רקע
ס. יזהר
הספרות כראי הדור
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דבר; תשי"ח 1958

מודה אני שלא קל היה עלי לקבל ולקיים תביעתם של אלה שארגנו מסיבה זו, לבוא לפניכם הערב ולשאת דברים על העשור למדינה וספרות ישראל לא רק משום שנושא זה כה מחייב ומטיל משא שלא לפי כתפי – אלא בעיקר מפני שאינני יודע דבר אחד שאוכל לומר לפניכם ושאינכם יודעים אותו כל צרככם וביתר שאת וביתר דעת.

או אם בקשו להם אדם בר־הכי שיבוא בהזדמנות מיוחדת זו, ויעלה כאן על מצפה עשר השנים וישקיף פנים ואחור וישא קולו ויאמר דברי מבינות לכאן ודברי חזון לכאן, וכך אולי גם יאה וגם נאה – אלא שלא אני הראוי לכך ולא אוכל לעשות לטובת הכלל חשבון סופר על מה שהיה, על מה שהוא, ועל מה שראוי היה שיהיה, כשם שלא אדע לרמוז על פתרונות ודרכים רצויות לשאלות קשות לסופרים ולספרות. ובעניין זה טוב שאשמע משאשמיע; נוסף על מה שנדמה לי כי הסופר מטיבו, בודד הוא בכל הנוגע ליצירתו, בדידות שאינה מתאגדת לאגודות, ולא עשויה לחבורות, ואינה זקוקה לא לעצה, לא להטפה, ולא לאיזו פרוגרמה מבחוץ, והחלטותיו על פי כבשון לבו, בינו לבין עצמו, ואחריותו על שכמו בלבד. בעניין זה הייתי סבור כי אין לו דבר זר מידיעה שאתה יודע מה היה היוצר צריך לדעת, או לעשות, או לזרום זרם.

מעט הדברים שאומר לכם ברשותכם, הערב, לא יהיו על כן אלא קצת דברי התבוננות מקרן זווית פרטית ובלא שתהיה להם שום הצדקה אחרת. דעת יחיד, לא בשם ולא בסמכות, הרהורים שאולי ימצאו להם שותפים ויגיעו לכלל ליבון. ותחת דברי סקירה על דרכה של הספרות העברית, על זרמים, על יוצרים, על יצירות: או דברי שירה של נושא עומריו הגורנה וקורא הידד – לא אוכל אלא לגעת בשאלות אחדות, הנראות מנקודת מבטי ראויות לשימת לב, ומכל מקום שאלות שקשה. לפסוח עליהן. ואפתח בשאלת הקורא. שאלה שאפשר לנסחה במליצה “למי אני עמל?” – ואפשר גם לנסחה ביבשות: מי ומי הם צרכני היצירה העברית בת ימינו? – ואם בכה או בכה, במידה שאין היוצר מדבר רק מדחף “הציקתני רוח בטני” – אלא כוונתו לפנות אל קהל מקשיבים לקולו, טוב שנעיין בצד אחד מרבים, שיש בקהל הקוראים הישראלי.


הקורא העברי

כלום חידוש יהיה בדברי אם אומר כי מכלל העם היהודי – רוב קוראי הספרות העברית יושבים בישראל ומכלל הישראלים רבע מיליון איש ואשה אינם שומעים עדיין עברית ואזנם כבדה ועינם כהה לדברינו? לא די בזה, ועוד יש להוסיף ולהזכיר כי מתוך קצת למעלה ממיליון מבוגרים במדינה (שמעל גיל 15) הרי רק פחות מרבע אוכלוסיה זו הם מסיימי בי“ס על־יסודי לכל צורותיו בעיר ובכפר, ואילו למעלה משלושה רבעים לא סיימו אלא לכל המרובה בי”ס יסודי (כ־34 אחוז) ובהם רבים שגם בי“ס יסודי לא סיימו (28 אחוז) ועוד אחוז מדאיג של נשים ואנשים שרגליהם לא דרכו מעולם על סף כל בי”ס שהוא (כ־15 אחוז) – הווה אומר, כי, מראש פניית הסופר הישראלי אינה אלא אל כחמישית מתוך אוכלוסיה הבוגרים שבמדינה, במידה שאלה ליבם טוב עליהם לקרוא או להיפנות לספרות בכלל, ולספרות עברית בפרט, והם המה צרכני חוכמתו, עושר דמיונו וחזיונותיו אשר הוא הוזה.

כלום תהא המסקנה מכאן שעלינו לחדול ולהתחיל לכתוב באותיות גדולות; מנוקדות וב־500 מלות יסוד? או שמא לא כך אלא רק להשיב אל לבנו כי אל המעטים אנו פונים ואל לב המעטים, על כל המשתמע מפניה כזו ולנוכח חווייה כזו ולא לשים לב אלא לכתוב במרום כוח לשונם ודרכי ביטויים – ולו רק למעטים, או לו רק למעטים, בינתיים. תנו דעתכם עתה כי בתוך מיעוט זה של האוכלוסיה הקוראת עברית מצוי ציבור מיוחד, והוא אולי, הנזקק ביותר לספרות העברית, לפי שזו לשונו הטבעית ולעתים קרובות גם לשונו האחת ואליו אל בני ציבור זה שכמה דורות סופרים עברים ייחלו ואיחלו לעצמם כמותו, אשר הספרות שלנו, לעתים, היא חזות הספרות בכללה.


