רקע
שמואל גילר
על עלייה ושוחד בעלייה מפולין בשנות השלושים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: המחבר 2013

כשדודי יעקב ז“ל הלך לעולמו בשנת 1956, נכתב עליו בעיתון ‘דבר’ כי “בעבודתו ראה ייעוד לאומי עליון והיה עושה בה ימים כלילות”. אבי ז”ל סיפר על אחיו הבכור, שלו היה אדם לא ישר יכול היה להיות מעשירי הארץ. לא הבנתי את כוונתו, אך כשמצאתי בארכיון הציוני את תיקי עבודתו של יעקב במחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, הבינותי במה דברים אמורים. הוא נשאר לעבוד במחלקה לאחר שניצל מהטבח ב’בית החלוץ' ב-1 במאי 1921, ושימש כמנהל בית העולים החדש בתל אביב, ולאחר מכן עבד בחלוקת רשיונות העלייה (הסרטיפיקטים). הוא שימש כמזכיר בית הדין העליון של מחלקת העלייה שדן במעשי שחיתות שבוצעו במשרדי העלייה ברחבי פולין, והפרוטוקולים של הדיונים נמצאו בתיקיו. מפורטים בהם מעשי שחיתות וגביית שלמונים בתמורה להנפקת הסרטיפיקטים בפולין, בתקופה שיהודים רבים ניסו להימלט ממנה.

העלייה מרוסיה הסובייטית הצטמצמה מאד בשנים 1937–1935, עקב הגבלות היציאה והמחירים המופרזים לפספורטים שנדרשו על ידי השלטונות. רק יחידים הצליחו לעלות לארץ ישראל בעזרת סיוע כספי מקרוביהם. מתוך 102,117 עולים שהגיעו ארצה בשנים אלה, הגיעו רק 1118 מרוסיה, כאחוז אחד מכלל העלייה. 282 מתוכם היו רבנים להם הונפקו רישיונות מיוחדים.1 לעומת זאת, גברה מאד העלייה מפולין והביאה באותה תקופה ארצה כ-75,000 עולים. העלייה מפולין התגברה עקב החמרת מצבם של היהודים בשנות השלושים. הנהגת שלטון הגנרלים, ובמיוחד לאחר מותו של המרשל פילסודסקי במאי 1935, הגבירה את הנטיות הפשיסטיות והאנטישמיות. הממשלה הלאימה שירותים וענפי תעשייה בהם עסקו יהודים רבים, ופקידי הממשלה הנהיגו מדיניות מפלה נגדם. הקשיים הכלכליים והשפל העולמי גרמו לתסיסה חברתית שהגבירה את האנטישמיות בחברה הפולנית. עלייתו של היטלר לשלטון ב-1933 דחפה צעירים רבים להצטרף לתנועות הנוער היהודיות. השיפור הכלכלי בארץ ישראל עודד בעלי הון לעלות ולהשקיע בה, ובעקבותיהם גדל גם זרם העולים. הנציב העליון, ארתור ווקופ אהד את הציונות ועודד את העלייה על ידי מתן אשרות כניסה נדיבות.

הסוכנות היהודית סייעה לעולים מפולין באמצעות ה’משרד הארץ ישראלי' שהוקם בוורשה עוד בשלהי 1920. שלוחות המשרד הוקמו בערים נוספות בפולין, ואליהן נשלחו הקצאות העלייה (שדיול). השלטונות הבריטיים העניקו אשרות כניסה לבעלי הון, אך בנוסף לכך הקצו לסוכנות היהודית מכסת עלייה לחלוצים בעלי מקצוע ופועלים חסרי אמצעים. המכסות חולקו לארגונים השונים בפולין על פי מפתח מפלגתי שנקבע בקונגרס הציוני.

