מודה אני שלא קל היה עלי לקבל ולקיים תביעתם של אלה שארגנו מסיבה זו, לבוא לפניכם הערב ולשאת דברים על העשור למדינה וספרות ישראל לא רק משום שנושא זה כה מחייב ומטיל משא שלא לפי כתפי – אלא בעיקר מפני שאינני יודע דבר אחד שאוכל לומר לפניכם ושאינכם יודעים אותו כל צרככם וביתר שאת וביתר דעת.

או אם בקשו להם אדם בר־הכי שיבוא בהזדמנות מיוחדת זו, ויעלה כאן על מצפה עשר השנים וישקיף פנים ואחור וישא קולו ויאמר דברי מבינות לכאן ודברי חזון לכאן, וכך אולי גם יאה וגם נאה – אלא שלא אני הראוי לכך ולא אוכל לעשות לטובת הכלל חשבון סופר על מה שהיה, על מה שהוא, ועל מה שראוי היה שיהיה, כשם שלא אדע לרמוז על פתרונות ודרכים רצויות לשאלות קשות לסופרים ולספרות. ובעניין זה טוב שאשמע משאשמיע; נוסף על מה שנדמה לי כי הסופר מטיבו, בודד הוא בכל הנוגע ליצירתו, בדידות שאינה מתאגדת לאגודות, ולא עשויה לחבורות, ואינה זקוקה לא לעצה, לא להטפה, ולא לאיזו פרוגרמה מבחוץ, והחלטותיו על פי כבשון לבו, בינו לבין עצמו, ואחריותו על שכמו בלבד. בעניין זה הייתי סבור כי אין לו דבר זר מידיעה שאתה יודע מה היה היוצר צריך לדעת, או לעשות, או לזרום זרם.

מעט הדברים שאומר לכם ברשותכם, הערב, לא יהיו על כן אלא קצת דברי התבוננות מקרן זווית פרטית ובלא שתהיה להם שום הצדקה אחרת. דעת יחיד, לא בשם ולא בסמכות, הרהורים שאולי ימצאו להם שותפים ויגיעו לכלל ליבון. ותחת דברי סקירה על דרכה של הספרות העברית, על זרמים, על יוצרים, על יצירות: או דברי שירה של נושא עומריו הגורנה וקורא הידד – לא אוכל אלא לגעת בשאלות אחדות, הנראות מנקודת מבטי ראויות לשימת לב, ומכל מקום שאלות שקשה. לפסוח עליהן. ואפתח בשאלת הקורא. שאלה שאפשר לנסחה במליצה “למי אני עמל?” – ואפשר גם לנסחה ביבשות: מי ומי הם צרכני היצירה העברית בת ימינו? – ואם בכה או בכה, במידה שאין היוצר מדבר רק מדחף “הציקתני רוח בטני” – אלא כוונתו לפנות אל קהל מקשיבים לקולו, טוב שנעיין בצד אחד מרבים, שיש בקהל הקוראים הישראלי.

הקורא העברי

כלום חידוש יהיה בדברי אם אומר כי מכלל העם היהודי – רוב קוראי הספרות העברית יושבים בישראל ומכלל הישראלים רבע מיליון איש ואשה אינם שומעים עדיין עברית ואזנם כבדה ועינם כהה לדברינו? לא די בזה, ועוד יש להוסיף ולהזכיר כי מתוך קצת למעלה ממיליון מבוגרים במדינה (שמעל גיל 15) הרי רק פחות מרבע אוכלוסיה זו הם מסיימי בי“ס על־יסודי לכל צורותיו בעיר ובכפר, ואילו למעלה משלושה רבעים לא סיימו אלא לכל המרובה בי”ס יסודי (כ־34 אחוז) ובהם רבים שגם בי“ס יסודי לא סיימו (28 אחוז) ועוד אחוז מדאיג של נשים ואנשים שרגליהם לא דרכו מעולם על סף כל בי”ס שהוא (כ־15 אחוז) – הווה אומר, כי, מראש פניית הסופר הישראלי אינה אלא אל כחמישית מתוך אוכלוסיה הבוגרים שבמדינה, במידה שאלה ליבם טוב עליהם לקרוא או להיפנות לספרות בכלל, ולספרות עברית בפרט, והם המה צרכני חוכמתו, עושר דמיונו וחזיונותיו אשר הוא הוזה.

כלום תהא המסקנה מכאן שעלינו לחדול ולהתחיל לכתוב באותיות גדולות; מנוקדות וב־500 מלות יסוד? או שמא לא כך אלא רק להשיב אל לבנו כי אל המעטים אנו פונים ואל לב המעטים, על כל המשתמע מפניה כזו ולנוכח חווייה כזו ולא לשים לב אלא לכתוב במרום כוח לשונם ודרכי ביטויים – ולו רק למעטים, או לו רק למעטים, בינתיים. תנו דעתכם עתה כי בתוך מיעוט זה של האוכלוסיה הקוראת עברית מצוי ציבור מיוחד, והוא אולי, הנזקק ביותר לספרות העברית, לפי שזו לשונו הטבעית ולעתים קרובות גם לשונו האחת ואליו אל בני ציבור זה שכמה דורות סופרים עברים ייחלו ואיחלו לעצמם כמותו, אשר הספרות שלנו, לעתים, היא חזות הספרות בכללה.

אחריות הספרות

בבת־ראש צפה ועולה עתה שאלת האחריות. אחריות הספרות לקהל מיוחד זה אשר היא לו חזות הכל, ואשר הוא לה המעט הקיים האפשרי מכל העם היהודי לתפוצותיו ולדורותיו, ואשר, במידה ידועה, בשטח עמק צר זה של ספרות צעירה זו עם דור צעיר זה, טמון לשבט או לחסד, המשכה או אי־המשכה של רציפות היסטורית עשירה בנכסי הרוח ובאוצרות העם ומורשתו, ולפיד התקווה שנמסר מיד ליד כשלשלת לא פוסקה של דורות מתחלפים – מהבהב עתה כאן, ברוח עזה וסוערת לעתים למדי ודברי ימי העם כביכול מחרישים, קשובים וצופים לרגע זה לדעת: כיצד. מה יהיה מעתה? היעבור? היידלק? היכבה? שכן כשם שבשטחים לא מעט אין ישראל ככל העמים, גם בשטח זה של תרבות וביטוי רוחני – מתחולל לעינינו חזיון מיוחד במינו. לא רק בעניין זה של התחדשות הלשון והתעצמותה המהירה והמפתעת, הלוך והצף שטחים שאך זה תמול שלשום עוד היו מחוץ לתחומים ורחוקים מהישג ידה, אלא, ולתהליכים מיוחדים לבבי הדור הזה בעיקר, בהליכה זה בצד זה של תהליכים המשותפים לכלל בני הדור הזה, כשהוא שר או מספר, מצייר או מנגן, שבארץ הזו, שעליהם אנסה לעמוד במרוצת דברי. ואם בכל מקום ומקום, הספרות, במידה זו או אחרת, משמשת בין השאר אמצעי לראייה עצמית הרי גם הבבואה המשתקפת אלינו כאן, יש בה כאחד מסימני כל הקלסתרים, וסימנים מיוחדים לה, אשר נוסף על גילויים שונים אחרים (מהם חיוביים להפליא ומהם פחות חיוביים) – אין להתעלם מגילויי בקשת ההדרכה שבהם, או שמא נקרא לזה גילויי מבוכה (גם זו מסימני הדור הזה כולו) מבוכה העשויה: פחד, אכזבה, צורך לא מבוטא תמיד, להאחז בדבר אמונה.

אני נחפז כאן לסלק עצמי ברגע זה מויכוח ידוע, לא גמור – ואולי שאינו בר־גמירא מעיקרו – אם אמנם מוטלים על הספרות תפקידים כל שהם לגבי ציבור הקוראים, אם מושם עליה לשרתו, לספקו, להשיב לשאלותיו, לשעשעו, או לפתור לו חלומותיו: אם יכולה או צריכה הספרות להיות מלכתחילה, מה שקוראים “חינוכית”; או אם מגמת פניה נקבעת רק לאחר מעשה, בדיעבד ובקצרה: אם מוטלת על הספרות שליחות כלשהיא (ומי הוא שמטיל עליה שליחויות?) או די שתהא לה מבטאת רצון בעליה, כיכולתו וכמידתו, בכה או בכה וזה כל ייעודה?

מניח אני בינתיים לוויכוח זה, ואיני בא אלא לבדיקת אותו מגע שבין הספרות לבני דורה ולעיון במה שמשתמע ממגע פגישה זה. ואף כי אין עדיין בבבואת הספרות כל מה שיש בבני הדור, ולא כל מה שיש בספרות כתמונת בני הדור הוא עדות נאמנה – הרי חזקה על רחשים שברוח שהם מכבשונה של השירה. והם הפורטים כבאפס־יד להרעיד מיתרים סמויים, עד כי לעתים יתמה מסתכל חיצוני לדעת מניין לשירה ביטוי או עדות כזו – כשבכל לכאורה פניו שלוות אחרת ופונות מועדות אחרת. רגישות זו מתחזקת כשהמשוררים הללו באים מקרב אותו דור וקרקע אחת וזמן אחד גידלם, והם בשר מבשריו ועצם מעצמיו – מה משמע אותן שורות מתמלטות משיריהם, פעם בגובה קול, פעם בצקון לחש, פעם בצרימה מחציפה ופעם בתפילה זכה – ומה צפצוף בפיהן?

הרי זה דור שני ושלישי לקוראי ספרות עברית בארץ זו. ספרות לסיפוקו, ספרות לצמאו, ספרות לארוח לו לחברה, אשר אין לו, בצעדיו הראשונים מכל מקום, אחרת על פניה. ספרות שהיחס אליה טבעי הוא, פשוט, ומובן מאליו, ונטול רבות מהמחיצות שאך תמול שלשום עוד חצצו גבוהות ומפרידות בין הכותב לקוראו. דור שני ושלישי אשר יודעיו מקרוב למדו, ובייחוד לאחר פרסום כל אותו ספרות עזבונות, לה נאווה דומיה, שאין מראיתם הראשונה, החיצונית, שלהם בטיבם הגרעיני, הצפון פנימה, רוב ימות השנה, טיבם החבוי של גנזיו, ואילו בהגיע שעתם להקר ולנבוע, יאירו בך אהבה, השתאות וצורך לשוב ולהרהר שנית במשפטיך אשר כמעט והיו סדורים בלבך, מנויים וגמורים.

דור שני ושלישי לראשונים. ומשפט זה אומר יותר משנראה בו בסקירה ראשונה. שכן לעולם שני אינו ראשון. מידת זה אינה כמידת זה. תכופות וקומת השני באה בצל קומת הראשון. יש שבו מתגלה אור עצמו, ותהא דעתו מה שתהא, הנה לא נוכל לכפור כי מה שעבר והתארע בפרק זמן קצר זה של חילופי שני דורות, שעוד לא תם, ועודם שלובים זה בזה וזה בצד זה, הוא הרבה יותר ממה שמכיל ברגיל פרק זמן כרונולוגי דומה.

הסתאבות הרעיונות

עולמות נבראו ועולמות רבים מהם נחרבו. מושגים נצנצו ומושגים רבים מהם כבו. דגלים רמים הונפו ודגלים רבים וטובים נפלו, הופלו, הוכפשו בעפר. כל אחת מו הסיסמאות היפות, הגדולות, הנפלאות, שאך תמול היו “אני מאמין” נאצל הוד ומרומם לרבים־רבים, שעודם עמנו פה היום, פסוקים שאמרו בשעתם עולם ומלואו – יצאו בינתיים מתומתם, ובעל כרחם עברו וחצו ימים ויבשות וטבלו טבילות נוראות של אש ודם, נתגאלו באנחות וייסורים, מערכות אחר מערכות, מהם נפחו רוחם, אבדו מתחת רקיע, מהם נסתאבו כחזירים ללא הכר, מהם החווירו, מהם הסמיקו, ומהם כל עוד רוחם בהם – ניבטים בנו, נדהמים מכל חורבות או כמעט־חורבות מקדשים שנתרוקנו. צאו וראו מה אירע להם למושגי יסוד כגון הומניות, כגון סוציאליזם, או, למשל, כגון ציונות.

ולכל אחד מהם היה כוח שעתו היפה, והיא אינה רחוקה. שעה יפה ברורה וומובהקת וכמעט ניתנת למישוש וכל אחד מהם, לכאורה, כלל לא חלפה שעתו להיות ולא נחיצותו, ולא תש טעמו, וכוחו עמו להיות בהוויתו, כמיטב התקוות והתוחלת והרצון הטוב, אלמלא קרה מה שקרה, ונזדעזעו מזוזות, סיפים ומשקופים כשם שנזדעזעו, מטעם זה או אחר, וטעמים יש ק“ן על ק”ן, תמיד ולעולם, ולא יוכלו עוד לשוב להיות מה שהם, ולא תועיל כאן לא רומנטיקה מתמוגגת, ולא כנגדה, הטפה קנטרנית ונזעמת. ושוב, כמעולם, צריך כביכול להתחיל מהתחלה, לשאול לדרכי עולם.

ולבוא כעת לקנות ליבם של בני הדור הצעיר, בעולם וכאן, לרעיון טוב וגדול, של אמונה תמה, לאחר כל נסיונות מחציתה הראשונה של מאה מיוחדת זו, לאחר נסיון דורם, נסיון הוריהם, ונסיונם הקצר האישי והלאומי ולנוכח כל האימות שהמחצית השניה הבאה עלינו מבטיחה לנו כסיכוי קרוב, קרוב ביותר, תלוי כסערה מעל הראש – היתמה מישהו איככה אין עוד בכוחם של דברים נאים ודיבורים נאים, שפעם היה צלצולם כה טוב ומלהיב ומסית להאמין – איככה אין עוד בכוחו לקסום ולא לעורר כאשר עורר, איככה הפסידו דגלים רבים צבעם הלוהט, הפיגו קריאתם המעוררת, פנה הודם, פנה זיוום, ואין בהם עוד לעתים אלא אך בלויי שרידים של רעיון שנתרוקן קודם זמנו, ועוד חורבה בעולם.

להאמין. הנה זה הדבר. עם כל זאת פונים אלינו, גם באלם־קול, גם בגמגומי דברים, גם בחציפות קול שחצני – להראות להם כי לא כלו כל הקיצין, כי כל זה שהוא מראה פני העולם – אינו דווקא, אינו לאמיתו, אינו שורש דבר, אינו אלא עד ארגיעה, חולף וחלוף יחלוף, ומשהו טוב מזה, רצוי מזה, יסודי מזה, יציב מזה, ואמיתי מזה, יבוא ויקום וימלא כמים לים ממלאים. ולא תוכל לדחות פנייתם זו, פנייה בכל דרך שפונים, בהסתר פנים, גם בלעגנות, גם בנרגנות, לא מעט גם בקרתנות, אך גם בתמימות, אוחזים בכנף בגדך לאמר: היש לו דבר טוב לאמור? לא נחמה ולא הטפה ולא תוכחה, אל תנחם, אל תטיף, אל תוכיח, דבר אלינו אמת. היש לך דבר של אמת לומר לאיש הזה, העומד לפניך, כפי שהוא, בשעה זו, ושואל אותך: לקראת מה? לשם מה?

אבל מניין יוקח לתת – כשאין? ומה יותן כשידיך ריקות? או מה תאמר אמירות כשהמציאות אינה כזאת? פשוט אינה כזאת. כאבן וכצור אינה כזאת. ולא תשנה פניה, וגם לא נוכח כל היונים הלבנות שאתה שולח הפצר ושלוח, הפצר ושלוח.

ההוויה לא תקל ומנוח לא יימצא לכף רגל, ואין להשלות. זה מצד אחד. ומצד שני, וכאן אנו באים אל הנקודה: הלא הארץ הזו שלנו ועשר השנים האחרונות הללו, הבנויות על גבי ששים שבעים שנים קודמות לה בכיבוש ובהכשרה־לקראת – מי עוד כמו הארץ הזו והזמן הזה להיות עדות לאחרת.

להיות רמז לייעוד, להשיב אותו משב רוח רענן אל תוך מועקת המבוכה והאכזבות? המעשה הנעשה כאן בשלוש פנים, בחידוש העם, בחידוש האדמה, ובחידוש האדם, מה עוד יותר מאלה [יחד] עשוי לכאורה להציב מטרה ולרומם את הרוח הנופלת ולהדליק אמונה בטוב ובאדם ובמפעל אנוש!

החינם חוזרים מכאן אורחים שונים בהתרגשות, החינם רואים בנו עמים קטנים ומשתחררים מעול זרים דוגמא ומופת להם בשטחים רבים? והלא לכאורה מלאה הארץ ניצני בשורה בכל אשר תפנה, והמעשה בכללו, ועל פרטים שונים, טובים ורעים, מעשה מיוחד בעולמו הוא, ועם זאת…

אכן, עם זאת.

ראי הדור

וכאן חוזרים אנו אל הספרות כראי הדור. מה יודעת ספרות עשר השנים האחרונות על המעשה המיוחד הזה והמופלא הזה? מה כתוב ב“הערכת עצמנו בעשר השנים”? מה דמות עולם ודמות אדם צפה ועולה? וכנפינו מתקצרות כרגע.

רבותי, למי אין טענות? אנחנו כולנו בוססים ביוון טענות אמיתיות ומדומות. נעלבים כולנו. נכזבים כולנו. מתאוננים כולנו. כולנו שטופים בקנאה על הא ועל דא. על הירידה הגדולה, המוסרית. החברתית. הציבורית – אנחנו כולנו בהצבעות מצביעים הנה זה נשחת, הנה פה נפסד, הנה קלקוּל, אנחנו כולנו כשרים בני כשרים סופרים כאינם סופרים. חוטמנו צמוד ומרחרח קלקול אחר קלקול ועסוקים בזה יום יום ושעה שעה בשבת אחים ובעצרות עם ואיננו נפנים כלל לראות את הדבר הזה שצומח הגבה מעל ראשנו, לא יכולים לראות, אולי גם לא אובים לראות, ראשינו כה מורכנים עד כי נבצר ממנו לראות.

ואינני בא להכחיש כי אכן יש בקרבנו אלף רעות, ורבבות משוגות וזדונות הנעשות בארץ, ברחוב, בבתים ובמשרדים השונים. אבל גם דבר אחר, גדול מכל זה, ובהכרח גבוה וגדול מזה ברעיון שבו ובמעשה שבו – צומח לעינינו כהר לגובה חד־פעמי וגורלי. ואנחנו לרגלי ההר מהדסים ואיננו יודעים את גבהו. כי אפילו כל דברי ההרשעה כולם אמת, ואפילו השקטנו מצפוננו כשמצאנו איש את אשמו שלו, שמחוץ לו, ושבצוארו תלוי הקולר, מדוע כה ירדנו פלאים, ואת האשם הזה עשה לו איש איש לנס ולשיקוץ ולפולחן שנאתו אליו, המחזיקתהו על רגליו. ואפילו אם רשענו כדי כך ולו גם שבעתיים, – הלא אי אפשר להכחיש ולכפור כי מנגד עינינו מתרחש תהליך מופלא עוד יותר, יחיד במינו, מרומם בטיבו, הייתי אומר: אוקיינוסי, הן בקשריו אל תהומות העבר, הן בריתחת גליו סביב והן בסיכוייו וברמזיו הגדולים אל יום יבוא. תהליך אשר אנחנו עצמנו, לעתים בתפשנו עצמנו, או לרגל מאורע שהוא, כמעט ואנו מתעשתים להיווכח בו, להשתאות אליו – כשמיד נופלת רוחנו וחוזרים אל רציף הטענות והקיפוחים, ומתביישים בחולשת הדעת שהיתה לנו, והשחיתות יקרה לנו, ועושים מזה שירים וסיפורים, תקיפים וצדיקים. והבוץ שלרגלינו כוסה על כל מראה גדלות. וכך אירע שהחיוּב הגדול שבעצם נוכחותנו ומעשי ידינו מתעלם ממנו רוב ימות השנה, כאותו בית גדול המתעלם בין פיגומיו, נסריו, אשפתו ובורותיו.

ואולי חובה, כדי לסלק טעות אפשרית, שאיחפז להצהיר כי אני אינני במזלזלים בגילויי הרע שבחיינו, ואינני מציע לדוש שאלה זו בעקב ולסטות ולעבור, או להחשות על כל עוול שהוא. כשם שרחוק אני מרחק מזרח ממערב מאותם המוכנים להצדיק בהתחסדות כל רע, בטובה שתצמח מזה לאיזה כלל מופשט שהוא, או לאיזה נצח נרצה שהוא, אלא שאני רואה גם את ייסורי ההתחלה ואת חבלי הגאולה ויסוריה המתחוללים לעינינו. ואני יודע כי טעות היא למדוד סערות בשעת הסערה במידות של שלווה ושאננות.

הלא שמתם לב כי אדם התר את הארץ מתבונן ורואה ומשתאה, אך בבואו לשיח את הבריות, הולכת השתאותו ונעכרת. ועד מהרה נוכחים כי הארץ הזו יפה היא למראה אך קשה למשמע. מדוע אנו מתייחסים בכובד ראש לחלקים יותר מאשר לשלם, למועט יותר מאשר לגדול? ומהו סוף סוף שראתה הספרות העברית בעולמה בשעת הרת עולם זו? וכשלא נתעלם מכמה התחלות פה ושם, מאיות זיקי אש פה ושם. העניין כולו גדול מכוחנו ואינו עדיין לפי יכולתנו. כולנו מסתבר, קצח חכמים מדי וקצת קטני אמנה מדי.

ללא ביטוי

וכשם שלא נמצא עוד מי שיספר את השואה הנוראה, שמלפני 15 שנה, כך, להבדיל, לא נמצא עוד מי שיספר את הבנייה בגודלה ובתפארחה היומיומית, שאינני יודע היכן בעולם יש עוד כדבר הזה לאנושיות, לחיוב ולעתיד.

ושוב, אל נא תחשדו בי שבאתי לתבוע מידי מישהו את ספרות החיוב דוקא, נטול אני כל סמכות לתבוע דבר מידי איש. ולא עוד, אלא שכופר אני כאילו תיתכן סמכות כזו בידי אנוש, גם אינני מבקש שיעקם אדם את נפשו ובלבד שיהיה חיובי. אין חפץ בשירי “הבו גודל”, ומי שאינו יודע לשיר אלא על ציפור מנתרת מבד אל בד, עוול הוא שיחדל מזה, ויתחיל לשאת כובד מפעלים ועול משימות על כתפיו. ותחת להליץ מליצות מוזמנות או מאונסות – ישוב נא אל צפריו או אל זבוביו, או אל ספל הקפה, הישר וההפוך שלו, ככל שיש לו בלבב.

אבל, עם כל זה, הלא דבר הוא ושהמאורעות הכבירים ביותר מתחוללים לעינינו – ואנחנו אזלי יד. כלום משום שקרובים הדברים וסמוכים מדי אל חטמנו ואין עמנו הרוחק המספיק כדי לראותם? כלום משום שכוחו של אדם ליצור רק משפונות עיניו לאחור? או משום שקטנים אנחנו משיר גדלות? או שאין לנו עדיין בתוככנו, ולא חדר שמה, מושג פנימי על העניין הגדול?

שעל כן איננו כותבים בדרך כלל, ברוב ימות השנה וברוב מפעלי הספרות, על חזיון זה ששמו ארץ ישראל. על מרחקיה, על עומקה, על גבולותיה – אפשר פשוט מפני שאיננו שם, ולא שם ביתנו. לא כתיבה של אורח פורח המטייט מליצות אחדות עם פיטורי ציצים אחדים וחוזר מהרה אל מקומו הרגיל, הרגיל עד ייאוש – אלא כתיבה ככתוב אדם על ביתו, על נופו, על עצמו. שכן שם לא ביתנו ולא גופנו, ועצמנו אינו שם. איננו יודעים להגיד דבר על המדבר – והוא מחציתה הטובה של הארץ הקטנה הזו – כי איננו בו. וגם, לאמיתו, אינו נוגע בנו. מה פלא שלא ידוע לנו לא יופיו של מדבר והודו ולא אימתו ופראותו, לא גדולתו ולא זרותו. אנחנו מחוץ לזה. אנחנו יום יום במעגל שלנו המתמיד, על המדרכות המשופשפות יפה, בשטחים שהמדבר מהם והלאה, מלבד מדבריות אחרים שבמו ידינו אנו עושים. מדבריות של יחסי אנוש, וישימון של שממון וריקנות.

ואיננו כותבים על עולם העולה החדש, הנבוך, ההלום, ועם זה התוסס ותופח חיות, עולם עשיר חיות וסבל, שתהליכים מיוחדים במינם מתרגשים בו, גלויים כסמויים. מן הצד אנו לאותו אדם הבא ונופל מיד ומתבחש בתבחשה גדולה, החושפת מכמנים ומכסה, המעוררת חרדה וגם השתאות, ותמיהה והתלהבות. איננו עוסקים בהם. פשוט כי איננו מכירים אותם, איננו יושבים בקרבם, והם אינם יושבים בקרבנו. ברובם הם עודם אילמים אלינו ואנחנו ברובנו חרשים אליהם. ועם זה קולם כבר קיים ומעורב בנו. פעם כקול קובלנות, כקול ילדותי, תכופות קול מר ומתמרמר. ותכופות מזה אין מגיע אלינו אלא קול המסתנן ובא דרך שופרות מעוקמים של עסקנים חרוצים. אבל גם על האדם היחיד איננו יודעים עוד הרבה. כי הוא כאן בהיבראו ואין לו עדיין לא צורה אחת ולא תואר אחד, ולא דמות ממוצעת וטיפוסית. ובכל צורתו הולך ומשתנה ובא. חליפות ותמורות, שיש בהן הרבה אי נוחות, אולי, אך גם אותה חיוניות ואותו רגע פתוח אל תוכם של דברים כמוסים וסגורים תמיד, שהאמן כה רגיש להם.

רחוקים אנו איפוא משלושת מחוזות ההתהוות העזה ביותר והדרמתית ביותר: מן האדמה, מן העם, ומן האדם החדש.

ולא די בזה, שכן אנחנו היושבים כאן, הכותבים והמדברים, כולנו בדרך כלל חיים לא היום ולא אתמול, אתמול קרוב ואתמול רחוק. ביתנו, אם שהוא עדיין בעיירה רחוקה לשפת נהר רחוק, אם שהוא בית חלוצים שכבר איננו גרים בו, ואם שהוא בית ספרותי, לקוח מקריאה, מאופנה, מחיקוי, מהתבטלות; ולא מעט בתים מלאכותיים עשויים בידים, סגורים להווה כפי שהוא ומוארים רק באור אלכסוני של שמש נוטה אחת, רחוקה, ומשרה כיסופים ומתיקות של עצבות.

יוצא, איפוא, כי ברובנו, צעירים כזקנים, אנחנו כ“אשת לוט” – עומדים אחורינו אל היום ופנינו אל אתמול ואל שלשום. ויש והעיניים מוחזרות אל קודם עשר שנים, אל “היו ימים”, ויש והלב פונה אל קודם חמשים שנה, אל “היו זמנים” – ויש גם שאינם נחים, וצוללים אל קודם אלף ואלפיים שנה. אבל כמה מאתנו שומעים ורואים ביום הזה של אתמול והיום אינו פשוט כלל וטעון עיון נוסף, שבו טמון בו דבר והיפוכו, אולי רק למראית עין.

הנה תראו: לדור שקדם לנו, ככל שהיה אף הוא פסיפס של ניגודים והבדלים – היתה מידה אחת מוגדרת ומשותפת לסופר ולקורא, אף אם בנוסחות שונות־גוונים: שלילת הגולה וחיוב הציונות. והכל היו שטופים בעשייה הזו, באמירה הזו ובשירה זו. אבל הדור שנולד כאן, שכבר הוא בעובי אותו דבר שהיה בבחינת משאלה, לעתים לרובו, מעבר לשלילת הגולה ולחיוב הציונות, כבר ממילא הוא כזה או כמעט כזה והעלה־הציף עמו בעיות מיוחדות, בעיות של דור שני. שצלילן אינו דוקא זה המפולל. לעתים צונן יותר לעתים לוהט. ומכל מקום לא אותן הרגשות עצמן שהיו מרכז הפאתוס שנים לא רבות קודם לכן.

ללא ראייה עצמית

ועם זאת, האמת היא שעוד אין לנו ראייה עצמית, אם אפשר שתהא כזו, אם יש שחר לדיבור על ראייה מקורית, נאמר. על ראייה מיוחדת ישראלית. ואם אמנם אין זה דיבור ריק בלבד – עדיין אין בנו עדות מפורשת לראייה מיוחדת לנו. כמובן, נוכל מיד להביא כאן טעמים מדוע ולמה שוללים אנו עדיין ראייה זו, מקוצר הזמן ומדחיסות התקופה. אלא שגם משב הרוחות העזות אשר אנו מסוערים בהן יום יום, בעשר השנים האחרונות, וכיובל שנים ולמעלה, גם משב זה אינו ניכר עדיין בדברינו. ורבים בקרבנו עודם שקועים באותן כורסאות, נוחות ולא נוחות, ישנות, ומהפכים בשאלות שכבר הצטננו. נוברים באפר מדורות שכבו. אין בזה כשלעצמו רע, אלא שאין בזה גם הטוב המקווה. וודאי לא ראינו בינינו את מטה אהרן שיפריח, ניצנים בודדים ויקרים זעיר שם זעיר כאן.

ואולי הטעם העיקרי לזה, דווקא טיבה של הקרקע הרוחנית שממנה אנו יונקים. כוונתי לעושר הקרקע ולדשנותה. לזו הבאה מכוח רובד מונח על רובד, רקבובית על רקבובית. שכן ככל שמסתלק הדור שהגיע והביא אותנו לכאן, ותופס מקומו הדור שצמח תחתיו בארץ, מתברר יותר ויותר כי רדידות הקרקע הרוחני שממנה ניזון, וכי הרכבה,לחותה, דישנותה ופוריותה – הם עניינים שלא די חשבו עליהם מראש. צאו וראו, הנוער שגדל בארץ איך האוויר סביבו היה טעון לעולם רעמים, רווי סכנות ומתיחות, עם ענני נרגשות וקטעי תכלת של דברי חזון. השמים מעליו היו פתוחים מאד, האפקים סביבו ריקים למדי מהשפעה ישירה, המגע עם עם־הארץ המקיף רופף וקלוש, ולא בלי הרגשת עליונות. וכל מה שלא הביאו אליו להספיגו בדרך מלאכותית – לא הגיע אליו. העם היה בהתהוות, הנוף היה בהתהוות, ואילו הקרקע שתחת רגליו, מחוץ לקרקע הפיזית, שהיתה כמעולם קשה וקוראת לעמל, היתה שכבה דקה ביותר, מטוייבת אולי ביד מורים ומחנכים ואוירת המעשים הגדולים אך חמרים שונים מסוג הדשנים הטבעיים, כל אותם הויטמינים וההורמונים, כל אותם מעוררים, כל אותם שנקלטים בסמוי ובעקיפין אגב שינה, אגב טרטון של תינוקות, הנספגים כמגע של אם – אלה לא היו דיים, כדי שיווי המשקל הנכסף בין האדם ובין סביבתו. ומבחינה זו היינו כיושבי אי מנותק, אשר אין עמם אלא רק מה שיש להם.

רבותי, לרבים מן היושבים באולם הזה יש יחוס־אבות. לאלה שנולדו בארץ, יש, בדרך כלל, רק יחוס־אב. וקודם לאביהם שהביאם לכאן – חשכה. ההיסטוריה מתחילה באבא, בעלילת עלייתו והתנחלותו. ולפניו? היה משהו, שהיה ידוע אולי לאבא ויקר לו – לנו לא נודע אלא כ“שלילת הגולה”, וכהרגשת יתרון שלנו, ערטילאית, אך די מהנה, עם זאת. והתהלכנו על פני האי שלנו מעשה בן־חיל. אבל צמיחה על קרקע דקה נותנת אותותיה, ואף שאין להכחיש כי התחלה מחדש לעולם קסם בה, רחבות בה ופתיחות, עם זה, לפרקים, גם רזון בה: גרד טפח – וצחיח סלע. ויותר ויותר מתחילים לחוש בדבר.

דור שאינו יודע עם

אנחנו דור שאינו יודע עם. אין בנו מדשנות הישגי העבר. לא דשנות החברה בה מאות השנים ולא דשנות תרבות מורשה. לנוער הגדל כאן – סביבו מדבריות, סביבו שכנים עויינים, מתחתיו גנוזים עולמות סגורים, אוצרות נעולים. ולפניו? וראו נא: להיות פטורים מעול עבר להיות חפשים מסבל ירושה, להיות בסימן הכל שרי, הכל מותר, הכל פתוח – דבר גדול ומלהיב הוא, אין ספק, מצד אחד, אך לעתים קרובות, גם מצב בלא חנינה, חסר צל נלאה מחום, מחסר מגע־לח, מעבודה קשה, מתפקידים. וצריך שזה יהיה ידוע.

אכן, לגדול באופן טבעי זכות היא ועם זה להתהלך חשוף ונוגע בבשרך במציאות – אינו קל לאורך ימים. שלל צעיפים מכסים, שלל עטיפות מרככות, פתוח לשמש ולרוח, מפוכח מדי, יודע תמיד ואינו נסחף לאשליות.

ואל תתפלאו איפוא, אם תמצאו בשדה הספרות הצעירה צמחים לא מעט ששרשיהם אינם אלא מתפשטים לרוחב מאין להם שהות ודעת להעמיק תחתיהם. רצפת סלע בינינו ובין מה שקדם לעליית אבא. כלום ייפלא איפוא שאנחנו בקיאים וקוראים ושומעים ורואים את קולות העולם ואת דבריו עד קצותיו; איסלנד אינה רחוק וסין אינה זרה, ירכתי צפון אינם נסתרים ולב יערות העד אינו חסום מפנינו, שיג ושיח לנו עם תנועות וזרמים, ועם צללי תנועות, כשם שלא נוכרית לנו במידה זו או אחרת דשנות הביטוי והשובע של ארצות התרבות – אלא שאנחנו, ונודה על כך, שורשינו שלנו צועקים לנו מתחתינו.

שכן טפח מתחתינו – סלע קשה חדירה. שאבד לנו הכוח הנתון לצמחי הר לבקע סלעים, בעוד שלפוצץ סלעי הר נוכל ונוכל. אבד מידינו המפתח אל אוצרות עם־הספר עשיר התולדות, וכל מה שנאגר מאז ימי בית שני ועד תמול שלשום – זר לנו ושותק ואפל מפנינו.

כלום מפני שהמפתח לאוצרות אלה הוא דתי בעיקרו ושפת הגנזים, סמליה ועולמה מן הקודש הם ולא מן החולין? או שמא זדון לבם ורשעותם של ימי ההשכלה עשו זאת? או מחאת שוללי הגולה כנגד הגולה? איני יודע אם עמים רבים בעולם ויש עמם בפועל אוצרות יניקה כה עשירים ומפרנסים תחתיהם כאוצרות העם היהודי – שלדור בניהם אין טובת הנאה מהם והאוצרות חתומים בפניהם, חתומים, ולפיכך הרי הם כלא היו.

כמדומני שאינני צריך להודיע כי איני בא להמליץ על כל חזרה שהיא לדת או למסורת. לא בגלל הדת או המסורת, אלא משום שיש דרכים שהחזרה בהם לא תיתכן כמעט, כשם שזרמים אינם עשויים לחזור על עיקביהם ולשטוף להיפוך דרכם, ומשום שמה שמחכה לנו היום ומחר קודם וקובע פי כמה, ובעיקר משום שעניינים אלה הם מכבשונו של כל לב ולב, למצוא או לאבד, והמלצות למותר, – – –

וראוי אולי לציין כאן, כבאגב, את התקדמותה של הספרות הזו בדרך הבגרות. לא עוד מעשי ילדי פלא, לא עוד ברכת הנהנים על כל בוסר. מדרך הטבע שהבוסר בהגיע פרקו מבשיל. ואף כי אין לדעת עוד מה יהיה טעמו של הפרי הבשל ומה יעשה בו, מכל מקום הידוס התינוקות הולך ומתחלף בצעידה של ממש, ונקל להצביע על דוגמאות אחדות נאות פטורות מהצטדקות או מהצדקה, ועומדות מכוח עצמן ומדברות בזכות עצמן, נוסף כמובן על דור היוצרים הקודם, שתנובתו אינה זקוקה כאן כמובן לציון ולהערכה מחדש. אבל כשאתה נוטל בזה אחר זה כרכי שירה וסיפורת של בני הדור הזה, ובלא הבחן מניין באו – אתה שומע קודם כל, ובכולם ובכל לשון ושפה, את קולה של האימה.

מעולם התרחשו רעות בעולם. מעולם היו אסונות ומלחמות ופורענויות ומהן גם נוראות מעבר לגבול השגתנו. אך האופייני לדור הזה היא ההתבוננות מקרוב בפורענות.

יותר מדי מלחמות סביב. יותר מדי בצילן באורן המחריד אנו חיים. ויותר מדי רואים ומחרישים, יותר מדי בתוכנו שמוכנים להשלים – או אולי לשיר תהילתן ומעלליהן, ולו רק להסתפק במשיכת כתף, לאמור – ובכן מה? שוב ושוב, לפני כל שאר השאלות, חוסמת שאלת עצם הקיום הפיסי וסוגרת באגרופה על שירתנו וסיפורינו. לא נוכל לספר אחרת ולא לשיר אחרת – חונק הדבר בגרוננו, עד תוקף כזה שאי אפשר שלא יחרוץ חריץ מאיים עד קפלי הנפש פנימה. ובכן? היש “ובכן” למציאות זו? היכן? מאיזה צד?

כתבי שניים

ועם זאת, אכן עם זאת, עדיין יש עם זאת. והוא דוקא בהמשך לשאלה הקודמת. מה בשורה בפי הספרות החדשה של העם המתחדש בארצו? כשאני בא ומפנה מעל הדרך קצת כתבים של חקיינים, קצת דברי עבדי מפלגות ורתומים ברתמתן הנוקשה, קצת חכמות של יבוא, קצת שירה של “זהירות צבע טרי”, קצת בעטנות כזו או אחרת; וקצת דברי שיגרה שמעולם היו ושלעולם כנראה יהיו, וכשאני מניח בזהירות ובדחילו ורחימו כמה מרגליות יקרות, אני מגיע אל כתבי שניים, ונעצר בהם, ומתחיל מהרהר מחדש ובודק חשבונות. כתבי שניים שאינם סופרים. שלא היו משוררים אבל שהם הם, דוקא מהיותם כאלה, אומרים, וביתר שאת את טיבה המיוחד של הבשורה הזו, שאפשר אולי לצפות מספרות עם צעיר־זקן זה המתגבש כאן מחדש, רמז של אפשרויות משתקפות לעתים, אותות, שפעם־כפעם קולם מתחזק ופעם כפעם דועכים, ואשר אם יהיה ויתחזקו, ואם יהיו המעשים נעשים לאורם ובזכותם – אפשר עשויים הם להיות דבר שליחות גדול ואוצל אור על סביבו, לא רק לספרות. פתח פתוח בהם, פתח להתחלות.

הכותב הראשון שהיה יהודי לא צעיר ולא סופר, היה פועל שחי לא היום אלא לפני כחמשים שנה, לשפת ירדן וכנרת, ולעת ערב, לאור עששית כתב מה שכתב לו:

“כיסוד היסודות של כל עבודת רוח הוא עבודת כפיים ממש. לא במובן האקונומי, כי אם במובן המוסרי. כמובן יסוד של אמת לכל בנין רוח”, ועוד דיבר על “היום ההוא שידע האדם את הטבע, ואור חיים יהיה שופע עליו מכל העולמות”. אינני יודע – הוא טוען – אבל לי נדמה כי פה יש מקור, מקור ממשי, למחשבה, שירה, יצירה, שעוד לא שיערנו כמוהו".

הנה זו בשורה שנולדה כאן, אמת מעמקית, שרשית, שמחכה עדיין לדור שיכשר לה. אשר דורות עברו מקשיבים לה, ודורות יבואו קרואים לה.

והקול השני, המעיד כי יש שומע, ויש תוחלת, ויש טעם לשיר על הטוב – גם הוא אינו קולו של סופר, אפילו לא קולו של מי שידע שקולו יישמע, שכן בלא דעתו ובלא היותו נתפרסמו דבריו: הלא זה קולם של נערי “גווילי אש”, קול שנשמע לפי תומו, מלא אימון־לב, בהירות המבט וזוך התקווה. טעון כל אותו פאתוס מופלא של אמונה באדם, במפעלו, בעבודה, בצדק, ובאותו לחש של ייחול וציפיה לטוב, צפייה זכה משלו ואף כי טבולה בדם.

הו, טבולת דם. אין לו שום בעולם ובלי שיהיה מבול דם. יותר מדי גדלו בני הנוער בארץ הזו בצל הרובה ולנוגה המלחמות. מציאות חמסינית סביבנו ללא חנינה. אבל מתוכה יש ומקר אותו מעין של זוך, של נעררים הרוצים להאמין.

שירת דורו של ביאליק נטלה בשעתה אנשים והוליכה אותם מארץ לארץ, אל ארץ הבחירה. ולאן מוליכה השירה שלנו בת ימינו? מהו הכוכב הזורח בשמיה? אלא שבין אם כבר נדע היום ובין אם רק מחר יודע – האחריות כבר על כתפינו – מלוא כובדה של האחריות.

או אולי אנחנו הם שבסיפורינו ובשירינו, ובכל נסיונות הביטוי שלנו – איננו אלא העושים את רובד הרקבובית של קרקע היער הצעיר, שברבות הימים, בהיעלות העצים, ובהעמק שכבת שלכת ודומן זו, ובנשוב רוחות טובות בעולם – תהיה זו קרקע תחוחה ופוריה לגדל מתוכה חוטר אחר, נצר משרשינו, שלא רק אנחנו כאן, במצוקה שלנו, אלא שהעולם כולו נכסף לקומתו, לצילו ולפריו, ואשר זוך הנעורים להאמין והנכונות הבשלה לעבוד, ישתלבו בו למעלל אנוש גדול?

אולי. מי יתן והיה.

נאום בועידת הסופרים ה־18. דבר (כ ניסן תשי"ח 10.4.1958): 5–6

אינני מאושר על מכירת הנשק לגרמניה.

אינני מאושר על מכירת נשק לכל ארץ שהיא, על כל עסקת־נשק שהיא.

אך פחות מכל אני מאושר על קניית נשק; על ההכרח להיות קוני נשק. שאין משמעו אלא ההתכוננות למלחמה שתבוא, אני מתפלל שלא תבוא.

אבל מי שהודה כי חוֹבה להיות מוכן לכל – הוא תובע הצטיידות בנשק; שואף לחדש ביותר, לקולע ביותר, למרתיע ביותר, ומקבל עליו – בין בהרכנת ראש בין בזקיפת ראש – את ההכרח ואת מסקנותיו. מי שמודה כי צרכי הבטחון מתירים כל מאמץ הצטיידות – אינו שואל עוד על מידות הרגש כי אם על מידות הבטחון.

מוסרו של זה אכזרי, ובמצב שאינו מניח לרכישה אלא אך שניים שלשה פתחים דחוקים למדי, חייב המתכונן למחר – בעמדו לפני סכנה גורלית – למהר ולהצטייד, בכל מאדו, בכל דרך אפשרית, ומבעוד מועד, ומידי האחראי ייתבע.

אני מתקומם כנגד ההכרח הכופה לעסוק בנשק, רואה כל נשק כרע, וכאות לכשלון האדם. אך אין ההכרח שואל כאן את פי. ואין מוצא מגזירת האחריות.

יזהר סמילנסקי

דבר (כ“ז סיון תשי”ט 3.7.1959): 2

מצדדים שונים פונים אלי בימים האחרונים, בדרכים שונות ובהמרצות שונות, שחותם־יד מכוונת אחת להם עם זאת, לבוא ולהצטרף לגילויי דעת בענין הממשל הצבאי. באחרונה גם קבלתי הזמנה חתומה בידי אברהם שלונסקי ומשה שמיר “מתוך ידיעה ותקווה – הם כותבים אלי – כי אתה עם אלה הרואים בביטול הממשל הצבאי לא רק ערך מדיני, בטחוני ודימוקרטי עליון – אלא גם חובה מוסרית הנובעת מעומק הוויתנו הלאומית והאנושית”, והואיל ואני מתייחס לדבריהם בכובד ראש הראוי להם, אני מבקש לומר בזה להם, ולכל האחרים שהואילו לקרוא למצפוני – מה הן ספקותי בענין חשוב זה, המעכבים בעדי מקבל בקשתם שאינה זרה לי, או מהצטרף לכל מחנה של בטוחים בצדקתם.

מערכת היחסים שבין היהודים והערבים בארץ, ויהיו פניה מאירים ככל הרצוי והראוי – לא תוכל לחפות על החולי המובלע בעומקה. חולי שאינו מוכרח אולי, ושלא יהיה נצחי אולי, ועם זה שריר ובלתי מוכחש, כל עוד מצב העולם ומצב האזור המקיף אותנו, יהא כמראהו היום. וכשם שריפוי הקדחת אינו בכינין כי־אם בביעור הביצות ויתושיהן, כך כל התיקונים היפים גם כשייעשו כולם (ומן הראוי שייעשו) לא יגיעו עד מקור החולי, אלא רק ירככו את חומרת סימניו הרעים, ריכוך שבתנאים טובים אינו משולל ערך מרפא. שכן החולי הזה מקנן בעצם ההגדרה העצמית הלאומית (שאנו כה מייקרים בדברנו בה על עצמנו) ובזיקת תודעה לאומית גואה לתנועה ההולכת הלוך והצף הלוך והקף סביב סביב. יונקים מן הדחף הנפשי הזה ומן המהלך ההיסטורי הזה – שמי כמונו כאן יודע ועֵד לו – הם שואפים להשיג את מירב החרות, העצמאות ואי־התלות, שכל עם ועם נושא נפשו אליה במובן־מאליו: כל מה שמקרב חזון זה טוב בעיניהם ומה שמרחיקו הוא רע; והיפוכו בעינינו: יום־טוב זה שלהם לנו הוא חזות אימה, והרע בעיניהם – הוא הוא אפשר השלווה שלנו בינתיים, כל עוד משתהה אקלים העולם בעינו, ורכסיו ושקעיו לא יזוזו (לבסוף, כמובן, יזוזו להם, כדרך ענני גשם בוששים לבוא).

נאמנות טבעית זו לחלום העצמאות שלהם והחרות שלהם, כשהוא מחוזק בהרגשה חיה כי לא רק שייתכן הדבר אלא גם כי לא רחוק היום – נאמנותם זו תהא עדיפה תמיד על כל נאמנות אחרת, שכביכול. לא היינו אנחנו אחרים, אילו עברה עלינו הכוס. נאמנות זו אינה דוהה, גם כשנשארת כבושה פנימה, מצועפת חיוכי שביעות־רצון שכאילו, או גם כשהיא מסופקת הרבה משאר צרכיה ועד שובע: אדרבא, ככל שהשובע ללחם יירבה, הרעב לחירות יתעצם.

וניגודי ציפייה אלה, אף שבסופם משתנים – היום הם יריבים, ובמיצר אין־פשרה זה אנו תקועים. מה איפוא עושים? תשובות קלות אין. ניגודים לא ייהפכו ללא ניגודים בשום כוונה טובה של פעם אחת. ומי שאין עיקר דעתו אל הקלפי הערבית ביום הבחירות הקרוב, ואשר אינו אלא מאחז עיני הבריות בעטיפות מוסר נמלצות – לא יוכל לעשות לו שאלה נוראה לתשובה אחת פשוטה: כאילו יכול היה שינוי אחד פלוני, נכבד ככל שיהיה, לעשות שלום עלינו.

מיעוט בקרב עם שהוא עצמו מיעוט מוקף שנאה

ולא שאינני מוקיר דרך ארוכה זו של שינוי לשינוי, של צמצום גורר צמצום, כשיטה לפתרון, ולא שאיני חש, כי הגיעה עת לנסות מדיניות חדשה לאחר שזו שנקטו בה עד עתה נתמצתה בחמש עשרה שנותיה, לטוב או לרע, עד כי עוול לנהל ציבור שלם פרק זמן נוסף על־פי שגרת הצעת־פתרון אחת בלבד, אלא שכל טיפולים נחוצים וחשובים אלה, שהכרח הוא שיוסיפו וייטיבו עוד ועוד, אינם מעיבים על תוקפו של הניגוד הטרגי שבהווית חיי מיעוט בקרב עם, שהוא עצמו בטל כמיעוט בקרב העמים המקיפים אותו בשנאה, והם אחיו של המיעוט הזה שבקרבו, והשעה שעת התעוררות נמרצת לכל אותם עמים אחים. ככל שיהיו חייו של אותו מיעוט מרווחים עמנו, יפקדוהו שעות קשות, כשעות ציפור סגורה, כשחולפות אחיותיה על פניה למסען הפתוח.

יוצא שגם ביטולו של הממשל הצבאי, או המתקתו ככל האפשר, לא יהיו אלא סמים מרככים ולא מרפאים. הממשל הצבאי אינו מקור המצב הקשה שהוא נקרא לטפל בו. הוא נסיון אחד, ללא חמדה, למצוא אפשרות של סדר במצב מביך, נסיון שאפשר גם להחליפו באחר. וכולנו הלא יודעים זאת היטב, ולמותר לחזור על ראיות ברורות: כשוך קרבות העצמאות שלנו, השגנו דברים, ולא השגנו דברים. נחשפו אורות גדולים והעמיקו צללים. והכבד שבצללים, דומני, הוא הענין הערבי־יהודי הזה שנדחק למיצר, כשמאות אלפי הפליטים הם מקולות שוועתו הנוראים והמאיימים ביותר, כאשר גם זכויות אדם, גם כבוד אדם ופשוט חיי־אדם, נטחנים בטחנות לא להם, כקרבן־אשם למה שאין בכוח ידיהם לשנות, ואשר אפילו אנו צודקים לגמרי לעומתם, אין איש מהם נעשה על ידי כך מאושר יותר, וסבלם אינו יכול להמשך בלי להשאיר אות בנפשנו שלנו פנימה.

אבל קל מדי הוא לתלות כל הרעה, ובצוויחה כה פרסומאית – בצואר מוסד רע אחד, או מנגנון נחשל אחד, או בורג עקום אחד – שעה שרואים כי מרכבת ההיסטוריה כולה, כביכול, נחרקו כאן אופניה, והדרך להחלץ מחייבת שינוי הרבה יותר מהותי, מקיף, נועז ומהפכני. וכל עוד אנו תקועים במיצר הזה, גם היפים שבתיקונים שנעשה (וצריך שייעשו), לא יחליקו את המעקשים, אולי רק יבליטו, לאחר סילוק כל מיני מניעות מרגיזות וצורמות, את הדיסהרמוניה היסודית: אין השלום בין ישראל וערב.

האם זה גוזר יאוש ושב ואל תעשה? חלילה. להיפך, קום ועשה, הן בבית והן בחוץ. ובנושא שלפנינו: קום ועשה גם בממשל הצבאי, או בכל סדר להיטיב שנציע תחתיו.

“הטעיית הציבור היא שלא לאמור זאת בקול”

והנה, הממשל הצבאי של היום הזה איננו עוד זה שהבריות זוכרים מתמול שלשום, והטעיית הציבור היא שלא לאמור זאת בקול. לא רק שאינו בעל שיניים עוקמניות, זנב סומר וזרחן נוראי של צבוע במבטו, לא רק שהרבה מכוחו שהיה לו קוצץ, לא רק שעיקר כוחו השרירותי בוטל ממנו, אלא שאין הוא עוסק עוד במה שהבריות סבורים היו, או שטורחים עליהם שכך יהיו סבורים: אין הוא הקובע את מדיניות הממשלה בענייני הערבים, ולא בידיו הסמכויות לפתרון כל הכאבים הקיימים בחינוך הערבי, בתעסוקה, בחקלאות, בפיתוח, בתכנון, או בקבלת משרות במשרדי הממשלה. ואפילו צד הפיקוח על ענייני הבטחון אינו עוד עיקר מעשיו ומעיניו, אלא, קודם כל ועיקר מעשהו: קרקע והתיישבות.

וצריך שנדבר כאן עזוֹת. ערבים רבים בארץ יושבים מרוחקים מעל קרקעותיהם שמדורי דורות, איני מדבר על אלה שהם מעבר לגבולות וליבם לשדותיהם, אלא על היושבים עמנו כאן היום, מנושלים ומנועים מעל אדמתם, ועל אדמתם יושבים תחתיהם ישובים בני כל התנועות, הגוונים והקולות – לרבות אותם הנושאים קול על העוול בהרבה צדקה. צריך שיהיה ידוע: כל צעד נוסף ביישוב הגליל, למשל, משמעו דחיקה, קלה או חמורה, בפיצויים כאלה או אחרים, של איכרים ערבים, או שינוי כפוי של חזקתם. אפשר כמובן להתנגד גם לזה, אך להתנגד וליהנות בבת־אחת, הרי זה יותר מדי.

אם יש צדקה ביישוב יהודים נוספים בגליל, צדקה זו נתקלת, במעט או בהרבה, בצדקת זכות שבתם הקודמת של הערבים, וכל כמה שנשתדל לרכך, ולפתור פתרון שלא יבנה זה מחורבנו של זה, אלא יהיו שניהם כאחד נבנים – הרי זו התנגשות בלתי מוכחשת, שככל שנרבה ליישב יותר, תתלהט יותר.

אין אפוא לפנינו רק נושא אחד בממשל הצבאי. אלא משולש שווה־ערך (על־פי אמות המידה הציוניות שלנו), אשר בקדקדו האחד זכויות האזרח הערבי, בקדקדו האחד בטחון מדינה נצורה, ובקדקדו האחד יישוב אזורים נוספים ביהודים נוספים. הכל נראה פשוט יותר כששלושה אלה מקבילים זה לזה וניתן במאמץ מה לתעלם אל אפיק חיובי אחד: אך מה דין כשהם אינם נוחים זה אל זה, וקיומו של זה מתנגח בזה, עד כדי: או – או? כשערביי ברעם, למשל, או אידמית או להבות־חביבה, יושבים מנושלים מנגד, ועל אדמותיהם יושבים יהודים, המצביעים על הממשל הנפסד כאילו הוא שליח השטן?

מכוח מה אדמות אלה בידיהם: מרוממות כוח האחווה או מכוח זרועו של המושל הצבאי שבימי “גדולתו” דוקא? או כלום נכונים אלה ושכמותם להחזיר אפילו כדי דונם אחד מבלעם אשר בלעו? או, כשנתחככו ערבים אלה על מצרי השדות שלהם – אל מי אצו אז המתישבים, אל מי שלחו מכתבי תודה על העזרה בהרחקת המתפרצים? או, הנכונים אנו כדי לצמצם את חזית ההתנגשות, לקבל עלינו: שאסור להושיב עוד ישוב נוסף אחד בגליל? ואם לא זה, שמא נקבע עד היכן מותר וצודק ליישב, ועד איזה גבול של מחיר קרקע? האם גם בכוח אש?

"כיצד תיבצע הפת ותישאר שלימה׳׳

כי האפשרות האחרונה, היא, חוששני, המוצא שאליו דוחפים בעלי ההצעות השונות של היום, כשתובעים יישוב הגליל על ידי יהודים נוספים, ואינם מסבירים כיצד תיבצע הפת ותישאר שלמה? ולא נותר, לדעתם, אלא להטיל את “מנגנון הממשל” (דומני, כי כולו בן כמה עשרות פקידים) על כתפי מערך הצבא, ולהשאיר עם זה בתוקפם את חוקי־החרום ו“תקנות־ההגנה” הידועות, על כנם הראשון. מה תהא אז התוצאה?

ייצא, כי בשעת משבר, במקום להשתמש בצידו השקט של כוח הצבא, (שהוא, בעיקרו, מהות הממשל היום), יּפעילו בהכרח את כוחו המפוצץ של צה׳׳ל. כל התגרות שהיא, חוששני, בין מכוונת בין מזדמנת, תתהפך בנקל להתנגחות. ובאין מכשיר בולם ומשקיט קודם־מעשה, יזקקו בהכרח לדם ותימרות עשן לאחר מעשה.

הפרדוקס הוא כי אותו ממשל צבאי גופו, שאך תמול היה נראה מזרה אימות וזעם – נהפך, כשנטלו ממנו את רוב סמכויותיו מתמול שלשום – לכולא־רעם. וצריך לבחור איפוא בין שימוש בכוחו החשאי של הצבא, ובין שימוש במכתו המוחצנית, בשעה שאפילו הדרך הראשונה קשה לקבלה בלב קל.

לרכך עוד את הממשל הצבאי? – כן. לצמצמו עוד עד גבול בטולו כמעט? – כן. אך מה על הקרקעות שברשותנו, כשבעליהם חיים מודחים מעליהן מן הצד? להחזיר? או רק להסתתר צדיקים מאחורי גב שלטון הרשע שנוח לנו באגדתו? או, מה עדיף: להגן על הגבול בלי מגע גייסות, מכוח אמצעי מניעה מוקדמים, כגון פיקוח על מאות אנשים חשודים, וכגון ארתעת נסיונות לחרחר מצבי התחככות – או, להעניש ולפרוע ולגמול על מעשים שנדלקו מכוח התחככויות חסרות ריכוך? או, יבוא מישהו שיקבל עליו ועל ראשו לטפל בכל אלה בלי להזקק לסמכות הצבא, בכל דרך שהיא? או, שנוותר על הנסיון והלקח שקנה לו אותו ממשל, לאחר כל גלגוליו, כתשלום דמי לימוד גבוהים וכה מרים לעתים? אני חושש מאוד, וככל שניסיתי ללמוד ולדרוש בדבר כן התעבה חשש זה, כי באין אפשריות להפעיל את סמכות כוחו השקט של צה"ל, לא יהיה מנוס, ביום חמסין נמהר אחד, כשהיסטריקה המונית נחשבת סביבנו כתכלית הביטוי הלאומי, וראוות עריפת אח את ראש אחיו כמקור השראה והתעוררות המונים – אלא להפעיל כוח מוחץ נקמני, אם לא יימצא משהו שמבעוד מועד ינסה לשכך את הזעם. ואם איננו מתכוונים רק להחליף שם מאוס ולהסוותו בשם שאינו מאוס, בעוד תוכנו העוקצני יישאר בהוויתו, ונמצאים אז מפעיליו צדיקים בלי לנקוף אצבע לצדקה – אסור שעל ידי בטול כלי־בולם, נשליך יהבנו בידי פלוגות יורים – וזה יהיה סוף כל הכוונות הטובות?

עד שישאר רק כוח־מנע חרישיּ

מוטב, לדעתי, כי ימוג הממשל הצבאי עך שלא יישאר ממנו אלא אותו כוח מנע חרישי, אך בר־סמכא, שאינו רומס אף אחת מזכויות האזרח, ואינו מתערב אף באחת מסמכויות כל שאר כלי המדינה הנוהגים בכל פינה ופינה, על פי מדיניות גלויה וניתנת לביקורת.

אני יושב ומעלעל שעה ארוכה בתרגומי שירים שונים שנתפרסמו בשנים האחרונות בכתבי־עת ערביים שונים בארץ, וחוזר ושב אל אחד מכולם, שיר השר על שיבלים. פותח בקריאה: “אהובתנו האדמה!” ומקונן על כי “כל השדות היו לשיבלי דם”, על כי “אבי היה שיבולת / ואחי היה שיבולת”, ונמשך בריתמוס עז עד השבועה כי הנה יום בא והוא יהיה קול האש, שעתידה לבער ולנקום עד חרמה, וכי אסור לשכוח, לא לוותר ולא להתפייס.

צדקתו בוערת בקולו. ואינו יחיד בלהטו. ולא בנקל תהפוך איבתו לאורך רוח. קיום יחד של ניגודים הוא הכרח לעתים, אך לעולם הוא דרך של יסורים. אבל הוא תקווה. הוא משאלה שמפצירה לעשות הכל כדי למנוע חיכוך, כדי להרוויח עוד יום ועוד יום לשלום, ועוד ראייה של קיימא ליתרון ולמוטב שבקיום יחד של שלום (אף כי בלי לגלות גם לרגע צל של מורך). נטיל יתר פיקוח על הממשל, נשלול ממנו כל יכולת פגיעה שרירותית, כשם שנרבה בידי כל אזרח אמצעי־מגן כנגד כל עוולה אפשרית. ויפה היה, לדעתי, אילו קמה היום ועדה ממלכתית, ובה אישים שאינם פוליטיקאים, ידועים באומץ רוחם ובנקיון דעתם, ופטורים משיקולי יום הבחירות – וישיבו הם ברבים על השאלה ששואל הציבור: מה עוד אפשר לעשות כדי להקל? לאור זכויות האזרח של הערבי, לאור מצב הבטחון בגבולות, ולאור הכוונה ליישב עוד יהודים באיזורים שונים – מה עוד אפשר להקל, לבטל, או לקיים?

כי אם לצדק – הרי לשלום. ואם לשלום אל נשאיר בידינו רק פלוגות יורים לשעות מתוחות שהלואי ולא נתנסה בהן.

יזהר סמילנסקי, דבר, כ“ד בשבט, תשכ”ג

ייתכן, כי לספר מקץ שׂנת־הראשונים על צעיר כבן 16, שעזב לפני כ־70 שנה את בית אביו ברוסיה ועלה לפלשתינה הנידחת, ייראה היום כסיפור שכבר קהה עוקצו, שאין בו אפילו כדי לעורר מין שאלת לקח־טוב שכזו: האם גם אני הייתי יכול כך?

ואף־על־פי־כן, שאלה אמיתית היא זו. ולאחר כל מה שסוּפר והוגד והושר כל השנה הזאת, אוּלי נראה הרקע לעלילה זו נהיר למדי, עד שאתה לא תתקשה לתקוע רגליך במגפי אותם תמהונים רכים בשנים וזרי־מראה, ולהטיל עצמך מ,,כעת׳׳ ו“כאן׳׳ אל “אז” ו”שם" בנסיון לראות עצמך, ובלא שום חנינה, קם ונוטש את עולם האפשר שלך הקיים, המסודר והניתן לפניך ומוצא עצמך כעבור זמן מוטל על איזו גבעה, בלא עולם, בלא אפשר בלא סדר ובלא קיים – וכלום לא לפי כוחך, ואין לך כלום אלא להיות סומך על מיעוט עצמך ממלא את הריק שמסביבך, מתוכך בכל אשר אתה ובכל יש לך – כרובינזון קרוזו את איו הבודד – בהוצאת כל חסכונות לבך מורשת אבותיך, ובלבד שלא ליפול לא לברוח ולא להיכנע לאכזבה, שכבר גרה עמך בבית, ואשר ממשותה כה כבדה שתוכל לספק לך כפליים אַליבי לכל מעשה עריקה שתערוק מזה, ואיש לא יוכל ליידות בך אבן.

אמת, לנוחותנוּ מתארים אנו את הּעולם היהודי שממנו נפרדו הצעירים ההם, כהתגשׂמוּת הבלתי־נסבל, שאין עוד לאדם מה להפסיד כשעוזבו – אלא רק עתיד חסר־סיכוּי, ולא קשה להביא ראיות לברירה שבחוסר־הברירה הזאת ולפטור נפשנוּ מן השאלה – אלמלא ראיות אחדות שכנגד, והסיפור שלפנינו, שהוא מקרה פרטי אחד בהם.

שכן, בית מולדתו של משה סמילנסקי היה בית מאושש, נטוע איתן ושופע ביטחה – כמין אידיליה פאסטוראלית בדוּיה, בחיק שדמות אוקראינה, ולא כנמלט מבית הדלות שהשתכן בו צרצרו העריריּ של ביאליק, ולא כעלה שלכת צונח על גדר יצא הבחור־משם,ִִ כי מבית בעל־אחוזה אמיד, איש־אדמה עושה בשדות וביערות ודבר לא ייחסר לו בעולמו. משם קם ונפרד יום אחד, נאפד החלטה עקשנית מוסברת בחלומות יותר מבהגיונות, ובלתי נמס בדמעות אם – יצא הנער ואחריו, במרוצת אותה שנה, באו גם אחיו ואחיותיו.

בין כך ובין כך, משהו נשאר כאן לא מוסבר כל צרכו, למרות כל ההסברים, השירים, הנאומים והזכרונות, ורק זה אולי: כי מבחן כמבחנם אז, לא עבר עלי ולא על חברי, עד כמה שאני יודע, ולא אטריח, איפוא, על איש להלאותו בתיאור הניגוד הדרמטי בין מה שהיה לו לנער עד שלא נפרד מבית אביו, ובין מה שמצא לו כאן בבואו, ואיך זה לבוא סוף־סוף לראשל"צ ההיא, מטופח מבחר חלומות טהורים, ובידך שני מכתבי המלצה נמלצים אל שני איכרים שם, זקן וצעיר, ולמצוא שם שני ניכזבים שחוּקי מציאות, זקן וצעיר, גמורים ואדישי אטימות המגישים לך ביד זו אמתלה להפוך מיד ולברוח ולא להתחיל, וביד זו צו־קריאה לגייס את כולך ולהתחיל ולא לברוח.

ואחר כך באה חדרה של ההתחלה, וחדרה של המוות המשוטט בכל, ומן הפאתוס האפל של אותה חשכה המכבה הכל אל יפו של אז, לא יפו יפת ימים, אלא כעורת שממון־מיוּאשים, ואל הפראות הכללית שבכל מקום, והלועזוּת והניכזבוּת השורפת כל הירואיוּת שהיא, והתגלוּת הביטנה האפורה בעד קרעי האידיאלים הוורוּדים, והשמחה לאיד שלבשה פני שיא חכמת הריאליזם והבדידות והגעגוּעים והקשיים הפשוטים, הפיסיים, והיבּלות והגב. והמבחן המשכים וחוזר כל בוקר, וההכרעה המגייסת אותך מחדש כל בוקר – אלא שכל זה נשמע כבר בודאי שגור בעל־פה, אף־על־פי שבעיני עדיין כולו פליאה: מה זה? בכוח מה? וגם אני הייתי יכול?

הבא לספר על אדם מציקו יצרו להפוך חיי גיבורו למין נוסחה; ולהוכיח בהשקפה לאחור, שכל החיים לא היוּ אלא פרטי הגשמת שניים־שלושת הסימנים שנתן בהם מראש. מעשׂה־קסם זה אינו כמובן אלא השבעת־הבל, ורק חיבת הקו הפשוט הנטועה בנו, היא האמת היחידה במלכודת זו; וצריך, איפוא, להתגבר על התשוּקה לחנוט חיי אדם במגירה היפה שהכינות לו מבעוד זמן. ואף־על־פי־כן, אינך יכול להימנע מציין סימני אופי בכל אדם ואדם, שגם כשאינם האמת האחת, יש בהם משהו מן האמת השכיחה, ואם אפשר שתהיה מין תכונה כזו, שאקרא לה בשם “חכמת־הלב” – חכמה שלא על־פי שיקולי כדאי־לא־כדאי, ולא לפי הגיון חשבונות אפשר־אי־אפשרי, אלא לפי התעוררות ספּונטאנית שהלב נוהה אחריה ומדליק את השכל ואת כל ישוּתך, עד שאתה קם לעשות מתוך הסכמה והזדהות שלמה הגוברת מאין כמוה על קשיים ומניעות – אם אמנם יש “חכמת־לב” כזו הרי משה סמילנסקי היה לה מופת. מתוך חכמת־לב זו היה ציוני. היה איכר, היה סופר, היה כל מה שהיה. לפי חכמת־לב זו ריחק דברים וקירב אחרים, בחר אנשים ובסר על אחרים, ולעולם היה סולם מוצב לפניו בסדר של ייחוס רוממות: לאיש כזה לעולם יש רב, לעולם יש לו צדיק שהוא חסידו, ונערץ שהוא מעריצו, כשם שיש לו סיטרא אחרא שהוא שונאו בתכלית, ובינתו לעתים בינת־יצרים היא, ייצריו דנים את העולם. דחופי־סערה מזה ורודפי־אמונה מזה, לא תמיד מוסברים מכל צדדיהם, ואילו בתוך עמו, בהוויית כל ימות השבוּע, בין אחיו השווים לו – שם הוא בודד. ­

ידידות אתה מחפש בעיניים מוגבהות; רק מן המבט המורם; לעולם לא מן המבט המשפיל ואפילו לא מן השווה ועובר על פני רחוב מגוריך. פעם יכול זה שיהיה טולסטוי או טיומקין, ופעם זה אחד־העם או ווייצמן אף־על־פי שאין אלה אלא הגשמה אפשרית להכרח רוממות המבט, הכרח החסיד שיהיה לו רבי לדבוק בו בשלמות.

כלום נתפלא, איפוא, לקרוא תיאור דמוּת האב מפי הבן המעריץ ,,הוא – אומר הבן על אביו – לא אהב אנשים. את קרוביו כמעט לא הכיר. ידידים לא היו לו. “ביקוּרים” לא עשה מימיו. ואת האנשים הבאים אליו היה מקבל תמיד באותם הפנים הקרים השואלים: “למה באת לגזול מזמני?” יש אולי עדיין אנשים בינינו הזוכרים בלי חמדה ממש מין מ. סמילנסקי שכזה – כשם שאחרים לא יטעו ויכירו גם בתיאור הבא של האב את קלסתר הבן: “פנים שזופים משמש – מספר הבן על האב – ונזעמים מסערות החיים, ללא קרן של צחוק, ללא נימה כלשהי של פינוק, והיה מטיל עלינו – זאטוטי הבית – אימה ופחד” זה מכאן.

ואילו מכאן היה האיש הנזעם ההוא “מתפלל את תפילת שחריתו לאור המנורה, והשמש היתה מקיצה לו בשדה או ביער. השדות, שדותיה של אוקראינה הרחבה, אשר נחרשו, נזרעו ונקצרו תחת השגחת עינו החדה אשר אהבם – שם, בתוך כרכרתו, הרתומה לסוסו הגדול והנהוּגה בעצם ידו”. מובטחני, כי גם כאן יזכרוּ רבים כרכרה כזאת ממש, אף־כי רתומה לפרד, ואת מ. סמילנסקי במגבעת שעם לראשו נוסע מפרדס לפרדס, פניו המיוסרים חתומים ושתיקה סביבו.

בין כך ובין כך, משהו נשאר כאן לא מוסבר כל צרכו, למרות כל ההסברים, השירים, הנאומים.

איש אהבה היה, אהבה מושתקת. ובין מיטב אהבותיו הגלוּיות, המתמידות, הארוכות כאורך כל חייו, המנחמות תמיד והבלתי משתנות היתה אהבת האדמה, משמעה כּפשוּטה.

הײנו מהססים אוּלי לכנות תכונה זו שלו בשמה הנכון מחשש פגיעה בזכר יקר, אלמלא מצאנו בתיאור שתיאר הבן את אביו הנערץ ניתוח כזה של הציונות שלו:

“יש ציונות – מסביר הבן את אביו – שאינה נכנסת לשום סוג. לשום זרם ולשוּם שיטה, אינה יודעת לא הנחות ולא מסקנות. אין לה חלק לא בשכל ולא בהגיון. פראית היא, פרימיטיבית, אין לה אחיזה אלא ברגש בלבד. ולה, לציונות זו כרעתי ברך כל ימי חיי מתוך רגש הערצה וקדושה. לה התפללתי כל ימי את מיטב תפילתי: יהי רצון ואהיה בידך כחומר בידי היוצר”…

הרבה אמור כאן, בסגנון בהיר וקצוב נשמה זה, יש כאן יותר מחשיפת הוקעה עצמית לא בלתי ידועה בספרות הרוסית. “ציונית פראית ופרימיטיבית” – דיבור חריף הוּא, אבל גם נכון וקולע.

וההשתייכוּת הזו שמעבר להנחות ולמסקנות, וסוג הציונות שהיא ציונות חושנית ואידיאולוגיה של,,הרגש החם׳׳, שהמגע החושני מזדכך בה לקדושה, ועד המחווה הגופני – כריעת הברך, – ובהתפעלוּת פורצת גבולות “כל ימי חיי”, וקבלת הדין הציתנית המפתעת בידי איש־מעשה פעיל ויוצר המקבל עליו להיות לה כחומר בידי היוצר ומוצא בפּסיביות טעם קדושה עד כי החיים שחי אדם אינם לו אלא יצירת מסגרת שבתחומיה תתגשם הגזירה ממעל. בהיקלעוּת זו בין הדחף הספּונטני, המציית מראש, קודם לכל ידיעה או בחירה, ובין החיפוש חסר־המנוחה אחר הגשמה שתיתן לו אחיזה, בין יצר לעשות ולנהל דברים ולהעפיל אל היעוד, ובין הימסרות מתוך ענווה לדרך ההיטהרוּת – בין חופים אלה רצו חייו בטלטלת ניגודים, אך תמיד, ובכוח מתחדש, ולאחרִ כל מכה ומכה שהוכה, ולא מעט הוּכה ולא ביד רכה – היה חוזר אל איזו מגמה כללית, שבהסתכּלוּת לאחור נראית כמעט כמין עקיבוּת לא תמיד מובנה לבני דורו: איש ריב ואיש פשרה; חייל נושא נשק, ורודף־שלום מושבע השוטם כל אלימות, פרדסן איש קרקע, ועסקן הרץ בשליחות הציבור, קשה לב ויהיר, ורך־לב ורחום, נאמן על איכרי המושבות חתום בגושפנקת “ימין”, ומכובד על הפועלים מעבר כל תווי,,שמאליות׳׳ שהם; עתונאי הבורח מפני הבריות, וסופר נושא ונותן בקרקעות; ובין כל אלה מעל כל אלה בודד מאוד, לעולם דבק בשיטה משלו שאינה שוּם שיטה־מנוסחת, וגם כשמתראה כאוחז קו פוליטי מובהק, מתגלה כי אינו אלא חכמת־הלב, ואהבתו הראשונה מכל: הקרקע, כי באדמה חזר אליו בטחונו באדם.

ואולי זו חיבת הקרקע היא שהיתה לו לפלס מאזניים יותר מכל מיני סיכומים מחוכמים. היא שהיטתה לבו אל הפלח הערבי, אלי שיחו ושיגו, כאל הווייה של קדמות־שרשים, כאל יפי־נקיון פרימיטיבי, שעוד לא נוּגע. משהו מ,נצח האיכר לא ישקר’ אשר לפיו עבדוּל־רחמן בּק אל־תאג׳י מואדי־חנין, או האיכר הגרמני משרונה, או הנציב העליון סאר ארתור ווקופּ, או איכרי נהלל ודגניה, או הפלח המסכן מזרנוּגה, או טולסטוי, – כולם בני משפחה אחת, בני ברית לחיבת קרקע, ולפיכך המאחד אותם עולה על כל המפריד, נצחי ממנו, טומן בו את מיטב האופטימיות, רומז על הבנה, על מוצא של שלום ודרך לפתרון של קיימא? מה עוד מתמיד מעובדי האדמה, ומה ארעי חולף ממדיניות של פוליטיקאים בני תככים וקנאה?

אדם־איכר, הוא התגלית. מעבר לכל המחיצות הם אחדות אחת, בלתי יודעת גבול מדיני, לאומי או דתי. מאדם לאדם מוליכה האדמה ומחברת לאחוות אוהביה. הכניעה המשותפת לכולם היא לחוקי מחזורי הצמיחה; ואי־כניעת כולם לשום עראי שאינו מסדר כובד האדמה, שהכל עובר וזו קיימת. לא רק אין יפה ממנה, אלא גם אין נותנת בטחון ותקווה ממנה בעולם רופס.

כשנקרא מ. סמילנסקי להעיד בפני וועדת־שאו והיא ציון דרך בראשית שנות השלושים, אמר לפניהם ובאזני כל הארץ: אף על פי שרצונו ברוב יהודי בארץ, והארץ עשויה לפּרנס גם 3 מיליון נפש, ושום התישבוּת זולת היהודית לא תחייה שממת הארץ וגם לא תהא מעוניינת בכך – אף־על־פי־כן אינו שואף למדינה יהודית; אינו מאמין בזכות קיומן של מדינות קטנות, והוא בוחר בא"י, שרוב תושביה יהודים תחת מנדט בריטי; ליהודים תהיה אוטונומיה כלכלית ותרבוּתית, אבל לא עצמאות מדינית. חופש פעולה בעלייה וברכישת קרקע, אבל עניייני הבטחון יהיו מופקדים לא בידי יהודים, ולא בידי ערבים, אלא בידי צד שלישי נייטרלי, נאור ותקיף: הבריטים.

תמימות? רומנטיקה? ביטול עצמי? עמעום ראיית הנולד? וכך גם אמרו לו מצדדים שונים והוכיחוּהוּ על כך, אף כי בהערכת כבוד עמידתו.

אבל זו היה הציונות שלו. חכמת הלב שלו שהדריכה אותו, ולא שום חכמה פוליטית או מפלגתית. עוד חלקה מעובדה, עוד איכרים מאוששים, עוד מגעי שכנות; ביטול חוקי האריסוּת שדכאו את הפלח עד מחיקת צלמו האנושי; פיתוח חקלאות כללי מתוך הקשבת אדם לאדם; קו לקו, דונאם לדונאם, סבלנות ולאורך ימים וכדרך הטבע יביאו פירות ששום מעשה פוליטי נחרץ לא יישא; ואילו עצמאות, שלידתה בדם וביסורים – באיבת־משׂטמה ובאימת מחר תגדל.

בודד היה גם בזה. יסורים לא קלים פקדוּהו ומכאובים אישיים קשים. לבד הועמד לא אחת בנסיונות אכזריים, ותמיד נמצאו סביבו אנשים, שׂראו בו מורה דרך, ואף באו למשוח אותו להם ל“מנהיג”; ותמיד נמלט ברגע האחרון, לא ברגשת שיכרון מן הכוח שניתן לו, וחזר אל פרדסו, אל רכיבת אתונו האפורה, ואל ההתחלה התמידית, זו האהבה הבלתי־נגמרת שלו.

ומה נותר מכל עמלו? מתדגדגת לה שאלה כזו פתאום. מכל מעשהוּ שטרח בבואו ובצאתו, אצל שולחן עבודתו, ובשער הרבים, למעלה משישים שנות חיים סוערות ועשירות בכל מה שארץ־ישראל היתה עשירה, ובמרכז כל עשייה, ובלב כל חוויות הימים ההם, עד שאין סיפור תולדות הארץ בלי שמו. כלום קומץ סיפורים רומאנטיים מחיי בני ערב? או נרות מהבהבים לנשמת בני משפחת האדמה, שיפקדום למועד שנת זכרון לראשונים? או כיברות קרקע שהוא גאלן ושהיום אינן אלא מובלעות מחוקות בכלל המדינה; כלום זכר שזוכרים עדיין אנשים מזקינים דמות איכר־סופר־עסקן; או אולי הדים פוחתים של וויכוחים שנגמרוּ על עבודה עברית ומעורבת, על אקטיביות ועל מתינות, על הערכת העצמאות ומחירה; ולמי היום עוד אומר משהו שהיה אדם מ“בני משה” דווקא, או ממתנדבי “הגדוד הראשון” או מגואלי אדמת הבאק ופודה שטחים נרחבים בנגב? מי יודע.

ואילו אני כשהנני שב וקורא לעיתים בכתביו, אני חוזר ומתעכב אצל תיאור הפרידה שנפרד בן ה־16 ההוא מביתו; ואני יודע כי כאן טמון דבר גדול ממה שנדמה לכאורה עד שאין זה עוד סיפור של פרט, אלא של כלל, ושל סמל שמקופלת בו גדולת תולדות הזמן האחרון.

כשהגיעה בפוסטה תעודת־המסע – מספר מ. ס. – ואבא מסרה לידיו ופניו אל הקיר, שלא ייתפס האיש החזק בדמעתו, ואילו אמא, זו נסגרה לשלושה ימים בחדרה, רק קול בכייתה מתפרץ דרך סדקי הדלתות. כל בני הבית מתהלכים על בהונות רגליהם ומתלחשים, כאילו חולה מסוכן בבית.

האב משתהה במכוון בשדה, ופניו כאילו נשזפו יותר ושתיקתו כבדה ומתה – עד שבא יום היציאה: נשקתי לאמי שנפלה בזרועותי מתעלפת למחצה, נשקתי לכל בני הבית שנאספו מסביב למרכבה, ונֵשב בה, אני ואבי ללכת אל… הר המוריה?.. דרך שלושת ימים?.. כן, אל תחנת מסילת־הברזל. ומעבר לזה, ממש בשורה הסמוכה, באים עתה הדברים המופלאים האלה:

“כבר אזרח הארץ הנני. כבר ידעתי את ה”בּחר“, את ה”מזמרה“, והשתכרתי רבע מג׳ידי ליום, ואף למדתי שני תריסרים מלים ערבייות – –”

שם, במקום ההוא, שבין שתיקת הפרידה הנוראה כמוות, ובין קריאת “כבר אזרח הארץ הנני” שבנשימה הסמוכה – שם הפלא. שם זה מחוץ להסברים שיש לכם ולי, שם תמות הרבה חכמות שלנו, אנחנו שפרידה כזאת והכרעה כזאת לא ידענו, והרבה מפקחותנו מגיעה כאן אל אילמוּתה: שם, מאותה התגשמוּת מחדש של ה“לך לך” העתיק והמתפעם לעולם, בכל מה שיודע אדם לכוף עצמו למשמעת, לצייתנוּת גבורה. לקום ולצאת, לצאת ולהתחיל בנדר ובקונם שלא להתפתות לרוך־לבב ובכל אותה פליאה בלתי־פוסקת היודעת, כי אין כאן רק מעשים־מעשים, אלא זו נתינת טעם לעולם, מציאתו מחדש, והפקעתו מקהוּתו האדישה. כל אותם מעשים שמבחוּץ יכולים אולי להיראות כמתאכזרים לעושיהם וכמעשי עקידה, ומבפנים, לעושים הללו, היו נראים דוקא כשעות של עליית נשמה.

ואולי אין זכוּת יפה לאדם מזכות שנתגלגלה לו להיות מעביר ממקום מופלא זה שניקרה עליו, ושהולך מיום ליום ומרחיק, להעביר אלינו טעמה של אותה הוויית התחלה אין־קץ, עתה, כשהכל סביבנו מתראה כמין המשך מתמשך ונמשך – כאילו משה סמילנסקי, בין שאר אישי דורו, היה לנו שָמש, המדליק נר חדש באישו של הנר הקודם.

דבר, מוסף לספרות ולאמנות, 25.10.1963; שודר ב“קול ישראל”

אם איני טועה, הרי הטעם לדרוש אל מה שכבר היה ועבר – הוא מה שעוד לא היה ושעתיד אולי להיות; אם ביצירה אנחנו סחים, ולא באיסוף דברים וחניטתם לשם זכרון. הפניית הראש לאחור – נימוקים רבים וטובים לה, כפעם בפעם. מלבד שדברים שכבר היו קל יותר לתת בהם סימנים: לסדרם ע"פ מתכון חריף זה או אחר, לייחס להם שיטה מאחדת אחת, המשווה לה סבר פשטות יציבה – ולקבל ככה סיפוק על שיש לפניך מיתאר יפה המגשים בו עקרון מובהק כלשהו באופן שכל הבא להוכיח נוסחתו, יכול לחזק דבריו בראיות מן העבר – מצביע לאחוריו כשמתכוון לפניו.

קלות זו למצוא מוסר־השכל בקורות העתים, לראות במהלך הדורות התקדמות מתמדת במסלול מסויים, כמין רצף הממשיך כסדר התחלה שהתחילו אי־פעם אם בכה או בכה – קלוּת זו מפתה תמיד ומחדש למצוא מציאוֹת באלה, וּלעולם הן גם נכוֹנוֹת למדי וגם לא כל־כך נכוֹנוֹת, גם דברים כהווייתם וגם להד"ם, ומכל מקום מעשי העבר הם הדבר המבוקש. ואילו לספרות המשקיפה אל העבר אין מכל אלה אלא כמעט רק זה: ביקוש זהות עצמך פה היום.

מי אינו מכיר מאז ילדוּתו תאווה זו לחטט באוצרות טמוּנים ולחשוף מהם שכיות־חמדה – בין אם להועיל: להיות מופרה ממה שכבר הוכח, ומן הכבד שנתמצה בעתיק עד ריכוזו; ובין אם להנאה, מדבר שנאמר עד דיוּקוֹ ונגאל, וממגע בכליל תמימות ובחכמה מזוקקה, או מתחוּשת שהייה עם מה שניצח ועבר גבולות שימושו, מעביר עליך משב־רוח ממה שמעבר לגבולין, או מספיג בך אותו שקט של מעגל שנשרו ממנו חיספוסי השעה שחלפה, ומאחז נכון במוצקיות שאינה ככל הקלים

הללו שבהם אנחנו פה. ואולי להוסיף כי רק דבר שכבר היה – ניתן להקיפו מכל צדדיו, כדרך שבוחנים פסל; ולא רק מצידו האחד הפונה אליך, כדרך שהתמונה נראית. ועוד אולי מותר להעיר על חמדת ההסתכלות בעבר, שיש בה פנים המזכירות אותה השתאות של אנשים אל קופים: כמעט כמונו ולא אנחנו; הכרח זהות האנחנו לאור השוני המוזר; שבקופים הוא הנלעג שבדומה, יסוד עם זה גם המהותי שבדומה, יסוד עולם הלא משתנה שבכולנו. כך גם מסיפורי העבר קורא אליך, מעבר לכל השונה, האנושי הנצחי, מרווח מרחק התבוננות הנותן לך להיות נוגע ולא נוגע, רואה בלתי מעורב, הבוחן ממרומיו גם את קטנות הדבר הרחוק, וגם את עקשנותו הבלתי נלאית להיות.

אנחנו מתהלכים כאן ותמיד פסוקים שכבר נאמרו מצלצלים באזנינו, לא תמיד לטוב, אך תמיד מחייך אדם למצוא מכר נושן בתוך כל זה החולף על פניו. וכ"כ יודעים מה כבר אמרו טובים ממנו על מישהו או על משהו עד שלעתים פטורים שבויי הפסוקים מראות מהו הדבר הזה לאמיתו.

(ואגב, כלום נכון הוא, כי על ארצות שפסוקים גמורים אינם מלווים אותנו בהן, פרושה מין שיתוקיות מתנכרת ואימת ישימון?). ויש משהו בנו הזוכר תמיד, גם כשאין יודע מניין לו שיזכור.

חוקרים שהתבוננו בחידת מסעי הציפורים, מצאוּ, כי הגוזלים שבגרו והגיעה שעת נדודיהם, גם בהם יש משהו היודע דרכם אפילו אם מעולם לא עברוּ בה, עד כדי כך, שגם ציפור בודדה תדע לעוף ולהגיע. ציפור־שיר פעוטה אחת, שנתגדלה בכלוּב, הגיעה שעתה והיתה מתלבטת בכלובה למעוף הגדול, הראו לה בכיפת מצפה־הכוכבים שבו גידלוּה תמונת שמים מלאכותית, וזו כיוונה עצמה, בודדה ויתומה, 15 גרם של נירגשות מכת־כנפיים, ובחרה לה בלא טעוּת את כוכביה הנכונים אשר מעולם לא ראתה, והיתה מתעופפת בכלובה ומוסיפה והולכת בכיוון אחד, מספר שעות מסויים, ונוטלת מבט בשמים המלאכותיים ונמלכת בהם ומשנה כיווּן, כדי מרחק זמן מסויים, וחוזרת ומיישירה דרכה ליעדה הסמוי, שלפי חשבונות שחישבו שוביה בעפרון על גבי המפּה, מצאו כי הנה עתה היא חוצה את הים, כאן היא כבר מעבר לו, ומכאן ולרוחב המדבר הגדול היא מגעת אל המקום הנכסף לה, הוא אשר אבותיה הלא־ידועים לה ואבות־אבותיה לפניהם היו טסים אליו מימות עולם. עד שלבסוף כשנרגעה הקטנה ממעופה ושלווה באה עליה, נמצאה אז ממש במקום שעל פי הזמן והכיוון שחישבו המחשבים, הוא באמת מחוז־חפצה המסומן אצלם במפות הצפרים לבני אותו מין ציפורים.

וכך התעופפה אל מחוז־חפצה הטמון בה, על־פי זכרון של דבר לא ידוּע לה, ושלא נאמר ולא יכול היה להיאמר לה, שחי בה והפעימה, עז יותר מרעב וצמא, והוליכה מישרים לאיזה מחוז־חפץ שהיה חפצה בלי שתדע כי הוא הוּא, בלי ששמעה עליו, בלי שהיה מי שישמיעה, מופעמת זכרון תמונת שמיים וכוכבים, נסערת זכר מידות זמן ודחפי החלפת כיוון, מנווטת עצמה בדקדוק מעלות האורך והרוחב.

מה באמת בנפשה הזוכרת של ציפור־שיר קשה לדעת. קשה אפילו לדעת מה היה בנפש צעיר אחד ששר “אל הצפור”, בחתרו אל משאת־נפש זכורה לו ולא ידועה, איזו “הארץ החמה היפה”, ש“האביב בה ינווה עולמים”, איזה “עמק השרון וגבעת הלבונה” מופשטים שהם, זכורים אך לא מוכּרים. שצליל המלים מפתה בהם, אך נטול פרצוף. רבים הזוכרים, רבים החוזרים לאחור. יש מחפש שם את אבידת מיטב ימיו ואת התפארת ששקעה, ויש שאינו אלא רק מואס כל מה שיש לפניו כעת; אחד מוקסם הבהירות שהיתה לדעתו לפנים, ואחר נתהבהב לו סוד בעומק הבאר וליבו אל אפילת הטמיר ונעלם; ואחר, פשוט נוח לו להרחיק עדותו ולומר ליבו בעד מסווה ימים רחוקים. וכן תמיד יש מישהו שזה לו ביקוּש תיקון לנשמתו היגעה, אם לא עשיית חסד־של־אמת לאיזו אבידה עולמית – ואשר אם כך או כך, הפנייה אל העבר תחילתה בך וסופה בך. ואתה הוא האיש המבוקש. עליך שואלים ואתה בלב החיפוש, ובלא נוכחותך שלך אין כל פאר העבר אלא תפאורה לשם משהו שלא בא, במה מפוארת וריקה למחזה שלא יוצג.

מה ענין לאיש ב“איך היו וחיו פעם”, אם הוא עצמו אינו שם? ולשוא יוכתר הסופר בתואר “מזכיר הקורות והעתים”, או “רושם דברי ימי הדורות” – כתר היאה אוּלי לראשו של היסטוריון אבל ריק מכלום ליוצר. הסופר, כל ההיסטוריה אינה אלא ככלי בידיו; להשתמש בה לצרכיו ובצורות שטבעה, להתיך מחדש דברים שכוּּסוּ אפר, או הוטלו לאשפה. וכל הכוונות שמברכים אותו עליהן, כגון שבא לתאר תקופה, או להזכיר נשכחות, או להציב יד לזכר – אין בהן אלא ברכה של תפאורה ריקה. שהרי אין יצירה בלי נוכחוּת, כשם שאין דיבור בלי נוכחות זו, נוכחות השניים – האומר והשומע: אולי שלושה – האומר, השומע, והדיבור שביניהם. וזה אולי כל הדבר כולו: הנוכחות, ובלעדיה גם היפה שבמעשי עבר אין לו כלום. וחבל על כל תקופות “תור הזהב”, שיש להן תמיד מעריצים כה נלהבים, שטורחים לקוממן לפנינו כמין אב־טיפוס לטוב ולמעוּלה – חבל שיתייבשו להן ויובישו בשממון בנאות־מדבר בבצורת, אם, נוסף לכל הטוב שהיה בהן, אנחנו את עצמנו לא נמצא בהן. כל מה שהיה־ועבר צריך שיהיה יודע לחזור ולהיות נוכח כאן אתך, כמין שוליים שכבר סומנו על פני דף אתמול אתה מגלה בין השאר גם ממש את אלה שביקשת לך לסמן על פני דף היום, לרבות אותה התחלה עצמה שנדמה היה לך לכאורה שאתה גילית ראשון. עד כי יורדת עליך לרגע חולשת הדעת אבל אחריה לעתים גם איזו רוממות: להיות שותף למאמץ רצוף ונמשך, כאותו נוטע החרוב שייטע כדי שיאכל נכדו כשם שהוא אוכל ממה שנטע סבו.

אבל זה, כמוּבן, נשמע קצת כאידיליה, משל, כאילו רק יום אחד יש בעולם תמיד, חוזר וחוזר על עצמו אין קץ, רץ ואינו נפטר כחותם קין של עצמו, ושכל הימים הרבים אינם אלא מהדורה חדשה של אותו יום אחד. לעולם מתאמץ אדם לנוס מפני כוחו של תמול, ומכל התמולים שנשתרגו עליו ועל צואריו לעייפה – ולעולם נמצא עוקף עקיפה כזו שמחזירה אותו שוּב אל אותם ימים: אל ילדותו שלו, ואל ראשית מעשי ראשונים שקדמו לו. וחוזר ובורא ככה אותה נוכחות חסרת־שעה, ואותו “הנני” שאין לו קץ, ויחוש אז, לעתים. במבוכת־מה, כי הכובד שמפניו נשתמט הוא דוקא כובד מרוב עושר, כשל גזע מוצק נטוע העמק, וכשוודאות כזו בגבך, כביכול, קל אז יותר לקום ולהצטרף אל אנשי קולומבוס היוצאים אל העולם החדש.

אגב, הלה לא יצא כלל לחפש עולם חדש. הוא יצא, ככל הידוע, למצוא עולם קיים, מוּכח על־פי ראיות חכמי תמול, ומתוך בטחון תמים כי זה שהוא מבקש, יימצא, עד כי גם כשמצא מה שמצא לא ידע מה מצא, ובודאי שלא ידע כי את יום מחר מצא. הפלג הפליג לו אל המשוער כאמת, מצוייד בסידרה של טעויות וצופה לפניו מעל תורן קליפת האגוז שלו בעיוורון רואה למרחוק. כל ידע ימי־הביניים כל קוצר־הדעת, וכל סירוס תמונת העולם, היו לימינו, מלבד הדמיון, ההקשבה למופלא, וכן גם הלהיטות לזכות בפרס.

כשם שכלל לא מרוב נטייה להרפתקה (מסופקגי כמה מלחים היה מלקט לו אילו דיבר אליהם על הרפתקה…), עד כדי כך שבבואו אל העולם החדש מיהר וכפה עליו את גלימות העולם הישן שהיו עמו, כאילו זו תכלית בואו, ועד שהתחילו הבריות תופשות מה כאן באמת, כבר היו עובדות יסוד אחדות כה קשויות וקבועות, ואחרות כה מעורבבות שאי־אפשר היה להשתחרר מהן עוד: ונשאר מכל זה לא קומדיה של טעויות אלא עולם בנוי ממה שבנו אותו, וככה זה.

אין צורך, כנראה שיהא משהו אמיתי, אלא מספיק שיהיו הבריות מאמינים שהוא אמיתי, כדי שיהיה שווה־ערך לאמת, ואפילו נוֹצֵחַ אותה מפניו. (אולי לפיכך באה היצירה, כדי לבעוט בכל כמעט אמת ולסכל דמוי־אמת כאלה, ולקרוא למציאות הנוכחת בשמה הנכון, לטוב ולרע, למרומם ולמשפיל, לולא שזה נסיון נכשל אין־קץ). שיטה באה ושיטה יוצאת אסכולה רודפת אסכולה, והמציאות נשארת בלתי ניצודה, והאפל שלא־נאמר מרובה תמיד על המוּאר שנאמר, ובעצם אי־אפשר כל עיקר לומר כלום על כלום שלפניך. קשה עד יאוש לומר מה שיש בכל הימים החולפים עלינו, קשה לא פחות לומר נכון אפילו יום, יום אחד מכל הימים. נבצר הוא כמעט מהיאחז. והחיים כולם לא יספיקו לאמור נכון שעה אחת. נשאר הלא־נאמר עשיר ומעניין מכל הנאמר עליו.

שתי דרכים הן, זו הנשבעת כי אין לאמיתו של דבר הרבה ימים בעולם ולא הרבה אנשים, אלא אך יום אחד ואיש אחד תמיד; ואשר בשינויים של מה־בכך, שבירכתי השוליים, הוא סובב סובב אין־קץ וחוזר על עצמו, בלי שיסגיר כל שפע אפשרויותיו ומשמעויותיו הטמונות בייחודו, משתמט מכל מיני המצודים שעורכים סביבו בהרבה כשרון ותחבולות, ונשאר לבסוף בתומו, יחיד בלתי נכבש, כבד מדי או חמקמק מדי מאחוז בו; ודרך אחרת יש כנגדה, הכופרת ביום אחד ובאדם אחד ואינה מודה אלא בריבוי: בשפע ימים, בשפע מקרים ובשפע צוּרות, ואשר רק בריבויים נמצא צף האחד ההוא, הבלתי קיים, האידיאלי. ריבוי אשר השונה בכל פרט מפרטיו מיוחס מכל הדומה, ואשר אף־על־פי שהם פרטים, הוטבע כל אחד מהם לשמו, כל אחד מהם נגעו בר ידי אלוהים לעצמו כשנברא, מצטיין בייחוד שלו, בחד פעמי, בבלתי מתערבב, בבלתי חוזר. באינו חופף. ואשר לעולם על־כן אין “האדם” אלא תמיד רק אדם ועוד אדם, בלא שום הא־הידיעה, כשם שבים אין לעולם אף גל שהוא “הגל” אלא לעולם רק גל וגל, גל אחר גל, כל גל כמו כל גל. ואף גל אינו כמו גל וגל, תמיד הוא גל ולעולם לא הגל. במשחק חזרה אין־קץ, בלתי שב על עצמו ועם זה חוזר על עצמו, ואשר חוק קיוּמו משנה פנים, אין־ספור חליפות ותמוּרות, ומוליד אין־קץ צורות לסיבת התגלותו: תמיד הוא האחד שהנה הוא ותמיד תוך כך כבר אינו זה, בשוּם נקודה אינו כל מה שהוא ובכל נקודה הוא הוא, ושום צילום של גל לא יוכל להיות אמת, אלא תמיד רק אפס־קצה ממנה, ובמעוות. ובסדרת ואריאציות על נושא סמוּי. או כחוק שלא נוסח ומקומו משוער רק על־פי ההליכה סביבו על־פי האמצע שאינו מושג, על־פי הריק שנשאר מעוקף – כך חיים הדברים על־פי מתכונת שלא הוגשמה עוד במלואה מעולם, שלא קפאה עוד מעולם תחתיה עד גיבושה. עד שתוכל לשמש מופתלכל השאר, ואף־על־פי־כן הכל גזור על פיה, אָמוד על־פי מידותיה ונשמע להן, כמין שאיפה בלתי כלה להגשים. כביכול, אב טיפוס בלתי־קיים. שאיפה נצחית להשיג, ולא שום השגה מוגשמת, ובוודאי שלא שום הגשמה אחת שמביאה לידי גמר; שלעולם היא רוגשת להיות ולעולם לא תגיע להיות. לפי שהיותה חולקה בין רבים, ורק על כתפי כולם ניתן לשאתה; שזהות היחיד לא תיזכר אלא בחוק שהרבים נושאים בו, עד כי רק באלף הגלים יחיה הגל הנבחר ההוא, הנכסף, השלם, אשר לעולם ינוּע ותמיד הוא שם, אשר לעולם יכלה ותמיד הוא חי, כמין מסע־חלום שהולך והולך ולא יכול להמיש רגליו ממקומו.

אינני יכול, איפוא, לראות את ממדי הזמן כאמות־מידה ליצירה, אלא היפוכו: את הדחף לומר – אמת־מידה לכל השאר: זמנים, מקומות וצורות. דחף אדם לומר את עצמו, דחף אדם לחפש את חברו ולומר לו, לפנות אליו נוכח אל מול נוכח, יהא תוכן האמירה אשר יהא, או סגגונה, או משליה או קרקעה – נוכחות שכזו, שהנוכחים בה יוצאים ונפרדים איש מרעהו שונים משהו מכפי שהיו ומחוברים משהו יותר משהיו.

ואם הכל עומד על האמירה הגואלת שעונים לה, הרי זו איננה ולא כלום אלא רק כל עוד עונים לה, כל עוד לא נס ליחה ולא נתדלדלה כפסיגים ריקנים. שכן מאום לא יציל אז, לא עבודה שקודה, לא יגיעה מרובה, ולא אלף מיני אמצאות דקות ומחוכמות מעשה אמן – חדלים משמוע לה. ומי שבוער בעצמותיו לומר דיבור נכון אין לו אז אלא לצאת לנדודים ולחפש את חיות האמירה הנכונה, לכאן ולכאן, ונסה וטעה, והתחל התחלות ונטוש, והתנפל אל צורות שנראו רעננות ומעוררות, לא ידועות, מהפכניות בגילוין החריף, והתפרץ לקראתן, חוגג כיבושן, ומתעורר עמן לתחייה חדשה, עד אשר גם מציאה זו תבוא עליה עיתה. והיא נתקעת לסימטת עצמה. תתחיל לחקות חכמות עצמה, כל הברקותיה תדהינה מרוב שימוש, תחזורנה על עצמן אבודות טעם, באין אונים נירגן, מאשים זולתו או משתכר להשכיח. ו“יוני הזכוּר שלחתין לעת בוקר שמימה / שבו אלי לעת ערב והנן עורבים מלומדי אשפתות” נזכרים אז גם באותה אמירה קודמת שנשארה קטועה במחציתה, ואולי באחת קודמת לה אי־שם, אלמנה שוממה, מימים רבים – וחוזרים ומוצאים בה טעם חדש. ולא עוד אלא שמתקבלת אז כמין רציפות, גם כשלא בכוונה תחילה, כמין משך מסורת שפסח והחליק על המרידות ועל המחאות ועל המהפכות של שעה, ונתמצע לו כבד וחוגג כמין דרך המלך, שרוחבה סופג הכל.

מתקבל, איפוא, שהצעד קדימה המחפש ביטוי חדש חוזר תמיד, מעשה סורגת, לענב לולאה חדשה באחורי הלולאה הקודמת, וחוק כל שלשלת לולאות שתהא אשה חובקת מותגי רעותה קודם שתצא לפתוח מלוא לולאת עצמה, ושזו שתבוא אחריה אף היא תחזור ותקיף את עובי קודמתה, קודם שתצא להיענב לפנים, ועוד מסתבר כי בנסיגה הקלה הזו אל תמול, שעל־מנת לצאת ולמשוך הלאה – טמון דבר מיוחד. שלא רק שאין בו מעשה כניעה או ויתור, אלא יש בו אולי משהו שבגדילה. שלא רק שאין פחיתות בהרכנת הראש, אלא שבלא ריכון כזה אין זריעה. שזו ענוות העובד, ההודאה בגדול ממנו, וקבלת־דין חוקי העולם העתיקים ביותר, אשר באפיקיהם, אם כה ואם כה, אנו הווים. אדם בצל אקליפטוס כביר שנטעוהו ראשונים יש וכך הוא חש. ועד לו העץ החסון הזה להתגברות על כל מה שהיה לחצר – ועד ביטחה טובה.

בראשית המאה הזאת, הגיע הציור הדמותי עד משבר, חדלה ממנו משמעות מחמת איזה חסר שלא ידעו להגיע בו אצבע, אז נתפרקה ההליכה הכללית ונעשתה לאלף מיני חיפושים, ועולם שלם נפתח עתה ונתגלה מעבר לעולם הדמותי השגור, גילוי זה הלך ונעשה מודע, ונפרץ מהר כמין משב רוח רעננה, וחשו ריווחת בוטוי לדברים לוחצים שהיו כל כך בלתי נאמרים, מחכים לכוח האמירה הנכונה, עד שהגיעו אל המופשט. ואל הציור כלעצמו. שאינו משמשו של ביטוי אחר, אלא נושא עצמו, האומר בקולו שלו, בקו, בכתם, ביחסי־קצב, את הדברים המייחלים להיאמר – והרחיקו בכך עד מקום שהאבסורד שבלהציץ מחדש וכאילו להד"ם. אבל ממש אז נתברר, כי הנה יש בידיהם כלים ודעת לבוא אל המקום שבו [נתקע] המהלך הקודם מחמת שהגיע אל אפיסת כוחו, בלתי יודע לצאת ובלתי מוצא נפשו – ומצויידים בהיוודעות שנודעת עליהם בינתיים. לאחר הפירוקים והחיבורים שלמדו לחבר, במכאובים שנתנסו בהם ובכיבושים שכבשו – חשו כי יש לאל ידם מעתה לשוב אל אותו מקום שנשתבש בו הדיבור, ולעשות שם כעת משהו, כדי שיהיה זה ניזוז. המעצורים, או מקצתם, הוסטו, האופק נתרחב, ושוב חוזר פה ושם הדמותי לתמונה, באחיזת משמעות חדשה, בלתי דומה עוד למה שהיה, אף כי לא בלתי קשוּר, כאותו עץ שחזר עליו לבלוב לאחר שלכת. חוק עתיק זה של הגלגל־החוזר, של בלוֹת והתחל, של כלות והתחדש, של תמוז המת החוזר וחי – נעשה מוכח מחדש. לא שהדרך החדשה נוצחה ונסוגים ממנה תמולה, ולא שחזרו אל הישנה בעלבון אמיתה, אלא שבגרו לראות, עד כדי לראות זה וזה, גם להסיט את התקוע ממדמנתו, וגם להוסיף וללכת נכון יותר בדרכם, לא בחינה נוצח או מנוצח, אלא בבגרות שיש עמה די כוח ודי רוחב־מבט לראות. אין לתקופה אחת רק דרך אמירה אחת, אלא לעולם באים בשבילים אחרים, שזה או זה מהם נעשה רחב יותר ומשמש את הרכיב כברת־דרך. אדרבא, אילו היה באמת כי אין אלא רק דרך אחת, היתה זו דרך אוכלת הולכיה.

חוששני, כי רבים מדי הם קרבנותיה של דרישה זו המקובלת כל־כך, שתהא היצירה רתומה לשרת רעיון כלשהו, איזו אידיאה נוצחת זו או אחרת – עולמית, דתית, מדינית או חברתית – או לו רק בתם היחידה של אנשי־שלומנו הטובים נרם־יאיר, המוכנים תמיד לנדב לך, בלי להתבקש, עצה מוכנה במה להאמין ולאיזה טוב לכתוב, לא כמתן בסתר ומפה לאוזן, אלא אדרבא, ברעם חצוצרות מלוא דף עתון של שבת, ובצדקנות רבת־ציטטין המוכתרה תארי חכמה ודעתנות יתרה; כל אותם הבאים בשם ובמלכות, כל מיני דמויי סאבונרולה-של-כיס, פטורים מאימת המוקד שלא יקדשו עליו שום שם, וענקי רוח מבית מדרשו של ר' גרונם־יקום־פורקן. עד כי בושה שלא לקחת לאלתר וללכת בעצתם הפשוטה והנחרצת: להאמין ולעשות, כשאין הידרדרות חמורה ומרסקת יותר לסיפור משעה ששומע להם, ובא לשאת בעול הטוב: לשרת את הרעיון המוצע, ןלעשות לו באמנותו אילוסטרציה או דימונסטרציה. ולצאת בשליחותו בברכת כוהנים גדולים, ולאבד ככה נפשו לדעת. סיפור לעולם אינו כדי לתאר, להציג, להדגים, להמחיש, להגשים, או לאמת לפני הרבים איזה רעיון טוב שהוא; סיפור אינו אלא כדי לספר: ביטוי אדם ולא ייצוג משהו – דיבור האומר, קול המבטא, מראה המעיד על אדם, על מצבו של אדם; וכל השאר לא מעלה ולא מוריד, להיפך: מוריד ומוריד. ויישאר לו פתוח לפני מי שיחפוץ לגלגל בו בטרקלין, באולם, בעתון, או בקרן־רחוב אצל גן־העיר. לא זה הדבר, הדבר אינו כי אם אמירה – אמירה ולא הפגנה. אף לא המחשה – לא איך חיו אבותינו, לא איך לחמו גיבורינו, אלא רק איך אתה ואני, ומהו שלוחש בנו, או מתריע, או חולם או כלום.

אבל רעיון השליחות, או נשיאת הדגל לפני המחנה אינו מרפה. למה לא לקחת, איפוא, את האיש הלז היודע לספר ולהוליך שבי בכח מלים ובקסמי דמיון – למה לא להשתמש בו, שיעודד, שייטיב, שיסייע, או שיכה ברעים: קח, איפוא כינור. סובה עיר ושירה לנו שיר! אתה תשיר ואנחנו נלחש לך, וכאותה גבירה שבאגדה שהיתה נמלכת כל בוקר עם אספקלריתה אם יש יפה ממנה, עד שהוקנטה בוקר אחד היטב־היטב – כך לא פעם מוכן ציבור לקרוע כדג, על מה שראה או על מה שלא ראה כדרך שביקש לראות וכדרך שמאמין כי ראוי לו: אמור לגו, אתה בעל־הסיפורים, כי אנחנו טובים, כי האחרים רעים, כי תמיד יש סיבה להצדיק חולשתנו, וכי למרות הכל הסוף יהיה טוב. לולא כל זה נראה איוולת, שחבל גם לכותשה במכתש בתוך הריפות, וסיפור לעולם אינו לא ראי ולא אורים־ותומים לערכים, היא דיבור, דיבורו של אדם על עצמו. היא “הנני”. אני כאן. היא מבטים שנפגשו.

כרעיון־ה“שליחות”, גם רעיון ה“אחר” מוסיף ומתעתע לבבות מאז ומעולם. שיש כביכול, בעולם איזה עמוד־התווך המבריח את כל המראות השונים לדבר אחד, לאיזה “הכל” המצמצם את הריבוי לאחד החלטי. תאווה היא ולא תרפה ממנו: למצוא בכל פיזור שהוא קווים מתלכדים לתבנית אחת. לכוללות חובקת כל. האל הטוב יודע מה טיבה, מה שמה, ואם יש, – היתה או תהיה כזו לעולם. לולא שקשה לבריות עד כאב להשלים עם כל תשובה שלילית, שתטיל ספק בהימצאות מופלא־ונפלא כזה הבונה עולם אחד על פי כוונה אחת. וכואב להם להתפרק מתשוקה משתוקקת כזו, שאדם אמון לה משנות חייו הרכות ביותר ואילך, ובלעדיה הרי זה פתאום להישאר נורא לבד, נורא “יחף”. ונורא יוצא אל ריק. ומה עוד מפחיד מריק זה. שאף־על־פי־כן הוא מעמדו המוכרח של אדם בן־חורין: שאין עליו סוכך, שרק הוא ואחריותו. שעומד כאן במשפטו שלו, בהכרעתו שלו, בהיאזרות שלו ובנפילתו שלו. ושהכואב הזה דווקא הוא אולי הנותן טעם.

אולי זה פשר הערגה אל סיפורי ימים עברו: לחדול מהיות זעיר־אנפין, גרגר בטל ובן־חלוף, ולבוא ולהיות שייך לגוף הגדול הקיים משכבר והמתקיים להבא. ולא יהיה אדם נידף כעלה, מורדף לתוהו. יש לו מעמד. חיבור לגזע, ולא יאבד: אתה של עם, אתה של היסטוריה, אתה של עתיד, לא בך נוסדה ארץ ולא אתך ימות עם. אתה קטע מואר מדרך ארוכה, שראשיתה כבר כוסתה חושך ואחריתה עוד לא נודעה. וכעץ בודד הפורה לעצמו בירכתי גן נטוש, כשמתגלה שכלל לא כך אלא פרט הוא מאביב כלל העצים שנפתחו לפרוח. בלי שהם נראים מכאן: וכי אביב כללי נתפעם בכל הכרמים ובכל השדות ובכל העולם, וכי נשימה גדולה אחת היא ומשהו מחוקי הנצח – כך אתה נעשה חלק מו הרציפות הגדולה. אפוף זרימת כוחות איתנים שאינם כנגדך אלא אתך, ואפילו אינך יודע – אתה כאן ואבותיך כאן ואבות אבותיך מתפקדים אתך כאחד, ועד אברהם יצחק ויעקב. הרגשה הוגנת היא להתייצב בטור אחד להתפקד עם דורות, לחוש משך רצוף המנצח את החולף, לטעום את משחק הלפיד הנמסר, מיד ליד דור אחר דור, את גאוות היחוס, את העצמה הגזעית (המגונה לעולם כשאצל אחרים), להתגדר בגינוני בני־הייחוד,נבחרים בני־סגולה, אותה התכנסות שנותנת אחוות ביטחה, המקנה יציבות ומעוררת רגישות לסוד אפל, קשב לאיזה “קול הדם” אם אמנם יש דבר כזה, המוּצא בדחילו לעיתות חירום מנרתיקו הגנוז, עם אותה יראת־כבוד לתהומות, ליצרי, ולתחושת השבט המתגעשת פתע, עם ההתנאות במסורת, בסמכות הראשונים, במורשת האבות, בלבושים כקדם, במנהגים העתיקים. בחיקוי סגנון קדומים, ביחד מיסתורי, בסמלים, בחגים, בניבים, ובסיפור תולדות משותף, מעין “כשהיינו קטנים” מעורר את הלב. אנחנו נעשים מרצון תינוקות חסויים שגם ראוי להם שישמעו סיפורים שליקחם עבה למדי, סיפורי־שכר ועונש טוב ורע, ובעיקר: כי כל מה שהיה – לטוב היה. כל אלה וכיוצא באלה נראים לעתים כה מכובדים והכרחיים שאנו נתבעים לעשות מהם סיפור. ולתתו לבני הנעורים שיהיו רואים ונוכחים עד כמה באמת הטוב הוא טוב והרע רע, ועד כמה כל מה שעשה הרחמן לטוב עשה, ולאשר בכך כי הסיפור ההיסטורי אינו אלא כמין שטר חלק אך חתום בחותם כבד הוד, שכל הרוצה בא וכותב רצונו בכתב־ידו. ויבוא בעל־החותם […] רענו, והנאה לעָבר הנאה להווה והעתיד יוצא נשכר.

זה מכאן. ובימות עולם יש כנגד זה תמיד גם “מכאן” אחר, קול דחוי שהוא המוסיף ומיילל לנפשו, בצד כל ההיסטוריה על מה “אשא בשרי בשיני ונפשי אשים בכפי” – קולו של נגוע אחד היושב בערימת האפר מול כל הנצחי הזה. מול כל הבריא הזה, מול כל החינוכי להלל הזה, מול כל ה“אל תירא עבדי” הזה, והכוללות הנכספת, זו תכנית האחר המולכת, אינה מדהימה את קולו האנושי לשאול, לכפור, לכאוב, ולמרות מרי – עד כדי שעניינו הפרטי של אנוש נדכא אחד, נחנק ב“ארץ, אל תכסי דמי”, נעשה פתאום שווה כובד לכל גודל שמים וארץ וחוקותיהם הרוממות – “ילוד אישה קצר ימים ושבע רוגז” מכאן וכל הגבוה העתיק והנצחי הזה מכאן.

דברים בפתיחת הסמינר על “הסופר והעבר” באוניברסיטה העברית בירושלים, 23.5.64. נדפס בדבר (כ“ה סיון תשכ”ד 5.6.1964): 6–7; (ב' תמוז תשכ"ד 12.6.1964): 6–7.

בין כל הענינים הרעים והיגעים שהכל נלאים מהם – יש גם פינת דשא ירוקה של טוב ושל שלום ושל תקווה – אחד המובהקים שבהם הוא כמובן החינוך: כחול וירוק וילדים נחמדים. מה טוב מחינוך טוב ואיזה טוב לא יוכל החינוך הטוב להשיג? הקושי הוא רק למצוא את אמצעי החינוך הטובים, ומשנמצאו – העולם נפתח לפנינו, יוצא שאם רק יהיו לנו די מורים טובים, די שיטות הוראה טובות, די ספרים טובים, די אמצעים טובים וכו' – וכבר החינוך יוכיח את כוחו המיטיב וגם ייטיב, והחיים ישתנו מקצה: הרע יתמעט, הפשיעה תתמעט, הבערות תתמעט, החושך יתמעט, ואילו הטוב יתרבה, הצדק יתרבה, הדעת תתרבה, ההתנהגות הטובה תתרבה, והחברה הטובה והחיים הטובים יתמלאו טוב – ויהיה נפלא. השאלה כולה כבולה בפתרונות מעשיים, מניין להשיג יותר מורים טובים, יותר שיטות טובות ויותר אמצעים מרובים וכו' – וכשנשיג תהיה יד החינוך על העליונה, והדברים הטובים יתחילו.

שהחינוך איננו באמת יכול לעשות ככל המיוחל ממנו – לא יעלה על הדעת, וחלילה. מצד שני, בין כל מקצועות העשייה שבני־אדם מטופלים בהם, אין כמעט מקצוע שיהיה פטור מהוכחה ומצורך בראיות – כחינוך.

איש לא ישקיע כספו בעניין שלא נבדק כל צרכו ולא נוסה, ובודאי שלא בעניין שהנסיון כבר הוכיח קוצר־יד ודלות הישגים, לעומת ההשקעות. ואילו החינוך הוא אחת “התעשיות” הגדולות ביותר בכל מדינה מפותחת, המעסיקה למעלה ממחצית האוכלוסיה, והבולעת ברעב שאין לו שובע את ענקי התקציבים: המרכזיים, המקומיים והפרטיים, ושרק תקציב הבטחון, בגלל מצב החירום, עולה עליו. מה מפיקה תעשיה ענקית זו? מה תוצרתה? האם זה מפעל כושל או מצליח? ואיך יחס התפוקה למשאבים ויחס התוצאות לציפיות? תיקו. אין תשובה. ולדעת חוקרים לא מעטים – כישלון, כישלון חמור, בכל מה שהבטיחו – מן ההוראה האינפורמטיבית, ודרך מיומנויות היסוד ועד ההתנהגות למופת המיוחלת.

אבל, למה מצפים בעצם מן החינוך?

ממש כאן נפתחת סידרת שאלות שאיננה ידועה בכל שאר מקצועות המעשה: האם זה שאליו מצפים בחינוך הוא גם זה שהחינוך יודע לעשות? (כגון, האם יודע החינוך, כשכל כליו “טובים”, לעשות “אדם טוב”? “חיים טובים”? “התנהגות טובה”? “מוכנות טובה לחיים הטובים”? וכו' וכו') – והאם מה שהחינוך יודע לעשות הוא גם הדבר שאליו כה מצפים? (כגון, יותר מידע על נושאים חיוניים, יותר דעות מבוססות על המציאות, יותר תירגול במצבים מסובכים?) ואולי ציפיות לחוד, ותוצאות לחוד, ואינרציה לחוד הגורמת לכך שהכל יימשך ויתמיד להבא, כפי שהוא וכפי שהיה, לטוב וללא כל כך טוב?

אבל מה זה בעצם “חיים טובים”? מה זה בעצם “אדם טוב”? מאז זוכר העולם את עצמו לא פסקו השאלות האלה, ומרוב תשובות אין גם אחת מוחצת, סופית.

ושעל כן איך מבדילים בין טוב ובין לא טוב או פחות טוב, או, איך מפלים בין טוב אחד לטוב אחר, כשהם מתנגשים זה בזה? ואיך לומדים לדעת כי טוב זה עדיף מטוב זה? אין אלה שאלות סתמיות. אין שאלות חמורות משאלות פשוטות אלה. או, מניין לחינוך הזכות לתבוע ממישהו שיהיה משהו? ומניין נוטלים את הזכות לתבוע איש אחד במה שמצא בשבילו איש אחר? או מניין שואבים סמכות להעדיף הגדרת טוב אחת על פני אחרת: מן השמיים, מן השכל הישר, מן הרגש, מן המקובל, מכולם כאחד, מאף אחד לא? מהו המנגנון החברתי, או האישי, או המוסדי, שבהפעלתו ניתן להשיב על שאלות כאלה, בדומה למנגנון שיש לחברה כדי לקבוע מהי ההלכה המשפטית שלפיה חורצים דין, ושאפילו כאן אין לך חוק ברזל שאין לו פירושים נמסים וכפל השתמעויות, עד שמספיקים כדי פרנסת לגיונות עורכי־דין בצידו של החוק הכתוב רב־היוקרה?

משהו מוזר ומפתיע מתגלה ביחס העולם אל החינוך: אותה זהירות שבה מודדים בני־אדם ובודקים כל צעד אחראי, נשכחת מהם כשמגיעים אצל החינוך: כאן בגודל לבב ובוותרנות אין־קץ מוכנים לקבל בעיניים עיוורות מה שמציעים להם. זה מין טוב שאינו זקוק להוכחות, לא למישוש, לא לשקילה, ולא לבדיקה. גם קשה לדעת כאן מה היא ההוכחה ואיך מוכיחים. עצם השאלה מה היא “הצלחה בחינוך” היא עצמה שנויה במחלוקת. אך מתי זו “הצלחה בחינוך”? או, מה הם סימני ההצלחה? או מה בעצם צריך לדעת זה שיודע, ואיך יתנהג זה שהוא מחונך?

ובינתיים מוסיפים ומזרימים אל החינוך יותר ויותר אוכלוסיה ויותר ויותר משאבים, והצרכים נעשים יותר ויותר תובעניים: כמעט כל הילדים בבתי הספר, שנות הלימוד מתרבות והלחצים מתעצמים – ומה הצדקת כל התכונה המקיפה והיקרה הזאת? כולה עומדת על האמונה שכך אמנם טוב יותר, אבל מהו בדיוק הטוב הזה או טוב למי, או באיזה מחיר, הן מחיר אנושי והן מחיר כלכלי, או אולי יש גם צל לאור הזה, או שמא שכרו והפסדו שקולים זה כנגד זה – – – שאלות כאלה עצם שאילתן כבר נחשבת לתבוסנות ונתבעים להפסיק.

ואילו כל נסיון להשוות בין הצהרות הפתיחה, של בעלי החינוך ושל מפעילי החינוך בכל דרגות מעמדם – נבהל עד מהרה מן המרחק הבלתי נגשר, בין מה שהוצהר כרצוי ובין מה שנמדד כמצוי, עד כי לעתים אין כל קשר בין הייחולים שמייחלים מו החינוך, ובין התוצאות שמפיקים ממנו למעשה: לפעמים יש, לפעמים אין. לפעמים הרבה לפעמים מעט. אולי כספינה בנסיונותיה להגיע לחוף בלי הגה: לעתים נגרפת, לעתים מתכוונת, לעתים נתקעת, לעתים טובעת: תנועה בלתי נשלטת בעיקרה. אמונת העם בחינוך יותר משהיא ממשות – היא מיתוס שאסור להטיל בו ספקות, כשם שאסור להטיל ספקות בכל אמונה, שאיננה ידיעה מוכחה.

שני מיני מיתוס נפוצים מאד בעולם המודרני: מיתוס התיכנון, ומיתוס החינוך. שניהם פונים אל העתיד, שניהם באים כדי להיטיב, שניהם מקצועות פרקטיים [המציעים] פתרונות מפורטים, שניהם בולעים מיטב המשאבים ושניהם עומדים על תקוות יפות. ושניהם נולדו בגלל הצורך לתת לרבים מה שבסדר אחר רק מעטים היו זוכים לו, ובקושי.

המיתוס של התיכנון בנוי על ההכרה שניתן לעצב צורה מכוונת לאיזה רצוי שבדך הטבע לא יבוא כמבוקש, לקחת הוויה אמורפית ולתת בה צורה. לזרז תהליכים רצויים; להעדיף מגמות מועילות. לייעל התפתחות שבטבע היא מרושלת, ובקצרה להשלים פתרון נבחר־מראש על מצב גולמי. הכל טוב ויפה עד שלא הושלמה המלאכה, כשמתגלה אז מה שכחו, על מה לא חשבו, ומה המחיר הממשי של ההישג לא רק בערכים כלכליים, של כל טובה וטובה שהשיגו, והדברים ידועים.

“פתאום” נוכחים כי שום תיכנון לא עלה מעולם כמתוכנן למרות כל ההשתדלות. תמיד משהו בורח, תמיד משהו נוסף, תמיד משהו משתבש, לא רק מפני שאיננו מושלמים בכוחותינו ובנתונים שבידינו, אלא גם מפני שהגדרת ההצלחה משתנה תור כדי העשייה, בעוד שיעד התכנון היה במין הקפאה של מצב נתון, או העדפה של צורה אחת, במקום שהכל משתנה בו ומתחלף והולך אין קץ. וגם מפני שהטובה שצמחה מן התכנון הולידה בצידה גם סרח־עודף לא כל כך טוב שהתעלמו ממנו בתחילה אבל כעבור זמן הוא נכרך על הטוב וכמעט מבלעו. (זכרו את ייבוש החולה, שהקסים את המתכננים בתחילה ומביא היום לחיפוש בהול של פתרונות כיצד להתגבר על תוצאות אותו ייבוש המכלות את הכנרת).

ואילו כשהתכנון אינו בדומם אלא בבני אדם, וקצת בני אדם מתחזים כבורא כביכול לגבי שאר בני אדם, הופך אז התיכנון לסיוט, שבו קם הגולם על בוראו. בני־אדם נעשים אז לחומר, “החומר האנושי”, בני אדם נעשים אז לכוח, “כוח העבודה”, בני אדם נעשים אז לסתמיות ולהפשטה כ״האדם הממוצע“, כ״האיש הקטן” כ״האדם מז הרחוב", ואתה ואני חדלים ואת מקומנו תופש הממוצע הסטטיסטי. וזה גם אופי מנגנון התכנון: לעשות טוב ממוצע שיביא להנאה ממוצעת במחיר ממוצע: בקצרה, לעשות בשביל מישהו בלי לשאול את פיו. כלומר, לקבוע לו את טובתו – בלעדיו, לפתור לו – בלעדיו, ולעשותו מאושר – בלעדיו. מאדם אחד הוא הופך לאף־אחד, ממישהו לכלשהו, ובמחיר שלילת רצונו הבוחר ואפיסתו – הוא מקבל מן המוכן חומרי צריכה, סדרי ייצור, וטעמי חיים מוכנים וארוזים מראש. אם אינכם יורדים לסוף הדברים – צאו וראו בשיכון הקרוב ובמשתכניו, באולמות הבידור ובקהל, ובמפלגות הגדולות ובציבורי חבריהן הבלתי נשאלים מעולם: הכל בשבילך: בלעדיך.

*

אבל המיתוס של התיכנון מוגבל לעומת המיתוס של החינוך. החל בתקוות המאירות וכלה בטוטאליות הכל מקיפה, לרבות הלחצים, השידולים של החברה והזרמת המשאבים שאין להם קרקעית – הכל בנוי על דבר נכסף שלא הוכח, שאין לו ראיות, שהשאלות מרובות בו על התשובות, והפרוץ על העומד – ושחסרונות אלה אינן מעכבות איש: יש לבני־האדם סוג של עשיות בעולמם, הפטורים מזיקה לתוצאות ובלא תלות בהוכחות – והוא הסיפוק דרך ריטואלים מקודשים: מיני טקסים מוסכמים, שמעוררים שביעות רצון והרגשה שהנה עושים את אשר באמת צריך לעשות, בלי לעשות שינוי ממשי. המיתוס של החינוך שיודע לעשות בשביל שולחיו בדיוק את אשר הם מזמינים ממנו, ושאם רק יספקו לו מפעילים נכונים, אמצעי עשייה נכונים בזמן הנכון – ייכנסו אליו מזה כל מיני ילדים ויצאו ממנו מזה אנשים מחונכים במידה טובה. והכל יהיו מרוצים: הנאה להם והנאה לעולם.

על מה מיוסד הביקוש הזה לחינוך? שלושה מוטיבים הם מן הנפוצים ביותר: שתפקיד החינוך הוא הכנה לחיים; מסירת המורשה מדור לדור; ופיתוח מאוזן של האדם הרצוי לחברה.

במלים אחרות, שבלי התערבות הדור המבוגר יימצא הצעיר פרוע, לא מבויית, בלתי מוכן לחייו, מנותק מן הקשר הרצוף שבין עבר להווה, כלומר שלול זהות עצמית, בלתי בשל, ובלתי עשוי לממש את הפוטנציאל האישי החיובי הכמוס בו, מכאן – ובלתי מאומן לרסן כוחות הרסניים שבו, מכאן. וכל זה על מנת שיהיה הצעיר מוצב לבסוף בחברה במקום הראוי לו ולה, שותף לרצונותיה, לתכניה, ולערכיה, למופתיה ולסמליה. ושידע להמשיך משם והלאה לשביעות רצון הכלל, ושלום על נפשו ושלום בינו ובין עולמו. כל מה שצריך הצעיר הלז איפוא, הוא לקבל מה שמוסרים לידיו, מידע ודעת והתנהגות, להסתגל לנורמות המקובלות. לתביעות ולסיפוקים, ולהשתלב במעט חיכוכים ככל האפשר, ברובד נוסף הבא בשלום על גבי הרובד הקיים.

היוצא מכל זה הוא שהחינוך מתחיל בתוכן שהוכן בשבילו עוד בטרם התחיל מעשהו. לחינוך מוצבת מטרה ויעדי ביניים, ומושם עליו מטעם החברה להוביל את החניך ממצב גולמי נתון למצב משוכלל נכסף. כלומר, להקנות לחניך תוכן מבוקש, לראות שיעכלו היטב ויפנימו ככל האפשר, לתרגלו בשימושיו, ולעשותו כך לאדם בעל גושפנקא ומוניטין מאושר – ולהטביע בו באמצעות בושה ואשמה – כשאיננו מתנהג כמיוחל ממנו – שייכות אוטומאטית. מטרת החינוך היא איפוא – סיגול תוכן רצוי; והאמצעי לסיגול זה – הוא העיצוב.

מהר התוכן המבוקש הזה? מניין הוא בא? מי קבע אותו? מה חשיבותו? מי החליט וכיצד החליט כי אמנם תוכן חשוב ונחוץ הוא? חשוב למה ונחוץ למי?

מכל מקום מוצע לחינוך תוכן של יוקרה שהעדיפו על פני תוכן אחר. מנימוקים טובים ותבוניים. והתוכן הזה מומלץ כעת בחד־משמעות לצעירים, ועל החינוך מושם לקחת בני אדם ולעצב אותם לפי צורות אמות־מידה, ולפי טפסים מוכנים שהוכתבו מן התוכן הזה. לעשות שיפנים הצעיר את התוכן ויטמיע אותו בנפשו, כמין טבע שני, וכשמעשה ההטמעה הזה יושלם – החינוך עלה יפה, והאדם הבוגר עלה יפה.

יהא התוכן אשר יהיה – החינוך צריך לדעת להפנימו. כל כולו אינו אלא לשירות החברה: כל הזמנה חברתית תבוצע בידיו, בטכניקות המתאימות, עד שתושלם. יהא התוכן אשר יהיה – החינוך יודע לעשות ממנו בני אדם מעוצבים. יהא התוכן אשר יהיה – התוכן נקבע לפני שהחינוך התחיל. ועל החינוך להיגמר כשהתוכן ניכר בחניך וממלאו, כאילו היה שלו מעולם.

כיצד עושים זאת? כאמור על ידי טכניקות העיצוב. ומה זה עיצוב? סיגול חומר לאידיאה; השלטת רצון על מצב אמורפי; הנהגת סדר בסתמי; ואירגון הפתוח לכל צד לקבלת כיוון מועדף לצד אחד – ובקצרה שימוש בנוהלי התיכנון בבני אדם. והאם בני אדם הם באמת בבחינת חומר, בבחינת מצב חסר צורה, סתמיות חסרת רצון אישי, פתוחים לכל עיצוב ומוכנים להיות כל מה שהזמינו בשבילם? אם כן ואם לא, העיצוב רואה אנשים כחומר רך לשינויים, חומר פחות יקר מן התכלית שלשמה משנים אותם, חומר שאפשר, ובוודאי מותר, ללוש בו לכאן ולכאן, לכוון אותו, למתוח או לקצר, כחומר בידי היוצר. זו אמונה וזו גם פרקטיקה שאפשר לקחת אדם, ורצוי רך וצעיר ככל האפשר, ולשנותו לפי דגם רצוי – ושהדבר גם טוב וגם אפשרי, וכל מה שצריך לדעת הוא כיצד להשתמש נכון באמצעים הנכונים כדי להפיק מן האדם הזה את מה שהועד לו בשבילו – בלעדיו.

ואילו התוכן המבוקש כיצד הוא נראה? אם נניח שכבר הסכמנו על ערכו, על האופן שבו נבחר, ועל טיבו המוכח מעל ספק – התוכן הוא בלתי משתנה, הוא סטאטי, והוא מכובד עד כדי כך שמותר גם להכאיב לשמו: הוא כבד יותר מן העוולות שהוא עשוי לגרום פה ושם בדרך סיגולו; יתר על כן, הוא דרך המלך ולא שביל לבודדים, לסוטים או לתמהונים.

תפישה זו היא מן המקובלות ביותר. בשמות שונים, בניסוחים לקוחים מתורות שונות, מחוקות שונות, ומאידיאולוגיות שונות. בסיגנונים שונים ובקשיחות שונה ובגמישות שוונה – זו אחת התפישות העתיקות ביותר, וחוששני כי למרות כל דברי ומחאותי, תהא גם אחת התפישות מאריכות הימים מכולם: לוקחים ילד, ועושים ממנו בן־אדם, גם יודעים מה זה בן־אדם וגם יודעים איך לעשות.

ומה פסול בתפישה זו? ואם היא כל כך מקובלת ומתקיימת – האין זה אות שהיא גם נכונה ומצדקת? אולי רק לרכך פה ושם אולי קצת לגמש פה ושם – מה רע בה?

*

טענות הבקורת הן שתיים. עקרוניות ומעשיות.

נתחיל באחרונות.

חינוך המתחיל בתשובה, בתוצאה, בידיעה מנוסחת מה צריך לדעת, לאן צריך להגיע, ומה יותר ממה – הנסיון שהצטבר בידינו ובכל העולם מראה כי אף על פי שהתפישה עתיקה ואף על פי שבכל מקום עושים כמותה – בשום מקום לא הוכח כי הדברים הםיוחלים אמנם קורים. בשום מקום לא הוכח כי היא ניתנת לעשייה, וכי מעולם, למרות כל הלחציט והשידולים לא עלתה יפה אלא בשני מקרים: במקום סגור ובמצב נייח, או בתנאי חירום המוחקים אלטרנטיבות ומעמידות הכל על קלף אחד, לאמור, באין תנועה. ואילו בעולם פתוח, בחברה ניידת, בתרבות של תמורות, על רקע של קונפליקטים בלתי חדלים, כלכליים, פוליטיים, לאומיים, צבאיים, תרבותיים ואישיים – אין שום הוכחות כי מה שמתכוונים אליו אמנם בא ומתרחש בפועל, או דומה למה שאליו התכוונו ועליו הצהירו. מתברר כי אדם אינו חומר גולמי, כי אי אפשר לקחת מישהו ולעשות ממנו דברים, ואפילו כשנראה שהדבר עולה ומצליח הרי זה כהצלחת אותו אדם שכמעט הצליח בסוסו שיעבוד בלי לאכול. כל עוד אובייקט הניסויים החינוכיים האלה צעיר מאד, ותלוי כולו במחנכיו וחדל אונים לפני סביבתו – הכל נראה קל, ופשוט יחסית; אבל מבחנו של החינוך הוא מן הרגע שהחניך ניתק ממחנכיו ועומד בחזקת עצמו ונוטל ומנווט דרכו על אחריותו, המחליט לפי שיקוליו או נטיותיו מה כן ומה לא, ואיך כן ואיך לא, וכמה, ומתי ולאן. לא בהכרח הוא מסרב אז לכל מה שהשקיעו בו מחנכיו; וגם אי אפשר כך – שהרי הוא כבר במערכת אחת של לשון, של הרגלים ושל לחצי הסביבה וכו' – לא בהכרח הוא קם ומורד בהם, אלא שבשעה שהשפעתם מתנגשת בכוח חדש, ועליו לבחור ולהכריע – אין שום ערובה מראש איך יכריע (לא במצבי חירום של אין ברירה). ואין שום ידיעה מוסמכת מה פועל אז על הכרעת המבוגר ועל בחירתו: עיצוב חינוכו או כוחות אחרים. אין שום ידיעה מראש אם דווקא לחץ חינוכו אינו מכשילו כששולל ממנו די גמישות ועצמאות בחירה, ובדיוק כאן אין לאיש תשובה מוחצת לכאן או לכאן – מה עשה שיכריע האיש כדרך שהכריע. כשהכל שלום ושקט ותקין, או להיפך כשאין ברירה טוטאלית – הכל ברור יותר; אבל המצב האנושי הרגיל הוא קונפליקט מתמיד בין מאוויים, בין לחצים ובין העדפות – ומהו “הקש” האחרון שיכריע, או התהליך שייקבע, או המצפן שייפנה אל הבחירה הנכונה, אם יש בחירה כזאת שהיא “הבחירה הנכונה” נשאר פתוח.

כשמתבוננים במקרי בני אדם רבים – מוצאים כי הכל אפשר, והם מכריעים בגלל חינוכם ולמרות חינוכם, בהשפעת החינוך ובהתעלם מכל השפעתו. ולעתים רק עושים מה שעושים אבל מתרצים מעשיהם במונחים שהחינוך התגאה בהם.

ואילו מן הצד העקרוני – אין שום בסיס לעיצוב, לפי שאין שום סמכות מספיקה לא כדי להודיע לנו מהו התוכן האנושי, מהי מטרת אדם, מהו הערך הנכון – שאפשר לחייב בו כל אחד ואת כולם; אלא אם כן התערבה כאן כפייה, או אותה הכרעה שהשתלטה על מישהו והכריעה בשבילו – בלעדיו. לא שמצפים להכרעה מתינוק שלא בגר, אלא, כאמור, שהכרעתו המצטברת של הבוגר לא תהא אוטומאטית אלא נבחרת בדרך אוטונומית ככל האפשר, נבחרת מרצון פעיל ועל־ידי הפעלת רצון, בכל שלב ושלב, ועל ידי קבלת סמכות מרצון ולפי אופני בקרה תבוניים והליכי בחירה והחלטה שהתאמן בהם. כל ערך וערך שבעולם צריך להסכמת כל אחד ואחד מן הנתבעים לו, הסכים – מוטב, לא הסכים – הברירה בידו ובידי החברה.

*

יוצא שחיבור המתחיל מן התשובה, מן הידיעה מה לדעת, ומה יותר ממה – אינו חינוך כלל.

הוא משהו אחר הנושא שם החינוך לשווא. כדרך תנועות הנושאות שם השלום לשווא, או שם שמיים לשוא.

ומהו באמת? אם אינו אינדוקטריבציה עריצה, הוא אולי שטיפת מוח, ואם אינו טימטום הדעת הוא גניבת הדעת, אבל לא חינוך.

כמובן שצריך להבדיל בין קניית אינפורמציה ובין הכרעה בין אלטרנטיבות; האינפורמציה ידועה מראש ותשובתה לעתים מוכנה אבל השימוש בה ויישומה להכרעות לעולם אינו עשוי מראש. גם מיומנויות שונות יש להן צורה גמורה בכל שלב של התפתחות, אבל גם הן בבחינת מכשיר ולא בבחינת מטרה. ההכרעה דורשת את אישורו החפשי, המשכיל, הנבוך, העומד לבקרה פתוחה של כל אדם, כשהוא משתמש באופני שימוש נבונים של הדעת הנתונה. ובדיוק זה הוא עיסקו של החינוך.

החינוך אינו שום תוכן מוכן, אלא הוא אופן, אופן שלפיו יודעים דברים, לפיו מחליטים בין דברים, שלפיו בודקים ספקות ומחפשים תשובות, וחוזרים ובודקים תקיפותן, ואינו הולך אל תוצאות חזויות מראש; ואינו מתחיל מן המוצר המוגמר נכבד ככל שיהיה. הוא פונה אל יוצר המוצרים, ואל כשרון יצירתו ואל אחריות בחירתו. כל אוטופיה יפה על העתיד כבודה עמה, אבל צריך שבני אדם ירצו בה, ויבחרו בה כבני אדם אוטונומיים; הערכים צריכים להסכמת בני האדם ואינם נעלים מעל הבעת הסכמתם, ואין מקבלים אותם מן המוכן עם תווית יוקרה על אריזתם. חינוך אינו מתכון מוכן מראש: אין לו תשובה לתמיד ולכל, אלא תמיד שיקולי דעת שעל המקום, בין בני אדם נוכחים יחד, כצדדים לעשייה אחת; חינוך אינו הכרעה אחת לכל הפעמים, הוא תמיד חיפוש, תמיד ביקוש, תמיד הרפתקה ותובע תמיד את רצונם של כל העומדים בו – בני אדם פתוחים ולא כללים סגורים.

וגם אין שום דרך אחת שהיא הדרך, אחרת איננה, ובה ללכת, ללכת עד תום – כמאמר המשוררת, אלא תמיד צריך לבחור בין אלטרנטיבות פתוחות. מפני שלא התרבות ולא החברה הם דמויי נקודה ובוודאי שלא דמויי סוף־פסוק. מיטב תכונתם שהם תבנית שבתנועה, ושרצונות וחילוקי דעות משנים אותה במעט או בהרבה.

נראה איפוא כי “חינוך” המתחיל בתשובה, אינו אלא הונאה. הוא כפייה של מצב קיים על מצב שתכונתו השתנות, הוא הנמכת האדם מיוצר לצרכן, מבעל רצון לצייתן, מאחראי לממושמע. תשובה צריך לגלות. במדע, בתרבות, באמנות, בהליכות חיים. וזה חל על כל הנוגע בחינוך: על החניך ועל המחנך, על שולחיהם ועל המצפים לתרומתם: מעשה החינוך הוא יצירת מערך של גילוי, מתוך סקרנות פתוחה, מתוך שימוש מושכל בתאבות הדעת, בספקנות ובהוכחות תבוניות. לימוד פירושו שניים: קניית דעת ובקרת אותה דעת. וזה כשכל מה שמסביב לוחץ והולך על האדם לוותר על זכותו להיות בעל רצון, לחדול מהיות בעל צביון אישי, בעל אחריות ליצירתו, כדי שיהיה משובץ בנקל במסגרות רבות־העוצמה שהוכנו בעבורו, והתביעה היא שיהיה מציית לרצון מוכן, ושיבחרו בשבילו – בלעדיו, ולטובתו – בלי לשאול את פיו. חינוך הוא מרד בלחצים להיות חסר זהות, חדל אישיות, המקבל מן המוכן, והנתבע לשלם על נוחיותו בסילוק רצונו, ועל סיפוק צרכיו במחיקת הכרעתו. להפריך את הכוונה לפטרו מן הלחצים, להשאירו ילדותי, ותלוי, ומקבל את הדין, לפטרו מלחצי הדמגוגיה של אמצעי התקשורת השונים, שברשות קבוצות הלחץ התקיפות, מפיתוי הפירסומת, משידולי הנוחות וחלקות ה״אל תתאמץ" שמציעים לו מכל עבר, חברות כלכליות, מפעלי בידור ומפלגות המוניות: אל תרצה, רק היה שלנו. ותקבל בלי להתאמץ – אנחנו נעשה הכל למענך ותקבל מן המוכן, הכל בשבילך – בלעדיך.

ממול זה בא החינוך – כחינוך. באופן המחזק אדם בעל רצון, בעל בחירה ועשוי להכרעות – אדם שעליו העולם עומד ועימו העולם הולך.

יזהר סמילנסקי

[דבר המהדיר: דבריו של יזהר סמילנסקי נאמרו בערב העיון השנתי לזכרו של רב-סרן משה (מוש) חביב ז"ל, שנפל במלחמת ששת־הימים בקרב על רמת־הגולן.]

התפרסם בדבר השבוע (ח סיוון תשל"ג 8.6.1973): 5–6

זה לא כבר פירסם שר החינוך והתרבות מכתב למערכת “הארץ” (20.8.74) ובה אמר דברים ברורים שאין יפה מהם להצגת תפישתו את החינוך ולהסברת ציפיותיו ממנו. נראים הדברים כי בדבריו אלה הוא מציג גם השקפת רבים הן לתקוות מן החינוך והן בביקורת תפישת החולקים על דעתם.

וכך כתב. בין השאר:

“אין בלבי כל היסוס לגבי חובת מערכת החינוך להנחיל ערכים ולחנך לאורם של ערכים – לאומיים, ציוניים, חברתיים ומוסריים. אמנם החינוך מכוון אל היחיד, אבל בלעדי חינוך ערכי לא יצמח התלמיד להיות אדם. ובית־הספר שעלינו לעצב הוא שילוב של בית מדרש – המעניק ידע לצורך תיפקוד חברתי נאות – ושל בית־חינוך, המקנה אמות־מידה, ועקרונות המנחים את התנהגותו של האדם ואשר לאורם יפעל ביחסיו עם הזולת ובאחריותו לחברה.”

“לכן אאבק במערכת החינוך נגד ניהיליזם ונגד אינדוקטרינציה של מבוכה. אינני גורס נייטרליות לגבי ערכי יסוד של הקונסנסוס הלאומי שלנו. אני גורס חינוך פוליטי לדור הצעיר – אך לא חינוך מפלגתי – במסגרת הקונסנסום הלאומי. על־כן יש לעשות לביסוסה מחדש של הציונות. בשאלת היסוד של זכותנו על הארץ, ובאשר לדמותה המוסרית וההומנית של שיבת ציון בימינו”.

דברים ברורים וללא היסוס. אלא שבקריאה חוזרת חוזרים ומוצאים דברים מוכרים מאוד מימים רבים. שוב לפנינו כל אותן הצהרות מטרה, טעמי ההצהרות, ומונחי לשון מוצעים מאז. כביכול כלום לא קרה שיכול להביא להיסוסים ולצורך בדיקה מחדש, אלמלא הסיום המציע, משום־מה ולא בשטף אחד עם הדברים הקודמים. “לעשות לביסוסה מחדש של הציונות”. שמעיד כי משהו בכל זאת קרה ושצריך בכל זאת לעשות משהו חדש.

*

הנה חוזרים כאן ו״מנחילים" לצעירים ערכים, ושוב באים הערכים הללו בלשון רבים כוללנית כשם שסתמית, מופשטת כשם שחומקנית (גם כשהם נלווים אל תארי היוקרה “לאומיים ציוניים, חברתיים ומוסריים” – שהכל בהם ולא־כלום) ושוב אותה בהלה מוכרה מפני צמיחתו של התלמיד בלא לחץ יעדי־חינוך מוכתבים כאילו ומטעם החברה – וההזהרה כי בדרך רעה זו מובטח לנו שהילד יופקר ולא “יצמח להיות אדם”, רחמנא ליצלן. (אף כי דוגמאות למכביר בידי כל אחד איך מתוך אין־חינוך כמעט, או אפילו מתוך חינוך שלילי בתכלית צמחו לא מעט מטובי האדם, בכל מקצועות הרוח, המוסר, המדע, וההנהגה החברתית – ואפילו, לעתים, למרות “חינוך לערכים” קפדני ונוקשה – בלי שזה ישמש מופת לערכו או לאי־ערכו של החינוך.) בדרך זו חוזר לפנינו גם מודענו הוותיק “בית־הספר המעצב”, שכלום בעולם, לא עובדות ולא מחקרים, לא ישכנע את הדבקים ב“עיצוב” הזה – להתנער ולהשתחרר ממנו ולהפטר ממושג פסול כשם שריק כשם שאכזרי – שוב, מפני החשש של הנאחזים בו, שמא אגב נטישתו הם נלכדים במלכודת האנארכיסטית, ובאיזה “אינדוקטרינציה של מבוכה”, הרחמן יושיענו. ושוב חוזרת גם אותה חלוקה קלסית של בית־הספר ל“בית־מדרש” מכאן ול“בית־חינוך” מכאן (כמה נחמד להשתמש במטאפורות תרבותיות ויהודיות כאלה – “התודעה היהודית” חוגגת עם “תנועת הפועלים” ושבים עלינו ימי־הזוהר שחלפו) – במגירה זו מלמדים ובמגירה זו מחנכים (שפירושו למעשה, אותה שעה אחת בשבוע ביום ששי ל“שיעור המחנך” – ושאלו את הילדים על טיבו – וכמה שעות בשבוע לשממון הידוע של תנ"ך–תלמוד–ספרות–אזרחות – ושאלו את הילדים) ושאסור לפטריוט לספר על כך ברבים שמא נמצא מלעיז ומשטין. ובעוד רגע וכבר הגענו אל “אמות־המידה”, ושוב הן לפנינו בלי לדעת מניין ומפי איזו גבורה יצאו, וכבר נוטלים ו“מקנים” אותן, בלי לרמוז כלום כיצד מקנים, ומניין שאפשר להקנות, ומה יוצא לבסוף מכל ההקניות האלה. אלא אם כן, שוב, מתכוונים לסתימה ולסגירה, וללחצים־עם־פיתויים, ושנראה מי יעז לעמוד כנגדם, וכן גם “העקרונות” הזכורים לטוב, שגם להם אין פירוט, שהרי הכל יודעים גם מלוא ערכם העקרוני וגם מלוא השפעתם למעשה, ועד כדי כך שאיש אינו נבהל מפניהם. וכך יש לנו עקרונות שינחו למישרין את התנהגותו של האדם, לרבות התנהגויות הצביעות שיימצא מסביבו בין גדולים וטובים, ובחצר ציבורים גדולים וטובים כגון, מפלגות ובעיקר גדולות, וכגון דיווחי יום־יום, על מעשי יום־יום, שמוגשים יום־יום, בכל אמצעי התקשורת, וכלום צריך לעמת זה כנגד זה את העקרונות היפים והגדולים עם הדיווחים על ההתנהגויות היפות המצויות סביב, כדי לדעת מה באמת הוא המופת המכריע המוצג לפני הילדים? אבל אם כך או כך, אומרים לנו כי לבית הספר הטוב יש פנס מיטיב, והוא מדליקו ברחימו ולאורו יוליך את הילדים (כי החינוך, כמובן הוא אור, ורק אור, מלבד חום ויופי ונועם, ומלבד הדובונים החמודים המצויירים על הכתלים והפייות בכנפיים וורודות) וכל ילד וילד יהיה יוצא לבסוף שמח אל החיים, לאורם של הערכים, ולאורם גם “יפעל ביחסיו עם הזולת ובאחריותו לחברה”, ואין צל של ספק בדבר, וכך גם מצוי, כידוע, ורגיל סביבנו ובכל מקום תמיד.

*

מה חדש בדברי השר? אין הרבה, גם לא האיום כי הנה הוא מפשיל שרווליו ויוצא להיאבק במערכת החינוך (ולא בעמק־האלה, באפס־דמים) גם כנגד הניהיליזם וגם וכנגד האינדוקטרינציה של המבוכה, בידו זו יתפוש בסמאל ובידו זו בלילית ויטיחם ראש בראש עד אם תיכלה הרעה מן הארץ ושדי־שחת לא יסתובבו הפקר. ובדרך זו גם ייתמו הטיפוסים הששים לגלות מומים ולחשוף פגמים בהנאה חולנית, ולמערכות החינוך תבוא רווחה וישבו באין מחריד. בדרך זו גם יושתקו כמה קולות בודדים עם שאלותיהם הטורדניות, כגון השאלה אם אין “החינוך לערכים” המהולל – אלא משהו ערטילאי שנראה כמין השבעת רוחות, אם לא פשוט כהטעייה שמטעים את הציבור באין שכאילו הוא יש, ובאבסורד כאילו הוא ייתכנות, ובאילוץ שנראה כסחיבה שסוחבים את החינוך ממקום שהוא יכול לעשות, אל מקום שאינו יכול לעשות – פרט להצהרות גדולות ופרט להתניית האזרח – וזה אולי החמור מכל – לוותר על רשותו ועל חובתו להיות נשאל תמיד ולהיות עונה, להיות משפיע ולהיות אחראי.

אלא, שמי שכבר נפקחו עיניו לראות דברים לא יחריש, וייראה אותם גם לחברו, וכל אותה יומרה מתרברבת של “הנחלת הערכים” ושל “הקניית אמות־המידה”, ושל “הרכשת העקרונות” אם לא “החדרתם”, ככל המשתמע מפעולה רכה זו – לא יוכלו להינצל לאורך־ימים מביקורת מחמירה והולכת, עקרונית כמעשית. ומלה אחת כאן על עקרונות ועל מעשים: העקרון, די אם אינו מעשי כדי להפריכו; והמעשה, די אם אינו מתיישב עם העקרון כדי לרוקנו; ואילו אם העקרון לחוד והמעשה לחוד – הם מכחישים זה את זה; קל וחומר, אם העקרון אינו עקרון והמעשה בלתי אפשרי – כדי שכל “מערכת החינוך לערכים” תתגלה בשידפונה, ודובריה כמוכרים מה שאין בידם.

לאורך ימים גם אי־אפשר יהיה לאחוז באנשים צעירים מספר שנים, כאילו היו חומר־גלם למעצבים, ולמתכננים בשבילם אך בלעדיהם, וגם כל הדיבורים המתיפיפים על “חינוך פוליטי” כנגד “חינוך מפלגתי”, אין בהם די חומר כדי לכסות על דלותם, והמרצע המפלגתי בוקע במופגן. ולא עוד אלא שאין הבדל בין “פוליטי” ו“מפלגתי” – זה אינו חינוך וזה אינו חינוך, משום שזה וזה יש להם תשובה המוכנה מראש, מוכנה עוד לפני שתהליך “החינוך” התחיל, תשובה המיובאת מחוץ לחינוך אל החינוך פנימה כ“משימות ומטלות” או כ“פתרונות ומסקנות”, בלי לטרוח ולשכנע למה דווקא אלה הן התשובות, ואם אין אחרות ומפני מה צריך־ לשמוע בקולו של מי שהחליט פעם מה שהחליט. ולא עוד אלא שהן תשובות בלי להכיר את הילד היחיד שאליו הן פונות (ושבשבחו אומרים כמה מלות חיבה וגם צובטים בלחיו) ולא את קבוצת הילדים שאליה הן פונות, ובלי שום זיקה למקום ולזמן ולתנאים שבהם החינוך מתקיים (כגון, מי ההורים ומי המורים ומה הם יכולים ומה אינם יכולים) ופטורים מהתייחסות אל ההוויה הממשית ואל האפשר ואל האי־אפשר הקונקרטי, וכאילו יש בעולם מין תשובות כאלה גם מחוץ למתימטיקה, וכאילו גם המתימטיקה היא אחת לכולם, ועד־כדי־כך, שאין לך קל מהצע רעיונות ותכנים ואידיאות וערכים ומה לא – המכוונים לאף אחד כאילו היה כל־אחד, ושלא באו, ככל הנראה, אלא כדי שיהיה רשום בדברי־הימים כי דווקא כן חינכו כאן לערכים, וכאילו להפיס מישהו זעוף שיכול לנזוף בבוא “יום־סגריר”, לאמור: איפה הייתם?…

*

מוזרה גם ההישענות הפשוטה על איזה “קונסנסוס לאומי” – אילו רק ידענו מהו, מי קבעו והיכן, ומתי, ולכמה זמן נקבע, ובשביל מי, ולהסכמתו של מי נזקקו כדי שייקבע. להוציא את הסכמת “שר ההיסטוריה” שמן־הסתם היא ניתנת בנקל לכל דורש. (או אם רק אין הכוונה כאן אלא למצע קואליציה ממשלתית זו או אחרת?) או, אולי מתכוונים לאיזה בסיס רחב מאוד, הרחב ביותר האפשרי, לכל היהודים בישראל? – כה רחב וכה כללי וכה סתמי עד שכל אחד יכול למצוא בו את שלו, עד שכאילו לא אמרו ולא כלום. הנה למשל “מולדת”, לאלה היא נשמעת כא“י השלמה, ולאלה היא נשמעת כא”י האפשרית; לאלה שלום קודם לשטחים, ולאלה בלי השטחים אין שלום והמולדת שחוטה, וכו' וכו' – ומה אומר הקונסנסוס הלאומי? והרי כל אלה הן שאלות בתוך כדי הישאלן, לא שאלות של מוזיאון שכבר נענו והושמו הצידה, אלא ממש, בתוך־כדי השתנותן מיום ליום, הלוך והשתנות הלוך והתפלג והלוך והתאחד לעינינו – אבל, בית־הספר נקרא להישאר מבצר לאיזו הסכמה מופשטת שהמציאות אינה יודעת מה היא.

