בשנת 1915 הורה המושל הצבאי של יפו, חסן בק, לפנות בין לילה את הטמונים בבית הקברות המוסלמי העתיק מצפון לעיר העתיקה, ולהעבירם לקבורה בבית הקברות עבד אל-נאבי שמצפון לעיר (היום גן העצמאות). בית הקברות פונה בחופזה, אך קבר אחד נשאר עומד על תילו במשך עשרות שנים לאחר מכן; קברו של השייח' אבו-רבאח‘. הוא ניצב בחצר מתחם בתים חדש שנבנה בידי הווקף היפואי על אתר בית הקברות, במשולש הרחובות גולדמן, רזיאל, ורטוש. מי היה אותו שייח’ בר מזל, ומדוע שפר גורל קברו מזה של שאר תושבי יפו.

השייח' איברהים אבו-רבאח' היה בן למשפחה בעלת השפעה רבה בארץ, שיוחסו לה מעשי ניסים וקדושה. בעלי תפקידים מיוחסים יצאו מקרבה, ובמיוחד מפורסם היה אביו של איברהים, שנחשב היה לאיש אלוהים, ואגדות התהלכו סביבו בקרב הערבים. בין השאר סופר, שבשעת מצור פלבנה על ידי הרוסים,¹ התגלה למוסלמים אביו של איברהים, בדמות יונה צחורה, והביא בכנפיו ישע וניצחון. ערביי יפו האמינו כי הבן ירש את תכונותיו הרוחניות, ורחשו לו כבוד גדול. שנים רבות הוא שרת “כממונה על השכלת העם ביפו”. שמו של האיש יצא גם בקרב היהודים, ובמיוחד בקרב תושבי פתח תקווה, וסיפור חייו נקשר לסיפור המושבה העברית הראשונה.

בשנת 1888, כעשר שנים לאחר יסוד פתח-תקווה, רכש אבו-רבאח' חלקת אדמה בת חמישה דונמים על גדות הירקון. עמדה עליה טחנת קמח עתיקה, ובצמוד לה חצה גשר עתיק את אפיק הנהר. השייח' שיקם את הטחנה שנקראה מאז על שמו: ‘טחנת אבו-רבאח’, והיא שרתה את ערביי הסביבה עד שנת 1948. היום עומדים שרידיה בעיבורו של ‘גן לאומי ירקון’, לצד שרידיה של ‘טחנת מיר’.

השייח' אבו-רבאח' היה בעל מעמד והשפעה רבה במחוז יפו וסביבת פתח תקווה. דבר לא נעשה מבלי ידיעתו ואישורו. הוא היה ידוע בצניעותו ומידת הכנסת האורחים שלו, וביתו בעיר העתיקה ביפו היה פתוח לכל. סופר עליו שהיה מאכסן בביתו אורחים ללא כל תמורה, וכל מי שנשפט לחובה על ידי השלטונות התורכיים היה מבקש את עזרתו. קשריו ההדוקים עם המושל בארמון המושל, אפשרו לו לבטל עונשים. אלה שהסתייעו בו, נשארו אסירי תודה ומוכנים היו לעבור עבורו באש ובמים. לעומת זאת, מי שלא השביע את רצונו של השייח' לא יכול היה להתגורר ביפו. בספר ‘פרי הארץ’, שיצא לאור בווארשה בשנת 1892, נכתב עליו: “השיך הוא חכם לבב ואמיץ כוח, וכבודו גדול מאד בעיני הערבים, הבאים אליו באש ובמים ונשבעים בשמו ההולך מסטנבול ועד מכה. כי רב וחבר הוא לחכמי המושלמנים ולקדושי כוהניהם”.

סיפורו של אבו-רבאח' נקשר גם לפתח-תקווה. כשרכש את חלקת הטחנה, הכריח את וועד המושבה לוותר על חלקת קרקע סמוכה כדי שיוכל לבנות עליה את ביתו. הם לא יכלו לעמוד בדרכו, ואגדה נשמרה על פרשת הגזילה. סופר כי הגיע שייח' עשיר ובעל השפעה מבני ברק לבקר את אבו-רבאח‘. כמנהג הכנסת האורחים של הערבים ישבו השניים, לגמו קפה, שאפו נרגילה, ושוחחו עד שהגיעה שעת תפילת הצהריים. קם אבו-רבאח להתפלל, ואילו השייח’ מבני ברק עבר לצידו השני של נהר הירקון והתפלל שם ביחידות. שאלו אותו לאחר מכן לסיבת הדבר, והוא ענה להם כי חטא הוא להתפלל לפני האלוהים על אדמה שנרכשה בגזל. אבו –רבאח' זעם על חוצפתו של אורחו ואיחל לו שימצא את מותו בתוך שנה. השייח' מבני ברק אכן מת במהלך השנה, ופרסומו של אבו-רבאח' כבעל מופתים פשט בכל הסביבה. סיפור על “ברכה” דומה שאיחל אבו רבאח' לשכן ערבי, שמנע מאנשיו מלפלוש לחלקתו, ומותו הפתאומי של זה, הרחיב את הילת הקדושה סביבו בה היו מזוגים מעשי צדקה ופשע ברוח סיפורי המזרח. הוא היה הרוח החיה בכל הסביבה, ושום מריבה או עניין חשוב לא היו מתיישבים ללא התערבותו. כשהיה נושא דברים במסגד יפו, היו דבריו חוצבי הלהבות משפיעים ומעוררים עד כדי כך, שכאשר דיבר סרה בנוצרים הכופרים יצא המון לעשות בהם שפטים. רק התערבותם הנמרצת של הקונסולים הזרים עצרה אותם.

מסכת הסכסוכים של איכרי פתח תקווה והשייך אבו-רבאח' החלה כשלקח הברון רוטשילד את המושבה תחת חסותו. תושבי המושבה היו נזהרים בכבודו של השייח‘, ואילו פקידי הברון לא היו מקפידים לעשות זאת. ראשית הסכסוך הייתה כשפקיד הברון הממונה, אלפונס בלוך, החליף את אוסביצקי. הפקידות החליטה להרחיב את תחום נטיעת הפרדסים על גדת הירקון וקרבה את הדרך לתחום טחנת השייח’. הערבים לא שמו לשינוי תוואי השביל והמשיכו ללכת בדרך הקודמת, שעברה עכשיו בתחום הפרדס. הם גורשו על ידי המודד והפועלים היהודים ופרצה תגרה. עובדי טחנת אבו-רבאח' נחלצו לעזרת חבריהם וספגו מכות מהפועלים. עוזרו של השייח' הזעיק את אנשיו, ואלה הכו ביהודים. שלושה מפקידי הברון שעברו במקום הוכו גם הם. עוזרו של השייח' התלונן בפני השלטונות על כך שהפקיד בלוך ארגן התנפלות מזוינת עליהם. מחנה של עדי שקר אישר את דבריו, ולאחר דיון משפטי נדון בלוך לשלוש שנות מאסר. הפחה התורכי נכנס לעובי הקורה במטרה להשכין שלום בין אבו-רבאח' והפקיד בלוך, ובסופו של עניין הסכים זה לבטל את תלונת אנשיו תמורת כסף ומתנות.

סכסוך הפקידות עם אבו-רבאח' המשיך כשנזקקו פלחי הכפר אומלבס לכסף וביקשו למכור את גבעת בית הקברות של הכפר, אותה סרבו למכור בעבר. הם דרשו תמורתה אלף פרנקים שהיו מתחת לערכה, אך פקידי הברון הסכימו לשלם שש מאות פרנקים בלבד. הדבר עורר את רוגזו של השייח‘, והוא הורה לפלחים לחרוש רצועות קרקע השייכות לפתח תקווה. אז ניאותו הפקידים לשלם את אלף הפרנקים, ואז דרשו הפלחים אלפיים. כשהסכימו הפלחים לקבל אלף פרנקים, חזרו בהם הפקידים ורצו שוב לשלם שש מאות פרנקים בלבד. השייח’ הכריז מלחמה על הפקידות, ועזר לתושבי אומלבס להגיש תביעות לבית המשפט התורכי. הוא הפקיד את אחיו על עבודת הפלחים והם החלו לחרוש ולזרוע חלקים מאדמת המושבה. הסכסוך הצריך את התערבות הקונסול הצרפתי וראשי הממשל התורכי, ועלה רבבות פרנקים לברון. בני פתח תקווה, שהבינו כי הסכסוך ימית עליהם צרה, פנו לוועד חובבי ציון בכדי להשפיע על פקידי הברון. הפקידים פנו בחשאי לחברי וועד המושבה בבקשה להביא לסיום הסכסוך עם השייח‘, מאחר והוא לא נתן בהם עוד אמון. נציגי הוועד, עם מקורבים מנכבדי הנוצרים והמוסלמים, הגיעו לטחנת השייח’ והוא נאות לפשרה. הם ציפו למשא ומתן ארוך, אך אבו-רבאח' מיהר להתפשר, ונקב בסכום בתוספת נכבדה של עמלה.

במקום יחסי האיבה החלו יחסי ידידות, ואבו-רבאח' התחייב להגן על המושבה תמורת תשלום שכר שנתי. הוא היה נוהג להשאיל חפצים וכלים שונים מפקידות המושבה, אך שוכח להחזירם. המושבה ויתרה למענו על שטח של מאתיים דונמים, ואף טרחה לחרוש אותו עבורו. על אף היחסים ההפכפכים עם אבו-רבאח‘, הוא הביא תועלת לאיכרי המושבה והפקידות. הוא היה משתדל עבורם אצל המושל התורכי ביפו מבלי לבקש כל תמורה, וסייע גם בישוב סכסוכים ומריבות עם תושבי הכפרים הערבים הסמוכים. כשהיה צורך לתת בקשיש, היה אבו-רבאח’ מחווה את דעתו כמה ולמי יש לתת. המקבלים, בראותם כי גובה הסכום נקבע על ידי השייח‘, היו מתרפסים בפניו ומחזיקים לו טובה על חסדיו. הוא העניק מתנות לחסידיו ומשלם רעה ליריביו, וכך התפרסם שמו בכל רחבי האזור. גם השומר אברהם שפירא השתמש בשמו של השייח’ בשיחותיו עם מנהיגי הערבים.²

השייח' איברהים אבו-רבאח' הלך לעולמו בנובמבר 1903, בגיל חמישים, ונקבר בטקס רב רושם בבית הקברות אלמחמודיה שמצפון לעיר. טחנת הקמח והפרדסים על גדות הירקון הועברו לידי בנו עבד אל-קאדר, ולבני המשפחה שהחזיקו במקום עד שנת 1948. היא שמשה מקום מפגש לערביי הסביבה, והייתה אחת מחמש הטחנות שפעלו לאורך הנהר. לאחר פינוי בית הקברות המשיך קבר השייח' לעמוד בודד, גם המושל חסן בק העריץ חשש לפגוע בקברו של השייח' שהילה הייתה סביב ראשו כעושה מופתים וניסים לידידיו, אך מביא קללה על אויביו. בשנת 1935 בנה ההקדש היפואי את המבנים סביב החצר, והקבר המשיך לשמש כמקום עלייה לרגל עד נפילת יפו. בצילום אוויר משנת 1949 ניתן עדיין לראות את הקבר עם כיפותיו. בצילום משנת 1964 נעלמו הכיפות, אך ניתן עדיין לראות את בימת הקבר. דיירים ותיקים המתגוררים במקום מאמצע שנות השישים לא ראו כבר את הקבר, וזוכרים רק את עץ התות העבות שגדל לצידו. ערביי יפו גם הם כבר לא זוכרים היום את השייח' אבו-רבאח', המכובד בתושבי העיר, ששמו הלך לפניו מאיסטנבול ועד מכה.

מקורות אספקת המים למתחמי הציבור בירושלים ועכו בשלהי התקופה העות’מנית מוכרים. לעומתם, מקור המים לשווקים ומתחמי הציבורי ביפו לוטה עד היום בערפל. עשרות הפרדסים והגנים סביב העיר הושקו מבארות אנטיליה, ואילו הבתים הפרטיים שבעיר העתיקה ניזונו מבארות ביתיות מהן נשאבו המים באמצעות מתקן חבלים. בתחילת המאה התשע-עשרה שיקם מושל יפו מוחמד אגא אבו-נבוט (1818–1805) את ‘מסגד מחמודיה’, ולידו הקים חאן ושווקים שכללו עשרות חנויות. המפורסם שבהם היה ‘שוק אל-פַרַג'' שבמרכזו ניצב ‘סביל אל-פרג’ המפואר שהונצח בציורי התקופה. בחצר הקטורה שבחזית שער העיר בנה אבו-נבוט את ‘אס-סביל אל-מחמודי’ (המוכר היום בטעות כ’סביל סולימן'). לאספקת המים לסבילים נחפרה באר צפונית למסגד, וכדי להבטיח את זרימת המים השוטפת הקדיש אבו-נבוט את הנכסים שבנה לטובת הבאר הראשית. כתב ההקדש (וַקפייה) נחתם בשנת 1812 בבית הדין השרעי של יפו. תמצית מסמך ההקדש נמצאת בכתובת שנחרטה על לוח אבן שנקבע על קיר האכסדרה הצפונית במסגד. מאחורי הקיר ממוקם היום מסגד הנשים בו הייתה הבאר. פענוח הכתובת ומעקב אחרי צינור אספקת המים ל’אס-סביל אל-מחמודי’ בצילומים, הובילו לזיהוי מקום הבאר.

אס-סביל אל-מחמודי

הרהט המוכרת היום כ’סביל סלימאן' נמצאת בפתח רחוב רוסלן המוביל אל העיר העתיקה מול שער העיר. במדריכי הסיורים מסופר כי שמו של בונה הסביל, סלימאן פחה מושל צידון, מופיע על כתובות הרהט. כפי שעולה מפענוחן, שמו של המושל סלימאן אינו מופיע בהן, לעומת זאת מופיע על הסביל שמו של סלימאן אחר, שלמה המלך.¹ הסביל שבנייתו מיוחסת לסלימאן מושל נפת צידון בשנים 1819-1805, נבנה בימי הסולטאן מחמוד השני שחותמו המעוטר (טוגרה) נמצא בראש קשת הסביל. הנוהג המקובל היה ליחס עבודת בניה ציבורית גדולה, ובמיוחד בעלת חשיבות כמו בנית הסביל, ליוזמתו של הסולטאן השליט בין אם הוא עמד מאחורי המפעל בין אם לאו. “יוזמתו” של מחמוד השני מתוארת על לוח השיש העליון, כמו גם שנת הבנייה 1809. מבצע העבודה היה מושל (מֻתַסַלִּם) יפו מוחמד אגא אבו-נבוט, וגם שמו מוזכר בכתובת הסביל. שמו של סלימאן מושל צידון אינו מופיע כאמור על הלוחות. פסוק מהקוראן המזכיר את שלמה המלך הוא מקור שיבוש השם. הסביל מוזכר במסמכי וַקְף אבו-נבוט כ’אס-סביל אל-מחמודי', לכבודו של הסולטאן הבונה. על הטבלה האמצעית בשורה התחתונה מופיע המשפט: “משלמה הוא וזה לשונו בשם אלוהים הרחמן והרחום” (אִנּהֻ מִן סֻלַיְמַאן וַאִנַּהֻ בִּסְםִ אללַאהִ אר-רַחְמַאן אר-רַחִים). מדובר בציטוט פסוק 30, מסורת הנמלים (27) שבקוראן. היא מתארת את חוכמתו של שלמה, ואת היותו בקיא בשפת העופות. מסופר בה כי הוא כינס את כל עופות הארץ ורק הדוכיפת לא הגיעה למפגש. שלמה ציווה להביאה אליו, והודיע לה כי תשחט אם לא תציג הסבר מניח את הדעת להיעדרותה. הגיעה הדוכיפת וטענה כי חלפה במעופה מעל ארץ שבא, וראתה את מלכתה ובני עמה משתחווים לשמש ולא לאלוהים. כדי לבחון אם אמת בפי הדוכיפת, ציווה עליה שלמה להטיל את מכתבו המאדיר את שם האלוהים מעל ממלכת שבא, ולבחון מרחוק את מעשי המלכה ואת מעשי בני עמה. עשתה הדוכיפת כמצוותו, והטילה את המכתב. ראתה מלכת שבא את המכתב והכריזה את המשפט האמור המופיע על כתובת הסביל, ונפקחו עיניה ללכת בדרך האלוהים, ולא להשתחוות עוד לשמש. בסופו של דבר היא הגיעה לבקר את שלמה וליהנות מחכמתו. (פסוקים 42 ואילך מתארים את השתלשלות המאורעות שבאו בעקבות הודעת המלכה).