אחריות הספרות

בבת־ראש צפה ועולה עתה שאלת האחריות. אחריות הספרות לקהל מיוחד זה אשר היא לו חזות הכל, ואשר הוא לה המעט הקיים האפשרי מכל העם היהודי לתפוצותיו ולדורותיו, ואשר, במידה ידועה, בשטח עמק צר זה של ספרות צעירה זו עם דור צעיר זה, טמון לשבט או לחסד, המשכה או אי־המשכה של רציפות היסטורית עשירה בנכסי הרוח ובאוצרות העם ומורשתו, ולפיד התקווה שנמסר מיד ליד כשלשלת לא פוסקה של דורות מתחלפים – מהבהב עתה כאן, ברוח עזה וסוערת לעתים למדי ודברי ימי העם כביכול מחרישים, קשובים וצופים לרגע זה לדעת: כיצד. מה יהיה מעתה? היעבור? היידלק? היכבה? שכן כשם שבשטחים לא מעט אין ישראל ככל העמים, גם בשטח זה של תרבות וביטוי רוחני – מתחולל לעינינו חזיון מיוחד במינו. לא רק בעניין זה של התחדשות הלשון והתעצמותה המהירה והמפתעת, הלוך והצף שטחים שאך זה תמול שלשום עוד היו מחוץ לתחומים ורחוקים מהישג ידה, אלא, ולתהליכים מיוחדים לבבי הדור הזה בעיקר, בהליכה זה בצד זה של תהליכים המשותפים לכלל בני הדור הזה, כשהוא שר או מספר, מצייר או מנגן, שבארץ הזו, שעליהם אנסה לעמוד במרוצת דברי. ואם בכל מקום ומקום, הספרות, במידה זו או אחרת, משמשת בין השאר אמצעי לראייה עצמית הרי גם הבבואה המשתקפת אלינו כאן, יש בה כאחד מסימני כל הקלסתרים, וסימנים מיוחדים לה, אשר נוסף על גילויים שונים אחרים (מהם חיוביים להפליא ומהם פחות חיוביים) – אין להתעלם מגילויי בקשת ההדרכה שבהם, או שמא נקרא לזה גילויי מבוכה (גם זו מסימני הדור הזה כולו) מבוכה העשויה: פחד, אכזבה, צורך לא מבוטא תמיד, להאחז בדבר אמונה.

אני נחפז כאן לסלק עצמי ברגע זה מויכוח ידוע, לא גמור – ואולי שאינו בר־גמירא מעיקרו – אם אמנם מוטלים על הספרות תפקידים כל שהם לגבי ציבור הקוראים, אם מושם עליה לשרתו, לספקו, להשיב לשאלותיו, לשעשעו, או לפתור לו חלומותיו: אם יכולה או צריכה הספרות להיות מלכתחילה, מה שקוראים “חינוכית”; או אם מגמת פניה נקבעת רק לאחר מעשה, בדיעבד ובקצרה: אם מוטלת על הספרות שליחות כלשהיא (ומי הוא שמטיל עליה שליחויות?) או די שתהא לה מבטאת רצון בעליה, כיכולתו וכמידתו, בכה או בכה וזה כל ייעודה?

מניח אני בינתיים לוויכוח זה, ואיני בא אלא לבדיקת אותו מגע שבין הספרות לבני דורה ולעיון במה שמשתמע ממגע פגישה זה. ואף כי אין עדיין בבבואת הספרות כל מה שיש בבני הדור, ולא כל מה שיש בספרות כתמונת בני הדור הוא עדות נאמנה – הרי חזקה על רחשים שברוח שהם מכבשונה של השירה. והם הפורטים כבאפס־יד להרעיד מיתרים סמויים, עד כי לעתים יתמה מסתכל חיצוני לדעת מניין לשירה ביטוי או עדות כזו – כשבכל לכאורה פניו שלוות אחרת ופונות מועדות אחרת. רגישות זו מתחזקת כשהמשוררים הללו באים מקרב אותו דור וקרקע אחת וזמן אחד גידלם, והם בשר מבשריו ועצם מעצמיו – מה משמע אותן שורות מתמלטות משיריהם, פעם בגובה קול, פעם בצקון לחש, פעם בצרימה מחציפה ופעם בתפילה זכה – ומה צפצוף בפיהן?

הרי זה דור שני ושלישי לקוראי ספרות עברית בארץ זו. ספרות לסיפוקו, ספרות לצמאו, ספרות לארוח לו לחברה, אשר אין לו, בצעדיו הראשונים מכל מקום, אחרת על פניה. ספרות שהיחס אליה טבעי הוא, פשוט, ומובן מאליו, ונטול רבות מהמחיצות שאך תמול שלשום עוד חצצו גבוהות ומפרידות בין הכותב לקוראו. דור שני ושלישי אשר יודעיו מקרוב למדו, ובייחוד לאחר פרסום כל אותו ספרות עזבונות, לה נאווה דומיה, שאין מראיתם הראשונה, החיצונית, שלהם בטיבם הגרעיני, הצפון פנימה, רוב ימות השנה, טיבם החבוי של גנזיו, ואילו בהגיע שעתם להקר ולנבוע, יאירו בך אהבה, השתאות וצורך לשוב ולהרהר שנית במשפטיך אשר כמעט והיו סדורים בלבך, מנויים וגמורים.

