מבוא    🔗

מגדלור נמל יפו העות’מני נבנה לראשונה בשנת 1865, בידי החברה הצרפתית קולאס ומישל. היא הייתה בעלת הזיכיון להקמה ותחזוקה של מגדלורים ברחבי האימפריה העות’מנית, ובין השאר בים התיכון ובים האגאי (Administration general des Phares de l’Empire Ottoman). ההסכם נחתם לראשונה באוגוסט 1860 לתקופה של עשרים וארבע שנים. הוא חודש בספטמבר 1884 לתקופה של חמש־עשרה שנים נוספות, ובספטמבר 1899 הוארך לתקופה נוספת של עשרים וחמש שנה. כשתם תוקף ההסכם בספטמבר 1924, כשארץ־ישראל הייתה נתונה כבר תחת שלטון המנדט הבריטי, החלו מגעים כדי לחדשו. לאחר מסכת ארוכה של דיונים בה היו מעורבים משרדי החוץ הבריטי והצרפתי, הוארך ההסכם עד שנת 1949, אך תנאיו שונו.

במגדלור נמל יפו ניתן להבחין לראשונה בצילום הצלם הצרפתי פליקס בונפיס (Bonfils) משנת 1867/8. הוא ניצב מעל מצודת הנמל שעדיין ניצבה בשלמותה באותם ימים, בחצר הבית המיוחס על פי המסורת הנוצרית לשמעון הבורסקאי. בבית זה החייה פטרוס הקדוש את הנערה הצדקת טאביתה. המוסלמים בנו במקום את ‘מסגד אל־טאביה’, ומאז שנת 1875 הייתה משפחת זכריאן הארמנית אחראית לתפעול המגדלור ומתגוררת במקום עד היום. מתקן המגדלור המשושה ניצב על בימה בנויה ששמשה כמיכל אחסון גושי הקרביד מהם הופק גז האצטילן שהצית את האור. בראשית שנות העשרים של המאה העשרים הוא הוחלף, ובשנת 1937 בנו הבריטים את מגדלור הבטון הניצב במקום עד היום.

הסכם הזיכיון העות’מני עם החברה הצרפתית    🔗

הסכם הזיכיון להקמה ותחזוקה של המגדלורים ברחבי האימפריה נחתם ב־20 באוגוסט 1860, בין שר הימייה מהמט עלי פאשה לבין הצרפתים קולאס ומישל כנציגי החברה שהוקמה לצורך כך. ברנארד קאמיל קולאס (Collas) היה קצין אניות סוחר ויזם צרפתי, אביר לגיון הכבוד הצרפתי וחבר המסדר המלכותי הרוסי סנט סטניסלב. הוא השקיע גם בחברת הרכבת יפו־ירושלים ושימש מנהלה בפריז משנת 1889. המנהל הכללי והיוזם של חברת המגדלורים היה מאריוס מישל (Michel) קצין ים, בעל תואר מאג’ידי מדרגה רביעית שניתן בידי הסולטאן עבד אל־חמיד השני למסייעים הזרים לעות’מניים במלחמותיהם באירופה. הוא מונה בתקופת מלחמת קרים לראש מנהלת המגדלורים בעקבות הסכם בין הסולטן עבד אל־מאג’יד לשגריר צרפת אנטואן טובאנט. ההסכם הראשון נחתם לתקופה של עשרים וארבע שנים, והוא העניק לחברה את הזכות לבנות, לתחזק, ולתפעל את המגדלורים ולגבות מס מחברות האניות על פי משקל המטען שהן נשאו. מחצית מהמס הנגבה היה נשאר בידי החברה, ומחציתו הועברה לממשל העות’מני. החברה הקימה בארץ ארבעה מגדלורים: בעכו, שניים בחיפה, וביפו. לצורך תפעול המתקנים והגבייה הופעלה בנמל סוכנות של החברה, ומיקומה מצוין במפת הטמפלרי תיאודור זנדל משנת 1878, בכניסה הצפונית לנמל. מס המגדלורים היה בין רבע פיאסטר תורכי לחצי, ועם כינון ממשלת המנדט האזרחית בשנת 1920 הציעה החברה למשרד המסחר והתעשייה הבריטי להמיר את תעריפיה ללירות מצריות, על פי שער המרה של שמונים ושבעה גרושים ללירה זהב תורכית. החברה הסכימה להעניק הנחה של עשרים אחוזים למסחר הבריטי.