ומדוע מופיע המשפט על הסביל? הנוהג להסוות שמות דמויות בפסוקי קוראן היה נהוג ומקובל בבנייה האסלאמית, ויתכן שזו הייתה הדרך להזכיר גם את מושל צידון מבלי להעניק לו את היוקרה שבמיזם. פסוק זה מופיע גם על הסביל הנמצא בפתח מסגד אל-גאז’אר בעכו וגם במסגד ג’זאר עצמו, שכן לאזכור הפסוק הייתה גם מטרה מאגית, והיא הגנה על הסביל משדים ומזיקים למיניהם. מקורות מים מקובלים במאגיה האסלאמית כמקום מפגש למזיקים הבאים להרוות בלילה את צימאונם, ובאותה הזדמנות גם לחטוף תינוקות מאמותיהן אם העזו לצאת למעין או לבאר בלילה. כדי להגן על מקור המים היו מצמידים אליו משפטי הגנה מאגיים המקובלים במסורות האסלם, כגון הפסוק האמור.רמז מאגי נוסף שנועד להגן על הסביל מופיע על הטבלה הימנית העליונה. מופיעים בה שמות שבעת אנשי המערה ושם כלבם: קטמיר, עליהם מסופר בסורת המערה (18) שבקוראן. מקורה באגדה נוצרית ידועה אודות שבעת הנרדמים של אפסוס. היא מספרת על שבעה אחים נוצרים שנמלטו מרדיפות הקיסר הרומי דקיוס בשנים 251–249. הם מצאו מקלט במערה שנאטמה בידי רודפיהם ונפלה עליהם תרדמה ממנה התעוררו לאחר מאתיים שנה, בימי תיאודוסיוס השני. הקוראן אימץ את האגדה העוסקת בתחיית המתים, ושמות ‘שבעת אנשי המערה’ מצוינים על גבי מבנים כדי להגן עליהם מפני שריפות, מפגעים, ושדים, כפי שנעשה על ‘אס-סביל אל-מחמודי’.

סביל שוק אל-פרג'

אגנית השיש הנצבת היום ממערב למסגד ועליה גגון פח חדש, נצבה בעבר בטבורו של 'שוק אל-פרג'' (שוק הישועה) שהיה המפואר בשווקי יפו שהקים מוחמד אגא אבו-נבוט. השוק היה צמוד לכניסה לחומת העיר, בתוואי רחוב רוסלן כיום, והחנויות הצפוניות שלו היו צמודות לקיר המסגד. רחבת השוק (ערצה) שמשה כרחבת הכניסה למסגד, ולכן היו בתחתית הסביל ברזים לשטיפת הרגלים. סביל שטיפה דומה ניצב בכניסה למסגד הגדול בעכו (‘סדירואן אל-ג’זאר’). חנויות השוק היו מקורות בכיפות עם מילוי כדי חרס, וביניהן עמודים עגולים עטורים בחרוטי אבן. שריד מתקרת החנויות ניתן לראות בחנות המתנות הצמודה לשער המסגד הישן החסום כיום. בשרידי העמודים ניתן להבחין בקיר האכסדרה המזרחית בחצר המסגד. השוק והסביל שהיו האטרקציה התיירותית המרכזית בעיר, מוזכרים בספרות התיירים והמדריכים של המאה התשע-עשרה. הסביל מופיע לראשונה במפת סקיירינג משנת 1842, ואילו השוק והמזרקה בשמם מופיעים לראשונה במפת זנדל משנת 1878. הסביל הונצח בתחריט האומן הנרי ברטלט (Bartlett) משנת 1834, ובציור גוסטב באווארפינד (Bauerfeind) משנת 1883. בראשית שנת 1915, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, נהרס השוק כדי להרחיב את הדרך הצפונית לנמל. חומת העיר נפרצה, והשווקים העתיקים שהיו סמוכים לה הפכו בן לילה לגלי אבנים. ההריסה הייתה חלק ממבצע שיפוץ מרכז העיר שיזם ג’מאל פחה, מושל סוריה וארץ-ישראל.² אגנית השיש של הסביל הותקנה מחדש לאחר מלחמת העולם הראשונה עם סבכת הברזל המקורית ושימשה כמקור מים לסביבה. הסביל שוקם בשנת 2010 עם שיחזור גגון דמוי המקור.

סביל אל-פרג' 1885 וכיום

סביל אל-מחמודי 1887 וכיום

באר המסגד ואספקת המים

אזכור ראשון של באר מסגד במפות יפו ההיסטוריות מופיע במפת הטמפלרי תיאודור זנדל (Zandel) משנת 1878. סמוך לפינה הצפון מערבית של המסגד הוא סימן את ‘באר המסגד’ (מס' 6). במפה קודמת משנת 1842, ששורטטה בידי הלוטננט הבריטי פרידריק צ’רלס סקיירינג (Skyring), מופיע במקום זה ריבוע קטן במרכז רחבה. כפי שניתן להבחין במפות, הבאר אינה נמצאת במתחם המסגד, אלא בחצר צמודה אליו עם דרך גישה נפרדת שהובילה גם למתחם המצודה הצפון מזרחית בחומת העיר. כיום מלון ‘סתאי יפו’ שנבנה על מקום הרדיף (קישלה) שנבנה בשנת 1876.

הבאר במפת סקיירינג 1842

באר המסגד במפת זנדל 1878

פענוח כתב ההקדש על לוח האבן מתאר בין השאר גם את הבאר שספקה מים למסגד ומזרקות העיר:³

זה הוא כתב ההקדש המיועד לתחזוקת הבאר ושני הסבילים. הוא כולל את כל בית אסמעיל אגא שנרכש מסַיִּד סלימאן קֻטַיְנה הירושלמי, וכל החאן שנבנה בידי מייסד ההקדש, הכולל שבע חנויות, מצבעה, שתי אכסדראות, שתי אורוות, חדר מאחורי הדלת בצד המערבי, חדר מעל הדלת, באר ארטזית, וכל שש החנויות הצמודות לקיר המסגד המערבי, והחנות ששמשה כמבואה לבית הבד שהתקבלה בעסקת חליפין מיורשי הנקיב, וכל בית המגדל שנרכש מאליאס באסילא, וכל אדמת הגן מאחורי אס-סביל אל-מחמודי, וכל גן הירקות (חאכורה) הנמצא בין שתי החומות שהתקבל בחליפין עם יורשי הג’אויש, וכל בית הקפה מחמודיה הצמוד למגדל אל-סִתאר בשער העיר, וכל הבית של ילדי עִז אד-דין שנקנה.

מטרת ההקדש הייתה מיועדת לתחזוקת הבאר ומערכת הולכת המים לסבילים ולמסגד בכמות שתספיק לכל. תוואי צנרת הולכת המים המקורית לא ברור, אולם מאחר ומי הבאר נועדו להשקות גם את חלקת הגן המזרחי שמאחורי ‘אס-סביל אל-מחמודי’, סביר להניח כי היא עברה בתוואי הגן שאפשר גישה נוחה לצנרת או תעלת ההזנה. כתב ההקדש קבע כי מנהליו יהיו אחראים שהכנסות הנכסים תוקדשנה למטרה זו בלבד, ואסור יהיה להשכירם לתקופה העולה על שנה אחת, ולא לבעלי זרוע תקיפים. שני ממונים נקבעו: האחים ח’מיס ועֻת’מאן. עודפי ההכנסה השנתית נועדו להיות בפיקוח נאמנים, והיו מיועדים לרכישת נכסי הקדש נוספים, וזאת רק לאחר התייעצות עם הפקידות הבכירה ומכובדי העיר. כתב ההקדש נרשם בבית הדין השרעי ביפו בשנת 1227 להיג’רה שהחלה ב-6 בנובמבר 1812. שנתיים לאחר מכן נרשם כתב הקדש נוסף שפרט בין השאר את התשלומים לכל אחת מעבודות תחזוקת הבאר: 125 פיאסטרים נקבעו כשכר שנתי לאחראי על התחזוקה, 37 פיאסטרים לרכישת חבלים, 22 פיאסטרים לחבלים המיוחדים שעל גלגל השאיבה, ו-25 פיאסטרים לקניית כדי השאיבה הקשורים לחבל המיוחד שעל הגלגל.

בגב ‘אס-סביל אל-מחמודי’ קיים עד היום מאגר בנוי שסיפק מים לברזים. ניתן להבחין בקירו הצפוני בגומחה חצובה ובה חור עגול בקוטר צינור של כשני אינצ’ים. בצילום לכיוון דרום מערב ממגדל השעון, מסוף שנות העשרים, רואים את גב הסביל. ניתן להבחין בצינור היורד מגג אכסדרת המסגד המזרחית אל הפתח במיכל האגירה. מעקב אחרי מהלך הצינור בצילומים נוספים, מוביל למיכל אגירה על גג האכסדרה הצפונית בחצר המסגד, וממנו ירד הצינור אל הבאר. עיון במפת האזור הבריטית משנת 1934 מגלה כי אכן במקום זה מצוינת באר ולצידה מבנה משאבה ומאגר. מבנה הבאר היה בחלקה נפרדת מהמסגד, עם מעבר בין קיר המסגד לקיר החאן שהיה מערבית לו והוביל לשווקי העיר. לצד הבאר הייתה חצר מגודרת עם מבנים ששמשו ככל הנראה למגורי האחראי ולאחזקת הבהמות שסובבו את גלגל השאיבה. החצר המופיעה במפת 1934 כחלקה נפרדת היא כיום חלק מחצר המסגד, ומבנה הבאר משמש היום כמסגד הנשים. לא ברור המועד המדויק בו נסתמה הבאר, אולם היא חדלה להזין את ‘אס-סביל אל-מחמודי’ סמוך לשנת 1948.

צנרת ההובלה המקורית מהבאר למאגר הייתה מחרס. בתוך מיכל האגירה ניתן להבחין בזרבובית אבן הנמצאת בחלקו העליון ששמשה כפתח כניסת המים מהצינור שפעל ככל הנראה על פי עקרון הגרביטציה או הכלים השלובים. בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו ברחוב רוסלן בשנת 2007,בידי רשות העתיקות בהנהלת ד“ר יואב ארבל, נחשפו בכביש מול המסגד קטעי שני צינורות חרס שהובילו לכיוון ‘אס-סביל אל-מחמודי’. הנקודה בה נחשפו הצינורות זהה למקום בו ניצב סביל אל-פרג' על פי מפת זנדל. אחד הצינורות שימש לאספקת המים, ואילו הצינור השני ניקז את מי הסביל אל תעלת הניקוז בחזית הסביל שניקזה את המים לחפיר החומה. גם היא נחשפה בחפירות רשות העתיקות בהנהלת ד”ר יואב ארבל. חצר המסגד הצפונית בה ניצבת היום ברזיה עגולה המעוצבת ככיפת הסלע, שימשה בעבר לרחיצת רגלים. בצילום ממינרט המסגד מראשית שנות השלושים ניתן להבחין כי רחיצת הרגלים נעשתה לתעלה לאורך הקירות הגובלים במתחם הקישלה. התעלה שנוקזה לחצר הקישלה נחשפה בחפירות ההצלה שנערכו במקום בשנת 2007. על פי כתב ההקדש יועדו מי שטיפת הרגלים להשקיית גן הירקות שבין החומות הצפוניות (החאכורה). עם בניית מתחם הקישלה בשנים 1886/7, על שטח המצדית והגן, חוברה התעלה לצינור ניקוז המתחם שהוביל לים.

לוח כתובת ההקדש של אבו נבוט במסגד מחמודיה

באר המסגד באדום. מיקום הסבילים בכחול. מפת 1934

תרשים מיקום הבאר והצנרת

חצר המסגד ומיקוד לוח ההקדש

מבנה הבאר בראשית המאה ה-20

הצינור היורד למיכל האגירה, 1936

חור כניסת צינור הברזל מאגר

פתח כניסת צינור החרס למאגר

חצר רחיצת הרגלים הצפונית במסגד ופתח תעלת הניקוז

מבוא

מגדלור נמל יפו העות’מני נבנה לראשונה בשנת 1865, בידי החברה הצרפתית קולאס ומישל. היא הייתה בעלת הזיכיון להקמה ותחזוקה של מגדלורים ברחבי האימפריה העות’מנית, ובין השאר בים התיכון ובים האגאי (Administration general des Phares de l’Empire Ottoman). ההסכם נחתם לראשונה באוגוסט 1860 לתקופה של עשרים וארבע שנים. הוא חודש בספטמבר 1884 לתקופה של חמש־עשרה שנים נוספות, ובספטמבר 1899 הוארך לתקופה נוספת של עשרים וחמש שנה. כשתם תוקף ההסכם בספטמבר 1924, כשארץ־ישראל הייתה נתונה כבר תחת שלטון המנדט הבריטי, החלו מגעים כדי לחדשו. לאחר מסכת ארוכה של דיונים בה היו מעורבים משרדי החוץ הבריטי והצרפתי, הוארך ההסכם עד שנת 1949, אך תנאיו שונו.

במגדלור נמל יפו ניתן להבחין לראשונה בצילום הצלם הצרפתי פליקס בונפיס (Bonfils) משנת 1867/8. הוא ניצב מעל מצודת הנמל שעדיין ניצבה בשלמותה באותם ימים, בחצר הבית המיוחס על פי המסורת הנוצרית לשמעון הבורסקאי. בבית זה החייה פטרוס הקדוש את הנערה הצדקת טאביתה. המוסלמים בנו במקום את ‘מסגד אל־טאביה’, ומאז שנת 1875 הייתה משפחת זכריאן הארמנית אחראית לתפעול המגדלור ומתגוררת במקום עד היום. מתקן המגדלור המשושה ניצב על בימה בנויה ששמשה כמיכל אחסון גושי הקרביד מהם הופק גז האצטילן שהצית את האור. בראשית שנות העשרים של המאה העשרים הוא הוחלף, ובשנת 1937 בנו הבריטים את מגדלור הבטון הניצב במקום עד היום.

הסכם הזיכיון העות’מני עם החברה הצרפתית

הסכם הזיכיון להקמה ותחזוקה של המגדלורים ברחבי האימפריה נחתם ב־20 באוגוסט 1860, בין שר הימייה מהמט עלי פאשה לבין הצרפתים קולאס ומישל כנציגי החברה שהוקמה לצורך כך. ברנארד קאמיל קולאס (Collas) היה קצין אניות סוחר ויזם צרפתי, אביר לגיון הכבוד הצרפתי וחבר המסדר המלכותי הרוסי סנט סטניסלב. הוא השקיע גם בחברת הרכבת יפו־ירושלים ושימש מנהלה בפריז משנת 1889. המנהל הכללי והיוזם של חברת המגדלורים היה מאריוס מישל (Michel) קצין ים, בעל תואר מאג’ידי מדרגה רביעית שניתן בידי הסולטאן עבד אל־חמיד השני למסייעים הזרים לעות’מניים במלחמותיהם באירופה. הוא מונה בתקופת מלחמת קרים לראש מנהלת המגדלורים בעקבות הסכם בין הסולטן עבד אל־מאג’יד לשגריר צרפת אנטואן טובאנט. ההסכם הראשון נחתם לתקופה של עשרים וארבע שנים, והוא העניק לחברה את הזכות לבנות, לתחזק, ולתפעל את המגדלורים ולגבות מס מחברות האניות על פי משקל המטען שהן נשאו. מחצית מהמס הנגבה היה נשאר בידי החברה, ומחציתו הועברה לממשל העות’מני. החברה הקימה בארץ ארבעה מגדלורים: בעכו, שניים בחיפה, וביפו. לצורך תפעול המתקנים והגבייה הופעלה בנמל סוכנות של החברה, ומיקומה מצוין במפת הטמפלרי תיאודור זנדל משנת 1878, בכניסה הצפונית לנמל. מס המגדלורים היה בין רבע פיאסטר תורכי לחצי, ועם כינון ממשלת המנדט האזרחית בשנת 1920 הציעה החברה למשרד המסחר והתעשייה הבריטי להמיר את תעריפיה ללירות מצריות, על פי שער המרה של שמונים ושבעה גרושים ללירה זהב תורכית. החברה הסכימה להעניק הנחה של עשרים אחוזים למסחר הבריטי.

על פרטי ההסכם עם ‘הזכיינים’, כפי שכונו בנוסח ההסכם המקורי, ניתן ללמוד מגרסה מתוקנת שלו משנת 1925, כשדרשה החברה ממשלת בריטניה לחדשו. ההסכם שמור בארכיון המדינה. ב־6 בספטמבר 1924 פנתה החברה בבקשה לחדש את ההסכם עם ממשלת ארץ־ישראל. לטענתה ההסכם הוארך בשנת 1913 בידי הממשלה התורכית עד שנת 1949, מכוח “חוקים זמניים” שנחקקו באותה שנה, אך משרד החוץ הבריטי חלק על כך. לגרסתו היו דיונים בלבד שלא הבשילו לכדי הסכם. עם זאת, החליטה הממשלה הבריטית כי אין טעם להיכנס להתכתשות משפטית בנושא זה, ויש לכבדו מכוח הסכם הקפיטולציות על אף שרשמית בוטל עם הסכמי לוזאן. עם זאת, בקשה הממשלה לבטל את מס המגדלורים על הספנות הבריטית. בינואר 1925 שלח תת שר החוץ הבריטי מכתב תשובה לשגריר צרפת בו הודיע כי ממשלת פלשתינה החליטה לאחר דיונים שלא להיאבק משפטית בנושא תקפות הארכת הסכם החכירה על ידי הממשלה תורכית עד 1949. הוא ביקש מהשגריר לשכנע את חברת המגדלורים להעביר לידי ממשלת פלשתינה את הכספים המגיעים לה שנגבו בידי החברה מבעלי האוניות החל מיום 30 אוקטובר 1918, וכי יואילו להעביר העתקים מספרי החשבונות שלהם לתקופה האמורה. שר חוץ אמרי כתב לנציב העליון הרברט סמואל כי לאור התשובה לשגריר הצרפתי, ולנוכח המצב התקציבי, אין אפשרות לרכוש את הזיכיון ויש צורך בהתאמת ההסכם לאור שינויי המטבע. הוא ביקש ממנו להציע תיקונים להסכם הזיכיון. השינויים להסכם המקורי כללו העסקת עובדים מקומיים בלבד, האפשרות של נציג הנציב העליון לבדוק את מצב המגדלורים בכל עת שיחפוץ, והטלת קנס במקרה של הזנחת המתקנים. ההסכם שכלל עשרים וחמישה סעיפים מפורטים, אפשר לממשלה לשנות את גובה המס, אך הבטיח לחברה פיצוי במידה והתעריף יפחת מעבר לשלושים אחוזים. לחברה ניתן פטור ממכס על יבוא כל החלקים והמתכות שידרשו, והיא התחייבה שעובדיה לא ינצלו את הפטור לרעה.