הקהילה היהודית בפולין התפצלה באותה תקופה ל-44 מפלגות וסיעות, חלקן ציוניות וחלקן אנטי ציוניות. הגדולות שבהן היו ‘פועלי ציון שמאל’, ותנועת הנוער שלה ‘השומר הצעיר’, ו’פועלי ציון ימין' ותנועות הנוער ‘גורדוניה’ ו’החלוץ הצעיר‘. הייתה גם מפלגת ‘הצה"ר’ (ציונים רביזיוניסטים), עם תנועת הנוער ‘בית"ר’, שבשנת 1933 פרש ממנה פלג והקים את ‘מפלגת המדינה העברית’ ותנועת הנוער ‘ברית הקנאים’. בזרם הדתי לאומי הייתה מפלגת ‘המזרחי’, ותנועות הנוער ‘מזרחי צעיר’ ו’תורה ועבודה’, ובקרב הבורגנות מפלגת ‘הציונים הכלליים’ שדגלה בטיפול בבעיה היהודית במסגרת המדינה הפולנית. בראשה עמד יצחק גרינבויים חבר ה’סיים' הפולני. פלג ממפלגה זו פרש בשנת 1933 והקים את מפלגת ‘עת לבנות’. המפלגות האנטי ציוניות היו ‘אגודת ישראל’ ו’הבונד', שהייתה המפלגה הגדולה ביותר שהתנגדה לציונות.

המפלגות שלקחו חלק בקונגרס הציוני חילקו ביניהן את מכסת העלייה שהוקצתה למשרד הראשי בוורשה על פי חלקן היחסי בקונגרס. פעילי המפלגות בערים השונות ברחבי פולין עסקו בטיפול בחבריהם שרצו לעלות לארץ ישראל. עם התגברות זרם המבקשים לעלות התרבו גם מעשי שחיתות ודרישת שלמונים בכל המפלגות והארגונים. התלונות הרבות שהגיעו להנהלת הסוכנות היהודית על דרישות שוחד, הביאו להקמת בתי דין שעסקו בחקירתם והעמדתם לדין של העבריינים. נוסח תקנון בן עשרים ושלושה סעיפים, שקבע את סדרי הדין ונהליו. בסעיף 1 נאמר: “כל קבלת שכר אסור או מופרז, או ניסיון של קבלה בקשר עם מתן זכות לעלייה לא”י, טעונים רדיפה באורח אדמיניסטרטיבי ומשפטי“. סעיף 2 קבע כי “לשם דיון משפטי נוסדים ע”י המשרד הארץ ישראלי המרכזי והמשרדים הארציים, בתי דין ארציים בתור אינסטנציה ראשונה, ונוסף לזה בית דין עליון ע”י המשרד המרכזי בוורשה, בתור אינסטנציה שנייה". מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית מינתה את יושבי ראש בתי הדין, סגניהם, השופטים, וכן את התובעים. בתקנון נקבעו חמישה עונשים אותם רשאי היה בית הדין להטיל: אזהרה, נזיפה, הפסקת הפעולות והזכויות הציוניות עד שנתיים, שלילת הזכות לעלייה עד עשר שנים מיחיד, או עד שנה אחת מכל אנשי הארגון העבריין. העונש החמור ביותר היה הוצאתו של הנאשם מההסתדרות הציונית לפרק זמן קצוב או לצמיתות. נקבע שעונש נזיפה גורר אחריו את שלילת זכות הבחירה לכל המוסדות הציוניים והמפלגתיים לפרק זמן של שישה חודשים, את זכות הנאשם להיבחר, וכן “להרחקתו מכל משרותיו ועמדותיו הציוניות והמפלגתיות”.

