רקע
שמואל גילר
הריסת העיר העתיקה ביפו ושיכון המפונים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: המחבר; 2019
1.jpg

ב-11 ביוני 1954 כתב ‘ועד מפוני יפו’ מכתב חריף לחיים לבנון, ראש עיריית תל-אביב. במכתב שנושאו היה “בניית שיכון קבע למפוני יפו”, פרס הועד את התנהלות הרשויות השונות במהלך שלוש השנים מאז נדרשו לפנות את בתיהם בעיר העתיקה. הם קבלו על כך שארבעה חורפים חלפו מאז הבטיחו להם לשכן אותם מחדש, והם “חיו בתקוות שוא ובהבטחות שקר שלא התגשמו”. לדבריהם, עליהם נפל הפסוק של הנביא ירמיהו: " עבר קציר, כלה קיץ, ואנחנו לא נושענו". הם פנו לראש העירייה ולמצפונו כדי שיפעל לפתרון בעיית הדיור שלהם. כולם הגיעו ארצה עם קום המדינה, לקחו חלק בקרבות לשחרור הארץ, והם “סודרו לא סודרו” ביפו העתיקה על חשבונם מבלי להיות למעמסה על הסוכנות היהודית. לאחר שנכנסו לבתים ביפו העתיקה, השקיעו מכספם כדי לשפר את הבתים “כדי למצוא חיים שקטים ושלווים”. במכתב הם פרטו את כל מסכת ההבטחות שנתנו להם מאז נדרשו לעזוב את בתיהם בשנת 1951. מכתב זה פותח צוהר לפרשת הריסת בתי יפו העתיקה שהחלה שנתיים קודם לכן.

באוגוסט 1949 כתב ראש העירייה ישראל רוקח לשרי הממשלה על רשמי ביקור בעיר העתיקה של חברי מועצת העירייה. לדבריו “נתגלה להם מראה נורא של שיכון בני אדם בתנאים שאין לתארם במילים רגילות, שאינם ראויים לבני אדם ואף לא לבהמות”. הפליטים היהודים מתגוררים “בלכלוך של דורות, ללא תנאים סניטריים מינימליים, ללא מים וללא מאור”. מדובר בסכנה קשה לבריאות וחשש להתפרצות מגפות. מועצת העירייה החליטה פה אחד כי המצב מחייב פעולה מידית לפינוי העיר העתיקה מתושבים והריסת כל בנייניה. בפברואר אותה שנה התמוטטו מספר בתים בעקבות הגשמים, ומהנדס העיר עמיעז מינה בחודש יולי את המהנדס בן-ארי מהעירייה כדי לבצע בדיקה הנדסית של בנייני העיר העתיקה. הוא קבע כי יש להרוס את כולם. בעקבות הבדיקה נערכה בדיקה נוספת של ועדה בין משרדית ברשות משרד העבודה שאישרה את מסקנות הבדיקה, אך בסופו של דבר הוחלט להרוס 152 בתים ולתקן 520 בניינים. משה שלוש, חבר מועצת העירייה, כתב לממונה על מחוז תל-אביב במשרד הפנים כי בין הבניינים המיועדים להריסה ישנם כאלה השיכים לערבים הנמצאים ביפו, וכן לכמורה והעדות הנוצריות השונות, וכי יש לפצות אותם מחשש שיתעוררו ויגרמו לבעיות. ב-8 בינואר 1950 כתב דב גפן, ראש מינהל יפו, לראש העירייה כי בין המתגוררים “בתנאים בלתי אנושיים”, נמצאות גם 155 משפחות של חיילים משוחררים וחייבים לטפל בהם בדחיפות.

ב-16 באפריל 1950 התרחש אסון כבד כאשר בניין ברחוב 22 בשכונת עג’מי התמוטט ו-11 תושבים נהרגו. שר הפנים משה שפירא הגיע לפגישה עם ראש העירייה רוקח יומיים לאחר מכן, והודיע כי הממשלה החליטה על מינוי ועדת חקירה לבדיקת נסיבות הקריסה. ראש העירייה מסר כי בעיר העתיקה עדיין מתגוררות 400 משפחות המונות 1720 נפשות, ב-300 בתים, וזאת לאחר ש-1145 תושבים כבר פונו ושוכנו ב-357 צריפונים בסביבות תל-אביב. הוא גם סיפר כי הצבא כבר הרס כ-800 חדרים. בפגישה גם נדונה בקשת עיריית תל-אביב לספח אליה את יפו שבאותם ימים הייתה מינהל עצמאי שבראשו עמד דב גפן. מונתה וועדת חקירה כדי שמצב דומה לא יחזור. הועדה מצאה כי לבניין אושרה תוספת קומות בשנת 1945 ללא חיזוקים. בעקבות המסקנות הוחלט לפרסם חוקת בניין מחייבת ולחוקק את חוק האדריכלים והמהנדסים לקביעת אחריותם.