תעריפי מס המגדלור של החברה הצרפתית

המגדלור החדש ביפו

ממכתב הממונה על הנמלים בממשלת המנדט מנובמבר 1920, עולה כי המגדלור על הר הכרמל נהרס בידי התורכים במהלך המלחמה. מגדלור זמני חדש הותקן בידי החברה הצרפתית בשנת 1919, אך הוא היה לטווח של עשרה מילים בלבד, עם אור לבן קבוע, שהביא לתלונות רבות מצד קברניטי אניות. צילום נמל יפו בידי הקצין האוסטרלי פרדריק רודס, ימים ספורים לאחר כיבוש העיר, מלמד כי המגדלור התורכי ביפו לא נפגע במהלך המלחמה. צילום המגדלור מראשית שנות העשרים מלמד כי מתקן מגדלור חדש הותקן ביפו והוא זהה לזה שהותקן בנמל חיפה. מתקני האור החדשים היו עשויים מפלדה, עם כיפה עגולה ושבשבת רוחות מותקנת בראשה על כדור מעוטר. הציוד היה מתוצרת החברה הצרפתית בארביי וטוראנט.

ביוני 1934 החלה בניית הנמל החדש ביפו. המבנה הראשון שנבנה היה מחסן ההדרים הצפוני (היום מחסן 1) במאי 1935 שלח מר אברלה, נשיא איגוד הספנות ביפו, מכתב למנהל הנמל בו התריע על הסכנה הצפויה עקב הסתרת המגדלור עם השלמת גג המחסן הדו־קומתי. הנהלת הנמל החליטה באספה מיוחדת על בניית מגדלור חדש במקום המתקן המיושן. החברה הצרפתית הגישה הצעה לבניית מגדל בטון בגובה שנים עשרה מטרים ובקוטר פנימי מטר וארבעים סנטימטרים, עם מתקן אופטי בקוטר חצי מטר. המתקן אמור היה להבהב ל־0,3 שניות בהפסקות של 0,7 שניות, ולהאיר לטווח של שישה עשר מייל. עלות מגדל הבטון הייתה 1250 לא“י בתוספת 990 לא”י לציוד האופטי. מקס נורוק, מזכיר ממשלת המנדט אישר את ההוצאה והוחל בבנייה.

יצור מתקן המגדלור בצרפת

מגדלור נמל יפו

מגדלור סטלה מריס בחיפה

המגדלור הוקם על חלקה שלא הייתה בבעלות הממשלה ומעמדה החוקי היה בלתי ברור. הבנייה אושרה בהתבסס על כך שמגדלור ניצב שם עשרות שנים, והגישה אליו הייתה דרך ‘מסגד אל־טאביה’ ללא עוררין. מיד עם סיום הבנייה דרשה הנהלת הוואקף ביפו דמי שכירות עבור השימוש במעבר. מנהל המשרד לעבודות ציבוריות בדק ומצא כי אכן אין רישום על השטח, וכי גם המנזר הלטיני והארמני טוענים לבעלות עליו. כדי להימנע ממחלוקות הוא הציע למזכיר הממשלה לקדם הליך הפקעה למטרות ציבור. הודעה על כך פורסמה בעיתון הממשלה ב־26 בינואר 1939, להפקעת שטח של 165 מטרים רבועים עם זכות מעבר דרך המסגד. הפרסום עורר את הוועד הערבי העליון ששלח מכתב לנציב העליון בו נאמר כי מדובר באדמת הקדש שאסורה להפקעה או מכירה, וכי השלטון העות’מני אישר לחברה הצרפתית הצבת מגדלור בלבד. מנהל מחלקת הקרקעות שבדק את הרקע ההיסטורי של המקום, המליץ לייצור כניסה חדשה באמצעות מדרגות מרציף הנמל כדי להימנע ממעבר במסגד. דרך הגישה מרציף הנמל חייבה הפקעה של 21 מטרים רבועים בלבד. מאחר והבעלות על השטח הזה הייתה גם היא שנויה במחלוקת, הציע מנהל הקרקעות להפקיד את פיצוי ההפקעה בבית המשפט שיחליט בבוא היום למי הם מגיעים. פרסום ההפקעה עורר שוב את הוועד המוסלמי העליון. המזכיר אמין עבדול האדי שלח מכתב למזכיר הממשלה בו ביקש ממנו לעצור את ההליכים מאחר ומדובר במקום קדוש על פי חוקי הממשלה. הנושא נבחן שוב, ובינואר 1941 ענה מזכיר הממשלה לוועד המוסלמי העליון. הוא כתב כי הממשלה מכבדת את הקדש המסגד ולא תפגע בו, וכי הקרקע המדוברת סמוכה לו ומותרת להפקעה לטובת הציבור. לדבריו ההצעה לדרך גישה חדשה מהרציף תמנע מעבר דרך המסגד, על אף שלממשלה יש בו זכות מעבר היסטורית.

המדרגות מהרציף לרחבת המגדלור בוצעו בסופו של דבר ושרידיהן מוסתרים היום בסבך הצמחייה. ההסכם עם החברה הצרפתית שנחתם בשנת 1925 כיבד את הסכם הארכת הזיכיון עם הממשלה התורכית משנת 1913, ונמשך עד שנת 1949. על פי ההסכם, בתום תקופת הזיכיון אמור היה המגדלור לעבור לרשות הממשלה ללא תמורה במצב תקין, וכך עבר לבעלות ממשלת ישראל. עם הפסקת פעילות נמל יפו בשנת 1965, פורק הפנס האופטי והותקן במגדלור נמל אשדוד החדש. מגדל הבטון נותר כדי לספר את תולדותיו של מגדלור נמל יפו והוא החל להתפורר. ב־22 באוגוסט 2020, במלאת לו 155 שנים, התכנסו פעילי ‘המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל’ כדי לציין את האירוע, ולפעול למען שימור המגדלור.

בשנת 2023 שופץ המגדלור והפנס הוחזר ליפו והותקן בראש המגדלור.

תמונה 6: תכנית ההפקעה עם זיקת המעבר מהרציף

משפחת דג’אני נמנית על המשפחות המכובדות והותיקות בירושלים. על פי המסורת המשפחתית, הצטרף אחד מאבות המשפחה, השייך אחמד דג’אני (1496–1591), לצבא האיסלם בספרד. הוא הגיע לירושלים עם קבוצת עולי רגל, והפך לדמות ידועה ומכובדת. בשנת 1529 מינה אותו הסולטאן עות’מן הגדול כמפקח על קבר דוד שעל הר-ציון, ולכן נקראת המשפחה, דג’אני אל-דאודי. החסות על הקבר ועל קבר הסעודה האחרונה הנמצא מעליו, נותרה בידי המשפחה. בני המשפחה התגוררו בדירות סביב מתחם הקבר, והיו מארחים את עולי הרגל שבקרו במקום בדרכם למכה. מסורת זו נמשכה מאות שנים, עד שנת 1967. בסמוך לקבר דוד נמצא עד היום בית הקברות של המפחה.

רבים מבני המשפחה החזיקו במשרות פוליטיות וכלכליות במנגנון השלטון העות’מאני. עראף פאשה אל-דג’אני היה נציג ירושלים בפרלמנט התורכי, וראש עיריית ירושלים בשלהי השלטון העות’מאני. בתחילת שלטון המנדט הבריטי הוא שימש כנשיא ‘האגודה המוסלמית נוצרית’ בעיר, וכסגנו של מוסא כאזם אל-חוסייני ב’וועד הלאומי הערבי'. סובחי טאהר אל-דג’אני, היה הערבי הראשון שהתקבל לאוניברסיטה האמריקאית בבירות, ותרגם את הקוראן לשפת ברייל. ד“ר מחמוד אל-דג’אני ייסד בשנת 1947, יחד עם ד”ר כנאען, את ארגון הסהר האדום הפלסטיני. לאחר מלחמת העצמאות שירתו רבים מבני המשפחה כשרים ופקידים בכירים בממשל הירדני.

ד"ר פואד איסמעיל אל-דג’אני נולד בירושלים בשנת 1890. הוא היה מהראשונים שלמדו רפואה באוניברסיטה האמריקאית בבירות לאחר מלחמת העולם הראשונה, והשתלם כמנתח כירורגי בבריטניה. הוא גם היה הראשון מערביי הארץ שזכה לתואר F.R.C.S מאוניברסיטת לונדון.¹ הוא חזר ארצה, עבד בבית החולים הממשלתי ביפו, ובשנת 1933 הקים את בית החולים הפרטי הראשון ביפו שנקרא על שמו, היום בית חלוים ‘צהלון’. בית החולים הוקם בשכונת נוזהה החדשה, בקצה שדרות המלך ג’ורג' (כיום שדרות ירושלים). בנין בית החולים תוכנן בידי האדריכל יצחק רפופורט, בסגנון הבינלאומי, ובחלקו הדרומי של המתחם נבנה בית מגורי המשפחה. בחזית הבית היה גן פורח עם מזרקת אריות, דוגמת זו שבארמון אלהמברה בגרנדה.

בית החולים כלל מחלקות כירורגיה, עיניים, אף אוזן גרון, ולידה, והיו בו 55 מיטות. במחלקה נוספת אושפזו חולים נזקקים ללא תשלום. בצוות בית החולים שרתו גם רופאים יהודים ידועים; רופא העיניים ד“ר ש. הילדסהיימר, בנו של הרב צבי הירש הילדסהיימר, רבה של ברלין, וד”ר מרכוס זלצברגר, מהראשונים בארץ בתחום אף אוזן וגרון, שהגיע מבית החולים ‘הדסה’ בירושלים. כאחות שרתה גב' יפה באביוף (כיום ברגר).

ד“ר דג’אני נפטר ב-24 ביוני 1940, כתוצאה מזיהום דם כתוצאה מדקירה במהלך ניתוח. רעייתו בקשה לקבור אותו תחת עץ בגן ביתה, והשלטונות הבריטים כבדו את רצונה. אלפי מוסלמים, נוצרים, ויהודים השתתפו במסע ההלוויה, וביניהם משלחת של רופאים מבית החולים ‘הדסה’ בראשות פרופ' מרכוס. עיתון ‘פלסטין פוסט’ תיאר את מסע ההלוויה שיצא מהמסגד אל אחוזת המשפחה, כשבראש צועדת משלחת שוטרים בריטים. לדברי הכתב, עמדו מאות נשים וגברים בצידי הדרך והזילו דמעות כשעבר ארונו של הרופא עטוף ביריעת משי ירוקה ומעוטרת. ראשי ערים מכל רחבי הארץ ופקידי ממשל עמדו סביב הקבר כשהוקראו מכתב הניחומים של הנציב העליון וצוואת הרופא שנכתבה חמש שעות לפני מותו. הוא ביקש כי ימשיכו את מסורת התרומה לעניים, והטיפול בהם ללא תמורה. עיריית יפו החליטה לקרוא על שמו את הרחוב בחזית בית החולים ׁ) היום רחוב ד”ר ארליך).

בית החולים המשיך לפעול בניהול רעיית הרופא ואחיו החורג מוחמד אל-דג’אני. על הניהול הרפואי הופקד קרוב משפחה, ד“ר מוחמד זאוויד אל-דג’אני מרמלה. בשנת 1947 היו בבית החולים 70 מיטות, בשלוש מחלקות. במחלקה הראשונה שילמו החולים 1,8 לא”י ליום, בשניה 1,3 לא“י ובשלישית 0,75 לא”י. בנוסף לכך היו 2 חדרי אשפוז משובחים, עם חדר הסבה פרטי. 15 רופאים חיצוניים טיפלו בחולים הפרטיים שלהם, ששלמו את שכרם בנפרד.

עם התגברות המתח הביטחוני בעיר, עזבו האם וילדיה; סאלמה, איסמעיל, פאייק, נג’ואה, סוהא ועומר לקהיר. בהמשך עברו ללונדון, והבנים המשיכו את מסורת אביהם ולמדו רפואה באוניברסיטת קמברידג'. ד“ר איסמעיל דג’אני שימש כרופא חברת הנפט ‘ערמקו’, וד”ר פאייק דג’אני הקים מרפאה משגשגת בלונדון. האחים נפטרו לפני מספר שנים בעמאן. הבן הצעיר עומר דג’אני מתגורר בארה"ב.

ד"ר פואד דג’אני נקבר בחצר ביתו לצד מזרקת האריות הניצבת במקומה עד היום. בשנת 1998 הגיעה בתו סלמה למפגש עם חברותיה שרונה ברוזה, ואולגה בלקין, אתן חלקה חדר חמישים שנה קודם לכן, במהלך לימודיהן בבית ספר סנט ג’וזף בירושלים. המפגש תועד על ידי הבמאית נעמי שחורי, והוקרן כסרט ‘ארבע חברות: פגישה חוזרת’. במהלך הסרט בקרה גב' סאלמה דג’אני, עם חברתה גב' אוואד שחאדה בחצר ביתה. היא הצביעה על מקום קבורת אביה שנותר ללא ציון, וסיפרה בהתרגשות לחברתה על רצון אימה לקבור את האב בחצר הבית. בעקבות דבריה הנרגשים הוצבה ביוני 2000, בסיוע המחבר, מצבה על קברו של הרופא במלאות 60 שנה למותו. היא עומדת היום במרכז גינת בית חולים ‘צהלון’, לצידה של המזרקה ששופצה.

עיריית תל אביב יפו החליטה להנציח את שמו של הרופא בכיכר הסמוכה לבית החולים. ב-26 בפברואר 2012 התקיים טקס חנוכת הכיכר אליו הגיעו ילדיו, נכדיו וניניו של הרופא מכל קצוות תבל, לרבות מארצות שאינן מקיימות יחסים עם ישראל. לטקס הגיעה גם גב' יפה ברגר בת התשעים ושלוש, כדי לחלוק כבוד לרופא לצדו עבדה. לסרטון הטקס:

http://www.yaffo.co.il/article_k.asp?id=3173

ד"ר פואד דג’אני במשרדו

הלווית ד"ר דג’אני. האחות יפה בביוף (ברגר) מימין

בית החולים בשנת 1934

הכניסה לבית החולים. השילוט למעלה “אללה מרפא”

ד"ר דג’אני ואשתו עם הילדים סלמה ואיסמעיל

מזרקת האריות בחצר בית החולים

גב' סאלמה דג’אני בתו של הרופא

צאצאי הרופא בחזית בית המשפחה (פברואר 2012)

הסרת הלוט משלט הכיכר. ראש עיריית יפו ובנו של הרופא

האחות יפה ברגר במפגש עם בתו ובנו של הרופא

האגדה האורבנית ביפו מספרת כי מקור שמו של ‘הבית הסקוטי’ ברחוב יפת 52 ביפו, הוא במלון יוקרתי שנפתח בשנות השישים בידי סקוטים שרכשו את בית החולים האנגליקני. מסמכים מארכיון ‘החברה המיסיונרית הנוצרית’ (CMS) השמורים באוניברסיטת ברמינגהם שופכים אור על תולדות המוסד הרפואי הראשון ביפו.

השרות הרפואי המודרני ביפו החל ביוזמת מיס ביאטריס (בסי) מנגאן. היא נולדה באירלנד כבתו הצעירה של הכומר קוסבי סטאפורד מנגאן, והגיעה ליפו בשנת 1877 בעקבות קריאת ‘כינוס מילדמאי’ להצטרפות לשרות המיסיונרי במזרח התיכון. באוקטובר 1878 היא החלה לסייע לג’ין וולקר ארנוט, מנהלת בית הספר לבנות ‘טאביתא’, בארגון כיתות תפירה ורקמה לנשות יפו. באותה שנה פקדו את יפו בצורת ומגפת חולירע, ובסי החלה בפעילות סיוע רפואי לתושבי העיר והסביבה בעזרתו של ד"ר קיסר גוראייב, רופא סורי שהגיע מהקולג' האמריקאי בביירות. אמילי לונגלי הול, רעייתו של הכומר לונגלי הול שעמד בראש ‘החברה הנוצרית המיסיונרית’ ביפו, שאבדה את תינוקה בן היום במגפה, ואת אחיו התאום שבעה חודשים לאחר מכן, הצטרפה גם היא. בסי שכרה מתחם בית ובאר בדרך עג’מי (רחוב יפת 52–48) ופתחה מרפאה שהכילה 18 מיטות. היא נסעה לאנגליה כדי לגייס תרומות, ופעמיים נסעה לקונסטנטינופול כדי להשיג אישור לבניית בית חולים ראוי. היא לא הספיקה לממש את חלומה מאחר ומצבה הבריאותי הדרדר, וב-9 בנובמבר 1885 היא נפטרה ונקברה בבית הקברות האנגליקני ביפו. לפני מותה הותירה צוואה המורה להעביר את רכושה והונה למיס ניוטון שסייעה לה בעבודתה. הן ייסדו את ‘קרן מנגאן ניוטון’.