“שלום” הוא ערך, “מולדת” היא ערך וגם “קיום” הוא ערך. או אולי קיום אינו ערך – והוא תוכן שהערך מודדו אם הוא קיום טוב או קיום לא־טוב? ומה יקרה, למשל, אם “קיום” מתנגש ב״צדק" או ב“כוח” או ב“אין ברירה” – איזה צידוק (הגיוני, תועלתי או מוסרי או כלשהו) יכול לפסוק בהחלטיות מפני־מה צריך להעדיף זה על־פני זה? ואיזה מין ראייה תיראה לנו מספקת כל צרכה? האם הכרח שתהא זו ראייה אוניברסלית, החלה על הכל תמיד כגזירת חוק מוחלט, או לא כך, וראייה כזו לעולם לא תמצא במימד ההיסטורי אקטואלי – והיא אינה אלא הפשטה אידיאלית החלה אולי על תולדות העולם הגדול במימדי מרחביו, ובלתי ניתנת להגשמה מעשית כאן אצלנו בעמק־הבכא, ורק המועקה משתיירת לנו ממנה כתביעה בלתי־נסבלת?

דרכם של בני־אדם שהם נמצאים תמיד בונים בימינם וסותרים בשמאלם את הכללים שלהם. לרבות ה“קונסנסוס הלאומי” שלהם, ומכל מיני נימוקים של טעם מעדיף זה מולדת קטנה ושלום בה, ממולדת גדולה ומסובכת במלחמות; וזה מנימוקים שונים של טעם, לא יוותר על מולדת גדולה והיסטורית ואף יהיה מוכן לצאת למלחמה על כך. מי מן היריבים אינו צודק – ומה עקרון הפסילה? ומי צודק יותר, זה שהשלום בראש הסולם שלו, או זה שהמולדת בראש סולמו, ואיך נכריע ביניהם עקרונית? ומה יהיה טיב ההוכחה שבכוחה נכריע לעצמנו, עד כדי שינוי עמדה ונקיטת צד? האם צריך או לא־צריך להביא בחשבון שהאחד, מפני שהוא כזה, צודק שיתקיים א‘, והשני, מפני שהוא כזה, צודק שיתקיים ב’ ולא א' – מי מן השניים “צריך” יותר מחברו?

או ששאלה כזו אינה תופשת, ואין שני פנים ל“צודק” אלא רק אחד: זה צודק וזה אינו־צודק? ובני־אדם שלא־יחכו לבת־קול מן השמים שתכריע, מי יכריע ביניהם? האם ההגיון לבדו הוא שחייב למלוך על השניים ולחרוץ דינם, או יש גם מקרים שגם ההגיון נדחק בהם לצדדים, ומכריעים, ובדין, לאו דווקא על־פי קו ההגיון? אין אלה שאלות לשם פלפול אלא לשם בדיקת המושג היפה “הקונסנסוס הלאומי שלנו” ולשם הקשבה לכמה הרהורים נוגים ולא־נוחים.

אבל, יהיה “הקונסנסוס הלאומי שלנו” מה שיהיה, שום קונסנסוס שבעולם אינו סלע מוצק ובלתי משתנה, כי אם תהליך מתמיד בזרימתו. והצעירים שלנו אינם נקראים להצטרף ולהיצמד אל שום סלע מוצק ושם לעצור -– אלא להצטרף אל תהליך מתמיד וזורם שינויים ולהשתתף בעיצוב התהליך הזה כשותפים בעלי־דיעה ובעלי־אחריות. ורשאים הם לחזור ולשאול שאלות שכבר כאילו נסגרו, ולפתוח בדיונים בעניינים שכאילו כבר נפתרו פעם ולתמיד. אין פעם ולתמיד, וכל מי שנקרא ללכת יחד, מותר לו להתחיל בשאלה לאן, וצריך להמתין לו עד שישיב מרצונו: גם אני בא. ולכך גם נקרא בית־הספר: לתת לתלמידיו נתוני דעת ומידע, שמהם עושים בני־אדם את ההחלטות על “הקונסנסוס הלאומי” של השעה שבה גם הם יהיו שותפים לאחריות. להציג לפניהם אפשרויות חברתיות, פוליטיות, משקיות ותרבותיות, כשהעדפת אפשרות זו על־פני זו תלויה כל הזמן בעוד דעת ובעוד הכרעות, תוך כדי שכנוע, ותוך כדי בחירה מחדש, עד שיצטרף החניך בבוא שעתו לאותו סיכום שיבטא את בחירתו האוטונומית, ולא האוטומאטית, על־פי מיטב שיפוטו; כשהוא מאומן למדי כיצד בודקים נתונים, וכיצד שוקלים מצבים וכיצד מגיעים עד קבלת החלטה מחייבת, כראוי.

*

מפתיעה מכל היא ההבטחה שבדברי השר, כי “יש לעשות לביסוסה מחדש של הציונות” – ופתאום כאילו זעה הקרקע שנראתה לכאורה כה מוצקה. מה קרה? מה אירע לבסיסה של הציונות בתודעת הצעירים? וכי לא “חינכו אותם לערכי הציונות?” וכי מה עשה “החינוך לערכים” כל הימים – לא ביסס? וכי כל ילדי האומה לא היו בידי “מערכת החינוך”, לרבות אלה שגדלו והיו לחיילים במלחמת יום־הכיפורים; ושחזרו ממנה מלאי מרי ומחאה ואי־בטחון בדברים שהבטיחו להם עד עתה כי הם יסוד מוסד, כגון “זכותנו על הארץ”, וכגון “מיהו היהודי” או “מיהו הפלישתוינאי”? והרי דווקא הזכרת עניינים אלה. מסבכת לפתע את כל הדברים היפים הקודמים, שנשמעו פשוטים ו“ללא היסוס”: נוטלים כל ילד ומחנכים אותו אי־כך לערכים וממילא יצמח לעינינו בנאדם מן הישוב, מלא בטחון יציב והכרה מוצקה. והנה, היתה שעת משבר קשה, ו“שאלת זכותנו על הארץ” ושאלת “דמותה המוסרית וההומנית של שיבת ציון בימינו” ושאלת “ביסוסה של הציונות” – פתאום נעשו בעיות פרוצות לכל הרוחות ואינן עוד ערכים פשוטים וללא־היסוס. והלא כל מערכת החינוך סרה למשמעתם של רבי החינוך כל השנים הארוכות. והכל עשו כמלוא מידת יכולתם והכשרתם ככל שנתבע מהם בתכניות המחייבות – ומניין קפץ עליהם פתאום רוגז של מבוכה ואי־בטחון עד כדי גמגום?

כלום לא היתה טעות והטעייה בציפיות שציפו מן החינוך. ובכל אותן תביעות והדרכות וחיוביים שהטילו על המחנכים – כלום אין משהו יסודי טעון היום בדיקה מחדש? משהו לא פעל כאן כמתוכנן. אף־על־פי ש״המערכת" עשתה ככל המצווה עליה. ואולי הגיעו הדברים לידי כך, מפני שמיסודו משהו לא היה נכון בציפיות, באילוצים ובחיובים שהטילו על החינוך ובשעה שתובעים מן החינוך מה שאין בידיו לקיים, הופכים אותו על פניו ומוציאים ממנו את רוחו.

בודאי, קל להאשים את “המערכת”: שהמורים התרשלו ולא עשו בדיוק כמצווה עליהם, ושהיה חסר ל“מערכת” דברים אלה ואלה כדי שתוכל לעמוד בהבטחותיה. קל גם להטות את כל הקובלנות אל החברה עצמה – על מנהיגיה, מפלגותיה, הליכותיה ומנהגיה – וכי מה שהחברה אינה מקיימת איך תתבע מו החינוך שיקיים. וכי החינוך איננו אשף לתקן הכל, וגם אינו צריך להיקרא לכך. ועוד ועוד דברים נכוחים. מפני מה אין לצפות שיעמוד החינוך בדיבורו. אבל היא הנותנת.

מפני מה הוא מבטיח עתה? היוכל עתה החינוך להבטיח כי יש בידו “להנחיל ערכים ולחנך לאורם של ערכים” ובלא היסוס? ולא סתם ערכים כלשהם אלא ממש “לאומיים, ציוניים חברתיים ומוסריים”? האמנם יעמוד עתה בדיבורו, ונלך לישון עתה במנוחה בידענו כי ילדינו יצמחו להיות בני־אדם על ידי חינוך ערכי? האמנם יודעים מה לעשות ואיך לעשות ובאמצעות המורים והכלים המצויים ב“מערכת” ישלבו עתה בית־מדרש עם בית־חינוך, עד כדי שכל ילד “יקנה אמות־מידה, ועקרונות” להנחיית התנהגותו כאדם וכו' וכו' ככל הזמירות שהושמענו אין־קץ – או, שצריך לחכות לעוד הפתעה קשה כדי להתחיל להרהר סוף־סוף מה אפשר ומה אי־אפשר בחינוך ולחדול מהפריח בועות גדולות של שמות נשגבים?

יש דברים שהחינוך, גם כשהוא ערוך ומאויש ומצויד במיטב האדם והכלים – אינו יכול לעשות, ואסור לו גם להתיימר שייעשה. ויש דברים שהחינוך יכול ויכול לעשות ואיש מבלעדיו לא יעשה זאת. שמא יחדל עתה החינוך לנדוד אל תקוות השווא, שביסודו של דבר אינן אלא תפיסה עריצה שאפשר ושמותר לקחת בני־אדם, וביחוד כשהם קטנים ורכים ותלויים בך ולעצב אותם, כביכול, עד שיהיו טובים מכפי שהם – כשברור ללא־שום־ספק שאי־אפשר ושלא מותר. ושהעיצוב – אין בו כי אם העצבה, והטוב המבוקש הוא כפייה ארעית של נוחותו של אדם אחד על אדם אחר. לא זו בלבד, אלא שבאמת לא רחוק מן האמת כי המידות הטובות אין להתחיל לבקשן דווקא בין הילדים כי־אם בין הוריהם. ואולי כשיחדלו העתונים לדווח יום־יום על מעשיהם היפים של המבוגרים יפציע היום הראשון לפנייה הנרגשת אל הילדים. ומכל מקום, כשהופכים את הסדר, ומה שהמבוגרים דשים בעקב, מובא לבית־הספר כדגם למצוות־עשה של חובה – נעשים פני הדברים כפי שבאמת הם: כל עוד הם קטנים יהיו הקופים נראים כממושמעים; אבל הם לא יישארו קטנים ועוד קודם זמנם כבר ישתלבו בכללי הקופים הגדולים: כי שתי תרבויות יש לקוף בן־התרבות – אחת, מלמעלה והיא, כמובן. מוסר והסתפקות ונדיבות. ואחת מלמטה והיא, כמצוי, עונג וחטיפה ואנוכיות חוגגת. הכל כידוע, כמוכר, וכרגיל בכל מקום ובכל זמן, ועד כדי שמה ששאגו הנביאים לפני כך וכך מאות שנים ֿ– עדיין קולם הולם את השעה.

ואם כך הם הדברים, כלום יהיה זה מוגזם לשער כי התביעה הנמרצת והעיקשת ל“חנך לערכים” אינה באה אלא מ“מצפון שחור” של המבוגרים? ואם כך הם הדברים, כלום אפשר לעשות “מצפון לבן” לילדים מ“מצפון שחור” של המבוגרים?

*

ואילו במקום להתרברב במה שאין בידם ואין בכוחם ואין בחוכמתם, אילו היו מתמסרים אנשי החינוך ומנהיגיהם, בכל כוחם ובכל מה שיש בידיהם ובחוכמתם כדי לעשות חינוך, הווה אומר: לגעת בזהירות ולהציע לכל ילד להגדיל דעת, להרחיב רגישות, לעודד התנסויות של גילוי ושל שליטה בכלי האדם להרחבת יכולתו, ולתת לו תמיכה וחיזוק, וחיוך, ולספק סקרנותו ולעוררה, ולמסור לו יותר ויותר אחריות ליותר ויותר מעשים של יצירה ושל מימוש פיתוח עצמו – אולי היתה אז הנאה לאדם והנאה לעולם.

“ערכים” כמושגים כלליים – מלים ריקות. “ערכים” כהוראות מפורטות של עשיה ולא־תעשה – אינם ערכים. ואילו ערכים כאמות־מידה חילופיות בידי מי שהולך לבחור בין ברירות – צריכים לאדם היודע מה לפניו ובעל־רצון להשתתף ולהכריע ולשאת באחריות הכרעתו. ולא מי שבחירתו נתונה אוטומאטית, עוד לפני שידע ולפני שבחר, ומבחנו בציותו.

*

החברה, החינוך, חומר־הדעת, ההתנהגות, הערכים, כללי המוסר, הציפיות, דעת־הקהל, ו״המערכת" וכל מיני “המערכות” הללו – גופים מנגנונים ולחצים – הם כה גדולים וכה כבדים וכולם מכוונים כנגד ילד קטן אחד – כדי שיהיה בן־אדם ויתנהג כמו בן־אדם, ושירכוש לו, ושיקנה לו, ושידע לו, ושלא יסרב, ושלא יסטה, ושלא יתמלט לנו – מי איפוא יבוא ויעשה משהו עם הילד הזה, כנגד כל הלחצים האדירים האלה של “כולם־על־אחד”, כדי שלא יתמעך תחתינו, כדי שלא ייטשטש ולא יימחק, ולא יהיה נלחץ תמיד להיות ערימה, ונדחס להיות מסה מאורגנת, ונדחף להספיק ונקרא לסדר, ושתהא לו גם כלשהי רשות לשמור על כמלוא גרגר אחד של צורה אישית ואישיות עצמית? שבעים ושבעה ענקים עומדים על גבי זה הקטן ונותנים עליו בקולם, שומרים הליכותיו, מתקנים לשונו, מתערבים במשחקיו, משכיבים לישון, קוראים לו סיפור, ואפילו דרך השיר רודפים אחריו בהדרכה, ובאילוף להועיל, ויש להם דיעה על כל מה שהוא עושה, וגם גוערים בו ונוזפים ומעיקים, בתוכחות כבושות וצועקות – לצד מי איפוא צריך החינוך לבוא? ומי אם לא החינוך צריך לשמור את הילד מפני מחנכיו, ומי אם לא החינוך צריך לשמור שיישאר הילד ולפחות במשהו, בלתי מחונך, כדי שיהיה טעם לחיים ותקווה לאדם?

יזהר סמילנסקי

דבר השבוע, 13.9.1974

כי לקתה כפליים בכל חטאותיה

למפלגת העבודה אירע הדבר הטוב ביותר שיכול היה לבוא עליה: היא ירדה משלטון לאופוזיציה. למדינת ישראל אירע הדבר המטלטל ביותר – היא הגיעה עד פרשת־דרכים וחייבת למצוא נפשה ולהכריע. כעת ניתנה איפוא למפלגת העבודה הזדמנות שנידחתה זמן רב מדי – לחזור ולמצוא את עצמה, את איכותה ואת דרכה.

להפסיק למשול מאוסה ובלתי רצויה, להפסיק לרוץ מדחי אל דחי, אפורה, עייפה וחולה בתוכה. ואם נותר בה עוד צידוק פנימי לקיומה ואם יצר עוד לוחש בה להמשיך ולנהג את העם – כעת עליהם להתגלות.

אין זו שעה לקינות ולא להורדת הראש. אדרבא, כעת השתחררה מפלגה גדולה זו מפרפורי ההיאחזות בשלטון בכל מחיר, ויכולה לחזור ולהתחיל משרשי גדולתה: לא כעוד מפלגה בין מפלגות. אלא כביטוי לרוב אוכלוסי המדינה – מדינה שרוב מנינה ורוב בניינה אנשים עובדים.

הפחד עד כדי נוורוזה שמא ייקרה הנורא מכל ומפלגת העבודה תרד והליכוד יעלה לשלטון – התגשם בעליל וחדל מהיות סיוט; ובכן סולק הפחד ואפשר להתחיל לחיות בלי פחד, להתחיל לחשוב בשפיות, להתארגן בתבונה, ולהתכונן לדברים הגדולים שעל־הסף, בלי מתח חולני.

ואולם אם, למרבה הצער. יתגלה כי דעך יצר החיים, או כי לא למדה המפלגה את ליקחה – ייראה הדבר כאילו היא מזמינה עליה עוד מפלה לפני שהתעשתה ותחזור לבינתה – וזה כבר יהיה יותר מדי. כי במה עוסקים שם היום במפלגת העבודה לאחר המפלה? האס עדיין בשנאות הישנות ובנאמנויות העיוורות, בהאשמות זה את זה, בכיתות כנגד כיתות, כשעדרי מנגנוני הקבע שלהם מכלים את שארית האבוס?

או, שמא, למדו לקח: ונתפקחו, ומלומדי כאב מתכוננים עתה בבגרות וברצינות למאבק שהנה רק מתחיל כעת, והוא החשוב והקריטי שבכל המאבקים? לא רק על גורל מפלגת העבודה, אלא על אופי המשך קיומה של המדינה.

כדי שתהא מפלגת העבודה מוכנה למאבק הגדול והמכריע שלפניה, היא חייבת להתנער כעת ואין לה זמן להוציא על גניחות סרק או על ניצוחי היוקרה שהושפלה. שורה של מנהיגים ומנהיגונים, עסקנים ועסקנונים, חייבים להסיק מסקנות וללכת להם. וכמותם כל מי שבא אליה לשם טובת הנאה משולחן השלטון. ויתפקדו אלה ששואפים לממש כעת בפעולות כמה רעיונות נכונים. אבל לפני הכל חייבת המפלגה להכיר בחטאיה, למצוא כוח ולהודות בהם, ולהיפטר ככה מן הכוח הכפייתי שבהדחקתם – ואז להפוך פנים מהם והלאה, ולפנות היישר אל מה שהנה הולך להתחולל כעת.

החטא העיקרי, בין אם הוא סיבה ובין אם הוא תוצאה, אינו אחר אלא – ניתוק מן העם. ניתוק מחריד של ההנהגה מן העם שאותו התיימרה לנהג. עצם העובדה שלא ידעו ולא חשו כי הנה מפולת כזו הולכת ליפול עליהם – הוא תמצית כתב־האשמה כנגדם. וכי היכן היו חיים? חגיגות “קיטורי־ליל־שבת” שבסלונים הקיפו את כל בית ישראל לאורכה ולרוחבה, זימרת כל “כלי התקשורת” למיניהם עלתה יום־יום בכל ימות השבוע, וקול הרטינה הטוטאלי, כרעש המבשר רעידת־אדמה, שודר אין־קץ מכל פינה ועיסוק, ונשמע החל בשאגות העממיות והעמומות במיגרשי הספורט ועד להטחות הדברים הקשים והמפורשים בימי מגיפת השביתות והעיצומים שגרפה הכל בכוללות־כל־כוללת – כל אלה שיוועו יום־יום, וצרחו שעה־שעה, והזהירו ואיימו, כי הנה הולכת ובאה מפולת – והנהגת המפלגה לא חשה ולא שמעה ולא העריכה, ונפתעה ונדהמה ופניה קיבצו פארור.

ניתוק מן העם והסתפקות בתחליף דיווחים עקיפים דרך מסננות סוכנוית דיווח ביורוקרטיות – זהו בדיוק איפיון האטימות והחרשות. וניתוק פירושו שניים: אי־ידיעה לשמוע את העם, ואי ידיעה לדבר איתו. ועוד: עיקר מעייניה של ההנהגה היו במדיניות החוץ והבטחון; עיקר עיסוקיו של העם היו ענייני הקיום – תחרות על רווחת יתר, וחשש מפני יום מחר. אף זה סימן לניתוק ההנהגה: בהלת כל פרט לרוץ לספק לעצמו ולחטוף לקיומו: וכי מי ידאג לך אם אתה לא תדאג לעצמך – ו“אתה”, כולל אירגוני עובדים, “צווארון לבן” כ“סרבל כחול”, ועדי עובדים, קבוצות לחץ, ומי לא. סימן אחר לאין־הנהגה: המבט המושפל של האזרח אל המצוקה הקטנה היום־יומית שלו, שהציפה אותו בפרטי־פרטיה ותפסה את מלוא חלל אישיותו, המבוהלת מאין כיוון ברור או בהיר.

צרכיו הראשוניים של העם לא היו רק צרכי קיומו, אלא – ואסור להסתיר – גם החשש לעצם קיומו. מאז יום הכיפורים לוחש בעם – פעם יותר ופעם פחות – פחד קיומי ראשוני. העם נפגע בגאוותו העצמית, בביטחונו העצמי, ולקה בבלבול

בין אלטרנטיבות מביכות, לא מפורשות עד הסוף, שדיווחו לו עליהן בחצי פה, בהדלפות ובמאמרי רכילות, ובצעדיו של סוס השחמט, שרק הוסיפו חששות על המועקה, ודאגו על אי־האמון. כשנוספו על זה אותן פרשיות השחיתות הנחמדות, שפגעו ברמה העליונה של ההנהגה וב“דמות האב” של מנהיגיה – כבר נתחשלה הנטייה, החלטית וכללית: לחפש ולמצוא “שינוי”, “מיפנה”, “תמורה”, “כוח חדש” – לא בלי דגש על “כוח”.

עובדת המפתח במצב החדש אינה כל־כך עליית הליכוד, אלא נפילת העבודה. עובדה שניה היא, שהעם שפנה לה עורף לא פנה שמאלה אלא ימינה. ההבדלים בין ימין ושמאל אינם תמיד מובהקים כל־צרכם בחברה המודרנית. ולא עוד אלא שהחברה הישראלית ברובה אינה לא שמאל ולא ימין אלא מעמד בינוני, פחות או יותר. אבל לענייננו כאן רק נציין, כי אחד ההבדלים שבין ימין ושמאל – מתגלם בכך שה“ימין” דיבור אל העם בלשון פשוטה, חד־משמעית ונילהבת, שהחניפה לאגו הלאומי הנעלב שלו; ואילו ה“שמאל” דיבר בלשון מתוחכמת, מביכה, עגמומית משהו, ולמבט ראשון כאילו פוגעת בגדולה העצמית. מכאן הציעו לו לעמוד על ההישגים הלאומיים של ימות־המשיח שנתחוללו לעיניו בששת־הימים ולהפגין

עוצמה ושליטה ועליונות; ומכאן הזהירו אותו כי מוטב להתקפל, לוותר, להתפשר, להתאפק ולדחות סיפוקים מיידיים לטובת איזה עתיד עמום. וגם כדי שלא להרגיז את האמריקאים. “הליכוד” דיבר בפה אחד; “העבודה” דיברה בכמה קולות מתסכלים זה את זה.

אבל, לקרוא אנשים לריסון, לוויתורים, ולנסיגה – ובו־בזמן לנתק את הדיאלוג איתם – זה נישמע לאי־יאמן, וזה מה שהיה.

מה קשה לאדם מוויתור, ומה יכול להניעו להסכים לוויתור אם לא הכרה, הודאה בהכרח, והבנת הסיכוי הגדול הניפתח לטווח רחוק יותר? בשביל לפרנס את הכבוד הלאומי די בנאומים חוצבי להבות, אבל בשביל להניע אנשים לוויתור – צריך שיכנוע תבוני מעמיק, שיקול־דעת והחלטות מכאיבות. כמה איפוא ומי מבין מנהיגיה הבכירים של מפלגת העבודה עשו לילות כימים, בכל כוחם ובכל מאודם, בכל תבונתם ובכל שאר־רוחם ובכל סמכותם, ובלא־חסך עסקו כל השנים האלה בדיאלוג “הכשרת הלבבות” הזו?

הכשרת הלבבות להעדפת הטווח הרחוק על־פני הנאות הטווח־הקרוב כמעט שלא נעשתה, או רק בעצלתיים, או רק בין השמשות, או על־ידי שליחי־שליחים של המנהיגים הרחוקים, או על־ידי “עיסקות חבילה” מעל הראשים – ותחת זה נעשתה גם נעשתה בידיהם, בשקידה מצטברת, ההכשרה למפולת, וכאילו בכוונת מכוון להרס עצמי: במקום הקשר הישיר והחי וההדדי עם חווית האנשים ועם דאגותיהם, ועם הצעירים שבהם בעיקר, במקום טיפוח דעת־הקהל מסייעת ואוהדת – דרסו אותה ברגל גאווה, במעשים שלא ייעשו, ובנאומים עייפים, בריחוק במה ומיקרופון, ובפראזות חוזרות על עצמן עד שיממון, עד שהקשר האחרון בין האזרח לשלטזן היה קשר המסים וההתמקחויות על השכר, וגם כאן הוסיפו וניכנעו לכל בעלי הלחץ, השתדלו למצוא־חן בעיני כל הקצוות, חמקו מעמוד על שום עקרונות, ניתפשו בכל מיני קלקלות, והדברים נשתמטו מידיהם.

ילדים והמון מגיבים על חוסר הנהגה בהשתוללות. שום פרסומאי ושום סוכנות קישור ושום עתונאי חרוץ או שדרן פופולארי וגם לא כל כלי התקשורת כולם – לא יוכלו לבוא במקום “מגע הגומלין” המבוקש, מגע של אמת. ואסור לשכוח, כי מה שניפגע ביום הכיפורים היה בדיוק דמותו של המנהיג וסמכותה של ההנהגה. סירובם של מנהיגים דגולים לקבל על עצמם אחריות — היה מכה נוספת. ההתעקשות שלא להיפתח לתביעות לשינויים בצוות המוביל – עוד מכה. ואזלת־היד שנתגלתה פעם אחר פעם לעמוד איתן בדיבורים, עם הדי הקטטות שבחדרי־החדרים “שם למעלה”, עם ההסברים הדחוקים מפי “הדוברים” שמטעם האנשים הגדולים, ועם חשיפת פורטרט אישי של כמה “אנשים גדולים” ש“נתפשו” – כל אלה היכו מה שנותר לא מוכה.

לקחת ולהפוך כעת ציבור של מקוננים ונירגנים, של בעלי אשמות והאשמות, ציבור ניכזבים שבמרכז הוויהם הלאומית – בדין או שלא בדין – חווית מופסד – לקחת ולהפוך ציבור כזה לציבור של לוחמים, שיודעים מה לפניהם ומה רצונם, שמוכנים להתנער ולזרוק מעליהם את “השומנים” שנוספו לאחר ששת־הימים, ולהשתחרר מן ההיפנוזה של הנכסים שרכשו להם בבולמוס חמדנות – ושהפכו אותם לעבדי הנכסים שלהם – לקום ולהפוך ציבור רודפי ההנאות שבשלטון לציבור של עומדים נחושים בתלאות מתוך הכרת צידקתם מאבקם – זה בדיוק מה שלא ידעה המפלגה לעשות שנים על שנים, ארוכות טובות ומבוזבזות – וזה בדיוק מה שעליה לדעת לעשות כעת, בתנאים הקשים ביותר, כשניתנה לה, על־ידי מכות, הזדמנות שהחמיצה לקחת בלי מכות.

האם בנויים מנהיגי מפלגת העבודה היום להתנערות כזו? אם לא – נחרץ דינה.

ומכל־מקום, חידוש השיחה עם אלה שאת רצונם מבקשים לשתף באחריות – הוא צעד ראשון הכרחי אם מבקשים להתנער. העתקת הדגש מביצועים – לאידיאולוגיה, ומן הנוהג “להוריד מדיניות” מלמעלה, לנוהלים מתוקנים של דיאלוג מעצב מדיניות. ונסיון אמיץ ובלתי מתחמק להכריע סוף־סוף הכרעות עקרוניות, כדי שיבדילו הבדל היטב בין קוטב הליכוד מזה ובין קוטב העבודה מזה. ולחדול עתה מן הטישטוש וההמתקה של ההבדלים המהותיים, שנבחנו אולי כדי לצאת ידי חובת כל הקצוות היריבים – ושהצליחו להבריח את כולם באי־אמינות דוחה.

לשם כך צריך לערוך יום כביסה גדול. לכבס את מצע המפלגה על כל סעיפיו, את שיגרת הפתרונות שהפכו מכבר לסיממאות חבוטות, ואת כל אותה ערמת פראזיולוגיה מוכתמת, ממורטטת ובלויה. לקחת ולאוורר רעיונות נושנים, לקחת ולהיפתח לפני רעיונות חדשים, ולא ידועים, לזרוק ולהיפטר מעריצותם של מושגים מקודשים שנתגלו כקליפות ריקות. לא להסס ולבדוק מחדש את ההצעות הקודמות ואת האידיאות ששימשו להן דגם מופת. לשוב ולדבר על ענייני יסוד כמו: מה

זה היום הסוציאליזם, לא במונחי שלהי המאה התשע־עשרה אלא במונחי הרבע האחרון של המאה העשרים, על כל מה שהוכח ושלא הוכח בינתיים. להשאיר להיסטוריונים את מה שהיה טוב לשעתו, ולפתוח דיון רענן במה שנכון לשעה זו: בלתי חייבים לאיש דבר, ובלתי קשורים לשום דוגמה – מה זה היום סוציאליזם, כאן במדינת ישראל, כפי שהיא בסביבתה הריאלית. או, מה זה היום ציונות. לא במונחי שלהי המאה הקודמת אלא במונחיס טובים לתקופה הזאת, להשאיר להיסטורייונים ולמוזיאונים את המכובד שהיה בהם, ולהכריע מחדש מה נכון עדיין, מה עודו פורה חיים, ומה כבר מוצה וגמור וחייב להיזרק, ולזרות ולהבר, ולהפריד בין התבן ובין הבר, ולא לחדול משאול מה עודו בתוקף ומה אינו אלא רק אבסורד שהפך מיטרד מכלה כוחות. החל במוסכמות המקובלות עלינו בעניין היהודים והערבים, ועד הציפיות שיש לנו בעניין הרווחה החברתית.

כמובן שאין זו השעה לסמינר של מבלי־עולם על מושגים מופשטים (אף־כי “סמינר בטלנים” כזה מתגלה, לבסוף כתורם העיקרי לאוריינטציה נכונה), אבל זו שעה בדיוק ללקחים אמיצים, להכרעות מכאיבות, ולניתוחים שאין להימנע מהם בלי לסכן את החיים. זו שעה לפנות אל הציבור ולהציע לו אלטרנטיבות ברורות לבחירה: מה רוצה ציבור העובדים שיקרה בארץ – איזה מין חברה, איזה מין כלכלה, איזה מין יחסי עבודה, איזו מדיניות בטחון, איזה שלום ובאיזה מחיר, מה עדיף ממה, מה קודם למה, ועל מה אין מותרים ויהי מה. כדי שאפשר יהיה להתחשל למאבק על המהפכה הבאה. כדי שיהיה ברור לכל מה בין הפוזיציה לאופוזיציה, בין ימין לשמאל, ולא בענינים של מה־בכך אלא באפיון דרך המלך.

עליית ה“ימין” לא באה כולה בגלל צידקת טענותיהם, אלא כולה בגלל חולשת ה“שמאל” בהצעת טיעוניהם וביעילות בצועם. יהיה פרוש ה“ימין” מה שיהיה – עובדת עלייתד מחייבת את ה“שמאל” להגדרה עצמית, לחידוש זהות, ולהבהרת עקרונות – וככל שידייק יותר בהגדרתו יחייב את הצד השני להיות מה שהוא יכול ולגלות מה שאינו יכול. ושלא תישאר המדינה כבעלת כף־מאזניים אחת בלבד, והשנייה תהיה ריקה, מלבד צרור פראזות שדופות.

ניתנת כעת הזדמנות גדולה להיות אופוזיציה מתכוננת להפיכה. הזדמנות להיטהר והזדמנות להסתער. הזדמנות לעודד אנשים לקחת חלק, לחזק אמונתם בכוחם לגרום למיפנה, ולקום מעל מפלתם, בלי להתעסק ברחמנות עצמית, ולחדול מהיות תנועה של אינרציה, שרוב חבריה בין פנסיונרים לפונקציונרים, מפלגה שהנוער ברח מפניה, שיושבי הפרברים עויינים לה. שהפועלים שהם פועלים־באמת זרים לה, וכפועלים רואים עצמם רק כ״דפוקי החברה" ולא כמיטב יסודותיה – לתת הזדמנות לחבריה לקחת אחריות, לדבר זה אל־זה, לשקם את “רעות הלוחמים”, ולהעיז ולבוא אל הציבור בתביעות ולא רק בהבטחות מתוקות.

כלום יש טעם בכל המאמצים האלה? האם יש עוד במפלגת העבודה כוח חיים, כוח רצון, וכוח מפעיל לקום מן האפר ולהתחיל להתנער? האם תנועת הנפילה יכולה להיעצר בנקודה זו ולהתחיל להפוך ולשאוף לתנועה עולה? הימים הקרובים צריכים להשיב. מנהיגיה היום צריכים להוכיח את מנהיגותם. ועם זה נראה כי בכללם הרעיונות הבסיסיים של מפלגת העבודה עוד כוחם עימם – אם רק יסלקו ללא־רחם את העובש הרוחני, את החלודה הרעיונית ואת הניכור החברתי – וכי אם שני אלה כאן: רעיונות יסוד נכונים ובני־אדם שבוחרים בהם מתוך הכרה – נחשף אז כוח אדירים שאין עולה עליו.

המפולת נישארת מאחור כצלקת מזכרת עוון, ויוצאים להמשיך בלתי ניזוקים. ניפטרים מכל מיני קליפות של דברים שנתרוקנו, ומכל מיני אנשים שבאו רק ללקק את דבש השלטון, ומוצאים אז תנועה חברתית־פוליטית איתנה, עממית, שיש עימה יכולת לשאת את הרצף ההיסטורי ולהיאבק על עיצוב פני העתיד. מי יודע אם ומתי תהיה הזדמנות אחרת. ואל תבוזבז זו על כל מיני בכיות, קטנויות ונקמנויות. העניינים שעל הפרק אין חמורים מהם ואין מרוממים מהם.

מה שהוריד את מפלגת העבודה מן השלטון לא הייתה שום סיבה אחת או אחדות, אלא הצטברות איטית וזוחלת של הרבה הסתייגויות והרבה דחייה ממנה, רגשית כתבונית, ועד כדי־כך שהמטוטלת הגדולה זעה לאיטה מקוטב זה אל הרחוק ממנו, בתנודה מתמדת שהשיגה תאוצה לבסוף ועברה בתנופה לקוטב זה.

תהליך כזה אינו מתרחש בזמן קצר. לא לכאן ולא לכאן, ומי שמאבד את ראשו, את סבלנותו ואת עצביו – נדון לצאת מן התנועה ההיסטורית. מצב הדברים עתה הוא איפוא כזה: או, שניגמרה כעת לעינינו תקופה. שבמרכזה עמדה מפלגה העבזדה, ומתחילה תקופה שמפלגות האגף הימני (פוליטי, חברתי וכלכלי) ישלטו, ואין מי שיחליף אותן בתקופה הנראית לעין; או, שיש עוד במפלגות העבודה כוח חיים, מנהיגות ויצר ורצון לעצור את הנפילה, להפיח רוח לחימה ולעבור להתקפת נגד: או, שהתארגנות חברתית־פוליטית חדשה צריכה לרשת כעת את מקום מפלגות הפועלים המסורתיות שנישרפו – כתנועה רעננה, בלתי מעורבת בחטאים, ומבטאה את רעיונות העבודה בהתחדשות, בתנופה ובצעירות.

ההתחלות המפוארות של מפלגות העבודה ראויות להמשך ראוי להן כתנועה רעננה, היודעת נפשה, ועשויה למלחמה – כדי שתקום להם ליהודים בארץ־ישראל ארץ שלום יפה ועובדת.

אין כאן בהכרח ברירה אוטומאטית. הדבר עדיין בידינו.

יזהר סמילנסקי

דבר (י סיוון תשל''ז 27.5.1977): 15; 21 (עשרה ימים לאחר המהפך)

העץ, אומרים, מתייבש מן הלב ואל הקליפה. לבסוף נישארת הקליפה ומחזיקה את התוך שנותר, מפוקפק ומתפורר. יום אחד, תנועת־רוח או דחיפה, והכל קורס פתאום בלא־ייאמן ונופל בנופלים, בחריקה נוראה ובהתמוטטות אדירים עד עפר – ונישאר ריק סביב, בלי העץ הגדול.

אם לא יתנכל המשטר החדש לכללי המשחק הפרלמנטריים ולתהליכי חילוּפי שיּלטון דמוקרטיים, ואם לא ײסתבך באיזו הרפתקה מטורפת – הרי שמהיום והלאה ניתן סיכוי כפול: להתחיל להתכונן אחרת ונכון, ולהתחיל לחשל כלים מעשיים למאבק. שגם פירוש שניים: שידוד מערכות רעיוני, והתארגנוּת שיטתית למאבק. במה דברים אמורים, בחכמה שלא לאבד את העצבים, ולא להתפס לנכאות־רוח. טובת הארץ דרשה את ירידתה של מפלגת העבודה כפי שהייתה. טובת הארץ דורשת את עליתה, אם תדע להשתנות, בעוז, בחוכמה וֹביוּשר.

*

כדי להשתנות צריכה מפלגת העבודה, קודם־כל, להודות בשגיאות ומייד אחר־כך להתחיל להשתחרר. להשתחרר ממה? מאנשים, מקלישאות, ממושגים, ומן הניתוק מן העם. יותר מדי אנשים הסתובבו שם לשם טובות הנאה; יותר מידי אנשי מנגנון ועסקנים “משולמים”; יותר מדי לשם תככים וניצול מצבים לשם עצמם; יותר מדי שנאות ישנות התהלכו שם בפנים צדקניות, יותר מדי שאיפות בלתי מזדקנות ל"גאולת דם׳׳, יותר מדי השתייכויות שבטיות – שמוסיפות ומתקיימות למרות כול האיחודים, למרות כל השותפויות וההחלטות החגיגיות, תמיד בשם הבטחה להחזיר איזו “עטרה ליושנה”, אלמלא שלעולם אין מחזירים שום עטרה לשום יושנה: את המיושן צריך לפנות לפני החדש, לא בגלל החידוש אלא בגלל התכליתיות. ידועים בארץ, ובמפלגות הפועלים ביחוד, סחפי שינאה פראית ללא פרופורציות, כגון אלה שהשאירו לנו שתי עיּן־חרוד, שתי גבעת־חיים, וכו' – מי יודע היום להסביר במונחים ראציונאליים על מה ולמה היתה אותה שפיכות־דמים בין אחים. ועד כדי כך, שכל מפלגה הנושאת עדיין בתוך שמה “איחוד”, “מאוחד”, “אחדות” – אם אין אלה קליפות ריקות וחלולות – הרי היא סיר רותח של תככים ואיבות, וגם מין עצה מעשׁית; אנשי השבט שלך ישמרו עליך יותר מכל האידיאולוגיות המאוחדות כלפי חוץ.

*

בין העמדות והדיעות שצריכות בחינה מחדש וניסוח מחדש, ושרק עיווריים יתעלמו מהן – בולטת העמדה המבולבלת כלפי המונח “מעמד הפועלים”. עד כמה שידיעותי מגיעות רוב ציבור הבוחרים של מפלגת העבודה הוא מעמד בינוני. ובין אם הם שכירים או עצמאיים או עובדים בפועל בעבודות ראשוניות – הרי גם בפועל, גם בהכרה, וגם בשאיפה, ובעיקר בשאיפה – הם מעמד בינוני. בורגנות קטנה ולא כל־כך קטנה. רובו של הציבור הזה, כולל “ההתיישבות העובדת”, הוא בעל נכסים, בעל בתים, בעל רכוש, בעל ביטוח, ולכולם יש מה להפסיד.

ואילו כל אותם שעדיין הם עובדים כפועלים בעבודות ראשוניות – מלבד קומץ אידיאליסטים בכל פינה ופינה של המשק הישראלי, ושעליהם, במבט מרחיק, העולם עומד – אינם לא מאושרים במעמדם ולא גאים בו, ועושים כל מה שבכוחם כדי להיחלץ ממנו ולעלות בשלבי המעמד הבינוני – וּהשצף־קצף שבשמירת הדירוגיות, ההפרשיות, הפעריות, הכבוד, היוקרה וכו' – יעידו. אין כמעט קבוצת עובדים שלא נלחמה לאחרונה על “ערכי היסוד” האלה, ועד איבוד החושים. מי שנאלץ להישאר בּמעמדו הפועלי רואה עצמו כמקופח, כ“דפוק” וכמוזנח – ושום הטפת מוסר לא הועילה כאן עד עתה. עבודה, ומעמד של עובדים, שרדו רקִ למי שאינם יכולים בינתיים להיחלץ מתחתית המדרגה: בורים, מפגרים, חדשים ו…ערבים. ואילו הסיסמאות של מפלגת העבודה מוסיפות בעקשנות וצועקות דברי תוכחה גדולים וסוציאליםטיים באולמות ריּקים.

*

אין להבין דברים אלה כאילו נאמר בהם שרוב האנשים בארץ אינם אנשים עובדים, ואפילו עובדים קשה, ושחלקם גם עובד בעבודות ייצור מפוארות; או, שהרעיונות על האדם העובד ועל האידיאלים הרוממים של העבודה כאילו פג תוקפם המוסרי, העקרוני. אלא שרוב ציבור הבוחרים פשוט אינו עושה כך בחייו היום־יומיים, אינו חושב כך כשחושב על עצמו, ואינו שותף במעשיו, במלחמותיו ולא בחלומותיו היפים, במימוש אידיאולוגיות אלה למעשה. רוב האנשים בארץ יש להם “כוח קנייה”, ויש להם אידיאלי צרכנות שהולכים ומתמלאים, ושׂבהתנהגותם הרגילה, בהליכותיהם, בסגנונם, בלבוּשם ובבילוּײהּם ובמשׂאות־נפשם – הם בורגנים קטנים וגדולים. הטיפוס המכונה “האיש הקטן”, או “האדם ברחוב” (להוציא, בינתיים, ציבור של עניים ועשוקים, שעוד לא השיגו רמת יכולת זו, ושמצוקתם הבסיסית גם ידועה וגם מאימת) – “האזרח המצוי” יש לו בית משלו, והכנסה לא דחוקה, רכוש כזה או אחר, מניות כאלה ואחרות, צמודות לכל מיני צמדונים, והוא טרוד ראשו ורובו בשמירת רכושו ובטיפוחו, אגב הצצות אצל השכן.

גם השביתה מכבר חדלה לשמש נשק “עם עבדים ומזי רעב” והיתה ללחץ ציני להשיג יותר בורגנות בכל מחיר, כולל מחיר ריבונותה של המדינה. ציבור גדול ועצום הנוסע בהמוניו אל חופי הרחצה, ובהמוניו לחוץ־לארץ, ובהמוניו אל מגרשי ואולמות הבידור, ומוציא הון על הידור עצמי ועל מתקני שירות ביתיים – לפי האופנה הבורגנית ולפי תיקני הצרכנות הבורגנית, לשם הסיפוק הבורגני המפנק ולשם השיעמום הבורגני הנילווה אליהם. אלה הם האנשים האמיתיים של מפלגת העבודה. ובין אם עובדים בנמלים, במפעלי התעשיה, בשירותי התחבורה, בחקלאות, או כפקידי הציבור – וככל שהם שונים אלה במאמציהם היום־יומיים ובשכרם – אין הם שונים לא במושגים, לא בשאיפות ולא בצעדים מכוונים למימושם.

האדם העובד הישראלי הוא מעמד בינוני בשלבי התפתחות, התבססוּת והזדהות שונים. בבחירות האחרונות הביס המעמד הבינוני הישראלי את ה“שמאל”. (ובעיקר, את “שמאל הכורסא”: העושה מעשׁי בורגני ומבקש שכר כסוציאליסט).

*

גם אין להבין דברים אלה, כאילו נאמר בהם שצריכה מפלגת העבודה להסתגל ולהיכנע ולהתחיל לנהוג מעתה כמפלגת הבורגנים הקטנים בישראל. כל כוחה של ישראל, כל מה שנוצר בה והוא אמיתי ועומד בכל תלאות הזמן ותהפוכותיו – כל היפה שבה, מתוך רעיון העבודה בא, ומתוך הגשמתו המסורה, והוא גם שמבדיל בין ישראל ובין גולת היהודים, והוא שמבדיל בין ההיסטוריה החדשה של היהודים ובין זו שהיתה, ולא כאן המקום להאריך.

אלא שבינתיים הלכו להם הפועלים ובחרו להם מרצונם – כהשקפת חיים וכהתנהגות מעשית – במעמד־הבינוני כביטוי עצמי ריאלי.

*

מי שיילך היום לבקש את המעמד הבינוני הזה לחזור בו ולחדש את מעמד הפועלים – פשוט, יהיה עליו לצאת וּלשׁכנע מאות אלפי בוחרים להצביע לשם רעיונות שאינם מתקיימים. במה יוכל לשׁכנע אותם? באיום בסכנות חיצוניות? באיום בהתערערות פנימית, באבטלה ובמחסור? בהפעלת תעמולה והסברה כל־יכולים וכל מקיפים? או בניצול שגיאות המימשל ומחדליו הצפויים והצעת אלטרניטיבה פזיזה אד הוק? אין אף דרך אחת שתוכל להביא למשהו – אלא רק זו שתגּרום לציבור אנשים מבוגרים, בעלי־נסיון, שכל־ישר ושיקול דעת – להיות נעצרים, שוקלים ומסכימים מרצון ומהכרה – להתמקח, להירתע, להתאפק, לוותר, להתנזר. לקבל עול סייגים ומשמעת – למען שינויים כאלה שבטווח הרחוק עשויים אולי להוכיח עצמם כטובים יותר, הן לכלל והן לפרט, הן לצדק ולמוסר והן לטעם החיים ולמשמעותם – או, כיצד אחרת?

דרכים אחרות, “קצרות” יותר, אם שאינן מצויות, אם שקיומן קצר ומאכזב, ואם שאינן יעילות. לרבות מה שקוראים לו “חינוך תנועתי”, “זרם העובדים”, הגישה “הלא־ממלכתית” (שנראית פתאום כאידאל שהוזנח) וכיוצא בכל אלה – כי דווקא החינוך, שתנועת העבודה היתה ממונה עליו כל שנות המדינה ועוד קודם – היה בין הגורמים המעצבים את חיזוק הבורגנות: לא מה שמדברים קובע בחינוך אלא מה שעושים בו – ומעשי המבוגרים בבית־וספר ומחוצה לו היו נטייה מעשית ימינה והטפּה רומנטית שמאלה. (כגון, הצבת ההישגים החומריים בראש, כגון בולמוס החמרנות וההידחפות קדימה בקבוצות לחץ, השביתות על חומר ומעולם לא על רוח, ביחד עם העלאה מבהיקה של רמת ראוות המחייה, עם התבססות צרכנית בכל שטחי החיים, ועם הנסיגה אל פאסיביות המחליפה פעילות בנוחות, ויצירה בבידור־קנוּי – איפה כל זה מתחיל? ממתי כל זה חוגג?)

*

בחוברות פברואר ומארס השנה, פירסם הירחון “אנקאונטר” סימפוזיון על הנושא “שמאל וימין”: שמונהּ־עשר אנשי־שם מלומדים בתורות המדינה והחברה ניּשׂאלו כיצד להבחין היום בין ימין ושמאל: אלא שלדבריהם טושטשׁו ההבדלים המעשיים עד לבלי הכר עוד. ואילו המעמד הבינוני – תהיינה הגדרותיו המלומדות מה שתהיינה – הוא ביצת נחת עומדת. הנכנס לתוכה שוקע לאיטו לאין שוב, כל תנועה נוספת רק משקיעה יותר. לא נימצא עדיין – ככל שידיעותי מגיעות – כוח או פיתוי (פרט לזעיר פה זעיר שם בזמנים חלוציים מיוחדים ולתקופות חלוציות מוגבלות), שיוכל להחזיר, מרצונם, אנשים ממעמד הבורגנות אל מעמד הפועלים. בורגנות היא מסוף. היא היעצרות. סוף המסע. סוף הטלטול. סוף החלום. שקועים עד צוואר בנחת התרבות הניצרכת: כעת וכאן.

לאחר כל הפצרות תנועות השמאל, לאחר נסיונות שיכנוע מרובים בכל כלי “המידײה”, ככל שהשיגה ידם ובכל הנימוקים קוצרי השיכנוע – רוב אזרחי המדינה לא השתכנעו, ופנו להם יותר ימינה. רוצים, כנראה, שהנכסים שהשיגו יהיו נכסים של קיימא, ורוצים שגם ערכים חברתיים מקבילים – יתלוו להם.

ומחוץ לקיומם של ההישגים המעמדיים שהשיגו – מבקש לו הרוב, כנראה, שיהיה כאן בארץ די שקט כדי ליהנות מהם, ודי המולה כדי להרגיש חשובים. שהציונות לא תפריע ליהנות מן החיים, אבל שתתרום עם זאת להרגיש כלשהו “עם־סגולה”: עם חשוב אף־על־פי שקטן, עליון, אף־על־פי שמיעוט באזורו, צודק, אף־על־פי שזר ושנוא על שכניו, ושגם העולם יהיה מתפעל ממנו וממעלליו, אף־על־פי שמבית אין איש מתפעל מכלום. לא מלחמות, כמובן, אבל למה לא נצחונות מפעם לפעם? הרפתקאות לא, כמובן, אבל למה לא להראות לעולם מפעם לפעם, ושײדעו להם הגויים?

*

רוב הפועלים המכונים “פשוטים”' 'הצביעו ימינה, והרבה מן המכונים "מבוססים׳׳ הצביעו שמאלה. לאלה “ימין” פירושו מחאה על רוע מעמדם, לאלה “שמאל” פירושו פיצוי על טוב מעמדם.

דיבור כגון “חברה עובדת המתפרנסת על פרי עמלה ומחלקת אותו בצדק”, נשמע כתביעה יפה; אלא שזו לבשה צורה ופשטה צורה עד שנעשתה לפשרה: מעמד בינוני השואף לביסוס עצמו בכל מחיר, והיחסים עמל ופרי־עמל כהירארכיה של צרכנות. ואילו קובלנתם של “העניים והעשוקים” אינה רק על פיגורם המעמדי, אלא גם על רוב מעשי הטובה שהשפיעו עליהם מלמעלה: כמעט חוק הוא: אנשים נוקמים במיטיבים עמהם, כדי להשתחרר מאבהותם המדכאת.

*

העם, כפי שמתגלה במרחביו אינו מבקש כמה דברים והוא מבקש ומבקש דברים אחרים – לא בדיוק כפי שסבורים היו שראוי לו לבקש או לא לבקש.

ואי־אפשר היום לצלם את דיוקן פני העם בלי למצוא בו איפיונים כאלה: טרוד ומוטרד עד צוואר בנכסיו ובהבטחת ערכם, נירגן ומתמרמר, מאשים, מקנא וזועף; אץ להתבדר ומתנחם בהפגנת ערכו בליקוק שכיות־החמדה שציפו לו; חרד מפני תהפוכות ומבקש בטחונות ושלווה, בלי שיוותר על התבשמות מרגעי גאווה לאומית והשראה חגיּגית משיחית. בין אם מוצא הדבר חן בעיני מבקריו ובין אם לאו. אבל, בו בזמן, במבט חודר יותר, מגלים בו, גם תכונות אחרות, כיכולת עצומה צפונה למעשים גדולים, כוחות מפתיעים ואדירים שמחכים להיות נקראים. כושר לעשות מעשים אידיאליסטיים, אנושײם, פותחי מרחבים כמוסים ומרנינים. במצבי חירום נכון העם, כפי שחזר והוכיח פעם אחר פעם, אף לשאת מכאובים בבגרות, מתוך תבונה ומוסריות כאחת, ולשקול שיקולי בעד־ונגד תבוניים ולא רק איגואיסטיים או אתנוצנטריים קיצוניים.

מי הוא איפוא העם שאליו הולכת לפנות מפלגת העבודה? את מי איפוא הולכים כעת לקרוא, לפגוש, לשוחח, אל מי פונים, איזה כוחות לחשוף, לעודד, וממה וממי להתחיל?

*

השאלה הראשונה לפני מפלגת העבודה היא איפוא: מפלגה של מי היא – ומפלגה לשם מה? מיהו הציבור שלה – ומה היא מציעה לו לציבור הזה? האם היא מפלגה של אלה שכבר הגיעו, שכבר יש להם, ועל המפלגה לבוא ולשמור עליהם ועל מה שחסכו ורכשו והשיגו, ולהתפשר עם כל מיני גורמי חוץ ופנים, ובלבד שמה שנירכש יובטח?

או, אם היא מפלגה של אלה שמכירים כי עודם בחצי הדרך הקשה, כפרטים וכציבור, וכי מה שאיןִ להם עדיין מרובה ממה שיש להם, ובעיקר שכלום עדײן אינו מובטח. לא הקיום העצמאי, לא הריבונות הלאומית ולא השיחרור היסודי מאיומי השכנים – ועל המפלגה להיות אז כוח מעורר אל יעדים שמעבר מזה, המדגישים חיים של טעם, אפילו במחיר דחיית סיפוקים קרובים ונוחים.

לדרך הראשונה יש היום רוב מצביעים מובטח וגדול בארץ, אבל לא כמפלגת עבודה – אלא כביטולה.

לדרך השנייה אבד כעת הרוב שהיה, אבל נישארה עוד רשות קריאה להתעוררות, ולהתגייסות מחדש – קריאה שלפי מיטב התחושה רבים מחכים לה זמן רב.

*

איזו מין קריאה, ולמה?

בתמצית: קריאה לפעולות שתבטאנה למעשה את מה שגלום במושג “עם עובד”, במושג “ממעמד לעם”, ובמושג "אנחנו ושכנינו׳׳.

הרי זו קריאה להתאמת רעיונות העבודה הבסיסיים (עבודה יוצרת, שותפות והדדיות, אחריות לכלל, חלוציות אישית וכו') לתנאי הגשמה ריאליסטיים מודרניים. לתת ליותר ויותר בני אדם הזדמנות ממשית לביטוי־היפה שבהם: על־ידי עידוד יוזמות אישיות וציבוריות, על־ידי שיתופם הפעיל בפיתוח מרחבים משקיים מתקדמים, על־ידי חשיפת משאבי כוחות אנושיים והנעתם מרצון למפעלי־יצירה, בשדה, בסדנא ובמעבדה – תוך כדי העתקת מרכז הכובד מתרבות של סיפוקי צריכה ושירותים, לביטויים של כוח מפעיל יצירה, ותוך־כדי שינוי מעמדם הפוליטי מהמון אפור של נוסעים בלתי נישאלים, ליחידים ולקבוצות כשותפים משפיעים ביוזמה, בהכרעות ובמעשים.

*

מפלגת העבודה תתחיל להיות אז מפלגה תובעת ולא מפלגה משלמת. מפלגה שיהיה מכובד להשתייך אליה, ולא רק כדאי.

מפלגה כתנועה של שיקולי דעת ולא כ“בית” הנותן מחסה ומספק שירותים. ושלא יהיה בה חייץ בין מה שהיא ממליצה כחובה ובין מה שהיא מוותרת למעשה כדי למצוא־חן. ולהפסיק סוף־סוף לפחד מפני הציבור. ולהיות סוף סוף שלמה עם עצמה עד כדי יכולת לקום ולהתווכח, להוכיח ולשכנע, לדרוש דברים ואחריות, גם בהסתכנות שלא להיות פופולאריים. את הרוב הניקנה בדמגוגיה – אחרים ייטיבו להשיג.

ושיהיה ברור היטב מה יודעת העבודה לעשות שהליכוד אינו יודע. ומה רוצה העבודה שהליכוד אינו רוצה, ומה רוצה הליכוד שהעבודה אינה רוצה.

*

לצאת אל בין הבריות במקום עבודתם ובמקום מגוריהם ולהסביר להם דברים, כגון שאם שמים בכף האחת שלום וביטחון וריבונות והתיישבות – מוכרחים לשים בכף השנייה מחיר שקול. שאם מוכרחים לקבל כדי להתקיים – מוכרחים גם לתת. ושאם חשוב להעדיף משהו – צריך לדעת גם לוותר על משהו. ושאם מבקשים ריבונות מתחייבת מזה מייּד גם התאפקות וגם עבודה קשה.

“עדיפוֹתו של מה – תכתיב וויתור על מה?” זה יהיה טיפוס השאלות הנכונות. מה, איפוא, להעדיף – איזה סיפוקים על פני איּזה וויתורים? מה לא להרשות לשום תקיף, חזק ועשיר ככל שיהיה לקחת מאיתנו, ומה מצידנו, לא ננסה לקחת מאחרים? ושמול הצדק שלנו יש צדק לא רק לנו. ושחשוב להיות, ואי־אפשר שלא להיות הצד הצודק בכל ריב, ושחשוב מזה הוא למנוע ושלא יהיה ריב. ושאין מנוס אלא צריך לדעת לשקול מה גדול ממה, מה בא ראשון לפני הכל, איזו הנאה קודמת לאיזו הנאה, איזה מבט חוזה לרחוק, ואיזה מבט חומד לקרוב.

*

ולא יהיה מנוס אלא לחזור ולהדגיש דברים פשוטים כגון, שרעיון חירות האדם עומד במרכז תפישת המדינה. ולחזור ולהדגיש כי ככל שתיקטן כמות הכסף שלא נוצר בארץ כן תיגדל ריבונותה וכן יחולקו פחות הטבות של שחיתות. ולחזור ולהדגיש כי ככל שנדע לטפח אצלנו יותר תנאים חיוביים להתקרבות כן נעודד אצל הערבים מוטיבציות אפשריות לשיפור יחסים הדדי. ולעודד קשב בעם אל שאלות כאלה. לעורר בו אחריות לתשובות האפשריות: אתה הוא השילטון – מה איפוא אתה הולך לעשות?

הנהגה של ציבור כזה תצטרך לדעת להוציא את הציבור מן ההיעצרות על הסיפוקים המיידיים, להוציאו מן הפאסיביות הרוטנת, לעודד יוזמה לתמורות נחוצות, ובעיקר, תצטרך לדעת להציע לפניו את השאלות הנכונות, את הברירות האכזריות, ואת המוכנות מרצון להעדיף טוב כללי רחוק, על־פני טוב פרטי קרוב.

וגרעין כאן וגרעין שם של אנשים המשוכנעים בצידקת הכרעותיהם ומוכנים להוכיח במעשים את עוֹז בחירתם – הוא ראשיתה של תנועה, שעשויה להיות תנועת אלטרנטיבה רעננה ומשחררת.

*

אחת הדרכים לטפל בעץ עתיק שקרס תחתיו, הוא לכרות חלק וישר את סדן הגזע והנמך ככל האפשר, עד המקום שהגזע עודו מלא ושלם וטעון חיות דשנה, השרשים עדיין עמוקים באדמה, וכוחות הצמיחה החשאיים אינם מכזיבים ומכינים את פריצת הלבלוב שתבוא, עם תקופת הצמיחה החדשה. וכשהשרשים במעבה האדמה הטובה איתנים, וכשהכבד והמיותר והמדכא והניפסד שמלמעלה סולק – ומה נישאר מעתה אם לבטוח באותה ידיעה וותיקה ויסודית: “כי יש לעץ תקוה אם ײכרת ועוד יחליף ויונקתו לא תחדל”.

יזהר סמילנסקי

[דבר (טו תמוז תשל''ז 1.7.1977): 15, 21.]

א. ייצא אבא אבן בשמנו

ארצות הברית של אמריקה היא היום הבעייה העיקרית של ישראל. הערבים באים אחר־כך. ובפירוש “בעייה” לפי שאין בידינו תשובה לה. שתי פנים סותרות לבעייה זו: התלות היתרה שלנו בארצות הברית מסכנת את ריבונותנו ואת טעם קיומנו; והתרחקותה האפשרית מאיתנו מסכנת את בטחוננו, ואת עצם קיומנו.

ארצות הברית הגיעה היום ביחסיה אלינו עד פרשת דרכים, והכרעותיה בתקופה הקרובה עשויות להיות גורליות. מיטב האינטרס הישראלי הוא שלא לאבד כעת את דעת הקהל ואת אהדתה לישראל, גם בגלל עצמה, וגם כמשקל שכנגד לבעיות אפשריות של הממשל. אין זה רק אינטרס של הממשלה הנוכחית בישראל אלא של העם בישראל. אם תכריע ארצות הברית הכרעה קשה לנו – לא הממשלה ומפלגות הקואליציה יישאו בתוצאות אלא העם כולו: המדינה כולה, ממש כשואה בטחונית. כל מי שיכול לתרום למיתון השינוי אם לא יוכל להטותו לטובה – צריך לקום ולעשות. מן השמאל ועד הימין. בן־אהרון, גולדה, רבין, פרס, אלון, אבא אבן – כל מי שמאזינים לקולו ברחבי ארצות־הברית – צריך להיות שם כעת ולדבר. כל מי שיאזינו לדבריו ויש סיכוי שיוכל לתרום לשכנוע. לפני שנשלם כולנו מחיר כבד, לפני שתיווצר עובדה שאפשר לסטות מעל ישראל ולהרגיל ולהתרגל גם לכך. התהליך העובר על ארצות הברית התחיל עוד לפני עליית ממשלת הליכוד ועומד להיכנס לתאוצה. אין זה מפחית או מיצר בכלום את חשיבות המאבק והוויכוח מבית עם ממשלת הליכוד; כשם שאין זה בא להכתיב לשליחים מה יאמרו שם בלי לכחש לעצמם ובלי לסתור את אמונתם. חזקה עליהם שידברו כמיטב אמונתם, וקודם כל כישראלים בשעת סכנה.

שוביניזם מפלגתי, חשבונות של יוקרה, או “נאמנות” קיצרת טווח – בכל זמן אינם יפים, כעת הם ממש מותרות מסוכנים. לא רק שאין להפריע לאבא אבן בצאתו אלא נכון הוא לעודדו לכך, ולשלחו בברכת כולנו.

ב. מופת הספינה

פליטי הספינה הוויטנאמית הם יותר מששים ושש נפשות שניצלו: הם צריכים לשמש לנו ולכל מי שישים־לב, כמופת. מופת למה? לאפשרות הפשוטה שהעולם יכול לראות באבדן חיים ולהחריש – כשלא כדאי לו להתערב. אין זה כמובן חידוש, והעם היהודי עשיר לאסונו ב“מופתים” מעין אלה. ועם זאת, דווקא משום שהם מה שהם, ושיצאו לדרכם פליטי נסיבות ידועות לכל כפי שהן, מתוך אמונה תמימה שיש גם עולם אחר. שליבו אחר, ושרגישותו אחרת, שהעולם ההוא לא יסבול את סבלם ויהיה מופת של אנושות חפשית, לעומת עולם הרשע הטוטאלי שממנו ברחו בעור שינייהם – דווקא סיפורם כפי שהוא, הריהו מופת שאסור לו שיידהה. שידחה. או יודחק או יימעך תחת סדר היום העייף.

מעשה בפליטי ים שספינה אחר ספינה עוברת על פניהם; מעשה בפליטי ים על סף האבדן שמשוועים בשארית חייהם להצלה; ומעשה בעולם גדול שרואה. ויודע, בכל פינותיו, בכל הטלוויזיות של כל בית ובית, בכל הממשלות והמועצות והוועידות, על פני כל היבשות המוצקות, העשירות והבטוחות והמטיפות מוסר צדק לכל – רואה, שומע, יודע ומחריש. לא מחריש, להיפך, צועק: לא, אנחנו לא! שיטבעו להם בים, שיחנקו. שימותו. שירדו מעלינו, שלא יסבכו אותנו בצרות. שלוותנו קודמת.

חשוב לדעת זאת עוד הפעם. חשוב לזכור זאת מחדש. וגם להזכיר לכל דורשי שלומנו, המדקדקים עמנו כחוט השערה, מן ה“סנדיי טיימס” ומן “השוק” ומכל במה צדיקה אחרת: קבלת הפנים העממית, האנושית, הספונטנית, החמה, של אוכלוסית העיירה אופקים לפליטים שהגיעו אליהם מעולם אחר – היא אחת העדויות המרגשות על היפה שיש אצלנו, יפה שכבר חששו שדעך כמעט.

הסיפור ישן: העולם אינו עוזר למי שאינו יודע לעזור לעצמו. העולם לא יגן על מי שאינן יודע להגן על עצמו. תוכל להיות צודק ומאמין ונושא בשורת החירות – אם אינך חזק למדי או מאיים למדי – תטבע במים אדירים לעיני כל העולם.

מה נשאר? לשנות את העולם? או לעשות הכל, ויותר מהכל, שלא להגיע עד ספינת פליטים.

יזהר סמילנסקי, דבר, 5.7.77

בתחלה נראה מימשל הליכוד כמין מפא“י במטאטא חדש. כעבור זמן יתיישן המטאטא וגם יתגלה כי לא מפא”י: מפא“י בשעתה שינתה דברים במפת הארץ, בעובדות קיומה ובנהלי התפתחותה החברתית, לטוב וללא כל־כך טוב. הליכוד יותר מכל הוא הצגה, עד להשתכרות, של מלים, של מחוות ושל טכסיסים שאסור שלא לראות, כי במרכזם קנאות עיקשת לעוד “רק־כך” שאי־אפשר לו שיתגשם. ה”רק־כך" של פעם היה “שתי גדות לירדן” שלא התגשם, ה“רק־כך” של הפעם הוא “יהודה ושומרון”; השיטה של פעם תוארה כיד לופתת רובה, השיטה של הפעם: דחיית מועד הפרעון, ורווח זמן על־ידי תכסיסי התמקחות: בינתיים יקרו אולי דברים ו“השטחים” ישארו בידינו. המדאיג בהצגת היעד הזה ובשימושי השיטה הזאת – שבמקרה הגרוע הם עשויים לסבך אותנו במלחמה איומה ועקרה, ובמקרה הגרוע פחות, יסתבכו לסימטאות מדיניות ללא־מוצא.

*

מה שעולה בינתיים בידי הליכוד היטב – הוא הצגת ממשלה מושלת, סמכות שבינתיים אינה עוסקת לתאבון בערעור עצמה, וליטוף כמה נימים שימים רבים לא הוחשבו: כגאווה לאומית, כזיקה מפורשת להיסטוריה היהודית, כדיבור סמכותי עם גינוני מלכות, וכמימשׂל בלתי מהפכני ומתרצה לכל. נראה היום, כי כל אלה – נמלצים ופאתטיים כפי שהם – היו דברים שהיו חסרים לרבים בעם. גם חוש זה להציג המשכיות ורצף יהודי היסטורי הוא חוש שראשי הממשלה הקודמת – ילידי הארץ ברובם וחניכיה¹ – לא פעל בהם ביותר, ושׁהבנה כזו לא עלתה על דעתם ולא העסיקה את דעתם הפרגמטית, אם לא כמס־שׂפתיים. ואולי מנהיגים שצמחו בגולה יש להם חושים שונים משל אלה שגדלו בארץ: פחות צחיחים וסינתטיים פחות. וזה מלבד היתרון החשוב מכל – שׁהליכוד ידע לבוא לפני העם במטרה אחת מפורשת, כנגד הממשלה הקודמת שהיו לה ששה חצאי מטרות מתסכלים זה את זה, בכשלון מתמיד להסביר עצמם וליצור מגע־גּומלין עם העם, ובשימוש שהשתמשו בדגמי דבור מתוחכמים שאינם אומרים דבר עד הסוף – אם מחשש להתקוטט בפּומבי, אם מחוסר עוז להיות בלתי פופולאריים, ואולי מצורך להעלים דברים ולטייחם. ומכל־מקום, הציבור ניקלע אז לאווירה חולנית וניטלטל בין שאננות לחטפנות, בין בהלה לציניות, ובין חשד שאין “אבא” בבית ובין עוינות לאותם שׁהתראו כמין "אבא׳׳.

כל אלה הם יתרונות שאין לזלזל בהם, לטובת הליכוד. אלא שמעבר להם – ובכל הזהירות – דבר עוד לא הוכח למעשה. והחשש מפני מחשבה קנאית כמחשבה מדריכת מדיניות, אינו מתבטל. מחשבה קנאית היא אי־מחשבה. או שהיא משתמשת במיני ערמומיות במקום מחשבה – כיצד להערים על הכל: על מחשבה ראציונאלית, על דעת העולם, על העובדות כהוויתן, ובעיקר – כיצד לחמוק מפני ההכרח הבסיסי – למצוא תשובה שונה מפשרה לדילמה הקשה: איך לצאת מסכסוך ללא מוצא.

*

מעבר להתנהגות ממשלת הליכוד ולחשש שהם מחליפים פתרונות ריאלײם בדחײת לחץ השאלות – יושבת לה עדיין מפלגת העבודה במפולת ומתגרדת באפר. מה שמצופה היום ממפלגת זו אינו אלא שתקום ותתלה כרזה מתּנפנפת בראש חוצות: אנחנו באים. ומה ששומעים היום ממנה אינו אלא התגודדויות של הטחת האשמות ומציאת אשמים. עדיין העתונים מלאים טענות ומענות, כיצד אלה הכשילו ואלה הוכשלו וכיצד הרעים שבמפלגה הצרו צעדי הטובים שבה. ואילו האמת הידועה היא שכל ראשי המפלגה, על כל סיעותיה הבלתי נכחדות לעולם, איש מהם אינו מוכר כשתוקי דווקא. כמי שלא דיבר ולא הסביר ולא כתב ולא הירצה ולא הטיף ולא נראה בטלוויזיה חזור והיראות ולא נשמע ברדיוֹ חזור והישמע. ורק את העם לא שיכנעו. לא מפני שלא ניסו, בסגנונות שונים, וגם לא מפני שכל העם הזה כולו חרש שוטה וקטן. אלא מפני שׁרצון הציבור מסתבר לא עלה בקנה־אחד עם רצון המנהיגים (ככל שרצון מנהיגים אלה היה רצון אחד ומוסכם על כולם). בין המדברים אל העם ובין העם היה ניתוק שגם עיוור ראה אותו וגם חרש שמע. אי־ההצלחה לתפוש את קשב העם, ולשכנע אותו ואת רצונו, נראית היום במבט לאחור. כאילו מראש ביקשו המשכנעים להישׁאר במיעוט, וגם השיגו מה שביקשו. לא מיעוט מקופח – כפי שיש מבקשים היום להוכיח – ולא מיעוט נרדף, ולא מיעוט סתום־פה או חסר כלי תקשורת – אלא מיעוט לא משכנע, שרוב הציבור פנה מעליו לאחר ששמע אותו, ועזבו.

*

אפשר שכדאי היה להנהיג כלל אחד בהתנהגותנו: שכל מי שבא להצביע על אשמים ועל אשמות, יפתח נא בו בעצמו: מה חלקו שלו בכשלון. אי־אפשר שהכל היו חוטאים ורק הוא נקי. ובכן, במה אתה, חבר נכבד, היית אחראי ואשם במפולת? ממה נפשך, אם גם אתה אחראי יהיה סיגנון דבריך על האחרים שקול יותר, אם אתה לא – איפה היה קולך כל אותם ימים של אחריות? יותר מדי קל להצביע על שעיר לעזאזל מכאן, ולשאת תוכחת נביא נעלב, מכאן. בעוד שאיש ממנהיגי המפלגה, בממשלה ובהסתדרות, לרבות מנהיגים שבדימוס, לא היה מקופח, כאמור, ולא היה סתום־פה, ולא היה תמים שלא ידע מה עושים מתי איפה. כל הארץ, עד אתמול, היתה פתוחה לפני כל אחד. ופעמוני כל האידיאולוגיות הרשמיות היו גדולים ותלויים בראשי כל המגדלים. מי שהיה שותף לרעה על מי אפוא הוא כועס היום ועל מה, ואם לא היה שותף, למה המשיך להיות שותף ללא־טוב? כעת מודים הכל כי משהו יסודי לא נעשה נכון, כי משהו בסיסי לא הובן נכון, וכי גם האופן שבו פרשו את תבונת הציבור וגם האופן שבו הציגו את תבונת מעשיהם – הם, בין השאר, שהזמינו את מטולטלת המימשל לנדוד מקוטב זה אל הקוטב האחר.

פשוט, יותר מדי זכור עדיין מי אמר לעם דברים אבל לא קיים אותם; מי הזהיר מפני דברים שהוא עצמו דש אותם בעקביו; מי פיתח מיני שיטות עשייה בארץ ולא ידע ללמוד לקח כשנכשלו. מי לא קרא את הכתובת על הקיר גם כשהיתה צועקת עד מעבר לאוקיאנוס. ושל מי ההן לא היה הן והלא לא היה לאו. או, שמא די יהיה בכל חיפושי האשמים, בכל גלגול ההאשמות, ובכל ההסתבכויות בכל מיני אליבי של קש.

*

נקודה אחת עקרונית צריכה הבהרה, גם כשמחליטים להפוך וֹלשאת ראש אל הדברים שיבואו ולחדול מן הדברים שכבר היו.

בין כל האשמים בכשלון העבודה, שומעים היום מצדדים שונים את הטענה, כי יש רעיון אחד שמפלגת העבודה נשתבשה בו והפסידה בגללו עולם מלא, ושכעת הגיע הזמן לסלק רעיון זה, ולצאת למרחב: הלא הוא רעיון הממלכתיות. ממלכתיות כנגד תנועתיות.

רעיון הממלכתיות במהותו הוא מהפכה. מן החשובות שבמהפכות שעברו על העם היהודי, כמשתחרר מן הגלותיות. מדובר על התפיסה שהכלל הגדול יותר והטווח הרחוק יותר, באים קודם לכלל הקטן ולטווח הקצר. לא כל שכן בתקופת תחייה לאומית ובזמני חירום מתמשכים. כגון צבא ממלכתי ולא צבאות פרטיים, כגון חינוך ממלכתי ולא חינוך כיתתי, כגון פלורליזם פוליטי, ולא מונוליטיות רעיונית, כגון פלוראליזם משקי ולא משק מונופוליסטי, וכיוצא באלה דברים ידועים לכל. כעת מאשימים, כי בכך חוסלה ההתנדבות בארץ, הקיץ הקץ על תנועות ספוטנטיות, והתרוקנה חדוות היצירה החלוצית, כשבמקומה בא המנגנון הגדול והביורוקורטיה המהוללת. היכן – שואלים – תנועות־הנוער המפוארות שהיו פעם? ומן השאלה משתמע כי היה אצלינו מישהו רב־כוח ורע־מעללים, שטרח וחנק את תנועות הנוער ההן. ואין מזכירים כלל כי תנועות הנוער התרוקנו מתוכן, כמו בית הוריהם, כמו האידיאולוגיות היפות, שלא עמדו כנגד החמדנות הממשית והכל־כוללת, להצליח ולעשות חיים ולקצור הישגים דירוגיים ופעריים. ושאי־אפשר, כנראה, בבת־אחת, גם לבקש תנועות נוער אידיאליסטיות וגם לבקש פער דירוגי ותשלומי סחטנות על ספק פרמיה, שכולה שקר.

*

לא כאן המקום להרחיב בזה. אבל אי־אפשר שלא לשאול שתיים שלוש שאלות. מה עשו כל בעלי הטענות הצודקות בכל אותם ימים? מי היה בהסתדרות כשתהליכים שליליים אלה התנהלו בתאוצה? מי שלט במועצות הפועלים ובוועדי הפועלים? מי היה המופת לחיוב, כשכל ההתנדבות וכל תנועות הנוער, ומשקי הפועלים, והעבודה השכירה, ועבודות השירותים לעומת עבודות הייצור, והעבודה היצרנית בכללה, ומוסר העבודה וכו' וכו' וכו' – הגיעו, אהה, למקום שהגיעו וקיבלו צורה כפי שקיבלו? את הכל עשו הרשעים? ומה עשו הצדיקים? או, לא כך, ורק העם הזה נתגלה שטוף תאוות עד שהגיח לחטוף ממנו את מיטב הערכים היפים? או, אלה ואלה דברי הבל?

כיוון שכך, זה אולי המקום לתהות רגע תהייה סמנטית, ולחזור לענייננו. שני מיני שמות יש אצלנו לקבוצה הפוליטית שאדם משתייך אליה. שם אחד הוא כינוי של חולין, ושם אחר של קודש. השם הראשון נועד לעסקנות ולתככים ולמעשי הבורסקות – השם האחר פונה אל האידיאות ואל הערכים ואל ניחוחי הבסמים – יש "מפלגה׳׳ ויש “תנועה”. מפלגה היא הרחוב, התנועה היא החזון. יכול אדם להתווכח עם מפלגה, לחלוק עליה ואף לגנותה – אבל “תנועה” היא התכלית ודינה כידוע הוא הדין. ואם מפלגה מסתבכת בכל מיני פשרות ונכנעת ללחצים ומודה לעתים שיש גם קודמים לה – התנועה היא הקודמת לכל, תמיד. כך מקובל עלינו ימים רבים.

עד היכן קודמת התנועה לכל? למשל, “תנועה” וועד־פועלים – מי קודם? ההסתדרות ככלל וסקטור מקצועי כפרט, למי הבכורה? כת קטנה שהיא “מלח הארץ”, וציבור גדול שהוא סתם כל האוכלוסיה. מי קודם? וגם מי הוא המוסמך לחרוץ כאן תקנים לבכורה ולעדיפות, ועל סמך מה? ולבסוף, וכפועל יוצא, מי הוא זה שהפסיד את רוב המוני העובדים הלא־מקצועיים בארץ? מי הפסיד את רוב תושבי שכונות המצוקה? ומי הפסיד את רוב הנוער העובד והלומד, ואת מרבית חיילי צה"ל? כולם רק טרף פיתויי הרשעים והשפעתם הדמגוגית הנלוזה? ואולי מישהו מבית, ששכח לחשוב, ושימים רבים העלה גירה של קלישאות במקום להקשיב לשאלות המציאות? והספרים שקרא בנעוריו והריקודים שרקד בעלומיו, והרעיונות שנתקעו בו ללא השתנות, סתמו אותו ללא מרפא, והשאירוהו יושב בשער העיר על מרכולת רעיונות מפגרים, דוגמות סרק שמרניות, וכל מיני אידיאות המשעממות את שומעיהן ומרגיזות אותם חליפות? אוליי אשׁמות דוגמות מאובנות, אולי עצירה שנקראת “תנועה”, אולי פראזות חסודות שנקראות “בירור רעיוני”? האידיאולוגים של מאדאם טיסו, צריכים להישמר בימים חמים אלה משמש המציאות, גם כשטלית “התנועה” חופה אליהם.

הממלכתיות, אומרים. היא איפוא בין הגורמים לכישלון שליחותה של “התנועה”. אבל, ממלכתיות היא רק כינוי הסוואה, כשמבקשים שלא לקרוא בשם המפורש של הסוסים הריאקציוניים הידועים, הלא הם: בן־גוריון, רפ“י, ה”אטאטיסטיים׳׳, “אנשי הפרשה”, “הביצועיסטיים” וכו', שאלמלא הם הלא היה הכל אצלנו פורה תנועתיות ומלבלב קידמה, שיוויון, התנדבות ושלום. אין חידוש בבקורת זו. מדי פעם כשנתקעים במצוקה חוזרים ומזכירים לכל שוכח מי היה החוטא הקדמוני ומתי התחילה ההתדרדרות. רפ“י וכת דיליה הם שהכשירו את הקרקע לליכוד. ואילו רק נסגרנו לנו בשעתנו ב”תנועה" – כי עתה לא רק מחננו היה טהור, אלא פני הארץ היו כעת שונים; ציונות סוציאליסטית היתה שופעת כמים לים מכסים, תנועות־נוער היו חורשות וקוצרות, ומעמד הפועלים בהתנדבות היה פועל ומפעיל, ושיח לוחמים עם אנשי שלום היה מתרונן עד בוקר אור. לא כאן המקום להמשיך בזה. אבל פטור מהערה או שתײם אי־אפשר: הרעיונות על “שינוי׳׳ שאדם מוצא היום כמעט בכל פרסומי המפלגות השונות – רובם ככולם מקורם במצע הבחירות הראשון של רפ”י. רעיונות אלה, וההכרה שאם לא נדע להשתנות ולא נביא תמורה במושגים ובמעשים הנגזרים מהם – לא נוכל להחזיק מעמד ריבוני בארץ – נדונו אז, נתנסחו, והזרימו חשמל ברפ“י. לרבים, אמנם, לא נראתה רפ”י אלא כמין מובלעת של בן־גוריון ושל ריבו הגדול עם מפא“י בתקופת הפרשה (שהיתה לדעת רבים, מנימוקים שונים והפוכים, תחילת הספירה למפולת); אבל, מה שהיה באמת מרנין ברפ”י היה מעבר לזה, היה הרעננות להתמודד עם אתגרי מציאות מתהווה ומשתנת, בלי לברוח מפניה, ובלי לטמון ראש במליצות השיגרה, עניינים כגון שינוי שיטת הבחירות, כגון עקרון הבריאות הממלכתית, כגון ההצעות ל“מידוע המדינה”, כגון תפישות מחדשות בנושאי הרווחה והמצוקה, וכגון טלטול נוהלים קרושים לקראת ייצוג דינמי ומפעיל של ציבור הבוחרים כבעלי־דעה וכשולחי השליחים, וכיוצא באלה רעיונות שנשמעו אז לראשונה בנוף המפלגות המשמים, ושאין לך היום מפלגה שלא “הציצה והעתיקה” (במודע או שלא במודע) ממצעה ההוא של אותה מפלגה צעירה, שימי חייה המוסדיים היו קצרים (ושאף לא כל מנהיגיה “הדגולים” האמינו בה בלב שׂלם, אלא חיכו להזדמנות הראשונה לנטוש אותה), אבל חותמם של חיים קצרים אלה עודו חי ומתקיים. לא הכל היה ברפ"י רק נחמד ורק חביב ורק פורה רעיונות קידמה, אבל הנכונות הרעננה ללמוד, הרצון המחשמל להביא תמורה בכל מקום ובכל דבר שהגיע עד מיצויו בתנאים שנתחלפו – נכונות זו ורעננות זו הם בלתי ניתנים להשכחה, המעטה, או להפיכתם כעת לקולב הרע, שתולים עליו מחדלים וכשלונות.

*

ממלכתיות אינה איפוא סינונים לליכוד. ורעיון הממלכתיות חשוב הוא מכדי ייחסו, להפקידו או להפקירו בידי מנחם בגין וחבריו.

עקרון הממלכתיות אינו בשום פנים הפקדון המייצג אותם. מה זו בדיוק ממלכתיות בתנאים נתונים, מה יש בה ועד היכן וכיצד יהיו יחסיה עם תנועות ציבור וולנטריות, עם התארגנויות ספּונטניות, היכן גבולות סמכותה מול חירותו של הפרט, ועד היכן תחומי תחולתה כדי שלא תכחיד מידה מסוימת, שׂאי־אפשר בלעדיה, של אנארכיה, של ביקורת ושל איפכא מסתברא – כל אלה הם חומר בידי מי שמבטא את הרצון הריבוני, מאורגן ולא מאורגן, ממוסד ולא ממוסד. גם הממלכתיות היא בבואת רצון הרוצים בה, בתנאי שרצונם רצון, מודע ומסויג כללי משחק דמוקרטיים ופתוח לתמורות ולהתפתחות.

לכך דרוש שתקום כעת מפלגת עבודה רעננה, שתצא מן הלם שהמם אותה, שששתחרר מדפוסי דימוי עצמה, ותתנער לקראת שובה לשלטון, ותוכל לשאת בשורת תמורה־של־אמת. אין זה דבר קל לא רק בגלל המפולת שאך זה אירעה, אלא גם בגלל השלטון שאך זה ירדו ממנו. המפלגה אינה מפלגה “ירוקה”, שיכולה לטעון כי שיטותיה ודרכיה לא נוסו עוד; עוד כולם בה רטובים מהיות שקועים בתוך שנות שלטן ממושך. אין זו מפלגה תמימה, ולא חסרת זהות, ולא בלתי מוכרה בכל מקום. כל הצעה שתציע היום מפלגה זו – מיד תישאל: למה לא עשיתם כעצתכם הזו, או, למה לא הצלחתם בה? כל אנשיה מוכרים, כל גדוליה ידועים, כל דבריהם זכורים, כל מעשיהם לפנינו וכל מחדליהם טריים.

מוזר איפוא לשמוע כעת מכל צד – החזירו אידיאולוגיה למפלגת העבודה. וכי לא היתה? וכי הודה מישהו שזו שהיתה לא היתה טובה למדיי או כי לא הוגשמה למדי? שהרי קודם שמחפשים אלטרנטיבה חייבים להודות כי זו שהייתה כבר נתרוקנה. וכי אם לא נתרוקנה על מה אפוא הּצעקה “החישו לנו אידאולוגיה?” ואם הכל מודים שהיתה כאן איזו טעות קשה, או טעויות – היכן בדיוק היו? האם היו אלה טעויות שבעקרון או טעויות ביישומו של אותו עקרון, או ביישומו הגרוע? על כך צריך לדבר כעת. בבגרות ולא בבכיינות, בתבונה ולא ברדיפת אשמים.

ואשר לאידיאולוגיה, זו מכל־מקום, אינה סחורה המוזמנת מניה וביה מהיום למחר. מספרים על חייטים זריזים שבשוקי הונג קונג, שהתמחו בתפירת חליפות למזמין תוך כדי שהוא יושב וממתין, מדוד וגזור וגמור ולעילא ולעילא. כך מבוקשים היום חײטי אידיאולוגיות (מלבד אלה שיש להם, שמורה בנפטלין, החליפה הישנה והטובה לעולם), שיידעו לעשות משיירי העבר, מסחבות הפאר, וממקצת אריגים חדשים, שעוד לא כובסו, לקחת קצת מכל דבר, ולפי איזה ז’ורנאל אופנה ִמתגלגל למדוד־לגזור־לתפור־ולגמור אידיאולוגיה לעת מצוא, לעם במצוקה בתקופת מצוקה כדי לצאת מן המצוקה.

נקודה אחת מזמינה עוד השתהות לרגע, בתוך המועקה למצוא מחדש ולנסח אידיאולוגיה למפלגת העבודה. הפרק על הסוציאליזם יהיה מרכזי ומכריע: מה זה היום ואיך זה היום סוציאליזם? יהיו שם בוודאי הצעות חשובות, מלומדות, מנוסות ומעשיות, ואילו כאן, בלי לחײב איש, תישמע רק תהייה אחת אם הסוציאליזם, לפני כל הגשמה ויישוב שהוא, כמושג או כעקרון, אם אפשר לו שלא יהיה מין העדפה שמעדיפּים לפיה דבר אחד מדברים אחרים, ובעניין שלנו, כמין העדפה שׁמעדיפים בה אדם על פני כלים, אמצעי ייצור, אדמה מים כוח עבודה וכו‘. והעדפה שׁמעדיפים חברה של בני־אדם על פני משק, פיתוח, ייצור, יצוא וכו’ וכו' – ואע"פ שאין אלה בלי אלה ושלא ייתכן כלל להפריד בין בני־אדם ובין האמצעים לייצור מחייתם – עולה השאלה כשהשנײם באים כאחד, מי בהם ראשון ומי בא אחריו. והסוצאליזם, אולי, הוא להתחיל בבני־אדם.

מי שעושׁה, למשל, חשבון שׂל יהודה ושומרון ומתחיל בשטחים, מגיע אל בני־האדם רק אחר־כך; ומי שמגיע אל חברת בני־האדם, אל היותם ואל הוויתם כחברה וכעם – רק לאחר שהתחיל וקבע עמדה בֿענייני אדמה, ישובים וגבולות – פתרונו יהיה שונה ופירוט הצעותיו יהיה אחר, ממי שהתחיל בבני־אדם.

כיוצא בו, חשבונם שׁל עקורי איקרית וברעם, אם להעלות עניין אקטואלי. מי שמתחיל כאן באדמה, במטעים, בדונמים ובמעוקבּי הּמים ומגיע רק אחר כך אל בני־האדם אל כבודם ואל ערכם – בונה אחרת והורס אחרת עולם אפשׂרי, כזה שהסוציאליזם חולם עליו כעל דגם אנושי.

בין שני מושגי יסוד השולטים בתודעת בני־אדם – הצודק יותר מכאן, והכדאי יותר מכאן – יש יחס עדיפות מסוים, שאם הצודק בא ראשׁון – או הכדאי בא ראשון – לעולם אז יש או אין טעם אחר, משׁמעות אחרת, ומראה אחר.

*

המציאות בארץ צריכה כאוויר לנשימה משקל שכנגד לליכוד. לתורותיו, לשיטותיו, ולמעשיו. הוויכוח מעתה יהיה מחריף והולך וילך ויחמיר. אין עוד שום זמן ושום עצבים לבזבז על חיפוש שעירים לעזאזל, ולשחק בהכשלות הדדיות, ובהתגודדויות של הפירמות הישנות, שכולן פשטו את הרגל, אלא להרים ראש ולהתכונן למאבק. דברים יסודיים הולכים להיות מוכרעים בקרוב. ודי, אם לא למעלה מזה, להתרפק על “הו, הימים היפים שהיו”, או להתנבא אל “הו, הרעיונות הגדולים שׁנבגדו”. מה שהיה אתמול כבר לא ישתנה, ומה שיהיה מחר עוד אפשר ואפשר להשפיע עליו ועל כיוונו, על איכותו, ועל מימושו. וממש האמונה הזו שאפשר עוד להשפיע, להתערב, ולשנות – היא תכלית כל הצורך בקיום מפלגות פוליטיות. וגם הליכוד לא לעולם ישב; והוא כבר טורח לפי דרכו בעשיית סיבות להחלפתו.

המציאת שבּתוכה אנו חיים עומדת לפני שינויים ועשוייה לשינויים. מי יהיה המשנה אותה, לקראת מה, מה הוא החלום המשותף, מה הכוח האצור לקיימו ומה עוצמת הרצון המשותף להיות משפיעים על השינויים, להיות חבר נישאל וחבר משיב – על שאלות אלה וכאלה צריך להתאסף, לחשוב, להתווכח ולהחליט, ולהיות מוכנים יותר להשיב לשאלה הגדולה והיסודית: איזו מין ארץ תהיה לנו הארץ הזאת בימים הבאים: ארץ אפשרויות ניפתחות; או, ארץ סגורה בשנאות של עקרבים במעגל־אש.

יזהר סמילנסקי

דבר (כא אב תשל''ז 5.8.1977): 13.

פרופ' יחזקאל דרור נדרש לאחרונה לדיון הציבורי בפרשת עקורי איקרית וברעם (“דבר” 12.8.77). ולעומת ה“רמה הפרימיטיבית” של הדיונים שנעשו עד עתה, הביא לפנינו מופת של “צורה נכונה” לדיון כזה, מתוך גישה איסטרטגית לאומית, כיאות.

ראשית הוא דוחה את “כשלי החשיבה” (הסגנון של פרופ' י.ד.) ואת “פשטנות היתר המחשבתית” (הסגנון כנ׳׳ל) ואת “הגישות הצרות ששלטו בדיון” (כגון עמדתם של חלק מנציגי ישובי הגליל, קולם של נביאי הזעם “מכוח עצמם” – לעומת קולו של פרופ' י.ד. שבא מכח ההגיון האובייקטיבי של מדע האיסטרטגיה, כמובן – שמרנותה של מפלגת העבודה, הפורמאליזם של הנשענים על בג"צ, דאגת הבטחון המיושנת של ממשיכי “מסורת השומר”, או “הפסיכולוגיזם העקום” של אלה שקיוו שהחזרת העקורים לבתיהם תתרום משהו ליתר אהדה לישראל), ולאחר שדחה את כל נסיונות הכשל האלה, בא להציג לפנינו תרגיל מופת בעשיית מדיניות, מבוססת על שיקולים נכונים, על “מספר ממדים חיוניים לשקול נכון” (“ממדים” זה המונח המדעי הקולע), “בהקשר של איסטרטגיה לאומית כוללת”, אשר חסרונה בדיון שעד עתה תקעו לסימטא סמויה זו.

מה הם אפוא “הממדים החיוניים” לשיקול נכון של “סוגיית העקורים”? ג' ממדים הם:

א. האם כדאי לישראל לטפח דימוי עיקש וכו'.

ב. איך תתקבל החזרת העקורים בעיני מדינות ערב, הפלשתינאים ו“קברניטי ארה”ב" וכו'?

ג. האם מוטב להודות ש“בקיומה של ישראל מעורב גם צדק וגם אי־צדק” ולמתוח קו: מה שנעשה נעשה; או, שמא מוטב לעשות חשבון נפש עם עצמנו ולנסות לתקן את העוול וכו'?

אלה הם ג' הממדים, וכנגדם, סוף סוף, לפי ניתוח שיטתי כולל ומתוך פרספקטיבה של איסטרטגיה לאומית – 6 מסקנות.

1. רצוי לטפח דימוי עיקש לישראל וכו';

2. חשוב לשמור אמינות “הקווים האדומים” שלנו;

3. אסור להנמיך את שער החליפין של כל ויתור שלנו;

4. כוונתנו הטובה – לא תתפש על ידי הערבים אלא כסימן לחולשה פנימית וכאישור לתחזית חיסולה של ישראל;

5. בארצות הברית תיפגע אמינות החלטיותה של ישראל ויתקבל דימוי שלילי של ספקות עצמיים;

6. “כמות העוולות” (ביטוי מפליא! וכמה מדיד!) כבר היא ממילא כה עצומה עד ש“עשיית צדק” ויצירת דימוי של “עשיית צדק” לא ישנו עוד הרבה; ואילו תחושת “העוול היחסי” שעשו לעקורים רק תיגבר.

ולפיכך, מסתיים תרגיל ה“מדיניות בזעיר אנפין” (סוף־סוף רק כמה עשרות משפחות) בהכרעה פסקנית: “אין להחזיר את עקורי איקרית וברעם” ויש “לסגור את הנושא סופית”.

מי שחולק על מסקנה זו, או שהוא עוסק ב“מתן משקל אבסולוטי לתחושת צדק אנושי” (ושוב, גם הצדק נימדד במשקל); או, שעליו להוכיח ש“דימויה של ישראל” לא ייפגע מהחזרת העקורים, ובזה לא יצליח. ומכל־מקום, כדוגמת תרגיל מופת זה – כך צריך לדון בענינים כאלה, ו“אין מקום לחילוקי דעות על ההכרח לשקול נושאים כאלה בצורה נכונה.”

ואם, לאחר כל זה, ולאחר כל מופתי הדיון הבלתי פרימיטיבי, ולאחר הניתוח “בצורה הנכונה” לאור שיקולי “האיסטרטגיה הלאומית” – אם בכל זאת נישארים ספקות, וגרוע מזה, אם המעיין בתרגיל זה נישאר נידהם מן הניתוח, מן הטענות, מן הניסוחים, מן הפתרונות, ומשביעות הרצון העצמית של בעליהם המלומד – משהו, כנראה, לא “ניסגר” כל צרכו, אם בגלל “הגישה האיסטרטגית” אל נושא התרגיל, ואם בגלל התפישה הפרימיטיבית של הצופה במהלך התרגיל על כל “ממדיו”, “משקליו”, לרבות תפיסתו, מונחיו ומסקנותיו.

1. הסעיף הראשון פותח ב“האם כדאי”, שהוא הצד השני ל“משקל האבסולוטי לתחושת צדק אנושי”, שבפסקה האחרונה. שאומר בפשטות, כי צדק אבסולוטי לחוד, וכדאי־לנו לא־כדאי לחוד, וכי בעלי הגישה האיסטרטגית לא יבזבזו מוחם האנליטי על שאלות הצדק האבסולוטי ואפילו לא על “העוול היחסי”, אלא רק ישאלו על כדאי־לנו לא־כדאי. באופן שכדאי לא־כדאי מחליפים ובאים במקום צודק לא־צודק.

2. שאלה חוזרת בתרגיל המופת, ולפיכך שאלה מהותית היא – “איך תתקבל”: איך תתקבל החזרת העקורים כלפי חוץ: בעיני העולם הערבי, בעיני הפלשתינאים וארצות הברית, ואיך תתקבל אמינות ישראל, ואיך תיתפש חולשתה הפנימית, וכו׳.

השאלה “איך תתקבל” בוודאי שאלה חשובה, אבל היא לא נישאלה כלל על עצמנו, לאמור: איך תתקבל כלפי פנים, בעיני עצמנו. החזרתם או אי החזרתם של העקורים?

בוודאי, יש כל מיני תשובות בציבור הישראלי על שאלה זו, אבל היא לא שימשה כלל “מימד” בעיני ה“איסטרטגיה הלאומית” – ומה אם יש בציבור הישראלי מספר ניכר למדי של אנשים שמבקשים שהשאלה ופתרונה יתקבלו על דעתם, קודם כל, ואיכפת להם גם שתהיה צודקת, עוד לפני שתתקבל או לא תתקבל על דעת אומות־העולם? כלום בסחורות ייצוא אנו עוסקים ושואלים איך יקנו אותה ואיזו תעמולת פרסומת תיצלח יותר? מדוע אין שואלים מבית את פינו איך אנחנו נקבל או לא נקבל כל פתרון שמציעיּם בענין זה, ובשאר ענינים? ואולי גם את פי אנשי איקרית וברעם צריך לשאול – הם אינם רק חפצים דוממים שניתן להזיזם או לא להזיזם כרצוננו? מדוע לא מתחילים האיסטרטגים הלאומיים לשכנע אותנו בצידקת טענותיהם קודם שהם אצים לשכנע את כל העולם וחוששים יותר מכל מפני “מה יגידו הגויים”? אולי, מפני שמתכננים גדולים אינם ניזקקים לאנשים שבשבילם או שמטעמם הם מתכננים, וזה הכלל הגדול של התיכנון: בשביל האנשים, בלעדיהם.

3. “הדימוי ה”צמי" שלנו שוב ושוב: איזה דימוי עצמי יהיה לישראל? “דימוי עיקש, נוקשה ובלתי וותרני”, או “דימוי מוסרי גמיש ונכון לתקן עוולות", דימוי של "ספקות עצמיים׳׳, דימוי של “נחישות רצון”, וכו' וכו' – דימוי ודימוי – והיכן האנשים עצמם ולא רק דימוייהם, וכי אין אנשים אלא רק דימויים יש, האם לא קודמת השאלה מה אנחנו עצמנו לפני השאלה איזה דימוי יש לנו? או, שמא זו הפילוסופיה של האיסטרטגיה הלאומית: כי אין אנשים ואין מצבים אלא יש רק דימויים, ואין בעולם שום “אני עצמי” אלא רק “דימוי עצמי” בלבד?

ודאי שדימוי המחליף קיום נוח יותר למתכננים. מפני שבדימוי אפשר לשחק ולהתעלל בלי שהוא יצעק. ולא כן באנשים חיים שעושים להם דברים. וגם מפני שאת הדימוי ניתן לשנות לפי צרכי הקונה או המוכר, או “שער החליפין”, והאיסטרטגיה. אבל, מה אהיה אני עצמי כשאעשה עוול, ומה אהיה אני עצמי כשאנסה לתקן עוול? ומה יהיה משקלי בעיני עצמי ובעיני חברי, כשאעשה או לא אעשה עוול או צדק, כשאעשה מעשה נכון או לא נכון?

וכי במה אנו עוסקים כאן, בדיני נפשות חיות או במכירת דימויים מופשטים לייצוא? כי אם הכל רק דימוי שמא גם האיסטרטגיה הלאומית רק דימוי?

4. “עשיית צדק, ויצירת דימוי של עשײת צדק”.

כאן אני נעצר. מישהו מן הצדדים אינו מבין עוד במה מדובר. האם אין כאן איזו התעלמות, או התכחשות יסודית, לאדם, לבני אדם, למעשי אדם, ליחסי אדם – והכל רק פוליטיקה, ומסעות מחוכמים בשחמט בינלאומי: אם אנחנו נזוז ככה – ישיבו הם ככה, ואם אנחנו נעשה ככה – יבינו הם ככה. הכל רווח או הפסד פוליטי. תושבי איקרית וברעם הם פוליטיקה, ישובו או לא ישובו לבתיהם זו פוליטיקה, ושואלים מי ירויח יותר בפוליטיקה ומי יפסיד יותר וכלל לא אם עשינו להם עוול או לא עשינו להם עוול. לא אנשים חיים כאן לפנינו על כאבם ועל תקוותם אלא ספקולציות מבריקות בדימויים.

לא לחינם פותחות הטענות בשאלה הבסיסית “האם כדאי”. לא ניפנה במקום הזה, כדי שלא להיחשד בסחיטה אמוציונלית, אל העבר היהודי הלא כל־כך רחוק, ואל שאלות שנשאלו מעצבי המדיניות האסטרטגית כשהשתמשו שם כנגדי באותה מטבע עצמה: האם כדאי לנו, במקום האם צודק. (תיבת “לנו” אינה ניצמדת ל“צודק”, רק ל“כדאי”), ואפילו לא ניפנה אל מעמדו של נפוליון ביפו, כששקל והחליט לרצוח את שבוייו הנכנעים באמתלא ש“לא כדאי” לו להתעסק בהם וכו' וכו' – מצבים ששואלים בהם “האם כדאי” במקום לשאול “האם צודק” יוצרים אקוסטיקה אלטרנטיבית שונה. מצבים שצפויה בהם השאלה “האם זה צודק” ומתקיימת בהם השאלה ה“אם כדאי לנו” קולם מרחיק לכת, ואף עושה אסטרטגיה לאומית אחרת, ואופי לאומי, ואכפת לאומי, וגאווה לאומית או קלון לאומי. ואילו הנוסחה הקלסית: מה טוב ליהודים, מה כדאי לישראל, חייבת לכלול בתוכה לא רק טוב בחינת כדאי אלא גם טוב בחינת צודק: מה צודק ליהודים לעשות, מה צודק לישראל להחליט, ומה צודק לאיסטרטגיה לעשות – וכל סגירה אחרת אינה סוגרת, אלא רק מעוותת, ועד חורבן פנימי.

אינני מנסה לשער מה תהא תגובתו האישית של פרופ' יחזקאל דרור כשבמקרה פרטי שלו בענין גורלי בעיניו – יקבל תשובה של “לא־כדאי־לנו” במקום שהיה מצפה למידה של “אתה צודק” – ולאן יגיע כשכל “צודק” יימחק ובמקומו יבוא “לא כדאי”. לא תועיל כאן שום איסטרטגיה מזהירה וניתוחים מופשטים נכונים – אם האנשים שפונים אליהם יהיו רק דימויים, ואם ההחלטות שמחליטים עליהן יהיו בלעדיהם.

שני עולמות כאן: אחד שהסעיף הראשון לטיעוניו פותח בשאלה “האם כדאי לנו”, ואחר שהסעיף הראשון לטיעוניו פותח בשאלה “האם זה צודק”, לא צדק אבסולוטי בשמי השמיים, אלא אותו צדק עצמו שאני מחכה לו שייעשה כשעוסקים בי, ומין התיחסות כזו שאיתה העולם עולם ובלעדיה אין העולם עולם.

הפילוסופיה שמאחורי “האיסטרטגיה הלאומית” המלומדת והסטרילית שהוראינו לדעת בתרגיל הזה של “מדיניות בזעיר אנפין” היא מבהילה אם לא מבחילה.

יזהר סמילנסקי, דבר, 19.8.1977

כשמקלפים מדברי סאדאת את ההקדמות ודיבורי הנימוסין מתגלים דברים נוקשים, שלא זזו בכלום מדבריו מתמול שלשום – אלא שהם נאמרו בירושלים. גם כשמקלפים מדברי בגין את ההקדמות ודברי הנימוסין מתגלים דברים נוקשים, ולא עוד אלא שנאמרו באזני סאדאת שבא מקאהיר לירושלים. אותם דברים עצמם שלא נשתנו – הם דברים שנישתנו מאד כשהם, בנסיבות הקיימות, נאמרים מפי נשיא מצרים בירושלים. עצם האמרם בירושלים הוא השינוי הדראמטי. הגיאוגרפיה צובעת כאן מחדש את האידיאולוגיה. ואילו אותם דברים שלא נשתנו בפי בגין – אינם רק דברים שלא נשתנו, אלא חומרת היותם דברים שלא השתנו, הוקשתה עוד יותר כשנאמרו בירושלים אל בעל השליחוית מקאהיר.

איש לא יטען כי צריך היה לקבל את כל דבריו של סאדאת או להודות בצידקת כל טיעוניו. אבל נראה שצריך היה קודם כל, לקבל ולאשר לפניו כי דבריו נשמעו היטב ובכל הרצינות, וכי בשורתו בכללה ולפרטיה רשומה עתה לפנינו לדייקה, דבר לא נפל ארצה, וכי לא לשוא טרח לבוא אלינו ולהשמיענו דבר. ועם זאת, לא נוכל לקבל כל דבר ודבר שאמר, והמרחק בינינו עדײן גדול ולא מגושר, אלא שאנו מאמינים כי אין שום דבר שהציע שאי־אפשר לפתוח בו דיון, ולמצוא מידה או אופן להתקרב יותר זה אל זה. להודות כי שני הפסוקים החוזרים שלו “לא עוד מלחמה”, ו“בטחון ישראל יישמר” הם אבני־פינה הכרחיים לכל מיבנה יחסים בינינו. ויצאנו מוכנים לבוא לקראתו במסקנות המתבקשות מקבלת הנחות אלה, כיּצד שהוא מצידו, סאדאת, מתבקש לבוא לקראתנו, כך שכל אחד מן הצדדים יצטרך לתת משהו יקר משלו כדי לקבל משהו יקר יותר ומתקיים יותר, וכיוצא באלה דברים, ואולי לא יותר מהם ברגע זה.

לא כך אמר בגין. והקשה ביותר בדבריו היה הטון. אם נתכון לכך ואם לא ניּתכוון – טון דבריו בכללו היה אלים. לא רק קשוח. הכוונה לעשות על רגל אחת את האורח היריב לציוני, ולהוכיח לו את יתרון צידקתנו, ולזקוף ראש ולומר לו ל“גוי” הגדול דברים מתוך “גאווה יהודית” – טון זה עבר זמנו ונתבטלה במתו, עד שאלמלא רצינות הענייּן והרגע, נשמעו דברי בגין פה ושם כאפולוגטיקה תוקפנית, אם לא כמלודרמה אנאכרוניסטית, לרבות השימוש העודף בארגומנט השואה. כיוצא בזה היה השי שהגיש לאורח עם ההדגשה על המכבים, והרמז העבה על קטן שהיכה גדול ממנו, שנשמע כמעט כהתגרות. הטון, הדיקציה, בחירת הרגע, כשעיני כל העולם, פיסית ולא כמליצה, בוחנות ומבחינות כל וריד שהתנפח ברקות הדובר – דבריו היו גבוהים מדי, יהירים מדי, מוכיחים מדי ואטומים מדי. שום אדם לא יחנך את חברו על רגל אחת. שום מעמד חגיגי היסטורי אינו הזדמנות להוכיח, להטיף או להתנשא – אלא הוא הזדמנות מאין כמוה ליצור יחסים של אמון, והזדמנות דראמטית ליצור התחלה חדשה. לא לסלק חשבונות ולא לסכם ענייני עבר – אלא לפנות אל מה שיבוא מכאן ולהבא. לצעוד סוף־סוף צעד ראשון במסע המיוחל, להודיע על אמונה במה שנראה עד הרגע הזה כחלום רחוק, על אמונה שלמרות הכל יש רגעים מיוחדים, שאסור לפספס אותם. רגעים שמזמינים גדלות. שהעולם עוצר נשימתו לשמוע בשׂורה גדולה – ומה ששמע היה דרשה עם מוסר־השׁכל קשוח.

*

מה היה הרגע הקשה ביותר בכל מהלך פגישה דחוסת אירועים זו? נראה שהוא היה הרגע שבו אמר סאדאת באסיפת העתונאים, מתיישר במושבו, רציני ומתוח ונוקשה, בתוך סוגריים של שתיקה לפני ושתיקה אחרי, שתי מלים, שבאו בתשובה לשאלה על ארצות ערב המשופעות בשטחי קרקע אין סופיים ועשירות במשאבים ענקיים – למה הן מתעקשות על כברת ארץ בעייתית אחת זו – שאז התיישר סאדאת וביטא שתי מלים: “אדמת הקודש” וגמר. ברגע הזה הונחתה מהלומה קשה על התקוות. ב“אדמת הקודש” ניגמרים הדברים הרציונאליים. נגמר המשא ומתן. שעוד לא התחיל. ונישארת תהום. נשארים כוחות אפלים, יצרים מודחקים, קנאות ללא בינה, מושגים שאין בהם לא פשרה, לא שכל־ישר, לא אמצע הדרך, לא שיקולי בעד ונגד, לא דמוקרטיה ולא יחסי אנוש, וגם לא יחס אל אמהות בוכיות או רגש אל צעירים מתים בטרם התחילו לחיות – נישארת תהום קוראת.

איך יהיה שלום בארץ שהיא אדמת הקודש? קודש זו אלוהות צמאת דם. תובעת מבני־האדם ובלתי נתבעת. כוח נורא שמעבר לכוחו הרגיל של ילוד־אשה לשנות, ושעל־כן חובה עליו לקבל וללכת למות על הכל או לא־כלום. שמשמעו קין והבל לעולמים. הקודש, לפעמים הוא עניין נישגב, כשהוא פונה פנימה: הקודש, תמיד, הוא ענײן אכזרי, כשהוא פונה החוצה: כשהוא בא לחייב את האחרים בזכות שלי. ואילו הצירוף קודש ואדמה – מזמין דם. אדמת קודש בחלום הוא סמל מרומם, אדמת קודש במציאות היא הזמנה לקום איש על אחיו. ולא עוד אלא שדברי סאדאת נשיא מצרים לא נאמרו רחוקים מדברי שכנו ראש ממשלת ישראל, ולא רחוק מדיבורים וממעשים, בלהט ובהחלטיות חגיגית לא פחות, על אדמת הקודש, של נחלת אבותינו, ברית ההבטחה הקדמונית, עד שהכל נעשה דומה, מלבד שהקודש עובר לצד ההפוך של חלקת השדה. ובכך נישארים בקודש מול קודש. קודש שלך מול קודש שלי. קנאות מול קנאות. וה“בוא נדבר על הכל׳׳ וה”אין דבר שאין ליישבו בשלום" – הופכים למלים ריקות, ויונת השלום נופלת שדודה עוד בטרם פרשה כנפיה. המקום בורח אז מן הריאליות ונוֹפל אל המיתולוגיה, והזמן נבהל ונס מן הקונקרקטי לעבר הזמנים שמחוץ לזמן, שמחוץ לאדם, שמחוץ לאפשר האנושי, והפתרון האנושי האפשרי לא יהיה לו עוד ביטוי אחר אלא שוב הטראגי: יריחו שתיבנה בדם צעירה ובדם בכורה, ויפתח שיהיה מוכרח להמית את בתו – כי פצה פיו לקודש.

שני הנאומים שנישאו בכנסת, של נשיא מצרים ושל ראש ממשלת ישראל – בלי לדעת דבר אם דיברו ועל מה דיברו השניים בחשאי – סיכומם של שני נאומים גדולים אלה לפני כל העולם המקשיב, לא היה הצגת איזה גשר, אלא אדרבא, הצגת הריחוק הבלתי מתגשר. זה בשלו ללא שינוי וזה בשלו ללא שינוי. וכל אחד מציע לשני לוותר. מצב כזה שבו שני הצדדים צודקים, כל אחד בצידקו, יוצר אין־מוצא: מצב שאין לו פשרה, ושלפשרה אין בו מקום לחיות. מה נשאר?

נישארת רק דרך של כניעה שלמה של צד אחד לצד שני, כמנוצח לפני מנצח, דרך ויתור מתוך השפלה, או השמדה. או, במקרה הטוב, נשארת גם דחיית גזר־הדין למועד רחוק יותר, שמא הזמן יהיה חכם יותר וימצא מוצא בלתי ניראה היום. זה גם היה בינתיים, הפתרון שלנו: לדחות, להרוויח זמן. לאחר בואו של סאדאת נראה כי בינתיים זה קרוב להיגמר.

*

יוצא, כי הסכסוך הממושך והעקוב מדם הזה, אין לו רק סיבות פיסיות, מאטריאליות. הוא מתחיל בתודעת צדק ובתודעת עוול לצדק. כאילו הצדק השלם הבטיח דבר לי ורק לצד שלי, ולא אוכל לוותר על כלום כשהצדק כולו הוא איתי ושלי. מה עושׁה את הצדק לצדק? ומה עושה את הצדק שלי לצדק מחייב את הכל וגובר אף על שכל־הישר? וחמור מזה, מה נשאר להם לבני־האדם כשהצדק שלהם דוחק את רגלי שכל־הישר? כוחו של שכל־הישר שהוא נחלת כל בני־האדם ושהוא הודאה בשכלם של כל בני־האדם, ושעל כן שכל־הישר הוא גשר ההבנה האנושית, בעוד שהשכל שמעבר לשכל־הישר הוא מחסום שרק המוות, מי יודע, עובר מעליו. פתרון הסכסוך המתמשך הזה תקוע בין שתי התכונות האלה: לשמוע לקול הצדק שלי, או לשמוע לקול התבונה המשותפת. במלים אחרות: או שתבונת ההודאה באפשרי גוברת ומודים, זה בחלקו של זה, או שתבונת ההודאה באפשרי נהדפת ו“הצדק השלם” תובע לו את שלו: הכל.

הנסיון הקשה מכל שמחכה לנו כעת, לאחר ביקור סאדאת, והוא גם הנסיון הקשה מכל שמחכה לערבים – הוא הנסיון לחזור ולבדוק מחדש את המצב במונחים שפויים, בשכל־הישר, ובהודאה הדדית – כלומר, להתחיל בשווה ערך שני הצדדים, ולמצוא בדרך זו כי אף אחד מן הצדדים אינו בעלן על כל הצדק, על כל האמת ועל כל התנאים.

אף צד מן הצדדים לא יוכל איפוא לקבל כל מה שנראה כצודק או כמגיע לו על פי הצדק השלם, וכל צד מן הצדדים יצטרך לוותר, ובכאב, על דברים שחשב שהם כולם שלו, לפי דין הצדק, ושני הצדדים יצטרכו איפוא להיפגש אי־שם בדרך שבין מלוא תאוותיהם השלמות, כשכל צד מכבד גם את צידקת חברו, וכל צד גם מודה בויתור שוויתר הצד השני.

לא מפני שׁהוכרח לכך אלא למען השגת פשרה – כדי שהאפשרי יתפוס את מקום הבלתי־אפשרי, שהוא הצדק השלם. ישראל תצטרך לוותר ולהודות בצידקת מדינות ערביות, והערבים יצטרכו לוותר ולהודות בצידקת טענות יהודיות. וזו תהיה ההכרה ההדדית המיוחלת.

אבל, אם הערבים סבורים כי על ישראל לותר והם פטורים מוויתור, ומויתור מכאיב, הם טועים. זו תפיסה שעבר זמנה ושישראל גדלה ובגרה והתחשלה מהצטדק לפניה. ההכרה בישראל שהביא עמו, סאדאת לירושלים, בעצם ביקורו ובאישור המפורש שביטא בנאומו – היא הכרה חשובה, אבל היא הכרה מאוחרת, כעבור שלושים שנה, לאחר שעובדת קיּומה שׂל ישראל הושגה בדרכים הקשות ביותר, לאחר שהוכיחה את קיומה למרות כל ההתכחשויות האלימות – הכרה מאוחרת זו אין […] להיות הוויתור של מצרים. באופן שעל מצרים לדעת כי בדרשה וויתורים מישראל עליה להיות מוכנה לוויתורים גם מצידה. איש לא יקבל מלוא חלומו. ואם סבורים הערבים כי די בכך שהודו היום בקיומה של ישראל ובבעיות ביטחונה, ובכך תרמו את מנת הויתורים שמצידם – לא אמרו ולא כלום. כשם שאם מצרים מציעה ערובות־חוץ לישראל כדי שבטחון ישראל יישמר, היא לא הציעה משלה כלום, ולא וויתרה על כלום. ורק מוצאת היתר לעצמה להיות תובעת מישראל בלי להיות נתבעת לוויתורים, שוב, מתוך הכרהִ כי ִכל הצדק הוא שלה. br />

שני הצדדים נקראים היום לוויתורים מכאיבים על דברים יקרים כדי להשים: דברים יקרים יותר, בהדדיות, בשגשוג, בשלום.

זה סוד כל ייתכנות השלום, וויתורים קשים שרק השלום המלא יוכל לפצותם ולהשכיחם. וממש כאן מתבלט עוד הבדל אחד שבין תפישת ישראל ובין תפישת הערבים: הערבים מדברים על “שלום צודק”, והיהודים מדברים על שלום אמת. מה ההבדל בין “שלום צודק” ובין “שלוֹם אמת” ולמה זקוק השלום לתוארי לוואי? – “שלום צודק” אומר שנעשה עוול וצריך לתקנו. “שלום צודק” פונה איפוא לאחור, אל מה שהיה בעבר ואל תיקון מעוות, ואל התביעה להודאה בחטא, ואל קבלת עונש – שיהיה ויתור חד צדדי של החוטא על שזכה בו שלא כדין, וכמין פיצוּי וכפרה על “השוד”, על “העוול” ועל ה“גזל” שנגרם לערבים. ואילו “שלום אמת”, פונה אל העתיד, ואומר כי שלום שטומן בו זרעי פורענות אינו שלום, ואינו כדאי שישלמו בעדו וויתורים כה מכאיבים. שלום אמת הוא שלום שאינו מכסה על המלחמה הבאה באמצעים של הסחת דעת זמנית, כגון גבולות מזמיני חיכוך, כגון התארגנויות דמוגרפיות פוליטיות המזמינות חשד, אי־אמון כגחלי איבה לוחשת עד להתפרצותה האלימה הקרובה, וחוזר חלילה.

מה ששני הצדדים נתבעים לו היום הוא לדבר על שלום בלי תוארי לוואי. וזה לא ייתכן אלא משיודו כי השלום הוא צורך חיוני לשני הצדדים ולא רק לאחד מהם כשהשני יכול לחכות ולחיות גם בלי שלום. הדדיות זו היא הנושא, והיא גם הקשה להשיג מכל.

*

סאדאת בא לירושלים עם שני מסמרים ופטיש. מסמר אחד שמו “לא עוד מלחמה”, ומסמר אחר שמו “בטחון ישראל יישמר” – ובשני מסמרים אלה הלם בראש כל שומעיו בפטישו. כמעט לא שמע דברים, כמעט לא אמר דברים, אלא רק הלם בפטישו בשני המסמרים האלה, שלשמם הסתכן ובא, וכשהוא מסלק מלפניו כל דבר אחר ורק הולם בשני המסמרים – השיג את מירב האפקט של שליחותו: באתי לומר לכם, דרך הממשלה, דרך הכנסת, דרך כלי התקשורת, שני דברים שתי סיסמאות – ואי־אפשר שאלה תישכחנה עוד, ואי־אפשר שיערבבו דברים אלה באחרים. ואולי זו דרך יפה למדינאי להיות איש נושא בשורה אחת, והולם בפטישו בה עד שתחלוף ותעבור את כל המחיצות נוקשות הימים?

אבל, מה פירוש דבריו? מה פירוש “לא עוד מלחמה” ומה פירוש “בטחון ישראל יישמר”? האם פירושו הוא, אתם קבלו את תפישתי ולא – מרה אחריתכם? קבלו את עקרוניותי ולא תהיה לכם עוד מלחמה, קבלו את ערבויות העולם ובטחונכם יישמר?

מכל מקום, הוא לא אמר פיתוח שכנות טובה עושה שלום, פיתוח יחסים תקינים מונע מלחמה, והוא גם לא אומר כי ויתור על עקרונות נוקשים וחד־צדדיים – מקדם אמון הדדי. ומה אם ישראל לא תוכל לקבל את כל עצותיו ואת כל עקרונותיו? מה אם ישראל תדרוש ויתורים תמורת ויתורים? מה אם ישראל לא תודה בעוולות ובחטאים שחטאה לצדק ולא הרגישה שהיא אשמה וחייבת כפרה?

האם גם אז “לא עוד מלחמה”? סתם סאדאת ולא פירש.

כך שנידרו של סאדאת אולי אינו נדר אלא רק אם יקבלו את דעתו, ואת תביעותיו, ואת עקרונותיו, שלפיהם על ישראל לבדה לוותר ויתורים מרחיקי לכת: שני המסמרים הגדולים שהביא עימו סאדאת לא נתקעו עד סופם, והם עשויים גם להיות נעקרים ברגע האחרון – אם ישראל לא תאבה ותמאן להצעותיו.

מעבר לכל הרהורים אלה ברור כי קרה דבר גדול. נוצרה כעת הזדמנות להתחלה גדולה ומיוחלת. שני הצדדים נתבעיּם לשינוי בהתנהגותם הפוליטית. וקודם כל עליהם להכיר בהכרח שעל שני הצדדים לוותר, שכל צד הולך להפסיד משהו יקר לו, שכל צד הולך להודות שהצדק שלו אינו כל הצדק, ואינו הצדק העליון והסופי, ושהצדק של חברו אינו צדק חסר בסיס וחסר הגיון – כששני הצדדים יסכימו לדבר במונחים של שכל־ישר ולא במושגי קודש (בלי לוותר עליהם, אבל בלי לכפות אותם) – כשקיומם של שני הצדדים שווה, שווה ערך ושווה סיכוי, וגם שווה בצדק, ובאמת – קשה לשער מה יכול אז לעמוד על דרכם למצוא אפשרות של חיי שכנות טובה ושלום. שפירושו בין השאר גם לחיות בלי להתנצל על קיומי, לחיות בלי להצטרך לאישורו של מישהו לזכותי לחיות, ולחיות בתוך מרחבי אפשר נפתח והולך ומתרחב, ודוחה מפּניו כל מיני אי־אפשר שכולם צדקי־אמת בלתי אפשׁריים – בה במידה שחבל ארץ זה, היודע כל כך הרבה צער וסבל, ורובו מוזנחות ומדבריות – יהיה הצהוב העתיק שבו, הצהוב הניצחי והאין־סופי, מפנה מקום לירוק, חלקה אחר חלקה, שנה אחר שנה, עד צמיחה ירוקה תעטוף את כל הגבולות המפרידים.

יזהר סמילנסקי

דבר (טו כסלו 25.11.1977): 13

עם שמצרים מבקשת לקדם את שיחות השלום, היא נוקטת – לפי קריאה בעתונים – מונחים, מושגים וגם סגנון המזכיר תביעה לכניעה ללא תנאי: להחזיר הכל, בשלמות ומייד. השלום בעיניהם הוא שלילת כל השינויים שעד 67, וחיוב הגשמת הלאומיות הפלשתינאית. בעוד שבעיני הישראלים השלום הוא שלילת איבת השכנים והמשך מהלך הציונות. כך שהידיים המושטות לשלום מגששות ואינן ניפגשות היטב.

לעתים מתאכזבים כאן ונפתעים כשמוצאים שהמצרים חושבים על דברים אחרים כשהם חושבים על השלום, והציונות של הישראלים אינה ענינם. ואילו בעיני הישראלים האינטרסים הנחשבים כמטרות הנעלות בעיני המצרים אינם אלא כמין מכשיר, או כערבון שנילקח במלחמה, ושמהססים להחזירו בלי בטחונות מספיקים, ושטענות הצדק של המצרים אינן משכנעות הרבה. כך, שטיעוני הישראלים על חזון ההתיישבות שלהם, על כוונות הפיתוח החיובי, על סייגים מפני הפתעות ומפני שינויים לרעה, כשם שחלומות על שיתוף פעולה יצרני – אלה אינם בראש דאגות המצרים.

התפישה המצרית נשמעת ברורות, פשוטה וחד־משמעית, וחוזררת ללא ליאות על עצמה פה־אחד וקול־אחד, מן הרחוב ועד הארמון: שלנו הוא שלנו; כבודנו קודם לתועלתנו; ותיקון הפגם בדמותנו הלאומית־היסטורית בא לפני כל תיקוני החברה והכלכלה המוצעים לנו. כך, שאפילו אם ביסודם אין המצרים אויבים לישראל, הרי עניניהם, טעמיהם, סגנונם וסולם ערכיהם – באים אצלם לא רק בסדר עדיפויות שונה, שהגיונו שונה, אלא שהם מבוססים על הבנה אחרת של הצרכים האמיתיים, של היעדים ושל האידיאלים הלאומיים שלהם. וגם כשניראים הדברים כי השלום באמת ובתמים הוא מענינם של המצרים – הרי גם זה בתוך תבנית עולם ומסגרת אידיאולוגית משלהם. ובמסגרת תפישה זו היחס אל הישראלים הוא, בעיקרו, כאל כוח חיצוני שפלש והשתלט על שלהם, ושצריך לגרום לו שייסוג ויניח כיבושיו, ושײצא לו ללא שום רווח מלבד השלום, שיהיה תשלום הוגן על קבלת דין הנסיגה.

על פי תפישה זו שלהם ועל פי מושגיה, חייבת נסיגה זו להיות חד צדדית; מה שלא השיגו בכוח הנשק ישיגו עתה מכוח ההסכמים: והמלחמה שלא הצליחה לפתור דברים, תפנה מקום לוויתורים מתוך הסכמה. וכך יש להבין את ה“מומנטום” שייצר לו סאדאת, בהתקדמות בשני מהלכים, ראשית במלחמת יום־הכיפורים, ושניה בבואו לירושלים – צעד משלים צעד עד שיושג כל היעד המבוקש בשלמותו: השתחררות מן הכיבוש הישראלי, שלילת ההישגים הטריטוריאליים, וחיוב חשבונם של הישראליים בפתרון הבעייה הפלשתינאית שהם שייצרוה – ושעליהם לשאת עתה בתוצאותיה, ולשחרר כבר את המצרים משום מחויבות שהיא, ולהיות פנויים כל־כולם לעניני עצמם כדרכם, ככוחם וכסגנונם.

ומכאן שימוש המונחים הנשמעים עתה כהכתבת כניעה־ללא־תנאי, לא מטעם הכוח אלא מטעם הצדק. במקום השימוש במונחים שהישראלי היה מצפה שישתמשו בהם: חיפוש הבנה דו צדדית לסכסוך כפול־צדק. ומכאן גם שני הצדדים.

המצרים בטוחים שהם מצידם כבר נתנו את מלוא כל חלקם בהדדיות הנתינה: בואו של סאדאת לירושלים היה כהכרזה לפני כל העולם על הענקת הכרה למדינת היהודים, ויצירת עובדה חדשה בכל מערך יחסי המזרח־התיכון. ואילו העובדה שמדינת היהודים היא מדינה ציונית, ושהציונות היא מחשבה על העתיד היהודי במרחביו ולא רק על הקיום הישראלי בצמצומו – עובדה זו לא זכתה בכלום, לא בהכרה ואפילו לא בהבנה תחילתית, וניראה כאילו זה שורש כל אי ההבנות היום: כל ההכרה ניתנה לעובדת קיומה של ישראל במונחים ריאלפוליטײם, ושום הכרה לא ניתנה לציוניותה של ישראל.

ומכאן גם שתי השפות השונות. שתי הגישות השונות, ושתי הידײם המגששות לשלום, ניפגשות ואינן ניפגשות.

עתה, לאחר שלושים שנות מדינה, ולאחר הרג רב ונורא, לאחר השחתת משאבים אסטרונומײם לשוא, לאחר שכבר נתבססה תשתית של מציאות ישראלית בלתי ניתנת להכחדה קלה, והוקם צבא שלא רק שלא קל להביסו, אלא ניראה שקשה יהיה לעצרו אם יתקדם – לאחר תקופה זו מודה מצרים – כחלוצה לפני שאר מדינות ערב – בקיומה של ישראל. ואין זה דבר מועט. אבל אין זו עדיין הכרה בטעם קיומה ובתכלית קיומה של מדינה זו, ובתכלית שעושה אותה שונה מכל אומה ומדינה בעולם: מדינה שבבת־אחת היא גם מדינה של תושביה הקיימים וגם של תושביה העתידים במרוצת הדורות. וממש כשם שמצרים היא מדינת הדור הקיים בה ומדינת הדורות הבאים שעוד ייוולדו להם, ואיש בעולם לא יוכל להתערב בך – כך גם ישראל היא מדינת היהודים היושבים בה ומדינת הדורות הבאים שעוד יעלו אליה, ואיש לא יוכל להתערב בכך.

אי־הבנה זו ואי־הכרה זו עושה את הוויתור הנתבע מישראל לאקט חד־צדדי. ומעמידה את מצרים כתובעת הפטורה מהיות נתבעת.

לא די לה לישראל כעת בהכרה החשובה שהיא קיימת; היא מחכה להכרה הנוספת: הכרה בציוניותה. ובלעדי הכרה נוספת זו גם ההכרה הראשונה מתרוקנת. כל צעד שתצעד ישראל היום, ושיהיה בו כדי לסכן את מימוש האידיאה הציונית – סותר מניה וביה את עצם קיומה. קיומה של ישראל במחיר חיסולה של הציונות – הוא חיסולה של ישראל מתוכה, ללא מלחמות ובתוך גבולות בטוחים. כל השאלות הקשות המעיקות כעת על מהלך השיחות – גבולות, פלשתינאים, ישובים יהודים, ולחץ מדינות ערב המסרבות וכיוצא באלה – ככל שהן קשות לעצמן, אסור להשלות איש כי אפשר למצוא להן פתרון בלי להודות תחילה – בבעיה גדולה יותר: ושני הצדדים חייבים לדבר אמת, ובגלוי־לב, מפני שבלי הבנת אמת, כל הצעות השלום הן הסכם ריק.

ממול הוויתור הממשי, הפיסי, שתובעת לה מצרים מישראל, יהיה גם עליה לוותר וויתור לא־קל לה – וויתור על שלילת הציונות. ואם חשה מצרים בצידקת תביעתה מישראל לשם מימוש זכותה לריבונות מלאה, עליה להכיר בצידקת ישראל התובעת הכרה בטעם קיומה של ישראל כמדינה ריבונית.

מערכת היחסים הנוצרים והולכים בין ישראל וארצות ערב לא תוכל לעמוד בהעלמת אמת זו או בהסוואתה, לשם נוחות מדומה של המשא־ומתן, ושלום אמת לא ייתכן בלי הודאה באמת, והאמת של ישראל היא, כי קיומה אינו רק בקיום ההווה שלה אלא גם בקיום חזון העתיד המיוחד לה. ישראל היא האחריות לגורל היהודי, היא התשובה ההיסטורית הריאלית לכל מקום ולכל מצב שבו מתהווה משום־מה “שאלה יהודית”, בין אם זו שאלה פיסית־קיומית, ובין אם זו שאלה אידיאית־מצפונית – בכל מקום, בעולם ובהיסטוריה, שיקום בו יהודי וישאל על קיומו (האישי, הלאומי, התרבותי, הדתי, הזהותי וכו') – מדינת ישראל היא התשובה הטובה מכל התשובות האפשריות, ולכך היא קיימת.

קשה לסגת וקשה לוותר, בין אם על אדמה, ובין אם על אידיאה, אבל כל וויתור שיהיה חד־צדדי לא זה בלבד שייראה כקשה יותר, אלא שיהיה דל תוצאות: וויתור שאין עימו פתרון. על המצרים לדעת זאת.

היום בשיחות שהכל חרדים להצלחתן, ובכל גילוי הלב. ובכל ההסברים שײדרשו להם אם ייבקשו לדעת יותר, כי אם אמנם יקר השלום להם וחשוב להם מעמיהם שלהם יהיו אשר יהיו – עליהם לשקול את התביעה להקריב לשם השלום דיעה קדומה שלהם, המושרשת בהם עמוק, ולוותר וויתור אידיאולוגי מכאיב, תמורת הוויתור הפיסי מרחיק הלכת של ישראל: עליהם להתפקח משלילת הציונות.

וטעם כל הדברים האלה עתה, כדי להמליץ שבשיחות השלום תהיה חובה כפולה על הישראלים: חובת וויתורים לשם השלום, וחובת קשׂיות־עורף על הדדיות הוויתורים. מי שאינו מוותר לשם השגת דבר אין הדבר בעל־ערך בעייניו. וויתור כנגד וויתור. לא כפיית כניעה ללא־תנאי, אלא הסכמה על וויתור הדדי לשם השגת שלום הדדי. הישראלים יוותרו על דברים יקרים ועיקריים בעיניהם, כנגד וויתור שיצטרכו המצרים לוותר להם, לשם מה שניראה בעיני ישראל כעיקר טעם קיומה: לא קיום בלבד, אלא קיום עם עתיד, ובכל מלוא מה שמשתמע מהודאה זו למעשה בפתרונות המשא־ומתן.

ברור שאין זה קל כל־עיקר. אבל אי אפשר בלי זה. צריך שידעו המצרים, וידעו הערבים כולם, כי מדינת ישראל זו, שלא כשאר מדינות, היא מדינה של שני צעדים ולא של צעד אחד בלבד. לא רק צעד של קיומה אלא גם צעד של יעודה. וכי מי שמודה רק בצעד האחד בלבד, מחטיא את כל הדבר. אמת, כי לא רק המצרים מתקשים להבין זאת, אלא גם ידידי ישראל האמריקאים, וגם האירופים – לא כל שכן המוני המסרבים להסכים אפילו לצעד ההכרה הבסיסי הראשון – וגם לא תמיד הישראלים זוכרים זאת ולא בכל חוגיהם – ואף־על־פי־כן: מדינה זו היא מדינה מיוחדת, היא מדינה של שני צעדים – של היש הקיים ושל היש המיועד – ומי שמתעלם מחזון הצעד השני שומט גם את מעשיות הצעד האחד. על־מנת להשיג מדינת יהודים כלשהיא כפי שהם נוגע נתון ולסגור – לא היה קשה למצוא שלום משכבר: במדינה השוללת טעם היותה ומאפסת עצמה לדעת. ולפיכך במדינה המבקשת להגשים עצמה, לא יוכל השלום להתממש לאורך ימים אם לא תוכר מדינה זו כמדינה בעלת שני צעדים, ואם גם השלום לא יהיה כזה: שלום לא רק כמצב תחילתי של אין־מלחמה ושל יחסי שכנות טובים (שכשלעצמם הם הישג עצום ושווה מחיר עצום) אלא שלום כמצב המאפשר את כל המשתמע מהכרה בציוניותה של ישראל: בטחון, בהתישבות, בכלכלה, בחברה ובגידול כוחה הקולט של ישראל.

להודות בישראל ולא להודות בציוניותה, הרי זה אם לשלול לאלתר את קיומה, או להזמין מלחמה למחרת השלום, כשתתעקש ישראל לממש את יעודה. ומי שמדבר על השלום בלי לדבר על ייחודה של ישראל כמדינה בעלת שני הצעדים, אינו מדבר על שלום אלא על עוד הפוגה אחת בין הפוגות המלחמה.

אם תהיה מצרים מוכנה להודות בציוניותה של־ישראל, מותר יהיה לתת לה יותר; ואם לא תודה, כל מה שיוותרו לה לא יבטיח שום הבטחה של אמת.

יזהר סמילנסקי, דבר, 16.1.1978

אם “טאבו” פירושי איסור על מגע, הרי שסאדאת בבואו לירושלים “שבר טאבו”; וכך, נוסף על המימד הריאליסטי עשה מעשה במימד המיתולוגי. שבירת טאבו היא ענין קשה: היא צריכה להרבה אומץ והיא מאויימת כל הזמן בעונש. כך, שהמתח שנוצר בין ישראל ומצרים בדרך אל השלום, אינו מתבטא רק במונחים ראציונאליים אלא גם במונחים מיתולוגײם. ואילו הפורקן המיידי שביקש סאדאת להשיג בבואו לירושלים, כקופץ מעל התהום, משלא הושג במלואו כפי שציפה – הפך בהרגשתו למתח שלילי בלתי ניסבל: הוא לבדו מכל הערבים העז לצאת ולשבור לאור היום את איסור המגע עם היהודים, ותעוזתו זו לא נענתה במחווה סימלי קיצוני מקביל, ועל גבורת שבירת הטאבו שלו, השיבו לו במיקוח מפורט, במפוקחות פוליטית ובטיעונים ליגאליסטיים, כלומר: בסתימות למימד המיתי.

ככל שלא נכון ולא צודק לדבר על עמים בהכללות כלשהן, וכל ההכללות מחמיאות כידוע ועושות עוול, יש משהו בלתי מוכחש בכמה איפיונים בהתנהגות יחידים ועמים, בהעדפה של כמה ערבים מיוחסים כנגד ערבים אחרים, כסף רגישות גבוה או נמוך לכמה דרכי התנהגות, וכיחס כפייתי או חפשי למושגים כגון: כבוד וגאווה, קדוש או טמא, ומכאן גם – מותר או אסור, ודבר שקבוצת אנשים אחת מוכנה לתת עליו את נפשה, קבוצה אחרת רק שוקלת אותו באמות־מידה צוננות. היחס למיתוס, לערכי המיתוס, לקדושה ול“חובת הכבוד” – רחוק מהיות זהה בין הישראלים ככלל ובין המצרים ככלל. (אע"פ שקבוצות כאלה או אחרות ביניהם תתנהגנה אולי בדומה בפרט זה או אחר).

לא קשה לזכור את היחס השונה לשבויי המלחמה, את התגובה השונה של ישראל ושל מצרים על קרבנות המלחמה, ואת סף הכאב השונה; כשם שלא נישכח עוד שילוח הרסן הדמוני, הײצרי הרסני, שנתגלע בקרבות לבנון בין ערבים לערבים – ואין צורך להאריך. מה שעולה מעדויות אלה הוא היחס השונה לעמדות מיתולוגיות. המשקל השונה של כבוד וגאווה, והמסקנות השונות מעימות לא סימטרי זה.

על־פי גישה אחת, הצדק הוא מהות נכפית, החלטית וחסרת פשרה, על פי גישה אחרת הצדק הוא אנושי, כלומר יחסי, ונישפט בטיעונים תבוניים. (“אמר ר' לוי: אם עולם אתה מבקש – אין דין, ואם דיין אתה מבקש – אין עולם”. ב“ר, מ”ט, כ׳) – ומול התביעה שבעיני סאדאת היא היא תביעת הצדק, פשוטו כמשמעו, ולפיכך היא התביעה ל“הכל” השלם בשלמות, בלא צל של ספק – הרי ההצעה להסכים ל“הכל” יחסי, לא של “מאה־אחוז” ולפשרה הדדית וכו' – נראית כבגידה, כהונאה, ככפירה בצדק ובמיתוס של השלם, ובתשובה ציניות לאקט הנועז של שבירת הטאבו שהעז ושבר.

ככל שתביעות סאדאת הן מדיניות בפרוש, מיוסדות על שיקולים ריאליסטיים־פוליטיים, כלכלײם, חברתײם, צבאיים וגם שילטונײם – אסור לשכוח גם את הרקע ואת העומק ואת המשמעות המיתולוגית של צעדו הן בעיני עצמו והן בעיני עמו והן בעיני אחיו הערבים בכל מקום: “אדמת־הקודש”, “החזרת הכל”, “כל הצדק”, “מלוא כל הזכויות” ממש כמו “אף שעל” או “אף סנטימטר” וכיו׳׳ב – אינם נשמעים רק במונחים המקובלים במשא־ומתן קונבנציונלי, אלא הם גם מונחים עמוסים משמעויות, המדברים ישירות ועמוקות אל אנשים שהמיתוס וערכיו הגמורים וההחלטיים חי בהם בפועל. באופן, שאסור לשכוח כי הנפגשים אל שולחן הדיונים חיים בו־בזמן במישור פוליטי גלוי, ובמישור מיתולוגי סמוי, ושהתנהגותם מוכתבת מצרופים מוזרים של שני אלה כאחד.

ועוד צריך לזכור כי טיעונים מיתולוגײם בשם המוחלט והשלם נשמעים בעולם פשוטים יותר, ולפיכך מובנים יותר ולפיכך תקיפים יותר; כך שהתנהגות סאדאת ודבריו נראים כדרך הישר והצדק והפשטות, ותשובת ישראל עליהם כדברים חמקמקים ומשתמטים ועקיפים, ולפיכך מסובכים יותר, זקוקים ליותר הסברים ולפיכך מובנים פחות, אמינים פחות ופחות משכנעים. הטיעון המצרי – קצר ופשוט, הטיעון הישראלי – מלא “אבל”, היסטוריה, חששות ופתרונות מתוחכמים. הלודארים ברומא היו נלחמים זה בזה בין השאר כשזה נושא חרב או כידון וזה נושא קילשון ורשת: סגנונו של סאדאת הוא הנחתות כידון, סגנון הישראלים נראה כהתפתלות בהשלכת רשת.

וכך ניראה סאדאת ברגע זה כמציג את תביעת הצדק השלם, ההחלטי, הגמור – כלומר המיתולוגי, כלומר הבלת־אפשרי. על צדק כזה אין משא־ומתן. צדק זה הוא אקסיומה: זה הצדק, זו הזכות, זו האדמה – כולם שלי.

האדמה שנילקחה ממני תוחזר כעת כולה. זכויות הפלשתינאים שנילקחו מהם יוחזרו כעת כולן. ואין כאן מקום לא לדיונים, לא למיקוחים, לא לפשרות ולא לוויתורים. אלא רק להשיב את הצדק על כנו, ואם לא בשלום – בכוח. ובתמיכת דעת העולם כולוֹ.

מי ששבר את הטאבו והלך לירושלים – לא יוכל לחזור ולבשר לעמו כי הנה תשעים וחמישה אחוזים מחביעותיהם נתמלאו. רק מאה אחוז הם אחוזים מספיקים. תשעים וחמישה אחוזים במושגים מיתולוגיים הם שלילת החוק והרס הצדק. כך, שהדיאלוג הישראלי מצרי להשגת השלום אינו נתקע רק מנימוקים אובייקטיביים, כבדי משקל כשלעצמם, אלא מתגלה בפועל כשני מונולוגים בלתי ניפגשים. שני מונולוגים המושמעים משתי עמדות מושגיות לא מכוונות זו כנגד זו, ובשתי לשונות בלתי מיתרגמות זו לזו.

אילו קם למשל ראש ממשלת ישראל ונפל על צווארי נשיא מצרים, לאמור: “אחי אתה, הנה שלך לפניך, קח הכל ותבורך, ויהי שלום מעתה בינינו!” – היתה אז לשון אחת בין השנײם; ואילו קם נשיא מצרים ואמר לראש ממשלת ישראל, לאמור: “הנה חכמתי עתה, אני יודע שלא אוכל לקבל את כל מבוקשי, ואצטרך פה ושם לוותר ולהסתפק בפחות מן הכל – וגם זו לטובה!” – גם אז היתה לשון אחת בין השניים. עכשיו, שדברים כאלה אינם נאמרים, וקשה לראות מתי ײאמרו, מדברים השניים בשתי לשונות שונות, ובלתי ניפגשות. מה שמציעה ישראל היום למצרים בשטחי סיני, למשל, אינו ניראה בעיני מצרים כשום תנועה של רוחב־לב, אלא כעשיית המובן מעצמו – בהחזרת שלהם להם. ומה שהציעה מצרים לישראל ברוחב־לב ובשבירת הטאבו, בהכירה בקיומה ובהודאה בריבונותה – אינו נחשב בעיני הישראלים כהישג מיוחד, אלא הוא מובן מעצמו שאינו זקוק עוד לשום ציון מיוחד, והידיים המושטות לשלום – אינן ניפגשות.

האם אפשר להפוך היום את המשא־ומתן ולהשלים בו יחסים תבוניים ולהפחית את מעורבות היחסים המיתיים? כיצד אפשר להפוך מהר ולשנות מין שינוי נדיר כזה, ובתוך כדי תנופת ה“מומנטום” המפורסם, שהעולם עוצר נשימתו לפעמים מציפייה להתגשמותו סוף־סוף? האם ניתן כל־עיקר לאתר את המיתוס, להקיפו בסוגריים בינתיים, ולהתנהג רק בממדים תבונײם, ולהתגבר על המרחקים ועל הפערים – רק מתוך הזקקות לתבונה או בעיקר לה? התנהגות שפירושה הוא – להתחיל מן ההנחה שאין מאה אחוז בעולם, שלשום צד אין חזקה על שום אבסולוט שהוא, ועל שום הכל שהוא, ועל שום “אקסיומה של צדק” שהיא – ושכל מה שיש הוא הסתפקות ב“יותר” וב“פחות”, וב“יחסי” וב“צדק ככל האפשר” – ושאם לא כן אין תקווה לכלום. תביעותיו של המיתוס אינן עשויות להתגשם ולא להתגשר. שהרי אין חצי מיתוס, ואין חצי אקסיומה ולא חצי אבסולוט, או חצי “הצדק המוחלט”. ומה שיש באפשר האנושי הוא ה“כמעט”, כמעט הכל, הסכמה לשיעורין, וויתורים הדדיים. מה שיש באפשר המצוי בידי בני אדם מסוכסכים הוא יחסים תבוניים ולא יחסים כפייתיים – כשמצב אפשרי מחליף מצב החלטי, והסכמה מחליפה הכנעה גמורה, ומשהו שבאמצע הדרך שבין הכל־או־לא־כלום – מחליף את הכל ורק הכל ולכל הפחות ההכל הכולל הכל. בארץ המושגים המוחלטים – אין שלום. וגם לא בני־אדם.

אין ברירה. על המצרים יהיה להתגבר ולדעת כי ביחסי בני־אדם אין “הכל”, וגם לא יקבלו הכל. עליהם להכיר בכך שאין הם הבעלים היחידים על הצדק, ושהצדק אינו כולו שלהם ולצידם. וכי סיבת היות סיני בידי ישראל אינה בלתי תלויה באחריותם למעשים ולמחדלים שעשו ושחדלו. ושלמרות כל ההתעקשות, לא ישראל תקבל הכל, ולא מצרים תקבל הכל. ושכדאי להפסיק לדבר על שום “מאה אחוז”. לא תהיה למצרים ברירה, כשם שלישראל לא תהיה ברירה, אלא להגיע להסכם שלום, כששני הצדדים מסתפקים באפשרי ולא בהחלטי. ובמקום לדבר בטון מתנשא יצטרכו במוקדם או במאוחר, לצאת מן השלב המיתולוגי – שבו שוררים לתפארת מושגי ה“הכל”, “הצדק השלם”, ו“מלוא הזכויות” – ולהשליט על ציפיותיהם ממדי היסטוריה אפשרית ויחסי פשרה, במקום שיותר מדי אקסיומות יותר מדי זמן תבעו תביעות נוראות ושטופות דם בשם איזו בעלות מדומה על "הכל׳׳ מדומה.

שינוי כזה בתרבות עם, במושגיו ובתבנית עולמו – רחוק מהיות פשוט, קל או אפשרי בזמן נתון, ואפילו “טיפול בהלם” לא יסייע בתהליכים שצמיחתם בהכרח איטית, מהססת, ומעמיקה וסומית. האפשרויות הריאליות אינן אלא להודות בשוני, להביא מראש בחשבון את הדיוקן השונה של כל צד, ואת התרגום השונה של מושגים זהים לכאורה, ואת הסכנה שבשיבוש ההבנה בכמה מושגים מרובי הדים – ובעיקר: בהפעלת מעצורים יעילים שיימנעו הקנטת איש את רעהו בכמה סמלים שכל צד מפרשם בעקשנות כהוכחות מספיקות לעמדותיו, ובעקיפת מושגים מיתיים מלבי קנאות ומשלהבי יצרים ולחדול מהתנהג כל צד כבנים יחידים לבורא העולם שמותר להם הכל – ולהתחיל לכבד את אי־ההבנה הכפולה היושבת בהכרח בין הצדדים כשהם טוענים בשם כמה מושגים – שאם דנים בהם תבונית הם ניראים שווים, ואם דנים בהם באי־תבוניות הם שונים ומעוררים גירוײם אי־תבוניים הסוחפים להרס, על דרך “הכל או לא־כלום”. ועוד צריך להביא בחשבון כי בני־אדם אינם בני רשף, ושבני־אדם ועמים גדולים בנוײם בבת־אחת גם מן התבוני וגם מן האי־תבוני – ושאת זה איּן לשנות בכוח, אלא רק לנסות ללמוד, מתוך שותפות ככל הניתן, להבליט את האפשרי ולדחות את יומרת ההחלטי. ההחלטי בשמיים הוא תכלת, ההחלטי על הארץ הוא דם.

והואיל ואין מושיבים עמים לטיפול אנאליטי כדי לרפאם מכמה מושגים עמומים שדבקו בהם והעמיקו חדור, והואיל ואין עם אחד ממונה להיות שופט עם אחר במושגים ובציפיות, כדאי היה ששני הצדדים ינסו כעת להנמיך את הקולות, להצניע את התביעות האבסולוטיות, שיש לשניהם, ולפנות את במת־החזיון שהם עורכים עכשיו לפני כל אומות העולם הצופות בהם מתוך תשואות הסכמה או מחאה, ורק להצטדד, ולהכיר זה את זה בשקט, ולקבל כל אחד את האחר כפי שהוא, מתוך התקרבות, ומתוך הכרה שרצון משותף והכרח משותף והודאה משותפת בגבולות האפשר והאי־אפשר, יפלסוּ דרך וישיגו את התוצאה המחוייבת האחת: חיים יחד.

יזהר סמילנסקי, דבר, 24.1.1978

כבוד רב אני רוחש למיכאל אסף ולדבריו ("דבר׳׳ 30.1.78), ורק שתי הערות אלה בשולי מאמרו:

אחת, והיא צדדית, שמיהר הכותב הנכבד לצרפני אל חבורה בעלת דעות מוגדרות שרחוק אני ממנה, הן מדעותיה הן מסגנונה, כרחוק מזרח ממערב. ואולי בא צירוף זה, בגלל טבע בני אדם שאינו סובל מישהו עצמאי בדעותיו ובלבטי דעותיו, גם כשהוא מבלבל בכך את התיקים שכבר תײקו אותו בהם, כמי שבורח מן התווית שלו.

שנייה, והיא העיקר: שמדינת ישראל היא מדינה ציונית. פשוט, זו האמת. ומוטב שלא להצפינה. כי השלום תובע מאתנו ויתורים וגמישות וגישה ריאליסטית ומחשבה רציונאלית – מוסכם עלי ועל רבים. אבל, עם זאת, אסור להשלות איש, כאילו מדינה זאת, ישראל, היא עוד מדינה כשאר כל המדינות, מדינה של “צעד אחד” בלבד. ציונותה של ישראל היא: ה-Raison d’être של קיומה כאן, אמת שלא רק שאין להסתירה, אלא אף חובה לומר אותה בקול, קודם הדיונים, בשעת הדיונים ובשעת הסיכומים – ומוטב שלא לנסות לפרכס אמת יסוד זו בשום הסוואה, גינוני דיפלומטיה או חיוכי נימוסין. אין זה מאקסימאליזם קיצוני, וקנאי, אלא זה תיאור טבעה של המדינה. אם לא תדבר על כך בקול היום, תצטרך להילחם על כך בנשק מחר. זו מדינה ציונית וכוונתה להיות ציונית, ובלי ציוניותה – עצם היותה מופרך. ואסור שזה יהיה “הסוד היהודי” שמסתירים ומכסים אותו בדיוני השלום. מוטב שהמצרים, וכל שאר המעורבים בדבר, יידעו זאת בגלוי, בקול, מתחילה ואת ההשתמעויות של אמת זו.

באופן, שמי שמבקש שלום עם ישראל, שמבקשת אותו מצידה בכל כוחה, בכל מאודה, ובכל ויתור אפשרי ויותר מאפשרי – יידע שהוא מבקש לעשות שלום עם מדינה ציונית.

יזהר סמילנסקי, דבר, 31.1.78

נוהגים לדבר עכשיו על מהפך, ובהתפארות. שלשום התחולל מהפך מדאיג. אין זו עוד שאלה של סיפור מסויים אחד או של סרט טלוויזיה ולא שאלה של תוכן או של איכות הסיפור או הסרט, וגם לא שאלה של עיתוי נכון להצגתו, ולא מהימנות עלה־התאנה הבטחוני.

המהפך הוא עקרוני־פוליטי: האם גוף פוליטי מקבל מעתה רשות להיות פוסק בעניינים שברוח. אם אמנם נוצר אמש התקדים הליגאלי שלפיו גוף פוליטי הופך להיות לא רק צנזור לאמנות, אלא גם בעל רשות להתערב בה, כחוק. הנושא הוא פשוט: הלגיטימציה של התערבות המימשל ביצירה.

עניין זה אינו רק ענײנם של סופרים, משוררים, ציירים, מוסיקאים שחקנים, ובמאים – הוא ממש עניינם של קהל הצופים, המאזינים, הקוראים. וכל אלה שחופש האמנות הוא תנאי חירות ראשון במעלה בעיניהם. עליהם לקום עתה ולהשמיע קול מחאה, כפרטים ובקבוצות. בטרם יתגבשׁ התקדים. בטרם יחרקו סורגי ברזל.

הרי זו מדינה אחת שאין בה התערבות כזו. והרי זו מדינה אחרת לחלוטין כשהתערבות כזו הופכת לחוק. התקדים הוא הדרך לחוק.

לוועדה של הכנסת אין כאן זכויות יתר. לשר החינוך אין כאן שיקול דעת מיוחס. לגופים פוליטיים אין כאן היתר־כניסה אוטומאטי ולא רשות הכרעה ולא זכות לסנקציות.

צעדים אלה מתאימים אמנם וצפויים היו כל הזמן מידי משטר חרות־מפד"ל. כעת יצא המרצע מן השק. אבל עדײן רבים מהם בני אדם בארץ שהחרות יקרה להם, ולא יוכלו להישאר עתה רוב דומם ולהחריש. צריך עתה להתערב ולהשמיע קול מחאה. כל אחד ממקומו וכל קבוצה מתחומה.

יזהר סמילנסקי, דבר, 8.2.1978

לפני כעשרים שנה התפרסמה הרצאתו של הסופר והמדען האנגלי סי. פי. סנאו, על “שתי התרבויות”, והיכתה גלים של ביקורת ושל הסכמה. הוא טען, כי קײמת תרבות מדעית בצד התרבות הספרותית, והן ניפרדות כמעט לגמרי זו מזו. בני התרבות האחת שווים לכאורה לשנייה באינטליגנציה, במוצא חברתי, ברמת־חיים וכו' – ועם זאת, חדלים להבין איש שפת רעהו כשהם מדברים איש איש בעניינים המעסיקים את מיטב סדר יום־יומו, והם מוצאים עצמם יותר ויותר, ניפרדים ורחוקים זה מזה אינטלקטואלית, פסיכולוגית ואף מוסרית.

סנאו שיער כי גריניץ' וילג׳ בניו־יורק מדברת ממש אותה שפה שמדברת צ’לזי בלונדון, אבל ששתיהן כאחת אינן עשויות להבין את שפת אנשי M.I.T, כאילו דיברו אלה טיבטית. בעוד שבתרבות האחת לא שמעו ואין להם מושג ולא חפץ בחוק התרמודינמי השני, למשל, הרי התרבות האחרת לא שמעה, ואין לה מושג או חפץ בקבצי השירה שמתפרסמים אצל אלה, או בפולמוסים הלוהטים שלהם על כמה “ארטיפאקטים” מוזרים.