דור שני ושלישי לראשונים. ומשפט זה אומר יותר משנראה בו בסקירה ראשונה. שכן לעולם שני אינו ראשון. מידת זה אינה כמידת זה. תכופות וקומת השני באה בצל קומת הראשון. יש שבו מתגלה אור עצמו, ותהא דעתו מה שתהא, הנה לא נוכל לכפור כי מה שעבר והתארע בפרק זמן קצר זה של חילופי שני דורות, שעוד לא תם, ועודם שלובים זה בזה וזה בצד זה, הוא הרבה יותר ממה שמכיל ברגיל פרק זמן כרונולוגי דומה.


הסתאבות הרעיונות

עולמות נבראו ועולמות רבים מהם נחרבו. מושגים נצנצו ומושגים רבים מהם כבו. דגלים רמים הונפו ודגלים רבים וטובים נפלו, הופלו, הוכפשו בעפר. כל אחת מו הסיסמאות היפות, הגדולות, הנפלאות, שאך תמול היו “אני מאמין” נאצל הוד ומרומם לרבים־רבים, שעודם עמנו פה היום, פסוקים שאמרו בשעתם עולם ומלואו – יצאו בינתיים מתומתם, ובעל כרחם עברו וחצו ימים ויבשות וטבלו טבילות נוראות של אש ודם, נתגאלו באנחות וייסורים, מערכות אחר מערכות, מהם נפחו רוחם, אבדו מתחת רקיע, מהם נסתאבו כחזירים ללא הכר, מהם החווירו, מהם הסמיקו, ומהם כל עוד רוחם בהם – ניבטים בנו, נדהמים מכל חורבות או כמעט־חורבות מקדשים שנתרוקנו. צאו וראו מה אירע להם למושגי יסוד כגון הומניות, כגון סוציאליזם, או, למשל, כגון ציונות.

ולכל אחד מהם היה כוח שעתו היפה, והיא אינה רחוקה. שעה יפה ברורה וומובהקת וכמעט ניתנת למישוש וכל אחד מהם, לכאורה, כלל לא חלפה שעתו להיות ולא נחיצותו, ולא תש טעמו, וכוחו עמו להיות בהוויתו, כמיטב התקוות והתוחלת והרצון הטוב, אלמלא קרה מה שקרה, ונזדעזעו מזוזות, סיפים ומשקופים כשם שנזדעזעו, מטעם זה או אחר, וטעמים יש ק“ן על ק”ן, תמיד ולעולם, ולא יוכלו עוד לשוב להיות מה שהם, ולא תועיל כאן לא רומנטיקה מתמוגגת, ולא כנגדה, הטפה קנטרנית ונזעמת. ושוב, כמעולם, צריך כביכול להתחיל מהתחלה, לשאול לדרכי עולם.

ולבוא כעת לקנות ליבם של בני הדור הצעיר, בעולם וכאן, לרעיון טוב וגדול, של אמונה תמה, לאחר כל נסיונות מחציתה הראשונה של מאה מיוחדת זו, לאחר נסיון דורם, נסיון הוריהם, ונסיונם הקצר האישי והלאומי ולנוכח כל האימות שהמחצית השניה הבאה עלינו מבטיחה לנו כסיכוי קרוב, קרוב ביותר, תלוי כסערה מעל הראש – היתמה מישהו איככה אין עוד בכוחם של דברים נאים ודיבורים נאים, שפעם היה צלצולם כה טוב ומלהיב ומסית להאמין – איככה אין עוד בכוחו לקסום ולא לעורר כאשר עורר, איככה הפסידו דגלים רבים צבעם הלוהט, הפיגו קריאתם המעוררת, פנה הודם, פנה זיוום, ואין בהם עוד לעתים אלא אך בלויי שרידים של רעיון שנתרוקן קודם זמנו, ועוד חורבה בעולם.

להאמין. הנה זה הדבר. עם כל זאת פונים אלינו, גם באלם־קול, גם בגמגומי דברים, גם בחציפות קול שחצני – להראות להם כי לא כלו כל הקיצין, כי כל זה שהוא מראה פני העולם – אינו דווקא, אינו לאמיתו, אינו שורש דבר, אינו אלא עד ארגיעה, חולף וחלוף יחלוף, ומשהו טוב מזה, רצוי מזה, יסודי מזה, יציב מזה, ואמיתי מזה, יבוא ויקום וימלא כמים לים ממלאים. ולא תוכל לדחות פנייתם זו, פנייה בכל דרך שפונים, בהסתר פנים, גם בלעגנות, גם בנרגנות, לא מעט גם בקרתנות, אך גם בתמימות, אוחזים בכנף בגדך לאמר: היש לו דבר טוב לאמור? לא נחמה ולא הטפה ולא תוכחה, אל תנחם, אל תטיף, אל תוכיח, דבר אלינו אמת. היש לך דבר של אמת לומר לאיש הזה, העומד לפניך, כפי שהוא, בשעה זו, ושואל אותך: לקראת מה? לשם מה?

אבל מניין יוקח לתת – כשאין? ומה יותן כשידיך ריקות? או מה תאמר אמירות כשהמציאות אינה כזאת? פשוט אינה כזאת. כאבן וכצור אינה כזאת. ולא תשנה פניה, וגם לא נוכח כל היונים הלבנות שאתה שולח הפצר ושלוח, הפצר ושלוח.

ההוויה לא תקל ומנוח לא יימצא לכף רגל, ואין להשלות. זה מצד אחד. ומצד שני, וכאן אנו באים אל הנקודה: הלא הארץ הזו שלנו ועשר השנים האחרונות הללו, הבנויות על גבי ששים שבעים שנים קודמות לה בכיבוש ובהכשרה־לקראת – מי עוד כמו הארץ הזו והזמן הזה להיות עדות לאחרת.