את מיס קונסטנס אדלייד ניוטון פגשה בסי עוד במידלמאי. היא הצטרפה למסדר האחיות בגיל שמונה עשרה, ובמשך שלוש שנים רכשה ניסיון רפואי. בסי בקשה ממנה לבוא ליפו ולסייע לה בעבודתה, ובמשך חמש שנים פעלה לצידה. בסי הצליחה לקבל את אישור חצר הסולטן לבניית בית החולים, ואביה של ניוטון סייע גם הוא בגיוס תרומות. ב-19 באוקטובר 1886 נחנך בית החולים בנוכחות המושל התורכי וסגן הקונסול הבריטי חיים אמזלק. ניוטון הקדישה את חייה לבית החולים ולטיפול בבני כל הדתות. היא לא היססה לטפל בהם גם כשפרצו מגפות שהמיתו רבים בעיר וסביבתה. כשפרצה מגפת החולירע הנוראית בשנת 1902, היא הקימה מרפאה קטנה גם בלוד וגייסה אספקה ומזון כשהרעב המית רבים. עם תום המגפה פתחה בית יתומים לילדים שאבדו את הוריהם בסיוע הנסיכה אלכסנדרה.

בית החולים האנגליקני 1908

בשנת 1906 הדרדר מצבה הרפואי של ניוטון והיא נאלצה לנסוע לניתוח קשה באנגליה. את בית החולים הפקידה בידיהן של מיס ניקולסון ומיס ברומלי שהצטרפו אליה. בספטמבר 1907 היא חזרה ליפו אך נאלצה לחזור לאנגליה לניתוח נוסף. ב-19 באוגוסט 1908 היא מתה. על פי צוואתה הועברו בית החולים ועשרת אלפים לירות אנגליות שהותירה לניהול אחותה אדית, שנהלה את הקרן עד מותה בשנת 1918 . לאחר מכן הועבר הניהול לאחות השנייה דיאנה. בית החולים פעל בחסות ‘האגודה הנוצרית המיסיונרית’ (CMS) בכספי הקרן שהותירה ניוטון ובתרומות חוג ידידי בית החולים באנגליה שייסדה בסי מנגאן. מיס קונסטנס ניוטון פעלה גם להקמת כנסיית סנט פטרוס האנגליקנית על החלק הצפוני של החלקה, והתכנית הראשונה הוכנה בשנת 1909 בידי האדריכל הבריטי מור.

המרפאות הרפואיות פעלו בבית החולים שלוש פעמים בשבוע, והגיעו אליהן כמאה חולים מכל רחבי הארץ. הן שרתו מוסלמים, נוצרים, ויהודים, ומקובל היה להשמיע דרשות לפני מתן הטיפול הרפואי, והחולים והפצועים היו נאלצים להמתין עד לסיומן. כתבה על כך באירוניה הגב' אנה ספאפולד מירושלים לאחר אחד מביקוריה: “ישו היה מטפל בחולים בידיו הרחמניות, ואת ההטפות היה משאיר לרוח הקודש”. בית החולים פעל עד מלחמת העצמאות כשרבים מתושבי יפו הפכו לפליטים בירדן. ‘האגודה המיסיונרית הנוצרית’ פתחה מרפאה במחנה הפליטים א-זרקה.

קברה של בסי מנגאן בבית הקברות האנגליקני

מיס ניוטון

בית החולים האנגלי הפך לאחר המלחמה לאכסניית צליינים, אולם מצבו הפיסי הדרדר. בשנת 1954 אזלו כספי הקרן שהותירה מיס ניוטון. ‘האגודה המיסיונרית הנוצרית’ שניהלה את הקרן משנת 1925, החליטה למכור את הנכס לכנסייה הסקוטית תמורת עשרת אלפים ליש"ט. מאחר והמכירה חייבה תשלומי מס לרשויות בישראל, הוחלט בסופו של דבר לרשום את העברת הנכס כתרומה, אם כי התמורה הועברה בהדרגה. בשנת 1955 הועבר הנכס לכנסייה הסקוטית ולניהול הכומר מקאליסטר נציגה בארץ באותם ימים. הכנסייה הסקוטית השתמשה במבנה למגורי סגל בית הספר ‘טאביתא’ הסמוך.

בחלקה האחורי של חצר בית החולים נותרו הבית והבאר בהם החלה בסי מנגאן את פעילותה. הבאר שעומקה היה כעשרים מטרים כוסתה ביציקת בטון. ב-12 ביוני 1960 התמוטטה התקרה ודייר המקום נפל אל מותו. כבאי שירד לבאר כדי לחלצו מת גם הוא. בית החולים הפך לאתר מסוכן ומחלקת ההנדסה העירונית החלה לשלוח מכתבי התראה לכנסייה הסקוטית. היא החלה לחפש שימוש הולם לנכס שהפך לנטל. בשנת 1965 גילה בית החולים הסיעודי ‘רמת-ים’ עניין במקום והחליט לפתוח במקום סניף. הבקשה אושרה, אולם המוסד לא הוקם, ככל הנראה בגלל ההשקעה הגדולה שנדרשה לשיפוץ המקום. בשנת 1968 הועבר הנכס לחברת ‘סקוטש האוז’ של האחים קייזר, ובשנת 1996 לחברת ‘אי.אר.אינווסט’ שקבלה אישור למסעדה מצומצמת ואולם כנסים ושמחות. מאז הוא פועל כאולם אירועים סגור וממתין לפריחה דוגמת המוסדות הראשוניים של יפו החדשה שהפכו לאתרי נדל"ן מניבים.

הקדמה

ברחוב יפת 32 ביפו, בין הרחובות יפת, אבולעפיה, הצורפים, והפנינים, ניצב מתחם גדול ממדים שבחזיתו ניתן עדיין להבחין בשרידי עברו המפואר. סיפור הבית לא היה ידוע, והסברה הייתה כי היה זה בית עשירים ערבי טיפוסי לשלהי התקופה העות’מאנית. חמש דירות בסגנון החלל המרכזי, עם שלושה חלונות קשתיים ומרפסת, בנויות מעל מתחם מסחרי בו היו עשרות חנויות סביב מעבר מרכזי המשמש היום כמסעדת קנדינוף עדות צעיר יהודי, שתושייתו הביאה להצלת העולים ב’בית החלוץ' הסמוך במאורעות תרפ"א, היא שהובילה לזיהוי בעל הבית. ניסל רוזנברג, שהוליך אל בית העולים את הקצין שעצר את הטבח, סיפר כי בדרכם למקום חלפו על פני בית קנדינוף הסמוך וראו את חנויותיו שדודות, וגוויות שרועות ברחוב. יוסף יקותיאלי, מוותיקי תל-אביב ומיוזמי המכביה הראשונה, תאר בזיכרונותיו את המרכבה המפוארת של קנדינוף, רתומה לשני סוסים אבירים, שהוחרמה במהלך מלחמת העולם הראשונה בידי מושל יפו חסן בק, ובה שוטט ברחבי העיר. הבית הוקם בידי יוסף ביי קנדינוף, מעשירי הקהילה הבוכרית בירושלים, שעבר להתגורר ביפו בראשית המאה העשרים.

אהרון ויוסף קנדינוף

אהרון קנדינוף, אביו של יוסף, נולד בבוכרה בשנת 1821, למולה (חכם) משה כואג’ה כלאן (אדון גדול) קנדיל, שהיה ווזיר הכספים בחצר האמיר מוזאפר חאן, שליט בוכרה. הוא שימש כנשיא היהודים ושופטם העליון בתוקף צו ממשלתי. אהרון ירש מאביו את המשרות המכובדות, עד שהלשינו עליו ששיתף פעולה עם הרוסים בניסיונם להשתלט על בוכרה. הוא נאסר, נדון למיתה, ורכושו הוחרם. לאחר שהתברר שהאשמה כוזבת, ביטל האמיר את גזר הדין, אך התנה זאת בכך שיתאסלם.

במשך שש שנים הוחזקו אהרון ומשפחתו כעצירים בארמונם, וניהלו את חייהם כאנוסים: מוסלמים בגלוי, ויהודים בסתר. הוא המשיך לשמש כשר הכספים ויועצו של האמיר, ובתקופת מעצרו נולד בנו יוסף. כשעלה לשלטון אחאת חאן, בן האמיר, שהיה חברו של יוסף לספסל הלימודים, הוא החזיר למשפחה את חרותה המלאה, וחלק מהרכוש הרב שהוחרם בידי אביו.

בשנת 1880 התיר האמיר החדש לאהרון לעלות לירושלים, כעולה רגל מוסלמי, ולהשתטח על קברי הקדושים. בדרכו חזרה לבוכרה נפגש במוסקבה עם בנו יוסף שנשלח לעיר כדי לרכוש עבור האמיר אבנים טובות. השניים החליטו לחזור בגלוי ליהדות, ונתקבלו לראיון אצל הצאר אלכסנדר השלישי, שנעתר לבקשתם להתקבל תחת חסותו כיהודים בארץ ישראל. כהוקרה על הזכויות המיוחדות שהוענקו להם ברוסיה וארצות חסותה, הם שינו את שם משפחתם מקנדיל לקנדינוף.

בשנת 1888 קבלה המשפחה את הסכמת השולטן עבד אל-חמיד השני להשתקע בארץ כנתינים רוסים. מולה אהרון עלה עם אשתו מנג’ידה, ועם ארבעת בניו וארבע בנותיו. הוא הגיע ארצה כשבידו הון עתק של חמישה מיליוני פרנקים זהב, שטיחים יקרים, ואבנים טובות. הוא עסק בסחר אבנים יקרות, והחל ברכישת קרקעות ובניית בתים בירושלים. משפחתו התגוררה ב’ארמון קנדינוף' המפואר שבנה בשכונת הבוכרים, שבמרכזו חצר עם פינות מוצלות ועצי תות ואורן, והייתה נושא לציור של הצייר זרצקי. הסופר יהודה בורלא תאר את בית המשפחה בספרו ‘אשתו השנואה’, בו סיפר על אהרון קנדינוף בדמותו של מולא בנימין גרנוף. הוא מתאר את אולמות הבית הגדולים, מרופדים בשטיחים בוכריים גדולים ומרוהטים בספות נמוכות ורכות, מיטות מצופות נחושת קלל מבהיקה, ומראות ממוסגרות בזהב. בפינות החדרים היו פזורים ארונות גדושים בעתיקות של כסף וזהב יקרי המציאות. בורלא מתאר את המולה הזקן כחמדן בעל יצר, שבנה בית מרחץ בדרך יפו כדי להשקיף על בריכת הנשים. כשנודע הדבר לשלטונות התורכים, הם הורו על סגירת הבית.

בהיותו בן 70 נשא אהרון לאישה את שרה בת ה-12, אותה קיבל כתמורה לגזלה כספית של בן משפחה שנשלח עם אבנים טובות להודו ונעלם. משרה נולדו ניסים וחנה, שספרה בערוב ימיה לעיתונאי שלמה שבא את סיפור חיי אמה. מולה אהרון נפטר בשנת 1909, ולפני מותו רשם בבית הדין השרעי בירושלים הקדש על אדמתו בבאב אל עמוד, למען עניי ויתומי ירושלים. הוא גם רכש נחלת קבורה על הר הזיתים, לו ולבני משפחתו. עם מותו החלו סכסוכים ומריבות בין צאצאיו על חלוקת רכושו הרב ואוצרותיו. הדיהם נשמעים במשפחה עד היום.

יוסף ביי קנדינוף, הבן הבכור, עבר לאחר מות אביו להתגורר בבית שבנה בנווה-צדק, והקים בניינים נוספים גם ביפו ונווה-שלום. הוא התגורר בבית דו-קומתי בפינת הרחובות פינס ושטיין, עם אשתו זליכה ועשרת ילדיהם. בשנת 1912 הגיע שייך אלאיסלם הבוכרי לארץ ישראל, ובידו מתנות יקרות ואגרת מאת חברו האמיר, המזמינה אותו לשוב ולהתגורר בבוכרה. הוא הודה על החסד אך נשאר להתגורר בארץ.

יוסף קיים קשרים עם ראשי השלטון התורכי וסייע רבות לעליית יהודי בוכרה. הוא היה מקובל על יהודים וערבים כאחד. כשהתקיימו הבחירות ל’מג’לס איד’רה' (מועצה מחוזית) של אזור פתח תקווה, באפריל 1912, הוא הקים אוהל מפואר אליו הגיעו מוכתרי הכפרים הסמוכים כדי לבחור בין המתמודדים: אברהם שפירא, והשייך ביידס משייך מואניס. שפירא הוא שזכה במשרה.

בפברואר 1917 הופצץ בית החרושת של וגנר במושבה הגרמנית ואלהלה. ‘בית קנדינוף’ שניצב בסמוך, נחרב כליל. במכתב לוועד הצירים הציוני פרט יוסף את הנזקים הכספיים שנגרמו בהרס הבית והרכוש. בשנת 1925 נבנה הבית נבנה מחדש, בתכנון האדריכל מגידוביץ, וניצב עד היום ברחוב פינס 35 ומוכר עדיין כ’בית קנדינוף'.

יוסף קנדינוף ניצל את קשריו הטובים עם המושל ג’מאל פחה בדמשק כדי לסייע ליהודי הארץ ולבני עדתו במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא הרבה לסייע בכספו לארגונים שונים, ובמאי 1923 העלה תרומה של אלף לירות מצריות בנשף שנערך בגימנסיה ‘הרצליה’, לטובת ‘קרן הגאולה’. בראשית חודש זה הונחה גם אבן הפינה ליסודה של ‘שכונת קנדינוף’ בירושלים. יוזם הבנייה היה שמואל, בנו של יוסף, שרכש שטח גדול סמוך לשכונת הבוכרים, “שבו תוסד שכונה חדישה ומרווחת, ומתאימה לכל דרישות הזמן”.

נפילתה הכלכלית של המשפחה

כשזקן יוסף ביי קנדינוף עבר ניהול עסקי המשפחה לידי בנו שמואל ואחיו ניסים. בנוסף לניהול נכסי הנדל"ן, הם יצגו גם את חברת המכוניות והמשאיות ‘מוריס’, ואת חברת הביטוח האנגלית ‘ליברפול ולונדון’. הלוואה שלקחו למינוף בניית השכונה בירושלים, והמשבר הכלכלי שפקד את הארץ בשנת 1926, הם שהובילו למפולת הכלכלית של המשפחה ולמכירת רכושה הרב.

ביוני 1928 פורסמה בעיתונות הודעת מחלקת ההוצאה לפועל ביפו, ובה פורטו נכסי משפחת קנדינוף המוצעים למכירה פומבית ביפו ותל אביב. היא כללה ארבעה נכסים: בית בן חמישה חדרים ומרתף בתל-אביב; בית בן שלוש קומות וקומת מחסנים ב’נווה-צדק‘; בית בן שלוש קומות ב’נווה-שלום’; ואילו הנכס הגדול והיקר ביותר שהוצע למכירה היה בית ברחוב עג’מי ביפו. על פי תאור הנכס, הוא כלל עשרים ושמונה חנויות בקומת הקרקע, ומעליה חמישה “אפרטמנטים” ובהם סלונים, עשרים ותשעה חדרים, מטבחים ומרפסות.

הרקע לנפילתה הכלכלית של המשפחה ומכירת רכושה מתואר בתיק דיונים משפטיים שהתנהלו בפני בתי המשפט, כדי לעצור את מכירת הנכסים. הדיונים הגיעו עד פתחו של בית המשפט העליון, ולפסיקת נשיאו, מייקל מקדונל. עורך הדין של המשפחה, מרדכי אליעש, פנה בנובמבר 1927 אל המלווה הבריטי יצחק דניאלס ופרס בפניו את השתלשלות האירועים, בניסיון לעצור את הליכי תביעתו. עילתה הייתה הלוואה של עשרת אלפים לירות אנגליות שניתנה ליוסף קנדינוף בשנת 1925, בריבית של למעלה מ-11%. כעירבון מושכנו כל נכסי המשפחה ביפו ותל אביב, על אף ששווים עלה בהרבה על סכום ההלוואה. לטענת עורך הדין, הערכת השווי הייתה נמוכה כדי להימנע מתשלומי מיסים וביטוח גבוהים. לדבריו, הצדדים ובאי כוחם היו מודעים לכך, אך מאחר ובאותם ימים שררו ביניהם יחסי ידידות ואמון ולא נתנו דעתם על ההשלכות.