אם צדק ס. פ. סנאו בטענותיו לגמרי, או אם החטיא ולא קלע – אין זה מענייננוּ כעת – כאן; וגם לא נישאל על המסקנות המעשיות שניסו להפיק פה ושם מביקורתו (בהגברת לימודי ההומאניסטיקה במוסדות השכלה מדעיים וטכנולוגיים, או כשיפור שיטות ההוראה של מקצועות התרבות בבתה"ס המכינים). מה שנחוץ עתה לענייננו הוא שנײם: הגדרת המונח "תרבות׳׳, וההכרה כי בתוך "התרבות׳׳ מתקיימות תרבויות. בעניין השני הזה נצטרך לקבל כמוכח כי תרבותה של אוכלוסיית בני־אדם שחיים לכאורה במסגרת חיצונית אחת – חצויה בתוכה, אם לא בקו חוצה אחד, הרי באיזור מעבר מדורג, ושמכל מקום, אין איש יכול להכחיש את עובדת קיומו של אותו טיפוס נפוץ של “מומחה” השולט, בגיזרת ידע צרה אחת, ושבה הוא חי, בה עיסוקו יום יום, כל ימיו, ובה גם תם חוג אופק עולמו הרוחני; ואת עובדת היתדלדלות התקשורת שבין קבוצות מומחים שונים – שהיא בעייה מוכרת בכל מקום: קבוצות אדם שכמעט נוגעות זו בזו, ואינן נוגעות כלל. ובלי לשפוט עדיין אם טוב כך, או אם לא כל־כך טוב, אם צריך לשאוף ליתר עירבוב התחומים ולהגדלת בסיס המכנה־המשותף, או ששאיפה כזו לא רק שהיא שאיפת סרק אלא שהיא שאיפה מזקת: שמא רק מדכאים משהו בלי להועיל למשהו אחר.

ואשר להגדרת התרבות – הרי, לדברי סנאו, שתי הגדרות לתרבות: האחת בזיקה ליחיד, שהתרבות היא “התפתחותו האינטלקטואלית ופיתוח דעתו של אדם”; והשניה, ציבורית־אנתרופולוגית, שתרבות מציינת קבוצה של בני־אדם החיים במסגרת סביבה משותפת אחת, קשורים בהרגלים משותפים, בהנחות־יסוד משותפות, ובאורח־חיים משותף". לפי הגדרה זו נראה שכל תרבות ותרבות חצויה בתוכה, אי־כך, לכמה תרבויות מישנה, שהידועה ביותר ביניהן היא תרבות העושר ותרבות העוני, שאינה רק עובדה חומרית־כלכלית זמנית, או חברתית־תרבותית ארסית, אלא היא עובדת התקיימות שתי סביבות של קבע, שני בתי־גידול שונים, ניפרדים זה מזה, ומכתיבים הרגלים ניבדלים בחיי יום־יום, דעות ואמונות ניבדלות, תקוות וציפיות ניפרדות, ואורח־חיים ניפרד וניבדל, על כל המשתמע מכך.

גם על כך, כמובן, מדובר הרבה מאד בעולם, והתביעה לגשר בין התרבויות האלה, או לצמצם את הסיבות שגרמו להפרדים ביניהן, ע"י מיבצעים ציבוריים גדולים לשינויים מרחיקי־לכת בחלוקת המשאבים, בתמיכה בחלשים, ובמתן הזדמנויות מפלות־לטובה לביטול ִהפיגור או לצימצומו וכו' – ידועה למדי, כשם שידועים למדי קוצר־ידם של הפתרונות והשגיהם הבלתי־פרופורציונליים לתקוות הגדולות וֹלהשקעות הענק – מלבד מה שכל פתרון, או מה שנראה כפתרון – מוליד תמיד בעיות נוספות, בלתי צפויות, ולא יותר קלות, ושלא כאן המקום לדון בהן.

אני מתכוון לדבר היום על עוד שתי תרבויות בתוך התרבות שלנו. חוששני שאתקשה קצת בתאורי זהותן, אף־על־פי שמייד תכירו את הסצינה, את המשתתפים בה, ואת הקונפליקטים הדרמטיים – הידועים לכולנו מקרוב. גם השם שאכנה בו את שתי התרבויות האלה – אינו שם נוח – לא למיבטא ולא להסברה – וישמש, על כן, כמו בכמה הצגות, “שם זמני” – ובכן, אני מהרהר בקיומן של שתי תרבויות: “תרבות ארגומנטית”, ו“תרבות אל־ארגומנטית”.

*

במונח “ארגומנט” אקרא להיזקקות אדם וציבור למיני טענות שאפשר לאמתן או להפריכן, שהן פתוחות לשיקולי־דעת, להיסקים הגיוניים, ולהעדפת טיעונים יותר רציונאליים על־פני טיעונים פחות־רציונאליים – כשהם באים לשכנע לשם הכרעה משותפת חשובה.

אני ער לכך שהשימוש במילה רציונלי כאן אינו פשוט כלל. לאחר פרויד קשה לתאר עמידה של אדם בחיים שהיא ראציונלית לגמרי, או שיקולים והתנהגויות שהם רציונליים לגמרי, ודומני שאין בתוכנו אדם שמכיר אדם שהוא כל כולו ראציונאלי על טהרת הראציונאליות, אלא שכל אדם וכל עשייה של אדם על פי טבעם האנושי בנויים כמו הירח: מצל ואור – מתבוני ומלא־תבוני, והתביעה לתבוניות החלטית – הופכת בהגזמתה למיתוס בלתי־אפשרי, ומחזירה כך את התבוני אל תחום התרבות האל ארגומנטית, שאותה נתאר מייד, ושהיא היפוכה. ואי־אפשר לשכוח גם, שכל שרשרת ארגומנטים פותחת באיזו אקסיומה תחילתית, ואקסיומה, כידוע, אינה ארגומנטית.

את התרבות האל־ארגומנטית נציין כתרבות שבין הכרעותיה יש שכיחות גבוהה יחסית – ובהדגשה על נושאים ציבוריים מכריעים, ובעיתות משבר – של גורמים המאופיינים על־ידי קטיגוריות, כגון: מסורת, סמכות, אינטואיציה, אינסטינקט, רגש או חוש מיוחד ומופלא, וכיוצא באלה – שהצד השווה בהם, שהם כולם פטורי הוכחה, וחסיני שיקולים רציונאליים, וששיכנועיהם אינם בהכרח טיעונים שניתן לאמתם או להפריכם, באופנים המקובלים כמספיקים והכרחיים להוכחה, ושניראים, על־כן, יותר כמין גזירות אבל שמחייבות ציבור גדול לא פחות ואולי אף יותר – מכל הוכחה אוטונומית ששיקוליה ניזקקו לארגומנטים.

תארו לעצמכם למשל, אסיפה פוליטית כלשהי. מה אופי השיכנועים שמנסה הנואם לשכנע בהם את הקהל? האם אלה ארגומנטים, או הם שיכנועים אל־ארגומנטיים? או עירבוב מסוים ולא סדיר מזה ומזה, באופן פחות או יותר דמגוגי – לאמור שהנואם מכוון עצמו ומתאים דבריו לטעם הציבור השומע. כדי לרכוש את הסכמתו הקלה. והמדובר, לא בנאום מקרי אל קהל מקרי אלא על שיטה של קבע: איך להשפיע ולשכנע קהל בצידקת דרך פוליטית?

חלקים גדולים של “תעשיית הפרסומת” יום־יום הם של התרבות האל־ארגומנטית, שיודעת איך לפנות אל קהל צרכנים באמצעי שיכנוע מתקבלים, ושאינם דווקא טענות. גם חלק ניכר מ“תעשײת הבידור”, שרבים כל כך נזקקים לו כחלק אינטגרלי של נוף היום־יום – הוא נופה של תרבות זו. אבל שכיחותה הגבוהה מכל היא באותן קבוצות־אדם שהצירוף מסורת, סמכות, וייחוס ערכו של מנהיג־סמכותי מורם־מעם – המחונן כנראה בראייה מוארת אינטואיציה מיוחדת, מעבר למצוי, מסתורית כמעט – משמשים אותם, ובעיקר על פרשות דרכים עקרוניות או מעשיות, כמקור שכנוע ראשון במעלה. ושורה של התנהגויות נחשבות בעיניהם כהתנהגויות מופת הראויות ביותר לאדם בן־תרבות – ושבהן מתגלה הזדהות עם גילוײם של אופני תגובה אינסטינקטיביים, יצריים, מיסטיים, ריגושיים, ועד לממדים של הפגנה דרמאטית של אותם גילויים: אדם ראוי לשמו הוא זה שהאינסטינקט מפעיל את תגובותיו (“אדם חם”, “דם חם”, “איש לב”, וכו') ודוקא בשעות משבר וברגעי הכרעות גדולים.

כמו לכל תרבות ותרבות, גם לתרבות האל־ארגומנטית יש תאורי מצבי שיא, מופתי יוקרה, וסולם ערכים שימושיים מדורג, ובראש כולם באים המושגים המשובחים מכולם – לאמור: בשעה של בחירה בין אלטרנטיבות, זוכים ערכים אלה מייד להעדפה החלטית, שאין להתווכח עליה, ודוחים את כל האחרים בהעדפה מוחצת, הקורנת הילת ייחוס נעלה על כל סביבותיה, ומובנת מאליה מיידית בהסכמה שלמה ומזדהה, אצל כל בני אותה תרבות – ערכים כגון “כבוד”, כגון “גאווה” כגון “קודש”, וכגון האפותיאוזה של “השבט שלי” – כולם מושגים של טאבו כל־יכול, גדולים מקומת אדם, ונשגבים מהיותם נידונים או נשקלים, או ניתנים למשא־ומתן.

וכשניקלע אדם למצבים שבהם עליו להכריע בין שתי התנהגויות – בין זו הדוחה, למשל, את ההכרעה, או את הסיפוק, עד לאחר שיצטללו הדברים ויזדככו, ותתגלה המורכבות שבהם ומיגוון שיקולי הבעד־והנגד וכו' המגלגלים בארגומנטים – ובין התנהגות הדוחה כל השתהות וכל שיקול־דעת שעשוי לעמעם את חוד הרגש, ושלא להראות כנתפשים לחולשת ויתור לא־מכובד, פחדני ובוגדני – ומעמידה במקום זה ומעדיפה תגובת גיבורים מיידית, ונראית לראווה – תגובה ספונטאנית, יצרית, ללא פשרות, ושבה “הכבוד׳׳,”הגאווה", “המסורת” וכדומה, מגיעים לביטוי מלא, ומשחקים תפקיד ראשון – ופטור מארגומנטים.

כשקבוצת אנשים גדולה יחסית חוזרת ונוקטת כפעם בפעם אותן תגובות עצמן, במשך תקופה ארוכה – וחוזרת ומקבלת עליה דין הכרעות חסינות הוכחה ופטורות ארגומנטים, וחוזרת ונזקקת מחדש להכרעות שאינן צריכות לאלה – מתגלה לעינינו תרבות, רבת עוצמה והשפעה, שהופכת להיות עובדות היסטוריות, ומעצבת מצבים קיומיים, וחלה במלוא כוח שיכנועה רב־הסמכות, על מושגים, ועל התנהגויות, לרבות הכרעות פוליטיות, ובהן גם הכרעות מרחיקות־לכת עד כדי שלום או מלחמה.

כבר אמרנו כי אפשר לראות קבוצת תרבות זו כ“קבוצת טאבו” משותפת – או גם “קבוצת טוטם” אחת – לאמור, שׂהיתריה ואיסוריה אינם טעונים ארגומנטים, אלא די להם שהם מקובלים כשיכנועים כפוי־מורשה, ומחוזקי־מסורת, ושהציות להכתבתם – כמוהו כעמידה במיבחן־בגרות לאומי, וכמילוי חובה שמקנה זכויות יוקרה. קיומן או אי־קיומן של חובות־הכבוד מדיח את היחיד מקשרי השייכות או מכליל אותו בהם, פוסל או מזכה אותו בגושפנקה של ההסכמה הטוטאלית. מעשים כגון “נקמת־דם”, או “שמירת כבוד המשפחה”, שימושים בסימנים מעוררי אינסטינקטים ומגרי השתלהבות, כגון “חילול” או “מצוות קודש”. ביטויים כגון “אדמת קודש” או “לעולם לא” הצדקות לתביעות כגון “הובטח לי”, או “הזכות המוחלטת”, התנהגויות כגון הזמנה לקרב, הטחת ביזוײם וגידופים תיאטרליים, השתבחות בהצגת סימפטומים פיסיים לראווה, כראייה לעמדה צודקת יותר, כגון “רתח דמו”, או “סמקו פניו”, או “חוורו” או “דמעו עיניו” או “פעם ליבו” – או סיסמאות החלטיות, כגון “יש דברים שהם יותר מן החיים” או “טוב למות בעד” – תרבות רחבת־ידיים, עשירת דראמות, ומכותמת דם – מקבלת אותם ושכמותם כעדות להתנהגות מופת אצילית, ולהוכחת טעם גדולת החיים, על פי שיעור הגשמת דימויים־של־כבוד כאלה, ושל גאווה, קדושה, וכיוצא בהם – והדברים עתיקים.

חשוב להתעכב כאן על שניים־שלושה איפיונים. התביעה להביא ראיות מספיקות כדי להשפיע ולהטות את כף ההכרעה לכאן או לכאן – עומדת כולה על הודאה בקיומו של “או” ובקיום אלטרנטיבות לגיטימיות משני עברי ה“או׳׳ הזה – עד שלא העדיפו דרך אחת על פני אחרת והתגברו על ה”או׳' – ואילו התרבות האל־ארגומנטית, יכולה להיות מצוינת כ“חסרת או”, – היא כולה רק צד אחד, ולמטבעותיה רק צד אחד, אין לה מורכבות, כולה עשויה קווים קווים בלי מימד עומק, או גובה. הרי זו בעיקרה תרבות חד־ממדית, שבתוקף תפישת עולם חד־צדדית גם אין לפניה בן־אדם אלא רק דימוי־אדם, כשדימויו של אדם חשוב כמותו, לא חשוב ממנו. אין לפניה ממשות, שתמיד היא מרובת פנים ורב־ממדית, אלא יש לפניה הסכמה על דימוי־של־הממשות, חשובה כמותה, ועדיפה ממנה. אין לפניה מצבים אנושיים, אלא די לה בסטיריוטיפ של מצבים, כשסטיריוטיפים של דימויי אדם מציגים בו התנהגויות סטריוטיפיות צפויות (ואת האישי, החורג מן הדגם, מדחיקים כרגיל ע"י טכניקות ידועות של אשמה ובושה).

במקום תיאור מצב אנושי – נוטים להביא קלישאה על המצב, ולהאמין בקלישאה כאילו היתה מציאות. וכן, במקום לחוות דעות על מצב נתון – מחווים סיסמאות מוכנות. ושלושה אלה הם גם הממלאים את החינוך של תרבות זו מפה לפה, שלושה דגמים אלה: הסטריוטיפ, הקלישאה, והסיסמה – והם תוכן החינוך, מעבר כל מקצועותיו השונים, והם גם המוטיבציה לפעילותו ויעד מאמציו. הם גם מיטב כותרות העיתונות הנפוצה. הם גם תוכן פרשנות האמנות וביקורתה: מיון המציאות המתוארת ודחיקתה אל תבניות חד־ממדיות, ע"י סיפוק תגים לדפוסים מובנים, ותוויות־יידוע לדירוגי יוקרה, לדגמים מעודפים.

מידת העקביות שבשמירת התנהגויות שתלטניות אלה – היא המאפיינת את עוצמת התרבות, ושיעורי הקנאות והדבקות לקיימן ללא־פשרה – היא שנראית גם כהתנהגות של “הדר”, הראויה לכל שבח: חוסר־ההתפשרות והנוקשות־הקישחת ניראים כאופי ללא־חת של “נאמן התנועה”, ואילו ההשתכרות הקלה, וההיסחפות המײדית להשתלהבות – הם מכניזמים המיועדים, בין השאר, להציל את השיכנוע מן התביעה לארגומנטים. בדינמיקה של התרבות האל־ארגומנטית פועלים יסודות המפצים זה את זה: הקשיחות – שומרת ממורכבות מביכה, וההשתלהבות – שומרת מסתירות מורכבות מדי. במחיר הכנעתו של אדם לצווים עליונים, וציותו לשליחויות שמוטלות עליו – הוא קונה תועלת אגוצנטרית מכאן, ותחושת רוממות מאגית, מכאן. כיחיד אין עליו אחריות כבדה מכוחו לשאת, וכציבור יש לו לגיטימציה לאגו מנופח.

על טאבו אין שואלים שאלות – לא מפני מה, ולא לשם מה. לא מי שמו, ולא מה לי ולו. כוחו בקבלתו הטוטאלית והספונטאנית. ממש כך אין למיתוס דיאלוג, ואין מי שיוכל לערער עליו בלי להיחשב למחלל קודש; אין ספקות בהחלטיותו ולא תוכלנה להיות – ספקות כמוהן כבגידה. “אדמת־קודש” אינו נושא לארגומנטים, ו“אמות ולא אזוז” או “אמות ולא אתפשר” – ניראות כסיסמאות שוות־ערך לארגומנטים, ובאות במקומם.

שני מיני אוֹרח־חיים ותוחלת־חיים מסתברים משני מיני טיפוסי פסוקים אפשריים על אודות איזה X נכסף, שהכל רוצים בו יותר מכל דבר אחר. ניתן לוֹמר: “אני רוצה ב־X מפני שא'”, כשא' פירושו ארגומנט, שניתן להצגה בפומבי, להגנה פומבית, לביקורת, לאימות, להחלה בתנאים או לאי־החלה בשום תנאי. ושניתן לתקנו, לאייכו, להתמקח עליו, להתווכח. ולבסוף. לקבל־או־לדחות מפני סיבות שהוצגו בארגומנטים.

ואפשר להציע טיפוס היגד אחר: “אני רוצה ב־× מפני שאני –” ו“אני” כאן כמציג אני־יותר־מאני, כמציג פטור מצורך להציג משהו שהוא יותר מהצגת “אני”. וזה כל מידת השיכנוע הנדרש: “שאני” – מאמין, מקבל, יודע, משוכנע, מחוייב ואף כפוי, ופטור על־כן משום צורך בשום ארגומנט מצדיק נוסף. אין עלי לשכנע, ולא להתווכח, ולא להוכיח לאיש, ולא לסלק ספקות, ולא לטעון טענות – השכנוע כאן נסתײם עוד לפני שהתחיל, ואין עוד כלום לאמת או להפריך, אלא חוק יש כאן, שחל על כל הנוכחים, והם ידם קצרה מחול עליו. זו חובה שדי בצל־של־ספק, כדי להיראות ככופר בעיקר.

הרהורים על החובה – הם כבר ראשית התמוטטותה. ואיתה מתמוטט הבטחון העצמי, ויציבות העולם נעה חגה. והאוריינטציה השלמה – מתערבבת. כביכול, יש נושאים בעולם שאין אדם בן־חורין בהם לבקש לו ארגומנטים. ושאין לו רשות אלא רק לקבל בלבד, ולהרכין ראשו בענווה. כי לא לקבל – הרי זה להיות זרוק מן העולם, מושלך אל ההפקר, ואל התוהו.

*

כמובן שאין הרהורים אלה באים לחול על כל ענייני העולם, שיש בהם ענײנים שהצל והמיסתורין והפרדוקסים מהותיים להם; ובוודאי שאין כוונה כאן לחלק את העולם לשחור כנגד לבן: חציו תרבות ארגומנטית וחציו תרבות אל־ארגומנטית. הדברים, כידוע מעורבבים ובצד קצת קבוצות שברובן הן אם בקצה הזה או בקצה הזה של התרבות, הרוב נע באופן לא סדיר באמצע. לא מוכרע עד הסוף, לאושרנו, ולא סגור לגמרי מפני תרבות זו או זו, והשאלה בחריפותה מתעוררת, כאמור, ברגּעי משבר לאומי, ועל פרשות־דרכים היסטוריות: איזה תרבות תפעל אז כקובעת את ההכרעות הפוליטיות הגדולות?

כמה יהיו אז יותר, ברגעי תפנית אלה, כגורמי ההכרעה: אלה שנזקקים למיתוסים של הכל־או־לא־כלום, של תן או קח רק מאה אחוזים ולא פחות, של כבוד מוחלט לטאבו שלי – ושל פחות כבוד למיתוס שלך? כמה יהיו קשורים הדק־היטב ב“קשרי השבט הראשוניים” עד שלא תהײנה להם ידיים חופשיות לשום ברירה בין אלטרנטיבות; כמה יהיו כפויים להגיב על־פי אקסיומות “הכבוד”, אקסיומת “הגאווה”, אקסיומת “הקודש”, ואקסיומת “המסורת” – כמופתי התנהגות ראשונים ובלעדײם? וכמה – כנגדם יהיו אז, על פתח תקופה משתנה ואפשרויותיה, פתוחים לתביעה לשפיות־הדעת, לשיקולים יחסײם, וליחסים ריאליסטיים, לא מיתולוגײם. ולחדול מבקש מאה־אחוז, ולדעת שהאפשרי משני צידי הגבול, לעולם לא יוכל להיות מאה־אחוז לשום צד, ולהכיר בפומבי שאין שום מאה־אחוז בין בני־אדם, ואי־אפשר שיהיו, ושמי שתובע עמידה על מאה־אחוז – תובע אבסורד, ומזמין לתת הכל או להפסיד הכל. לשם אבסורד.

חכמת הוויתור ההדדי לשם האפשרי, חכמת אי־עשײת השנוא עליך לחברך, חכמת השכל־הישר במקום חכמת השכל־המוחלט כביכול – הם הסיכוי לאפשרי, והיפוכם – הסיכוי לאי־אפשרי. כלומר, הסיכוי להבנה בין שונים, הוא בהידבויות, והידברות פירושה פשוט: אתה קיים כמוני, ושלך טוב כשלי, וקיומו כמוני – פרושו, שטענותיך תקפות כטענותי, ושאין לאיש־מאיתנו שום דבר כה מוחלט, עד שהוא יקר יותר מקיומו של השני. ופירושו עוד: שחיי בני־אדם הם שצריכים להכתיב את האידיאות שלהם, ולא בדרך העריצה ההפוכה: שיש איזו אידיאות קדומות וקודמות לכל, וקודמות גם לחײ בני־אדם. ושלשמן מותר אפילו להשמיד ולהישמד.

מי במזרח־התיכון הזה שלנו איננו מכיר משפטים רוממי־הוד, שצד זה שלהם הוא אידיאה נשגבה מן האדם – וצד זה שלהם מדבר על דם ועל מוות? משפטי שחור וארגמן כאלה, כבר הפכו יותר מדי חײם צעירים – לאבל.

שתי התרבויות האלה, הארגומנטית והאל־ארגומנטית, צופות עתה זו בזו משני עברי הגבול, ובתוך תחומי כל גבול מבית.

הסכנה להתלקחות במקום פתרון עולה ויורדת ע"פ נטיית שני הצדדים להתחפר עמוק יותר, כל צד בתרבות האל־ארגומנטית שלו, או לצאת מן החפירות, ולעודד כל צד את התרבות הארגומנטית שלו. אפשר להוסיף ולהתבצר יותר בבלתי־אפשרי, כלומר במוחלט, הפטור משום חובת הוכחה, והמחײב ציּות לגורל שמעבר לכוח שלו. אפשר להוסיף ולהתבצר יותר בבלתי־אפשרי, כלומר במוחלט, הפטור משום חובת הוכחה, והמחייב ציות לגורל שמעבר לכוח אחריותו האישית של כל אדם – ואפשר לתת מעמד בכורה ליחסים מעוצבי שכל־הישר, שיקולי־דעת, והכרעות מתוך הידברות הדדית בארגומנטים: זו היא הנקודה שאליה הגענו. או, אם לא כך – חזרנו והגענו אל האקסיומות העירומות. מצב שבו שתי אקסיומות שוררות ללא חנינה, זו מול זו – הוא טרגדיה ללא מוצא. התקווה היא, כי אקסיומות אנושיות, משותפות הן לכל האנשים ולכל האנושי שבהם. ושארגומנטים של שכל ישר, יוכלו להפיק מהן מסקנות אפשריות לכל.

המקום שאנו נמצאים בו והזמן שאנו חיים בו – יהודים וערבים כאחד – עומד כידוע לפני הכרעות היסטוריות. על פי מה תיפולנה ההכרעות? מלחמות שוב לא תשנינה דבר, מלבד עוד מוות.

כיבושים נוספים לא יכבשו שום קידום לשום פיתרון, מלבד עוד סבל. ונשאר רק ששני הצדדים חײבים כעת לדעת לצאת מן החפירות המקודשות שלהם, ומן העמדות המיתולוגיות של מאה־אחוז שלהם, ומן ההישענות על אקסיומות שבני־אדם לא יכולים לחיות בהן, ושהן מעבר לכוח סמכותו של אדם, ומעבר לכוחו לשנות או להחליט. תביעות כאלה של קיום אקסיומות עקרות, ושבהן האקסיומה שלי מתעלמת מן האקסיומה שלך, אינן פתח אפשרות לחיים, אלא הן הזמנה לעוד סיבוב חסר־מוצא, כזה שמאז ומעולם ניסובו ולא פתרו כלום ושמחדש נולדים לו תמיד עוד קיין והבל, שמחדש הם קמים פעם זה על זה ופעם זה על זה. ומסתבכים מחדש, ומחדש ימותו בו ולא ישתנה דבר.

הארגומנטים, כוחם הוא שכל בני־האדם שווים לפניהם. האל ארגומנטים, תמיד מתפתה מישהו בהם לחטוף לו יותר ולהיות שווה יותר – ותמיד ײזרק אל אין־מוצא, כביכול בגזירת הגורל. ובאמת בנטישת האנושי שבו וסיבוב האבסורד חוזר אז, מוכרח לחזור מחדש.

מה יכול אפוא לשנות כיוון? מה יכול להוציא מן הפאטאליות? מה יגרום ליותר בני־אדם, משני צידי הגבול, שיבואו להטות את הכף לצד תרבות האפשר ולא לצד תרבות המוחלט? אין כידוע אף תשובה נחרצת, שלמה גמורה וסופית. אבל, אם עוד ועוד אנשים כגון אלה היושבים היום כאן, בסיום שלב בהשתכללות ובהשתלמות המקצועית שלהם – יקבלו על עצמם להפוך בדברים, להרהר בהם, יותר מאחרים, ואולי גם להתערב יותר – האם לא ייתחזק אז סיכויי אחד מסיכוי אחר?

יזהר סמילנסקי, דבר, 19.5.1978

כדי לדחות את האשמה כאילו מיהרו לוותר בקמפ־דײוייד על ישובי סיני ללא מאבק מספיק, סיפר ראש־הממשלה בכנסת כיצד ניסתה ישראל והשתדלה להניע את סאדאת לפשרה כלשהי וכיצד סירב הלה בתקיפות. לבסוף הלך אליו נשיא ארצות־הברית בכבודו ובעצמו וחזר בפחי־נפש, אבל, על־פי הפצרות ישראל קיבל עליו ושב והלך אליו להשתדל עוד למצוא פשרה כלשהי – וחזר ולאו החלטי וסופי בידיו.

סאדאת, סיפר בגין לשומעיו, קפץ ושאג אז מלה אחת: NEVER – שאג סאדאת –עד שנעו אמות הסיּפין, NEVER שהלך מקצה הארץ ועד קציּה. צעקה גדולה אחת וסופית: לעולם לא! ושאגה זו היא שהכריעה את הכף. סאדאת אינו רוצה. ואין מה לעשות עוד.

גם ישראל ניסתה כוחה שם בכל מיני מחאות והודעות על NEVER, אלא שלא עלתה בידיה אלא רק לאחר מאמצים להמתיק קצת את הגלולה: לא לקבל החלטה בו במקום ולא לדחותה בו במקום, אלא לחזור לכנסת בירושלים ורק שם לקבל ביחד את ההכרעה שנגזרה מכוח צעקת סאדאת ההיא: NEVER!

במה גדול כוחו של ה־NEVER הזה של סאדאת? למה היתה שאגתו עדיפה משל הישראלים? למה אפילו נשיא ארצות הברית נבהל מפניה ונרתע וחזר ואישר כי אין מה לעשות עוד: גזרה היא. הלא דבר הוא: מין NEVER כזה היה בידי סאדאת, שאין העולם יכול לעמוד כנגדו, ואין מוצא לפניו אלא רק לקבלו, לרצות בו, ולקבלו.

ופתאום כאילו נחשפה איזו אמת דחויה, ונתגלתה בכל אכזריותה, אמת שלכאורה כבר בגרנו ועברנו ממנה והלאה – על מצבה הנכון של ישראל ועל מקומה בעולם.

הרי זו מדינה בת שלושים, עתירת־הישגים בהתיישבות, בחקלאות וֹבתעשיה, שצבאה נחשב כחזק במזרח התיכון ושמוראו על כל שכניו סביב, מדינה ריבונית ועצמאית לכל דבר, שקשרים לה עם העולם, והכרות והכרויות, אלא שאין לה בינתיים, ולא לשבעים שנות הציונות שלפניה, שום עמידה של NEVER בעולם, וכשצועקים לעומתה NEVER אין לה מה להשיב אלא לקבל.

ואין ישראל מין מדינה מחרישה שקולה לא נשמע. שנים רבות רבות היא טורחת בהסברים ובהסברות, וכבר דור או שניים או שלושה היא מוסיפה ומוכיחה הוכחות המתקבלות על הדעת ומעבר לה – פונה אל הרגש, אל השכל ואל חוש הצדק, מתארת את מניעי הקמת המדינה ואת סיבותיה ואת ההתחלות שקדמו לה ואת הכוחות שהמריצו את הקמתה, לרבות השואה, ה"בעייה היהודית׳׳, האנטישמיות, הרדיפות, ומאידך התקוות וההבטחות מימי הנביאים ואילך, לרבות התרומה היהודית לתרבות העולם ועד אינשטיין, פרויד ומארקס ולאחריהם – אבל בעיני העולם עדיין אין שיכנוע מספיק למציאות שהם מייצגים.

העולם, מסתבר, עוד לא הודה בליבו בישותם הראשונית, ובצידקת היותם הראשונית, ועדיין הם שם בחזקת פגע־רע שנתקע בלתי־מוזמן למזרח התיכון, ועדיין הם שם גוף קנטרני, ערמומי ומתוחכם, שפלש לאדמות לא לו וטוען טענות שרק מכבידות ומסבכות את שכל־הישר, וששלושים שנה לאחר שהוקמה מדינת היהודים לא צידקתה, לא גבולותיה, לא בירתה ולא תפקידה כמגשימת הציונות – לא הובנו, לא הוכרו באמת, לא נתקבלו למעשה כממשות שכבר פטורה מהסביר עצמה ומהצדק את קיומה, פשוט כשאר כל מדינות העולם.

עדיין מגויס העולם באו"ם ובמוסדות שכמותו ללמד את הישראלים לקח ולהוקיעם על כל מידותיהם הרעות החל בגזענות ועד אדנות המתקלסת בילידים דוגמת דרום־אפריקה ועד כוונות התפשטות מפלצתיות, ועד שלילת זכויות היסוד של עם נידכה וכוונה להכחידו מעם. ועדיין ארה׳׳ב, “הידידה הגדולה”, אינה מכירה בירושלים כבירת ישראל, ואין תכניותיה לעתיד הולמות בדיוק את החזון הישראלי, וכאילו אפילו באמריקה אין עדיין הודאה מלאה בישראל כמדינת היהודים המגשימה את הציונות.

התגלה בסיפור הכמעט אנקדוטי הזה דבר מדהים. שלמצרים יש כוח עמידה כזו, וכוח וטו כזה, שלא ישראל ולא ארה"ב ולא מלוא עולם כולו יכולים לו. ושלפיכך, על ישראל לוותר, שאם לא כן תישא ישראל לבדה באשמת כשלון השיחות, ותחטא לבדה בהפסד העתיד, ותמעל לבדה באחריותה, ותשאיר אחריה אדמה חרוכה לדור או לשנײם.

ומפני מה יש רק למצרים מין NEVER נורא הוד כזה, שהעולם מקבלו ועומד לימינו? מפני מה הNEVER שלהם כבד מכל, מכובד מכל, ועוצמת הווטו שלהם כמוה כפירמידה לא תימות לעולם? ומה זה שעושה את הNEVER המצרי לעובדה פוליטית מכרעת, לכוח מחץ כנשק אדיר, כטוב שבכלי הנשק, כעמדת מיקוח של סוף־פסוק והדיבור האחרון, ושהכל מתנפץ אל הצור הזה לרבות מלוא השפעת נשיא ארה"ב?

– האם צודק סאדאת יותר בריבו? (עמדתו מוסרית יותר, חוקית יותר, מבוססת יותר מכל סיבה שהיא ומכל הסיבות?)

– האם רק הצליח יותר ביחסי הציבור שלו וברכישת דעת הקהל לצידו? (עמדתו נראית בעיני העולם נכונה יותר, סימפאטית יותר, פשוטת הבנה יותר, וכו׳).

– האם רק ידע לנצל היטב יתרונות מזדמנים (הנפט הערבי, השוק הערבי, העולם השלישי, וכו׳).

– האם פעל בתיאום כפול במגמת הכפייה ארה"ב – מצרים?

– או שמא ניצל אי־כך גם את האנטישמיות המעמעמת בכל פינה בעולם, ואת הנטייה לדחיית היהודי מכל סיבה שהיא?

– או, גם זה שקולה של ישראל תמיד הוא מרובה קולות, ומהם אף סותרים (רק בעתות מלחמה הוא נעשה קול אחד כמעט…) סייע לו?

אם כה ואם כה, ה־“NEVER” של ישראל נמצא קל יותר, אין לו קול ואין לו הד – עד כדי שכל סיכום של ועידת קמפ־דייויד שלא היה מודרך ע"י צעקת ה־NEVER של סאדאת, ממילא היה נופל כאשמה חד־צדדית על ישראל, ובכל מקרה רק היא לבדה תישא בתוצאות, תמיד.

*

פירושו של דבר הוא, כי קמפ־דייוויד היה מקום שישראל זומנה אליו מראש כנאשמת. בידיה היה רכוש עשוק. כל העולם חושב כך, וגם חלק מן הישראלים חושבים כך. ועליה היה להודיע שם מתי ובכמה שלבים תשיב את כל העושק לבעליו החוקיים, למרות כל ההסברים וההוכחות והטענות שביקשו להפריך בהם סברה פופולארית זו. יתר על כן, נראה שיש משהו יסודי ביותר שהעולם לא הודה בו ואינו מודה בו, ונראה שגם לא יודה בו – כהנחת יסוד עקרונית ראשונה שבלעדיה כל הטענות ריקות – אין מודים בקיומה של ישראל כמגשימת הציונות. גם לאלה שהודו בקיומה המשפטי של ישראל לא כולם הודו בקיומה העקרוני כשלב בתהליך היסטורי. רבים לא הודו עדיין בזכותה של ישראל להיות, אחרים לא הודו בגבולותיה, לאחרים מפריעה ירושלים, ואחרים עדיין סובלים את נוכחותה כסבול קוץ שנתקע בריקמת בשר ערבית.

נראה שהעולם ברובו עדיין לא הבין ולא הודה בציוניותה של ישראל. וציוניותה בעיניו היא כמין מזימה שלילית במובן זה או אחר, שצריך לפקוח עליה עין חשדנית.

בעיני העולם אין לישראל עדיין גבולות מסוימים, וכל גבול ממזרח לים התיכון הוא עדײן גבול של ארעי. בעוד שכל גבולות ארצות ערב, לרבות ארצות שזה מקרוב הוקמו – הוא גבול מקובל כעובדת ברזל.

ישראל מתחילה בים, היכן היא נגמרת? בגבולות 67? בגבולות 47? בגבולות הישוב שמימי העותומנים? מה מעמדה של ירושלים בישראל? האם היא עובדה ארצית מוכרת או רק ירושלים של מעלה היא שלמות אחת?

יתר־על־כן, העם היהודי – מהו העם המוזר הזה? מולדתו מוזרה, וגלותו מוזרה (גם בעיני היהודים עצמם). כך שהעם והארץ הם מיני ישויות חסרות צורה סופית, מוכרת, חסרות גבולות מובהקים, והכל בהם עדיין נושא לוויכוח פתוח, לרבות מיהו יהודי.

וכשיתמו הוויכוחים, תהיה הטריטוריה שהיא ישראל, לפי הסכמת כל העולם – פחות ממה שרוב הישראלים. סבורים להם בליבם: משהו סביב גבולות 67 ופחות מהם, וירושלים תהא מן הסתם חצויה באופן כלשהו. אבל גם אז, לא תזכה ישראל בהכרת כל העולם ויימצאו מערערים על כל גבול שהוא, ולא ינוחו אלא יחכו לשעתם שתגיע לערער ולהשיג משהו וגם כשיוסכם אי־כך על כל הגבולות – לא יבוא הסוף.

אז, או עוד קודם, תיפתח השאלה של הפלשתינאים. והעולם ירעם בקולו NEVER רועם על כל מה שנראה ככוונה לתת להם פחות ממקסימום חלומם: להחזיר את כולם לארצם ולתת להם ריבונות מלאה ועצמאות שלמה. וכל מחאותיה של ישראל, הסבריה ודאגותיה, ונסיונות גיוס דעת הקהל האוהדת לא יזכו לכלום יותר מאשר זכתה לו בקמפ־דייויד, לאמור NEVER. רועם וסופי ומחייב סופית.

האמנם אין לישראל NEVER משלה? האם אין לישראל שום “עד כאן” – שמכאן והלאה לא: NEVER? התכיעה שנתבעת ישראל כעת אינה אלא שתהא ישראל מדינה בסוף חלומה (וחלומה, כך מקובל בעולם, הוא חלום התפשטות, וחזונה מקובל שהוא כיבושים והתּפשטות והשתלטות חוצה לה – וכך ומעין־כך מפרשים את חלומה בעולם). את חלומה האמיתי, החלום הציוני, החלום ההיסטורי של עם עולם – אין העולם יודע, אינו מבין, אינו מודה בו, ונלאה משמוע הסברים. ישראל תחוייב אפוא להתפכח מן החלום הציוני, מצוא עצמה בכברת ארץ מוחתמת כלשהי, מאותרת ומוגבלת ושמורה מכל מגמת התפשטות, כדי שתשיג לה נסבלות סבירה כלשהי.

*

מה שעמד לימין סאדאת בצעקתו, היתה הסכמת העולם כי ישראל אכן עשקה אותו, ואת שאר הערבים שמסביבה. שבידי ישראל אמנם נמצא העושק, ושהיא חייבת להחזירו לבעליו.

ושני מיני עושק הם: עושק קרקע ועושק עם. עתה עומד העולם על כך שהעושק יוחזר. וגם כל המלחמות שפרעו בסדרי המזרח התיכון לא הּיּו לדעתם אלא אם נסיונות להתחמק מהחזרת העושק ואם נסיונות לתבוע את החזרתו. מלחמות אלה ייפסקו מעתה ושפך הדם שלשווא, ובמקומם תיעתר ישראל להחזיר את העושק באמצעות הסכמים ומועדי תשלום עד פרעון הכל. רבים בתוכנו מאמינים כי אכן כך הוא, וגם סבורים כי מכשיוחזר כל העושק – חיי השלום והצדק יתחילו.

מה הוא בדיוק העושק הזה?

מסתבר שהוא גדול ממה שאומדים אותו לכאורה. העושק אינו רק כל מה שבידי ישראל מעבר לגבולות 67 – ואינו רק עובדות היסטוריות מפורטת כלשהן, כפי שנוטים רבים לחשוב, ולא רק עובדות היסטוריות ידועות כלשהן שצריך לחזור ולתקנן.

העושק, נראים הדברים כעת, מרחיק לכת: הוא גם עמדה מטאפיסית, גם מציאות על־היסטורית, והוא גם עקרון אידיאולוגי. נראה איפוא, כי החלום הציוני בעיני הערבים (והעולם) הוא העושה את עושק הערבים. החלום הציוני הוא האחראי לכל הרעות, הגזל, הקיפוח, ושפיכות הדמים. וכל כמה שננסה לגמד את החלום וכל כמה שתיתן ישראל דברה כי אינה מתכוונת להתפשט, וכי כל כוונתה מעתה, כפי שכמה מאנשיה התבטאו, יהיה להתפשט רק לגובה ולא לרוחב הארץ – דבריה לא ייאמנו.

היום, לאתר ועידת קמפ־דיוויד, שהוכרעה בצעקת סאדאת, שהעולם כיבד איתה במלואה, ונרתע מפניה כמפני גזרת טבע – היום לא רק הגולן, בקעת הירדן וחלק מירושלים, אינם ודאיים עוד בידי ישראל, אלא כפופים לאותה צעקה, גם רמלה ולוד בספק ויפו ואשקלון. ומה לא, – בספק. וכל עוד פליט פלשתינאי אחד לא חזר ואינו יושב במקומו ולא פוצה פיצוי מלא – עדיין ישראל בספק ומעשיה חתומים בחותם העושק.

*

העולם קיבל את הטענה הערבית. את המיתולוגיה על העושק, ואת כוח הווטו הנובע מהכרה זו. קמפ־דײויד הוא האישור של ה־NEVER הערבי והסכמה חגיגית של משפט העמים. ה־NEVER של הערבים עדיף, אילו לישראל אין NEVER, אלא רק סדרים, גמישויות. וויתורים, הסתפקויות, ותחליפים שמחליפים נוכחות היסטרית פיסית בחוזים משפטיים מופשטים.

העולם רואה במיתולוגיה הערבית בסיס ריאלי וראציונאלי לעיצוב ההיסטוריה של המזרח התיכון.

העולם דוחה את הטיעון הציוני ואת המיתוס ההיסטורי היהודי. לעם היהודי אין הכרה בתודעת העולם ולא למדינת היהודים.

מרגע שקיבלה ישראל את הדין והודתה כי מצרים תקבל לא פחות ממאה־אחוזים מתביעותיה הטריטוריאליות (בלי שים לב למצב הטריטוריה, לתולדותיה, לאופיה, לתפקידיה, ולמשקלה היחסי במאזן ההדדי), השמיטה ישראל מידיה את ה־NEVER הריבוני שלה. ואילו ידעה להאריך נשימה ולא לוותר על אחוז אחד סימלי כדי שידחה את האקסיומה המצרית, והיתה נכונה להחזיר תשעים ותשעה אחוזים ורק לומר NEVER נחוש על האחוז האחרון והאחד הזה – היה העולם חייב להכיר כי גם ישראל כאן: מוכנה להחזיר הכל, כמעט כל שעל ושעל, בלתי מתכוונת להתפשטות, אבל מקיימת ויתור הדדי של שני צדדים שוויי ערך ושווי צדק. שׁערבים היו חייבים להודות ולהכיר בממשותה של ישראל ולהודות בה כבמציאות היסטורית, כנוכחות בזכות מלאה ופטורה מהצטדקויות, וגם היו חייבים אז באזני עולם כי המציאות במזרח־התיכון נשתנתה ואין להחזיר עוד את הגלגל.

בלי הכרה זו, שנובעת מוויתור הדדי על יחסי מאה אחוז ולא פחות, אין הכרה שיושב כאן עם יהודי כדין, אלא יושב שודד שעשק וחוייב להחזיר הכל, לפני שיידברו איתו ויתייחסו אליו. בלי עמידה עיקשת על כך יהיו הגבולות, כל גבולות שהם, בלתי סופיים, וממשותה הפיסית של ריבונות ישראל תהיה מוטלת בספק.

בלי זה אין כאן שתי כפות מאזניים וטענות מכאן ומכאן, אלא יש רק כף־מאזניים אחת ועליה כבד מכל כבד יש NEVER אחד בלבד, שכל העולם מודה בו, רק בו,ִ ובו בלבד ואף ישראל לבסוף קיבלה אותו והודתה בו.

ומה בכף השניה? בכף השניה, בלי שום סיכוי, מצייץ לו כעת פולש קטן שנידחק לו למזרח התיכון לא קרוא, ועשק לו לא־לו, וכעת ניתפש לבסוף ומתפתל לפני העולם מאולץ להחזיר הכל – כל־כך, עד שאפילו “ההכל” הזה אין לו שיעור, לא מידה ולא גבול, מין הכל נוזלי ממוסמס ונישפך ובלתי ניגמר בשום עד־כאן, שהוא סוף מוסכם על הכל.

*

היום יש רק לצד אחר NEVER שהעולם וישראל הודו בו במאה האחוזים, ובכוחו ובצידקו למאה אחוזים. ולצד השני – נשאר חלום, שגם לא כל אנשיו מאמינים בו, ושכעת כולם נקראים להתפכח ממנו בהתפכח משיכרון, ולקבל, עליהם שאין להם בידיהם אלא רק להסכים. או, לשים כעת לפני עצמם ולפני העולם את גבולות ה־NEVER הלאומי שלהם. עד כאן. ומכאן והלאה – לעולם לא.

התקופה שבה נימנעו “מלצייר מפות” כדי שלא להפסיד במיקוח המו"מ – עברה לגמרי. וכעת צריך וצריך לצייר את מפת ה־NEVER הלאומי של ישראל ולקום ולעמוד עליה.

שתי דרכים לפנינו עתה:

– ייצוב העד־כאן הלאומי של ישראל בכל חומרת ההשתמעויות:

– או, הכנת העם לקראת ההשתמעות האחת המוכרחת מיחסי כף־מאזניים אחת.

יזהר סמילנסקי

דבר (ה תשרי תשל"ט 6.10.1978): 15; 17

לאחרונה החלה מזמזמת בחלל אווירנו הדחוס צירעה עוקצת חדשה: “הריאקציה האגרארית”. והכוונה לכל אותם שעדיין מוסיפים ומדברים על קרקע במקום לדבר רק על השלום, ולאלה שאינם נראים רק מאושרים אלא גם דואגים – הללו הם ריאקציונרים, הנסוגים מן הקידמה אל חמרנות עיקשת של בעלי־נכסים. ואל חמדנות לוהטת להחזיק ברכוש לא־להם, ושניכסי קרקע אינם בטלים בעיניהם מפני ערכי השלום – כל אלה “מעידים על עצמם קודם־כל שהם צרי־אוֹפק, שהולכים להפסיד את העתיד הניפתח, ושהם שמרנים בעלי גופים ומגושמים, מלבד שהם עושקי דלים וחומסי צדק – ובקצרה, כת בזויה של רעבתנות ושל ביזה”.

“הריאקציה האגרארית” אינה, על כן, רק גינוי נוסף לאפיין בו עוד צד שלילי שנתגלה בקבוצה פוליטית קנאית זו או אחרת, אלא היא תיאור של תכונה נפוצה בציבור כולו ונוגעת לרבים – כל אותם שמשהו היצר להם מאד, כשנודעה התביעה המצרית לוותר על ישובים חיים כתנאי אולטימטיבי, והיא תו של זלזול בכל אלה שחשבו כי ב“קמפ־דויד” נתבע מישראל וויתור חד־צדדי מכאיב מדי, ומרחיק לכת מדי. לרבות אלה שאף־כי יודעים הם כי אולי כבר אין ברירה ונצטרך להחזיר הכל – אבל חשים עם זאת כי מוגזם לשמוח על־כך, או לבוז לתחושת המועקה.

מסתבּר אפוא כי "הריאקציה האגרארית׳׳ היא תכונה כפולה: שׁל ליסטים ושל כילי. והיא גם איפיון שׂל התנהגות פוליטית צרת־מוח – המעדיפה את הטפל על פני העיקר ומקדימה את קצר־הטווח על פני רחק־הטווח. אבל קודם לכל,ִ היא עמדה בלתי מוסרית: כשמונחים כגון “קרקע”, “חקלאות”, “התיישבות”, “ישובים”, וכיוצא בהם, משמשים בדוחק כדי לעטוף בטלית של יוקרה נוסטאלגית תכונה גסה יותר: השׁתמטות מהחזרת המלקוח מכאן, ודחיית השלום המיוּחלת מכאן. ובקצרה: שחיבת הקרקע משמשת תואנה לשינאת הקידמה. ושעל חיבת הקרקע צריך היום להצטדק.

האם “ריאקציה׳׳ זו חדשה היא עימנו? האם פעם היתה דרך הישוב וחיּבתוּ ל”דונמים׳׳ בבחינת “אגרארית” בלבד, ורק לימים השתנתה והפכה להיות ל“ריאקציה”? ואולי עוד מתחילתה היתה כל רכישת הקרקעות בארץ־ישראל, בבחינת “ריאקציה”, עוד מימי חיבת־ציון הראשונים, מימי יהושע חנקין, הכשרת הישוב, קרן־הקיימת, ו“גאוֹלת הקרקע”?

או שעד לתאריך מסוים נחשבה הנטייה “האגרארית׳׳ ל”קיּדמה“, ורק מאחרי תאריך מסוים הפכה והיתה ל”ריאקציה"? מתי היה הדבר? מאז הקמת המדינה? מאז מלחמת ששת הימים? או, מאז ביקורו של סאדאת בירושלים?

שתי תיבות במונח השולל הזה, “ריאקציה׳׳ ו”אגרארית׳׳, שתיהן מהדהדות כאפיונים מאז צהרי ימי המארקסיזם, כשדיברו רתת במונחים מגנים כנגד אותם בֿעלי האחוזות הרשעים שנישלו את האיכרים, את האריסים ואת הצמיתים למען ביצעם, ועיכבו בצרות־דעת את ִגלגלי גאולת המהפכה.

כל אחת מהן ושתיהן כאחת עולות מבין צלילים נישכחים של דיסקוסיות סרק בתנועות הנוער, על כל אותם פילפולים שמילאו ימיהם ולילותיהם של אברכי “האליטה המתקדמת”, ושחזרו ומילאו קונטרסים סכולסטיים של “מהפכנים לנצח”, ושנשתכחו לכאורה.

דא עקא, שגם המונח החברתי כלכלי הזה “אגרארי” איבד את מטען האסוציאציות הראשונות, המעמדיות,השמרניות־מפגרות: וגם התואר השלילי “ריאקציוני” כבר אינו מפחיד, לא הרבה יותר משאר התארים הנוראים כגון “קולוניאליסט” “מחרחר מלחמה”, ו“אויב ההמונים”, וכל כיוצא בהם, שדהו והפכו לקלישאות מגוחכות על נייר מצהיב.

איך איפוא פתאום ניזכר לו עתה הגינוי האנאכרוניסטי הזה לצאת לאור, ובצדקנות גדולה כזו, ובכוונה ללעוג, להכאיב, לבטל?

ומצד שני, האם באמת יש סיבה לאדם להתגאות כל־כך, ובהתנשאות יהירה כזו, בקידמה האנטי־אגרארית שלו? יותר מדי עדויות יש בידינו איך ניראית מדינת היהודים וכל תולדותיה ויסוריּה והצלחותיה, מעל עמדות־תצפית “נאורות” ו“מתקדמות” כאלה – עד שלמותר לשאול אם בלי כל אותה הריאקציה האגרארית, ובלי כל אותם ריאקציונרים אגראריים, גיבוֹרים בחלוציותם – אם היתה ישראל עומדת היום בעולם על תילה. אבל, לא למותר לשאול, אם בלי הריאקציה האגרארית הזו של היהודים בארץ ישראל – לא היתה מדינת היהודים רק עוד גלות אחת! אלא שאם גלות, וכי אין להם ליהודים גלויות יפות יותר, נוחות יותר, ושלוות יותר – מגלות תל־אביב וסאלוני ירושלים?

התואר “ריאקציה אגרארית” אינו מתכוון רק ל“גוש אמונים”, אלא הוא נוחת ופוגע, או מתכוון לפגוע, בכלל מעשי המתיישבים שבתום־לב, כל אותם שחיים היום ועובדים ומעבדים קרקעות שהמדינה העמידה לרשותם, בכל אותן הזכויות שישנן או שאינן לכלל ההתיישבות היהודית מאז קארל נטר ועד היום, ואין, ככל הידוע, הרבה, מעשים מפוארים בעולם במאה הזו מתולדות מעשי ה“ריאקציה האגרארית” היהודית בארץ ישראל.

ישובי הגולן וישובי בקעת הירדן, וגם ישובי פיתחת רפיח (עם כל הבקורת הקשה על תולדות עשיית ההתיישבות הזו ועל מהלך היחסים, הנצלני־ציני ששרר שם בין עובדים ומעבידים), אם ישובים אלה אם הם “ריאקציה אגרארית” – הרי כל מדינת ישראל, מניה וביה, היא כזאת. וההתנשאות להכתים מעשיהם בהבל־פה מגנה, ובביזוי המיתוס של ההתיישבות, אינו דווקא מרוב קידמה, אלא אולי מרוב דבקות דוגמאטית, ומתוך חולשת־הדעת בפני סיסמאות “החוגים המתקדמים”.

השאלה העולה מגינוי זה ומדה־מיתולוגיזציה זוֹ, היא שאלת אשמה חמורה ביותר – אם תולדות ההתיישבות היהודית אינם גם תולדות נישול הערבים, אם ההתיישבות היהודית אינה בעצם אלא תולדות ההגלייה האלימה של המוני תושבים ערבים; ואם ההתיישבות היהודית לא היתה באמת אלא רק פרק בחטיפה בכוח־הזרוע ושמיטת קרקע זדונית מתחת רגלי יושביה הקודמים?

לא אם פה ושם לא היו אצלנו מעולם גם דברים רעים ומגונים מעין אלה – אלא אם סך־כל מפעל ההתיישבות היהודי לא היה, בסופו של דבר, אלא רק עוד דוגמה של “ריאקציה אגרארית” במזרח התיכון, העייף מדוגמאות כאלה מדורי דורות. ואם ההתעקשות היהודית על עקרון זכות ההתיישבות היהודית הצודקת, אינה בעצם אלא רק צביעות, ותכונה של נסיגה מוסרית ופיגור מפיק רווחים ממדיניות אגרארית ריאקציונית?

אם לא באה כל טענת “הריאקציה האגרארית” אלא רק כדי לבטא הסתייגות ממעשי “גוש אמונים” ודעותיהם, הסותרים כל בינה מדינית, כל התנהגות מוסרית, וכל תכנית מעשית – אין צורך לשם כך לטרוח ולהעלות באוב את הגינוי ה“מארקסיסטי” הסטירילי הזה.

אבל, אם באה “הריאקציה האגרארית” כדי להכליל את כלל מפעל ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. לתולדותיו, לתקופותיו ולסגנונותיו, ואת ביטויי הדאגה העמוקה לשלום ישובים ולמעמד ההתיישבות, זו שבני אדם מרובים משקיעים כבר מאה שנה כמעט את מיבחר עולמם הפיסי והרוחני בדונם אחר דונם ובעז אחר עז, ואת כל הטהור והיפה והצודק, ואת חלום דורות על דורות, ואת כל מה ‏‎שמהווה את מיטב יסודות מדינת היהודים ואת בסיס הציונות המיוחד ביותר והמוצק ביותר – הרי שממש כּאן מתבקשת דחיית תויות “הריאקציה האגרארית” כפאראפראזה להכרזת ג’ון קנדי בשעתו: “אני ברלינאי” – בהכרזה גאה שכמותה: “אני ריאקציונר אגרארי”.

יזהר סמילנסקי

דבר (כו תשרי תשל''ט 27.10.1978): 13

נקודה מרכזית שלא נפתרה בקמפ־דויד, ושבה נישאר על כן מקופל איום וטמון זרע דאגה לעתיד, היא – שאיש מן השנייים לא ויתר בעצם על אקסיומות היסוד שלו: סאדאת לא ויתר גם על גרגר חול ממה שנחשב בעיניו כ“האדמות שלי”; ובגין לא ויתר על קורט מחלומו על שליטה בשטחים המאוכלסים בבעלי רצון אחר, ורק עטף את השליטה בשמות לא־ישירים ובדחיית הזמן.

איש מן הצדדים לא ויתר איפוא על רעיון משיחי משלו, שבעיצומו הוא רעיון שאינו סובל רעיון אחר על פניו; ושתי אקסיומות בלתי מתפשרות נשארו מעומתות בכמה ריפודי ניסוחים ממתנים שהם, זו כנגד זו.

מאחר שסאדאת לא ויתר גם על אחוז אחד ממאה האחוזים של “האדמות שלי”, הודיע בכך (למרות ביקורו המהפכני בירושלים, ושאר צעדיו הגדולים והנועזים), כי בעצם לא זז מאקסיומת הפתיחה שלו. בעוד שויתור כזה, לעיני העולם וארצות ערב, יכול להיות כמין אקט, יציאה מן האקסיומה המקודשת שלו, וחריגה מן המיתולוגיה, אל הראציונאליות, וכמוהו גם ישראל מצידה היתה מצטרפת באקט של ויתור ובהפשרת כמה כן האקסיומות המיתולוגיות שלה. רק ויתור מצרי מעשי על אחוז כל שהו מן האדמות, היה כהודאה מצידו בעקרון צידקת קיומה הציוני של ישראל, וגם היה כאישור שלאחר־מעשה בשגיאה שנעשתה בכל המלחמות הקודמות שנלחמו המצרים בישראל.

אקסיומות כמוסות או גלויות שלא הודו בחלקיותן, ושלא נסוגו משלטונו הפסיכולוגי שמעבר לשכל ולהוכחות התבוניות – יש להן כוח חיות מחלחל והולך, משתמט מפיקוח ומבקרה, עטוף רומנטיקה ולחשים מיתולוגיים, וכוח זה מתמיד והולך מעבר כל הבריתות, ההסכמים, החוזים והנשיקות והחיבוקים. אקסיומות, וכל מיני טוטם וטאבו שהם, דרכן שהם מוסיפות וחיות בין בני אדם ועמים כצווים מחייבים ותקפים לא פחות, ולעתים אף יותר, משיקולי המציאות, ואין להן לא פשרות ולא התפשרויות, והן מוסיפות וחותרות ומחלחלות ומחכות לשעתן: קנאיות, נקמניות, ופוקדות אבות, בנים ושילשים וריבעים. והיסטוריה, לרבות זו הקרובה, הנוגעת, הנוכחת – מלאה יותר מדי עדויות מבהילות כאלה, ודיווחים על מעשיו: בכל מקום ומקום, שאינם ממיטב מעשי האדם ולא מהישגי יופיו.

הדרך להשתחרר מכוחן הלא־אנושי, והתובע לו תמיד בשר אנוש ודם אדם, הוא לעשׁותן לאנושיות: כלומר, לעשותן יחסיות ולא מוחלטות, לעשותן ניתנות לדיון ראציונאלי, לעשותן פתוחות לשקילה, למיקוח ולפשרה, כלומר, נכונות הדדית לויתורים מדעת, מרצון ומהכרה בעיקר הטעות התחילית של ישראל, בראשית המשא־ומתן, ושממנה התגלגל הכל כפועל יוצא, כשנחפזה ישראל בצעד הפתיחה להציע למצרים מיד ולאלתר את כל סיני כולו במאה אחוזיו, הצעה נדיבה שאין לה הסבר מספיק מלבד הבולמוס לתת הכל ולהיפנות כולה לעזה, לחברון ולשכם. אל אלה היה ליבה פונה, ולשם כך אצה להוציא את מצרים מן הזירה, ולהיות כולה פנויה אל הזירה האובססיבית שלה: “השטחים”!

וכך, לא השיג ההסכם שנתקבל בקמפ־דייוויד את הודאת המצרים שהם נסוגים מאקסיומת הטאבו הבסיסית שלהם (זו שהיתה זרע כל הסכסוך), ולא השתחרר מאיום הפורענות אלא זרע, ובבולמוס שיכור, עוד זרעי פורענות ביהודה ושומרון. בתוך השנים הקרובות תתנגשנה בהכרח האקסיומות הבלתי מנוצחות – האקסיומות הלאומיות, הכמוסות והגלויות, של צד זה – כנגד האקסיומות, הכמוסות והגלויות, של צד זה. וזה מול זה יעמדו אז שני עמים. לא סימטרײם בכוח ולא ביּכולת הכרעה, ועם זה, שני עמים – עם מול עם. ולא, כפי שמבקשים שנאמין, רק עם אחד יעמוד שׁם כנגד איזו “ישות” עמומה, אמורפית, סתמית, ושניתן יהיה למוססה אי־כך. ולשווא לנסות לחמוק אל מונחים אחרים, נוחים יותר או מחייבים פחות, ולחכות שהזמן שיעבור, חמש שנים אחר חמש שנים, יעשה, אי־כך, נפלאות שהשכל אינו רואה אותן.

מאימתי מושג שלום אמת? משעה ששני הצדדים הנפגשים מודים זה בזה, לרבות זה בשונותו של זה. מודים ביּחסיות תביעותיהם, בשוויון זכויותיהם, ובהכרח לנהוג זה בזה כשהם בלתי מחופרים עד־צוואר במה שמעבר לתבונה וליחסיות האנושית. הווה אומר, ניטרול האקסיומות הקיצוניות, והוצאת המונחים המשיחיים מסדר־היום של הקיום יחד.

קבלת העקרון שאיש מן הצדדים לא יוכל לזכות בכל, ושאיש מהצדדים לא ייקרא להפסיד הכל, ושאין יחסי מאה־אחוז יכולים להתקיים ולקיים בני־אדם בשלום. והמצרים שהלכו ולחמו בכל המלחמות להכחדת ישראל מאז הוקמה, אי־אפשר להם היום לעמוד על שום תביעה של החזרת מאה־אחוז מן האדמות שגרמו למלחמות ההן – מלחמותיהם לכבוש, להשמיד ולהחרים גרמו לפסילת התביעה למאה־אחוז. ושדי והותר היה שתשיב להם ישראל תשעים ותשעה אחוז, והאחוז שלא תשיב היה אז כסמל לביטול האקסיומוות של הבלעדיות, וביטוי לקיום העקרון של ההדדיות.

ובינתיים, בין שאר הדברים הטובים והגדולים שסוכמו בקמפ־דייויד, נשאר בידינו בפועל גם שישראל הודתה לפני כל העולם, וקיבלה על עצמה שלוש הנחות לא כתובות אך מפורשות, אלה:

א. ש“פשרה טריטוריאלית” – משמעה, ויתור ישראלי חד־צדדי, שאפשר לפצותו בענינים בעלי משמעות משפטית ובמונחים של חוזים.

ב. שניתן לפנות ישובים ישראלײם כדי להשיג אותם חוזים, מתחילה בסיני, ואחר־כך, מחויבים לפי אותו עקרון, גם בבקעת הירדן, ובגולן, ועד ירושלים.

ג. ושגודלה המאקסימאלי של ישראל הוא כמקובל על העולם – אינו חורג מגבולות 67.

ומבחינה פנימית, הבהירו הסכמי קמפ־דויויד הבהר היטב, כי ישראל העתיקה עתה את מוקד עניינה מן הגבולות אל שטחי יהודה ושומרון, כהרפתקה לאומית לקראת ריבוע העיגול.

יזהר סמילנסקי דבר 25.11.1978

תמיד מתגלה כי יש איזו “ריאל פוליטיק” שמתגבר יום אחד על כל הקשרים ההיסטוריים, על כל הערבויות היּדידותיות, ועל כל הבריתות הכרותות לעד, ועל הבטחות הנאמנות – וכשקם יום אחד צד א' אחד שהוא צד גדול יותר וחשוב יותר וגם קונה גדול יותר וגם חזק יותר, ותובע כתנאי לידידות החדשה להתנער ולהתפרק מצד ב' קטן אחד, שהוא גם שותף קטן (אבל מסבך גדול בצרות) – יזרק אז צד ב' הקטן הזה לים, בלי בעיות.

ולים, ממש: הים הגדול מלא היום ספינות רעועות וגדושות פליטים נימלטים שסמכו על ההבטחות ועל הבריתות ועל החוזים ועל הידידות המסורתית – וכעת אין איש רוצה בהם, ומועיל יותר ונוח יותר לכל שימותו מהר וישכחו – וכך הם גם עושים: מתים מהר בטביעה, ברעב ובצמא, ונישכחים.

על מה חושבים היום לוחמי השגת השלום בכל מחיר בוייטנאם, כשהם יושבים ורואים לפניהם את פליטי הים במאות אלפיהם, וכשהם שומעים בלי־סוף על רצח עם במיליונים, בקאמבודיה, בלאוס, ובשאר חלקי דרום־מזרח אסיה?

מה הם אומרים לעצמם כשהם יושבים ורואים את האימים האלה? האם מישהו אי־כאן אחראי במשהו לכל אלה?

גם צידקם הגדול של לוחמי השלום הגדולים, מתברר עתה, אינו אלא פשוט התועלת שלהם והנוחות שלהם. התועלת הפרטית של צד א' הגדול והנוחות הפרטית שלו, כשהוא שולח לעזאזל את צד ב' הקטן, המטריד והמיותר, וכשאומרים “תועלת” מתכוונים באמת למה שמועיל יותר, וכשאומרים “נוחות” מתכוונים באמת למה שנוח יותר. וזה הכל.

וההתחיבויות? וההסכמים? והחוזים החתומים? והידידות המסורתית? והמחוייבות המוסרית? והקשרים ההיסטוריים? לכו לטאיואן, וראו במימי האוקיינוס ההודי־סיני.

מה נישאר אפוא לעם קטן לעשות? מה יעשה צד ב' הקטן כדי שלא ייזרק לבסוף ע"י הריאל פוליטיק של צד א׳ הגדול – ואל הים?

חובתו לעשות כל מה שבכוחו ויותר משיש בכוחו שלא להגיע עד כדי צורך להישען על ידידותו של שום צד גדול, ושלא רק שזכותו היא אלא חובתו היא – לעשות הכל לשם כך. ולא להיפתות ולא להאמין ולא לסמוך בעניני שלום ומלחמה על שום הבטחות של שום צד א' גדול שבעולם.

וקודם־כל, להשתחרר ככל האפשר וככל המוקדם מן התלות בבעל־הברית, הידיד הגדול, ובמחיר קרבנות ברמת החיים, ובמחיר הצטמצמות קיצונית בכל התביעות הצרכניות להקטין, למהר ככל הניתן, את התלות בשום “ריאל־פּוליטיק” של שום מדינה גדולה, שאת ערך ידידותה ואת שווי התחייבותה, ואת תוקף זיקתה למוסר – ניתן לאסוף היום באי טאיוואן, ובספינות רעועות וטובעות בים שסביבו.

ואסור לעמים קטנים שלא לדעת כי כשמדבר הצד הגדול מפי גדולי דובריו המוסמכים על ענינים כ“שלום” אינו מתכוון באמת אלא לתרדמת הפתי המאמין; וכשמדבר הגדול ההוא על “בטחון”, אינו מתכוון אלא לבטחון האינטרסים המיידיים של עצמו; וכשהוא מדבר של “צדק” אינו מתכוון אלא לניצול הציני של תמימות הפתי הקטן שהאמין בו.

צד ב‘, הצד הקטן, ניקרא אפוא בזה להיזהר מתלות בצד א’, הצד הגדול, כדי שלא יהיה נזרק יום אחד לים, ומצפה לרחמים או לצדק.

יזהר סמילנסקי דבר 18.12.78

עוד לא היתה בדיחה כמו הבדיחה העצובה הזאת שקוראים לה ממשלת בגין בכל הבדיחות העצובות והפתטיות שכבר ידעה מדינה קטנה זו.

בענייני המדינה, בהבאת השלום, בעסקי הכלכלה, בדאגה ליום־יום, באמונה בדרך, ובמצב־הרוח הכללי – קשה לתאר מה עוד יכול להיראות עלוב מזה. ככל שהמצב מחמיר יותר כך דלותה של הממשלה (ברעיונות, באישים ובמעשים) מתגלה אבסורדית יותר. ממש הגיעה השעה שממשלה זו וכל מה שקשור בה ואיתה יעופו להם ויסולקו מעל דרכנו.

מישהו צריך לקום כעת ולשרוק.

גם לא היתה עוד שעה כזו שבה הכל צופים לכל צד ומחפשים בכל צד מישהו שיקום וישרוק שריקה. לא שום דיבור מחוכם, לא שום הסברים וניתוחים למדניים מפורטים ולא מאות סעיפים לפרוגרמות מחליפות – אלא פשוט וחזק וצורם: שריקה עזה ומה שיש בה בשריקה עזה. אות פשוט ומובן לכל להפסיק את השגרה, להתבונן סביב ולשמוע היטב שלושה צווים ברורים: א. להפסיק ב. להתאסף, ג. לעשות.

להפסיק את ההשלמה הקיימת מכוח אינרציה נכנעת. להפסיק לחכות לשינוי שיבוא אי־כך מאליו. להפסיק את כל מה שמתבטא מהיותה, מניהולה ומיומרנותה המידלדלת של ממשלת בגין. להפסיק את המשך המכשלה שהיא מייצגת ואת המכשלה שהיא ממיטה על העם. לגרום לה שהפסיק להתקיים, שתתפטר, שתפוטר, ושתלך לה, כסעיף אחד ויחיד בתודעת כל אזרח, כל בוחר, וכל פטריוט: שתקום צעקה גדולה בכל הארץ מקצה אל קצה – אי אפשר עוד ככה. שריקה חדה שגוזרת להפסיק.

להתאסף יותר ויותר ועוד ועוד, כדי להגביר את מחץ התביעה האחת הזו. להתאסף כדי לבטא את ההכרח, וכדי שתתפשט ההכרה שהכרח הוא להטיל שינוי בארץ. להתאסף כדי לתבוע בחירות חדשות, כדי להביע אי־אמון, כדי לבטא מחאה, דאגה ורצון חיים. להתאסף גם כדי להפגין עוצמה וחדוות עשייה. שאי־אפשר עוד לעכבה בשום “תנו לנו שאנס” יבבני, או להניח לה שתחליד באפס תנועה. בשאילתות קטנים, ובחריקות מהססות שאי־אפשר עוד לשאת, ורק לשבת ולרטון, ורק לשבת ולנוּד, ורק לחכות שאולי יקרה משהו מאליו, ולחדול מהתבזבז על רטינות קטנות ולא

להסתפק עוד בגניחות – הגיעה גם השעה לזקוף קומה ולהתנער: מישהו צריך כעת לקום ולשרוק שריקה.

ולעשות – לעשות מחאה, לעשות התנגדות, לעשות שביתה, לעשות עוצמה, שלא יוכלו להתעלם ממנה, ולא לכסות עליה בטלאי הקואליציה – לעשות שילכו להם: לקרוא זה לזה, לחזק זה את זה, להיפגש ברחובות, באספות, לעשות שיתחולל איכפת אחד, גועש כזה והולך ומגעיש, משחרר והולך ומדליק לפידים, וגורף את דעת הציבור, את מעיניו, את בילוייו, את הסכמתו, ואת כוחו לקחת ולעשות דברים גדולים. איכפת מידבק כזה, איכפת ששואג ועולה עד שישאיג ארץ ומלואה: מוכרחים לעשות שיתחלף השלטון בארץ, ושאלה שכשלו בו ככה יסולקו עתה: מישהו צריך לקום כעת ולשרזק שריקה.

להפסיק, ולהתאסף ולעשות – כדי לגייס את רוב העם להבעת מורת־רוח, להפגנת סוף הסבלנות, ולהצגת הכוח התובע שינוי. החלפת השלטון מהר וקצר. יציאה מהר וקצר מן הבלתי־נסבל הזה מכל בחינה שהיא – מדינית, משקית, חברתית ותרבותית. חידוד תביעת ההכרעה בתודעתו של כל אזרח: כי אלה מותרות נפשעות היום, ובמה שעומד היום על הפרק – כאן בארץ. כאן במזרח התיכון, כאן על סף יתכנות השלום, וכאן בעולם מודאג מאד ומתוח מאד ורותח מאד וחרד מאד – כי אלה הן מותרות לשאת עוד יום אחד את ממשלת בגין שהוכיחה חזור והוכיח בכל הוכחה אפשרית, שמחוץ לכוחה ומחוץ לחכמתה ומחוץ לידיעתה לעשות משהו כדי לנהג את העם לקראת איזה סיכוי טוב בכל עניין שהוא. מישהו חייב כעת לקום ולשרוק.

מי?

זו עתה כל השאלה הבוערת כי האופוזיציה שטבעי היה שהיא תקום עתה, ועוד קודם, שתקום ותשרוק שריקות גיוס ותקרא קריאת היערכות – האופוזיציה הזו לרוע המזל, שקועה לה עדיין במשהו, עכור מתמשך ועייף, בינה לבין עצמה, בינה לבין עברה (מי עשה הכל רק אתמול כדי להעלות את ממשלת בגין?), בינה לבין כובד תשישות מוזרה ומרגיזה, כמין זיקנה קודם זמנה, בדיוק כשהגיע הרגע להתנער ולקרוא לעם – רבים שרעפיה, רבים חיטוטיה, או חילוקי דעותיה או ריבותיה מבית, ואין שם מי שיקום כעת וישרוק שריקה גדולה וגואלת.

ועם כל זאת אין ברירה. מישהו חייב לקום כעת ולשרוק. אולי פתאום יתברר לכל כי יש יותר משחשבו: שיש יותר תנועה, שיש יותר כוח, ושיש יותר נכונות למעשים מששיערו. יותר מדי דברים יקרים מאד על הפרק. יותר מדי סכנות חמורות מאד מאיימות מאד על דברים יקרים מאד.

וממש הגיעה השעה לחדול ממה שעושים כדרך השיגרה, ולקום, ולהקשיב, ולהבין. ולהתאסף ולעשות. בשלה מאד השעה לעשות. די בנכאים. עורי האופוזיציה. למדו לשרוק.

מישהו צריך לקום כעת ולשרוק.

יזהר סמילנסקי

דבר (ג אדר תשל''ט 2.3.1979): 15.

מפלגת העבודה חיה או מתה?

היכן קולה היום? היכן היום מנהיגיה?

ממשלת בגין נעה־נדה היום. יש לקרוא אל העם הנבוך, יש לקרוא לרחובות, יש לתקוע בחצוצרה, יש לגייס את הציפייה להנהגה שתחליף את הממשלה הכושלת, – יש לתת כיוון, להצביע על הדרך, להציע חילופין, סוף סוף, לממשלת המכשלה הזאת, כעת, היום, לפני רדת היום, – לקרוא, לאסוף, לגייס, לעשות, כעת בעוד היום גדול, זו השעה!

מה אומרת היום מפלגת העבודה אל פני כל העם הקשוב, הנבוך, המצפה לדעת?

היש למפלגת העבודה לומר דבר לעם? – כעת, לקום ולומר בעוז, בברור, ובקול רם.

מה עושים מנהיגי המפלגה היום, מה הם עושים כשאינם ממשיכים לשנוא זה את זה?

אין היום שעה לקטנות, לעסקי יום יום, לתחבולות פרלמנטריות, היום יום לקום ולומר דבר, בקול ברור, להדריך, לעודד –

היכן היא ההפגנה הגדולה, היכן הקול המגייס, המלהיב, הלוחם, המוציא משעת מבוכה ודיכדוך לאומי שעוד לא היתה כמותו, מאז ימי ההמתנה, להראות את הדרך האחרת, ולקרוא לעם להסיק מסקנות.

זו השעה, שעה מיוחדת, ממשלת בגין חגה נעה, שעה פתוחה להתחלת שינוי, למעשים, למנהיג שיקום כעת וינהיג.

היכן היום מנהיגי מפלגת העבודה?

שיקומו, שידברו, שיעשו.

אם יש להם דגל – ירימו אותו היום: קיראו לעם ויבוא.

יזהר סמילנסקי, דבר, 19.7.1979

לשם מה לשוב ולחטט עתה ולנבור ב“פרשה” ההיא?

היסטוריונים ישׁיבו אולי, כדי להבין את טעמי חילוף המשמרות בתולדות המימשל בישראל ובקורות היערכות קבוצות הכוח שבו; חוקרי מדיניות החוץ יעסקו אולי בענינים שבאוריינטציה האירופית, בקשירת היחסים עם גרמניה וצרפת, לרבות היחס לשילומים, לרבות מקורות ההצטיידות הביטחונית, לרבות הפולמוס החסוי על הקמת הכור האטומי; חוקרי מדיניות פנים ייבדקו, את תהליכי הביגור של המפלגות בישראל, את חבלי השתנותן והתאמתן לתנאים החדשים ולתביעות המודרניזציה והכשרתן לתפישות המתחלפות בעניני החברה, הכלכלה, לרבות ביטויי הכוחות החדשים התובעים להם הגדרה עצמיּת; אחרים אולי ייסקרו את דרכי הפעלת מנגנוני גיבוש דעת־הקהל, את הקואליציות שהוקמו לשם השגת מטרות אד־הוק, את העתונות והרדיו במישחק הכוחות שעיצבו את עמדות הציבור בתחרות שׁניטשה אז בין “אויבי המשטר” הקודם וסמליו, וּבין תומכיו ומקיימי כוחו וסמליו, את משחק ההתארגנות של קבוצות סביב השליט המודח וסביב השליטים המסלקים אותו, על הצדדים הראציונאליים ועל הצדדים האמוציונאליים הכרוכים בהסטת מוקדי הכוח; פסיכולוגים אולי ייבדקו את התיאוריות של פרויד (בטוטם וטאבו) המסבירות איך מסולקת דמות האב בידי קבוצת האחים הקמים עליו, הורגים אותו ואוכלים מבשרו, ושמים קץ לשלטונו ולחבורתו הקרובה עד שכעבור זמן מתערערת התאגדותם ואף מתגלים סימני חרטה ומצפון מייסר.

גם חוקרייּ המיתוסים המודרניים יש לפניהם חזיון מרתק: החלפת דיוקנו של מנהיג – מדיוקן המנהיג בצהרי כוחו – בדמות האב המייסד המורם מעם – בדמות העריץ המזדקן, השתלטן הנוכל ורב־המזימות, ועד לדמות הדספוט המקייאבליסטי, שאינו בורר עוד באמצעים ו“דורך על גוויות”, ובלבד שיקיים את שלטונו עם קבוצת מקורביו – זמירות הצדק והמוסר בגרונו ושבע תועבות בליבו.

חוקרי הביוגראפיות יתמהו הרבה על ביש־מזלו, ואיך כאילו במו ידיו עשה בן־גוריון כל שאפשר כדי ליפול בנופלים, ונימנע או לא ידע לעשות מה שצריך היה לכאורה לעשות כדי להתחזק ולעלות – ואיך אירע שמדינאי מנוסה ומשופשף, פּיקח וערום – נכנס למלכודת אחר מלכודת, ונתפּש באי הבחנה ובעיוררון, ולקהּ במין תמימות לא תאומן על גבול הפתיות – או, שככה הצליחו יריביו להוליכו עד שגברו עליו: הם, צידקם נראה לציבור ואילו הוא, צידקו. או מה שטען לו, ניראה רק כמין גחמנות לא מוסברת, כטרדנות בטענות שוא, וכהתאנות סרק מרגיזה – שרק הגבירה את החשד באשמתו ולא את התמיכה בּהאשׁמותיו. או, שמא צדק מיּ שסבר כי לא הוא היה תמים ולא יריביו צדיקים, ובזירה גובר מי שׁהוא שנון יותר, מוכשר יותר ובוחל פחות ב“מכות מתחת לחגורה”.

עולם הפוליטיקה – אומרים כולם – ידוע שאינו גן וורדים, אלא ג׳ונגל; ובג׳ונגל מתנהגים כמו בג’ונגל: מלחמת קיום אלמנטרית כדי להישרד – והשוכח או הנירפה – ישלם מייד ובהכל. וקשה לספקנים להניח שבן גוריון שכח או לא ידע.

דעת־קהל גם אינה סובלת ריבוי גוונים בדמות האחת: מי שהוא פיקח הוא פיקח ומי שהוא תמים – תמים. המיתוס תובע מגיבוריו להיות שלמים ואחידים בסטריוטיפ שהם מציגים: הפיקח תמיד פיקח והתמים תמיד תמים. הציבור לא יילך שולל ולא יקבל כי אדם מנוסה וגדול וחכם יכול להיות בו בזמן גם תמים ופתי מאמין, ולפיכך כשבורחת דמות מן הדגם הקבוע לה – אות הוא לא למורכבותה אלא רק לחולשתה וגרוע מזה: רמז להונאה.

כשם שייתהו אל דמותו ואל התנהגותו של הגיבור האחד בפרשה ייתהו גם אל דמותו ואל התנהגותו של הגיבור שכנגד. מיהו פנחס לבון? מה יודעים עליו? מה אין יודעים, מה מסרבים לדעת ומה מתקנים את הידיעות ומשפרים אותן? מי היה האיש – קדוש מעונה שנירדף בזדון והוכפש ע"י רשעים תקיפים ממנו או, שמא, אם נמשיך במיּתוס של ניגודי שׁחור לבן, היה נבל ובן־בליעל ששׁרטוט קרימינלי מובהק באופיו, לדעת כל יודעיו, (ואולי אף מושך בכך את היצר הפרוורטי שׂל כמה אינטלקטואלים) – ושככל שהיה מוכשר יותר וחריף יותר כן היו שימושי חריפותו נלוזים יותר? או לא כך ולא כך, וגם הוא וגם בן ריבו לא היו אלא כלי שרת, כביכול, לכוחות גדולים מהם ששיחקו בהם, והשתמשו בעניינם ובתכונותיהם כדי לקדם תהליכים שמעבר לשליטתם הישירה?

חשוב לא פחות גם לבדוק מי היו חסידי כל אחד מן השניים. מי, לרבות מפני מה, לרבות אם לשם שמיים או לשם שימושים אחרים, ארציים יותר ועכורים יותר? סביבתם המיידית והקרובה של שניהם היתה מאוכלסת פוליטיקאים, אבל לא רק פוליטיקאים.

זו היתה אחת הפעמים הראשונות והגדולות שהשתתפו בהן, ולא במקום אחרון ונידח, גם לא־פוליטיקאים, לרבות מה שמכנים בשם “אנשי הרוח” – ואכן, מה עשתה שם הרוח? כל אחד מן הצדדים טען כי אינו נילחם לנפשו אלא לשם עקרונות מעולים ומקודשים ולמען סולם מולה של ערכים מעולים (וזו גם, כמדומה, היתה שעת הפריחה לאותו מושג מרומם “הערכים” לעומת “הנכסים”, שרוצה לומר כי ערכי הצדק והיושר והטוב הוצגו אז לעומת תאוות השלטון, עיוות המידות והדחת הצדיק בידי הרשע, וכל כיוצא באלה), ועם זה, כל צד עורר חשד כי אינו משתמש בשם כל העקרונות המעולים והערכים הרוממים אלא לשם אינטרסים ניכסיים מאד, אינטרסים חלודים עטופים טליתות של תכלת.

מה היתה התערבותם של ההוגים, והמלומדים, והמשוררים והסופרים, והאקדמאיים, במאמרים, בשידורים, בפרשנות, בקול קורא ובמינשרים, מה היו המניעים להם, או מי אירגן אותם לגוף אחד, מי גייס אותם ומה ביקשו להשיג לאחר התערבותם, ועד כמה הרחיקה תרומתם המעשית בקידום מהלך הדברים? האם דיברו על המימד "הרוחני׳׳ של האירועים או שאף הם נסתפקו במימד “הגשמי” והפוליטי? ולא פחות חשוב מזה לבדוק, אם קולם בפולמוס זה, היה כקולם הזהיר וּהשקול והמאופּק והספקני בדיסציפלינה שעליה הם אמונים כחוקרים, או שאף קולם היה כקול ההמון וכקול עתוני הערב, אותם עתונים שהיו למעשה גיבורים בין גיבורי החזיון, לעתים כמקהלת הגורל בטרגדיה, ולעיתים אף כטריבונאל “עממי” החורץ דיני נפשות, ומכתיב במשפטי ראווה קולניים פסק־דין לפני היות דין.

*

במה דשו אז הכל? מה היתה שאלת המוקד בשעת הפולמוס ובתוך ריתחתו? האם ביקשו לאמת את דיוק הפרטים ולבדוק את תקינות ההליכים שלפיהם ניבדקו הפרטים? או שאלו על עקרונות היסוד שנחשפו בתוך כדי הפולמוס: שאלות של עקרונות מימשל, על הסוכנויות לבדיקת דין־אמת, ועל דרכים תקינות להוצאת האמת לאור? מה כאב אז יותר לסיּעות הניצות – הפגיעה באיש הנערץ או מאיש הבזוי בעיניהם? הפגיעה באינטרסים המעשיים של צד מן הצדדים? הפגיעה במוסר? הנכונות להקריב אדם אחד כדי שאדם אחר ײנצל? הפגיעה ביסודות המאגדים חברה תקינה? הפגיעה בעקרונות יסוד אנושײם? החרדה לגורל המדינה הצעירה ולמראה פניה הנעצב? האחריות לתוצאות הכלליות או האחריות להצלחות פרטיות כלשהן? האם השתייכות למפלגה, לתנועה, לאידיאולוגיה נתונה, לקבוצה מוגדרת כלשהי – היא שבאה ראשונה והיא שהכתיבה את הצטרפות למחנה מן המחנות? או, ההודאה בכמה עקרונות ובמושגים שמעל לשייכות המיידית לשכר הישיר?

וחשוב מזה: האם במהלך התבררות הדברים, נמצא אדם ששינה את עמדתו מקצה לקצה, או שאין בני־אדם יודעים, אחת היא מה מעלותיהם התרבותיות, אלא רק להתחפר יותר ויותר בעמדות הפתיחה שלהם, ולא תזיז אדם מדעתו הראשונה, גם כשאין לה עוד לכאורה על מה לסמוך? האמנם אפשר להטות בני־אדם מצד נתון לצד חדש? או שיש איזו נאמנות קודמת לכל, נאמנות לקבוצה, לשבט, למוצא, לסימן היכר מייחד כלשהו – וזה על אף כל הארגומנטים ההגיוניים: ו“שלנו׳׳ תמיד קודם לכל ראייה או הוכחה; ו”אנשי שלומנו" באים לפני כל צדק, רשע, חמס או יושר? כך, ש"בגידה׳׳ יש רק אחת – לא בעקרון כללי, אלא באנשים שלי.

יש גם מלים שלא תוכנן אלא האיש האומר אותן צובע אותן מייד בגוון מחשיד, המעורר ספק, והיסוס אם להאמין להן כשהן יוצאות מפיו שלו. כשפוליטיקאי אומרי "צדק׳׳ למה הוא מתכוון? כשהוא טוען שהוא “לוחם לצדק” – מה מבינים אז שומעיו?

התגובה הראשונה – ספקנות, והשניה הסתייגות (להוציא חסידים שוטים ותמימים גמורים), והתגובות הבאות אף הן רק עשויות להיות ציניות או סרקסטיות: כשפוליטיקאי מתחיל לדבר על צדק, משמע הענינים יגעים, ומשמע, מזימה מתבשלת אי־בזה.

עוד נקודה בעניין זה: החיבה האוניברסלית ל“כלב המוכה”. וכך, הנה פתאום שני הצדדים הניצים מתחרים מי מה ייראה “הכלב המוכה” יותר? או מי מהם הוא “השנוא ביותר” הלאומי? הסימפטיה, והטיית הדין תינתן למסכן יותר, וממסכנותו המוכרת בדעת־הקהל יעשה חייל, ויגבר על יריבו בתחרות. ומי, לבסוף, באמת היה “הכלב המוכה” יותר בפולמוס “הפרשה”? אבל, לפי שאחד מן היריבים תואר מראש כאריה – ברוּר היה מלכתחילה לאן תישוב הרוח, ולאן תיטה כף המאזניים בדין הציבור.

נקודה אחרת היא תסביך, תסביך ה“אני מאשים”. מאז ימי זולא מצפה כל עסקן, כל עיתונאי, כל “מצפונאי” – להזדמנות חייו, כשיהיה אף הוא למאשים הגדול, כשיעמוד כשייקרא כזולא את קריאת ה “J’accuse” שלו – ומאז תסביך ה“ז׳אקוסיזם׳׳ הזה מתעתע לא מעט לבבות, והפוזה הדרמטית לעמוד לפני האומה ולפני ההיסטוריה, באצבע נטויה כנגד מלך חוטא, וכנתן הנביא לפני דויד להצביע בלי־מורך־ובלי־משוא־פנים: “אתה האיש!” – את מי לא פקד אז תסביך זה? אבל כמה תרם התסביך לחשיפת האמת או לבריאות הציבור? מכל מקום, כשנתקף עיתונאי חרוץ קדחת ה”J’accuse" והאריה הגדול המוקף ציידים וכלבים עומד לפניו – ברור מראש מה יהיה כתוב אצלו במאמרו החוצב צדק.

לחוקרי ההיסטוריה ידועים בוודאי חזיונות דומים לא מעט. כשׁעומד אדם, בעל שיעור קומה ציבורי ואומר בקול גדול “צדק”; וכשעומד כנגדו יריבו, אף הוא אדם בעל שיעור קומה ציבורי, ואף הוא אומר בקול גדול “צדק”: מה שומע אז הקהל: מה שומע הקהל האוהד ומה שומע הקהל העויין? וּמפליא מאד איך אין אדם יכול ללחום את מלחמת האינטרסים הניכסיים שלו בלי להיזקק למילת הערך "צדק׳׳ – וכדרך שיהודי לא ייכנס לבית תפילתו ללא כיסוי ראש, וכשם שׂמוסלמי לא ייכנס לבית תפילתו בלי לחלוץ את כיסוי רגליו, כך גם לא יּעמוד מדינאי לפני העם בלי נסיון יומרני להתכסות בצדק, אפילו אין איש מאמין בדיברת צידקו – הנימוס מחייב, והצורך להיראות היטב מחייב, וגם הרשע שברשעים ייטען אינטרסים המרושעים שלו בשם הצדק, אדרבא, מי שיחטא לריטוּאל הזה מראש יהיה נדון להיחשד, וּלכל הפחות כמפר הסדר הציבורי.

כיוצא בזה גם כוחו של הדימוי. כי לעולם אין אדם מה שהוא, אלא הוא מה שמדמים שהוא. מי יודע מה הוא “באמת” האדם “כשלעצמו”, מי מוסמך להעיד עליו? אבל משנדבק דימוי לאדם לא תשנה אותו עוד גם בדינמיט. לכל היותר יאמרו עליו כי, הנה מתכחש הוא לעצמו, משײתגלה שהדימוי היה כוזב. קל וחומר כשאדם זה הוא מנהיג, בשעה מיוחדת, בתוך סערה של אי־וודאות טוטאלית, מנהיג שיודע להתמצא במצבים מייאשים, ושיידע לכוון היטב את המהלכים. כשהכל עוד היו שרויים בהלם – למנהיג כזה הדימוי הסטריוטיפי לו מוכן וכיצוק נחושת. מה אמת ומה רק בדות בדימוי הפופולרי שלו? או, מה קודם – התג או האדם?

אם כה ואם כה, שעה מיוחדת מכל השעות היא השעה שבה נופל פתאום ספק בכשרות התג ובמהימנותו. וחמורה מזו היא השעה, כשלנגד עיניו הנבהלות תג מחליף תג: לבן בשחור, טהור בטמא, יקר בבזוי. ובני־אדם שעולם התגים הוא להם מציאות יותר מן המציאות – לאלה האדמה נעה אז תחת רגליהם, הקרקע משתמטת להם, ובא עליהם הקשה שבדברים: הצפון מתערער והמאורות הגדולים לוקים. כגון, השבתאים כששבתאי צבי המיר דתו, וכגון, הסטאליניסטים כשגילו את כזבו – ואין טרגדיה גדולה מזו של מאמינים שהכזיב להם האל – זו הבגידה הנוראה מכל, זו המעילה המתעללת בכוחו של אדם לעמוד בעולם.

אין זה סוד שלאנשים רבים היה בן גוריון יותר מאשר עוד מדינאי או עוד מנהיג, והם האמינו בו, בהופעתו ובדבריו, כבהתגלות שלמעלה מן השכל (אחד מהם התבטא: “האמנתי בו כבמשיח צידקנו”…), ואין זה סוד שהיו לו כנגדו גם בני־פלוגתא חריפים ושנונים, שונים בעוינותם לו, מעוינות מנמנמת ורק רוטנת, ועד עוינות יוקדת ושוצפת זפת בוערת. אלה ואלה ראו בו חזות שלמה אחת ומונוליטית: או כולו רע או כולו טוב. אותם שהתנדנדו וראו בו לעתים כך ולעתים כך – לעת פולמוס הפרשה, נתפלגו ונצטרפו בשלמות אם לכאן או לכאן, כך בשבעמדו בקשה שמבחנים שפקדוהו מעודו – עמד לפניהם כאילו אינו אדם אלא הוא דמות מיתולוגית: צדיק כולו או רשע כולו.

*

הבניין שבנתה הפרשה בנוף הישראלי, היה בנין אדיר ונעווה: מרובה קומות, לא סדיר, מפולש מכאן ומרקיע לו מכאן, קרוע ומחובר, רב צלעות, רב יציעים, מעלות ומורדות, בשום מקום לא גמור, ועם זה בניין מצויין בייחוד לעצמו, בנאים רבים התחילו ועזבו, אדריכלים מוזרים שירטטו תכְניות נידפו ונעלמו, ואדריכל סמוי וכביר כוח ניצח כל הזמן, נעלם מן העין, על הכל: – מין “הכל” שבנוי מטלאים, מחתיכות, מחצאי אמיתות ומשקרים שלמים, מהטעיות, מהולכת שולל ואחיזת עיניים,ִ מתמימות ומהיתממות, מבוגדנות, מזיופים ומכתבי פלסתר, מאשפתות ומביבים, מלא חתרנות, לשון כפולה, שמתהלכים בה אנשים בעלי שמות מיסתוריים, “האדם השלישי”, "הגבר׳׳, “הקצין הבכיר”, ומתהלכות בו ועדות של שניים, של אחד, של שבעה, שמטיחים בו מקצה אל קצה עלבונות, גידופים, שמות גנאי, שחושפים בו בכל צעד את קלון כל אחד, מלעיגים עליו, מזכירים לו כל חטאיו מיומו הראשון, ולחישות אין קץ ושמועות אין קץ, ונאומים חוצבי צדק, אוכלוסיות עצומות נודדות בו, ועתונים ועלונים פורחים, ואין אדם שחי אז בארץ שלא עבר בו, ולא נשתהה בו, ולא נבהל שמא הכל מתמוטט על ראשו – שום דמיון יוצר משוגע אשר יהיה, לא היה מספיק כדי להקים יצירת הוד וזוועה זו, מיבנה מפלצתי, מדהים, ותלוי כולו על קורי עכביש – כמיבנה הזה שײצר “ג’ניוס הפרשה” לפני כחמש עשרה שנה. כאן בארצנו הקדושה: חלום רע שנתגשם.

*

לעסוק באותה “פרשה”, זה לעסוק בתלי תלים של פרטי פרטים ובדיוקי דיוקים. ממרחק הזמן שׁעבר אפשר שדיוקי־דיוקים כאלה ניראים כעניין מטריד וכטורח מייגע וראוי להיות נישכח, שבמקומו צריך היה להשתייר רק מין סיכום מכליל, שיחליף את כל פרטי הפרטים להשקפה אחת שלמה, כגון: מי צדק בריבו ומי לא צדק, או כגון, על מה בסופו של דבר היה הריב, או כגון מה לנו היום ולכל אותו ריב נושׂן, וכגון, מה נישאר לנו היום מכל אותו עסק גדול?

אלא שאי אפשר לעשות כך, אי אפשר לעשות הכללה היסטורית מאותה התכתשות לאומית, בדיוק מפני שעם אותם פרטי הפרטים ועם אותם דיוקי הדיוקים או בלעדיהם – ההשקפה משתנית מקצה אל קצה. העניין ההוא הקשור ב“פרשה” מצד אחד כבר ניגמר וחלף עם דפי הלוח המתהפכים, ומצד שני כלל לא עבר והוא תקוע בינינו עד היום, לא רק בגלל דפי הסבל שנכתבו בו ולא רק בגלל גרדומים ומאסרים ועינויים שאירעו בגללו ולא רק בגלל פרצוף אמת של כל מיני אנשים חשאיים שהואר לרבות פרצופו של מלשין ובוגד ומתעתע, ולא רק בגלל חשיפת דמות אנשי־שם כשהם נתפשים במאחורי הקלעים ולא תמיד לשבחם דווקא – העניין תקוע בינינו בגלל כוחו הדמוני, בגלל כוחו המחליא, הפאתולוגי, שעדיין תוסס, ושצריכה רק שעת חולשׁה או שעת משבר – והוא עשׂוי לפרוץ ולהתלקח מחדש, דרכם של חלאים שלא נירפאו עד תום, שהם רוחשים מתחת לאיזה קרום כביכול המכסה על התגלותם החולנית, כפוטנציאל הממתין לעונתו. וכידוע, לא בחיי היחיד ולא בחיי האומה, אין פותרים דבר על ידי הדחקתו.

בלי כל אותם פרטי הפרטים ודיוקי הדיוקים – כלום לא יכול להתבהר, כלום לא יוכל להתחיל להבריא; פרטי פרטים אלה ודיוק דיוקים אלה – הם שהיו חסרים כל הזמן מאותה פרשה מתוסבכת, ולפיכך גם היתה לה כל השנים התנהגות מיתולוגית ולא התנהגות תבונית.

הנה, ממש, זו הנקודה. בכל מערבל הפרשה שבחשה והבחישה בכל אשר התקיים בין שמים וארץ – דבר אחד לא נעשה, דבר אחד לא הניחו לו שייעשה: שפרטי הפרטים ודיוקי הּדיוקים יהיו נפרשים במלואם, ברצף הנכון, בסדר ההכרחי, וייתמצו שיטתית כשהם במלוא כל הידוע ובאופן הנכון, כדי שהמסקנה ממיצוי מלא זה תהא שלימה ככל האפשר, אמיתית כבל האפשר, וצודקת ככל האפשר.

ו“ככל האפשר” שכאן לא במיקרה: כי אפשר מאד שאי־אפשר להם לבני־אדם לרדת עד חקר כל האמת, עד שלמות ועד תום, אלא אפשׁר להם רק במידת האפשר. ואפשר שמעולם לא היה משפט ולא חקירה שיכלו להתיימר כי השיגו כל מאה האחוזים של דעת האמת. מראש צריך להיות מוסכם כי כוחה של חקירה אינו אלא יחסי, וכי גם תוצאותיה אינן אלא יחסיות, ולא תכלית השלמות. אלא שזו הדרך שטובה ממנה לא מצאו בני־אדם כדי להעמיד דברים על מירב דיוקם, כדי לעמת טענות והפרכות אלה כנגד אלה – אמת ככל האפשר עד כמה שאפשר ולא יותר משאפשר, לאחר מירב כל המאמץ לדעת היטב הכל.

מי אינו יודע כי חקירות משפטיות מעלות לעתים חרס, לעיתים הן רק מסבכות את הפשוט לכאורה, ולעתים משאירות בתיקו מאכזב את המייחלים להכרעה חדה ונחרצה – ואף בתי הכּלא יודעים על נישפטים שעברו את כל הליכי עשיית הצדק ומרצים עונש על לא עוול בכפם.

לאחר כל אלה – וזו בדיוק הנקודה – כל אותה פרשה מסעירה שזיעזעה מוסדות ארץ – לא עברה חקירה משפטית. לא טיפלו בה במכשיר החברתי האחד שבני־אדם לא מצאו טוב ממנו לתכלית זו; טיפלו בה בכל־המכשירים האחרים, העקומים והנלוזים והחלקיים ורק לא באחד הזה: בחקירה משפטית. כאן נמצא רוב ומיעוט, והרוב פסק: לא תהא חקירה משפטית.

*

למה?

האם רק מפני שחקירה משפטית אינה הדרך היעילה עד תכלית? האם מפני שהפרטים כבר הם ידועים ומוסמכים? או, מפני שבעצם לא חשוב לדעת מה היה אלא חשוב היה לדעת איך לעשות רווח ממה שהיה? האם מפני שעקרון הפרדת הרשויות לרשות מחוקקת, מבצעת ושופטת – הוא עקריון מיושן שתש תוקפו? או, מפני שרשות פוליטית ברצותה יכולה להיות גם רשות שופטת, בדריסת כל כלי המשחק המקובלים במשפט? או, מפני שמראש היה מוחלט מי זכאי ומי חייב? או, מפני שיש אנשים ויש מצבים ויש זמנים שהם פטורים ממשפט שאחרים חייבים בו? (כגון “לא תחסום שור בדישו” וכו').

אם כך או כך, הפרשה ההיא נימלטה ממשפט. כשכולה, כשסיבתה, כשהסתבכותה התחילה בשאלה הידועה: “מי נתן את ההוראה?”, וזה אומר בכה וזה אומר בכה, וצריך היה להכריע בין הטענות, בין העדויות, בין השקרים, בין הזיופים, בין ההדחות, בין הסתירות וההכחשות – ולפלס דרך על פי אותם כללי חשיפת האמת המקובלים על כל שאר העולם גם בפשוטים שבמקרים – פרט למקרה הזה שהפך בגלל כך ל"פרשה׳׳.

ואילו הדרישה לחקירה, התביעה לחקירה, ההפצרה לחקירה – ההמרצה שתהא חקירה משפטית, ההמרצה שהטיחה ראשה בקיר, העקשנית והלא מרפה, תביעה זו עלתה בתוהו. לא נתנו לה להיות. ועד היום. והכל בנוי של אי־חקירתה. ועל עקיפת החקירה, ועל הסירוב לחקור אותה בשום חקירה משפטית. זו הנקודה. זה טעם קיום הפרשה עד היום. וזה גם הטעם לחזור עליה היום ומחר וכל הימים. אפשר שכל החומר המובא אצל חגי אשד אינו מהיימן דיו: אפשר גם שהוא טועה ומטעה; אפשר גם שיש דברים שאינו יודע, אפשר שיש דברים שהוא יודע ומעלים, או יודע ומסלף, שמחר קם אדם וכותב ספר ומביא מיסמכים משלו – היום לא זו השאלה. השאלה היום היא שהעניין הוברח מפני בית־המשׁפט הבנוי ככל־האפשר כדי להיות יודע ככל האפשר, כדי להיות חורץ דין בין אמיתות מעומתות, על פי כללי חקירה המקובלים על הכל והחלים על הכל.

כיצד קרה הדבר שהתביעה שלא לחקור גברה של התביעה לחקור? מה או מי ניצח כאן? האמת? ההגיון? שכל הישר או הפחד, החשבון ו“חרושת הזוועות”? איך קרה שנימצא רוב לאי חקירה ורק מיעוט מבוטל ומבוזה לקיום חקירה? ושלפיכך לפי כל כללי הדימוקרטיה הפוליטית הפך המישפט למישפח, כלומר לאין משפט. והיכן היו אז, ובאיזה צד, כל רגישי הלב, ועדיני החושים ודקי האבחנה? אלא שהרוב והמיעוט לא הגיעו משום מקום אחר אלא בדיוק מן הרשות הפוליטית הזו ששחקה לה השעה להיות רוב, אותו רוב של אותו וויעוד פוליטי עצמו שסילק את בן גוריון ומעך את תביעתו ומחה פיו ואמר: מעתח נמאס לנו מכל הפרשה, והניחו לכל החיטוטים העקרים ובואו נלך לרחוץ בים.

ככה עלתה התביעה לחקירה משפטית בתוהו: העולם היה נגדה. הנימוקים? וכי חסרים נימוקים? נימוקי צדקנות. נימוקי פרגמטיות ונימוקי עייפות. לא כדאי לחקור: אין מה לחקור: לא תצמח שום טובה משום חקירה; נשאיר להיסטוריונים; הכל כבר ידוע ומה שאינו ידוע אינו שווה להיות ידוע. אגב, מה שאינו ידוע גם מסוכן: עשוי להיות ל“קבר אחים”, או ל“תיבת פנדורה”; וגם כל התביעה לחקירה אינה אלא רק מזימה לתפוש בשלטון; וגם לא כנגד בן־גוריון הזעם – אלא רק כנגד בני חסותו הייחסניים; ולפיכך, עיזבו את “פרשיות העבר” ובואו ניפנה כולנו קדימה, מעוד ועוד נימוקים, ולא, לשכוח את ה“מוחץ” שׂבכולם, כי זה הצדיק הגדל בן־גוריון, למה לא חקר הוא הכל כשעוד היה מלך גדול ויישב על כסאו? או, אילו באמת התכון לאמת למה שתק? ועוד ועוד וכיוצא בכל נימוקי העובש הידועים.

וככה, בכה או בכה, עם נימוקים ובלי נימוקים, נצטברה ועלתה חומה בצורה: לא תהא חקירה. והעולם הישראלי נחצה אז, ועד היום, לבעלי לא־תהא־חקירה־משפטית, ולבעלי כן־תהא.

*

השאלה היום כבר אינה אם צדק בן גוריון או אם צדק לבון. השאלה אינה כי אם זו: איך הוסכם לקבוע מי צודק בדרך אחרת מאשר בדרך הנכונה לכל אדם ואדם במדינה מתוקנת. השאלה היא, מדוע נמנעה ולא ניתנה הסכמה לחקירה משפטית, ולא עוד אם פלוני חשוד יותר מאלמוני במעשים היפים והלא יפים.

השאלה היא על מניעת תהליך עשיית הצדק. על עקימת תהליך עשיית הצדק. וכל מי שיבוא היום עם עוד מיסמך או עם עוד תעודה או עם עוד דרישה כלשהי, אינו מעלה ואינו מוריד לשאלה העיקרית. ואיש אינו חייב לא להאמין ולא לא להאמין, כעת הכל חומר מת. כי מי השופט שיחרוץ ערכם?

ספרו של חגי אשד מראה ברור איך ללא שימוש בהליכי הוצאת דין־צדק קבע העולם בשעתו כי בן גוריון היה הרשע ואיש ריבו היה הצדיק; כי בן גוריון היה מלך רשע שרדף פרעוש חסר מגן – וכך הפך הרשע והיה לצדיק־הנירדף. המדיח היה למודח, והמודח למדיח. זה שעמד במרכז העולם הניבנה היה לגולה מזדקן וזה שהדפו, או זה שהיה התואנה להדיפתו, אף הוא לבסוף לא שפר חלקו, ולאחר שנשתמשו בו סילקוהו לגורלו העצוב.

אבל קומץ חסידים שלו עדיין מאמין בו, כאותם שבתאים שלא יוכיחו להם כלום על רבם. חסידים אלה לא יודו בחלקם בתבוסת הצדק והמוסר, ובהשחתת נורמות ההתנהגות הציבורית התקינה.

משהפך נושא הריב והיה לנושא שאומה שלמה מתבוססת בו, והשאלה איך להכריע בו הטרידה כבר את כל קצות הציבור, תקופה ארוכה ובראש כל הענינים, והוכרע לבסוף כי פורום פוליטי חד־צדדי הוא שיכריע ולא שום פורם משפטי – הוכרע אז לפני כל העם, ובנחרצות שׂאין לפניה שום סייג, כי לא החוק מכריע אלא הכדאיות הפוליטית – וניקבע דבר מרחיק לכת, דבר החותר מאז תחת כל היסודות, לא רק תחת אותה קבוצה פוליטית, אלא תחת מוסדי האומה כולה.

ואפילו אם כבר היה ניראה כאילו נשתקע בינתיים כל העניין ההוא והושתק, מתברר כי לא כן הוא. ובכל הזדמנות, שאינן חסרות למרבה הצער, כשנופל עוד משבר על האומה, משמתגלע מצב לאומי חולה, מייד החולייה הרופפת הזו, החוליה החולה הזו, חורקת בעמוד השידרה והגוף כולו מתעוות ממכאוב. כי אין קוברים עוול בעודו חי. העוול משווע לתיקון, להודאה בו, לתודעת קיומו, ולהשתחררות מכוחו המחליא על ידי הבראתו לאור היום.

דברים אלה אינם באים כלל כדי להיות כתב הגנה לבן גוריון, או כתביעה להכרת זכויותיו, הוא אינו צריך לזה. גם איש אינו טוען כי היה בן גוריון מחוסן משום שגיאות משום עוולות ומשום כשלונות, לרבות כשלונות בשיפוט ובהערכות, ועד למעשים שעשה שניראים נוקשים מדי, ולעתים אפילו אכזריים: בן גוריון לא היה נקי ממזימות, ומתחבולות וממעשי פוליטיקאיים; אלא שכל אלה אינם עתה על סדר היום. וגם אם ייזכרו עתה וֹיזכירו מקרים שבהם אף בן־גוריון לא הקפיד על מלוא כל הנהלים התקינים ולא שמר על כל כללי המשחק הראויים – גם זה אינו עתה על סדר היום. הביוגרפים, ההיסטוריונים ודעת הקהל יטפלו בזה.

מה שעומדְ עתה על סדר היום אינו בן גוריון ואפילו לא “הפרשה” “עסק הביש” שבשלה כל הרעש. מה שעומד עתה על סדר היום, אינו אלא ההכרה כי התביעה שתבע אז בן גוריון, התביעה שהעמיד על סף המדינה – עדיין היא בתוקף. שעניין שהיה, בתוקף כל מיני הסתבכויות ונסיבות למערבל מזעזע בחיי האומה – התחדד והתמצה עד כדי השאלה האחת: כיצד הצדק נעשה לצדק. חלק ממנהיגי העם, ומחכמי הדור, ומטובי מלומדיו, וממיבחר שריו בממשלה, ומראשי ההסתדרות, והרוב בכל המפלגות לרבות “תנועת העבודה” – אמרו וקבעו אז כי: צדק עושים על ידי עקיפתו, כשכדאי לעשות כך. וזה הכל.

והטענה שכנגד כי צדק אינו נחלק וכדרך שעושים צדק לכולם גם כאן צריך היה לעשות כך – טענה זו נידחתה ע"י הרוב.

אותו עניין מסעיר, שהפך במהלך הדברים והיה לעניין הממלכתי והראשון במעלה, לענײן הלאומי, שרתח בראש כותרות העתונים תקופה ארוכה ורבת שינויים ותוצאות, עניין שהעלה והוריד ממשלות, וחצה ופילג – לא לשני חלקים שווים – את הציבור, שאיחד את האופוזיציה עם הקואוליציה בפעם הראשונה, ושלאחריו מצאה האופוזיציה עצמה בממשלה – העניין ששידד דפוסי חיים ושינה מערכות מקובלות, והתחיל כמה התפתחויות ועיצב לכאן או לכאן תולדות – העניין הזה מתמצה כולו בתביעה הזו שתבע בזְ גוריון, ואחת היא כעת מאיזה מניעים תבע כן – התביעה הזו נידחתה, מן הטעמים שנידחתה ובאופנים שנידחתה – הדחיה הזו נישארה והיא כתם חרפה, כתם לא יכובס, ולא כתם אלא נגע, ולא נגע מוגלד, אלא נגע חי ופעיל, ותוסס בכל רקמות חיינו עד עתה, הן בגילויים ישירים והן בגילויים עקיפים. דחיית חקירת הדין ההיא, הטילה על תולדות תקומת ישראל עיוות פורה חולי.

לא זו השאלה עוד אם היה בן גוריון כליל מעלות השלמות או אם אף הוא לא היה נקי מחולשות – הוא הטיל לפנינו, בכל כוחו ובכל מאדו ובכל מה שהיה לו ועד להפסד הכל – את העניין העקרוני, ואנחנו, בהתנהגות של עם, אנחנו התחמקנו. וכך, בראשית דרכה של המדינה בחרה דעת־הקהל הישראלית, ברוב דימוקראטי למהדרין, ע׳׳י נציגיה, ײצוגיה, עתוניה, חכמיה, מלומדיה ושריה ורוזנייה, וקודם כל ע"י מפלגותיה, והכריעה, כי – – –

בין צדק לכדאי, הכדאי עדיף.

בין “אנשי שלומנו” ובין “יקוב הדין”, אנשי שלומנו עדיף.

בין שוויון כולם לפני החוק ובין החוק שבין כל השווים יש תמיד שווים יותר, עקיפת החוק עדיפה, ושלחשיפת האמת ולעשיית הצדק, די בהחלטה פוליטית.

ועל ההכרעות האלה נתנה החברה הישראלית הסכמה והיא חיה על גביה עד היום. רוב בוגרי האומה הסכים אז וחתם על הכרעות אלה. מי בהסכמה בקול תרועה ומי בהסכמה בקול דממה, אלה ראו את ניצחונם ואלה הוכיחו את בורותם, ואלה זרעו זרעים שהיום נבטו ומכסים בצילם את הארץ – ומכל מקום, אלה ואלה ואלה נתנו יד להשתיק את העוול, ולחמוק מן הקריאה העזה לדין צדק.

כל זה אירע לפני כחמש עשרה שנה. לא יותר מדי רחוק אבל כבר לא קרוב. וזה הדבר שאירע אז ולא תוקן. וכאן מורסה מלאה מוגלה. כאן אחד ממקורות הזיהום שאת תוצאותיו אפשר היום לממש מרוב עובי במציאות יום־יום ובהשתקפותה של המציאות בכל התקשורת, ושאת סיבותיה מנסים מאז לשכוח ולהשכיח.

מדינת־ישראל סגרה בין נידבכי בנינה המתחדש עוול קשה. כבר לא עוול לאנשים, אלא עוול לעקרון הראשון של קיום נכון: על התביעה לצדק – השיבה החברה הישראלית – כי לא כדאי, וכי ההנאה מהשתקת התביעה גדולה מקיומה וקודמת לכל. וכי חובת האחריות לאינטרסים של קבוצה – קודמת לחובת האחריות לצדק שמעל הכל.

הכרעה זו עוד לא בוטלה, ועדיין היא תקפה, ומפיה אנו חיים.

יזהר סמילנסקי

דבר (27.7.1979): 16.

עמוס היקר,

ההערה שבסוף מכתבך הגלוי אלי, כי עדיין לא קראת את ספרו של חגי אשד, היא הראשונה במכתבי הגלוי אליך: חבל שלא קראת קודם שכתבת. לא היית יכול לכתוב מה שכתבת אילו קראת.

שאלותיך, שניראות כשאלות קשות וכאילו שוללות את יסוד טענותי, היו בתוקפן אילו עומתו קודם עם תשובות הספר. לא רק שאין הן שאלות חדשות אלא עצם תולדות שאלות אלה ובנוסח דומה – מתועדות היטב באותו ספר.

כי לאחר פרסום הספר, שעוכב כחמש עשרה שנים, להתייצב עתה ברבים ולשאול כך – הרי זה להתעקש על קיום אי־ידיעה ולהתייהר כאילו היתה ידיעה.

ספרו של חגי אשד כמובן אינו כתבי הקודש, ואפילו לא פסק חקירה משפטית – אבל הוא המיסמך המפורט והמלא, שניכתב במקורו לשם ביסוס תביעת החקירה המשפטית וכנושא לחקירתה, ונאסף בו כל החומר, כל התעודות, כל הראיות, כל סדר הדברים וכל מהלכם, ונערך בשיטתיות – (ו"כל׳׳ כאן, ככל האפשר: כל הידיעות שישנן בעין, ושניתן להגיע אליהן) – סדר־דברים עיקבי ומפורט זה הוצג עתה בציבור, לראשונה בתולדות הסבך וההסתבכויות של אותה פרשה, והוא מיטב כוחו של הספר: לאחר הספר ניתן לדון בפרשה באופן רציונלי ולא מיתולוגי.

התשובות לשאלות מה קרה לה לחקירה המשפטית, אימתי הוגשה, על ידי מי, מי התנגד לה, כל תולדות המאבק להגשתה, התנהגות כל אחר מגיבורי “הפרשה” כלפיה, וקורות סיכולה ועד להשתקתה – כתובים בספר, באר היטב ופרט במדוייק.

וכך – לאחר הופעת הספר, אי אפשר עוד לדבר כאילו עדיין קיים אותו עירפול טיפוסי, אותה שעת דימדומים מתמשכת, שקצת יודעים, קצת מלחשים וקצת מרמזים: אי־אפשר עוד לומר כאן דברים בעלמא: או קבל או הוכיח את ההיפך.

ומכל מקום, דבר אחד ברור גם למי שלא קרא את הספר: שאת השאלה למה לא תבע לבון חקירה משפטית – אי אפשר לשאול. בכל שלבי הפרשה אי אפשר לזכור תביעה מצידו למשפט, אבל בלתי נישכחת היא תביעתו החוזרת, בכל הכוח, הטכסיסים, התחבולות והאיומים, ובכל תמיכת הקואליציה שקמה לשמו – שקביעה פוליטית תבוא במקום חקירה משפטית. או, מי מכחיש את זה?

ולפיכך, כדי לקום היום ברבים ולשאול שאלותיך – היה עליך להביא ראיות לביטול ראיותיו של חגי אשד, להוכיח את שיקריות טענותיו שלכאורה, ולהרוס את המיבנה השיטתי שהעמיד כשתיאר את תולדות כל הפרשה, לרבות תולדות התביעה לחקירה משפטית ואת תולדות ההתעללות בתביעה ועד לסיכולה, באותה ציניות פוליטית.

השאלות שלך כבר אינן שאלות. וגם הקינטור שבהן – כבר קהה. דעת הפרטים לדיוקם ככל האפשר, דעת סדר הדברים והשתלשלותם לדיוקם (ככל האפשר) – מה בא לאחר מה, וכיצד בא או לא בא – כבר הפריכו את השאלות האלה, וכבר הראו לאור היום את סיפור ההתעללות באמת.

רק דעת הדברים, או הוכחת היפוכם, בדייקנות ובאחריות להיות נחקר עליהם, רק דעת דברים כזו יש בה אם כדי להשיב על שאלות ואם כדי להציג שאלות נוספות. ובלעדי דעת זו נעשה מכתב כמכתבך לא רק אנאכרוניסטי, אלא אף תמוה: מה רואה עמוס עוז להתעקש ולאטום עצמו שלא לראות ולא לדעת?

יזהר סמילנסקי, דבר 31.7.1979

איך אנחנו השומעים ההלומים נדע לשפוט את קובלנת רבין? על־פי מה או על־פי מי נוכל לדעת קובלנת מי צודקת, במה צודקת ואם צודקת? אם רכילות קטנונית כאן או הרשעה פלילית חמורה?

בין צודק רבין ובין לא צודק – רע.

*

אם נכונים דבריו של רבין – אוי לה למפלגת העבודה, אם אמר ודבריו לא נכונים – אוי לה למפלגת העבודה, בין אם נכונים ובין אם לא נכונים – אוי לה למדינת ישראל.

*

אם אמר וצדק בדבריו – לא יוּכל עוד רבין להיות ראש ממשלה: איך הסכים ש“חתרן מסוכן” ישמש שלוש שנים כשׂר הבטחון בממשלתו?

אם אמר ולא צדק בדבריו – לא יוּכל עוד להיות פעיל במפלגת העבודה: רגע לפני ההסתערות המיוחלת תקע מקל בגלגליה.

*

אם צדק רבין ואם לא צדק – מפלגת העבודה חייבת כעת לקום, להתנער, להסתער – ולנפנף את ממשלת בגין כדי להציל את מדינת ישראל.

יזהר סמילנסקי, דבר, 10.8.1979

אין צורך להאריך כדי לשכנע, כי ממשלת בגין חייבת ללכת ומייד – השיכנוע מצוי בכל, ניתן למישוש. השאלה היא: האם תנועת העבודה ערוכה ומוכנה להחליפה? האם היא גוף ערוך אחד? האם הנהגתה מעוררת אמון? האם יש לה באמת תכנית טובה גם כדי לעצור את הנפילה למטה וגם כדי להתחיל לעלות למעלה? ובלא תרוצים: האם יש לה כוח נחוש לעשות דברים קשים ולא רק ליילל על המצב הקשה?

כי “מצב האומה” ברגע הזה אינו מן המרנינים ביותר. בכל מקום אתה מוצא ציבור מודאג, מתהלך בלא־נוח, שואל מה־יהיה, מקשיב לכל ניד בשורה ומתאכזב מהר, מתעסק ביום־יום בעצבנות, לעיתים מרגזנות ועל הרוב מתוך נירגנות אפורה, אנשים טרודים בעניינים אפורים, קמים אל עתונים מדכאים והולכים לישון עם טלוויזיה מדכדכת.

מצד אחד השלום הנהו מתדפּק על דלתנו. מצד שני קטנות אמונה והתעסקות לאומית נואשת ברדיפה אחר האינפלאציה הדוהרת. מצד אחד אכזבה מתפשטת מכל מעשי המימשל, ומצד שני אין די־אמון בשום אלטרנטיבה פוליטית; מכאן עיצומים מדי בוקר ונירגזוּת יומיומית כדי לקבל עוד ועוד, ומכאן הסתבכות ללא־מוצא בכסף האמריקאי ובהשתרגות שליטתו המכניעה. מכאן רצים מתנחלים קנאים ולוקחים את החוק לידיהם, ומכאן מתרוצצים בין הצללים שליחים להידבר עם הפלשתינאים ואפילו עם אש"ף; מכאן עלייה לארץ השואפת להיגמר, ומכאן בלימת הירידה מן הארץ בלתי ניבלמת, מצד זה נזיפות כל העולם על דמותה הנוקשה והמתקשחת של ישראל, ומצד זה השמצות וויכוחים פנימיים בלי להכריע – ובלבול, בלבול יסודי, בלבול המקיף את כל קצות העם – מדאיג ומעורר חרדות, כהדי תופים רחוקים.

ובתוך כל זה גדל הנוער, נושם דכדוך, מתהלך מוטרד, חי באפור, ניקרא בלי לדעת מה, ומבולבל בלי לדעת איך לצאת, נופל אל ציניות ונירתע אל אדישות, והטובים שבו, יפי העיניים – מחכים מאד לבשורה גדולה, שאיננה.

מה איפוא לעשות?

אין תשובות קלות ופשוטות. הצעד הראשון ההכרחי כתנאי לכל הבראה הוא כמובן סילוק בגין וממשלתו. אבל הצעדים הבאים אחרי זה מותנים בכושר ניתוח ובאיבחון אמיץ, בדיון אכזרי ובהכרעות קשות. בהשתחררוּת מהשתייכויות אוטומטיות, בהיחלצוּת ממושגים ריקים החלפתם במושגים קולעים יותר, ובנכונות להתנסות בצעדים מסקניים, הכרחיים, גם כשלא יהיו פופולאריים.

אני מבקש להצביע על ארבע נקודות שלפי הכרתי הכרח שיבוא בהן מיפנה:

א. על ההכרה בבסיס ארכימדי של ודאות. ב. על ההכרח בהכרת הצדק. ג. על הסכנה שבהתברגנוּת הדוהרת. ד. על מתח נמוך ואנשים כבויים.

א. חשיבותה של ודאות

מצב בלתי מוגדר המזדחל ומתמשך לו זמן רב – יוצר מישקע של אי־ודאות. והנה, שלושים ואחת שנה לאחר קום המדינה, לאחר כל המלחמות, לאחר כל הבנייה, הקליטה והיישוב, לאחר היפתח גישושי השלום – עדיין ישראל, ובעיני העולם, בוודאי – בחזקת אי־ודאות, עדיין עצם היותה, וגם בעיני “ידידים׳׳, אינו מעל כל ספק, עדיין הגבולות אינם עוּבדה גמורה, סופית ומוכרת, וה”אוטונומיה׳׳ יותר משהיא מבהירה היא רק דוחה ומטשטשת; עדיין, לאחר שלושים שנה, מעמדה של ירושלים עטור סימני שאלה, כן או לא מאוחדת, ובקעת־הירדן והגולן; עדיין יחסיה של ישראל עם הערבים שבתוכה, שבשליטתה, שמסביבה – אין בהם סימן של הסכמה גמורה או עוּבדה שלמה ועדיין כלום אינו מוחלט ולא מסויים ולא מובן מאליו, ולגבי לא־מעט בעולם לא רק גבולות 67 אינם סוף דבר, אלא אף גבולות 47; שלא להזכיר את חובותיה של ישראל לפליטים הערבים, למבקשים לחזור לבתיהם, ולכל הזכאים ובני הזכאים לפיצויים: שלא להזכיר את האיום הבלתי כלה באש מלחמה שתתלקח לפתע, מלבד המצור והחרם והנידויים ו"דעת הקהל׳׳, ומה לא – כל אלה עוממים כפי שהם ורועמים לעתים כפי שהם, אינם עוברים לבטלה, ואיזה מישקע זוחל של אי ודאות הולך ומצטבר, הולך ומכביד חרדה, עמומה וגם מוחשית, גלויה ואף מודחקת – וחרדה, כידוע, מביאה לידי דחייה, ודחייה להסתייגות, והסתייגות לביקורת, ולרתיעה, ולאי־נחת, ולציניות, ולקוצר־רוח, ולנהיה אחר מנהיג חזק, ולעיתים, אהה, גם לנדידה מכאן – החרדה, לא כגורם ראשון אבל כגורם מזדחל ומצטבר בעיצוב איזונו הנפשי או אי־איזונו של אדם צעיר. בני־אדם טיבם שהם צריכים, לאחר טלטולים והתנסויות, שתבוא עליהם ודאות: הנה, כך היא הארץ, הנה, אלה הם גבולותיה, גבולות השלום וההסכם, עד כאן היה מקום לפשרות, לגמישות ולוֹויתורים נדיבים – אבל, מכאן והלאה, בא איזה קו, שממנו ואילך – סוף: אין עוד תזוזה, ואי־אפשר. וזהו זה. מפה מצויירת מגובשת. פרטי הזיהוי של ישראל כתובים, סוף סוף, כבכל דרכון, בכתיבה של ודאות, וכמו כל דף של גיאוגרפיה: ישראל, גבולותיה, שיטחה, בירתה, וכו' – בדברים של קבע, מצבר לשום ספק, בוודאות ובטבעיות, ובלי שום שאלות פתוחות עוד, וסוף דבר.

קשה לעמוד לאורך זמן מתמשך אין־קץ בגיאוגרפיה של משא־ומתן. בגיאוגרפיה עצבנית, היסטרית לעתים, בגיאוגרפיה שהספק שבה אינו נגמר עולמית, בעולם הזה שבו כולם חיים אחרת. הציונות בין השאר, היתה התביעה שנפסיק להיות יהודים מצטדקים: מצטדקים על קיומנו, על מעשינו, מצטדקים על הדומה לכולם שבנו ומצטדקים על השונה מכולם שבנו. כשם שכל מדינה וכל עם פטורים מהצטדקות זו. המשך המצב הנזיל חסר הוודאות, הפתוח תמיד לעוד משא־ומתן, הניתבע תמיד לתת למישהו שחי משהו מגופה, הפתוח לחרדות, המזמין ספקות והצטדקויות – מזמין גם אי־בטחון עצמי ולפעמים עד יאוש.

אנשים, ובעיקר צעירים, צריכים לבריאותם מסגרת כלשהי, לאיזו ודאות שמעל ספק, בעניינים הבסיסיים ביותר, שתהא להם הישענות על נקודה ארכימדית אחת, לפחות, בעוד שפריכות המסגרת, רפיפותה, שבירותה, ותלישותה, עושים דברים לשיווי המשקל וליציבות הנפש.

ודאות, יציבות וסופיות המסגרת הם תנאי הכרחי למוראל הציבור. אינני מדבר על “שלמות הארץ”, אני מדבר על סופיות גבולותיה, על תבניתה הגמורה, על איזה “עד כאן” לאומי מגובש והחלטי כגביש, בלתי ניתן לספק, שאיתו היש הלאומי יש, ובלעדיו מתערער היש לאין.

ב. ההכרח בהכרת הצדק

הנקודה השנייה היא ההכרח בהכרת הצדק. זו נקודה בסיסית ביותר. אנשים צעירים המצטרפים לחברה הקיימת ולמאבקיה – צריכים לשיכנוע הכרתי: כי “הצד שלי צודק”. שיכנוע שיתקבל בטבע הדברים, כי אמנם, הצד שלי צודק.

שאומר, כי לא די בכך שהצדק שלי חזק יותר, שהצד שלי כבר תפש ויכול יותר, אלא שהצד שלי חייב להיות גם הצד הצודק. צודק, בשני המובנים, גם כשִאיפה להתקרב יותר לאידיאל דומם, ובלתי מושג וגם במסגרת ריאלית להתנהגות מעשית יום־יומית. צודק, גם כמניע לקרוא למאמץ יתר, ואפילו עד כדי הסתכנות; וצודק, גם בתיאור התוצאה שאליה שואפים המאמצים.

וזה בדיוק מטושטש כעת. זה כעת מבולבל. והבלבול נופל על קרקע מוכת “רעידת האדמה” הגדולה, כשנתערערה על העם סמכות הקבוצה המנווטת, כשכשלו לפניו מנהיגים פוליטיים ומצביאים גדולים בשדה הקרב, וניּבּעו סדקים באמונות, באמיתות, ובמושגים המקובלים. הזעזוע ההוא עוד לא נרפא. יתר־על־כן, עודנו עובד. בלבול זה אינו פוסח על אדם, על נושא או על ִתקווה – ולא רק בגלל כמה אירועים אומללים כגון אלה שאירעו בדרום לבנון, ושניסו להסותם בטישטושים אומללים עוד יותר – אלא בלבול הולך ומצטבר מלמטה גם בכל הנוגע לסיבות קום המדינה, לדרכיי הקמתה, וליעדיה הגדולים המובחרים. האם הציונות אשמה במשהו שעשתה? אם לא נעשתה טעות בתחילת כל ההתחלות? האם מה שכולם אומרים עלינו בכל העולם הוא לגמרי בלתי נכון? האם, בוויכוחים הפנימיים שבינינו לבין עצמנו לא נישמעה איזו הסכמה משותפת גדולה, וחיובית, שלא מכבר היתה כאילו מובנה מאליה לכולם?

אם כה ואם כה, בלבול מוליד פחדים ורגשי אשמה, וחיפוש איזה חיזוקים, או לפחות אשמים מבחוץ, ובינתיים משהו עכור שוקע בלבבות. מבוגרים מגיבים על חרדה לפי דרכם, אבל ילדים מוקרנים מחרדתם ומגיבים עליה לפי דרכם: בעקימות, בעצבנות, במתח, בהדחקה, ובגילויים שחלקם אלימים וחלקם ברחניים. לאורך זמן מצב כזה אינו יכול להימשך בלי להיות הרסני. למבוגרים אפשר להסביר, כי ככה הוא העולם: מלא הפכים, סתירות ועיוותים, וצריך לחיות בו עם כל זאת. לצעירים אסור שמוקדם מדי ייהפכו לזקנים, שמשלימים עם מציאות בלתי ניסבלת. אסור לגדל אותם בציניות, כגון, כי הצודק הוא רק החזק, כי הצודק הוא רק כינוי לתמים קודם שלמד לקח, כי צודק הוא רק תחליף רעוע למי שאין לו חוזק. הילד בנוי להיות מאוזן, בשיווי־משקל אפשרי, והצדק הוא מטיבעו של אדם מאוזן. וכשההכרה שהצד שלי צודק בריבו, במלחמתו, בשאיפותיו, ביעדיו, באמצעיו – אני נעשה שותף מלא ופעיל; ואילו כשההכרה שהצד שלי אינו צודק, או אינו צודק כל־כך – מתמוטטת הנפש הצעירה, ונימלטת לה אם לאלימות או להתגוננות, כלומר אם להישברות כמעט ואם לפשיעה כמעט, כדרך כל חיה נרדפת, וכדרך אפשרית לסבול עובדות בלתי ניסבלות.

שליטת עם אחד בעם אחר למרות רצונו – משחיתה את העם השליט; התעלמות מקיפוח זכויות, שאני לעצמי לא הייתי משלים עם קיפוחן, התעלמות אנוכיית מזכויות טבעיות של הזולת – שומטות את התביעה לכיבוד כל זכויות שהן.

העדפת שלי מעל הכל וכפירה בקיומו של האחר והאדרת המיתוס של האקסיומות המשיחיות שלי מעל הצגת אקסיומות הפוכות להן הם חולי, ממש כשם שהתבטלותי שלי מפני טענות זולתי ומפני תביעותיו – היא חולי. כשכל העיוותים האלה מתרחשים בתנאי תלות מוחלטת – ביטחונית, כלכלית ואף תרבותית – בבעל־הכספים הגדול שדעתו אינה בדעתי, ושעל־סמך דעתו אני חי וקיים כטפיל רעבתן. אין לכם משחית עם – מכסף זר, מעבודת זרים ומתלות בכספם ובעבודתם. פרדוקסים כאלה אינם תורמים לשום חיזוק פנימי, אלא ליתר ציניות וליתר התרפסות וכניעה מכאן, וזו כזו מערערים את המוראל הציבורי, מוסיפים לאותו בלבול לאומי, וחותרים תחת הביטחון ההכרחי, כי הצד שלי צודק.

אם תתחזק הרטינה בארץ כי הצד שלי אינו צודק דיו, ואם לחץ כל העולם יוסיף וײחזק בהאשימו את ישראל בסרבנות עיקשת להגיון, לשלום ולצדק – – לא קשה לתאר את מוראל הציבור בעוד זמן לא רחוק.

כי, כולנו עדים לכך איך הולך ומתגבש בעולם דימוי מסויים של ישראל. כאילו אשמה ישראל ביצירת כל העוולות וכל העושק וכל האומללות במזרח התיכון, וממילא גם בכל "הטרור ִהנגדי׳׳ – של הפלשתינאים המדוכאים. הודבק לנו דימוי של פולש גס אל נחלות לא לו, כשהוא מתעמר בזכויות ראשונות של עם נידכא; ולא עוד אלא שגם מתעלם מזכרונות הסבל שידע הוא עצמו לא מכבר. אינני צריך כאן להפריך סוג זה של טענות ושל עיוות ההיסטוריה של יחסי ישראל והערבים, ושל תולדות התהוות הפליטים הפלשתינאים – אך בדעת העולם הולך ומתגבש הדימוי של עוולת הפולש המקפח ודורס הגוויות, דימוי זה הולך והופך למין “הסכמה כללית”, שהולכת והופכת ללחץ מכל צד עד שאי־אפשר שלא יפעפע פנימה ייקלט במידה זו או אחרת.

אנחנו יודעים כי האמת אינה כלל כמין הדימוי הנלוז הזה. אנחנו יודעים שישראל, אע"פ שלא תמיד לא חטאה ולא תמיד לא נסתבכה בעוולות ושידיה אינן תמיד רקְ נקיות לחלוטין מכל מיני עשיות שקשה להתגאות בהן – שישראל, במבט גדול וכולל, סך הכל, כשהיוצאים מן הכלל רק מלמדים על הכלל – כי ישראל היא אחד המפעלים הטהורים ביותר והצודקים ביותר שידעה ההיסטוריה של המאה העשרים, ושׁמפּעלה של הציונות במאה השנים האחרונות היה אחד ההומאניים ביותר, המוסריים ביותר, עושים צדק ומרבים צדק בעולם, הן לעומת ארצות הגירה והן לעומת ארצות שהמתח המשטרי הפנימי שבהן השחית ובילע כל ניצן של מהפכה אנושית צודקת.

אבל אלה דברים שניטשטשו בתודעת העולם, וכעת גם הולכים ומיטשטשים בתודעת הציבור, ובקרב הבכירים שבו, קודם כל. דיבת הזרים הופכת לחלק מן ההכרה הפנימית. לעז זידוני ומתמיד הולך וזוחל לכבוש את תום ההכרה בזכות התחייה היהודית בארץ־ישראל. “אני שייך לצד הצודק” – הוא איפוא הנושא שלפנינו. הוא אינו מובן מאליו עוד. הוא מופגז מחוץ ומתכרסם מבפנים. ולא רק במושגים אלא קודם כל במעשים. זה היה הבסיס מוצק של כוחנו, היוצר, המתיישב, הבונה חברה והמגן על שלומה, וזה בדיוק הולך ונעשה עתה פרוץ ומסופק ומבולבל.

השכנוּע בצדקת הצד שלי – לא ייעשה על־ידי טיששוש מעשים רעים שעשינו או השתקתם בכוח, הוא ייעשה על־ידי אי־עשיית עוולות ועל־ידי הימנעות ממעשים שקשה להתגאות בהם.

שתי הכרות נידרשות איפוא כאן. הכרה אחת, כי זכותי שלי אינה מתממשת על־ידי שלילת זכותו של זולתי, ושזכותו של הצד השונה ממני – אינה מותנה בוויתורו על השונה המייחדו ממני. ושאין צורך שיקריב צד מן הצדדים את עיקרי שונותו כדי שישיג לו את שיוויון הזכויות. זכויות דומות לצדדים שונים – הם תקוות השלום. בלעדי הכרה זו מלחמה לא תיכלה לעולם.

והכרה שנייה, כי קיומו של היהודי כיהודי, אם כיהודי דתי ואם כיהודי לא־דתי, קיומו של היהודי לא ייתכן בעולם אלא בהגשמת הציונות. אין פתרון מעשי אחר להמשך קיימו של העם היהודי כעם יהודי; כעם ולא כציבור מגובב של יהודים, שאין עליהם אחריות להמשך קיומה של ההיסטוריה היהודית הריבונית; הכרה זו היא בסיס שאסור שיהיה בו סדק או ספק או נדנוד ספק, זו האקסיומה היהודית של דורנו: שהמשך קיומו של היהודי כעם יהודי לא ייתכן כלל אלא, רק בהגשמת הציונות. אם בסים זה נחלש – ממשמשת ובאה על היהודי תקופת הקרח; הוא יילך ויתקרר ממעט־היותו וײתכווץ, פה ושם מתוך יסורים ופה ושם כבתוך בור־של־שומן.

ג. סכנת ההתברגנות

והנקודה השלישׁית שרציתי להצביע עליה היא המשכה של הקודמת.

הציונות אינה רק שלילת הגולה, תחלואיה ואימיה, אלא היא גם הגשמת הגאולה. לאמור, הציונות אינה רק מקלט בטוח לכל יהודי זקוק למיקלט, אלא היא גם רעיון על תיקון העם היהודי ועל תיקון החברה היהודית. בד בבד עם ההתײשבות ועם ההגנה העצמית ועם התחדשות התרבות העברית ותחיית הלשון העברית – התממשה, מתוך הרבה סבל ועוד יותר מתוך הרבה הוד, העבודה העברית העצמית, אותה נטילת האחריות האישית והעצמית לכל המעשה הנעשה בארץ: “תנאי הכרחי להתגשמות הציונות – התרבותו של הפועל העברי בארץ־ישראל והתבצרותו בכל ענפי העבודה” – כך היתה הפרוגרמה של העלייה השנייה, ומקור כוחה והשראתה. עד היום אנו חיים מזה, מן הקרן הזו שייסדו והגשימו. היפה שעוד יש בארץ מתחיל שם. משמעות הגאולה היהודית נתפשת על־ידי הציונות כנטילת האחריות האישית והמעשית לכל מה שנוצר בארץ, לתהליך היצירה, לתוכן היצירה, אחריות להגשׂמתה הנכונה, הצודקת, האנושית, והזדהות עם המעשה היוצר במירב הרגש, השמחה וההתפעמוּת – כך ניראתה הגאולה היהודית. עבודה לא רק כיוצרת רכוש אלא עבודה כגאולת האדם וכהשבחתו.

ממש זה עתה בסכנה. לא שאין עוד מעשי יצירה ואנשי יצירה בארץ, ולא שעבודה אינה אלא רק זו שבדימוי הנוסטאלגי, של נושא־פטיש ואוחז־במעדר ובזיעת אפו אוכל לחם – אלא, שרוב העובדים הוותיקים בארץ – במלאכה, בחקלאות, בתעשיה, במדע, ובעסקי הרווחה – נתברגנו, ורוב העובדים החדשים מתקנאים בהם ושואפים לקצר את תהליכיּ ההתברגנות שלהם.

להתברגן, כלומר, להוות שכבת ביניים בכלכלה, בחברה ובתרבות, שכבה שמתחתיה יש שיכבת עובדים פשוטים יותר ומיסכנים, ומעליה יש שיכבת בני־מזל מצליחים יותר שכבר חטפו להם הרבה. בורגנות היא תרבות, היא סיגנון חיים, והיא סתימת החיים, היא סוף הדרך, היא זיקנה בטרם עת, היא מות הנשמה הרבה לפני מות הגוף. היא מוות בגיל צעיר, מוות האוטונומי שבאדם, היא סירוס ההרפתקני שבו, היא עיקוּר החפץ ליטול אחריוּת, לצאת אל הבלתי ידוע אל קסם הנועז, והיא זלילת העכשיּו בכל פה – ובלבד שיותר מן השני. כדי לקיים בורגנות כזו בישראל צריכים, בין השאר, לשני מקורות שופעים: לכספי האמריקאים ולעבודת הערבים.

מה מוצאים להם היום לנפשם כל לגיונות הלבלרים הצעירים בני העשרים היושבים מאחורי דלפק בבנקים ומכתבבים, או הממלאים טפסים בחברות הביטוח, או הפותחים להם בוּטיקים לכל מיני סידקית, או המתמכרים להימוּרים בבורסה, או כל אותם פקידונים צעירים מאד וכל מיני כתבנים צעירים ועסקנוֹנים צעירים, וכל אותם ה,,מסתובבים׳׳ למיניהם, על “פרנסות אוויר”, ועל “בטלה משתלמת” וכל מיני טפילוּיות ישירות ועקיפות, כאילו מעולם לא נשתנה דבר ו"המקצועות הגלותיים׳׳ שפעם ביקשנו להירפּא מהם, חזרו למלכותם בארץ התחייה. מה לצעיר ולבית הקברות? מה הם מוצאים להם לנפשם בכל העיסוקים האלה, לדמיונם, לכוח יצירתם, אחריותם – האמנם כל יצריהם כבר כבויים חוץ מיצר האגירה (שפירושו כמובן, אי־בטחון בעתיד), עד שכדי להיות שווים משהו, הם חייבים להצטייד בכושר קנײה של כל מה ששווה יותר?

בורגנות צריכה לממשלה הראויה לה, שתשמור להם על האינטרסים, לביורוקראטיה הראויה לה, לבילויים ולבידורים, ולכל סמלי היוקרה והדירות והרהיטים והגינונים המכובדים השײבים לדבר – אלא, שממש אלה, מעבר לאוקיינוס, מצויים בשפע עצום יותר, מאורגן יותר, מרופד יותר, ועשיר יותר – ועל כן?…

הבורגנות היא סופה של תנוּעה. היא סופה של התפתחות, סופה של מובּיליות – מעצם טיבעה היא היּעצרוּת, עמידה על מה שכבר יש – יש חומרי, יש תרבותי ויש נפשי – שעל הרוב הוא אין, אין המחכה לפיצוי דמוי יש, ושאותו קונים בשוק הבידור, הראווה, הצריכה, וכל כיוצא בהם – ואז צריך שיהיו העובדים שוקדים בכל מאדם על ה"עוד׳׳, תמיד תנו עוד, וקיום רמת־החיים הופך להיות מטרת החיים. במקום להיות עובדים יוזמי תנופה יוצרת, שותפים פעילים לה ונהנים מפירותיה – סובבים במעגל הקסמים: לנוּ לא פחות מאשר "להם׳׳, לנו יותר מאשר "להם׳׳, לנו קודם לכל “להם”, מעגל שתנופת סיחרורו אין לפניה אלא סיחרור מהיר יותר – ולאן כל זה מוכרח להוביל?

במקום לדחות את הקירקוע המוקדם של הנוער, במקום שיוסיפו הצעירים להיות צעירים גמישים ומחפשים, במקום שׂיהיו קלי־תנועה ומתוודעים למרחב התנסויות משתנה ומתחלף – במשק, במדע, בצבא, ברווחת החברה, ובמה לא – לוקחים אנשים צעירים וממיתים עצמם בגיל צעיר על נכסי־דלא־ניידי, על נכסי־צאן־וברזל, ומשעבדים מיטב חייהם למשהו שאפשר גם במקצתו, בחלקו, ובארעי, בדחיית הסיפוק כולו מייד, עד שיגיע זמנו. מאוחר יותר, בבוא הגיל להשתקע כבד, להכריס כרס, להקריח בכורסא, ולנוח לנוח.

ההתברגנות המוקדמת של החברה הישראלית אינה רק עניין של סיגנון, אינה רק תמיהה על זיקת ההתברגנות אל תנועת העבודה, או זיקתה אל שומרי מבוטחות נחלותיה – אלא היא שאלה של בחירה, בין נוחות של שקיעה ובין הבקעה של צמיחה.

ואין הכוונה לחזור אל הטוריה ואל הפירדה. אלא אדרבא, באמצעות טכנולוגיה מתוחכמת ומתקדמת – להינצל מן הטפילות ולהתקדם אל אי־התלות, ואל הריבונות, ואל נטילת האחריות – ממש על־ידי יצירה עצמית מירבית, שרק היא המעניקה סיפוק אמת.

ד. אנשים כבויים

אבל, היום הסכנה הגדולה אורבת בנקודה הרביעית והאחרונה שביקשתי להצביע עליה לפניכם, והיא: אנשים כבויים. אנשים היושבים ורוטנים באהליהם ומחכים שמישהו אי־בזה יעשה את המוכרח להיעשׁות, לרבות סילוק ממשלת בגין ואז ינשמו לרווחה.

ואם אנשים כבויים הם החמצת העולם, מנהיגים כבויים – הם יאוש. אנשים שרובם וראשם עתה כמה שכבר היה, ולא במה שצריך לבוא ולהשתנות. איטיים כאלה, עצובים, פםימיים. אנשים שפרשות מן הביוגרפיות שלהם מקפיצות אותם יותר מענייני המחר.

מנהיג גדול וכאריזמאטי, דמוי אב גדול וחזק, אינו מחכה בקרן הרחוב, ורק צריך שנעודד אותו ונפנה לו דרך – יבוא. ואם אין כזה היום, יש אחרים, בגובה ובקומה וכאיכוּיות שבעבודת צוות ישלימו וה את זה. ובלבד שיהיו אנשים חברים, אנשים מוכשרים, אנשים מאמינים. די לנו במנהיגים מתקוטטים. די לנו בחבורות מתגודדות של אנשי־זה כנגד אנשי־זה. שכל מעיניהם להכשיל אלה את אלה. והשטן מחייך מעבר גב כולם. אמת, אסור לזלזל בקובלנת אדם המרשיע את חברו לפני הציבור. אלא שמה יעשה הציבור? כיצד יבדוק, כיצד יכריע, מה יידע לפסוק, חוץ מאשר לכעוס, ועל המרשיע ועל המורשע כאחד. ולפיכך, הביוגרפיות המפוארות יותר והמפוארות פחות יכולות לחכות. סיפורי החיבה וסיפורי הדיבה יכולים לחכות. ההכרה שנדע היום בדיוק את כל הרע שאפשר לדעת על מישהו מפי מישהו – יכול לחכות. ומה בדיוק קרה ביניהם אתמול – מעניין היום את זקנתי. מה יהיה מחר הוא כל העניין. להוריד את אסון־בגין מייד, ולהקים אפשרות לתקופה חדשה ומיוחלת בליבך – זה כל הדבר. רק זה. שעת קרב עתה, ולא שעת ברוגז שולם. להוריד את בגין ולהתחיל התחלה אחרת – זה כל הדבר.

אין עוד. אין חפץ בעת בבכיינים ולא בצדקנים ולא באנשים קרים ובעיקר לא בפחמים שרופים. והפסיקו לשאול זה את זה וכולם את כולם “של מי אתה”, ב“קליקה של מי אתה” כנגד מי, ותשאלו רק מה הדרך שבה הולכים, ואיך עושים שממשלה טובה תחליף מהר מאד את הממשלה הרעה הזאת. אני של אף אחד, אני לא שייך לאף אחד, אני כאן רק כדי לעודד את תנוּעת העבודה להיות תנועה מנצחת.

מה שדרוש כעת למדינת ישראל, לנוער הגדל בה, לציונות שנתקעה בסימטה, לשלום האפשרי, לתנועה שתתחיל לנוע ולנוע טוב – הוא: אנשים עם דגל, אנשים עם חצוצרה, אנשים עם רוח, עם לב חכם, אנשים שיודעים לקרוא אנשים, אנשים שהמחר איכפת להם מכל תמולי האתמולים. שאיכות המחר שיבוא יקרה להם מכל איבות אתמול, ומכל מקרי אתמול הטובים והרעים. אם יתרבו האנשים הבאים עס אנשים, יקום לבסוף גל מטהר שישטוף את המדמנה העכורה – וחובה עלינו להפסיק להאשים, להפסיק להצדיק, ולהפסיק להתגודד, ולהפסיק להטיח זה בזה, ולהפסיק להיות כיתות כיתות, ולהתחיל סוף סוף לעבוד כולנו כך, שכל יום שנחסיר מן השלילה המתמשכת הזו, יוכל לפתוח לפנינו מהר יותר תקופה שכולנו מחכים לה, ושבשלה שעתה לבוא, ושכולנו כבר רוצים להתגאות בה, סוף סוף.

בושה להשאיר עוד יום אחד מין מדינה כמו זו עתה. קראו לאנשים עם לפידים ויבואו.

יזהר סמילנסקי

דבר (ט תשרי תש''ם 30.9.1979): 16

האם צריך להרחיק עד וושינגטון כדי להיפגש עם שכנים פלשתינאיים? אלא, שהם גם לשם לא הגיעו.

מי הגיע? יהודים ישראליים ויהודים אמריקאיים, שהודיעו על הסף, כי רצונם הוא שרצון הפלשתינאים ייעשה, וכי מבוקשם הוא שהישראלים והפלשתינאים יעמדו יחד מצד אחד של הבעייה. ואילו הפלשתינאים המעטים שהגיעו, מעטים עד שאי־אפשר שרק מקרה הוא, הן פלשתינאים מן השטחים והן פלשתינאים אמריקאיים – לא גילו בפומבי, לפחות, אותה מידה של רצון משותף ולא לאותה מידה של התלהבות למחווה של חיפוש הדדי. הם באו, בעיקרם, כדי להביא את קובלנתם, הם באו כבעלי חוב; וכנושים קשוחים התובעים את המגיע להם.

שני מיני טענות היו לפלשתינאים שבאו: מוסריות וחומריות. ישראל חטאה לערבים, ומיסודה חיה על העוול שעוולה לערבים: לאלה היושבים על אדמתם ולאלה שגלו מעל אדמתם, עוול שעוולה לעקורים, ולמורחקים, ולניפקדים, ולנילחצים, ולעשוקים, ולמתפרצים לחזור אל ביתם, ולכבושים בידי כובשיהם. ולא יייתכן שום שיּנוי מצב מהותי בטרם תודה ישׁראל בעוול שעוולה, בהתקײמה על אי־צדק בסיסי, ובטרם תהיה מוכנה לשאת במסקנות הודאה זו ובנתינת הדין על עוולותיה.

גם הטענה החומרית ידועה למדי: הקמת מדינה פלשתינינאית עצמאית בריבונות מלאה, ולאלתר, לא כפרי הידברות והסכמים ופשרות הדדיות, אלא כאמור, כפרי ההכרה הישראלית בעוול ההיסטורי שעוללה לערבים, ובנסיגה שלמה וחד צדדית מכל כיבושיהם – אז יימצא גם הבסיס הראשון להידברות על מה שצריכה ישראל לתת עוד – בגבולות, בחזרה לבתים הקודמים, בפיצויים, וגם בערבויות מספיקות לערבים מפני תוקפנות ישראלית לעתיד, הן לבטחון הישגיהם, והן לביטול כל המצוקות שניגרמו להם מאז נידחקה ישראל לתחומם.

יש כנסים שמראש ברור כי לא יהיה בהם שום סיכוי לשום דיאלוג. באים אליהם המשוכנעים בלבד, הקבועים בדעתם והנחושים במסקנותיהם. אלה אינם צריכים לערעור על תפישתם או לספקות ברעיונותיהם, או לעימותים עם גישות שונות – אלא רק לחיזוק עצמי ולהתחפרות מעמיקה יותר בחד צדדיותם. לאלה, כעת, אין עוד שאלות סבוכות מורכבות או מביכות, יש להם כבר תשובות גמורות ופשוטות: הם כבר מעבר לליבטי הספקות, להם הכל כבר ברור. לפיכך, כמו לכל כנס פוליטי גם לכנס זה באו בעיקר המסכימים; והקולות החריגים שקצת נשמעו בכנס, הוזמנו כבודדים לשמש עדות לרוחב דעתם של המזמינים, אבל לא כעדות לנכונותם להיפתח לשיקולים שונים משלהם. כאמור, השיקולים הם כבר מעבר מזה – וכעת שלב גיוס דעת־הקהל לפתרונות המוכנים והנחרצים שבידיהם.

*

עד כדי כך, שקצת חברי מפ“ם שבאו לכנס מצאו עצמם כאילו הם הימין הקיצוני. וכל־כך, מפני שתבעו תיקונים בסעיפים הידועים שבאמנה הפלשתינאית כתנאי להידברות עם אשף. נזפו בהם על קטנות המוחין ועל צרות העין שלהם. תביעה מוקדמת כזו היא בלתי מוסרית, אמרו להם, והיא בלתי מעשית וקודם כל היא בלתי פוליטית. זו תביעה קנטרנית המפסידה את הצד הפלשתינאי הנעלב, ובצדק. והכל ניקראים להיזהר בכבודם ולא להכביד עליהם ולא לפגוש עוד בהם ולהוסיף עלבון. הגדיל אחד הישראלים שזכר כיצד היה הוא במדינה אירופית תחת הכיבוש הנאצי, וכיצד למד אז שאין לתבוע הצהרות מידי הניכבש בעודו כבוש, ומנסיונו הוא יכול להעיד כי יש לקבל את אש”ף מבלי לתבוע ממנו דברים כל עוד הוא כבוש בידי הכיבוש היהודי.

הרעיון שאפשר להציג לפלשתינאים, וביתר דיוק לאש“ף, תביעות או תנאים מוקדמים בטרם משא־ומתן, ניראה לרבים מן הנואמים בכנס כאבסורד. וכאמור: לא צודק לתבוע כך, לא מעשי, ולא פוליטי. ולא עוד, אלא שגם אין בכך משום תבונה פסיכולוגית למצוקת הפלשתינאים. מכל צד מושיטים כאן הבנה לנפש הפלשתינאי, לסיבלו, לרוגזו, ואף להתפרצויותיו. מבלי משים הופך הכנס את הפלשתינאי לאח המפגר, שאסור להקניטו, שאסור לתבוע ממנו תביעות, אלא צריך להשיג ממנו רק בטוב, ורק באורך רוח ורק בהבנה, ולהגיב חינוכית על כל רקיעות רגליו, יחס שככל המוזר מקורו כמובן דוקא פטרונלי מובהק: לשים חח של נועם באף הפר המשתולל. הנה, אנחנו מבינים אותו יותר משהוא מעלה בדעתו. אנחנו הולכים לקראתו יותר מכפי שעולה בדעתו. הרבה יחד מכפי שהיה הוא עושה מצידו.

מתברר ללא צל של ספק כי היהודים חפצים במשא־ומתן הרבה יותר מכל הערבים, והם כבר צעדים רבים לפני כל הערבים בנכונות שלהם (לרבות נכונות המצרים; שאגב, פסחו עליהם, כמעט, ובמין התנשאות, באותו כנס) וביד המושטת לקראתם; אלא שזו יד מושטת אחת והיד שממולה בוששת לבוא, אינה נחפזת במיוחד, או מסוייגת בכל מיני־תנאים, כאילו הזמן אינו דוחק עליהם, כאילו הזמן יעמוד לצידם, וכאילו יד היהודי לא תיבש בהיותה תלויה כך באוויר לריק. אין עליהם שום לחץ ושום דחף מיוחד לבוא לקראת משא־ומתן. היהודים להוטים, קצרי רוח, מחפשים אחריהם, נימשכים אליהם, יוצרים פגישות, בסתר יותר מאשר בגלוי, כשמי שניפגש עם היהודים שוחרי הרצון הטוב מסתכן בנפשו, ובפועל, ולא ברור עד כמה הוא מייצג ואת מי. והיהודים, הם יבואו לבסוף וישימו על גבולם את הנתבע מידיהם על־פי הצדק, על־פי הפוליטיקה הריאלית, לרבות לחץ העולם ואימת הנפט.

*

כמובן, היהודים להוטים לשלום. ומוכנים לשלם, ולוותר ולהשלים – לשם חיסול הסכסוך. ואילו הערבים להוטים להשיב את חפצם, והשלום בעינייהם אינו אלא תוצאה של התמלאות תביעותיהם הצודקות ועד האחרונה שבהן. השלום אינו מצב שבו רואים שני הצדדים את המציאות ראייה מפוכחת ולמודת נסיון, ונושאים ונותנים לשם הקטנת הפער ביניהם, עד להשגת שיווי־משקל אפשרי ויציב – אלא, השלום בעיניהם, הוא השבה על כנו של איזה סדר קודם שהופר, על־ידי ביטול הגורמים להפרתו, לאמור, ובכל לשון זהירה ומתונה, על־ידי קיפול ישראל והקטנתה עד לממדים ניסבלים: ישראל בלתי מפחידה, בלתי מחזיקה כלום משׂל הערבים, ובלתי מקניטה בחלומותיה – ועצם ההיעצרות הזו על הודאה בישראל המקופלת, עצם הוויתור על התביעה לסילוקה השלם והגמור – זו תרומת המתונים, וזה גם הוויתור הגדול שיציעו בבוא העת.