להיות רמז לייעוד, להשיב אותו משב רוח רענן אל תוך מועקת המבוכה והאכזבות? המעשה הנעשה כאן בשלוש פנים, בחידוש העם, בחידוש האדמה, ובחידוש האדם, מה עוד יותר מאלה [יחד] עשוי לכאורה להציב מטרה ולרומם את הרוח הנופלת ולהדליק אמונה בטוב ובאדם ובמפעל אנוש!

החינם חוזרים מכאן אורחים שונים בהתרגשות, החינם רואים בנו עמים קטנים ומשתחררים מעול זרים דוגמא ומופת להם בשטחים רבים? והלא לכאורה מלאה הארץ ניצני בשורה בכל אשר תפנה, והמעשה בכללו, ועל פרטים שונים, טובים ורעים, מעשה מיוחד בעולמו הוא, ועם זאת…

אכן, עם זאת.


ראי הדור

וכאן חוזרים אנו אל הספרות כראי הדור. מה יודעת ספרות עשר השנים האחרונות על המעשה המיוחד הזה והמופלא הזה? מה כתוב ב“הערכת עצמנו בעשר השנים”? מה דמות עולם ודמות אדם צפה ועולה? וכנפינו מתקצרות כרגע.

רבותי, למי אין טענות? אנחנו כולנו בוססים ביוון טענות אמיתיות ומדומות. נעלבים כולנו. נכזבים כולנו. מתאוננים כולנו. כולנו שטופים בקנאה על הא ועל דא. על הירידה הגדולה, המוסרית. החברתית. הציבורית – אנחנו כולנו בהצבעות מצביעים הנה זה נשחת, הנה פה נפסד, הנה קלקוּל, אנחנו כולנו כשרים בני כשרים סופרים כאינם סופרים. חוטמנו צמוד ומרחרח קלקול אחר קלקול ועסוקים בזה יום יום ושעה שעה בשבת אחים ובעצרות עם ואיננו נפנים כלל לראות את הדבר הזה שצומח הגבה מעל ראשנו, לא יכולים לראות, אולי גם לא אובים לראות, ראשינו כה מורכנים עד כי נבצר ממנו לראות.

ואינני בא להכחיש כי אכן יש בקרבנו אלף רעות, ורבבות משוגות וזדונות הנעשות בארץ, ברחוב, בבתים ובמשרדים השונים. אבל גם דבר אחר, גדול מכל זה, ובהכרח גבוה וגדול מזה ברעיון שבו ובמעשה שבו – צומח לעינינו כהר לגובה חד־פעמי וגורלי. ואנחנו לרגלי ההר מהדסים ואיננו יודעים את גבהו. כי אפילו כל דברי ההרשעה כולם אמת, ואפילו השקטנו מצפוננו כשמצאנו איש את אשמו שלו, שמחוץ לו, ושבצוארו תלוי הקולר, מדוע כה ירדנו פלאים, ואת האשם הזה עשה לו איש איש לנס ולשיקוץ ולפולחן שנאתו אליו, המחזיקתהו על רגליו. ואפילו אם רשענו כדי כך ולו גם שבעתיים, – הלא אי אפשר להכחיש ולכפור כי מנגד עינינו מתרחש תהליך מופלא עוד יותר, יחיד במינו, מרומם בטיבו, הייתי אומר: אוקיינוסי, הן בקשריו אל תהומות העבר, הן בריתחת גליו סביב והן בסיכוייו וברמזיו הגדולים אל יום יבוא. תהליך אשר אנחנו עצמנו, לעתים בתפשנו עצמנו, או לרגל מאורע שהוא, כמעט ואנו מתעשתים להיווכח בו, להשתאות אליו – כשמיד נופלת רוחנו וחוזרים אל רציף הטענות והקיפוחים, ומתביישים בחולשת הדעת שהיתה לנו, והשחיתות יקרה לנו, ועושים מזה שירים וסיפורים, תקיפים וצדיקים. והבוץ שלרגלינו כוסה על כל מראה גדלות. וכך אירע שהחיוּב הגדול שבעצם נוכחותנו ומעשי ידינו מתעלם ממנו רוב ימות השנה, כאותו בית גדול המתעלם בין פיגומיו, נסריו, אשפתו ובורותיו.

ואולי חובה, כדי לסלק טעות אפשרית, שאיחפז להצהיר כי אני אינני במזלזלים בגילויי הרע שבחיינו, ואינני מציע לדוש שאלה זו בעקב ולסטות ולעבור, או להחשות על כל עוול שהוא. כשם שרחוק אני מרחק מזרח ממערב מאותם המוכנים להצדיק בהתחסדות כל רע, בטובה שתצמח מזה לאיזה כלל מופשט שהוא, או לאיזה נצח נרצה שהוא, אלא שאני רואה גם את ייסורי ההתחלה ואת חבלי הגאולה ויסוריה המתחוללים לעינינו. ואני יודע כי טעות היא למדוד סערות בשעת הסערה במידות של שלווה ושאננות.

הלא שמתם לב כי אדם התר את הארץ מתבונן ורואה ומשתאה, אך בבואו לשיח את הבריות, הולכת השתאותו ונעכרת. ועד מהרה נוכחים כי הארץ הזו יפה היא למראה אך קשה למשמע. מדוע אנו מתייחסים בכובד ראש לחלקים יותר מאשר לשלם, למועט יותר מאשר לגדול? ומהו סוף סוף שראתה הספרות העברית בעולמה בשעת הרת עולם זו? וכשלא נתעלם מכמה התחלות פה ושם, מאיות זיקי אש פה ושם. העניין כולו גדול מכוחנו ואינו עדיין לפי יכולתנו. כולנו מסתבר, קצח חכמים מדי וקצת קטני אמנה מדי.