בשנים 1935–1934 הוגשו תלונות רבות נגד ארגונים ובעלי תפקידים שדרשו שלמונים עבור סיוע בהשגת רישיון עלייה. חלקם עשו זאת “למען המפלגה”, ורבים “למען עצמם”. פרטי המקרים נרשמו ב“כרטיס העונשין” בו נרשמה העבירה על פי השיוך המפלגתי, ונוהל מעקב אחרי החקירה והמשפט. כך לדוגמה י. קוט, שהיה מזכיר ועדת העלייה וחבר ‘פועלי ציון’ בקליש הוצא מהמפלגה אך המשיך לעסוק בענייני עלייה. הוא קנה מזליג יעקובוביץ, עולה שחזר לפולין, את רישיון העלייה שלו תמורת 300 זלוטים. הוא הוריד את תמונת יעקובוביץ, הדביק את תמונתו של ברוך קובלסקי, ודרש ממנו 1000 זלוטים תמורת הרישיון המזויף. מחלקת העלייה ביקשה מהמשרד בוורשה “למצוא דרך לפרסום עסקיו של קוט”. תלונה נגדו הוגשה גם על ידי רוזה מסר ששלמה לו 1300 זלוטים תמורת סידור עלייה. כשהגיעה לחיפה, במרס 1937, החזירו אותה חזרה לפולין משום שרישיונה התגלה כמזויף. אנשי המשרד הארץ ישראלי בוורשה שחיפשו את קוט, דיווחו שהוא נעלם מקליש מחשש שייאסר.

הועד הפועל של ‘מפלגת המדינה העברית’ בלבוב, ננזף במרס 1937 על גביית 1500 זלוטים מקילה שייטל ונשללה זכותו לנציגות במשרד הארץ ישראלי לתקופה של שישה חדשים. על סגן היו"ר, דוד זיידמן, וחברי ההנהלה אברהם רוזנמן, אליהו וולדמן, ועמנואל כהן, נגזרו עונשי נזיפה והפסקת פעילות ציונית בגין גביית שוחד לעצמם. גם ידי מפלגות אחרות לא היו נקיות. ‘התאחדות הציונים הכלליים’ בלבוב ובא כוחה יצחק ציגלהיים, נענשו בשלילת זכות פעילות ציונית בגין דרישת 1900 זלוטים ממרצ’יו פלקר. חברי הנהלת ‘המזרחי’ וביניהם הרב הלפרין מקרקוב, דרשו כספים “לטובת המפלגה”, והחברים אורבך והימלסון דרשו זאת “לטובת עצמם”. יעקב קליין שעלה ארצה כמומחה לבית חרושת ‘ברזלית’, התלונן על שלפני עלייתו נבדקה אשתו בידי רופא שעיכב את מתן האישור. בדרכו מהרופא, פגש אדם שהסכים לסדר את עניינו תמורת 400 זלוטים. הוא לא ידע את שמו, אך ראה אותו מדבר עם רוזנברג ב’משרד הארץ ישראלי'. ישראל לוי עלה ארצה בנובמבר 1935 כחבר ‘תורה ועבודה’. הוא התלונן נגד הסתדרות ‘המזרחי’ על שדרשו ממנו 3000 זלוטים עבור רישיון העלייה. הארגון ננזף, נדרש להחזיר את הכסף, ונפסק שיהיה עליו להמציא רשימת מועמדים גדולה פי חמש מההקצאה שתקבע לו, ובחירת העולים תעשה רק בידי המשרד המרכזי.

פעילותם של האדונים ציגלר ווייצר, ממפלגת ‘התאחדות’, הופסקה למשך שנה ונשללה מהם הזכות לקבל רישיון עלייה לעצמם במשך חמש שנים בעקבות תלונתה של פייגה רוזנבליט. נשלחה אליה המלצה מארץ ישראל, אך השניים דרשו מאביה שהיה איש עשיר 200 זלוטים “בכדי שלא יקלקלו את העניין במשרד בוורשה”. כשסרב האב לשלם הלשינו עליה שהיא חברה במפלגת ‘הבונד’. אהרון סוחצ’בסקי התלונן נגד הסתדרות ‘המזרחי’ על שנדרש לשלם 1650 זלוטים עבור אשרה של תייר. הוא נשלח לקונסטנצה, משם לקושטא, וברכבת ומכונית נסע לגבול סוריה. הוא נתפס ונשלח חזרה לקוסטנצה וממנה חזרה לפולין, משום שהאשרה לא הייתה תקינה. עבור אשרה חדשה דרשו ממנו 1400 זלוטים נוספים, וגם שיישא אישה פיקטיבית.