ב-19 ביולי 1950 החליטה הממשלה למנות ועדה בין משרדית בראשות יעקב קיסילוב ממשרד הפנים לפינוי בתים רעועים בעיר העתיקה. היא התבקשה לבדוק את יציבות הבתים, לסמן את הבתים להריסה, להציע הצעות לפינוי התושבים, וכן לקבוע את התקציב הנדרש. הועדה קבעה כי יש לפנות מיד את התושבים למחנה אוהלים או צריפים זמני שעלותו 100,000 לירות. היא המליצה להקצות 232 דונמים לאורך שדרות ירושלים, כדי לבנות שיכון למפונים בעלות של מיליון לירות. מנהל המחלקה הטכנית באגף השיכון המליץ על פרוגרמה לדירות: בתים דו-קומתיים הכוללים ארבע דירות בשטח של 33,5 מ“ר. חדר בשטח 14 מ”ר, חצי חדר בשטח 9,5 מ“ר, מטבח בשטח 3 מ”ר, ושירותים בשטח 2 מ“ר. הקומה התחתונה תבנה מבלוקי בטון מלאים, ואילו העליונה מבלוקים חלולים. עלות הבנייה המשוערת לדירה הייתה 740 לירות, לרבות פיתוח השטח. תחילת הבנייה נקבעה לאוגוסט 1950, ונקבע שתמשך שבעה חודשים. בינתיים המצב ביפו העתיקה החמיר ובתים נוספים קרסו בתקופת החורף. בבדיקת המבנים נקבע כי יש להרוס מיד 300 בתים. עיריית תל-אביב הודיעה לממונה כי אינה מסוגלת לטפל בנושא, וזה כתב לשר הפנים: " עיריית תל-אביב קבלה את יפו לטיפולה על בתי הגדולים והמפוארים והרעועים גם יחד, ועל העירייה לשאת באחריות”.

ב-12 באוקטובר 1950 החליטה ועדת שרים בראשות שרת העבודה גולדה מאירסון על פינוי מידי של התושבים מיפו העתיקה. היא אישרה את תקציב בניית המחנה הזמני שעלותו תתחלק בין הממשלה, הסוכנות היהודית, ועיריית תל-אביב. בניית מחנה המעבר הזמני ב’גבעת התמרים' (שכונת דארוויש לשעבר) עם 600 צריפים החלה בראשית דצמבר אך נעצרה לאחר בניית יסודות ל-40 יחידות מחוסר מלט. שר הפנים ביקש משר המסחר והתעשייה להקצות 200 טון מלט. 1800 טון מלט נדרשו מידי שבוע באותם ימים לבניית מעברות ומתקנים והמחסור היה גדול. האפוטרופוס על נכסי נפקדים כתב לראש העירייה כי הקרקע בשדרות ירושלים יקרה מידי והמליץ לבנות את שיכון המפונים ב’גבעת עלייה'. בד בבד עם פינוי התושבים מהעיר העתיקה מונתה ועדה לשימור מבנים בעלי ערך היסטורי, בעקבות מחאת שר החינוך דוד רמז ושמואל ייבין מנהל מחלקת העתיקות על הכוונה להרוס את כל בנייני העיר. הוועדה המליצה על השארת רובע זעיר בקצה הדרום מערבי של העיר, ובו שתי סמטאות וחמישים בתים שייעוד לתיירות.