ללא ביטוי

וכשם שלא נמצא עוד מי שיספר את השואה הנוראה, שמלפני 15 שנה, כך, להבדיל, לא נמצא עוד מי שיספר את הבנייה בגודלה ובתפארחה היומיומית, שאינני יודע היכן בעולם יש עוד כדבר הזה לאנושיות, לחיוב ולעתיד.

ושוב, אל נא תחשדו בי שבאתי לתבוע מידי מישהו את ספרות החיוב דוקא, נטול אני כל סמכות לתבוע דבר מידי איש. ולא עוד, אלא שכופר אני כאילו תיתכן סמכות כזו בידי אנוש, גם אינני מבקש שיעקם אדם את נפשו ובלבד שיהיה חיובי. אין חפץ בשירי “הבו גודל”, ומי שאינו יודע לשיר אלא על ציפור מנתרת מבד אל בד, עוול הוא שיחדל מזה, ויתחיל לשאת כובד מפעלים ועול משימות על כתפיו. ותחת להליץ מליצות מוזמנות או מאונסות – ישוב נא אל צפריו או אל זבוביו, או אל ספל הקפה, הישר וההפוך שלו, ככל שיש לו בלבב.

אבל, עם כל זה, הלא דבר הוא ושהמאורעות הכבירים ביותר מתחוללים לעינינו – ואנחנו אזלי יד. כלום משום שקרובים הדברים וסמוכים מדי אל חטמנו ואין עמנו הרוחק המספיק כדי לראותם? כלום משום שכוחו של אדם ליצור רק משפונות עיניו לאחור? או משום שקטנים אנחנו משיר גדלות? או שאין לנו עדיין בתוככנו, ולא חדר שמה, מושג פנימי על העניין הגדול?

שעל כן איננו כותבים בדרך כלל, ברוב ימות השנה וברוב מפעלי הספרות, על חזיון זה ששמו ארץ ישראל. על מרחקיה, על עומקה, על גבולותיה – אפשר פשוט מפני שאיננו שם, ולא שם ביתנו. לא כתיבה של אורח פורח המטייט מליצות אחדות עם פיטורי ציצים אחדים וחוזר מהרה אל מקומו הרגיל, הרגיל עד ייאוש – אלא כתיבה ככתוב אדם על ביתו, על נופו, על עצמו. שכן שם לא ביתנו ולא גופנו, ועצמנו אינו שם. איננו יודעים להגיד דבר על המדבר – והוא מחציתה הטובה של הארץ הקטנה הזו – כי איננו בו. וגם, לאמיתו, אינו נוגע בנו. מה פלא שלא ידוע לנו לא יופיו של מדבר והודו ולא אימתו ופראותו, לא גדולתו ולא זרותו. אנחנו מחוץ לזה. אנחנו יום יום במעגל שלנו המתמיד, על המדרכות המשופשפות יפה, בשטחים שהמדבר מהם והלאה, מלבד מדבריות אחרים שבמו ידינו אנו עושים. מדבריות של יחסי אנוש, וישימון של שממון וריקנות.

ואיננו כותבים על עולם העולה החדש, הנבוך, ההלום, ועם זה התוסס ותופח חיות, עולם עשיר חיות וסבל, שתהליכים מיוחדים במינם מתרגשים בו, גלויים כסמויים. מן הצד אנו לאותו אדם הבא ונופל מיד ומתבחש בתבחשה גדולה, החושפת מכמנים ומכסה, המעוררת חרדה וגם השתאות, ותמיהה והתלהבות. איננו עוסקים בהם. פשוט כי איננו מכירים אותם, איננו יושבים בקרבם, והם אינם יושבים בקרבנו. ברובם הם עודם אילמים אלינו ואנחנו ברובנו חרשים אליהם. ועם זה קולם כבר קיים ומעורב בנו. פעם כקול קובלנות, כקול ילדותי, תכופות קול מר ומתמרמר. ותכופות מזה אין מגיע אלינו אלא קול המסתנן ובא דרך שופרות מעוקמים של עסקנים חרוצים. אבל גם על האדם היחיד איננו יודעים עוד הרבה. כי הוא כאן בהיבראו ואין לו עדיין לא צורה אחת ולא תואר אחד, ולא דמות ממוצעת וטיפוסית. ובכל צורתו הולך ומשתנה ובא. חליפות ותמורות, שיש בהן הרבה אי נוחות, אולי, אך גם אותה חיוניות ואותו רגע פתוח אל תוכם של דברים כמוסים וסגורים תמיד, שהאמן כה רגיש להם.

רחוקים אנו איפוא משלושת מחוזות ההתהוות העזה ביותר והדרמתית ביותר: מן האדמה, מן העם, ומן האדם החדש.

ולא די בזה, שכן אנחנו היושבים כאן, הכותבים והמדברים, כולנו בדרך כלל חיים לא היום ולא אתמול, אתמול קרוב ואתמול רחוק. ביתנו, אם שהוא עדיין בעיירה רחוקה לשפת נהר רחוק, אם שהוא בית חלוצים שכבר איננו גרים בו, ואם שהוא בית ספרותי, לקוח מקריאה, מאופנה, מחיקוי, מהתבטלות; ולא מעט בתים מלאכותיים עשויים בידים, סגורים להווה כפי שהוא ומוארים רק באור אלכסוני של שמש נוטה אחת, רחוקה, ומשרה כיסופים ומתיקות של עצבות.