עורך הדין אליעש פנה במכתב למצפונו ורגשותיו הציוניים של מר דניאלס במטרה שיורה לעורך דינו לעצור את ההליכים. מכירת הנכסים בעיצומו של המשבר הייתה מניבה הכנסה קטנה בהרבה משווי הנכסים, שהוערכו על ידי בית המשפט בעשרים וחמש אלף לירות אנגליות. המשפחה הציעה להעביר את הנכסים לרשותו של דניאלס, בתנאי שלא ימכרו במשך חמש שנים, ותינתן להם זכות ראשונה לרכוש אותם חזרה בתום התקופה. עורך הדין הדגיש כי מעבר לפגיעה הכלכלית האנושה, תפגע המכירה הפומבית במוניטין הטוב של המשפחה, ובפרי עמלה בארץ במשך למעלה מארבעים שנה.

הפניה הנרגשת לא הניבה תוצאות, וההליכים המשפטיים נמשכו. מיטב עורכי הדין גויסו בניסיון לעצור את הליכי ההוצאה לפועל, וביניהם גם עורך הדין הערבי הידוע אבקריוס ביי. המאבק המשפטי נסב בעיקר על הערכת שוויי הנכסים. לטענת באי כוח המשפחה, הוערך שווי הנכסים על ידי שמאי מטעמם בסכום העולה בהרבה על הערכת שמאי בית המשפט. נשיא בית המשפט העליון שדן בערעור, אפשר למשפחה לנסות ולגייס את כספי החוב. במצוקתם פנו יוסף ושמואל קנדינוף לרב הראשי של תל אביב, בן ציון עוזיאל, בבקשה להלוואה מקרן העיזבון וההקדש של אהרון ואלרו:

“מצבנו הכספי קשה מאד, לכן הננו זקוקים להלוואה של 3500 לא”י למשך שנה בערך, נגד משכנתא של בתינו בתל אביב, בריבית הדרושה מכם".

הרב הראשי הבטיח לנסות ולעזור, אך ניסיון גיוס הכסף ועצירת הליך המכירה הפומבית לא נשא פרי, ובסוף חודש אוקטובר 1928 כתב עורך הדין לשמואל קנדינוף:

“הנני מצטער מאד על שלא עלה בידי ביום שישי לשכנע את בית המשפט לאשר את הפקודה הראשונה של ה' בקר, והנני מקווה כי רווח והצלה יעמוד לך ממקום אחר, ויעלה בידכם להציל לכל הפחות חלק מרכושכם”.

ארבעת נכסי משפחת קנדינוף, שהוערכו על ידם בסכום העולה על שלושים ושלוש אלף לירות, נמכרו בסופו של דבר בשליש מערכם.

תולדות הבית

מתחם הבתים תועד בידי רשות העתיקות לצרכי שימור, אך תולדותיו לא היו ידועות. בדירות הגדולות והמפוארות היו תקרות מצוירות נפלאות, שצולמו ותועדו לפני מספר שנים. הדירות נמכרו מידי חברת ‘עמידר’, ובמהלך עבודות שיפוץ הגגות שנערכו בהן, נהרסו התקרות המצוירות ונעלמו.

בספר זיכרונותיו ‘פרשת חיי’, מספר יוסף אליהו שלוש על חותנו אהרון מויאל, שהיה בעל רכוש רב. בין השאר מתאר את המגרש הגדול שהיה בבעלותו, מחוץ לחומת העיר המזרחית, לצד דרך עג’מי (רחוב יפת כיום). הוא מספר שעל המגרש הוקמו לימים הבנק העות’מאני, בנקו דה-רומא, משרד מרשם הקרקעות, ובית הדין למקרקעין. מיקומם של השניים האחרונים לא היה ידוע עד לאחרונה. צילומי ‘בית קנדינוף’, שנמצאו בין המסמכים המשפטיים, פותרים את חידת מגרש מויאל. על פי הצילומים שכנו בבית משרד רישום הקרקעות, בית המשפט למקרקעין ובית הדין השרעי, שהתמקמו בקומה השנייה. במפת הטמפלרי תיאודור זנדל, משנת 1878, היה המגרש עדיין ריק על חפיר חומת העיר. הוא היה ממוקם לצד הדרך שהובילה מפרצת החומה המזרחית אל דרך עזה (רחוב יפת). פרצה רחבה זו, שנפתחה בשנת 1871 לצד ‘השער החדש’ שנפתח שנתיים קודם לכן, אפשרה לראשונה את כניסת הכרכרות לעיר. קומת החנויות הראשונה הוקמה ככל הנראה בראשית שנות השמונים, ומעליה הוסיף יוסף בק קנדינוף את הדירות המפוארות אותן השכיר.

אחרית משפחת קנדינוף

על אף אבדן הנכסים ביפו ותל אביב נותרו בידי המשפחה נכסים בירושלים, וחלק מאוצר התכשיטים ואבני החן שהובאו מבוכרה. יוסף המשיך להתגורר בנווה-שלום עד למאורעות 1936. לאחר שביתו נפגע בידי פורעים, חזרו בני המשפחה לירושלים, והתגוררו בבית שבשכונת הבוכרים. באוגוסט 1941 הגיעו נסיך יוון פיטר ורעייתו אירנה לביקור בירושלים. עיתון ‘פלסטין פוסט’ דיווח על הביקור, ופרסם את צילום המשפחה עם הזוג המלכותי. ב-24 בדצמבר 1942 נפטר יוסף בגיל 76, ונקבר באחוזת הקבר המשפחתית על הר הזיתים. היא נהרסה בעבודות פיתוח שבוצעו לאחר מלחמת ששת הימים, ולפני מספר שנים נחשפו מצבת יוסף ובני משפחה נוספים בעבודות שיקום שנערכו במקום.

קָדָם קנדינוף, בנו של יוסף, יצא לרוסיה במהלך מלחמת העולם הראשונה כדי להסדיר את נכסי המשפחה שנותרו שם. הוא נסע עם רעייתו ובנו הקטן, ואילו בתו התינוקת נותרה בארץ בטיפול בני משפחה. עם פרוץ המהפכה לא יכולה הייתה המשפחה לעזוב את רוסיה. מאמצי האחים בארץ אפשרו את החזרת הבן אברהם במלאת לו עשר שנים, אך ההורים נותרו ברוסיה. קדם הועסק כמנהל מפעל לכותנה בעיר באקו. במאי 1956, ארבעים ואחת שנה לאחר שעזבו את הארץ, הצליחו בני הזוג לחזור ארצה ולהתאחד עם ילדיהם.

לאחר מות יוסף ביי קנדינוף ביקשו אחיו ניסים ובנו שמואל למנותם כמנהלי עיזבונו, וכמנהלי ההקדש שירש מאביו אהרון. עסקיהם כשלו, והם החלו לעסוק בתיווך מקרקעין וסחר אבנים טובות. בשנת 1963 תבע שמואל להחזיר לידיו את הקרקע עליה הוקם ‘מלון הילטון’, שלטענתו הופקעה מהמשפחה בשנת 1949 לצרכי ציבור, אך תביעתו נדחתה. ‘הקדש מולה אהרון קנדינוף’, אותו ייעד ליתומי ירושלים, נמכר באופן בלתי ברור, על אף האיסור החוקי לעשות זאת. על חלקת קרקע מאחורי תחנת האוטובוסים המרכזית של ירושלים, ממשיכים צאצאי המשפחה להתכתש בבתי המשפט בעצם הימים הללו, בניסיון להציל בדל מרכושם הרב שאבד.

‘בית קנדינוף’ 2012

הבית בשנת 1926

חזית ‘בית קנדינוף’ לרחוב יפת. 2012

החזית לרחוב יפת בשנת 1926

החזית לרחוב הצורפים 2013

החזית לרחוב הצורפים 1926

מציורי התקרות בבית קנדינוף (צילום שי פרקש)

ברחוב דרך שלמה 6 ביפו שוקמה לא מכבר אחוזת משפחת מוראד שזכתה לשם ‘בית הבאר’. מאחוריה מסתתר סיפורה של משפחה ארמנית שבמהלך כמאה שנים שרתו בניה בתפקידים קונסולריים ביפו וירושלים. ב-21 באפריל 1932 מת בירושלים פרידריך מוראד לאחר חמישה חודשי אשפוז בבית החולים של הנזירות הדיאקוניסות. הוא היה צעיר בניו של האגופ (יעקב) דליקליאן מוראד, ואחיו של סמיון (שמעון) סרפיון, ששימש כנציג הקונסולרי הגרמני ביפו וכזקן הסגל הדיפלומטי. פרידריך היה האחרון שנותר בחיים מבני משפחתו, והותיר אחריו הון רב ונכסי קרקע רבים וללא יורשים קרובים. על הירושה התמודדו טוענים רבים לקרבה משפחתית מרחבי העולם, והדיונים המשפטיים היו הארוכים ביותר שהתנהלו בתקופת המנדט הבריטי. הם התנהלו בכל ערכאות בתי המשפט בארץ, והוכרעו בסופו של דבר בבית המשפט העליון של חבר העמים הבריטי בלונדון. תולדות המשפחה נחשפו במסמכים המשפטיים הרבים שהוגשו במהלך הדיונים, והחלטות בתי המשפט.

אחוזת הגן המשפחתית מופיעה כבר במפת הטמפלרי תיאודור זנדל משנת 1878, והיא מכונה ‘גן מוראד - ביארת אל-רוס’ (פרדס הגולגלות). בית מגורי המשפחה מצוין על רציף הנמל. הראשון שהגיע לירושלים היה סרפיון דליקליאן, בנו של האגופ מליקניאן שנולד בארמניה בשנת 1703 ומת בגיל מאה ועשרים. היו לו ארבעה בנים: טורוס, סרפיון, מאנוק ואטיוואן. שם המשפחה עבר שינויים במהלך נדודי המשפחה בקווקז, והופיע בהטיות שונות ברישומי הכנסייה הארמנית בערי הנדודים. סרפיון נולד בשנת 1763 והמשפחה עברה בשנת 1775 לעיירה מארש בצפון סוריה. הוא נישא שם ונולדו לו שישה ילדים. שלושה מתו בינקות, ונותרו שתי בנות והבן האגופ אביו של פרידריך. סרפיון הגיע לירושלים עם בנו בשנת 1818, ואילו שתי הבנות נותרו במארש. בירושלים נולדו שלושה ילדים נוספים, אך שניים מהם מתו. סרפיון שרת כמזכיר הקונסוליה הפרוסית בירושלים ומת בשנת 1853. הוא נקבר בבית הקברות הקתולי.

האגופ (יעקב) דליקניאן, אביו של פרידריך, עבר ליפו בשנת 1829 והתגורר בביתו של סגן קונסול נאפולי וסרדיניה ששמו היה מוראד. בשנת 1838 הוא נישא לאחייניתו ואימץ את שם משפחתו. אשתו מתה באותה שנה והוא נישא בשנית לקטרינה, בתם של ג’ריוס והאני קאסטלו, ונולדו להם שלושה בנים ובת. פרידריך היה הצעיר ביניהם. האגופ התגורר ביפו עד שנת 1858 ושימש כנציג הקונסולרי הפרוסי, ואז חזר לירושלים ומת בה באותה שנה. הבנים והבת נותרו ביפו. סמיון (שמעון) סרפיון, בנו הבכור של האגופ, המשיך בתפקיד אביו כנציג הקונסולרי הפרוסי, ועם כינון הקונסוליה הכללית של ‘ברית צפון גרמניה’ בשנת 1868 מונה כסגן הקונסול ביפו. הוא זה שככל הנראה רכש את ‘פרדס הגולגולות’ (ביארת אל-רוס) מזרחית לעיר, ואת אזור הביצה (הבאסה) כשאפשרו העות’מאניים לזרים לרכוש מקרקעין. הפרדס זכה לשם משום שניצב בו ‘תל אל-רוס’ שעל פי המסופר הקים בו נפוליאון גל גולגולות לאחר שכבש את יפו בשנת 1798. שמואל טולקובסקי, ידידו של פרידריך, כתב בספרו על תולדות יפו כי שמע ממנו שאכן נמצאו גולגולות במהלך עבודות חפירה במקום. סמיון סייע לטמפלרים ברכישת קרקעות שרונה, וליצחק פניגשטיין מכר את הקרקע עליה בנה את ‘בתי ווארשה’ הסמוכים לאחוזה. ג’ורג' אחיינו שימש כמזכירו של ג’ורג' אדאמס שעמד בראש המושבה האמריקאית שנוסדה בשנת 1866 והתפרקה תוך זמן קצר. תולדות המשפחה נרשמו בשנת 1890 בידי סמיון סרפיון בכתב ידו הנאה, כשביקש לקבל אזרחות גרמנית לאחר שנות שרות ארוכות לקיסרות. כשמת בשנת 1914, פרסם עיתון ‘מוריה’ ידיעה על מותו:

מר מורד היה “מהנפשות האהובות” של פלשתינה. הוא בעצמו היה בעל עסקים גדולים, עשיר גדול, וגם עסקן מצוין בכל מקצוע ומקצוע. ידיעותיו הרבות, בקיאותו המצוינת במקצועות שהיה עובד בהם, השפות הרבות שהיה בקיא בהן על בורין, כמו ערבית, טורקית, ארמנית, גרמנית, צרפתית, אנגלית, איטלקית, סורית, ומעט עברית, ועמדתו הגדולה בחוגים היותר גדולים שבארץ ובחוצה לארץ, כל אלה העלוהו למדרגה שעמד בה בתור “עסקן ציבורי” בפלשתינה במשך עשרות בשנים. הוא היה אוהב יהודים במידה גדולה. היה מתרועע עם רבים ממשכילי היהודים ועסקניהם והיה מקושר בכמה עסקים גדולים עם היהודים. גם בזמן האחרון התקשר בהתקשרויות שונות עם יהודים בעניינים חשובים.

ב-10 במאי 1914 אישר הקונסול הגרמני בירושלים את פרידריך כיורשו היחיד של סמיון. הוא נולד ביוון בשנת 1857 ולמד מדעים ופילוסופיה באירופה ואף פרסם ספר. עד מות אחיו התגורר בבירות ואז חזר ליפו והתפרנס מהשכרת נכסיו. בגנו נהג לארח את אנשי העסקים הזרים בעיר ואת הסגל הדיפלומטי. יום לאחר מותו באפריל 1932 הגיע לאחוזה טימותיאוס לנגה, עובד הבנק הטמפלרי, ורשם בפרוט רב את כל פרטי הרכוש שמצא במבני האחוזה ואת נכסי הנדל"ן שהותיר פרידריך וחשבונות הבנקים. על פי המתואר ברישומים נצבו במתחם האחוזה מבנה בית באר ששימש בעבר את משרדי הקונסוליה, בית נוסף שהושכר לבית חרושת לקרח, ומבנה שהושכר ליהודי שעישן בו דגים. כשמונים ואחד דונמים של שטח הביצה נותרו בבעלות פרידריך, ובית גדול על דרך ירושלים (היום רחוב בן־צבי). על מקומו ניצבת אכסניית ‘בית דניאל’ בפינת שדרות ירושלים. חלק מאחוזת מוראד הופקע בשנת 1927 להקמת מגדל מים ואורוות ומחסנים עירוניים הנמצאים עד היום בבעלות עיריית תל־אביב (ברחוב התקומה). חלק נוסף מהקרקע הופקע באוקטובר 1934 בידי עיריית יפו כדי להקים את כיכר המזרקה בחזית בית העירייה החדש. בראשית שנות השלושים חפשה ממשלת המנדט הבריטי שטח מתאים להקמת קריית שלטון מרכזית למחוז ובתי משפט, והיא שמה עינה על אדמת מוראד בצומת שדרות המלך ג’ורג' ודרך שלמה. שורטטו תכניות בידי האדריכל קליפורד הולידיי, התנהלו דיונים ממושכים, אך לאחר מאורעות 1936 והמרד הערבי ירד הנושא מסדר היום. מתחם ‘חצרות יפו’ ניצב היום במקום.

משפורסם דבר מותו של פרידריך מינה בית המשפט ביפו את עורכי הדין חביב חומסי ומשה זמורה כמנהלי העיזבון. מרחבי העולם החלו להגיע תביעות רבות לירושה מלוות בתצהירים ופרטים שנאספו ברישומי כנסיות ועדויות. מאחר ומדובר היה במאה שלושים ושבעה תובעים לא ניתן היה לנהל דיון משפטי ראוי, והם חולקו בידי נשיא בית המשפט המחוזי קופלנד לארבע קבוצות על פי הייחוס המשפחתי עליו טענו; ‘קבוצת ברונסוסיאן’ (Bronsousian) ייחסה עצמה למאנוק בנה של אסווקי, בתו של סרפיון הראשון שנותרה במארש. היא יוצגה בידי עורכי הדין מרדכי אליעש ויעקוב חנא. ‘קבוצת רום’ (Roum) ייחסה עצמה למיכאל, אחיה של קטרינה אמו של פרידריך. היא יוצגה בידי עורך הדין ג’ון עספור מחיפה. ‘קבוצת עבד אל-נור’ (Abdelnour) הייתה הגדולה ביותר וייחסה עצמה למרים אחות הסבתא רבא של פרידריך. קבוצה גדולה נוספת הייתה ‘קבוצת מורדיאן’ (Moradian) שיוצגה בידי עורך הדין דוד מויאל. היא ייחסה עצמה לטורוס אחיו הבכור של סרפיון הראשון. בפני בית המשפט הוצגו עדויות ורישומי כנסיות בארמניה וירושלים. שלושה זקנים הובאו מטורקיה לתת עדות, אך בסופו של דבר פסק השופט קופלנד, במרס 1935, כי אף לא אחת מהקבוצות הצליחה להוכיח ייחוס משפחתי כנדרש בחוק התורכי או הבריטי. במקרה שכזה ראתה עצמה ממשלת גרמניה כיורשת הנכסים על פי החוק הגרמני.