ובינתיים מבינים לנפשו של האח המסכן. מבינים לצערו, מבינים למניעיו, מבינים להתנהגותו, ומבינים גם למעשיו הבוטים – בלי לבקש שום איזון שגם הם מצידם יהיו אולי מבינים לטיעון היהודי, הישראלי, ובוודאי שלא הציוני, למניעיו, לפחדיו ולתקוותיו. נקודת המוצא של יהודים רבים שם היתה – הכרת אשמת היהודי. ממש נחיתות מוסרית. הודאה בעוול חד־צדדי שניגרם לערבים מצד היהודים. הסבל היהודי, המצוקה היהודית, המניעים למעשה הציוני, תולדות מעשי ההתקרבות של יהודים לערבים אלה מאה שנות ההתיישבות – אלה וכיוצא באלה, ממה שהיהודים מנשאים נפשם להאמין כי היו צעדי התקרבות אל הערבים – אינם עושים כאן שום כובד על הכף השנייה של המאזניים, כשעל הראשונה כל כובד הטיעון הערבי. המעשים הטובים נישכחים או מתפרשים כנורמה הכרחית מינימלית, אבל, המעשים הרעים של היהודים נירשמים אחד לאחד, מובלטים בהגדלה מקרוב, מופרדים מכל הקשר – מובאים כנורמה האמיתית שלפיה נוהגים היהודים בערבים. כל נסיון להסביר ניראה כנסיון מרגיז להתחמק מאחריות על פשעים. כל סיפור תולדות הסכסוך ניראה כהתעללות מרגיזה של החזק בחלש, של הכובשׁ המחזיק בטרפו בין צפרנייּו, ניראה כנימוקים של פאשיסט, של איּמפריאליסט, של ריאקציונר ועד נאצי, ולהלכי רוח כאלה, צדק גמור מצד אחד, לעומת אי־צדק גמור, בצד השני, או כמעט צדק שהולך ומיתדרדר לקראת אי־צדק גמור, אם לא יקבלו מייד את כל הטיעון הערבי – להלכי רוח כאלה יש דווקא סוג של קהל אמריקאי ערוך ומוכן כאן: הם שבאים וממלאים אולמות של הכנסים־שבעד־הצדק, אנשים ונשים שעולים כפורחים באווירה של גדולה מוסרית, שנוסעים והולכים מחגיגת צדק אחת לחגיגת צדק אחרת, בכל מקום שהצדק פועה שם הם, ותמיד הם חונים על הצדק: באיכות הסביבה, בהרעלה האטומית, בקובה, בווייטנאם, במזרח התיכון – הם דגל הצדק.

*

מי היו הפלשתינאים שבאו? או למה לא באו כל הפלשתינאים שציפו לבואם? לדבריהם, המימשל הישראלי מנע מהם, המימשל האמריקאי, אבל אחדים גם הזכירו את הצורך ב“אור ירוק” מביירות. המעטים מאוד שהגיעו, והפלשתינאים האמריקאים (מעין “יורדים” שלהם, אנשים במעמד אקדימאי מכובד, שלושים וארבעים שנה בארה"ב), המעטים, הקדימו לכל מילה שאמרוֹ הודעה כי אינם מייצגים איש ואין הם שלוחי איש, ולא נציגי כלום – ומה שהם אומרים נאמר כלא־מייצג, וכלא שליח, וכלא מודה בהכרח בתהליכי השלום או בקמפ דיוויד, ולא בשום מסקנות שכנס זה אולי יגיע אליהן, ושלא יווצר רושם שיש כאילו איזו הידברות, או כאילו מגעים, או שהנה ניתן להראות כי ניתנים הדברים להתיישב במשא ומתן, או שניתן להשיג הישג כלשהו – וכמובן לא בלעדי אש"ף, בלעדי הסכמתו, בלעדי הכרה בו, הכרה מראש ובלא תנאים, ושגם זו אולי בלתי מספיקה וצריך יהיה אולי לעלות לרגל לביירות, ולהמתין שם על פיתחם עד שיתקבלו, ולבקש מהם שיקבלו את ההכרה בהם המוגשת להם, לאחר מילוי כל מיני תנאים מוקדמים.

ועד אז, אין הידברות. אין דו צדדיות. אין אתם עשיתם דברים אנחנו עשינו דברים, לא אלה תכלית השלמות ולא אלה סוף פסוק ובואו נמצא דרך אפשרית לחיות יחד; אלא מצפים שיבואו הישראלים, ויודו בפה מלא בעוול המוסרי שעוולו לערבים, ויימלאו את ההודאה בתוכן מעשי שאינו אלא נסיגּה שלמה מן הכל ולאלתר, ורק אז יתהוו התנאים הראשונים להידברוּת, שתביא להחזרת דברים למקומם, ולהשלמת ההחזרה ככל שהצדק המקופח יתבע, ואז גם אולי תבוא שעת ההידברוות על השלום. אבל גם כל הצעדים ההכרחיים האלה – אינם ולא כלום אם אינם באים מטעם אש"ף. הוא הצד התובע, הוא הצד השופט, והוא הצד הפוסק.

וכאן אולי מקום להעיר כי כל הערבים – אש׳׳ף. ואסור שתהיה אשלייה בלב איש. ולא עוד, אלא שהם רואים בפועל איך כוחו הולך ומתבסס בעולם. לא בגלל הצלחתו הצבאית, ולא בגלל גבורותיו, אלא בגלל הצלחתו הפוליטית, הסוחפת את דעת הקהל לצידו, בגלל כיבוש דעת הקהל,ְ לא בלי איום הנפט, ולא בלי פריטה על נימי הצדק והמוסר, לעתים זה ולעתים זה ולרוב זה וזה. מי שעיניו פקוחות יכול לראות היום בברור: אש"ף הוא הכוח המייצג את אזורנו, והולך והופך, יותר ויותר, לנציגו של כל מי שאינו ישראלי באזור. וראייה מפוכחת של תהליך מתממש זה – תובעת מסקנות.

ואילו הלהיטות המובנה של היהודים להגיע לכלל מגע של סיכוי ולהתקדם לקראת איזה הסדר של שלום – מגיעה כאן לעתים עד לממדים של חיזור נירגש ורגיש, אף כי חד צדדי, ולקשב דק המקשיב לכל צליל ובן צליל, עד ששומעים גוני ביניים גם בדברים האטומים, ושומעים רמזים בהירים גם בנוסח הכהה, ותופשים דקויות גם בהרצאה הקשוחה, ורושמים מה לא נאמר בתור מה שכן נאמר, ומפרשים את הלא נאמר כאמירה לחיוב, ושומרים בליבם כל פסיחה הרת משמעות, זהיר זהיר ודק דק, ומחייכים ברצון לכל אות של רצון, ומוחאים כף לכל בן־טון רך – ומוכנים להתקרב, להבין, להראות, להוכיח, ושיידעו עד כמה אנחנו לקראתם.

ואילו “הם“, המעטים האלה שׁבאו, מישראל ומאמריקה, הם שמשתדלים עמהם ולקראתם כל כך, שמייחלים לאיזו מחוות רצון מצידם, ולפחות, שלא יאכזבו את בעלי הרצון שלנו, הם בעלי הדבר – הם אינם אלא מצביעים על הכוח הרחוק, שאינו כאן, שהוא בעל הדבר, הוא בעל הדעה, הוא הנושא, הוא המשא־ומתן, הּוא שיאמר הןִ או יציג תנאים, או ייסרב – אש”ף, בבירות, והחיזור של האוהב אינו מגיע אל מושאו, ורק מתפזר כעלי שושנים נובלות לשווא.

*

ועד כדי כך הם הדברים, שחלל האולם מתמלא כאן עוד ועוד בעוול הציוני, בגדולת נפש ערבית, בקובלנתו של הכלב המוכה, במחאתו של הניכבש, של הנעשק, ודברי־יּמי־ההווה מצטיירים כאן כעולם מלא פליטים ערביים, גולים ערביים, סבל ערבי, דיכוי, השפלה והתעמרות, והכרה שעולם כזה יתפוצץ בהקדם, חייב להתפוצץ, אם לא ייחלץ הניכבש מידי כובשו והגולה ישוב לביתו, והעשוק כוח ינוחם מידי עושקיו.

ולא כאן המקום להשיב על הצגת דברים כזו. אבל יש להזכיר כי לפני 1947 לא היה בנימצא אף פליט פלשתינאי אחד, אף גולה בכפייה אחד, ואף מורחק באונס וֹלא ניכבש אחד בידי כובשו היהודי – כלום אז לא היתה איבה בין ערבים ליהודים, לא היתה עוינות, ולא עיונית אלא מעשית, במלחמה, ברבים כנגד מעטים, בפרעות, במהומות, בשנאה, בדם ובאש, ו1921, ו־1929, ו־1936 – 1939 לא היו תאריכים של כפות תמרים דווקא ועלי זית. והאם כל אותה העת, למרות כל השנאה הגלויה והמעשית, כלום לא נימצאו עוד אז שוחרי שלום עם הערבים, ומושיטי יד לקראתם, בכל מיני רעינות של אחווה, שיתוף והדדיות, בכל שכבה ציבורית ובכל מעמד נימצאו תמיד יהודים רבים, רבים למדי, מושיטי יד לערבים – ולא נימצאו, לעתים עד יּאושׁ, מושיטי יד ערבים. אנחנו יודעים, למשל, על "ברית שלום“ יהודית; כלום היתה אי פעם “ברית שלום” ערבית? היו מפלגות פוליטיות יהודיות שניסו וניסו הלכה למעשה להתקרב, למצוא לשון משותפת, – כלום היו גם תנועות ערביות כאלה? לא בודדים, בחצי צל, לא אישים בלתי מייצגים כלום אלא נציגי ציבור, קטן או גדול, שניסו להתקרב, להתחיל חיי יחד? כלום יש היום “שלום עכשיו” לפלשתינאים? או "ניו־אוטלוק׳׳ ערבי? כלום סאדאת מקובל בין הערבים?

*

הדברים הרבה יותר שרשיים. לא רק היות הערבי נכבש ביד היהודי הכובש הוא סיבת אי־הסימטריה בתאווה להסכם שלום. הסיבה, מסתבר, היא באי הכרה בסיסית של הערבי בצידקת הרעיון הציוני, ובכל צורות הגשמתו. בדחיית הימצאותו של הציוני כאן, בדחיית ארץ ישראל. בסיסית, אין היהודי מתעכל בנקל כאזרח שווה מעמד באזור. וקל ומקובל יותר לראותו כזר, כפולש, כשודד, כמי שלמרות כל הצהרת כוונותיו הטובות – טוב יותר אילו לא היה כאן. היהודי מפחיד, מדאיג, מביך, פוגע, מצוייד בכוחות לא שקולים, ערמומי, בעל תושיה, כספים, לא ייחת מפני עבודה קשה, שממה או פורענויות, ולמרות כל הכחשותיו יום אחד יסתער על הכל ויירש את הערבי המיסכן, הנידהם.

עדיין לא הכירו הערבים, ביהודי כאזרח טבעי באזור, כה טבעי שפטור מהתנצל ומהצטדק ומהסביר את קיומו ואת טעמי קיומו. ובוודאי שאיש מן הערבים, וגם לא המצרים, לא הכירו בציוניותו של הישראלי. ובלעדי הציונות הזו אין טעם ואין ממש בישראליותו של הישראלי.

מסתבר גם כי כמה מונחי יסוד אין להם מובן אחד לכל הצדדים המשתמשים בהם. גם ה"שלום׳׳ אינו מונח שווה ערך לשני הצדדים. כל צד מבין בו משהו שונה. כל צד נותן תוקף אחר לשלום, מקצה לו מועד אחר, ומייחל מן השלום דבר אחר.

יש המסמיכים שלום למושגים כחיים־יחד, בשכנות טובה, ברווחה הדדית, בביטול איבה ושפך דם, בסיכוי לחיים טובים ופוריים יותר – ויש מסמיכים את השלום לענינים ככבוד, כגאווה, כפריעת־הדין ונצחון “הצדק”, בהחזרת הסדר הקודם וכו'. גם מידת הדחיפות שבשלום שונה. ומידת הסובלנות לשונה שבשני. והחלום שבשלום – שונה.

מה אפוא היה טוב בכנס ההוא?

שכל פגישה שהיא בין צדדים מרוחקים – מקרבת. אפילו לאט, אפילו אם בעקיפין, אפילו אם טיפה לטיפה. כל מגע וכל כנס שבו ניפגשים צדדים שונים מתוך הסימטריה והאי־סימטריה שבמצבם, בהתנהגותם ובהבנתם או בחלום העתיד שבליבם, כל פגישה עושה דברים שמקהים לבסוף ניגודי סרק, ומעודדת הבנות משופרות יותר, אפילו אם אגב גילוײ התנגדויות, או סוחפי אינרציות של העבר.

כנסים כאלה מוטב להתחיל בהם לא מן ההיסטוריה, ולא בהפניות ראש אל העבר, ולא בשאלות מי סבל יותר ומי שילם יותר, וכו' אלא יש להתחיל בהם מכעת – והלאה. לדון בהזדמנות החדשה להתחיל טוב יותר. לטפח כל סיכוי של הבנה משותפת, כל אות של הכרה ושל הסכמה הדדית. ואפילו אם תארך הדרך.

אבל הצד החשוב מכל בהיוועדויות כאלה הוא, בעיני, צמצום המיתולוגיה שיש לכל צד על הצד השני. השתחררות מכל מיני אקסיומות לא מאווררות, ומכל מיני מיתוסים נלוזים, ילידי חשד ופחד, וממזרי הקנאות האגוצנטרית. ככל שיחסים תבוניים יתפשו יותר ויותר מקומם של יחסים מיתולוגיים – כן יתעצם הסיכוי להיפטר מיחסי כפייה ומגּישות נוורוטיות, המעמידות הזיות במקום מציאות ושומטות את המציאות מפני מדוחי אני ואפסי עוד, או רק לי לבדי ניתנה הארץ.

ליהודים ולערבים אין שום ברירה אלא רק ללמוד לחיות אלה עם אלה, אלה בצד אלה. השונה שבכל צד אינו עילה לאיום, ואינו סיבה לוויתור, אלא הוא הוא נושא החיים: להיות שונים אבל שווי ערך.

יזהר סמילנסקי

דבר (כו חשון תש''ם 16.11.1979): 13; 16.

אומרים: במי תחליף את האלה שהיום בשלטון?

תובעים: קרא בשמות המחליפים שיידעו להביא את החילוף המיוחל?

מוכיחים: ואל תחליף ממשלה כושלת בממשלה שכשלה לפניה!

והשאלה, על כן, היא: מה קודם? אם קודם מוצאים ומציגים לפני העם אנשי מעלה טובים וחדשים, שיעשו את הממשלה הטובה החדשה, שתחליף את זו הבלת־ניסבלת; או, קודם מעיפים את הבלתי ניסבלת ומביאים קץ על מכשלתה – והאנשים הטובים חזקה עליהם שיימצאו תוך־כדי־כך, שהרי, מכל־מקום, פחותים ודלים מן הנוכחײם אי אפשר שיהיו.

זו ארץ לא גדולה. הכל מכירים את הכל. ומיבחר כל האנשים גלוי וידוע. גם היושבים היום בממשלה וגם היושבים כנגדה. כולם מצולמים הרבה וכולם מצוטטים הרבה, פנים ואחור ועד עייפה, הם ורעיונותיהם, הם וּתוכניותיהם, הם ושבירת רוחם והם וטירוף רוחם, לרבות כל תולדות עברם, לרבות סיגנונם, שינאותיהם ואהבותיהם. הכל ידוע והכל בלתי מקסים. יתר־על־כן, אפילו ההם שהיו בבחינת נעלמים, וכמין הבטחות גנוזות לאיזו יכולת רעננה ומפתיעה – גם הם נחשפו בינתיים, והוכח לעיני כל כי לא מהם ניוושע.

מה עושים אפוא כדי להביא ממשלה טובה לאחר שזו הנוכחית היא כישלון ויאוש? לשבת ולהמתין עך שיתגלו כוחות חדשים מעולים ועד אז להיכנע לניפסדות הממשלה הזאת ולהנהגתה המסונוורת והשלומיאלית? או שמא להשכים ולעורר גל סוער של דעת־קהל מתמרדת כדי לגרום לסילוקם מחר בבוקר, מתוך בטחון שאחרים וטובים כבר יימצאו אי־כך, ולא אלמן ישראל?

אלה שאלות מוזרות, בעצם. מעבר להן עומדת הנחה פסימית, כי מלאי האישים בארץ הזאת כמעט ונישדף. וכאילו לאחר כל השמות המוכרים מן “הניבחרת הלאומית” החדשה, ומן הלא־כל־כך חדשה – כאילו דלל המלאי, כאילו בצורת נפלה עלינו, וכאילו אנו דור חסר אנשי מעלה, חסר מדינאים לפחות. כל רשימת “אנשי מעלה” שנעלה, מכל פינות החיים, המפלגות והתנועות, כולם כבר אישים שכבר עשו, שכבר הצליחו או שכבר איכזבו, לרבות אלה הנוצצים שמהר מדי כבו והפכו לאפר.

ואולי צריך היה לשבת עתה ולהחריש שנים אחדות ולחכות בסבלנות עד שיגדלו הטלאים וייעשו אילים? או, אולי ניתן ליטול ולגדל בידיים מנהיגים, לטפח ולעודד ולעשות לנו “אבות האומה”, כשם שמטפחים בעדר את הפרים המרביעים בעלי היוחסין? אלא שמנהיגים אין עושים. לא מעודדים מנהיגות בתמריצים. ולא מזמינים אבות לאומה. הללו, דרכם שהם באים ולוקחים. ולעתים, למרות כולם.

*

מה נישאר? נישאר שמבוקש היום מן העם להיות עם של מונהגים בלי מנהיגים. כאילו אין ברירה, אלא לדעת להתקיים נכון גם בלי “אבות גדולים”, ובלי ניהוגם של “מנהיגים דגולים” – ואולי אף אין זו כלל ברירה רעה – לדעת להתקיים כדור ללא אבות?

אולי. אלא שניראה כי זו תביעה שאין רוב הציבור יודע לעמוד בה. ובוודאי לא בתקופה ניסערת, הפּכפכת ומדאיגה כתקופה הזו. יפה היה לומר דברים כגון: בנ־אדם אינם צאן, ולפיכך גם אינם כצאן בלי רועה; או, כי בני־אדם אמורים להיות במיטבם גם כשהתנאים נעשים רעים וקשים; או, כי לא היחיד ולא הציבור לעולם אינם יושבים באפס ידיים ורק ממתינים עד שיעלה העשב מעצמו ועד שישתנו העתים מאליהן – וגם לא יניחו להם לשבת ככה – ולפיכך יהיו חייבים להמשיך היטב גם בלי מנהיג הירואי, דווקא. וכאמור, הדברים נישמעים יפה, אבל מי שומע להם?

גם הנוף המוכר לנו, אינו מציע לבוחר אלא אזור שטוח סביב סביב, נוף מפלגות מחוקות, ללא שיאים, קטומות חוד, ללא דגל מלהיב וללא נושאי דגל, ללא בעלי סמכות גדולה, ללא בעלי רצון בוער ומדליק, ללא מתחילים גדולים, וללא ממשיכים גדולים – וכשנידמה רגע באילו הנה שם יש, מתקרבים ומוצאים את הידוע מתמול שלשום: אנשים בעלי עבר, שבהווה אינם אלא חולים מחלות שינאה־קינאה־הכשלה, ועד תיסכול גמור. ועד שניראה כאילו בצורת קשהּ פקדה את הדור הזה. או, עיברו מפלגה אחר מפלגה, היכן אתם נעצרים, ועל מי?

לעתים, מקשטת מפלגה זו או אחרת את רשימתה בכמה שמות “נוצצים” מכל נוצצות שהיא, פעם מתפארים בתארים אקדמאיים, פעם במצליחים על במות הצלחה אלה או אחרות, אבל ציצים ופרחים אלה נושרים. למחרת הבחירות, ואפילו לא נשרו, לא מהם תיוושע ישראל בֿמנהיגות מוכשרת ויודעת לעשות מעשים.

*

ושוב, אולי נישתנו כבר העתים, ואין צורך לעם מודרני שיהיו לו אבות מנהיגים (סמכותיים, כאריזמאטיים, בעלי חזון, בעלי נסיון, נושאי באחריות, כשם שיודעים לבטא את לבב עמם, וכו')? אפשר, שכולנו כבר ילדים גדולים, שאין להם חפץ עוד, לשם הנהגתם התקינה לא באבות גדולים משכמם ובמעלה, ולא במנהיגים דגולים ואנשי־מופת, ולא באישים כדמותם ולא כדמויי דמותם? אפשר, שהעולם שלנו כבר בגר ויודע לכלכל דברים באחריות מספקת גם בלי דמות אב ובלי מנהיג על גבו; ואולי זו אפילו שעת הכושר לעמידה איתנה של קיום בוגר בעולם; שמא, באמת עבר זמנם של הבן־גוריונים, של הדה־גולים, של הצ’רצ’ילים, לרבות היו“ר מאו, שלא להזכיר את האייתולה חומיני – שככל שאינם דומים זה לזה, ושככל שכל אחד מהם היה סיפור לעצמו – הנה אף זה לא כבר כיסה כל אחד מהם במקומו את השמיים ואת הארץ – עד שעצם השיחרור מהם משמש אולי תעודת בגרות שיש להתברך בה, למרות כל מיני קשיים פסיכולוגיים לכמה מבני כל אומה להישאר חשופים בלי אב ובלי מנהיג מופת, על כל המשתמע מצורך “כפייתי־ינקותי” כזה –אולי. ואם נמשיך, אולי גם יפה הדבר לקיים חברה כזו שכוּלם בה כּמעט שווֹי־קומה, שכולם בה כמעט ככולם, ושאחד מכולם הוא רק “הראש התורן”, חכם ככולם ולא אמיץ מכולם, יודע ככולם ונבוך ככולם, או, אולי יבוא צוות מנהיג במקום היחיד הנישא והאבהי – ואולי אפילו יש אפשרות מעשית לעשות ככה,ְ גם כשהתקופה קשה וניסערת, מסוכנת והפכפכה כפי שהיא לפנינו – אולי. אבל, חוזרים לנקודת המוצא, כי אם מסיבה כלשהי חש העם כי לשם קיומו התקין ולשם איזון ביטחונו העצמי הוא צריך ל”מנהיג מורם מעם“, ולדמות ה”אב הנאצל", והוא גם זקוק וגם מייחל בפועל לכוחו סמכותו של האב הזה, לכוח הכרעתו, להשראת האמונה שהוא מפיח, ולעצמת ההזדהות עימו – הרי, אצלנו, עכשיו, למרבה התדהמה – אין אצלנו כעת אבות. ואנו כעת ארץ ללא אבות. ארץ שיממת אבות.

*

היינו בנים לאבות, היינו סגנים למנהיגים, היינו מנהלים מוכשרים מתחתיהם, היינו מפקדים מצוינים בשליחותם, היינו “מספר שניים” מעולים, והיינו “בעלי־תפקידים” יעילים – אבל לא גדלנו להיות אבות בלי האבות הראשונים שמעלינו, ולא נעשינו מנהיגים מכוחנו ולא מכוח המנהיג שהעלה אותנו. נישארנו מתוסבכי סגנות. על צד האמת די נבהלנו כשמצאנו יום אחד, כדרך הטבע, והנה אין עוד אבות עלינו, והכל התחילו פונים אלינו: כעת אתם האבות – אנחנו?

צל אחרוני האבות עלינו, ועם שמתחיל נמוג, עדיין מכסה צילם הגדול עלינו, כשהסדר שנישאר אחריהם ושהיה הסדר המורגל – יש אבא בבית – הפך פתאום והיה לסדר מבהיל – אין אבא בבית – ריק באמצע, מקום חלול, בלי אב. האבות של היום – אינם אבות. וצריך שנדע שאין לנו היום אבות. לא גדלו לנו אבות בארץ הזו.

לא שילדי הארץ הזו לא בגרו, או שאירע להם דבר ולא הולידו ילדים – אלא שאין הם אבות במובן המבוקש. האבות שהיו לנו – באו מרחוק. לא כאן גדלו. הם גדלו על דושן מצטבר של דורות רצופים ויושבים תחתיהם. הם גדלו בהוויה מתמשכת לאט ושמורה פנימה, מסופגים באותו דושן טבעי ועשיר, ככל דושן המצטבר לאיטו ושרק רפידה על רפידה על רפידה של שלכת על שלכת, על שלכת, שנירפדת לה לאיטה שנה אחר שנה דור אחר דור, בהתמשכות איתנים איטית ורצופה עמוקה ואפלה, יודעת לזקק ולאגור עד שתמצית הווית העם ורוחו ניספגת בדושן הזה – הדושן המיוחד הזה לא ניצטבר עוד כאן, ואילו הדושן שהובא מבחוץ נתמצה, כנראה, עד כלה.

אחרוני האבות הידועים באו מן הדושן העמוק העמוק, העשיר והמזוקק הזה, כשהם עשו – העם היהודי עשה, כשהם דיברו דיברה ההיסטוריה היהודית, ואילו אלה האבות המצויים היום כאן, הם אבות חדשים, בני מהגרים, אבות עשויים, זן חדש, זן חפוז, לא גמור, דק ורדוד, רזה ושטוח, וחסר שום עושר אפל ועמוק – דור שמה שיש בידיו ניקנה מהר לאחרונה, מין דור אבות שאף־על־פי שהם ממהרים ובכל כוחם ומאודם להיות מהר עשירים, והם כבר, אכן, עשירים בהרבה סממנים של עושר, פי כמה משהיה לאבותיהם, שבעושר זה דווקא היו עניים, אלא שזה עושר קנוי ומטויח בחופזה על גבי העוני היסודי שבפנימו, עוני היסטורי, עוני בתמצית התרבותית המזוקקת, עוני של חול נודד שמכסה מהר ונחשף מהר – באופן שיש לפנינו דור עשיר רק בכל מה שאפשר לקנות ב“כח הקניה היקר”, ועני בכל מה שכוח כזה אינו קונה.

מצד שני, אפשר כידוע, גם בלי אב. סוף כל אדם ליתמות, ועולם כמינהגו. אבל, שוב, מה אם העם והתקופה הם עם ותקופה שאינם יכולים בלי אב? מה אם למרות כל השיקולים המבוגרים – מפחדים בלי אב בבית? מה אם רבים רבים נושאים כאן עיניים כלות ודואגות אל דמות האב – אל העוז המצופה ממנו, אל תבונת הכרעותיו, אל שלוותו הסוככת, אל סמכותו המקילה, אל נסיונו ואף אל תוכחותיו ואל פקודותיו, אל השכנת הסדר בבית, אל המסגרת המפורשת והנוחה, אל קץ המדנים הפנימיים – כשם שאל קרינת כוכבו ואל מזלו הטוב, ואל ידיעתו תמיד לקום ראשון כשכולם עודם הלומים ונידהמים – מה כשלא ניסבל לעם האין־אב? אז – קשה.

שכן, האבות המצויים לנו, הם, כאמור, שונים. תמיד הם נחפזים מדי. עצבניים מדי. תמיד הם עייפים מדי. בקושי יש להם זמן להיות אבות. כולם חיים מן היד אל הפה, כולם אין להם צבירה, ולא שאיבה מבאר עמוקה: ממה שצברו בבוקר הם ניזונים בערב. חוששים מפני הספק, נירתעים מפני המורכב, נסוגים מפני המכאיב שבאחריות, אצים תמיד לפתור משהו בן הרגע הזה, פתרון שאינו אלא המומלץ המיידי, והפרגמטי המיידי, כאלה שנובטים מהר וקמלים מהר. ולפיכך הם אבות החוששים מפני ילדיהם, אבות שאינם מעיזים לתבוע מהם דבר, אלא רק למצוא חן ולוותר להם עד להתרפסות, ומהר מדי ניכנעים לתנאי האפשרי הקל הראשון, ונימנעים מעמוד בתוקף על חובת הראוי שמעל לאפשרי הראשון. ומכל־מקום, אין בידיהם אף מידה אחת שתהא כבדה יותר, עמוקה יותר ומורכבת יותר, מן המידות המספיקות לכעת־כאן־ככה. אפילו העזתם אינה מרחיקה מעבר להרפתקה שכל חברת ביטוח זהירה היתה מסתכנת בו.

ניראה שתהליך היות האדם לאב אינו תהליך ביולוגי פשוט בתוך כדי דור או שניים, אלא הוא, מסתבר, תהליך היסטורי מתמשך ואפל למדי.

*

אבל, בין אם הדברים ממש כך, ובין אם הם שונים במשהו – הכל יכול היה להמתין עד שיתברר ברר היטב – אלמלא המקום והזמן שהם מתרחשים בו. העולם שוטף עתה ודברים מצטברים ומתעצמים בחוץ במתח גובר ומדאיג, ודברים מבית מתקפלים ומתרופפים במתח נחלש ומדאיג. ואלה שצריכים היו לנהג היום את המדינה ניראים יותר ויותר כמי שניסתתרה בּינתם, וכטייס נידהם שניכנס לסיחרור הרסני – ואלה שאמורים היו לכאורה לרוץ ולהחליפם נתפשו בכל מיני חולשות, תככים ישנים וסיכסוכים, מגמגמים פושרים ומתפשרים, כאילו אין שום יצר בוער ומדליק בהם, כאילו תששה מיניותם עד אין־אונים, כאילו כבר אינם אלא רק פחמים שרופים – כשרגע ההכרעה נעשה חמור מאין כמוהו, ועומד בכל רגע להתפוצץ עלינו בלתי מוכנים ואובדי־עצות.

אלא שזה ממש בלתי אפשרי שיהיה כך. בלתי אפשרי לנו כעת לשבת ולחכות אובדי עצות, כדור חסר אב שיושב וממתין לו לאבא הגדול שיבוא אי מזה. האבא האגדי הזה, שיבוא ויעשה סדרים בבית ובחוץ – לא יבוא. אין מה לחכות. אבא איננו. והכרחי לעשות במה שיש ובמי שישנו. ובארץ “שיממת האבות” ניקראים האנשים להתחזק ולהיות אבות והנשים להתחזק ולהיות אמהות. אין זולתם.

להתבגר וליטול אחריות לקרוא לכל בעלי הרצון – שיבואו. שעת ההכנות ניגמרת והולכת, וכמעט שעברה. והתאוצה אל שעת ההכרעה היא בתוך כדי תנופתה, והיא בלתי נמנעת, כשהכל על הכף: השלום, המלחמה, המדינה, החברה, טעם החיים ועצם החיים עצמם.

*

ממשלה זו נידונה להתחלף וקרוב הדבר, ואפילו אין לנו להחלפתה אלא רק הטובים שישנם ולא הטובים־ביותר – שאינם.

אבל הטובים לא יהיו טובים אלא בשני תנאים הכרחיים: אם יהיו צוות חברים יעיל – והדגש על חברים – ואם תהיה לפניהם תכנית עשייה ברורה, אמיצה והחלטית – כזו שעקרונותיה יהיו פותחים לפני העם מוצא מן האין מוצא: בשלום במשק ובחברה.

וייתכן גם שעצם מעשה ההיערכות להחלפת השלטון – יצמיח את הכוחות, יגלה את האנשים, ייצור את החברות, וינסח היטב את היעדים החיוניים – אולי עצם הנעת התנועה גם תעלה את מנהיגיה.

דבר, י כסלו תש''ם 30.11.1979: 13; 16

חידלו בשם אלהים לרדוף צדק!

זו קריאה אל גדולים וטובים ורבים הקמים היום איש על רעהו, בהם ראש ממשלה בעבר וראש ממשלה לעתיד, בהם מדינאים בפועל ומדינאים בדימוס, בהם מצביאים בפועל ומצביאים במילואים, ובהם גם משוררים וסופרים שהיום הם־הם המדינאים של הארץ – לחדול מיד להיות הצודקים ביותר, הצודקים מכולם, והצודקים לבדם – וזו גם קריאה לחדול מגרור את הארץ אל ריבי צידקתם העתיקה־מתחדשת.

כל הצודקים הגדולים הללו, הצודקים יותר, הצודקים באמת והצודקים בעיניהם, כל הקוראים האלה לציבור בראש־כל־חוצות להיספח אל מחנות הצדק, שאינם מניחים להתעסק בכלום, ואינם חסים על כלום, ובלבד שצידקם שלהם ייראה, והם וכל מחנות הזבובים שסביבם הרוחשים והמרחישים תמיד – לחדול כעת, באמצע כל עסקי הצדק, ולײבש את נושא ריבם ולדחותו ליום יבוא.

מי שיש לו קובלנה על איש או נושא האשמה על חברו, יוכל לעשות אחת משתײם: או שיילך ויתבע חקירת דין כהלכתה, ולא יכריח את הציבור הנדהם להיות לעד, לשופט ולמוציא להורג בלינץ'; או שיילך לו וישתטח על ספת הפסיכולוג ויעשה בינו לבינו סדרים בנפשו הפרועה.

המנהיגים והמצביאים והמדינאים הללו, לא את עניין הצדק הם מצילים, אלא את שארית רוחה של המדינה המסכנה הם מעוללים בעפר, מכים כל נבט של רצון טוב ורומסים ברגל מה שנשאר עדיין מתחזק באמונתו.

היום לאחר שהממשלה העלובה שהגורל העניש אותנו בה, ולאחר שכל האזור שלנו התחיל חורק תחתיו ממסגרותיו – אין לנו עוד דבר לעסוק בו, אלא לראות שגם רוחו של צה"ל שבקושי שוקם – יתכפש ויתרפש מחדש, ולדאוג שגם החלקה האחרונה במוראל של הנוער תתערער, ושהציניות והעזיבה יקיפו הכל, כמובן בשם הצדק הנעלב של אנשים חשובים שנעלבו.

כי מי מן הצועקים היום לצדק אינו מדבר בשם הצדק המוחלט, צודק לגמרי, צודק מעבר לכל מידה, עד שמוכן לתמות־נפשי־עם־הכל, ובלבד שתמות נפש יריבי. מי שאינו פוצה פיו לספר היום הכל, עד הסוף, את כל סיפורי הזוועות, את כל סיפורי הבגידות, את כל סיפורי השחיתויות, מחדד המיטות ועד שדה הקרב. ובלבד שנקמת הצדק שלו תתמלא ותבוא על סיפוקה. אפילו אם על חורבות העולם.

השנאה הגדולה הזאת, השכרון הזה לצדק־שלי, ה“אני שונא ובכן אני קייים”, שיותר משהם עושים לצדק הם עושים להרס, השכרון כשכרון האחרון: או שיודה העולם בצדק־שלי או שיישרף הכל.

*

אנשים חשובים קמו להיות לשלוחי הצדק, בשם עצמם ובידי עצמם: הם אינם צריכים לכתב־סמכות, ולא לשמירה של שום הליכי בדיקה־וחקירה מקובלים על כולם, פטורים מן הנהלים החלים על כל אדם ואדם – ודי להם שרוח בטנם שולחת אותם לעשות שפטים: לגלות את הצדק לקרוא את גזר־הדין ולבצע אותו – אנשים־חשוביּם־מאוד רשאים, כידוע לדרוס כל סייג, להם מותר הכל, אפילו להרוס את שארית התקווה.

וכך חוגגת אצלנו היום השמחה לאיד. עשיית הדין במו ידיו, “רצח־אופי” כנקמה פרטית, פתיחת תיקים חסויים כדי להשחית, והזינוק להלום בהפתעה, מעבר לכל סייג, מידה או מועד – חגיגה שהיא יותר מקלות דעת, יותר מטירוף של רגע, יותר מהחשכת כל זיק של אחריות – זו חגיגת האגו המנופח, זו חגיגת האקסיומה האגוצנטרית, זה דו־קרב על כבוד ששני הצדדים בו מנוצחים. שהרי אין כאן כלום ממחלוקת על עקרונות, על אידיאות, על אסטרטגיות – אלא מלחמת איש באיש: אני יודע עליך דברים ואני אהרוס אותך בדברים שאני יודע. למחלוקות אידיאולוגיות יש מקום בדמוקרטיה, ולריב בין איש לאיש יש מקום בבתי הדין השווים לפני כולם – וכל סדר של עקיפה או קיצור הורס כל סדר.

וכך ניתנה היום הארץ בידי הצודקים לבדם, עד שיכריחו את כולנו להצטרף אל טירופם. איש לא יוכל להימלט מפני הצדק העושה שפטים הזה: לא נקי שלא חטא כלל, ולא חוטא שכבר לקה ונענש, ולא מי שכבר שקע מעבר לצללי העבר, ולא מה שמעבר לצנעת היחיד, ולא מה שמעבר לשגיאות אנוש ולמשוגותיו, שלעולם אין להן הבנה אחת וסופית ולא חתימה אחת ומוחלטת. הצדק – זה אני, אומר האיש־החשוב־מאד, ואני אקום עתה ואעשה דין ושפטים במו ידי והעם יראה, יצהל או ייחנק – הײנו־הך.

אלא שהציבור אינו השופט ואסור שיהיה. והציבור אינו החוקר ואי אפשר שיהיה, והציבור אין לו כיצד להבחין אמת מחצי־אמת או מלא אמת, והציבור אינו צריך להיות מועסק בעל־כורכו בביוגרפיות שנשתחקו, בהיסטוריות שמבקשות את תיקונן, וגם לא במחלות־הנפּש שכמה מגיבורי ישראל הגּדוֹלים לקו בהן ונתגלעו בהן לעיני כל, ולא ינוחו ולא ישקטו עד שידעו הכל ובפרטי פרטים את טירופם המשחית הכל.

הזכרון ההיסטורי מספר על שלושה בנים: שניים ששמו את השמיכה על שכמם והלכו ופניהם אחורנית כדי לכסות על צנעת השיכור שבבית, ואחד מהם שהלך בששון לראות ולפרסם את ערוות אביו – ועל כך נתקלל ב“ארור” וב“עבד עבדים”: ארץ בני שם נתמלאה היום בבני חם חשובים.

*

חגיגה זו חייבת להיפסק. צריך שהציבור ינזוף בכל אותם שבאים להעסיק אותם ברכילויות הפרטיות שלהם. צריך שהחשובים יידעו כי מרגע שאדם חשוב מתחיל להשתולל הוא פוסל עצמו. אם נעשה לו עוול – יילך למקום שגם פשוטי־עם הולכים: אל מקום שבו דברים נחקרים ונבדקים מכל צדדיהם עד שמתגלה הצדק, ושגם אז הוא אולי יחסי, אלא שאין בידינו כלי טוב ממנו לידיעת האמת שבין אנשים.

צריך שיהיה ברור לאנשים המתחרים זה בזה, היום, במצב שהארץ בו, כי מי שאינו יודע לעבוד עם חבריו בשלום בשעת הסכנה – ייכבד ויישב בביתו. כי מי שכל מעײניו היום כעת בפירסום שיקוצים וניבולים ורכילויות על חבריו – שיילך ויצעק בין נקיקי ההרים, כי מי שכל מה שהוא יודע כעת זה רק לחמם לו קהל חסידים ורק להתחמם על־ידי חסידיו השוטים שמוסיפים ומלבים את רוח השטות שנכנסה בגיבורם, והכל כדי לצדוק יותר, כדי לצדוק לבד, כדי להיות הצודק היחיד בשטח – צריך להודיע לו לחשוב הזה, כי גם תהילת העבר לא תושיע לו עוד, ולא כבוד מעשיו הגדולים של פעם. צריך שײדע כי בחירחור המדנים ובהלשנות שהוא מלשין, אין הוא מכה את אויבו האישי, אלא הוא חונק לכולנו את הסיכוי לצאת מן הכשלון הנורא שאנחנו בו, ושהוא משמיט מן הידײם את האפשרות להתכונן לקראת החזות הקשה המביטה בנו עתה עין־בעין מכל העברים.

מדינאים של היום ושל העבר, מצביאים של היום ושל אתמול, מנהיגי האופוזיציה המחשלת עצמה להחליף את השלטון הכושל של היום, סופרים ומשוררים נבונים ורגישים – חידלו לכם כעת מהיות צודקים לבדכם בארץ. לצדק יש טחנות משלו, שוות לכל ופתוחות לכל, ואיש לא יוכל לעקוף ולקצר לו את הדרך להאשמה ולהרשעה כדריסה פרטית של הגוויות שבדרכו.

ריבות וקובלנות וטענות – כשהן מוטות ועושות להן טיפול פרטי ומיוּחס, עושות שמות בצדק; ריבות, קובלנות וטענות שנראות בעיני הרבים, הקובלים והטוענים כמכסות עין השמש – רק משחירות אותם, וככל שהם חשובים בעיני עצמם, הם ונושא קובלנתם, אין הם חשובים עד כדי שיינתן להם ללכלך את שארית התקווה במיפנה לטוב, מיפנה שמעולם לא חיכו לו כאן רבים כל־כך זמן רב וקשה כל־כך.

*

ודאי, שום דבר לא ישפיע של המתקוטטים. גם אין איש יודע איך לייבש שנאות חינם, או שנאות אחים, ושנאות נקם – ועם זאת, אסור להיכנע לאלימות הזאת. אסור לסייע בידיהם לשרוף הכל על ריבם. הציבור חייב לעצוֹר בהם, ולא להניח להם להרוס הכל, כשהם מנסים להציל את עצמם.

במקום שיילך כל העולם לעזאזל – יילכו הם. על כל ערכם וכבודם ועלילותיהם. אם דור מנהיגים זה אינו עומד במבחן, יילכו להם ויבוא דור אחר. ומבחן היום, פירושו קבוצת אנשים היודעת לעבוד יחד, בשעת הסכנה. ובכל השאר – נמאס. נמאס לגמרי. נמאס לשמוע אותם, לראות אותם, ולחיות תחת צורתם המנופחה והמטרטרת עלינו יומם ולילה. אפשר בלעדיהם. נמאסה מלחמת החשובים בעיניהם, שאינה למעשה אלא מלחמת גרוטאות בגרוטאות, וריב עוברי־בטל בעוברי־בטל.

ברור שאיש לא יישמע לקריאה זו. לדידם היא מופנית אל היריב ולא אל עצמם. צידקו של כל אחד בא מעבר לכל חשבון או אחריות. ואף על פי כן – אף על פי כן, חובת כל אזרח, וחובת כל הציבור כולו, וחובת כל כלי התקשורת החיים על סנסציות – להתנער עתה מכל זה, פשוט לחדול מהם, לא לשעות עוד אל גיבורי ישראל העומדים ומשתינים איש על רעהו לפני כל הציבור.

חובת הציבור עתה היא להתכונן בכל מאודו אל מה שהולך ומתרחש סביבנו בתאוצה מסוכנת – ולסלק מעליו כל מה שמכשיל את רוח העם.

יזהר סמילנסקי, דבר, 20.1.1980

כשהיה יגאל אלון מפקד פיקוד הדרום והוא אך בן שלושים, היה אז הצעיר המבריק ביותר, היפה ביותר והמבטיח ביותר, במדינה שהלכה וקמה.

ואחר־כך, תמיד, רגע לפני שנתקיימה ההבטחה, נימנע משהו או היה חסר איזה שלב – ויגאל בא שני. ההבטחה נדחתה והדבר נחרת בו.

החמרים שמהם קורץ היו מן הטובים ביותר לעשיית בן הארץ היפה: הגליל התחתון, אדמתו ותולדותיו, והתחנות – כדורי, הפלמ"ח, צפת והנגב, גינוסר –– על תוכן משמעותן.

צירוף מיוחד זה של פלחה, של ההגנה ושל תנועת העבודה – עשו את לשונו, את דיעותו, ואת רעיונותיו למיוחדים כאלה: שרשיים כאלה ושואפי שלימות כאלה.

בן למייסדי הארץ באדמת הבזלת, בן לעדת המיוחדים בארץ, וראש לשבט נאמנים לו, – עד שאי אפשר שלא לחוש בקסם מיוחסותו זו. אילו קם וקרא את הנוער קריאה גדולה – רבים היו קמים והולכים לקולו אל טוב יותר ואל מרחבי החיים – משום־מה נידחה הדבר.

רבים, יהודים כערבים, מכרים וותיקים וזרים מזדמנים, חשו בו מקרוב בדבר המיוחד הזה, הנאמן הזה, שלחש בו, ושהלך ובער בחביוני תוכו, עד שנישרף פתאום ואוּכּל בבת אחת ואיננו. מהר מדי נישרף. לא ידענו עד כמה, קודם זמנוֹ, קודם הזמן, רגע לפני שעת המבחן.

האיש הקורא שצריך היה לבוא, שהנה אמור היה כעת להתרומם לעינינו, מעל כל הנוף המשמים שאנו בו כעת, להתרומם ולהרים – צנח פתאום. נישבר ליבו. וחבל. וכואב.

הדור השני של בני־הארץ – איבד נסיך. אבל, הנישארים, אם לא יתעוררו כעת בהלם הזה, להתעשת ולגלות גדלות וחברות ולא קטנות ויריבות בהנהגת תנועת העבודה – מפסידים מדינה.

יזהר סמילנסקי

דבר (יד אדר תש''ם 2.3.1980): 5.

מרבים לדבר כעת בעצב על הדגל שנפל ועל שנכון היה להרים את הדגל שנפל ולהניפו מחדש.

הדגל הוא כמובן משל –– מה הנמשל?

אלה שמדברים וממליצים מאד על הנפה מחדש של הדגל שנפל צריכים להסביר: מה בדיוק כתוב בו בדגל הזה שנפל, מה לא כתוב וחסר בדגל שישנו, מה שונה באחד, נוסף או מיותר – ואיננו באחר המונף היום מעל מפלגת העבודה?

שכן, המטאפורה – הדגל – לעתים כוחה להבהיר ולעתים כוחה דווקא לעמעם וצריך להסביר: האם מדברים על איזו סיסמא יפה יותר ומבקשים לתקן איזו פראזה ביפה ממנה? או מדברים על מעשים שונים ועל מגמות שונות ועל תכניות שונות מאלה הקיימות והידועות ברבים? ואם כן, אנא, מה הן בדיוק?

או, שמא אין זה דגל כלל אלא זה אנשים? ובשמו של הדגל, שתוכן ייחודו והעדפותיו לא נתפרש, מבקשים לקדם איש או אנשים, ללחוץ לקידומם, אם לא לסחוט רגשות עדינים שבציבור ולנצל כל מיני אהדות שבליבו, לשם הפקת כל מיני “קידומים”?

דבר אחד ברור היום לגמרי, והוא הצורך הדוחק והדחוף לסלק מייד את ממשלת בגין, וכבר מחר בבוקר, ולגרום לעליית ממשלה מחליפה. אלא שבעוד שההסכמה להוריד את ממשלת בגין הולכת ומקיפה את הארץ מקצה לקצה, הרי הסכמה זו חדלה מהיות כה כללית כשמדברים על מי שיחליפה. מייד שואלים ובדין, את שתי השאלות ההכרחיות: מי הם האנשים שיחליפו ומה הן התכניות הממשיות של המחליפים?

אם לתכניות, הרי אלה מוצעות מצד דוברי תנועת העבודה על כל צדדיה, אלא שהן נאמרות בלשון כללית מדי, סתמית מדי, כעל עתיד רחוק מדי. ובלי להתחייב מדי. ולא עוד, אלא שגם התכניות העמומות האלה קרובות זו לזו, אע"פ שהן מתקוטטות זו עם זו, הסגנונות עוינים למדי אבל התכנים דומים למדי. וקשה למצוא בקולות השונים הבדלי השקפה או הבדלי פתרון של ממש – ובעיקר לא הבטחה בהירה מה כן יעשו לעומת מה שלא עושים היום, כאילו הבחירות עדיין רחוקות ועוד יספיקו לפרט איך הספינה הזו המשתבשת, תינצל בהנהגתם מהטרפות בין שרטונות האינפלציה ובין שוניות מדיניות החוץ, בין ניבאי החברה המתפרקת ובין גניחות האמון המופסד. בין מצוקות האבטלה המתרבה ובין הדאגה והחרדה ליום המחר. ואם לאנשים, הרי הצרה היא שכל שמות האנשים הנזכרים ראשונים בין מחליפי הממשלה ההולכת – הם אנשים מוכרים, מוכרים מאד, מוכרים היטב, ואפילו יותר מדי. הנה הם כיחידים והנה הם כקבוצה, כולם בני חבורה אחת ודור אחד, דומים זה לזה גם כשהם שונים זה מזה. האם למדו את לקחם, שואלים עליהם, האם ניפקח ליבם לדעת איך לצאת מן הכשלון ההוא, וחשוב מזה, איך להוציא את העם מן הכשלון הזה?

על מי חושבים אפוא כשחושבים על הדגל שנפל? ומי הוא זה שאמור יהיה לקום כעת ולהניפו בגדולה? האם הוא איש חדש, פנים חדשות, רעיונות חדשים, כוח רענן, משאבים מקוריים, חזון סוחף. אפשרויות לא ידועות, הבטחה פתוחה? או איש מאנשי תמול־שלשום. מאותם שהרבה לא שכחו והרבה לא למדו, ושתקועים ראשם ורובם באיבות הישנות, בשנאות הידועות ובבכי המפורסם של ההכשלות שהוכשלו?

מכל צד שואלים אפוא על תנועת העבודה, אם השתנה בה משהו בשנות האופוזיציה שלה. אם קבוצת ההנהגה מעוררת כעת יותר אמון, או אם עדיין מושלת שם השיטה הידועה: מנהיגים ללא חברות, ראשי־עם ללא הידברות בין איש לאיש, צוות ללא אמון הדדי, ללא סמכות מספיקה מבית וללא תנופה מלוכדת כלפי חוץ?

כשמדברים אפוא רתת על הדגל שנפל ושצריך כעת להרימו ולהניפו במקום הדגל שישנו – צריך לאמור דברים ברורים מה מבקשים כי דגל שונה שאינו מסמל תוכן שונה הוא פחות מתפאורה ריקה ויותר מבזבוז אמונה. צריך שהרוטנים באי־נחת ייצאו כעת ויפרשו בבהירות: בעד מה וכנגד מה הם – מה לדעתם צריך לעשות כעת מהר כדי ששעת השינוי הנכסף והמתמהמה עד יאוש – לא תוחמץ הפעם. ומי שאינו מוכן או אינו יודע לעבוד עם חבריו שכם־אחד, אל יכשיל אותם.

המכאיב בכל זה הוא שמכל הרטינות על החלפת הדגל רק עושים להכשלת שעת הכושר. תנועת העבודה כפי שהיא נראית היום אולי איננה זו בדיוק שעליה היינו חולמים – אבל אם עוד נוסיף ונתעלל בה, ואם העומדים בראשה לא יידעו להתנער כעת ולעבוד יחד, בלי התנאת תנאים מכבידים, ובחברות, ובאמון, ובסיוע הדדי, ובנועזות קבוצתית – בלי זה מה אפוא הם מציעים לעם?

הדגל שנפל והדגל שישנו הוא דגל אחד. לא כולו בהיר ולא כולו של מסע הצלחות. אבל הוא הולך כעת להיות דגל שעת המבחן. ולסמל את הטוב האפשרי שאינו הטוב האידיאלי. אם לא יהיה הדגל הזה נישא כעת מתוך התאפקות של כוחות השיסוע והקנטור, מתוך הבלגת כוחות השבטים המתגודדים, בבלימה עצמית של הכיתות המתנצחות, של בעלי האחוות ההיסטוריות, ושל קבוצות הלחשנים המלחשים, ושל ריגוני הנירגנים ושל משלהבי הנירגנויות, שעושים

כמובן רק לשם שמים, ורק בשם השלימות האידיאלית, אף כי בלי להזכיר תוכן מפריד אלא רק ייחוס של רומנטיקה שונה, שמנסה להצדיק התקיימות אירגונים ניפרדים ותביעות לזכויות מיוחדות. כשכל זה נישמע אנאכרוניסטי עד יאוש.

השאלה היום היא, אם תדע או לא תדע תנועת העבודה להתבגר סוף סוף ולהתגבר על “אנחנו ממחנה א” כנגד “הם ממחנה ב'”. השאלה היא, אם מבינים היטב שהבחירות הקרובות אינן כדי שמפלגה שאולי לא מיצתה עוד את חשבון עצמה תחזור בקיצור דרך מזדמן לשלטון. השאלה היא, הצלת המדינה הנהרסת בידי ממשלת בגין. המשך ריב הדגלים וריב האנשים כעת זה חיוכו של בגין הנשאר ובכייה של המדינה הנהרסת.

ולפיכך השאלה כולה היא, אם ללכת לבחירות הקרובות חצויים אבל צודקים בכל מיני צדק פרטי שהוא – או, ללכת יחד ולהציל את ישראל.

יזהר סמילנסקי

דבר (יא ניסן תש''ם 23.3.1980): 13; 20.

את מי חרפת וגדפת ועל מי הרימות קול

ישע', לז, 23

למה גידף אל־תוהאמי?

פשוט, מפני שכעת אפשר. והאפשר מזמין. וגם מפני שבדיוק כך הוא חושב. או, מוטב: כך חשב תמיד וכעת מצא כי גם אפשר לומר בקול.

כל שני צדדים מתמודדים מודדים תמיד זה את זה, וכשממשש האחד את חולשת האחר מיד הוא מממש את יתרונו. כך בין יחידים, כך בין קבוצות וכך ביז עמים. שיווי המשקל שבין הצדדים אינו אלא גבול הלחץ שבין כוחות מתגוששים תמיד.

אל־תוהאמי לא היה פוצה פיו היום אילו כיבד את מעמד ישראל ואת כוחה לעמוד על מעמדה. ובין אם דיבר רק בשמו, ובין אם דיבר גם בשם רבים שחשבו כך אבל החרישו – נראה כי עתה כשאפשר לפרש את עמדת ישראל כעמדת התגוננות מתמדת בכל, במעשים, בדיבורים ובמחוות, פצה פיו לגדף.

שהרי גלוי וידוע מבית ומחוץ, כי ישראל אין לה היום עמדה ברורה בכלום, ולא דעה ברורה בכלום. ולא עצה מעשית ברורה בכלום, איש אינו ידוע ברור מה זו, למשל, האוטונומיה הזו שישראל נסתבכה בה, אם לא רק כדי להרוויח זמן: לא ברור לאיש מה לדעת ישראל יהיה ביהודה ובשומרון כעבור הזמן; לא ברור מה יהיה שם עד עבור הזמן; כשם שלא ברור מה זה באמת לחיות עם הערבים בבוא הזמן: ולא איך תהיה ואיך תיראה ישראל בין שכנותיה בעוד זמן: הכל רק

חיוור, רק חסר אמינות, רק חסר אחריות.

בממשלת ישראל אין סוף דיבורים אבל כלום לא נחשב שם עד הסוף. הכל הובטח ולא הובטח, נאמר ונסוג, הכל חסר אומץ. חסר הגיון, מתנפח רגע ומתרוקן מפחד ברגע הבא – ורק דבר אחד מתקיים תמיד כקו המנחה הראשי במדיניות: הדחייה. לדחות עוד קצת, לדחות לאחר־כך. לא להכריע כעת, להמתין, לחיות נמוך בין דחייה לדחייה – בכלכלה, בחברה ובמדיניות – להתקיים איכשהו. ואחר כך, אולי אחר כך.

האם פלא הוא אם קם היום אל־תוהאמי לגדף, ואם פצה פיו על מערכות ישראל, על עצם קיומה, ועל ערכה האמיתי בעיניו. ובלשון גאווה כזו? אל־תוהאמי אינו אלא מוצר עקיפין של מדיניות ישראל. הוא פונקציה של חולשתה המדינית. של נמיכות קומתה המעשית. הרוחנית והמוסרית.

לישראל איו עתה ראש. אין לה תבונה ואין לה מעשים שלפי התבונה. אין לה חזון חיים מעשי מלבד כמה פראזות ריקות, הכל רק עקיפות קטנות של מכשולים בלתי־צפויים, הכל רק תכסיסי התחמקויות מפני משהו, במקום הליכות מפורשות אל משהו.

הכל נעשה לפי הטופס האחד: “אמנם כן – אבל בינתיים לא”. (אמנם המורים צודקים – אבל בינתיים לא נשלם להם; או: אמנם חברון כן – אבל בינתיים לא. וכו' וכו'): הכל כמעט מעז למחצה ונרתע לגמרי מיד.

הגורל העניש את ישראל בשעה ההיסטורית הזו בממשלת קטנות לאומית. ולפיכך, כפועל יוצא, יכול אל-תוהאמי

לקום ולגדף. הוא לא היה מגדף את פי שמעורר כבוד.

ישראל מוצאת עצמה היום בעמדות התגוננות מדינית לאורך כל החזית. וכך נמצא שהצד השני, גם אם מלכתחילה לא התכוון, מוזמן עתה לתקוף. גידופי אל־תוהאמי אינם חדשים בתוכנם, וגם מצד רום מעמדו של אומרם אין חידוש; החידוש כולו הוא בהיתר לומר היום בפומבי את העובדה החדשה כי ישראל איבדה את היזמה המדינית, וכי אינה עוד אלא רק משיבה ומשיבה – ולא בכשרון רב – אל יזמות, ואין לה עוד לפניה כעת אלא רק להיחלץ ולחזור ולהיחלץ, ובעיקר על־ידי דחיות, מ“שח” אחר “שח!” ששואלים אותו מכל צד ובתוקפנות גוברת. גידופי אל־תוהאמי הם עוד התקפת “שח!” כזו – שלא זכור אם ענו עליה, מפני שגם אם ענו, גם הפעם הפטירו משהו בחצי קול ובטישטוש דיבור.

עם איבוד היזמה איבדה ישראל גם את קולה הטבעי, שיש בו הכרת ערך עצמה, ועמידה של זקיפות מתוך יושר – עד שאיש לא היה מעז לפגוע בה בלי להסתכן.

ולא בענינים של כבוד סרק או גאוות כסילים חיצונית. אלא בענינים שהם עצם קיומה וטעם קיומה. עניינים שנשתבשו עתה עד־דאגה, ושאותו מגדף בא עתה להזכירנו, כמד־לחץ במנוע, שהלחץ הפנימי ירד עד־חרדה.

אין לישראל כיוון. המלה המלהיבה “שלום” היא הכל והיא לא־כלום. קולה של ישראל אינו נשמע עתה אלא רק משני הקצוות הקטביים: מן הקצה הגדול הניצי־מאד ומן הקצה הקטן היוני־מאד. וגם אלה תוקפים את הממשלה ב“שח!” אחרי “שח!” ונענים בשפה רפה ובדחיית מועד הפרעון.

כך, שרעיונותיה הפומביים של ישראל היום הם בעיקר הרעיונות הפרימיטיביים של “גוש אמונים”, והמעשים היחידים של ישראל הם המעשים הלא מבוקשים של פאנאטיות אתנוצנטרית חסרת רסן ופרועת שיקולים, ושהממשלה נקרעת כדי לשלול אותם מעשית, ונקרעת כדי לחייב אותם אידיאולוגית. ובו בזמן, מן הצד השני, אף כי בחוגים שוליים מבודדים. לא חדל איזה לחש של כמה מתאבדים לאומיים: לתת הכל כדי לפייס את המאשימים אותנו.

אבל מה באמצע? מה רוב מניין ורוב בניין של האומה הזאת, כעת, כשההיסטוריה עומדת ומשחיזה כליה סביבנו ועל כל גבולותינו? מה רוצה האומה ברובה? מה בעיניה מרכז ומה תיפלות? במה רוב מעייניה כעת? גידופי אל־תוהאמי מטלטלים אותנו כעת לשאול שאלות כאלה: רוב האומה – מה הוא מבקש לו היום?

ולבסוף, כשישראלים וכשמצרים אומרים היום “שלום”, למה באמת הם מתכוונים והאם בהכרח מתכוונים הם לדבר אחד? מצד השלילה מרובה אולי הדומה: “לא עוד מלחמה” מובן אולי בדומה משני העברים: אבל מצד החיוב, מצד ה“מה כן” – התשובות מכאן והתשובות מכאן נראה שאינו דומות. וביתר דיוק: ה“מה כן” המצרי כוחו בפשטותו הטוטאלית והחלה־על־הכל, ואל־תוהאמי רק לא נזהר שלא להקצינה מדי, לאמור: מה ששלנו שלנו, והמרבה – משובח; כנגד ה“מה כן” הישראלי העמוס והמורכב, והנקלע תמיד בין אוטופיה אידיאלית, כמעט מעבר לשום תקדים היסטורי מוכר, ובין השלמה ריאליסטית עם ממדי האפשר, כמעט עד גבול יכולת התקיימותה.

אם כך או כך, בלי הנהגה חדשה, ומוקדם ככל האפשר, ואפילו מוקדם יותר מן האפשר, בלי ממשלה חדשה רבת דמיון, רבת אומץ ורבת אחריות, שתדע לעשות מן האמצע העצום של עמה של ישראל אומה בעלת ערך – יהיה קולו של אל־תוהאמי זה, רק קריאת עורב ראשונה.

יזהר סמילנסקי

דבר, כ“ו בשבט תש”ם 13.2.1980

הדואר נט, 15 (ה אדר תש"ם 22.2.1980): 230.

[דבר המהדיר: חסן אל־תוהמי היה סגן ראש ממשלת מצריים ואחד מאדריכלי השלום עם ישראל.

בראשית פברואר 80, אחרי חתימת ההסכמים, כששגריר ישראל מתכונן לצאת לקהיר, העניק ראיון לעיתון סעודי ובו חזה כי קיצה של מדינת ישראל קרוב.]

ובכן גם הולנד. לא נוסיף כאן בדיעבד על כל מה שנאמר בענין “חוק ירושלים” ועל חכמת ה“דווקא לכם!” שניצנצה כאור מתעה והדיחה את רוב הכנסת. גם לא נישאל כעת אם לא היה הצעד ההולנדי מחושב זה כבר ורק הוגשה לו כעת ההזמנה עם עילה פורמאלית.

אבל נשאל על הולנד ועל ירושלים. על אירופה ועל ישראל. על העולם ועל יהודים.

וכאן: מעבר לכל אותם מעשי מדינאות ונפתולי פוליטיקות, מעבר לכל מיני תככים וחשבונות, מעבר לכל מיני פרגמטיות של כלכלה, נפט, עסקים ורווחים – מעבר לכל אלה – מתגלה כעת שאלה יסודית מכולן, מין שאלה כזו שאם שואלים אותה עד עומקה, היא נעשית מפחידה ועד תהומות. במשמעותה ההיסטורית ועוד יותר בעצם ייתכנותה.

מאה שנות ציונות, מאה שנות התממשות ציון וירושלים, שלושים ושתיים שנות ישראל, שלושים וחמש לאחר השואה ולאחר שיעבודה של אירופה – ועדיין חי הספק הנורא. אירופה בספק, העולם בספק.

אין זו רק ירושלים. או רק ירושלים המזרחית. זו המדינה הציונית, ממש כפי שמכנים אותה לגנאי כל הקולות המקללים בראש כל חוצות בכל העולם ובאו"ם. המדינה הציונית היא הנושא. האם זו כבר עובדה שמעבר כל ספק? האם היא מוכרת על־ידי הנאורות שבמדינות עולם, ולפחות על־ידי אלה שמבשרן חזו בשואה? האם יש לישראל מידה של ממשות ריאלית מוצקה ומוכרת על־ידי העולם, ומעבר כל ספק?

והנה, ירושלים, בעיני העולם, היא בירת מסופקת של מדינה שעוד לא הוכרע עתידה, וחמור מזה, שעוד לא הוכרה צידקתה להיות מדינה ריבונית. מדינה שעדיין מתדיינים עליה, לכאן ולכאן, לרבות כמה ידידים המבטיחים שלא יתנו ידם לחיסולה. מדינה בסימני שאלה. מדינה שעוד אפשר להזיז בה דברים, מבחוץ. לקחת ולהחזיר. להתווכח, לשחק בישותה, מדינה שעדיין צריכה להשכים כל בוקר ולהסביר, ולשכנע, ולהתנצל, ולשדל את אלה ולתקוף את אלה, ולהכין תמיד “לובי” מספיק להצדקתה. מדינה שיש, מסתבר, איזה כתם חשוך לא־מסולק, על עצם יתכנותה, על לב קיומה ועל ממשות היותה. מדינה שבנויה כולה על כמין ארעי מתמשך ומעצבן, ועל כמין שיפוע חלקלק לעבר הים. ועוד לא בטוח כלום. וכלום אינו סופי. ולא גמור כלום.

זו הנקודה. הולנד לא היתה מעיזה לעשות כך, אילו לא היה ספק כזה מקונן בה, בתוכה, בצל. לא היתה מעיזה אילו בתוכה, וכמוה בשאר ארצות אירופה, לא היה מודחק משהו אפל, שלא נקרא בשמו, המערער על העיקר. למרות כל הכחשותיה של ממשלת הולנד – קיים בה ספק כלפי היהודים. ספק בזכותם הטבעית, ספק באמת צדקתם (משום ארץ בעולם אין תובעים תעודת יושר על התנהגות טובה, כתנאי להכרה וכבסיס להדדיות) ספק במוסריות עמידתם של היהודים, ואפשר לומר גם, ספק בעצם עתיד קיומה. והמדהים הוא שהולנד, למרות כל דברי ההתחסדות, היא שהפכה כעת להיות הביטוי הגלוי של הספק התהומי הזה. ואם הולנד כך, הולנד זו שההיסטוריה שלה שלובה בדברי־ימי היהודים מאות שנים, וכי צריך להזכיר, משפינוזה ועד הנה, ומאנה פראנק ועד עתה, ומכור ההיתוך של אימים משותפים – והיא זו שצעדה כעת את צעד הנסיגה, ואת הבעת הספק. ואם היא כך, קל וחומר וגלוי תהיה צרפת, ומתקשה בתחילה אבל בפחות מעצורים תבוא גרמניה, שלא להזכיר את מזרח־אירופה, בביטויי הספק כלפי היהודים. הספק כלפי היהודים כעם, הספק כלפי מדינת היהודים בישראל. אם “ספק” אינו ניסוי קל מדי.

מסתבר, כי העולם עוד לא הכיר סופית בציוניותה של מדינת ישראל. ולא בהחלטיות קיומם החוקי של היהודים כעם בארצו. ועדיין תלויים כל מיני סימני שאלה, לאחר כל ההיסטוריה הארוכה והקרובה.

אסור גם ששגיאות ממשלת ישראל הזאת, וכסילות הקנאים המפעילים אותה, יאפילו על הידיעה העמוקה הזו, שבעיני העולם ישראל עוד לא נעשתה לעובדה שמעל כל ספק.

כשם שאסור שישראל תניח לממשלת הולנד זו, להתנער ולעבור לסדר היום, בקצת שפה רפה, ובחיוך צביעות: "ובכל זאת נישאר ידידים״, ממשלת הולנד זו, לא בירושלים פגעה, היא חשפה את אי־אמונתה ביהודים, ופגעה באמינות עצמה וביושרה.

צריך לומר לה להולנד בקול רם ובמפורש ובמסקנות מעשיות, כי ממשלתה בגדה. בגדה במורשת הכאב המשותף שחזתה בו מבשרה. בגדה באזהרה שהוזהר העולם בדם ואש לפני ארבעים שנה שלעולם ובשום־פנים לא להיכנע לסחטנות מדינית, שמי שמתחיל בה לעולם אינו יודע במה יסיים. בגדה בזכר לוחמי החירות שחירפו בה נפשם על אמונה בצדק. ואיש לא יאמין להם ולכל התירוצים הפורמאליים וההישענות על קש החלטות האו"ם. בפרגמטיות קיצרת־ראות. של ריווח מסחרי מיידי – חשפה הולנד כעת את חולשתה המוסרית. וכמעולם גם הפעם העניין היהודי הוא אינדיקטור רגיש לעוצמה המוסרית של מדינה. מתוך עצימת עיניים לטווח הרחוק ניכנעה ממשלה זו ואצה לזכות בשלל קרוב. ואין קל, כידוע, מאשר להקריב את היהודים כדי לשלם לסחטנים.

אבל, אם הולנד יכולה – מי לא יוכל? ואם הם יכולים מה אפוא עלינו כעת כאן להסיק ולהחליט ולעשות?

קודם כל לסלק את הספק, ואת שמץ הספק, ואת ייתכנות הספק – מתוכנו.

ולאחר שנוסיף ונסלק את ממשלת ישראל הנוכחית, שבין שאר אי־חכמה שלה חסרה את החכמה להימנע מהתגרויות המזמינות מהלומות מיותרות – יהיה עלינו להתנער, ולהחזיר לנו, ולילדינו, וליהודי העולם את עמידת הצור בפני הגל, ואת הידיעה השרשית לחיות כפי הראוי, פטורים מהתנצלויות על קיומנו, על ריבונותנו, ולעמוד איתן על אותו מקום עצמו שלכל מדינה ומדינה, כמו הולנד, כמו צרפת, כמו כולן, הוא מובן מאליו וטבעי ומוצק. לנו אין ספק לא בישראל ולא בירושלים בירתה. וגם חבלי השגת השלום בין ישראל והערבים, המתמשכים עלה ורדת, אינם שום סיבה להטיל ספק במה שהוא יסוד מוסד לנו.

לאחר הולנד יתרבו מן הסתם הקולות האלימים נגדנו. והמחלה הנגד־יהודית שבמרתפי כל העולם תציץ לראות. אבל, כאן, ליהודים, להם אין מנוס אלא להתאושש, ולעשות ככל צדקתו, מוסריותו, והכרחיותו של מעשה חישול קיומה הציוני של ישראל.

יזהר סמילנסקי

דבר (יז אלול תש"ם 29.8.1980): 13; 20.

אינני יודע מה עשה אהרון אבו־חצירה ואם עשה. אני שומע שהמשטרה מעורבת בחקירה נמרצת וכי בקרוב תסיק מסקנותיה. אין לי שום יסוד לקבוע עמדה מראש לא לכאן ולא לכאן, ודומני שאין לאיש יסוד כזה. אבל, לפני כמה לילות ראיתי את שלושת תלייניו של אהרון אבו־חצירה עורכים לו משפט בלי משפט, חורצים דינו בלי דין, וגם תולים.

חמוּרי פנים ישבו השלושה, כראוי לשליחי הצדק, והצביעו עליו והאשימו אותו וחקרו וגם הרשיעו, בשעה שאפילו המשטרה החוקרת איננה יודעת עדיין אם יש בו אשמה ואם אין. אבל, השלושה, כבר יודעים. הם באו מוכנים ויודעים. ואותם לא יסדרו. אותנו כולנו, שניים או שלושה מיליון הצופים, הפכו לשופטים־מושבעים, ואת עצמם מינו לחוקרים, לעדים, ולגוזרי הדין וגם לתליינים. וכך, ראינו לפנינו את הנאשם מתלבט, מפרפר, מגמגם: “נראה שפוף, המלים לעו, לרגעים, בפיו, והמונולוג, (שנשא) היו בו צרימות רבות וקשות׳׳, עד שלבסוף היה מסתבך וכמו מתפתל ומצהיר שאינו זקוק להגנה” – כפי שרשמה ופירסמה אחת מן המושבעות.

ובכן הוכח שהנה, תפשנו נוכל. הראינו אותו לפני כולם. גלוי עמד למשפט העם. בכיכר העיר למשפט הרחוב. ונגזר דינו ללינץ' בטלוויזיה. שמועות, חשדות, דברים עמומים למחצה ונחקרים למחצה – הספיקו לגמרי כדי לחרוץ. מה גם, שהקהל שלנו כבר מנוסה, ויודע כי כבר היו דברים כאלה מעולם, וכי ממש כך עמדו לפניו אנשים מכובדים שייצאו לבסוף חייבים בדין ושטענו בתחילה כי הם חפים מכל עוון ושכל מה שמייחסים להם אינו אלא כזבים ועלילות־דם. ומכיוון שכך, הרי שכבר הוכח לגמרי שגם כעת כך: אם ראובן שנתגלה כנוכל טען לפנינו שאיננו נוכל, הרי שמעון שטוען שאינו נוכל הוא נוכל שבנוכלים.

בדרך זו, אם גם ייצא האיש זכאי במשפטו השני – במשפטו הראשון הוא כבר רצוּח. המשפט השני, בבית־דין לפני דיינים, ײעשה לאיש רצוּח, שלכל היותר, לאחר זיכויו, יוכל הנחשד היום, או שאריתו הרצוצה, לתבוע לדין את מעניו – והציבור אולי אף ינוד לו אז ולסבלותיו שיתגלו – אלמלא שהוא כבר פגר ציבורי.

אפשר היה, אולי, להצדיק הצגה זו בטענה שתפקידה להמריץ את החקירה, שלא תסתחב, שלא ישתיקו עובדות, שלא יטשטשו עקבות – אבל כאן דיברו הכל על החקירה שהיא בכל עוזה, ושכעבור זמן קצר כבר תדע המשטרה מה לפניה, ואפשר היה בלי שום קושי להמתין שבועיים שלושה ולהיווכח – ומדוע אפוא קפצו הללו לבצע מייד ועל המקום חקירה וגזר־דין? ואז, להיתמם ולהציע להמתין למסקנות המשטרה, לעצת היועץ המשפטי, ולדעת אם חומר הראיות מספיק כדי להפליל לכאורה – כשהאיש כבר מוכה ותלוי בצווארו ברחוב?

מה עומד מאחורי השלושה האלה? מה מעניק להם את הרשות ואת הסמכות לקחת אדם ולעשות לו דין ברבים? טובת הציבור? שוועת הצדק? הסנסציה? תפארת הפוזה הדרמטית “אני מאשים”? האם הם בבחינת מזרזי טחנות הצדק? האם הם בבחינת תברואני החברה המרחיקים מיפגעים מחליאים מעל המדרכות? האם הם בשליחות פוליטית? או, בשליחות עצמם על תקן נביאי אמת שלא יידעו מורך־לב ולא משוא־פנים?

או, שאין כאן אלא אטימות הלב, אטימות מחמת הרגל. אטימות־לב של קברנים וותיקים. מנײן נטלו להם מינוי שליח־ציבור כדי לעקוף את כללי המשפט התקין ולעשות חגיגת רחוב? ככל הולכי הרכיל היה נדמה גם להם שהם שומרי המוסר ומייצבי המצפון הקולקטיבי. ואילו אטימות־הלב של אלה שניתן בידיהם כוחו העצום של המדיום הטוטאלי – מעבירה אותם על דעתם, ונראה להם שיש סמכות בידיהם לשחק בו כמיטב עניות־חכמתם.

שהרי, לא מדובר כאן על תוכן ההאשמות ולא על מידת אמיתותן. איש אינו יודע עדיין דבר לאשורו. לא המשטרה, ובוודאי שלא קהל הצופים, שעל רגשותיו פורטים. מדובר כאן על עקיפת כללי המשחק האנושיים. על הזכות להרוג אדם בלי משפט. גם לא מדובר כאן על חופש העיתונות או על זכויות העיתונאים. מדובר כאן בדיני נפשות, ובתופעה המוזרה שאי־אפשר להרוג אדם פעמיים, לאחר שהרגוהו פעם אחת. מדובר על החופש שנוטלים להם חלק מן האזרחים להיות פטורים ממה שמחייב את כל האזרחים – שלא לעשות דין לעצמם, גם כשהם בטוחים למעלה מכל־ספק בצדקתם.

מדובר על רצח אדם לפני כל משפט, לפני כל העם, בידי תליינים חובבים שיש בידיהם מדיום גדול מכל כמות חכמתם להשתמש בו.

תסתיים פרשת אהרון אבו־חצירה כאשר תסתײם, לא היא נושא הדברים כאן. הנושא הוא פרשת תלייניו בכיכר השוק. שבחשדות, בשמועות, בניירות שליקטו מפחי־אשפה או מאנשים שדומים לפחי־אשפה, ובדמגוגיה צדקנית של שליחי המוסר – קמו והחשידו ואף הרשיעו אדם בתנאים שהם עצמם לא היו עומדים בהם, אילו היו יושבים הם במקומו ומתגוננים בטלוויזיה על האשמות וחשדות. הייתי רוצה לראות אותם יושבים לפני כל האומה ומתגוננים מפני האצבע המורה עליהם: הנה הנוכל, אותנו זה לא יונה. הייתי רוצה לראות את התנהגותם ואת “חופש העתונות” שלהם, כשיהיו יושבים מצד זה של החקירה, כשיהיה עליהם לשבת מוארים בכל הזרקורים, בלי הליכי־דין אלמנטריים, ולשכנע את הרחוב, שאין לו מושג במה מדובר ולא שום אופן כדי להבחין בין שמועות ובין הוכחות – כדי שיבינו, כי בדיני נפשות מי שעוקף את הסדר ההכרחי – עושה עצמו תליין, גם אם זוכה בפופולריות, גם אם היו כוונותיו הטובות שבכוונות.

יש מעשים שנעשים כביכול לשם הצדק ושאינם באמת אלא הרשע. וכשהרשע מתייפה בסממני הצדק – צריך להפעיל את צופרי החירום.

יזהר סמילנסקי, דבר, 31.8.1980

א. על פילים וממותתי פילים.

אם הבנת שיר צריכה לכל–כך הרבה אמצעים וטירחה, לעמל פרשנות ולארגזי דעת כבדים הנאספים מכל קצווי הזמן והמקומות – הרי יש כאן כנראה איזו טעות. נכון יותר, אחת משתי טעויות. אם שהּפרשנות הזאת היא טעות, ולפיכך כישלון; או שהשיר הזה הוא טעות, ולפיכך כישלון.

שיר לעולם אינו צריך לכל–כך הרבה פרשנות ולכל–כך הרבה עמל ותמיכה כדי שהקורא יוכל ליהנות ממנו. שיר עשוי כדי שיהיה יוצר קשר ממנו ובו, וכבר כליו עליו. אפילו אם פה ושם יצטרך לתוספת כלשהי של מלת הבהרה או שתיים. אבל אם אין השיר יכול ליצור קשר כזה גם לאחר כמה קריאות – או שאין הוא שיר או שהקורא אינו קורא.

אלא אם כן לא לשם השיר בא הפרשן, אלא כדי לעשות בו שימוש ותואנה לומר דברים שהיו לו ולהוכיח על גביו איזו “תיזה” מוכנה. כשהוא טוב, השיר כמו חליפה נילבש לאחר כמה מדידות. וגם אותם שירים סתומים, לעתים סתימותם היא מנפשם, וחלק מהבנתם היא קבלת סתימותם, או, לעיתים, הקורא לא היה מכוון היום לקריאתם אבל מחר יקרא ויבין.

לולא שסתימות השיר היא דווקא כתרועת קרן–הצייד למבקר, וכהזמנה להפשיל שרוולים וכעל הטרפז להפגין את שריריו ולנפח לפנינו את חזהו האדיר. אם לא כאוכף, שמעליו יוכיח הדוהר את אמנות הכנעת הסוס הממרה. אבל, אם כדי להפליא את הבריות “בטור–דה–פורס” אין צורך בשיר דווקא. והשיר – דווקא יפה לו אולי מידה של הנמכת קול ומידה של ענווה בפניו.

כשבאים איפוא להציע במקום השיר “הקשה” איזו פראפראזה ברורה, ובמקום הסוד – פתרון שפוי, מתכווניםִ בוודאי “להיטיב עם הקורא”, אלא שלא בלי מידה של פגיעה וואנדאלית בשיר. תאוות יישור הקו העקום, ייצר החזרת הסוטה למוטב, ובולמוס ביות הפרא המפחיד – הם כנראה, בין השאר, הגורמים להשתדלות הזו להציע את המובן־עד־הסוף תחת השיר האפל. כמו להאיר בפנס את הדיסקרטי, כמו לייבש את הלח בחמה. וכך, מעשה הנסת הצללים מן השיר הוא מעשה גבורה, אלא שמיותר ופוגע.

מיותרים מכל הם האמצעים המוצעים בידי המומחה איך לקרוא כל “X” אפל בשיר כאילו היה “Y׳׳ בהיר. שכל מקום שכתוב למשל “פילים” צריך לקרוא שם ֵ”הטבע הראשוני" וכל כיוצא באלה. מיד הופך השיר לאלגוריה, וזו למודעת פרסומת. והקוראים – לתינוקות הבולעים רק את המומס.

מוטב שלא לסחוב שיר בצמותיו אל פרשנותו. האדם אינו מוסבר עד הסוף והשיר שלו אינו מתפרש עד הסוף, ולא צריך ללחוץ עליו, אלא אם כן מבקשים להפסיד את השיר ולהרוויח “שטח מיושר”.

גם מידת הרשות שיש למבקר לגייס לו ידיעות שמחוץ לשיר שלפניו, כדי לסײע עמו בפירוש השיר – מוגבלת למדי; וחריגה מן הגבול הלא מסומן הזה, הופכת מהר את הידיעות התותבות לשיר – לרכילות, יותר מאשר להבנה. ידועות ההצדקות לסחיבה זו שמן החוץ ופנימה אך אין הן משנות את התוצאות: מחלישים את השיר עצמו – ב“סביבת הגידול” שלו, וממירים את המיוחד המופלא שבשיר – באיזה כללי ממועך, שזיבל כאילו שורשים סמויים, שאינם בהכרח מצמיחים שירים דווקא. פרשנות הּחוץ־שיר היא איפּוא החלפת פגישה אישית ניצחת – בכרטסת משמימה.

גם יותר ויותר פרשנים של שיר מתגדרים בחכמות אופנות הסוציולוגיה והפסיכולוגיה, כאילו היתה לפניהם תעודה ביאוגראפית ולא שיר. ויותר ויותר נהדף השיר להסתפק ולהיות כמיסמך של דור או של קבוצה – אף–כי מוסווה, מסוגנן או גם מטוקס – וכך, נגרר השיר אל קודם תחילתו. ובמקום לשאת עיניים אל גובה יפי מבטו – משפילים ומחטטים לו בשפיר ובשיליה.

אם למחקר, רשאי כל חוקר לחקור בלי לשאול פי איש כל מה שיעלה על דעתו וכפי שיעלה, מביצי כינים ועד קרני ראמים, כמובן. אבל, אם כדי “להיטיב עם הקורא”, הרי פרשנות של פילים מועכת תחתיה את השיר, את קוראו ואת תקוות שניהם.

ב. על השיר ועל חוצו של שיר

יש בין מבקרי השירים וחוקריהם שדבר לא מדאיג אותם אלא להציב נכון את השיר הזה במפת התקופה, ולשייכו אל “קבוצת ההתייחסות” הראוייה לו. קריאת שיר מעוררת אותם מייד למצוא לו מיון, תיוג ותיוק, ושלא יסתובב לו חופשי ברחובות. גם כאשר השיר אינו סובל שיוכים אלה, ונשאר כשהיה יחיד, רק הוא, חד־פעמי (אם הוא טוב), אולי כגץ זה שמעופף מעל המדורה – ואיננו כל המדורה, ולא נציגה המוסמך, ולא כל סימניה, ולא כל סיבותיה. וגם איננו כל כוונות מדליקי המדורה. הוא רק השיר הזה, גם כשניתן, לאחר מעשה, להסביר את הכרחיותו ואת השתלבו יפה בכל מה שקרה אותה שעה באותו מקום – אלא שאז כבר לא מדברים על השיר, אלא על החוץ־שיר.

מבקרים אלה, נראה שכל עניין עיסוקם בספרות הוא עשיית מגירות מגירות. אוספים את כל השירים וממינים־ממינים־ממינים אותם לפי המגירות המוכנות. ושיר, לפי זה, לעולם אינו שיר אלא תמיד הוא רק עוד פרט אחד בקבוצה, ורק עוד מקרה אחד במיכלול. יתר־על־כן, השיר והסיפור, הם והבנתם, הם וטיבם, הם וקריאתם – מוסברים אז לפי שם המגירה והתג שעליה לא מה השיר עצמו, או הסיפור עצמו. אלא תמיד למי הוא שייך, ולאן מחזירים אותו לאחר השימוש. וכך, “המבין בספרות”, הוא המבין בייחוס, בשושלות, ובשידוכים. וֵ“המומחה לספרות”, הוא המומחה במיונים ובסימני המיון, כגון, לפי "הדור”, לפי “הנושא”, לפי “הגיבור” לפי “הנוסח”, לפי "ההשפעה”, לפי “הנושא”, לפי “מדיניות האופנה”, כשם שלפי מארקס, ולפי פרויד ולפי לוי–שטראוס, ולפי כל גדול בחכמה ששמו ניזכר לאחרונה, שלא להשמיט את לפי סברת עצמו.

בכובד ראש גמור, ובסבלנות לא תילאה, יושבים איפוא חכמים ומתלבטים: איזה תג על מה. ויום אחד קופץ בר–מזל אחד מהם ומכריז על תגלית מהפכנית: כי מה ששמו עד היום על המדף ההוא, טעות. וצריך מעתה לשימו במדף הלא־ההוא. והכל משתאים, לא בלי קנאה, לעוז מבטו ללא–חת, ולעומק ראייתו המהפכנית. ומתחילה תקופה חדשה וספירה חדשה בספרות.

אלמלא שהשיר הטוב אינו שיר כמו כל שאר השירים ורק טוב יותר – אלא הוא שונה, מיוחד ויחיד. והחכמה לצרף אותו אל כל השאר אמנם היא חכמת הלבלר, חכמת בעל–הבית, איש המשק, חכמת ההיסטוריון אולי, הסוציולוג או חוקר־התרבות וכדומיהם – אבל אינה חכמת איש הספרות. איש הספרות רואה את החד פעמי שזינק מן הכללי, ולא את הכללי שבילעֵ את המיוחד. הוא משתאה אל מה שלא היה עוד כמוהו ואין סביבו כמוהו, אל מה שכל הסיבות אינו מספיקות כדי להסבירו, אילו היה צריך להסבירו, ולא דוחק בו בבהילות להיכנס אל השיכון הקרוב.

וכך, בכל פעם שמדברים על “סיפורי הדור” או על “שירי התקופה” לא מדברים על ספרות. מדברים אז על עסקי החברה, התרבות, האמונות והדיעות, הכתבים והדפוסים, או על הפחדים ועל התקוות – כולם דברים חשובים ללא ספק – אבל אינם ספרות. הספרות, היא זו שעושה מכל אלה משהו, ואינה כל אלה. היא זו שהופכת את החיים לשיר או לסיפור, ולא זו שממשיכה את החיים אל השיר ואל הסיפור. האם יוצא מכאן שאין לסיפורים ולשירים שייכות לתקופה, לדור, למקום, וכו'? – בוודאי שכן. שם התחילו. משם צמחו. אבל אחר־כך השתנו והפכו והיו לשירים ולסיפורים ותולדותיהם כשירים וכסיפורים מתחילים מן הרגע שחדלו להיות המציאות עצמה. אלמלא המבקרים הללו, שדוחקים בהם להחזירם דווקא אל לפני היותם שירים וסיפורים.

זו הסיבה שבכל מקום הולכים ומדברים על “החיים בראי הספרות”, ועל “שיקוף הדור”, ועל “בבואת התקופה” ועל "דמותנו בספרות”. ושבכל מקום אמנם מצפים כי סיפור יהיה “מעביר תכנים”, זועק “מחאות כנגד” או מריע ב”הפגנות למען”, וכל השאר – ומשחיתים את טעם היותם שירים וסיפורים, וכופים עליהם לחזור ולהיות קרקע גידולם לאחר שהם ִכבר פירות הצמיחה. אי אפשר לכפור בתפקיד המכריע של השרשים שבאדמה, אף על פי כן, הם אינם הפרחים והפירות, ועירבוב ההבנה הופך ודוחק להחזיר את צמרת העץ אל שרשיו, ולעיקום משחית זו קוראים: בקורת הספרות.

מה מרוויחים מעשייה זו של ייבוש השירים והסיפורים ומיונם לפי מגירות ותוויות? האם זו הנאה כהנאת עושה־הסדרים בערבוביה, והמחזק כך את בטחונו העצמי? או זה סיפוק מהכנעת הסיפורים והשירים לאיזו אידיאה רוממה מוֹכנה־מראש המצווה את מרוּתה? או שזו השמחה לאידו של כל יחיד ששאף חירות עד שוויתר והצטרף למפלגה הגּדולה? או שזה הביטוי ל"יצירתיותו׳׳ של המבקר, המשחק לפנינו ביצירות כבאבני–משחק ונהנה להפגין את יתרונו? או אולי, זו נדיבות הלב האבהתנית, הששה–להדריך למופת את הקוראים הניבערים בדרכי הספרות והאמנות?

אם כך או כך, עיסוקם הוא עיסוק רציני ביותר, אבל לקורא הסיפור או השיר, אינו משנה ולא כלום, לא מעלה ולא מוריד. וכל אותה למדנות גדולה, וכל אותם מיונים ה“מאוששים” בהערות ומראי מקומות, וכל ההקבצות והחלוקות שׁצירופים עם החריפות המזיעה מתחת נטל הֵ“אפראט” שלה, עם כל ההוכחות, הטענות והדיונים, עם שמות התואר המיושנים והמעודכנים – לקריאת הסיפור לשם הנאה ממנו – יוצאות לריק, ואינן אלא קש פורח, ותקווה שהקש יהדף ברוח ויישארו הסיפורים והשירים לבדם, כגרגרי החיטה הכבדים.

ורק צריך שקוראים תמימים לא יתפתו להאמין, ולא תחלש עליהם דעתם, למראה כל עיסקי הקשר האלה. כאילו זה שאינם מבינים הוא הספרות, וזה שהבינו – אינו.

כמובן, כלום לא ירתיע את המבקר שלנו מהוסיף גלגל בהרבה בקיאות בעוד ועוד סיפורים ושירים ומכבוש אותם בכוח, בחבילת הקש הקשורה שלו. מתחילה, ייגלה לנו, בא דור א‘, ולאחריו, יוסיף לגלות, בא דור ב’, ועוד מעט–קל וכבר מצפים לדור ג׳ – האם כבר בא? – הוא שמח והמיון שלו שמח, ומצפים שגם הקורא יהיה שמח: הנה הספרות שלפניו ממויינת היטב. והנה אוספים אנשים ל"חוגי ספרות”, והנה כותבים במוספי הספרות, ומראים בעליל את “הספרות בראי התקופה” ואת “התקופה בראי הספרות”, ואת "דורנו בבבואת השירה”, ואת “בעיותינו בבטויי הספרות” – ולא נעצרים כלל לראות כי השירים והסיפורים אינם הולכים אחריהם. כי דיונים וכתבים מעין אלה אינם שייכים כלל לסיפורים ולשירים, אלא הם עקיפתם, והורדתם לצד ‘הנמוך’ שבהם, התחילתי, הטרם–יצירתי, הרכילותי – כלומר, הורדתם לרמת דיווח, או תעודה, או מיסמך, ולכל היותר לעתונאות מעוטרת חגיגית, אבל אינם יצירת האמנות, שמחכה לשווא לפגישה המובטחת איתה.

הגיעו הדברים לידי כך, שרבים מאמינים כי הספרות באמת היא “בעיות החיים”, בלבוש לשוני מרתק. ושלקרוא ספרות זה להתמצא בסיבות כתיבתה, ובנסיבות מוצאה; ושלחקור ספרות זה להשכיב סיפורים ושירים במיטת סדום דוקטרינרית. או לחילופין על ספת האנאליטיקן; ושלהבין ספרות לעילא, זה לעייל פילים תיאורטיים בקופו של שיר מזדמן. ורק מעטים, מסתבר, זוכרים כי לקרוא שיר זה ליהנות ממנו. זה להתייחס אליו קודם כל, אליו עצמו, ולא אל שייכויותיו ולא אל התחברויותיו ולא אל התארגנויותיו ולא אל זכרונותיו ולא אל תיסמונת חולייו וחוליינו – אלא רק אליו, הוא כפי שהוא, בפגישה איתו לבדו, בפגישה של התוודעות שניים יחדיו, קורא מכאן ושיר מכאן, או סיפור. בלי שום "מועדון הקריאה”, בלי שום “אירוח ציבורי”, בלי שום אופנת הקריאה – אלא פשוט בתכלית הפשטות, פגישת שניים, התוועדות שניים. ואם אפשר ועד כמה שאפשר בפחות המולה מסביב. כבהתעלסות אוהבים, אולי.

מי שלא יכול למצוא הנאה בזה, לא ימצא. ועל פי רוב, הבלתי יכולים למצוא הנאה, כל דברי העצה והעידוד וההסברים, שמרעיפים עליהם לטובתם כדי “לקרב” וכדי “לפשט” וכדי “ליישר” לפניהם את הסיפור עד היראותו כ“סיפור מן החיים” טוב – אינם תורמים להם כלום, מלבד שנותנים להם את פלסתרו של הסיפור במקום הסיפור. נעזרים אז בכל מה שיכול לעזור, לרבות הביוגרפיה של המחבר (מחלותיו, ילדותו העשוקה אהבותיו הניכזבות, פרנסתו הקשה, ומה לא), לרבות הפסיכולוגיה והתסביכים, לרבות “הרקעים החברתיים”, ומוסיפים ומפרשים בברור מה רצה המחבר לומר, ופותרים את עקלקלות ביטוייו ומיישרים את מוזרותם. וכשמהכל יוצא לבסוף דבר מואר, וקל, וברור, ושטוח למהדרין, וגם מתובל ביותר תבליני־רגש מששם המחבר, ומזכיר לכל דברים שצריך לזכור ולא הוזכרו למדי – אז, לבסוף, צריכה להישמע פליטת האנחה המיוחלת, לאמור “אההה”! הגדול והמנוחם והמיוחל; ויתחילו להבין את הסיפור או את השיר – זה שכבר איננו.

האם צריך לחזור ולומר כי סיפורים גדולים ושירים גדולים הם כשיאי הרים: מתנשאים לבדם מעל פני סביבתם? וזה שהם מתחברים אל נוף נרחב, ויוצאים מנוף נרחב, הוא מובן–מאליו שלא צריך עוד להזכירו, ושאינו אומר הרבה על ייחוד טיבם. ואפילו המובן־מאליו עמוק האמת, כי לכל תוצאה יש סיבה, גם הוא אינו יכול לסייע הרבה בהבנת ייחודו המופלא של שיר או סיפור. ולא כדאי להתעקשׁ כדי להסביר את הנס ולהרוס מרוב מאמץ את הפלא. התעקשות זו והרס זה אינם רק בבחינת מבטלי המיתולוגיות, ומשליטי התבונה, אלא, לעתים, דלים הרבה יותר: קנאת הבינוניות העשוקה בכל חורג מז השיגרה, וכפיתת גוליבר בחוטי תפירה.

בעיני מבקרים רבים אין בין הספרות לבין הסוציולוגיה ולא כלום, זו חוקרת חיי אנשים במסגרת זמן־מקום נתון וזו מדווחת עליהם. מלבד, שהסוציולוגיה מדווחת על החײם ב“כלים מדעיים” ובביטויים שדיוקם ניתן להוכחה. והספרות משתמשת בכלים התרשמותיים מזדמנים ובֵ“רתוריקה משדלת”. וכך, אמינות הסיפור היא כאמינות רופא האליל: מרשים יותר אך מרפא פחות. ומכל מקום, המחקר והסיפור, כך סבורים, זה מזה עוסקים בחיים, במציאות, בעולם הנתון. כשבאמת, מדעי החברה אמנם חוקרים את החיים, אבל הסיפור אינו חוקר כלום. הסיפור משתמש במה שמוצא לפניו בעולם כדי לעשות ממנו דברים אחרים. ולפיכך, המחקר – מדווח והסיפור אינו מדווח. הוא בונה. בעיני המחקר – העולם הוא תוכן, בידי הסיפור העולם הוא חומר. חומר למה? חומר כדי לבנות ממנו משהו שיעמוד בצד עמידת העולם שבמציאות.

ג. על “קלאס” ועל “קלאסיפיקציה”

לקרוא שיר אינו מותנה, איפוא, לא בידיעת היסטוריה ולא בידיעת ביוגרפיה ולא בידיעת תולדות תרבות פלונית וזמנה. וכו' – לקרוא שיר זה לדעת מה עשו מכל אלה בפנים, בתוכו. מן ההיסטוריה ומן הביוגרפיה ומן התרבות ומן הזמן ומן ה־וכו' – מה עשו מכל אלה לאחר שנהפכו מתכנים – לחומרי בניין, שמהם מקים השיר לעינינו עולם לעצמו. עולם בלתי–קיים קודם. עולם חדש וחותר להישגים משלו, ומציאות חדשה שאינה בחוץ אלא בתוכו, בפנים. לקרוא שיר, זה לדעת איך התארגנו חומרי הבניין לסדר מיוחד, לסדר אסטתי, בעל משמעות שוות־ערך לתוכן, והפונה כעת אל הקורא להיענות להזמנתו “לבוא ולחולל איתו”, עם השיר.

השיר הוא שיר מן ההפיכה הזאת והלאה. מה שקדם לו אינו שיר, כמו שמה שקדם לילד אינו ילד. ומה שײשאל הקורא כשהוא קורא שיר, הוא על היווצרות הקשר בינו לבין השיר, על היווצרות הקשר בינו לבין הסדר החדש והמיוחד, על היווצרות הפגישה המיוחדת, מלאה ככל האפשר. כך שמיטב פניית השיר אמנם תיזכה במיטב היענותו לה, כדרך שמי שנהנה מכלי אינו חייב לאוץ לחקור את מקור המתכת ואת מקור העץ ואת מקום החרושת שהפכה את הגלם למוצר שימושי, כתנאי הכרחי לשימושו או להנאתו.

קוראים איפוא שיר ממנו והלאה, ולא ממנו ולאחוריו אל לפני היותו שיר. זה, אולי, מענינם של חוקרי המשורר, של חוקרי התרבות, של חוקרי סוד התהוות השיר – אבל, אינו תנאי לקריאת השיר. קרוב מזה, שתביעה כזו רק תסיח את דעת הקורא מן הפנייה המיוחדת של השיר הזה. אל הכללי הניגרש לו אין־קץ שם, מחוצה לו. לא שאין כל קשר בין השניים, בין השיר לבין מה שקדם לו, אלא שקשר זה אינו הראשון ולא העיקרי לשם ידיעת הקריאה, אלא הוא המאוחר והצדדי, וחבל להוציא את הקשב על החיצוני ולא על הפנימי.

מי שבא על־כן לקרוא שיר או סיפור כקרוא שיר או סיפור, לא ײפנה עוד אל הקשר התחילתי שבין השיר או הסיפור ובין המציאות שקדמה לו, אלא אל הקשר החדש שנוצר בתוכו של השיר או הסיפור, אל הקשר שבין חלקיו לבין חלקיו, ובין חלקיו לבין שלימותו, ואל הקשר שנוצר והולך בין הקורא לבין הנקרא, ואל הקשרים המיוחדים הניפעלים והמפעילים בין השניים, בתוך־כדי פגישתם.

בקריאת שיר לא ניפגשים עם העולם דרך השיר, אלא עם העולם שהוקם בתוך השיר. ולא עם כל העולם ובמונחים מופשטים או בסמלים, אלא בפגישת שניים זה־עם־זה, ובמונחים אישיים. נמשכים לדעת יותר מהו הקשר המיוחד הזה, מהי הזיקה שבין השניים, מה טיבו של המתחִ המיוחד הזה, אם הוא אנאלוגי ליחד אירוטי, או ליחד אינטלקטואלי, או ליחד של טעימת החושים, או כולם, או משהו, ואיך ניבנה עולם מלשון, שמחליפה את המציאות, ואיך קמה כך עוד מציאות נוספת, מציאות נישלטת סדר בצד המציאות הסתמית הגבובה שם בחוץ בין השמיים והארץ.

ממילא נדחות השאלות על המשורר, על דורו, על ההשפעות וכו' – לאחר־כך, אם בכלל. לאחר ההתוודעות, לאחר שנתעוררה הסקרנות לדעת יותר מסביב ליצירה, או איפה למצוא עוד דומות לה, כשכל הזמן, היצירה הזו היא באמצע, במרכז, במוקד. ומי שקיבל על עצמו להיות מבקר, כלומר לדבר בפומבי על השיר לפני הקוראים שכבר קראו ולפני הקוראים שעוד לא קראו – מצופה שידבר על היצירה הזו שלפניו מה יש בה, מה אין בה, איך היא ובמה היא עושה או לא עושה דברים. וכל השאר – ואל יסיע דעת שומעיו אל ענינים שאינם השיר הזה ואינם הקשר הזה שבין הקורא ובין השיר, אפילו אם דבריו נאמרים באותו ז’ארגון מכובד מאד, השאול מכל מיני מלומדויות שאינן ספרות.

לחפש את הקשרים שבין השיר ובין מה שמחוץ לו, זה לעסוק בכובד־ראש בלא־חשוב. החשוב שבשיר או בסיפור אינו כדי להתקשר עם כלום מחוץ לו, אלא כדי להתרחש כולו בפנימו. בתוך מסגרתו, כאירועים שבין מתחים שוני עוצמה וכשאיפה להשגת איזה סדר או מין איזון בין המתחים האלה. רמת הסדר ואיכות האיזון – הם נושא ההקשבה, ולא כל אותן מיני השייכויות ולא כל מיוני השייכויות. רק הענינים הסובבים את השיר מחוץ־לו רק הם משתייכים להשתיכויות, והם דומים לכל מיני דומים, או מזכירים כל מיני היזכרויות וכו' – בעוד שמה ִשמיוחד בשיר הזה, אם הוא טוב, אינו דומה לכלום ואינו מזכיר כלום, ואינו מוסבר בכלום שמחוץ לו. – אלא הוא סדר פנימי חד פעמי, מקרה בודד, המתברר על־פי עצמו. ואם אמנם השיר הוא שיא פסגה חדה המתנשאת לה מעל כל מיני מקרים מרובים שאירעו ומתארעים לרגלי בסיסו הרחב ובתחתיתו, הרי לעסוק בבסיסי הזה, בנמוך הזה, זה לעסוק בבאנאלי ובטריוויאלי, במיתקשר, במשתײך, ובכל יחסי הרכילות החוגגת, זה להחליף את השיר או את הסיפור במה שאינו לא שיר ולא סיפור, אלא, אולי, משהו שהוא עוד דיווח כתוב בין שאר אין־ספור דיווחים כתובים שהם, על איזה התרחשות שהיא ביחיד שהוא או בציבור שהוא, מתי שהוא. הרי זה כמי שמביט החוצה כשניקרא להביט פנימה. הרי זה כמי שהביא טלסקופ כשביקש לבדוק מה בתוך הגרעין. והרי זה גם כמי שלכד את הציפור שביקש לתאר את מעופה.

ביטול האישי שבשיר מכבה את החג שבו, מבריח את הניפלא שבו, מפרז את הקסם, והופך את הדיון בשיר לאיבוקי־אבק ואת העיסוק בו לעיסוקי־נייר. כיוצא בו מי שמדבר, ברצותו לדבר על שיר או על סיפור, ומדבר למשל על “דור המדינה”, או על למשל "דור בארץ״, או למשל על דור יחידה צבאית זו או אחרת, או על דור שנות הארבעים או דור שנות השמונים – הוא מדבר סוציולוגיה ולא ספרות. הוא מסתלק מן השיר אל מיון הרכילות. ספרות אינה דור אלא היא סיפור או שיר. הסיפור הזה או השיר הזה שאדם קורא כעת, כמו שאדם אינו האנושות, כמו שפגישה עם אדם אינה פגישה עם כל שארי משפחתו.

גם מי ששואל שאלות מן הטיפוס המצוי כ“על מה הסיפור?”, או כ“מה תוכן הסיפור?” וכל כיוצא בהן, אינו שואל על הסיפור אלא מתעלם ממנו ושואל, כאמור, על החומרים ועל התכנים שמהם נעשים סיפורים, וכידוע, יש בעולם אין–קץ ספרים. וביתר דיוק, רוב הספרים שבעולם, נשארים בלתי נהפכים לסיפורים או לשירים. הם מתפרסמים כסיפורים או כשירים אבל נשארים בתיקי הכנה לכתיבת שירים וסיפורים, ברמת דיווח ישיר על העולם, ובגדר עדויות שבכתב או תעודות כתובות. עם כל חשיבותן, הכזו או האחרת, על אנשים על מאורעות ועל מצבים, ותגובות על מעשים, מאורעות ומצבים, שבגלל חשיבותם מספרים עליהם – ושתוצאותם אינה לא סיפורים ולא שירים: הם לא התהפכו, הם לא עברו את ההפיכה ההכרחית מחומרים לסיפורים או לשירים, כמו חומרי–בניין שאינם הבניין.

"סיפורים׳׳ או "שירים׳׳ שלא התהפכו, נוהגים לקרוא להם בשם זה לפי מראיתם, בטעות ולפי השיגרה, ולא לפי מהותם. הם אינם שירים ואינם סיפורים. רק משנהפכים חומרי המציאות למיבנים מתוזמרים של יחסים, אפשר להתחיל לדבר על סיפור או על שיר, ועל, התהפכות התעודה שעל־המציאות – לסיפור או לשיר.

ביסוד התפישה כי הסיפור או השיר הם “חתיכת חיים” כתובה יפה, או “תמונת מציאות” מצולמת בכשרון – מונחת ההשקפה הכפולה והעתיקה, שכבר הפכה לאבן, כאילו הסיפור אינו אלא נער־שליח לשליחויות החברה־תרבות, וכאילו הסיפור אינו אלא אספקלריה שהחברה־תרבות משתקפת בה. ומייד מוסיפים ומציירים מפה של הדור ושל הזמן וגם מראים היכן בדיוק הסיפור יושב בה, ומוסיפים ותולים את הסיפור על הסיר הציבורי, וכל השכונה באה לראות ולזהות את מכריה הידועים. מציצים אליהם ומנפנפים שלום, מעירים להם ועליהם, מטילים כמה אמרות־כנף יפות שראוי לזכור אותן, ושחוזרות על עצמן אין־קץ מאז ומעולם, והנאה לכל.

ועוד מתגלה, כי לאחר דורות מרובים של הפצת מחקר וביקורת ולימור הספרות – עדיין קוראים אנשים, אלה מהם שקוראים, ממש כפי שקראו בלי כל זה, וכאילו לא היו לימודים ומחקרים מעולם, קוראים לפי נטיית הלב, ולפי משוגותיו, ולפי השמועות ששמעו, ובלתי רטובים כלום מכל מה שהזרימו עליהם בשיעורים ובפרסומים, וכמימות עולם עדיין מבקשים כי קריאתם לדעת מה היה מי היה למה היה מה קרה למי זה דומה ומה היה הסוף, וגם, אם התגלה לבסוף הצדק, וגם, מה אפשר ללמוד מזה, וגם, מה אומרים השכנים על זה. ועד כאן. באה אחריהם הבקורת, וקוראת ממש כמותם, באותה ראייה ובאותו עיוורון. קוראים סיפורים ממש כמי ששומעים סיפורי יום–יום, כסיפורי השכנה על השכנים שמלמעלה (מלבד שמן הסיפור הכתוב מצפים שיהיה חגיגי יותר). ושירים קוראים… אלא ששירים לא קוראים. מאות ולכל המרובה כמה אלפי קוראים, מכל העם.

מה יהא עליהן איפוא על המגירות המשוכללות שהכינו מבקרי הספרות עם כל תגיהן? ילדים מתווים במישחקם את קווי “הקלאס” הרופסים שלהם בנתרם מעליּהם בחן ואבן קטנה לפני רגלם, ואישֵ לא ישאל לשם מה. אבל חוקרים ומבקרים ומלומדים רציניים, לשם מה הם מתווים ביגיעה ובלא חן את קווי “הקלאס” השומם שלהם שאיש אינו מדלג בו? כל אותם שיבוצי השיר באירועי העולם, שאינם רק מלאכת שווא וזיעת חינם, אלא, וזה צריך לומר, הם השחתה. השחתת הסיפור או השיר כסיפור או כשיר, והתעסקות רצינית בחסר־חשיבות, אינה רק ההגדרה של השיעמום, אלא היא גם הטרדת הציבור וגם עיוות השיר, הפרדה קולנית מאד, פירסומאית מאד, מלאה נפיחות והתנפחות של חשיבות, ועיוות המניס מפניו את העיקר, את השיר ואת טעם קריאתו.

במה איפוא יכולה הביקורת להתערב? לא בהרבה. אולי בהכרות התפעלות על מציאת דברים שכדאי לקרוא. אולי, לעתים, בהדרכה זהירה, זהירי זהירה, להיפתח אל הסיפור ולא להימלט אל המעשיה־מן־החיים. להיטיב מבט אל מה שצריך הבטה טובה. ובעיקר אל אופני התארגנות הסיפור בתוכו ואל המטאמורפוזה של הלשון מלשון מתקשרת ללשון בונה ולמלים כאמצעי בניה ולהזמין את הקשב שלא יוסח אל קליפות ושייראה אל העיקר: אל ייחוד האירוע הניבנה בפנים (לא אל האירוע שהיה בחוץ, ושדינו כדין מיכרה מחצבי הסיפור). ואולי גם, אם אפשר, לעודד רגישויות וקשב מעודן אל ביעבוע האיזונים הנעשים בין המתחים המתמודדים בין צימדי ניגודים. או איך למשל מותווה בה ביצירה ההיא, קו–האפס (בחלל ובזמן) ואיך יוצאת העלילה וסוטה ממיפלס קו־האפס וחוזרת אליו חליפות, עד להשגת אותו איזון מבוקש – ושהוא כל תוכן היצירה, מעבר למעשיות החיצוניות המובאות “מן החיים”, והמשמשות כקליפות חומריות שמכילות בתוכן את חללי הזמן והמרחב, וכעצמים המוסטים אלה כנגד אלה, עד שיפיקו את האיזון המבוקש ההוא, עתיר המשמעות. הכל, כמובן, בזהירי זהירות, ובלא שום כפייה מבחוץ, ובהמתנה נדיבה עד שמאליו, אם קודם או אחר–כך, תתבהר ראיית הרואה, וישתחרר מבהילותו למצוא פתרון מהיר דמוי הפתרונות שבעולם, ומן הלהיטות ליפול על הפתרון שמביא סיפוק תועלת כלשהי (כגון, כתוספת מידע, כנחמה במצוקה, כהזדהות עם דומים או שונים, וכו׳), אלא להגיע לידי גילוי אותו סיפוק מיוחד שיודע רק זה שיודע לבצע יצירת־אמנות בקריאתו אותה, כשהוא מקים בקריאתו את שאיפתה להיות. הרי זו התנסות, שרק מי שנתנסה בה יודע. ויותר אין מה לדבר בה.

סיפור או שיר ובעניין זה כל יצירת־אמנות – תחילתם, כאמור, בכל מיני תנאי חוץ שונים ומשונים. אבל מה שעושה אותם ליצירת אמנות – הוא העודף על המציאות ולא השוויון איתה. ועודף זה נימצא בפנימיותה. בארגון כל מה שהובא מן החוץ ועבר בהם גלגול צורה, ובהשלטת אותו סדר מבוקש בין הכוחות המתמודדים במסגרת היצירה, ובתיזמור כוחות אלה עד לאיזון המספק של המתחים שביניהם – יצירה כזו, שוב אינה מותנה בתנאי סביבת החוץ לה, ואינה חזויה לפי קרקע בית־גידולה. וכל אלה גם נושרים כנשור הפסיגים מן הנבט שהתחזק לצמיחה עצמאית וכידוע, שפע תנאים הנחשבים כ“טובים” יכול להיות מידבר לצמיחת שיר, ושיר יכול לצמוח במידבר חסר־תנאים. ומתנאי סביבה דומים ומבית־גידול דומה ומגילגולי חיים דומים – אין שום חיוב לא שכן יצמח שיר ולא שלא יצמח. אין שום קשר הכרחי ולא שום קשר נסיבתי מוכח. ועל־כן, לפנות ובכל הכוח ולהתעניין בתולדות השיר והמשורר, או בקלסתר התקופה, או בקורות כל כתובי העת – הרי זה כאותו ר' אייזק שהלך מביתו לחפש את האוצר מתחת לגשר של פראג, כשהאוצר היה מתחת מיטתו בקראקא.

ליצירות כאלה, שעדיין אינן ספרות או שהן כמעט ספרות, להן דווקא הולמת הבקורת המצוייה מאין־כמוה – הן לא גבהו מעל טיט בית־גידולן, ולפיכך אפשר בלי לחטוא לדבר עליהן ועל סביבתן, עליהן ועל מה שקדם להן, בנשימה אתת ובמונחים דומים, ואילו סוד היהפכות כל כתיבה שהיא לסיפור או לשיר – הוא בפנימה. באותו אירגון מיוחד של הלשון למיבני־מתח ותיזמורם לסדר משמעותי.

יוצא, שבמקום להפוך גב אל הסיפור הנקרא ולחזור אל המציאות שממנה יצא – באופן הבנתן – צריך לקרוא להיפך: להפוך גב אל המציאות שממנה בא, ולהמשיך ולהרחיק מרגע קשר הנוכחות שנוצר והלאה, לפי הוראות היצירה, המפורשות והמשתמעות, ואת הקריאה מן היצירה ולאחור, להשאיר לחוקרים, לבודקים, למספידים ולשאר החטטנים ולקרובי המשפחה.

הקוראים לשם הנאתם, משוחררים מהתחייבויות מוקדמות ומגבילות, יגששו להם, ימצאו, יאבדו, יחזרו וימצאו, עד שאולי יזכו וייקרה להם דבר ויסחפו למסע פנימה, ויידעו אז להביא את מיטב היענותם שלהם למיטב פניית הסיפור, או השיר. ואם לא לוחצים על השיר להתכווץ ולהפיק תפוקות מיידיות שלטובת הציבור (מוסר–השכל, ערכי חינוך, ושליחויות לאומיות, חברתיות, פוליטיות, או כלשהן – שלא קשה להשיגם במחיר הפסד אותה איכות מיוחדת ורגישה המפלה, בין שיר ובין כל שאר כתיבות שבעולם) – ואם פגישת־היחד של השיר עם קוראו תהיה עולה יפה ודרך חירות – אפשר אז לצפות לתפוקה הראוייה האחת – שמי שנתנסה בה שוב לא יטעה ולא יחליפנה – והיא, חדוות הקריאה.

חדווה לשם מה, לשם מי? אבל זה לא עיסקו של איש וזו ממש חירותו של הקורא שקרא וקרה לו דבר כשקרא סיפור או שיר.

יזהר סמילנסקי

דבר (כא חשון תשמ"א 31.10.1980): 17.

[דבר המהדיר: זה מאמר נגד דן מירון]

תשובתו של דן מירון (“משא” 7 בנובמבר) היתה צפויה כמעט ככתבה וכלשונה. הרי איננו חדשים בארץ והקולות הדוברים כבר מוכרים היטב, על תכנם, על חיתוך דיבורם וגם על חזקת עליונותם. לא היתה גם סיבה לחשוב שמישהו יזוז קמעא מדעותיו הקבועות או יתעכב רגע כדי להרהר ולא רק כדי להגיב מייד כמי שׁנעקץ. ובוודאי עוד נישמע כמה קולות מסתייגים שאחדים מהם, יש להניח, יהיו נוזפים בו, בכל סופר שיהיה, כשייצא פעם לבקר את ביקורת המבקרים – כביכול יצא החידק מתחת למיקרוסקופ והעז להוכיח את חוקרו המלומד על מחקרו, או “נושא המחקר” קם פתע לריב עם המחקר. אבל, לא זו הנקודה. ולא באתי להתווכח עם דן מירון או עם מישהו, אלא להבהיר בעקבות הערותיו כמה הבהרות לגופי העניינים.

א. השיר ופרשניו

השיר, לעניות דעת כותב הדברים האלה, לעולם אינו מה שאומרים עליו אלא הוא יותר מזה: הוא מה שהוא. מטבעו עשוי השיר להתפרש בשונה לקוראים שונים בקריאות שונות, ויש בו כדי לעורר היזכרוֹיות שונות ודמיונות שׂונים – בכל זאת, פירושיו של השיר אינם השיר: השיר עצמו כל כלי הבנתו כבר עליו ובו, לרבות הימצאות כמה כתמים אפלים, כחלק משלמות היותו. בוודאי, רשותם של הקוראים להפליג להם מן השיר אל כל מיני מרחקים ואל מחוזות פנים וחוץ שייכים ובלתי שייכים – אבל הפלגות אלה הן הקוראים ולא השיר, והוא, כשהוא טוב, נישאר בעינו, רב פנים, רב ניצנוצים, פתוח להבנתו, עשוי לעורר התעוררויות, כפי כוחו לעורר וכפי כוח הקוראים להתעורר – אלא שמסע ההרפתקות היפות האלה, שוב, אינו השיר, אלא, אולי תפוקתו.

השיר, על מובנות ועל סתימותו – הוא עובדה ש“המבין” אותה אינו בא לתקנה, או לשפרה, או לצחצחה, כדי שתהפוך זו להיות עובדה ראויה. כשײתמו כל פירושי המפרש וההבהרות שהוא מבהיר, יישאר השיר (כשהוא טוב) בלתי נידלה, ובלתי מחוסר לקריאת הקורא הבא אחרי קריאת קודמו. והשיר, לפיכך, אינו זקוק לטיפולו של פרשן כדי שיהיה לשיר, אלא אולי, לעתים, למשהו שבהנהרת דברים, זרים לקורא, או להטיית עמדת התצפית של הקורא, כדי שייטיב לקלוט.

זו מידת ענוות הקורא בפני היפה שנתגלה עליו, ולא בהילותו להיות כובש הדבר, בעלי הדבר, ולא הפיכת תגליתו לכל מיני רווחים ותועליות שמחוץ לשיר, פעם כסוכן להפצת השיר דרך פירושיו", ופעם כמנצל השיר לשם הפצת דעות מפרשו.

ב. מחקר וקריאה

איש לא יאמר לחוקר מה ואיך לחקור, כמובן, אבל, הקשר בין מחקרי הספרות ובין קריאת הספרות לשם הנאה, ככל הידוע, עוד לא הוכח במובהק, גם לא כתורם תרומה מובהקת לעשיית הקשר שבין השיר וקוראו לפגישת התוודעות פוריה. ואילו המחקר שענינו בקיטלוג, בשׁיפוט, בדירוג וגם במיפוי “המופע” – נוהג בשיר מידה של אדנות ומידה של התעמרות, לפי שהוא טרוד בכל “הדומה” ולא נעצר על המיוחד, המפלה אותו מן הדומים, והבורח משבי הכללותיו. לבודק יתגלה, כי כלי המחקר והביקורת נמצאים יפים מאין כמותם כשדנים בספרות שאינה גבוהה מבינונית. או בזו שהם דוחקים בה שתהא בינונית, כדי שתהלום את כליהם: לא יפה אולי, אבל הספרות הנשמעת ביותר לחוקת “מחקר הספרות” – היא הגרפומניה.

הפראי שבשיר, הזר והמוזר, זה הגורם לכל מיני סנטימנטים סנטימנטליים ולעתים אף להתרגשות מבוזה, לא מדעית, הבלתי־ידוע מקודם, זה שלא קרַה לפניו, הנועז שבו, פורץ הדרך, והמסעיר את דמיון הקורא או הנוגע בו בנקודה כבושה שבתוכו – הוא כמין מוטציה בביולוגיה – בלתי מוסבר על־ידי ההסברים המוכנים, ולא בתיאור סביבת גידולו ולא בניתוח תנאי גידולו. בתנאים דומים ובנסיבות דומות ובסביבה דומה – אין שום הכרח שהשיר הזה ייווצר או כל שיר שהוא. “מופע” השיר אינו תוצר מובהק של תנאי הסביבה, אלא רק במבט לאחור, ותמיד בחכמה שלאחר־מעשה. בשעת מעשה – הוא הפתעה והוא פלא, התגלות לא חזוייה, אפילו אם נימנם באוויר משהו שבייתכנות השיר ובציפייה לו, הרי התגשמותה אינה תוצאה מוכרחה. יצירת האמנות, לפיכך, אינה תוצאה של הרבה עובדות מנויות. אפילו אם נימנה ונוסיף ככל שתעמוד לנו הסבלנות, אין שום מדע אובייקטיבי שיכול להסביר את נס היות השיר, את הולדת יצירה גדולה, אלא, כאמור, לאחר מעשה, ובאילוצים מגושמים למדי.

הדומה שבשיר, לכל שאר השירים הוא הטריוויאלי שבו, ואילו המיוחד שבו, שמשכמו ומעלה, שונה מכל הדומים. והחכמה ללחוץ על הלא־דומה להיכנע לקטיגוריות הדומה המוכנות – היא היא חכמת ההתעמרות בשיר וביפה שבעולם.

ג. המציאות והשיר

השיר איפוא יוצא מן המציאות ועושה בה שימוש לצרכיו שלו, ואילו לקרוא שיר כדי לעשות בו שימוש לצרכי המציאות – זו החזרת צמרת העץ אל שרשיו. גרוע מזה, זו אותה ההתעמרות בשיר, והכתרת מעמדו כשיר ופיחותו לכדי תעודה, עוד תעודה כתובה על משהו. ודווקא בזה, בעיקר, עוסקים הרבה ממבקרי הספרות. השיר, הוא משעת היווצרותו והלאה, משעת הפיכת המציאות ותכניה לחומרי בניין ואירגונם, ומשעת הקמת מיבנה שלא היה במציאות כמוהו, בהשלטת סדר מיוחד, שלא כאן נדון בו ובייחודו, מין סדר, שהוא כל טעם היותו שיר, ולא עוד מבע, או עוד דיווח, על העולם, ולא עוד רישום על אודות החיים.

במקום לראות ולהראות איך הוא המיוחד הזה שהוקם, ואיזו מין מציאות חדשה הוקמה כעת בצד המציאות שלא תמיד – דוחקים בה, ביצירת האמנות, לחזור בה, בסדר הפוך למעשה הבריאה המסופר (בראשית ב' 7), ומעלים עליהם כאילו במקום לקרוא איך מעפר־מן־האדמה נוצר ונהייה האדם לנפש־חייה שנשמת־חיים באפיו – הם קוראים בעריצות איך מנפש־חייה שנשמת־חיים באפיה חוזר האדם ונהייה לעפר־מן־האדמה. ולהיפוך זה קוראים רבים: הבנת השיר.

ד. רומנטיקה וסנטימנטליות

שתי מידות רעות בתכלית יש והן הרומנטיות והסנטימנטליות; לעומתן יש שתי מידות משובחות בתכלית והן “גירוי הדמיון” וה“עוֹררות הרוחנית”. “רומנטיקה” היא הדרך הלא־תבונית והבריחה מן המציאות לאחור, ו“סנטימנטליות” היא תפישה לא תבונית ועוד בריחה מן המציאות ומחומרת הגיון התבונה. ואילו “דמיון” הוא יציאה משובחת מן המציאות והלאה, ו“עוררות רוחנית” היא שקילת העולם ביותר “משוויו” החומרי – ואם יש הבדלים או אין בין המידות הרעות ובין המידות הטובות, אלה כאלה הןְ תגים מוכּנים שׁתולים אותם בצווארי הדחליל לפני ששורפים אותו. מי שיתבהל מפני התגים האלה יתבהל, ומי שלא יתבהל מפניהם לא יתבהל. ואילו הפנייה אל השיר כאל התנסות אישית, איננה חוששת מפני הרומנטיות ואיננה נסוגה מן ההפלגה אל עולמות רחוקים, ורומנטיות איננה מילה גסה כשם שההפלגה לעוררות רוחנית איננה ריאקציה ולא הסתתמות, ר׳׳ל. וגם לאחר שתלו בו באדם את התג הנורא הזה, ומוסיף, לעתים קרובות. להפליג לו מן השיר ולכל הכיוונים, פעם בחדווה ופעם בעצבות, פעם בהתרגשות ופעם, בושה וחרפה, גם בהתרגשות ונירגשׁות שלא כדאי לספר עליה בציבור. ועם זאת, יודע הוא, שכל היפעלויותיו לכאן ולכאן,ִ הן ‎הוא ולא השיר, והשיר אינו משתנה לפי קוראיו, וקורא, גּם לאחר שהפיק לנפשו מה שהפיק, אינו נעשה לבעליּ השיר ולא לאדוניו, ולא למדבר עליו גבוהה מעל דוכן פרשנותו ופורש עליו חסותו.

ה. פסיכולוגים, אנתרופולוגים, סוציולוגים, היסטוריונים (להלן פאס"ה)

הפאס"ה המנויים בכותרת ומקצועות עיסוקם, כולם הם מכובדים מאד ואינם זקוקים להמלצות, אבל, בבואם עד יצירת אמנות – צפה לקראתם בעייה, קשה ולא־ניפתרת. גם קודם לזה, עוד בהיותם בתחום שלהם, ובכל מה שמכנים בשם “מדעי האדם” “מדעי החברה” “מדעי ההתנהגות” וכל כיוצא בהם – מדעיותו של מדעם, עם כל־הכבוד, אינה כמדעיותם של מדעי הטבע. (אחד מבני־הסמכא אצלנו ב“מדע־הספרות” העיר לא מכבר בגילוי־לב על “הפואטיקה” וראה בה, כדבריו: “מין מדע או לא־בדיוק מדע כזה”). וכך, מהר למדי ומחדש מתגלה מדי פעם, למרות כל ההסברים והצטברות הדעת, כי האדם אינו סופי, כי מעשיו אינם סופיים, וכי הסבריהם, מעצם טבעם, אינם החלטיים ולא יוכלו להיות גמורים. אדרבא, ההפתעה שמפתיע האדם את חוקריו ואת מנסחיי חוקיו, היא אולי מתקוות האנושות, והאדם הנימלט מתיקי חוקריו – הוא מגיבורי דורנו.

אבל. בבוא מדעי האדם והחברה וההתנהגות עד סף השיר – משתררת מייד עירבוביה. האם, ניתן לעבור היישר ממציאות למציאות, ולהמשיך את נוהגי המציאות האחת במציאות האחרת, שאינה עשויה ואינה נענית לנוהגים האלה? כי אם השיר הוא המשך המציאות בלשון וכעדות כתובה על העולם – הרי מי שהוא חוקר נפש־האדם, למשל, יוסיף ויחקור בהמשך אחד את נפש השיר ואת נפש הדמויות הפועלות או המובלעות בו: אבל, אם השיר, בהבנה אחרת, איננו המשך ישיר של המציאות, ויש איזה סף התהפכות (מטאמורפוזה) בין השיר ובין המציאות, חייב גם המחקר לעבור מין התהפכות הולמת. ואם אמנם אין השיר מתקיים בלי שהקדים והמיר את תכני המציאות והפכם לחומרי בניין – הרי ידיעותיו של הפסיכולוג, הסוציולוג וכל הפאס“ה – אינן עוד להועיל, והוא מנסה לכפות על הבדות את מימדי העליל, ולהחיל את נוהלי המציאות שבעין על מבנה דמוי־מציאות ושאינו המציאות. ידיעותיו ומיומנותיו של הכוריאוגרף, של מנצח התזמורת. או של האדריכל – חשובות ומועילות כאן יותר מכל כרטיסיות הפאס”ה.

יותר מדי חוקרים גדולים וחשובים בשדה מחקרם מעדו כאן על סף האמנות, ובהם גם גאונים אנשי שם (שאינם כאותםִ ליטראטים של מוספי הספרות המדברים בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה כאוטודידקטים אקסטרניים, אם לא כחובבנים גמורים). וכך אף אותם גדולים ומלומרים כשהמשיכו בשיטתם היישר אל תוך יצירת האמנות – מעדו (ודי לזכור את פרויד מחליק בחיבוריו על משה ועל ליאונרדו דאוינצ’י, את גו׳נס על המלט, או את תלמידי המארכסיזם כלוקאץ' ודומיו, או אצלנו את קורצוויל המועד בעגנון על קליפת אידיאולוגיה, תוך שהם מנסים לאנוס את היצירות להיות ממוסמרות למידות שאינן ממידות היצירה האמנותית ומחירותה, והדברים ידועים). הפסיכולוגיה של יום־יום והסוציולוגיה של כל ימות השנה, וכן שאר כל הפאס"ה – אם אינם מחליפים מימדיהם ואת כמה מתכונותיהם – אינם יכולים להיכנס פנימה בלי להחטיא את השניים – את כוחם שלהם ואת כוחו של השיר.

במה דברים אמורים? בהכרעה שאדם נקרא להכריע מה לפניו. אם אדם סבור שהאמנות איננה ישות אוטונומית בין שאר כל עשיות האדם – הרי כל אמצעי הדעת שברשותו תקפים גם ביצירה האמנותית; אבל, אם סבור אדם שהאמנות היא ישות אוטונומית, ולפיכך גם לשונה אוטונומית (לקוחה מלשון התקשורת הרגילה והופכת ללשון בנייה במיכלול) אמצעיה אוטנומיים (מתחילים מן המצוי והמורגל בעולם ומשתנים לאיברים המתוזמרים ביחס־הדדי־נישאף כלשהו) וסדריה אוטונומיים (ברואי רוח האדם, מצוקותיו וחזונו, ועל אחריותו שלו, בתוך העולם שעל אחריות בוראו) – כך, אפוא, שאם האמנות היא אוטונומית (במידה, כמובן, ולא אבסולוטית) – גם כלי בדיקתה חייבים להיות אוטונומיים ולא אוטומאטײם מן המציאות (ושוב, במידה: לקוחים מן המציאות ועוברים הסבה או המרה ככל המתבקש למציאות המוקמת), ולא כאן המקום להאריך בזה. ורק עוד זה: זהירות לכם בפסיכולוגיה, באנטרופולוגיה, בסוציולוגיה ובהיסטוריה – כשבאים עד סף האמנות.

כיוצא בזה גם כל עסקי הדעת שמעסיקים בהם את הקורא כאילו הם תנאי לידיעת היצירה שלפניו. כל אותן הידיעות על הרקע, על הסביבה, על הזמן, על הסיווג הספרותי, על האסכולה, על הרעיונות, וכל שאר המידע האנציקלופדי – אין הן ידיעות שמן השורה הראשונה,ִ ואין הן כאלה שבלעדיהן אין היצירה יצירה, אלא מקומן אי־שם מאחור, דחויות ברקע, בעומק הבמה. בין קפלי התפאורה; ומה שעומד מלפנים, בחזית, במואר, ופונה אל הצוֹפה – הוא מערך מיבני־המתח והתארגותם לכלל פנייה מיוחדת (ושמותר לקרוא לה, עם כל אי־ההבנה המוזמנת, פנייה אסתיטית המזמינה היענות מיוחדת (היענות אסתיטית), ושמי שיודע אותה מנסיונו (ולא מלימוד) הוא לא יחליפנה עוד, ויקראו לו רומנטי או סנטימנטלי, או תבוני או ריאליסטי – כל התגים האלה יישא הרוח, ומה שנישאר אינו אלא אותה התרחשות הדדית המקימה כעת נוכחות אישית פעילה, והיא העיקר ובשבילה הכל.

ו. חוקי השיר

“השיר הוא כך” או “השיר הוא לא כך” – אלה כמובן הגדי הבל והכללות נימהרות, לרבות אלה של הכותב כאן והמשתמש בהן, בעוונותיו. כל־כולן אינו אלא כמין פיגום שיוסר מייד כשהכוונה תובן. כל הקביעות הנחרצות שמעמידות פנים כאילו הן אמת אחת וסופית, באי־פשרה ובלי התנוונות, לא־באו אלא כדי לצאת לוויכוח, וצורתן המוחצת כלשון לוחמת, כדי לעורר שימת־דעת, וכדי לעמוד איכשהו כנגד הרוב הלא־מסכים מראש, וכדי להביע פעם מחאה ופעם חרדה. מחאה על שימושי השיר המתעמרים בו, וחרדה מפני התפשטות שיטות והגישות המפסידות ענווה בפני השיר והמתגדלות עליו, ושמעלות עליהן כאילו לא נוצר השיר אלא כדי שײשמש אם כאוכף לפרש מפליא להטוטים, או כשק מרכולת של סוכן אידיאות כלשהו, ועוד גם כדי להזהיר מפני הצעת “סביבת השיר” במקום השיר, ואת סיפורי “על אודות השיר” כאילו הם יותר מן השיר הזה שבידי הקורא אותו כעת – כשאף רגע אין לייחס לכאילו “חוקי השיר” הכאילו החלטיים – שום משמעות מעבר להיותם אמצעי טיעון נילהבים קצת יותר מן הרגיל בדיונים כאלה.

בעיני כותב דברים אלה, בכל ידיעת מיעוט כוחו, כל שיר עושה את היותו ואת חוקי היותו, אם אמנם יש צורך בחוקים כאלה. בעיניו, מבלי לצפות שיקבלו את דבריו אבל באמונה עזה בהם, אף על פי כן, השיר הוא תמיד פגישת שניים, פגישת יחד פתוחה, שמה שמאחד אותה עם פגישות נוספות בשירים נוספים, לעולם אינו תוכן השירים, אם יש דבר כזה, אלא השאיפה המתגלה בכולם להשיג איזה סדר מיוחד. אנושי בתכלית ומבקש היענות מן האנושי, בתחומי אותו מיבנה שמוקם בין הקורא ובין השיר, בשיר הזה של כעת, ובכל שיר נקרא שהוא, שיר שאדם קורא ומתפעם כנגדו.

חוקי השיר אינם כחוקי הטבע, אלא הם הגדרות בלתי־קשוחות שבין האדם והשיר, לא כל אחד מהם לבדו אלא שניהם בפגישת היחד שלהם, יתר על כן, כותב דברים אלה לא רק חושש מפני חוקים חד־צדדיים בעניני האדם ועשיותיו, אלא שאינו משוכנע כלל אם מותר לדבר על “הספרותי” כשם כולל, והיה מעדיף, לפי תפישתו ובלי לחײב איש, לדבר תמיד רק על השיר הזה, רק על הסיפור הזה, ורק על האדם הזה הקורא כעת־כאן – כאירועים מיוחדים ואישיים ובעלי אישיות משל עצמם. ורק בהתארגנות כל־שיר להיות ערוך באותו סדר נישאף – השואף להביא לידי קיזוז כוחות שונים (שמקורם הגולמי, התחילתי, נידחה, כאמור, לירכתײם) – והפעלתם כנושאי־מתח המחוללים להם לעבר חזית הקשב – רק בכך הם שירים, או שירה, או כרצונכם – ממש באותה שאיפה אוניברסלית עצמה המקשרת שאיפות בני־אדם באשר הם ליצור על אחריות ולהשיג להם איזה איזון אנושי. אפשרי, בעולם ברוא ידיהם – בצד העולם הגדול והאדיש ברוא ידי בורא העולם.

יזהר סמילנסקי, דבר, ו כסלו תשמ''א 14.11.1980: 18

בית־המשפט העליון נתן לממשלה פתח לצאת משגיאתה ולהתעלות מעל שיבושי החלטותיה הקודמות – אבל הממשלה דחתה את ההזדמנות המיוחדת שהוגשה לה, ובחרה להמשיך בהסתבכויות השווא שלה, בהתעקשות חרשת, שוטה וקטנה.

כששרי הממשלה מדברים חגיגית בשם הבטחון, צוחק הבטחון והשכל בוכה. עד שאם ניגזר להרחיק מישהו בגלל הבטחון – צריך לפני הכל להרחיק אותם – את הממשלה, את שריה ואת ראשה.

בטחון מהו? האם הוא העשייה לשם הקלת העוינות המקיפה אותנו מבית ומחוץ, ולשם הגדלת הסיכוי לטווח רחוק – או, בטחון הוא ההתקפדות, וההסגרות, וההיאטמות, כלפי כל סיכוי: שיהיו כולם נגדנו, שנהייה כנגד כולם.

ניראה כי אלה שיצאו להסביר לעם את טעמי עיקשות הגירוש ואת השימוש לרע במושג "בטחון׳׳ – אין להם מושג מהו בטחון. והוועדה הנקראת משום־מה “ועדת שרים לעניני בטחון” מערבבת וקוראת בטחון למה שנכון יותר לקרוא לו “לנצח תאכל חרב”.

אין איש בארץ שהתפתה לחשיבה כי המגורשים היו שיות תמימות. אין איש שהישלה נפשו כי הם ממבחר אוהבינו דווקא. אבל, האם זו השאלה? וכי רק הם כאלה, וכי רוב שכנינו, מקרוב ומרחוק, אינם ממש כמותם? השאלה האחת היא: מה יש בידינו לעשות בתוך הנתונים האלה: האם להרבות ניתוק, לחדד הקנטה, להדוף סובלנות – או שמא לטפח אמון, לעודד רגיעה, להגדיל גמישות ולהוכיח כי פשרה ואנושיות יכולות לבוא במקום קיצוניות וקשי־מצח?

כבר מתחילתו היה כל מעשה הגירוש הזה ביש־מזל, חסר־טעם ושלומיאלי, וכבר מתחילתו נשמעו כל נימוקי המגרשים מגושמים ובלתי מתקבלים על הדעת – על דעתם של אלה שבטחון ישראל הוא להם מושכל ראשון ואחראי. ואחר־כך נסתבכו שלטונות הגירוש בהחלטות נימהרות וסותרות, ובהקפדה על יוקרת סרק, ובהתכחשות מסבל בני־אדם, ובהסברה נטולת שיכנוע עצמי – עד ששוב ִנתגלגלו הדברים ונתרבו התקוות ליציאה מן המבוי הסתום. וכאן נתן בית־המשפט בחכמתו סיכוי טוב והושיט להם הזמנה מפורשת לצאת מעבר לאות המתה של החוק. אבל אז נטלה הממשלה באיוולתה והמיתה את ניצן התקווה הזאת, וחשפה לפני העולם את אגרופה הקטן, הרשע, והמטופּש.

מי שבתוכנו יאמין להם ולשיקולי “בטחון ישראל” שלהם, מי בעולם יאמין להם?

סימן ידוע יש בארץ לטיב השיקולים ולערכם האמיתי, והוא: מה אומר עליהם הרב מחברון – כשהוא שמח סימן שעשינו מעשה של רשע וסגרנו סיכוי; כשהוא כועס, סימן שפעלנו צדק ופתחנו תקווה; וכעת הוא שמח.

עד מתי תישא הארץ, עד מתי יסבול העם את העלבון הזה המכונה “ממשלת ישראל”, ואת השימוש לרע בבטחון ישראל?

יזהר סמילנסקי, דבר, 7.12.80

[דבר המהדיר: מדובר בהחלטת ממשלת בגין לגרש את ראשי הערים קוואסמה (חברון) ומילחם (חלחול) בטענה כי הם מהווים סיכון בטחוני.]

מה חסר לו היום לעם בישראל? האם חסר לו, שנחזור כעת ונספר לו השכם והערב בפרטי־פרטים את כל מעללי ממשלת בגין ואת כל כישלונותיה אחד לאחד? או זה חסר לו, שישמע בפה פעור מה יהיו גבורות מפלגת העבודה כשתעלה לשלטון ולהעלות לו את רמת הציפיות הגבה מעל כל מה שאפשר לקיים, וכך לזרוע את האכזבה עוד בטרם התחיל דבר?

לעם ישראל לא זה חסר ולא זה. חסרה לו היום הידיעה הנאמנה, בי הנה הולכת להתחיל תקופה חדשה, שונה, אחרת. התחלה למודת־ליקחי־העבר, כשמתחת רגליו תימצא לו סוף־סוף ריצפה מוצקה של אמינות מוסרית, ונגד עיניו ייראה סוף סוף אופק מגרה עניין; בשורה חדשה שתזרים בו הרגשה, כי הנה שוב הוא עם, וכי הנה הולכים לעשות כאן דברים שמשנים את פני עולמו שניתקע.

לצאת מן האפור והחלוד, מן המדכדך והמשתרך, מכשלון אל כשלון, ולהתחיל להרים מבט ולהיווכח, כי דברים יכולים להשתנות. מה שחסר הוא הניצוץ המדליק אמון. קרקע מוצקה של אמינות מוסרית מתחת הרגליים, ובשורת חיים מתחדשים באופק – זה מה שחסר לנו כעת, העם בישראל איננו עם רעב, אלא לאמינות, פשוטה כמשמעה.

ואמינות מוסרית היא יותר מאפס שחיתות, האמינות באה מנאמנות, מאמונה ומאמת. והשחיתות מניין היא באה?

קודם כל, מכסף קל. מכסף שלא עובדים עליו בעבודה קשה, מכסף שמחלקים מלמעלה למטה. זה הכלל: כספים שלא עובדים עליהם קשה, מתחילים לעבוד על מקבליהם. ראשית, באשליית השפע ובסינוור. שנית, בחלוקת השלל בין הקרובים לצלחת; שלישית, בתלות המדכאה שתלויים המקבלים בנותנים.

וכך, במקום “על עבודתך תחיה”, פיתחנו לנו את “על לחציך תחיה”. ובמקום: זה שיוצר יותר יש לו יותר, קבענו כי זה שמאיים יותר – מקבל יותר: ושיותר זכויות אינן תלויות כלל ביותר חובות.

לאחר שנות הדכדוך, האכזבה והבושה של ימי ממשלת בגין הזאת, לאחר כל ימי הקטנות שלנו, המדנים והשנאות, המשובות הטיפשויות וכל שיפכי הרוע – צריך כעת להראות לעם, ולהצביע על נימוק של אמת, שיביא אותו להאמין, כי אמנם ייתכן אחרת. וכי דברים בעולמנו אמנם יכולים לזוז ולהשתנות, ושאוצרות לא־מנוצלים של כוח ושל רצון טוב מוכנים להיחשף כעת, תוך כדי מימושם, וכי הכל הנה כאן מחכים למילה הזו של האמת ולהתחלה של בשורה.

כשתעלה מפלגת העבודה לשלטון תמצא עם מתוח וחסר־סבלנות, חשדן ונוטה לדון ברותחים. כל פינה בארץ תהייה משוועת לכל תשומת־הלב ולכל המשאבים וליותר מהם. אף אחת מחורבות האמון החרוכות למחצה, שנישארו לאחר הליכוד אי־אפשר יהיה לתקנה בנקל, ביום אחד, במחי־יד. יותר מדי קלקלה, יותר מדי הזנחה, יותר מדי דברים חצי־גמורים ורבע־עשויים מפוזרים ברחבי המדינה – משיוכל מישהו, ויהיה גיבור בגיבורים, לתקן מחר, לנקות ולהבריק למשעי.

בתקופת הליכוד השיגה ישראל כמה שיאים, שקשה לפלס אחריהם דרך למישור. שיא האינפלציה בעולם. שיא סיחרור הבורסה, שיא הירידה מן הארץ, שיא הבידוד הבין־לאומי, שיא הכלנתריזם והסחר־מכר הממלכתי. שיא הכניעה ללחצי הדתיים וחוקי נסיגה מצפונית, שיא החמצת תהליך השלום, שיא בהתיישבות הסרק, שיא בהתגרויות בשכנים ובשכל הישר, וחטיפת חלקות בלא־צדק בבולמוס שבית־המשפט בקושי בולם. ועל הכל: שיא הלעג של העם לממשלתו, ושל הממשלה לעם, ושל הממשלה לממשלה, ושל כל אחד משריה לכל אחד משריה, שיא בריחת שרי ממשלה מן הממשלה ועד לשיא שפל ערכה של הממשלה הזאת, של מילתה, של הבטחותיה, ושל כבודה בבית ובחוץ. ואילו כל נסיון לטפל בבת־אחת בכל השיאים יפזר מיד את הכוחות לקצת לכל מקום, למעט לכל פינה, ולבלתי מספיק לכל עניין, עד שנימצא עצמנו מהר שוקעים מחדש בכל מה ששקעו הם, והכוונות הטובות עם ההתחלות המובטחות ישחקו מהר, ויעלו בתוהו ויאבדו.

או, אם להתרכז רק בכמה מאמצים מועדפים, ולדחות את האחרים לזמנים אחרים, ולמקד את הכוחות רק בכמה נושאים קודמים־לכל, צריך יהיה אז להצביע על הנושאים הנכונים, הנבחרים, ההכרחיים מכל, ולהכין את העם להאריך רוחו ולא לדחוק את הקץ, שלא יתחיל לתבוע ולהתמרמר ממחרת יום השלטון – על שלא מתחילים מאצלו, מחצרו, משכונתו וממצוקתו הלוחצת שלו – ולרגון כי אם כך, מה הועיל שלטון משלטון, וכי אלה כאלה כולם תמיד רק מוליכים שולל.

ולפיכך – כששואלים היום, לאחר מאה שנות ציונות ושליש מאה שנות המדינה, מהו הנושא הראשון מכולם, שאיתו הכל קם ובלעדיו נופל, ועוברים על התשובות השגורות על סדר־יומנו, כגון: הארץ וגיבוש גבולותיה, השלום וסיכויי מימושו, הפתרון הראוי לתביעה הפלישתינאית, אופני התאוששות המשק והחברה. מוראל העם ועוז רוחו, ועוד שכמותם – אי־אפשר לא להגיע אל מוקד כל הנושאים ואל לב המאמצים, אל סיבת התקוות שהיפוכה הוא סיבת הכשלונות – הלא הוא – העם.

עם ישראל. שאם הוא עם – אנחנו דבר אחד. ואם אינו עם – אנחנו לא רק דבר שונה, אלא דבר שאיננו.

אם העם אינו עם, גם הקרקע משתמטת, הארץ מופסדת, האדמה, מוצקותה, ביטחונה, הכלכלה והמשק מתמוטטים, והחברה והחינוך והתקוות ומה לא: הכל הופך לחולי, לעזובה – והיאוש בבית. העם הוא הנושא. הוא הסיבה. הוא התכלית. העם, איכותו, חסינותו, ליכודו, אמונתו במשותף המאחד. הן העם כאן בארץ והן העם במרחבי תפוצותיו.

ולפיכך – אם מבקשת מפלגת העבודה לתפוס את התקופה בעיקרה; ולכוון את מיטב כוחותיה אל יקוד המוקד,

ולהתחיל בראשון לכל – לפני מדיניות החוץ, לפני מדיניות המשק, לפני הסכמים – כאלה או אחרים – זה הדבר: להתחיל בנושא הפונה אל כל אחד מאפיקים אלה והמזרים בו זרם חיים, באותו נושא המתעל את כל המאמצים ואת כל ריבוי העניינים הניפרדים, לעניין מאחד אחד: העם היהודי.

ומהו הדבר הזה, שיוכל להיות נושא התקופה החדשה שלפתחה אנו עומדים? הנה, זה: ארבעה מיליון יהודים בארץ ישראל בחומש השנים הבא. פשוט ולא יאומן. יאומן ולא קל. ניראה כפחות מדי וניראה כמעבר לכל חלום, אם נצליח לעשות שהמדינה תדע לפעול היטב בכל מה שנחוץ ונלך לעבר היעד – תתחיל זרימת חיים בארץ. הכל ירימו ראש, יהיה לפניהם יעד אחד ומאחד, נאמן על הכל, וסוחף אף כי לא קל. יחושל אז בסיס לתביעה מכל אדם ומכל קבוצה – להכיר כי השלם קודם לחלקים, ובסיס לתביעה מכל אדם ומכל קבוצה להיות שותפים פעילים, בסיס לתביעה להתאפקות מכאן ולהתעוררות מכאן.

לעורר מאות־אלפי יהודים ברוסיה. באירופה, באמריקה הדרומית ובעיקר בצפונית. ולאחוז ולנער רבבות יורדים מן השיבוש שנשתבשו, ולפתוח ולהניע את משק הארץ ואת פעילותו וצמיחתו מ“אין לי” משתק ל“יש לנו” מחייה. להביא מחנות בני־נוער לתקופות שונות, לפתוח את האוניברסיטאות לגלי לומדים בכל מיני שיטות ומשכי זמן, להרחיב את הארץ לפני יוזמות כלכלה נוספות. ובקיצור: לגרום להתעוררות מקצה לקצה.

לא ללכת בקטנות. כבר היו לנו כאן יותר מדי קטנויות. יותר מדי נמיכויות ויותר מדי אין תוצאות. כבר היו לנו כאן יותר מדי התעשרויות פרטיות, חטיפות איש לעצמו וכל קבוצה לעצמה עם בולמוס קניה מטורף של כל מיני צעצועים נוצצים וצבעוניים ונוצות־טווס יקרות על ראווה בכמויות מבהילות ומבחילות, ובקניינים שככל שעלו ועבו ושמנו גם עשו לנו רוח קטנה ונפש נמוכה. ללכת אל יהודי התפוצות בגדולות, בהכרת ערך הדבר להם ולנו. בהזמנה שהיא גם תביעה. להזמין אותם להיקלטות ריאלית, יד ביד איתם, לבוא אליהם כעת כרוח אביב. לבוא אליהם כמציעי יתרון. לקרוא להם להחליף קיום מטושטש זהות בהקמת זהות נושאת באחריות, להיות בין מעצבי ההתחדשות ההיסטורית של העם היהודי.

אין זה כאילו הפלגה אל דברים שמעבר לאפשר הריאלי. ואין זה מעבר למעשה הסביר. שהארץ תקלוט שש־מאות או שבע־מאות אלף יהודים בחומש הבא. ושהם מצידם גם יקשיבו וגם ירצו וגם יבואו, ושאנחנו מצידנו נדע לקבלם היטב: בלי אפוטרופסות עליהם ובלי להפיכתם לחומר גלם לתיכנונינו. מאות־אלפי יהודים מברית־המועצות, מאמריקה הדרומית ובעיקר מצפונה. וקודם כל להחזיר הביתה את רוב היורדים אם לא את כולם. לעודד את החלטתם ואת התפכחותם ולתמוך בהכרעתם לחזור.

מה יפרנס את התנועה הגדולה הזאת? כל מה שיש לנו כבר בעין – בחקלאות, בתעשיה ובמדע – וכל מה שניתן להוסיף עליו בתנופה: בתעשיות חדשניות, בתעשיות המוח, בחשיפת מקורות אנרגיה, במרכזי רפואה לשירות האיזור כולו וביידע סיעודי ומרבה רווחה, במפעלי הימים, בהמתקת הים וב“חקלאות ימית”, במוסדות השכלה ומדע, פתוחים לכל בקנה־מידה בין־לאומי הערוכים, קודם כל, לקליטת הרבה רבבות בני נוער יהודי. בפיתוח אוצרות תבונת האדם, ומשאבי תבונה כפיים. מוקדי אמנות ותרבות ואמנויות, סדנאות של יצירת מובחר מצטיין ושל ייחוד טיב מעולה, וב“תעשיות” תיור ונופש, ובמה לא.

זו ארץ תוססת אפשרויות, לא ארץ “אין לי” מתסכל, אלא ארץ יש לנו מתעורר, ארץ מלאה כוחות ועוז פריצה אל הבלתי־ידוע, אם, רק לא יגררו אותנו שוב אל תחרויות סרק, ואל מלחמות אחים. מריבות יהודים ולהתנגשויות יוקרה, הסוחבות את פגר אתמול לכסות בו את התפעמות המחר.

[לא] לעשות עוד ממשלה שתתחיל לבזבז את הדינר לפרוטות, שתתחיל ללכת אל האינפלציה לחוד, ואל הסכמי השכר לחוד, ואל שיקום השכונות לחוד ואל תקציב הבטחון לחוד, כולם חשובים מכל חשוב – ולא לבוסס בכל שלולית לחוד – אלא ללכת אל עניין גדול אחד, ורק דרכו אל שאר כל העניינים המפורטים: דרך התעוררות עליית היהודים וקליטתם הטובה, אל ארבעה מיליון יהודים בישראל עד סוף חומש הזה.

יש עמנו כוחות בארץ למעלה ממה שמשערים. כוחות גלויים ועוד יותר כוחות גנוזים. יש לנו כוחות משקיים, כוחות ארגון וניהול, כוחות מדעיים וכוחות תרבות, וגם כספים יש לנו, יותר מן הגלוי לכאורה, ואם תהיה בנו גם אמונה גדולה בדבר גדול – ייחשפו גם מיבחר כוחות ומשאבים, שקשה לשער מכשולים שלא יידעו להתגבר עליהם. די לדשדש בנכאים. אינ[נ]ו מסכ[נ]ים. די בדמעות התנין שבכל סלוני יום ששי: אוכלים שם, שותים ובוכים.

די לגנוח בארץ הזו. די לילל. די לחפש אשמים ואשמות. די לבוסס במי אפסיים, לקום כעת ולקרוא קריאה גדולה.

לעם היהודי כאן ולעם בתפוצות. קריאות גדולות מוצאות תשובות גדולות. עשייה גדולה מעוררת תנועה גדולה. אין כאן שום דבר בלתי־אפשרי.

מעשה שיש בו הקיץ ויש בו חלום. שיש בו כעת ועוד יותר אחר־כך. אם בעוד ארבע־חמש שנים יישבו כאן לבטח ארבעה מיליון יהודים – נהיה אנחנו אחרים. תהיה ההיסטוריה של העם היהודי אחרת, ויהיה האזור שאנו יושבים בו אחר. מאזן הסביבה יהיה מאזן חדש, ומאזן השלום יהיה מתייצב מחדש. האם צריך עוד להוסיף דבר? רק זה, כי אמנם נדע, נאמין ונעשה – נוכל להיות גאים: אנחנו עשינו שיהיה.

יזהר סמילנסקי

דבר (ב אדר א תשמ''א 6.2.1981): 16.

בכל מהדורות החדשות, בוקר צהרים וערב, אנו מוצאים כי עוד עובדים ועוד עובדים נישחקו, והנה הם לפנינו שחוקים לגמרי.

שחוקים אחר שחוקים קמים יום יום ותובעים דמי שחיקה, פיצויי שחיקה וכופר שחיקה. וכל ישראל נתמלאה שחוקים ושחוקות. וכבר יש לנו מורים שחוקים, גננות שחוקות, רופאים שחוקים, מהנדסים שחוקים, פועלי ייצור שחוקים ופועלי נקיון שחוקים – ומי בארץ איננו שחוק. כולנו ברוך השם שחוקים. ועד עפר.

יש שחיקה, ויש פיחות, ויש כירסום, ויש פיגור אחרי ההם, ויש “למה ההם כן ואנחנו לא” ויש “אם ההם – גם אני” – והארץ נימלאה מפה לפה מקופחים שחוקים, מכורסמים, פחותים ומפגרים אחרי – ועד העצם.

קבוצה בקבוצה מתחרה בשחוקיה. ואיש לא יתן לחברו שרק הוא לבדו יהיה שחוק, ויש חישובי שחיקה מדוייקים, באחוזים מדוייקים ועד חצאי אחוזים, כמה נישחקו יותר, וכמה מגיע יותר, בשלב ראשון. וכשתפוצה שחיקה א' ותכופר, תתחיל שחיקה ב'. ומשחיקה לשחיקה נידחקים השחוקים אל ראש התור, ואשרינו אנחנו שחוקים יותר.

כדי לשלם לאלה ייקחו מאלה, וכדי לשלם למאלה ייקחו מאלה. ולבסוף ייקחו מכולם כדי לשלם לכולם. לאיש לא יהיה יותר. ורק המדינה תהיה שחוקה יותר. ועד עפר.

בוודאי כל תביעות השחוקים כולן צודקות ואין ספק. וגם כל חישובי החשבונות נכונים. ללא ספק, כלכלית, חברתית ופוליטית. אלא שמן הצדק הזה והלאה מתחילה המעידה. ומן החשבונות האלה והלאה נעלם איזה אף־על־פי־כן. אין בהם קדימת השלם על חלקיו, ואין בהם העדפת האחר־כך על הכעת, מה שיש בהם הוא מבט חמדני, נמוך, קצר ופרטי, ומה שאין בהם הוא מבט היסטורי, גבוה, רחוק וכולל.

האם אין בארץ קבוצה שתעמוד כעת ותכריז: אנחנו לא. אנחנו לא שחוקים. אנחנו לא פועלים מכורסמים ולא עובדים מפוחתים. אנחנו לא מודדים כל בוקר את הפרשי השחיקה ולא תובעים כל ערב את פיצויי הכירסום. ואם אנחנו נעצור כעת ואם אתם תעצרו כעת – נפסיק כולנו להיות שחוקים. אנחנו איננו אבק אבנים נישחקות ולא עפר סלעים מכורסמים. אנחנו אנשים שעושים את העולם ומוסיפים עליו יותר משלנו.