יוצא, איפוא, כי ברובנו, צעירים כזקנים, אנחנו כ“אשת לוט” – עומדים אחורינו אל היום ופנינו אל אתמול ואל שלשום. ויש והעיניים מוחזרות אל קודם עשר שנים, אל “היו ימים”, ויש והלב פונה אל קודם חמשים שנה, אל “היו זמנים” – ויש גם שאינם נחים, וצוללים אל קודם אלף ואלפיים שנה. אבל כמה מאתנו שומעים ורואים ביום הזה של אתמול והיום אינו פשוט כלל וטעון עיון נוסף, שבו טמון בו דבר והיפוכו, אולי רק למראית עין.

הנה תראו: לדור שקדם לנו, ככל שהיה אף הוא פסיפס של ניגודים והבדלים – היתה מידה אחת מוגדרת ומשותפת לסופר ולקורא, אף אם בנוסחות שונות־גוונים: שלילת הגולה וחיוב הציונות. והכל היו שטופים בעשייה הזו, באמירה הזו ובשירה זו. אבל הדור שנולד כאן, שכבר הוא בעובי אותו דבר שהיה בבחינת משאלה, לעתים לרובו, מעבר לשלילת הגולה ולחיוב הציונות, כבר ממילא הוא כזה או כמעט כזה והעלה־הציף עמו בעיות מיוחדות, בעיות של דור שני. שצלילן אינו דוקא זה המפולל. לעתים צונן יותר לעתים לוהט. ומכל מקום לא אותן הרגשות עצמן שהיו מרכז הפאתוס שנים לא רבות קודם לכן.


ללא ראייה עצמית

ועם זאת, האמת היא שעוד אין לנו ראייה עצמית, אם אפשר שתהא כזו, אם יש שחר לדיבור על ראייה מקורית, נאמר. על ראייה מיוחדת ישראלית. ואם אמנם אין זה דיבור ריק בלבד – עדיין אין בנו עדות מפורשת לראייה מיוחדת לנו. כמובן, נוכל מיד להביא כאן טעמים מדוע ולמה שוללים אנו עדיין ראייה זו, מקוצר הזמן ומדחיסות התקופה. אלא שגם משב הרוחות העזות אשר אנו מסוערים בהן יום יום, בעשר השנים האחרונות, וכיובל שנים ולמעלה, גם משב זה אינו ניכר עדיין בדברינו. ורבים בקרבנו עודם שקועים באותן כורסאות, נוחות ולא נוחות, ישנות, ומהפכים בשאלות שכבר הצטננו. נוברים באפר מדורות שכבו. אין בזה כשלעצמו רע, אלא שאין בזה גם הטוב המקווה. וודאי לא ראינו בינינו את מטה אהרן שיפריח, ניצנים בודדים ויקרים זעיר שם זעיר כאן.

ואולי הטעם העיקרי לזה, דווקא טיבה של הקרקע הרוחנית שממנה אנו יונקים. כוונתי לעושר הקרקע ולדשנותה. לזו הבאה מכוח רובד מונח על רובד, רקבובית על רקבובית. שכן ככל שמסתלק הדור שהגיע והביא אותנו לכאן, ותופס מקומו הדור שצמח תחתיו בארץ, מתברר יותר ויותר כי רדידות הקרקע הרוחני שממנה ניזון, וכי הרכבה,לחותה, דישנותה ופוריותה – הם עניינים שלא די חשבו עליהם מראש. צאו וראו, הנוער שגדל בארץ איך האוויר סביבו היה טעון לעולם רעמים, רווי סכנות ומתיחות, עם ענני נרגשות וקטעי תכלת של דברי חזון. השמים מעליו היו פתוחים מאד, האפקים סביבו ריקים למדי מהשפעה ישירה, המגע עם עם־הארץ המקיף רופף וקלוש, ולא בלי הרגשת עליונות. וכל מה שלא הביאו אליו להספיגו בדרך מלאכותית – לא הגיע אליו. העם היה בהתהוות, הנוף היה בהתהוות, ואילו הקרקע שתחת רגליו, מחוץ לקרקע הפיזית, שהיתה כמעולם קשה וקוראת לעמל, היתה שכבה דקה ביותר, מטוייבת אולי ביד מורים ומחנכים ואוירת המעשים הגדולים אך חמרים שונים מסוג הדשנים הטבעיים, כל אותם הויטמינים וההורמונים, כל אותם מעוררים, כל אותם שנקלטים בסמוי ובעקיפין אגב שינה, אגב טרטון של תינוקות, הנספגים כמגע של אם – אלה לא היו דיים, כדי שיווי המשקל הנכסף בין האדם ובין סביבתו. ומבחינה זו היינו כיושבי אי מנותק, אשר אין עמם אלא רק מה שיש להם.

רבותי, לרבים מן היושבים באולם הזה יש יחוס־אבות. לאלה שנולדו בארץ, יש, בדרך כלל, רק יחוס־אב. וקודם לאביהם שהביאם לכאן – חשכה. ההיסטוריה מתחילה באבא, בעלילת עלייתו והתנחלותו. ולפניו? היה משהו, שהיה ידוע אולי לאבא ויקר לו – לנו לא נודע אלא כ“שלילת הגולה”, וכהרגשת יתרון שלנו, ערטילאית, אך די מהנה, עם זאת. והתהלכנו על פני האי שלנו מעשה בן־חיל. אבל צמיחה על קרקע דקה נותנת אותותיה, ואף שאין להכחיש כי התחלה מחדש לעולם קסם בה, רחבות בה ופתיחות, עם זה, לפרקים, גם רזון בה: גרד טפח – וצחיח סלע. ויותר ויותר מתחילים לחוש בדבר.