פעולת העלייה הציונית בעיר חלם הופסקה במאי 1936 בעקבות ריבוי מכירת סרטיפיקטים. הגברת ציפה בס, חברת הנהגת ‘הפועל הצעיר’, דרשה מהירש צימרמן 1400 זלוטים עבור תיווך לקבלת הסרטיפיקט. היא הוצאה מההסתדרות הציונית למשך חמש שנים, נשללה ממנה הזכות לקבל רישיון עלייה במשך תקופה זו, והיא נדרשה להחזיר את הכסף. נגד הסתדרות ‘המזרחי’ הוגשו תלונות רבות. יצחק שלומוביץ התלונן על הרב יוסף בלומנפלד מוורשה, שדרש ממנו 1500 זלוטים “לטובת עצמו”. אברהם גצל ארנפריינד התלונן על שנדרש לשלם 2000 זלוטים, ולאחר עמידה על המקח הסכימו להסתפק ב-1808 זלוטים. אליהו טננבויים ואשתו התלוננו על כך שרצו לנסוע ל"מכביה' ונדרשו לשלם 1850 זלוטים. הם נשלחו לבודפשט, שם התברר להם כי אין מכסת רישיונות. הם דרשו לקבל את הכסף חזרה וקבלו רק 1000 זלוטים.

מאחר וניתן היה לקבל ביתר קלות רישיונות עלייה לעובדים נדרשים, הצטרפו גם בתי חרושת לחגיגת השלמונים. נגד המפעלים: ‘הסריגה’, ‘אנגורה’, ו’שוויגר' בתל אביב, ביח“ר ‘תרזה’ בראשון לציון, וביח”ר לשוקולד ‘רקורד’ בירושלים, הוגשו תלונות על שדרשו כספים מעולים שנדרשו על ידם בתור פועלים. ה’שומר הצעיר' הסוציאליסטי לא עמד גם הוא מן הצד, ודרש מחברו הוותיק שמחה דומב 700 זלוטים עבור רישיון העלייה. מאחר ולא היה בידו הסכום הדרוש עוכבה עלייתו. בעקבות תלונתו של שמחה ננזפה ההנהגה הראשית של התנועה והיא נדרשה לדאוג לעלייתו המיידית לארץ ישראל. תלונות הוגשו גם נגד ארגון ‘גורדוניה’ שדרש תשלומים אסורים מצעירים שביקשו לעלות ארצה וללמוד ב’בן שמן'. על הארגון הוטל עונש של שלילת מחצית מכסת רישיונות העלייה המוקצית לו, ונפסק שעליו להגיש רשימת מועמדים גדולה פי שלושה מהמכסה. בחירת העולים נעשתה מאז על ידי המשרד הארץ ישראלי המרכזי ולא על ידי הארגון.

בתי הדין עסקו גם בבעיות אישיות שהתעוררו בעקבות העלייה. חווה רויטר התלוננה על בעלה מאיר. היא טענה שעלתה אתו ארצה אך הייתה חייבת לחזור לפולין עקב מחלה. בעלה דרש ממנה את הפספורט כדי להסדיר רישיון חזרה, אך הוא נעלם ולא כתב אליה מאז. לשכת העלייה בתל אביב שבררה את העניין עם הבעל, הודיעה לבית הדין “שהוא אינו מסכים להמשיך את חייו המשפחתיים אתה, ומוכן לשלוח לה גט”.


  1. המקור בדו“ח שנכתב ע”י יעקב גילר ב–14.7.1938  ↩

המלצות קוראים
תגיות