רקע
שמואל גילר
בית החולים של ד"ר פואד דג'אני ביפו
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: בתוך: 'יפו הבלתי ידועה', אריאל; 2019
1.jpg

משפחת דג’אני נמנית על המשפחות המכובדות והותיקות בירושלים. על פי המסורת המשפחתית, הצטרף אחד מאבות המשפחה, השייך אחמד דג’אני (1496–1591), לצבא האיסלם בספרד. הוא הגיע לירושלים עם קבוצת עולי רגל, והפך לדמות ידועה ומכובדת. בשנת 1529 מינה אותו הסולטאן עות’מן הגדול כמפקח על קבר דוד שעל הר-ציון, ולכן נקראת המשפחה, דג’אני אל-דאודי. החסות על הקבר ועל קבר הסעודה האחרונה הנמצא מעליו, נותרה בידי המשפחה. בני המשפחה התגוררו בדירות סביב מתחם הקבר, והיו מארחים את עולי הרגל שבקרו במקום בדרכם למכה. מסורת זו נמשכה מאות שנים, עד שנת 1967. בסמוך לקבר דוד נמצא עד היום בית הקברות של המפחה.

רבים מבני המשפחה החזיקו במשרות פוליטיות וכלכליות במנגנון השלטון העות’מאני. עראף פאשה אל-דג’אני היה נציג ירושלים בפרלמנט התורכי, וראש עיריית ירושלים בשלהי השלטון העות’מאני. בתחילת שלטון המנדט הבריטי הוא שימש כנשיא ‘האגודה המוסלמית נוצרית’ בעיר, וכסגנו של מוסא כאזם אל-חוסייני ב’וועד הלאומי הערבי'. סובחי טאהר אל-דג’אני, היה הערבי הראשון שהתקבל לאוניברסיטה האמריקאית בבירות, ותרגם את הקוראן לשפת ברייל. ד“ר מחמוד אל-דג’אני ייסד בשנת 1947, יחד עם ד”ר כנאען, את ארגון הסהר האדום הפלסטיני. לאחר מלחמת העצמאות שירתו רבים מבני המשפחה כשרים ופקידים בכירים בממשל הירדני.

ד"ר פואד איסמעיל אל-דג’אני נולד בירושלים בשנת 1890. הוא היה מהראשונים שלמדו רפואה באוניברסיטה האמריקאית בבירות לאחר מלחמת העולם הראשונה, והשתלם כמנתח כירורגי בבריטניה. הוא גם היה הראשון מערביי הארץ שזכה לתואר F.R.C.S מאוניברסיטת לונדון.1 הוא חזר ארצה, עבד בבית החולים הממשלתי ביפו, ובשנת 1933 הקים את בית החולים הפרטי הראשון ביפו שנקרא על שמו, היום בית חלוים ‘צהלון’. בית החולים הוקם בשכונת נוזהה החדשה, בקצה שדרות המלך ג’ורג' (כיום שדרות ירושלים). בנין בית החולים תוכנן בידי האדריכל יצחק רפופורט, בסגנון הבינלאומי, ובחלקו הדרומי של המתחם נבנה בית מגורי המשפחה. בחזית הבית היה גן פורח עם מזרקת אריות, דוגמת זו שבארמון אלהמברה בגרנדה.

בית החולים כלל מחלקות כירורגיה, עיניים, אף אוזן גרון, ולידה, והיו בו 55 מיטות. במחלקה נוספת אושפזו חולים נזקקים ללא תשלום. בצוות בית החולים שרתו גם רופאים יהודים ידועים; רופא העיניים ד“ר ש. הילדסהיימר, בנו של הרב צבי הירש הילדסהיימר, רבה של ברלין, וד”ר מרכוס זלצברגר, מהראשונים בארץ בתחום אף אוזן וגרון, שהגיע מבית החולים ‘הדסה’ בירושלים. כאחות שרתה גב' יפה באביוף (כיום ברגר).

ד“ר דג’אני נפטר ב-24 ביוני 1940, כתוצאה מזיהום דם כתוצאה מדקירה במהלך ניתוח. רעייתו בקשה לקבור אותו תחת עץ בגן ביתה, והשלטונות הבריטים כבדו את רצונה. אלפי מוסלמים, נוצרים, ויהודים השתתפו במסע ההלוויה, וביניהם משלחת של רופאים מבית החולים ‘הדסה’ בראשות פרופ' מרכוס. עיתון ‘פלסטין פוסט’ תיאר את מסע ההלוויה שיצא מהמסגד אל אחוזת המשפחה, כשבראש צועדת משלחת שוטרים בריטים. לדברי הכתב, עמדו מאות נשים וגברים בצידי הדרך והזילו דמעות כשעבר ארונו של הרופא עטוף ביריעת משי ירוקה ומעוטרת. ראשי ערים מכל רחבי הארץ ופקידי ממשל עמדו סביב הקבר כשהוקראו מכתב הניחומים של הנציב העליון וצוואת הרופא שנכתבה חמש שעות לפני מותו. הוא ביקש כי ימשיכו את מסורת התרומה לעניים, והטיפול בהם ללא תמורה. עיריית יפו החליטה לקרוא על שמו את הרחוב בחזית בית החולים ׁ) היום רחוב ד”ר ארליך).