כתב היד בו מתאר סמיון מוראד את תולדות משפחתו (7 עמודים)

שלוש מהקבוצות נטשו את המאבק המשפטי, ואילו ארבעה מאנשי ‘קבוצת ברונסוסיאן’ הגישו ערעור לבית המשפט העליון. ב-20 ביולי 1937 הוא פסק שלא לקבל את התביעה ולהשאיר על כנה את החלטת בית המשפט המחוזי. ארבעת התובעים לא אמרו נואש ופנו לבית המשפט העליון של חבר העמים בלונדון. ב–27 ביולי 1938 פסקו הלורדים אטקין, טנקרטון, וראסל כי יש להכיר בהם כיורשי עיזבון פרידריך מוראד. בעוד בתי המשפט בערכאות הנמוכות לא קבלו את עדותם של שלושת עדים זקנים בטענה כי אין להסתמך על זיכרונות בחלוף שנים רבות, בית המשפט בלונדון קיבל את עדותם. הוא בחן בקפידה את העדויות על ייחוס התובעים לאסקווי דודתו של פרידריך, וקבע כי מדובר בקשר משפחתי המאפשר על פי החוק את תביעת היורשים.

כשנרשמה הקרקע בשנת 1941 התברר כי רק מחצית נרשמה על שם היורשים, ואילו היתרה על שמות אחרים. מלבד עשרה אחוזים שנרשמו על שמו של עורך הדין מרדכי אליעש כשכר טרחתו, התברר כי חלקים נרשמו גם על שם אשתו של מזכיר בית המשפט העליון ואחותה. המפסידים מאנשי ‘קבוצת עבד אל-נור’ פנו בתלונה לשלטונות ודרשו לחקור את הנושא בחשד לפלילים. מישל כורתאן (Cortan) שימש כפקיד ומתורגמן בית המשפט המחוזי ביפו במהלך הדיונים. בפברואר 1938 קודם לתפקיד מזכיר בית המשפט העליון בירושלים. המתלוננים טענו שכורתאן היה מעורב בעיוות המשפט תמורת טובות הנאה. לטענתם הוא פנה ערב הדיון המשפטי לעורך הדין עספור והציע לו לפעול למען קבוצתו תמורת עשרים וחמישה אחוזים מהקרקע. לדבריהם עספור סרב להיות מעורב בקנוניה, אך מנהל העיזבון חומסי לקח בה חלק. הממונה על בתי המשפט החל בחקירה כדי לבדוק אם מדובר ברכישה לגיטימית או אכן חשד לעבירת שוחד. המשטרה החלה בחקירה ואף בצעה חיפוש במשרדו של כורתאן וגבתה ממנו עדות ארוכה. פתקים בכתב ידו הקושרים אותו לקרקע וחלוקתה נמצאו בשולחנו, אך הוא טען כי אחיו הוא שרכש את הקרקע, והוא לא שוחח אתו כלל בנושא במהלך הדיונים. לא נמצאו פרטים או ידיעות על תוצאות החקירה ומסקנותיה. הפרשה אולי הושתקה כדי לא להביך את מערכת המשפט, או אולי נבלעה במסכת האירועים של המרד הערבי שהתחולל באותם ימים.

“רעמסס ביפו” כך פורסם בעיתון ‘דבר’ בראשית מאי 1929, בציינו כי להקת רעמסס המצרית, “הטובה שבלהקות ארץ היאור, יצאה למסעותיה בארצות השכנות והגיעה לשלוש הופעות ביפו”. כוכב הלהקה היה יוסף והבי, והיא הופיעה באולם של אבו־שקוש; “צריף בניין בשדרות המלך ג’ורג' שאינו מסודר כלל וכלל להצגות של תיאטרון”. בית הקפה בפינת הרחובות סלמה ושדרות המלך ג’ורג (שדרות ירושלים) היה בבעלות ג’ורג יאנידס ובו 500 מושבים, “במיוחד כשהקבלן התחכם לא לשים רווחים בין שורות הכיסאות ובהתאמצות רבה עלה למבקרים להבקיע דרך למקומותיהם”.¹

ג’ורג ואחיו פטידס החלו את דרכם בעסקי השעשועים ביפו בראשית המאה העשרים. הם פתחו ראינוע ובית קפה באורווה שבקצה רח' בוסטרוס (רח' רזיאל)².

בפברואר 1914 פרסמו מודעה בעיתון החרות' הירושלמי והודיעו שהם עוברים לאולם חדש ויפה ליד הפרדס של מוסתקים ושם יקרינו סינמטוגרף של האחים פטה מפריז. מדובר במבנה שניצב עד לאחרונה בפינה הדרומית־מזרחית של השדרה. בשנת 1925 הוסיף עליו ‘בנק אנגלו־פלשתינה’ קומה, שתוכננה בידי האדריכל יוסף ברלין ושותפו פסובסקי³. האחים יאנידס בישרו לקהל כי הראינוע “מציג חזיונות מרהיבי עין, מקסימים ומושכים את הלב. על פי רוב מציגים דברים היסטוריים וחזיונות ביבלים מקוריים”. פעמיים בשבוע היו מחליפים תכנית, ביום שלישי ושישי אחר הצהריים היו מקרינים לנשים בלבד, ומחיר הכרטיס היה שני בישליקים למושב על היציע, ובישליק אחד באולם⁴.

מלה"ע ה־1 הקרבה, לא הטיבה עם האולם החדש. ביוני 1915 החלה סלילת השדרה החדשה על שם ג’מאל פאשה. אולם הראינוע של עלי מוסתקים ובניין הנהלת הרכבת מעבר לדרך שהובילה דרומה, חסמו את דרכה של השדרה החדשה. בניין המשרדים נהרס כליל, ואילו מהבניין בבעלות מוסתקים נחסכה הטראומה והוא נהרס מעט. עלי מוסתקים היה מקורב למושל הצבאי חסן בק, והשלמונים ששולמו לו עברו דרך ידו.

עם סיום המלחמה וכיבוש יפו בידי הבריטים, החל פיתוח מואץ בשדרה ששינתה את שמה ל’שדרות המלך ג’ורג‘.’ חברת ‘פלסטין אנטרפרייז’ שנוסדה בידי יעקב ליטווינסקי וסלים זריפה רכשה קרקע בשדרה החדשה כדי להקים עליה בנייני מגורים, משרדים ומסחר. החברה בה היו שותפים גם הברון פליקס דה־מנשה ומשפחת סיקוראל מקהיר, החלה בגיוס הון, והקימו את הבניינים הראשונים שנודעו בשמות ‘פסג’ זריפה' ו’בית השק"ם' (שדרות ירושלים 6,8), ואילו את המגרשים הסמוכים השכירו לג’ורג יאנידס, שבנה עליהם את ראינוע ‘לונה פארק’ ובית הקפה ‘אבו־שקוש’ שנזכרו. המגרש שעליו יבנה בעתיד קולנוע ‘ראשיד’ (לימים קולנוע צליל) נמכר ל’חברת אנגלו־פלסטינה' (אפ"ק), אך לא היה לה די הון להקמת בניין. לעומת זאת היא שכרה בשנת 1925 את גג המבנה של מוסתקים מעברה השני של השדרה.

תכניות החברה לפיתוח מואץ של בניינים נקטעו בעקבות מאורעות ה־1 במאי 1921 (מאורעות תרפ"א). על־פי עדויות סוחרים יהודים בשוק אל־דיר ושוק אל־סלאחי הסמוך, שימש מגרש ‘לונה פארק’ נתיב בריחה לבוזזים בדרכם עם שללם לשכונות שמחוץ לעיר. עם זאת הפכו אולם הראינוע ובית הקפה למקום בילוי גם לצעירים היהודים של יפו ותל אביב. ב־18 בפברואר 1926 חנך הנציב העליון את תערוכת ההדרים באולם ‘לונה פארק’, שבה הציגו פרדסנים יהודים וערבים⁵. התערוכה לא קידמה את פיתוח מתחם ה’חברה', והיא נתקלה בקשיים בשיווקו. במאי 1926 הגיע ארצה הברון פליקס דה־מנשה, שהציע למושל מחוז יפו את אחד המגרשים שבבעלות החברה לבניית בית דואר חדש. ההצעה הייתה במחיר אטרקטיבי מאחר והחברה סברה כי הבנייה הציבורית תביא בעקבותיה גם פעילות עסקית. העסקה נחתמה והמגרש הועבר לממשלת המנדט בדצמבר 1926.

מחלקת עבודות ציבוריות ניגשה לתכנון הבניין החדש, אולם המגרש היה תפוס בידי ג’ורג יאנידס ובית הקפה ‘אבו־שקוש’. ההסכם עמו אפשר לחברה לפנותו בכל עת, אך נתנה לו ארכה של שנה למציאת מקום חלופי ודמי השכירות הופחתו לשתי לא"י לחודש. בדצמבר 1927 הודיע יאנידס כי הוא עובר למקום חדש ב־31 לדצמבר⁶. הוא בנה בפינת השדרה ודרך סלמה מחסן בלוקים ( 24 X 12מ') עם גג של פח גבוה. סידור המקומות לא היה קבוע “וכשהמתיישב נמצא מתנגד קיצוני לריסוק אבריו, ובשום מאמצים – פשוטו כמשמעו – של הקבלן ומשרתיו לא עלה להדחיק את האיש אל מקומו, אז ניתן מידי פעם בפעם צו לכל השורות לסגת אחור”. עם זאת, באין אולם ראוי באותם ימים, היו מגיעים להצגות גם “מסלתה ושמנה של יפו המושלמית והנוצרית”.

באפריל 1936 פרצה השביתה הגדולה ובעקבותיה ‘המרד הערבי’. המלחמה הפנימית בין מחנה החוסיינים והאופוזיציה הנשאשיבית הובילה לרצח רבים מחבריה. המנהיגים ובעלי הממון נאלצו לברוח לבירות ואלכסנדריה והכנופיות השתלטו על העיר. סגן ראש העירייה עבדול ראוף אל־ביטאר אילץ אותם לסגת בסיוע בריטי, ומונה בינואר 1939 לעמוד בראש מועצת העירייה. החיים ביפו חזרו למסלולם ו’פליטי בירות' החלו לשוב לעיר. היחסים בין היהודים לערבים השתפרו עד מהרה, “ואיש לא היה מאמין כי העבר יישכח כה מהר”.⁷ האולם המפואר של קולנוע ‘אלהמברה’ הושלם, ועם קולנוע ‘פארוק’ לצדו החל הקהל לנהור לאולמות החדשים. בית הקפה ואולם אבו־שקוש המוזנחים אבדו את מקומם לאולמות ובתי־הקפה בדרום השדרה.

בנובמבר 1944 פנה ממדוח נבולסי, בעל אולמות "אלהמברה' ו’פארוק', במכתב תלונה למזכיר ממשלת המנדט. לדבריו הוא מעוניין לשפץ את בית־הקפה ואולם ‘אבו־שקוש’ כדי שישמש בית קולנוע ראוי. העירייה הערימה עליו קשיים בתירוצים שונים משום שסגן ראש העירייה, עלי מוסתקים, היה מעוניין להקים בית קולנוע בקרבת מקום⁸. העירייה טענה כי יש צורך בפרצלציה, וכשזו נעשתה טענו כי קיימים חובות. כשהתברר כי אין יותר חובות דרשו ממנו להציג רשימת חומרים שבהם הוא עתיד להשתמש, ובמהלך ששת חודשי ההמתנה לתשובה, החל בנו של מוסתקים בבניית בית הקולנוע. לדברי נבולסי היה ברור כי סגן ראש העירייה מנצל את כוחו כדי לפגוע בו, והוא ביקש ממזכיר הממשלה להתערב בנושא⁹.

מושל המחוז ענה לנבולסי, כי ניתן לבית הקפה אבו־שקוש היתר זמני בשנת 1927, אך הוא לא חודש ולא שולמו המיסים הנדרשים. מועצת העירייה החליטה באפריל 1944 שלא לחדש את ההיתר עד הסדרת החובות ומילוי דרישות ‘המשרד לתעשייה כבדה’ לגבי חומרי הבניין ומקורם. לדברי המושל הרשימה טרם סופקה¹⁰. בית הקפה והאולם לא שופצו עד מלחמת העצמאות. ב־1 ביוני 1950 הגיש אבנר יפת תכנית בקשה “לאולם שעשועים וספורט ומועדון (קפה אריאל)”. התכנית הוכנה בידי האדריכל שפנר מתל אביב. באוגוסט 1953 אישרה הוועדה המקומית את בקשת האפוטרופוס הכללי להפוך את המקום לבית קולנוע, על אף שהשימוש אינו ברשימת השימושים המותרים.

בדצמבר 1954 הוגשה לעירייה תכנית של האדריכל יעקב רכטר להקמת אולם קולנוע בן 600 מושבים עם אולם קיצי פתוח על הגג. המבנה היה בקו בניין “ס” לכיוון רחוב סלמה, והותיר מעט מאוד מקום למדרכה לקהל. מתכנן העיר, א"ב הורביץ העיר, כי יש צורך בקו בניין של 5 מ' לפחות ורחבה שתאפשר המתנה ויציאה של קהל רב. הבקשה לא אושרה בסופו של דבר, ובמקום אולם קולנוע הקימה חברת ‘דיור לעולה’ בניין מגורים.

ציור משנת 1844 בידי ג’ון הרווד (Harwood).

בצילומי יפו, משנות החמישים והשישים של המאה התשע-עשרה, בולטים שני בניינים גדולי מידות: הסארייה העתיקה במעלה התל, מקום מושבו של המושל,¹ וביתו של הקונסול הבריטי אסאד יעקוב חייט (Kayat), מהדמויות המרתקות והציוריות של יפו באמצע המאה התשע-עשרה. הוא היה רופא יפה תואר, משכיל ונאור, סוחר עשיר, ובקיא בשפות רבות. הוא פעל רבות לקידום שירותי הבריאות והחינוך בסוריה ולבנון בסיוע שליחי הכנסייה הפרוטסטנטית. השער המעוטר והבית ברחוב הצורפים 15, וקשתות הרוסות בצדו הצפוני, הם עדות לעברו המפואר של הבית הגדול.

אסאד יעקוב חייט נולד בבירות בשנת 1811,² למשפחה נוצרית מהעדה היוונית-אורתודוכסית. דודו אטאללה שימש כמתורגמן האדמירל הבריטי סידני סמית, וליווה אותו בסיורו בלבנון.³ הוא היה ברוך כישרונות, ומגיל צעיר זכה להשכלה טובה. הוא למד אצל סופר יווני את כתבי הקודש ואת השפה היוונית. כילד נבחר בידי הבישוף של ביירות לקרוא בפני הקהל בתפילות הציבור, וזה עיצב את בטחונו העצמי והכשיר אותו כנואם מבוקש בעתיד. את בקיאותו ביוונית ניצל כמתורגמן עם פרוץ המרד היווני בשנת 1825, וכנער בן ארבע-עשרה קישר בין השלטונות לבני הקהילה. חייט הצעיר התוודע למיסיונרים האמריקאים הראשונים שהגיעו לביירות בראשית שנות העשרים, והם לימדו אותו אנגלית וקרבו אותו לכנסייה הפרוטסטנטית. הוא למד שפות והיה בקיא בערבית, תורכית, אנגלית, איטלקית, יוונית, פרסית וצרפתית

מגיל צעיר גילה חייט כישרון מסחרי שהפך אותו ברבות הימים לבעל הון. בהיותו בן שמונה למד על תכולת הכסף במטבעות התורכיות. הוא רכש מטבעות ישנות שהכילו כסף טהור, תמורת מטבעות חדשות בעלות ערך זהה שתכולתן הייתה קטנה יותר. כנער צעיר כבר עסק בהחלפת סחורות בין ביירות ועמק הלבנון, והתחלק ברווחים עם שותף בעל חמור. כשנוסדה הקונסוליה הבריטית בבירות הוא שימש בה כמתורגמן. המסחר בים התיכון התנהל באותם ימים באניות יווניות תחת דגל בריטניה. ספינות ערביות ותורכיות נעצרו בידי היוונים, וחייט הצעיר שימש כמתווך בין הצדדים. הוא הוביל את הקברניטים בשווקי ביירות וסייע להם ברכישת סחורות. את חלקו היה גוזר משני הצדדים. בזיכרונותיו התגאה כי באותם ימים הגיעו רווחיו לכדי שלוש מאות פיאסטרים ליום, סכום נכבד ביותר. סוחרים שוויצרים שהגיעו לביירות שכרו את שרותיו ובעזרתם למד גם את השפה הצרפתית. הוא ידע להבחין בהבדלים בין ערכן של מטבעות זהב בבירות וירושלים, והפך לחלפן מטבעות. שווי מטבע שהיה בבירות שנים-עשרה פיאסטרים, האמיר בירושלים לכדי שבע-עשרה. ומאחר והיה עדיין נער צעיר, לוותה אותו אמו במסעותיו לירושלים, ובעוד היא מבקרת במקומות הקדושים, הוא ניהל את עסקיו.