דור שאינו יודע עם

אנחנו דור שאינו יודע עם. אין בנו מדשנות הישגי העבר. לא דשנות החברה בה מאות השנים ולא דשנות תרבות מורשה. לנוער הגדל כאן – סביבו מדבריות, סביבו שכנים עויינים, מתחתיו גנוזים עולמות סגורים, אוצרות נעולים. ולפניו? וראו נא: להיות פטורים מעול עבר להיות חפשים מסבל ירושה, להיות בסימן הכל שרי, הכל מותר, הכל פתוח – דבר גדול ומלהיב הוא, אין ספק, מצד אחד, אך לעתים קרובות, גם מצב בלא חנינה, חסר צל נלאה מחום, מחסר מגע־לח, מעבודה קשה, מתפקידים. וצריך שזה יהיה ידוע.

אכן, לגדול באופן טבעי זכות היא ועם זה להתהלך חשוף ונוגע בבשרך במציאות – אינו קל לאורך ימים. שלל צעיפים מכסים, שלל עטיפות מרככות, פתוח לשמש ולרוח, מפוכח מדי, יודע תמיד ואינו נסחף לאשליות.

ואל תתפלאו איפוא, אם תמצאו בשדה הספרות הצעירה צמחים לא מעט ששרשיהם אינם אלא מתפשטים לרוחב מאין להם שהות ודעת להעמיק תחתיהם. רצפת סלע בינינו ובין מה שקדם לעליית אבא. כלום ייפלא איפוא שאנחנו בקיאים וקוראים ושומעים ורואים את קולות העולם ואת דבריו עד קצותיו; איסלנד אינה רחוק וסין אינה זרה, ירכתי צפון אינם נסתרים ולב יערות העד אינו חסום מפנינו, שיג ושיח לנו עם תנועות וזרמים, ועם צללי תנועות, כשם שלא נוכרית לנו במידה זו או אחרת דשנות הביטוי והשובע של ארצות התרבות – אלא שאנחנו, ונודה על כך, שורשינו שלנו צועקים לנו מתחתינו.

שכן טפח מתחתינו – סלע קשה חדירה. שאבד לנו הכוח הנתון לצמחי הר לבקע סלעים, בעוד שלפוצץ סלעי הר נוכל ונוכל. אבד מידינו המפתח אל אוצרות עם־הספר עשיר התולדות, וכל מה שנאגר מאז ימי בית שני ועד תמול שלשום – זר לנו ושותק ואפל מפנינו.

כלום מפני שהמפתח לאוצרות אלה הוא דתי בעיקרו ושפת הגנזים, סמליה ועולמה מן הקודש הם ולא מן החולין? או שמא זדון לבם ורשעותם של ימי ההשכלה עשו זאת? או מחאת שוללי הגולה כנגד הגולה? איני יודע אם עמים רבים בעולם ויש עמם בפועל אוצרות יניקה כה עשירים ומפרנסים תחתיהם כאוצרות העם היהודי – שלדור בניהם אין טובת הנאה מהם והאוצרות חתומים בפניהם, חתומים, ולפיכך הרי הם כלא היו.

כמדומני שאינני צריך להודיע כי איני בא להמליץ על כל חזרה שהיא לדת או למסורת. לא בגלל הדת או המסורת, אלא משום שיש דרכים שהחזרה בהם לא תיתכן כמעט, כשם שזרמים אינם עשויים לחזור על עיקביהם ולשטוף להיפוך דרכם, ומשום שמה שמחכה לנו היום ומחר קודם וקובע פי כמה, ובעיקר משום שעניינים אלה הם מכבשונו של כל לב ולב, למצוא או לאבד, והמלצות למותר, – – –

וראוי אולי לציין כאן, כבאגב, את התקדמותה של הספרות הזו בדרך הבגרות. לא עוד מעשי ילדי פלא, לא עוד ברכת הנהנים על כל בוסר. מדרך הטבע שהבוסר בהגיע פרקו מבשיל. ואף כי אין לדעת עוד מה יהיה טעמו של הפרי הבשל ומה יעשה בו, מכל מקום הידוס התינוקות הולך ומתחלף בצעידה של ממש, ונקל להצביע על דוגמאות אחדות נאות פטורות מהצטדקות או מהצדקה, ועומדות מכוח עצמן ומדברות בזכות עצמן, נוסף כמובן על דור היוצרים הקודם, שתנובתו אינה זקוקה כאן כמובן לציון ולהערכה מחדש. אבל כשאתה נוטל בזה אחר זה כרכי שירה וסיפורת של בני הדור הזה, ובלא הבחן מניין באו – אתה שומע קודם כל, ובכולם ובכל לשון ושפה, את קולה של האימה.

מעולם התרחשו רעות בעולם. מעולם היו אסונות ומלחמות ופורענויות ומהן גם נוראות מעבר לגבול השגתנו. אך האופייני לדור הזה היא ההתבוננות מקרוב בפורענות.