בית החולים המשיך לפעול בניהול רעיית הרופא ואחיו החורג מוחמד אל-דג’אני. על הניהול הרפואי הופקד קרוב משפחה, ד“ר מוחמד זאוויד אל-דג’אני מרמלה. בשנת 1947 היו בבית החולים 70 מיטות, בשלוש מחלקות. במחלקה הראשונה שילמו החולים 1,8 לא”י ליום, בשניה 1,3 לא“י ובשלישית 0,75 לא”י. בנוסף לכך היו 2 חדרי אשפוז משובחים, עם חדר הסבה פרטי. 15 רופאים חיצוניים טיפלו בחולים הפרטיים שלהם, ששלמו את שכרם בנפרד.

עם התגברות המתח הביטחוני בעיר, עזבו האם וילדיה; סאלמה, איסמעיל, פאייק, נג’ואה, סוהא ועומר לקהיר. בהמשך עברו ללונדון, והבנים המשיכו את מסורת אביהם ולמדו רפואה באוניברסיטת קמברידג'. ד“ר איסמעיל דג’אני שימש כרופא חברת הנפט ‘ערמקו’, וד”ר פאייק דג’אני הקים מרפאה משגשגת בלונדון. האחים נפטרו לפני מספר שנים בעמאן. הבן הצעיר עומר דג’אני מתגורר בארה"ב.

ד"ר פואד דג’אני נקבר בחצר ביתו לצד מזרקת האריות הניצבת במקומה עד היום. בשנת 1998 הגיעה בתו סלמה למפגש עם חברותיה שרונה ברוזה, ואולגה בלקין, אתן חלקה חדר חמישים שנה קודם לכן, במהלך לימודיהן בבית ספר סנט ג’וזף בירושלים. המפגש תועד על ידי הבמאית נעמי שחורי, והוקרן כסרט ‘ארבע חברות: פגישה חוזרת’. במהלך הסרט בקרה גב' סאלמה דג’אני, עם חברתה גב' אוואד שחאדה בחצר ביתה. היא הצביעה על מקום קבורת אביה שנותר ללא ציון, וסיפרה בהתרגשות לחברתה על רצון אימה לקבור את האב בחצר הבית. בעקבות דבריה הנרגשים הוצבה ביוני 2000, בסיוע המחבר, מצבה על קברו של הרופא במלאות 60 שנה למותו. היא עומדת היום במרכז גינת בית חולים ‘צהלון’, לצידה של המזרקה ששופצה.

עיריית תל אביב יפו החליטה להנציח את שמו של הרופא בכיכר הסמוכה לבית החולים. ב-26 בפברואר 2012 התקיים טקס חנוכת הכיכר אליו הגיעו ילדיו, נכדיו וניניו של הרופא מכל קצוות תבל, לרבות מארצות שאינן מקיימות יחסים עם ישראל. לטקס הגיעה גם גב' יפה ברגר בת התשעים ושלוש, כדי לחלוק כבוד לרופא לצדו עבדה. לסרטון הטקס:

http://www.yaffo.co.il/article_k.asp?id=3173


2.jpg ד"ר פואד דג’אני במשרדו


3.jpg הלווית ד"ר דג’אני. האחות יפה בביוף (ברגר) מימין


4.jpg בית החולים בשנת 1934


5.jpg הכניסה לבית החולים. השילוט למעלה “אללה מרפא”


6.jpg ד"ר דג’אני ואשתו עם הילדים סלמה ואיסמעיל


7.jpg מזרקת האריות בחצר בית החולים


8.jpg גב' סאלמה דג’אני בתו של הרופא


9.jpg צאצאי הרופא בחזית בית המשפחה (פברואר 2012)


10.jpg הסרת הלוט משלט הכיכר. ראש עיריית יפו ובנו של הרופא


11.jpg האחות יפה ברגר במפגש עם בתו ובנו של הרופא



  1. Fellow of the Royal College of Surgeons  ↩

המלצות קוראים
תגיות