כשהתמנה ג’ון וויליאם פארן (Farren) לשרת כקונסול הבריטי הראשון בדמשק, באוגוסט 1830, הוא בחר בחייט בן התשע-עשרה לשמש כמתורגמן וכדראגומן.⁴ פארן היה הקונסול האירופאי הראשון בסוריה, ולכן התקבל בכבוד גדול על ידי עבדללה פחה ששלט באותם ימים בעכו. הוא היה הנוצרי הראשון שהורשה להיכנס לדמשק כשהוא רכוב על סוס ובבגדים בהירים, זכות שנאסרה על נוצרים ויהודים,⁵ והוענקה רק עם כיבוש סוריה וארץ-ישראל בידי איברהים פחה. חייט ליווה את הקונסול בכניסתו הראשונה לדמשק והיה גאה בכך.

בזיכרונותיו משבח חייט את השינוי שחל בדמשק בתקופת שלטון איברהים פחה, בה הוסרו המגבלות מנוצרים ויהודים והעיר הפכה למרכז הסחר האזורי. חברות מסחריות אירופאיות שסחרו עם הודו ובנגל קבעו את מרכזיהן בעיר שמשכה אליה אירופאים רבים. חייט הצעיר זכה למעמד שלדבריו “גרם לידידיו לחייך ולאויביו להתייפח”. הוא היה בא ביתו של מושל העיר, שם התוודע לבני המשפחות המכובדות וסוחרי העיר העשירים וטווה אתם קשרים. הוא המשיך בפעילות מסחרית גם בתפקידו הקונסולרי והרחיב אותה לחומס וטריפולי. היו לו נציגים במצרים, בירושלים, ויפו, לשם שלח חלק מהונו כדי לסחור בכותנה. הוא סיגל לעצמו סגנון לבוש מערבי והתיר זאת גם לאשתו מרטה, שהייתה הראשונה שהופיעה בפומבי בלבוש זר.

בשנת 1836 נשלח חייט לראשונה ללונדון כמלווה של נסיכי פרס: ריזה, נאג’ף, וטימור מירזה. הוא ליווה אותם במשך שישה חודשים במפגשים עם בני משפחת המלוכה ואצולת בריטניה. בדרכם חזרה מזרחה בקרה המשלחת בערים נוספות באירופה, וחייט זכה לפגוש את מנהיגיהן. זיכרונותיו גדושים בשמות המכובדים שפגש, והם משמשים להאדרת שמו. הוא התגאה בהילה שדבקה לדמותו, וטען כי אחדים ראו בו נסיך או ראש שבט, ואחרים חשבו שהוא יהודי, תורכי, מיסיונר, או פילוסוף. במסעו לבריטניה רקם את תכניותיו לעתיד. הוא ראה את עצמו כסוכן המיסיונרים האירופאים במזרח וכמי שיכול לקדם באמצעותם את רווחת תושבי סוריה ולבנון.⁶ הוא זיהה את האפשרות לפתח באמצעותם את שירותי הבריאות והחינוך ולקרב אותם לערכי המערב. בחושיו המסחריים המפותחים צפה גם את הפוטנציאל הכלכלי הטמון בקשרים הללו.

עם שובו מבריטניה עזב את השירות הקונסולרי אך המשיך לשמש כשליחו האישי של הקונסול פארן אותו הוא מרבה להלל. בשנת 1839 הגיע בפעם השנייה ללונדון, מצויד במכתבי המלצה אל אנשי האגודה המסיונרית הנוצרית (CMS). הוא הוזמן להשתתף בטקסי האגודה והחל לשאת נאומים על כתבי הקודש וחיי המזרח בקרב הקהילות. הוא זכה להצלחה רבה, וביהירות האופיינית לו כתב בזיכרונותיו:

אלפים ועשרות אלפים שמעו את הרצאותיי, מחאו כפיים, ונראה שנהנו. אולם במאות מקרים מצאתי שהם יודעים מעט על הנושא, או על נושא ההרצאה. זה בא לידי ביטוי במאמר של כתבת מהדרום במגזין מסוים. היא כתבה שהגיעה להרצאה שלי פעמיים, וכל מה שהבחינה הוא בדמותי הנאה. באוזניה דגדג המבטא הזר שלי.

כסוחר ממולח צפה חייט את ההזדמנות הטמונה בבואם של אצילי אירופה להכתרת המלכה ויקטוריה, והביא אתו ללונדון תכשיטים ואבנים טובות שרכש בבגדד ודמשק ומכר אותם בריווח ניכר. הקשרים החברתיים שרכש, וחשיפתו לחיי המערב, השפיעו עמוקות על השקפותיו. הוא העריץ את חיי החרות בלונדון, בה לדבריו “יכול כל אדם ללכת לכל מקום שיחפוץ כעולה על רוחו, ולעשות כרצונו בתנאי שלא יפגע בשלום הציבור”. האיכר הבריטי העני ביותר, כך כתב, היה חופשי יותר מאשר נסיך במזרח. הוא שאף לייבא את ערכי המודרניות המערבית למזרח ופעל להקמת מוסדות בריאות בסוריה ולבנון⁷ באמצעות ‘הארגון להשכלת נשים במזרח’ (FEE), שנוסד בידי העלמה הופ שהעריצה אותו. הוא חזר לביירות בשנת 1840, לדבריו מתוך כוונה לזנוח את חיי התענוגות והעושר ולהקדיש את חייו “למען הצלב ולרווחת סוריה”. בסיוע החברה התנכ"ית והאגודה המיסיונרית הנוצרית החל לפעול לקידום תכניותיו.

חייט הגיע בפעם השלישית ללונדון בשנת 1843. הוא היה רק בן שלושים ושתיים אך כבר בעל קשרים חברתיים ענפים. הוא השתלם ברפואה ב’אוניברסיטת סנט אנדרוז‘, וביוני 1846 התקבל כחבר הקולג’ המלכותי למנתחים. הוא קיבל את אזרחות בריטניה, וביוני 1847 מינתה אותו המלכה ויקטוריה לשמש כקונסול הבריטי הראשון ביפו.⁸ הוא בנה את ביתו הגדול בשטח הריק שנותר סמוך לחומה המזרחית, לא רחוק מבית משפחת דאמיאני העשירה שבניה שמשו אף הם כקונסולים. על גג הבית הותקן תורן גבוה עליו התנוסס דגל בריטניה. קומת הקרקע של הבית בנויה מחללים קשתיים גבוהים ששימשו כמחסנים לסחורותיו. הקומות העליונות שמשו למגורים ואירוח. בשנת 1847 פרסם את ספרו ‘קול מלבנון- חייו ומסעותיו של יעקוב אסאד חייט’, שיצא לאור מאז בהוצאות רבות. פרסום הספר בהוצאת הכנסייה הקתולית, בשנת 1957, הוא שהעלה את זכרו מנבכי ההיסטוריה.

חייט שרת כקונסול במשך שבע-עשרה שנים. עיקר הישגיו היו בתחום הכלכלי בו היה בקיא. הוא הרבה לשלוח דיווחים על כלכלת יפו ונמלה, והם משמשים מקור לחקר התפתחות העיר והנמל. הוא קידם את החקלאות ודאג ליבוא זרעי כותנה וזני גפנים חדשים, וקידם את גידול תפוחי האדמה. עם בואו ליפו הגה רעיון ליצור דרך יבשתית שתחבר את הים התיכון עם הים האדום כשנמל יפו הוא נקודת המוצא שלה. הוא שלח תזכירים לשר החוץ הבריטי בנושא זה מעל ראשי הממונים עליו.⁹ הצעתו הייתה לפתוח דרך יבשתית להודו דרך הים האדום שתקצר את הדרך המקובלת סביב כף התקווה הטובה. הוא הציע גם לסלול מסילת ברזל מיפו לסואץ ולפתח את נמלה שיכול היה להיות לדבריו הטוב ביותר בארץ.

בפברואר 1865 עורר מחלוקת כשניסה להשתלט על קרקע בית הקברות האנגליקני שלטענתו הוא שרכש אותה בעבר. אחד מבני הקהילה טען כי הבישוף אלכסנדר הוא שרכש את חלקת בית הקברות, והתלונן בפני הבישוף גובאט בירושלים. ממצאי הבדיקה שנחשפו לא מכבר הביאו לחשיפת תולדות בית הקברות וחלקו של חייט בפרשה.¹⁰ הוא נפטר זמן קצר לאחר מכן, ב-19 בנובמבר 1865. בנו חביב מונה במקומו, אך הקונסוליה שהייתה כפופה עד אז לקונסוליה בבירות הוכפפה לזו שבירושלים. חביב שימש בתפקיד סגן קונסול ארבע שנים, אך נאלץ לפרוש משום שהשלטונות טענו שהוא בעל אזרחות תורכית. במקומו מונה אחיו וויליאם הנרי, שגם הוא נדרש להתפטר בשנת 1873, ותחתיו מונה היהודי חיים אמזלק. באפריל 1866 הגיע משה מונטפיורי ליפו והשתכן בבית הקונסול. יחד אתו הגיע גם רופאו וידידו ד"ר תומס הודג’קין שחלה ונפטר בבית ונקבר בבית הקברות האנגליקני הסמוך. גם חייט נקבר ככל הנראה בבית קברות זה, אך קברו לא שרד כרבים נוספים שהיו במקום כשנבנו בתים על חלק מהחלקה בידי הכנסייה האנגליקנית בראשית שנות העשרים.

יעקוב חייט היה דמות יוצאת דופן ביפו של מחצית המאה התשע-עשרה. הוא מוזכר היום כרפורמיסטית ברוך כישרונות שהאמין ביכולת המזרח להתגבר על נחיתותו התרבותית, אם יספקו לו את הכלים לכך. הוא זיהה במיסיונרים הפרוטסטנטים את האפשרות לקידום ההשכלה בסוריה, והאמין שהיא יכולה לשמש כגשר בין המערב למזרח בתחומי התרבות והכלכלה. בזיכרונותיו כתב שהיו ימים בהם המזרח תרם יותר לתרבות העולם, והגיע הזמן שהוא זכאי לקבל תמורה ולסגל לעצמו את היתרונות הטמונים בכך כדי להתגבר על הפער ההולך וגדל בן התרבויות. בספרו העלה בהרחבה את השקפותיו בנושאים אלה.

ברשימת שמות בתי הכנסת ביפו, שנערכה בשנת 1866 בעת ביקורו של משה מונטיפיורי, נרשם בית כנסת “בביתו של קונסול אינגליז- בפתח העיר החדשה”.¹¹ גם במפת הטמפלרי תיאודור זנדל, משנת 1878, מצוין על בית הקונסול: “בית כנסת בביתו של חייט” (מס' 20). באותם ימים כבר שימש חיים אמזלק כסגן הקונסול הבריטי ביפו, וגם בביתו היה בית כנסת, אך הוא התגורר במקום אחר בעיר. על בית הכנסת לא נותר תיעוד, ואין כל הסבר מדוע מצא אכסניה בביתו של מי שסייע למיסיונרים הפרוטסטנטים. סיפור בית הכנסת יישאר בחזקת תעלומה בלתי פתורה.

בית הקונסול חייט ברחוב הצורפים 15

בית חייט בצילום מראשית שנות החמישים (מצפון)

הבית בצילום משנת 1860 משמאלו בית דמיאני (מצפון מזרח)

הבית בצילום פרנסיס בדפורד (Bedford) משנת 1864 (מדרום מזרח)

הבית בצילום ווינס (Vinges) מראשית שנות השישים (מצפון מזרח)

הודעה על מינוי אסאד חייט כקונסול בידי המלכה ויקטוריה

מבוא

בחינת ההיסטוריה הקצרה של ‘השער החדש’ בחומות יפו העתיקה שופכת אור על השינויים המהירים עברו על העיר במחצית השנייה של המאה ה־19, ומאפשרת לתקן טעות שהשתרשה באשר למיקומו המדויק. מקובל לחשוב כי ‘השער החדש’ של יפו הוא המעבר המקורה ברחוב אבולעפיה, המוביל מרחוב יפת לרחוב הצורפים, אולם לסברה זו אין אחיזה במקורות ההיסטוריים השונים. מאמר זה בא להצביע על מיקומו המדויק על השער בהסתמך על טקסטים, מפות ותצלומיים היסטוריים, ולתאר את הנסיבות הובילו לפתיחתו ולהריסתו תוך שנים ספורות.

פתיחת ‘השער החדש’

מראשית המאה התשע־עשרה ועד שלהי שנות השישים של המאה, היה בחומות יפו רק שער יבשתי אחד, המוכר היום בשמות ‘שער ירושלים’ או ‘שער אבו נבוט’. הוא נבנה בידי מוחמד אגא אל־שאמי המכונה ‘אבו נבוט’, מושל יפו בין השנים 1807 - 1818, כחלק ממבצע שיקום חומת העיר נהרסה בידי נפוליאון. מול פתח הכניסה למבנה השער בנה אבו נבוט סביל מונומנטלי (‘סביל סולימאן’; הסביל ושרידי השער עדיין ניצבים במקומם בכניסה המזרחית לרחוב רוסלאן המוליך לעיר העתיקה). המבנה ההגנתי על השער הפך את הכניסה לעיר למבוך פתלתל וצפוף לתנועת הולכי רגל ובהמות. ג’יימס פין (Finn), הקונסול הבריטי בירושלים, תיאר את המצב שנוצר בזיכרונותיו מהשענים 1853 - 1856:

הטרדה הוענה והבלתי מטופלת - העובדה שלעיר הוה שער אחד על אף שמדובר היה במקום שבו העסקים והתנועה גדלו בהתמדה – נותרה עדיין על כנה ביפו. כל נוסע וכל גמל או פרדה נושאי מטען היו נאלצים לעבור דרך אותו שער בודד. השנה נהרגו כבר שני אנשים כשגמלים על מטענם החורג ביצעו פנייה מפתיעה סביב הפינה החדה. עצומות חזרו ונשלחו לקונסטנטינופול בנושא זה, אך לשווא. תושבי יפו הציעו שנים מספר קודם לכן לאסוף כ־150 ל', סכום מספיק למטרה, כדי לפרוץ שער שני בחומה, או לחלופין לפחות מחדש שער ישן בצד היבשה, דבר שיהיה נוח במיוחד לרחוב החדש של המחסנים; אך לא! זו עשויה הייתה להיות תוכנית פשוטה ובעלת תועלת רבה מכדי שהשלטונות יקבלו אותה. נשלח מפקח שדיווח אמנם ששער חדש עשוי להביא תועלת, אך יש לפתוח אותו בצד הים – מה שאינו נוח למסחר – ועלותו עשויה להגיע ל - 30,000 פיאסטרים. סכום זה היה גבוה ממה שהתושבים היו מוכנים להוציא על עניין ממנו לא יפיקו תועלת; לממשלה לא היה דבר לתת; כך דבר לא נעשה במשך שנים.

(Finn and Beaufort 1878,342- 343)

במהלך שרת השישים צמחה אוכלוסיית יפו, ובתים חדשים נבנו בשטח היחיד שנותר ריק בתחומי החומות, סמוך לחומה המזרחית של העיר. הבינוי המואץ הגביר את בעיות התנועה והדוחק ב’שער ירושלים‘. במדריך התיירים על מארי (Murray) לסוריה ולפלשתינה מ־1868 הופיע שוב תיאור הדוחק ב’שער ירושלים’: “העיר מוגנת בחומה עליה מותקנים עדיין כמה תותחים ישנים בכיוון הים. בצד היבשה קיים רק שער אחד, והוא תמיד עמוס חמורים, גמלים וערבים עצלים, כך שקשה לפלס את הדרך דרכו” (272, 1968 Murray). מצב זה עמד להשתנות בתוך זמן קצר.

בשלהי שנת 1868 הצטרף העיתונאי האירי ויליאם הווארד ראסל (Russel) למסעו למזרח על הנסיך מוויילס (לימים המלך אדוארד השביעי). ב־9 במרץ 1869 עגנה הפמליה ביפו. ביומן המסע פרסם ראסל עוד באותה שנה כתב:

כשעדכן מארי את המדריך שלו בשנה שעברה, היה עדיין שער אחד ליפו. היום קיימים שניים; עם זאת כשיצא הספר לאור היו ללא ספק יותר מ־5,000 תושבים בעיר [המספר שבו נקב מארי]. היום על פי המפקד ישנם כבר 15,000, לרבות אלה בפרוורי הבזאר מחוץ לחומות.