יותר מדי מלחמות סביב. יותר מדי בצילן באורן המחריד אנו חיים. ויותר מדי רואים ומחרישים, יותר מדי בתוכנו שמוכנים להשלים – או אולי לשיר תהילתן ומעלליהן, ולו רק להסתפק במשיכת כתף, לאמור – ובכן מה? שוב ושוב, לפני כל שאר השאלות, חוסמת שאלת עצם הקיום הפיסי וסוגרת באגרופה על שירתנו וסיפורינו. לא נוכל לספר אחרת ולא לשיר אחרת – חונק הדבר בגרוננו, עד תוקף כזה שאי אפשר שלא יחרוץ חריץ מאיים עד קפלי הנפש פנימה. ובכן? היש “ובכן” למציאות זו? היכן? מאיזה צד?


כתבי שניים

ועם זאת, אכן עם זאת, עדיין יש עם זאת. והוא דוקא בהמשך לשאלה הקודמת. מה בשורה בפי הספרות החדשה של העם המתחדש בארצו? כשאני בא ומפנה מעל הדרך קצת כתבים של חקיינים, קצת דברי עבדי מפלגות ורתומים ברתמתן הנוקשה, קצת חכמות של יבוא, קצת שירה של “זהירות צבע טרי”, קצת בעטנות כזו או אחרת; וקצת דברי שיגרה שמעולם היו ושלעולם כנראה יהיו, וכשאני מניח בזהירות ובדחילו ורחימו כמה מרגליות יקרות, אני מגיע אל כתבי שניים, ונעצר בהם, ומתחיל מהרהר מחדש ובודק חשבונות. כתבי שניים שאינם סופרים. שלא היו משוררים אבל שהם הם, דוקא מהיותם כאלה, אומרים, וביתר שאת את טיבה המיוחד של הבשורה הזו, שאפשר אולי לצפות מספרות עם צעיר־זקן זה המתגבש כאן מחדש, רמז של אפשרויות משתקפות לעתים, אותות, שפעם־כפעם קולם מתחזק ופעם כפעם דועכים, ואשר אם יהיה ויתחזקו, ואם יהיו המעשים נעשים לאורם ובזכותם – אפשר עשויים הם להיות דבר שליחות גדול ואוצל אור על סביבו, לא רק לספרות. פתח פתוח בהם, פתח להתחלות.

הכותב הראשון שהיה יהודי לא צעיר ולא סופר, היה פועל שחי לא היום אלא לפני כחמשים שנה, לשפת ירדן וכנרת, ולעת ערב, לאור עששית כתב מה שכתב לו:

“כיסוד היסודות של כל עבודת רוח הוא עבודת כפיים ממש. לא במובן האקונומי, כי אם במובן המוסרי. כמובן יסוד של אמת לכל בנין רוח”, ועוד דיבר על “היום ההוא שידע האדם את הטבע, ואור חיים יהיה שופע עליו מכל העולמות”. אינני יודע – הוא טוען – אבל לי נדמה כי פה יש מקור, מקור ממשי, למחשבה, שירה, יצירה, שעוד לא שיערנו כמוהו".

הנה זו בשורה שנולדה כאן, אמת מעמקית, שרשית, שמחכה עדיין לדור שיכשר לה. אשר דורות עברו מקשיבים לה, ודורות יבואו קרואים לה.

והקול השני, המעיד כי יש שומע, ויש תוחלת, ויש טעם לשיר על הטוב – גם הוא אינו קולו של סופר, אפילו לא קולו של מי שידע שקולו יישמע, שכן בלא דעתו ובלא היותו נתפרסמו דבריו: הלא זה קולם של נערי “גווילי אש”, קול שנשמע לפי תומו, מלא אימון־לב, בהירות המבט וזוך התקווה. טעון כל אותו פאתוס מופלא של אמונה באדם, במפעלו, בעבודה, בצדק, ובאותו לחש של ייחול וציפיה לטוב, צפייה זכה משלו ואף כי טבולה בדם.

הו, טבולת דם. אין לו שום בעולם ובלי שיהיה מבול דם. יותר מדי גדלו בני הנוער בארץ הזו בצל הרובה ולנוגה המלחמות. מציאות חמסינית סביבנו ללא חנינה. אבל מתוכה יש ומקר אותו מעין של זוך, של נעררים הרוצים להאמין.

שירת דורו של ביאליק נטלה בשעתה אנשים והוליכה אותם מארץ לארץ, אל ארץ הבחירה. ולאן מוליכה השירה שלנו בת ימינו? מהו הכוכב הזורח בשמיה? אלא שבין אם כבר נדע היום ובין אם רק מחר יודע – האחריות כבר על כתפינו – מלוא כובדה של האחריות.

או אולי אנחנו הם שבסיפורינו ובשירינו, ובכל נסיונות הביטוי שלנו – איננו אלא העושים את רובד הרקבובית של קרקע היער הצעיר, שברבות הימים, בהיעלות העצים, ובהעמק שכבת שלכת ודומן זו, ובנשוב רוחות טובות בעולם – תהיה זו קרקע תחוחה ופוריה לגדל מתוכה חוטר אחר, נצר משרשינו, שלא רק אנחנו כאן, במצוקה שלנו, אלא שהעולם כולו נכסף לקומתו, לצילו ולפריו, ואשר זוך הנעורים להאמין והנכונות הבשלה לעבוד, ישתלבו בו למעלל אנוש גדול?

אולי. מי יתן והיה.


נאום בועידת הסופרים ה־18. דבר (כ ניסן תשי"ח 10.4.1958): 5–6

המלצות קוראים
תגיות