האם אין קבוצה שתקום היום ותודיע כי אין הם שחוקים ואין הם תובעים כופר, וגם לא ימיתו את בני הערובה שבידיהם: פעם הילדים, פעם החולים, פעם זרם החשמל ותמיד עם ישראל, תקוות ישראל ועתידו המהסס.

לאן סוחבים את שארית הכבוד, את תקוות האחר־כך, את סיכויי היותר?

האם שני צדדים כאן – הממשלה מזה והאזרחים מזה, המעסיקים מזה והמועסקים מזה? או כולם כאן רק צד אחד בלבד, צד המפסיד את עולמו. צד ששכח לראות איך הוא ניראה: קומתו מכורסמת ופניו שחוקות.

צד אחד כולנו, שבמקום להתגאות בשחיקה ולבקש פיצוי – אולי מוטב היה להתגאות בהתאפקות, בעבודה קשה. ובהצמחת אותו השלם שכל הקבוצות הן חלקיו?

ובמקום לבכות על השחיקה, ולבקש כופר על הכירסום, ולהוכיח כי הנה אני הדפוק מכולם – למה לא להתחיל להוכיח שאני ואתה וכולנו יכולים להיות יותר, הרבה יותר – ולא פחות?

בני ישראל השחוקים, שמים בקשו רחמים על מורה שחוק התובע מממשלת שחוקה כסף שחוק – כדי שלא יפגר אחר שאר השחוקים בעם השחוק הזה – וילד קטן ועוד־לא־שחוק מביט בהם.

יזהר סמילנסקי, דבר, 29.3.1981

זו לא פעם ראשונה. שוב ושוב לוקחת לה סוריה את הרשות לתפוש שכונות מגורים, לסגור עיר שלמה, ללא מיפלט, באחיזת אנס את קורבנו, ולהנחית עליה חורבן ומוות.

שוב ושוב עולה זעקת הנאנסים והמומתים ואין להם שומע. העולם ריק כמו תמיד. בני־אדם נחלקים לשניים: אלה שלא איכפת להם ואלה שלא כדאי להם.

העולם מורגל מאד איך לא לשמוע זעקות שחשבונות שונים מחרישים אותן. תמיד יש סיבות שלא להתרגש מאסון הזולת. סיבות פוליטיות ואסטרטגיות, וסיבות שבהשקפת־עולם, ושל אנוכיות ושל נוחיות. איך לא לשמוע לדחף הראשוני לרוץ לעזרת הצועק לעזרה. אלה לא משלנו. רק אתמול אמרו, אלה רק יהודים. והיום, אלה רק הנוצרים בלבנון. ולא, אלה בני־אדם המומתים הפקר בדם קר.

זעקות שכונות בביירות – מוצאות הסברים למה לא כדאי להתרגש. השמדת עיר ומלואה – מוצאת תירוצים למה זה לא עסקנו. אדם קרוב אצל עצמו וצרות עצמו קודמות.

ושוב כמו תמיד – לא מעבר להרי חושך, אלא כאן בחצר השכנים. עדת מיעוט מושמדת. צעד מגבולנו. וכולנו רואים ושומעים ויודעים. אנחנו והעולם כולו. אבל יש ענינים קודמים. להשמיד עיר, להפציץ אזרחים, להפגיז בתי־חולים, למנוע אמבולנסים מגשת, אונס לעיני העולם לאור היום, רצח בפתח הבית. הכל אפשר. הנה. וכלום לא יקרה. מסכן הוא החלש. ומה אפשר לעשות.

מדינה שיש לה שם, שיש לה קשרים עם ארצות־העולם, חברה באומות המאוחדות, שנושאים ונותנים עימה – והיא אוכלת בשר אדם. הורגת וטורפת לפני כולם. רוצחת והורסת ומשמידה, כשטרפה בין צפרניה, בשקט, בשיטתיות, ימים ארוכים אחר ימים ארוכים, ואיש אינו יוצא מגידרו: הכל פוליטיקה.

זו לא שאלה של לבנונים וסורים. ולא שאלה של מארונים ומוסלמים. וגם לא של ערבים ויהודים. זו שאלה של בני אדם באסון. זו שאלה של רצח לעיני העולם. ושכלום לא יקרה לרוצח. זו שאלה של רשות שלוקח לו אוכל־אדם לטרוף את קורבנו לפני העולם הרואה.

זו שאלה של הסכמה לארץ ניתנה בידי רשע.

זחלה אינה עיר בלבנון. זחלה היא ליבו הדקור של מי שיש לו לב. זחלה היא מקום הירצחו של האדם. זחלה היא חגיגת תועלת העוול המשתלם. זחלה היא תבוסת הכל מלבד הכוח.

זחלה מביטה היום עליך: יש עוד בני אדם?

יזהר סמילנסקי, דבר, 6.4.1981; הדואר ס 24 (כז ניסן תשמ''א): 382

ארץ עצובה היום אירלנד הצפונית. עצובה היום, עצובה אתמול וכנראה גם מחר. עצובה לא בגלל הטבע אלא בגלל בני־האדם. בני־האדם נתקעו שם למצב שאין לו מוצא גואל. או שצד זה מנצח וצד זה מוכה, או שצד זה מנצח וצד זה מתקפל. לחיות יחד זה בצד זה, לאחר כל הנסיונות, הפתרונות והפשרות שעלו על הדעת – הרי זה לחזור תמיד אל האלימות כמוצא יחיד, אל הדם ואש, אל רעב עד מוות ואל אטימות עד מוות. כלומר – אל אין־מוצא.

להיות אירלנד הצפונית, זה להיות נדון לאימה תמיד. זה גם לשמש כתמרור אזהרה לכל עם שעומד על פרשת דרכים, ושיכול עדיין לבחור אם להיות מדינה חד־לאומית או דו־לאומית.

אם ארץ־ישראל תהיה כפולת עם, וערבים ויהודים יהיו בה כעם בתוך עם, אם יהודה ושומרון, למשל, תהיה יהודית־ערבית ואפילו נחלק לכולם זכויות ואוטונומיה ככל שנחלק – הרי זה להגיע אל אירלנד הצפונית.

מסתבר, ובדרך ההוכחה הכואבת, שיש יצרים ויש עמדות ויש אקסיומות לאומיות שלעולם לא יוכלו להגיע לכלל פשרה, לכלל שיווי משקל מתמשך, אלא הם, וביחוד על רקע “מזג לאומי” קדחתני הנוטה להקצנה ולהיסטריה – תוססים תמיד, בסמוי ובגלוי, ותימשך תקופת ההתאפקות כמה שתימשך – לבסוף היא מתפוצצת ובכל הקיצוניות הקנאית. והדילמה חוזרת, ועקובה מדם: או אלה לבדם לגמרי, או אלה לבדם לגמרי – ולא אלה עם אלה ולא אלה בתוך אלה על פיסת קרקע אחת.

כאידיאל, כאוטופיה, כחזון לימות המשיח – בוודאי יפה יותר לדעת לחיות־יחד בשלום שונים עם שונים ולא רק שווים עם שווים. כשכל צד מכובד על־ידי כל צד ואף צד לא נירמס על־ידי אף צד, לא בזהותו האישית, לא באופיו המיוחד, ולא במסורתו ההיסטורית – שוב, אלמלא שטריטוריה אחת לא נושאה שניהם יחד.

עצוב לומר כך, אבל כמעט שמן הנימנע שלא לומר כך. אין כמעט דוגמה ידועה בהיסטוריה שמספרת משהו שיעודד לסתור חזות עגומה זאת. כמה יפה לחשוב כי שונים שיחיו לאורך זמן זה בצד זה, הקצוות יתקרבו, ולבסוף יחליפו שונות בדומות, וקיצוניות בפשרתיות. וכמה מפח־נפש הוא להיווכח שוב ושוב איר רק לדומים לי ורק לי ולאנשי שלומי יש זכויות שוות, ולשונים ממני לא נישאר אלא או לוותר על שונותם או להסתלק.

ומהרהורים מופשטים למציאות הממשית אצלנו. מעשי המתנחלים, מעשי לקיחת הקרקע, בכל מיני תואנות, במשפט ובעקיפתו, במקח־ומימכר ובהערמה, בהפקעה ישירה ובחסות כוח הזרוע – הולכים ויוצרים מיום ליום – שני עמים מתחככים אלה באלה, על חלקת אדמה קטנה אחת, וחיכוך זה לא יוכל אלא להוציא אש, והלחצים לא יוכלו להפיק אלא התפרצויות. פעם מקריות ופעם מתוכננות, פעם כמעשי יאוש ופעם כמלחמת עד חרמה – ויהודה ושומרון ייהפכו לאירלנד הצפונית.

שתי ברירות כאן ורק שתיים. או שצד אחד יעזוב את השטח או ששני הצדדים יתחככו זה בזה. התקווה ששני הצדדים יוכלו לשבת מעורבים ודחוקים אלה באלה בחיי שלווה והארמוניה – היא הפיכת עורף למציאות ולהוכחותיה. איפה בעולם קרה כך? לכמה זמן? ומה היה שם כעבור זמן?

אם היהודים אינם מסלקים את הערבים מאדמת יהודה ושומרון – נישאר להם רק לסלק את עצמם משם. כרועי אברהם ורועי לוט. או מוטב מזה, לעשות הכל שלא להגיע לידי כך. לא להידחק לשם. לא להיכנס כדי להגיע אחר־כך ובדרך המכאיבה אם לסילוק או להסתלקות. ואם סילוק הערבים הוא בלתי ניסבל, לא ע“י יהודים רבים, ולא ע”י העולם, ולא ע"י הערבים הקרובים והרחוקים, נישאר שאל ליהודים להוסיף להידחק לשם, כדי שלא יצטרכו כעבור זמן או לסלק עצמם או לסלק אותם – וזה כזה מעשה קשה מנשוא. לשבת יחד, מחככים כתף בכתף, לא יוכלו הצדדים לאורך זמן. בכל תהפוכות דברי הימים זה חזון שאין לו תמיכה במציאות.

מה נישאר אפוא? לפעול לפי הסיכוי המירבי, שלא להקים במו ידינו עוד אירלנד צפונית ביהודה ושומרון: עם צבא כיבוש לעולם, עם מהומות לעולם, עם בתי־סוהר לעולם, עם שביתות רעב עד מוות, ועם החלטות אוכלות־לב ומזעזעות אדם יום יום. אילו אנחנו במקומם – וכי היינו משלימים אי־פעם עם מה שאנו מייחלים שהם ישלימו? אירלנדים ואנגלים יכולים אולי לעמוד בנוראות מצב זה, אינני יודע. אני יודע שיהודים קשה יהיה להם לעמוד בזה, אפילו לגיבורים שמני־הלב שבתוכנו.

ולמה יהיה קשה? מפני שלהיות יהודי, דתי או חילוני, זה להיות קודם־כל נושא בתוכו את קול הצדק, במידה כלשהי, פעילה או סבילה.

בתקופת מלחמת יום־הכיפורים אפשר היה לראות תגים מרובים נפוצים, לאמור “ישראל בטח בה'” – ולא מעטים קראו את התג ונחרדו עד יאוש. בעיניהם, המהפכה היהודית החשובה ביותר בדורות האחרונים, היתה המהפכה שהחליפה תקוות משיחיות בעשיית מעשים. תמצית הציונות היתה בעיניהם: קח אחריות ועשה בעצמך, אל תצפה אל מעל לכולך. עשה במו ידיך. ואל תיבטח בכוחות שאינם בשליטת ידיך. ומה הוא הכוח העיקרי שצריך לבטוח בו, הכוח שבגובה בני־האדם, ולא שבגובה שמעל להם ושמעבר לכוחם לשנות – הוא כוח צידקתם. אני צודק ובכן אני חזק. שמציע, לא “ישראל בטח בה'”, אלא משהו מעין “ישראל בטח בצידקתך”. ולא כהפשטה בחלל העולם, אלא כחיוב הפשוט ביותר: לא לעשות לזולתך מה ששנוא עליך.

לא לדחוק בערבי במה שהיית שונא שידחקו בך. לא להתנכל לו במה שהיית שונא שיתנכלו לך. לא לעשות לערביי חברון מה שהיית מתקומם אילו עשו לך. לא להידחק לעצמותיהם. לא לפגוע באנושותם, בריבונותם על שלהם, בכבוד זכויותיהם. לעשות רק מה שתוכל להישמע, שאילו עשו כך לך לא היית התקומם.

זו תמצית ההיות־יהודי. צדק צדק תרדוף. וכי צריך לחזור על כך, על “במשפט ובצדקה”? צדק ושוב צדק. זו כל התורה, אלה הנביאים, אלה חז"ל. וזה בעצמותינו. לא כוחי הוא צידקי. לא לי לבדי הכל. לא “והושבתם לבדכם בקרב הארץ”. ולא “מגיעי בית בבית שדה בשדה יקריבו עד אפס מקום”. באותה ציניות פרועה ויהירה. ארץ לא ניתנה לחוטפים. ולא למנשלים, ולא ללוקחים בכוח ובערמה. אלא צדק צדק. שלא תעשה לחברך מה ששנוא עליך. זה תמצית הכוח היהודי. וזה יסוד הבטחון היהודי. זה ולא שום אליל אחר: מדיני, לאומי, או שילטוני.

ושעל־כן, אסור ליצור כאן עוד ארץ בתוך ארץ. עם בתוך עם. תקווה מסכלת תקווה. ותפילת זה מבטלת את תפילת זה. אלא, הם לנפשם, ואנחנו לנפשנו. שאם לא כן בנפשנו הוא.

וראו את אירלנד הצפונית.

יזהר סמילנסקי, דבר, 11.5.1981

עלה בזכרוני הנוסח הנושן שבו היו פונים בתחילת המאה אנשים כא. ד. גורדון או י. ח. ברנר אל ציבורם, בכותרות כגון: “מכתב גלוי אל חברי הפועלים”; או, כגון: “אל אחי ברוח”; או: כגון: “אל חברי בעבודה ואחי בדעה”. – וכל כיוצא באלה.

ובלי שאשים עצמי כמותם, אני מתיר לעצמי פנייה בנוסח נושן זה:

     אל חברי בדעה:

     והמכתב כולו רק שני משפטים אלה:

     הנה הולכות להיות בחירות. אסור שבגין ייזכה בהן.

     זה הכל. זה היום תמצית הכל.

לחברי אינני צריך להסביר הרבה למה. הם יודעים כמוני מי הוא בגין, מהי “הפילוסופיה” שלו, מה היא הפרקטיקה של פילוסופיה זו, החל בשורת המעשים והמחדלים, וכלה בגינונים ובהתנהגויות. פטור אני מספר להם למה לא, ומהבא להם ראיות מפורטות מפני מה, ומהזכר להם מה כעת על כפות המאזניים, וכזה פירושו של הפסד. חלילה, ואיזו מין מדינה שונה בתכלית תהיה המדינה הזאת, אם חלילה ייזכה בגין בכהונה שנייה. הוא וכל מה שהוא מסמל.

מה שצריך לומר כעת, בכל הפשטות ובכל הכוח: האם אתם ואני עושים הכל, כל מה שבכוחנו לעשות כדי שזה לא ייקרה?

יותר מדי זמן היו אנשי העבודה עסוקים בהתלהבות שחורה באכילת זה את זה. בהכפשת זה את זה; בהשמצות גלויות ובלחישות ארסיות, ובלא לנוח עד שיידע העם כולו כי איש לא שווה כלום, וכי כולם מלוכלכים בכל לכלוך. יותר מדי זמן היו כולם מתגודדים כל אחד בדונם הפרטי של אנשי־שלומו, ונאבקים בצדקנות על ספק כבוד, ספק שמירת זכויות, ספק שמירה מסגרות מקודשות.

אבל, למלחמה, למלחמה האחת והיחידה, כדי שלא תיקרה עלינו פעם שנייה הרעה שפעם אחת כבר היתה יותר מדי – למלחמה הזאת עוד לא נתגייסו, או אולי מצאה המלחמה את כולם עייפים, לאי־רוח, ושיפלי ידיים. כי לא שומעים אתכם בשום מקום. ולא רואיס אתכם באף מקום. כאילו לא מלחמה היא. עדיין כולם איסטניסים כאלה, חצי נעלבים כאלה, רוטנים ורוגנים כאלה על עניני כיבוד וזכויות ועל מקום־של־כבוד. בעיני אלה לא מוצאות חן המודעות, בעיני אלה משפט אחד בנאום אחר לא ניראה להם כל־כך, בעיני אלה לא זה צריך להיאמר באספות, ויושבים להם על־כן בחצי ברוגז, בלתי מרוצים, מצוברחים ומדביקים את שכניהם במורך־רוח, ורק מחכים, עייפים ומשועממים, למישהו חדש, שיבוא אי־מזה, ויעשה משהו אגדי, משהו חדש וצבעוני, משהו של תנופה, שיהיה מבריק ומעניין ויפה וחכם, והם יימחאו לו כף, מן היציע.

אבל זה לא יהיה. אין אחרים במקומנו. אין אחרים מלבדך ומלבדי ומלבדו. אתה הקורא, אתה השומע, אין איש מלבדך, אין אבא אחר. אתה היום האבא. גדלת ועליך הדבר. ועליך האחריות. אם בגין יפול או יקום.

אינני מתכוון כאן לפעילות הממוסדת, במסגרת המפלגתית המוכנה, המארגנת אותך ומשבצת ב“סידור העבודה”. אני מתכוון ליזמה שלך, לפעילות שלך. להפעלת עצמך. במה שאתה יודע, ובמקום שאתה נימצא. בכל מקום ובכל שעה. בכתיבה, בדיבור, בתוכחה, בהוכחה, בוויכוח, ביצירת אווירה, בהשתקת ניכאי אתמול. ובקוצר־רוח אל נירגני הסאלונים בסגירת חשבונות יום־אתמול, אפילו צודקים עד השמיים, ובפנייה ובהתפנות מן הכל, אל מה שהולך להיות, ולהשפיע ככל יכולתך על מה שהולך להיות כאן, ורק מכאן ולהבא. ולא אל כלום אחרת. ולעשות בימים שנותרו כל מה שניתן לעשות, וכפליים ממה שניתן, כדי שזה לא ייקרה שנית, שלא עוד פעם בגין, לא הוא, לא השקפת עולמו, לא התנהגויותיו ולא סיגנונו ולא כל מה שכרוך בו.

לא להתחכם כעת בחכמות, ולא להתחשבן כעת בחשבונות, ולא לפרט לפירטי־פרטים את המחאה, ולא לשחוק את התנופה לאסימונים שחוקים, אלא רק זה: ליצור תנועה, ליצור תנופה, להשיב רוח. לשנות אקלים, עד שצמרות העצים ינועו והחצרות יזועו, והבתים והאנשים, עד שיהיה כתוב באותיות גדולות וברורות לכל, בראש כל חוצות, ובכל השווקים: תקום ממשלה אחרת.

צאו אפוא מן החורים. התגלו ועשו דברים. דברו, כתבו, הכו בתוף. לכו למקומות, תיפשו באנשים, דברו איתם. התווכחו איתם, הידפו אחור את הנירגנות, את הפינוק, ואת העמדת התנאים מראש, גירמו שתתעורר תנועה, אל תניחו לשאלות קנטרניות מן הסוג – ובמה תהיה הממשלה האחרת טובה יותר: אם לא ממשלה זו, כבר טוב יותר.

לתפוש בהם בכל הבוחרים ההולכים לבחור, בוותיקים למישהו שיעשה משהו, ולא שמישהו ירוץ ואני אחכה במזרח ובמערב – שיהיו יודעים על מה הבחירות הפעם, מהו הרווח הכללי ומהו ההפסד הכללי, הגדול, של כולם, להציג לפניהם את החשבון הגדול, את שאלות היסוד: איזו ארץ ישראל, איזו חברה בישראל, איזה ביטחון לישראל, איזה שלום ואיזו עבודה גדולה לפנינו. לא לתת לתביעות פרטיות ולחשבונות אתמול – לחזור כעת. לא לעסוק בכלום אלא בסכנה האחת, סכנת אבדן טעם היותה המלהיב של ישראל. ושאם לא תרד הממשלה הזו ואם לא תבוא אחרת במקומה, העיקר בעולמנו – מדינה יהודית שואפת גדולה אנושית – בספק.

לא להציג תנאים מוקדמים לפעילות. לא זו השעה. לא לתבוע פירעון חובות קודמים, לא כעת. לא לחכות למישהו שיעשה משהו, ולא שמישהו ירוץ ואני אחכה ואראה.

זו פנייה אל כל אחד מאיתנו לתת יותר ממה שאפשר לומר לו מבחוץ. שיקום ויעשה. שיקום וייפעל. בכל דבר שעושה דברים, בכל פעולה שמפעילה אנשים, בכל מה שגורם לעוד אדם ולעוד אדם לפקוח עיניים להכרה, להכרת המציאות וסיכוייה, בלי להניח לו לחמוק, ובלי לתת לו להיסוג, ובלי לערוק אל כל מיני תואנות וטענות – זו כעת החזית של היסטוריה, ולא פחות, וכעת מיבחן תיקוות ישראל: להוריד את בגין ולתת סיכוי לתנופת התחלה אחרת.

קודם להוריד ואחר־כך להתווכח. קודם לגמור את תקופתו ואת שיבושיה. ואז – לפתוח תקופה ותקוותיה.

יזהר סמילנסקי

דבר (יח אייר תשמ''א 22.5.1981): 15.

פה ושם מעקמים אנשים חוטמם: הם אינם מתפעלים מצורתו של מועמד אחד וגם לא מדיבוריו; אחרים אינם מאושרים מכל העשרה הראשונים, הם היו משבצים אחרת; תמיד מישהו אינו מאמין ביושרו של מישהו; תמיד זוכר מישהו חשבון ישן מימים עברו, ולא ישקוט; ותמיד נאנח משהו ומפיל ספק בכל: האם בכלל טובים אלה שכאן מאלה ששם, ואם באמת טובה מפלגה אחת ממפלגה אחרת – ואז למה לשנות?

תמיד יש אנשים מתהלכים בינינו בין ספקנים במשהו, ובין כופרים בכל; תמיד לא הכל בעיניהם הוא מאה אחוז כמו שהיו רוצים וכמו שהיה ראוי שיהיה; תמיד יש למישהו פתרון טוב יותר, הגדרה הולמת יותר והצעה גאונית יותר – מאלה ששומעים וקוראים עליהן.

ואולי אפילו צודקים המבקרים פה ושם בדברי ביקורתם.

אלא שכל זה עכשיו חסר משקל. גרוע מזה. כל זה עכשיו הוא אבני נגף. כעת, חודש לפני ההכרעה. מה שמוצע היום – הוא מה שיש. הנבחרים הם הטובים שישנם. אלה הם היום כלי העבודה של ההיסטוריה של היום. וגם ניתן עוד לשנות דברים ולהלום יותר את תביעות המציאות.

לא זה הדבר כעת.

הדבר כעת הוא אחד ופשוט וחמור: לא להניח לממשלתו של בגין לחזור לשלטון. לא בשום פנים, לא בכל מחיר.

זה הדבר, וזה הכל.

היום אין שאלה אחרת, לא אם אנשי העבודה הם הטובים ביותר, ולא אם רעיונותיהם הם המוצלחים מכל. היום השאלה היא על דרך המניעה: שממשלת בגין לא תחזור עוד לעשות ממשלה.

אנו יודעים עליה כל מה שאפשר לדעת, כדי לדעת שהיא סכנה, והיא מכשלה, והיא בגדר אסון לאומי.

וכדי למנוע אסון לאומי – צריך להתגייס ולעצור, להתגייס ולהפוך את הדברים: שלא יחזרו עוד לשלטון. ללכת לעם, כל יום, כל הימים, כל אחד, בכל לשון של הסברה, של הפצרה ושל אזהרה. ללכת אל כל קצווי העם: תקום ממשלה אחרת, קודם כל אחרת, קודם כל לא זו, לא בגין עוד.

שיישאר זכר שלטונו של בגין כזכר שנת הבצורת שנגמרה, שנת הארבה שחלפה. ללכת אל כל אחד, לאחוז לו בדש בגדו ולא להניח לו עד שיאמר מכל ליבו: לא. והן.

לא לממשלת בגין.

הן לממשלה שתחליפו.

יזהר סמילנסקי, דבר, 2.6.1981

חמור גרם רובץ בין המשפתיים וירא מנוחה כי טוב…

ויט שכמו לסבול

מה אתם לעזאזל יושבים ושותקים, אנשי העבודה?

למה לא רואים אתכם, למה לא שומעים אתכם בשום מקום בזמן הזה?

למה אתם כאלה אפורים מני אפור. כאלה עייפים, כאלה שפופים, כאלה לא־יוצא־להם דבר לומר כעת?

הולכת לבוא כעת עלינו התמודדות מכרעת בסיסית, שתזרוק אותנו אל יאוש מכל יפה, או תפתח לפנינו מוצא אל הסיכוי לטוב יותר –

ואתם? באפס־יד? בהמתנה שמישהו יקום ויעשה בשבילכם ואתם תחרישו? מחכים שיקראו לכם? שיגידו לכם מה לומר ולאן ללכת? צריך עוד להסביר לכם משהו? לא בוער לכם תחתיכם?

האלה, שאותם צריך להוריד כעת, ומהר ובנחרצות ולגמרי, הם מדליקים היום הכל, מדורות מדורות: מדליקים ביטחון, מדליקים כלכלה, מדליקים חברה, חינוך, רווחה. עלייה וירידה – ממשכנים את המחר, צועקים בכיכר העיר, שולטים בטלוויזיה, אינם בוררים באמצעים. בהבטחות. בהשפעות ומה לא ובכל כוחם ומאודם –

ואתם? מעולם לא היה כל־כך הרבה על כתפי מפלגה אחת, כמו שיש עליה כעת: ממש הכל או לא־כלום הצלחה או השחתה, ארץ־ישראל ראויה או בלתי נסבלת – ואיך אפשר לשבת כעת ולחכות למישהו שיעשה משהו?

איפה מפלגת העבודה? איפה קולה, איפה מעורבותה. איפה תנועתה. איפה עבודתה. איפה צידקתה, איפה ביטחונה, איפה נוכחותה? שיראו אותה בכל מקום וישמעו אותה ברחוב, ובכיכר, ובעבודה, ובכל מקום שבני־אדם שוקקים בו – לנער אותם, לא להניח להם, לשאול אותם את שאלות־היסוד. לשאול אותם לאחריותם – איפה השואלים, איפה המלהיבים, איפה המתופף, איפה התוקע בשופר?

מי קם והולך להקיש על תריסי הישנים לעוררם – קומו כעת, שלא לאחר את המועד!

התגברו כארי. קומו כעת. בזמן שעוד נותר – לנענע את לב כולם, יותר מדי יקר בסכנה, יותר מן המותר לסכן.

מפלגת העבודה השמיעי קולך. ברור, מזעיק, מלהיב. קורא לבוא. אנשי העבודה צאו מרבצכם, היו בחוץ, היו בתנועה, עשו שתהיה תנועה, היו כאלה – שהחיים ירגישו בכם, עשו שאפשר יהיה לחיות, עשו משהו, עשו יותר ממשהו – עשו שיהיה משהו בארץ הזאת.

יזהר סמילנסקי, דבר, 4.6.1981

מפני מה חלקים מן הציבור פונים אל הליכוד?

ואין הכוונה לגרעין “חרות” והליברלים, אלא אל היקף ההמון.

אולי מפני סיבות מעין אלה:

• הליכוד נראה כיותר אנטי־אשכנזי (אינרציה מאז המעברות);

• הליכוד ניראה לאומני יותר, פטריוטי, ויותר נגד הערבים;

• הליכוד אינו סוציאליסטי, פחות תובעני ואינו מפחיד את היזמה הפרטית;

• הליכוד ניראה מסורתי יותר, שמרני, פחות “חפשי”, פחות מתירני:

• הרתוריקה של הליכוד מבריקה יותר. “פשוטה”, דמגוגית, מחניפה ל“גאווה”;

• ה“כן” וה“לא” של הליכוד פרימיטיבי, סיסמתי יותר, מצלצל יותר;

• בגין עצמו הוא ראש ממשלה סמכותי, פטרוני, מוכר, ולשונו אבהית־שמרנית.

– מה עושים כנגד כל זה?

חלק מן הציבור מראש אבוד לשום השפעת נגד. (הגרעין המפלגתי. והזקוקים לסמכות הפטרונית, ולפורקן האנטי־אשכנזי, האנטי־ערבי, והאנטי “חפשי”).

אבל חלק מאותו הציבור – עשוי להיות משתכנע אם ידברו אליו נכון. אם יפנו אליו ויראו לו את המרחק בין דמגוגיה ובין מציאות. את הסכנות שבפתרונות הליכוד. ואת הפתרונות האלטרנטיביים.

במה דברים אמורים? אם ה“עבודה”, בימים שנותרו עד הבחירות, לא תחבק ידיים, ולא תחכה למשהו שייקרה מניין שהוא, אם הכל יתגייסו כדי להיות בכל מקום, להגיע אל כל אחד, ולתבוע מכל אחד להבדיל בין זיוף ואמת.

הזמן דוחק. יותר מדי על הכף. חובה ליצור מגע בין יותר ויותר אנשים כדי לשכנע, כדי לתבוע, כדי להפנות בעוד מועד את המבט הציבורי – מן המדומה המסוכן אל הממשי המבטיח.

יזהר סמילנסקי, דבר, 9.6.1981

בעתון שלפני מדווח על תחרות כדורגל. מסופר כי הקשר הימני בעט וכבש שער חשוב. בעקב כיבוש זה זכתה קבוצת הפועל וניצחה את קבוצת המכבי. האם הקשר ניצח את קבוצת המכבי? האם קבוצת הפועל בעטה לשער? מסתבר, כי בלי כל מה שעשתה קבוצת הפועל עד הבעיטה לא היה הקשר יכול לבעוט. מסתבר גם, כי בלי מה שעשתה קבוצה המכבי, לא היה הקשר יכול לבעוט. לא הקבוצה בעטה ולא הקשר ניצח, אלא הוא בעט והקבוצה ניצחה.

ועל שם מי נקרא הבית הגמור, על שם מניח הרעף האחרון, או על שם כל שרשרת בוניו מן המסד ועד הגג? ועל שם מי נקרא היבול, על שם הקוטף שעל הסולם שקטף מן העץ ושם בסל, או על שם כל מי שהכין והכשיר ונטע וגידל וטיפל ושמר וכו' – עד שהיה הפרי מוכן להיקטף ולהינתן בסל?

ומיהו זה כעת המתפאר שהוא לבדו, במו ידיו, (האחרים רק דיברו והבטיחו…), קם ועשה את השלום? או מי נהנה מכל מאמצי כל הממשלות שקדמו לו, ומהכרעות המצרים שלמדו את ליקחם והכריעו מנימוקיהם שלהם, עד שלבסוף היה השלום בשל לבוא – וזה שעמד כעת על הסולם קטף ושם בסל; וזה שעמד כעת על הגג קיבל והניח את הרעף המשלים, וזה שהיה כעת בעמדת הבעיטה קיבל ובעט לשער.

להיסטוריה אין ‘מה היה אילו’ אבל כשחושבים שאילו היה באותו רגע היסטורי ראש ממשלה אחר, בלי הלהיטות הזו ליהודה ולשומרון, למשל, עד שהיה מוכן לשלם עליהם בכל מאה אחוזי סיני מעבר לטוב שבחלומות מצרים. לרבות ויתור על ישובים, לרבות ויתור על שדות תעופה, לרבות ימית, לרבות אופירה – ואילו ביהודה ושומרון שכאילו הרוויח – שם עולה השלום על שרטון ונתקע ללא תזוזה.

את השלום לא עשה בגין לבדו. את בזבוזו הוא עשוי לעשות לבדו, אם יתנו לו עוד הזדמנות לבעוט.

יזהר סמילנסקי, דבר, 14.6.1981

שמעתם את קול נהמת ההמונים ואת קול מנהיגם הנוהם?

אני, אנחנו, עמנו, ארצנו – ותרועות שיכורות אלימוּת חוגגת –

אין עולם, אין עמים, אין שני צדדים – רק אני, אנחנו, עמנו, ארצנו – נגד כולם, נעלה על כולם, שיידעו להם, נעלה באש, נראה להם, נסחב את כל העולם עלינו – רק כך – אני, אנחנו, עמנו, ארצנו –

אם פיליפ חביב לא יזיז – הוא נוהם – אני אזיז, אנחנו, עמנוּ, ארצנו – ואחרי זה מה? אחרי זה סוף – או רק מתחיל? אחרי זה שלום – או מתחילה המלחמה?

אין אחרי זה, אין אחר כך, אין מי שישלם את האש ובמה ישלם – אבל יש אני, אנחנו, עמנו, ארצנו – מעל הכל!

איפה כבר שמענו ככה? מי נהם ככה אל המונים נוהמים?

ולמה אנחנו נותנים לו, לאן הוא דוחף אותנו, איך נמסרנו בידי הנוהמים?

היזהרו בו – תותחים בידיו והוא הולך לפתוח באש, יום לפני הבחירות!

אל תתנו לו לסכּן הכל: את החיים, את המדינה, את העתיד, ואת שארית התבונה ואת התקווה: אל תתנוּ לנהמות לעשות מדיניוּת, והיזהרו, תותחים בידיו!

איך הניע לכאן האייטולה המשולהב? מתי הגיע לכאן הקדאפי המתלהלה? מי הם מנפנפי האגרופים הנוהמים האלה? איפה אנחנו? מה קורה כאן? לפני שיהיה מאוחר, קומו יהודים, קומו ישראלים, קומו – סכנה עלינו! ביום הבחירות הקרוב הורידו אותו!

יזהר סמילנסקי, דבר, 16.6.81 (למחרת עצרת הבחירות של בגין בלוד)

הליכוד מחר הוא חרות.

חרות מחר היא לוי. שרון וארידור, ממשלת בגין, לפיכך, אם לא נכשיל את הקמתה, תהיה ממשלה קיצונית, דמגוגית והרפתקנית.

הללו לא יהיו נרתעים משום פעולות שאחריהן נמצא כולנו סחופים ללב סערה קשה ומיותרת. שמי יודע איך יוצאים ממנה.

ממשלה חסרת שיקולי תבונה (ראיית הנולד), חסרת מעצורי אחריות (העדפות מוסריות), ומתנפחת מעבר לכל מידה שפויה (פארנויה שוביניסטית); עם תוספת התבלין הדתי – ויש לגו ממשלת דרווישים לאומית.

זו אינה חזות מחזה שווא – זו סכנה ממשית וקודרת.

מה איפוא אתה עושה היום, כדי שמחר לא תהיה נוסע נבהל באוטובוס חסר מעצורים, שבור הגה, שנהגו שיכור?

לגמור תקופה ולהתחיל

כעת יש בידינו לשנות דברים בארץ. כעת יש בידינו לגמור את תקופת הליכוד. כעת אפשר לעשות כך, שתקופת הליכוד לא תיזכר עוד אלא כאיזו תקרית בדברי ימי הארץ – כאיזה אירוע חולף, כמו חמסין, כמו בצורת, כמו אבק פורח.

אבל כדי שתיגמר התקופה הרעה ותתחיל טובה ממנה, צריך להפשיל שרוולים. לא מישהו יעשה בשבילך, אלא אתה תעשה בשבילך ובשביל כולם. כדי שתקופה תיגמר ותקופה תתחיל – צריך אדם לקום ולהתנער, לקום ולעשות דברים. ובידיך הדבר.

החודש הזה לא לבכות בכיות, ולא לתבוע תביעות ולא להתגאות בשחיקות שנשחקת. החודש הזה הוא כדי לאסוף נשימה וכל קורט של מרץ, ולעשות דברים. לדבר, להשפיע. להוכיח – כי ארץ ישראל צריכה לממשלה אחרת. ממשלה שיש סיכוי שתדע לעשות כך, שדברים יזוזו לקראת טוב יותר, בביטחון, בכלכלה, וברווחת החברה.

ישיבה מנגד – תוריד עליך את המכה השנייה. ישיבה מנגד – תבטל את כוחך לשנות.

זו שעתו של הבוחר, להיות קובע דברים.

זו שעתך. קום ועשה.

יזהר סמילנסקי, דבר, 21.6.1981

השאלה כעת איננה אם מצע המערך הוא הטוב שבמצעים; אם אנשיו הם הטובים שבאנשים; אם מעשיו הם הטובים שבמעשים – כלל לא זו היא השאלה כעת.

השאלה כעת היא מה יקרה אם בגין יזכה בכהונה שניה? אז לא סגולותיו הטובות של המערך ייבחנו – אלא סגולותיו המדאיגות של הליכוד.

והליכוד, לא יהיה אז אלא חירות. קנאית, חשוכה. חסרת מעצורים, זו שאצה לקבוע עובדות ולחשוב אחר־כך.

את הלא־מוצלח שיש פה ושם בהיערכות המערך – תמיד אפשר יהיה לתקן; אפשר יהיה להתווכח, להתמקח, להוכיח ולשנות, כללי המשחק הדימוקרטי – יישמרו. באופיו הבסיסי המערך הוא כזה, גמיש ודימוקרטי.

אבל, אם יעלה הליכוד לכהונה שנייה – מי ישנה אז דבר? מי יוכל להוכיח משהו, ובאיזה דרכים? הם יהיו פי כמה וכמה יותר נוקשים, יותר שלטניים, יותר תכליתיים ונחפזים להשיג הכל. הפעם להשיג הכל, ומי יאמר להם די?

ובמלים אחרות: מה אתה עושה כדי למנוע את ממשלת בגין? אם אתה לא תעשה – הפקרת את היקר בעיניך; אם אתה לא תעשה – אין מי שיעשה במקומך.

דחה אפוא כעת הכל. התפנה ולך להילחם שישראל תהיה ראוייה לשמה.

יזהר סמילנסקי, דבר, 23.6.1981 (שבוע לפני הבחירות)

בלי מרירות, בלי חולשת הדעת ובלי להצטדק – על תנועת העבודה ללכת כעת לאופוזיציה.

1) להיות אופוזיציה מלאת חיות, ערנית, חריפה ותוקפת – שכל ספסליה מלאים תמיד, כל הימים וכל הישיבות (ומי שאינו יכול – יוחלף), ולא להניח לה לממשלה המתנדנדת הזאת לחמוק אל פינות הזירה – אלא באמצע, לאור היום, ולעיני כולם – להלום בה אמת אחד אמת.

2) להיות מפלגה נוכחת הרבה יותר בעיירות הפיתוח ובשכונות, לחזק כוחם להבחין בין דמגוגיה ובין אמת – לצמצם את הריחוק הרגשי ולעודד קירבה ואמון (הוועידה הבאה בבאר־שבע או באשדוד), להבליט את שייכותם הבסיסית לתנועת העבודה בלי לפגוע בשייכותם העדתית – להציג חברה פלורליסטית המלכדת את השונים בלי לבטל את ייחודו של השונה.

3) יתרונה הגדול של אופוזיציה שאיננה צריכה לקואליציה – ולא להתפשר על מהויות ולא לוותר על עקרונות – ולהכין כאופוזיציה לוחמת וישרת דרך את הבחירות הקרובות – ככל שהממשלה הזאת תחויב לשלם את כל שפע הבטחותיה, ככל שגם אבני הקירות יידעו כי דמגוגיה אינה משתלמת, וכי להטי רטוריקה משלהבת מצליחים רק פעם – להיות אופוזיציה התופסת את העם בשכלו, בלבו ובאמונתו – ובבטחון מקיף והולך כי בין שני הצדדים הצד שלנו צודק יותר ושעל כן גם ינצח. ובקרוב.

יזהר סמולנסקי

דבר (א תמוז תשמ''א 3.7.1981): 13.

פינג־פונג ההפצצות בין ישראל ולבנון – לאן הוא מוביל?

כל מיתקפה שאינה מסתיימת בשלום, מסתבכת במיגננה – הזהיר בשעתו קלאוזוביץ.

וכך, כל הפצצה שאינה נגמרת בהפסקת ההפצצות – נגמרת במיקלטים, באזור מוכה ובאוכלוסיה חרדה.

רק בצעד הראשון פועלת ישראל כאילו היא לבדה בזירה ויכולה לעשות ככל העולה על רוחה – בצעד השני כבר כל העולם כאן, וברור מראש מי בעד מי. דיאלוג ההפצצות שוב אינו בין שניים – בין יהודים ובין ערבים – מעורבים בו כבר הסורים (ובגבם הרוסים) ונסחבים אליו בלא חמדה האמריקאים, וכאילו כדי להוכיח מי באמת תלוי במי: האמריקאים בישראל או להיפך.

השאלה האחת היא: לאחר מכת־האש המעופפת מצד לצד – מה אז? מישהו מאמין שמכות־אש מעופפות מכאן יגמרו את מכות־הנגד משם? לבסוף הלא יצטרכו חיילים להתקרב לקרב מגע, כדי להכריע. ומה אחרי זה? אם התמודדות צבאית אינה לשם סילוק סיבות ההתמודדות, ממילא היא לשם ליבוי ההתמודדות הצבאית, שתסתבך לפי הגיונה בהתכתשויות מתמשכות ומתישות. ואז?

אין מנוס מן ההגיון, כי כל פעולה צבאית שאינה כמכשיר בידי מחשבה מדינית – אינה רק בזבוז נפשע של חיים ושל כלים, אלא היא ממש סיכון כל החשוב וכל החיוני לעם ולמדינה. או לשם מה?

מה היא איפוא המחשבה המדינית המחייבת סיכון כזה? הממשלה צריכה כעת לומר לציבור במפורש: מה היא איפוא המחשבה המדינית המחייבת סיכון כזה? הממשלה צריכה כעת לומר לציבור במפורש: מהי המחשבה המדינית (לא הטאקטית) שמאחורי המהלכים הצבאיים המתפוצצים ומפוצצים? מהו היעד הלאומי שההפצצות הגוררות הפצצות משרתות? ואיזה שלום עתיד להתגלות כשיתפזר עשן ההפצצות?

או, אם לא לשם השגת שלום – לשם מה? לשם נקמה? לשם “הכבוד”? כדי להראות “להם”? כדי שידע לו כל העולם? והרי, מעולם לא שברו הפצצות שום עם לוחם, ולא הכניעו אף התעוררות לאומית. ולא מכבים אש באש. לא במזרח הרחוק ולא במזרח הקרוב, ולא בכל מקום שבו שני עמים מתנגשים – ורק השלום יפריד ביניהם.

אנחנו, כוחנו העיקרי מעולם לא היה אלא בצידקת ריבנו ומוסריות מלחמתנו – בשאיפתה לשלום. ואילו הפצצת אזרחים בבתיהם – היא בלתי מוסרית. בין אם זו הפצצת אזרחים יהודים בידי לא יהודים ובין אם זו הפצצת אזרחים לא־יהודים בידי יהודים. “אשה, זקן וילד” אסור להרוג משני הצדדים. ומי שמתעלם מכך מתעלם ממוסריות מעשיו. ומי שמתעלם ממוסריות מעשיו – משחית את מיטב נישקו ונדון מראש להפסיד.

גם להיות אומה קטנה ומבודדת, גם להיות אומה דלת־אמצעים ותלויה כולה בחוץ, וגם להיות אומה בלתי־מוסרית – זה למעלה מכוחנו. ולא נוכל להתקיים כך.

מנחם בגין, בעיוורונו המדיני, בלהיטותו להישגים מיידיים, ולהפגנת־כוח בחוסר הבחנה מוסרית – מסכן היום את המדינה. בפועל.

אבל, גם האופוזיציה, אם אינה קמה היום להוקיע חד־משמעית אותו ואת דרכיו – מתחייבת כאילו שיתפה פעולה עימו ונושאת באחריות לסיכון הזה, החמור מכל.

יזהר סמילנסקי, דבר, 7.7.1981

1. איננו רוצים להקים מדינה דו־לאומית בארץ ישראל. אנו רוצים במדינה יהודית, ציונית, ריבונית, בטוחה וחייה בשלום.

2. אנו רוצים במדינה החייה על עבודתה ולא על כספי האמריקאים ולא על עסקי אוויר ונייר: חברה המתפרנסת על ייצוא של תוצרים מובחרים, שנעשו בעבודת חרוצים מיומנת, במעט ככל האפשר ניצול, ובהרבה ככל האפשר שותפות.

3. אנו רוצים במדינה שלאזרחיה תהיה פתוחה הזדמנות טובה לעמוד על רגליהם, כלכלית, חברתית ותרבותית – לא בהכתבה מלמעלה למטה, אלא בעידוד שיכלול עצמם בידי עצמם, לפי דרכם, ובהנהגת עצמם. כשותפים לעיצוב מדיניות החברה והרווחה.

4. אנו מבקשים שתהיה כאן מדינה שלא התקיף זוכה בה, ולא בעל הקשרים מרוויח, ולא האלים מחברו – תופש הכל. שלאזרחיה יש בה זכות לחיות בטוב – בלי להיטחן, בלי להידחק ובלי להתכתש בחוקי כפייה ובאינוס המצפון.

5. שתהיה כאן מדינה שיהודים מכל העולם יתגאו לעלות אליה, ושבניה לא יעלה על דעתם לעזבה – מדינה משרתת יושביה, ותושביה שפתוח לפניהם כאן מרחב לפיתוח מיטבם.

אלה דברים כלליים. ואולי נשמעים מופשטים מדי. פירוטם למעשים במציאות – לפי חכמת הממשלה שתקום לנו, לפי האמון שתיזכה בו, לפי עוצמתה המשקית, ולפי בטחונה ושלומה של המדינה.

יזהר סמילנסקי, “כי לעוררך אני בא” (י. ח. ברנר), דבר, 25.7.1981

יש חכם שחכמתו מוגדרת כראיית הנולד. ויּש חכם שחכמתו מוגדרת כִראיית הנקודה. חכמתו של משה דיין היתה ראיית הנקודה בתוך כל המעורבב. מעטים היו כה בהירים כמוהו. אפשר היה שלא להּסכים לדעתו. אבל אי אפִשר היה לטעון שדעתו לא היתה בהירה וברורה לחלוטין, או שהגיון דבריו לא היה מסקני, או שהסתתר אחר דיבורים ריקים.

את דרכו של משה דיין – פרטית כציבורית – קשה למדוד בכל סרגל שמודדים בו קווים ישרים. הוא לא היה קו ישר. וגם לא קו אחד. ועּוד היה בו תמיד קו נוסף, אלאּ שזה היה מצועף, ולא לציבור. אבל, בכל קו שהיה בו אותה שעה, היה בו כולו, שלם ובכל מאודו.

בשיקוליו, בהכרעותיו, בהתנהגותו, היה משה דיין פרגמטי, ועד התאכזרות. מה שלא ניתן לעשות – אינו קיים גם כאפשרות. אסור להיסחף למקומוִת שאין להם סיכוי. לא להסתבך בטעיות שווא, ולא לנפץ ראש אל הסתוּם. המופלא שבאפשר קסם לו, המופלא שמעבר לאפשר, דחה אותו.

ועם זה, תמיד התגושש והתגרה בכל סייגי החיים המקובלים. במוות, בחוקים, במותר, במקובל. ולא מחמת יהירות או בוז, כפי שנטו לפרש וגם להעלב, אלא מחמת טבע משוחרר מתלות, משוחרר ממוסכמות, ואפילו מתלות בדעת־הקהל.

ידועה התמונה הישנה שבה חובק יצחק שדה את יגאל אלון מזה ואת משה דיין מזה, שני עלמים מלבלבים ורובים בידיהם. מן הנקודה ההיא שבה עמד ״הזקן״ יצחק שדה נפתחים שני קווים בתולדות ישראל ונפשקים – קו יגאל אלון לכאן וקו משה דיין לכאן. ובזווית הזו שנפתחה בינייהם – שם משתרע כל מרחב הפריסה של תנועת העבודה ועד למראיה המביך היום.

בן הארץ. כמוהו כיגאל אלון וחבריהם. מה שלא היה לו ולחבריו, ומה שעשה את מנהיגותם שונה ונבדלת ממנהיגות הדור שקדם להם – שהם התחילו משטחי האדמה הריקה של נהלל ומסחה, ולא מדושן התרבות העמוקה, ולא מן המסורת המצטברת של דורי דורות ולא ברצף הווית העם. בקפיצה גדולה מדי, בניתור מעל ההיסטוריה של אלפי שנות עם ישראל, ביקשו משה דיין וחבריו להתחיל ישר מן התנ״ך ומן הארכיאולוגיה. וכל מה שנצטבר בעם ישראל וביהדות שלאחר התנ״ך היה רחוק מהם וזר להם. אהבת ארץ ישראל היתה אהבת ישראל שלהם. ותרבות הגולה היתה רחוקה, לא השפיעה כמעט, לא קסמה, אם לא ממש דחתה. כאילו אפשר היה לקפל את המרחק העצום שבין התנ״ך ובין ימינו ולעשותו כשני פרקים רצופים. הגלות היתה כמין לילה ארוך שמתעוררים ממנו וממשיכים את היום שעבר בלי הלילה שביניהם. מבחינה זו, ולא מחוסר לימודים פורמאליים שיטתיים היה איזה חסר בתרבותם, ואיזה פגם בהתייחסם לתרבות. ולעתים כחוסר סבלנות לכל מה שבא מחוץ למרחב שבין שדות נהלל היום ושדות ברק בן אבינועם אז, באותה זירת עולם שהשתרעה משני עברי נחל קישון, צומח משרשיו בשדות אלה, נלחם כשומר כל השדות, וביקש שלום ויחסי שכנות טובים עם בעלי השדות שמעבר.

אומץ ליבו. האומנם היה חסר פחד? או כבש את פחדיו במידה גדושה של שליטה עצמית, כהחלטה שלא לפחד? או, כמחווה שאדם מתחייב לה לאחר שנעשה למוניטין שלו? נראה שלא כל אלה. אומץ ליבו היה פשוט עשוי מאומץ־לב. התנהגות טבעית, שקולה והגיונית ולא הרפתקנית כמי שמתגרה בסכנות בקלות דעת, או כמי שמסתמך בעיוורון על הגורל – או על מזלו־הטוב.

המוות היה קרוב אצלו ומסביבו תמיד. נושף עליו כעל לוחם השוורים. ברווח הזה שבין קירבת המוות ובין שורת ההגיון האיכרי המקיים את העולם – שם היה איזור החיים שלו. ברווח הזה גילה את חכמתו, את חזונו, את מוזרותו וגם את נימת הפיוּס שהדהדה תמיד בדבריו בלא־קול.

בני העמק שגדלו להיות מנהיגי האומה, אינם מרובים, כידוע. משה דיין היה מיוחד ביניהם. מושך ודוחה, מרגיז ומקסים, מעורר הערצה ומקניט איבה, מקור של סמכות ודוגמה לאי־דוקטריינריות, מקור השראה למאמינים בו, וסמל פריקת־העול למבקריו. מנהיג שגדל בצל מנהיגיי אתמול, בלי שדבק בו כלום מתמולם, אבל שחייב אותם להדביק את צעדיו. הם שהגיעו־לארץ נוחלי תרבות עמוקה ועמוסי אידיאלים מוגדרים, והוא שגדל כסייח שובב במרחבי העמק הפתוחים, ושהגיע אליהם כחייל ומן המלחמות הצטרף למדינאים – נשאר זר להם בהוויתו ומוזר בסגנונו, אבל משרה עליהם – הבלתי אמונים במלחמות – הקלה. כאילו איתו גם סיוטי הלילה וגם פחדי יומם – נעשו קלים והכל נעשה לפשוט יותר.

משה דיין לא נעשה מנהיג שבא מבעיות החברה, או מן הדוקטרינות החברתיות. באלה מעולם לא היה אזרח. הוא היה מנהיג שידע לפתור. שידע להציב יעד מוגדר. שידע להתמקד בהתקפה. ולא זה שמתחיל מאיזה בשורה אידיאולוגית והולך ליישמה כתכנית פעולה.

עלינו לדעת לחיות עם הערבים, אמר. אנחנו נדונים כאן לחיות עימם תמיד, אמר. לא הם יוכלו לסלק אותנו ולא אנחנו אותם. ומוכרחים אפוא למצוא איך לחיות יחד. לא מתוך הומאניזם, לא מתוך אמונה תמימה בנצחון הצדק ואחוות העמים, אלא כמסקנה מעשית מן המציאות, וכציות פרגמטי לכורח המציאות, ובהליכת צעד אחר צעד. במקום ששינוי מהפכני אינו צפוי.

הערבים בארץ־ישראל היו מרכז עניינו. עניינו בהם היה מדיני, צבאי ואישי־רגשי, עניינו בארצות ערב היה מדיני צבאי ומרוחק. פתרון השאלה הערבית היה ״השדה שלו״, קרקע הבנת המולדת שלו, וגם כלי נגינתו. בהגזמה אפשר לאמר ששכם, חברון ועזה היו מרתקות את דימיונו ואת ליבו של שר הבטחון דאז, יותר מסיני ומגבולות ארצות־ערב.

יום הכיפורים השאיר אותו בתודעת העם, כנאשם שלא השיב על אשמתו. נאשם במה שבתודעת העם נחרת כגדול בכשלונות ישראל ושעוד לא נתאוששו ממנו. מבחינה זו התהלך בשנים האחרונות בין כמה מעריצים שלא חדלו מהאמין בו וללכת אחריו, ובין הרבה מתנגדים שבעיניהם היה ״שרוף״ ללא תקנה.

לא מכבר ראינו אותו בטלוויזיה. מראהו היה מבהיל. סופו הקרוב כבר היה חתום בו. ניצוץ הבהיק בעינו. דבריו היו הגיוניים, בהירים כרגיל ותכליתיים, על־אף הצרידות והעייפות. ורק הניצוץ ההוא בעינו היה נורא. כאילו כבר הבהב מעבר מזה.

מותו תפשו הערב באחר צהריו. רוחו עוד היתה לבלי חת, אבל גופו היה שבור. ואנשיו פחתו, נאחזו ספיקות. איש הבטחון רב הסתירות, האפלה לקחה אותו. ואין עוד בינינו משה דיין.

יזהר סמילנסקי, דבר, 19.10.1981

קובלנה גדולה הולכת ומקיפה כעת את הארץ. לא קובלנה חדשה אבל קובלנה שמוסיפה עוצמה ותפוצה, ומתחרה כעת בסדר־היום הציבורי עם שאלות חירום כשאלות הבטחון וכשאלות הקיום הראשונות.

קובלנה גדולה זו בכללה היא קובלנת אמת, ותכנה המר צודק מעבר לכל מיני פרטים לא נכונים ולא מדוייקים. ועם זו עומדת קובלנה זו על־גבי טענות, שכולן עיוות האמת וזיוף האמת, גם כשהרבה פרטים נכונים ומדוייקים.

אמת נכון הדבר, שכמחצית אוכלוסי ישראל מעידים על עצמם שלא שפר עליהם חלקם בארץ, ושמאז הגיעו לכאן ידעו קיפוח, דיכוי וניצול. ושכעת הם נמצאים מפגרים בשטחי חיים ראשוניים ושלא באשמתם.

אבל, האם נכון הדבר שהיתה כאן יד מזימה מכוונת מראש של מחצית האוכלוסיה האחרת, כמדיניות זידונה ושיטתית, להביא ארצה ״כוח עבודה" זול – כדי לשעבדו ולהפכו לחומר ניצול, וכדי לכלאו במעמד זה לבלי שנות?

אמת נכון הדבר, שמצבם החברתי־כלכלי של יוצאי־המזרח נחות בכללו ממצב יוצאי המערב בכללם; אמתית היא הרגשת העלבון, הכאב והתיסכול. ואמיתית היא גם עובדת תלותה הגמורה כמעט, של מחצית האוכלוסיה האחת במחציתה האחרת, תלות של קבע, חד־כיוונית וחד צדדית, וכמעט בכל שטחי החיים הקובעים. ובעיקר תלותה במדיניות שניגזרה מעליהם, בשבילם ובלעדיהם, עד להרגשת בדידות גם כשהם הרוב בארץ, ועד להרגשת יאוש (מהיחלצות, מהתקדמות, משינוי של ממש) גם כשהכל סביבם מצהיר על מיטב הכוונות לקלוט, למזג,. לטפח, וכו'.

אבל, האם אמת היא האשמה המוטחת, כי כל אלה לא היו רק בבחינת כשלונות, ולא רק בבחינת מעידות, ולא רק כשגיאות מחוסר־דעת ומקוצר־זמן – אלא כל הרע נעשה בכוונת מכוון, ומישהו מראש כיוון לכך שהחדש יהיה כפוף תמיד לוותיק ממנו, ושלעולם יהיה תלוי בו ומנוצל על־ידיו – ושהמישהו הרע הזה, הכופף והמנצל, אלא תמיד הוא אחד: האשכנזי, ושהמישהו המסכן שכפפו אותו כדי לנצלו, תמיד הוא אחד: הספרדי – ושהספרדי על־כן מתעורר כעת וקם כמאשים, ושהאשכנזי, ניתבע כעת כנאשם, ושהודאת הנאשם באשמתו – היא היא התנאי המוקדם וההכרחי לכל תיקון אפשרי.

שוב, אלמלי שבאמת אין כלל דבר כזה. אין בעולם שום “האשכנזים”, ואין בעולם שום “הספרדים”, ואין העולם סגור על שום יחסי מאשים־נאשם. והתג הפשטני־כוללני הזה “האשכנזים” אינו אלא סטריוטיפ גולמי, והתג הפשטני־כוללני הזה, “הספרדים” הוא אותו סטיריוטיפ בסימן הפוך, ויחסי נאשם־מאשים הם עוד סטיריוטיפ, אף־כי מיתולוגי. של עולם בדוי בשחור־לבן. כל האשכנזים הם דבר אחד, כל הספרדים הם דבר אחד והיחסים ביניהם הם דבר אחד. שימושים כאלה קלים אמנם להיקלט, קל להציתם וקשה לכבותם, אבל אין הם אמת אלא עוול. עוול לאמת שמבקשים להראותה ולעשות בצידקתה, עוול בהכללה שבהם, עוול בהנמקה שלהם, ועוול בהפיכת המבט בעולם של יחסים ריאליים אל עולם מדומה של ארכיטיפים מיתולגיים.

בעולמם על בני־אדם ריאליים יש זדונות אבל גם משוגות, יש גוונים וגם חצאי גוונים, ויש כל מיני בני־אדם בכל קבוצה שהיא, אפילו במשפחה אחת, אפילו באדם יחיד ואחד, ויש כל מיני תוצאות וכל מיני סיבות, ותמיד יש יותר מרק שני צדדים, ויותר מאו־או אחד, ולעולם אין אף צד אחד שכולו רק המאשים וכנגדו צד שני שכולו רק הנאשם, מלבד שהעולם אינו אולם בית המשפט הסגור, אלא הוא העולם הפתוח. שאין בו אף תביעה בלי נתבעות, ואף זכות בלי חובה. לא־כן בעולם המיתוס, שם באים דימויים של בני אדם במקום בני־אדם, שם מתהלכים גורלות מוחלטים ומזלות במקום מהלכים היסטוריים הפכפכים, ושכר ועונש במקום התמודדות בלתי-ניגמרת של זיקות גומלין.

דיווח מיתולוגי נוהג, כידוע, להציע קשר מכניסטי ישיר בין שתי תופעות, כבכלים שלובים: זה עולה וזה יורד. זו תפיסה פטאלית, חד־ממדית, חד־צדדית, וחד מסקנית. הנה כאן “הגיבור המדכא”, והנה כאן “הטוב המדוכא” ועוד מעט והגורל יתערב והמדוכא יתגבר על מדכאו, ויתהפכו היוצרות: הטוב יעלה ויגבר על הרע, הצדק ישמח והעולם יגאל.

*

כעת הגיעה שעת ההפיכה המיוחלת. כעת הולכים כל “המזרחיים” להתאחד, להתארגן ולקחת לידיהם את מקורות הכוח המדיני ומשקי – ותתחיל תקופה חדשה. תקופה זו לא תוכל לבוא לאיטה בתהליך מדורג ומתפתח, אלא רק כטריקת דלת היסטורית. והשחרור מן המצב הרע לא יוכל להתממש בחייו אלא רק לאחר שיפרעו המדוכאים מן המדכאים, (דוקטרינה מוכרת המנוסחת אצל פראנטץ פאנון, כגון Frantz Fanon, The Wretched of the Earth N.Y 1963 בספריו על שחרור העמים השחורים מידי הלבנים ) – כך, שאקט השחרור מותנה באקט של אלימות הכרחית, כביטוי להשפלת המשפיל. רק אז יוכל המושפל להתבגר, רק לאחר שהאשם יישא בעוונו, ורק אז יוכל המאשים להתחיל תקופה חדשה בחייו – ויעמוד כשווה ערך בעולם.

האומנם יש בינינו אנשים שכך הם רואים את הדברים וזו דרך מחשבתם?

לאחרונה, ולאחר הבחירות האחרונות, ביתר דיוק, התחילו הופכים בנושאים האלה מכל צד, במאמרים, בנאומים, במכתבים למערכת ובמאמרי־מערכת, בדברים מפורשים ובעמומים, במנוסחים היטב ובגימגומים מתנגפים, וכותרות “הפער העדתי”, “המתח הבין־עדתי”, “העימות בין מזרח למערב”, כבר הן מציפות ומתקיפות את דעת הקהל. כל השפע המסתער הזה לא ניפנה כאן אלא אל שניים, וכמין דגימה מזדמנת: אל ספר אחד, ואל מאמר אחד.

*

הספר, שאך זה יצא לאור, מנסח הן את הקובלנה והן את עיוותה כבר בשמו הפרובוקטיבי: “… לא נחשלים אלא מנוחשלים”, (מאת שלמה סבירסקי מחברות למחקר ולבקורת, חיפה), ובא לאשר את ההשקפה, כי אמנם לקחו אנשים ועשו אותם שיהיו נחשלים, ואין מניחים להם לצאת מנחשלותם, אלא מעכבים אותם על נחשלותם, ומעוניינים שיישארו נחשלים תמיד. ממש כך: הללו, האשכנזים, השליטים, מעונינים שהללו, הספרדים, הנשלטים, יישארו נחשלים תמיד כדי לנצלם.

את הקובלנה הפרגמטית, על מעשי הניצול והדיכוי, משמיע המחבר בקולו שלו (בפרק הראשון והאחרון) ובנוסח אקדימי (ועיקרה של הקובלנה הוא, כי דפוסי חלוקת העבודה העדתית בישראל מעוותים לגמרי לרעת המזרחיים), ואמנם ניתן להביא הוכחות לטענתו ובראיות מספקות, וגם אפשר למצוא תקנה בדרך מן הדרכים (שגם מוצעות שם) למצב הקשה המתואר.

אבל את הקובלנה ההיסטורית על האופן שבו נוצרה התופעה הרעה הזו, ועל המשמעות האידיאולוגית המסתברת ממנו (כוונת “האימפריאליזם האשכנזי” לכבוש לו את המזרחים לעובדים זולים ולהשאירם בדיכאונם, כמדיניות מעשית של ישראל “הראשונה”) הוא משמיע (בפרק האמצעי) בקולם של מאה עדים – והמשמעות העולה מהשלמת פסיפס העדויות האלה – היא אותו מיתוס הלבנים והשחורים.

המיתוס, כידוע, פטור מצורך בבדיקה, מהוכחה ומעימות עם עדויות אחרות. המיתוס, כידוע, אינו זקוק לשום סיוע מן המציאות: הוא אינו צילום מצב עניינים, אלא הוא תמונת אשלכות נפשיות, שמציגות הסבר כועס לתופעות מרגיזות, ומין דיבור שיש בו עצמו, בו בזמן, מן הקאטרזיס, דיבור המשחרר מועקה, וגם מן הסובלימציה, ניפוח היסטוריה של שדים מעל ההיסטוריה של בני-האדם.

את התיזה הזאת, מנסח בבהירות חסרת־פשרות מאמרו של דוד חמו ״למען קולקטיב מזרחי" (הארץ, 14.10.81), כשהוא קובע בבטחון גמור, כי “המזרחים לא התקבלו כשווים המוכנים להתיישבות… (אלא) ככוח עבודה זול”, וגם כי “יהודי ארצות האיסלאם לא עלו (ארצה) מתוך משבר קיום פיזי, כלכלי או חברתי במדינותהם. אלא בעיקר משום שמוסדות היישוב והממשלה היו צריכים להם, לא כשותפים אלא ככוח־אדם, כדי ליישב, לבנות, לפתח ולהגן. היענותם התמימה באה כדי להגשים חלום ישן – לשוב אל ארץ אבותיהם”.

וכך יש לפנינו אנשים תמימים, שהתכוונו להגשים בארץ חלום דתי – אלא שנתפסו בידי נוכלים, שלקחו ועשו בהם פרולטריון בעל־כורחו, ומשהקצו מחלומם ראו והנה הם לכודים. קשה לכאורה “לתקן” היסטוריה בעוד כולנו מעורבים בה, עדים לה ושותפים לעשייתה. ועם זאת, הנה לעינינו “טיפול” בהיסטוריה הזאת, והפיכת דיווח על המציאות (רעה וקשה, ככל שהיתה, עמוסת שגיאות וחטאים, פתרונות סרק וגם עיוותים, מרוב בורות (לא מעט מטיפשות) – למיתוס בסימן המינוס בתולדות הארץ, וכהיסטוריה נגטיבית וחד־ממדית של העלייה הגדולה לארץ, ושל שיבת ישראל לארצו. הכאב, הקיפוח והעלבון בוודאי שאינם בלתי אמיתיים, אבל הסיפור כולו, האם הוא אמת?

גם המיתוס הזה, ככל מיתוס, בנוי על מאבק שני גיבורים מקוטבים, השחור והלבן, הרשע וקרבנו (ראה בהרחבה, ולדימיר סרום, המורפולוגיה של סיפור העם) הכלב האיום – והכלב המוכה, ואיך לבסוף מאבק לא־שקול נהפך על פיו, והרשע שלמעלה הופכו הקרבן שלמטה ומכריעו תחתיו, ממש כך כאן. הקשר שקשרו המערביים לנצל את המזרחים, לדכאם ולהשפילם, בכל מיני תואנות מתחסדות והצדקות שווא, נחשף כעת, ושעת המהפך הגיעה. וכבר הספרדים הנחותים מפשילים שרוולים לעלות על מדכאיהם.

או, הנה האינטגרציה, למשל. זו שהאשכנזים התיימרו לרכך בה ולצמצם כביכול את הפערים, ובאמת: “המזרחים באינטגרציה כמו בתעשיה. במינהל ובצבא הופנו לקבוצות ב‘. ג’, ד', לא כדי שישלימו את הכישורים החסרים, אלא כמסלול חיים אשר סיכוייהם להגיע בו להיות הפוטנציאל האנושי יהיו אפסיים” – (חמו, כנ"ל), – עוד מלכודת נחשפה. ועוד אמת לאמיתה.

הן במאמרו של דוד חמו והן בספרו של שלמה סבירסקי, המסקנות המעשיות שלהם נראות סבירות ומצביעות על כיוון פורה, ועל השינוי הנכון הדרוש כדי להשיג תוצאות של ממש: אוטונומיה במקום פטרונות, אוטואמנסיפציה במקום תכנון מלמעלה ו“פיתוח” אבהתני, והעתקת נקודת הכוכד מקידום על־ידי משיכה או דחיפה, לקידום על־ידי שליטה עצמית במשאבים המשקיים ועל־ידי יצירת תשתית אירגונית־כלכלית עצמית, כדי שיוכלו הנוגעים בדבר ליזום מעצמם ולקבל אחריות של עצמם לעיצובו של השינוי הרצוי להם ולהשגת האיזון הלאומי הניכסף.

אלמלא שאת המסקנות הנכונות האלה הם משעינים, דרך קבע, על המיתוס האפל הזה. וכך הולך ומתהווה לנגד עינינו בהדרכתם “מיתוס השחורים” בישראל, אותו סיפור על שבטים תמימים ושלווים שנילכדו אי־שם באפריקה השימשית שלהם, והובאו הנה בתחבולות כדי שיעבדו וכדי שישמשו “חומר אנושי” זול ו“כוח עבודה” פרימיטיבי, לניצול גס ומשפיל. עד שכעת, כשנסב הגורל, והם הולכים ונעשים לרוב שכל המפלגות מחזרות אחריו, וכשהם הולכים מתעוררים ומגיעים לבשלות הכרת עצמאותם – ניתנת בידיהם תחושת כוח ממשי, כמעט על סף תפישת השלטון – ויוכלו סוף־סוף לקום על נוגשיהם מתמול בתביעה הנמרצת: לצדק, לפיצוי ולשינוי.

*

החלק האמצעי בספרו של סבירסקי, עשוי כאמור מעדויות המובאות בלשון אומריהם (לא בלתי נקיות, עם זה, מברירה מכוונת, ולא בלתי משדלות את העדים לכיוונים מועדפים) ובלי להתיימר שמאה העדים שלו הם כמאה אחוזים של הדעות הרווחות או של שיקוף נאמן ומדייק של המציאות. עומדות שם זו בצד זו קובלנת מחאה של אמת, וקובלנת מחאה שהיא זיוף האמת, ושממנה עושים את האידיאולוגיה של המהפכה. ייקצר כאן המצע מהבא אפילו קצת מן

הדברים שצריך להאזין להם היטב. בין דברים כעדויות על המציאות וכהתרסה כנגדה, ובין דברים שגולשים מן המציאות אל דמדומי המיתולוגיה (ושהצדקתם, אולי, בפורקן המיידי שבהם הם מאילמות ממושכה). עדיו של סבירסקי מדברים על עצמם, על עולמם, על כאבם ועל תקוותיהם, על מה שהיה קודם. על מה שיש כעת, ועל מה שיכול להיות כמיפנה וכשינוי לטובה. וכאמור, אין לחשוב כל דבריהם בהכרח כשיקוף מייצג של דעות “המזרחיים” כולם, ואין להם שום “פה אחד” שהוא, וקשה לבטא במונחים סטטיסטיים את מי או כמה הם מייצגים. ועם זאת, דבריהם חשובים להישמע, חשובים להשמיע וחשובים לשמוע. דברים הקוראים להרבה קשב, כאל תיסמונת, חלקיה ככל שתהיה, של חולי חברתי־תרבותי מתמשך ומדאיג מאד.

וכמו כל ראיית־עולם, או נסיון להשקפת־עולם, גם השקפותיהם (מקוטעות, ומגומגמות כפי שהן, וגם בוטות ומתכוונות להרגיז ככל שתהיינה) בנויות על מבט אל העבר (קודם שהגיעו הוריהם לארץ), על מבט אל ההווה (הכלוא במסגרות ללא מוצא) ועל מבט אל העתיד (איך לפרוץ מן המיצר).

נתחיל במבט אל העבר ונשמע מייד, כי עברם של המזרחים בארצות מוצאם, כלל לא היה רע. וכי בעצם לא היו מוכרחים לצאת מן ה“גולה” האידילית ההיא, ושעל־כן עלייתם לא היתה כלל עלייה של הצלה. ולא עלייה של בהילות, אלא עלייה מתוך מניעים מכובדים שברוח, דתיים בעיקרם: “יהדות המזרח, בכלל היתה עלייה משיחית” (עמ' 299. בספרו של סביירסקי) ולא עלייה מחמת מצוקה, רדיפות או פורעניות. אדרבא, מצבם הכלכלי שם היה מניח את הדעת: “בעירק אני הייתי מנהל בנק, בכורדיטסאן אני הייתי עשיר, במרוקו אני הייתי רב ראשי… היה לי כבוד” (156), “בתימן היית גר במקום שלך, יש לך רק את השטח מחייה שלך, אתה מתפרנס בכבוד” (187). “בעיראק היה להם (ליהודים) רע?” (143). בכל המזרח חיו היהודים חיים תקינים ורק בישראל “אני בגלות” (322). יהודי המזרח לא באו אפוא לארץ בידיים ריקות מנכסים ומערכים: “יש לי למכור הרבה (ערכים לציבור), יש לי באסטה של סחורה” (203). החברה היהודית בארצות האיסלאם הייתה בריאה בכלל ותופעות של פשיעה כמעט ולא נודעו בה: “ובארץ תשעים אחוז מהפושעים הם מרוקאים. במרוקו כמעט לא היו פושעים (יהודים) (263). “איפה מצאת בקהילה יהודית זונות בכמות כזאת, שודדים. רוצחים… בקהילה יהודית מזרחית?” (303). “דבר אחד לא היה קיים. לא היה בנמצא בכלל – זונה יהודיה בצפון אפריקה” (246) מבטיח רפי לשומעיו, ולשווא מנסה אלי לסתור דבריו, כמי שעזב בן 17 את מרוקו ועדיין זוכר “טוב מאד” כי: “בתוך הרחוב שלי גרו זונות יהודיות והיו בתי־בושת” (247). “לא”. זועק בן־ציון, הציונות יצרה את הזונות” (304).

ואפילו אם היו שם יהודים עניים בחומר, היו להם “ערכים שבשום מקום במערב לא היו יכולים להיות ערכים כמו שהיו לצפון אפריקאים. זה היה ממש מיזוג בין המסורת היהודית למסורת הערבית” (247). יתר על כן, “היהודים הגיעו לרמות גבוהות מאד במשטר הערבי” (302). ו“יהודי המזרח חיו יפה. באו במגע עם הערבים, לא היו שום סכסוכים איתם” וגם לפני קום המדינה “חיינו איתם, עבדנו איתם… הייתי בא, מכבדים אותך, מדברים איתך, נותנים לך כוס קפה… יחסי ידידות… יחסי מסחר הוגנים, יחסי אנוש טובים” (302). ובכלל, הערבים אינם שונאים ספרדים: “הערבים שונאים את האשכנזים” (שם). ומכאן ש“תקומת המדינה הרסה את יהדות המזרח בארצותיהם” (שם).

כיצד להגדיר מזרחי? מה הן התכונות המשותפות לכל המזרחיים? “מזרחי הוא מי שהחברה רואה אותו כמזרחי. זה מספיק”, קובע דוד (272) ואילו נעים יש לו איפיון זה: “אום כולתום, זה המכנה המשותף של כולנו – זו התרבות המשותפת לכולם שמדכאים אותה, שהורסים אותה” (283). כששרה אום כולתום בטלויזיה לא ייצא איש מפתח ביתו לשום אירוע בחוץ. חשוב ככל שיהיה (שם). ואיך להגדיר תרבות? “אורח חיים, צורת לבוש, דיבור… גישה…” (141). כשסימן ההיכר המיוחד ליוצאי אפריקה ואסיה הוא: ה“כבוד למורה, כבוד לאבא… כבור למסגרת המשפחתית, החינוך לילד, מאכלים, הצלילים המוסיקליים, ההומור והפולקלור – זה אותו דבר אני, ואם יבוא מיליונר, אנחנו נשמע את פאריד־אל־אטראש ביחד” (283). ומייד תלונה נוקבת: “ולמה הבנות שלנו הן בזנות? מפני שפשוט הביאו אותן מן השמרנות למתירנות. מזויפת. תרבות שהיא חיקוי של המערב” (283). כעת צפוי “הרס טוטאלי של התרבות המרוקאית” (284). היום “אני יושב בטלוויזיה של האשכנזים” (321) ו“פולני שבא לפני שלושים שנה מפולין ייקבע לי מה אני” (319). פלא שכאן “אני בגלות”? כאן האשכנזים תובעים, ש“כל מה שאנחנו הבאנו איתנו צריך להשמיד” (318). “אתה רוצה להגיד לי שבאירופה יש תרבות, במערב יש תרבות, ושעדות המזרח אין להן תרבות, אין להן גאווה משלהם… אין להם היסטוריה?” (ודוק: תרבות היא גאווה והיסטוריה). ואילו בארץ יש “שליטה של תרבות מערבית־אשכנזית, כל האנשים המרכזיים, הגיבורים, האנשים הבולטים, כל ההיסטוריה שלומדים” (189), הכל בכל הוא רק ותמיד אשכנזי".

ומה קרה להם למזרחיים בארץ? זה ידוע למדי. סיפורם מוכר לכל. ואת “זה אני לא יכול לשכוח!” (197). – “הנהג היה מרים את ההייבר (מיתקן להפיכת קרון המשאית) מפרק את החבילה, זורק אותם ונעלם” (197). כך היתה קבלת הפנים בבואם. “אתה זורק אדם. זורק אותו. אין לו ברירה. (והוא) מוכרח איך שהוא לחיות” (304).

ובו־בזמן, את מיטב המשאבים חטפו להם הקיבוצים והמושבים הוותיקים. “ניצלו את התמימות של האנשים” (186). החדשים “לא ידעו מה לדרוש. כשבאו לדרוש היה מישהו שסתם להם את הפה” (187). בן־‏גוריון אמר שהוא יביא לכאן אנשים מארצות־הברית, ושהספרדים יעבדו אצלם בספונג’ה (236). וכך, “זרקו אותם לכאן לפה כמו שזרקו את בני המיעוטים (מפה)… אני מלא רגשי נחיתות עד היום הזה” (179), “פה אין שום דבר – בחמש בערב חושך, מוות… אתה נכנס לפה – מחנה פליטים פה!” (180). כך במושב, ואילו בעיירת הפיתוח – אי־שוויון ואפלייה, וידיעה שהמקום לא נועד אלא להיות “כמחנה עבודה, כמאגר כוח־אדם” (196). פשוט, הביאו אנשים אל המקום ואמרו להם תשבו פה.

אבל מה המקום הזה? אם זה מושב, אז אתה לא רואה מושב – לא תרנגולות, לא לולים, לא פרדסים, לא כלום: אם שיכון, אז אין כאן ביוב, אין סילוק אשפה. אין מועדון, אין גן ציבורי, אין מקום לילדים. אפילו לא נדנדה (183), יש סעד, יש לשכת עבודה, מועצות פועלים – כולם אדישים, מעליבים, מדכאים. ולא במקרה אין כלום, אלא במתכוון. “לא מפרגנים, בפירוש, לא מפרגנים” (191). “אנחנו פועלים זולים” (178). ו“אנחנו מתביישים” (190). ולא עוד, אלא ש“פיתחו בעדות המזרח את האמונה שהם לא מסוגלים” – “החדירו בהם את האמונה שהם לא יכולים לעשות כלום” (197). ובכל מקום, יש מעליך אחד שהוא קובע לך מה לעשות והוא יודע מה טוב בשבילך" (148). – הנה כך, לקחו ממך את האחריות לקידומך ולעצמאותך. וכמובן שהתחרות תהיה תמיד לרעתך. והכשלון מתחיל עוד מעמדת הזינוק. “הזינוק הראשון – אין אין” (199).

חוסר השוויון בלט עוד יותר באופן שבו קלטה המדינה את עולי המערב המיוחסים. “לעולה מרוסיה נותנים דירה מרוהטת עם פריג’ידר וסטינגהאוז ומכונית וולוו… (בעוד שהאדם המזרחי) הוא כמו איזה כלב באיזו פינת צריף עם עשרה ילדים ועזרה סוציאלית…” (301). “לאחד יש את ‘כלל’, ולשני דוכן פלאפל” (280), מה פלא אפוא שמבין שני אחים, “אח אחד שהוא בצרפת סטודנט… ואחיו פה הוא רועה זונות…” (שם). מה פלא ש“הרוב (כאן) הם אנשים שבורים או אנשים שלא רואים בהם שותפים ושעושים להם הכל שלא ירגישו שהם שייכים” (296). “יוצרים בהם תודעה של ניתוק” (295). ו“המדיניות היא בפירוש של דיכוי”. והתיזה של האשכנזים היא: “לא לפתח, להיפך, להנמיך את עדות המזרח” (391). “אמרתי לו יש לי תשעה ילדים, אמר לי מי אמר לך לעשות תשעה ילדים?” (219). ובו בזמן הבן של האשכנזים אינו עובד, מבזבז כספים ומטייל לו במכונית – עובדים הערבים בשבילו" (301) והוא דורש מן המזרחים שיעבדו לו כערבים, שהרי ברור: “הביאו את המזרחים שיהיו פועלים” (שם). להיות פועל, איזו בושה היא ואיזו נחיתות גדולה מזה? בדרך זו המרוקאים הפכו לכושים של הארץ הזאת" (247). ו“בעלי הציונות ייסדו להם גילדה משלהם ושולטים באחרים וזה המצב הרע שיש במדינה הזאת…” (305). ומה התוצאה? “תופסים אנשים. סוגרים אותם במקום אחד. וחוזרים כעבור שלושים שנה.. אז מה גדל? פרחים? גדל עובש! לא יגדלו פרחים ממקום רקוב. בחייכם!” (247). אין סיכוי. יאוש. “האבא שלך היה בסך הכל חתיכת פועל” (224). “עם אחד? רק לקישוט” (200). ואילו השליטה על הארץ כולה בידי העדה הפולנית: המנהל, סגנו, ראש האגף, ראש המינהל, כולם פולנים (221–220). והללו מונעים מן המזרחים לעלות בדרגה, בין השאר, גם כדי שלא יתגלה ש“במפעל עושים דברים לא חוקיים” (211). כך גם בהתישבות. הוותיקים שולטים בכל המשאבים (202), והם מטהרים את המושבים ממזרחיים: “החוצה! לעזאזל, רק לא במושב!” (201). והגיעו הדברים לידי כך שאין להאמין עור לאיש: “האשכנזי כל הזמן הוא חבר שלך, אבל תמיד תיזהר ממנו” (211). כך בכפר, ובמשרדי העיר, שם? כמובן אפליית “השחורים”: “מה זה פה? ניגר דפרטמנט?” (250). וכך מכל צד שהוא “השפילו אותנו, דיכאו אותנו.” (158). “מה שיקום איזה שיקום?” – ״אני מדבר על עלבון אני לא מדבר על מצוקה!" (159).

*

כשמבקשים מוטו אחד שיאמר היטב הכל עד תמציתו, אי־אפשר למצוא מוטו קולע יותר ממה שאמר רפי:

“אני לא מרגיש נחות. אני מרגיש דפוק”. (248).

ואם מבקשים לדעת למצות מה שיש במוטו הזה, באים הפסוקים הבאים, ומפרשים: – רגשי הנחיתות לא הובאו הנה אלא הם נוצרו כאן, בפירוש נוצרו כאן" (292).

– “כשאתה מתחיל לשנוא – אתה שונא את הכל” (252).

– “אנחנו חיים בביוב – כמו עכברים” – ו“בתוך חמישים שנה זה יהיה רודזיה שנייה” (250)

– “אנחנו דור של חסרי זהות” (251).

– "יוליו: תאמר לי, מה אתה יכול לאמור לאותם הצעירים (הספרדים) בכדי להצליח יותר בחברה הישראלית?'

“עזרא: 'לספרדים? כן! ללקק תתתת לאשכנזים.”

– "יוליו: ‘כלומר זה מה שאתה מציע?’

“עזרא; זה מה שאני מציע. אין לי ברירה אחרת. לדעתי זה הדרך” (223)

ובכלל – “מה יש פה למזרחים!” (305). כל כולה של המשפחה הספרדית הגדולה לא באה לארץ אלא רק כדי שהיא “תיתן בשר לתותחים”.

ולמה בכלל ללכת לצבא? “מה יתן לי הצבא שאני אלך לצבא?” (160). ומה פלא אפוא, שהחיילים המזרחיים הם “חיילים בלי מוטיבציה?” (180).

האם יש סיכוי לצאת מן האפלייה, הדחקות והיאוש? “אני חושב שהפער החברתי ימשיך עוד מאה שנה ואין מה לעשות” (248).

ולסיכום: “אין פתרון, אין פתרון – תאמין לי! – – – השחורים דפוקים וזה לא יעזור” (268).

מה פלא אפוא שפקעה הסבלנות ואי־אפשר עוד לשאת. וצריך כעת לקחת ולהפוך את הקיים, עולם ומלואו, ולהתחיל מחדש, אחרת, ולפני כל דבר אחד: וכתנאי מוקדם לכל שינוי אפשרי, צריך להדביר את שתי המפלצות שהתעללו באדם, בכבודו וביכולתו להיות אדם מכבד עצמו ומכובד על־ידי זולתו: המפלצת האשכנזית בכלל, והמפלצת הקיבוצית בפרט.

האשכנזיות היא ההיקף והקיבוציות היא המרכז. וכשמדברים על המהפכה – מתכוונים קודם־כל לשני אלה: האחד כאידיאה והשני כדימויה המוחשי.

מה צריך אפוא לעשות?

ראשית כל, לאסוף כוח זו המילה החוזרת. כוח וכוח ועוד כוח. כוח פוליטי וכוח אירגוני. וכוח שליטה במלים, כי מלים נושאות בהן כוח (147), כשם שגם התיאטרון הוא כוח (154), כוח “לשלוט במוחה של החברה” (151), וכוח לפוצץ אותה (149), כוח כזה כמו שיש לכושים בהארלם (150), וגם כוח לעשיית טרור. ובמקום לבזבז את הכוח על עבריינות מרוב יאוש ועל פשיעה כנגד החוק, מוטב לרכז את הכוח לטרור פוליטי, פנתרי, באדר־מיינהופי, ולעלות בכל הכוח על האשכנזים. כל ההצדקה לכך נתונה. האשכנזים הללו “קודם דפקו אותם באירופה ועכשיו הם באים לעשות לי את זה?” (320). אני אלחם בהם. “קודם כל לכבוש את בניין הטלוויזיה” “תבוא משטרה, יהיה דם. יהיה נשק חם, קצת פצצות, קצת רימונים, קצת שחיטות, אבל ברוטאלי! ממש ברוטאלי! בכוח! זה הכוח היחידי שיש לנו במדינה הזאת” (323). מטיף עוזי, המוצג כ“משורר ומלחין”. אין זו כמובן תכנית פעולה, אלא זו קודם־כל, השתכרות מחזון הנקם, ובמלים גסות, שאחרים מפחדים עדיין לבטא עד שיתרגלו לשמען. או, אולי המלים הגדולות תחלפנה מעשים, ותבואנה במקומן בפורקן במלים? – אין שום בטחון בדבר, איש לא יבטיח, וכלום לא נימנע. ורק שהדברים הנאמרים נרשמים אי־כך, במקוס מן המקומות בתודעה, ואינם אובדים.

אחדות ואירגון, תנאי ראשון. “אם נצעק כולנו יחד, כל הספרדים. כולם אחים!” אלמלא שהספרדים אינם קלים להתאחד. אין להם הנהגה קולקטיבית מאריכת ימים. הם מתפרדים לפני שמתאחדים. הם מתחממים מהר ומתקררים מהר. קשה ביותר לארגנם. הם עצמם אינם מאמינים שיוכלו. “אנחנו עצלים מהדם” (266). קשה לסמוך על הטמפרטורה הגבוהה למשך זמן. ההתארגנות, ההתלכדות, ההנהגה – זו הבעייה. “ספרדים לא מסוגלים להתארגן” (209), “הספרדים זה טבע של ערבי” (220).

“אצל התימנים לא קיימת הנהגה קולקטיבית” (193). (ועוד בעניין זה: 178, 187. 193. ועוד ועוד). מצד שני, נתגלה כוחם האלקטוראלי המכריע. “בכנסת יהיה רוב ספרדי” (191). וכל המפלגות כולן נקלעות בין פחד מפניהם ובין חנופה להם.

האם יש דרך אחרת? פחות אלימה, יותר תרבותית? נראה שלא. “הדומיננטיות התרבוית האשכנזית” ממשיכה לבצע את “חיסול הערכים המזרחיים” (324). וחיים (סופר ומחזאי) מרגיש עצמו על־כן “עקר וסריס ויתום ובודד ונדכא ומדוכא, אתה איש לא רצוי, זר ואתה לא נדרש” (324). כל מה שנוצר כאן בתרבות הוא תרבות אשכנזית. “אני נורא קשוב ומחפש לראות מתי יצאו (בכלי התקשורת) לעצב גיבור, למשל, מרוקאי, או טוניסאי, או אלג’יראי… ונדמה לך שבסך־הכל משדרים לך באנטנות שנמצאות בארץ אחרת” (שם).

כל גיבורי הארץ מוצגים תמיד כ“גיבור של ההיסטוריה האשכנזית” (325), הנורמות והערכים הם נורמות וערכים של עולם אשכנזי. ו“בעברית פשוטה… זאת מדינה אשכנזית”. ואתה, המרוקאי, “אתה עקוּר” (שם). מכריחים אותך להסתגל למוסיקה אחרת של נפש אחרת. וממהרים לעצב אותך בגיל מוקדם כדי לחסל את נטיותיך הנפשיות. שהרי “אם אתה שואל אותי מהי המוסיקה שאני שומע בחלומותי… זאת המוסיקה המזרחית, המרוקאית, הביולוגית”… (326). נמצא שבין שתי התרבויות הולך אדם מבולבל. כאותם צבי־הים הגדולים שאיבדו את האוריינטציה, ואינם ויודעים לחזור אל הים והם נדונים “לצעוד להיפך”, אל כליונם הטרגי. וכל המודרניזציה שקידמה את פני העולים, לא רק שלא קידמה אלא השחיתה: “מבחינה הומאנית נגזל חלק אלוהי מן האדם ברגע שהמשפחה כמוסד והקהילה כמוסד חדלו לתפקד…” וכתוצאה מכל אלה, מסכם חיים “להיות ישראלי” – “זאת אומרת, לחיות את הטרגדיה של התלישה והעקירות” (328).

*

אבל הנה, לבסוף, הגיע הזמן. כעת יוכלו דברים להשתנות. ולאור כל האמור, מן הראוי היה להתחיל בכך שהאשכנזים “יקבלו מכה בראש… יכנסו להלם… פיצוץ על־קולי… שיעבור את תל־אביב ויגיע גם לירושלים” (192).

די להיות חלש ותלוי. “אני (בן המזרח} גוף ענק במדינת ישראל. ואני חתיכת דרקון בלי אש בלי קרניים” (254). מעתה עלי להיות דרקון עם אש ועם קרניים. ולאסוף את כל אלה שהרסו להם אותם ואת תרבותם, ואת כל חסרי הזהות שבישראל אלה “שמחפשים דגל. מחפשים משהו כדי להעמיד אותם באיזה שהוא מקום” (251). לאסוף אותם ולהתחיל לעשות, ולזעזע, עד שיידעו כולם איך הוא המרוקאי באמת. “איך הוא בפנים. מה אוכל אותו, מה נותן לו את והרצון הזה לפוצץ את הכל!” (251).

מעתה יתחילו דברים לזוז. לבסוף המערבים ילכו למערב והמזרחים ישארו במזרח שישאר במדינה הזאת – זה רק עדות המזרח! יתר עולי אירופה לא יישארו כאן" (300). גם “…התרבות תישאר מזרחית… אתה נמצא באזור מזרחי” (284). “האיזור הזה הוא מזרחי אוריינטלי” (283). וכשינסה האשכנזי להתנגד ינזפו בו: “אתה תלך! אני, זה הארץ שלי. אני אסייתי. זה כאן כל הארץ אסיה” (306). זה ועוד זה: “אנחנו יכולים להסתדר עם הערבים. אין לנו את הטראומה הזאת שישחטו אותנו” (160).

למזרחי אין מה להפסיד. כל מה שעשו לי בארץ־ישראל עד עתה לא היה אלא שעשו לו דברים, שהחליטו בשבילו (271), שתיכננו מעליו ושקבעו בשבילו, “ממש גימדו את האנשים” (164). עשו אותם לילדים קטנים, לדרדקים בעלי זקנים. הורידו אותם ממעמד מכובד ונשוא־פנים – למקרה סעד, למובטל, חסר תעסוקה, לעובד דחק, לאילם בתרבות, לאלים במגעיו. ולטעון־טיפוח בכל. “גולדה אמרה שרק מי שמדבר אידיש הוא אדם נחמד” (191). ולפיכך. על הלא־נחמדים לצאת כנגד “וללכת ולהתקומם… נגד הדפוסים (של האשכנזים) – הם אשמים” (237). הם האשמים. הנה, זו הנקודה.

כיווני פתרונות שונים מתרוצצים. יש כיוון פוליטי (תרגום הכוח המספרי כל המזרחים בארץ לכוח פוליטי). ויש כוח כלכלי (שינוי בדפוסי חלוקת העבודה העדתית), ויש כיוון שיקומי וכיוון פדרטיבי בין־עדתי (לחלק את השלטון בין כל העדות, כמו בלבנון“, (305), ויש גם כיוון עייף ונכזב מן הכל ומסתלק לו: “אני שם פס על כל המדינה הזאת! מענין אותי רק מעצמי… אני אשקיע, אני אסדר את עצמי… (176). או גם כיוון אוניברסלי שנדחה מייד (”האידאולוגיות האוניברסליות של המפלגות זה לא הפתרון”, (294).

ועדיין שריר וקיים גם הכיוון הטיפוחי: “המדינה חייבת לטפל בילד בעודו בן 3–2 שנים… את כל הטיפול. וגם… להיטיב עם ההורים שלו”. ויש גם כיוונים הנוטים להתפשר על־תנאי, אבל לפני כולם בראש כולם ומעל כולם באים הכיוונים הקיצוניים, האלימים, ללא סייגים – לפוצץ.

עדויות אלה, הממלאות את הספר שלפנינו, גם אם אינן משקפות הכל ונכון, וגם אם אין להעריכן מעבר לנסיבות היאמרן, וגם מבלי להיחפז להכללות גדולות – אין כל ספק שהן עדויות אמת, ושהומה בהן מחאה גדולה, יסודית ומן המעמקים. וגדולה מכל מה שהצליחו לשים המלים, מעבר לכל הגוזמאות, ההצגות וקצף החרפות הנמהרות, מחאה שמכילה בה הווית אדם, והווית קבוצתו; שכבודו נפגע וטעם חייו היה מר. ועם כל זה, ובו בזמן, יש בה עוד מחאה נוספת, שאינה כאמצעי ואינה לשימוש מעשי ישיר, ושכאילו נוהגת לפי כללי־משחק שונים לגמרי: מחאה לא לשם תיקון איזה עוול, ולא לשם פתרון איזו מצוקה, ולא לשם השגת איזה איזון משופר יותר בין קבוצות בני־אדם שונות – אלא מחאה של ריטואל, שאינו מכשירני אלא הוא טיקסי.

*

כאן אולי ראוי להבהיר דברים ולהעמידם על חזקתם. דברי העדים שצוטטו למעלה (אולי ביד פתוחה מדי…), טעות תהיה לראותם כמין “דיבורים אפיזודיים”, וכמין שיחות בטלות של יושבי־קרנות, שמפטפטים ואינם יודעים מה הם שחים: בגוזמאות, בלא־אחריות, ובהכללות הבאי ורהב – אלא אדרבה ממש כך ומזה נוצר המיתוס העממי, וכאלה הם זרעי ההכרה העצמית הנובטת, ממש מרחשים עמוקים ואפלים ולא מדוייקים כאלה – מהם גם נוצרת דעת הקהל, ומהם גם מתפשטת האמונה במה שמתראה כאמת, חזקה מכל אמת “אובייקטיבית”, ומהם גם מתחשלת התביעה שלא להסתפק בשום פשרות, ולא לוותר על כלום מן החלום הקיצוני והלוהט ביותר. נמצא אפוא, ששתי תביעות כאן ולא אחת. אחת פרגמטית ואחת ריטואלית. המחאה המכשירנית, שמבקשת לשנות דברים מציאותיים, בתחומי המציאות הנתונה; והמחאה הריטואלית, שמבקשת להעתיק סדר דברים נתון אל מעבר למציאות הנתונה. שני קווים הם אפוא, קו אחד והוא קו מעשי, וקו אחד והוא קו דמיוני,או נאמר, קו ראציונאלי וקו אי־ראציונאלי, שסותרים זה את זה, וחיים יחד בכפיפת תודעה אחת. והתוצאה – סצנות של אמת קשורות יחד בחבלי שקר.

בשיאה של התביעה הריטואלית עומד האיווי העז: לתפוס באשם ולשרוף אותו. שעיר־לעזאזל קולקטיבי (האשכנזים בכללם והקיבוצים בפרט), שיספוג את כל הרע אל תוך גופו ויוצא לסקילה בחגיגה ובעסק גדול. למצוא אשם שיפטור את מאשימיו ממצוקה מודחקת, ושגם יפטור אותם משאת בטירחת מנת אחריות עצמית למצב־ענינים קשה. וכך הולכים שני הקווים ומסתבכים: הקו הפרגמטי המכוון למדיניות מעשית בהקשרי המציאות ואילוציה, מציג ראיית היסטוריה אחת ואמת אחת; והקו הפנטסטי, הממשיך לבקש פורקן בהקשרי המציאות המדומה שמעל המציאות הממשית. ואין לבניו היסטוריה אלא מיתולוגיה, ולא אמת אלא דימויים של אמת, שלפיהם מתגברים המצוקים על האראלים על־ידי ריקודי מלחמה, נוצות והעוויות נוראות.

אלמלא שריטואל כזה אינו נגמר תמיד רק בהצגה הצבעונית הזו, ובתשואות המתח המתפרק, ואחר־כך הולכים הביתה. העולם מלא ריטואלים שהפכו למציאות. טקסים לא מכשירניים שהפכו לטרור טורפני, ואנשים מרובים מדי, שנסתחפו בהמונים עצומים מן הריטואל אל הרחוב, ומן הטקס במסכות מפחידות־משעשעות אל יריות ופצצות ואל הוצאות להורג, עם שנאת קנאות בלתי מבחינה, עם איבוד השפיות עד שכאילו משהו קמאי מאד פורץ את כל הגדרות ומבקש לו טרף־אדם – ופתאום ואנחנו סחופים בתוך מצולות שאין להן כינוי הולם יותר מאשר כברבריות עם כל ההסתייגות וה“להבדיל”, ושאמנם כך קורה ואיך באה הברבריות המודרנית על העולם. אין צורך ולהרחיק מעבר לסביבתנו הקרובה, המיידית, כדי לראות ולהיווכח.

רפי הוא רק בחור אחד. אבל רפי הוא יותר מרק בחור אחד. ורפי מתלקח: “באדר־מיינהוף – הוא מסביר – אל תתפסו אותם בתור עבריינים – – – הם טירוריסטים – – – אני מלא סימפטיה אליהם. תהרוג אותי, זה מרגיז אותי אבל אני מלא סימפטיה, אני לא יודע למה… זה אסור, זה דבר שלא… אבל אני לא יודע. אני מלא סימפטיה אליהם. אני לא יכול אחרת. וזה לא אשמתי” (249 – 250).

הטאבו מתפקק. איסור מכאן ומשיכה מכאן. סימפטיה מדגדגת ודחף יצרי מתעורר. כשם שאסור לעשות מרפי הכללה. כך אסור לעשות מרפי המעטה. קולות רבים בקולו, רותחים ונעצרים. בינתיים.

איזו משתי המחאות תגבר? זו המבקשת פתרון מעשי לשאלה מעשית, או זו המבקשת סילוק אגדי של מצוקה נפשית? מכאן מצב חברתי חמור, שתובע מפנה ריאליסטי לפתרונו, ומכאן מצב חברתי חמור, שהופך להיות מצב סוריאליסטי; מכאן עומדים על קרקע המציאות ומונעים משאבים ממשיים כדי לשנותו; ומכאן שומטים את קרקע המציאות ומבקשים אמצעים שמעל למציאות, כדי להדביר איזה דימוי מפחיד – כמי שמבקש רפואה בבת־אחת מן המדיצינה המודרנית ומכוויה עם לחשים. ממש כזו היא התאווה המפורשת לתפישת האשם: האשם הגדול, האחד: לכל הרע – המכשפה האשכנזית – והפתרון האחד והגדול לכל הרע – שריפתה.

פתאום, ויש לפנינו מילון מושגים חדש. הציונות היא המלכודת של האימפריאליזם האשכנזי. העליה הגדולה ושיבת ישראל לארצו – זו הונאת התמימים הספרדים ודיכויים לתועלת האשכנזים. הסוציאליזם ותפארתו הקיבוצים והמושבים (הוותיקים), הם אחוזות של ניצול קפיטליסטי גס. עיירות הפיתוח, הן מאגרים לעבדים ולשפחות. התרבות המערבית היא הרס התרבות המזרחית, והאוניברסיטאות הן כדי ליצור אליטה גזעית של אדונים אשכנזים שישלטו לבדם בכל.

האם צריך לעמוד כעת ולכפור בכל אלה? להתחיל לספר מחדש את ההיסטוריה של אתמול שכולנו עדיין בה? להתנצל למה עשינו מה שעשינו ולפתוח במסע אפולוגטי? לקרוא להבדיל בין אמת ובין זיופה של אמת? או, שמא רק למשוך כתף, ולהקל ראש בכל אותם ביטויים אלימים ולחשוב כאילו לא היו אלא רק מבעי ילדים כועסים בשעת כעסם. ומתוך הסתחפות שיכורה וחסרת־מעצורים ליצרי נקם, מוצדקים למדי, כשלעצמם?

כשחוזרים ובודקים מה היה היקף העליה בשנות גיאותה, מה היה הרכבה מבחינת הגילים, הבריאות, גודל המשפחה, הכשרתה המקצועית, ציודה, מיומנותה הבסיסית, רמתה ההשכלתית, וכושר התמצאותה הראשוני, מצד זה; ומצד שני מה היה בידי אותה מדינה חרוכת־מלחמה וריקת־ידיים ובידי אותה חברה ענייה ועייפה, ששילמה אך זה את היקר שבמחירים על הגשמת היקר שבחזונות – ואיך נטלה על עצמה לקבל את העלייה ההיא: וכששואלים אם לאחר כל השגיאות והחטאים ששגתה המדינה ושחטאה החברה בקליטת העלייה (ובעיקר, בפטרונות, בניכור ובהתנשאות, שלא להזכיר בורות וסתם טיפשות אנושית), ומה היתה מידת אחריותם ותרומתם והשתתפותם, של העולים עצמם במעשה הקליטה – מה ידעו לעשות, מה רצו לעטות ומה הצליחו לעשות; וכשמשווים כל אלה למה שישנו ונמצא היום בעין, ומכל מבט שהוא – משקי, חברתי השכלתי ומדיני – הוא שינוי מפליא בהישגיו: אין עוד מקום בעולם שגוף חברתי אחד קלט גוף הגירה חדש ובעייתי כל־כך – כשהגוף הנקלט גדול פי אחד־וחצי מן הגוף הקולט תוך-כדי תקופה קצרה כל־כך (השוו למשל את צרפת, אם ואיך היתה קולטת, בכמה שנים, כשבעים מיליון מהגרים..) ובהישגים מרשימים כל־כך, כפי שקרה כאן לעינינו.

וכאמור, השגיאות והמשוגות והחטאים, לא היו נחלתו של צד אחד בלבד, והאחריות להצלחה ולאי־ההצלחה לא היתה בשום־פגים רק על כתפי צד אחד בלבד – ובלי לפאר שום דבר שאין לפארו, אי־אפשר שלא להודות כי קרה כאן דבר גדול, שאין משלו בעולם.

כמובן, גם זה: כמו הגנרלים הנלחמים במלחמה הבאה לפי מיטב לקחי המלחמה הקודמת, כן גם היו המדינאים שטיפלו בעלייה החדשה ההיא, לפי מיטב לקחי העליות הקודמות, וכמו במלחמה שרק באמצע הקרבות מתחילים להבין ולשנות את התפיסה ואת אמצעיה, לאחר ששילמו ביוקר בחיי אדם ובמשאבי הלחימה, כך היה גם בקליטת העלייה הגדולה: רק מאוחר התחילו תופסים את השגיאות ואת מחירן האנושי הכבד.

אלא שמי ישמע כעת לכל אלה, הנשמעים בוודאי כתירוצים נבובים לעוול מוחשי. כעת נשמעת התביעה האחת, והיא מתעצמת בתאוצה: מי האשם? ולהחזיק באשם ולתבוע ממנו יותר מהודאה באשמה, יותר מרק התנצלות ויותר מפיצויים. כעת מחכים למשהו שמתחיל בכעין הצהרה מצד האשכנזים, כי אכן על ראשם האשם, ולא רק אשם אלא אשם בזדון, אשם בכוונה רעה: איך הביאו את העולים ברשע, איך ניסו ליישבם בכחש, אין הלכו ללמדם בעורמה, איך כל מה שניסו לעשות כדי לקרבם וכדי לעודדם, ככל שידעו וככל שידע העולם ללמד – הכל היה מתוך רצון רע. כדי להכשיל, את כולם, כדי להקפיא ולהנציח את הנחיתות הזמנית ולעשותה קבע, וכדי לנצל את יתרונם ולחגוג את מלכות הרשע – ואיך הקימו ככה בארץ ישראל שני עמים נבדלים, זה עליון על זה, שולט בו ומדכאו עד עפר.

לאן מגיעים לאחר זה?

ואולי צריך לקבל עלינו ששתי עמדות פסולות מראש: עמדת המאשים והמוכיח ועמדת הנאשם והמצטדק. וששני נוסחי דיון צריך להתבגר מהם, נוסח התאניה ונוסח ההטפה. ודי בכל הבכיינות, ובכל הרחמים העצמיים, ובהפגנת המסכנות וה“הייתי כלב מוכה”, וכל הטענות והמענות בכיכר העיר, ושידעו כולם ושיבואו לראות, ושינודו לך ושירחמו עליך, וכל הטרוניות וההתלוננויות על כולם – וכל־כך מעט על עצמך – וכל ההתפרקות הזאת במלים, במלים גדולות וגסות, וב“דם חם”, כל ההאשמות שיש להן ושאין להן ידיים ורגליים, עם הקללות הנוראות וההפחדות הגדולות, וכל אותו ציור העולם כביבר מלא מפלצות שרוצות כולן לטרוף אותך הקטן, עם חשיפת הצלקות לראווה, בשוק, כדי לזכות בחמלה ובחיבה, – יש בכל זה לא רק סגנון דוחה, ולא רק משהו מקטין ערך, לא בוגר, אלא, וזה העצוב מכל, שוב הידבקות אל ידו של אותו אבא, אלא שהפעם בצעקות ובחרפות ובאיומים – עד שייבהל וישמע ויחזור ויאהב אותך ויתן לך, הוא יתן לך, ומידיו תקבל את כל המגיע לך.

צריך לגדול מעל זה. צריך להיפרד מהצגות אלה. די להיות מאשימים ומאיימים. צריך לקבל אחריות, לעמוד זקופים ולקבל אחריות. עם כל הקשה והמכאיב שבקבלת אחריות. וזה הכל. די להמס לבבות ולהיות חלשים. צריך להיות פשוט נוטלים אחריות ועושים דברים.

*

ועוד רק שנים שלושה דברים על הספר, שכה הרבה הבאנו מתוכו. יש בספר הרבה כאב. לא מעט אמת. ובוודאי שיש בו דאגת אמת לשינוי שצריך לבוא. אבל, מבין הדפים נשמעת נימה מוכרת למדי מספרות ה“לבנים הטובים” באמריקה, שכולה על טהרת האנושיות וההזדהות עם כאב השחורים, ושעם זה מידה של התבטלות עצמית בה, ומידה של פילנטרופיה רוחנית. מותר כמובן להעתיק דברים ממקום למקום. וביחוד אם ניתן להצביע על תוצאות גדולות שהושגו בעקב אותן תפישות יפות. מה הן אפוא התוצאות הגדולות שצריך לראות אותן כמופת לנו? ואם אינן כה גדולות – מה עיכב אותן מהיות גדולות ומכריעות? שוב רק בגלל הרשעים שהפריעו? או בגלל בעיות שאין פרופורציה נאותה בין סביכותן הקשה ובין מה שיודעים להציע להן ברפואה? קל מכל הוא להצביע על האשם הגדול, לתפוש אותו ולתלות אותו בפנס הרחוב, ולחזור ולמצוא והנה כל הבעיות כולן על מקומן, וכאילו לא כלום.

המציאות כפי שהיא, די רעה ודי קשה ודי כפותה לאילוצים כבדים, שלא צריך להוסיף עליה דמגוגיה, ותסיסה של מיתוסים ברבריים, לעורר יצרים מיידיים לסיפוקיס מיידיים, ולתפוש שעירים לעזאזל ולתלות על צווארם פלקטים פשוטים וגסים עד יאוש – והמציאות, עם כל זאת, היא די עשירה ודי טומנת אפשרויות ודי נפתחת למאמצים כנים, מכדי התייאש.

קטעים לא מעטים בספר ההוא ובמאמרים וברשימות מרובים שכמותו – מעכירים את הלב במשהו מעין צל מעוקם וזחלני של “הפרוטוקולים של זקני־ציון”: כמין רעל זוחל, “האנטישמיות” אל האשכנזים, ההכללה של כולם כאחד, הקריקטורה שעושים מכולם, ועיוות ההיסטוריה.

ומצד שני, לעתים נדמה, תוך כדי קריאה ושמיעה, כי הדוברים הללו, כל פרשנותם הסוציולוגית וההיסטורית, הופכת עד־מהרה ומתכווצת לרק פסיכולוגיה: לתולדות הכאב, הזעם והעלבון – ואינה מגיעה עד כדי תיאור המהלכים החברתיים וההיסטוריים כהוויתם, ואינה מתרוממת עד ידיעת האופק הרחוק שמעבר לתלאות הדרך. וכשמתכווצת ההיסטוריה והסוציולוגיה להיות לרק פסיכולוגיה, היא נשארת בגדר קובלנה, שאינה מתמודדת עם המציאות אלא מבקשת לה סימפטיה. מסימפטיה בלבד המציאות לא תשתנה. ותודעת השינוי חייבת לעמוד על מסד של אמת.

הנה, למשל, ההצטרפות הקלה אל הנורמה שנעשתה רווחת היום בארץ, שהיות פועל הוא בושה שצריך להתנצל עליה. וש“אבי היה חתיכת פועל” היא חרפת המשפחה, שצריך להיפרע עליה ולנקום, או, למשל, התאור של ארצות המוצא כמופת של קיום יהודי אידילי. ואולי דווקא היעדר שלילת הגולה, כתנאי מוקדם לעלייה, היה אולי בעוכרי העלייה הזאת, והיעדרם, למשל, של מעין סיפורי מנדלי מוכר ספרים, של עיירות צפון אפריקה, עם ההוקעה ללא רחם של העיירה בנוולותה, כרקע לשיבת ציון – חסרונה מורגש. או, למשל, התביעה להיות מקצר דרך במקום שאין לו שום קיצור דרך אלא רק שלב אחר שלב.

ואילו המטרה המאחדת, ליצור איזה שלם מכל חלקי העליות והתרבויות, לא במחיר טשטוש העבר או ההתנכרות לשייכות אליו, אלא מתוך התקווה לאיזה פלוראליזם לאומי – שאין צורך בו לשלם בשונותך כדי לזכות בשוויונך – מטרה זו אינה בראש בעלי הקובלנות, ואינה נשמעת באוזניהם אלא כמין נסיון להרדים את תביעתם ולהנציח את העוול ולפרזלו.

לא קל לשכנע כאן. לא קל לפלס דרך להתחלה חדשה. לא קל לקרוא לאמון ולהדדיות שיגדלו מעל המפריד ומעל עלבונות העבר, ולהתגבר מעל תגובות ילדותיות, ולא קל להוכיח כאן שיקול־דעת ולא נטירת איבה. ועם כל זה, כלל חזון שיבת ישראל לארצו – גדול מפרטי צרות שיבת ישראל.

סיפור העלייה הגדולה של יהודי ארצות האיסלאם וקליטתה, עם כל הכאב, והפטרונות וההתנשאות, וההתנכרות, ולאחר כל המחסור והשגיאות והחטאים – לא רק שאינו סיבה לשאת אשמה, אלא הוא אחד הפרקים היפים והמרתקים והמאירים ביותר בהיסטוריה של העולם בזמן הזה.

ואסור ללכלך את קצת היפה הזה, גם לשם מלחמה צודקת.

יזהר סמילנסקי

דבר (ח כסלו תשמ''ב 4.12.1981): 16; 19.

תשובת יזהר סמילנסקי

דבריו של מוני יקים במאמרו, שומטים לצערי ייתכנות שיחה בינינו, שהרי אני אמרתי אתה צודק, אבל לא בכל, שמניח מקום לדיון; והוא אומר, רק אני צודק בכל ובלי שום אבל. שלא מניח מקום גם לצד שני.

משתמע איפוא, שכל זמן שלא אצדיק את כל תביעותייו. שכל זמן שלא אודה כי כל טענותיו כולן אמת, ושכל זמן שלא אחדל משנן כי קצת עובדות אינן כל העובדות. וכי פירוש אחד לעובדות נבחרות איננו מספיק – הרי שאינני מבין כלום, שעלי להתחיל ללמוד, שאני כן אשם וחייב גם להתנצל ולבקש סליחה.

משתמע מכאן ששיחה תיתכן רק אם אהיה מקבל מראש את הנחותיו, ורק אם אהיה מאמץ מראש את התיאוריות שלו על הציונות האשכנזית, הגזענית, האימפריאליסטית. הקולוניאלית, ורק אם אהיה מסכים מראש לכל פרושיו להיסטוריה שליקט לו מן ההיסטוריה – וזו ממש היא אותה עמדה מיתולוגית המעמידה עולם־של־רק־צד־אחד ושלא ייתכן בו דו־שיח, בינתיים.

וחבל.

דבר (כט כסלו תשמ''ב 25.12.1981): 16

– עניין “הטבע היהודי” הוא כללי מאד, שקשה להוכיחו. כשהייתי בארגנטינה, היו היהודים שם תולים כל מיני תכונות שלהם בטענה ש“זה הטבע הלטיני”. הם שני דורות שם, בסך־הכל, וכבר דבק בהם “הטבע הלטיני”… או יהודים החיים שניים־שלשה דורות באנגליה, נוהגים כאנגלים לכל דבר, לעילא ולעילא. והיהודי־הצרפתי מדבר ועושה ומתנהג וחושב ומפעיל את מוחו – כאילו הוא צרפתי מדורי־דורות. כך שאינני יודע בסופו־של־דבר מהו “הטבע היהודי”. מה הן סיבות הירידה, אם כן? האם הן כלכליות? חומריות־פיסיות? למשל, שיכון וכיוצא באלה דברים? או אלה סיבות רוחניות? כלומר, סיבות שבמהות, שמשהו בציונות, שמשהו בארץ־ישראל, שמשהו ביהדות שלהם, לא עבד כהלכה?

מה שעושה את התשובה לקשה כל־כך היא העובדה, שהיורדים של היום הם דור שני ודור שלישי, ודור רביעי. חתך של כל העדות, של כל העליות. כלומר, לא יורדים אלה שלא התאקלמו בארץ, שלא נקלטו, כמו בעליות הראשונות, אלא אלה שכבר השתרשו בה! וכשאתה רואה אותם בחוץ, הם ממשיכים להיות ישראלים, יותר מכל דבר אחר. והישראליות שלהם היא באופן מוזר, באופן קיצוני, באופן חולה, מובלטת אז ביתר־שאת! ואז נשאלת השאלה האם אנחנו מאשימים או נאשמים? ואם נאשמים – מה קרה פה לא נכון? מה קרה שאלה שהם בני דור שני ושלישי, היודעים את כל החוקים של המקום, את כל כללי המשחק של הארץ הזאת – לקחו מקל נדודים? למה הם הלכו? למה הפנו עורף?

– אם נחזור לנקודת ההתחלה, כלומר, לסיבות העיקריות של התופעה, הייתי רוצה להציג שני גורמים, שנראה לי שאסור להתעלם מהם, אף־על־פי שהם לא מנוסחים בצורה אמפירית, או בצורה שניתן לבסס אותה באופן סטטיסטי. שני נושאים: הנושא האחד הוא עם. ומה פירושו עם? כשהיהודים ברוסיה היו מוכרחים לעזוב אותה – לאחר שחיו שם כאלף שנה – הם עזבו בהמוניהם לאמריקה. רק אחוז אפסי עלה לארץ. ומהאחוז האפסי הזה, שוב היתה סלקציה אחר סלקציה, רק מעט מהם נשארו, כלומר, אלה שעלו לארץ – עלו מתוך איזו התנגדות לזרם ההיסטורי, שסחף את כולם מהמזרח למערב. לא רק את היהודים. באותו זמן שעזבו שלושה מליון יהודים את רוסיה, עזבו את אירופה עוד איזה שלושים מיליון אדם והיגרו לאמריקה. אלה שהלכו לדרום־מזרח, לארץ ישראל, היו מיעוט. הם ביטאו בזה משהו אנטי־היסטורי, כי קיבלו איזו הלכה שלא היתה לה שום הצדקה כלכלית, שום הצדקה של התפתחות סבירה לזמן הקרוב, אך במקום זה היה להם איזה אף־על־פי־כן. ברנר אמר כך: בעפרון ביד – אין עתיד לעם־ישראל. אבל צריך לעשות. אלה שהיה להם ה“אבל” הזה עלו לארץ, ואחרי שה“אבל” הזה קצת התנוון במשך העליה הראשונה, באה העליה השניה, עם “אבל” יותר חזק. ושוב הם היו מיעוט. הם ביטאו בזה משהו אנטי־היסטורי, כי קבלו איזה הפוכים. בשיקולים האלה היו שני יסודות: אחד – עם, שישנו עם ישראל. לעם ישראל דרוש פתרון. והיסוד השני – האגו עומד בשירות העם. מה שקורה עכשיו הוא – שהאגו חוזר ואומר: מה שטוב לי אני עושה ולא איכפת לי שום־דבר, ואם טוב לי – אני יורד לאמריקה.

[מגד: כן, אבל אלה שהלכו נגד הזרם, ועלו לארץ־ישראל – גם להם האגו אמר: זה טוב בשבילי. זאת לא היתה “הקרבה”.]

– האגו הזה היה באינטגרציה של היסטוריה של עם. כלומר, הם ראו את עצמם שהם בונים עם יהודי.

[מגד: אבל איך זה נתרגם למונחים האישיים? בוודאי זה מוכרח היה להיתרגם בדרך של – “אני כך אהיה יותר מאושר”.]

– בדרך אידאליסטית. כלומר: אני עוצם עיני אל כל הדברים הקשים ופוקח את עיני אל כל הדברים שנראים לי שהם מבטיחים עתיד יותר טוב ממבט היסטורי.

מול ההיסטוריה הקונקרטית, הם יצרו להם היסטוריה משיחית כזאת, שלהם עצמם, שהם יהיו אחראים לה. והנה, קורה פה מין דבר כזה: להיסטוריה יש דרכים שונות. יש דרך ישירה: שלושה מיליון קמים ועוזבים, במשך מספר שנים, את רוסיה ועוברים לאמריקה. ויש דרך עקיפה: ההיסטוריה ממשיכה לפעול, אבל היא עושה את זה כעבור שני דורות. חוזרת אל אותם היהודים, ומפעילה אותם בדיוק לפי אותם המניעים האגואיסטים. כלומר, היהודים של עכשיו, הישראלים שיורדים, ואלה שנושרים בווינה – פועלים לפי אותם המניעים. וזוהי כבר דיסאינטגרציה של עם.

אף אחת מן הטענות של היורדים כלפי הארץ, בעצם אינה עומדת במבחן. יש טענה כלכלית. אבל תמיד היה המומנט של דחיית הסיפוק המיידי: אם לא עכשיו – בעוד כמה זמן יסתדר הדבר: עבודה, שיכון וכו'. כל אחד מאיתנו, היושבים כאן, עבר איזה זמן עד שהגיע לצורת חיים נוחה יותר. לש[…] שנים חיינו ברמת־חיים נמוכה, ואף־על־פי־כן התקיימנו בדבר הזה.

הנימוק השני – בארץ הזאת אין די תרבות. אין עושר של אירועים תוססים וכן־הלאה… אפשר לחשוב, כשהם יורדים לארצות אחרות – הם רצים מקונצרט לקונצרט ומאירוע לאירוע. לא. הם עסוקים בהתקיימות הראשונית ביותר. וגם הנימוק הביטחוני לא תופס. הירידה הגדולה ביותר היא דווקא בשנים שלאחרי הסכם השלום עם מצריים. הרי קרה משהו בארץ! יש סיכוי סביר של שלום, של “לא לעולם תאכל חרב”! ובכל זאת…

כלומר הנימוקים האלה אינם נימוקים מספיקים. הנימוק היחיד שתופס, הוא זה של התרופפות ההכרה, של התרופפות הדבק, האינטגרציה של הדבר הזה ששמו עם יהודי וההיסטוריה של עם יהודי ואיכפתיות בדבר. הנימוק היחיד הוא העדפה של האגו ושל מה שקורה לי באופן אישי ושל הפתרון האישי וההצלחה האישית, שאני מוכן לשלם עליה באמריקה שנים של סבל. אני מציל את עצמי.

אלה הן הכללות גדולות מדי. אף־אחד לא חקר את הדבר היטב. אתה מתרשם כך או אחרת. ואף־על־פי־כן אני חושב, שגם עניין החינוך הוא האשמה קלה מדי. החינוך הוא הסוכן הקטן ביותר של החברה. החברה עצמה היא הכתובת. אין בבית־הספר היום אלא מה שיש בחברה. עשינו כל מה שאפשר לעשות, כל מה שידענו. התלמידים טיילו ושרו, והיו גם בתנועת־נוער, ועשו הכל – ויום אחד, כשהיה הדבר ברשותם, הם קמו ועזבו. מה שפעל כאן הוא התרופפות אותו ה“אף־על־פי־כן”. אותו – “אמנם קשה, אבל”. אין זה קל לומר איך חוזרים ומשלהבים או משקמים את ה“אבל” הזה, אבל הנקודה היא: אתה שייך לעם, או אתה פרט. אם אתה פרט אז אתה נישא בגל החוזר, אם אתה שייך לעם – יש בך עקשנות.

לעניין הדתיים: טרם בדקנו את הדבר. לא ברור לנו מה קורה שם באמת. כמה ירדו ולמה ירדו וכן הלאה. יכול להיות, שאצלם התהליך רק מתמהמה ועוד יגיע. אני שומע עכשיו שגם בקיבוצים הדתיים הדבר הולך ומתגלה. ושם העזיבה היא משתי סיבות: או שלמישהו הקיבוץ פחות מדי דתי, או משום שהוא יותר מדי קיבוץ. רוצים להיות בפחות סוציאליזם, במשהו פרטי יותר, חופשי יותר, התהליך, נדמה לי, לא יפסח על איש.

[מגד: ובכל זאת, רוב העליה לארץ עכשיו, היא עליה דתית.]

– מה זה הרוב? הלא המספרים הם כל־כך אפסיים, שגם הזה הוא לא משמעותי. אלה שוליים של המון גדול. כחמישה־שישה מיליון. באים כמה אלפים.

[ברעם: כן, אבל הם עולים מנימוקים דתיים.]

– אבל הנימוקים האלה – זו שמנת של חמישה מליון! ויש לזכור עוד משהו: אתה ציטטת קודם מהזז. במקומות אחרים טוען הזז שהדת היהודית למדה לחיות בגולה, למדה לחיות בלי ארץ, לימדה את העם להתקיים בלי זה. כלומר, התרבות הדתית חינכה להתקיים ללא אדמה מתחת לרגליים?

– אבל בית ועצים זה לא מספיק. בית, חצר ועצים אפשר להחליף. בית, חצר ועצים אפשר למצוא במקומות אחרים. בית יותר יפה, עם חצר יותר גדולה. עם עצים יותר עתיקים, אם הבית, החצר והעצים האלה לא קשורים למשהו גדול יותר, למשהו שיש לו איזה מימד היסטורי ואיזשהו מרחב של הכרה – הרי הבית עצמו והחצר עצמה – –

– הבתים האלה לא היו בתים בלבד. הם היו קשורים עם אנשים שישבו בהם, עם איזה אקלים מסויים שהיה בתוכם, הם לא עמדו בתים בתוך אין, בתוך ואקום, הם היו בתים שביטאו הוויה שלמה. זהו הדבר שחסר. כלומר, אני חוזר ואומר שיש בו איזה דיסאינטגרציה. אולי אסביר את זה כך: מה שמחבר אטום לאטום – הוא מערך של כוחות מושכים ודוחים, כשהכוחות המושכים מתגברים על הכוחות הדוחים. אם משהו בדבק הזה מתקלקל או מתייבש, נשארים אטומים לבדם, ואטומים לבדם – עפים. מה שמוטל עלינו עכשיו הוא למצוא את אותו הדבק, שיחבר את האטומים, והדבק הזה – שמו עם־ישראל, היסטוריה של ישראל…

[מגד: אתה מדבר במושגים של הכרה או במושגים של חוויה?]

– הכרה הקשורה בחוויה. אם החוויה היא זו, שבמקום שאנו חיים בו אין בו אטרקציה, שהוא דוחה, שהוא לא יפה, שהוא המוני, או שהוא אוניברסלי עד כדי כך, שהוא דומה לכל מקום אחר שבעולם, איבד את הצביון שלו, איבד את הייחוד שלו, איבד את הפרטיות, איבד את הגילוי שיש בו – אז הוא הלך לאיבוד. אם הארץ הזאת, החצר הזאת – קשורים לאיזה רעיון, קשורים לעם, הרי זה חוויה והכרה כאחד.

כל מה שקרה פה, המתיחות וההגנה והפלמ“ח – כל זה היה חלק מהחוויה הבלתי־נדלית. אבל הקשר הוא קשר של עם, הוא קשר של הסטוריה. קשר של ארץ. ארץ לבדה זה לא כלום. עם לבדו זה לא כלום. הרעיון של הציוניות היה ליצור איזו אינטגרציה. הביל”ויים באו לארץ בלי דת, אף־על־פי שהיו שומרי מסורת. הם לא אמרו “בית יעקב לכו ונלכה באור ה'”. הם אמרו: “בית יעקב לכו ונלכה”. וכשהם עשו את הדבר הזה הם הביאו משהו, שכולם האמינו שזה איזה יסוד כזה שיצור אינטגרציה, האינטגרציה הזאת שחשבו שהיא תהיה תרבות – – –

[ברעם: אבל לפני ביל"ו, כל העליות היו דווקא עליות דתיות.]

– העליות האלה לא יצרו מהפכה היסטורית של העם היהודי: המלה “עם” הופיעה עם הבילו"יים. הרעיון של עם, שלא מחכה עד שיבוא המשיח, אלא שלוקח את גורלו בידו. בנקודה הזו יש איזו התייבשות, ולכן אם שואלים אותי מה עושים, אוכל להצביע על שלושה דברים:

האחד – לעצור את אלה שעוד לא ירדו. במקום לרוץ כמו משוגעים, כדאי להחזיר את אלה שכבר הלכו. צריך לעשות משהו למען אלה שחושבים על ירידה. לדבר איתם, להיות איתם, […].

הדבר השני הוא – שינוי המשטר בארץ. המשטר הנוכחי בארץ עושה אותה ארץ לא אטרקטיבית, לארץ דוחת יושביה, דרוש שינוי המבנה הפוליטי של הארץ הזאת, עם המסקנות הנובעות מזה.

[מגד: אתה מתכוון בוודאי לשינוי סוציאלי. מפני שאין הבדל בין ממשלות המערך וממשלת הליכוד מבחינת שיעורי הירידה.]

– אלה ואלה לא הסיקו את המסקנות הנכונות. צריך ל[…] את הארץ הזאת ב[…] קודם־כל בבחינה רוחנית. שאנשים יהיו מתגאים לחיות בו, שמושך מתנדבים מכל העולם, שפה יקרה משהו מעבר לדברים שישנם במקומות אחרים בעולם, ויש דבר כזה. החברה הצעירים לא יודעים דבר שאנחנו ידענו, שיש דבר כזה. ושיכול להיות דבר כזה. ואם הוא יכול להיות – אפשר לשקם אותו.

והדבר השלישי […] הוא: ללמד את ההיסטוריה של האף־על־פי־כן; שידעו מה קרה במקום שבו אנחנו ממשיכים. ובאופק שעדיין אפשר לראות אותו. אפשר לראות עוד את בת־שלמה, את זכרון־יעקב, את עקרון, אפשר לראות את ההתחלות. ידיעה בלבד לא מספיקה, אבל ידיעה היא התחלה. מודעות כזאת היא התחלה.

צריך לעשות שהגרגרים האלה של הקרקע שאנו עומדים עליה יהיו רטובים. כשהם יהיו רטובים הם לא יעופו. הם עפים כשהם יבשים.

– יכול להיות שזה אחד הדברים שהיה צריך לחשוב עליו: סגירת הברזים של הכסף באמריקה עשוייה אולי למנוע ירידה. היא תייצר בעם את הנכונות לעבוד קשה. כן, יש לנו כסף זול מדי, קל מדי, שבא מאמריקה, שלא עבדנו עליו, ואם זה יפסק, אולי יראו אנשים את המציאות באור ריאליסטי יותר…

– הדברים הגדולים, העשויים למנוע ירידה הם שלושה: א. אם בישראל תהיה חברה יהודית מוסרית: חברה בעלת איכות מיוחדת, שיש לה איכויות מוסרית מסוימות בהתנהגותה, ביחסיה לאחרים, ביחסיה אל עצמה.

זה דבר שמשנה מצב, משנה שאיפות, משנה מישטר.

ב. מדינה החיה על עבודתה. זאת אומרת לסגור את הברזים באמריקה. יש לחיות מעבודה. ואנשים מחוסרי־עבודה ילכו לקטיף. וכמובן, לשם כך דרושה ממשלה שתעמוד בפני המון לחצים בפני ישוב שנעשה בורגני ללא כל הצדקה, בנוי על כזב בנוי על כסף לא שלו בנוי על זה שהוא נתון עכשיו כולו בידי האמריקאים. עד שכמעט אין יותר ריבונות ישראלית. אם נחיה מעבודה – הדבר יצייר מין […] של חוסר צביעות, יותר התאפקות משמע – יותר מוסריות.

הדבר השלישי החשוב ביותר בעיני הוא שעלינו לדעת שבלעדי ארץ־ישראל אין אחרים האחראים להמשך גורלה של ההיסטוריה היהודית. שההיסטוריה היהודית תיגמר בלי ארץ־ישראל. לא יעזרו לא דתיות ולא שום־דבר – הסיכוי היחידי שעם־ישראל יתקיים – הוא הצלחת ארץ־ישראל: עם־ישראל וארץ־ישראל. אם נצליח להבהיר את הדבר הזה, ואפשר להבהיר אותו כי הוא נכון, כי הוא אמיתי, ודברים שהם אמיתיים אפשר להבהיר – אני חושב שבכיוונים גדולים אלה נביא לשינוי יסודי של המצב הנוכחי.

דברי יזהר בסימפוזיון בהשתתפות הסופרים אהרון מגד, יורם קניוק, וח’ּ’כ עוזי ברעם. דבר (יד ניסן תשמ''ב 7.4.1982): 16; 20

החינוך שבע מלים הוא, האם צריך הוא עוד מלה אחת? אולי מלה של ספק, כי רוב בני־אדם, כשהם מפטירים בשפתיהם את המלה “חינוך”, אינם מעלים אולי על דעתם כמה כבדה המלה הקלה הזו שהפטירו בקלות, וכבדה ומכשילה, טעונה מאוד וריקה מכל, מובנה כפשוטה וכלל לא פשוטה, מוכחה כעובדה ובלתי מוכחה כלל, אמיתית ומדומה, תקווה גדולה ואשלייה גדולה עוד יותר, עד שנראה שאין מנוס, ומי שאמר “חינוך” – מניה וביה כבר אמר טעות.

“חינוך” הוא מאותם מושגים גדולים שהכל סבורים שהם יודעים בדיוק מה הם, עד שמתחילים לשאול שאלות, אז נרתע הידוע הזה, והולך ומשתמט לו מאחיזה של ממש, ועם זאת, אין כמו החינוך מלת קסם אהובה, מלה שאשראי של אמון ניתן לה תמיד בשפע, בלי לבקש שום בטחונות או ערבויות, מלה שכל העולם נושא אליה עינים רכות, כאילו הטוב עצמו, האדם הטוב, והחברה הטובה, והשלום, בוודאי, שלום העולם ושלום היחיד – כולם מנין הם מתחילים, מנין אם לא מן החינוך, כמובן.

ובאמת, הכל תלוי מנין מתחילים. אם מתחילים מן האידיאה – החינוך אז גיבור כל־יכול. אבל אם מתחילים מן האדם, הזה שלפניך והאלה שהנה כאן, מתחיל אז החינוך לגנוח, להתחמק, להאשים, להסביר הסברים, להתחבא מאחורי גבם של “סוכני השפעה” אחרים, ולא טוב. מתברר שהחינוך, למרות כל האמון בו, אינו רק שיר־של־הצלחה, אלא גם רצף של כשלונות.

וכשמתרבים הכשלונות על ההצלחות, מתחילה תאניה בעולם, קמים אז ונוזפים בכל האשמים הנצחיים וקמים והלכים לתכנן הכל מחדש – שכן, לא האידיאה היא שנכשלה, מעולם לא, אלא תמיד רק בני־האדם הללו שלא הבינו לעשות היטב כמצוותה.

הנה, למשל, רבו באחרונה ביטויי חילונים המתקנאים בחינוך הדתי: בוגרי החינוך הדתי נראים בעיניהם כיציבים יותר, כמוצקי ציונות יותר, כשורשיים יותר, וכמבטיחי המשך נכונים יותר. מקנאתם נשמעת העדפתם: החינוך הוא לשם היציבות הנפשית ומוצקות, ולשם השורשיות היהודית וההמשכיות. לאמור, מי שמבקש להשיג יציבות ושורשיות, יחנך חינוך דתי, לאחר שהחינוך החילוני החטיא כאן, ולא עמד במבחנים האלה. אלה אומרים כי אכן ניתן הדבר, להזמין מן החינוך תפוקות מוגדרות, וכשהוא מופעל היטב יודע החינוך גם יודע ויכול להפיק היטב את כל התפוקות שיעלה בדעתנו להזמין אצלו. שתי פסיקות מנצחות כאן: ראשית, שהחינוך יודע לענות להזמנות, ושנית, שההזמנה הדתית מצליחה יותר. ועוד עולה מכאן, כי החינוך החילוני חש עצמו היום מכווץ זנב, וגם פוזל לצד החינוך הדתי בקצת חולשת הדעת, ואולי אף מציץ בו כהצץ החולה בבריא. האומנם כך הם הדברים?

אם אמנם יודע החינוך בכללו לקבל הזמנות ולעשות כמבוקש ממנו – זו שאלה לא־פתורה אחת (שהרי תמיד מזמינים מן החינוך ותמיד משהו לא יוצא כמבוקש), ואם אמנם םצליחה ההזמנה הדתית יותר – זו שאלה לא מוכחה נוספת, שצריכה עיון נוסף.

כשמדברים על חינוך מדברים על בני־אדם, אין חינוך כעקרון מופשט, אלא יש חינוכם של בני־אדם מסויימים במקום מסויים בתנאים נתונים. החינוך, כמו הרפואה, אינו מיני תיאוריות אלא הוא כולו פרקטיקה, ומבחן הפרקטיקה – בפרקטיקה, וכשאומרים שהחינוך הדתי הצליח יותר – אומרים שבין בני־אדם מסויימים, בתנאים מסויימים, עולה ההזמנה מן החינוך הדתי טוב יותר. לאמור, שהתוצאות שלאחר־מעשה דומות לכוונות שלפני־מעשה, וכאילו אמרו שאם מבקשים מיני תפוקות כאלה שהחינוך הדתי יודע להפיק – צריך לפנות אל החינוך הדתי.

אבל כשפונים ושואלים וחוקרים לדעת לדיוקם של דברים, מיד מתערבבת התמונה הפשוטה הזו. שאלות רודפות שאלות, ומהן גם שאלות תחילתיות, כגון, האם החינוך כחינוך סובל מעיקרו כל תואר המאייך אותו? לאמור, האם יש בעולם כל מיני חינוך, חינוך דתי וחינוך חילוני, חינוך לאומי וחינוך לא־לאומי, חינוך חופשי וחינוך כפות, וכל כיוצא בהם, או שהחינוך אינו אלא תמיד הוא רק החינוך, וכשמדביקים בו תואר כלשהו מיד שוללים אותו כחינוך. שוב, החינוך כמו הרפואה, שאין בה רפואה לאומית או רפואה לא־לאומית, רפואה שלנו ורפואה שלהם, רפואה חופשית ורפואת כפותה, – אלא רק הרפואה, בלי תארים, או המשפט, שאין בו המשפט שלנו והמשפט שלהם (אם רק לא כהבדלי הדגשה, הבדל הליכים או הבדל פולקלור) אלא יש בו או משפט או מישפח. או שעושים משפט או שעושים מישפח, וזה הכל. או שזו רפואה או שאיננה רפואה, וזה הכל. כך, או שזה חינוך או שאין זה חינוך, וזה הכל. ו“חינוך דתי” הוא חינוך עם תואר, כלומר חינוך עם סד, סד כפוי השולל את רעיון החינוך, ומפרשו לא כחינוך אלא כעשיה המכוונת לענות לכמה הזמנות. הווה אומר, כי בכל מקום ומקום שכבר יודעים בו, עוד בטרם התחיל, במה יהיה מסתיים ומה תהיינה תוצאותיו לבסוף – שם אין חינוך, אלא יש שם משהו המשתמש בשמו של החינוך לשווא. מישהו הכופה על בני־האדם, במקל נועם ובמקל חובלים, להיעשות למשהו שהטילו עליהם להיעשות כדוגמתו המוזמנה.

כל חינוך מתחיל בשני מיני דימויים. האחד, הוא דימויו של האדם. והשני, הוא דימויה של החברה. האם אותו אדם שחושבים עליו הוא אדם בר־בחירה או אדם בר־ציות, האם עליו לחפש כדי למצוא, או שכבר מצאו לו גם בלי שיחפש; והאם זו חברה סגורה או פתוחה, אם היא עולם של תשובות או של אלטרנטיבות, חברה מחפשת או חברה שכבר מצאה. ואילו במושג “חינוך דתי” כבר יש מראש הכרעה מי הוא האדם, מה היא החברה, מהו העולם, ומה טוב ממה. ובאופן ציורי אפשר אולי לומר שהחינוך הדתי מתכוון לגדל דגים לאקוואריום, וגם מגדל: אזרחים לחברה סגורה, לידיעות גמורות ולדעות גמורות (לפי מידת האדיקות), לסדרים גמורים ולהתנהגויות גמורות (לפי מידת האורתודוכסיות), ולקראת יעדים גמורים, שהוכרעו מראש, עוד לפני שמעשה החינוך התחיל, בתוך עולם דמוי תיבה סגורה – החוץ נשאר בחוץ, והפנים מואר, מחומם ומפואר.

לא קשה לראות איפוא שקל יותר להציע תכנית חינוך לציבור דתי (או לכל ציבור אידיאולוגי שהוא, או גם לכל הציבור כולו בשעת חרום סוגרת), מאשר לציבור חילוני בחברה פתוחה. ובמלה אחת, קל יותר לתכנן דברים לציבור סגור, מרצון או מהכרה, בתוך תבנית גמורה. ואילו לציבור הבוחר לחיות בעולם פתוח, המוצלף זרמים ושינויים, החסר מידות מוחלטות, לציבור העומס על עצמו את האחריות ואף מוכן לשלם מחיר מכאיב על זכות חירותו, ועל זכותו לנסות, לחפש, להתמודד, להיכשל ולהצליח, לפי הכרעותיו, ולפי בגרותו, ולפי רצונו להתחייב או להיפטר – לציבור פתוח כזה, קשה לתכנן, כמעט בלתי־אפשרי.

ואילו כשקוראים “חינוך” לאופן שבו כופים ומציידים אנשים, לכל חייהם לקראת חייהם, בהשקפת־עולם אחת עשויה וגמורה, לקראת חייהם כל חייהם, בקהילה אחת, בשכונה אחת, במפלגה אחת, בנוהגי יום־יום אחידים, בקבלת עול הכרה אחת ואחידה – החינוך מתעוות אז ונעשה לו לא־נוח כחינוך. ואם “לקחת ילד ולעשות ממנו בן אדם” זו כל האידיאה של החינוך, וקרוב ככל האפשר לטופס הרצוי של ״הבן־אדם" במקום נתון ובזמן נתון, לרבות מחשבתו, לרבות בחירתו, לרבות העדפותיו, לרבות מסקנות ההעדפות – והאידיאה מחייבת שיהיה זה עולם סגור החוצה [ונהיה] כולו [נסוג] פנימה, וטורח לשמר עצמו על ידי צינזור החוץ לו, מתערב בחופש החפושים “ובעיבוד הנתונים”, וגם מוסיף ומנפח בהם במתחנכים את הכרת יתרונם על־פני כל מי שמחוץ להם, כמין יתרון של סגולה וערך של עדיפות, שהשבט שלו הוא יותר מכל שאר העולם. ששלנו היא המסורת היחידה העתיקה והמתקיימת לעד, וששלהם שמחוץ־לנו הוא העולם פחות הערך, ושאצלם מעריכים את החומר על־פני הרוח, ולא לחינם קוראים להם בכללם “הגויים”. כלומר בני העולם החשוד. העויין, והחורש מזימות כנגדנו, תמיד.

הנה כך עומדת לה, למשל, איזו קריית ארבע, בלב אזור ערבי, בהרגשת עליונות, כולה יתרון וכולה זכויות, באי־מגע בסובב אותה, בהתנשאות על כל הסובב אותה, בשלנו עדיף משלכם, באתה בחרתנו יהיר, וגם בידיעה החלטית, שמהלאה לתחום שלנו אין עולם, אין אנשים, אין חיים, ואם יש – הרי הם בריות מסוג ב', יצורים מסוג נחות, עם הדומה לחמור. הרשות לזכויות – כולה שלנו. ורק לנו לבדנו הבטיח ריבון העולם את הארץ הזו. וכעת אנו אדונים גם לזכויות וגם לכוח. הללויה.

האם חינוך כזה הוא חינוך? ומכל מקום, מה אין בו? אין בו רצון, רצונו של המתחנך, אין בו בחירה, רשות בחירתו של האדם המתחנך, לכשיתבגר ויעמוד על דעתו. אין בו אחריות, אחריותו של האדם הבוגר על החיים, על העולם, על עצמו, ועל היחס אל זולתו. אלא שבעולמם אין כלל זולת. כולו הוא רק אני־שלי־הכל. אני אישי ואני קיבוצי. אני נוכח ואני היסטורי, מלבד האני האידאולוגי, כמובן. חינוך העומד על אמונה ולא על הוכחה. על אקסיומות מוחלטות, ולא על טענות הניתנות לאישור או להפרכה, על קבלת דין סמכות גדולה מעליו, הגבוהה מסמכותו של כל אדם ואדם. חינוך שההוכחה בו היא הבאת ציטוט מדברי בעלי־סמכא. שאין בו הומאניזם, ושלא האדם בו הוא קנה־המידה, ושאין בו הכרה ביחסותם של הדברים. ולא הכרה שהטוב והרע אינם גזורים אלא נעשים ומוכרעים בידי בני־אדם, לאחר שלמדו ויודעים יותר איך להכריע ואיך לקבל על עצמם עול הכרעתם, ואיך אחריות כזו אינה מוטלת עליהם לא מלמעלה ולא מצדדים ואינה זקוקה לאישור לא מלמעלה ולא מצדדים. אלא כולה באחריותו, הקשה מנשוא לעתים של הבוחר, המקבל עליו עול אחריותו.

האם ייתכן חינוך שאין בו רצון? חינוך שאין בו בחירה? שאין בו הזולת מול האני, שאין בו הוכחה ניסויית ודיני ראיות תבוניות, ושאין בו נטילת אחריות עצמית למעשים הנעשים ולמעשים שלא ייעשו? הייתכן חינוך שהוא הפיכת העולם למקום סגור, שאין לפניו ברירה אלא רק לקבל את המוכתב מעליו כדי שיפנימו, אם בתום לב ואם בהעמדת פנים?

כל מי שעסק בחינוך יודע, כי לחינוך אין סיבות פשוטות: נוטלים א' ויוצא ב'. וכי בחינוך אין סיבות מובהקות ועקיבות כאלה, שמדי חזרן על עצמן הן מפיקות תמיד אותה תפוקה עצמה. ושהקשר בין סיבות ותוצאות בחינוך, כשם שיכול להיות עקיב יכול גם להיות הפכפך לגמרי כשם שיכול להיענות ולתת יכול גם להימנע ולסרב.

שיותר מדי משתנים משחקים במיפגש החינוך, לא כולם מובנים, לא כולת נשלטים, ולא כולם יש הסכמה מה לעשות בהם. ושהמחנך אף־על־פי שעושה כל מה שיודע לעשות – אין שום בטחון או ערובה שמעשיו אמנם יביאו לתוצאה שהתכוון אליה. עד שלעתים החינוך כמוהו כקליעה למטרה בחושך. ושלפיכך, משתדלים כל בעלי החינוך המצליח־תמיד ליצור קודם את המסגרות של החממות כדי שבאקלימן המפוקח יצליח מעשה החינוך. לאמור, סוד ההצלחה בחינוך הוא: סגור והצלח. הפתוח מזמין צרות. הסגור מחשל הצלחות. וקנאת החילונים בחינוך הדתי – אינה אלא קנאה בעולם סגור ובערכים גמורים. והרגשת אבדן בפתוח: בלבול מרוב חופש.

היכן או מתי נרשמה הצלחה לתכנון בחינוך? מתי ישבה קבוצת חכמים וחשבה ותיכננה מה יהיו פני החינוך ומה יהיו תוצאותיו בפועל – וכעבור עשר או עשרים שנה, אמנם כך גם היה: מה שתיכננו קם והיה, באחוזי הצלחה גבוהים, ומה שהפעילו אמנם פעל, ומה שיצא מן הפעולה אמנם היה זה שאליו התכוונו, או קרוב אליו?

רק במשטרים סגורים, טוטאליטאריים, תיכננו תיכנונים כאלה ואפילו שם, כעבור זמן. נתגלה שלא כל־כך הצליחו. הכל היה שם לרשות המתכננים בלי מי שיפצה פה נגד ויצייץ. אבל התוצאות, כאמור היו יותר הצלחות של ארעי ושלמראית עין מאשר הצלחות מתקיימות של אמת. מן התיכנון המדויק והמפורט והמחייב הזה נזדחלו אי־כך גם גידולי פרע והתרבו, עד שאיימו לבלוע כל חלקה טובה, משל כאילו קמו הפרות הרזות ובלעו את המפוטמות מטעם רשות החינוך. וכי לא כך היה בפולין, שגדלה על תיכנון אידיאולוגי סמיך וקפדני וכל־יכול וכל־מקיף? או, להבדיל, וכי לא כך היה ביהדות ברית־המועצות, שלאחר חמישים וכמה שנות חינוך קומוניסטי ושנים־שלושה דורות של אין־חינוך יהודי, יצאה מן התוכן הישן שנחשב כבר כמדוכא לגמרי ומסולק עד הסוף, ומן התוכן החדש שנחשב, מאידך, כמופנם כבר עד הזדהות שלמה – תנועה יהודית גדולה, תנועת אביב ציוני, פריחה מפתעת במדבר הקפוא ההוא, וגילויי מסירות הנפש במלחמה בתכנים המתוכננים, החליפו את הצייתנות וההזדהות הכפויה מטעם. אין זו שאלה של כמויות אלא של איכויות. לא נוטלים ומתכננים לאדם את רוחו והוא פשוט יוצא כמתוכנן. לאחדים זה גילוי מפחיד, לאחרים זה טעם סיכוי האנושות: שהרוח לא מקבלת תיכנונים.

בני־אדם, מתברר, אינם נגמרים גם כשגומרים להם את רשותם להוסיף ולהשתנות ואינם נעצרים לזמן רב על המקום שעצרו אותם בו. רוחו של אדם הרפתקנית היא, נועזת. חטטנית, הופכת אל הדף הבא; ומסתלקת מן הגדרות, כך שאפילו אם תיכננו לאדם יעדים ומטלות, תפקידים ומשימות, ולשם כך גם תיכננו עליו חינוכים ולימודים מתאימים – הרי אם התרחש כל זה במקום שאינו משתנה, במקום שאורח־חייו מתמשך והולך בשיווי משקל יציב, ומה שהיה שם הוא גם מה שישנו כעת וסביר שיהיה גם להבא, שם – אם לא תיפולנה הפתעות – שם התיכנון יש לו סיכוי, שם ובכל מקום שממשיך לעשות את מה שכבר עשוי.

אבל אם המקום הוא מקום שסימן ההכר שלו הוא ההשתנות, ומקומו של אותו מקום בעולם שסימן ההיכר שלו הוא ההשתנות, מקום ששינוי מתמיד בקצב מהיר מתקיף דרך קבע את הכל, אם מצד אחד ואם מצדדים שונים ובלתי חזויים מראש, מקום שבו המושג “שיווי־משקל”, או “יציב”, או “מ שך־זמן בלתי־משתנה”, הוא חסר משמעות. וכל נסיון להשליט איזון יציב, מיטלטל לו בגל הבא ונסחף – שם אין להבין את התיכנון אלא אם כנסיון לעצור ולסגור ולהקפיא דברים, כלומר, לבטל את השינויים ולעמוד באי־השתנות, או כנסיון להתערבות חפוזה – להידבק לקצב השינויים ולשנותם אגב ריצה בצדם. כאותו אביר ידוע שרץ וניזרק אל בין כנפי טחנת הרוח ונזרק מביניהן ארצה רצוץ ומאשים את הרשעים.

וכך, כל תיכנון מאסיבי, בקנה־מידה כוללני, לא רק שהוא מסוכן, אלא הוא אבסורד. אין בינינו אף חכם אחד, ולא קבוצת חכמים, שיש בהם די חכמה לדעת, להתמודד ולכוון את מרוץ העולם. וגם אין בינינו אף חכם אחד שהוא כדי־כך חכם שיודע איך ראוי לו לאדם אחד שיהיה.

ואם כמעט כל תיכנון פיסי, כשהוא בקנה־מידה חובק זרועות ארץ, אחוזי כשלונו גבוהים, הרי תיכנון ברוחו של אדם או בתרבותה של חברה – הוא מראש דבר הסותר את עצמו, סותר את מושג הרוח, וסותר את מושג התרבות. כל תיכנון בעניינים כאלה, אין לו שום פירוש מעשי, אלא הוא כוונה להטיל צנזורה על הרפתקות הרוח, וכוונה לגרום לעיקור התרבות ולסירוסה. נסיון לסגור לפני הרוח את כל הכיוונים ולהשאיר לפניה רק איזה כיוון רצוי כלשהו, מומלץ מפי איזו “גבורה” מקומית. שום “תיכנון בתרבות” לא נתגלה מעולם כהשגחה, כשכלול או כהטבה. וכל התערבות־של־תיכנון כדי להיטיב – תמיד נתגלתה כהרעה בפועל, וכהצלחה לדכא תנועות עוינות לתיכנון, כהצלחה להבריח רעיונות ואנשים, כהצלחה לעוות התגלות והתפתחות – ואילו אותו החיוב שלשמו, כאילו, נעשה כל התיכנון הזה, אותו אין איש יודע לעשות, פשוט הוא מעבר לידיעה שלנו, וכל מקום שניסו, שהתעקשו בו וניסו תיכנון כזה, השיגו שם מדבר שממה תרבותי, אם לא כלא, כלא רוחני אם לא כלא פיסי. ולא היו עינויים קשים מן העינויים שנתגלו כשניסו מדי פעם להכתיב אידיאלים או “משימות” לרוחו של האדם.

אין צורך להרחיק נדוד כדי לראות בכשלון ההכתבה של התיכנון לחינוך, או, להיפך, כדי לראות תוצאות חינוך שכלל לא תוכננו, ושהתקיימותן מכחישה כל כוונת תיכנון על פניה. הארץ מלאה סיפורים כאלה, סיפורי כשלון הוכחת הקשר בין מה שתיכננו שיהיה ובין מה שנתקיים ונהיה בפועל. וכי לא נתכוון החינוך בארץ כל ימיו ובכל כוחו ובכל מאודו לעשות (“לטעת”, “להשריש” או “להקנות” ו“להרכיש”) אהבת הארץ בילדים, לעשות אהבת ישראל, לעשות המשכיות לראשונים המייסדים – והנה, מצד אחד הצליחו בכך, ומצד שני נדהמים הכל עד כמה נכשלו, ועד כמה קשה לראות או להסביר את הירידה הגדולה הזו, שאף את ממדיה מתביישים להגות במספריה הנכונים, ושנושאיה הם דור שני ודור שלישי לחינוך בארץ – כשאיש מן המתכננים לא שיער לא תוצאה כזו ולא היפוך תקווה כזה. האם המחנכים לא עשו משהו נכון, האם עשו כמה דברים פחות מדי או יותר מדי? או כוחו של החינוך מלכתחילה מוגבל ואינו כל־יכול לעומת כל הלחצים וההשפעות זולתו? אלא שהמחנכים טרחו ועשו כמיטב מה שידעו, וכמיטב כשרונם ויכולתם – לימדו דברים שהמתכננים אמרו להם ללמד, כדברים הטובים שיעשו את השליחות, חגגו חגיגות שהאמינו כי הן עתירות חוויה, הלכו לטיולים שיקשרו לנוף, יצאו לשרת בשירות העם, נכחו ב“השעור המחנך” – הציגו הצגות, שרו שירי מולדת. שמעו מוסר השכל, ומה לא – וכשליש מיליון, לפחות, מן המחונכים הללו, אך בגרו ועמדו על דעתם, הפנו עורף והלכו להם.

אין מי שיטען כי רק החינוך הוא לבדו אחראי לירידה הזאת, אבל החינוך הבטיח שיש בידיו, אם ייעשו דברים כתיכנונו, להביא פירות טובים מאלה שהביא, ומעולם לא עלה על דעתו שייתכנו תוצאות כאלה, גם בגרוע שבחלומות.

דוגמא אחרת היא לימודי הספרות, או לימודי התנ"ך. בידי חוברת שהוציא “מוסד ואן־ליר בירושלים” בדצמבר 1981, כלומר אך זה אתמול. במבוא החוברת מדובר על הסמל הלאומי “עם הספר”, ומובע החשש שבישראל של היום “מרכזיותו של הספר נעלמת”, שעוד בישוב שקדם למדינה נשמרה מרכזיות הספר, ושיעור הפקת הספרים ב־1932 היה גדול יחסית פי שלושה מפי שהוא היום. היום, כ־60 אחוז מן הישראלים אינם קוראים ספרים כלל. וכמחצית מן האוכלוסיה לא קנתה בשנה האחרונה אף ספר אחד. וכך, העם שבמרכזו עמדו “טכסטים כתובים” קרוב לאלפיים שנה – הנה ייחודו כעם הספר הולך ונעלם.

האם מישהו תיכנן שכך יהיה? האם לא התכוונו ותיכננו שיהיה ההפך מזה? או, הנה התנ“ך, לאחר כ־12 שנות לימוד תנ”ך, עם כל הילת התנ“ך אצלנו, מתגלה כי כ־70 אחוז מכלל הציבור שבגר בארץ אינו קורא בתנ”ך לעולם. ושמ30 אחוז קוראי התנ"ך – מחציתם הם קוראים מקריים, לרגל סיבה ארעית. ועוד נזכיר, כיון שכך, כי כ־80 אחז מן הציבור הישראלי אינו קורא לעולם אף מלה אחת בתלמוד.