(Russell 1869, 329 – 330)

תיאורו של ראסל הוא ככל הנראה המקור הכתוב המוקדם ביותר שבו נזכר שער שני בחומת יפו. ניתן לשער שמטרדי הצפיפות והתנועה הם שהובילו לפתיחתו, אך השפעתו על פתרון הבעיה היתה מוגבלת. עוד באוקטובר 1871 דיווח העיתון העברי ‘חבצלת’ על החלטת עיריית יפו, שכונסה לראשונה באותו זמן, לפרוץ פתח רחב יותר בחומות העיר לצד השער החדש, כדי להקל על תנועת בהמות המשא:

בשבוע העברה, התאספו פה כל גדולי העיר להמתיק סוד ולהתייעץ על דברים רבים הנוגעים לטובת יושבי העיר הזאת. גם כל שרי הקונזולים באו לאסיפתם הנכבדה, רצונם לייסד גם פה קאמיטע (מיגליס בעלידי) כאשר נוסדו בכל הערים הגדולות וזה יצא מהם ראשונה לפתוח עוד שער גדול בחומת העיר, אשר בו יבאו החמרים והגמלים ולא יבאו עוד בזה השער אשר אנשים ילכו בו.

(חבצלת 1871)

פרצה זו בוצעה לבסוף בסמוך ל’שער החדש', כפי שציין גוטפריד ‘שוורץ (Schwarz) במאמר על יפו וסביבותיה שפורסם בשנת 1880. בתארו את חומת העיר כתב שוורץ כי "בצד המזרחי עדיין ניצב השער החדש’, אל־באב אל־ג’דיד (מס' 53) עכבר אינו בשינוי, משום שממש בצמוד לו נפתחה יציאה רחבה יותר מהעיר" (47־48,1880 Schwarz). מצירוף התיאורים השונים עולה, אם כן, שהשער השני בחומות יפו (‘השער החדש’) נפתח לפני מרץ 1869, שימש לייעודו תקופה קצרה יחסית, ונהפך למיותר כשנפרץ לצדו מעבר רחב יותר בחומה במועד בלתי ידוע אחרי אוקטובר 1871. פריצת מעבר זה יכול להיח כתחילת התהליך ההדרגתי של פירוק חומות יפו.

מיקום ‘השער החדש’

קורותיו של השער החדיש על יפו ומיקומו המדויק נותרו עד היום מעורפלים. מלבד התיאורים הקצרים שהובאו לעיל, קשה לאתר עדות כתובה הנוגעת להקמתו של השער, ובעיקר קשה לאתר במדויק את מיקומו. כיום נוהגים מדריכי טיולים לכנות את המעבר הקמרוני ברחוב אבולעפיה (פינת רחוב יפת 30), כשער החדש של יפו, וכך גם השתרש הזיהוי בכתובים. במדריך לעיר יפו פורסם בשנת 1988 מתוארת הכניסה לרחוב אבולעפיה באופן המזהה אותה עם השער ה’חדשי:

המעבר החד הנראה כאן, הוא ישרוד למעבר נוסף בחומת העיר. המעבר, באד אל־ ג’דידה בערבית, נפתח בשנת 1869 כש“שער ירושלים”, השער היחיד לעיר נמצא לא מתאים. השער הישן כבר לא יכול היה לשאת את עומס התנועה מערים אחרות, וגם את התנועה המקומית בין האזור האורבני לאזור הפיתוח החדשים במחצית השנייה של המאה ה־19.

(Or et al. 1988, 17)

בחינה מדוקדקת על מפות ותצלומים היסטוריים מעלה שהמעבר הקמרוני ברחוב אבולעפיה לא שימש מעולם כשער בחומת העיר. ה’שער החדש' של יפו היה ממוקם ארבעים מטרים דרומית מערבית לו, בקרן הרחובות הפנינים והצורפים. במקומו ניצב היום בית דו קומתי (הצורפים 12). המיקום המדויק מופיע במפת יפו ששרטט האדריכל הגרמני תיאודור סנדל (Sandel), בן קהילת הטמפלרים של יפו. מפה זו, המבוססת על סקר שנערך בשנים 1879־1878, יוצאת דופן באיכותה ובדיוקה, וניכרת בה היכרות קרובה עם העיר. המפה פורסמה בשנת 1880 בכתב העת Zeitschrift des Deutschen Palästina-Vereins כנספח למאמרו של שוורץ שהוזכר לעיל. היא כוללת בתוכה שתי מפות נפרדות: מפה מפורטת של העיר העתיקה (בקנה מידה 1:9,100), ומפה של יפו וסביבותיה (בקנה מידה 1:31,800). במפת העיר (איור 1) מציין סנדל את מיקומו על ‘שער חדש’ במספר 53, ומתארו כשער שאינו נמצא עוד בשימוש (במקרא הגרמני נכתב: Neuthor (eingegangen) el-Bāb el-Dschedid, d. צורת השער ריבועית, והוא תחום מצדו הדרום־מערבי במעבר (היום רחוב הפנינים) החוצה את חפיר החומה ומתחבר לדרך החיצונית המובילה לעזה (היום רחוב יפת).

איור 1. מפת יפו העתיקה שערך ושרטט תיאודור סנדל בשנים 1879־1878 (1880 Sandel). מיקום השער החדש מסומן במפה מספר 53 (מוקף בעיגול ירוק)

צפונית לשער ניתן להבחין במעבר נוסף הפרוש מעל החפיר שבקצהו מבנה הצמוד לחומה. ניתן להניח בביטחון שמעבר זה הוא מעבר ישן שהוביל אל ‘השער החדש’ והיה בשימוש לפני פריצת הפרצה דרומית לו. עוד עולה ממפת סנדל, כי מ’השער החדש' עלה רחוב ראשי לעבר ראש התל שעליו ניצבה מצודת העיר.

דיוקה המופלא על מפת סנדל מאפשר לאתר במדויק את מיקומו של ‘השער החדש’ על מפה עדכנית של יפו. באמצעות תוכנת תיב"מ (CAD), הטלנו מפה דיגיטלית של העיר על פני סריקה של מפת סנדל (איור 2).

הסריקה נעשתה מעותק נוקורי של המפה, כפי שפורסמה בכתב העת הגרמני. מהטלה זו עולה המסקנה כי קווי המתאר החיצוניים של ‘השער החדש’ זהים לתוואי הקירות החיצוניים של הבית הניצב היום ברחוב הצורפים 12 (איור 3).

עוד עולה מחפיפת המפות, כי רובם המכריע של המבנים לאורך רחוב אבולעפיה, המזוהים בטעות במערך המבנים של ‘השער החדש’, לא היו קיימים בעת שסנדל שרטט את מפתו. יתר על כן, על פי מפת סנדל, השטח שיהפוך לימים לרחוב אבולעפיה היה בשנת 1879חלק מהחפיר שסביב חומת העיר וודאי לא ימי כמעבר לתוכה.

איור 2: הטלת מפה עדכנית של יפו על גבי מפת סנדל

איור 3: הטלת מפה עדכנית של יפו על גבי מפת סנדל הגדלת סביבתו של "השער החדש': א) ‘השער החדש’; ב)בית טיאן; ג) מיבר אבולעפיה

איור 4: קטע מתצלום על יפו שצילם פליקס בונפיס, 1870 לערך (אוסף ורנון, באדיבות הספרייה הלאונית. מיקום השער החדש מסומן בחץ.

הזיהוי המבוסס על מפת סנדל נתמך גם בניתוח תצלום פנורמי על יפו, שצולם ככל הנראה סביב שנת 1870 בידי הצלם הצרפתי פליקס בונפיס (Bonfils; איור 4). בפינה השמאלית העליונה על התצלום ניתן להבחין במבנה גדול ומרשים הניצב מחוץ לחומת העיר. מבנה זה מתואר במפת סנדל כביתו על אנטואן טיאן (סוחר מרוני עשיר מלבנון). מימינו ניתן להבחין בגשרון המוביל מהדרך הראשית למה נראה כפתח מקושת הקבוע בצד הצפוני של מגדל שמירה הבולט מתוואי החומה. בין מגדל זה ובין מגדל שמירה נוסף, צפוני, ניתן להבחין בשרידי חומות העיר. השוואה למפתו על סנדל מאפשרת לקבוע בוודאות כי מגדל השמירה הדרומי, עם פתח הכניסה הקשתי, הוא המתואר אצל סנדל כ־Neuthor (‘שער חדש’).

מגדלי השמירה

תצלומו של בונפיס מנציח את יפו בשלב מעבר בהתפתחותה. שנים ספורות קודם לכן היתה עדיין יפו עיר מוקפת חומה. בחלקה המזרחי של החומה, חיבר בין המצדית שחלשה על ‘שער ירושלים’ למצדית הדרומית (מצדית ‘סידני סמית’), נקבעו שני מגדלי שמירה. המגדלים חלו על שטח הֶרֶג (Fausse-braie), כשחפיר מפריד בינם ובין הדרך שהובילה מ’שער ירושלים' דרומה (‘דרך עזה’). מערך החומה והמגדלים מופיעים במפה בריטית ששרטט בשנת 1842 איש צבא בריטי, לוטננט צ’רלס פרנסיס סקיורינג (Skyring; איור 5). נראה כי חלק זה של החומה נותר ללא שינוי לפחות עד שנות השישים של המאה התשע־עשרה. ניתן ללמוד זאת מסדרה של שלושה תצלומים שצילם הצלם הצרפתי לואי וין (Vinges) בענת 1860. באחד מהם (איור 6) ניתן להבחין בשני מגדלי השמירה בחומה המזרחית, כשחומה מתפוררת מחברת ביניהם.

איור 5: מפת יפו ששרטט לוטננט צ’רלס פרנסיס סקיירינג, 1842 (באדיבות הספריה הלאומית). מגדל השמירה הדרומי נסומן בעיגול.

איור 6: תצלום של החומה המזרחית של יפו שצילם לואי וין, 1860) (הספריה הלאומית של צרפת gallica.bn.fr) מגדל השמירה הדרומי מסומן בחץ.

איור 7: מפת יפו ששרטט לוטננט פרנסיס בדפורד, 1863, באדיבות הספרייה הלאומית). מגדל השמירה הדרומי מסומן בעיגול.

מגדל השמירה הדרומי, שבו נפתח מאוחר יותר ‘השער החדש’, מחוסר פתחים. בתצלומיו של וין לא נראים גם גשרים כלשהם החוצים את החפיר. תמונה דומה עולה גם ממפה צבאית בריטית ששרטט בשנת 1863 לוטננט פרנסיס בדפורד (Bedford; איור 7).

מפת יפו מוקדמות יותר על סנדל, משנת 1876, צורפה למהדורה אנגלית על מדריך הטיולים בדקר (Baedeker) לפלשתינה, מספקת גם היא תמיכה לטענה ש’השער החדש' נפרץ במגדל השמירה הדרומי (איור 8). במפה זו מצוין מיקום השער בפאה הצפונית על מגדל השמירה הדרומי, סמוך לבית גדול ובודד שעומד מחוץ לחומות העיר, הוא ללא ספק ביתו של טיאן. הדבר מעלה את ההשערה כי ‘השער החדש’ היה למעשה שער קדום נחסם ונפתח מחדש. ואכן, במפה מוקדמת יותר שרטט הקרטוגרף הצרפתי פייר ז’קוטן (Jacotin) בשנת 1799 (איור 9), מופיעים שני מגדלי השמירה בחומה המזרחית של יפו, כשליד מגדל השמירה הדרומי מופיע הציון ‘יציאה’ (sortie), וממנו מתפצלות דרכים מזרחה ודרומה.

איור 8: מפת יפו המבוססת על סקר שערך תיאודור סנדל, 1876, (129 Socin 1876,). השער החדש מסומן בספרה 11 מוקף בעיגול.

איור 9: מפת יפו ששרטט פייר ז’קוטן, 1799 (Service historique de l’armée de terre, Armees, France: LII 322–2 )

איור 10: הבית הניצב היום על מקומו של ‘השער החדש’ של יפו, רחוב הפנינים 12 (צלם: שמואל גילר)

איור 11: המעבר המקורה ברחוב אבולעפיה, תצלום עדכני (צלם: אור אלכסנדרוביץ)

מצב דומה מתואר גם במפה ששרטט בשנת 1800 ג’ורג' פינק (Pink), סוקר על הצבא הבריטי, לאחר הנסיגה הצרפתית מארץ ישראל. סביר להניח כי היציאה המצוינת במפת ז’קוטן היא השער שאת פתיחתו ביקשו תושבי יפו בשנות החמישים של המאה התשע־עשרה, כפי שתיאר זאת הקונסול הבריטי פין. שער זה נפתח מחדש בסופו של דבר בשנת 1868 או 1869, אך שימש כשער כניסה לעיר זמן קצר בלבד. זהו השער החדש של יפו.

סיכום

בדצמבר 1879 שלח האדריכל והארכיאולוג הגרמני הנודע קונרד שיק (Schick) דיווח לכתב העת האוסטרי Österreichische Monatsschrift für den Orient:

ביפו נהרסה חומת העיר, נסתם החפיר, ונבנו כמה בתים גדולים בתי מסחר חדשים, ביניהם אפילו בתי מידות. גם בגנים של יפו נבנה מספר גדול של בתים חדשים, ודרומית וצפונית לעיר נבנו רבעים ערביים חדשים, רובם בידי מתיישבים ממצרים […] ביפו לא רק המסגד והמזרקה של העיר שופצו, אלא גם נבנה מחדש מינרט יפה וגבוה למסגד.

(Schick 1880, 64 - 66)

תנופת הפיתוח והבנייה, כללה שטחים נרחבים מחוץ לחומות העיר, הפכה את הריסתו על ‘השער החדש’ לאטרקטיבית מבחינה כלכלית. על אף שגם מבנה השער הראשי של יפו פורק בחלקו באותם ימים, נותר המעבר דרכו ללא שינוי, והוא שימש עדיין נתיב כניסה חיוני להולכי רגל ולבהמות משא. ‘השער החדש’, שהפך לחסר שימוש עם פתיחת הפרצה דרומית לו, פינה את מקומו לבניין המגורים הניצב שם עד היום (איור 10).

עם זאת, בתוך זמן קצר יחסית לא התאימה גם הפרצה החדשה בחומה לתנועה הגוברת, משום שביתו גדול הממדים של פרנסיס דמיאני (מס' 52 במפת סנדל) נבנה באופן שאילץ את הנכנסים דרך המעבר לבצע פנייה חדה עם הכניסה לעיר. בשנות השבעים של המאה התשע־עשרה, כאשר המתיישבים הטמפלרים החלו להשתמש בכרכרות להובלת תיירים, לא התאימה הכניסה המפותלת לתנועתן. משום כך, ובשל התפתחות השטח הבנוי על יפו לאורך הדרכים הראשיות המובילות לעזה, לירושלים ולשכם, התעורר הצורך בחיבור נוסף על דרכים אלה לעיר המרכזית.

צורך זה בחיבור נוסף היה ככל הנראה הסיבה להקמת המעבר המקורה שנהפך ברבות הימים לרחוב אבולעפיה (איור 11). מעבר זה, שהיה חלק ממתחם מסחר ומגורים, אינו מופיע עדיין במפת יפו שרטט המהנדס ז’ורז' פרנג’ייה בנובמבר 1892, ומשום כך ניתן להסיק כי נבנה רק בשלהי שנות התשעים של המאה. המעבר היה רחב דיו כדי לאפשר תנועה מקבילה ונפרדת של כרכרות והולכי רגל (דרך מעבר צדדי החסום היום בחנות). הוא חיבר לא רק את העיר המרכזית עם דרך עזה, אלא גם התחבר לדרך חדשה (היום רחוב רבי פנחס) שהובילה מזרחה לעבר דרך ירושלים. מיקומו המרכזי, ותפקידו החשוב כעורק תחבורה מרכזי בשלהי המאה התשע־עשרה, כמו גם מחיקתו הפיזית על ‘השער החדש’, הם ככל הנראה הסיבה לזיהוי השגוי של הכניסה לרחוב אבולעפיה כ’שער החדש' המקורי של יפו.

מקורות

SANDEL, THEODOR 1880. Karte der Umgebung von Jafa. Zeitschrift des Deutschen Palästina־Vereins, 3, Pl. 3.

SCHICK, CONRAD 1880. Fortschritte der Civilisation in Palästina in den letzten 25 Jahren. Österreichische Monatsschrift für den Orient, 6, 63־67.

SCHWARZ, GOTTFRIED 1880. Jafa und Umgebung. Zeitschrift des Deutschen Palästina־Vereins 3, 44־51.

SOCIN, ALBERT 1876. Palestine and Syria, handbook for travellers, Leipzig, Karl Baedeker.

חבצלת. 1871. יפו. 20.10.1871, 18.

FINN, JAMES & BEAUFORT, EMILY ANNE 1878. Stirring times: or, records from Jerusalem; Consular chronicles, of 1853־ 1856 (Volume 2), London, Kegan Paul.

MURRAY, JOHN 1868. A Handbook for Travellers in Syria and Palestine, London, John Murray.

OR, EVEN, FEDER, SHIMSHON & SHACHAM, TZVI 1988. Jaffa Guide: A Visitor Guide to Old Jaffa, Tel Aviv, Eretz Israel Museum.

RUSSELL, WILLIAM HOWARD 1869. A diary in the East during the tour of the Prince and Princess of Wales (Volume 1), London, Routledge.

• צחה וקנין-כרמל
• שלי אוקמן