ולאיש מהם אין בתוך הקהל אנשים, אשׁר לבם כלבו ודעותיהם כדעותיו.
והאחד מרגיש, כי תמימי־הדעות עמו זרים לו באמת.
גם השני חש, כי מכל אלה, שהוא רואה אותם חושׁבים כמותו. לא קרובים הם אליו – ושניהם מרגישים ואינם חפצים להודות, מה קרובים הם זה לזה ברוחם.
ורשה, IV – 25 1904
34.
ע“ד גלית הענק, אע”פי שפלשתי היה, בכ"ז צר היה לו על מפלתו, ביחוד – מפני שנפל בידי נער קטן, באבן של רועים. תתואר חדות הרבי ושאר התלמידים והפכה – מה שהרגשתי אני בלבי.
ורשה, ביום הנ"ל.
המשורר מתאונן שנתן לקהלו את כל היקר והנפלא בחייו. כל העשר של המומנטים נתן להם – ומה לקח? היו ימים ששׂבעה נפשו מההרגשות שעורר בקרב הקהל;אולם חייו נדללו, וכל מה שהיה עשיר בהם נתן לאחרים.
וכשדלו חייו ויותר לא היה ביכלתו לתת להם נשכח, נעזב.
35.
ורשה, 1904 X – 21
איך נהיה הדבר פתאם – איני יודע;איזו סבה גרמה לזאת – איני יודע ג"כ.
כמדומני, הייתי שוכב אז ביער, בבדידות, הרחק מאדם.
פתאם נדמה לי שהכל ריק מסביב, אין עיר, אין רחובות, אין בתים, אין אדם… אין, אין דבר.
מביט אני מסביב והריקות הנוראה מבהילה אותי.
דומה לי, שגם אני אינני עוד.
דומה, שגם הפחד הנורא, המוחש לי – איננו, אין דבר, אין דבר.
שולח אני את ידי וממשש – אין, אין!
מטה אני את אזני – אין קול, הכל מת מסביב. נדמה לי שהקיצותי פתאם פקחתי את עיני, מסביב חשכה איומה, דומה, שפה היה רחוב – ואיהו?
דומה, שזה עתה הגעתי אל הגשר, מתחתיו זורם נהר – גם גשר גם נהר אין… קרקע ישר נמשך בלי הפסק…
גם ההר הגדול לפני העיר נעלם, נעלם היער הסבוך, ריק, ריק! –
תכניות
מזמן בלתי ידוע
1.
צעיר מוכה־שחפת נושא אשה ומת מקץ עשׂרה חדשים לנשואיו. (טפוסי אחות א־קי ואישה ש. נ־קי). אבי הנפטר קורא: ובכ"ז הנני שבע רצון, כי הקים דור.
(אולי יצא, כי הילד ימות והספור יסים בהערה: צר לי עליך אב אובד, כי תקותך נכזבה!)
2.
טפוס אי"א וביתו. חלישת אפיו של האב, שאינו יכול לעצור בבני־ביתו. סכסוכים ותקלות – חרטת האב לאחר זמנה.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.