2.jpg תכנית שימור העיר העתיקה


הדיונים על בניית בתי קבע המשיכו עד מרס 1953. אז הושלמו ואושרו תכניות לבניית 5 בניינים בני 18 דירות בכל אחד, ובניין נוסף בן 12 דירות, ובסך הכול 102 דירות. ראש העירייה החליט כי העירייה אינה מסוגלת לטפל בבנייה, והוחלט להעביר אותה ל’חברת שיכון בע"מ' של ארגון הקבלנים והבונים בישראל. אלא שכאן החלה פרשה פוליטית ועליה סופר במכתב ועד המפונים:

היום ברוך השם יש לנו כסף וגם חומרי בניין. יש רק קושי קטן. העירייה אינה מסכימה לסעיף ב' של החוזה האומר כי דירת הארגון ותנאי המסירה למשתכנים יעשו לפי הנהוג בשיכון ההסתדרותי על קרקעות הקרן הקיימת לישראל, בתנאי כי השיכון לא ישפיע ולא יחייב את המשתכנים להיות חברים בהסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל. אבל מה? מפלגה אחת בלתי אנושית, “חרות”, במחלוקת עם העירייה לא הסכימה לחתום עם ההסתדרות. “חרות” אינה מסכימה למסור לחברת שכון את הבנייה בכדי שאנו, מפוני יפו, לא נהיה משועבדים להסתדרות.

בסופו של דבר החליטה העירייה למסור את הבנייה לחברת הבת שלה ‘עזרה ובצרון’ כדי שתבנה בשיתוף עם החברה הכלכלית של מרכז הקבלנים והבונים בישראל. החברות רובינשטיין ולוסטיג זכו במכרז הבנייה, וב-8 במאי 1955 נערך טקס הנחת אבן פינה לשיכון המפונים. שרת העבודה גולדה מאירסון לא יכולה הייתה להגיע ושלחה נציג ומכתב לראש העירייה:

ברכה מקרב לב למניחי אבן הפינה של שיכון מפוני יפו. כל תוספת בניין המבטיחה קורת גג אנושית לאדם, היא תוספת כוח יוצר למדינה, שכן הדירה היא יסוד לחיי משפחה תקינים, לבריאות, לחינוך הבנים, שמחת חיים ופריון עבודה גבוה של האדם העובד. אחולי למשתכנים שיזכו לאחר שנות סבל בדיור ארעי, שבדירותיהם החדשות תתמלאנה כל משאלות לבם הטובות.

אבן הפינה הונחה, אבל בבנייה לא ניתן היה להתחיל בגלל חילוקי דעות על רישום הזכויות על הקרקע. בינתיים נערכה רשימת 140 המועמדים לשיכון כדי להכין הלוואות בנקאיות לדיירים, אך משרד העבודה הורה לבנק לקצר את תקופת ההלוואה מעשרים שנה לשנים עשרה שנים שהקשה על הלווים. ראש העירייה הודיע לממשלה כי מעברת ‘גבעת התמרים’ מונה כבר 560 משפחות ואין עדיין פתרון. “המעברה היא שאלת כבוד גם למשרד העבודה ולעירייה”. יש להפגש מיד ולמצוא פתרון, כך כתב.

בניית 122 הדירות הראשונות ב’שיכון מפוני יפו' הסתיימה רק במאי 1956, ובמסיבה לרגל סיום העבודה הודיע ראש העירייה חיים לבנון כי בקרוב יחלו בבנייה נוספת. חברי וועד המפונים היו ככל הנראה ברי מזל, כי ביוני נבחר ועד חדש למפוני יפו שנותרו במחנה המעבר ב’גבעת התמרים' והם לא היו יותר ברשימה. עיתון ‘חרות’ כתב בנובמבר 1957 כי 60 מתוך 180 המשפחות שנותרו במעברת ‘גבעת התמרים’ ייכנסו באביב הבא לדירות הנבנות עבורם בשכונת ג’סי כהן בחולון. יהודה להב, כתב העיתון ‘קול העם’, פרסם באפריל 1959 כתבה על ‘שיכוני פוטיומקין’ החדשים בהם צפה בדרכו באוטובוס לבת-ים. הוא סבר בתחילה כי הם נועדו לצרכי בחירות, אולם הופתע כשסייר במקום. הוא ראה “גינות מוריקות לפני הבתים, רוח מן הים המנפנת את הכביסה על המרפסות, וילדים משחקים בחצר”. אם לא תרדו בשיכון מפוני יפו, אלא תמשיכו לעבר בת-ים, כך כתב, “תראו גיבוב של פחונים וצריפונים רעועים. שם מתגוררות בצפיפות נוראה 400 משפחות שלא זכו אפילו בשני חדרים, הול ושרותים, בתוספת חובות לעשרות שנים בהם זכו 120 משפחות בשיכון מפוני יפו”.

3.jpg תמונה 3: מעברת גבעת התמרים (מודגש בצהוב) ושיכון מפוני העיר העתיקה

המלצות קוראים
תגיות