לכל המימצאים האלה יש כמובן גם הסברים. מהם “דמו־סוציאליים”. מהם “דמו־אקונומיים”, מהם ״דמו־קולטוריים“, וגם תחרות הטלוויזיה והרדיו זכורה, וכל השאר. ועוד יש, מן הסתם, סיבות נוספות עקרוניות כמעשיות, שלא נעסוק בהן כאן, אלא רק במסקנה המתבקשת – שבית־הספר כ”סוכן חינוך" חשוב ומומחה, לא רצה שכך יהיה. ושכך קרה בניגוד לתכנונו ולהיערכותו; ושהכוונה שכה הרבה השקיעו במימושה. במשאבים, בכשרונות ובהשתדלויות – לא עלתה כמצופה; עד שקשה לסכם סיכום אחר, אלא שבין כוונות החינוך ובין תוצאותיו בפועל – אין בהכרח שום קשר חיובי מובהק, ושאם נלמד מעדויות רבות כגון אלה, נצטרך להיזהר מאוד קודם שנבוא להבטיח שום דבר כאילו יש בכוחנו לעשות, כמחנכים וכמעצבי מדיניות החינוך. נצטרך להודות שאיננו יודעים למלא הזמנות. ושלא כל מה שהתיכנון מבקש להזמין – יודע מישהו מאתנו איך להפכו לממשות. ושאם נלמד צניעות כזו וזהירות, נצטרך אז להשיב ריקם, או באנחת ספק, את פני אלה שיבואו לדבר אתנו רתת על תיכנון לאומי לחינוך, ולהזכיר להם, כי חינוך המתחיל מן ההזמנה – לא רק שאינו יודע להשיג את המצופה ממנו – אלא ספק אם הוא חינוך כל עיקר.

שקבוצת אנשים חכמים תשב לה “למעלה” ו“תוריד” להם לאנשים ש“למטה” הנחיות. איך יהיה עולמם, מה יבוא עליהם ועל בניהם, מה יהיו עושים, מה טוב בשבילם, במה להאמין, לאן לפנות, על מה לחלום ולמה לצפות – נראה בעיני רבים כעניין סביר ואף רצוי. ואפילו יציגו לפניהם ראיות אין־ספור כי כל המהלך הזה הוא אבסורד לא־ייאמן – הם בשלהם: צריך לתכנן את החיים. צריך לתכנן את העתיד, צריך לתכנן את העולם. וכך, שוב ושוב אנו חוזרים ומוצאים קבוצת־חכמים יושבת לה באיזה “למעלה” שהוא, וחושבת בשום־שכל ובטבלאות חישוב לפניהם, איך יהיה עולמם של אלה “שלמטה”, מה טוב בשבילם, מה נכון להם, מה עליהם לרצות, ולא יסתפקו רק בהחלטה במה יעבדו הללו ומה צריכה להיות הכשרתם (וזה עניין קשה – קל יחסית) – אלא גם יחליטו מה יחשבו האנשים ובמה עליהם להאמין.

אותה אבהנות (פאטרונאליות) ידועה, שכה הרבה יודעים לומר כנגדה דברים כדורבנות, ולהוקיעה כבלתי נסבלת וכבלתי יעילה, לכאורה – אין מפלט ממנה למעשה. ושוב אנו מוצאים עצמנו יושבים וחושבים בשביל אחרים במקומם, ובלעדיהם.

שתי מוסכמות נצחיות הן, וכלום לא יוכל להדבירן אחת ולעולם. המוסכמה האחת: ש“ההם שלמטה” יודעים פחות מדי ואין להם כושר מספיק כדי לראות נכון ולהחליט היטב, גם כשאלה הם חייהם שלהם: וש“אנחנו שלמעלה” יודעים גם בשבילם מה טוב להם ובמה עליהם לרצות; ושגם אם לא נגדיר את מעמדנו כמתנשא – “ההם־שלמטה” בידינו הם כחומר ביד היוצר. והמוסכמה השניה, שאם נשב ונחליט להם במקומם ובלעדיהם – גם ניתן הדבר להיעשות, להיעשות ולהצליח.

יתר־על־כן, אפילו יתברר שגם תיכנון הפרויקטים הפיסיים אינו עולה תמיד יפה, ולעתים קרובות מדי נופלות התוצאות על ראש המתכננים – הרי התכנון בבני־אדם הוא דווקא נראה כבלתי מוכחש, וכאילו הוא אפשרי לגמרי: תיכנון רווחתם, תיכנון חינוכם, תיכנון שייכותם וזיקתם של בני־אדם; לרבות אמונתם ותפילותיהם, יכזיבו כל שאר התיכנונים כאשר יכזיבו, לא אלה יכזיבו: בתיכנון הרוח נלך ונתמיד, נוסיף ונתכנן, ונתמיד ונלחץ, נתמיד וננפח, וההנחה נדיבת־הלב היא שעשייה למען האנשים וכפייה עליהם לטובתם תתקבל לבסוף בתודה ותפעל דברים טובים להם ומועילים להם. זה שעושים מן האנשים אובייקטים, ושאת רצונם האנושי הופכים לחומר גלם לעיצוב מתקן – אינו מדאיג אף מתכנן: עד כדי כך מזדהה המתכנן עם טובת מתוכננו, ממש “ואהבת לרעך כמוך”.

מה קורה לבסוף עם הפילנטרופיה הזאת למעשה, הכל יודעים. ואין שום חידוש בדבר אם נזכיר מה שאומרים בכל מקום, שמוטב להניח לאנשים עצמם ולתת להם לעצב להם את חייהם שלהם בעצמם – אומרים, ומוסיפים לתכנן להם. מוסיפים לתכנן להם את חייהם – ומוסיפים ואומרים שצריך לעודד את יכולתם שלהם. ואת בטחונם העצמי שלהם, ואת כוחם שלהם לבטא רצונם שלהם, ואת רשותם שלהם לבחור להם בין האפשרויות שעל הפרק, אומרים, ועושים להם בלעדיהם, בשבילם.

ואילו אם תיכנון הוא הכרח, הרי לא ייתכן שיהיה זה עוד תיכנון מן הוועדה שלמעלה, אל הקהילה שלמטה, אלא ממש להיפך: מן הקהילה אל הוועדה, מלמטה אל המתכננים שלמעלה. שיהיו אלה עונים על השאלות, כשישאלו אותם; שיהיו מטפלים בדברים, כשיבקשו מהם; שימתחו ביקורת על מהלכים, לפי כללי משחק מוסכמים, וכו‘, וכו’, ואין כאן שום חידוש מלבד שלא כך עושים; וגם זה לא חדש.

המתכננים, הם הם שצריכים לדאוג שהתיכנון יבוא מלמטה. והם הם שצריכים לצייד את הציבור המבקש בידיעות הנחוצות ובמיומנויות הדרושות, והם הם שצריכים לסייע בידיהם בבקיאותם, ולבוא לקראתם במומחיותם, כשתהא זו מוזמנת. וכל־כך, כדי שאלה שאינם מומחים כל צורכם, ושאינם בקיאים למדי, ושאינם מלומדים ככל הראוי – ילמדו לבטא עצמם, ולקבל על עצמם אחריות שקולה להכרעות שיכריעו.

וכך, במקום משרד החינוך האחד שבירושלים, שמוסיף כסדר ועושה ועדות למעלה, ומוסיף כסדר ו“מוריד” למטה הוראות, תכניות וחוזרים, משולחן ועדה אחת אל כל רחבי המדינה – צריך שיהיו עשרות גופי יזמה וגופי עשיה בכל אזורי הארץ, בעלי סמכויות מלאות, בעלי משאבים מלאים, (ולא רק כניצבים בתפאורה ריקה), והם שיבטאו את הרצון, והם שיקבלו עליהם אחריות, והם שיהיו המתכננים לטווחים הנראים לעין – לא בלי בקרה, לא בלי פיקוח, לא בלי דיאלוג וכללי דיאלוג בין צדדים שווי־ערך, ולא בלי אותו ההלוך־ושוב החיוני, מן המרכז אל ההיקף ולהיפך, אבל גם לא בלי ביקורת וזכות התערבות “מלמעלה” במקרים קיצוניים, וזכות התערבות, למניעת נזק בלתי־הפיך, למניעת שרירות־לב מקומית, ולקיזוז התמודדות כוחות ניצים מכאן, ולעידוד בטחונם העצמי של הטירונים מכאן, לרבות סיוע לידיעת ההבדל בין רצון חולף ובין רצון רחק־מבט, ועוד כיוצא באלה חיזוקים, פיקוחים ועידודים. אבל בשום־פנים לא תיכנון לאומי, ולא כולם בהנף אחד, ולא מעל ראשיהם של האנשים, ולא, בשום־פנים, בלעדיהם. אפילו לא חשיבה אליטיסטית במקום חשיבתם המצויה של הנוגעים בדבר.

כלום צריך לשכנע כי אליטה יודעת להצביע טוב יותר, מהר יותר ומנומק יותר, גם הרחק יותר וגם נכון יותר – על עקרונות, על כיוונים ועל יעדים? או, האם צריך להזכיר כי ציבורים גדולים נוטים בנקל להיסחף לשרירות, לדמגוגיה, לנבערות קשת־מצח, ובעיקר לקוצר־השגה, ולריצה אחר סיפוקים מהירים? על כן, הדיאלוג בין שתי הקבוצות צריך שיהיה כוויכוחים בין צדדים; כעימות בין השקפות, וכהפרייה בין קצוות – אבל לא כהכרעה במקום המכריעים, ולא כעיקול רצון האדם ולא כתפיסת זכותו להחליט, ולא ככפיפתו, דרך קבע, להחלטות שאינן רצונו.

על המומחה לפעול כך, שהנצרך למומחיותו ילך הלוך והתמחה, עד שידע לעשות לעצמו בלעדיו, ועד שהמומחה יהיה מיותר. עליו החובה לעשות כך, שיוכלו להינתק ממנו, ולנהג עצמם בעצמם. שכל זיקתם למרכז לא תהיה אלא לשם קבלת חיזוקים ולא תכתיבים. וגם זה: שלא יהיו כופים עליהם דגמי מופת להתנהגות וליוקרה, ולא לוחצים עליהם להאמין כי דגמים אלה הם הפתח ההכרחי לקבלת אישור, והם גם התנאי להשגת זכויות.

החינוך (ובשום־פנים לא “מערכת־החינוך” – שהוא ביטוי גם לתפישה מכניסטית, בירוקרטית והירארכית, ונטיה להכללה במקום שהפירוט והבידול הם נשמת הדבר, חינוך, תמציתו היא: “אני מתכוון אליך” ו“אתה מתכוון אלי” – תמיד “אני”– אל “אני”; ואם מוכרחים שם כולל מוטב “מערכת בתי־הספר” או “מערכת הלימוד”, אבל לא החינוך – חינוך אינו יכול להיות למערכת: שם הוא מת). החינוך אפוא ייראה אז אחרת: כפעילות טבעית, אף־כי מודרכת, פעילותם של אנשים שלמדו לקשור הבעת רצון עם נטילת אחריות, שלמדו לשקול הקצאת משאבים לשם מימוש כוונות, ושיודעים לתת דין־וחשבון על אופן הפיכת הכוונות לתוצאות.

משתמע מכאן, שחובתו של המשרד בירושלים להתפרק לעשרות ועדים מקומיים, בכל רחבי הארץ. לא “ועדי צעצוע” המשתעשעים בכאילו עיצוב מדיניות ובכאילו החלטות בחדרי בובות. אלא חובתו של המשרד ממש לקחת משלו – סמכויות, משאבים וכלי־ביצוע – ולמסרם בנדיבות מידיו אל ידי הוועדים המקומיים, שיהיו עשויים ממנהיגים נבחרים, ממורים ומהורים, אם לפי הדוגמא האמריקאית, אם לפי הדוגמא הבריטית, ואם לפי דוגמא מקורית – ועליו לדאוג בפועל שהללו ילמדו לתפקד, שיהיו יודעים לומר, לשקול ולהכריע הכרעות של ממש, לרבות הכרעות קשות – והם שיקבעו לעצמם את התיכנונים, ואת תכניות הלימוד, אם כבחירה מתוך כלים שיגיעו לפניהם המשרד הראשי, ואם כבחירה מתון כלים של עצמם, והם שיעדיפו העדפות, ויקדימו קדימות, ובקצרה: בינם ובין המשרד יהיו יחסים של צרכני דעת אל מספקי דעת. לרבות פיקוח והדרכה, ולא יחסים של סוכני יבוא אל קבלני יצוא.

חובתו של המשרד בירושלים להיענות בכל מאודו אל אנשים שהקהילות יצביעו עליהם, ולתת להם הזדמנות ומלוא היכולת כדי שהללו ילמדו וישתכללו ויצטרפו אל אותה “אליטה” היודעת והמומחית לעצב מדיניות לחינוך, לא כלקוחות הנדונים להישאר לקוחות לעולמים, אלא כיזמים בעלי כוח מעשי, וכמבטאי רצון הציבור המקומי – לפי שאין חינוך בלי הבעת רצון, לא רצון הבא במקום הרצון, ולא רצון הפורח במליצות, אלא רצון מעשי הכרוך באחריות ממשית, רצון המוליך להכרעות והנוטל עליו חובות הנגזרות מן ההכרעות.

אין זו דרך קצרה. ולא בהכרח חסינה משגיאות וממשוגות. אבל היא הדרך המאמינה בבני־אדם, ולפיכך היא רבת הסיכויים. אנשים קמים או נופלים על חירותם, על שיקוליהם ועל אחריותם לגורלם. ואין אדם היודע בשביל חברו. ויהיה היודע חכם מחוכם ואיש מופת כאשר יהיה. ואין אדם הרוצה בשביל זולתו.

החכם, והלמדן, והיודע, והמומחה – עליו הדבר לעורר את הציבור לשקול בחכמה, לדעת יותר, לשקול היטב, ולעודד את כוחו לבטא את עצמו כמיטב דעתו – לא מפני שכך מובטח שייצא הטוב ביותר, אלא מפני שכך יתגלה הטוב האפשרי, הטוב האנושי, זה המניע אנשים לעשות עולם ולקבל עליהם אחריות לעולם.

יזהר סמילנסקי

דבר (טז ניסן תשמ''ב 9.4.1982): 15.

[דבר המהדיר: דברים שנאמרו בכנס ביה“ס לחינוך, באוניברסיטת ת”א 15.3.82]

כל מה שנאמר כאן הערב אי–אפשר שלא יהיה מלווה בשניים: אם בעצב המחלחל של ימית, ואם במתח המפעפע הישראלי־פלשתינאי. כלומר, בשתי הפנים של סיכוי השלום, כלומר, בזירת ההכרעה הציונית של ימינו.

לפני מאה שנה היתה זירת ההכרעה היהודית הרחק מכאן, והשאלה הדוחקת בהם היתה לצאת, לא לצאת, ולאן – כלומר – ציונות כן או לא. השאלה לא היתה פתאומית, וגם התשובה עליה לא היתה פתאומית, כל אלפי שנות תולדות ישראל ידעו את השאלה וידעו גם את התשובה ההכרחית לה. עד שבאה שעת המבחן, ועל השאלה הדוחקת “לאן” – השיבו רוב היהודים ב“לאו” נחרץ ופסקני לציון.

שלהי המאה הי"ט היו תקופה נסערת. הכל עמד לפני הכרעה מהפכנית, קצרת–רוח, וכרוח סופה, המבשׂרת חילוף העונה – נשטף העולם היהודי קדחת דיבורים. ממש: בראשית היה הדיבור. כל בית ישראל כולו רחש דיבורים, נאומים, הרצאות, וויכוחים, קריאות, כתיבות, וועדים וועידות, מועצות, כנסים, ודיבורים הלכו ושבו על פני ארץ רבה, נועדו ונפרדו ודיברו. כמו זימזום כוורת דבורים אין–קץ ביום אביב נאה, ולכאורה:

היתה רוח אחרת, גבהו שמי השמים

ויגלו מרחקים בהירים, רחבי ידים –

על ההר עומדות רגלי האביב –

– – – – – – – – – – –

היתה רוח אחרת מסביב.

ציון וציונות, חיבת ציון וחובבי ציון, ולמען ציון וירושלים, ועמק השרון וגבעת הלבונה, והירדן ומימיו הבהירים וכל ההרים והגבעות – כולם היו מתגלגלים כעת מפה לפה בהמולת שיכרון מתרוננת.

אבל, בין תרמ“ב ובין תרע”ד (1882–1914) יצאו מרוסיה כשלושה מיליון יהודים ופנו מערבה, אל אמריקה; ובין תרמ“ב ותרע”ד יצאו את רוסיה שלושים אלף יהודים ופנו דרומה מזרחה – ונסעו וּעלו ציונה, אל “הארץ בה האביב ינווה לעולמים”. לאמור, מכל מאה [שפנו לאמריקה] פנה אחד אל ארץ אבותינו, בה ינץ השקד, התומר, ארץ תקוותנו, התקווה הנושנה, שנות אלפיים.

*

בשנת תר"ם (1880) חלמה אשה אחת בצנעא בירת תימן חלום. בחלומה והנה בעלה המת נגלה – שלום נקאש שמו – וגזר עליה לעלות לירושלים. נפעמת רצה האשה אל הרב שלום מנצורה, מצדיקי הדור, והלה עשה שאלה לשמיים ונענה בכתוב המפורש בתהלים ק׳׳ב, לאמור: “כי עת לחננה כי בא מועדי”, שמשמעו אחד וברור ונחרץ.

שמעה האשה ונטלה את בנה עמנואל וקמו ונסעו ועלו ציונה.

שנת תר׳׳ם היתה שנת “תמר”. ושנת תרמ“ב היתה שנת “אמרתי אעלה בתמר”, שגם משמעה היה נעלה מכל ספק, אמור ועשה: מאמירה לעלייה. ואכן, בשנת תרמ”ב ההיא (1882) נפרדו מכל קרוביהם ומבני קהילתם, ויצאו לארץ–ישראל שתי שיירות. באחת חמשִ משפחות, ובשנייה חמש–עשרה. בקשײ קשיים עלו, ובצרות צרורות נתקלו בארץ. ואז נפלה הפסקה של כרבע מאה שנים עד לגל הבא של העלייה. בסך–הכל, עד למלחמת העולם הראשונה, עלו יהודים מתימן יותר, יחסית, מכל עולי רוסיה: כעשירית מאוכלוסיית יהודי תימן קמה ועלתה–אז לארץ – שקיבלה פניהם באי–רצון, בהתעלמות אם לא בהשפלה. וכך, מסיבות שונות, ולא במעט מאותן שמועות רעות שהגיעו מן הארץ, נדחה המשך ההתעוררות הראשונה עד ל-1906, והגל הראשון, זה שהפעימו רוח משׁיחית וֹהתעוררות נשׁגבה, שהיה כפתרון החלום וכשברו, ושגם הלם היטב את סיפורו של רבי אברהם טביב, שסיפר לימים על טעמי עלײת התימנים ש“לא היו משום גזרת מלך, ולא מצד חוסר פרנסה, ולא משום סיבה מן הסיבות הגורמות לנדוד מארץ לארץ, אלא מרוב תשוקה ואהבה לא׳׳י — – – ומשרשי נשמותינו”. דחף מעולה זה, שכולו אידיאל ולא חומר, דחף בתחילה שתי נפשות, ואחר–כך חמש משפחות, ואחר–כך עוד חמש עשרה, ותשש. ויוצא כי לשופרו של משיח נתפעמו כל הרוחות בתימן, אבל בפועל עלו רק כמה משפחות. והשאר, מחישובים ארציים דחו יציאתם ונשארו על מקומם. כך בארצות הדרום החמות וכך בארצות הצפון הקרות.

היהודים ישבו, המתינו, חישבו, אספו מידע, שקלו שיקולים, וחלקם גם קמו אחר–כך ופנו איש לעברו, ולא לציון. מי אנחנו שנמתח ביקורת על חישובים ארציים ומי אנחנו שלא נודה בכוחם המוחץ.

ממש כך היה גם בידועה שבתנועות העלייה הראשונה מרוסיה, תנועת ביל“ו. גם הם העידו על עצמם כי לא בגלל הרדיפות הם עולים ציונה, אלא בגלל החלטתם לקבל עליהם אחריות להמשך ההיסטוריה היהודית. וגם הם תחילתם ברחבי רוסיה באלפי אוהדים, מתעוררים ומדברים, מתקבצים, ומדברים, מלהיבים ונלהבים, מאות מהם נרשמו לעלייה, שישים הגיעו לארץ, וארבעה עשר התיישבו בגדרה. פירמידה שבסיסה רחב וחודה נמוך ודל. י”ד אלה שבנו את גדרה הם כל הגלעין הקשה של כל עלילות הביל“ויים. ואף כי כאילו נאמר בכך שדי בי”ד כדי לפתוח דרך, אם זו דרכה של ההיסטוריה – הרי ארבעה–עשר מכמה מליונים שנעו מערבה, הם פחות מטיפה בים.

כפרטים היו בין אנשי ביל"ו שומרי מצוות ויראי שמים, אבל כציבור היו תנועה חילונית, ושלא מהיסח הדעת השמיטו ולא כתבו על דיגלם את הפסוק השלם מישעיהו, ובמקום "בית יעקב לכו ונלכה באור ה' " המלא כתבו [בית יעקב לכו ונלכה] אנחנו בכוחנו נלך, ורק עלינו האחריות. “הרגשׁה לאומית מזועזעת, והתפרצות נעורים טהורה, התמרמרות אנושית אצילית, והכרת חובה מוסרית” – תיאר את המניעים לדיוקם יעקב שרתוק ב-1882: לאומיות ואנושיות, חובה מוסרית עם מרד נעורים.

*

ואמנם, השאלה הנשאלת כאן, היא דווקא על ממשות כוחם של מניעים לא–חומריים, על עוצמת מניעים שבהכרה ועל כוחם של מניעים שבאמונה: עד כמה באמת גדול כוחם? כל אותם מניעים שאינם תלויים, כביכול, בנסיבות חוץ, שלאדם מבחוץ נראים כטירוף הדעת, ולאדם מבפנים הם נראים כשעת התעלות הדעת, התעלות מעל המקרי, מעל ההכרחי, ולחץ האילוצים, מעל ההיסטורי, מעל הארצי, מעל חוקי הכובד הרגילים. ובקצרה, מה כוחו של אידיאל נעלה להניע אנשים למעשים?

תנועות משיחיות, כידוע, לא נפקדו ממהלך ההיסטוריה היהודית, והאמונה בגאולה שמעבר לחוקי ההיסטוריה הארצית לא חדלה מהתדפק על דלתי ישראל, ותפילות על שיבת ציון ועל ירושלים תיבנה–ותכונן–במהרה–בימינו–אמן – היו בפי כל יהודי שלוש ביום, כל השנה, בכל המקומות ובכל הזמנים. וגימטריאות ונוטריקונים וסימנים מובהקים לבוא הגאולה, וגם אמצעים מאגיים להחישה ולזרזה – לא נעדרו מעולם מן הארסנל של התרבות היהודית וממנהגיה היום–יומיים – ועד כמה גרמו כל אלה לגאולה המעשית, או שמא תמיד חזרו ומצאו שעוד לא: שהדור לא הוכשר, שהזמן לא הוכשר, שהמקום לא הוכשר, ושהאדם לא הוכשר?

השאלה שלנו איננה על כוחות הכבידה הפועלים בוודאות בכל מקום, תמיד; השאלה היא על כוחות העילוי. שבני–אדם נענים לחוקי הכלכלה והחברה אין בזה רבותא. אבל האם יש הזדמנויות שבני–אדם נענים לכוחות הפוכים מכוחות המשיכה, הפוכים מכוחות [הכבידה…] מפתה שהדבר אפשרי, אם רק נדע להשתחרר מאוֹכפת החוקים, האילוצים והמפוקחות היבשנית. שבני–אדם, כשנתפשים לדבר, גם יודעים לעשות מעשים שלא יאמנו, מאותם שכעבור זמן, לאחר מעשה, מתברר לכל שלא היה נבון ונכון ומעשי מהם, ושאותה הכרעה סהרורית, בטלנית ופורקת עול, היא שפרצה דרך שהגיונה הוכח רק לאחר שנפרצה הדרך. הכרעה שלא עמד מאחוריה כלום אלא מין עיוורון גדול ביחד עם מין ראײה גדולה, מין “נופּל וגלויי עיניים” – עיוורון לחוקים המגבילים היום, וראייה למציאות שמעבר למציאות הסוגרת, ראיית מציאות שעוד אינה מציאות אבל תהיה מציאות אם יאמינו בה ואפילו אם באמונה במחזה–שרב שמציל מן היאוש ומעודד לעבור את מרחק הישימון הבלתי אפשרי שעד מעיין המים.

*

ברנר הפך הרבה בנקודה חמקמקה זו. נקודת ההפרד, או החיבור, שבין סיכוי ליאוש, בין ריאליזם לפנטסיה, בין מציאות לחלום, בין פסימיות לאופטימיות, כשכלו כל ההוכחות, וכל דיבור אופטימי נשמע כהונאה אם לא כהזיית מסוממים.

“לעם ישראל, מצד חוקי ההגיון, אין עתיד”, קבע ברנר כמין חוק, והכל אישר קביעה זו אלמלא איזה "אבל׳׳: אין עתיד אבל “צריך לעבוד בכל–זאת”, השלים את הפסוק. או “החיים רעים. אבל תמיד סודיים”. או “האדם אומלל, א ב ל יש והוא גם נהדר”. וגם ב “כאן (בארץ–ישראל) אי–אפשר לחיות. אבל כאן צריך להישאר”. ועוד הרבה מיני אבל מאובל כהנה.

זו הנקודה שהעסיקה אותו. נקודת המהפך, נקודת ה“אבל” שלו, נקודת הבכל זאת, נקודת האף–על–פּי–כן. והיא גם נושא התהייה שלפנינו.

מה טיבו של ה,,אבל" הזה? ניחומי שווא? עידודי סרק? מחזה–שרב למיואשים? פיתוי העניים להישאר בענײם? האם זו תמימות, או זו דמגוגּיה? חוסר נסיון, ילדותיות, תמימות,ְ אשלייה – או מבט מעולה למרחוק, ראיית הקו הארוך ולא הקצר, מבט מושפל עיניים ולא מבט מושפל עפּעפים? האם הוכחות ריאליסטיות אינן מספיקות כדי לזוז ורק ההתכחשות הדון–קישוטית להן היא הסיכוי הריאלי?

אחד העם עבר בארץ וראה “אמת מארץ–ישראל״, אמת חמורה ומדייקת, שאין מייאשת ממנה. אילו שמעו לו, אילו קיבלו–את הריאליזם של אותו פנקסן רואה–חשבונות, איפה היינו? דבר אחד ברור מעל כל ספק, שה”אבל" הזה כמו ידי משה, כשהוא יורד גם הציונות יורדת, וכשמתמעט ה,,אף־על–פי־כן" הזה מייד עולה הירידה והעלייה יורדת.

אבל כלום ײמצא אדם שפוי שיקבל את דרך הּ“אבל” כדרך חיים? תולדות הציונות הן תולדוֹת טלטולי ה,,אף־על־פי־כן" וגילגוליו, מצד אחד האבל לבדו לא יעשה שום דבר מעשי. מצד שני, בלעדי האבל הזה שום דבר מעשי לא ייעשה, אלא רק מה שכבר נעשה.

כל אותן התפילות, האמונות, הציפיות, חישובי הקץ וההשבעות – מעולם לא הספיקו כדי הזז תנועה מעשית ציונית. ובלעדיהן, לא היה ממי לעשׂות תנועה מעשית זו. במאה התשע–עשׂרה, עדיין רוב מנינם ורוב בנינם היו היהודים דתיים, מסורתיים, שלומי אמונה, לומדי תורה ומקיימי מצוות קלות כחמורות. גם רדיפות וגזירות לא חסרו כידוע לאורך כל ההיּסטוריה ה“לילית” של ישראל. ולא התפילות לבדן, ולא האמונה לבדה, וגם לא הדירבון האכזרי של הרדיפות והגזירות – לא היה בכוחם לבדם כדי הזז ציונה תנועת עלייה, תנועה עממית שתיטול לידיה את גורל ההיסטוריה של העם היהודי, מכאן ולהבא.

*

חיים הזז הרחיק לכת באיבחוניו. העם היהודי, לדבריו, התאים עצמו לגלות עד כדי כך, שלא רק שלמד לחיות עם הגלות בתוך הגלות, ולהישרד, אלא שממש חשש שמא ייגאל פתאום, ובכל כוחם עשו היהודים כמה שיכלו כדי שלא להיגאל.

הנה כך מסתובב לו יוזפא מ,,בקץ הימים" וטוען בלהט סהרורי, כי “עמך ישראל כלל אינו מבקש להיגאל, עושים עצמם כרוצים אבל אין רוצים׳׳ – כי,,עמך ישראל אינו רוצה בגאולה. מלומד בשעבוד ומשוקע ושקוע בגלות”. וכי על כן, מטיח יוזפא, על גבול האפּיקורסות, יוצא כי “הגלות משל התורה היא” וכי “כוחה של גלות בתורה, במצוות וביראת השם”, כך הוא מוכיח, ועוד מוסיף וקובל במרי ליבו כי “התורה כובשת את הגאולה שלא תבוא לעולם”, ועד כדי כך.

ומשמע הדברים, כי אילו רק מכוחה של התורה, אילו רק מכוחה של האמונה הדתית, אילו רק מכוחה של המשיחיות – עדיין היה ישראל כבוש בגלות, וכי כדי לצאת, צריך היה לבוא משהו שונה, נוסף, חדש, רב כוח, כדי לשחרר מתפישת הגלות.

ועל כן גם מתרתח יודקה של הזז ב,,הדרשה" המפורסמת שלו, ומתריס: כי ישראל “מובטחים בו – במשיח ‘שהמציאו להם’ – שיּעשה להם לגאלם, והם עצמם פטורים מלעשות כלום! שבאמת חשים היהודים ויודעים כי הם מצווים להישאר בגולה עד שמן השמים יגאלו אותם׳׳ וכך הם “מדקדקים לשמרו ולקיימו – את הגזר דין שגזרו על עצמם – שלא יגאלו לעולמי עולמים!” – “מפני שאינם רוצים שייגאלו”, ושלפיכך ברור לו הדבּר ש”אין […] להיאמר עוד מאות שנים להבא. ציון לא שבה ברחמים, וירושלים לא נבנתה ובשופר הגדול לא נתקע. כך בצפון אירופה וכך בדרום חצי האי ערב. ו“אמרתי אעלה בתמר” המפורש, לא הזיז אלא אשה ובנה, אלא חמש משפחות ואלא עוד חמש–עשרה, בצפון ובדרום, בלי לדעת זה על זה. האמונה הדתית לבדה, והכיסופים לגאולה לבדם, והדבקות המוחלטת בתורת ישראל ובמצוותיה לבדם – לא הספיקו כדי לארגן תנועה עממית שתעלה לארץ בכוונה להתיישב בה ולהניח יסוד למדינת היהודים, ולא כדי לקחת אחריות לגורל ההיסטוריה היהודית, מכאן ולהבא.

*

דברים אלה לא באו חלילה כדי להכחיש את ערכה של הדת, או את תרומתה הגדולה מכל לקיומו של עם ישראל, או את כוחם של הכיסופים ואת ערכּן של התפיּלות והמצוות כשומרי ישראל וכמקיימי ייחודו – אלא שהם לבדם לא היה דײ בהם, וצריך היה משהו, נוסף, עליהם, ולא כפורענות או גזירת מלכות – כדי שהשאיפה תהיפך לתנועה, והחלום לארגון, והכיסופיס המופשטים להתיישבות חלוצית.

צריך היה שיקום כוח חדש, מורד במה שהיה קודם, מערער על “ההיסטוריה הלילית” (כפי שקרא לה יודקה של הזז, רגע לפני ששילח את הילדים: “לנו אין היסטוריה. לכו שחקו כדורגל”), כוח שׁיניקתו מאותם מקוֹרות, אבל הבנתו שונה מן ההבנה שנחשבת כ“דרך המלך ההיסטורית”. כוח שמתח ביקורת קשה ומרה על הווי העיירה היהודית ועל מיבנה חייה, ושלל עד עומקו הווי זה. וכך, “בית יעקב לכו ונלכה באור ה' ׳׳ שבישעיהוּ פרק ב' לא הזיז מעולם תנועה ציונית לארץ–ישראל, אבל ,,בית יעקב לכו ונלכה׳' הקים והזיז. בפּחות מ”אור ה’׳׳, אבל ביותר מחייב. בהחלטה מחייבת, בקבלת העול, בנוכחות מעשית, של בית–יעקב ריאלי, כגרעין להתחדשות העם. העם, הוא כעת נושא תקומת ישראל, הוא נושא רעיון המדינה היהודית, שהנה תקום ותתממש, ותהיה לריבון אחראי להיסטוריה היהודית החדשה.

ועל השאלה הידועה אם הציונות היא מהפכה או המשך – לא עונים לא בזה ולא בזה. הציונות היא מהפכת ההמשך. היא הציונות החילונית שלקחה עליה את הפקדון שנשמר דורות על דורות בידי היהדות הדתית, והפכה אותו לאוטואמנסיפציה, לשחרור עצמי, בבחינה אם אין אני לי, מי לי.

*

אולי ציור יסביר כאן יותר. אל קרונות הצבירה ההיסטורית של היהדות, צריך היה לחבר קטר כדי להסיעם, כדי שהללו ינועו לבסוף. בלי הקרונות אין צורך בקטר, בלי הקטר לא ינועו הקרונות. בלי הצבירה היהודית אין יהדות, בלי הדינמיקה שתזיז את היהודים לא תתקײם היהדות. והקטר הזה שהזיז לבסוף את היהדות לקראת הגשמת משאת נפשה, תפילותיה וכיסופיה המשיחיים – היתה הציונות החילונית.

הציונות החילונית לא נתהוותה לפני שנקרתה על היהודים הפגישה הטראומאטית עם תרבות אירופה המתעוררת, הפגישה המזעזעת, המנערת עד תחתית, המרעידה את הסיפים, לעתים עד השחתה ולעתים עד שחרור, הפגישה עם ההשכלה, עם התנועות הלאומיות המשתחררות, עם הזכויות למיעוטים, עם הזכויות למדוכאים, עם התגבשות התנועות הסוציאליסטיות, וכל בדומה להן. את כל אלה ראה היהודי הנדהם, על סף ביתו הישן, הלום רוח פרצים, הלום חריפות הבוקר העולה, הלום גילוי העולם שמעבר לגיטו, המום רעיונות, אידיאות, אפשרויות ואשליות מפעימות. היו שקמו ופרצו בריצה החוצה, ישר לפניהם ונעלמו. היו שנבהלו וחזרו פנימה וסגרו הדלת. והיו שחיפשו להם איזו סינטיזה בין הישן והחדש, בין טולסטוי ובין התנ׳׳ך, בין שחרור סוציאלי ובין שחרור משיחי. סינתיזה כה מפרה וכה פוריה שאינה מתכחשת לעצמה ואינה מתעלמת מן העולם שסביבה, עד שאפשר היה להמיר אותה מתורה למעשה, מחלום לציונות מעשית: עלייה, התיישבות, חקלאות, עבודה עברית, פרודוקטיביזציה של היהודי, שפה עברית, ומעבר לאופק: מדינה יהודית וריבונות יהודית.

*

עוד ב־1863 באחד משיריו הידועים ביותר, הפלקטיים ביותר, קרא יל"ג קריאה גדולה, שיכולה להיראות היום לטעמנו כקלישאה פאתיטית, וכאלגוריה תמימה כמעט מגוחכת, ושנראתה לקוראיו באותם הימים כבשורת החיים החדשים, לאמור:

הקיצה עמי, עד מתי תישנה?

הן גז הליל, השמש האירה!

הקיצה שא עיניך אנה ואנה,

וזמנך ומקומך אנא הכירה!

מלים שהכל בהן מפורש לגמרי: השמש, הלילה, הזדמנות הפז שהגיעה; הכל נראה כעת תמים באמונתו ומצומצם בהבנתו; אבל הפנייה “עמי” – היה בה כוח, היה בה נטילה עצמית, עמי ולא אלהי, עמי ולא משיחי, עמי ולא מלכי, אבל גם עמי ולא יאושי, עמי ולא שברוני הגדול. עמי, כלומר אנחנו בגודל שלנו, ובריאלי שבנו, ובזירוז מלא הבטחון כי בידינו הדבר, ועם ההתעוררות הלאומית של כולם גם אנחנו נוכל ונצליח. י"א המלעילין, החרוזים הנקשׁניים, הנאיביות והפאתוס, פצחו יחד שיר לכת. עם שני סימני קריאה על סימן הקריאה האחד, הקץ לציפיות ההזיה לתור הפלאים, הקץ לחזון ימות המשיח, ישראל בטח בך, פשוט צריך להפנות מבט לצד הנכון ולהיווכח: הנה העם, עמי. “עמי” – כזעקת הקרב של ראשית הציונות.

ואילו היהדות הדתית פיתחה במשך “ההיסטוריה הלילית” מנגנוני קיום בלי מדינה, בלי התיישבות, סנהדרין בלי ירושלים ובלי ממלכה. קרבנות בלי מקדש ובלי עולי–רגל. קהילה בלי צבא ובלי ציוויליזציה עברית. והגיעה עד לשיא שיכלולה האפשרי: לקיים עדה אלפי שנה בתרבות גידול ללא אדמה. לשמר יהדות בלי להיות אחראיים לגורל ההיסטוריה. להאריך את הקיום הגלותי מעבר לכל הידוע בעולם, ומעבר לכל אפשר. ועד היום, במיקרה, לא נשתחררה היהדות מתפישה זו. רק הניחו להם – והיהודים מחזירים את הגלות, גם למדינת ישראל – וממנה אל הגולה.

*

זה גם מה שקרה בתחילת ימי ההתיישבות. העלייה הראשונה אילו נשארה במתכונתה הראשונה — אכרים יהודים נתמכי הבארון ומעבידי ערבים בכרמיהם – לא היה בה כוח כדי המשך תנופת המהפכה, מידת החילוניות המהפכנית שהיתה בהם כשנטלו אחריות וייסדו את ההתחלות הראשונות – לא הספיקה להמשך התנופה, צריך היה לבוא גל העלייה השנייה כדי להשיט את הספינה מעל השרטון, העלייה השנייה היא שהחייתה את שיתוקה של הראשונה. והחילוניות היתה כוחה. לא שהיו כולם אנטי מסורת, ולא שהיו כולם פורקי עול תורה ומצוות, אלא שרובם היו נוטלים אחריות מעשית ממקור אחר, וסמכות הכרעותיהם לא באה כולה מן השמיים.

היהודי החילוני הפך את הדת מפולחן סגור לתרבות פתוחה. מתביעה להאמין ולעשות לתביעה להוכיח ולעשות. ממצוות ההלכה שקיומן אפשרי בכל מקום ומקום בעולם למצוות עשה ארציות מעופרות בעפר הארץ. כגון מצוות העבודה העצמית, מצוות השיתופיות, והשאיפה לתיקון האדם היהודי ולתיקון החברה היהודית מכל קלקולי הגלות ומכל קלקולי הניצול הרכושני. כלומר, זה שנטל עליו עול אחריות לגורל ההיסטוריה של העם היהודי, רצה בשינוי מידות בעם היהודי, לא באיזו הפשטה אלא ממש בשינוי של ממש, בעם של ממש, במעשים של ממש. לא עוד עם יהודי שדי לו שהוא קיים, אלא עם יהודי שקיומו יפה, נכון, צודק: עם במיטבו, ומתוך הכרה אכזרית כי בלי קיום הציונות לא יוכל העם היהודי להתקיים. בלי הציונות ילך העם היהודי הלוך ודעוך, יאבד אנרגיה ויתקרר ויילך, כאותו כוכב דועך, חלילה.

מה היא איפוא יהדותו של היהודי החילוני? היא אינה מתבטאת בדבר אחד; היא עולם מלא. אבל נקודת ההכרע שלהם היתה בשאיפה לאדם היהודי החדש, הלא גלותי, הלא תלוי בזולתו, והלא יורד לחייִ זולתו. לא זה הקונה זכויותיו במחיר התכחשות לעצמו ולא זה התובע מזולתו שׁיתכחש לעצמו. הם ראו לפניהם "יהודי יפה׳׳, והשתדלו בכל כוחם להיות היהודי היפה, הנושא בעול אחריותו והתובע מעצמו קודם כל, ובאמצע כל התביעות – התביעה לחיים מוסריים.

כיצד? כאמור, בכל. בעולם ומלואו. ראשוני “הפועל הצעיר” כתבו ב,,הפרוגרמה" שלהם כי “תנאיּ הכרחי להגשמת הציונות – כיבוש כל מקצועות העבודה שבארץ ע”י היהודים". אמרו וגם עשו. מיבוש ביצות הירואי ועדי ניקוי מחראות נכלם. עבודה, לא רק מטעמים–כלכליים, אלא קודם כל מטעמים מוסרײם. וזה תמצית כל הדבר.

תביעה זו להיות אדם מוסרי ולהיות חברה מוסרית ולהיות עם מוסרי – הניעה אותו, את החלוץ, להיות כך שלא יהיה מנצל את עבודת זולתו, שלא יהיה מנצל את חולשת זולתו, ולא את נבערותו, שלא יהיה מתחיל בכיבושים אלא בעז אחר עז ובדונם אחר דונם. התביעה להיות מוסרי הקימה קואופרטיבים, והניעה את תנועת המושבים בצעירותה, לקבוע לה שלוש מידות, יסוד: עבודה עצמית, עזרה הדדית, וצריכה שיתופית. התביעה להיות מוסרי הקימה את הקיבוצים, את אירגוני העובדים ועד להקמת הצבא היהודי כ“צבא ההגנה” ועד לתביעה ל“טוהר הנשק”.

כזו היתה תרומתו של היהודי החילוני, מכל מצוות ההלכה נטל ובחר לו וקידם את מצוות המוסר האנושי, שבין אדם לחברו, כביטוי להיותו יהודי הממשיך מסורת אמונתו. הוא לא הכחיש את שאר כל המצוות אבל קידם מכולן את זו שנראתה לו המכרעת: לחיות חיים מוסריים. כמובן, גם בני עמים רבים שונים ובני דתות שונות הצדק בראש מעיניהם, ובמה מיוחד הוא היהודי? בשתיים אלה: בנטילת האחריות להמשך ההיסטוריה הריבונית של העם היהודי, ובהקפדה שהמשך זה חייב להיות מוסרי במירב היכולת.

*

היום, מאה שנה לאחר הכרזת היהודי החילוני על הציונות, ולאחר הקמת מדינת, היהודים הריבונית – שדה ההתמודדות הלאומי הוא שדה היחסים בין ישראל והערבים.

על עניין זה נעצרה היום ההיסטוריה היהודית, לדעת במה עונה היהודי בארצו היהודית לשאלת הערבים שכניו. לא רק כשאלה פוליטית, ולא רק כבטחונית, ולא רק כיישובית, או ככלכלית – מבלי לזלזל באף אחת משאלות מפתח אלה – אלא קודם–כל כדילמה מוסרית מכרעת, שאין לחמוק עוד מפניה, מה מותר לו ליהודי לעשות ומה אסור עליו? האם יש דברים בעולם שאחרים כן והיהודי לא – ביחסי עם לעם? האם יש דברים בעולם שהיהודי מנוע מעשותם כיהודי, לא בעניני כשרות ושבת, אלא בענינים שבין בני–אדם, בענינים של זכויות יסוד, חיים ומוות, מלחמה ושלום. או הכל מותר לו ליהודי ובלבד שימהר ויחטוף? או, אילו עשו לו כל מה שהוא עושה היום לערבים שבשליטתו – איך היה מקבל? או, איך זה להיות יהודי כובש?

לשאלה הפלשתינאית יש, כמובן, היבטים שונים ולא פשוטים. ואין עליה אף תשובה אחת קלה וחלקה ופותרת כל. אבל מעל כל השאלות הנסיבתיות, בנות המקום והזמן, מול כל האסטרטגיות והטקטיקות, נשארת עלינו להכרעה מוסרית מנומקת השאלה האחת הזו: השאלה הפלשתינאית.

זו לא זזה מעלינו. מאה שנים והיא בתוקפה. ותוקפה רק עולה ומתחזק מוסיף ומתחדד. ועליה, היום, נתבע היהודי הציוני להשיב, מיהדותו. מציונותו, מעקרונתיו, מחרדת קיומו, ומדאגתו להמשך הקיום היהודי. ממש על השאלה הזאת עוצר היום היהודי החילוני את היהודי הדתי. לא על פניה המדיניים (מדינה יהודית או דו–לאומית) אלא על פניה המוסריים: איזו חברה אנו מבקשים לנו: צודקת או מעוולת.

הרי זו טענה ממין הטענות שדווקא היהדות לימדה את העולם לטעון כמותן: שהצדק קודם לצורך. שהצדק קודם ליצירת עובדות. ושהצדק קודם למוצלח. שהצדק אינו רק כדי להוסיף יתרון למישהו, אלא לעתים גם כדי לוותר על משהו. ועוד מזכיר היהודי החילוני ליהודי הדתי שנתפס לבולמוס הלקיּחה – שגם אם לא מייד, הרי למבט מרחיק – רק הצדק בונה עולם. ושאנחנו חײם בעולם קשה כל–כך שאם קו האנך שלנו לא יהיה מדוקדק – סכנה שביתנו לא יעמוד.

*

אבל כאן קמים ומתקיפים רבים, מצדדים שונים. לערבים ְ– הם טוענים – יש כל כך הרבה ולנו כל כך מעט; ועל צד האמת, הם שבעים הזאבים, ואנחנו הכבשה המפוחדת, ואנחנו גם אלה שסבלו יותר מכולם, ומגיע לנו כעת מקום בטוח, וגם אלהינו שלנו גדול מאלוהיהם, והבטחתו לנו קודמת לכל. ועוד כיוצא באלה טענות, שבין הן שרידות ובין הן שרירותיות, אינן מוחקות ואינן יכולות למחוק את הדילמה האחת, ההכרחית: עליך היהודי כעת השאלה הפלשתינאית – ואיך אתה הולך לפתור אותה, כאדם מוסרי?

וכך, פונה היום בקובלנה אדם חילוני אל האדם הדתי ואל חוד–ביטויו המעשי היום, – כלומר, אל “גוש אמונים”. ומזכיר להם שדתיותו של ציבור אינה סייג בפני אי–מוסריות. ושביטוייו הגלויים של אותו גוש יש בהם הגשמה מגושמת של חמדנותו של בעל הכוח. אני חזק ובכן אני לוקח. ושהם מנסים שוב ושוב להפוך את הכוח לזכות, ואת רובה הכיבוש להוכחת בעלות. ושראוי להם לאנשי “גוש אמונים” לחזור ולקרוא בסיפור כרם נבות היזרעאלי. בלי התפלפלות אלא ביושר לב ובפתיחות לכאבו של הזולת. ועוד לזכור, שההיסטוריה היהודית מלאה כולה עדויות שיש מעשים שאסור לעשות, שעם לא יעשה, ושעם לא יעשה למיעוט היושב בקרבו. וגם לזכור, שעל צד האמת אין כאן שום שטחים ולא שום שאלה של שטחים. אלא רק בני–אדם יש, למעלה ממליון וחצי אנשים, נשים וטף, שמחכים להכרעתנו. אנשים הם ולא טריטוריה. אילו רק טריטוריה – הכל היה פשוט יותר וגמור משכבר.

מה איפוא עושים עם האנשים? לא עם השטחים אלא עם האנשים, האנשים החיים שם, יושבי המקום מדורי דורות, בעלי רצון עצמי, בעלי כבוד עצמי, ובעלי תקוה – מה לעשות עם האנשים? לשבור אותם? להתעלם מהם? להשאירם ולרמוס את רצונם? או לגרשם ולהגלותם – אותם ואת רצונם שלהם? מה עם האנשים?

*

הנה כך ניצב היום היהודי החילוני ותובע את מוסריות היהודים, כתנאי להגשמת הציונות. עומד וטוען שהיות יהודי זה קודם–כל היות מוסרי. בלתי עושה עוול. בלתי לומד היתר לעצמו מעוולות אחרים. בלתי מביא על זולתו מה ששנוא עליו. שזו כל תורת היהדות על רגל אחת. ושלא הפחד היהודי הוא הצדקה לקחת בכוח, ולא הכוח היהודי הוא לשם השתקת הצדק.

ויקטור הוגו אמר בשעתו כי אין שום צבא בעולם שיוכל לעצור אידיאה שהגיע זמנה. והאידיאה שהגיע היום זמנה היא – החיים ביחד. שלא אחד לוקח הכל, ולא אחר נותן הכל. לא עם אחד, לא מעמד אחד. לא דת אחת, לא מין אחד, ולא אדם אחד. העולם הוא עולם של שונים. כולם בדין ובזכות. וההיסטוריה, ככל הנראה, או ככל המקווה, לשם היא הולכת: לקראת ההודאה בשונים כשווים לזכויות. שלא רק לי ולדומים לי ניתן העולם, אלא גם לשונים ממני. שהשונות אינה סיבה לשלילה ושהדומות אינה כל הסיבה לזכייה. וששוויון ערך השונים – הוא כל תקוות העולם.

ועל כן, אותו קטר עצמו, נועז ונמרץ, הקטר החילוני, שהסיע לפני כמאה שנה את כל מסע הצבירה היהודית משיתוקה וממיאונה להיגאל, נקרא כעת להניע את ישראל מפסיחה על הסעיפים ולהכרעה מעשית בענין יסוד.

ואת מה שהשמיטו הבילו"יים הראשונים מן הפסוק בישעיהו, צריך כעת להשלים עד מלואו: אלא שבפירושו הארצי, ולקרוא אותו ככה: בית יעקב לכו ונלכה באור הצדק.

דבר, 9.4.1982; מעריב (ז אייר תשמ''ב 30.4.1982): 29–30.

דברים שנאמרו בכנס אגודת הסופרים בנושא מאה שנות ציונות ומה הלאה ב-12.4.1982.

יותר ויותר מתברר, כי הפתרון אינו בביירות, הפתרון הוא בשכם.

אפשר למגר את אש“ף בביירות – שורש קיומם ימשיך להצמיח אש”ף, בשינויים כאלה או אחרים; אבל, התקרבות לפתרון שאלות על מלחמה מתמשכתשאלת שכם – השאלה הפלשתינאית – היא התקרבות ליצירת עולם שאינו מצמיח אש"ף, אלא מצמיח סיכוי לפתרון הסכסוך המתמשך: ישראל–ערב.

כל מי שעבד פעם בעקירת יבלית יודע: קיצוץ כל היבלית מלמעלה – אינו מונע את פריצת גידולה מלמטה. כעבור זמן: כל שבר גבעול קצוץ מוציא אז צמיחה כפולה.

*

מלחמה צריך שמטרתה תהיה ברורה והכרחית: לשם מה ועד היכן.

מלחמה זו. האם היא לשם השמדת כל האויב? לשם יצירת הזדמנות למדיניות חדשה? לשם שינוי מפת האיזור? לשם הקלה זמנית ממצוקה מתמשכת? ואולי לשם השגת שלום? או, קצת מכל מטרה ולפי המזדמן? או, שמא, יש מטרת מלחמה מוצהרת ומטרת מלחמה מוצפנת? מפני מי?

האם איננו מנהלים בבת־אחת מלחמת כיבוש, מלחמת השהיה, מלחמת מנע, מלחמת התשה – ומלחמה המכינה מלחמה נוספה?

*

מה יכול ציבור לעשות כשהוא הולך ומרגיש שאין שואלים עוד את פיו – בחשובות ובגורליות שבהכרעות? כשהוא מופתע מעובדות עשויות וגמורות? מה רשאי ציבור לעשות, מה הוא חייב?

יזהר סמילנסקי

דבר (ד תמוז תשמ''ב 25.6.1982): 15.

נופים

לא, לא נופים ולא כפרים ציוריים, ולא הרים ולא ארזים. אין נופים בלבנון. רק סבל. רק אנשים שנפל עליהם אסון. מי שרואה היום בלבנון נופים — מגלה אכזריות ואטימות: אכזריות לאמת ואטימות לאנשים. ארץ כורעת תחת סבל. סבל מיילל מכל שתיקה ואבן מקיר תיזעק. רחוק כעת באשמתו של מי או בצידקו של מי, מי היה הרשע ומי קיבל כגמולו — מה שנישאר הוא הסבל שנפל על הכל וכיסה.

מי שחוזר מלבנון ומספר כי “לא כל כך נורא” — אל תאמינו לו. לא נורא בהשוואה למה? להרס טוטאלי של הכל בכל, למקום הרוס אחר, או בהשוואה למה שיכול היה להיות? איך היה מתאר את ההרס הזה, ובאילו מלים, אילו, חלילה, נפל עליו ההרס הזה, על עירו, על שכונתו, כשביתו שלו קורס עשן באמצע?

ערים, כפרים, כבישים, מכוניות עמוסות, אפילו האבק והחום — הכל המום כאב. והפחד. גם כשממשיכים לעבוד בעבודות העונה, גם כשהבוסתנים עמוסים פרי בשל, גם כשמפלי המים מוסיפים ושוקקים, והשקיעות המתמשכות עודן סגולות כביום הדין — בכל כאב, ופחד. וגם: האם היה כל זה מוכרח?

הנורא — בכל. גלוי וחנוק. מתריס וקבור למחצה. בתים הרוסים, בתים מפוחמים, בצד בתים שהרעה פסחה עליהם, בעיוורון הרה גורל, כלי מלחמה שרופים, מכוניות מחוצות, אנשים עובדים המנסים להמשיך, הפחד בעיניהם, והסיפור המיוחד שכל אחד יודע מבשרו, מוכרי הסידקית שבצידי הדרכים, ותורי העומדים שלפני כל המחסומים, והמתנת הממתינים, ניבטים בעיני זגוגית פאטאליות אל השיירות החולפות על פניהם — כולם תחת עקת הנורא. והפחד. גדול ממה שאפשר לומר, וגם אינו צריך אמירות. מה אומר יותר מן הלא־אומר הזה.

נמלטים

בכל שעה בעולם יש בני־אדם שרצים פתאום ומעמיסים בבהלה מטלטלים וילדים על מה שיש להם ונוטשים מקומם ויוצאים לדרך לאן שהיא. על אופנייים בו‭אנטי‬ם, על סירות בקמבודי‭,ה‬ על חמור וגמל באפגניסטן, ועל גרוטאות מכוניות, כאן בלבנון היפה. אלה נימלטים לשם, ואלה חוזרים משם, אלה כדי להציל דבר ואלה כי לא נישאר עוד דבר בעולם — באותו פקק תנועה אין־סופי, בזחילה ובהיעצרות ללא תלונה, בכניעה לכל לובש מדים. בפחד בפני כל רשות, יש ובתחנונים ויש ובשתיקה ובזיק כבוד עצמי. ותמיד ההמתנה הארוכה למודת הסבל, ותמיד ההידחקות לצדדים עד שיעברו הטנקים הגדולים, ועד שיעברו המובילים הגדולים ועד שיעברו כל בעלי הזכות לעבור, ועד שייבדקו כל הניירות וכל הרשיונות, ועד שיניחו לנוע עוד פסיעה ולהידחק הצידה מחדש ולפנות מקום – באותו מסע איטי שהשם ישמרנו מהתנסות בו אי–מתי, עוד פסע ועוד פסע, עמוסי שארית רכושם עד מעבר כוחה של המכונית הבלוייה לשאת‭,‬ ותמיד כמה ראשי ילדים, ועיני ילדים תמיד מציצות מבין המטלטלים והכסתות, ואשה תמיד פוכרת שם ידיה‬.

לא תראה כמעט אנשים בוכים. אבל הכל בוכה. אגרו‭ף‬ אדיר ונורא היכה פתאום בכוח אימים על הכל וניפץ הכל לחתיכי חתיכות. הכל קורס הלום, המום צילצל החבטה. מכעת והלאה שום דבר לא ייראה עוד כמו קודם. ספירה חדשה החלה בלבנון. לכל אחד ואחד, ולהיסטוריה של כולם ביחד.

מיקווה עמום של סבל. סבל ניכנע, ממתין, לעתים מתחנף לעתים מתחנן, ולעתים גם זיק שינאה. במה עוד מאמינים כאן, במה נישאר עוד להאמין? סביב ובכל מקום, עומד לו האילם הזה, הסבל האילם הזה, האילם עד להחריש. מה יהיה? וגם: למה?

לאחר ההרס

עין אל חילווה. מחנה פליטים. ליד צידון. צמרמורת למראה המקום. אין צורך לפרט, לא להזמין רגשנות. ייתכן שהנימוקים להרס הזה היו כבדים ונחוצים, הסיבות טובות והתוצאות טובות. ורק קשה לעמוד במראה הסופי הזה. משהו לא נכון יסודי נישאר כאן. אם רק בכל־כך הרבה הרס ובכל־כך הרבה מוות ניתן להשיג פתרון סכסוך.

ולא שאלה שנתבצרו במחנה הזה היו כולם צדיקים גדולים, או בלתי בוחלים בשום מעשה אכזריות ניתעב, כדי לקיים את שילטונם העריץ. כעת ידוע איך הפכו מקום ישוב ליעד מבוצר, ואת האוכלוסיה הלא־לוחמת לבני־ערובה. ילדים שימשו כמין שקי־חול חיים, ואמהות הפכו להיות שריון חי שמאחוריו מתקדמים היורים. סומכים על מוסר הלוחמים שממולם שלא יהינו לירות במסך חי זה. הכל גם שמעו כבר על “ילדי האר־פי־ג’י” ועל שאר תעלולי הזוועות ומעללי האימים. ואיך על פי “כללי המשחק” של המלחמה אמנם היה “מגיע” להם גמולם בראשם. ואיך, על כן, “טוהר” המקום, נידרך ונירמס והוכה תחתיו. אלה הומתו ונישקם בידם, אלה הומתו במנוסתם, ואלה הומתו כי נקלעו בין הצדדים היורים. צידקה של המלחמה מוחה כעת את פיו. אבל, הנורא שנישאר כאן לאחר הכל, לאחר שכולם הלכו או פונו או ברחו או ניקברו, והצעקה שאין לה מנחם, עדיין תלויים כאן מאובקים בין ההריסות המחוקות – וכאילו גדולים כעת מן הסיבות שהולידום. גדולים גם מן האשמות וגם מן הצדקות.

כשהכל ייגמר כאן ובמקומות ההרוסים האחרים, והסיבות להרס ולמוות תתרחקנה, יישארו רק התוצאות. מקום שהמלחמה עברה על פניו ושטפה לה. ומה יתברר אז? תתברר זו השאלה הדחויה: האומנם מוכרח היה ככה? וזו תיצעק עד שמי השמים.

היסטוריה ויחיד

בעוד זמן תדע ההיסטוריה הכל. סיבות ותוצאות, מי הרוויח ומי הפסיד, מה נשתנה ומה לא. אבל האדם אינו היסטוריה. הוא רק הניפגע. גופו רך ושביר לפני מחץ המהלכים הגדולים. הכל חושבים תמיד על המהלכים הגדולים ולא עליו. והמהלכים תמיד גדולים מכל יחיד. והאסטרטגיות מכל חייו או מותו. תמיד הן עוברות עליו, הן ממשיכות והוא דרוס.

המטרות הגדולות הן תמיד בראש. המטרות הגדולות האלה שזכותן לתבוע ממך למות בעדן, בלי להתאונן. הקווים הגדולים נישארים גדולים גם כשכמה נקודות תחסרנה בהם. אנשים שמתו מות גיבור או מות פחדן וגם מות מי שסתם חטף נידפק ומת. סופה היא, אומרים, סופה נגזרה על העולם ואחדים אבדו בה, מה לעשות. סופה? נגזרה? נגזרה על ידי מי? מי עשה את הסופה הזאת? ומי חויב לשלם עליה בכל חייו עד תומם?

בני אדם? אבל אין בני אדם. לא כאן. כאן יש רק כל מיני. יש אנחנו, כמובן, ויש הם, וכל מיני הם. סוניים ושיעיים ויוונים־קאתוליים ומארוניים ודרוזים, וגם, הס מלהזכיר פלשתינאים ובתוכם כמובן “המחבלים” – כל סוג לבדו מובדל מן השאר. ורק המוות, הוא לא נעצר על אף סף, על שום מוצא, ועל שום סימן היכר, ואינו בורר בצדדים. וכך, ממבט קצר תמיד כאן כל מיני, ממבט מכליל תמיד כאן רק בני־אדם שאסון נפל עליהם. גדול ממידותיהם, חזק מכוחם ובלתי תלוי לא בהם, לא בצדקתם ולא ברשעתם. המוות, כולו צד אחד: מות החיים. וכל מה שהיה ניפרד פעם לאמונות ולדעות, לעדות ולדתות, לסיבות מצדיקות או לסיבות מרשיעות – ניטחן כעת הכל ביחד, מתחת לעשן האין-סופי מתחת לאש האין־סופית מתחת לנפץ ולמפולת והופך להיות בני־אדם מתים.

ומפני מה המוות לא נחשב? מפני שהחיים לא נחשבים. חיי בני־אדם אינם נחשבים בחשבונות העולם, אלא רק יחסי הכוחות, תמיד רעיונות מופשטים, ותמיד חיי בני־אדם אינם נחשבים לעומתם, אלא רק מוקרבים לשמם. וגם כעת, כמעולם, איזה עקרון אולי ינצח והאדם ימות. כעת כמעולם ניקרא אדם למות למען משהו נישגב ממנו ויקר מכל קצת חייו. תמיד יש משהו יקר מכל חייו. ורק חייו הם הזולים מכל.

מתיהם

כולנו כמובן רגישים עד דק לאבידות שלנו, למתינו. אבל המוות היכה יותר ורבים מאד המתים שם, מתיהם. ענין רגיש ועדין הוא וכולנו פגיעים. ועם זה, בעיני רבים רק האבידות שלנו נחשבות. והאבידות שלהם — כדומן. מאה, מאתיים, שלוש מאות מתים ביום אחד – עיסקם ולא עיסקנו. בין אם לוחמים ובין אם אזרחים – דמם בראשם. ועד כדי שספירת חללי האויב, או קצת מנוד־ראש לכאב ההוא, ניראים בעיני רבים כחילול הקודש, וכלהבדיל אלף הבדלות. רגישות למתיהם נחשבת לא רק כבלתי פטריוטית אלא היא עדות נוספת לאופי פגום ולעיקום נפשי חולני. אלה, השם יקום דמם, ואלה השד ייקח אותם. וזה הכל.

ועם כל זה, מתיהם מתים, ומותם, לא במעט, עלינו. וספירת המוות, נוראה ככל שהיא, אינה ניגמרת בצד האחד. האם, מי יודע, האם בדרך השמימה, ‬יש מקום, שממנו ומעלה סופרים רק נפשות בלי להפלות בין מוות למוות? קשה להאמין.

הדבר קשה. מסובך ושורט עד מעמקי הנפש, עד תהומות. אין אדם משוחרר לדבר כאן רק בהגיון. מסובך לא פחות הוא להיווכח כי לא רק המוות אלא גם החיים אינם נחשבים בחשבונות הגדולים של העולם ההגיוני. לבסוף גם מנצח צד מן הצדדים, רעיון מן הרעיונות, מהלך מן המהלכים. ובתי הקברות יישארו לאבל יחיד.

רשות למלחמה

כשמחליטים לצאת למלחמה מחליטים על האמצעי הסופי במצב סופי: מלחמה כדי למנוע כלייה. כל החלטה אחרת היא החלטה להשתמש בנורא מכל כדי לפתור דברים שאפשר לפתור בפחות נורא. וקל לדעת מתי כן ומתי לא: כשזו מלחמה להינצל מכליה – כן; כשזו מלחמה שלא כדי להינצל מכלייה – לא.

האם מלחמת לבנון היא מלחמה כדי להינצל מכלייה?

הפעילו שם את הפטיש החזק מכל והגדול מכל והסופי מכל כדי לפתור שאלה שלא פותרים בפטישים. אלפי טונות של הדף מוחץ הורידו על רבבות בני־אדם, נוגעים בדבר ושאינם נוגעים, כדי לטפל בשאלה שאינה ניפתרת כלל במחץ הנפץ ולא במוות גדול כל־כך וחסר־הבחנה כל־כך. לאחר שוך הדי הנפץ, לאחר סילוק עיי ההרס, לאחר קבורת המתים ופינוי הנכים מבתי החולים – תחזור השאלה שלא נפתרה למקומה – בלתי פתורה, ורק מצולקת אימים ומצחנת מוות. שאלה בלתי פתורה נישארת בלתי פתורה גם לאחר שרומסים אותה, גם לאחר שמכסים עליה בתלי חרבות, גם לאחר שמיישרים את ההריסות ומוחקים אותן, כאילו לא היו, וגם לאחר סילוק צחנת הגוויות שמתחתיהן.

שאלות יסוד יש להן אחת משתיים: או שמשמידים אותן או שפותרים אותן. אלא שלהשמיד אפשר רק בני־אדם ולא שאלות יסוד. ההשמדה צריכה רק לכמויות של כוח השמדה. הפתרון צריך לשכל, ללב ולראייה למרחוק. הפתרון מתחיל בהכרה בבן־שיחך, בהודאה בקיום השאלה ובהקמת דיאלונ בין הצדדים. ההשמדה קודם משמידה את בן־שיחך, ואחר כך קוראת למונולוג – דיאלוג.

מהלכי המלחמה

כמה בני־אדם מוכים יש היום בלבנון? בגופם. בנפשם, בכבודם, ברכושם בתקוותם, בעצם היותם? כמה מסתובבים שם היום אבודי עולם, כמה התחילו היום בספירת יתמותם, אלמנותם, נעזבותם, מופסדי כל מה שהיה להם, כשפתאום הוכה עליהם עולמם ונישבר?

להריסת עיר עד שובה אל העפר קוראים, מקצועית, “ריכוך”. להפצצה המגעת תקרת בית ברצפתו תקרה על גבי תקרה כבניין קלפים – קוראים “הכנה” ולהפגזה המטיחה קיר בקיר, חור מול חור – קוראים “השבת אש אל מקורות הירי”. לכתישת מקום בכל כלי ההדף עד שלא יישאר אלא פיח – קוראים “חסכון בכוח האדם שלנו”. למחיקת כל הרחוב הראשי על בתיו ועל שוכניו – קוראים “פתיחת ציר תנועה”, ולהמשך התנועה על גבי ההריסות קוראים “התקדמות אל היעד”. והכל נכון. המלחמה איננה יודעת ללכת אחרת. אבל האם היתה חייבת ללכת?

דברים ישנים וידועים הם. מה שלזה הוא פתיחת הציר, לזה הוא סוף הכל. מה שלזה חסכון חייו, לזה הוא הפסד חייו והרס עולמו. מניין נכון יותר להביט על הדברים? מאיזה צד? כשאם זו בוכה, אם זו נושמת לרווחה. תקוות הפוכות מתנגשות. תפילות הפוכות עולות לשמיים. למי מן הקולות שומעים שם? מי מן האמהות תשקיף בעד החלון ותיבב מדוע בושש הבן לחזור, ומי מהן תשקיף בחלון צוהלת לקראת בואו? אם זו או זו, תמיד ישנה האם הניצחית המשקיפה לנצח בעד החלון הניצחי ומייבבת — כל עוד תהיה מלחמה וכל עוד יתקבל שמלחמה פותרת דברים.

דרקונים

הסיבה המוצהרת למלחמה בלבנון – היא “המחבלים”. “המחבלים” קוראים להם ולא בשמם, אש“ף. איש לא יכחיש כי יש ביניהם מחבלים ומרצחים וגם פושעים שאינם חסים על אדם, ולא נירתעים מכל מעשה זוועה. אלא שבכללו אש”ף הוא רק אופן אחד – קיצוני, אימתני, שתלטני, וגם –ניפשע – בין כמה אופנים שהעם הפלשתינאי נימדד בהם. ואילו הדמוניזציה של אש"ף, והכוונת כל השאלה הפלשתינאית לממדי מחבלים או מרצחים – אינה לשם הקיצור והפשטות, אלא גם כדי להטעין את נושא המלחמה במימד דרקוני־מיתולוגי, עד שיהיה מותר להשמיד בלא שום סייג. אגדות אינפנטיליות על בני־אדם שהם חיות רעות – מתקבלות תמיד על דעת כמה קבוצות בעם, ומקשטות להם את העולם בדמויות שהן תכלית הרוע מכאן – ההם – ודמויות שהן תכלית הטוב מכאן – אנחנו. מזיקים מכאן ומדבירי המזיקים מכאן.

אין צורך לחזור ולאשר כי רבים מלוחמי אש"ף אמנם התגלו כאכזריים ללא סייג, ובמעשי עריצות סדיסטית. גם מינהגם באוכלוסיה ששלטו בה התגלה לעתים קרובות כניצול גס ומתעמר וכדיכוי משפיל. כיצד השתמשו באנשים חסרי־ישע לצרכיהם, ואיך הפכו אנשים למכשירים, לאובייקטים, לבני־ערובה, וגם פשוט התעללו בהם, שדדו, אנסו, עינו, העליבו, ומה לא, בניפשעות לא תכופר.

אלא שהם אינם רק זה. והאופן שמדברים עליהם לא כעל לוחמים קנאים, ולא כעל קיצוניים, ואפילו לא כעל פושעים – אלא כעל יצורים מיתולוגיים, כעל מפלצות שטניות ודרקונים לא אנושיים: הם הנחש, הם ראש הנחש, הם היצורים הדורגליים, הם “המרצחים שכמותם לא ברא השטן” מכאן, והם גם מייצגי הרע ההיסטורי הקרוב, מכאן: הם הנאצים, הם כנופיות הטרור. הם בני הבליעל, ומה לא. באופן, שהחייל היורה בהם יהיה יורה אל מפלצות, אל ראש הנחש, אל החייה הנאצית ואל יצור לא־אנושי – וכך יצליחו יותר בני האור לפגוע בבני החושך, וישמידו אותם השמדה סופית, בבחינת מחה תמחה.

מי יעלה על הדעת כי יצורים דרקוניים אלה, הם בעצם אותם שאיתם צריך היה לשבת אל שולחן הדיונים ולפתור את השאלה המרכזית שנעקפה במלחמה ולא ניפתרה – ושהם המייצגים לפי דרכם את האופן האלים הקיצוני של השאלה הפלשתינאית.

וכי חדש הוא שיש תנועות פוליטיות שמחליטות כי העניין המדיני שלפניהן לא ייפתר אלא רק בכוח? לא זכורות תנועות שציירו רובה מכסה מפת הארץ עם כתובת “רק כך”! ועוד קודם להן, לא זכורות תנועות בארץ שנישבעו בקנאות ל־“בדם ואש”? בודאי, שום דבר אינו דומה בדיוק לשום דבר, ועם זאת, האם לא מוכרות תנועות אתנוצנטריות, ש“אני” ו“שלי” קודם בהן לכל העולם, ושהיותן מיעוט בעם לא מנע מהן לחייב את הרוב במעשיהן, ושאינן מודות אלא רק בפחדיו של עם אחד, ורק ביחסי הכתבה מתנשאת אל כל עם אחר? תנועות, שבראש תהילת השיר שלהן, אפל ומקודש, תמיד המוות, תמיד הדם, תמיד הגבורה, תמיד הכבוד – וכל שאר סממני האופרות הנוראות שתמיד נימצא מי שמנסה להעבירן מן הבמה אל החיים ולהמחישן בדם ואש ולא ינוח עד יתמלאו בתי הקברות.

אלא שהחילים בשדה־הקרב אינם רואים לפניהם ממולם שום שטנים ולא בני־שחץ. הם רואים את הלוחמים של הצד השני, לוחמים בשר־ודם, מן הצד ההפוך לצד שלהם. מלחמתם מלחמת חיילים. מותם מות אנשים. ואנחותיהם אנחות פצועים. רק פינויים לצד אחר, והתוצאות תירשמנה בשתי היסטוריות שונות.

ועוד צד אחד יש שם, הצד שבין הצדדים, הצד שאיננו צד, שרק ניתקע באמצע בין הצדדים, ולקה כפליים מידי שניהם. הצד שביתו נהפך עליו פתאום והיה לזירת הקרב, והוא וחצרו ושכונתו וכפרו ושדותיו הפכו לאמצע שדה המערכה, והוא ועולמו הכל חשך עליהם.

כשהכל ייגמר, והסיבות למוות תתרחקנה –‬ יישאר המקום הזה שהמלחמה עברה על פניו ושטפה אותו, ויתברר שהמלחמות תמיד הן ניגמרות באופן שצריך היה להתחיל ממנו.

החיילים

מה חושבים החיילים, בני התשע־עשרה והמבוגרים מהם. הלא אין ספק שדברים מצטברים בליבם. מראות שראו, דברים שעשו, ופחדים שפחדו. והם עשו דברים, והם ראו דברים, ראו מוות וגם גרמו מוות, חילצו נפגעים וגם עשו נפגעים, עברו בתוך ההרס ועשו והוסיפו הרס, מנעו סבל וגם גרמו סבל. ולא הכל מתיישב בלבם, מן הסתם, ולא הכל נידף וחולף לו עם הזמן, גם כשהם קשוחים, גם כשהם נבוכים, גם כשהם מסכימים לכל המהלכים, גם כשאינם מסכימים לכולם, וגם בעודם בתוך־כדי המשך תנופת המלחמה, גם בעודם מוסיפים ויורים, ודברים שעוברים עליהם מוסיפים ועובדים בהם, פעם נידחים ופעם מטרידים, ומה שצריך להם יותר מכל, הוא הידיעה לאשורה: כי אמנם הכרח בלתי־נימנע הוא לעשות כל מה שהנה הם עושים. שהצידוק הוא מעל כל ספק. עד שאיננו צריך לשום הסברים מפני בהירות נחיצותו. ידיעה ברורה שלא הייתה שום ברירה אלא רק לעשות ככה. האם יש להם מין ידיעה כזו?

לא קל להיות בשעת קריסת הבתים הגבוהים על יושביהם. גם לא לקשוחים גם לא למשולהבים. לא קל לראות בהמוני אדם המומים המנסים להימלט. לא קל להפנות ראש הצידה ולהתעלם מגוויות אלה שלא הספיקו להימלט. וביניהם תינוקות בזרועות אמותיהם. ופתאום נפץ אימים וחברך שעל־ידך קורס ומת. ופתאום ואתה נחנק מידיעת הלא יאומן, בלתי יכול להאמין כי אמנם הנה זה כך.

אילו רק ידעו כי סיבת כל אלה מוכחת ללא ספק. אילו ידעו לאשורם שסיבת כל הנורא הזה היא סיבה הכרחית ללא צל של ספק. שזו מלחמה על עצם הקיום: מלחמה המונעת השמדה, מלחמה המקדימה השמדה.

מפני שכל מלחמה שאיננה מלחמה לשם הצלה מהשמדה, משאירה את הלוחמים בשדה הקרב, ואת ביתם מאחור בעורף,במצוקה ללא תקנה. מלחמה על אסטרטגיה, מלחמה על עדיפות מדינית, מלחמה על הקהיית שיני שאלה קשה, ואפילו על פתיחת אפיקי סיכויים חדשים – אינה מלחמה על הקיום. גם המלחמה על הרחקת אש"ף מגבול הארץ – אינה מלחמת קיום. הארץ הזאת מאז תחילת יישובה למודה חבלות, פיגועים וניפגעים. הדבר אינו ניסבל משום בחינה שהיא. אלא שלקחת מלחמה גדולה וכבדה וטוטלית כדי להשיב על מעשי חבלה – אינו מעשה פרופורציונלי. מלבד מה שהחבלה לא הייתה אלא תיסמונת לשאלה הקשה ולא השאלה הקשה עצמה. זו תחכה עד לאחר המלחמה, שלמה, עצובה ובלתי פתורה. שאלת שלושת מליוני הפלשתינאים.

הפלשתינאים

הנה הפלשתינאים. עם ללא ארץ. עם ערבי ללא עמי־ערב. בלתי ניקלטים בשום מקום ובלתי רצויים בשום מקום. מצורעי העולם. כיחידים פה ושם אפשר שיתבוללו בארצות שונות; אבל כעם התובע את פתרון קיומו כעם – שום פתרון עוד לא ניראה. “‬העולם הערבי” מעולם לא פנה אליהם ואל תביעתם: לא קלט אותם מתחילה. לא שעה אל זעקתם בשעת מצוקתם, ולא רוצה בהם בשעת מנוסתם.

אש“ף היה נסיון התשובה האלימה, שהנה הכזיבה. אלא שהשאלה הפלשתינאית אינה ניגמרת באש”ף, ואינה נימחקת עם חיסולו, אם יחוסל. שלושה מיליוני בני־אדם עומדים כאן. ואת מצוקתם אי־אפשר להשמיד לא בתותחים, לא בהגלייה, ולא בשום התעלמות. ההתעלמויות האלה – הן שהביאו את המילחמה הזאת.

הסיבה שהביאה את מלחמת לבנון – היתה ההכרה, או ההשקפה, או האמונה – שרק הכח יכול לפתור היטב, שרק השימוש בכוח, במלוא כל הכוח, יהיה בו כדי להביא פתרון מספיק. זו השקפת־עולם שבין כל הדרכים לפתור שאלות – הכוח הוא היעיל מכולן, התכליתי מכולן, והפותר המושלם: אחת ולתמיד. ואילו כל שאר הדרכים המדיניות רק ממסמסות את הפתרון ומסכנות את כולם, ואין בהן כדי תשובה — אלא אם־כן רואים את המדיניות רק כהכשרה וכהכנה לקראת הנחתת המלחמה. נוסף, כמובן, על האמת הידועה, כי הערבים “הם אינם מבינים אלא את שפת הכוח”. שהכוח, אם יהיו משתמשים בו חזק והיטב, לא ישאיר אחריו דברים לפתור: הכל יהיה כבר מחוץ ונימחץ – אנשים רעיונות ושאלות.

והמוות והסבל והחורבן?

באלה, כמובן, אשמים אלה שהנה הולכים ומחסלים אותם: הם התחילו, הם התגרו, הם פתחו באש, הם לא כיבדו את הפסקת האש, הם לא ניצלו הצעות נדיבות, הם האחראיים לתוצאות. ואנחנו? אנחנו איננו אלא התברואן של העולם. התברואן הטוב והמיטיב, שהולך ומנקה ומפנה ומטהר את השטח מן הזוהמה והפשעים והרציחות שעשו אותם מרצחים־מחבלים. אנחנו התברואן שמפנה את הרע מן העולם, בלי לחוס על עצמו ועל קרבנות, ובלבד שיביא שלום וסדר ושקט. ומה עוד מוסרי מן התברואן הזה?

סיכוי חדש

ניראה שהשאלה הפלשתינאית הולכת להישאר כעת כשאלה ללא שיניים: ללא אשף. ז‬ו יכולה אולי להיות הזדמנות חדשה וסיכוי חדש למציאת פתרון אפשרי ונכון ובר־קיימא לשאלה היסודית. ואם אמנם יימצא כעת סיכוי חדש לפתרון השאלה – היתה המלחמה כגורם מזרז. והסבל והמכאוב והמוות, היו כמין חבלי השלום. אבל, אם שוב תידחה ההידברות בתואנות ובאמתלות שונות – לא היתה מלחמת לבנון אלא רק אש שניסו לכבות בה אש. וכל מלחמה שלא ניגמרה בהסדר שלום אלא רק ניפסקה – ניפסקה עד הפעם הבאה.

שבירת אש"ף עלתה בהרבה אלפי מתים פצועים והרס וסבל אין־קץ. האם יש מאזניים לשקול זה כנגד זה את כובד המוות כנגד ערך ההישגים? רק אם יהיו ההישגים מתמצים במתן סיכוי גדול יותר להסדר של שלום.

מאימתי לצאת למלחמה?

בעצם, לעולם לא. מלחמה רק אם אין מוצא. כמוצא אחרון שבאחרונים לסילוק איום ראשון שבראשונים. ואילו על כל עניין אחר, חמור ככל שיהיה, מסוכן ככל שיהיה, אבל שניתן לפתרו, ואפילו בקשיי קשיים, בלי מלחמה – המלחמה אז גרועה מעוול, גרועה מאסון – היא ממש חתירה כנגד זכות קיומו של הצד שבחר במלחמה ופתח בה. וגם כשיוצא הצד הזה כמנצח – את עצמו הוא ניצח.

ואם אמנם המלחמה היא האופן האחרון שבאחרונים לסלק איום ראשון שבראשונים – הרי לשאר כל האיומים, הסכנות והחבלות – המלחמה היא נשק גדול מדי, כבד מדי, סופי מדי לשם סילוקם. כוחה המוחץ של המלחמה נעשה אז מוחץ יותר מכוחו של האיום שהיתה אמורה לסלק, לכאורה. הסילוק שהמלחמה מסלקת את האיום החיצוני – הופך אז להיות איום פנימי על נפשה של אותה מדינה וחותר תחת יסודותיה הראשוניים.

*

הלא יש מישהו שהיה אחראי לכל המוות הזה. לאלפי אלפי המתים, מכל העדות הדתות והסיבות, ולכל המכאובים והסבל וההרס הזה אין־קץ – איך הוא יישן בלילות? מה הוא אומר להם לצללי המתים, ולבני התשע־עשרה הללו, כשהם באים לעמוד עליו בלילה בלילה?

כי מה עוד אפשר לומר להם לכל ניפגעי המלחמה הזאת, מכל צדדיה, ולאחר כל הנורא הזה שידעו – מחוץ לאמת האחת: שמלחמה רק אם אין מוצא. ושאם נותר גם ספק סדק מוצא – אסור. לא מלחמה. לא ולא. בשום פנים ואופן. לעולם לא. מלחמה רק אם אין מוצא.

יזהר סמילנסקי

דבר (כד אב תשמ''ב 13.8.1982): 19

מי יכול היה לשער לפני כמה שבועות, כשהזמינו אותי לדבר לפניכם, כי תהיה עלינו מלחמה? והנה אנחנו בתוך מלחמה. בתוך תוכה, בחרדה בתקווה ובתפילה. אין פלא אם כל המחשבות כעת, שלכם, של הוריכם היושבים כאן, ושלי – כולן בדבר האחד. כולן פונות צפונה. כביכול שומעים לדברי, ובאמת מקשיבים לשעת החדשות הקרובות. משער אני כי גם גיוסכם מחר לצבא הופך כעת למדקרות, שאתם מצליחים אולי להסתיר בחיוכים, ושהוריכם מצליחים להסתיר פחות: לא קל לשלוח בן ישר מבית–הספר למלחמה.

ומה אעשה במה שהכינותי לומר לפניכם? תהא זו הצרה הגדולה ביותר.

וחוץ מזה, אולי, יש דברים שהעולם עומד עליהם תמיד. והמלחמה רק מאיצה בהם, או להיפך רק מעכבת בעדם. וכשהיא תעבור – וכל המלחמות עוברות לבסוף – חוזרים אל אותם דברים יסודײם שעליהם העולם עומד. דרכה של מלחמה שהיא מתחילה מסדר עולם וחוזרת אל סדר עולם – והשינוי שהיא מביאה הוא פחות שינוי במהות הדברים ויותר שינוי בקצב התרחשות הדברים. מלבד הכאב, הסבל, ההרס והמוות – שהאצת הקצב הזו מורידה על העולם – והם ללא החזר, ולא ינוחמו.

מכל המלחמות רק אותן מלחמות שמנעו סכנת כלייה מן העם – רק הן תוצאותיהן יש בהן כאילו כדי לכפר על מחירן הזוועתי ועל קרבנותיהן. בעוד שמלחמות שאינן לשם מניעת כלייה מן העם – הן מלחמות שקשה לעמוד בהן. שיקולי הבעד והנגד שלהן יּוסיּפו להטריד תמיד, להביך תמיד וגם לאחר סיומן, אם כך או כך, לא תהיינה חד־משמעיות.

אזור זה של העולם לא רק יודע מלחמות הוא אלא גם שבע מלחמות. יותר מדי. יותר משיש עוד מקום לעוד נוספות. וכבר חזרו ונוכחו כאן שוב ושוב, מה אפשר להשיג במלחמות ומה לא משיגים ומהו המחיר הנורא שמשלמים כדי להיווכח מחדש. תקוותנו היום שהמלחמה הזו שאנו מסתבכים בה, תסתיים מהר, ושתהיה מסתיימת באופן האחד שראוי לה להסתײם – בהסדר כלשהו בין הצדדים היריבים. הסדר, או פשרה, או משא־ומתן, או כל מה שיביא לבסוף לסיכוי גדול יותר להסכם־של־שלום.ֵ כי כל המלחמות – וגם זה למדנו עד מיח עצמותינו – שאינן נגמרות בהסכם או בהסדר של שלום – הן רק נפסקות ולא נגמרות. נפסקות עד הפעם הבאה שתמיד תהיה קשה יותר. אין לנו אלא להתפלל כעת, שהמלחמה שאנו בעיצומה לא תארך ושתיגמר כבר מחר באופן שתיפתח איזו דרך יותר ברורה להסדרי השלום.

וכך, בעוד אתם יושבים כאן, מקצתכם עודכם בוגרי בית־הספר במסיבת הסיום, ורובכם כבר טירוני הצבא במדים – אני מבקש להציע לפניכם עיון קל וחפוז בשתי הגדרות. עיון שייראה אולי כעת בעיניכם כעניין רחוק מכם ובלתי נוגע בכם. הגדרות המתארות שני מיני אופני חיים, זה לעומת זה, אופנים שגם המלחמה לא משנה בהם: החיים האוטומאטיים מכאן, והחיים האוטונומיים מכאן.

חיים אוטומאטיים, אקרא לאותם חיים המתגלגלים מאליהם בדרך המפולסת לקראת מטרה מוכנה, כמעט בלי צורך להרהר בדבר או להחליט החלטות חדשות. ובלי שיתעורר צורך לשנות את הפתרונות שכבר ישנם.

חיים אוטונומיים, אקרא לחיים שמדי פעם בפעם צריך האדם לבדוק מחדש את דרכו, ולהכריע מחדש על הכיוון הנכון יותר.

בחיים האוטומאטײם, ניתפש העולם כנתון של קבע: המהלכים צפויים, הסיכונים מחושבים וההפתעות מוגבלות – כמעט כמו לחיות בחברת ביטוח. הבן־אדם אינו ניקרא אלא להמשיך דרך קיימת – כשקיומו מובטח, מקומו מוסכם, ריתמוס השינויים קבוע. והכל ערוך ומוכן לקראת האפשרות האפשרית; אכן, “האפשרית האפשרית” היא סדר העולם הזה ומימושה הוא תוכן החיים.

בחיים האוטונומיים, העולם אינו אלא הוא תמיד רק סיכוי, הפכפך למדי, שמימושו אינו בטוח כלל, ושבלי התערבות והטייה בלתי פוסקת לכיוון הרצוי, לא ידוע מראש לאן יגיע. ושבלי מאמץ רצון מתמיד יוכל העולם להיראות כמדורה שלא מוסיפים עליה עוד עצים ועוד עצים. בכל נקודה ונקודה בדרך צריך לשקול מחדש ולהכריע מחדש, והבן אדם נתבע ‏שוב ושוב להגדיר את רצונו ולנסות לממשו, כשהעולם שסביבו תמיד אדיש אם אינו סרבן במפורש.

ברור אפוא, שהחיים האוטונומיים, מתעייפים מהם מהר, ושואפים מהר לצאת מתהפוכותיהם ולהגיע אל החיים האוטומאטיים ולהתיישב בשקט באיזה מקום בטוח. ומעתה רק משבר או נסיבות חירום, אישיות או ציבוריות, יזיזו את האדם מן השלווה שתפש, מן החיים “בראש קטן” שלמד לחיות, ויזרקו אותו לעמידה אוטונומית כפויה עליו שלא בטובתו.

אין אפוא פלא אם אנשים ככל שמזקינים יותר יהיו נוטים יותר לוותר על הרפתקאות האוטונומיות וּלהסתפק ‎במרגעות האוטומטיות. מפליא הוא שכל־כך הרבה אנשים צעירים, בעצם בוקר חייהם המתחילים, כבר מוכנים להיות זקנים עײפים המקבלים על נפשם דין אוטומאטים. כל כך הרבה “צעירים זקנים” יש סביבנו, כבר הם מבוססים, כבר הם מסודרים, כבר הם בעלי דירות, כבר הם בעלי משרות וכבר יש להם הכל – כשעוד לא התחילו כלום.

ולכאורה, מצופה היה שיהיו מוכנים למסע הרפתקות, לאו־דווקא בחו"ל, אלא בפיתוח אישיותם לעמידה בפני הכרעות חדשות ולבדיקת מחודשת של פתרונות ישנים. ולשאלות על התשובות המוכנות, מאלה שהדור הקודם הטביע בהם על־ידי מה שמכנים בשם “חינוך”, ותובע מהם להמשיך אוטומאטית – לא רק כדי שהקו הקיים יימשך, אלא מסבירים להם, גם כדי לחסוך מהם לבטים מיותרים וסימטאות ללא־מוצא.

מה מסתבר? מסתברִִ כי לאחר התמרדויות קטנות אחדות, בעיקר בסגנון (בלבוש, בתסרוקת, בפזמונים ובעגת־הדיבור) משתלבים הצעירים מהר בחיים האוטומאטײם – וכל ניצני החידוש וכל ניבטי העצמאות – ניראים יותר כ“פצעי התבגרות”, ופחות כהכרעות של ממש על תכנים ועל ריבונות. כל אותם סממני הזהירות היתרה: ההתחשבנות על המחיר, ההתחמקות מנטל כבד של אחריות, ההסתלקות מעמידה עקשנית במכאובים הנילווים לעצמאות, ועקיפת כל תלולית של הסתכנות שיש בכל חדש שעוד לא נוסה –ובקצרה: “פורץ גדר יישכנו נחש” הזהיר קוהלת החכם בשעתו – ואנחנו מתחילתנו זהירים ו“לא נוטלים סיכונים”.

ועם זאת, מיבחנו של רצון – במימושו. אין מיבחן אחר. בגרות הרצון ניכרת במידת הדבקות בהגשמתו. ורצון שניגמר מהר כשניתקל בצורך לעמוד בסבל מתמשך – אינו רצון של אמת. מה נישאר? נישארים אותם בּודדים שרצונם רצון. והם מיעוט שבמיעוט. אלא שעל המיעוט הזה העולם עומד.

*

מה שאני מבקש להביא לפניכם כעת הוא תיאור. תיאור של מָצב או – או. או אדם אוטומאטי או אדם אוטונומי. מכאן חיים מפולסים היטב כדי להשיג את “האפשרות האפשרית”. ומכאן חײם שיש בהם סיכוי למצוא יותר מעל האפשרי. חיים שאם לא תמיד הרי, לפחות, יש בהם יותר סיכוי למצוא ניצוץ שיתלקח בהם מפעם לפעםֵֵ. לא חיים שלִ קבלת־דין הנתונים, אלא חיים שיש בהם משום “כוח משנה נתונים”.

אבל במקום להוסיף ולהכביר עליכם עוד הכללות סתומות – מוטב שאביא לפניכם תמונות ניראות, לקוחות מאלבום התמונות של אתמול. וזה, לא מפני שכעת כבר אין ורק אתמול היו האנשים טובים יותר, וגם לא מפני ‏שמציעים בזה להחזיר איזו עטרה ליושנה (שהיא הצעה גרועה, גם מפני שאי־אפשר להחזיר מה שהיה, וגם מפני שלא צריך לחזור אל שום מה שהיה), אלא, דווקא מפני שהתמונות האלה הן גם מרוחקות וגם קרובות, גם מראות אנשים ונשים רגילים כמונו ובגובה קומתנו, גם מראות אנשים ונשים שאין עוד כמותם בינינו: גם לא באופנת הלבוש, או בִסגנון העמידה או ברצינות הגדולה שהביטו בה אל המצלמה המצלמת – ובקצרה הריהם לא־אנחנו שבלי קושי אנחנו מזהים בהם את עצמנו.

*

מרבים השנה לספר במאה שנות ההתישבות הציונית. וגם אני אביא לפניכם תמונות מן “העליה השנײה”. אלא שאיני מחפש בהן את “האבות המייסדים” אלא דוקא את “האמהות המייסדות”. לא רק מפני שסיפרו עליהן מעט מדי, אלא גם מפני שהן עצמן היו מיעוט שבמיעוט. אבל מיעוט שבמיעוט שהגיע לארץ כדי להשיג שני יעדים ענקיים: את בניין הארץ ואת בנײן מעמד האשה. הווה אומר, מיעוט שהעמיד את רצונו כנגד הנתונים וכנגד “האילוצים” הקבועים בעולם, מאז ומעולם.

והנה, בכל תמונה ותמונה של קבוצת פועלים, שצולמה לפני שבעים ושמונים ותשעים שנה בין כרמי יהודה או בשדות הגליל, תוכלו לראות בין כל השומרים והיושבים והכורעים ב“פוזות של צילום”, עם מעדרים או עם רובים או עם סלי הבציר – כמה בחורות בודדות, נערות ספורות, שתיים או שלוש או ארבע, מביטות אליכם היישר מבין כל עדת בעלי השפמים והכפיות והתרבושים – מיעוט שבמיעוט, אלא שמיעוט מושך שימת־לב, כמובן.

קבוצת פועלים כזו, לא היתה, על צד האמת, אלא חבורה של משוגעים. אלמלא קפאו רגע כדי להצטלם הייתם נופלים אל אמצע פוֹלמוס אדירים על הניפלאים שבנושאים. אוטופיות מרהיבות על סדר נכון לעולם, על שוויון סוף־סוף, על “היהודי החדש”, על שותפות מלאה, על העבודה כיצירת האדם, על האדם והטבע, ועל עוד מאמץ ויש לנו עולם חדש, טוב יותר, יפה יותר וצודק יותר ובאחת: עולם של יותר.

*

עבודה בלי הצגת תנאים. בלי תביעת־תגמולים, ובלי סייגים כל שהם האם תוכל האשה, הצעירה הזו, הרכה הזו. בת הפינוקים של אמא־אבא, הבלתי־מאומנת והבודדה – לעמוד בתביעה אכזרית כזו? האם היותה אשה אינו משחרר אותה לפי המוסכם בנימוסי החברה, או פוטר ולפחות מקל מחומרת התביעה המתאכזרת, המתנזרת, הפיסית, הנפשית והחברתית?

ואם תעברוּ מן האלבומים אל ספרי הזכרונות, ותקראו בדברי אותן צעירות שמלפני שמונים שנה – תמצאו שם שוב את הקובלנות המוזרות הללו: לא כנגד קשי העבודה המפרכת, ולא כנגד השמש המכמישה את העור העדין, ולא כנגד נחשים ועקרבים, ולא כנגד חוסר תנאים סניטריים מינימליים, ולא על האצבעות הנימחצות, ולא על הגב הנישבר הכפוף מבוקר עד ערב, אלא, הנה שמעו, ככה:

“הם (החברים, הגברים) לא האמינו ביכולתנו הגופנית והרוחנית, ואף ברצוננו לא נתנו אמון” –

“הם אינם מעונינים בהשתתפותנו המלאה בעבודה ובברור השאלות שבעולמנו” – ושעל־כן, אנחנו “התקוממנו. לא רציתי להיכנע לגורל המטבח. פחדנו שמורשת הדורות תצוד גם אותנו. שאת ריח שדות המולדת לא נרגיש ואת החיים המתעוררים עם טללי הבוקר” – “רק לא מטבח”.

האשה לא תיוחד בארץ החדשה הנבנית לעבודות האשה שבכל הדורות והמקומות, היא לא תמשיך להיות כמו בכל הזמנים והארצות – זו שנולדה למטבח, לכביסה, לתפירה, לגיהוץ, לניקוי הבית, להגשת האוכל – ולילדים.

נקודה אחרונה זו – הילדים – היתה אחת מנקודות המשבר הקשות ביותר. המסורת המקובלת מימים־ימימה בעולם כולו היתה הברירה: או אשה עובדת או אם לילדיה. ואילו הצעירה ההיא שמלפני שמונים שנה העזה ואמרה: גם וגם, כבוחרת לה בקשה־מכל: גם אשה פועלת וגם אם לילדיה. ופועלת, משמע, עובדת, ועובדת משמע כמו הגבר וּבלי זכויות יתר, ובכל עבודות הגבר, ואם משמע אם מסורה ושלימה לתינוקותיה, ובכל עבודות האשה. הכרזה זו נשמעה כמין התגרות בחוקי הטבע. ולאחדים נישמעה אפילו כבלתי מוּסרית או כבלתי אנושית, ובוודאי כבלתי נשית. אי הבנה גמורה, וכללית הקיפה את מאמץ האמהות החלוצות. חבריהן תמהו עליהן, ניסו לעקוף את החלטותיהן, וגם התאכזרו אליהן: אם לעבוד – אז כמו הגבר. בלי פשרות. ואם לטפל בילדים אז לטפל בהם כמו אם שלימה. בלי פשרות. או להתכחש לאשה ולהיות פועל. או להתכחש לעבודת הגבר ולחזור למטבח לכביסה ולגידול הילדים. ומה על השדות? זעקו החלוצות, ומה על הטבע, ומה על היצירה החדשה של היהודי החדש בעבודה החדשה בחברה המתחדשת? למי ינתנו אלה ומי יקופח בהם?

*

שוב ומחדש השאלות הידועות. האם עשה הטבע את האשה אחרת – וצריך להישמע לקולו ולהיות נשית? או הטבע עשה את האשה שוות־ערך לאיש ורק תנאי החברה והמסורת הפלו אותה, הכבידו עליה והלחיצו יותר? צריכות היו להילחם בעת מלחמה מיוחדת במינה: מלחמה על הזכות לתוספת עול – גם לתפקד כאישה מלאה וגם לתפקד כאיש מלא, כפועל שווה בקומונת הבראשית. השאלה היתה: אם יש מקום לאשה בחקלאות, בבניית מסד־החיים, בבימוי כוחה היצירתי בכיבוש הטבע, בביטוי כוחה האנושי כיוצרת שוות־ערך – או שכל אלה נידונים מראש להיות מחוץ לתחומה, להיגמר עם ביטויי האשה כאשה, ובעיקר כשהם מתנגשים באמהותה.

הפתרון שמצאו להן היה המופלא מכל. תפקידי האשה כאשה יהיו מעתה כתוספת–עול. עוד עול על האשה על גבי העול המוטל על כל איש. כך, שלהיות אשה זה להיות עובדת כפליים. בשדה להיות חקלאית שלימה ובבית להיות אם שלימה. גם להיות אם מסורה וגם להמשיך את יצירתה ברפת. נישמעו אז גם הצעות אחרות: לדחות את התגלות הניגודים. לדחות את יחסי האיש והאישה. לדחות את הנישואים ולא להתחתן. לא ללדת ילדים. לא להתקשר. להתנזר. להתעלם מן הקול הטבעי – לטובת קיום השותפות השווה בעבודה היוצרת.

הנה כך מספרת אחת האמהוֹת הראשונות בקבוצה, מרים ברץ:

“רווחת הדיעה שאני צריכה להקדיש את כל זמני לטיפול בילד. התגוננתי נגד הדיעה הזאת בכלִ כוחי – – – אני אוותר משהו על חשבון הילד ועל רגשות האם – ואשתף עצמי בעבודה ובחברה”.

וכדברים האלה ממש תוכלו לשמוע גם מפיה של קיילה גלעדי, של מניה שוחט, או של עטרה שטורמן, ושל עשרות אמהות צעירות בישובים צעירים בארץ הבלתי בנויה, בסג’רה, בתל־עדשים, בבלפוריה, בחוות כנרת, ובכפר גלעדי – הפועלת כובשת העבודה – שוות ערך היא לפועל כובש העבודה. האשה לא תיוחד עוד למטבח ולילדים. זכויות שווֹת במחיר חובות כפולות.

וכדי לקיים את השוויון – כפליים עומס. שכן, ההתמכרות רק לאמהות – אינה אלה רשׂות לעריק מן החזית. כשם שכל טיפוח הופעה נשית – היא ניגוד לעוז החלטתה, וסתירה לפשטות החיים הנאצלת.

“אם לשני ילדים – מוסיפה מרים ברץ לספר – האחד בן 28 חודש והשנייה בת שבוע — קמה ונוסעת ללמוד רפתנות בבן־שמן — זו הייתה התקופה הקשה ביותר בחיי (לאחר התקופה חסרת־הרחמים של חיים בעמק־הירדן החשוף, שלפני שמונים שנה…) – אך עמדתי במיבחן”! –

כי אשה צריכה תמיד לעמוד במיבחן. ותמיד־תמיד עליה להוכיח את עצמה. והיא ממשיכה: בחזרי הביתה הבאתי פרות ועגלה מבן–שמן – – – עול כבד רבץ עליֵ בלי מנוחה ובלי הפסקה. נוסף על עבודת הרפת היה עלי לטפל בשני ילדי, ולא יום אחד בילו איתי ברפת – הקטנה בתוך האבוס והגדול בין הפרות – – – לשם כך הייתי קמה בשלוש בלילה, ולא הפסקתי לעבודִ עד עשר בלילה – ואז הייתי מכבסת את בגדי הילדים".

כל זה לא נאמר בקול בוכים. ובלי טענות אל איש. היא אינה מקופחת. היא אינה מנוצלת. היא גם אינה עייפה, היא מלאה שמחת חיים. ויש והיא רוקדת עד אור הבוקר וממשיכה ישר אל הרפת. “בשמחת נעורים ובשמחת יצירה” – כותבת מרים ברץ.

האם אתם רואים כבר לפניכם את האמהות ההן כפי שהיו? הנה עוד תמונה מן הימים ההם. קבוצת פועלות יוצאת לעבודה. שמלות בד לבנות ארוכות, מן הסנטר עד כפות הרגליים. צעיף לבן על הראש, לעתים כרוך על כובע קש גדול. והמעדר ביד. הו, המעדר. תמיד. דמות נזירה לבנה. אלא שזו נזירה בוערת באש שגעון. ויש ובלילות הגורן היתה נידלקת בריקודים עד אור הבוקר. ועםָ אור הבוקר ישר לעבודה. ושוב כופפת גבה על מעשיה. שעות על שעות. ביותר ממסירות, ביותר מחריצות. אולי במשהו הדומה להתעלות הנפש. כל אותן עבודות שהיום הן נעשות על־ידי מכונות. או בידי אלה שנחשבים כנמוכים מכולם בסולם החברתי. וגם הם בתביעת פיצוי על כל שימת־יד.

את הדמעות שמפעם לפעם הן מסתירות. את העלבונות שסופגות פה ושם הן מדחיקות. אָת החולשותֵֵ ואת רגעי המשבר הן מצפינות. אפילו את ראשית ההריונות הן מחביאות. ורק שלא יגידו עליהן. ורק שלא ײשמע כאילו הן תובעות לעצמן איזו התחשבות מיוחדת.

האם העלתם על דעתכם מה זה מטבח בימים ההם? איך היו מבשלים, במה היו מבשלים וממה היו מבשלים? איך זה להשביע בלי מצרכים להקת זאבים עײפים ורעבים. איך זה על מדורת אש פתוחה בחורף ובקײץ, לאפות לחם כמעט בלי קמח. איך זה לבשל תבשיל מקיטניות עם ריח של בשר והרבה לחם. ולא כמשחק בצופיות ובמחנאות אלא כאורח חיים ובלחץ זמן עויין תמיד. האם העלתם על דעתכם למשל, מה זה גן הירק, אותו גן הירק של חבורת הפועלות, בירכתי חוות כנרת או בצידי חורשת בן–שמן. המיים היו מובלים ביד. העידור באדמת טרשים, ורק הכבוד היה ככבוד אמן המקים יצירת חיים.

האם העלתם על דעתכם מה זה להיות אם צעירה במקום נידח, רחוק מרופא, רחוק מעצת אם מנוסה, רחוק מתנאי־גידול שנראים היום כמינימליים – ולא עוד אלא שהיא אם בודדה, בחברת גברים רווקים, סתומים לבעיותיה ובלתי מבינים ולא תמיד אוֹהדים, אם שראשם בעבודה הפיסית, או ברומנטיקה המתפייטת, או בחלומות “האמיני יום יבוא”, ובלי הרבה תשומת־לב לאשה הזו שלפניּהם ולפרטי יום יומה הקשׂה. היא הולכת ומסתירה מפניהם כל מה שיכול להיראות כחינחון, או כבקשת רכות או חלילה כהזמנת פינוק. או ישמור האל, בהפחתה מן העול. ומה תעשה האם הבודדה שאין לה די חלב, ומה תעשה האם שילדה בוער בחום ואין רופא, ומה תעשׁה האם הנקרעת בין גן הירק הנובל ובין בכי התינוק בבית. ומה תעשה האישה שנשיותה נראית בו בזמן כמקור להתעוררות רומנטית וגם כמקור לטרדה ולהטרדה בעניינים שפתרונם אינוִ ידועִ ורק מקשה על בנין הארץ.

האם תוכלו להעלות על דעתכם שהחלטת אשה ללדת ילדיּם – היא החלטה שנראתה אז כהתגרות בעולם, או כהתגרות בהלכי רוח שמרנײם (ככה לא מגּדלים ילדים), או כהתגרות בהלכי רוח מהפּכניים (התלוצה נהפכת לאשה, או כהתגרות בהלכי־רוח חולמניים (התקשרות הנודד למשפחה) או כהתגרות בהלכי רוח משקיים (בזבוז משאבי הפיתוח) – ובעיקר כהתגרות בהלכי־רוח של ילדים גדולים, שאמנם כבשו את השממה וחלמו על עולם של צדק – אבל שנאו רחיים על צווארם.

אפשר להמשיך ולהמשיך. כמובן היו גם צדדים אחרים לסיפור הזה. הכל היה מורכב יותר ויותר עשיר. אבל לא באתי לספר לכם את כל סיפור האמהות המייסדות. אם עודכם זוכרים באתי לספר לכם על חיים אוטונומיים ועל חיים אוטומאטיים. ועל החלטת האמהות המייסדות לחיות חיים אוטונומיים ולשלם על כך בכבד ובקשה שבמחירים. סיפור על הרצון להיות שותף מלא על־ידי קבלת עול נוסף. של נשים שתבעו מעצמן לעבוד כמו גבר נוסף על עבודת האשה. סיפור איך החביאו בתחילה את נשיותן, איך הצניעו אחר־כך את אמהותן, ואיך השיגו את שוויון ערכן על־ידי העמדת רצון מול כל האילוצים והפיתויים האוטומאטיים. כל עולמן היהּ עולם שניברא על ידי נחישות רצונן, בלי נחישות רצונן היו בורחות, או נשברות. או מקבלות עליהן את דין הוויתור, הּפינוק הרכרוכי, וההסתגלות אל מה שנחשב כ“גורל האשה”.

הבאתי לפניכם את סיפורן לא כדי להשיג מכם “סימפטיה” אליהן, אלא כדי להראות לכם איך נעשית הגבעה מן השטוח. להראות מין חײם שאדם תובע בהם את מקסימום התביעות מעצמו ואת מינימום התביעות מן העוֹלם על מנת שיּשיּג כך את המשהו הזה, את המשהו שהוא “היותר”.

בשממה הזאת שהיתה סביב דגניה של תחילת המאה, או בטרשים שסביב חוות כינרת, או בבדידות הנזירית של כפר גלעדי – נבט אותו רצון־בונה־עולם, אותו ביטוי של האדם הרוצה מכל באותו “היותר”. יותר ממה שיש בעין העולם האדיש, או ממה שהעולם מוכן להעניק בלי שיכריחו אותו לתת. מין “יותר” כזה שאינו מתממש אם לא קונים אותו ביסורים. ואז, לאחר יאוש כמעט, צומחת לה, כאילו פתאום, הגבעה. הגבעה הירוקה של מעשי האדם. גבעה זו שאין שום הסבר להימצאותה מלבד רצון מקימיה. ושאם לא יתמידו בו, אם לא יוסיפו לרצות בכל יום מחדש, סכנה היא שלא יחזור השטח ויבלע את הכל. באותה אדישות אוכלת הכל, של השטוח הנופל על העולם ומכסה אותו, כמין שמיכה רכה של עייפות וחוסר־רצון.

איש לא אמר להן לאמהות הן לעשות כך; לחשוב כך, לרצות כך. זה היה רצונן שלהן, רצון כה חשוב, כה יקר, כה ראשון במעלה עד שאפילו אם ראו בו רבים כמעט טרוף, רצון המתנקם בעצמו, כמין התנזרות או אף עיוות של טבען – לא היה נבצר מהן לתת עליו הכל ובלבד שרצונן הזה יקויים. מה יקוײם? שהעולם יהפך מסתמי לבעל־ערך.

ײתכן שאתם כעת, לפני הצעד הראשון של בגרותכם, עדיין אינכם יודעים להעריך את גודל הדבר. מה זוֹ יּדיעת הגבעה העולה מן הכלום. מן העולם השטוח. וגבעה לא רק כמסמלת יישוב או התיישבות. אלא גבעה כהתגברות על השטוח, על האדיש, ועל המנוכר – אותו היינו־הך אין קץ המונח כבר סביב סביב. ואותו חיוב שכנגד, החיוב שיודע אדם לחייב את העולם להיות יותר ולא פחות. באותו־החיוב שמחייב האדם את סוסיו המתנשפים לעלות עם העגלה הכבדה במעלה הגבעה.

ובאותה אי כניעה לשטוח, לחסר הצורה, לגלמי, לסתמי. אותו חיוב עצמו שמי שיודע אותו – לא יוכל עוד בחייו להסתפק בפחות ממנו. ומי שאינו יודע – אינו יודע מה הוא חסר. לא להכנע לממילא. ולא למה שיש יש. ולא למה שאפשר לעשות. ולא למי אנחנו שנשנה.

אבל, את זה בוודאי גם אתם הרגשתם כבר מנסיונכם, איך קשה להיות בעולם כזה שאין בו שום יותר. בעולם ִשאין בו אף כיוון שהוא יותר מאף כיוון. איך זה לחיות כמו חפּץ ולא כמו אדם. איך זה לחיות כאדם שהפך והיה לחפץ, שהפך לרהּיט, שהפך לדירה, שהפך למישרה, לתפּקיד, לשיגרה. לנסיעה קבועה במסלול נדוש אחד, ושמנסה להציל את שארית נפשו על ידי בידור. ואיך זה אחרת כשנידלק פתאום על אדם אותו “ניצוץ היותר”. כמו בהתאהבות, למשל. כמו בהתגלות הדעת למשל, כמו בהצלחה באיזו יצירה למשל, או כמו בעמידה באחריות גדולה.

“ניצוץ היותר” הזה אינו שום אור קבוע ואינו שום דבר בטוח. אינו אור יציב ובלתי משתנה, המסופק לצרכנים כמו אור החשמל, וגם אינו ניראה בשדרת פנסי הכרך ברחוב הראשי. אלא, דומה יותר, אולי, להבלחת הפנס. לאותּה התלקחות פתאום שרואים בים מעל הגל העולה. כנראה מסירת הדייג החותר לו בלילה. ואין לכם מרובה מאותו אור מועט שבהתלקחות מבליחה זו של סירת הדייג: אדם החותר אל –

דבר השבוע (כט אלול תשמ''ב 17.9.1982): 12 -13; 26.

[דבר המהדיר: דברים במסיבת סיום של בוגרי י"ב, תל אביב. יוני, 1982.]

בושה.

שפוף תחת בושה הולך היום אדם בארץ ואינו מוצא לו מקום.

בושה שהוא נוגע בדבר, בושה שהוא שייך במשהו לסתימות הזו שהניחה לטבח להיות ולהיעשות.

הולכים להם מרחוב לרחוב וטובחים מבית לבית, ובעודם חבוקים מכל צד בידינו ומבין אצבעותינו האוחזות בהם וכשהלילה מואר באורינו – הולכים להם וטובחים לאורנו.

עלילת דם?

הקול הרם המטיח כעת את הגערה "עלילת דם נעצר על העלילה ואינו מגיע עד הדם. אילו הגיע עד הדם היה אולי אומר דבר של צער, מילה של השתתפות, של אבל, מילה אנושית. אבל לא באה מבית הממשלה אף מילה אנושית אחת. נשאר הטבח. המתה המונית ביריות ובשחיטה.

יש בינינו אנשים שרגישותם לכאב, לסבל, למוות ניתנת או לא ניתנת – רק לפי השייכות. כל סבלם של בני־אדם, מותם של בני־אדם שחיטתם של בני־אדם – איננה ממשות אם אינם משלנו.

לא היום התחילו טובחים בלבנון. הטבח שם הוא יותר מייתכנות – הוא ממשות. חלק מן הנוף, חלק מן החיים. תל זעתר, דאמור, זחלה, והרשימה ארוכה.

הולך אדם ברחוב, ומבחוץ הוא בן המאה שלנו כמוני כמוך; אבל בתוכו, מחכה לשעתו, אורב פרא־אדם, אוכל אדם, שמגיח בצריחת חייה – להרוג, להרוג לתיאבון. בלי מעצורים. להרוג כדי להרוג. להרוג לשם הכבוד. להרוג לשם הנקמה. להרוג לשם צחצוח הגאווה שהחלידה, להרוג לשם זקיפות הקומה, להרוג להאדרת מוסר המשפחה – אלהים־אדירים, האמנם כולנו אותם בני־אדם ונפשו של כל אדם היא נפש אדם?

גם מלים, מוזנחות כמעט, מלים כ“נקמה”, כ“גאולת הדם”, כ“שמירת הכבוד”, מלים מתקופת האבן – פתאום הן קופצות והופכות לעינינו ממלים לחיות־טרף ממשיות שטורפות בפועל והורגות אנשים מלוא הרחוב, לעשרות. למאות ולאלפים. הנה מוטלות גופותיהם ברחובות סברה ושתילה.

כמין גלגל אין־קץ חורק שם בחד־גדיא עיקשת: פעם טבחו אלה את אלה, שעל־כן טובחים הפעם אלה את אלה, שעל־כן עוד יטבחו אי־פעם אלה את אלה. והכבוד חוגג. איזו אורווה של ברבריות מתגלית מתחת כל המדים של כל הנדחקים זה בזה שם בבירות – במקום לב אדם.

ואת כל זה יודע כל מי שנמצא שם בלבנון. ידעו גם אלה שכיתרו את שכונות הטבח.

תמונות הנטבחים אינן משות. ואי אפשר למוש מהן. דהות ועמומות על דף העיתון כפי שהן. הן אינן פוליטיקה. ולא כדי להפיק מהן “תועלת” בפולמוסים. הן כדי לראות לדעת ולהתפלץ. הן כדי לקרוע קריעה גדולה, כל מי שלב אדם בו. נדהם מהפקרו של עולם, מאכזריותו של האדם השכן, מעבר כל סיוט. הנה, הבלתי יאומן – יאומן.

אבל הן גם כדי להזכיר שאנחנו איננו פטורים ממה שקרה שם. ולא נוכל לרחוץ ידינו בשום אליבי, ובשום תירוץ, ובשום התנערות או גערה. גם אלה הפוטרים הכל ב״עלילה" יודעים שלא הכל עלילה. ושאת מה שהיה שם באמת אי־אפשר לכסות או לטשטש. ולא איך קרה שהאפשרות לטבח הפכה והיתה לממשות הטבח.

עצוב.

אבל גם שואג למהפכה. להניע את אמות הסיפים בארץ הזאת. וקודם לכל – לצאת. לצאת משם. מהר, היום, עד שתשקע השמש. לשים גבול בינינו ובין כל הצדדים המסובכים האלה: עיסקם לא עיסקנו, שינאתם לא שינאתנו, כבודם לא כבודנו, וטירופם לא טירופנו.

לצאת משם, לחזור, הביתה, היום. בלב כבד ובלקחים ללמוד.

ובהחלטת ברזל – כנגד הממשלה הסתומה הזאת.

יזהר סמילנסקי, דבר (ה תשרי תשמ''ג 22.9.1982): 7

“…הייתה פה קהות חושים של כל המערכת – – – קהות חושים של כולם, חד וחלק, ולא שום דבר אחר – – – איך זה יכול להיות שמפקד־אוגדה עומד בשטח ולא יודע שפה רוצחים 300, 400, 500, או 1000 – אני לא יודע כמה – ואם הוא כזה – שיילך. איך זה יכול להיות דבר כזה, למה הוא לא ידע, למה חושיו היו קהים? אני מודה פה מעל הבמה הזאת, החושים של כולם היו קהים. וזה הכל.”

(תת־אלוף עמוס ירון, בכנס סגל־פיקוד־בכיר, מצוטט מדו"ח ועדת החקירה, לפי העיתונות ב־9.2.83).

קהות־חושים זו מפני מה?

מפני שמי שיוצא למלחמה ואינו שלם לגמרי עם הכרחיותה – נלחם לאחר שהיקהה את חושיו.

מפני שמקובל היום בישראל, שהעולם נחלק לשניים: ליהודים – וללא־בני־אדם.

מפני שמקובל על רבים שיש דם של יהודי שלא יהיה עוד הפקר – ויש דם של לא־בני־אדם.

מפני שרבים טוענים לחוק אחד ליהודי – ולחוק אחר, או ללא־שום־חוק, לכל השאר.

מפני שמכל המושגים שבעולם רק שני פשוטים בשימוש: לבן – ושחור: אנחנו וכל השאר.

מפני שסטריאוטיפים מיתולוגיים (כגון, מלך ישראל, ארץ־ישראל־השלמה, וכגון, השטן, רעל הנחש, המחבלים וכו') מתקבלים כשווי־ערך ואף כעליונים על מושגי תבונה היסטורית (כגון, מורכבות־העולם, אחריות, ראיה רחוקה, וכגון, פשרה, פלשתינאים וכו').

ומפני שרבים מיהודי ישראל הם נימולים – ערלי לב.

*

“… אני מסומן כזה שהתנגד כל הזמן לפלנגות; לא מהיום, כבר ארבע שנים. בבוקר אני קורא שהפלנגות כבר נמצאים בתוך המחנות, ואני יודע שזה בהוראת שר־הבטחון ––– אז מה אני אעשה עכשיו? אגיד למה הכנסתם את זה בלי שתשאלו אותי? או אני אראה פרצוף של נעלב? לא, אני פשוט זז הצידה בנושא הזה. זה הכל.”

(אלוף יהושע שגיא, בועדת החקירה, מצוטט כנ"ל).

“אני זז הצידה. זה הכל”.

למה זז הצידה החייל, וזה הכל?

מפני שהוא היה שם רק “אני” אחד, בין רבים שלא העזו כמותו? רבים רבים לא העזו. ומפני מה לא העזו הגיבורים ורק זזו הצידה וזה הכל, הם וכל הרבים־רבים שכמותם?

מפני שרבים אצלנו כבר נואשו משנות כלום, נואשו מדיבורים, נואשו ממעשים, נואשו ממחאות, ונואשו גם מאומץ – ממולם: עור עבה מכל עבה.

מפני שלרבים נראה היום אומץ־לב אזרחי כבלתי־מקובל, ורק כחשיפה עצמית להלקאה, לבידוד, ולהרחקה – ממולם: עם שלם של “שחוקים” הנילחמים על הטבות.

ואולי מפני שארבע שנים היה בפנים וידע ושתק – נידבק האיש בקשה שבמחלות: בפאטאליזם לאומי?

האם היה רק איש מקצוע – בלי שהיה איש עקרונות, מומחה לידיעות וניטראלי למשמעויות? למה לא יצא האיש מן המערכת? למה לא יצא ולא צלצל בפעמון הגדול?

למה לא יצא ולא הזעיק את העם – שיידע, שיידע מה הולכים לעשות בלבנון, שיידע את האמת ולא את אגדות “של”ג", שיידע מי הן הפלנגות הללו באמת, ושיידע העם מיהו שר־הבטחון שלו, שיידע מי הם כל שאר “גיבורי” ועדת החקירה, שיידע מה טיבם המוסרי, הציבורי, האנושי – ומה סדר ההעדפות שלהם בכל הנוגע למותר ולאסור –

למה לא צלצל בפעמון הגדול?

למה מפחדים הגיבורים לצלצל?

למה עוד מחכים?

יזהר סמילנסקי, דבר ה אדר תשמ''ג 18.2.1983: 15

שנה למלחמת לבנון. מה כבר אמרו עליה ומה לא אמרו. מלחמה שבינתיים יודעים רק את תאריך תחילתה. מלחמה שגם לאחר הסכם לבנון–ישראל — עדיין נמשכת שותתת דם ובלתי־נגמרת. מלחמה כערמת רמץ חמה, שבכל רגע יכולה להתלקח לעוד מלחמה נוראה, ומיותרת.

בכל מלחמות ישראל המרובות, המרובות מדי, עוד לא קרה שתהיה מלחמה שכינוייה הנפוץ והולך יהיה “מלחמת השווא” או “בוץ לבנון” וכל השאר. לא היתה עוד מלחמה, שתעורר מרי כזה והפגנות כאלה של אמהות, של סירוב להילחם, ושל התערערות מושגים מקודשים, שהיו נחשבים כמעל כל מחלוקת.

איך הסתבכנו במלחמה כזאת?

נוהגים להציג את הברירה כך: משעה שהופגזו ישובי הגליל ויושביהם הפכו להיות כבני־ערובה בידי אש“ף — לא היתה עוד ברירה אלא לתקוף את בסיסי אש”ף ו"לחסל את מקורות ה

השאלה היא, ממתי שעת ההתחלה? האם משעת הפגזת הקטיושות בגבול הצפון בידי אש“ף — או, משעה שהשאלה הפלשתינאית שלחה את אש”ף לפתור באלימות את שאלת קיומם הבלתי־פתורה? כי אם הכל מתחיל מן ההפגזה צריך היה אמנם לשתק את מקורות הירי; אבל אם הכל התחיל מן חשאלה הפלשתינאית הבלתי־פתורה, צריך היה לכאורה להתחיל במציאת פתרון לשאלה הפלשתינאית.

ואם אמנם השאלה האמתית היא השאלה הפלשתינאית, הרי שאלה כזו, שאלה מדינית וחברתית, אינה נפתרת בכוח. בעיות לאום וזהות אין פותרים בתותחים, אלא אם כן מתכוונים לא לפתור, אלא להשמיד את הבעייה ואת כל בני־האדם הקשורים בה.

הלקח הראשון, איפוא, ממלחמת לבנון, והמכריע מכולם — שצריך לחרות אותו על השמים ועל הארץ, הוא: שלעולם אסור לעשות שום מלחמה, אלא אם כן היא האמצעי האחרון שבאחרונים למניעת סכנה–לקיום ראשונה שבראשונות. ושכל שימוש אחר במלחמה למטרת חלקית ולצורך מוגבל – הוא בלתי–נסבל ותוצאותיו בהכרח פורענות. ושלעולם לא ירים עם מלחמה אלא רק כברירה אחרונה שבאחרונות.

מלחמת לבנון לא הייתה מלחמה למניעת סכנת כלייה, ועל כן נמצאה שוללת את צידוק עצמה.‬

מעולם לא הפעילה ישראל כוח מרוכז יותר, עצום יותר, מוחץ יותר, מן הכוח שהפעילה כדי להשמיד את אש“ף בלבנון. אש”ף ניזוק ומשאביו ניזוקו, אבל אש“ף לא הושמד. ועדיין נושאים ונותנים עם נציגיו שיסוגו ויפנו כוחותיהם מלבנון. ואילו השאלה הפלשתינאית, שאש”ף היה אגרופה האלים, נשארה עומדת בעינה בלתי־פתורה, מעיקה, בלחי־גמורה, מקור תסיסה והתססה, ככל שאלה שלא השיגה את שיווי־המשקל בין צרכיה ובין סיפוקם.

פתרון השאלה הפלשתינאית אינו קל, משום בחינה שהיא אינו קל. ובינתיים התחזקה השאלה ונעשתה מרכזית לא רק לישראל, לא רק למזרה התיכון, אלא לעולם כולו, וכאחד ממוקדי ההתנגשות הרגישים ביותר בין מזרח ומערב. לאמור, השאלה הזו שלא נפתרה, נעשתה היום לסכנה המאיימת ביותר, אם לא תיפתר. מלחמת לבנון הפיצה בעולם את תודעת אי־הפתרון ואת תודעת הדחיפות למצוא לה פתרון. לא זו בלבד, אלא שהשאלה שבעיקרה היתה מדינית, הפכה עם הסתבכותה והיתה לשאלת מבחן מוסרי. כשמושא השאלה כבר אינו לא הערבים, ולא לבנון — אלא אופי התנהגותה המוסרית של ישראל. עד שלא השמדנו ברמיסה צבאית את קיום אש"ף — כמעט שרמסנו את דמותנו המוסרית. אם נאבה ואם נמאן, מן היהודים דורשים רמה מוסרית שאין דורשים משום אומה ומשום מלחמה: אנחנו דורשים והעולם דורש. אותנו מודדים בנייר־מילימטרי מצפוני, כשאת שאר העולם מודדים בקילומטרים רבועים של אינטרסים, אם בכלל מודדים. אבל לא יחסו כפול־הסטנדרטים של העולם קובע, אלא עמדתנו שלנו כלפי עצמנו, והערכת עצמנו בעיני עצמנו: שלא הכוח לבדו הוא כל צדקנו.

זה נשמע אולי תמים מדי ונמלץ מדי. ועם זאת, הפתרון לשאלות קשות אינו נמדד לפי יעילותו המידית, אלא לפי שיעורי הטווח הרחוק: ופתרון לטווח רחוק בין בני־אדם, אם לא היה השמדת הצד השני, אי־אפשר שיהיה אלא הסכמה שיסכימו ביניהם, כלומר פשרה, כלומר מיצוי האפשר האפשרי.

מלחמת לבנון לא היתה גזירה מן השמיים. היא היתה החלטת אנשים. ועל החלטתם ועל תוצאותיה הנוראות — עליהם לתת את הדין ולהסיק מסקנות. ועלינו מוטל שלא להניח ולא להרפות מהם עד שיקומו ויילכו להם.

לבנון היא רק חזית אחת, שבה ניסתה ישראל לפתור בכוח המחץ שאלה מדינית. חזית נוספת, שבה מנסה ישראל לפתור שאלה מדינית בכוח הזרוע, היא השטחים הכבושים. נסיון מתמשך לעקוף את הבעייה האמתית על־ידי יצירת עובדות גמורות וחד־צדדיות. באותה דרך שבה רכשה איזבל את כרם נבות, ובאותה דרך שבה רכש המלך את כבשת הרש. לבנון היתה התעלמות אחת מן השאלה האמתית, ומרוץ ההתיישבות החפוזה על הרי שכם וחברון, הם התעלמות נידונה אחרת.

קרא להרים האלה הרי “יהודה ושומרון” ‬קרא להם "הגדה המערבי

ואילו כל מה שמשיבים שם על שאלת קיומם הוא פשוט: רואים את הערבים כאילו אינם. ועושים הכל כדי שיהיו לאינם. עושים כדי שהללו לא יהיו. יתנדפו לאן שהוא. קונים את יאושם בכסף, דורכים להם על ראשם יום־יום עד שיימאס עליהם, נדחקים לעצמותיהם עד שיקומו מפניהם וילכו להם. כופים עליהם פתרונות בגזר־דין נחרץ. וכאילו כך פסקה ההשגחה, כך פסקה ההיסטוריה, כך פסק הצדק – ולא כאילו כך חמד אחאב את כרם נבות.

מיליון בני־אדם כבושים אינם לא נוסחה ערטילאית לדיונים פוליטים, ולא איזה גוש סטטיסטי אמורפי, וגם לא סתם איזו כמות או איזה אובייקט אטום – אלא הם בני–אדם חיים. אדם ועוד אדם, כמוני כמוך. מה יהיה על בני–אדם חיים אלה – זו השאלה המוטלת על ִסיפה של ישראל בכל האחריות ההיסטורית היהודית: לא שמות השטחים חשובים, אלא אופן ההתנהגות עם בני־האדם. ואין על ההרים ההם אף שאלה אחרת אלא רק זו: יהודים, מה אתם הולכים לעשׁות עם מיליון בני–האדס שבידיכם?

בלבנון חשבו לפתור את השאלה האמתית על–ידי הנחתת אלפי טונות של חומר נפץ אדיר. ובשכם חושבים לפתור את השאלה האמתית על–ידי דחיקה שיטתית של רגלי הערבים ושמיטת הקרקע מתחת רגליהם. ולא עוד, אלא שבעוד ישוב חפוז ובעוד ישוב חפוז מטמינים שם “מוקשי זמן”, שבבוא היום יפוצצו כל נסיון וכל סיכוי לפתרון אפשרי אחר.

וכך, נחשבים הרי שכם וחברון כאילו אין שם אלא הרים ריקים. שממה שצריך לסקל בה סלעים, לעזק שיחים, ליישר הדורים ולעקור אבנים, קוצים וערבים. ואם נמהר מאד, אנחנו, שרינו, קבלנינו וספסרינו, נצליח בשתי הצלחות גדולות: נבריח חלק מהם מן הארץ והחוצה, ונכריח חלק מהם להיכנע ולהיות יצורים ממדרגה נחותה. נטולי רצון אישי, אנושי ולאומי, ומקבלים עליהם את רצון כובשיהם.

*

זה המקום לראות את דמותו של היהודי החדש על ההרים ההם. יהודי חדש בתולדות המפוארות של ההתיישבות היהודית בארץ–ישראל.

הנה היהודי הדתי המתנחל, נוסח 1983. יהודי דתי, שעוזי בידיו וצבא מאחורי גבו. יהודי שהולך וממשׁיך ברצף אחד את כיבושׁי יהושע בן–נון מידי הכנעני והאמורי. יהודי שדתו כבר אינה “מה ששנוא עליך לא תעשׁה לחברך”, אלא היא: אני חזק ובכן אני לוקח. יהודי דתי המתנחל לתוך נחלת זולתו בלי להתעכב להרהור שני, עטור מצוות וציציות, החוק בידיו ו“זרועות הבטחון” מעבריו – לוקח נחלתו מערבי, בונה ביתו בערבי, והערבי בעיניו אינו קיים כלל. יש עם ישראל, תורת–ישראל, ויש ארץ–ישראל. ערבים אין כלל.

שר ההיסטוריה חומד לצון לפעמים, וכך הגיע לפנינו יהודי חדש עשוי מחלקים ישנים של יהודים שונים: התעוררות של חלוץ מתיישב, גינונים של תנועה נוער פוליטית, רומנטיקה–וטקסים של תנועות מחתרת, התלהבות של חסידים ועיּוורון לוהט של קנאים – וכך, באים תלמידי הרב קוק, תלמידי זאב ז’בוטינסקי ותלמידי יצחק טבנקין, ועושים מין תרכובת אידיאולוגית מוזרה, כשהמשותף לכולם הוא: אגוצנטריות יהודית, קשיחות לשאינם יהודים, והתנשאות מעל הכל. גם מעל החוק ומעל המוסר. וריצה משולהבת לעשות עובדות, בלי להעצר על מותר ועל אסור, והתעלמות מוחלטת מכך שארץ–ישראל אינה ארץ ריקה. שעם ישראל אינו העם היחידי בה. ושתורת ישראל אינה כל דאלים גבר. ובוודאי שאינה שום "‬רק כך

איך גידלו יהודים רגישי־נפש ומלומדי צער עור עבה כסולייה על ליבם? איך חדלו מהרגיש סבל אדם, מרגע שאומרים על אדם שהוא רק ערבי? איך למדו שלא לראות את הלא־נוח להם, ולראות בעיוורון עיקש רק את הנקודה האחת שלהם? והיחס הישיר אל בני־אדם כשנוגע לערבים מתמעט מייד לשיקול פוליטי ומסתרס לחישובי כדאי לא־כדאי, לרבות לא־כדאי־להתרגש. מה נ‬תייבש בו בלב היהודי־המתנחל הזה? מה בדתיותו שוב אינו הומאני, ואינו רוחני, ובודאי שלא מוסרי? איך נעשה האדם הדתי הזה סגור לכאבם של בני־אדם. סגור לעוול הנגרם להם מידיו, ופתוח רק לתועלת עצמו המיידית? איך קהו חושיהם של בני־אדם ורק כאבו של היהודי הוא כאב, רק פחדו פחד, ורק תקוותו תקווה. איך למדו להפוך גבם: לא הילד שלי בוכה. איזה עולם מבהיל ומבחיל יישאר לנו — אם הם יצליחו במעשיהם?

*

הדמוקרטיה הישראלית העניקה רוב פרלמנטרי, עשוי טלאים ובלואים למהלכים שעשו את מלחמת לבנון, ושעושים את כיבוש הרי שכם וחברון, ומי יודע מה עוד יעוללו לנו מחר על גבול סוריה. צרוף לא־ייאמן זה של ישיבת־הרב, המועדון המסחרי־תעשייתי ובית"ר ירושלים — תומך במפעלי האגואיזם הלאומני הברוטאלי, שאינו חת מפני כל הרפתקה ומפני כל מחיר ומפני כל תוצאה, ואינו לומד כלום מכשלונותיו הנוראים.

רוב פרלמנטרי זה, הדחוק ועומד על כרעי תרנגולת, איך נעשה כה חזק עד שהוליך את עם ישראל שולל להרפתקות כאלה שקשה לדעת איך נצא מהן בשלום — איך הצליח “הכח החלוש” הזה להפעיל כוח נורא כזה? ספר השנה של העתונאים, “תשמ”ג 1983" יש בו כמה הסברים המגלים את פני הנהגת העם בשנת מלחמת לבנון הזו, שקושטה בתחילה בשם ההסוואה “שלום הגליל”.

היה אדם אחד בממשלה — מסביר כתב צבאי אחד — עם תכניות מלחמה משלו, הממשלה אישרה תוכניות אחרות אבל הוא סובב אותם והלך והגשים את מה שרצה, עד שהגיעו ליעד שהוא קבע. ובעוד שלציבור נאמר על ארבעים וחמישה הקילומטרים כבר הוכנה לפרטיה הכניסה לביירות, כבר נעו טורי שריון ורגלים לתוכה, ובעוד הרדיו מודיע, כי הסורים פתחו באש, התקיפו אותם בהתקפת פתע יזומה. וחייל ישראלי באזניו שומע דבר אחד ובעיניו רואה דבר אחר. ועד כדי כך, שאחד הכתבים של אחד העתונים הנפוצים קבע: כי מי שאמר שלא הייתה כוונה מוכנה מראש ימים רבים להיכנס לביירות בכוח גדול, הוא פשוט שקרן. השיקול היחידי שהכריע שלא להיכנס למערב בירות ולא להיקלע לשפך דם נורא ומפחיד לא היה שום מעצור מבפנים, אלא האמריקאים. אשרינו שהתלות האינסופית שלנו באמריקה עשתה לנו מעצור.

שישה כתבים צבאיים משישה עתונים שונים מכל צבעי הקשת הפוליטית מדווחים כך, מנסיונם האישי במלחמת לבנון. והממשלה? ראינו — מספר כתב ידוע אחד — כיצד אנשים בכירים ביותר בממשלה הסתייגו מן המהלכים שבשטח, אבל חששו לומר בקול את הדברים שהאמינו בהם. וכך נתנו למהלכים להידרדר כפי שהידרדרו. וכך נעשו לשותפים למהלכים,שהיו פסולים בעיניהם. וכך גם אישרו בדיעבד מעשים, כשהם מבקשים בחשאי מן העתונאים לטרפד אותם בקול רם — הנה, כך נעשתה המלחמה.

אחד השרים התוודה לפני כתב אחד, שלא רק לו אין נסיון בשום מלחמה, אלא גם לראש־הממשלה אין שום נסיון בשום מלחמה, והוא תלוי לגמרי במה שמספרים לו, ולכן נתגלגלה המלחמה כפי שנתגלגלה. ואילו שר־הבטחון ידע להשתיק כל התנגדות בציבור, בממשלה ובצבא. וכך קרה, סיפר הכתב, שצבא גדול שקע בבוץ, מדיני ופיסי, ללא יעוד ברור וללא מטרה ברורה — מלבד המחיר הברור ללא ספק: כחמש־מאות הרוגים, וכשלושת־אלפים פצועים. ומלבד הדם של הצד השני, שעליו אין מדברים. עתונאית אחת, שהתמחתה בסקר עבודת הממשלה בימי המלחמה, מסכמת את נהלי העבודה של הממשלה: העדר התייעצויות, העדר החלפת דעות, העדר בחינת מחשבה והעמדתה לביקורת. ראש־הממשלה אינו מכנס צוותי חשיבה,ואינו נעזר בניירות עבודה, כדי להגיע למסקנותיו. דעותיו, לפעמים, אינן ידועות עד לרגע סיכום הדיון בישיבת הממשלה. וכך, מסכמת העתונאית, נמוג ונעלם לו מן הממשלה הטיעון התבונתי, הרציונלי ונמוגה ההערכה לצורת טיעון כזו. ואשרינו שזכינו — הנה, ככה נוהלה מלחמת לבנון.

אבל מי מתרגש מזה בארץ. מי קופץ כנכווה מן האופן שבו נדחפת הארץ מרע אל גרוע. כולם חיים בינתיים לא רע מן היד אל הפה. כולם מתאוננים וכולם ממשיכים את שיגרתם. כל השיהוקים שלנו, כל המדלגים ממדד אל מדד, כל השקועים עד מעבר לראשיהם בתביעות לתוספות, ואדישים ופאסיביים בכל השאר. רוח נמוכה, אופוזיציה שלומיאלית וטענות ומענות של נרגני ליל־השבת. ונמוך־נמוך,עד יאוש. אינפלציה הכלכלית עולה ועולה ‬אבל לא עד התפוצצות. והמוראל הלאומי יורד ויורד אבל לא עד התפוצצות. עם ישראל היום כשבט יששכר פעם: המור גרם הרובץ בין המשפתיים, רואה מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה, נוטה שכמו לסבול ולהיות למס עובד. הכל כאן נכון ומדויק: חמור הגרם, הרובץ, הסובל, המס. חוץ מן המנוחה חוץ מן הנעמה. הנה לפניכם עם, רובץ ומחכה, מחכה למשהו שייקרה, או למישהו שיעשה.

אבל אנחנו לא מדברים כאן על איזה עם כלשהו אי־שם אי־מתי, אנחנו מדברים על עם ישראל הזה. על עצמנו, אנחנו שכאן, שנה למלחמת לבנון. איננו מדברים על אלה בעם, שאולי עדיין אינם תופשים מה קרה לנו ולאן מוליכים אותנו, אנחנו מדברים על היודעים שבעם, על השפויים ועל המוסריים, ועל השופטים בתבונה, וכל השאר — הנה גם הם יושבים ומחכים. מחכים למה? יושבים ורוגנים, רוגנים ומחכים — למה? עובדים וחוזרים וגונחים, אוכלים ושותים וגונחים, גונחים וגונחים — למה? למי? מה עוד צריך לקרות ולא קרה?

במה עסוקים היום כולם בארץ אם לא בהתמרמרות: מתמרמרים ומקבלים, מקבלים ומתמרמרים, קונים ומתמרמרים,מתמרמרים וקונים, הולכים למלחמה וחוזרים למלחמה. וחרדים לזו שעוד תבוא, ושוב מתמרמרים ומקבלים את הדין, ואת חוסר האופק, ואת השקיעה, בסבלנות סבילה, ובשקיעה יותר יותר לאיזו אפאתיה תבוסתנית, פטליסטית, שאין מוצא ממנה,אלא בערגה ילדותית אל אבא שיחזור הביתה, אל איזה מושיע מסתורי שיבוא, רכוב על חמור אם לא על טנק.

כל עם מגיעה לו צורתו שלו. וצורתנו שלנו — אם נביט היום במראה — מה רואים בה אם לא צורת אותו חמור גרם, הרובץ לו. רובץ לו ומחכה לו.

למה אתם מחכים?

דבר (כט סיון תשמ"ג 10.6.1983): 17

(דבר המהדיר: דברים שנאמר ב“פורום” באוניברסיטת תל–אביב)

שמו יעקב אליאב. הוא ציחק אלינו מן הטלוויזיה ביום שישי האחרון. הוא היה מאושר: ניזכר לפרטים איך קטל בהצלחה אנשים בקולנוע, בשבתם בו ובנוסם ממנו. תוכו היה כברו: הוא קטל למען רעיון טוב. עיניו הדלוחות נצצו: הנה לוחם חירות ישראל. הוא נשאל על ידי מנחה מחייך והתקבל בתשואות קהל מחייך. גבור שלנו. חברו של שר החוץ. הוא תפארת ישראל. הוא אחד שלמד את לקח השואה. הוא גיבור ההיסטוריה של התחייה היהודית.

עלילות גבורתו הן מיטב חזון ממשלת ישראל. ראוי להוציא בול לכבודו: עם החיוך, עם הסיפוק.

אך אני לא אובה בשורת גאולה

אם מפי מצורע היא תבוא.

(רחל)

נ. ב. האם אינו גר בקריית־ארבע או בבית־אל?

נ. ב. האם בין יושבי מחנה אנצאר אין צדיקים לעומתו?

יזהר סמילנסקי, דבר (ג תמוז תשמ''ג 14.6.1983): 9

כי בכל לילה ולילה

כשעייף והלך לישון

מצא את חדרו מלא

כולו מלא צללים

חמש מאות צללים ויותר

אין אומר ודברים

עומדים עליו שם תמיד

ממלאים חדר לילו

ממלאים אי־שנתו

עומדים שותקים עליו:

אתה!

מי לא בא להפציר בו?

לא באו אנשים שכבר בגרו ואינם צריכים עוד אבא על ראשם,

לא באו חקלאים שבשיא תנופתם נהרסו וכשלו לא משפל ידיהם,

לא באו אלה שאינם מאמינים לא בציונות של כוח, ולא ברק־אנחנו, ולא ברק־כך,

לא באו ציונים מארץ־ישראל, שעם צודק עדיף בעיניהם מעם כובש,

לא באו אזרחים, שהצירוף אדמה־דם־ודת מבהיל אותם וממריד,

לא באו אלה שמשתכנעים מתבונה ולא מנאומי חנופה,

לא באו אליו אמהות של בני תשע־עשרה,

אבל שורה ארוכה של מתים לשווא,

הגיעה אליו בלילה בלילה.

יזהר סמילנסקי

דבר (כב אלול תשמ"ג 31.8.1983): 7.

אומרים כי כשאתה יוצא מהרי השוף אתה מפקיר אנשים למוות ונעשה אחראי למותם. האם אסור היה לך לצאת משם קודם שהיית בטוח היטב שהרצח לא יבוא בעיקבות נסיגתך?

אתה יודע איתם [כי] לאנשים רבים בהרי השוף יש מראה של חיות. להרוג אדם, להרוג רבים, להרוג בלי הבחנה, בלי לחוס על נפש, ובלי להרתע מכל זוועה – לא רק מעשה קל הוא להם וזול, אלא צפוי היה שכך יעשו. הם הרגו זה בזה בפראות לפני מלחמת לבנון, ועוד זכורים תל־אל־זעתר וזחלה. ומן הסתם אין זה ההרג האחרון שיהיו הורגים זה בזה. אבל, אם את כל זה ידעת איך הלכת משם, הלכת ונעשית אחראי על כל הזוועה המתפרצת הזאת ולכל שפך הדם הזה? – אתה ידעת איתם.

אתה ידעת גם שמכולם אתה תהיה הנפגע נפשית מן הרצח הזה, יותר מאנשים רבים. נפשך שלך אינה יכולה לעמוד ברציחות ברבריות אלה. לא נפשם. אמונתך באדם, מחוייבותך לחיי אדם – אינה אמונתם ואינה מחוייבותם. אתה גם ידעת שאיש בעולם לא ירוץ לשם, לא שכנים ולא רחוקים, לא חשוכים ולא נאורים. איש בעולם לא ירוץ שמה ולא ינקוף אצבע כדי למנוע, מה שלך נראה כחובה אנושית ראשונה, מעבר לכל חישובי שייכות או תועלת, דתית, עדתית או לאומית – אינו נראה להם. ואיך הסתלקת משם לפני שהבטחת היטב שהרצח יימנע, מאחר שרק אתה מכל העולם היית מעורב שם ואיכפת ויכול למנוע – ואין אחר בעולם זולתך?

אתה, כיוון שכבר נקלעת לשם, האם כיוון שכבר היית שם השוטר החזק מכולם לא היתה לך ברירה אלא להישאר שם בעל כרחך, לזמן ולזמנים, שוטר עולמים, עד שתהיה מובטח שהרצח לא יבוא בעקבות נסיגתך?

כך שואל אדם נפשו, כך שואלים מעברים, ומה התשובה?

האם התשובה היא שמלכתחילה לא היית צריך להיות בלבנון הזאת, ושכל מה שהתחיל עקום גם ימשך עקום, וכל מה שהתחיל רע חייב להגמר רע?

האם התשובה היא ששתי רעות היו כאן, וצריך היה לבחור בפחות רעה: או להשאר פולש זר בין יריבים, או לחשוף את היריבים זה לזה ולצאת. זה רע וזה רע. אלא שהמוסר אינו מה שטוב יותר אלא מה שרע פחות.

האם התשובה היא שצריך לקום ולצרוח כמטורף לעבר לבנון: פראים חידלו שם! לבנונים היו בני־אדם! הפסיקו אש, התחילו לדבר! לצרוח, עד שיוקל לליבך הנרגש?

והאמת היא, שאין אף תשובה אחת טובה. מצב חולה, חולה מכל צד.

מקום שחיי בני־אדם אינם שום שיקול, מקום שרק הכוח לבדו הוא הזכות, מקום שהשונה ממני לא יהיה לו קיום, מקום שההידברות בו היא רק האש – מקום כזה תובע לו אחת משתיים:

או, מבול לשחת הארץ המשוחתת.

או, תיבת עצי גופר להסגר בה.

ואין לנו לא זה ולא זה. נישאר רק שכך לא צריך היה להיות. נישאר רק שאסור, שאסור היה לתת להיגרר לשם. ושכל לבנון כולה מלאה היום “אסור היה”, במקום ארזי הלבנון.

יזהר סמילנסקי, דבר (ט תשרי תשמ''ד 16.9.1983): 15

הנשיא אינו מוסמך לשאול את המועמד לראשות הממשלה אלא כמה הולכים איתו, ולא לאן הם הולכים. והלא זו היתה היום השאלה הנחוצה היחידה: לאן הולכים?

המצב הקשה שאליו הגיעה היום ישראל גלוי לכל ואין מכחישו משום צד. אבל המצב הזה לא בא מאליו. הוא תוצאת מדיניות ממשלת בגין. בוץ מלחמת לבנון, בוץ הכלכלה ובוץ החברה – לא נזדמנו במקרה, אלא הובאו עלינו כפרי תכנון כושל וכהגשמת דרך כוזבת.

כעת מבקשים לשם “האחדות הלאומית” לרתום את כל הכוחות שישנם כדי להוסיף ולהמשיך ביותר כוח באותו כוון שנכשל. להשקיע אותנו בבוץ עמוק יותר, ללא מוצא. לא די במחצית הכוחות שהשקיעו אותנו, מבקשים שכל הכוחות ישקיעו אותנו בו עד הסוף, עד שהכל־בכל ישקע, המושכים, הנמשכים ותקוות ישראל.

עד שלא תקום ממשלת הליכוד הזאת ותודיע בקול רם לפני העם, כי דרכם היתה טעות, ומעשיהם שגיאה, ותוצאותיהם כשלון – אין טעם לדבר על שום ממשלת “אחדות לאומית”. המוצא היחיד מן המצב הנוכחי – הוא היפוך הכוון. הכוון הקיים נכשל, הכשיל ויכשיל כל ממשלה.

ואם בגין בגבורתו לא הצליח אלא להיכשל, מה יעשו אזובי הקיר (לדבריהם!) שיבואו אחריו וינסו להמשיך בדרכו?

אסור לשמוע לסיסמת השווא “אחדות לאומית”. אין שום אחדות לאומית. לאושרנו.

שתי דרכים הפוכות. – או – או. זו הפוכה מזו.

או דרך הליכוד, כלומר להמשיך ולשקוע בבוץ ולהפסיד הכל בכל.

או דרך אחרת, הפוכה, שתנסה לעשות את הקשה מכל קשה: לעצור את המהלך הנפסד ולהתחיל לצאת החוצה.

לזה צריכים כל הכוחות. לזה צריך לגייס את הכל. כדי ללכת הפוך ממהלך הליכוד. לגייס מחדש אמון ומסירות ועבודה קשה, ולהראות איך לצאת מן הבוץ ואיך להתחיל לעלות למעלה.

הפוך בלבנון, הפוך בשטחים, הפוך במשק. הפוך בייצור, הפוך בקיטוב החברתי, הפוך מן ה“להייטיב עם העם” המפורסם, שכמעט וכילה אותנו.

מה שצריך היה הנשיא לעשות, אילו היה בגדר סמכותו, זה לא להציע לכוחות שהביאו את המדינה עד לשפל הזה להמשיך עוד, ולא דברים נמלצים וערטילאיים בשבח “האחדות הלאומית”, שתושיע “בשעה חמורה זו” (מי עשה אותה?) – אלא אומץ, אומץ לקרוא להיפוך כיוון.

המשבר איננו משבר שבאקראי, הוא משבר של עיקרון ושל מעשה, פנימי וחיצוני, מקיף הכל ופגיעתו רעה בכל. הוא סופה של דרך אחת כוזבת, ותביעה להתפכחות.

אבל אם הנשיא לא יכול היה לאמור כך ולא לנהוג אחרת – החיים חזקה עליהם שינהגו אחרת. ההגיון האכזרי וההכרחי הוא יעשה לשינוי הכוון. וצריך עוד כנראה לשקוע יותר ולכאוב יותר, לפני שתתמלא הסאה וכל העם יבין ללא טעות מה קרה לו ולמה. צריך עוד כנראה שיחמיר המשבר, עד שגם בשוק יידעו וגם בשוק יבינו.

העם עוד אינו מאמין לדברי בגין שכך אי אפשר עוד. ממשיכי בגין בלי בגין, הם יעשו כל מה שבכוחם כדי שהכל יאמינו: ככה אי אפשר עוד.

במוקדם או במאוחר תישאל השאלה בראש כל חוצות, השאלה האחת, האמיתית, ותקיף את כולם ביללה: איך יוצאים מזה?

והיום יבוא.

יזהר סמילנסקי, דבר, טז תשרי תשמ''ד 3.9.1983: 1

צדיק יש במדינה, הולך הלוך וייסר את העם: למה מחרישים כשבלבנון טובחים, ולמה אין צועקים על הדם כעת, כשם שצעקו על סברה ושתילה.

לבו, לבו של הצדיק זועק על הדם שנשפך לשווא. מעיו, מעיו הומות אל הצועקים לעזרה ואיננה באה. רחמיו, רחמיו נכמרים אל בני־אדם, שפותרים סכסוכים בדם ולא במשא־ומתן הדדי.

איפה ארבע־מאות־אלף היום, מטיח הצדיק מעל במת הרחוב, איפה הארבעים, איפה הארבעה, שואל הצדיק כשאלות אברהם לפני הפיכת סדום ועמורה.

הנה, יחיד וצודק וגדול עומד הצדיק הבודד ברחוב ותובע צדק, ותובע יושר, ותובע לחדול מהצביעות: איפה הם בעלי המוסר, כשהדם בלבנון צועק, מדוע מחשים כעת יפי־הנפש?

כעת יירד הצדיק ויציע לכל עובר ושב עצומה לחתום עליה. ובעצומה כתוב:

סכסוך בין עם לעם פותרים רק במשא־ומתן ולא בדם, תמיד.

שאלות מדיניות קשות פותרים רק בפשרה הדדית ולא באש. תמיד.

מלחמה אסור שתהיה בחזקת יש ברירה אלא רק באין ברירה אחרון. תמיד.

בסוף העצומה תהיה כתובה עוד שורה, כזאת:

וזה שהיה אחראי לדם, אחראי לאש, אחראי למלחמה – יכרע על ברכיו, ברחוב, ויבקש מחילה לפני העם, ויביע חרטה – וצנוע ייעלם מאתנו. כי צדיק וישר הוא.

יזהר סמילנסקי, דבר, כ“א תשרי תשמ”ד 28.9.1983: 11

לפני שנתיים חצה צה"ל הגדול בכוח גדול את הגבול ויצא למבצע גדול – להרחיק את הקטיושות הקטלניות ואת הפחד מפניהן.

כעת שקט. אבל מעבר לגבול נמשכת האש כרמץ מהבהב כל הזמן. וכל הזמן עוד נפגעים ועוד נפגעים ועוד נופלים כל הזמן. הקטיושות נתחלפו במטעני צד, במוקשים, בירי, בטילי־כתף, והמוות לא סר מעלינו.

אם באה המלחמה הזאת למנוע מותם של אנשים – היא לא מנעה אלא הרחיקה את מקום מותם אל מעבר לגבול. וכעת ישנים תושבי הצפון בשקט מתחת מותם הלא־נפסק של החיילים מעבר לגבול. האם זהו הפתרון?

קשה לתאר כוחות גדולים יותר וחזקים יותר מן הכוחות שפעלו בלבנון: יותר הפצצות, יותר הרעשות, יותר אש, יותר לחץ, יותר כוח. אילו אפשר היה לפתור את השאלה בכוח – מכבר היתה שאלה פתורה. יותר כוח מן הכוח שהופעל אין בנמצא. וכל מה שהצלחנו שם הוא להרחיק את הנפגעים שלנו אל מעבר לגבול: מתים כעת מעבר מזה לגבול ולא מעבר מזה לגבול. הרחק מן הבית ולא על מדרגות הבית. וזה כל גבול כוחו של צה"ל האדיר.

כל אימי המלחמה הנוראה הזאת, כל הכוחות העצומים, כל הנצחונות והגבורות, כל החללים, כל הנכים, המשפחות השכולות, תועפות הכסף וכל משאבי העם – הכל, וזה סך־הכל: המוות הורחק אבל לא נפסק.

מה עושים אפוא?

אי אפשר לעשות כלום אם לא מודים שמלחמת לבנון לא הייתה אלא הבריחה הגדולה מן השאלה הגדולה. נסיון לדרוס שאלה במקום לפתור אותה. ושאם ינעם לכולנו או לא, השאלה הגדולה, שאלת הדור, היא השאלה הפלשתינאית, ואותה, לא כוחו האדיר של צה"ל יפתור, אלא מחשבה מחדש.

לולא שככל שקשה לחצות גבול בגייסות – קשה פי־כמה לעבור את גבול הכוח התקוע שלנו. קשה להזיז את המוח שלנו ולשחררו מן המקום הסגור שנתקע בו. ונראה שהאומץ לחשוב מחדש הוא הוא האומץ החסר לנו, יותר מכל האומץ להסתובב בהרי לבנון.

יותר מדי היינו תקועים זמן רב מדי במחשבה אחת – שכוח יכול לפתור בעיות, שיותר כוח פותר יותר, שעל קצת אש צריך להשיב בהרבה אש, ושעל אש קטנה עונים באש גדולה, בגדולה מכל גדולה ובהכי גדולה – וגם עשינו כך, וגם השגנו מה שאפשר היה להשיג בכוח: הגבול הפיסי הוסט מכאן, כמה עשרות קילומטרים, ושם ממשיכים למות.

המחשבה התקועה שלנו לא נתפנתה לטפל בשורש הבעיה, אותה בעיה לא חדשה, הידועה לכל וגלויה לכל, אפילו כשמתחמקים מהודות בה: בעית הסכסוך בין היהודים לפלשתינאים. היא הבעיה שבגללה כל המלחמות, היא הבעיה שתשובה לא נמצאה לה עדיין, והיא הבעיה שרצו לפתור אותה על ידי דריסתה בכוח, ושזה כל מה שהצליחו לעשות כשדרסו אותה בכוח: היא עדיין קיימת לא פתורה.

שאלות כאלה, שאלות לאומיות, חברתיות, תרבותיות, שאלות של זהות, אין פותרים בכוח. ויהיה הכוח גדול ומשובח ומחוכם ויעיל ככל שיהיה. אלא אם־כן החליטו להשמיד את הפלשתינאים עד האחרון שבהם, במקום לפתור את השאלה הפלשתינאית.

לפתור את השאלה היהודית־פלשתינאית. והפעם לא בכוח. אלא שיש בינינו אנשים שמוחם לא סובל מסקנה כזו. במוחם העיקש תקוע שרק הכוח יענה את הכל. כוח, אש ודם וחורבן. אבל כשעוברים את מחסום הגבול שבמוח, כשמשתחררים משגיונות הכוח, מן היהירות ומן ההתנפחות, מתחילים לתפוש כמה בזבזנו על דרך שווא, וכמה רבים עדיין מתעקשים ומוכנים לשלם ביקר מכל, בחיי אדם, כדי להמשיך ולהתעקש עוד ועוד על אין־הפתרון העקר הזה, שנגמר לגמרי בלבנון.