על פרטי ההסכם עם ‘הזכיינים’, כפי שכונו בנוסח ההסכם המקורי, ניתן ללמוד מגרסה מתוקנת שלו משנת 1925, כשדרשה החברה ממשלת בריטניה לחדשו. ההסכם שמור בארכיון המדינה. ב־6 בספטמבר 1924 פנתה החברה בבקשה לחדש את ההסכם עם ממשלת ארץ־ישראל. לטענתה ההסכם הוארך בשנת 1913 בידי הממשלה התורכית עד שנת 1949, מכוח “חוקים זמניים” שנחקקו באותה שנה, אך משרד החוץ הבריטי חלק על כך. לגרסתו היו דיונים בלבד שלא הבשילו לכדי הסכם. עם זאת, החליטה הממשלה הבריטית כי אין טעם להיכנס להתכתשות משפטית בנושא זה, ויש לכבדו מכוח הסכם הקפיטולציות על אף שרשמית בוטל עם הסכמי לוזאן. עם זאת, בקשה הממשלה לבטל את מס המגדלורים על הספנות הבריטית. בינואר 1925 שלח תת שר החוץ הבריטי מכתב תשובה לשגריר צרפת בו הודיע כי ממשלת פלשתינה החליטה לאחר דיונים שלא להיאבק משפטית בנושא תקפות הארכת הסכם החכירה על ידי הממשלה תורכית עד 1949. הוא ביקש מהשגריר לשכנע את חברת המגדלורים להעביר לידי ממשלת פלשתינה את הכספים המגיעים לה שנגבו בידי החברה מבעלי האוניות החל מיום 30 אוקטובר 1918, וכי יואילו להעביר העתקים מספרי החשבונות שלהם לתקופה האמורה. שר חוץ אמרי כתב לנציב העליון הרברט סמואל כי לאור התשובה לשגריר הצרפתי, ולנוכח המצב התקציבי, אין אפשרות לרכוש את הזיכיון ויש צורך בהתאמת ההסכם לאור שינויי המטבע. הוא ביקש ממנו להציע תיקונים להסכם הזיכיון. השינויים להסכם המקורי כללו העסקת עובדים מקומיים בלבד, האפשרות של נציג הנציב העליון לבדוק את מצב המגדלורים בכל עת שיחפוץ, והטלת קנס במקרה של הזנחת המתקנים. ההסכם שכלל עשרים וחמישה סעיפים מפורטים, אפשר לממשלה לשנות את גובה המס, אך הבטיח לחברה פיצוי במידה והתעריף יפחת מעבר לשלושים אחוזים. לחברה ניתן פטור ממכס על יבוא כל החלקים והמתכות שידרשו, והיא התחייבה שעובדיה לא ינצלו את הפטור לרעה.

תעריפי מס המגדלור של החברה הצרפתית

המגדלור החדש ביפו    🔗

ממכתב הממונה על הנמלים בממשלת המנדט מנובמבר 1920, עולה כי המגדלור על הר הכרמל נהרס בידי התורכים במהלך המלחמה. מגדלור זמני חדש הותקן בידי החברה הצרפתית בשנת 1919, אך הוא היה לטווח של עשרה מילים בלבד, עם אור לבן קבוע, שהביא לתלונות רבות מצד קברניטי אניות. צילום נמל יפו בידי הקצין האוסטרלי פרדריק רודס, ימים ספורים לאחר כיבוש העיר, מלמד כי המגדלור התורכי ביפו לא נפגע במהלך המלחמה. צילום המגדלור מראשית שנות העשרים מלמד כי מתקן מגדלור חדש הותקן ביפו והוא זהה לזה שהותקן בנמל חיפה. מתקני האור החדשים היו עשויים מפלדה, עם כיפה עגולה ושבשבת רוחות מותקנת בראשה על כדור מעוטר. הציוד היה מתוצרת החברה הצרפתית בארביי וטוראנט.