בלי לקבוע כעת מהו הפתרון האפשרי – ברור רק זה: השאלה הפלשתינאית צריכה להיות נפתרת. אז ישקוט הגבול, הגבולות ישקוטו, כל גבול, כל הגבולות, ומעבר לגבול הפיסי לא יתבעו עוד בני התשע־עשרה למות הרחק מביתם בתחילת דרכם, כדי לקיים גבול שאי־אפשר לקיימו אלא רק למות עליו.

לא אדבר על מה עשוי השלום להביא. לא אדבר על מה עשוי האין־שלום להביא. אדבר רק על חציית הגבול של המחשבה הסתומה. זו המחשבה שאינה מוכנה להודות וגם במכות, שדרך הכוח אינה מוליכה לשום פתרון. שדרך הכוח רק הוכיחה שאפשר להרחיק את מקום המוות אבל לא להשתחרר ממנו.

תושבי הגבולות שלנו צריכים להיות המעוניינים הראשונים במיפנה הזה. בהכרה הזו שרך הכוח אינה מוליכה לשום מוצא. ושרק דרך ההידברות טומנת בה את מיטב הסיכויים למצוא מוצא.

יש עם יהודי ויש עם פלשתינאי. כתבו זאת על מזוזות ביתכם ועל ליבכם. יש שני עמים. זה ניסה להשמיד את זה ואף אחד לא הצליח. נשארה עוד הדרך שלא נוסתה ובה כל התקווה: למצוא פתרון מדיני לשאלה לאומית.

לא כל הערבים מוכנים למסקנה זו. ולא כל היהודים. המוח צריך להשתחרר מהרבה מעצורים אמיתיים ומדומים ומדרכי מחשבה כבולות. אבל נתחיל מעצמנו. נתחיל לחשוב בכל מאודנו על החובות ועל הזכויות של שני עמים אלה, ןלא להרפות עד שהשאלה תמצא את הכיוון לפתרונה המעשי האפשרי – והחיים יהללו אז יה, ולא יורדי דומה.

אחת משתיים לפנינו כעת: או להוסיף לדחוף סתומי מחשבה וללכת להמית ולמות, או להתחיל לחשוב ולנסות למצוא דרך חיים. חציית גבול לבנון הוכיחה את סוף דרך הכוח. חציית המחשבה הסתומה – הנה היא פתוחה לפנינו.

יזהר סמילנסקי, דבר, טו סיון תשמ''ד 15.6.1984: 17

הטענה שרק לשם הבטחון העצמי פעל “הטרור היהודי” – מופרכת על־ידי ההתנכלות להר הבית: מה להר הבית ולבטחון שוטף?

המשוואה: הרוס את המסגד שלהם – ובנה את המקדש שלך במקומו;

והמשוואה, סלק את הערבים מן השטחים – ובוא והתנחל במקומם;

משוואה אחת היא.

וכל דברי ההרגעה מתנפצים בבת־אחת; נדחקים אל בין הערבים בשטחים לא כדי לחיות יחד, אלא כדי לסלקם ולבוא במקומם. וכיבוש הר־הבית – המופת.

*

על הכוח שאינו מכבד בשום מקום את הקדושה ואינו חס עליה – שמענו הרבה. אבל שגם יהודי דתי כשהכוח בידיו אינו חס על שום קדושה – אם זו אינה שלו – שומעים כעת. הקדושה האיסלמית אינה תריס בפני בריונים יהודים, מותר להרוס להם מקום קדוש. מותר וגם מצווה. הקדושה אינה ערך אלוהי, היא ערך פוליטי צבאי. יותר כוח שלי – יותר קדושה שלי, ושאינה שלי – הפקר, והפגיעה בה מותרת, וגם מצווה: ט.נ.ט. לרשות מלך המשיח.

*

"… מזבח אבנים. לא תניף עליהם ברזל, אבנים שלמות…”

דברים כה יפים.

לשווא. הם לא ישמעו. לב ברזל. אטומי אדם.

*

החלום לפוצץ מסגדים, התכנית לפרטיה, ההכנות לביצוע, ההתוועדות יחד, ההתנכלות, מועצת המסתודדים, ההסכמה, תחושת הנבחרים לשליחות גדולה, הלחש שעובר בין האלפים: לפוצץ! הפעם כן!

ניתנת אחרית־ימים בידי החבלנים. ההתרגשות, ערפול השכל המונע, המצווה הבאה בעבירה, החושניות בבעלות הכוח.

לא רק הנכונות להשתמש בהרס המסגדים כבמכשיר פוליטי,

אלא הנכונות המדהימה לברוא את “משיח צידקנו” בכוח הנפץ…

*

לקחת את הר־הבית, כסמל להרגשת השלטון היהודי על הכל.

כמו אבשלום על גג בית־דוד אביו: “ויבוא אבשלום אל פלגשי אביו לעיני כל ישראל". כסמל לקיחת השלטון והבעלות על הכל לעיני הכל.

עצת אחיתופל לאבשלום, ועצת רבני חברון למחבליהם.

*

מיסטיקה היא ההוכחה – שמחוץ לשורת ההגיון – שהרשות שלך עדיפה ושאתה בן רשאי לעשות מה שכל האחרים לא רשאים. היא צידוק הרע כשאתה העושה אותו; והיא הפיכת הרע לטוב – כשזו טובתך שלך.

*

אם רבני ישראל לא הרימו קול מחאה, אם החרדים (לשבת, לכשרות, למיהו יהודי) לא נקהלו ברעש כדי להתנער מהם, אם מחוץ לקבוצה קטנה של מסתייגים (שהצילו שם שמיים) – כל השאר החשו ומחשים, ורק אהדתם גלויה ומתגברת, כי אז:

מה אז?

אז משהו הולך ונחרץ בארץ, שתי תרבויות? שתי אומות? שני מיני עתיד: להם – ולנו? ועד כדי מלחמת אחים?

כי בזה – אין יחד. לעולם לא.

*

אין חיים־יחד עם מפוצצי הר־הבית.

מה שבעיניהם הוא האידאל היהודי, בעינינו הוא ביזוי האידאל האנושי.

מה שבעיניהם הוא התממשות מלכות־שמים, בעינינו הוא התגשמות ממלכת הרשע.

ואם חלילה יגיעו הדברים עד כדי־כך, והם יעלו על הר הבית לכבשו – הם ימצאו שם לא רק התנגדות ערבית אלא גם יהודית, ממשית ופעילה, נחושה ובכל הכוח.

לא ייכון עולם על הרס קדושה אחת לשם בניין קדושה אחרת, אחת־היא מה דגלה ומה לשון כתוביה. חילול קדושה אחת לשם קיום קדושה אחרת הוא סתירת כל קדושה והרס כל אמונה בטוב. אין חלוקה לקדושה, ולא גבולות, ואין בעלות יחיד עליה. וקומץ מטורפים וקהל מתפעלים – גדול ככל שיהיה – לא יהפכו את העולם לשדה־הפקר שבריונים עם כלי־חבלה מתחרים עליו.

*

הר הבית, הנכון בראש ההרים והנישא מגבעות, ההר שאליו ינהרו כל הגויים, וממנו תצא תורה לעמים רבים, ההר שממנו יהיה העולם לומד איך לא עוד חרב ולא עוד חנית ולא עוד מלחמה –

ההר הזה לא יקום בט.נ.ט. ולא יהיה נכון בהרס ובחורבן. לא בהשתלטותו של איש־הנפץ ולא בגשמותו של בעל אגרוף־הקנאים. ושום עולם לא יקום על הרס היסוד האנושי.

*

כיבוש הר־בית בכוח ובניית המקדש על עיי־ההרס, יהיה סוף הרעיון הדתי, סוף עקרון משפט וצדק. וראשית ספירת תור הברבריות המודרנית. שיש לה אחים רבים־רבים במזרח התיכון המטורף הזה. אחוות קנאים מזי קצף. וסוף התרבות.

*

לא נחזור לימי הביניים. לא נחזור לימי האבות. לא נחזור לקרבנות ולטקסי הזיית הדם. לא נחזור למיתוסים קדומים ולפולחנות ארכיאולוגיים. גדלנו הרבה מעבר לכל הזמנים ההם. ואין חזרה אליהם ולא תיתכן. די לנו בסמלים מופשטים ובזכרונות מן העבר. “ונשלמה פרים שפתינו" – מספיק. והנסיון לחדש את סמלי העבר כפשוטם לא יצלח. לא רק כמו לחזור ולהדליק אש בחיכוך אבנים, אלא כנסיון לסתום לאדם את בינתו ולהשיג הסכמתו במהלומה במוחו.

*

זו התמודדות מיותרת ומאבק חסר תיכלה. אי־אפשר להחזיר את התרנגולת אל הביצה שממנה יצאה, ולא את הנהר אל מעיינו. וכמה בעלי דמיונות מטורפים ייצטרכו למצוא למוחם העקום ביטוי בסמלים מיסטיים ובפנסטיות פרטיות, ולהסתפק בהם. לא הם יבנו עולם, ולא יניחו להם להרוס עולם.

*

על דרך “נביאי־שקר”, ו“משיחי־שקר” – האם אין גם “רבני־שקר”? שתורתם שווא, ומצוותם – תוהו, ומבהיל מכל – הרשע: פשוט, רשע, רשע, רשע.

יזה סמילנסקי

דבר (כט סיון תשמ''ד 29.6.1984): 19.

"…אני לא מוכן למות בשביל שום

דבר. כולל מדינה. דמוקרטיה, צבא.

הצבא הוא כורח. ואין לי דבר יותר

חשוב מן החיים."

(חגור, "דבר”, 28.6.84)

האם לא נכון דיבר הבחור?

האם לא רק מצבים נדירים ומסוכנים עד־כדי איום על עצם הקיום – רק הם יכולים להצדיק הליכה למלחמה?

ולמה מעוררים דברי הבחור חרדה, מועקה וחשש לאיזו התדרדרות? מהו,,שורש המועקה", שואל חגור. למה הם נבוכים כאלה, הבחורים הצעירים האלה, למה הם ממורמרים, למה הם סרבנים כאלה, ומהו בעצם “הנגד” המתמרד הזה שיש להם בנשמה?

אין כמובן תשובה אחת ולא אף תשובה נחרצת. אבל שתיים נראות נוגעות לעניין:

האחת:

מאז התחלפו הדורות, מדור האבות ההולכים למלחמה והילדים הנשארים בבית, לדור הילדים ההולכים למלחמה והאבות נשארים בבית; ומאז הלם יום הכיפורים ואימת שמיטת הקרקע הנוראה – התחיל הפחד מצטבר ומצטבר, פחד מחלחל. ששותקים עליו גם כשמדברים, פחד מנגע: הורים מתהלכים והפחד לשלום בניהם מחליא את לבם. ועוד פחד: הפחד מפני נטישתם, מפני עזיבת מקומם והפיכת־גבם אל ביתם.

ילדים שחשים בפחד הגדולים – מגיבים בהסתמרות. ההשתדלות היתרה שמשתדלים עימם רק מחשידה: יותר מדי פינוק, יותר מדי ויתורים וגם על עקרונות. ובעיקר דלדול הסמכות. כל אותה מוכנות לקנות את לב הצעירים בשוחד הֵיתירים, שחושפים את חולשת המתירים עוד יותר. לא עוד לוחמים על אמונתם, אלא קמוּטים החרדים על המורשה. עם כל אותם הלכי רוח מלנכולים, ורחמים עצמיים של פושטי רגל (משלטון, מיצרים, מאמונה־משיחית) וכך נוצר שם אותו “נוף־של־בדידות” מתחת לדשאים היפים, ו“סביבת גידול” שהמוטיב הראשי בה הוא שתיקת הפחד, פחד ואשמה, פחד וחוסר בטחון, חוסר־בטחון וחוסר־סמכות, ורטינה אין־קץ ש“לא טוב”.

שמביא את הילדים לתחושת נעזבים, למרות כל היפה, השפע והפינוק (כמו במשפחה מתפרקת) ולרחשים של מרי, ומי כמותם יודע היכן בדיוק להכאיב להורים. כל חיה נפחדת מסוכנת. כלבים נושכים את המפחדים מפניהם, וילדים מאבדים את שווי־המשקל; כעת מתעוררת הערגה אל האב הסמכותי החזק, אל מסגרת ברורה של סדר מחייב, ואל כוון החלטי ומשחרר. לעשות שיהיה מוצק לו לאדם בעולם המתערער. להיפטר מ“מה יהיה?” גונח, ולזכות ב”כך יהיה!” נוצח.

והשניה:

שקשה מכל לעשות דבר והיפוכו. ללכת למלחמה ולדעת שאין לה הצדקה. מבוגר לומד להתעקם אי־כך עם דבר והיפוכו, ולקבל את החציה שבנפש בהסכמה דחוקה, ולהמציא איזה ראציונאל אד־הוק להליכה שבלב־ולב. אבל ילדים, רבים מהם נשברים על כך. צעיר, בראשית דרכו, קשה לו לקבל עליו אמונה שאינו מאמין בה. קשה פי־כמה לחרף נפשו במלחמה שהוא נגדה.

מלחמה מיותרת אינה רק רעה חולה פוליטית, צבאית או אפילו מוסרית. היא בפירוש השחתה. השחתת תום הנעורים, היא ההיתר לעשות מה שאסור. היא קריאה להיקרע, ללכת למקום שלא צריך ללכת אליו. להשתתף בביצוע דברים שאסור לבצעם. וצעירים – והנקיים יותר והתמימים שבהם – מגיבים במופרעות נקמנית.

זו מחאה של דור צעיר, הן מחאה על אווירה של פחד שגדלו בו, והן מחאה על הכרח להשתתף במלחמה משחיתה, שנשלחו להלחם בה.

יזהר סמילנסקי

דבר (כו תמוז תשמ"ד 6.7.1984): 16

בליל ה 11.6.1982 נעו יחידות החטיבה של מ’(1) לעבר משולש הדרכים שלמרגלות סולטן יעקוב. (לפי “מלחמת שולל”. ע"ע 221 – 213). הם לא ידעו מה ההערכות המדויקת של הסורים. המידע היה מצוי אי־שם בדרג עליון כלשהו, אבל מטעמים שלא הובררו עד היום, לא הגיע לידי הלוחמים.

וכך, בעיוורון מודיעיני נכנסה החטיבה בחשכת הלילה לתוך מערך פרוס של חטיבה סורית ממוכנת. ובגלל תיאום לקוי הוסיפה וחדרה פנימה במהירות, כדי להקים חסימות על הדרכים.

גדוד החוד נתקל מהר באש כבדה והתפצל, ומיד נותקה השליטה על כל חלקיו. במשך הלילה החלו לתפוש מה המצב לאשורו, כשאש הסורים הולכת וכבדה, ומספר הנפגעים הולך וגדל. היה ברור שבלי סיוע מהיר ויעיל לא יוכלו להחזיק מעמד.

אך רק עם שחר התברר להם המצב במלא חומרתו: הם מוקפים כמעט מכל צד. הדלק והתחמושת אוזלים והולכים. על כל הקריאות לעזרה נענו בכל מיני דחיות. ועל התביעות הנואשות לחילוץ מהיר, התנהלו ויכוחים מתישים. חיל האוויר לא יוכל להגיע. אין מטוסים פנויים. גם הארטילריה לא החלישה את הלחץ. טנק נפגע אחר טנק. וקריאות נוספות לעשות מהר להצלתם נענו בדרישה שעליהם להחזיק מעמד. התחמושת הלכה ונדלדלה במהירות.

שעות הבוקר חולפות, המג“ד שב ותובע עזרה מהירה ובפירוש: “פתרון רדיקלי” – ואין. לבסוף מציעים לו לאסוף את כל פזוריו ולסגת. לחזור בכוחות עצמו ויהי מה. מעשה שנראה לו למג”ד באותה שעה כ“גובל בהתאבדות”.

השיקול היה כבד: או לפרוץ מכאן החוצה או להלחם כאן עד הסוף, או – להכנע.

“ב 8:45 החלה הפריצה לאחור. המירוץ לחיים. 16 דקות היו דרושות לטור הטנקים והנגמ”שים להגיע ליעד ולהינצל. 16 דקות של אש כבדה“. ואכן, ב 09:06 הודיע המג”ד: “אני בחוץ”.

*

שאלות כבדות חונקות. על הלילה ההוא ועל 16 הדקות. כל מיני למה, למה, מרים.

לא די לדעת שכך קורה וכך יכול לקרות בכל מלחמה ובכל המלחמות. שתמיד יש איזו ערבוביה במלחמה, וחוסר ידיעות, ו“ערפל קרב”, וחוסר התמצאות, ונתק בתקשורת, ועיוורון לא־מובן במקום שצריך היה לראות הכל ברור.

שותקת מתנשאת היום סולטן יעקוב מעל קו החזית. גם הגבעות ההן שמשני עברי הדרך הנוראה ההיא אינן מספרות דבר על המלכודת שכמעט טרפה הכל. על מותם של לוחמים רבים, נפגעים ושבויים. על בדידותם הנואשת של זועקים לעזרה. על דברים שקרו ולא ברור אם היה הכרח שכך יקרו. ואם, לאחר הכל, לא מלחמת השולל היא זו שכל מה שנקרה על דרכה – נשחת.

איך נפלו לוחמים, ולמה.

יזהר סמילנסקי

דבר (יא תמוז תשמ"ד 11.7.1984): 7.

הגבול הקשה ביותר לחציה הוא גבול המחשבה התקועה. גם מחשבה שהמציאות כבר הכחישה, גם פתרון שלא פתר, וגם עמדה שלא הוכחה – בני־אדם נפרדים מהן בקושי.

כזו היא גם המחשבה התקועה שרק בכוח ורק הכוח לבדו יוכל להשיג לישראל את בטחונה. או, המחשבה שרק אם נשחק את משחקנו כאילו אין צד שני כלל, ונעשה רק מה שטוב לנו – נספיק לייצור עובדות ברזל שלא יוכלו עוד לבטלן.

מלחמת לבנון היתה הזדמנות הכוח האחרונה, שהוכח בה לכל מי שלא טחו עיניו מראות, שכוח עצום ורב הופעל – והשאלה שצריך היה לפתור, לא נפתרה; ומה שרצו להשיג לא הושג. ולא יודעים איך “לרדת מן העץ”.

ההתיישבות החטפנית בין שכם לחברון, היא הזדמנות נוספת לראות איך משחק שמשחקים כאילו אין צד שני מנגד, וכאילו אפשר להתעלם מן העולם – אם רק עושים מהר ולא מביטים לצדדים, ואם רק יוצרים עובדות בשטח ולא דואגים לתוצאות – איך “משחקי כאילו” כאלה, מסבכים את השאלה שצריך היה לפתור ונתקעים לסמטא ללא־מוצא.

כשהמחשבה תקועה, הפתרון המצוי הוא להמשיך ורק ביותר כוח, ולהוסיף ולהתקע עמוק יותר באין־מוצא. עוד כוח ויותר כוח, עוד שטחים ויותר שטחים, בלי לשאול על מחיר ובלי לחוס על משאבים – והשאלה הבסיסית נשארת ללא מענה.

אין צורך להיות חכם מחוכם כדי לדעת מהי השאלה הבסיסית הזאת. גם כשמתעלמים ממנה היא צועקת בראש כל חוצות ומכל השטחים. מה עושים עם מליון בני־אדם שיושבים כאן ועם שני מיליון שאינם יושבים כאן. מה עושים לשאלה שהם שואלים בעצם היותם – שאלה שכבר איננה רק שאלה שלהם אלא היא גם שלנו.

מחשבה תקועה לא תחשוב ולא תשיב על כך. מחשבה משוחררת חייבת לחשוב על כך ולמצוא תשובה. קודם שהסבך יהיה ללא־מוצא ולא יהיה עוד שום מוצא, אלא רק לצאת ולהשמיד אלה את אלה.

יזהר סמילנסקי

דבר (כ תמוז תשמ"ד 20.7.1984): 17.

בוודאי, לא קשה כלל להראות את הגרוע ואת השלילי וגם את ה“זה־מה־שיש” המסכן, שהוצע עם הקמת ממשלת “האחדות הלאומית” הזו.

לא קשה להצביע על טישטוש הזהות, על הפשרה המטייחת עקרונות, על החשדנות מכל צד ועל איום השיתוק ההדדי, עם כל הניפוח המרגיז ועם כל הרידוד המנמיך – שכמעט ומבטלים את טעם קריאת החירום וההצלה שלשמם לכאורה הוקמה ממשלה זו ובשמם נתרעשה כל ההמולה הגדולה הזו.

אלמלא שני טעמים גדולים, אף כי מוקפי ספקות וחששות, כמין מישאלות או אולי איחולים, שמלווים עדיין את נסיון הקמתה:

האחד, הסיכוי לבטל מהר ויעיל ככל האפשר את כשלונות ממשלת הליכוד, ולצאת מלבנון ולהבריא את המשק.

והשני, ההזדמנות לבחון מחדש את התפלגות העם בישראל, ואת אותו החצי־חצי המשתק הזה שאליו הגיע.

עניין אחרון זה צריך הסבר.

עובדה היא שרוב מצביעי הליכוד הם בני עדות־המזרח ורוב מצביעי המערך אשכנזים. עובדה היא, שתמיכת העם במפלגות השמאל לשמותיהן השונים הלכה ופחתה, למרות כובד טענות השמאל, ואפילו למרות מה שניראה לכאורה כהגיון האוביקטיבי של הדברים: קולו של השמאל לא מתקבל על דעת רובו של העם.

עובדה היא, שלמרות מערכת הבחירות הנימרצת הזו, ולמרות המאורעות הבוטים שאירעו לעיני כל בלבנון, בכלכלה ובחברה, לא זזו הבוחרים מעמדתם הקודמת, ולא מלהט הדיבורים, לא הסיקו מסקנות נחוצות ולא עברו מצד לצד.

יתר על כן, מפלגות השמאל הציגו עצמן, לפי מעשיהן ולא לפי דיבוריהן, כקבוצות מבודלות ומתבדלות, ואפילו כמתנשאות בצידקן הפרטי, ודוחות אנשים מעל אמיתן, לא בגלל האמת כי אם בגלל היהירות, בגלל הנטייה להיסגר ולהסתפק החוג אנ"ש שלהן, ובוויתור על ההעזה להיכנס פנימה אל תוך הים הגדול, הרוגש, המפחיד, הסוער לעתים, ושבו, רק בו, כל התקווה לעתיד.

ולא עוד, אלא שלעתים קרובות מדי, בחשאי ובקול, נישמעה מצד “חוגי השמאל” כמין פסילה של רוב העם כאספסוף שאינו רואה ואינו שומע ואינו מבין ואינו נענה להם. פסילה קצרת רוח, מזלזלת ומסתייגת, ואף פסילה של נידוי: מה לנו ולהם.

כשעוצרים ושואלים למה קרה כך, מסתבכים מייד. למה הניתוק הזה? למה באמת אין הפועלים בארץ פונים אל מפלגות הפועלים, ולמה אין הפרולטריון שומע להן? למה חיילים רבים וצעירים רבים הלכו כעת והצביעו יותר לימין ויותר לקשיחות, ופחות נענו לבשורת “היונים”, שלכאורה היתה צריכה לדבר אליהם יותר, במצב הזה של מלחמה מתמשכת ושל אבטלת צעירים גוברת, וכל השאר – למה אינם אובים לשמוע?

וכי טענות השמאל אינן יותר אמת, יותר צדק ויותר שלום, יותר מכל טענות הימין? וכי אמת וצדק ושלום אינם “סחורה” מבוקשת, ורק כוח ואגואיזם ואמונה עיוורת, הם “המצרך” המבוקש?

והלא לא יעלה על הדעת שמאות אלפי בוחרים, צעירים כמבוגרים, חיילים כאזרחים, כולם אינם יודעים להבדיל בין טוב לרע, בין ראוי לבלתי ראוי, וכולם הם רק סתומים כאלה, שטופי משיחיות, מכונסים בצל דמות אב סוככת, ולכולם רק עלה הדם לראש הדומה לאגרוף, וכולם הם רק רודפי אינטרס צר וקצר טווח – כשברור שרוב הבוחרים, במחנה הזה כמו במחנה הזה, הם אנשים רגילים, כמוני כמוך, שווים בכושר לחשוב, לבחון ולהחליט, ומנימוקים טובים.

מניין איפוא ההתנגדות הפעילה הזאת והסירוב העממי – כמעט לשמוע?

*

ברל אמר פעם: “כשאני רואה מתנגד, רוצה אני לדעת מדוע הוא מתנגד – – – והריני נוטה להניח, כי איזה פגם בי ובתנועתי הוא שמפרנס את המתנגד – – – והריני נוטה להניח, כי איזה פגם בי ובתנועתי הוא שמפרנס את המתנגד – – – אתם קיימים בגלל איזה פחת שיש בנו". (אניטה שפירא, עמ’ 390).

לא כך נהג השמאל. הוא לא התחיל לשאול איזה פגם או פחת יש בו ובתנועתו, ושעל כן אין דבריו מובנים, אלא תלה הכל “בהם”, כאילו “בהם” הפגם “ובהם” הפחת, ולכן אין “הם” מבינים את דבריו. אבל, כעת כשתהליך ירידת השמאל נעשה כה מדאיג, אי־אפשר עוד שלא לעצור ולחשוב כעצת ברל: איזה פגם יש בשמאל ואיזה פחת, שרוב העם דוחה אותו – מה לא טוב בשמאל?

כי זה דל מדי להיות שמאל מבהיק ברעיונות והולך ומצטמק באנשים. רעיונות בלי אנשים כנפשות בלי גופים. עד לחשש שמא יישאר השמאל כאחוזה ישנה של חברים וותיקים ובלתי מסוגלים עוד להשתנות. ואילו כל תנועת שאינה מתרבה ואינה מוסיפה וגדלה, היא תנועה מתקררת וחלילה דועכת. אין עוד שום מקום להתנשאות: אנחנו נשב לנו בצד ונהיה הצודקים מכולם. מניין אותה יהירות של צודקים תמיד, צודקים לבד, כשרוב פועלי ישראל, רוב העמלים באמת, ורוב המוני ישראל העניים, המקופחים, כולם, ובמפורש, ובכעס עד איבה, דוחים את השמאל בכל כוחם, בכל כבודם, ובשארית גאוותם – כאילו השמאל הוא סיבת מצוקתם ומזכרת עלבונם ועליבותם.

לא די להראות את גודל הטעות ואת העיוות ואת העוול שיש במין ראיה מכלילה כזאת; טעות זו ועיוות זה ועוול זה – הם כוחות של ממש המשחקים בפועל ומכריעים במדיניות. והעוינות הפעילה היא גורם אדיר במערך הכוחות ובתוצאות הבחירות.

השמאל ניקרא היום להתבגר. כלומר, להודות בשגיאות. לגמור עם ההכרה היהירה שהצדק כולו בצד שלו, ושאת הצד השני צריך “לחנך”, ו“לטפח” את כל “טעוני הטיפוח” ההם. צריך לגמור עם “הם” ו“אנחנו” על כל המשתמע מכך. צריך להתחיל לחשוב מחשבה מחדש על השמאל, מה קרה לו לשמאל ומה לא קרה לו, ומה מכאן ולהבא.

ועוד צריך להבהיר כי הזמן בינתיים סבב הלך לו, ושהנושא המרכזי היום בישראל אינו עוד יום אתמול: לא האדמה, ולא ההתיישבות, ולא השטחים, וגם לא הבטחון ואף לא הכלכלה. כל אלה במובן עודם בתוקפם ובלוא חומרתם, אבל אין הם עוד בבחינת שאלות בלתי ניפתרות, אלא הם שאלות קשות בתוך־כדי מהלך פתרונן האפשרי, אפילו אם מסובך ומתקשה.

*

הנושא המרכזי, המוקדי, היום הוא אחד: העם הישראלי. נושא שעצם הגדרתו קשה, לא כל שכן הנסיון להשיב עליו כהוגן. לא שיש צורך לברר מיהו עם ישראל או לקבוע לו מין דגם מופת בדוי, כזה או אחר. עברו הימים שאפשר היה להשתעשע במיני מחשבות רומנטיות כאלה, שיהיה מישהו שיוכל לקבוע בשביל כולם מהו הדגם הזה ואיך לעשותו. השאלה, בעיקרה, היא: איך לטפל באנרגיה עצומה, גועשת וחסרת איזון, ואם אפשר להטותה ולהפכה לאנרגיה הזורמת לחיוב, ככל האפשר, ככל שיש או נמצאת תשובה אחת או כלשהי ל“חיוב” הזה, ולידיעה איך עושים למימושו.

באופן, שכששואלים מה זה סוציאליזם היום, ומה זה שמאל היום בישראל, כיוון התשובה מוכרח להיות: השמאל הוא נסיון התשובה האמיתית יותר, הצודקת יותר והפותרת יותר – לשאלה על העם הישראלי ועל קיומו הנכון. (ולפיכך, ממילא, זו גם השאלה על העם הפלשתינאי ועל ההכרה בקיומו הנכון).

ותשובה כאן אינה בבחינת חיווי־דעת של חכמים־מן הצד, או יעוץ לאיזה לכודים שבפנים. התשובה היא מבפנים, מתוך העם, מתוך שיגו ושיחו, מתוך מכאוביו ושאיפותיו. מתוכו ובתוכו. לא כמחנה מעולה ממחנה, לא כאוונגרד לעומת מפגרים, ולא כרעיון טהור מאנשים, וכמובן לא כמפלגה צודקת אבל עקרה, זו שרוב העם מסוייג ממנה ורואה בה מין דבר, שלא חלמו מעולם שכך יחשבו עליה, ודווקא המוני העמלים ודווקא צעירים וחיילים: מין כת כזו של פאודלים אשכנזים נצלנים ומתבדלים להם, שעוד מעט הנה הם קמים לקרוא לאנשים ללכת לעבוד, כשהם עצמם יעמדו על גבם כמנהלים וכמטיפים.

*

אין עוד “ללכת אליהם ולחנך אותם” עד שיהיו שווים לשווים־יותר. וצריך לבטל את ריחוק הפטרונות היהירה, ואת הנידוי המתנשא, ואת החרם על רוב עם ישראל. ולא יתכן לשבת כעת מן הצד, יבשים ונקיים. הגיע הזמן להתחיל בקשה מכל קשה, להתחיל לחשוב מחדש: מזמן לא חשבו בישראל מחשבה חדשה.

ממשלת “האחדות הלאומית”, על כל חולשותיה, מומיה, מיסכנותה וסכנותיה – היתה יכולה להיות הזדמנות לעבוד בתוך העם עם העם כחלק מן העם. בלי מחיצות ובלי אפוטרופסות. פשוט לעבוד יחד, לפתור יחד ולחפש פתרונות יחד.

גדולת אדם וגדולת תנועה ניכרים בכושרם למהפכה מחשבתית. באי־התאבנות בעולם מושגים גמור. זו שעה לחציית גבול רעיוני, ולא להתקע בדעות ובעמדות ובהרגלים ובססמאות.

אסור שהשמאל יתגלה כיסוד השמרני ביותר בארץ, כמיבצר הסגור על אתמול, וכהתחפרות נואשת בהתבדלות עקרה. השמאל אינו יכול להיות כת של צדיקים, הוא חייב להיות עם, לא מעל העם, לא בצד העם, אלא העם. השמאל – כלומר העם.

תנועה פוליטית שלא תדע היום או לא תוכל או לא תרצה להשיב מעשית על השאלה של היום – שאלת העם הישראלי – נחרץ דינה להישאר כמין שמורת־טבע לחיים שניכחדו מפני שלא ידעו להיות גמישים: העולם השתנה, השאלות השתנו והם לא ידעו להשתנות.

השמאל נקרא לגדול. לגדול בתוך כדי תהליך גדילת העם והתבגרותו. חזית השאלות אינה רק בלבנון ורק בשומרון ורק בכלכלה. כל אלה הם תוצאות. המבחן לשמאל היום, הוא העוז והכישרון וההכרה להיות עם ישראל: המעורבות בו, בגורלו ובהשתנותו.

לא “עם ישראל” במונחיו הידועים מפי הדתיים, המשיחיים, הלאומנים וכדומיהם, כי־אם עם ישראל במונחים הלקוחים מתרבות חילונית, הומאנית, ופתוחה וחפשית. אבל מבפנים, מתוך העם פנימה.

*

ואילו לחזור כעת אל החצר הפרטית, ואל המפלגה הקטנה, ולהסתייג כעת ממה שנעשה בחוץ הגדול, הרוגש והמלוכלך, ועוד ללגלג לאלה שהלכו לנסות ואולי לארוב לכישלון, ואולי גם לא בלי שמחה לאיד – אמרנו לכם? – מה עוד מתנשא מזה, מה עוד מאבד עולמו מזה. מקומו של השמאל כעת בחוץ, בקשה, בסוער, במלוכלך, בסרסני, בקונפליקט, ובמאמץ המשתף – ולא בנקיון הבית הקטן. הנה, זו תרבות “הראש הקטן” המפונק הזה. הלא־איכפת לו מה בעולם, והמעדיף הסתייגות צדקנית על־פני מעשים גדולים. זו שעת קטנות לשמאל הישראלי. שעת נסיגה סנוביסטית. והחמצת אפשרות חדשה. השמאל נתפש כעת ללא הנהגה גדולה. ללא מבט של חזון. כשהוא מעדיף כת על־פני עם. בלי לראות איך את דין עצמו הוא חורץ ככה.

כל הדיבורים הללו, על העקרונות המיוחסים ועל זיו הערכים המבהיק, כדי להצדיק בהם את הפרישה ואת ההליכה הביתה – כולם כל־כך ידועים מתמול שלשום, כולם העלאת גירה של קמח טחון, וגרוע מזה, הם אליבי לנסיגה מן החזית הקשה, ועריקה מן המערכה החברתית־פוליטית של עכשיו; והפקרתה לספיחי הכוחות הפרועים והשחורים של הימין. אין לו הרבה במה להתגאות היום, לשמאל.

אחרים, מוצלחים ובלתי מוצלחים, יפים ולא יפים, נשארים בבוץ כשהם מנסים לסלול דרך חדשה – בלתי אפשרית אולי – ואחדים, נקיים ויבשים, ישבו בביתם היפה ויחשבו שהם העילית, האוונגרד והקדמה.

השמאל הישראלי, או שתהיה לעם, או שלא תישרד.

יזהר סמילנסקי

דבר (כט אלול תשמ''ד 26.9.1984)

[דבר המהדיר: כ"ט אלול – ערב ראש השנה ויום הולדתו ה־68]

הזמן אזל. קום היום ודבר.

דברי אמת סוף־סוף, דברי תביעה, דברי החלטות – וגם דברי תקווה.

אל תתן להחליש, או לדחות, או לעמעם את נחרצות דבריך, דחה יועצים וצק נחושת בדמך: אכזר, החלטי, ללא ויתורים – וצודק.

על הפרק כעת לא רק משבר הכלכלה, גם לא משבר האמון הפושה, אלא ממש פחד קיומי התחיל מחלחל וזוחל כעת בעם.

צק נחושת בדמך שמעון, קום היום ואמור.

ואם לא?… לא, אין ואם לא. זו שעתך.

הארץ מקשיבה.

יזהר סמילנסקי

דבר (כו תשרי תשמ''ד 22.10.1984): 7

לפני למעלה משלוש שנים החליטו שלושה אנשים החלטה שכתוצאה ממנה מתו בלבנון רבבות בני־אדם, יהודים מוסלמים נוצרים ודרוזים ואחרים, נפצעו מאות אלפים, נהרסו שכונות וכפרים, ונשתבש עולמם של רבים אין־ספור.

בידי המחליטים היה כוח צבאי אדיר והם שילחו אותו לעשות את זממם. וכדי שלא להיות מופרעים הסיחו את דעת עמם בכל מיני תואנות ודברי הונאה שקיצורם נסתכם בסיסמת הכחש הלבנה “של”ג" שלא היה שחור ממנה.

תוך שבועות אחרים כתש הצבא האדיר את לבנון בכל עוצמת המחץ העצומה. ואחר־כך נישאר עוד שלוש שנים כדי לראות איך הישגיו־כיבושיו מתפוררים ונישמטים מידיו בזה אחר זה, כשהוא עצמו מסתבך והולך במרי גובר ובמכות־נגד שהתחילו כעקיצות מטרידות והפכו להיות טרור בלתי־ניסבל, שהלך וסחף אליו עוד ועוד כיתות ועדות עד שבערה הקרקע תחתיו, והארץ מלאה זעקה.

מקץ שלוש שנים נסוג הצבא הגדול והשאיר אחריו – מלבד הבלתי ניתן לחזור או להחזיר – יותר שינאה, יותר נקמה, ויותר טרור, בלי שהשאיר יותר ביטחון לגליל, יותר שלום באזור, ובלי שפתר את השאלה הפלשתינאית שהיא הייתה עילת הכל – ורק הצעקה נישארה תלוײה עדיין בחלל: למה? ואיך קרה?

איך הצליחו שלושה אנשים לסחוב אחריהם עם שלם למלחמת שווא, להפסד חיים, לחורבן ארץ, לבזבוז משאבים, ולחזרה אל המקום שממנו יצאו, בלי יותר ביטחון, בלי יותר שלום, ובלי יותר פיתרון?

איזה מין עם הוא העם שנותן עצמו להיות ניסחב ככה? איך נותן עם עצמו לידי שלושה הרפתקנית שסוחבים אותו להרפתקה רעה כזו? איך הסכימו, איך עד היום מסכימים רבים ומגוננים על המלחמה הרעה הזאת ועל השלושה שעשו אותה?

שלוש שנים ארוכות כל־כך, מוכות כל־כך הרבה דם, סבל והרס – ועדיין חלק כה ניכר מן העם רואה אחרת, שואל אחרת, או לא שואל, לא רוצה לשאול, ולא נעצר לשאול – ורק שונא את שואלי השאלות ואת התובעים שאלות ובדיקות.

אנשים רבים בארץ, אנשים רבים מדי, חושבים אחרת. האם הגיונם שונה, או הגיונו של צד מן הצדדים בוויכוח אינו הגיון? האם קצת מן העם לא ידע כל צרכו, או הכל ידעו הכל, ורק מפרשים אחרת? והלא לא יעלה על הדעת שאנשים מרובים כל־כך יהיו חסרי שיקול דעת; לא כמוני כמוך, ורק אטומים ומסרבים לאמת הבוטה ולהגיונה?

ואם נוציא מיעוט של שיכורי־מלחמה תמיד, ושוליים של בעלי־תאווה להיות חזקים ומפחידים, או של חמוּמי־מוח שטופי קנאוּת דתית מערפלת בינה, וכל אותם שתמיד הדם עולה להם לראש – איך גם טובים ונבונים כמונו, הסכימו ומסכימים?

האם משום שחשו יותר סכנה לקיום העם? או פחדו יותר מן הקטיושות בצפון?

או קיוו יותר לעשות “סדר חדש” בלבנון, ובעיקר, למגר סופית את הפלשתינאים ולגמור את תקוותם המדינית? או חלמו על עוד פסיעה אחת בדרך העולה אל חזון המעצמה היהודית הגדולה?

שהרי, איש ממנהיגי מלחמת לבנון לא היה יכול להוליך איש למלחמה בלי ההסכמה העממית הגדולה שניתנה להם – ושהיא, ההסכמה הרחבה הזאת, ההשלמה הזאת, היא, אולי, הדבר המסוכן ביותר שנתגלה במלחמת מתחילתה ועד סופה: הנכונות הגדולה הזאת, וההסכמה העממית למלחמה הזאת – מלחמה, שלא צריך היה לחכות עד סופה כדי לדעת שהיא כישלון, ושכישלונה ההכרחי היה טבוע כבר בעצם ההחלטה לעשותה, בבחינת משורש נחש יצא צפע.

האמנם הוליכו שולל את העם – או, זה ממש מה שרצה העם: להיכנס ללבנון, לעשות שם סדר, להשמיד את אשף, ואת שאר אויבי ישראל, לתקוע יתד של כוח במערך המזרח־תיכוני, ולהוכיח לעולם כולו מי אנחנו ומה כוחנו – והשלושה לא ניצלו את תמימות ההמון, את פחדיהם ואת ילדותיותם המדינית – אלא נישאו בראש גל גדול ששטף את הארץ, עד שגם חכמים וזהירים נישטפו בו, עד שהעם, רובו ככולו, נודה על כך, הפך בעניין זה והיה להמון, התנהג כהמון, הריע כהמון, ובעט בהגיון כהמון.

מפני שאם לא כך, איך להסביר כיצד בלעו ובולעים רבים כל־כך תקופה ארוכה כל־כך, את כל מה שראינו בלבנון, את ההפסדים ואת הכשלונות וגם את השקרים ואת ההונאות – ואיך לא הבינו מה קורה לעיניהם ואינם מבינים גם כעת, ועדיין גיבורי השקר הם מלכי־ישראל בעיני רבים, – איזה מין עם הוא העם הזה? אם גם לאחר לבנון כל כך רבים לא מתפקחים, לא מתחרטים, לא תובעים דין־וחשבון ומסקנות, ולא עוד אלא שחוזרים ובוחרים שוב בעושי הכשלון הזה ומצביעים למענם – מה עוד צריך ליפול על העם הזה כדי שיתעשת? שלא יסכים?

מה עושים כדי שיבינו, לא אלה היושבים פה כעת והמשוכנעים מראש, אלא הרבים שאינם כאן, הרבים האלה שבכל רחבי הארץ, הממאנים והמסרבים, שיבינו שמה שהיה בלבנון לא היה איזו מעידה כלשהי, או איזה כישלון טכני, תוצאה של הכשלה, הכשלה שאנשים רעים מבית ומחוץ הכשילו את הטובים שעשו את המלחמה הטובה – אלא כישלון, כישלון חמור וגמור, כישלון מראש וכישלון ככלוֹת, הן כישלון במעשה המלחמה והן כישלון ברעיון המלחמה, בהשקפה המדינית שהוליכה אל המלחמה ורצתה בה, ועשתה הכל כדי שתהיה מלחמה. שיבינו כי מלחמת לבנון היא כשלון השקפת־עולם, כישלון אותה אלטרנטיבה שמהפך 1977 העלה לשילטון, כישלון ההזדמנות שניתנה לה, להוכיח עצמה למעשה, ואיך אכן הוכיחה, במרוצת שבע השנים האחרונות, אוי לעיניים שראו עד כמה הוכיחה עצמה ועד אין מתום. איך רעיונות “המחנה הלאומי” שראשיתו באידיאולוגיה של הרוויזיוניזם הז’אבוטינסקאי ואחריתו ושיאו בהצלחות לבנון, ובהצלחות “הכלכלה הנכונה”, ובהצלחות ערעור מעמדה של ישראל, עד לשפל הזה שלא היה עוד כמוהו, עד שלכאורה אין צורך עוד להכריז על פשיטת הרגל של הפילוסופיה הרוויזיוניסטית, הימנית, היהירה, לאחר שהתרסקה ככה לעיני כל אל קרקע הממשות, ואפיים ארצה.

לכאורה. אבל לא. עושים כדי שכן? כדי שהכל ידעו, כדי שיבינו ללא ספק, מה עשו להם, ומי עשה להם, ובמחיר־מה עשו להם, ובשם מה הוליכו אותם שולל, ואיך “התנועה הלאומית” ורעיונותיה היא מירשם בדוּק להתנפחות כזו של כזב, ולהתפוצצות כזו של ממש, מייד לאחריה. מה עושים כדי שהעם כן יידע, כן ייראה, כן יסיק מסקנות, וכן ייצא לחפשׂ דרכים חלופות וכיוונים שונים מאלה שהמיטו עליו את המלחמה ואת הכלכלה ואת שיברון הלב, ואת כל הזעקות והגניחות הממלאים כעת יום יום את עולמנו?

וכאן מגיעים אל ועדת החקירה. אבל, אם באה זו כדי להעניש, כדי לנקום, או כדי לשלוח שעיר לעזאזל מטעם כולנו, ואנחנו נחזור אל שיגרתנו – אין בה צורך. זה סיפוק מיתולוגי חסר ערך. אבל אם היא תוכל לשמש אמצעי שיגרום לעם להתבגר, להתנער מן השקרים, ומתורות הסרק, העקובות מדם, ממפולת ומיאוש, אם היא תהיה גורם מסייע שלא להיפתות עוד לפיתוייו של עוד “מלך ישראל” מטורף אחד, עוד אחוז דיבוק “מלכות ישראל”, אם היא תהיה גורם שלא להיות עוד ניסחבים לעוד הרפתקה – אם היא תסתום דרך לפני עוד “מנהיג המונים” אחד חסר מעצורים, כאותם שניהלו את מלחמת לבנון ונתגלו בכל שיעור קומתם הפאתטי והעלוב – אז, אין ערוך לחשיבותה, ויפה שעה קודם. עם מסכן, ראה מי הוליד אותך, ראה איך היית המון נבער, מתנפח ושוחר אסון לעצמו – ולמה עוד מחכים? מה עוד?

התביעה לחקירה אינה אפוא כדי להיפטר מאיזו מועקת אשמה, שרבים מאיתנו נושאים בליבם, לאחר שהיו צריכים, זמן רב כל־כך, רק לבלוע ולבלוע ורק לשתוק ולשתוק, מטעמים כאילו פאטריוטיים ומטעמים כאילו לויאליים, כשלא קמו באמצע המלחמה הזאת, ובכל המסקניות, ולא התפטרו ממנה, כמו אלי גבע בשערי ביירות – התביעה לחקירה היא מעין סיכוי, רופף למדי, לאחוז באנשים שתמכו במלחמה ובעושיה, ולעצור אותם שיעשו חשבון הנפש, שישתחררו מטעות שטעו, מתורה כוזבת, וממנהיגים כוזבים – בהתבגרות מאוחרת ובשיקום התבונה הלאומית.

מפני שיותר מדי אנשים בתוכנו ראו ורואים עדיין בכוח את הביטחון, ובאיומי הכוח את הפתרון; יותר מדי אנשים לא מאסו ואינם מואסים להיות כובשים ואדונים נפוחי גאווה ועוטי שריון של אכזריות; לא סירבו ואינם מסרבים להתהלך מרוּחים בבוץ הזה של גאווה לאומנית; להפגין שרירים, ציציות ונוצות הנץ, שם, בכרם נבות, בין שכם לחברון; אלה שאינם תופשים שאם מתחילים בזלזול בערבי וחושבים אותו בפועל ללא בן־אדם, גומרים בזלזול בכל אדם ובמפולת לבנון. יותר מדי אנשים אינם מבינים עדיין כי במקום להאדיר את האויב, לעסוק בו, להנציח אותו ולחסום בו את האופק – צריך לנסות להקטין את האויבות שבו. יותר מדי אנשים מתהלכים בארץ ואינם תופשים כמה מאוס להתהלך בארץ בראש מלא שינאה, מלא רחמנות עצמית, ומלא נקמה – כשהצירוף דם־אדמה־וכוח הוא המזהם את הציונות, את החיים עצמם ואת טעם החיים.

מסתבר כי כל אותם שתמכו במלחמת לבנון הם גם אותם שאינם יכולים להשלים עם האמת שהערבי אמנם שווה־ערך הוא ליהודי, שלפני שזה ערבי וזה יהודי זה אדם וזה אדם, ושלהיות אדם קודם תמיד להיות ערבי או יהודי, ושפצוע, למשל, הוא קודם כל אדם ורק אחר־כך הוא זה או זה, ושארץ־ישראל היא מקום שגם לזה זכויות בה וגם לזה זכויות בה, ושרצון לאומי שונה אינו מקנה רשות לצד זה לשלול את רצונו השונה של צד זה.

רבים כל־כך אינם מבינים ואינם רוצים לשמוע כי המוצא מן המחלוקת הוא – או מכות מוות, או הידברות יחד. ושהמכות הנה ניגמרו בלבנון ולא הועילו כלום, וצריך ללכת כעת להידברות. אינם רוצים לשמוע שצריך כעת לדבר זה עם זה איך לחיות יחד ולא איך להרוג יחד, איך לחיות זה בצד זה, וזה עם זה, לא זה מוחק את זה, ולא או זה או זה, ולא תחרות בין זה לזה על שעל אדמה – אלא הידברות, הידברות על חלוקה צודקת ומתחשבת, ככל האפשר, ועל פשרה הוגנת ואפשרית ככל הניתן, ועל טיפוח יחסי בני־אדם אל בני־אדם, יותר ככל המקווה, ובהסכם הוגן.

האם יש רגליים לחכות לשינוי כזה? האם אפשר להוכיח לחלקים גדולים בעם הוכחות שיביאו לידי שינוי עמדות? הוכחה היא הסכמה שיכלית. אבל אם השכל מסרב, מעורפל נטיות מיסטיות ושיכרון מאוויים, טבול בפחדים עתיקים, בעוינות עמוקה, ומופעל כוחות התמד חזקים – איך מוכיחים אז?

ניראה שלא קל יהיה לשנות. יותר מדי מצפים מאנשים. לאחר שאנשים מוצאים עצמם בדפוס מחשבתי, מפלגתי, רעיוני, או ריגשי – קשה לזוז משם. ועם זה, כל־כך מתחשק לקחת ולבוא אל האנשים, אלה שמתנגדים, אלה שאינם איתנו, לאחוז בכנף ביגדם ולהפציר בהם, שיבינו שניים שלושה דברים, כל־כך פשוטים לכאורה, כל־כך ברורים, מאליהם, מטבע הדברים, כאילו, דברים פשוטים כאלה:

* שלעולם לא לעשות מלחמה אלא רק אם אין ברירה ורק כשסכנת כלייה נישקפת;

* שהכוח שיש בידינו הוא רק כדי להרתיע ולא כדי לפתור בעיות לאומיות;

* ושהשאלות שבין היהודים והערבים צריכות פתרון ולא תותחים, ושתותחים לבדם אינם פותרים כלום אלא רק מוסיפים עוד תותחים לכל צדֵ בסיבוב הבא.

אבל מי ישמע לנו. כל־כך היינו רוצים לתפוש בכנף ביגדו וממש בליבו של כל אדם: ראה מה עשית בבחירתך הקודמת! ראה מה עשתה לנו מלחמת לבנון! ראה איך אנחנו כעת, בכל דבר, ובכל פינה של חיינו – וכי אינך רואה?

מספרים משמו של ההיסטוריון גיבּון שפסק ואמר על ההיסטוריה, כי היא: “תולדות הפשעים, הטירופים והאסונות של האדם” – מה שראינו בלבנון לשיברון ליבנו האם איננו דוגמה נוראה והולמת לדבריו: כל־כך הרבה פשע, כל־כך הרבה טירוף, וכל־כך הרבה אסון. מה עוד צריך? אלהים אדירים, עוד בתי קברות ישכנעו? עוד סבל, עוד תבוסת חינם? עוד שלום בורח מאיתנו, עוד מלחמה רצה לקראתנו?

אי־אפשר לומר כאן הכל. מה שמגביל ידנו מאמור כל מה שצריך לומר ובאופן הבוטה הנכון לאמירה – הוא, בין השאר, גם זכר הנופלים במלחמה הזאת, והכבוד לזכרם ולרגשות קרוביהם שבולם וגוזר התאפקות – אלמלא, שדווקא משום כך, מתמרד בנו שלא לוותר, לאמור ולא להיבלם ולא להתאפק – דווקא המחשבה על הצעירים החיים, והצורך להזהיר מעוד ייתכנות מטורפת של עוד הרפתקת כוח – כדי שלא בנקל יוכל לבוא עוד דמגוג, יחיד או ממשלה, ויתחיל להזיז מסות של צבא, חומרים ואש, ולהזיז עוד שפע אמצעי הטעייה בבית, סיסמות כוזבות עם רעיונות מדוחים ילדותיים, ולהשחית עולם וחיים, ולהשחית את שארית האמונה בטוב, ביפה ובצודק, ולהצמיח על המון כתפיים צעירות עוד “ראשים קטנים”, שמשתמטים משום אחריות, ולהתעלל שוב גם בחיים עצמם, וגם בתכנים כמו ביטחון, כמו אחריות וכמו טובת־העם – שלא יתנו עוד פעם למושגים של כזב להשתלט על החיים ועל תקוות הנעורים ולכבות הכל.

ולבסוף. בואו ניזכור רגע את הבופור. כתמצית כל מה שקרה ומה שאסור שייקרה שוב. מה יעשו כעת עם הבופור שיישאר מאחור? למה הלכו לכבוש אותו? למה שלחו אנשים לכבוש אותו? למה כבשו אותו? מבצר צלבני נהדר מעל תהומות הליטאני, שהפך בלא־משים לסמל מלחמת לבנון: שניכבש ללא צורך, שניכבש מתוך שיבושי מהלכים, ששכחו לעצור את האנשים לפני שהסתערו, שניכבש בסערה בדמם של שישה לוחמים, תפארת עלומים יפהפיים, שמותם הוכחש מייד, כדי לא להעיב על טקס הראווה שערכו שם שלושת עושי המלחמה, שנימסר לידי חדאד, ושעתה יוחזר לידי מי, ויעמוד לו שם נהדר ונטוש, כמין גלעד שומם, או אולי כתמרור אזהרה, הנישקף לכל צד, לדרום לבנון ולצפון ישראל, לאמור:

הוי עם שוטה, זכור מה עשו לך בלבנון.

יזהר סמילנסקי

דבר (יז סיון תשמ''ה 6.6.1985): 7.

[דבר המהדיר: “והארץ תשקוט ארבעים שנה” הבטיח מנחם בגין כהצדקה לפלישה ללבנון.

תנועת “הורים נגד שתיקה” קמה ב־1983 כתנועת נשים הקוראות להחזרת הבנים הביתה מלבנון בשם “נשים נגד שתיקה” והתפתחה בהמשך ל“הורים נגד שתיקה”.]

כידוע חשיבתו של אדם היא כל מיני חשיבות, ורק לעיתים רחוקות היא “המחשבה הטהורה”, כלומר, ההגיון החד כתער: או נכון – או לא־נכון.

החשיבה הרגילה, האנושית, המצוייה, זו שכולנו משתמשים בה להבנה, להכרעה, לקבלה או לדחיה, היא חשיבה מעורבבת, טבולת רגש ואמפתיה, עקוצת עוינות וחשד, לעתים מתבהרת ולעתים מתערפלת, ככל הידוע לכל, בין שאר החשיבות האפשריות ניתן להבחין בשני טיפוסים שכיחים למדי.

לטיפוס האחד ניקרא החשיבה המיתולוגית, ולטיפוס האחר ניקרא החשיבה התבונית (ואולי האנושית?) גם אם כל לוגיקן היה פורץ בצחוק למקרא מיון זה.

החשיבה המיתולוגית היא אותה חשיבה שמקצה לאדם – בין היתר – קיום בין מוחלטים, קיום מתוח בין “הכל” שהוא מאה אחוז ולא פחות, ובין לא־כלום, שהוא אפס אחוזים, וכלום לא יותר. זו תפיסה גדולה מן המציאות, והיא אותה תפישה שבה מדברים, למשל, על האלוהים ועל האין־סוף, או על המוות ועל הסוף הגמור.

ואילו החשיבה התבונית היא בגבולות האפשר המצוי במציאות, היחסי, שאין בו שום “או הכל – או לא־כלום”, אלא יש בו משטר של “פחות או יותר”, של “כזה או אחר”, בתחומים שהשכל־הישר פועל בהם, בגובה האנושי המצוי, לא מעבר מזה ולא מעבר מזה.

החשיבה המיתולוגית אינה זרה לטבע האנושי, והוא גם מתפרץ מפעם לפעם וניסחף אליה; לעומתה החשיבה התבונית נראית כמין קריאה להרגע וכאילו מציבה את “הרע במיעוטו”, כש“הטוב במילואו” (“הכל” או “השלם”) אינו ניתן להשגה – ומה שניתן להשגה הוא המקום שבאמצע; פחות מהכל ויותר מלא־כלום.

והנה, ממש “השלם” הזה, הוא אחד המושגים המיתולוגיים שהמציאות אינה מצמיחה אותם ואף אינה נושאת אותם, אלא הוא ניכפה עליה וניפרט אז למיני הצהרות גדולות, כגון: “עד החייל האחרון”, “עד השעל האחרון”, וביתר פתוס: “עד טיפת הדם האחרונה” ו“עד כלות הנשימה” וכל שכמותם.

וכך, לפי טיבעה, קרובה החשיבה המיתולוגית להאיץ בבני־אדם לצאת להילחם כדי להשיג את הלא־מושג (את הכל, את השלם, עד הסוף, וכו'), והלא־מושג אינו מושג בדיוק מפני שאינו ניתן להיות מושג, ומה שניתן להיות מושג הוא פחות מן השלם, והפחות מן השלם לא ייתכן מפני שהוא פחות ממאה אחוז; באופן שאלה שמתעקשים על המלחמה למען השגת השלם, מכריזים על מלחמת עולם: מלחמה עד הסוף, ולא ינוחו עד שמן ה“הכל” לא ישאר לבסוף לא־כלום.

החשיבה המיתולוגית היא חשיבה אכזרית. לא רק מפני שהיא כופה על המציאות מה שלא יכול להיות בה אלא רק באגדות, כי־אם, מפני שבין מוחלטים אין משא־ומתן, אין פשרות, ואין הידברות. הצדדים הם קטבים בלי קו־משוה. קודש לעולם לא יתפשר עם קודש, אלא יבקש לנצח אותו. אין פשרות בין קודש לקודש. מה נישאר איפוא? נישאר או אתה או אני; או שאני אמלא את כל המרחב שבין אופק לאופק ובין שמיים לארץ – או לא־כלום.

ואילו החשיבה התבונית היא חשיבה וותרנית, והיא מתחילה בהנחה שאין בעולם שום “הכל” ושום “שלם”, ושגם חלק מן הכל הוא מנה יפה. והיא גם יודעת שממול כל אני יש אני אחר, שווה־ערך, ושכנגד כל טענה שלי יש גם להלז טענה משלו, ושייצטרכו על־כן להיפגש לבסוף באיזה אמצע הדרך.

כשיוצא אדם לבקש את המוחלט, הוא מבקש לו מעמד אלהי; אלקים הוא לעולם לא יהיה ואת האדם שבו הוא מפסיד. כל אלה דברים ידועים, ורק כמה דוגמאות מוכרות לחשיבה זו ולחשיבה זו.

כשבא סאדאת לירושלים בשעתו, קרא לכל אדמת סיני “אדמת קודש”, וכך החיל עליה את מעמדה כבלתי ניתנת למשא־ומתן. הוא תבע לו את “הכל”, את “השלם” ואת “הסופי”, את “מאה האחוז” ולא פחות, וכך השליט על השיחות את הצופן המיתולוגי, ואת כללי התביעה המיתולוגית, כלומר את כללי העולם שאינו במציאות האנושית. לא היה לו די התשעים ותשעה פסיק תשעה אחוזים. שהם יותר מכל הישג שיכול היה לחלום עליו אילו ניסה בכל כוחו לקחת בכוח. הוא הצליח לכפות על הצדדים את מיתוס השלם שלו כאילו היה ממשות. וממש כך הדבר גם עתה, כשהמצרים תובעים להם את טאבה ושאר התיקונים, כדי שיהיה להם הכל “שלם” ו“מאה אחוז” – וכשהם ממוטטים כך את החשיבה האנושית שבגבולות התבונה המעשית.

מצד שני, גם הקולות שבתוכנו התובעים להם את “הכל”, או את “השלם” ואת “מאה האחוז” – גם הם שומטים את בסיס החשיבה התבונית ומשליטים את צופן החשיבה המיתולוגית, את כלליה ואת אי־סובלנותה ואת אכזריותה: הכל ולא פחות. ואז יוצר מצב המוחלטות מצב של אין־הידברות, ואין־ההידברות יוצרת מצב של מוחלטות. ומה נישאר אז? מלחמה.

לקחת הכל, להחזיר הכל, לתבוע הכל, להסכים לכל, להתנגד לכל, לדחות על הסף, בשום פנים ואופן, בגאווה ובראש מורם, וכו' וכו', כידוע: כולם ביטויים של חשיבה מיתולוגית – ואילו כשמסכימים למשא־ומתן, כבר יורדים לגובה התביעות האפשריות, ומודים בזכויות של שני הצדדים, ובחובות שלהם, והלא־מוחלטות ניתנת למשא־ומתן, ואומרת שבני־אדם לא הם מוחלטים ולא יחסיהם מוחלטים, ושלהתעלם מכך פירושו להיתקע לפינה אין־מוצא, שכדי להיחלץ ממנה לא יהיה עוד מנוס, אלא להכריז שחיי אדם זולים יותר מקיום המוחלט, ושעל־כן מוטב לצאת ולהרוג ולהיהרג ובלבד שלא לקבל את מרות התבונה האפשרית.

צריך להכיר בכך שלישראל אין אף “הדונם האחרון” שאם הוא לא בידינו אין לנו קיום ומוטב להילחם. כשם שאסור לקבל שלמצרים או למישהו יש איזה “הדונם האחרון” שאם לא יחזיר להם – מוטב להילחם. חובה על כולם להשתחרר מהצגה כזו של טיעונים.

שני הצדדים חייבים על־כן, ואפילו ישתהו השיחות בגלל כך ויתמשכו, לקבל על עצמם דיני חשיבה תבונית, ולהתגבר על פיתויי החשיבה המיתולוגית.

אסור לתת לאף אחד מן הצדדים את ההסכמה שכאילו יש מצב ויש מקום ויש נושאים שבהם מטפלים כמו במיתוס ולא כמו במציאות הריאלית. לנו אין חיים אלא במציאות הריאלית ובתחומי הכרעותיה התבוניות. ואילו במקום שבו שולטים המוחלטים – שם אין חיים לבני־אדם, והם הופכים לדומן.

ממלכת מאה־האחוז היא אחיזת עיניים מטורפת. והתביעה לקבל לא פחות ממאה אחוז היא תביעה להוליך למוות. כשם שההסכמה לתת מאה אחוז היא הסכמה להתאבדות. המוות ממתין הן במאה אחוז והן באפס אחוז. ובני־אדם, להם אין חיים אלא בריחוק משני המוחלטים הסופיים האלה. על הקוטב לא גר אדם. ורק מזה ומזה לקו המשווה. ולאותה הדיעה “שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה, ואינה קרובה לא לקצה הזה ולא לקצה הזה” – קרא הרמב"ם בשם “הדרך האמצעית”, והיא דרך החשיבה התבונית, כלומר האנושית, כלומר, האפשרית.

ואילו שימוש במילים הגדולות כמו “רק כך”, כמו “לעולם לא”, כמו “לקחת או למות”, כמו “לנצח נצחים”, וכל כיוצא בהם מלות נאומי הגבורה – כולן הן מלות ההזמנה למות. צידוק המוות וקידוש המוות – מלים של כזב ושל אימה, מפני שהן מעמידות אפשרות שיש משהו שהוא כביכול יותר ומעל חיי אדם, אםשרות שאם מניחים לה היא לא תנוח עד שתביא את האסון.

במקום שיש בו מוחלטות אין שם מקום לחיי אדם. נשאיר את המוחלטות לאלי השמיים וכאן על האדמה נסתפק ביחסי, ונברך אותו. ממנו ובו נפתחים החיים.

איך להסביר את הדבר הזה למדינאים, משני הצדדים? איך להסביר זאת להמוני התבענים ולהשקיט את הבולמוס לא ידע שבעה? איך להסביר להם לכל הקנאים הדוחפים את כולנו להזרק לאש? לולא שאילו אפשר היה להסביר להם – הם לא היו קנאים. איך להסביר שמאה אחוז חסר אחד, הם יותר ממאה אחוז אם הם מצילים חיי אדם?

ואיך לא להניח להפוך את המחשבה האנושית לעווית של היסטריה? כאילו החיים הם עולם של אש או עולם של כפור, או שמי השמיים או תחתיות שאול – כשהכל סביבנו תמיד רק נע ונד בגבולות אפשריים כלשהם – במידות יחסיות של הדדיות, ובאמיתות הניתנות לאישור או להפרכה, לחיזוק או לשינוי למחשבה שניה, ולפשרה אחת מכל הפשרות האפשריות.

ואיך להזכיר לכולם שאין בעולם “לגמרי”, ואין בעולם “בשלמות”, ואין בעולם “הכל” ואין בו רק אני, או רק שלי, המיתוסים האלה וגיבוריהם אינם אנחנו ואינם מספרים עלינו, לבני האדם יש שעתם הקצרה, החולפת הזו, שיכולה להיות יפה יותר, ושאסור לנו לפספס אותה ואת הקצת שיש לנו בידינו, כל עוד ישנו, ושאסור מכל מיני תואנות להילחם למען איזה “הכל” מטורף, שבסופו לא ישאר ממנו אלא רק מותם של המתים והפסד עולמים שאין לו תיקון.

כשרואים את אלהת האויב כמוחלט, כנצחי, ולא כהתארגנות ריאלית מנימוקים ריאליים, כפותים לחוקים ריאליים ולממדים ריאליים – ואיך עושים אותו לכוח על־אנושי ועל־טבעי, ובעיקר איך טורחים שיהיה האוייב מתקיים כיסוד קיום נצחי, שבלעדיו אין לנו מטרה ובלעדיו אין לנו צידוק למעשים, עד שצריך לעשות הכל כדי שלא נישאר פתאום בלי האויב, שלא יבטלו לנו את האויב שלנו, את כוחו המלכד ואת כוחו המוליך אותנו קדימה – ולהוסיף לראותו כדמות מיתולוגית המכונה בכינויים מיתולוגיים, במקום להתעשת ולהתפקח ולראות את האוייב בעיניים תבוניות, ולנסות להקטין ולהמעיט ולצמצם את אויבותו של האויב על ידי דרכים נבונות, כהידברות למשל, וכהיפגשות למשל סביב שולחן דיונים, וכל כיוצא בזה – ולהשליט תבונה ריאלית במקום מיתוס על טבעי.

חובה עלינו, ובהקדם, להשתחרר מהיגדי המיתולוגיה המשתרגים עלינו.

מחה תמחה הוא היגד מיתולוגי, וכמוהו מות תמית, וכמוהו עד סוף כל הדורות, כן לנצח נצחים, וכל שאר הלעולמי עולמים. בני־אדם זמנם אינו ההיסטוריה, ואינו תולדות האומה, ואינם חיים כדי לכתוב בחייהם דף מזהיר, אין להם זמנים כאלה, לבני־אדם, לכל היותר יש להם אעשה כמיטב יכולתי, ככל הניתן, ככל שתשיג היד, וכל מיני אשתדל שהם.

וכך שעה שצד אחד מדבר מן האפשרי וצד אחד מדבר מן ההיסטוריה, או אף מן המיתולוגיה – נישאר ביניהם האבסורד הנורא הזה, הפורח היום סביבנו בכל האזור הזה. צד אחד יקרים לו שלושה שבויים כאלף אסירים אויבים, וצד אחד לא יקרים לו לא אלף ולא הרבה אלפים מלוחמיו ואינם בעיניו אלא כעצמים בשחמט הפוליטי שלו, צד אחד שוחט את בני הצד השני, כמו לפני התרבות, צד אחד האלוהים קרוב אליו יותר, צד אחד הוא פחות בן‎־אדם, ועד פלצות.

במחשבה המיתולוגית אין זמני ביניים, אין מצבי ביניים, אין צבעי ביניים: הכל עומד בחריף, בקצה, בסוף, צרוד מצעקות לחוץ באין־מוצא, בכלו־כל־הקיצים, בלהרוג או ליהרג: כבוד זה סכין, גאווה זה רובה, גדולה זה מוקש, ומטרת חיי אדם – למות על מזבח. במיתולוגיה יש דברים שהם יקרים מן החיים עצמם. יש דברים שלמענם כדאי למות לא מאין ברירה, תוך כדי הגנה עליהם, אלא בריצה מטורפת כדי להשיגם. הקדושה אז היא צידוק המוות, והאידיאה היא טעם המוות, והשייכות היא מוות בזכות.

בעולם סגור במיתוסים, חייה עכשיו זה בגידה, קח לך את חייך וחייה זו עריקה, ועשה כמיטב שיפוטך, הוא פשוט שיפלות. בגידה במה? עריקה ממה? שיפלות כלפי מה? איזה חוק חשוב יותר מן האדם ומחייו, חשוב עד שלא שואל את פיו, אבל מחייב את חייו עד הסוף?

כנגד חוקים יהירים ומתנשאים אלה – עומדת תבונת האפשר, חכמת השכל־הישר, ועצת המתקבל על הדעת. כנגדם יש אדם רואה, חושב, בוחר, שופט. משתכנע ולא משתכנע, יש מידה אנושית שאינה מעל וויכוח וביקורת, כשכך הזמן מוסכם על הכל שחיי אדם הם יסוד הכל והם תכלית הכל. ושאין שום דבר קודם לחיי אדם, כל אדם ואדם, תמיד.

ובקצרה: כל האידאות שבעולם – וחיי אדם אחד קודמים.

יזהר סמילנסקי, דבר, כד סיון תשמ''ה 13.6.1985: 7

אם תכניעו את הממשלה תהיו אתם המנוצחים, ואם הממשלה תכניע אתכם – היא תנוצח.

צריך להפסיק מייד את התחרות הנוראה הזאת מי ינצח. אין כאן צדדים ואין לא אתם ולא הם, זו ספינה קטנה אחת בשעת סופה קשה.

אין אף דרך קלה לצאת מן השעה הקשה הזאת. ולא פרט אחד או אחר הוא שצריך תיקון בתכניות. הנושא הוא עצם הקיום. אי אפשר שלא לראות את חומרת הדברים, נצחונו של צד אחד – כל צד – זאת תחילת תוהו ובוהו.

די להתנפח זה כנגד זה. שביתות והפגנות אינן פתרון. הפתרון איננו יכול להיות אלא רק הכרה בסף התהום ורק שינוי קיצוני בחיינו יומיום: עבודה קשה, ויתורים קשים, והדדיות, ככל האפשר הדדיות.

מי שיש לו יותר יוותר יותר. לא כל הפועלים עומדים בשפל המדרגה הכלכלית. ולא כל עתירי הכוח אינם פועלים. וההדדיות מתחילה בפועלים עצמם.

כמו מה אנו כעת?

כולנו כבר בעצם הנפילה – ורק המצנח צריך להפתח קצת לפני החבטה.

יזהר סמילנסקי

דבר (כב תמוז תשמ''ה 11.7.1985): 7

שממשלת “האחדות הלאומית” הוקמה כדי לצאת מלבנון, כדי להציל את הכלכלה וכדי לחמם משהו את השלום שקפא – אלה ניראים כמעט כמוסכמות; ושלאחר שהוקמה אותה ממשלה היא מתפקדת בכבדות ובחריקות צורמות, לא כפי שראוי היה לכאורה לפי רוחב בסיסה הפרלמנטרי – גם זה כמעט מוסכם על הכל; וגם שמפעם לפעם מתחשק לוהט לתפוש את הממשלה הזאת לקרוע אותה לגזרים ולהעיפה לעזאזל – גם זה מוסכם כמעט על הכל.

עניין אחר מאלה גרם לכמה אנשים לתמוך בנסיון המגושם, והלא כל־כך אסטתי הזה, [ו]הוא עניין העם בישראל. עניין זה הנישמע בוודאי נימלץ מדי, טעון הסבר.

בין המחנות הפוליטיים־חברתיים בישראל אי־אפשר שלא לראות בעליל את ירידת השמאל. דווקא אותו אגף פוליטי שטיעוניו לכאורה טובים יותר (הגיוניים, צודקים, ריאליסטיים, וכו') הוא האגף שיש לו למעשה פחות ופחות אנשים, אגף חזק בהגיונו וחלש בשיכנועו, נבון בדרכו ומיסכן במסכיניו, עד שלאחרונה הגיע השמאל (עם ובלי ממצאי סקרי דעת הקהל) למצב מוזר: תנועה של רעיונות בלי עם.

לשמאל בארץ אין פרולטריון. הפרולטריון היהודי (אם יש כזה בארץ?) הוא בכללו אנטי שמאל. “האיש ברחוב”, בשוק, בתחנה המרכזית, במפעלי התעשיה, במגרשי הכדורגל, בשכונות ובעיירות, ואיפה לא – הוא אנטי שמאל. “העשירונים התחתונים” הם נגד השמאל. ומה שמדאיג מכל – הצעירים, אם אין הם נייטרלים ואדישים (“הראש הקטן”) הריהם בפירוש נגד, ומחנה השמאל, צר לומר, נישאר מחנה מזדקן והולך, צודק וחסר צמיחה, חכם ועייף.

למה?

למה אין השמאל משכנע? למה אינו גדל והולך? למה אין “העם” משתכנע לשמאל? למה בורח ממנו?

איך קרה ששפת השמאל נעשתה שפה זרה לרוב העם? מדוע דברים שלכאורה כל־כך נכוחים כל־כך עוברים מעל הראשים – אם לא הקדימו ועוררו דווקא חמת־זעם נמוכה ואינסטינקטים של נגד […] עד אלים? מדוע אין הצעירים נילהבים לשמאל, אינם זורמים אליו, אינם ממלאים אפיקיו, כשהם מועלים כך בעצם עתידם הרצוי להם?

האמנם כל העם הזה מטומטם? רובו? פסיכי? חסר הגיון, חסר אחריות וחסר שפיטה בוגרת? כולם בארץ לא ראציונאליים, דרווישים משתגעים, כולם לא אנליטיים, מוקסמי שווא, כולם רק דעות קדומות, רק אינסטינקטים פרימיטיביים, רק מסורת של גיטו וסמלים של מיתולוגיות?

האמנם כל האמצע הכבד והגדול הזה – אטום כולו לשיכנוע, למחשבה שקולה, לשינוי עמדה – רק בגלל פיגור, בגלל סתימות ובגלל ילדותיות, ורק הפחד והשינאה פועלים עליהם, פחד הערבים ושינאת הוותיקים המבוססים בארץ, ורק דחפים כאלה הופכים אותם לעתים להמון המורד באמת, בטוב ובמועיל לו – ורק מוחא כפיים לקנאות המשתוללת בזירה?

מדוע לא עוברים רעיונות השמאל את גבולות משוכנעי תמול־שלשום? בגלל המבטאים אותם? בגלל ביטויים? או בגלל סירוב אטום מראש? פשוט לא רוצים, לא מוכנים, לא מוכשרים, לא פתוחים, לא מבינים דיבורים כאלה, ובקצרה: נגד.

ואולי “שמאל” זה אופן הבנת ענינים הפונה מראש רק אל ציבור “נבחר”, החל מדרגה מסויימת של השכלה ומעמד חברתי ומעלה? כמין “סחורה” הראויה רק ל“אליטה” ולסוג סנובים המחניפים לערך עצמם, והמפגינים ממילא התנשאות יהירה? והלא בעיקרו של דבר היה השמאל – דבר העם כנגד מנצליו־מדכאיו? אבל לא רק רעיונות. קודמת להם ההתנגדות הרגשית. ואנשים רבים נסתמו לרעיונות על־ידי עוינות לוחשת עד רועמת. מניין העוינות הזו? האם זה עדיין מתקופת המעברות, עבודות הדחק, ו“ישראל השניה”? האם אלה ילדי פרברי “הדפוקים” ואוכלוסי השיכונים העלובים? האם עדיין חי ומפעפע העלבון מתקופת ימי הקליטה הראשונים, והמחאה על הנחיתות, על הקיפוח ועל ההזנחה – ועוד המחאה על היהירות, על אי־האמון ועל ההתנשאות ועל ההתבדלות? וזה המשקע העכור שנצטבר מאז וסתם את האפיק לקבלת רעיונות השמאל, שכבר היה מזוהה עם המנצל המעמדי, התרבותי והעדתי, וכבר היה חשוד על “שיתוף פעולה” עם האויב הלאומי – הערבים.

הקיבוצים, מאז נראו כהמנצל הלאומי. המפעלים ההסתדרותיים כמעסיק הגדול והבוס המנוכר, והאשכנזים כחוסמי המוביליות החברתית־מעמדית, המסמלים בעיני עצמם את תרבות העילית, מכאן, והפוסלים מכאן את תרבות זולתם, כפסול את תרבות הנחותים, המפגרים וטעוני־הטיפוח.

גם טענות “לא נכונות” כשהן פופולאריות, כוחן איתן והן משחקות תפקיד פעיל ויש בהן תנופת חיים ממשית, והן מצביעות על מצוקה אמיתית, אפילו אם בטיעון לא בדוק. מה שקיים ועומד בכל זה הוא עובדת קיום המחסום, מחסום של עוינות פעילה, מחסום של אי־אמון עמוק, ומחסום של התבדלות כנגד התבדלות. ואילו מרגע שכוחם האלקטוראלי של המוני “החדשים” הללו, התגלה לאחרונה (1977!) ככוח המכריע בבחירות – מצאה לה העוינות הכבושה אפיקים פתוחים, ואפשרות לגמול מידה כנגד מידה לכל אותם שניראו כמתנשאים מעליהם – וזו “ניקמת החדשים” בוותיקים (המזוהים עם השמאל) העמידה מציאות חדשה בארץ.

וכך הפך הסוציאליזם והיה למושג דוחה, והפלשתינאים היו לתוכן דוחה, והחילונות נתפשה כמתירנות, כזלזול מכוון כנגד מסורת תרבותם, כמפרקת את מורשת העדה, וכמאיימת על דפוסי המשפחה ועל אורחות השבט – נוסף על המודרניזציה הבהולה שהביכה את ההרגלים המקובלים, ואת הסדרים האיטיים הנתונים מדורי דורות.

אין הכוונה לשבת ברגע זה ולנתח את כל סיבות החשד העמוק והפעיל ואת כל מרכיבי ההסתיגות והרתיעה, המוארים והעמומים, הפשוטים והמסובכים, כשהם עמוסים כוחות אינרציה ורווים מתחים ורדופי פחדים, החל מן הפחד מן הידוע ועד הפחד מן הלא־ידוע, החל מן הדאגה להישרדות מיום ליום, ועד לתחושה המשכרת של יתרון הכוח שהנה ניתן בידיהם, ומתחושת התסכול הרודפת כגורל – אל תחושת הפורקן ושעת מימוש הצפיות הדחויות – נוסף על כל הרחשים העמומים, שמעולם לא דעכו בלב היהודי, רחשי משיחיות, ורחשי אמונה באיזה יתרון המוטבע בהם, עם ריגשת המדוכאים שהנה הגיעה שעתם.

אם כך ואם כך, בלי להאריך באבחונים כאלה וכיוצא באלה, אי־אפשר שלא להכיר ולא להודות בממשותה של העוינות הזו, עוינות עמוקה, עוינות עממית כמעט, עוינות לרעיונות ולסמלים ומניעים של השמאל – עוינות הנתמכת בראציונאלים שונים, מהם פוליטיים והם חברתיים מעמדיים וגם תרבותיים – עוינות פעילה זו וחשד עמוק זה, מצאו את ביטויים, בין השאר, בנטיות לאומיות עד לאומניות, מסורתיות מתונות ועד דתיות קיצוניות, ומקיצוניות ועד קנאיות – עוינות שלא תששה כלל גם כשרבים הלכו והתבססו בינתיים במעמד הבינוני החדש, כשכל אותם “חדשים” מאתמול, שלפי הבנתם דחקו אותם בכפייה גסה מלמעלה לרדת ולהיות פועלים בעל־כורחם – נשתחררו כעת מן הלחץ ההוא, והנה הם ממלאים והולכים את שדרות המעמד הבינוני החדש, שהולך ומתמלא כל הזמן מן השוליים ופנימה אל האמצע.

השמאל לא קלט את המסות הגדולות. גם לא את הקטנות. והן נדדו, כדרכו של עולם, אל האמצע והוסיפו ונדדו מעבר לו וימינה. באופן שהאמצע הגדול, משאת־הנפש המרופדת מאז ומעולם, ומחוז־הנפש של כל המהגרים מאז ומעולם – אותו המעמד הבינוני הבולע את כל הנחלים ואינו מלא – בלע גם את המסות החדשות האלה, ותפח והתחיל לוחץ יותר ימינה: לאומני יותר, דתי יותר וקנאי יותר.

שלא לשכוח את העובדה הידועה ששלושה־רבעים מתומכי הליכוד הם לא־אשכנזים שלא לדבר על הציבור הדתי, שמלבד שוליים מחוקים של דתיים שמאליים, רובו ככולו הוא מן המרכז וימינה ועד הימין הכהה־שחור.

ועל כן?

ועל כן אפשר לשבת ולגנות את המצב המגונה הזה. ואפשר גם להוסיף ולהתבדל יותר, ולהיות יותר מיוחסים, ויותר צודקים – ויותר מתמעטים ויותר מפקירים את החזית הגדולה לתהליך המתיימן והולך – אבל נישארים עם זה הטובים בעם: טובים נעלבים. יחידים צודקים ונעלבים, וציבור נעלב של מתאבדים פוליטית. והדוגמאות ידועות, כולן לפנינו.

מה עושים אפוא?

אחת הדרכים הגדולות שנזדמנו בעקב הבחירות האחרונות, באופן לא צפוי, היתה הקמת ממשלת “האחדות הלאומית”.

צריך להסתייג מייד מן הנמלצות ומן הפוזה הגדולה שבתואר: “האחדות הלאומית”, “אחדות” אינה משאת־נפש (וביחוד כשהיא מכניסטית ולא אורגנית) ו“לאומית” אינה משאת נפש (וביחוד כשהיא מועדת להיות לאומנית), ו“אחדות לאומית” אינה בשום פנים אידאל גדול. ועדיף הרעיון על תיזמור השונים, מן הרעיון על האוניסונו של הדומים. אלא שגם עניין זה אינו העניין כעת.

העניין כעת הוא כולו מעשי. פרגמטי ולא תיאורטי. שימושי ולא אידיאולוגי. אין תיאוריה משותפת לשמאל ולימין ולא תוכל להיות. והאידאולוגיות של שני הצדדים הן ניצות זו לזו ולא סובלות זו את זו. ואילו הפרגמטיות אינה מתבטאת אלא בעשיית דברים יחד. דברים שברבות הימים בשלו להיות מוסכמים, בדרך זו או אחרת: לשבת יחד, להסכים יחד על דברים, ולחתום יחד על הסכמים. לשבת יחד לדיאלוג, שתאורטית הוא ללא גשר, ומעשית הוא מוצא נקודות מגע ועושה הסכמה מעשית.

כגון, היציאה מלבנון.

על היציאה מלבנון לא החליטה ממשלה צרה והומוגנית כנגד דעת קהל יריבה עד סוערת. ולא החליטו לצאת, כנגד הפגנות רחוב רותחות ואלימות. ההחלטה היתה של ממשלה רחבה וחתמו עליה כל קצות העם. לא שמאל כנגד ימין ולא שפויים כנגד מטורפים ולא מיליטנטים כנגד פציפיסטים, אלא: כולם חתמו.

זו היתה הזדמנות מעשית לפעולה לאומית, שאיננה: אנחנו נגד הם. לא שום איזה “אנחנו” כנגד איזה “הם”. כש“הם” כרגיל הם לא מבינים כלום, הלא אחראים כלום, והלא שפויים כלל, וה“אנחנו” הם כרגיל הם כמובן הטובים והאחראיים והשפויים מכל, וכל שאר ביטויי ההתנשאות המוכרים. ובקצרה: “אנחנו” שהוא כמובן האליטה ו“הם” שהם כמובן האספסוף.

יצאו מלבנון בהסכמת כולם. לא הסכמה פה אחד אלא הסכמה של רוב גדול כנגד מיעוט. והרוב היה יכול להיות גדול יותר אילו גם השמאל היה בממשלה. אבל הם בחרו להישאר בחוץ כדי להיות שלמים עם עצמם. תוך כדי כך נוצרה התקרבות למעשה. לא התקרבות בין הפוליטיקאים אלא התקרבות בין ציבורי בני אדם נפרדים תמיד. אלה ראו את אלה, ראו שהשולל אינו שד מיער ושהמחייב אינו קרנף ערבות. אף על פי שכך חשבו זה על זה. הצדדים הוכרחו לדבר עניינית זה עם זה. להחליט יחד על המעשה ולגופו של עניין קריטי. שכנועים שאך אתמול היו פורחים מעל הראשים נעשו לצעדים מעשיים וממשיים, ללוח זמנים, ולדילול כוחות מדורג.

חכמת “כולנו” זו, מצאה את הימין הקיצוני ואת השמאל הקיצוני באופוזיציה. קטנות מכדי להשפיע ומסתפקות בהצהרות “היסטוריות”. וכך, במקום שיחזק השמאל את האגף השמאלי שבממשלה, בחר לו לשבת כעורב על העץ שמנגד ולקרוא רע רע.

שהרי הדיבורים על היציאה מלבנון לא התחילו השנה האחרונה. מיטב ההוכחות והשכנועים וההצדקות ליציאה כבר נשמעו מתחילתה והלמו בכוח באוויר. מה שעשה את יציאת לבנון לא היה כוח ההצטברות של התביעה לצאת, ולא כובד המשקע המצטבר של לא להישאר, אלא בעיקר, ככל הנראה, היכולת הפרלמנטרית שכולנו נחליט ונעשה.

לא רק יציאת לבנון נעשתה כך. גם מרחקים אחרים בין תפישות רחוקות נתקרבו משהו, וכבלא־משים. בפחות חודים של התנצחות ובפחות קינטורים של עיקשות מוכנה מראש.

נתברר שיש כמה דברים שאפשר לעשות יחד אפילו אם להתווכח יחד, אלא שפנים אל פנים. ועד כדי־כך, שלעיתים יריב ובן־ברית נימצאו מחליפים מקומות, ומחליטים עניינית ולא דמגוגית.

וכך, עדיין במהוסס, עדיין במקוטע, קרה גם בעניין ההבראה הכלכלית. “עיסקת החבילה” הראשונה, למשל, הסתיעה בהסכמה הרחבה שנימצאה לה בעם. הסכמה של “כולנו”, לא “הם” כנגד “אנחנו”, ולא של טובים כנגד רעים, ולא של בוגדים כנגד נאמנים. ואף־על־פי שהכל עדיין בצעדים לא־בטוחים, קרה משהו.

צריך שיהיה ברור, שאין לשמאל כל סיבה להצטדק על רעיונותיו המדיניים, או להתנצל על תפישתו החברתית, או לסגת מדעותיו או להחליף עקרונותיו, ולא על כך מדובר; כשם שלא מדובר על אופן דיבורו של השמאל ועל סגנון פנייתו אל העם שצריך היה כאילו להשתנות ולהיות “עממי” יותר, פחות “גבוה”, וקרוב יותר ו“משדל” יותר את הממאנים לו – העניין אינו תוכן הדברים ולא רמתם הלשונית – העניין הוא מעמד האנשים המדברים זה כלפי זה, וריחוקם זה מזה, מגעם ואי־מגעם, מעורבותם יחד ואי־מעורבותם, זרותם זה לזה והתגברותם על הזרות, עד כמה הם זה עם זה, ועד כמה הם זה מחוץ לזה, ולעתים קרובות זה מעל זה.

העניין הוא ההחשבה העצמית היתרה. של הצגת הדברים כסכסוך בין אליטה ובין אספסוף. לא שאין לעתים אספסוף בכיכרות העיר, עושה מעשי אספסוף, אלא זהירות בפילוג הקבוע של “הם” ו“אנחנו”, ותמיד באותו המבט של מלמעלה למטה. העניין הוא ביצירת יותר מעמדים משותפים להסכמה משותפת, לתבונה משותפת, ולנכונות משותפת לקבל עול של התאפקות משותפת. העניין הוא הידיעה שהעם הזה כפי שהוא, הוא כל המשאבים לכל שינוי, והוא התנאי לכל הפיכה של רעיונות למעשים. העניין הוא מניין יבואו לשמאל כוחות צמיחה לא רק כדי שלא יימחה מן הארץ אלא, אדרבא, כדי שיתחזק ויישנה דברים על פי אמונתו.

כמובן אי־אפשר למהר ולהסיק כבר מסקנות מרחיקות־לכת מן השינוי שכאילו כבר התרחש, אבל בו בזמן אי־אפשר שלא לראות שינוי מסויים, וכאילו ניכרת כלשהי התקרבות בין הציבורים השונים, כאילו נחשף יותר בסיס מוכן יותר ליותר הידברות קרובה יותר, כאילו, ובזהירות, ואולי גם, פה ושם בפחות עוינות, אולי.

בזהירות אפשר גם לציין שהמתנחלים והמפגינים בערים שבגדה אינם גורפים אחריהם המונים, והם, בעיקרו של דבר, מותחמים תמיד בגבולות אנשיהם הקבועים, וכאילו אמנם היה הרהור שני בעם, אולי.

וזה אולי מקור תקווה כלשהי. סיכוי־מה ליותר קליטה של רעיונות, או כאילו להתעשתות טובה יותר, ואולי גם תזוזה של כמה אחוזים קריטיים בבחירות הבאות, בהקשבה טובה יותר לכמה טענות יסוד במצב הישראלי, שעד עתה חלפו להן מלמעלה. ומכל־מקום, העמדה המרוחקת של השמאל המתבדל, שבה הם שומרים כאילו על מובהקות הדרך, על אי־טשטוש הייחוד ועל הנקיון המוסרי – זו אינה תופשת אנשים, אינה עוצרת אותם על דרכם, ואינה משנה את מגמת פניהם. היא רק מוסיפה ומרשימה את המורשמים: קהל קטן ואציל של מכרים ותיקים שמוסיף ומניע ראשו הקשיש בהסכמה קשישה, עד שהלב נחמץ מעגמה.

“נתק התקשורת” קוראים לזה. מיטב הרעיונות עוצרים ולא נקלטים, לא מובנים, לא מתקבלים, לא משנים דבר במקרה הטוב, ובמקרה המצוי רק מרגיזים את השומעים כאילו שוב נוכחו בהתנשאות הזו מעליהם.

אי־אפשר להניח למצב שבו סוציאליזם יהיה מזוהה עם התבדלות יהירה: אנחנו החכמים מכולכם, ומי שלא יישמע לנו רק מעיד על צרות דעתו. כשם שאי־אפשר שהשם פלשתינאים רק יהיה מרתיח את הדם, או שהחילונות תהיה מובנת רק כמתירנות הפקר, שהשלום ישמע רק כוותרנות, והבטחון רק כקריאה ליד קשה. אי אפשר להניח ש“תכלת ההומניזם הבהירה” תיראה לרוב האוכלוסיה רק כדגל מתגרה המפעיל בהם אינסקטינקטים אפלים.

מצד שני הלא ברור שכל השכל־הישר לא ניתן לנחלת צד אחד בלבד, ושכל הפרימיטיביות נחלת הצד השני. או שהמסורת היא רק פיגור, והלאומיות בהכרח רק חומיניזם. אי־אפשר לאורך זמן לפרזל אי־מגע לאורך כל הדרך וכל הזמנים. אי־אפשר להשלים לחלוקה לעולמי עד לאשכנזים כנגד מזרחיים, ולמבוססים כנגד חלשים, ושתמיד אלה לכאן ואלה לכאן – מוכרחים למצוא דרך מן הדרכים, דרך מעשית, איך להתגבר על כך, שאם לא כן, הדמוקרטיה תגלגל את השמאל החוצה ואל בין הגרוטאות.

האין לשמאל הישראלי מה לומר בעניין זה?

השאלה המכרעת היום בארץ היא הממשלה הבאה. מה עושים כדי שזו תהיה אמנם נישענת על בסיס מספיק ובעלת כושר עשיה אוטונומי, ושתוכל לפעול היטב. נוסף על שאר השאלות הקשות והניצחיות כמעט, גם בשאלת המפתח שבלי פתרונה לא יהיה שום פתרון לכלום: השאלה הפלשתינאית. מניין מקווה השמאל לאסוף תומכים? מי ימלא את השורות המתדלדלות?

ממשלת “האחדות הלאומית”, ככל שהיא מגושמת ומשותקת ומרגיזה ולא יעילה – עשתה כמה דברים ועושה כמה דברים, שאפשר כמובן לעשותם טוב יותר – אבל בעיקר, אם במשים ואם בלא־משים, היא עשתה את הדבר המיוחד הזה: נתנה הזדמנות לעשות כמה דברים ש“כולנו עשינו” אותם. וה“כולנו” הזה, אולי מסמן כיוון אפשרי חדש בנוף הפוליטי הקשוח שלנו.

ממשלה זו תמצה את תכליתה קצרת־הימים ותעבור לה. מי יקים את הממשלה שלאחריה? מניין יבואו בוחריה? תקופת ממשלת “האחדות הלאומית” היתה הזדמנות לסמן תפנית כלשהי, ולהציע כיוונים אפשריים, שיזכו באמונם של יותר אנשים ויגיעו כוחות חדשים, נוספים שלא היו מקודם, כדי לבסס כך את הסיכוי שאחוזים קריטיים ספורים שעשויים להכריע את הכף – אמנם יזוזו בבחירות הקרובות ויכריעו לטובה. אולי.

הציבור הלא־שמאלי בארץ הוא ציבור גדול. אולי הגדול ביותר, אלא שאין הוא עשוי מיקשה אחת ואינו ניכר לפי סימן אחד. ושעל כן פתוחות דרכים שאפשר ללכת בהן ומעשים שאפשר לעשות כדי להתקרב יותר זה אל זה. להתקרב באמת ולא כתכסיס, ולהתרגל לעשות יחד דברים שעושים אותם “כולנו”, ולא שוב ושוב רק “אנחנו” כנגד “הם”.

אסור להישאר צודק ונקי. אסור להישאר צודק ולבד. בודד כדגל על ראש הר קרח. לא להוסיף להיות צודק רק בין אנשי שלומי המסכימים לי מראש כבר ימות דור. ולא להישאר צודק כנואם באולם ריק. ולא להישאר צודק רק על הנייר ועל גלי האתר. ורק בתעודות ההיסטוריון שיעיד עם מסמכים כי היו גם טובים אחדים בסדום.

אלא לנסות לעשות דברים יחד. קצת כמו במילואים, כמו בבתי הספר, כמו ברשויות מקומיות וכמו בממשלה הזמנית הזאת, המגושמת, לגשר משהו על פני הקיטוב שאינו הכרחי. לא על־ידי הטפות אלא על־ידי הימצאות יחד במעשים הנעשים. להתחיל בשיתוף המעשי לפני השיתוף האידיאולוגי, מסע משותף על־פני מהמורות יש והוא עושה דברים. למתן את העוינות התוססת, להנמיך מחיצות סרק, לצנן אלימות מילולית, וכו' וכו'.

התקרבות אפשרית זו, חלקית ככל שתהא, בין מחנות שהיו רחוקים ועוינים זה לזה, רחוקים ועוינים לא מחמת הבדלים בפירוש הסיכוי הישראלי, אלא ממש מחמת העוינות והריחוק – יש בה בהתקרבות זו, אולי, אם תימשך, כדי יצירת אותו בסיס פוליטי שיעשה בבוא היום את הסיכוי הישראלי לסיכוי אפשרי.

והסיכוי הישראלי הזה מהו?

זה הסיכוי לצאת מן האין־מוצא שבו תקועה ישראל, אותו אין המוצא שסיבתו העיקרית היא, מעל כל ספק, אי־פתרון השאלה הפלשתינאית.

פתרון שאלה מכרעת זו צריך לבסיס ציבורי רחב למדי כדי שיוכל להכריע הכרעה היסטורית – שאם לא תוכרע ואם ימשיכו להתחמק ממנה, כפי שעושים דור אחרי דור, יביאו לשקיעה ולהתבוססות ללא מוצא בבוץ, בדם וביאוש.

לא מטוטלת אין־קץ זו של פיגועים ומעשי־איבה ושל גמול וענישה וחוזר חלילה לא היא השאלה המכרעת, והיא רק התיסמונת המרגיזה של השאלה הלא־פתורה, השאלה המכרעת אינה אחרת אלא היא אותו הסכסוך הציוני־פלשתינאי, אותו עצמו שניסו להתחמק ממנו, ולדכא אותו, ולעקוף אותו, ולהיפטר ממנו, ולדחות פתרונו בכל מיני שהי פהי, ובכל הדרכים המוכרות משכבר, שלא הועילו אלא רק סיבכו יותר, עד שהגיעה גם הגיעה השעה לפתרו בדרך אמת שתחליף סוף־סוף את דרכי הכוח יענה־את־הכל, ואת דרכי האיומים החוזרים, ואת הנסיונות המתגרים להטיל פתרון חד־צדדי כפוי, על־ידי תפישת האדמות שבשטחי הגדה, ועל־ידי פיזור חפוז של מתיישבים סרבני הגיון וצדק – ולפנות בלב נכון סוף־סוף אל הכיוון המיוחל כבר שנות דור; הודאה הדדית בקיום השאלה, וגישה אמיצה למצוא אפשרות ריאלית להסכמים הדדיים, מתוך כיבוד שני הרצונות הלאומיים לקראת פשרה הדדית.

ושבלי זה אנחנו נדונים להישחקות ולהתכרסמות באש תמיד, בדם תמיד, בהרס תמיד, ובבזבוז תמיד של כל המשאבים שלנו, בזבוז זולל כל, משחית כל, ולא מועיל לכלום, אלא שוב ושוב פיגוע אחר פיגוע, אש אחר אש, עוד כוח אחר עוד כוח ועוד דם אחר עוד דם – בלי לשנות כלום, בלי לפתור כלום, ובלי לראות תקוות שלום באופק, ובמועקה מכבידה והולכת שקשה לכולם לעמוד בה, ולנוער שלנו מחניק לגדול בה: בלי תקווה.

יתר אנשים, יותר עם, צריך לבוא כעת לתת אישור ליותר פתרון של השאלה הפלשתינאית, ולהביא מיפנה, את המיפנה ההיסטורי לישראל.

עוד מילה אחת, אחרונה, על השפוי ועל הלא־שפוי.

הלכסיקון הפוליטי שלנו מלא כינויים מוקיעים בלשון: לא שפוי. ה“שפוי” הוא התבוני, הרציונלי, זה ששוקל שיקולים שניתנים להוכחה אוביקטיבית, וכדומה, ובקצרה: “אנחנו”; ו“הלא־שפוי” הוא כמובן היצרי, הריגשי, המתלהט מדי, חמום הראש, הרואה פנטזיות כאילו היו ממשות, המסתמך על מיסטיקה ועל שיקולים שקשה להוכיחם למעשה, וכו', ובקצרה: “הם”.

מה שברור הוא שהאדם הריאלי, כל אדם, אינו רק שפוי ואינו רק לא־שפוי, אלא הוא שניהם. ככל אדם נורמלי, גם שפוי וגם לא־שפוי, כידוע. אדרבא, כשפועל אדם (או ציבור) רק לפי צד אחד שבו – תמיד ולאורך זמן – הוא מסתכן בעיוות האנושי שבו. וכיוצא בזה גם רעיונות שאין בהם קצת צל, והם רק מוארים חזק מכל צד – יכולים להבעית.

לעתים, בהקשבה לשמאל, מתעוררת השאלה מה חסר בדבריו הנכונים? אם לא הרחיק לכת בתביעה החוזרת לרציונליות גמורה, ואם לא הרחיק לכת בהתנזרות הגמורה מן האידך־גיסא של המטבע האנושי? אם מתוקף המלחמות שנלחם השמאל כנגד הרוח הרעה והשחורה ומן ההיחלצות שנילחץ אל הקיר – אם לא הגזים ולא כיבה מוקדם מדי את הצד הלא־רציונלי של פנייתו: את הפנטזיה שלו, את הדמיון המשחק, את הכריזמה של רעיונות שהקסם שבהם גדול מן ההוכחה התבונית, ואם לא דעך הקסם בטרם עת…

עניינים אלה, כמובן, הם חמקמקים ורופפים מדי ורגישים מדי מכדי היותם נידונים בחופזה, וגם לא בא בחשבון לשנות כלום על־פי החלטה או תיכנון, כמין פנטזיה של פלסטיק בצבעים טכניים, ובכל זאת צריך להרהר בדבר.

הפניה של השמאל אינה יכולה, לאורך זמן, להיות רק פנייה של אנשי הגיון צרוף בנימוקים של הגיון צרוף. עם כל הכבוד להגיון הצרוף שהגיונו הצרוף הוא כבודו, אנשים עשויים גם מדמיון, צרוף ולא צרוף, ומבטם כולל בו גם מבט קורן ובהיר וגם מבט עמום ומעורפל, ופונה לעיתים אל מעבר להווה הזה שנעלינו נעוצות בו – והרמת הראש הזו אינה דבר של מה־בכך.

הציונות היא אחת הדוגמאות היפות למופרך הרופס הזה. למזג הזה שלא ניתן להרכבה מלאכותית: חלום ומעשה יחד, הזיית משוררים והליכה על רגבי השדה יחד.

כשנוסדה גדרה לפני כמאה שנה, תיאר אחד מתשעת ראשוניה איך היו מטיילים על גבעות הכורכר ההן, השטוחות לגמרי, החשופות לגמרי, הצחיחות עד יאוש, וריקות מכלום, כפי שהיו אז. באלה המילים:

“… והיינו יוצאים לשוח על הרי גדרה וביערותיה”… לא הרים היו בגדרה, ולא יערות ואפילו לא עץ אחד ויחיד, וכלום לא היה שם במציאות כפי שתיאר האיש אבל רק במבט כזה התהפכה המציאות ונבראה מחדש".

יזהר סמילנסקי, דבר, יד תשרי תשמ''ו 29.9.1985: 10

מבצע חיל האויר בתוניס אמנם היה חד ומבריק.

עונש מצליף על הטרור של אשף. אבל השאלה הפלשתינאית נישארה לא פתורה. ובלי פתרון השאלה הפלשתינאית לא יחדל הטרור. רק פתרון השאלה הפלשתינאית הוא חיסול הטרור.

וצה"ל לא יפתור את השאלה הפלשתינאית. עם כל אדירותו.

היטב למדנו זאת בלבנון. לא צה"ל יפתור את השאלה הפלשתינאית.

אותה צריך לפתור בפעולה מדינית ולא צבאית.

באומץ מדיני, בתכנון מבריק מדיני, ובחזון מדיני.

וללא חת. ולהתחיל.

הבעיה האמיתית

הבעיה האמיתית איננה אש“ף. מי שמדבר על אש”ף רק מטעה ומסיט הצידה. הבעיה היא הפלשתינאית. אש"ף הוא השיניים והצפרניים של הבעיה ולא גופה.

ומי שמוסיף ומדבר על אש“ף ובתוקף ובחימה שפוכה, רק מחזיק חזק באש”ף כדי להסתיר את השאלה האמיתית. את השאלה הפלשתינאית הלא פתורה, ואת ההכרח לפתרה.

השאלה הפלשתינאית היא הצריכה פתרון. היא מוקד המחלה הרעה והיא הצריכה טיפול, והיא המאיימת עלינו יותר ויותר בכל מיני התפרצויות רעות, ואסור לדחות עוד.

אבל יש בינינו כאלה שהאדמות נחשבות בעיניהם יותר מן החיים. תהיה מלחמה. ימותו אנשים. אבל על האדמות לא יתפשרו. מות אנשים הוא הצד הקל של העניין בעיניהם ואילו האדמות הן הצד הכבד.

וכך עומדת היום הדילמה:

אם מוכנים למצוא פשרה הוגנת על האדמות – או מוכנים ללכת למות ולהמית על האדמות.

אנשי גוש האדמות שבינינו, האדמות יקרות בעיניהם מחיי אדם, ואנשי גוש החיים שבינינו, חיי אדם יקרים בעיניהם מאדמות.

האויב שלנו

האויב שלנו חבוק בנו.

האויב שלנו, בלעדיו במה היינו מצדיקים דברים, במה היינו מפעילים המונים, במה היינו מעסיקים דעתם. ובאיזה ראי היינו רואים אז את עצמנו ואת כפילנו.

יש אויב יש טעם לחיינו ולמותנו. יש גבורה ויש רוממות. הוא מאיים עלינו אנחנו מאיימים עליו. הוא פוגע בנו אנחנו מכים בו. הוא כוחנו והוא כבודנו. והוא גם גלי החדשות המציפים אותנו גל אחר גל.

הוא המרים אותנו על רגלינו, הוא הדבק הלאומי שלנו, הוא חווית היחד שלנו, הוא הממריץ הלאומי, הוא המזקיף אותנו, הוא המצעידנו מגבורה לגבורה. והוא העושה שנהיה עושים: בלעדיו ריק היה עולמנו מלאומיות.

בלי אויב, מה יהיה אז תוכן חיינו? מה יהיה הבסיס להשקפת עולמנו? במה יגייסו אותנו ולאן נביא עצמנו יחד, ואת החזקה שברגשותינו, את השינאה, לאן נוליך – ומניין תקום ותתגדל ותתפאר אהבת ישראל ומלכות ישראל ובית המקדש והנס לעמים?

ומה צריך לפיכך אם לא להציק לו לאוייב שלנו, לא להניח לו, לטפח את אויבותו, לשלהבה שלא תדעך, לתלות ולגרש, לדחוק רגליהם של אלה שעוד אינם אויבים, ולהצר צעדיהם עד שיידלקו כולם, מילדים עד זקנים, באיבה גדולה. ויהיה לנו אוייב תוסס ומורגז וגדול וראוי, שונא מאד, אכזרי מאד, והולך ומתקיף על ימין ועל שמאל והולך ומותקף על ימין ועל שמאל – עד החיבוק הגדול במלחמה הבאה. ובזו שאחריה. ובזו שלאחר אחריה, מאה שנות מלחמה על גבי עוד מאה שנות מלחמה. ודגלנו יתנופף מעל כל הדגלים.

השאירו לנו את האויב שלנו באויבותו.

ועוד פעם: הטרור

ושוב, לא טרור הוא שם הבעייה הראשית של ישראל היום, אלא: הבעיה הפלשתינאית. ודי ללכת סחור סחור. וגם אסור. בנפשנו הוא. והמסוכן מכל הוא ערבוב החזיתות: חזית הסיבה עם חזית התולדה. הטרור הוא התולדה והבעיה הפלשתינאית היא הסיבה.

האם האחריות הלאומית הראשונה והקודמת לכל, והגיוס הראשון והקודם לכל אינו צריך להיות הגיוס לפתרון השאלה הלאומית הראשונה והקודמת לכל: השאלה הפלשתינאית?

לא לדרוס את השאלה הזאת. לא לטמון אותה בחול, לא לעקוף אותה בכל מיני התואנות. אלא ללכת למצוא לה פתרון ביושר, בגדלות, ובאמת.

את כל השאר הלא כבר ניסינו עד תום. ומעבר ליאוש.

ללכת כעת ולמצוא פתרון: פשרה הדדית מוסכמת.

כלומר, שלום.

שתי המילים

כל האמור למעלה – דברים ידועים. ולא נאמרו אלא כאופן לומר ולחזור ולומר עשרות פעמים אותן שתי המילים ובהא הידיעה: “השאלה הפלשתינאית”. שתהדהדנה. שתחזורנה על עצמן. שתמלאנה את החלל. שלא תרפינה: השאלה הפלשתינאית.

יהיו שאר הדברים כנביחות אל הירח ורק שתי אלה תהיינה עומדות עד פתרונן: השאלה הפלשתינאית.

כלומר, השלום.

יזהר סמילנסקי, דבר, כו תשרי תשמ''ו 11.10.1985: 15

תוך כדי מלחמת העצמאות כותב בן־גוריון להורי חייל בשם יצחק שנפל בקרב, כי אין תנחומים לחיים אלה שנגדעו באיבם – אבל, “הדורות הבאים יתחנכו על זיו הגבורה של היצחקים” הבטיח להם. ואל משפחת החייל מאיר כתב וניחם אותם, כי חייו של מאיר כחייהם של חבריו שמסרו נפשם על שחרור המולדת וקוממיות האומה – לא באו לקיצם עם מותו, וכי חיים יקרים אלה “נשתלבו בארג חיי האומה – עד סוף כל הדורות”. הבטיח להם.

בן־גוריון יכול היה להבטיח מתוך אמונה שלמה ובתום לב גמור, שהיצחקים והמאירים וחבריהם – מותם אינו קץ חייהם, ושמופת חייהם לא נגמר על קו מותם. אמונה שלמה זו, ותום־לב גמור זה, ובטחון זך ואמיתי זה – הניחומים במופת החינוכי לדורות הבאים, ושילוב חיי הפרט באריג הגדול של האומה – האם עודם כפי שהיו? וזיוום עדיין ללא ספקות? ואותן מילים רוממות כמולדת, כאומה, כקוממיות, או “לדורי־דורות”, האם אינן, לעיתים, מפחידות יותר משהן מרוממות?

וגם לאימו של “ג’ימי” ידע ב.ג. לומר, ושוב במוחלטות גמורה, כי המוות אינו חדלון מוחלט וסופי, כי חיי אדם נארגים לא רק בחיי אמא שלו, כי הם נספגים בתוך החיים של דורו ושל הדורות הבאים – כי “אין חידלון מוחלט”. ועד כדי כך: החיים הפרטיים הנה הם נספגים אל חיי ההיסטוריה, והחידלון – חדל.

מי יודע עוד לשמוע כך ולהתנחם? מי יכול להבטיח כל־כך, ומי יכול לקבל הבטחה כזו? וכך, להוותנו, אפשר לראות ביום הזכרון על־יד האנדרטה, אב אחד מקונן על בנו שנפל במלחמה שנראית לו חסרת הצדקה, ומר לו; ואב אחר מקונן על בנו שנפל באותה מלחמה ולא יסכים שיקראו לה מלחמת שווא – בנו מת במלחמת האומה על שלום־הגליל, ומר לו.

כבר היו לנו מלחמות שהוציאו אחריהן אלבומים, וכבר היו מלחמות שהוציאו אחריהן “שיח לוחמים”, ואך זה היתה מלחמה שהשאירה אחריה, בין השאר, ספרי שירה כבדים במשקע של שלילה ושל סרבנות, בצד שירים שכולם ערגה לגמור ולצאת מכל המלחמות.

שלא להיות צריכים להקים עוד אנדרטאות חדשות בכל עשור ועשור, שלא להוסיף בהן תמיד עוד שורות חדשות מפקידה לפקידה, שלא להיתבע עוד לעוד גבורה מול המוות, ושהגבורה האחת תהיה גבורת החיים המלאים, הפוריים, גבורת מיצוי החיים לעומק ולגובה, הללויה. אבל, מי יכול להבטיח לנו כל־כך?

פתאום והנה עומדים זה מול זה האומה והיחיד, ההיסטוריה והביוגרפיה, התביעה לתת הכל ולהשתלב במארג המהלכים הגדולים, מול התביעה הקטנה לשמור על קצת החוק הפרטי במהלכים הקטנים שהם כל־כולו של היחיד הזה, שאין לו תמורה.

במלחמות הראשונות הלכו האבות למלחמה והבנים ישבו בבית וחיכו דואגים לשובו של האב ולסיפורי הגבורה שלו – ובמלחמות האחרונות הלכו הבנים למלחמה והאבות ישבו בבית וחיכו מתפקעים לבנים שישובו – וזה כל־כך שונה וכל־כך קשה. החרדה המטריפה לשובם של הבנים הביתה נתערבבה עם התביעה לסיים את מאה שנות הציונות המלחמתית, ולהתחיל במאה שנות הציונות היוצרת יחסים חדשים של לא־מלחמה, ככל שזה תלוי בנו, ככל שזה אפשר, וקצת יותר. ואפילו הרבה יותר. מתוך אותה היסטוריה שמיטלטלת לה תמיד באיזה אמצע נסער, בין ההיסטוריה ההיסטורית ובין ההיסטוריה שמעבר להיסטוריה, בין ריאליזם ספקני ופסימי עד יאוש לבין אידיאליזם משיחי שמעבר לאפשר ולמוסבר.

מה קורה לו לבחור הזה שלנו במסע טלטלה לא־רגיל זה? מה בא קודם: האני האישי שלו, או האני ההיסטורי שלנו? למי מהם אין תמורה יותר? מי מהם נשאר בצרור החיים? תמצית האפשרות למצוא אופן־קיום מקופלת המילה הקטנה “גם”: כשגם היחיד וגם הכלל חשים שהם משולבים ומזוהים כאחד. גם זוכרים את השמות הפרטיים, וגם את שם הפרק הגדול שבתולדות האומה שלתוכו הם ארוגים. לעיתים נראה ה“גם” הזה בגדר האפשר, והוא גם קיים אז וגם מנחם. לעיתים מתקשים מאד למצוא את ה“גם” הזה, וקשה אז, ואין מנחם.

כי קשה לקבל רק את צידו האחד של ה“גם” המיוחד הזה, רק את תביעות המולדת לבדה, או רק את מחאת הפרט לבדו – ורק אפשרות הימצאו של ה“גם” הנורא והמופלא הזה היא שעושה את השייכות, אותה שייכות מרוממת, שאיתה הכל נראה אפשרי יותר, ובלעדיה נעשה הכל כבד מנשוא.

וכולנו הלא מכירים כבר גם את רגעי “ההיפנוזה הלאומית” שמיישרת כבמגע־קסם את כל הניגודים, וכנגדם גם את רגעי “ההתפכחות הסרבנית”, שהניגודים המתמרמרים מסרבים ולא ניתנים להחלקה – וכל התקווה היא שנגיע למצב שבו לא נצטרך עוד להיקלע בכף הקלע.

וכך, בשעת ערב זו, בין הדשאים והעצים והמבנים של האוניברסיטה הזאת, אנו עומדים לפני אנדרטה חדשה, שמי יתן ולא יצטרכו עוד לחדשה ממנה. עומדים כאן וחושבים על האנשים ששמותיהם מובלעים בה, חוקרים צעירים שלא יחקרו עוד ומדע מתפתח שכוחותיהם לא יתרמו לו עוד, וחושבים על המלחמות שהשאירו את הלוחמים האלה בלתי מצטרפים אלינו להמולת החיים ולתאבות הדעת שכאן סביב, וחושבים גם על הקשר המסובך הזה שבין יחיד ואומה. בין הסמלים הגדולים שלמעלה ובין הפרטים הקטנים שלרגליהם, בין תוחלת חיי העם ובין תוחלת חיי אדם. – ויודעים כל־כך טוב מה צריך היה שיהיה כעת, ומוכנים לא רק להתפלל על כך, אלא גם לעשות הרבה, ויותר מהרבה, שהאפשרות הזו שלא תהיה עוד מלחמה תהיה גדולה מן האפשרות שתהיה, ושלא יזכרו אותנו כאלה שלא עשו הכל ובכל כוחם ובכל מאודם, שלא־עוד־מלחמה תבוא קודם לכל פתרון אחר, ושפתרון עם מלחמה יהיה נדחה על הסף.

כי השלום אפשרי וניתן להשגה. כי השלום הוא הנצחון והמלחמה היא הכשלון, ושאולי זה כל טעם האנדרטה היום: להזכיר כי יש דרך לשלום, ושככל שהיא דרך קשה היא קלה מכל דרך מלחמה.

לו תהא זו האנדרטה האחרונה ולא נצטרך עוד אחת אחריה. מחשבות סובבות אותה כעת. תפילות סובבות אותה סביב. ומבקשים ביחוד לומר מילה של אהבה אל אלה שמותם השאיר לנו את האנדרטה הזאת בלעדיהם. ולא לדבר עליהם כעל מסה של נופלים, ולא לדבר עליהם כעל הרבה דומים, אלא על כל אחד ואחד לחוד, על יופיו של כל אחד ועל יחודו, כל בן לאימו כל בן לאביו כל רע לרעיו.

מאז ומעולם קוננו על הנופלים במלחמות, על מות הגיבורים, ומאז ומעולם נפרטו הקינות הגדולות לכאב יחידים ולאבל יחיד. ומן ההפשטה הגדולה: “איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי־מלחמה” – אל הכאב הפרטי האישי: “צר לי עליך אחי יונתן”, לא נאמרו עוד דברים כה פרטיים וכה נוראים כדברי המלך, החייל הקשוח, שקונן על בנו המת במילים הכי פשוטות והכי חוזרות על עצמן, כאילו אין בעולם שום מילים נכונות מאלה במקומן, אלא רק ככה:

בני אבשלום

בני בני אבשלום

מי יתן מותי אני תחתיך

אבשלום בני בני

מי יתן ולא ימותו עוד אבות חיילים על בנים ולא בנים חיילים על אבותיהם, מי יתן ולא יהיו עוד אב ואם לחוד ובנם אבשלום לחוד, ולא יפרדו עוד אב ואם מאבשלום שלהם, מי יתן וחי אבשלום שלנו לעינינו, צעיר ויפה וחי והולך איתנו.

מי יתן והיה לנו שלום, אבשלום אבשלום.

יזהר סמילנסקי

דבר (כד חשון תשמ"ו 8.11.1985): 16

כולנו ראינו שמענו אותם. כעת כולם יודעים.

מחוץ לאלו שהציגו שם את ההצגה – הם בוודאי, כמו תמיד, גיבורי הצדק שכוחם המפליץ הוא כל צדקם.

האם אלה גם פני העם בישראל היום?

האמנם ראינו את פנינו במראה שם בגני התערוכה?

ישמור האל את עמו ישראל.

או, מי ישמור?

דבר, ג אדר ב תשמ''ו 12.2.1986: 1

נראה שכעת הגיעה השעה לפרק את ממשלת “האחדות הלאומית”. כל מה שהיה אפשר להשיג באמצעות השותפות הזאת – כבר הושג. יותר טוב מזה אין בידי הליכוד להציע. ואין לצפות מהם מעתה אלא להכשלה בלבד.

בשלושת הנושאים הגדולים שעל הפרק, במאמצי השלום, בחידוש הצמיחה הכלכלית ובתיקון עיוותי החברה, וקודם־לכל בפתרון השאלה הפלשתינאית – הדרכים נפרדות והכוונים מנוגדים.

כולנו מכירים היטב את הצדדים השותפים במממשלה. את מעשיהם בעבר, את מעשיהם בהווה ואת הרעיונות למעשים לעתיד. כל השנה האחרונה הייתה הממשלה עסוקה ראשה ורובה בהצלת הארץ מתוצאות כשלון שלטון הליכוד. כמעט ונשברה אז מפרקתנו ורק האחראים לתוצאות עדיין לא הודו באחריותם הכבדה.

הקריאה להקמת ממשלת “האחדות הלאומית” באה כדי להציל ממלחמת לבנון ומן “הכלכלה הנכונה”, אבל גם כדי לתת לליכוד הזדמנות ללמוד ולהשתנות. להכיר בעובדות ולהסיק מסקנות. הם לא למדו. ואם רק יניחו להם, יחזרו ויעשו בדיוק מה שהם יודעים לעשות: לקלקל כפי שקלקלו.

כולם מכירים את העומדים בראש. את כולם ואת כל אחד מהם לחוד. איש מהם לא יפתיע עוד, וחדשים אין להם. אלה שלא הודו בטעותם ושעקבות מעשיהם ומחדליהם פזורים בגדול על פני הארץ המסכנה הזאת, אלה שהכשלון היה בכל מה שנגעו בו ידיהם, ואלה יחזרו שוב לשלטון?

אומרים כי ההסכם שנחתם לחילופי ראשי ממשלה מחייב, וכי האות הכתובה תקיפה מסכנת שובם. במה דברים אמורים? אילו עמדו במבחן ההשתנות שהיו צריכים להשתנות. כי לא להשתנות ולחזור לשלטון פירושו לקבל רשות לקלקל, להמשיך בקלקול כפי שהם יודעים לקלקל וכפי שכבר הוכיחו ועד היסוד: אותם האנשים באותן השיטות לאותם היעדים. הם לא התבגרו.

הנה הם לפנינו. כל אותם המוכרים לנו: קטני רוח, עבי עור ומדקלמי דקלומים. מה הם יודעים לעשות יותר ואחרת מאשר להוסיף ולהיות קטני רוח עבי עור ומדקלמי דקלומים, וביתר שאת?

את חסכונות בלימת האינפלציה יפזרו מחר. את מיטב המשאבים יזרימו אל שטחי הגדה כדי להעצים שם את פצצת הזמן שתתפוצץ ממש בהתקרב סיכויי השלום להתממש; את מרבית עשייתם ישקיעו בעיצום הכוח לשם הכוח, הכוח כטעם השלטון, והכוח לבדו כאמצעי הבטחון.

מי שנכשל ואינו מודה בכשלונו, מי שהכשיל ואינו מקבל אחריות, מי שכשל ומעז לתבוע את שובו לשלטון – לא רק שהוא עצמו לא למד כלום, אלא מאמין הוא שגם העם לא למד דבר. ושלא דם לבנון ולא באושי “הכלכלה הנכונה”, ולא פרשנות “קרקעות השטחים”, ולא שממת האין־שלום, ואפילו לא אימת מלחמה מתקרבת – לא ירתיעו איש מתומכיהם. ושום מכה קשה, ושום מפולת מרסקת, ושום אסון לאומי לא יניאו אותם מתת אמונם מחדש במחוללי הכשלון – אמון שאינו תלוי בהוכחות, אמון שלא הגיון ולא מכות ולא מוסר אינם פועלים עליו. ומה כן? מיתוס הדם־אדמה־ומלכות. והכבוד. כלומר בתי הקברות.

ממשלת “האחדות הלאומית” היתה ממשלת מעבר לתקופה קצרה, לשם תכלית אחת: להציל מפגעי תקופת שלטון הליכוד. שותפות לשם עצירה. ואילן לשם הקידום לא תצלח עוד השותפות הזאת. מפני שהכוונים הפוכים.

אך לפני שנה כמעט ומוגרה ישראל בידי הליכוד. נהג שהביא אסון – שוללים ממנו את רשיונו לנהוג. ומנהיגים שהביאו כשלון – אסור שיחיזיקו עוד בהגה. ובמקום שילכו לעשות עוד ממשלה, ממש כדוגמת זו שכבר היתה ונכשלה, מוטב לליכוד שילכו בעיקבות מנהיגם הראשון, שהבין, כנראה, והרכין ראש, וכבש פניו, ומחריש מאז בבדידות.

יזהר סמילנסקי, דבר, יב אדר א תשמ''ו 21.2.1986: 15

בגלל הערבים. הם משמחים אותו כעת כל יום יותר.

המלך מאכזב, נשיא אחד משתק, ונשיא אחר מאיים; המחבלים מוסיפים לחבל, והפלשתינאים מוסיפים לתמוך באש"ף; המחסלים מוסיפים לחסל כל נסיון למתינות ולקצת עצמאות, ומוסיפים ורוצחים את ראש העיר שלהם – וכאילו החליטו כל הערבים בכל כוחם להוסיף כל יום ולשמח את הימין – והוא שמח: וכי לא אמרנו לכם?

וכי לא תמיד אמרנו שכלום לא ייצא מהושטת יד לערבים, הם צוהלים, ששום דבר לא ישתנה לטובה, הם מאושרים; ששלום לא יתכן כלל, הם מחייכים, ואין תקווה לשלום; לא עכשיו ולא אחר־כך – הם צוחקים בקול.

איזו שמחה ב“מחנה הלאומי”: איזה אושר – אין עם מי לדבר! הערבים היו ונשארו כפי שהם וכלום לא ישתנה, קדימה כעת לקבוע מעשים בלעדיהם.

מרוצה יוצא כעת “הריאליזם הלאומי” לדרוס בהנאה את האידיאליזם הילדותי של השמאל. ובאים הערבים ומסייעים כל יום יום יותר, ונוסיפים ועושים בכל כוחם כדי לתמוך במייאשים, וכדי להבאיש את שוחרי־השלום הנכלמים ולשימם בדאים ושוטים גמורים.

השלום מיקסם־שווא, צוחק הימין, ועת לעשות מעשים נחרצים: להוכיח לערבים באגרוף ריאליסטי ובסיפוח ריאליסטי – ולא לדבר איתם עוד אלא רק בזו השפה האחת שהם מבינים: עובדות של כוח.

מי יהיה שומע כעת למלמולים בשפה רפה על כל מיני נמשיך אף־על־פי־כן ולמרות הכל, ועל כל מיני צריך לנסות בכל זאת, ועל־אין ברירה אלא להוסיף וללכת בדרך החתחתים אל השלום – מי עוד שומע, מי עוד מאמין?

לכן צוחק היום הימין בכל פה, ושמח אצלם.

הרחיבו מקלטים, בני ישראל, והעמיקו. הרחיבו את בתי הקברות. כי הימין צוחק.

יזהר סמילנסקי, דבר, כו אדר א תשמ''ו 7.3.1986

“החוק כנגד הגזענות נתקל בהתנגדות הרבנים” – מן העתונות"

אם מתגלה שהחוק כנגד הגזענות מכוון גם כנגד ההלכה היהודית – מתעוררת מיד שאלה חמורה.

ממה נפשך:

אם זו הודאה שההלכה היהודית היא גזענית, צריך לדעת ולהסיק מסקנות: או לתקן את ההלכה, או להתנגד לה.

ואם ההלכה היהודית, לאמיתו של דבר, איננה גזענית, למה נאחזים בה כבתרוץ לדחות את החוק כנגד הגזענות?

ואולי לא ההלכה היהודית אלא פרשניה טחו עיניהם ואינם מבינים מהי באמת תורת ישראל ואינם יודעים מהי היהדות?

מפני שאם היהדות היא גזענית, כדבריהם, בושה ביהדות; ואם היהדות אינה גזענית – בושה ברבנים הנושאים את שמה.

יזהר סמילנסקי, דבר, ט אדר ב תשמ"ו 20.3.1986: 7

אינני מאמין לאף מלה שאומרת הממשלה בעניין השב"כ – רק חקירה משפטית תוכל לומר מה כאן אמת.

הממשלה, לא מערכת הבטחון, היא המפחדת מן האמת, היא הבורחת מכל חקירה משפטית, ואפילו סודית וחשאית.

“הדרג המדיני” הוא הנאשם היום, והוא שמנסה לשחרר עצמו בידי עצמו בפסיחה על כל הרשויות המוסמכות ועד לגרירת הנשיא לבוץ.

זכורה עדיין פרשת “ועדת השבעה” מ־1961: ועדה פוליטית שעוותה את השיפוט והעזה לבוא במקומו – וגרמה לעיוות הצדק ולקיצו של בן־גוריון.

יום מביש היום לממשלה על ראשיה – ועצוב לעם ישראל.

יזהר סמילנסקי, דבר, יט סיון תשמ''ו 26.6.1986: 1

זה לא טרור, אלה לא הפרות־סדר, וזו לא הסתה ומהומות – זה עם קם. צריך להיות עיוור שלא לראות.

אלה ילדי המציאות שיצרנו, ילדי הכיבוש, ילדי האין־תקוה – דור שני ושלישי להוויית “השטחים”.

הם אינם ילידי הסתה מבחוץ, הם עשב השדה הנטוש, הם צמח מחנות הפליטים, וגידולי הפרברים והעיירות במצור – הם אלה שנולדו וגדלו מתחת לניצול. להפחדה, להעלבה מתמשכת בכל מיני עוצמות ובכל מיגוון אי־ההתחשבות.

לא האשפיסטים הרעים עשו זאת. ולא מסיתים זדונים מבחוץ. מה שקורה לפנינו צמח הישר מן המציאות שלהם. מן ההגבלות ומאין־המוצא. הרעבים אינם צריכיס הסתה כדי לרצות אוכל.

פתאום וזה ישנו. פתאום ואי־אפשר עוד שלא לראות, גם כשמנסים לא לראות ולא לשמוע. זמן ארוך ויקר טמנו ראשינו בכל מיני פרשנויות נוחות, ובכל מיני דחיות מתחכמות. ובהרבה ויכוחי סרק – ועדיין יש בינינו יותר מדי המאמינים כי בין הים והירדן חי רק בעל רצון לאומי אחד, וממולו מגובב שם אוסף של חסרי רצון, שאין להם כלום אלא רק לקבל את התכתיבים שלנו – אם להישלח או להישאר, אם להיכפף או להיזקף – רק רצון אחד של בעל הכוח האחד.

בעל הכוח זה אנחנו. והלא רק אתמול ידע כל יהודי כי יש גם כוחו של החלש. ושכוחו של החלש לעתים חזק עד כדי הפיכת המציאות. החלש מוצא שיטות לחימה והחזק לא תמיד יודע אז איך להשיב מלחמה.

וכל מי שלא נסגר בעיוורון הנוח שלו יכול לראות בימים אלה ילדים ונערים, נשים ואנשים, יוצאים באבנים ובבקבוקים ובצמיגים עשנים, חשופים מול כוחות סדירים של צבא אדיר. ולא בורחים, ולא נסוגים, ולא נעלמים – גם כשהם טובעים בגאז מדמיע, בברד כדורי גומי, ופה ושם גם בכדורי עופרת. אלה נמלטו ואחרים באים.

פתאום וסר מעליהם הפחד המשתק, וכאילו יצאו מהלם אי־היכולת והכירו את היכולת.

פתאום ואינם נרתעים מעימות עם “זרועות הבטחון” ואינם נפוצים לכל עבר רק למשמע קולם ולעצם מראיתם. וצריך לזכור שמי שטעם את תחושת כוחו – לא יוותר במהרה. ורק יוסיף ויעמיד אותו במבחנים נוספים, קשים יותר: כוח מול כוח.

ואילו בעל הכוח, משעה שחשש כוחו המרתיע מרחוק, לא נשאר לו אלא רק מגע כוחו הממשי ובכל עוצמתו – אם רק יש לו, למשתמש בכוחו הממשי, גם כוח נפשי להשתמש בו. אם יש לו לב וכליות להנחית את מכת החיסול ולראות את התוצאות לרגליו, כשם שיכולים לראות אצל אסד בסוריה, ואצל בותה בדרום־אפריקה, קטל המוני והרס טוטאלי.

ואם לחייל היהודי אין לב וכליות לכך ואינו עשוי לכך, יתקפו אותו ממש בנקודת התורפה שלו – ועד לכאן הגענו.

באופן שאין מנוס עוד, אלא לראות היום את שתי הסיבות שהביאו אותנו ער הקו המסוכן הזה שמוטב שלא לחצות אותו: הסיבה האחת, ההתכחשות היהודית המתמשכת לראות את המציאות; והסיבה השנייה, התעוררות דור ערבי צעיר שאינו מפחד עוד לתבוע את זכותו לשנות את המציאות.

כעת אנו עומדים בשלב שבו עומד הכוח החלש באבנים ובבקבוקים ובצעקות ובדעת הקהל (כאן ובעולם) מול הכוח החזק במטחי־אש ובמחנות־מעצר ובסגירת התקשורת, בעימות שאין לו מנצחים.

מה עושים? האם מתאר לעצמו מישהו שאפשר להחליט על חיי מיליון וחצי בני־אדם ועל גורלם בלי לדבר איתם, כאילו היינו מחליטים על בני־בקר ולא על בני־אדם? האם אנחנו היינו מסכימים. משלימים, עס החלטות על חיינו – בלעדינו? האם לא היינו פורצים למרי?

ואולי כעת, סוף־סוף. ברגע האחרון, לפני שנהיה סבוכים באכזר שבעימותים, אולי כעת ייפתח השכל שלנו, ייפתח המבט החכם, ותיפתח ההכרה המאחרת לבוא – כי עומדים היום כאן שני רצונות לאומים, שניים ולא אחד, זה מול זה, ואפשר לנסות ולקום זה על זה ולחסל זה את זה – ואפשר, ובעוד מועד, גם להיפגש ולהציע איך לחיות זה עם זה.

יזהר סמילנסקי

דבר (ט טבת תשמ"ח 30.12.1987): 7

אפשר להתחיל בשאלה הנדושה, אם יעיל הגירוש.

אפשר להביא דוגמאות אין־ספור מכל הזמנים ומכל המקומות וגם ממה שקרה וחזר וקרה אצלנו – איך גירשו וגירשו וגירשו ועוד גירשו והתנועה שקמה נמשכה והמרי שהתעורר נמשך ופעולות ההתנגדות פסחו בלא קושי על הגירושים וגם התגברו. העניין היה גדול וסוחף והכרחי מכדי חסום אותו במעצור רעוע זה.

לא עוצרים עם בגירושי תשעה ולא בגירושי תשעים וגם לא בגירושי תשע־מאות. דפדפו בזכרונות ארץ־ישראל בחמישים השנים האחרונות ותיווכחו. ועוד קודם, מימי התורכים, ועוד קודם.

וגם, לא הולכים ומגייסים את כל המחשבה ואת כל המרץ ואת כל דעת־הקהל רק אל אמצעי הענישה. כל זה רק מסיח את הדעת ואת המרץ ואת דעת־הקהל מן העיקר – ומסתפק שוב בהסחות־דעת ובהשתמטות נפשעת מן הנושא: קידום פתרון.

לגרש ולהעניש זה לברוח מן העניין. לגרש ולהעניש זה להסתפק בהונאה עצמית.

במקום כל בולמוס הענישה הזה, אילו רק היה נודע כעת רמז של התחלה חדשה, רק שמיעה על אפשרות להתחלה, רק בשורה על תזוזה מקדמת – אילו רק נשמע כעת קול אומר שהנה הולכים, שאפשר, שיש סיכוי – וכבר היתה עוברת נשימה חדשה בארץ והקלה במתח הזה העומד להתפוצץ והמוסיף לחץ והתגרויות להתפוצץ מיום ליום; אילו נודעה היום הצעה אמיתית שהנה הולכים למצוא יחד מוצא של אפשרות מאין־המוצא ומן האי־אפשר.

את כל העצות הידועות על הכבדת היד ועל יד־הברזל ועל “שידעו להם” – כבר ניסינו וניסינו, וכבר חזרנו וניסינו, כבר גירשנו, כבר הרסנו, כבר אטמנו, כבר הפחדנו, וכבר רמסנו. ורק את העצה היחידה הנכונה – אותה עוד לא העזנו לנסות.

הענישה היא תגובת שיגרה מורגלת, ואולי גם מס כניעה לצרחנים שבינינו. זו תגובה שאיננה תופסת כי אנחנו כבר במערכה ג’ ולא עוד כבמערכה ב’ של אתמול. המרי המתגבר בינתיים, והשלב של דיכוי על־ידי ענישה עדיין מכאיב אבל כבר לא יעיל, לא במקומו.

שוב מחליטי ההחלטות אינם קוראים את מפת התהליכים שמתחת לחוטמם. שוב עונשים ממחסן הגרוטאות המשומשות, שוב עונשים חלודים ובלתי־יעילים, שוב הרג וכאב וחוזר חלילה.

אלא שהגרוטאה הנוראה מכל והחלודה מכל היא מחשבתו של מחליט ההחלטות שם למעלה, שמתעסק כולו בענישה במקום לחשוב על פתרון.

חבל שעוד בני־אדם ישלמו בחייהם על הסירוב הזה לראות ולהבין. לראות שמעולם לא פתר הכוח שאלות שבין עמים. שהכוח רק דוחף לברוח מן השאלות שצריכות פתרון. בכוח שאין גדול ממנו הלכנו ללבנון, ובפיספוס שאין גדול ממנו חזרנו. עד שלבסוף, תמיד מאוחר מדי, מתחילים לראות, לחשוב ולהבין. חבל שימות גם איש אחד – רק כדי לברוח מן השאלות.

פגיעות טובות

טייסנו דיווחו על פגיעות טובות (ברדיו). מה זה פגיעות טובות? פגיעות מדוייקות? קטלניות? כאלה שעשו גמול טוב על מעשים רעים? או כאלה שדייקו ופגעו רק במחבלים ולא עירבו דם נקיים, נשים וילדים, וכל אותם המכונים “חפים מפשע”?

ומה עשו הפגיעות המדויקות? איזה הליך נקטו כדי לוודא מי ומי ייפגע שם, ומה טיבם של כל הנפגעים הללו שדמם היה בראשם?

הנה, היום בירושלים הולך ונמשך משפט גדול אחד, ויושבים שופטים וקטיגורים וסניגורים ועדים והופכים לעיני האומה כבר חודשים רבים בעניינו של אדם אחד, רשע מרושע, עד כדי שגם על שווה מהדק־חלוד אחד ישבו ושקלו וטרו בדקדוק מפורט כשהכל תלוי בשערה.

איך זה, מצד אחד, אם אמנם הוא הצורר והרשע מרושע, לא חוסכים שם עמל וזמן ודיונים ומתייגעים כדי לדייק בחקירה ולאמת כל פרט קל כחמור – ושלא לעשות לא־אשם – לאשם. ומצד שני, בלי לבדוק הרבה, ובמכה אדירה אחת, שיא שכלול לוחמת לילה, במכה עיוורת אחת, בתוך שניות ספורות – והכל נגמר: החשד, המשפט, הדיון, וגזר־הדין עד לדיווח הסופי: היו פגיעות טובות.

לא נשאל כעת אם התגמול הוא מיטב החכמה שלנו – או אולי היה טוב ממנו איזה נסיון של אמת לפתור את סיבת כל מחזורי החבלה תגמול, חבלה תגמול, ןעוד חבלה תגמול, וחוזר חלילה, כבר ארבעים שנה – ואם נסיון כזה לא היה מועיל יותר –

כי לא על הטייסים שפגעו פגיעות מדוייקות נלין – התלונה והטענה והקובלנה הן רק אל החכם הגדול שלנו, ששלח את הטייסים לפגוע פגיעות טובות.

נשאל רק מה עוד צריך שיקרה כאן לפני שהחכם הגדול ימצא שהכל סביב בוער באש.

יזהר סמילנסקי

דבר (יז טבת תשמ"ח 7.1.1988): 7

מי שיער שהמהומות יתעצמו עד כדי־כך שישראל תעמוד מודאגת ונבוכה: ידיה מלאות כוח־מלחמה אדיר ואינן יודעות איך לגבור על אבנים ובקבוקים. אפשר, כמובן, לפתוח באש מכסחת ולדכא במטח־הרג את ההמון הסוער. אבל את זה לא נעשה. לא עוד כוח חסר לנו שם – אלא מוח, מוח ולב. כוח כדי להחזיק מעמד, מוח כדי לזרז לקראת פתרון השאלה, ולב כדי לתת רמז של תקווה.

כי למה פתאום כולם מופתעים, שוב מופתעים, כשהכל היה צפוי כל־כך? איך אפשר היה שלא לראות מה הולך לפרוץ במחנות הפליטים ובערים הנצורות באין מוצא, ובאין תקווה? איך אפשר היה להיות מופתע כל־כך לולא קוצר הראות הזה וללא שיתוק המוחין הזה?

כעת עומדים שם בסימטאות עזה ובמחנותיה ילדינו הלבושים מדים והם צריכים להשיב מלחמה, שאיש משולחיהם לא שיער שהיא תהיה “זירת המלחמה העתידית” המדוברת, ושלקראתה שוב לא התכוננו ואין לה עדיין מענה.

מאין ברירה יצטרך הנוער שלנו להוסיף על הביוגרפיה הצעירה שלו מיכוות מגע עם היסטוריה מכוערת, היסטוריה של כיבוש מיותר ושל דיכוי נפסד, ושל עוד היתקעות בביצה, עוד פעם ביצה, הפעם בתוך ביצת השטחים, מאין ברירה גם אי־אפשר לסגת משם – מפני שהשאלה הלא־פתורה תהיה מזדנבת אחריהם והולכת מרחובות עזה אל רחובות הארץ.

כעת אוספים את תוצאות החמדנות המשיחית המופקרת, את קוצר הראות הנפשע, ואת יבול הבלבול הנורא הזה של כל מושגי הטוב והרע המותר והאסור כעת, כשכולנו הולכים ושוקעים בה בביצה הזאת.

מה עוד צריך שיקרה כאן לפני שתיפקחנה עיני רבים, לראות שצריך להתחיל לחשוב אחרת, כדי שלא יוליכו אותנו שוב אל יוון הביצה, ולפני שזו תתפשט ואל תוך עצם חיינו?

דבר, כה טבת תשמ''ח 15.1.1988: 15

רד אליהם ואם לא בגופך אל בין סימטאות עזה, דבר אליהם מן הטלויזיה.

בוא אל כל בית ואל כל בקתה, אל תתנשא עליהם ואל תתחיל להטיף.

אמור להם: ראו, אתם הכיתם בנו, אנחנו הכינו בכם. אתם לא תחסלו אותנו, אנחנו לא נחסל אתכם. בואו נפסיק כעת. בואו נחשוב. האם אפשר לצאת מזה? אתם תאמרו את שלכם, אנחנו נאמר את שלנו.

המכות האלה והמהומות האלה רק יכלו אתכם ורק יתישו אותנו וכלום לא ישתנה. הכל ישאר כמו שהיה, באותו מקום חולה וחסר תקווה. איש בעולם לא יבוא לעזור לכם. לא מדינות העולם וגם לא מדינות ערב. רק אתם כאן ואנחנו כאן.

במקום אבנים מול יריות ובקבוקים מול גאז מדמיע, אולי נוכל מעתה גם אחרת. בואו נפתח פרק חדש. שרק הדיבור המשותף, לא דיבור דרך מכות אלא דיבור דרך דיבור יחד.

אתם הרגיעו את אנשיכם, את ילדיכם, את מרי הנפש ואת קצרי הרוח, ואנחנו נוציא את חיילנו ונפנה את כוחותינו מתוככם. שלחו אלינו אנשים מוסמכים ואנחנו נבוא לקראתם, ובאו נשב למצוא עצה. אין לנו שום ברירה אחרת בין השמיים והארץ, אלא לשבת יחד ולחפש עצה. מה אפשר להפסיד? אולי רק להרוויח. אתם ואנחנו. הארץ הזאת. שני העמים האלה.

זה לא חלום. זאת לא תמימות מעוררת גיחוך. זאת לא חולשה מרוב חששות. זאת הבנה, אף־כי מאוחרת. הבנה יסודית שרק אתם ואנחנו נוכל לצאת מן המקום חסר המוצא שאליו נקלענו. שלחו אנשים ונבוא לקראתם. בואו נתחיל נכון. סוף סוף נתחיל נכון.

ראש הממשלה, רד לדבר עם הערבים.

יזהר סמילנסקי, דבר, 18.1.1988

על מה הקובלנה? על ההפתעה. איך זה שוב הופתעו?

האם זה שיום אחד יתפרצו ערביי השטחים – זו הפתעה?

שיום אחד הם ידעו להפעיל את שיטת “הכוח החלש” שתאיים עד מבוכה על כוח־ההרתעה שלנו ובעוצמה שתסחוף את כל הארץ למצבים שאין להם עדיין תשובה – זו הפתעה?

וזה שהם יהיו מנצלים את הכוח החדש הזה ויוסיפו לתקוף בו את נקודת התורפה שלנו (שהיא נקודת החוסן שלנו; לא להיסחף להרג) עד שכעת לא טנקים ולא מטוסים ולא טילים ולא עוצמות־אש יכולים לנצח – אלא רק המשהו הזה שאיחרו כל־כך להשתמש בו – הפתרון המדיני – וכי זו הפתעה?

לעומת זה לא מפתיע שיש בינינו רבים שעדיין מטיפים בזעם ליתר כוח וליותר יד־קשה, ודורשים, כפתרון כל הצרות, למעוך ברגל גסה את התפרצות העם הפלשתיני, ולהחניק בסורגים, בגירוש ובדם את התביעה לביטול הכיבוש – מפתיעה כאן רק ההתעקשות להיות עוורים מופתעים שהופתעו מהפתעתם.

אבל מפתיעה מכל, מפתיעה עד מרי, היא ההעזה הזו של המנהיגים המופתעים האלה: איך שוב מעיזים אלה לבוא מופתעים?

יזהר סמילנסקי, דבר, א שבט תשמ''ח 20.1.1988: 7

הגבורה של היום

לא קל לך היום חייל בסימטה בעזה, ברוח בגשם בקור. אבל לא הקור, אלא התפקיד שלך שם הוא לא קל. להשליט כיבוש על המסרבים להיות נכבשים.

לא אתה הקובע את המדיניות, ולא אתה הבוחר בשיטת הפעולה – אתה הוא החייל הממלא פקודות, וממולך שם, בטווח־יד, אם אין עוצר, מתגוררים הנכבשים. משתמשים בשיטת “המלחמה הנמוכה” וגם בהתגרויות גלויות ובהרגזות שמזמינות להשיב במעשים קשוחים, ולהחזיר להם במלוא הכוח כדי לגמור מצב לא־נוח ואפילו בלתי־נסבל.

חייל צעיר, ככל שקשה ומרגיז שם – הישאר נא בלתי מתפתה להיות קשוח. הישאר נא בלתי מתפתה לפתוח בכאסח.

לא כוח יוכל לפתור כאן את המצב ללא־נשוא. ואת היעד הזה לא כובשים בהסתערות ובאש. ולא מנצחים בו בהשתלטות ובהשמדה. כאן צריך להתאפק. לנצור אש, ולראות שהסיכוי לפתרון יימצא רק בתנועה לקראת הידברות יחד – הידברות שעל הנהגת העם ליזום מהר, ושרק דרכה תוכל לצאת מן הבוץ שנתקעת בו. אתה וכולנו.

ואם קר וגשם, ואם אנשים זועמים זוממים כל רגע לעלות עליך בכלי חבלה, בקללות ובשנאה פתוחה – הדוף את הגל והישאר לא קשוח. הישאר על המשמר, הישאר רואה, הישאר חושב והישאר מתאפק.

זה לא קל, אבל זו הגבורה של היום.

הוי ערביי השטחים!

הגיעה עת לדבר. את מי מכם אתם שולחים?

אבל, או שיבואו ויקחו את שליחיכם ויזרקו אותם בכל מיני תואנות לכלא, למעצר, לגירוש, ויסתמו כל פה כמסית, כלאומני, כקנאי. כעושה צרות, לפני שיגיע לדבר –

או, שאנשי־חושך שלכם יבואו ויחסלו את אלה מכם שיקומו לבוא, עוד לפני שיפצו פה – משאירים אחריהם מודעה נוטפת דם: ככה ייעשה לאיש וכו' –

ועם כל זה ולמרות כל זה, שעת הדיבור הנה באה – וכמעט אין עוד איש שלא אמר כך – ורק קולכם לא עולה עוד ולא נשמע ברבים.

מחכים לקולכם, ומאוד, לא לקול האומר כתמיד: לעולם־לא, כי לעולם־לא עושה רק לעולם־לא ונשאר לעולם־לא – לשברכם אתם ולאסונכם קודם־כל.

מחכים להכרה המשותפת שתכירו איתנו – שיש פתרון, וששם הפתרון: ויתור הדדי, כלומר, פשרה.

מחכים לשמוע דברים מעין: לנו לא יהיה הכל ולכם לא יהיה הכל. אבל יש מרחב למדי לכם ולנו – לא מרחב גדול כגודל החלום, אבל גם לא מרחב קטן שלא נשאר ממנו אלא רק הוויתור.

הגיע הזמן לדבר, הגיע גם הגיע, מי מכם קם ובא בשמכם לדבר איתנו – ויהיה הבא מי שיהיה ובלבד שבשמכם – ולדבר, סוף סוף, על המוכרח ועל המספיק, ועל די להכות ועל להתחיל לחיות.

דבר, 22.1.88

הוויכוח היום אינו על השטחים. אף־על־פי שהוא על השטחים; ולא על הבטחון, אף־על־פי שהוא על הבטחון; ולא על השלום, אף־על־פי שהוא על השלום.

על מה הוויכוח?

הוויכוח הנוקב היום הוא על היהודי. אם יש דברים בעולם שליהודי אסור לעשות. אם יש דברים שכולם בעולם עושים והיהודי לא יעשה. דברים שכולם יכולים לעשות וגם עושים בלי הגבלה, וכל מיני איסורים שאחרים יכולים לדרוס ולא לדרוס; – והיהודי לא. מפני שהוא יהודי.

מפני שהיות היהודי יהודי, אינו מלה ריקה. ויש עליו הגבלות ויש איסורים. ויש דברים שמבדילים בינו ובין השאר, לאו־דווקא דברים שעושים הנאה או עושים קל, או נוח, או פשוט – אלא ממש להיפך: שעושים קשה יותר, ומגבילים את הנוחות ומפחיתים את הקלות ומסבכים את הפשוט.

כגון, כל מה שנוגע למיעוט נרדף, כגון, כל מה שנוגע לעוול ולרשע. כגון, כל מה שנוגע לשימוש הכוח ולכיבוש הכוח. כגון, כבשת הרש. כגון, הרצחת וגם ירשת. וכגון, צדק צדק תרדוף.

כי אם כל אלה הן רק תביעות מצחיקות, וליהודי מותר הכל כמו ללא־יהודי, ובלבד שיהיה מקיים את מלקוח כוחו - נשמט אז מתחת רגלינו איזה איכפת גדול, יסודי, ראשוני, איכפת חסר הגדרה פשוטה, אבל איכפת שכמוהו כמו הקרקע: אם איננו – הכל נופל.

להתקיים, להישרד, לא להישמד, כן, בוודאי. אין שאלה.

אבל במאבק על הקיום, גם במאבק על הקיום – יש דברים שליהודי אסור לעשות ושיהודי לא יוכל לעשות. מעצם היותו יהודי. גם כשקשה.

כגון, לרשת מה שאינו שלו.

כגון, להתעלם מדמעת העשוקים.

כגון, לגרש את שכניו.

כגון, לדכא בזולת את מה שהוא שונא שידכאו בו.

דבר 29.1.88

גם אני בין הקוראים היום למפלגת העבודה לצאת מן הממשלה יציאה של אזעקה.

צריך שהעם יידע שכך אי־אפשר עוד, ששעת המבחן הגדולה מאז קמה המדינה הנה הגיעה.

צריך שהעם יידע שזה רציני ושעליו להכריע כעת בין שתי דרכים שונות. דרך אחת של העבודה, ודרך אחת של הליכוד. שתי דרכים – או לכאן – או לכאן. ושאי־אפשר עוד באחדות מזוייפת, שמתקיימים בתוכה שני כיוונים הפוכים.

צריך שהעם ירגיש עד־בני מעיו שהגיעה שעת ההכרעה. שאי־אפשר עוד לטשטש או לחמוק או לדחות: דרך אחת הולכת אל שלום דרך פשרות וויתורים, ודרך אחת הולכת דרך אי־ויתור ואפילו אם במלחמה.

צריך שתורגש האזעקה בכל חיינו. וככל הבהירות ובכל האכזריות. מצבנו אכזרי, הברירה אכזרית, וההכרעה אכזרית: או כך או כך.

מי יהיה שר הבטחון? מי יהיו שרי הקבינט? הם יהיו של הדרך האחת, והעבודה תהיה של הדרך החילופית: פיתרון של חיים במקום היסתמות לאסון.

הגענו עד הקו שכל השיקולים הטקטיים הרגילים מתרוקנים בו, הגענו עד הקו שכל שיקולי אתמול נמסים בו, ומוכרחים להתחלף באחרים, בשיקולי חירום.

כעת אזעקה. כעת לעצור אנשים. כעת להביאם להתבונן. לחפש מוצא. אזעקה שאומרת: כעת. אזעקה שאומרת: לקום. אזעקה שאומרת: הכל כעת על כפות המאזניים, ושעל היהודים האחריות.

יזהר סמילנסקי, דבר, יז שבט תשמ''ח 5.2.1988: 15

הערבים עושים את כוחם שלא נוצח עדיין על־ידי שימוש בכל מה שמזומן לידיהם:

על־ידי ניצול כל הבא ליד: אבני הסימטא המוזנחת. בקבוקי האשפה הקרובה. וצמיגי העזובה המקיפה;

על־ידי ניצול הקושי שיש ליהודים להרוג בלי מעצורים ובלי אבחנה;

על־ידי ניצול הפרהסיה של ההתנגשויות המתרחשות יום–יום בחלון הראווה של העולם;

על־ידי ניצול ההיתר הטבעי שנותן כל כיבוש לכל מעשי ההתקוממות כנגדו;

על־ידי ניצול ההתרוצצות, שבין היהודים לבין עצמם, מה עליהם לעשות כעת.

על־ידי ניצול מעמדם המביך של “לוחמי” הכוח החלש: ילדים מיידי אבנים ונשים צועקות לצדק;

כל אלה הפכו בידיהם לכוח גדול וחסר תשובה.

וחזק מכל: בשלות הרגע ההיסטורי שהגיע זמנו של הכיבוש לעבור – שכל כיבוש וכיבוש זמנו מוגבל והוא מתפוצץ מתוכו.

יותר מדי זמן דיברנו בגאווה על שטחים במקום לדבר בדאגה על אנשים. במקום לראות את האנשים המדוכאים תחתינו.

לא נוכל עוד להתעלם מצעקת האנשים המבקשים לצאת מן הכיבוש שלנו. לא נוכל להתעלם מקולם של כל הנכבשים כולם, וגם מקולם של אולי כבר מחצית הכובשים: לצאת עכשיו.

דבר (כד שבט תשמ"ח 12.2.1988): 15.

כבר כמה שבועות שואלים השטחים “שח!” – ואנחנו עדיין לא יודעים במה להשיב. ניסו אש, ניסו גאז מדמיע, ניסו מכות, ניסו עוצר, ניסו הסגר, ניסו הרגעת הרוחות, ניסו גירוש המסיתים, ניסו דיבור עם הנכבדים וניסו הפעלת זקני העדה – ועדיין ה“שח” בתוקפו.

יש אולי דברים שעוד צריך לנסות כדי להקטין את החיכוך, ויש דברים שצריך לחדול מעשות, יש דברים שעוד לא עלו על הדעת לעשות, ויש דברים שאסור להעז לעשות – ועדיין ה“שח” בתוקפו.

אש המהומות עלתה מלמטה, ההתפרצות היתה ספונטנית, ממוקד עמוק שחיכה וחיכה, ובעיקרה כתגובת דור צעיר על כיבוש מתמשך, מתמשך עד בלי תקווה – וכעת כאילו סר מעליהם פחד הכובש עד שנוכחותו האלימה, וגם האלימה מאד, אינה מרתיעה אותם עוד – וכך עדיין ה“שח” בתוקפו.

יתר־על־כן, לאחר שחשו הערבים בכוח הגדול שיש בידיהם לא ימהרו להניח אותו ולא ירפו ולא ישקטו, אלא – או, עד שתימצא התשובה האלימה שתחסל אותו בכוח – או, עד שתימצא התשובה האחרת שתבטל את סיבת ההיזקקות לכוח – ועד אז, יהיה ה“שח” בתוקפו.

מה נשאר איפוא?

נשאר שצריך לראות בכל האומץ והיושר את הגורם הבסיסי להתלקחות הזו – ואם הגורם הבסיסי הזה אינו אלא הכיבוש המתמשך – לדעת מה מתחייב לעשות עם הכיבוש המתמשך הזה, ומיד.

יזהר סמילנסקי, דבר, 12.2.1988

כי כל מי שלא שינה דעתו לאחר מה שקרה כאן לאחרונה, הוא אדם חשוד. בין אם היה תמיד שמאל ובין אם היה תמיד ימין, ובין אם היה תמיד מרכז – משהו קרה כאן לאחרונה שצריך היה לטלטל את המוח שלו ולשנות דעתו הקודמת, ואם לא טולטל בו כלום, הוא איש חשוד.

ואם עדיין הוא מחזיק בדעותיו, במסקנותיו ובהצעותיו של תמול שלשום, של לפני כל מה שקרה כאן לאחרונה, אם לא עצר לעשות סדר חדש, בדיקה מחדש – הוא אדם חשוד, ומאד.

חשוד במה? חשוד שאינו אדם אלא מאובן. שליבו אבן ושכלו אבן, ושטוב היה אילו פגעה בו אבן כדי לטלטלו. ייצא ויילך לשטחים, יעמוד ויביט, יחטוף אבן ואם ראשו יישאר שלם – יתחיל לחשוב.

בלתי נסבל, בלתי נסלח ובלתי מתקבל הוא זה שממשיך עדיין ומציע רק מה שהיה מציע תמיד, זה שמציג עצמו כחכם גדול שראה תמיד הכל, שמראש ידע תמיד הכל – עד אתמול, הוא עצמו – אתמול. והיום הוא – אפר קר.

לא, לא ידענו היטב. כולנו לא. אף אחד לא. לא חשבנו מספיק טוב. העדפנו מה שלא צריך היה להעדיף, ופסלנו מה שלא צריך היה לפסול, ולא עלה על דעתנו מה כן צריך לעשות באמת.