ביוני 1934 החלה בניית הנמל החדש ביפו. המבנה הראשון שנבנה היה מחסן ההדרים הצפוני (היום מחסן 1) במאי 1935 שלח מר אברלה, נשיא איגוד הספנות ביפו, מכתב למנהל הנמל בו התריע על הסכנה הצפויה עקב הסתרת המגדלור עם השלמת גג המחסן הדו־קומתי. הנהלת הנמל החליטה באספה מיוחדת על בניית מגדלור חדש במקום המתקן המיושן. החברה הצרפתית הגישה הצעה לבניית מגדל בטון בגובה שנים עשרה מטרים ובקוטר פנימי מטר וארבעים סנטימטרים, עם מתקן אופטי בקוטר חצי מטר. המתקן אמור היה להבהב ל־0,3 שניות בהפסקות של 0,7 שניות, ולהאיר לטווח של שישה עשר מייל. עלות מגדל הבטון הייתה 1250 לא“י בתוספת 990 לא”י לציוד האופטי. מקס נורוק, מזכיר ממשלת המנדט אישר את ההוצאה והוחל בבנייה.

יצור מתקן המגדלור בצרפת

מגדלור נמל יפו

מגדלור סטלה מריס בחיפה

המגדלור הוקם על חלקה שלא הייתה בבעלות הממשלה ומעמדה החוקי היה בלתי ברור. הבנייה אושרה בהתבסס על כך שמגדלור ניצב שם עשרות שנים, והגישה אליו הייתה דרך ‘מסגד אל־טאביה’ ללא עוררין. מיד עם סיום הבנייה דרשה הנהלת הוואקף ביפו דמי שכירות עבור השימוש במעבר. מנהל המשרד לעבודות ציבוריות בדק ומצא כי אכן אין רישום על השטח, וכי גם המנזר הלטיני והארמני טוענים לבעלות עליו. כדי להימנע ממחלוקות הוא הציע למזכיר הממשלה לקדם הליך הפקעה למטרות ציבור. הודעה על כך פורסמה בעיתון הממשלה ב־26 בינואר 1939, להפקעת שטח של 165 מטרים רבועים עם זכות מעבר דרך המסגד. הפרסום עורר את הוועד הערבי העליון ששלח מכתב לנציב העליון בו נאמר כי מדובר באדמת הקדש שאסורה להפקעה או מכירה, וכי השלטון העות’מני אישר לחברה הצרפתית הצבת מגדלור בלבד. מנהל מחלקת הקרקעות שבדק את הרקע ההיסטורי של המקום, המליץ לייצור כניסה חדשה באמצעות מדרגות מרציף הנמל כדי להימנע ממעבר במסגד. דרך הגישה מרציף הנמל חייבה הפקעה של 21 מטרים רבועים בלבד. מאחר והבעלות על השטח הזה הייתה גם היא שנויה במחלוקת, הציע מנהל הקרקעות להפקיד את פיצוי ההפקעה בבית המשפט שיחליט בבוא היום למי הם מגיעים. פרסום ההפקעה עורר שוב את הוועד המוסלמי העליון. המזכיר אמין עבדול האדי שלח מכתב למזכיר הממשלה בו ביקש ממנו לעצור את ההליכים מאחר ומדובר במקום קדוש על פי חוקי הממשלה. הנושא נבחן שוב, ובינואר 1941 ענה מזכיר הממשלה לוועד המוסלמי העליון. הוא כתב כי הממשלה מכבדת את הקדש המסגד ולא תפגע בו, וכי הקרקע המדוברת סמוכה לו ומותרת להפקעה לטובת הציבור. לדבריו ההצעה לדרך גישה חדשה מהרציף תמנע מעבר דרך המסגד, על אף שלממשלה יש בו זכות מעבר היסטורית.

המדרגות מהרציף לרחבת המגדלור בוצעו בסופו של דבר ושרידיהן מוסתרים היום בסבך הצמחייה. ההסכם עם החברה הצרפתית שנחתם בשנת 1925 כיבד את הסכם הארכת הזיכיון עם הממשלה התורכית משנת 1913, ונמשך עד שנת 1949. על פי ההסכם, בתום תקופת הזיכיון אמור היה המגדלור לעבור לרשות הממשלה ללא תמורה במצב תקין, וכך עבר לבעלות ממשלת ישראל. עם הפסקת פעילות נמל יפו בשנת 1965, פורק הפנס האופטי והותקן במגדלור נמל אשדוד החדש. מגדל הבטון נותר כדי לספר את תולדותיו של מגדלור נמל יפו והוא החל להתפורר. ב־22 באוגוסט 2020, במלאת לו 155 שנים, התכנסו פעילי ‘המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל’ כדי לציין את האירוע, ולפעול למען שימור המגדלור.

תמונה 6: תכנית ההפקעה עם זיקת המעבר מהרציף