איש מאיתנו לא צדק. איש מאיתנו לא היה די חכם. איש לא ראה את הנולד כפי שהוא היום. לא מימין, לא משמאל ולא מן המרכז (והח"מ בכלל…), כך שתמצית כל הדבר שצריך לעשות היום היא פשוטה ולא קלה: לחשוב מחדש. לנענע את המוח הנרפה ולהתחיל לחשוב מחדש.

אם אנחנו לא נתחיל לחשוב כעת, יבואו אחרים ויחשבו במקומנו. והם כבר בדרך, ואת מה שלא עשינו מבחירה מרצוננו נעשה מכפיית רצוננו, ובקרוב.

ושתוק שם, אתה ששוב הולך לומר מה שאמרת תמיד.

דבר, ל' שבט תשמ''ח 18.2.1988: 7

אתם רוצים להחליט בשבילי, אתם רוצים לקבוע לי עובדות; אתם רוצים לעשות לי מציאות שאני לא אוכל להיות בה. שלא יהיה מקום לכם ולי יחד, לא בדיבור משותף, לא במעשה משותף. ולא בתקווה.

גם להתווכח אתכם לא ייתכן. אינכם עשויים לשמוע מה שאינו מכלל דבריכם תמיד. הטענות שלי עוברות לכם מעל לראש מעל ללב. ועל הפרק לא רק גבולות הארץ, מלחמה או שלום. על הפרק גם עצם קיומי כאדם. כיהודי וכישראלי – מה לי ולכם בני צרויה.

כי אם אתם באים בשם היהדות – היהדות היא בושה; ואם בשם הציונות – הציונות היא בושה; ואם בשם הישראלי. – להיות ישראלי זו בושה. אתם הלוקחים לכם בכוח, הרומסים ברשעות את תביעת הצדק שעושה את היהודי ליהודי.

מי שמכם להעמיד את המדיניות הפרטית שלכם מעל הכל ולחייב בה את הכל שישלמו מחיר מעשים שהם תכלית השלילה.

אני יודע שכלום לא יוכיח לכם. שכלום לא יפקח עיניכם לראות שגם הערבים כמותכם, ושאינם כדומן לדרוך עליו או להטילו החוצה. שאתם אינכם לבדכם בארץ, ולא תוכלו לסלק מעל דרככם את הערבי כמו שמפנים את הסלעים, את השיחים ואת העיזים המפריעים לכם. זה הערבי, שבעיניכם לא רק אדמתו מותרת אלא גם דמו מותר, ומותר לעשות בו כל מה שההיסטוריה היהודית צעקה כנגדו.

אני יודע שלא פסוקי התנ"ך יוכיחו לכם, ולא שניים אוחזין ויחלוקו, ולא מסורת יהודית ולא מורשת ישראל – שהרי אתם ההוכחה שאפשר לקיים את כל המצוות – ולא להיות יהודי.

אסור להרשות לכם לעצור את השלום. לא בשגיונות. לא במעללים, ולא בעובדות. אסור להניח לכם לסכן את החיים.

יזהר סמילנסקי, דבר 19.2.1988

בימים אלה אלפי ישראלים צעירים רואים פתאום את מחנות הפליטים.

פתאום נזדמן להם, בנסיבות קשות ומרות, לראות איך האנשים חיים. איך חיים ככה כבר עשרות שנים. רואים הדוחק והצפוף, את העזובה והלכלוך, ואת מי הביוב הזוחלים בסמטאות. רואים את קופסת המגורים שכמה דורות מצופפים בה יחד. רואים ילדים ערומים ויחפים, רואים זקנים עלובים בשיבה רעה, רואים פרולטריון בדכדוכו. ורואים את היאוש, את היאוש בדרגה שלאחריה בהכרח – ההתפוצצות.

כעת ראו הישראלים הצעירים מקרוב איך חיים האנשים הללו ששירתו אותם כל הזמן. בתחנות הדלק, במסעדות, באתרי הבניין ובניקוי הרחובות. ראו איך הם חיים כל הזמן, ולאן הם שבים הביתה, ופתאום ראו את השאלה הפלשתינאית לפניהם, בהוויתה, כפי שהיא.

מעבר למעשי האיבה, מעבר לאבנים ולאלות, מעבר לדיאלוג ההתכתשות האלימה – פתאום מתגלה עולם, שמעולם לא היה רחוק מבית הישראלי, ושמעולם כלום לא היה רחוק יותר ממנו: רחוק מן העין רחוק מן הלב רחוק מן השכל.

אבל, השאלה הדוחקת היום איננה ההיסטוריה של תולדות מחנות הפליטים. השאלה הדוחקת היום היא איך פותרים אותה: מה עושים כעת? והשאלה פונה ממש אל כל הישראלים הצעירים שנתגלגלו וראו כעת מה שראו: מה הם מבינים כעת יותר? מה לעשות מכאן ולהבא?

מפני שלפני שנים לא רבות, היה היות פליט כמעט שם נרדף להיות יהודי. וכעת היות פליט הוא עניין הפונה אליכם, אתם היהודים הצעירים. מה אנחנו צריכים לעשות בעניין הפליטים, לאחר שראינו, לאחר שנוכחנו, לאחר שכבר לא נוכל לומר לא ידענו ולא שמענו.

מעבר לכל מחיצות האיבה והמכות והמעצרים והשנאה – במבט אל הימים הבאים: מה צריך לעשות? מה נכון לעשות? מה צודק לעשות?

בסופו של דבר

והלא בסופו של דבר תשבו עם הפלשתינאים לדבר, הלא הכל הולך לקראת זה, למרות כל ההתפתלויות להתחמק, לדחות, להרוויח זמן, ליצור עובדות בשטח, וכל שאר ההתחכמויות – בסופו של דבר הלא תשבו איתם, כי אין שום מנוס מזה, בסופו של דבר הלא תוכרחו להכיר במה שאפשר היה להבין מתחילה –

ואם כך, למה היה צריך בכל הסבל והכאב, בכל המתים והפצועים, בכל המכים והמוכים, בכל ההתכתשויות המעצבנות האלה, ולהתבזות לפני כל העולם, ולשחרר בפנים יצרים אפלים, למה צריך היה לסבך את הנוער באלימות, למה צריך היה להתבהם עד כדי כך –

איפה היה השכל של אלה שנתנו לדברים להתדרדר ולהסתאב, במקום לתת להם מתחילה לזרום באפיקם הנכון: לשבת יחד ויחד למצוא עצה?

למה היה צריך להוסיף כל־כך הרבה כאב, למה צריך עדיין להוסיף כאב, למה לא מיד, למה לא להתחיל היום?

דבר, טו אדר תשמ''ח 4.3.1988: 13

מכל צד מחזיקים בי היום, וגם אני מחזיק בי בתוכי: מה אתה אומר? חשבת שזה יתכן?

הארבעה שהתעללו בשני עצירים ערבים;

ארבעת העצירים שנקברו חיים בידי אנשי־צבא;

החריגים מן הנורמה שעוד מעט והיו לנורמה;

האירועים שהמצלמות מנציחות לדיראון, ובכל העולם –

מה אתה אומר?

מי יָלַד לנו את אלה?

האם זה החייל הזה שנושא בתוכו בילבול, תדהמה, תסכול ועלבון מצטבר?

האם זה האדם, כל אדם, הנושא בתוכו אוּרווה של יצרים רדומים עד בוא ההזדמנות?

האם זה הזמן המתמשך ומתמשך עד ששוחק את שארית עצבי הבלימה של הצעירים במדים?

או האם אלה מחליטי ההחלטות ונותני הפקודות שמפילים על הצעיר הזה מצבים קיצוניים שקשה להישאר בהם שומר חוק?

או האם אלה ראשי המדינה שאין להם ורק אין להם אף תשובה אחת מה יהיה מחר, אבל תובעים כל הזמן מבני התשע־עשרה שהם לבדם יהיו נושאים על כתפיהם הצעירות את כובד אין־הפתרון של שולחיהם?

מה אומרים להם?

לא אומרים להם אחרת ממה שאומרים לצעירים הערבים שממולם. אומרים להם שיש גם דרך אחרת. שצריך להתחיל בדרך האחרת. ושכבר מאוחר, מאוחר כל־כך, ושנעשו כבר כל־כך הרבה מעשים שלא צריך היה לעשות, ולא נעשו מעשים שצריך היה לעשות – שאסור לבזבז עוד זמן יקר וכואב: וצריך להתחיל להידבר. כעת. מיד. היהודים כפי שהם והערבים כפי שהם. שליחי אלה עם שליחי אלה. לדבר ולחפש יחד מוצא. לא קל הדבר ולא פשוט – אבל זו ההתחלה.

עצם משב ההתחלה – כבר סימן לשינוי, והשינוי – עושה יש־סיכוי, ויש־סיכוי – מחזיר בני־אדם לאנושיותם.

דבר, יז אדר תשמ''ח 6.3.1988: 7

לסכסוך היהודי־ערבי לא יהיה מנצח אחד אלא שנים, או שלא יהיה אף אחד.

זה סכסוך שאין בו מנצחים אלא מתפשרים, ובפשרה הניצחון: לא זה יקבל הכל ולא זה יקבל הכל – אבל זה יקבל את האפשר המספיק וזה יקבל את האפשר המספיק. ההסכמה לכך היא הניצחון, ואילו התאווה להיות מנצח יחיד היא שעושה את הסכסוך לחסר תוחלת, לאכזרי ולנצחי. התאווה להיות מנצח יחיד היא שמסנוורת עיני שני הצדדים עד שהם מאבדים את חוש המציאות וכל צד מתחיל לראות את האחר כאילו אין שם אנשים אלא רק מין יצורים חד־ממדיים, בעלי רק תכונה אחת (איבה), רק מהות אחת (האוייב), ורק המחשה של אידיאה שנואה אחת (פלשתין או ציונות) – בעוד שאת אנשי “הצד שלי” רואים כאנשים ממשיים, עם בעיות ממשיות, מצוקות ממשיות ותקוות ממשיות.

ברור, על כן, איך נראית עכשיו המלחמה בעיני שני הצדדים: מלחמת האדם הממשי בצללים ובדמונים. אם לחטוף אבן ממשית מידי אדם ממשי, איך זה לחטוף אבן ממשית מידי “רוח האויב”? ואם לחטוף מקל ממשי מידי מכה ממשי – איך זה לחטוף מקל ממשי מידי “רוח השנאה”?

וכן, מוזר ככל שייראה, נלחם צד ממשי אחד בצללים הקמים עליו, וצד ממשי אחר משיב מלחמה בצללים המאיימים עליו – ויוצאת מין מלחמה ממשית שבה כותשים צעירים ממשיים צעירים ממשיים, בלי שאלה מודים בממשות אלה, אלא רק צללים מכים דמונים ודימויי שנאה חובטים בדימויי איבה.

ואולי ברגע שכל צד יתחיל להודות בממשותו של הצד השני, בממשות השני, בממשות האנשים, בממשות טענותיהם, בממשות זכויותיהם, בממשות סבלם ובממשות תקוותיהם, אולי ברגע שיכיר כל צד שלא יוכל להיות כאן מנצח אחד אלא שניים – אולי אז גם יתחילו לראות אדם את אדם, ויד אנוש תמצא את יד אנוש, ואולי זה לזה יאמרו אז: די, בוא נשב יחד, למצוא עצה יחד.

דבר, ג ניסן תשמ''ח 21.3.1988: 7

זועק בשם הנערים ששלחתם… נסו

להסביר לי… לא מוצא בכם את הגב

שאני כה זקוק לו כעת.

(קיבוץ, שבועון התקמ).

ישר לנקודה: מי הם אלה ששלחו אותך ושאתה תובע מהם? מי הם אלה שבשמם יצאת לשטחים? מי הם אלה שצריכים לבוא ולהסביר לך משהו?

בן כמה אתה? את מלחמתו של מי אתה נלחם?

אתה איש גדול. אתה משתתף בבחירות. איש לא מתעלל בך כאילו היית חפץ שעושים בו מה שרוצים. איש לא שולח אותך. אתה שותף להחלטות: אם לשלוח או לא לשלוח.

אתה נוטל חלק במערכה ציבורית שקובעת מה יהיה במדינה הזאת. ובמקום להשתפך בהאשמות – עשה משהו שהמדיניות תשתנה. אתה כעת האחראי למה שקורה. ממש כמו הוריך וכמו מוריך שאתה מיילל על ראשם. אינך תלוי עוד בהם, ולא בסיפורי העבר שלהם. ההווה הוא שלך ואתה יכול להשפיע.

מה פתאום אתה צריך שיתנו לך גב. אתה צריך לתת גב. מה פתאום אתה צריך הסברים ושכנועים והצדקות מבחוץ. אתה הוא המסביר, אתה הוא המשכנע. אינך עוד הילד הבכיין שמשפחתו מרחמת עליו. אתה הוא בעל האחריות ובעל המעשה ובעל האמצעים. ובעל הכוח ובעל הבחירה. עשה משהו.

אינך נמצא בשטחים וחובט אנשים באלה שבידיך, בגלל החינוך שלך או בגלל מופת הוריך או כנגד מופת הוריך – אלא מפני שזו החלטה של הדרג המדיני שהיית שותף לבחירתו ושאתה בעל זכות לתבוע ממנו דין־וחשבון.

אתה בעל הבית. אתה אחראי לעינינים.

ואיש לא צריך להסביר לך. אתה יודע הכל. יותר מרבים אחרים. ואינך הולך בשם איש. אתה הולך בשמך. ואינך צריך לא לאהדה ולא לגב תומך, ולא לעינים דומעות על צערך. אתה הוא הנושא בצער הקיום הזה. ואתה גם בעל היכולת למצוא עצה.

אתה כבר גדול. אתה חזק ובעל יכולת. ואל תהיה כעת בכיין ונותן פתחון־פה לעוד בכיינים מאשימי זולתם. אין אחרים. זה אתה. לא תמלט מזה. זה קיומך. אלה החיים שלך. וזה גם עתידך.

אבל, כשאתה מודיע פתאום בקול רם ובפומבי שאין עוד אמונה בך, שבנך יזכה לשבת תחת גפנו – אתה אב מסכן. אתה בורח לילדותיות. לאין אונות. או מעמיד פנים כאלה כדי לזכות ברחמנות עליך.

אל תרחם על עצמך. אתה יכול לשנות. עשה משהו. קרא לאחרים לעשות. יש לך כוח אדיר לשנות דברים בארץ. אתה וחבריך. ותפסיקו לילל. והיו עושים מעשים שמשנים את המדיניות, שמשנים פני הארץ. שנותנים סיכוי לך ולבניך. זו האחריות שלך. ויש סיכוי – אם ירבו הנאבקים לשמו. וברצינות, ובדבקות, ובהסתייגות, ובכל נפשם ובכל מאודם.

למה לא שומעים מצדכם

למה לא שומעים מצדכם הפלשתינאים קול ברור המדבר על הכרחיות הפשרה ועל הנכונות להסכמה – מתוך הכרה במחירה – כפי שקולות כה מרובים, נשמעים הן בצד הזה – מחצית העם ואולי יותר?

למה אתם כולכם תקועים, כמו המחצית האחרת אצלנו, בעמדות מיתולוגיות קשוחות, של רק מאה אחוז, של רק לעולם לא, של רק להחזיר הכל ושל רק דמוניזציה של היריב – למה רק קולות המשלהבים ציפיות מרומות ושירים המציתים הזיות שווא, נשמעים מצידכם ושומטים את הסיכוי הריאליה האחד שיש לפנינו: להודות זה בזה, לוותר זה לזה ולהשיג פשרה הגיונית ומכובדת?

זאת שעה קשה, אבל גם מאוד רגישה ומאוד פתוחה – אם מספיק אנשים משני צדי הסכסוך יבינו, כי נוצר כעת סיכוי אמיתי, וכי הסיכוי הזה הוא בגדר האפשר הממשי, למה אין שומעים מצדכם קולות – שהכאב, הסבל והחרדה זיקקו אותם – שהנה זו הזדמנות כעת לצאת מן הגזירה, שכאילו לא נשאר לנו אלא רק לדרוס זה את זה, כל אחד לפי יכולתו, ורק להפסיד את מה שניתן עדיין להציל – כשיש סיכוי גדול, שהטרגדיה שבה שני צדדים צודקים מכלים זה את זה, תשתנה לדרמה שבה פשרה ווויתור הדדי יהיו פותחים מוצא לחיים ולשלום.

סירוב נוקשה יביא עליכם ועלינו מעשי יאוש טוטאליים – והחזק בכוח יגבר על החלש ממנו, ובכל הנוקשות המבהילה.

אין הכרח להגיע עד כך, מכאן, לפחות חצי העם מוכן לשבת יחד אתכם ולמצוא עצה משותפת – ואצלכם? לפחות קול ברור אחד שיישמע, ועוד אחד, ועוד אחדים?

שתיקתכם מחזקת כאן את המחצית האחרת. אמירתכם תהיה מחזקת את כל הצדדים.

בשם אלוהים, אל תפחדו כעת להרים קולכם. מה שיקרה כאן אם לא נתחיל בתהליך ההידברות – מפחיד עוד יותר. והפחד מה יקרה לכלל, לעם כולו, ולשני העמים האלה – צריך לגבור על הפחד הפרטי המונע אמירה אמיצה.

מחצית יהודי ישראל קוראים כעת לקולות אמיצים מן הצד הפלשתינאי – התעוררו, השמיעו קולכם – אין יותר מדי זמן להסס.

ואם יש אמיצים במחנה הערבי – יתגלו עכשיו. הכל עומד כעת על הננו כאן שלכם. קומו, דברו, כעת־עכשיו.

דבר, ז ניסן תשמ''ח 25.3.1988: 15

למה נהרסו בתים בכפר ביתא? אם הסיבות הן כל־כך ברורות והכרחיות – למה לא בבית־המשפט בפומבי, שיהיה הצדק גם נראה? למה צריך לסמוך על שיפוטם של מחליטים חשאיים ועל צדק המסתיר פניו?

אם הרס הבתים הוא רק נקמה – לאיזה תוצאות מצפים? אם הרס הבתים הוא עונש – מה היחס בין החטא והעונש? ואם הרס הבתים הוא גמול הסתה, התגרות וחרחור מעשי איבה – מה עושים למסיתים יהודים ולמחרחרי מעשי איבה יהודים? או די שיהיה האיש ערבי כדי שייפלו בין דין לדין? לפורעים יהודים בכוח ובפועל, בהסתה ובמעשה? האם מתכוננים לגרש גם אותם?

מדוע לא רואים שאין כאן רק יהודים וערבים המכים זה את זה – אלא יש כאן בני־אדם משני צדי בעיה קשה – ששום אש ושום כוח ושום הרס בתים ושום גירוש אנשים לא יפתור אותה. הכוח הגדול לא פתר כלום בלבנון, והכוח הגדול לא יפתור כלום גם כאן ובשטחים.

האם כבר אין אצלנו אנשים חכמים, ואין לנו אנשים שהם בני־אדם? כי חכמי הגירוש אינם חכמים ופוקדי ההרס אינם בני־אדם.

על הראשים המלאים דם

איך צמחו אצלנו אנשים שראשם מלא דם – ובידיהם ההיסטריות כלי נשק רועדים?

מניין באו קשי־המצח הללו המחרפים את צה"ל והמחציפים פנים כלפי תקוות ישראל לחיים, והגוררים אותנו יום־יום מאש אל אש ולא ינוחו עד למלחמת היאוש הגדולה?

למה מעודדים קבוצות שוליים להיות מנווטי המדיניות? למה אין מרסנים את המתפרצים האלה? למה אין יד קשה על מסיתים ועל מתפרעים יהודים, ממש כשם שהם תובעים יד קשה כנגד כל מסיתים ומתפרעים – למה אין מסתייגים מהם ומכל צעקותיהם?

למה קוראים להם לדבר איתם – אלה החושפים שרירים של רשע, של רוע ושל שנאה תאוותנית, במקום שלבני־אדם יש לב־אדם – אלה הממריצים כאחוזי תזזית להרוס את תקוות ישראל, למה נותנים לקוראים למוות – לשלוט על חיינו?

יזהר סמילנסקי, דבר, 15.4.1988

הכל התחיל במספרים קטנים, מעט אנשים, מעט אדמות, מעט אפשרויות, ומעט כסף – זה תמיד. והכל תמיד התחיל בהזכרת היסטוריה ארוכה מכל היסטוריה. ההיסטוריה לא היתה חסרה כאן מעולם, וגם הרצף המתמשך של ציפיה מתמשכת ושל געגועים גדולים לגאולה. והכל, כתמיד, התחיל והלך במילים גדולות, בהכי גדולות שיש בנמצא, מן התנ"ך ועד לבי במזרח, ועד אל הצפור, והכל התחיל עם הסופות בנגב ועם הרוחות הגדולות שבעולם, רוחות הקידמה, האור והחופש, ועד לבית יעקב לכו ונלכה.

אבל, ממש תנועת ביל"ו זו, שעל פני רחבי רוסיה התארגנו בה כ־500 חולמים, ועד אודסה הבטיחו להגיע – לפי המסופר – כ־200 נלהבים. ליפו הגיעו ביולי 1882 60 חלוצים, ואל גבעות גדרה החשופות הגיעו בדצמבר 1882 9 מתיישבים נפעמים, ואף לא אשה אחת ביניהם (שלוש שנים – כך גזרו על עצמם הנפעמים – לא יישאו אשה, כדי שכל כוחו של המתיישב יהיה כולו קודש למעשה ההתיישבות).

וצריך גם להזכיר כי שנה קודם להם, הגיעו לכפר השילוח שעל‏־יד ירושלים שתי משפחות מצנעא שבתימן, משפחת נקאש ומשפחת השאש.

וכך גם “אם הקבוצות” בארץ, דגניה, שהתחילה ב־1910 בשבעה חברים ובשרה מלכין ומרים ברץ, ומושב נהלל, “אבי המושבים” בארץ, שפתח ב־1920 ב־20 משפחות, ו“השומר”, שמתארים אותו כגרעין צה"ל לימים יבואו, שמנה ב־1910 כל כולו כשלושים שומרים וארבע חברות לצידם. ואפילו “העיר העברית הראשונה”, שהיתה ב־1909 “אחוזת בית”, התפוצצה מאוכלוסיה שבנתה חמישים בית ובית.

לא זו בלבד, אלא שכל יהודי ארץ־ישראל, הישוב הישן עם החדש, מנו בתום מלחמת העולם הראשונה כ־50,000 נפש, ובהם כ־1500 פועלים וכ־200 פועלות.

איך קרה אפוא, שמן המספרים הקטנים האלה, ומן הישות הפיסית הלא־כלומית ההיא, מן העוני הכללי (פיתה וזיתים וכוס תה) ומן הארץ הנידחת ומכל המאמץ שכינה עצמו, ביוהרה לא מרוסנת, בשם “המאמץ הציוני ההיסטורי” של העם היהודי בפרוס המאה – איך קרה שמן המקום המבוטל הזה נוצר, בין שנים־שלשה דורות, המוקד הגדול ואולי אפילו הראשי לקישבו הדרוך של כל העולם כולו, ומסיבות טובות ולא כל־כך טובות, מרותקים רבים כל־כך בעולם הגדול, לדעת כל פרט ופרט, ובמדויק ומקרוב, וממראה עיניהם – ולהגיב בהתרגשות על מה שנעשה כאן, ב[מקום] הגיאוגרפי הפעוט הזה, על חופו המזרחי של הים התיכון, זה המלומד בכל־כך הרבה תרבויות והיסטוריות?

באותם ימי התחלה, היתה התשובה פשוטה יותר וגם נראית יותר. בסוף המאה הקודמת ובפרוס החדשה היגרו ממזרח אירופה כשלושה מליון יהודים מערבה, אל ארצות־הברית. כולם יהודים שומרי מסורת, כולם מחונכים לחיבת־ציון, כולם נושאי בשורת הגאולה בארץ ציון וירושלים. ובאותו פרק זמן התשובה הקולעת למצוקה המיידית של היהודים היתה באמת אמריקה. ואילו התשובה הציונית לא היתה לא פשוטה, לא קלה ולא מיידית. אלא שהצורך בתשובה הציונית, והנכונות להגשים תשובה זו למרות הקשיים והקורבנות – הצורך הזה עשה סלקציה בין היהודים: אלה שהאמינו וחיפשו להם בשורה, נוסף על פתרון המצוקה המיידית – מכאן, ואלה שחיפשו רק פתרון מיידי למצוקתם האישית, מכאן.

ואמנם, ההתחלה היתה כזו שזרעי הבשורה היו ממש נובטים והולכים כאן בכל פינה ובכל מעשה. ולא נלך לחזור כאן על כל הסיפורים הידועים ועל כל התולדות המוכרות – אותן שלכאורה כל אדם כבר יודע וכבר שמע וחזר ושמע, בכל עשור ובכל יובל (אף כי, אולי, לא די ולא היטב…) עוד ועוד מסיפורי ההתחלה המרגשים ההם.

כשאור מתסיס בתוך כל העליות הראשונות היו החלוצים, שהקימו וטיפחו את מה שהיום אולי היינו קוראים בשם “תרבות הנגד” – נגד מה שסברו שהוא “האופי היהודי הגלותי”, נגד הסדר הבעל־ביתי, נגד הפרנסות היהודיות המושמצות, ונגד הסגנון העיירתי, שנחשב כתכלית השלילה, לרבות ההתעלמות מהר־הגעש שמתחתיהם, וכל כיוצא באלה.

וכך, מכל אין־ספור הסיפורים הידועים על “תרבות הנגד” הזו, לא נזכיר כעת לענייננו, אלא רק תנועה אחת, שלא הרבה סיפרו עליה, אע"פ שאין כדוגמתה הרבה, כמדומה, בתולדות העולם כולו.

פועלות, כידוע, יש והיו בכל העולם תמיד. אבל “תנועת הפועלות” – נשים שמרצון ומבחירה ומהעדפה לקחו על עצמן “לרדת” ולהיות לפועלות – כאלה, כמדומה, לא תמצאו בכל מקום ומקום, פועלות, לא כפתרון כלכלי גרוע לשעת מצוקה, אלא, אדרבא, כיתרון אנושי, כפתיחת דרך לגדולה, כבשורה לכל הנשים, כהתחלה לקראת חיים חדשים, וכגורם לשינוי ערכים טוטאלי וגם כגורם לשינוי עמדות אצל הגברים שלצידן. שעל כן, להיות פועלת בכל עבודה שהיא, לצאת מחוק המטבח, הכביסה והטיפול בילדים, ולעבוד בכל העבודות היסודיות שעליהן העולם עומד, לרבות העבודות המזולזלות ביותר והמתאכזרות ביותר, לרבות עבודות הנחשבות בעולם כקשות, כמסוכנות וכבלתי נשיות כל־עיקר – באופן שב־1909, כשעבדו בגליל 168 פועלים, עבדו שם גם אחת־עשרה פועלות.

הן הקימו גן־ירק ונשאו מיים בדליים מבוקר עד ערב, הן יצאו לשדה לכל עבודות העונה באותן השמלות הארוכות ובמגבעות הקש הגדולות, בשמש, ברוח וביובש. הן היו שותפות ליסוד חוות חקלאיות כשוות בין שווים, או כמעט שוות… הן היו מראשונות אום־ג’וני (מרים כבשנה), מראשונות “השומר”, ועד כדי כך, שכשעקץ עקרב רשע אחד את אחת הפועלות – אין היא מעיזה לצעוק מכאב, שלא ירננו עליה “בכיינית אחת”, שלא יפטרו עליה “אשה…”, ותימצא אז בלתי־כשרה לתואר האצולה הרומם הזה: פועלת! ונחיתותה תוכח אז סופית. פועלת עברית בגליל, מה מרומם מזה? צריך אולי להזכיר כעת בקול ובפירוש שמות כשרה בצר, כמניה שוחט, כשרה מלכין, או חנה מייזל, ולספר ולספר עליהן, שיידעו, שיידעו למשל, איך מרים ברץ, בימי דגניה הראשונים, וזה אך נולד לה בנה הבכור, אינה נוטשת את מקום מפעלה האישי – הרפת של דגניה – אלא משכיבה את העולל הנולד באבוס הפרה וממשיכה בעבודה המטורפת ההיא בתנאים התחיליים של אז – וכאילו היתה מכהנת בקודש.

כך, שעל השאלה אם זו מדינה עם בשורה או מדינה ככל המדינות – יודעות מאה שנות הציונות לספר סיפורים שונים, פעמים כך ופעמים כך. ומכל מקום, בימי ההתחלה הצנועים ההם, קרה כאן משהו מיוחד, משהו נכון כל־כך, כל־כך מדויק, ואמיתי כל־כך – שעל יסוד אותו דבר מועט ודל־מספרים, עדיין אנו חיים, ומגזעו יוצאים הענפים הטובים שעוד ישנם לנו, ושכל כמה שמקלקלים בהם, עדיין כוחה של ההתחלה חזק ופורה, והשרשים האלה כל־כך בריאים עד שהעץ יכול לעמוד מאה שנה בכל הרוחות המטלטלות צמרתו ומפזרות לכל רוח הרבה־הרבה עלי שלכת.

היה בהן, ככל הנראה, בהתחלות ההן, איזה ביטוי למשהו כמוס ביהודי, דבר שהיה מחכה בו, מחכה לשעתו, דורות על דורות, משהו שמילים כה גדולות וכה גבוהות כ“גאולה”, וכ“הגשמה” וכ“מהפכה” וגפ כ“נצח ישראל” ו“עם סגולה” – היו מדוייקות לאשורן, וכלל לא פראזות נפוחות, ומתארות גם את ממשות החיים וגם את המתח הממשי שהיה בין המעשים ובין החלום, בין מימוש הפתרון האישי, ובין האמונה בשליחות שמטעם ההיסטוריה.

אילו דיברתי לפניכם לפני כמה חודשים, הייתי מדבר מכאן והלאה דברים אחרים, לא בלתי חשובים בעיני ולא בלתי נחוצים, אלא שבין היום ובין לפני כמה חדשים קרה דבר בארץ, שעשה את הדברים ההם לכמעט מיושנים ואת ההתעסקות עכשיו בהם כאילו היא חשודה על בריחה. מן הנכון לעמוד ולדבר על מה שקורה כעת עכשיו, ושעדיין קשה כל־כך לומר בו דברים מסכמים ומזוקקים כל צרכם.

אולי אומר כך: מאז התחילה ההתיישבות היהודית החדשה לפני כמאה שנים ודרך הקמת מדינת ישראל, ועד עצם היום הזה, שלוש שאלות יסוד אינן מרפות מאיתנו, בעוצמות שונות ובהתקפות חוזרות, שלוש שאלות שנשארו שאלות, למרות כל התשובות וכל ההתקדמות שהתקדמנו, ואין צורך לנחש הרבה כי הן אותן השאלות הידועות לעייפה: הבטחון, הכלכלה והחברה. שאלות כה מוכרות שעצם הזכרתן כבר נוסכת שעמום, שלוש השאלות האלה לא מצאו להן את פתרונן במשך הזמן, אלא רק את הסתבכותן, עד שככל שנמצאו להן פתרונות טובים הוסיפו ונשארו לא פתורות.

אלא שכעת, ממש בימים אחרונים אלה, נראה ששלוש השאלות הגדולות האלה מתחברות והופכות לאחת: איך יוצאים ממצב המעבר הרופס והמתמשך הזה? ומן הצפיה האוכלת־לב לצפירת האזעקה הבאה? איך יוצאים מן ההשקעה חסרת־התחתית של רוב משאבי האדם והמשק בבטחון? ואיך סוף־סוף יוצאים מחנייה רופפת המוקפת תמיד עוינות פעילה ותוססת מכל כיוון שהוא? והכל תמיד דרוך תמיד לסכל איומים ולהקדים סכנות – זו רודפת זו – ובקצרה, כל השאלות ועינויי הספקות הפכו היום כולם לאחת: איך יוצאים מכאן אל השלום?

בוודאי שאין זה עסק קל ולא פשוט, ועדיין לא רואים את הצד השני נחפז להושיט יד, והכל מסובך מאד – אבל האם מלחמה היא עסק קל, פשוט, נטול סכנות ונטול קרבנות? תמצית העניין היא – סיבוב הראש החושב, מהתבצרות קיפודית בשטחים, להיפתחות אל אנשים, ועם אל עם, ויחסים אל יחסים, ומשא־ומתן, והסדרים – סיבוב ראש מדיני.

זו גם השעה לשוב ולזכור שני עניינים גדולים שאירעו בתוך ארבעים שנות המדינה, ואשר בגלל אי־ראייתם כפי שהם […] – אם […] ואם מהיסחפות לחטוף […] במצוקה הקשה שעוד לא יצאנו ממנה.

שבין העניינים קשורים במושג “ארץ ישראל”, הכולל בתוכו גם מושג גיאוגרפי וגם מושג לאומי: מקום ועם. עד קום המדינה היתה הציונות עסוקה ראשה ורובה בארץ: לקנות אדמה, להציל משממה, מביצות, מטרשים, מדלות הקרקע, עד שהמליצה “הפרחת השממה” היתה אז תוכן חי וממשי, ואף טעון רוממות ומפצה על קשיים ועל אסונות. לבסוף למדנו לדעת איך עושים אדמה מלא־אדמה, ואיך הופכים לא־מקום למקום – והסיפורים ידועים, הלא הם כתובים על כל מפת הארץ ובאותיות זוהרות.

אבל המושג “ישראל”, לא נתפש אלא במאוחר, מפני שבתקופת ההתחלות היה עוד הכל אינטימי, מספרים קטנים, עליה נבחרת וחברה תאבת יסוד ארצי, באופן של“ישוב” היה יישוב הארץ בראש כל מעייניו: ההתיישבות, החקלאות, הגבולות, ההיאחזות, השרשים, והצמיחה.

ואילו העם, הוא לא הגיע לארץ אלא עם המדינה. זה העם הגדול, בהמוניו, במליון וחצי בבת־אחת, כפי שהוא, בהוויתו הנגרשת – העם היה הפתעה ליישוב הוותיק, והוא גם היה שגיאתו הגדולה מכל השגיאות. אותה עילית אגררית, שידעה להתמודד עם הגיאוגרפיה הקשה של הארץ, לא ידעה ולא הבינה מה לעשות עם ההיסטוריה הגדולה של העם כשדפקה זו פתאום על פתחו, ומילאה את ביתו.

הישוב לא ידע לקבל את העליה, נאמר את האמת. מעבר לדלות הכלכלית שלאחר תום מלחמת השחרור, מעבר למחסור, לידים הריקות ולבלבול הגדול ממה לחיות ואיך לחיות – הישוב לא הבין מה קורה, לא הבין את נפש העליה הגדולה הזאת, כמעט לא ראה אותה – נתן לה מה שלא ביקשה, ומה שביקשה לא ידע לשמוע, ובראש כל השגיאות היתה הפטרונות: אנשים ניסו לרצות בשביל אנשים אחרים, להחליט במקומם, לבחור להם במקום בחירתם, לתת להם מה שהחליטו בשבילם בלי לשאול אותם. רשות הבחירה של העולים לא הובנה. הם עצמם עוד היו בהלם העליה והעולם החדש. רצונם הבוחר לא הובחן ולא כובד. ובלחץ כל האילוצים הקשים של ימי המדינה הראשונים נחלו העולים החדשים את מנת המצוקה הקשה משל כולם, ונשאו בתלאות התחלה כבדים משל כולם, נדונים לתנאי התחלה גרועים משל כולם, ולהרגשתם, היו נדונים כך לא בלי קורטוב של זדון, של ניצול, של אפלייה וקיפוח, ואי־כיבודם כשווים בין שווים.

הישוב בארץ, שפוליטית היה מאורגן בהגמוניית מפלגות הפועלים, נמצא אז עיוור, חירש וגם, נודה, שוטה – ולא תפש את המצוקה שלפניו. לא גילה רגישות ואחווה למצוקת העולים, שעלו עליו במספרם פי שלושה, אבל שקעו לבדם בצרכים הראשוניים שלהם, בבדידות שלהם, ובמוזנחות שנפלה עליהם. שגיאה זו היא שגרמה לו לשמאל הוותיק להפסיד את העם החדש, גרוע מזה: השמאל נשאר חסר פועלים בתוכו, והפרולטריון שבארץ, אם אינו ערבים, לא היה עוד שמאל. השמאל נשאר כמאגר דעות אבל בלי לגיונות. גרוע מזה, את הסוציאליזם שניסו אז הוותיקים למכור לחדשים, הם עצמם עמדו כבר בעצם מכירתו בשוק הגרוטאות, ובמרומי גל ביסוס עצמם היו רובם ככולם שטופים בבניית נכסיהם, ביציאה מן השיכונים הישנים אל פרברי הגנים החדשים, ובריצת בולמוס חסרת מעצורים, ולעיתים גם חסרת בושה, אל רמת־חיים משופרת, בחישוף התאווה לבורגנות, זו ששנים רבות היתה מוצנעת, וכעת היתה מתבצעת לתיאבון ולראווה. ובעשור השני למדינה, וביתר שאת לאחר ששת הימים, היה צפון תל־אביב הולך ומתמלא תנועת התבססות זו, תנועה לא כתובה, אבל מאחדת שמאל עם ימין, וכל אותם חוגים מאוששים, שאך זה תמול עוד היו “המעמד העובד” לבוש החולצה הכחולה ונושא סיסמאות פועלי כל הארצות, התחרו כעת בכל כוחם מי יהיה מהר יותר “נובו ריש” – החל בצפון תל אביב ועד הרחוק שבישובי הוותיקים. ורק ניקח עוד מקום לרגע כדי להיאנח כאן, ולזכור איך כשהיינו עניים היינו בשיא יופיינו ואיך עד היום אנו שואבים מן הזמנים ההם של שעת עוניינו – ואיך כשהצלחנו ונעשינו עשירים וחצי עשירים התחיל פוקד אותנו הכיעור, המגיע לי, והאני אחטוף לי יותר.

על שגיאה נוראה זו שילם השמאל. שילמה גם המדינה. שילמו במהפך ימינה, שילמו בהמראה הכלכלית עד שיא האינפלציה, שילמו בנפילה האומללה לביצת לבנון, שילמו בפתיחת “השטחים” להתנחלויות, ושילמו כל־כך, עד שכעת, כשהגענו אל רגע השלום האפשרי – אין היום רוב ברור כדי לקום ולעשות שלום, ועד כדי כך.

והשגיאה האחרת ששגה הישוב הוותיק, כשהפך להיות מישוב לעם־ישראל במדינתו, היתה בהגדרת זהותו היהודית. מאז העליה הראשונה (ואין צריך לומר הישוב הישן) שהיתה ברובה שומרת מצוות, מסורתית למהדרין (וזכרו את פולמוס שנת השמיטה הראשונה), נוספו ובאו עליות חלוצים חילוניים, חילוניים גם משום שחדלו להיות דתיים, וחילוניים גם משום שבחרו להיות חילוניים והתגאו בחילוניותם כבהישג של קדמה ושחרור. וכך, כמובן, גם גידלו ילדיהם, שמלבד פרקים מן התנ"ך לא למדו דבר על יהדותם ועל תוכן יהדותם ועל משמעותה, ולא שמעו מעודם דבר על אוצרות התרבות היהודית.

אין הכוונה כאן לקבוצת “הכנענים” שבמופגן ויתרה על כל זיקה למורשת היהדות ומסורתה, אלא לרוב רובו של העם הצעיר שגדל בארץ בלי לדעת הרבה על מורשת התרבות היהודית. הכל נראה להם פשוט: הגולה הייתה שלילה גדולה אחת, וחשכת מצריים פרושה עליה. וכמעט בושה היתה להימנות על בניה ובני־בניה. את היהדות כולה, על שלושת אלפי שנות היות, לקחו ומסרו לידי הדתיים, כאילו היהדות כל משמעותה הוא שמירת המצוות. וכשמסר הישוב, ואחריו הרוב הפוליטי שבמדינה הצעירה, את [….] ( […] אפילו פעם אחת המושג יהודי או יהדות אלא רק ישראל וישראל).

עד מתי? עד שנפלה על הישוב ידיעת השואה והתחילו הרהורים מחדש. ועד שנפלה התביעה להגברת זהות היהודי, ועד ש“חיפוש השרשים” בעולם תורגם גם לחיפוש השרשים כאן, והתברר אז, שהנפש היהודית – ריקה. ושבורות ובערות ונבערות השתכשכו בתוך הריקות. וגם איזו יוחסניות של לא־גלותיים, כאילו יהדות היא גלות.

האם תיתכן כל עיקר פניה ליהדות בלי פניה לדת? כן, בוודאי. הנה למשל, מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, הנה למשל, מרטין מרדכי בובר, הנה למשל, גרשום שלום, הנה למשל ברל כצנלסון, ועוד כדוגמתם – שהיו אנשים יודעי יהדות נוחלי יהדות ומנחילי יהדות, בלי להיות שומרי מצוות דווקא, ובלי שנצטרכו כיהודים מודרניים להציג עצמם כפויים לאיזו דוגמה שמרנית מוכנה.

ומנגד זה קמו, למשל, כמה מנהיגים ידועים מילדי הארץ אך תמול שלשום, אנשים כיגאל אלון או משה דיין, ורבים רבים כמותם, מה הם למדו על היהדות, מה ידעו על היהדות, מחוץ לפרקי תנ“ך, ובין התנ”ך לביאליק היתה להם רק שממת תרבות ורק אנטרטיקה קפואה של כלום.

וכך באה ההתנתקות מן הרצף וההתקפלות אל תוך בועה, בלי קשרים אל קודם ואל אחר־כך, וכך נפתחו חיים של יחיד על יד יחיד, בלי עם, בלי יחד של עם, ובלי היסטוריה של עם. והלא זה אחד העמים עתיקי ההיסטוריה שבעולם, רווי כולו היסטוריה, עד שכל תא יחיד עונה בו להיסטוריה, כענות קונכיה אל הים הגדול, ופתאום חי כאן עם חדש כביכול, עם חסר היסטוריה, מתחיל בו בעצמו, (לכל היותר באביו או בסבו) ונגמר בבעיותיו היום־יומיות המטביעות אותו מעל לראשו במיידי, בלי שום מבט גדול, ובלי שום זיקה אל חוויה גדולה (אלא אם זו שעת מלחמה או ההינצלות ממנה) – לא ממשיך כלום ולא נמשך אל כלום. השואה היתה אחד האילוצים שהכריחו אנשים לקשור את הכעת עם פעם קודמת, ואת השוליים עם העומק, וכן הביטויים המיתולוגיים “חורבן” או “גאולה”, שגם הם שמורים רק לרגעים נדירים, או, אולי, גם מימצאים ארכיאולוגיים, או חוויות החברה להגנת הטבע, כשכל שאר ימות השנה וכל השנים כולן – הן פְּרָזון קיבוצי, פרזון רוחני, בלי דושן ההצטברות האיטית של תרבות מתמשכת, בלי התפקדות היחיד עם דורות, בלי עמקים ובלי גבעות, ורק חיים נמשכים במישור השטוח, ובשממון חסר האיכפת – אבל, אם אמנם זה כל הדבר שיש לו לאדם – הרי מישורי המיסיסיפי הם גם גדולים יותר, גם נוחים יותר, גם מסוכנים פחות – ובעיקר – מחוייבים פחות.

האין זו הצבעה על אחת המפלות הגדולות שנחלה מדינת ישראל לא בשדה הקרב, אלא בתוכן קיומה, בכבודה העצמי ובחוסנה כעם – עם מצולק קרבות הישרדות – ועד לחזיון המדהים של הירידה הגדולה של מאות אלפים, מאות אלפים מבני הארץ, ילדי הארץ וחניכי הארץ, שאם היות יהודי ואם היות ממשיך היהדות, אינו אומר להם הרבה – ואם הכל סביבם רק שטוף להשיג רווחה, ראשו ורובו רק להשגת רווחה אישית, ומייד, בלי מימד עומק, בלי מימד גובה, ובלי מימד רוחק – למה באמת דווקא כאן?

ביסוס יהדותו של היהודי החילוני אינו שום קריאה לשום חזרה בתשובה אל הדת, אלא הוא קריאה למצוא את יהדותו של היהודי הבלתי־דתי, למצוא לו עושר גנוז ולגלות לו מכרה עשיר שהשליטה בו הוזנחה מקוצר־דעת והביאה לידי ויתור על עומק ועל רוחק. שלא להיות עוד יהודי סתמי בלי לדעת מה זה. שלא להיות עוד יהודי רזה נפש וצמוק דעת. ולא מי שדי לו רק בהוויתו הארעית, הווית יום אחד, היום הזה, כאותו פרח עציץ.

יהדותו של היהודי הלא דתי ומורשתו מן ההיסטוריה היהודית, על כל טלטוליה ותלאותיה, היא גם ידיעת מגבלות המוסריות ודעת ההתאפקות מעשות עוול, למשל. והיא גם ההיענות לתביעה לתת דין־וחשבון עצמי ולאומי – ועד כדי כך, שמוסכם על היהודי שיש דברים בעולם שהוא, כיהודי, לא יעשה אותם, מפני שהוא יהודי, לא רק כמו בענייני כשרות ואישות, למשל, אלא כמו בעינייני יחסי היהודי והלא־יהודי, למשל, או כמו בענייני שבירת עצמות במכות, או למשל, בנסיון לקבור אנשים חיים בהדיפת טרקטור, אם גם היהודי מסוגל לעשות ואם אין לו כאן בעיות או יש.

ארבעים שנה ודברים קורים כאן כל הזמן, ודברים משתנים כל הזמן, כשם שכמה עניינים מרכזיים, שבנפשנו, ממלחמה למלחמה – לתקופת ביניים. בהרבה שטחי פעולה התקדמנו, אבל בשטח המרכזי שבחיינו, ביציאה מן המלחמות, שם עדיין מדשדשים במקום, ורָבים בחזקה אלה עם אלה, מחצית העם כנגד מחצית העם.

ארבעים שנה וכל הזמן עוברים מדגש אל דגש, מן הדגש על הגיאוגרפיה של ארץ ישראל אל הדגש על ההיסטוריה של עם ישראל, מארץ – אל ישראל, ומדגש על הבטחון אל הדגש על השלום, ומויכוח על גורל השטחים אל דיון על גורל האנשים, משני עברי הקו המפריד, אל שני העמים המתחככים זה בזה, וממש בימים אלה רותחת הארץ במשבר שקשה שלא לראותו כמשבר ההתבגרות: מדינה בצהרי יומה, לפני המכריעה שבהחלטות, מאז קומה.

אולי יהיו הדברים נשמעים לעומקם יותר, אם נקרא שני שירים קצרים וידועים מאד, וניווכח איך עברנו בארץ ישראל מדגש אל דגש, ומארץ אל ישראל:

לא שרתי לך, ארצי (שרה רחל, 1926)

ולא פארתי שמך

בעלילות גבורה, בשלל קרבות;

רק עץ – ידי נטעו

חופי ירדן שוקטים.

רק שביל – כבשו רגלי

על פני שדות.

ארצי, חופי ירדן, עץ, שביל, שדות, ומלבד השדה אין עוד אדם בארץ, בודדה היא מתפללת בשביל השדות, פולסת את שביל הנמלה שלה, בנתינת כל כוח המעשה שבה, ואילו הקרבות שלה ועלילות הגבורה שלה הם ממש אותם המעשים הפשוטים שעושים לאדם ארץ ומולדת.

והשיר השני הוא קטע מן השיר “קרואי מועד”, בעיר היונה, לאלתרמן (1957):

– – העיר התנוצצה

בהבהובי סדנה ושוק, לפעלו

הוסיף העם לצאת עם שחר, חלוציו

חרשו, רוכליו חפזו איש איש בעגלתו,

ומשוררי הזמן נסו את הנוצה.

הפגומים תמרו בזעף קיטורו

ועשניו של יום, בחשמלו של ליל

שטפו חיי הרחוב, זמר התיאטרון,

קרע עינו בפוך, סחר והתפלל,

וכמעולם, בלי תהות ותמֹה מה יתרון,

עמלה סמטת־שווקים, ראוה כוכבי אל.

כאן יש עיר, סדנה ושוק. כאן עם ולא יחיד, כאן רוכלים ולא רק חורשים, כאן רחוב ולא רק שדות, פיגומים, קיטור, עשן, חשמל, וגם תיאטרון וגם משוררים וסימטת השוק – וגם כוכבי האל כאן, אותם הכוכבים בחוץ.

הנה לפניכם המעבר מן החוויה של ארצי, כלומר שדותי, ומגבורה, כלומר עשיית המקום – אל התנופה של תנועת עם הממלא עיר נבנית, עם ישראל חדש, והמון של שוק, ובמקום הפירוש מה לא תעשה המשוררת, בא הפירוש ההימנוני של המעשים של כולם, עם חדוות הזרימה הגדולה והנוכחות הגדולה בתוך הווית העם, עם חדש בעיר חדשה, ושוב, עד כוכבי האל הרואים וגם מאשרים: הנה כי כן, הללויה.

לא נוכל לסיים עכשיו בלי לומר דבר שיהיה נשאר כשהכל יהיה נשכח. משהו של תפילה לעת הזאת, בפרוס חג ארבעים השנה. ושוב אל נתן אלתרמן ב“שיר משמר” שלו מחגיגת קיץ, הנה כך מתפלל השיר, ומתפללים אנחנו, עלינו ועל המדינה הזאת:

שמרי נפשך, כחך שמרי, שמרי נפשך

שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך,

מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך,

מאבן קלע, מסכין, מצפרניים.

שמרי נפשך מן השורף, מן החותך,

מן הסמוך כמו עפר וכמו שמיים,

מן הדומם מן המחכה והמושך

והממית כמי־באר ואש כיריים.

נפשך שמרי ובינתך, שער ראשך,

עורך שמרי, שמרי נפשך, שמרי חייך.

נפשך אומר המשורר, נפשך קודם לגופך, לא עוד בני התשע־עשרה משלמים בנפשם מחיר שגיונותינו וחוסר בינתנו, לא עוד הטובים שבנו למאכולת איבה ואין תקווה. שמרי נפשך לקראת האפשר, אל מכאן והלאה, ומן הפינה הזאת שאנו תקועים בה, אל המרחב הנפתח מתולדותינו אי־אז, אל מקום מחכה אי־שם, מאיתנו והלאה, מאיתנו והלאה – ובשלום.

דבר, ג אייר תשמ''ח 20.4.1988 (מתוך דברים בכינוס “ארבעים שנות המדינה” באוניברסיטת תל־אביב).

יותר מדי מטורפים מתרוצצים שם על ההרים בשטחים;

יותר מדי מטורפים נושאים שם רובים בידיהם;

יותר מדי רובים יורים שם אש קטלנית;

יותר מדי מהר לוחצים שם על ההדק וקודם־כל הורגים;

יותר מדי מוות נופל שם על ראש כולנו – ועוד נשלם, שלם נשלם כולנו על הטירוף שם.

מי זה המטורף שנותן רובים לכל המטורפים שם?

"הם מרחו משחת נעליים על הרצפה ופזרו עליה סוכר – הם דרשו מאחד הערבים לזחול על ארבע וללקק – ומאחר הם דרשו לאונן ולשיר – "

(דבר, 21.5.88)

"צעירים ערבים שעברו בשער שכם בירושלים הועמדו ליד אחד הקירות ברחוב סואן –

נצטוו לפשוט מכנסיים, לפשוט תחתונים –

ובמשך 20 דקות הועמדו וערוותם גלויה –

אח"כ נתבקשו להתלבש, לא נדרשו להזדהות –

לא נחקרו ונשלחו לנפשם."

(“הארץ”, 11.5.88)

הנה, לא ינום ולא יישן שומר ישראל.

דבר, כח אייר תשמ''ח 15.5.1988: 7

אלף ותשע מאות כלואים היום במחנות הריכוז של ישראל.

כולם שם מסיתים, מתפרעים, עושי־צרות, חשודים, מולשנים, חסרי־מזל, וגם אתה ואני.

כולם שם הם רעים בלי צורך להוכיח שהם רעים – אלא רק לתפוס ולכלוא.

כל־כך קל וזול לתפוס אנשים בלי חובת הוכחה, בלי שמיעת עדויות, בלי שום ביקורת ובלי שום אחריות – רק לתפוס ולכלוא.

איזה גיבורים הם החלשים האלה שתופסים אנשים כה מרובים ומפחדים מחובת ההוכחה, ומתחבאים ממשפט גלוי – ורק לתפוס ולכלוא.

והלא זה לא מכבר נתפסו אנשי בטחון ולא מן הזוטרים – ולעיני כל שיקרו במצח נחושה (חסינים מעונש) – שיקרו למפקדים, לשופטים, לממשלה ולעם ישראל. כעת צריך לסמוך עליהם שהכל לפי החוק – ורק לתפוס ולכלוא.

הכלואים יצאו מכלאם עם זרעי שנאת עולם. אבל הלא־כלואים לא ישלימו עם זריעת ההפקר בתוכנו. בעיניהם יש משהו נכבד יותר ומאריך ימים יותר: ערך האדם. אבל את זה התופסים־כולאים ושולחיהם – אינם מסוגלים להבין, אלא רק לתפוס ולכלוא.

כוח גדול וראש קטן, ראש קטן ומלא דם – אינם פחות מקלקלים ממסיתים בשטחים.

ובמבט מרחיק קלקולם עולה. המסיתים מתכוונים לגוף והתופסים־כולאים משחיתים פנימה.

מי שנוטל די חופש לתפוס־לכלוא בסיטונות, אפילו יש לו איזה סעיף בחוק – דורס את החוק, וחמור מזה, מכה עד עפר את האמון בו, בשיפוטו וביושרו.

מי שתופס וכולא אלף ותשע מאות אנשים ללא שום הליך משפטי – מדיניותו כבר הפסידה, זו כמות שמוחקת כל הגיון מלבד הגיון הקלות: לתפוס ולכלוא.

ממש הקלות הזו היא המוליכה אותנו לטמטום הדעת.

יזהר סמילנסקי, דבר, יא סיון תשמ''ח 27.5.1988: 15

מה עוד משותף לנו ולהם (הם – המתנחלים בשטחים; אנחנו – יריביהם)?

במה שהם מתפארים – אנחנו מתביישים. מה שנראה להם כבטחון – לנו נראה כחרחור מלחמה. מה שנראה להם כצדק בהתגלותו – נראה לנו כעוול צועק לשמיים (ראה הכפק ביתא, ראה הכפר תורמוס־עיא, וראה, וראה, וראה…).

להם בראש־הכל – העפר, ולנו – האנשים. הם מוכנים לתת ולקחת חיי אנשים בעבור העפר, ואנחנו מוכנים לתת עפר כדי לחסוך חיי אנשים.

הם מתהלכים באגואיזם לאומני, דורסני ועבה־עור – שצמח על גבי פחד מיתולוגי – וההומאניזם שלנו צומח על־גבי תקווה למשא־ומתן הדדי, אפשרי.

לפי תפיסתם יש כאן סכסוך חסר־סיכוי בין יהודים לערבים. לפי תפישתנו – סכסוך בין בני־אדם, עם סיכוי לפשרה.

לכאורה כולנו נושאים אותו הדגל, מדברים אותה השפה, ומצטטים אותם כתבים עתיקים, ולמעשה – תהום.

ההיסטוריה היהודית יודעת איך מקרב שלומי־אמוני־ישראל יצאו גם זיופים, נביאי שקר, מבשרי שקר, מטיפי שקר ומשיחי שקר.

והלא מה שהם עושים שם כעת הוא זיוף הציונות, זיוף ההתישבות, וזיוף בשורת היהדות – וזה זיוף חיבת־הארץ וזיוף אהבת עם־ישראל – מפני שהם דוחפים אותנו בכל כוחם ובכל מאודם אל המלחמה הבאה, הגדולה, הכללית, הנוראה, שכמוה עוד לא היתה מעולם.

הכל היום בסכנה בגללם: תקוות ישראל, תחיית ישראל, ושלום ישראל. הנה הם שם, מתרוצצים על ההרים ההם וגפרורים בידיהם החמדניות, ולא ינוחו עד אם הדליקו את הארץ, ואש תאכל סביב סביב – אם יניחו להם.

העם השלישי

“חיים כאן שני עמים, והשנאה היא העם השלישי” (מנשה קדישמן)

ובדיוק כך: בין הים והירדן יושבים יהודים ויושבים ערבים ומסתובב ביניהם גם העם השלישי הזה – חלקו ערבים וחלקו יהודים – והוא עם השנאה.

ולא ינוח ולא ישקוט העם השלישי הזה, עד אם כילה ולא השאיר בארץ לא יהודים ולא ערבים, אלא רק את שנאת זה את זה, והכל יהיה שנאה.

אם לא נקום היום לעשות משהו – כעת עכשיו.

דבר, כ"ה סיון תשמ''ה 10.6.1988: 15

כל יום תמה אדם מחדש, מפני מה לא כולם משוכנעים בצדקת הדרך אל השלום – ואיך אינם רואים את הדבר ההכרחי הזה? הכל שומעים בכובד־ראש, מקשיבים מתוך דאגה ונראה כאילו הטענות התקבלו על דעתם, וגם ההגיון שבחומרת ניתוח המצב – ועם זה, נשארים קרים, בלתי־מרוצים וכאילו רק אבן כבדה הונחה על ליבם.

כל־כך הרבה מאלה הנחשבים כ“מחנה השלום” מדווחים כל הזמן על מבוכה, על בלבול ועל אי־ידיעה, בעוד ש“המחנה הלאומי” – קולו אחד, פשוט ומסוײם.

כל לב מלא כל־כך הרבה מועקה, היסוסים, מבוכה, נטיה לדחות מעליו את המסקנות המתבקשות, ואפילו עויינות אל התובעים לבוא ללכת בדרך השלום.

כאילו תשובת השלום איננה יורדת עד תחתית הנפש, זו הנפש המפוחדת של היהודי? או כאילו זו פגיעה בגאוותו של בעל נכסים, שצריך לוותר על משהו כדי להשיג משהו שחשב שאפשר לקחתו בחינם? אולי זו השמרנות, החוששת תמיד מכל שינוי וממאנת להיפרד ממה שנראה כוודאות, לשם השגת מה שנראה כהימור מסוכן? ואולי קול המנהיגים אינו נשמע להם צלול למדי, החלטי למדי, ולא חד־משמעי למדי?

כי למה כל־כך הרבּה אנשים זקוקים כל־הזמן לכל־כך הרבה שיכנועים, ולחיזוקים, ולתימוכים, ולבירבורים ולהבהרות – איזה הסברים עוד לא ניתנו להם, איזה ניתוחי־מצב עוד לא הוצגו לפניהם, איזה תחזיות קודרות עוד לא הובאו לפניהם – מה עוד חסר להם כדי שישתכנעו?

כאילו שיכנועי השכל אינם מספיקים. כאילו קיר של אינסטינקטים מפוחדים חוצץ ואינו זז. אותם אינסטינקטים שבצל, פנימה, שנולדו להיסטוריה היהודית הארוכה, ונשארו מפוחדים, ומסרבים להאמין.

מה יכול לשנות? מה יכול להזיז את הקיר הזה שבצל הלב? מה יכול להפוך ילדים מפוחדים לאנשים מבוגרים, נוטלי אחריות? מה יכול לעבור את מחסומי החששות האפלים, ולקרוא אנשים להיפתח – לשמוע את צופרי האזעקה, לראות את אותות ההתראה, ולתפוש שאם לא עושים כלום לשם השלום – מתעוררים פתאום באמצע מלחמה נוראה, שעוד לא היתה כמוה, שיראו שאסור להשלים עם האשליה שאם מחכים הכל מסתדר אי־כך. שאסור לטמוןְ את הראש מפני הברירה: או שלום דרך פשרה או מלחמה ללא פשרה. ושזאת היא כל הברירה: או שקמים ולוקחים אחריות ועושים לשם השלום, או שמתחמקים אל הראשׁ הקטן, הנאנח, המסכן מוג־הלב, ומחכים שהכל יסתדר לו מאליו אי־כך.

יותר מדי אנשים מחכים שכך יהיה, שהכל יירגע ויחזור אי־כך אל מה שהיה קודם, ושאפשר יהיה להניח לה, ליונת־השלום מרוטת־הנוצות, שתתיבש לה, יותר מדי אנשים אינם מאמינים לכל צופרי האזעקה ולכל תופי ההתראה, שרק חרש שוטה וקטן אינו שומע אותם, ורק פרד אינו מבין מה הם אומרים.

ועד כדי כך, שלהיות יונה מפחיד היום את מפלגת העבודה, האמורה ללכת בראש הצועדים אל השלום, יותר מלהיות נץ – כי להיות נץ, הם אומרים, מצודד יותר את רוב הבוחרים המהססים… וללכת בעיניים עצומות אל המלחמה נראה להם משדל יותר אנשים, מדבר יותר אל לב היהודי המפוחד – שאסור להפחידו, מפני שיילך ויצביע בעד אחרים, מרגיעים יותר.

והלא כל מה שצריכה מפלגה גדולה לעשות היום הוא, להציג את הברירה החדה בין – או שלום או מלחמה. בלי לטשטש, בלי לרכך ובלי לפזול. לקרוא לציבור לקום ולהתגבר מפחד השלום. לראות את האמת הקשה, ולהציג בגדול את הברירה, על כל פרשת־דרכים ועל כל צומת במדינה: או מלחמה או שלום, עד שירגיש כל אדם שתפשו לו בגרונו: או מלחמה או שלום.

זו כל החובה היום. לדבר אמת, לדבר באכזריות, ולדבר אמונה. ולא להרפות.

יזהר סמילנסקי

דבר (ל סיון תשמ"ח 15.6.1988): 7

ראש הממשלה מצא לאחרונה נוסחה יפה להסביר את “המהומות”: זו לא מלחמה על שטחים ועל גבולות – זו מלחמה על הקיום.

כעת הכל ברור. אין כאן מלחמתם של הפלשתינאים על שחרור עמם – אלא רק “אלמנטים מתפרצים” המתנכלים לקיום היהודי. שום התקוממות. שום עם. שום התנערות – טרוריסטים אנטישמיים מתכוונים לבטל את הקיום היהודי.

מוכר היטב הוא תיאור לוחמי־חירות־עמם כטרוריסטים נפשעים – וכל לוחם־חירות־עמו לשעבר צריך לזכור. אלא שהוא, רק את עצמו רואה כלוחם־חירות והאחרים הם פשוט טרוריסטים נפשעים.

ולעקרו של דבר, מי הוא בעצם המאיים כאן על הקיום? מי מדבר היום ובקול רם ובפומבי על טרנספר, על גירוש, ועל דיכוי ההתקוממות? מי כאן הכופר לא רק בתביעת עם את עצמאותו, אלא כופר גם בעצם קיומו כעם, ומודה רק ב“אלמנטים המתפרצים”, המאײמים על הקיום, צועק על איום לקיומו?

מוטב שיירד ראש הממשלה מן הנוסחה היפה שמצא לו. לא הקיום היהודי על הפרק, ומסוכן להפיח אש בפחד היהורי לקיומו.

הסכנה האמתית איננה אלא דווקא בנסיון הזה להעמיד קיום מול קיום – או קיומו או קיומי – במקום החוכמה להעמיד קיום על־יד קיום.

קיום כנגד קיום פירושו עוד מוות. קיום על־יד קיום פירושו עוד חיים.

קשה מדבר

הערבים עושים את האינתיפאדה שלהם מסיבות שלהם. ויהודים מנסים לדכא להם את האינתיפאדה מסיבות שלהם. ועד כאן הכל מובן.

אבל לא מובן למה כל זה לא מעניין אף אחד בארץ. שומעים על זה כמו על מזג האוויר, קשה אבל אין מה לעשות. עור עבה צמח לנו, לא להרגיש ולא להתרגש. מתרגלים. פשוט מתרגלים.

מתרגלים. לא נורא. מתרגלים לכל. מתרגלים גם למעשים הקשים שעושים הכובשים לנכבשים, לאחר שהנכבשים עשו מעשים קשים לכובשים. אין מה לעשות. מתרגלים.

לולא שההתרגלות הזו איננה רק היפטרות מטירדה לא נוחה. היא תחילתה של אחת המחלות הקשות ביותר. מחלה שאם לא מטפלים בה בתחילתה, קשה להירפא ממנה אחר־כך, בלי לעבור מדורי גיהנום.

ההתרגלות לאדישות המוסרית ולתשישות האומץ היא התרגלות שהזמנים האחרונים זוכרים היטב לאן הובילה, וער לרקבון עמוד השדרה. עמים גדולים וחזקים נפלו במחלה הזאת, באירופה, באמריקה הדרומית ובאפריקה ואיפה לא.

בכל מקום שהתגלתה המחלה הכל התחיל תמיד בהתחמקות הידועה: “זה לא עסקי”. או “מה אני כבר יכול לעשות”. ובמזמור הידוע: יש שומרי סדר – שישמרו הם, ויש שומרי חוק – שישמרו הם. ואותי עזבו. אני הולך לים.

בתחילה זו רק שתיקה. רואים עוול ומחרישים. ואחר כך זו שתיקת “מה־לעשות – כך הוא העולם”. ואחר־כך כבר מאוחר. זה כבר בפנים. המגפה בעיצומה. ולא ייפטרו ממנה בלי רעידת אדמה.

כי שחיתות שמתרגלים אליה איננה רק העמקת העוול, אלא היא מקמוק נפש האדם. עד שנעשית לסמרטוט. כעת ײכנע האזרח לכל משטר זדון ויפחד מצל עצמו. כעת הוא חולה אנושות. הדוגמאות מרובות וידועות. כך התחיל תמיד. ואיננו יוצאים מן הכלל, “זה לא עסקי” היא תסמונת מחלה קשה מדבר.

יזהר סמילנסקי, דבר, 15.7.88; פורסם ב’דפי ריב', תל־אביב זמורה־ביתן, תשמ"ח–1988

בלי אנצאר אין בטחון בארץ, טוען מי שהקים את אנצאר. (אנצאר – ולא קציעות – מפני שהסובל קובע את השם ולא גורם הסבל). ואין ברירה – הוא טוען – האחריות לבטחון בארץ אי־אפשר לה בלי אנצאר.

אנצאר – הוא מוסיף – זה אמצעי־לחימה הכרחי כנגד המאײמים בפועל על הבטחון. ואלפי הכלואים שם, ונהלי הכליאה שם, והרחקת העין הציבורית משם – הכל לפי הנורמות והכל מוכרח לשם מימוש האחריות לסדר ולחוק בארץ.

אלא שמחנה אנצאר גדל בינתיים הרבה מעבר מה שחשבו שיהיה. וממחנה קשוח לעצורים ללא־משפט, גדל והיה לסמל. סמל מזדקר מעל נוף הארץ.

סמל למה? סמל ישראל הכובשת. סמל הרק כך. סמל ההכרה שרק רמיסה תועיל. שרק הכוח יביא פתרון. ושרק ערבי נכנע הוא ערבי מוכן לשיחות.

צריך להכניע את הערבי. צריך שיחדל לרצות. צריך להשתיק את תביעתו לשחרור. צריך שיבין בשפה המובנת לו שאין לו סיכוי.

אנצאר הוא היאוש. יאוש מדרך ההידברות. יאוש מדרך הפתרון המדיני.

יתר־על־כן, המסיתים כלואים והמהומות נמשכות. וכנראה שלא די כלאו. וצריך יהיה לכלוא את כולם, את כל העם הפלשתינאי.

להשתיק עם? לכלוא תביעה לחופש? מתי הצליחו בכך? היכן? אלא אם כן השמידו את התביעה והשמידו את התובעים ועד האחרון.

וכך הולכים ומשקיעים היום את כל האנרגיה הלאומית בכיבוי אש על־ידי אש. נלחמים בתסמונת ולא בביטול סיבותיה.

ממשיכים לדכא את המרי במקום לפתור את גורמיו. לרדוף את המסיתים ולא לראות את הדור המתפוצץ. כל מה שיש לבטחון כתכנית פעילה – הוא ענישה. ועד כניעה ללא תנאי, שקוראים לה חוק וסדר.

וכך יש אנצאר, ועוסקים שם בחישול אויבי הכיבוש והפיכתם לשונאים לנצח, ושוקדים להפוך אותם ללפידים בוערים.

כשידוע היטב שאם לא איתם – אין עם מי לדבר. אבל, מי מתכוון לדבר. מתכוונים לרמוס כל מי שיעז לדבר.

האם אין בין קובעי המדיניות מי שיראה שמדיניות הביטחון מיוסדת על סירוב לראות מה באמת קורה לפניהם? ושאין בשטחים לא מסיתים ולא מוסתים, אלא יש שם תביעה גדולה של עם להשיג את סוף כיבושו?

לחינם. אין שומע. לא המנהיגים ולא העם. ורק להעניש, ורק לגרש, ולהרוס ולרמוס. ועד כאן כל תכלית החכמה הלאומית שלנו.

אנצאר איננה דבר של מה בכך. איננה אירוע קטן בשוליים. אנצאר נכתבת היום באמצע דף ההיסטוריה של עם ישראל במדינתו. ובין שאר גבורי ההיסטוריה שתקופתנו יודעת, הולך וקם, עשוי במו ידינו, אנצאר כגבור היום.

מקומות שונים שימשו כסמלים בתולדות ארץ־ישראל כסמלי התקופה. תקופת יבנה, תקופת מצדה, תקופת תל־חי, כעת תקופת אנצאר.

דבר, כ' באלול 2.9.1988: 13

בכתבה מאת רולי רוזן (שבועון,"הארץ׳׳ 30.9.88 ) מסופר על איסמעיל: בת 27, מן הכפר אל־חדר, על יד בית לחם, נעצרה ב־20 בפברואר קרוב למקום שממנו נזרק בקבוק תבערה על ג’יפ של צה"ל.

כבלו ידיה מאחורי גבה, הרביצו בה ובעטו, והעבירו לירושלים, לצינוק: מטר וחצי על מטר ועשרים, מטונף כולו כבית שימוש, עד הבוקר.

בשעת החקירה הלבישו על ראשה שק מסריח, הושיבו אותה כבולה על מתקן צנורות ברזל שמכאיבים בכל צורה של ישיבה, לשמונה שעות.

ואחר־כך נעלו אותה ב“ארון”: תא בטון ודלת ברזל, מטר שבעים על שמונים על ששים, מלא כולו צואה, קיא ועוּבש. ב“ארון” הזה השאירו אותה שבוע ימים.

משם החזירו אותה לצינוק,“הרגיל׳׳ ובחזרה ל”ארון" חליפות, עשרים יום. פעם גם הושיבו אותה שעות אחדות תחת זרם מים קרים, ומשם הכניסו אותה לחדר שמזגן הקפיאו כמעט.

במהלך החקירות הסירו את נעליה ואחד החוקרים נעול מגפים קפץ על רגליה החשופות.

שלושים ושלושה ימים לאחר מעצרה הוחזרה לתא המאסר והורשתה להתרחץ ולהחליף בגדים.

באמצע יולי, לאחר ערעור שהגישה עורכת־הדין שלה, שוחררה מן המעצר.

רפי לוי, דובר המחוז הדרומי של המשטרה, לא הכחיש את הסיפור. אבל מאחר שלא הוגשה תלונה על היחס אליה אין בכוונת המשטרה להתייחס לטענותיה.

סיפור זה בודאי איננו הסיפור הקשה או המחריד מכל הסיפורים שישנם ולא הוכחשו.

ואף־על־פי־כן:

מה הם עושים, מפלצות העינויים האלה, בשם מדינת ישראל במרתפים שלהם?

מי הרשה להם? מי שלח אותם? מי האחראי להם?

ולמה לא יכניסו אותם ל“ארון” ההוא – וימסרו את בטחון ישראל לבני־אדם?

דבר, כ"ו תשרי תשמ''ט 7.10.88: 13

כולם ראו בטלוויזיה את פיצוץ הבתים בשכם.

“זה מראה קשה”, העיר האלוף שעמד שם בראש המפוצצים.

על פשע נורא בא הפיצוץ הנורא – הסביר מה הכריח אותו לפוצץ.

השכונה במורדות ההר ואולי העיר כולה זעקה אז, יסודות הארץ זעקו והשמיים זעקו.

אין טעם לשאול כעת אם האחד פשע והמשפחה כולה תיספה, אין טעם לשאול כעת על שיקולי־דעת בעד ונגד – “התמונה הקשה” היתה מעבר לכל זה. גם מעבר לקהות החושים של יוזמיה.

מה שהיה שם היה רק רשע. לא שום דבר אחר. רשע רשע רשע.

רשע הפורץ מהר גריזים ועד לב השמים.

מי הרג את כאיד צלח?

סוחר נעלים, כאיד צלח, בן 42, נהרג בפתח חנותו בחברון ב 2.10 לאחר שעל המכונית של לוינגר נזרקו אבנים ולוינגר ובניו יצאו וירו בנשקם. סוחר הנעלים נהרג ועוד ארבעה נפצעו. בגופו של אחד הפצועים נמצא קליע מאקדחו של לוינגר.

מי הרג את כאיר צלח?

אילו נפצע יהודי ובגופו נמצא קליע מאקדחו של ערבי – מה היו עושים לערבי הזה? זורקים אותו למעצר ללא משפט?

הורסים את ביתו? תופסים ומגרשים אותו?

או, אולי, כמו לוינגר, היו משלחים אותו לחופשי מפני שירה להגנה עצמית?

אבל מעבר כל זה, מי הרג את כאיר צלח?

ואיך נושאת הארץ את רוצחו?

להשאיר צלקות ‎ ‏‎

צריך שישארו צלקות,

עם נפגעים

(שר הבטחון¹ בבאר-שבע)

צלקות? צלקות הן סימני פציעה שאינם מגלידים. כמו הסכסוך. שנשארים לעולם. האם לכך הכוונה?

ומי הם הנפגעים האלה עם הצלקות? הנורים או היורים?

מפני שיש נסיבות שבהן הפוגעים הם הנפגעים. מפני שהצלקות שהם משאירים באחרים, נשארות גם בהם. מפני שהריגה, פציעה ופגיעה אינן רק מהיורים והחוצה – אלא הן גם משאירות דברים פנימה אצל היורים.

לא אצל כולם? ויש יורים קשוחים־לעניין, שכדורי העופרת, הפלסטיק והגומי שהם יורים, לא משאירות בהם שום צלקות?

מי יודע. כעבור זמן, מסתבר, שאצל רבים מן המשוער הופכות הצלקות, שהם עשו באחרים, לצלקות שלהם. והאדם הצעיר הזה, שנקרא להשאיר צלקות, גם נפשו אינה נשארת כפי שהיתה, אם נפש לו, ולא תמיד ברור עד לאן יגיע ההיתר הזה שניתן כעת לפגוע על מנת להשאיר צלקות.

גם מי יודע צלקתוֹ של מי תהיה נשארת יותר, כואבת יותר, מחלחלת יותר ומערערת יותר – של הנורים או של היורים.

יזהר סמילנסקי

דבר (ג חשון תשמ''ט 14.10.1988): 13

הנה נכנסנו לתקופת החושך.

ארץ ניתנה בידי הרשע הלאומני.

החלומות הרעים ייהפכו למציאות.

חושך ייקרא אור, אחורה יקרא קדימה, עוול ייקרא צדק, והמלחמה תקרא שלום.

מדינת היהודים לא תהיה עוד פתוחה לכל היהודים, כי אם רק לכתות ימי הביניים.

המשק, הכלכלה, מוסדות וארגונים יאולצו לקרוס, אם לא יישרו את הקו.

התרבות תילחץ, תפוקח ותיחסם, שלא תתפרע ולא תרים קול.

במה דברים אמורים?

אם ניתן להם, אם נניח להם, אם נרשה להם.

אם לא נהיה כעת הכוח שכנגד. אם לא נקום כעת מלוא קומתנו. ואנחנו כמעט מיליון.

אם לא יקום כעת כל השמאל הציוני להיות לאופוזיציה אחת במערך לוחם אחד. ולהיאבק.

אם לא נפסיק כעת להיות מסכנים וּבכיינים ותשושים כאלה. ולהיאבק.

יותר מדי יקר וחשוב כעת על הפרק וגם את טעם החיים אפשר לאבד.

ולהיאבק.

ולא לתת להם. ולצאת באלפינו שלא יוכלו לעשות מזימותיהם. ולהיאבק.

רק אתמול חײכנו בביטול אל המלים הדהות ההן שכעת אין כמותן לבוהק.

קוּם התנערה עם חלכה – –

ואנחנו איננו חלכאים. איננו מסכנים. איננו אבודים. ומלבדנו אין איש.

ולהיאבק.

וקול צריך שייצא כעת בכל הארץ: מתגייסים למאבק. ולהיאבק.

קום התנערה.

ולהיאבק.

יזהר סמילנסקי, דבר, 16.11.88; פורסם ב’דפי ריב', תל־אביב זמורה־ביתן, תשמ"ח–1988

לא להצטרף. לא לדבר על כך. לא ללכת אליהם. לא לדרוך על ספם. לא להשתלב ביניהם. זה גרוע מכניעה. זו מעילה בזהות. וגרוע מכל: זו התאבדות.

לקום כנגדם. במלוא הקומה. להיאבק בהם, בדרכם, בתוכניותיהם ובמעשיהם: דרך מול דרך. ולא להתפתות בתמימות משונה לאשליה שהליכה איתם תתרום משהו להתיישבות שלא תקרוס תחת חובותיה, למפעלי ההסתדרות שלא ישלחו עובדיהם לרחוב או שיושג “שינוי שיטת הבחירות” או שאפשר יהיה “למתן אותם מבפנים”: פתי יאמין.

ולהתגייס כעת ולא להניח להם ליצור “פתרונות” במוח האגרוף המרושע שלהם, ולא לתת להם להשקיע את שארית המשאבים בהתנחלויות, בדיכוי, בגירוש ובכיבוש הדורסני – עד פרוץ המלחמה הנוראה.

ולנשום לרווחה ולהינצל מן הבושה שבקבלת “מיהו יהודי”, “ההמרה”, ו“ההסכמה” – המשליטים עלינו פתאם את ימי־הביניים – ולהצביע בשתי ידיים נגד ונגד ונגד.

אדרבא, זו הזדמנות לכל השמאל הציוני להתנער מן ההלם ולקום על רגליו, לתת לכוחות חדשים בתוכו להתגלות, רעננים וששים לקרב, ולהזעיק למאבק הגדול של לב החיים ועל טעם החיים.

לא להצטרף. למשוך אל ההיפך, לגייס התנגדות אדירה. ושתהיה כאן תקווה לראות אור באופק.

דבר, ט כסלו תשמ''ט 18.11.1988: 13

אמת צריכה להאמר היום. כי הערבים גם באמצע כל צידקת התקוממותם – אינם רק צדיקים גדולים. גם כשסבלם אמיתי ובלתי מוכחש – עדיין לא כל מעשיהם מותרים ולא כולם נסלחים – וביחוד לא הגסות. לא מלחמת הקצבים ההיא. ולא הבהמיות שלוחת־הרסן. ועדיין לא נשמעה מצידם אף מילה אחת של הסתייגות.

זה לא עושה לבלתי צודקת את התביעה לצאת מן הכיבוש – אבל אין זה משחרר את הרשות להיות ברוטליים. ועל רתחת הדם כנגדם. לא הכל ניסלח. בשום פנים לא.

נכון. זה עיסקם של הערבים לתקן את עצמם. אבל האם מישהו ביניהם חרד לכך? האם נשמעה אצלם ביקורת עצמית ובפומבי? האם גם הם מודים בעוולות שעשו? האם רק הפחד מפני נקמה פנימית משתיק את האומץ להוקיע את הרע?

נראים הדברים שמרובים הם היהודים המוכנים לומר בפומבי דברים של אהדה כלפי הסבל הערבי – מן הערבים המוכנים, ואפילו בחשאי, לומר מילה של הבנה לדאגה היהודית. אי־אפשר לטשטש אי סימטריות זו.

לולא שהשלום הוא צורך שלנו וחובה שלנו – גם אם יתמהמה הערבי לבוא.

וכך, נידמה לעתים, ובצער מדכדך, כי מאות אלפי הידיים הממשיות שמושיטים יהודים ‏ לשלום – אין בטחון כמה ידיים של ערבים תהיינה מושטות לקראתם.

או, אדרבא, יבוא קול ערבי ויכחיש?

יזהר סמילנסקי, דבר, 18.11.1988

לא רצו לבוא לפגישה עם אשף דרך הדלת – כעת יבואו לאחר שהגג יפול עליהם.

לא רצו לבוא כבני־חורין שבוחרים דרכם – כעת יבואו ויד העולם מוליכה בעורפם קשורים וכפויים.

לא רצו לבוא כשהשלום היה על הסף – עוד לפני האינתיפאדה ועוד לפני כל־העולם־נגד – כעת יבואו כשהמלחמה על הסף, כשהמשק מתערער, ולבד־לבד־לבד מכל העולם.

יבוא היהודי הגאה, והלוחם לכבוד הלאומי יבוא, וארץ־ישראל השלמה תבוא, ודגל התורה עם דגל התחייה – כולם יבואו כעת, עניים, ריקים וכפופים.

אפילו מפלגת העבודה תבוא כעת, תאסוף עצמותיה הזקנות ותזדנב גם היא קפואה למחצה.

אילו היתה כעת האופוזיציה הגדולה והסוערת, הלא עוד הערב הייתה מזעיקה את עם ישראל אל הכיכר הגדולה ולפידים בידיהם:

כעת להתחיל לדבר!

יזהר סמילנסקי, דבר, 18.12.88; פורסם ב’דפי ריב', תל־אביב זמורה־ביתן, תשמ"ח–1988

אני מבקש לדבר בפניכם הערב יותר על היהודים ופחות‏ על הערבים וכל השאלה שלי היא: מה אנחנו עושים שם בשטחים כל הזמן האינסופי הזה?

השאלה אינה השטחים, ולא השיחות הפוליטיות ולא הוועידות הבין לאומיות אלא: האם אנחנו עוד בני אדם? אנחנו היושבים על ראשם של מליון וחצי בני־אדם, סוגרים אותם ומכריחים אותם להיות בני־ערובה לרעיונותִ שלנו על ההסדרים. אנחנו הכובשים אותם, הלוחצים אותם, הממררים את חייהם – וגם את חיינו – ולא נשלחם חפשי עד שישלמו לנו כופר: לאומי, פיסי ופוליטי, ועד להשחתת צורתנו האנושית, ועד לאותה קהות החושים, האדישה לכאב והסתומה לעוול, ועד לכליאת עם שלם בביתו בלי חשמל ומים ובאיסור על הבעת שמחה, בלי שמישהו יבהל מ“מבצע” לא־יאומן זה. הנה, זה הדבר: הכיבוש שלנו שאנחנו כובשים – וההתנגדות שלנו שהתרגלנו להיות כובשים, זה הדבר. לא האדמה, לא השטחים ולא הפוליטיקה: ההתבהמות שלנו זה הדבר. וההסכמה הכללית שלא נורא, שאפשר, שמוכרחים כך, ולא עוד אלא שצריך להכביד ידינו יותר ולכבוש אותם עד עפר.

ראו במה כולנו […] למכור את הפסקת הכיבוש שלנו ביתרונות מדיניים פיסיים, ואיך לא לחדול מן הכיבוש לפני שנקבל תמורה טובה. ואיך לגרום להם לערבים שלא ביקשו כלום ולא יקבלו כלום – עד שרק עם ערבי ניכנע לגמרי נוכל לשבת לבסוף לשיחות ה“אוטונומיה”. והכיבוש לא יגמר לעולם אלא רק כשלא יהיו עוד כאן ערבים, או רק כשיהיו אבל ניכנעים לגמרי.

ובעוד אנחנו מחשבים את ריווחי מכירת חיסול הכיבוש, איננו רואים את ההפסד שאנחנו גורמים לעצמנו. כל הזמן הזה, ובכל כוחנו, ואיך עד שיימצא הפתרון הרווחי מכולם – אנחנו הולכים ומפסידים את היקר מכל יקר, את נפשנו. ואיך כל הזמן הזה, ובכל כוחנו, לערבים אנחנו משחיתים את גופם, אבל לעצמנו אנחנו משחיתים את הנשמה. ואיך כשכל תקוותינו תתמלאנה לבסוף – לא נהיה עוד בני־אדם.

תהליך זה של התבהמות הכובש אינוִ נעצר. ראשיתו באי־ההכרה בזהותו של הניכבש. ולרבים עד היום אין כלל בארץ פלשתינאים. ויש רק איזו ערימה גדולה מאד של כל־מיני בלתי מזוהים, שאינם אלא רק צרה צרורה. ולרבים בארץ קשה ההכרה בפלשתינאים כיציאה לשמד וכעבודה זרה. ולהכרה בהם זה כמו לאשר חלום רע ולממשו בפועל. אין אפוא פלשתינאים, ויש רק הרבה מאד ילידים מקומיים, שונאים ושנואים, שמפריעים לנו, ואילו רק ניפטרנו מהם והיתה הרווחה. כולם הם חורשי רע, כולם הם ילידים מקומיים, בני סוג מטריד, נמוכי קומה אנושית, נמוכי זכויות, ובין אם ננצל אותם כאן, ובין אם נגרש אותם מכאן – הם אינם אלא אספסוף ילידים מופרעים ומפריעים.

על כך נפלו לאחרונה מסיתים מבחוץ ועוררו אותם לקום ולעשות צרות. וכל המהומות האלה אינן אלא כולן הן תוצאה של הסתה שניפחה לאנשים המסכנים את הראש.

אבל עוד מעט נצוד את כל המסיתים וגם נשתיק את התבוסתנים שלנו מבפנים – והערבים יחזרו להיות ניכבשים טובים, ניכנעים לסטטוס של כמעט־בני־אדם, וחיים על ידינו בלי לגעת בנו, בלי קשר אלינו – ומבוקר עד־בוא הערב שמפריד בינינו: הם חוזרים ללא־מקומם ואנחנו במקומנו.

הכל אפוא מן המסיתים. אין שום סיבה לערבים למרוד. אין שלילת זכויות. איו שיעבוד. אין דור צומח. אין עם כבוש – ואם רק נחניק את ההסתה, ורק נעצור את ההתפרעות, ורק נדכא את התביעה לחופש, ורק נרמוס כל תנועה עממית בראשיתה – ישארו אז רק הנכנעים, רק המובסים, רק השותקים והנאלמים – והם, אם ירצו להוסיף לחיות ולהתפרנס כאן, יצטרכו לקבל עליהם בשקט את מנת הילידים הנכנעים.

ולא עולה על הדעת שהתקוממות עם אינה צריכה לשום הסתה. כשם שרעבים אינם צריכים שום הסתה כדי לרצות אוכל, וקפואים אינם צריכים הסתה כדי לרצות חום, ואסירים אינם צריכים הסתה כדי לרצות חופש.

ומי שהחופש הוא מחסורו, לא יחליף אותו ביותר פרנסה, ולא ביותר השכלה ולא ביותר מנוחה, ולא יחדל מן התביעה לחופש ומן המעשים שיביאו לו חופש גם אם יכו אותו וישברו עצמותיו.

עונשים מעולם לא הרתיעו את המשועבד כמו שעונשים מעולם לא הרתיעו את הרעבים מהשג להם אוכל. וכך מתחמקת מדיניות הבטחון שלנו מן הנושא האמיתי. ובמקום לחפש פתרון לסיום הכיבוש היא משקיעה את כל האנרגיה הלאומית בדיכוי הניכבשים: בעונשים, בעונשים ובעונשים על גבי עונשים, וכבר אין כמעט ערבי בארץ שלא נענש, אם ככה ואם ככה, וכבר עלינו על עצמנו בהמצאות הענישה ובברוטאליות הענישה – ומה שהשגנו עד עתה הוא – שסוף הכיבוש אינו ניראה, ושהמשך הכיבוש אינו ניסבל.

אבל העניין שלפנינו איננו הערבי והכיבוש – אלא דווקא היהודי והכיבוש. והפּסקת הכיבוש היא לא צורך ערבי אלא צורך יהודי, קודם כל. והעניין שלפנינו הוא העור העבה שהצמיחו להם היהודים כדי לא לדעת ולא להרגיש מה קורה להם כשנעשו כובשים.

העניין שלפנינו הוא ההתרגלות הזו שהתרגלנו לא להיות מוטרדים מכלום, לא מן המכות שאנחנו מכים ולא משבירת העצמות שאנחנו שוברים ולא מגאז הדמעות שאנחנו מתיזים ולא מפּציעות כדורי העופרת והגומי והפּלסטיק שאנחנו יורים ולא מעונשים שונים ומשונים ומן העינויים המשפילים שאנחנו מענים במו ידינו היהודיות, ולא מן הזריקה למעצר מתמשך בלי שום הליך משפטי – הענין הוא ממש ההתרגלות שהתרגלנו לראות השפלות ולא לדעת, ההתרגלות שהתרגלנו לדעת עוול ולהחריש ולשמוע זעקות ולהיאטם. ולא לזכור, למשל שבבית הפושע שאנחנו הורסים לו בלי בעיות, חיה גם משפחה גדולה עם זקנים ועם תינוקות שיזרקו לרחוב – ולא מפני שהערבים הם צדיקים גדולים שאינם עושים דברים קשים ונוראים שאי־אפשר לשאת – אלא מפני שהמצב הזה כולו הוא תולדת הכיבוש. והכיבוש כולו הוא על אחריותנו – עצם קיומו, המשכו או חיסולו. הכיבוש ותוצאותיו – זו שאלה יהודית. זו השאלה היהודית. איזה עם אנחנו, ומה ערכנו, כשהמרחק בין קהות חושינו למה שקורה לנו פנימה – כבר כמעט אינו קיים. ושככל שאנחנו הורסים אותם אנחנו הורסים את עצמנו. הרס שיורד ומחלחל עד תחתית שורש זהותנו היהודית.

והלא לכאורה כבר הכל גלוי וידוע: שיש עם פלשתינאי, שהוא נאבק לביטול כיבושו, שאנחנו הם הכובשים שלו, ושאנחנו מנסים להתחמק מן ההכרח לשחרר אותו, ומבקשים, כאמור, למכור כל שלב משלבי שחרורו בכל מיני הטבות ויתרונות לנו. אי־הבנה תהומית בינינו ובינם. הם נלחמים בנו לפי כוחם ואנחנו נילחמים בהם לפי כוחנו, כשהעניין שלנו, ככל שנהפוך בו, הוא לא המשך המלחמה הזאת, אלא דוקא היציאה ממנה, וקודם־כל: היציאה מן הכיבוש. על־ידי ניתוק צד מצד. הם מאיתנו, ואנחנו מאיתם.

אלא שכאן מתברר, ששום דבר אינו מרגיז אותנו בערבי הזה, לא תרבותו, לא דתו, לא מנהגיו ולא אופיו – אלא רק זה שהוא, היליד המקומי הזה, מציג עצמו פתאום כבעל־רצון עצמי. ושכאילו גם רצונו רצון, ושכביכול שווה־ערך לרצוננו. בעוד שעל־פי הגדרתנו הוא יצור חסר־רצון, שרק בעל־הרצון הוא שייקבע לו מה מותר לו לרצות והוא שיתכנן לו איפה יגור איך יחיה מה יעשה ובמה יסתפּק. והוא גם זה שיאמר לו אם יישאר בארץ הזו או יעוף מכאן. ואת החוצפה של הערבי לבוא ולהציג עצמו כאדם בעל־רצון משלו – צריך לדכא מייד. אלמלא שכולנו על כל פלגינו יושבים כל הזמן, וגם כאן, וחושבים לו במקומו: איך יהיה הגבול, מה יישאר לו, ומה יילקח – ולבסוף נגיש לו את רצוננו כאילו זה הרצון המחייב האחד – מפני שבין הים ובין הירדן אין אלא רק רצון מחייב אחד: הרצון שלנו.

אין בזה חידוש. אנחנו באגואיזם הלאומי המפותח שלנו ובקולוניאליזם שפּיתחנו לנו, ובשיכחת ההיסטוריה היהודית שלנו, ובהתכחשות היהירה למה שׂמותר ולמה שאסור – לקחנו לנו לידינו מונופול על עתידו של עם אחר.ִ ונדמה לנו שלא רק שאפשר אלא שגם מותר לנו, ומפי הגבורה עצמה, להחזיק בכוח במה שחמדנו לנו. ושמה שלקחנו אינו כיבוש שכבשנו לנו בכוח, אלא הוא המצב הטבעי, שגם רצון האל מרחף עליו, ולא פחות.

וככה הולך תהליך ההתקשחות שלנו ומתחזק, ומוצא לו כל הזמן הצדקות, פעם מטעמי בטחון, פעם מטעמי הרתעה או מטעמי שכר ועונש – וככה אנחנו בורחים מחומרת הדברים שאנחנו עושים כל יום, ונאטמים לסבל שאנו גורמים. ועל־ידי שימוש בשמות קיבוציים מופשטים (“המסיתים”, “המתפרעים”, “עושי המהומות” וכו') במקום לדבר על אדם נפגע אחד ועל מה שעוללנו לו, וכך לא הירוי לפנינו, ולא המוכה, ולא המגורש, ולא המושלך לכלא ללא־משפט – אלא כל הזמן רק חבילות חבילות של עושי־רע לפנינו: חבילות הנשלחות לעונשן – לכלא, לגירוש, להריסה. לטרטור, להשפלה – והחבילה הגדולה מכולם היא חבילת הסתמיים. המוכנעים, שאינם לא עם מורד, ולא עם מתקומם, ולא מריו של עם – אלא רק שקים גדולים, ממולאים ילידים מקומיים מושתקים, שאין לפניהם אלא רק לקבל את דין האדון. ועל זה גאוותנו.

כמובן, יקומו כעת מכל עבר, כדי להזכיר לנו את היהודים ומה קורה להם כל יום בדרכים, בישובים ובגבולות. ואם לא שמענו על יהודים שנהרגו ושנחבלו באש ובאבן ובמטעני חבלה למיניהם – כאילו התעלם מישהו מפגיעות עוינות אלה, כאילו אפשר להתעלם. אלא שאנחנו איננו מדברים כאן על התוצאות, אלא על הסיבות, ועל הצורך לפתור את הסיבות ולא על הענשת התוצאות – על מדיניות של פתרון הסכסוך ולא על מדיניות של בריחה מפתרון, על פתרון גואל, ולא על רמיסת ההכרח הדחוף בפתרון אמת.

וכאן אנו עומדים. לא קל כעת לאיש. לא קל ליהודים ולא קל לערבים. יש יהודים ִשמוכנים ללכת־לשיחות “אוטונומיה” עם הערבים, בתנאי שהם יהיו מוכנים לקבל את כל הרצון היהודי. ויש ערבים שמוכנים ללכת לשיחות עם היהודים בתנאי שיובטח להם כי כל רצונם ייעשה. יהודים רבים מבינים שיחות שלום כשיחות על כניעה ללא תנאים. וערבים רבים מבינים שיחות שלום כשיחות השוללות מן היהודים את זכות קיומם כאן. וכך, מה שמונע את אפשרות השיחות הוא סוג של תפישת־עולם שבה המינימום הוא מאה אחוז. תפישת עולם שבמציאות אין לה קיום אבל במיתוסים היא פורחת. והאסון של אזורנו הוא ממש – תפישות העולם המיתולגיות. אלה התפישות שלפיהן צד אחד כולו צודק והצד השני כולו רשע. אלה התפישות שאין בהן אני ואתה, אלא יש רק אני ממשי מכאן, ורק דימוי של אתה מכאן, מין יצור מפחיד וחורש כל רע. אלה תפישות שאין בהן שום פשרה, מפני שהפשרה היא ההודאה בשני. ואם לא פשרה – שיחות שלום מניין?

לתפישות המיתולוגיות אין שיקולים ראציונאליים. הן סתומות באקסיומות מוחלטות, ובאגואיזם חירש ובקנאות עיוורת. אין בהן שיקולי חיים אלא מוכנות למוות. הכל בהן משחקי חיים ומוות: או הכך – או מוות. או אני זוכה בכל – או מוות לכל. והמוות אינו מפחיד אלא אדרבא, הוא אות לנאמנות לרעיון המיתולוגי.

ובארץ־ישראל מתהלכים יותר מדי יצורים מיתולוגיים. יהודים וערבים, והם יושבים על כל הדרכים המוליכות אל שיחות השלום. יצורים מיתולוגיים אינם עשויים לדיאלוג אנושי, אלא רק לפגישת מוות במוות. ולמיתולוגיים אין הצעות אלא רק החלטות. ושיחת השניים היחידה שתיתכן ביניהם היא צחצוח חרבות. (והלא רק לאחרונה ראינו איך […] אנשים מיתולוגיים אל […] מיתולוגי, באמצעות השבעות לחשים וחרמים ואיך הפעיל שאמאן השבט את קסמיו כדי להשפיע על מאמיניו – ואיך הצליח ובגדול!) וככה יוצא, בעולם מיתולוגי כזה, שכשיקום מנהיג פּלשתינאי מקומי לייצג את העניין הפלשתינאי – הרי אם הוא נציג “מוסמך” יזרקו אותו היהודים למעצר, ואם איננו “מוסמך” ירצחו אותו הפלשתינאים. אם הוא “מתּון” – יירצח, אם הוא “קיצוני” – ייעצר. ואיך אפוא זזים מכאן והלאה? ואם בלשון המיתולוגיים אין המושג “פשרה” ואין “שניים אוחזים – ויחלוקו”, ואין “כמוני כמוך” – מה עוד נישאר בהם אם לא רק להרוג ולא לוותר. מה עוד נישאר להם אם לא רק “ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו”?

אין זה עסקנו לקבוע לפּלשתינאים מי יהיו נציגיהם. אבל עסקנו הוא לדעת על מה הם באים לדבר. אם הם יצורים מיתולוגיים שהולכים להיפגש עם יצורים מיתולוגיים. או שהם בני אדם עם שכל ישר שהולכים לפגוש בני־אדם עם שׂכל־ישר. ולאחר שעל ישראלים מרובים כבר מקובל שצריך לדבר עם האויב כדי לסלק את האויבות, האם גם מקובל על ערבים מרובים שרק פשרה תוכל לקדם את עניינם? האם גם על רבים מהם כבר מוסכם שאף צד לא ישיג את מלוא חלומו ואףִ צד לא ייצא ריקם?

זה לא הכל. ואסור להקל ראש. וכשאנחנו טוענים שצריך ללכת כעת ולדבר עם אשף מפּני שהוא הנציג המוסמך של הפלשתינאים – איננו שוכחים כמה לא קל עלינו אשף וכמה לא הקל עלינו עד עתה. וזה בלשון המעטה. מעשיו היו קשים וטענותיו היו בוטות. וכשמעשי טרור נילוו לרטוריקה מיתולוגית עיקשת כשם שקנאית, כלום לא נעשה יותר קל. אבל אם אמנם זזים כעת דברים והולכים ומשתנים, עולה על הדעת כי גם סאדאת לא היה בא לירושלים לפני שחצה את התעלה בצבאו, ולו רק כדי צעד אחד בלבד, ששיקם לו בעיניו את כבוד עמו – כך גם האינתיפדה שבעיני הפלשתינאים שיקמה את כבודם העצמי, ועשתה אותם מוכנים יותר לשיחות. גם לאחר שנדרסה ולא ניתן לה לפרוס כנפייםֵ. ומכל מקום, ערבים מיתולוגיים הנושפים אל מול יהודים מיתולוגיים כשני דרקונים מזי אש – מאלה לא יבוא פתרון. מילת המפתח לכל העתיד היא “פשרה” – זה נותן ומקבל וזה נותן ומקבל. לא נוכל לשנות את האנשים ואת אמונותיהם. ובוודאי לא במחי־יד, לא מצד זה ולא מצד זה. אבל אין לנו זמן לשבת ולחכות עד שהאנשים והאמונות ילמדו לקח וישתנו. הכיבוש הזה שלנו צריך להסתיים. בחשבון קצר ניראה כאילו אולי אפשר להוסיף ולשמר את המצב הקיים עד שישתנו התנאים ואפשר יהיה להתקרב לאיזה פּתרון אחר. אבל בחשבון ארוך הכיבוש הוא בלתי־נסבל לנו. ליהודים. לכובשים. הוא הורג אותנו. הוא משחית את טעם החיים: את נשמתנו. הוא מנוון את כבודנו כיהודים. וגרוע מכל. והוא מזמין ומאיץ את המלחמה הבא שכבר עומדת בשער. וחס וחלילה.

וכך נראה שאין מוצא אחר אלא לתת לפלשתינאים שהם יבחרו להם את נציגיהם. ויהיו אלה מי שיהיו. ועם נציגיהם הנבחרים לשאת ולתת. ושני הצדדים יצטרכו לדעת היטב שאם ירצו הכל ויתעקשו על מאה אחוז – יקבלו מלחמה. אבל אם יהיו מציאותיים, ובלתי מיתולוגיים, ואם יהיו הולכים זה לקראת זה בידיעה שצריך לוותר על משהו כדי לקבל משהו – אז, אולי, ייקרה. סוף סוף, הדבר ההכרחי הזה, מחוייב המציאות הזה, ואז אולי, סוף־סוף, יוכלו שני שכנים לשבת זה בצד זה, ולא שני אויבי נצח המכלים זה את זה, לנצח.

אבל עוד לפני כל זה, ותוך כדי כך, חובה עלינו להתחיל מייד בהתקפלות מן הכיבוש. תחילה, אולי, מעזה. לצאת מעזה ולהקטין את היקף הכיבוש ואת מעמסתו. ולהניח את עזה לתושביה. בסידורי בטחון הולמים סביבה, מחוץ לה. וצעד אחר צעד, תוך כדי […] היותנו כובשי עם בעל כורחו.

ולבסוף, הלא אין־שום־ספק שבסופו־של־דבר יימצא הפתרון – העולם כולו משתנה בכיוון הזה וכבר נמאסנו היטב על כל העולם – ואם לבסוף תימצא הפשרה, ויקום השלום בין השכנים, ולא יהיה שום מפלט מן השלום – אז למה למלא בינתיים את בתי־הקברות? למה לא להתחיל כעת ממה שלבסוף נגיע אליו? למה להוסיף ולהתפתל סביב הדבר, למה להרוג עד אז, למה להתבהם, למה להשחית בני־אדם, למה להביא עוד חורבן, למה להכאיב – למה לא לחיות כאן כבני־אדם ולא כפגרים כסוחים המחכים כל אחד למשיח שלו?

בני־אדם, יהודים, פלשתינאים, בואו נדבר. בואו נעשה פשרה, בואו נעשה שלום, בואו נעשה חיים.

יזהר סמילנסקי

דברים בכנס “עד כאן” באוניברסיטת ת"א, 20.1.88

פורסם בדבר תחת הכותרת “רטוריקה עיקשת וקנאית: היהודי והכיבוש” (טז כסלו תשמ"ט 25.11.1988): 15

כשדורשים מאוכלוסיה לחזור ל“חוק וסדר” – למה בעצם מתכוונים?

מתכוונים לומר להם: שתקו והמשיכו לקבל עליכם את הכיבוש בלי להתנגד.

אבל מי בעולם קיבל עליו מעולם עול כיבוש בלי להתנגד – כל עוד הוא אדם חי?

הנה. יש בארץ תנועה פוליטית אחת הנקראת “חירות”. פעם, לפני לא־הרבה שנים, כדי להתנגד לכיבוש הבריטי, הם הפעילו אמצעי טרור. הרס, הרג, ואפילו תלייה. כלומר, הפרו חוק וסדר. וכשחזרו הבריטים ותבעו מהם לקיים “חוק וסדר” – השיבו הם מיד בדם ואש. כאילו נתבעו לוותר על החשוב ועל הקדוש שבערכי האדם והתרבות – לוותר על החירות.

כעת, כשהנכבשים הם ערבים ובחוצפתם הם תובעים להם חירות – לא ירשו להם כלום אלא רק לקיים “חוק וסדר”. כלומר לשכוח את החירות. ומי שלא מוצא־חן בעיניו – שיעוף מכאן.

אין כוונת הדברים האלה להצביע בתמימות על איפה ואיפה: תנועת החירות היא תנועה פוליטית מחוסנת מרגשות, ומאי־צדק כזה – שהרי בסך־הכל זה אי־צדק כלפי ערבים (ואם לא מוצא־חן בעיניהם – שיעופו מכאן).

כל הכוונה כאן אינה אלא כדי להזכיר, שבין עוצמת התביעה לחזור ולקיים “חוק וסדר”, ובין הציפיה שהנכבש אמנם יוותר על החופש וייכנע לכיבוש – שבין זה לזה עומר אדם חי. אפילו אם קוראים לו ערבי.

ואדם חי – לחופש יולד.

דבר, 12.1.88

בסוף קיץ 48 התחילה בדרום התכוננות כללית לקראת “מבצע יואב” שהיה אמור להסיר את מצור הצבא המצרי ולשחרר את הנגב הנצור.

לשם הכנות אלה היה צריך לגייס כל כוח קרבי שנמצא בעין. לשחררו ממשימות שמירה ושגרה, ולרכז את כל העוצמה הצבאית המפוזרת. בין שאר כל ההכנותִ היה מדובר על החלפת חטיבת הפלמ"ח “יפתח” שהיתה פרושה דִרומה לפלוג’ה (היום קריית גת, בערך) ועד לכביש באר־שבע–עזה, בכוח מבוגר יותר ופחות קרבי, שישמש כחיל־משמר המחזיק במשלטים ובמאחזים ומאבטח את הישובים הנצורים, שבקושי התקיימו.

כצעדי הכנה ראשונים למימוש תוכנית זו, נשלחו דרומה קצין המודיעין של “חטיבת יפתח” וקצין המודיעין של “חטיבת השפלה”, כדי לסקור את הזירה ולהביא נתונים ראשונים לשיקולי ההערכות החדשה.

וכך מצא עצמו לילה חשך אחד עבדכם הנאמן, להלן קצין א‘, מחטיבת השפלה המחוקה מרוב צניעות, בחברת קצין ב“חטיבת יפתח” המהוללה בתשבוחות בשדה תל־נוף, מחכים לפלא המעופף שיטיס אותם ל“שדה אבק” שעל יד קיבוץ רוחמה. ולמרבה הפלא, לאחר כל מיני דחיות הכרחיות, היו מיושבים דחוקים השניים, מכורבלים במעיליהם הענקיים, בין הרבה חביות דלק שמילאו את המטוס מפה לפה, צמודים בלתי־ניתקים איש איש מכוות המטוס כדי לראות ולדעת, נרגשים בלי־גבול על חווית הטיסה הראשונה בחייהם המזומנת להם, נפעמים מכל פרט ורושמים בתוך נפשם פנימה כל תזוזה בקידום פלא ההמראה, פלא הרחיפה בתוך השמיים החשכים, אף כי קרוב מאד לכוכבים, שגם היו גדולים במיוחד ומריעים תרועות כוכבים בשמי החושך הללו. ולא הדחיקוּת הממועכה בין החביות הנוהמות ורועמות כל הזמן, ולא הזמן הקצר של משך כל הטיסה אולי רק עשרים דקות שמהן עשר לטיסה בקו־ישר, ועשר להמראה ולנחיתה – כלום לא יכול היה להעיב את ההתרגשות של קצין א’ ואת החגיגיות המופלאה שחש בכל דקה ודקה. ולא כסרדין כבוש בקופסא צרה, אלא כמלאך מעופף בשמי אדוני צבאות.

לבסוף, בין ענני אבק שעטפו הכל והליטו הכל בנחשולי סופת הוד שעוררה הנחיתה בשדה, נעצר הכל ונפל שקט מוזר, וצריך היה למצוא ולהבקיע דרך בין החביות המומות הבטן, ולצאת ולרדת אל עולם שהאבק תלוי בו עדין כבמחול שעוד לא נסתיים. ולאור פנסים מתרוצצים, הוצגו שני הבאים, האחד אותו קצין אלף, עבדכם הנאמן, והשני קצין בית, שקראו לו בשם “גנדי”, ושהתברר כי אינו אלא רחבעם, איש “יפתח”.

היום כולנו חכמים ויודעים מה קרה אחר־כך, מה קרה לאלף ומה קרה לבית, עד היום הזה, והיכן מחייכים והיכן נאנחים לזיכרם. והיום גם יודעים שמכל תכניות חילופי היחידות לא נתממש כלום ובעלי האסטרטגיות הגדולות נמלכו וביטלו ולא שינו כלום במערך הכוחות הקודם.

ואילו ברוחמה כפי שנראה בבוקר שהלך והקיץ אז, היתה תנועה בלתי חדלה של כל מיני מתנועעים שהם, לצרכים שלהם, מסיבות שלהם, והכל היה הומה וסוער אבק, ג’יפים, ויצורים בלתי מזוהים, כמעולם אחר: קצתם כמין קאובויים, קצתם כמין פרשים בלי סוס, קצתם כמתנדבים לחיל פרטיזנים אלמוני, וקצתם כמין ילדים עזובים. למקום קראו בשם ה“דֶפו”, משום מה, והיו שם מיבנים וסוכות וצריפים וחפציּם מתגלגלים, ואיזו ארעיות מוזנחה, הפקר לאבק ולשמש. וגם עצי תאנה היו פה ושם וגפנים סורחות שבקושי מבחינים בטיבן מן האבק. ובכל שלולית של צל רבצו עייפים, או מתפרנסים, וגם עוגבים ונעגבות. הכל היה מסקרן ומוזר ולא שייך לכלום ממה שציפו למצוא כאן.

ואחר־כך יצאו אלף ובית לסיור הלימודים שלהם. על־פני הגבעות הריקות והאדמות הפתוחות, והמרחבים אין קץ, שהתגלו שם כארץ לא נודעת. ארץ בראשית רוטטת משמעויות עתיקות מאוד, ומרתקת באיזה סוד כבוש וחשוב מאוד. ובאותה ההבטחה המובנה מאליה שהנה אנחנו הולכים לשנות כאן הכל מקצה אל קצה, ובאותה הִתעלות, שהיום אולי איננה מובנת כלל, מעצם המושג ומן המלה הזאת: “הנגב”, שנתפשה אז כהתחלה של סימפוניה אדירה שרק תוויה הראשונים, והכבר מלהיבים, ידועים, תלוייים על דל לשוננו, ועוד מעט…

בין השאר סיפרו שם ודיברו הרבה והזכירו כל הזמן איזה קרב גדול שהתחולל אך זה עתה מקרוב, על אחת הגבעות הלא־רחוקות ושגם הצביעו עליה במטושטש, וגם נקבו בשמה הקרבי המפורש, שגם נשכח בו במקום מייד, ושגם חזר ונזכר כל רגע מחדש: כולם היו עדיין בתוך רושם הקרב ההוא. אמרו גם, שאלמלא אותה גבעה שנשארה בידינו לא היה שדה־התעופה של רוחמה אפשרי, והמצור על הנגב היה שלם עד יאוש. וספרו גם שהקרבות ההם היו עקובים מדם, ושהגבעה הבלתי־מובחנת מכאן, חזרה ועברה מיד ליד, וכמה שמות בחורים, שכאן היו מוכרים מאוד, חזרו והוזכרו, בין אם של אלה שנפלו בקרב ובין אם אלה שניהלו את הקרב, וביניהם כמה שמות, שהיום, משוחררים מן הכינוי שזיהה אותם אז, הם שמות אנשים נכבדים, תופשי משרות רמות, ועושים גדולות במסחר ובתעשיה, במדע ובמדיניות – כולם נכבדים, כולם כבדים וכולם כבר מלבינים.

ואילו מן השמות שנזכרו אז, בחילוף החיוכים למחנק בגרון, לא נשאר מהם היום, אלא מה שחקוק על המצבה הזאת, בואכה הנגב, בין צללי עצים, בצד הכביש הסואן, ובלי הרבה מבקרים.

הנה התמונה הראשונה

הביטו בהם. לא בגד שלם. לא ציוד ראוי. לא נטל ולא נכס. ילדים של אף אחד מסתובבים שם. איזו איכות של טוהר צנוע, מכוסה בהתבדחות של מבוכה. ועם איזו איכות של הרפתקנים, ועם איזו איכות של חרדה שלנו עליהם, שמא אלה, הם הם שיהיו “מגש הכסף”, ושייטמנו אחר־כך בחולות הנגב.

לב צבוט. מבט אל גבעה אחת בין אלף מכוסות אור ואבק וחסרות יחוד לעצמו. גבעה אחת שנשטפה בנחשולי המלחמה, שעלו עליה וחזרו ונסוגו וחזרו ועלו וקומץ בחורים נאחז ביניהם בידיים ריקות כמעט, מצייתים לאיזה חוק הכרח פנימי שהיה בהם: לא לוותר ולחזור ולעלות.

כדאי היה אולי לקחת רגע ולהביט בהם. לכאורה כמין ילדים מוזנחים. וכלל לא חיילים, כאלה שמלבד גופם הרזה ובלוריתם הפרועה הסבואה אבק, לא היה להם כמעט כלום יותר.

הביטו איך אין להם כלום. איך על חצי כפתור מדולדלת כותנתם לבשרם. איך הם יפים כאלה. איך הם קורעי לב כאלה. בתום הזה שהיה בהם, שאולי בעוד רגע יוקרב לקרבן. ואיך היא זו אותה איכות שאין לה שום תמיכה בשום מלים שכבר נאמרו, ושאולי עוד ייאמרו, אם יזכרו אותם, אלא רק אותה פעימת לב, לאמונתם הכבה והנדלקת, והמאותתת לעיתים לאלה שמזלם גרם להם להישרד.

התמונה השניה. איננה מן הנגב ולא משנת תש"ח. היא תמונה שהיתה בלבו של אדם צעיר אחד כבר שנים אחדות, שהוא כשיהיה גדול יהיה כותב פעם, אם יעלה בידו, מחזה שיהיו בו מעט אנשים על במה שאין בה כלום. מעין: יום אחד. מקום צר אחד, ואנשים בודדים אחדים. ומה שהתגלה אז, גם ראה הצייר הידוע ג’ריקו, ובה רפסודת הניצולים מן הספינה “מדוזה” שנטרפה בסערה.

[באדיבות ויקיפדיה]

סביב סביב עליהם רק הים הסוער והאדיש אליהם. והם, האנשים, בכל המצבים שבין כבר מתים ובין עדיין מקווים. הנה קבוצה קטנה לכודה באגרוף הגורל, הענק מכל יחס אפשרי אליהם. מסביבם רק אין־קץ כלום ואין־קץ בלתי אנושי. אנשים לכודים. כל מה שחשבו, רצו, האמינו – התרוקן כעת, אך מתעקשים לקיימו. מיואשים כבר ועדיין מאמינים. מצב של “תפר” בין ולבין. ענקוּת מהלכים גדולים מהם, ונסיון לא להמחק בהם, אתה ומידות הנמלה שלך. כל זמן התפר הזה, בין קצת קרשי המוצק ובין אין־סוף נחשולי הנוזל. בין מאוויי היחיד שבחבורה ובין רצון הקולקטיב כולו. בין האמונה המסתחפת, ובין האמונה המתאחזת באמונתה. יש שם אוהבים שנפרדו ויש שם אוהבים שנאחזים להיאחז. יש שם הקווים הגדולים מכל, וישִ שם הענוגים והחשאיים שבקווים. יש יופיו האדיש של העולם ויש האיכפת והעצוב, הרגיש והשביר. סיפור על אמונה שרוצה להאמין. סיפור על אמונה שחובטים אותה מאמונתה. יש שם צעקה, לאמונה, ויש שם בכי בודד על אמונה שהכזיבה ונכזבה. ויש רעב לאמונה. ולב נפתח לאהבה גדולה ולידיעת איזו אמת גדולה שאם היא כאן הכל אמת. ושאם… אבל לא כדאי להאריך עוד.

על גבי תמונה מעין זו, של דימוי מה שהיה מתבקש להיות נכתב, נגעה אז, באותו יום של רוח ושל שמש ושל אבק, איזו אצבע, ועל פני מיתר כבוש ורוטט, ממתין לשעתו, וכאילו, הנה זה, שים לב, האם זה לא זה כעת, זאת הפעם?…

והגענו אל התמונה האחרונה. השלישית.

אם עוד לכם טיפת סבלנות. כי מה שהיכה אז, באותו יום שאני מלאה אתכֶם בנוכחות בו, מה שהיכה אז על ליבו ועל ראשו ועל נפשו הנפעמת בלי בושה. ועל יצרו לקחת ולספר את זה ואיך זה ובדיוקי דיוקים, ככל הראוי למה שהוא גדול מכל, וראשון לפני כולם. מה שהיה לפניו שם, שותק מכולם ושר מכולם, מכוסה אבק מכולם, וגלוי ובהיר מכולם. העולם ההוא שהיה מתגלה אז עליו – גבעות. שמיים. זרימת האוויר, מרוץ השדות, היבלוחי האור, משהו שלא אבוא כעת לנסחו בשום דיבור גמור, אלא רק אחלה לרשותכם ולעוד דקה או שתיים ובמקום לדבר על – אקרא לפניכם את –. איך פתאום היכה העולם ההוא כבמצילתיים על ראש ההוא שעמד אז שם נפעם ונרגש, וחש איך הוא צריך לאמור את זה, איך ביקש אז העולם ממנו שיספר עליו, איך אמר לו לאמור, ואיך צריך לאמור, עד שיהיה זה נאמר סוף־סוף, נאמר ואמוּר, נאמר בדייקנות ונאמר בלי קטנוניות, נאמר בזרימה ובלא חשש מנירגשות. ובלא לסגת מכלום שחיייב להיות הפעם נאמר.

ושיעבור ממה שיש כאן, אל מה שמספר איך כאן, עם כל המעורר, עם כל ההכרחי, עם כל השר, ועם כל הגדול, וגם עם כל פרטי הענווה ההכרחית, עולם שעוד לפני, בתחילת ההתחלה, ככה:

"עמוקות נושם רפי. הרוח מאחוריו תופחת וממלאה את הגב, הודפת למטה, ומכריחה להתחזק ולעמוד איתן בשתי רגלים, בעמידת פסגות. האם זה קץ החום, והוא מתגרש לו עתה? עננות קטנות ותחוחות למדי בשמים. הה, עמוד ונשום עמוק, נשום עמוק. מרגישים שכך. בהחלט, – זה המרחב החפשי, הפתוח, החם, הישר, הנכון, זה בעיקר: הנכון. חבל שלא יודע לומר בדיוק מה נכון. – ‘אדירה הרוח!’ נמצא פתאום מדבר אצל כתפו פלוני, דויד, צופה אף הוא בצימצום ריסים ברוח, באבק ובחורב הסידני, ובגדיו מסוערים ברוח. – ‘עצומה’. נענה לו רפי, ‘מתחשק שיהיו לך כנפיים ולדאות – לא?’ אמר דויד. ‘כן’ – אמרִ רפי – ‘בכלל…’ אמר רפי. והראה בידיו. במסירת מודעה של גלוי לב. – ‘כל הארץ עטופה רוח’ – אמר דויד ופרש זרועותיו והתמתח מלוא רחבו. ונשמו שניהם עמוקות אל תוכם. הרגשה איּתנה חגגה. כי חסון אתה, כי ראותיך נושמות וגדולות, ושריריך זחוחים, ומתנפנפת רעמת ראשך, וכי הדם צעיר בעורקיך – וטוב נורא להיות, נורא טוב היות בעולם. סתם ופשוט וככה.

‘תראה!’ נזעק פתאום דוד נוטה באצבעו למעלה. ושם, צף, פרוש אברה, עוף אחד. דיה או איה, קדוד־זנב וקצות כנפיו מאוצבעות כיתדות, עג עוגה בלא להטריח עליה כנף, זרוק לרוח ודואה לאלכסון החלל – בביקוש מתֵי אתמול? או באין־סבלנות למנת פגרי הערב, מקץ היום הזה? – ‘רוץ, הבא רובה!’ צווח דויד מעומק חמידתו, עד כי אותו עוף שמע, כנראה, ונטל מוטות כנפיו, והיטן, רכוב על גשמות הרוח, ובניד של כלום נטה והפליג בשלוות מלכות הנגבה והלוך ונסוע מזרחה, צקלגה, הלאה, שמה – אלוהים, עוף זה מה הוא מנחש עלינו?"

דבר (ז שבט תשמ''ט 13.1.1989 ): 15

[דבר המהדיר: דברים במסיבה לרגל פרס ביאליק לימי צקלג (1992…)]

א. אין כיבושין לחצאים

או שאנחנו כובשים – ואז יש לנהוג ברגל רומסת של כובשים ובלא רתיעה. או שאנחנו לא־כובשים – ואז יש לנהוג בדרך המוליכה למשא־ומתן, ובלא רתיעה. אבל אנחנו לא זה ולא זה, ואנחנו גם זה וגם זה. אנחנו משחקים לא־כובשים כשאנחנו כן־כובשים, ורק לא מעיזים לדרוס, גלוי ובלא מעצורים, ככובשים, ואנחנו לא־כובשים שלא מעיזים להסיק מסקנות וללכת גלוי לקראת משא־ומתן.

אנחנו מנסים להיות כן־כובשים שמעמידים פנים כאילו הם לא כובשים. מנסים להטעות את עצמנו, את הערבים ואת העולם חצי כובשין וחצי לא־כובשים.

ולא עוד, אלא שמבקשים להיראות בעיני עצמנו ובעיני עולם ככובשים הגונים: כובשים מאד הומניים, כובשים ליבראליים לא כובשים אלא רחמנים בני רחמנים.

התוצאה: כובשים רעים, ולא־כובשים רעים. והתוצאה: הרע שבשני העולמות. והתוצאה: היתקעות בחולירע – אי־הכרעה מתמשכת.

ב. טלטול המוח

מה הטוב שיכול לצאת מכל המהומות והתסבוכת הקשה שירדה עלינו כעת?

שאולי תגרום לטלטול המוח שלנו ושלהם.

ברור שקרה דבר ששינה את המציאות ואת הבנתה מתמול־שלשום. וכל מי שלא ניזקק לבדיקה מחדש של עמדותיו ושל דעותיו הקודמות, לאחר כל מה שקרה בימים האחרונים בכל נושאי היסוד שבין היהודים לערבים – או שהוא חסר עמדה או שהוא חסר דעת. ומכל־מקום מוח אטום.

משני צידי העימות הקשה הזה, יהודים כערבים, אי־אפשר שלא קרה כלום לעמדות שהיו מקובלות עליהם עד אתמול.

המכות ומכות הנגד, ההתעוררות והנסיון לבלימת ההתעוררות, הטלטלה והנסיון להחזרת שיווי המשקל – הן הזדמנות גדולה לראות דברים מחדש. להכיר מחדש עובדות שונות, ולהסיק מסקנות הכרחיות.

שאלות כגון, עם מי נשב לשיחות ועם מי לא נשב, על מה נדבר ועל מה לא נדבר, מהו הקו שמעבר לו לא נוותר ומבית לו אפשר להתפשר – על שאלות כאלה וביוצא באלה – טלטלת מוח: לבדוק מחדש, לחשוב מחדש.

כי תהיינה המסקנות מה שתהיינה, נראה כי מסקנה אחת מוצקה אי־אפשר שתחסר מהן:

שאין ולא יהיה פתרון בלי ויתורים לא קלים. היהודים יצטרכו לוותר והערבים יצטרכו לוותר, ולא אלה יקבלו את מלוא חלומם ולא אלה. ומה שיקבלו אלה ואלה הוא: פשרה.

ושעל־כן, בכל מקום של מהומות צריך אולי להשאיר מודעה קטנה מעין זו: די להכות. יש פתרון לסכסוך. יש תקווה לשלום. הפתרון הוא פשרה. והפשרה היא השלום.

יזהר סמילנסקי, דבר, כו שבט תשמ"ח 14.2.1989: 7

במקום לפתור את הסכסוך בדרך האחת שתוכל לפתור – ושלבסוף גם ילכו בה בעל כורחם – שלחה הממשלה את הנוער לדכא, להכות, להרוס ולשלוט ככובש שנוא

לחינם. כל הדברים כולם כבר נאמרו והכל כבר נשמע. כל הטענות מכל הצדדים: כולן כבר נודעו, כולן כבר נמאסו וכולן לא שינו דבר ולא כלום. מה עוד לא הוגד בהוכחות, בהסברות, באזהרות, בליעוגים ובהשמצות – ורק איש לא זז ממחנה למחנה.

ונראה שאין אף טענה בעולם שתהיה חזקה למדי עד שתזיז אדם אחד ממקומו. אנשים שייכים לעמדותיהם לא בגלל טענות כי אם בגלל שייכויות. לשווא כל חיצי הצדדים. הם רק מתעקמים הצידה חסרי אונים.

אז למה לדבר עוד? למה לכתוב עוד? רק שלא להתפוצץ? רק מ־’אצעק כי לא אוכל החרש'? רק לחינם?

מה יזיז. מה באמת צריך שיקרה כדי שאנשים יקומו ויזוזו ממקומם? רעם משמיים? שוד ושבר? איום על־הכל־בכל ועליך אישית? או להיפך: זכייה באיזה פייס שמן וברווח עצום?

גם אלה לא מזיזים כלום, וכולם רק בלא ולא ורק בדווקא ודווקא – מה עוד נשאר מלבד היאוש, אחד וגדול ומכסה הכל?

או?

הכתובת על הקיר. בית־מידות ערבי עומד על ראש גבעה על אם־הדרך. מרוח כולו כתובות שנמחקו ומחיקות שנכתבו. מחיקה על גבי כתוב וכתוב על גבי מחיקה. מה לבסוף נשאר? נשאר המחוק הצועק. צועק בקולי־קולות כל מה שרצו להשתיק, צועק ברור וגלוי ובלתי ניתן להימחק: חופש.

בשירו “הכתובת הבלתי מנוצחת” מספר ברכט על בית־סוהר אחד שחייל אחד סרט בו על קיר אחד בעפרון: “יחי לנין!” – ואיך נזעקו אז הסוהרים ושלחו מיד צבע אחד שיבוא עם דלי סיד ויעבור על הכתובת האיומה, ואיך נעשה אז כתוב על הקיר באותיות של סיד: ״יחי לנין!" ואיך נבהלו אז הסוהרים ושלחו בנאי אחד שיגרד בסכין את הכתובת הצבועה, והוא עבר וגרד אות אחר אות, וכשגמר היתה הכתובת הבלתי מנוצחת חרוצה עמוק עמוק בקיר: “יחי לנין”. מה איפוא נשאר לעשות – שאל השיר של ברכט – וגם השיב: להרוס את קיר בית־הסוהר.

הגרגשים. שלושה עמים יושבים בארץ הזו: יהודים, ערבים וגרגשים. והגרגשים הם שרירי עם שישב בימי יהושע על הרי יהודה ושומרון. עם קשה מצח, דם במוחו ואגרופיו מהירים. תמיד היו בקדחתנות, בתרועות ובדם ואש, ותמיד היו בריקודי עוצו עצה ותופר.

היום מתהלכים על אותם ההרים, צאצאי הגרגשים ההם, מעורבים עם צאצאים מוקטנים של ילידי ששי, אחימן ותלמי מחברון, מעורבים עם ילדי המלכה איזבל משומרון ומצידון. כולם מכתבי הקודש. וכמו פעם גם היום הם סוגדים לעפר ולאבן, וכמו פעם גם היום הם נשמעים לכוהניהם, אנשי סגולות, לחשים והשבעות, מברוקלין, מנתיבות ומבני־ברק, אבל יותר מאי־פעם הם דולקים היום באש זרה בלי מותר ואסור, בלי קדוש ומאוס, בלי ‘את השנוא עליו לא תעשה לחברך’, ובלי לזכור ‘הוי בונה עיר בדמים וכונן קריה בעוולה’ – הם קוראים לעצמם “עם ישראל”, ואין להם אלא רק “אנחנו” מכווץ, אנחנו נירה, ואנחנו נגרש, ואנחנו נירש, אנחנו הגרגשים מעל הכל. בימיהם הורחבו בתי הקברות. וצריך להיזהר: אלא ערלי־לב הדומים ליהודים.

הו יהודים! הזהרו לכם מן הגרגשים אשר בקרבכם.

סטטיסטיקה. בעתונים כתוב כי עד סוף חודש יולי נהרגו מן האינתיפאדה 509 פלשתינאים ו־17 יהודים. החשבון אינו נכון.

נהרגו 526 בני־אדם. ו־526 אמהות נעשו שכולות. ואפשר היה למנוע את ההרג. ועדיין אפשר למנוע הרג בני־אדם רבים נוספים.

בידינו הדבר למנוע. לא בידי האל, לא בידי מלך ולא בידי הגורל. בידינו הדבר. ממש בידינו.

האחראי לבטחון. וצריך שעל שולחנו של האחראי לבטחון תהיינה עומדות צפופות כל תמונות המתים שמתו, יהודים כערבים – והן מצטופפות כל יום יותר – וצריך שתהיינה מקיפות אותו כל היום תמיד, בשבתו לעבודתו, ובשכבו בלילה.

ועל כל תמונה שיהיו רשומים גם כמה פרטים: השם, הגיל וסיבת המוות. ושיהיה מכיר אותם ויהיו מביטים בו. ושיהיה יודע גם מי נשאר אחרי כל אחד, ומה קרה לנשארים, וגם מי נקרא לדין ומי נענש ומי לא. ולמה.

ושיהיה מוכן לענות בבוא היום מי היה האחראי לכל המוות המיותר הזה. ואם אי־אפשר היה גם לעשות אחרת.

איך הוא ישן בלילות. איך הוא חי.

עושי ההיסטוריה. איזה ליצן שר ההיסטוריה. את מי חיפש ומצא לשים עלינו, והלא כשיוצאים רבי השלטון מישיבת הממשלה ועוברים דרך הדשא הגזוז, אין רואים אותם. קטנים מעשב. גם השמנים שבהם, גם העבים, והנפוחים והמתנפחים – מי רואה אדם?

הנה הם לפניכם כל עושי ההיסטוריה, הביטו בהם, אחד אחד. ואלה הם “תופשי הגה הספינה” בסערה הנוראה שלא היתה עוד כמוה – כשמאה השנים שכבר היו וכשמאה השנים שעוד יהיו – הכל על הכף: ואיזה קוטן.

ובמה קטנם? במוחם. ובחוסר הבושה. בבדיות שבודים וסבורים שהעולם־גולם אינו מבחין שהן בדיות. בהונאה הזו, בהונאת עצמם ובהונאת המציאות. ובחוסר הבושה לאחז עיניים.

כמו אחיזת־העיניים שהנה הולכים לערוך בחירות בשטחים כדי לקדם את שיחות השלום – כשבאמת רק כדי להרוויח זמן ורק כדי שהערבים יידחו, ורק כדי שלא לשנות כלום, ורק כדי שהעולם יחדל להציק לנו.

וכל אחיזת־העיניים שכאילו יהיו איזה שיחות שלום עם איזה “פלשתינאים טובים” – כשבאמת מתכוונים ל“שיחות” על כניעה ללא תנאי: לתת להם לא־כלום ולקבל מהם הכל.

או אחיזת־העיניים הזו, לסיום האינתיפאדה, שתמיד מכריזים עליה שהנה היא דועכת ותמיד היא לא נגמרת – למרות כל משאבי האנרגיה הלאומית המבוזבזים אין־קץ על דיכויה, ורק לא על פתרון סיבתה – כמו לרוץ להכות את מליון היתושים במקום לייבש את הביצה האחת.

לא ייסלח. ועל מה לעולם לא ייסלח להם? על השחתת נפש הנוער. השחתה עד לעומק.

שבמקום לפתור את הסכסוך בדרך האחת שתוכל לפתור ושלבסוף גם ילכו בה בעל כורחם – שלחה הממשלה הזאת את הנוער לדכא, להכות, לדרוס, להרוס ולשלוט ככובש שנוא, ולהשתתף בגופם ובנפשם בגרוע שבמחזות ובבלתי־ניסבל שביחסים – וסיבכה אותם בהסכמה לעשות מה שאסור להסכים לו לעולם.

תוצאות השחתת הנפש אינן נראות מיד כמו תוצאות השחתת הגוף – אבל הן הולכות ומחלחלות, פנימה פנימה, עמוק עמוק. ומי יודע מתי ואיך וכנגד מי עוד תתגלנה במעשים. על השחתת נפש הנוער – לא יסלח להם לעולם.

למדו בגדול. בשנתיים האלה למד הנוער בגדול, שיש דברים נוראים שמותר לעשות, ושיש דברים בלתי נסבלים שאם מצטווים לעשות – עושים. וגם עשו.

ובעומק, בעיניים קפואות, מביטות דוגמאות נוראות ובלתי־נסבלות.

בלי ערפילי הזריחה. לפני שנים רבות עשו בארץ כל מיני דברים. קצת מתוך ידיעה ברורה מה עושים ואיך עושים, וקצת מתוך איזה ערפילי זריחה זוהרים שנסכו כמו אמונה אחת וכמו הסכמה קיבוצית אחת למעשים שנעשו ולאיך שנעשו.

הערפילים התפזרו, האמונה הובישה, וההסכמה הכללית נפרטה לפירורים – ופירורים פירורים עומדים היום חשופים ללא חנינה אל מול המציאות הזו שישנה, כפי שישנה. ומה יש?

ואולי הם האף־על־פי־כן? במי לתלות תקווה? ואולי, למשל, דווקא בבחורי הישיבות מכולם, ויום קרוב אחד דווקא הם תופשים ראשם בידיהם, רואים את האור, ומבינים פתאום מה באמת קורה ואיפה הם.

כמו אבי שלפני מאה שנה תפש יום אחד את ראשו כשהבין, למרות ביתו ולמרות בית־מדרשו, וקם ומרד בכל ולקח עצמו והלך והתחיל חיים חדשים ומשוחררים בביצות חדרה – יש להם מוח שואל ויושר־לב, אולי הם פתאום האף־על־פי־כן, אולי הם “העליה השניה” המודרנית, שתניע ממפלתה את הגופה כבדה הזו שיצא ממנה הרוח, ותטלטל אותה להתנער – אולי הם?

או מי?

ההסכמה הלאומית. צריך להודות: ההסכמה הלאומית הרחבה, המיידית, הספונטנית, התומכת בלי פקפוק – נתונה לממשלה הזאת: כל הרחוב הולך איתם, בלי לחשוש כלל ובלי שאפשר להראות להם, כי הגשר שלפניהם – רעוע כולו ויקרוס לצעד הראשון – טוב לעם שיש לו שונא משותף, שגורפים אליו את הביבים, טוב לעם שיש לו תחזית מרגיעה עד מחר, טוב לעם שיש לו גאווה גדולה על לא־כלום.

גם לפני אלפי שנה זעק המקונן מענתות הקשיבו לקול שופר והעם ענה לו לא נקשיב.

סיפור ישן ובלי נחמה.

אבל. אבל, לאחר הכל, המציאות היא החזקה מכל, גם מן הממשלה וגם מן הרוב התומך בה.

והנה ככר הולכים לדבר עם אש"ף – במחבואים – אבל התחילו ללכת.

עוד לא מודים שארץ ישראל השלמה היא דיבור ריק – אבל כבר התחילו לראות.

עדיין רק צועקים לא ולא ולא, ורק שלנו שלנו שלנו – אבל… כוח ההכרה של המציאות כבר לוחץ היטב ובפועל.

ואם ככה, למה להאריך את היסורים, את הקלקלה, את ההפסד ואת המוות – בעוד יום אחד?

ולמה לדחות בעוד יום אחד את מה שאין שום מנוס ממנו אלא רק להפגש ולשבת אלה עם אלה, ולהגיע אל הסכמים האפשריים ההכרחיים?

ולמה צריך היה לעשות לארץ הזו את כל הרעה שעשו ואת כל ההשחתה ואת כל המוות הזה – זמן רב ונורא כל־כך – עד שכוח ההכרח של המציאות יבקע סוף־סוף את כל מחסומי מאובני־המוח האלה, החרשים האלה, העוורים והמסרבים לאמת.

אבל…

האמנם זה סוף הבצורת? האמנם כבר הגשם מתקרב?

יזהר סמילנסקי

דבר (כד אב תשמ"ט 25.8.1989): 13; 17

מהו חוד החנית. קוראים להם כעת מדריכי הגרילה, החרב להשכיר, המאבטחים, המאפיה הישראלית, העסקים המלוכלכים. המחסלים והמרצחים בעד בצע, וכעת אולי גם השירות בקרטל הסמים. המשותף לכל – אין מעצורים והכל מותר.

מי הם אלה? מניין באו?

הם לא באו מן המצוקה ומן העזובה ולא מן הנחשלות, לא מילדות עשוקה ולא מהרחוב הנטוש ולא משוטטות הפקר. הם מן הטובים, מן המסלול הירוק, מילדי השמנת וההגשמה, ממיטב החינוך החלוצי, מאמצע החינוך לערכים, מדרך המלך וממסלול הפיקוד, מסדרות החינוך ומהשתלמויות המפקד – יותר ממה שקיבלו אין לנו מה לתת.

והלא כל מה שעשו לא היה אלא מכירת מה שלמדו היטב לדעת. והלא כל הגניוס היהודי פורח היום סביב הטרור והגרילה, יוזם, מייצר ומשווק מכשירי רצח לכל משלם.

ובכן מה קרה? מה כאן מילת המפתח?

“הוא עשה את החמישה עשר אלף בחודש” – אמר חברו של הגיבור שנתפרסם כעת.

ואמר את הכל. את לב ילדי הארץ. את חוד החנית.

בולעי המוות. התרגלנו למוות. ולמדנו כבר לבלוע מוות, למחות פה ולא כלום.

וכבר אנשים רבים כל־כך המוות אינו מחריד אותם ולא מפחיד. ורבים כל־כך יודעים היום לראות מוות בפשטות. ורק נאספים להביט. ורק לשאול אם שלנו או שלהם.

כי מה המוות אם לא רק עוד הכרח מהכרחי החיים: ככה הם החיים.

המוות? רק מחיר בין מחירים. מין אמצעי תשלום. גם סילוק חשבונות, גם כמין אזהרה. מלבד מה שתמיד יש משהו בעולם יותר יקר ממוות. תמיד יש משהו בעולם שהמוות זול ממנו. ותמיד יש דברים שעליהם מותר לתת חיים ולקחת חיים. ובין כל מיני העסקות המוות אינו העסקה בלתי־אפשרית. אדרבא, היא אפשרית לגמרי. מתים פה ושם, אז מה. בין כה וכה הכל זבל. הביטו היום בלבנון. הביטו אתמול בין עיראק ואיראן, והביטו, עדיין בקטן, גם אצלנו.

לבלוע מוות ולא להתרגש. לבלוע מוות ולא כלום. להרוג ולהיהרג, ולבוא לראות ולעמוד מסביב, עם שיקולי רווח ותועלת, עם חישובי ממוצעים ובלי מעצורים והכל מותר.

כי מה בסך הכל, רק מוות.

השכן צועק הצילו. כולנו שומעים את צעקותיו. כל היום וכל הלילה. אי־אפשר שלא לשמוע. אי־אפשר שלא לראות מה קורה אצלו. כל היום וכל הלילה אנחנו רואים ושומעים ויודעים הכל. וקשה לסבול.

אבל אסור לרוץ ולהציל: לא כדאי. לא בא בחשבון. גם לחשוב על כך אסור: רק נשקע בביצה ארורה שאין מוצא ממנה. ורק לא נועיל כלום. ואסור.

וכך, לא נעשה כלום ואיש בעולם לא יעשה כלום. לא כדאי. וימות הנטרף ויחיה הטורף. ואין מה לעשות. רק לראות מרחוק. ואם קשה לראות, אפשר גם לא לראות. ובקלות גם לא לשמוע. וייהרגו להם שם בלי מעצור והכל מותר.

והלא כל העולם יודע ללא־ספק מי כאן הטורף ומי הנטרף. וכל העולם יודע שיש גם דרכים ללחוץ על הטורף גם בלי עימות צבאי, כל העולם יודע איפה דמשק ואיפה ביירות ועד כמה דמשק איננה מחוסנת מלחצים, אילו רק רצו ללחוץ עליה.

אבל זה מסובך ולא משתלם. מקרה אבוד. וימותו כל הצועקים הצילו.

אל תצעקו הצילו. אין הצילו.

כל יום. שני צעירים נהרגו ו־12 נפצעו.

נער בן 15 נפגע למוות.

שלושה הרוגים ושני נערים פצועים קשה.

גופתו של בן 18 שנפגע מירי.

ילדה בת שש נפגעה ותושב מת מפצעיו.

בן 11 שנפגע בראשו מת היום מפצעיו.

כל יום. יום יום. יום אחר יום. ואין יום בלי.

ובלי מעצורים והכל מותר. אבל כבר אזנינו נבלו משמוע. לא שומעים עוד. פחות מדיווחי מזג האוויר. שוב יהיה חם ולח. שוב לא צפוי שום שינוי ניכר.

מה לעשות.

חם ולח. ומשעמם.

יזהר סמילנסקי

דבר (א אלול תשמ''ט 1.9.1989): 13

כשהם אומרים “שלום” למה הם מתכוונים? האם לשלום?

האם מתכוונים לשני צדדים שמסכימים דרך פשרות וקח־ותן, על מצב חדש שממנו והלאה אין עוד סכסוך?

להיכנע, לתת הכל ולא לקבל כלום?

או דם ומוות וסבל ובזבוז, כל המשאבים אינם מבהילים אותם, ויש להם סבלנות לסרב ולהתעקש עד שהכל סביבם יהיה חורבן?

האם שלום זה מלחמה באמצעים אחרים? האם שלום זו תביעת כניעה לא בשדה הקרב? האם “שלום” זה פשוט מירמה?

ארץ אומללה. כשאומרים כאן “שלום” מתכווץ השלום ויורד החושך.

כי ה“שלום” הזה שעליו מדברים הוא הונאה. ו“יזמת השלום” היא הטעייה, ו“תכנית השלום” הסחת הדעת, וה“בחירות בשטחים” אחיזת עיניים – כולן מילים כוזבות שאין גם פתי אחד שיאמין להן, כולן עורמה שקופה.

“השלום” הזה הוא טכסיס לעקוף רצונו של עם לבטא את עצמו. הוא עיסקה עם צד שלא מודים שיש לו רצון עצמי. והחלטה לדכא כל נסיון לביטוי רצון עצמי. “שלום” שכמוהו כנצחונו של האונס הכופה עצמו כאילו מהסכמה.

וכך הם מבטיחים ל“סדר” את הערבים שיתפתו למין מרמת “שיחות שלום”, ומבטיחים לערוך “בחירות” בשטחים, לבחור את הנציגים הרצויים ליהודים, ומבטיחים שלאחר “יזמת השלום” יסכימו הערבים וישלימו עם תכניות היהודים, ומבטיחים שלאחר שיתישו את העולם בתעתועי דחיה, עיקשות וסירוב – יבוא ממילא השלום כלומר, הפלשתינאים ייכנעו ללא תנאי.

זה גם מה שמבטיחים לנו. ובזה גם תומך רוב העם בישראל: שלום עם הפלשתינאים בלעדי הפלשתינים.

מין שלום נפלא, שבו מסכימים הפלשתינים, מרצון, לא לקבל כלום ורק לתת הכל. מין שלום שיהיה המלחמה הקרובה, מלחמת המזרח־התיכון בישראל.

הזהרו בני־אדם, הזהרו מכל האומרים היום “שלום”, “יזמת שלום”, “תכנית שלום” או “בחירות בשטחים” – רמאות לפניכם.

נורא מזה: דם ומוות. וחורבן.

יזהר סמילנסקי, דבר, 6.10.1989

צריך להפסיק את עקיפת הדמון הנוראי הזה שקוראים לו אש“ף. כי אם לא יתכן שלום עם הפלשתינים בלי הפלשתינים – הרי כל הפלשתינים הם אש”ף.

כל־יום כל־יום מומתים עוד שניים שלושה. לא שניים שלושה. אלא אדם ועוד אדם ועוד אדם. לכל אחד שם.

מבוגרים, נערים וגם ילדים. הרבה ילדים. וגם קטנים וקטנים מאוד. לכל אחד שם. אדם ועוד אדם ועוד אדם. לכל אחד שם. ולא שום סטטיסטיקה אלמונית שנשכחת עם המספר האחרון, שנשכח עוד לפני שנרשם.

אלה הומתו בקליעים מטווח קרוב בידי כובשיהם. ואלה הומתו בגרזינים בירי אחיהם. אבל כולם הומתו בגלל התמשכות מצב בלתי־נסבל שאסור היה שיתחיל ושבידינו היה לסיימו ועוד מזמן.

אלמלא שאיש לא מתרגש מן המוות הזה. אין מה לעשות. ושנית, הלא הם ערבים.

וכך, על מגילת התחדשות העם היהודי בארצו נחרתים כל־יום כל־יום עוד שמות בני־אדם שמתו. מפני שלא שמנו קץ לשפך הדם הזה, מפני שלא נחרדנו לעשות משהו כדי שלא ישפך ומפני שצמח עלינו העור העבה הזה, הבלתי מתרגש משום שפך דם. ושנית, הלא הם ערבים.

אלא שמותם אינו נמחה ולא ימחה. דמם עלינו ולא יכובס.

עצב אלוהים

הקהות זו שלנו למות בני־אדם לא תוכל להצטמצם ולחול רק על סוג אדם אחד. הקהות הזו דרכה ללכת ולהתפשט על הכל: הקהות נותנת נוחות, היא פוטרת ממחשבה, והיא ותרנית – אין מה לעשות. וככה זה העולם.

וכך, צעקת הדם העולה היום מן האדמה נשארת לה באדמה. לאנשים לא איכפת. רואים עוול ויושבים מחרישים, שומעים עוול ויושבים שקטים, יש בידיהם להפסיק עוול ויושבים ולא זזים – לא רואים ולא שומעים ולא מרגישים ולא יודעים ולא כלום – ולא תופשים מה הם עושים להם, לעצמם ולעתידם על האדמה.

ואם בתחילה זו שתיקה בררנית, שתיקה רק על עוול שעושים לערבים, ורק צעקה עד לב־השמיים על עוול שנעשה ליהודים, סופה – וללא מפלט – שתהיה לזעקה, אותה יללת ההפתעה הנוראה של כולם, כשפתאום יבוא המבול.

וכבר היה כך:

“ויינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל ליבו. ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה”.

להיפך

אילו ראש הממשלה, אילו שר הביטחון היו עושים מה שעשה אייבי נתן – שהלך ונפגש עם אש“ף – כבר היתה מתחילה ספירת זמן ה”ש": פתיחת הדרך לשלום.

ואילו במקום כל ההטעיות וכל אחיזות העיניים על איזו “יזמת שלום”, ועל איזו “תוכנית השלום” ועל איזה “בחירות בשטחים” היו הולכים כמוהו, להידבר עם נציגי הפלשתינים, כפי שהם, ופותחים איתם במשא־ומתן – הלא כבר היתה נפתחת תזוזת הירידה מעל השרטון הממאיר הזה שעליו אנו תקועים.

אבל הם החזקים. והם שמו אותו בכלא ואת עצמם שמו להוביל את העם. במקום לעשות להיפך: לשים אותו להוביל ואת עצמם לשבת.

להתבגר מפחד הדמון

צריך להפסיק את עקיפת הדמון הנוראי הזה שקוראים לו אש“ף. כי אם לא יתכן שלום עם הפלשתינים בלי הפלשתינים – הרי כל הפלשתינים הם אש”ף. ואפילו ילכו להציג את הפארסה הזו המכונה “הבחירות בשטחים”. גם אז לא יבחרו ציונים אלא רק אש"ף.

צריך לחדול מן הסירוב המיתולוגי הזה, ולהתחיל להיות ראציונאליים. וצריך גם לחדול מן התחרות הזאת מי ימצא חן בעיני “דעת הקהל” שברחוב: חמומי־המוח ילכו תמיד אחר קשי־המצח ועבי־העורף.

וצריך להתרגל לזה. צריך לראות שפלשתינים שאינם אש"ף הם פלשתינים מדומים. מלאכותיים, שאינם מייצגים את עמם.

ויבוא צד זה כמו שהוא, וצד זה יבוא כמו שהוא. וכבר אין בעולם שום אמתלה ושום חמיקה מפגישה הכרחית זו, של נציגי העם האחד עם נציגי העם האחר.

אש“ף איננו חבורת צדיקים. אבל רק הוא הגוף המייצג את עמו. ומי שכל מטרתו אינה רק דחייה, ורק התחמקות, ורק שום שינוי – אין לפניו אלא לקרוא לאש”ף ולהתחיל לדבר, ומיד. עוד היום.

זו דרך קשה מאין כמוה וממוקשת כולה מבפנים ומבחוץ ומאויימת כל הזמן בחשדות, בדעות קדומות ובאינטרסים מנוגדים.

כשהמפריד בין הצדדים עמוק ועוין ואפל וגם תהומי – אלמלא כובד ההכרח הזה לשבת יחד ולמצוא פתרון מוסכם אפשרי.

שום דבר לא קל כאן. אבל בלי הפגישה ההיסטורית הזאת, הכל סתום ונשאר רק האבדון.

יזהר סמילנסקי

דבר (יד תשרי תש"ן 13.10.89 ): 8

מפלגת העבודה איבדה את האומץ להיות המובילה את הגל ההיסטורי, ובחרה להיות מזדחלת מאחור. זחול ומלמל את ה“לא אש”ף" האומלל, משום־סיבה של טעם, מלבד החשש מ“ציבור הבוחרים” שברחוב, ציבור ששמה של מפלגת העבודה מכעיס אותו לא פחות משמו של אש"ף.

או, אולי הם רואים כאילו יש להם “רוב פרלמנטרי” מן המוכן ל“בחירות בשטחים” – כשמוכן להם רק טכסיס של הטעיה ודחייה.

אלא שבינתיים התנערו רבים ואינם מבוהלים עוד מדיבור עם אש“ף. ורבים כבר רואים דיבור זה כדרך היחידה, המציאותית והקצרה, להידברות עם הפלשתינים על פתרון הסכסוך – ורבים כבר הסיקו ומרדו בנדר הנפל הזה שב”לא אש"ף״ – ואילו מפלגת העבודה עדיין מזדנבת לה, שקועה בלבטיה, מפוחדת, מהססת ומפסידה.

עדיין הם מדברים על השלום כאילו הוא בראש מעיניהם, כשכל מעשיהם בפועל הם רק תרגילים ביאוש ממנו. נגמר. כעת הגיע רגע הברירה החדה: או ללכת לדבר עם אש"ף – או להפסיק לדבר על שלום.

או ללכת בראש או ללכת לגרוטאות.

אין אחרים

אייבי נתן, אדם אמיץ לב, יושב בבית־הסוהר בדיוק מהסיבה שלא היה צריך לשבת. ואילו מחוקקי החוק הפחדני שלפיו נשלח לסוהר, הם בוחרים להיפגש עם אש"ף בצל, במחבואים, בעקיפין, ודרך צד שני ושלישי.

כעת גם הם יצטרכו להכיר באש"ף בגלוי, ולהודות כי אין עוד אף דרך אלא רק לשבת איתם ולדון איתם על פתרון הסכסוך.

אם יסרבו ולא יסכימו לזה, יתקעו לאין־מוצא ויסתבכו עם העולם כולו, ומהר יצטרכו להתקפל ולהשקיע הכל בהתחפרות קיפודית מבוצרת כנגד הכל, לאחר שישלחו למעצר את חצי העם.

אי־אפשר עוד להוסיף ולהתעלל בעובדות המציאות ולהמשיך בתעלולי ההתחמקות המפותלים. כעת צריך להתיר את הנדר המאגי והפחרני הזה, שלא לדבר עם אש“ף. כעת צריך להודות בשגיאה, שכבר טבולה בכל־כך הרבה דם חינם ויסורי שווא, וצריך לצאת כעת ולפגוש את אש”ף בחצי הדרך, וכבר מחר בבוקר.

לדבר עם אש"ף בלי מבוכה. ההיסטוריה בוחרת את שלוחיה לפי גחמות משלה. והמדיניות בוחרת את מעשיה לפי הגיון המציאות הנתונה. ואלה הם הפארטנרים לשיחות על השלום. אין אחרים. ואי־אפשר להמציא בכוח אחרים.

בלי מנצחים ובלי מנוצחים. לבוא משני צידי המתרס המסוכסך הוה, ולשבת לדבר על הפתרונות.

נגמר לעקוף. נגמר לדחות עוד היום להתחיל.

יזהר סמילנסקי

דבר (כד כסלו תש''ן 22.12.89): 13

מי הוא זה התובע בתוקף לזכור ולא לשכוח? אנחנו, כמובן. אבל הארמנים? הם? מה פתאום?

מה יש להם לזכור? איפה הם ואיפה אנחנו? ולמה לנו להפסיד את התורכים בגללם?

כי התועלת קודמת לכל זיכרון. והחזירות לפני הכל.

המתות נתעבות

את ההמתות הנוראות שממיתים ערבים את ערבים, אפשר להסביר בכל מיני הסברים. כל ההסברים כולם נשרפים: הנתעב והבלתי־נסבל שבהמתות אלה – דוחה כל הסבר.

מה שנותר לנו לעשות, כאן, זה לא להטיף להם, ולא לנסות לשנות אותם, ולא לומר להם מה כן ומה לא, ומה מכוער מכל כיעור –

אלא רק להיפרד מעליהם. הם לכאן ואנחנו לכאן. ויעשו מה שיעשו לפי המיתולוגיות שלהם, המסורות שלהם, “הכבוד” שלהם והקנאות שלהם – ואנחנו לא מעורבים בהם. הם לעצמם ואנחנו לעצמנו. וזה גם טעם השיחות על השלום שצריך לפתוח בהן: כדי להיפרד מהר, מהר ככל האפשר.

בית סחור

מה עשינו בשבועות האחרונים בבית־סחור? האם הוכחנו שם את כוחו הבלתי־מתפשר של החוק? האם הוכחנו שהטרטור הוא הכוח המובחר שבידי השליט? או הראינו איך היד האזרחית והיד הצבאית עושות יד אחת, כדי להוכיח “הצלחה” שאיש לא התכוון אליה?

אבל, קודם כל, שוב הוכחנו, ולעיני כל, מה קורה כשמפעילים מעט מדי שכל עם יותר מדי אגרוף.

וכי האגרוף הגדול והשכל הקטן – זה אנחנו.

כלום לא יעזור

כלום לא יעזור לכם, סרבני השלום, ואתם תשבו עם אש"ף.

כלום לא יעזור לכם ואתם תנהלו אתם שיחות, נציגי עם אחד עם נציגי עם שני, ותדברו על פשרות ועל קח־ותן, ותפתחו מוצא לפיתרון, סוף סוף.

אז למה לחכות, למה להמית בינתיים ולמות? למה להשחית, למה להישחת?

הלא כל זה בהכרח יקרה – אין דרך אחרת – אז למה לא היום, למה לא מיד, למה לא כבר?

יזהר סמילנסקי, דבר, 3.11.89

מפעם לפעם מוציא מנהיג ממנהיגינו את ראשו מבין כתפיו ונוהם בזעף: הכל לפי החוק.

תוקפים אותו: למה נהגתם בברוטליות? למה פעלתם באווילות? למה רצתם לעשות דברים שלא צריך לעשות?

הכל לפי החוק! עונה הנוהם בנהמה.

מכים לפי החוק, עוצרים לפי החוק, הורסים לפי החוק, משמידים לפי החוק, יורים באוויר ופוגעים בלב, יורים ברגליים ופוגעים בראש, יורים ברעולי־פנים והורגים תינוקות – הכל לפי החוק.

ורק עוד שאלה אחת:

למה לא מוחקים חוק מטופש ועושים במקומו חוק חכם? למשל, שאלה ששלחו למאסר את אייבי נתן על חטא ביקוש שלום – למה לא ישבו הם במאסר על חטא הסרוב לשלום?

אילו מפלגת העבודה היתה קיימת

אילו היתה קיימת היום מפלגת העבודה, האם לא היינו מרגישים שהיא ישנה?

הלא הארץ הזאת מזועזעת מתביעתה ההולמת בה, הולמת הולם ולא מרפה: למה לא ללכת לדבר אתם עוד היום, ממש אתם, עם נציגי הפלשתינים כפי שהם, בלי כל כרכורי הסרק סחור סחור, לקום באומץ וללכת לדבר אתם על הפתרונות, סוף סוף?

למה לא לדבר אמת בגלוי, למה לא לקום באומץ ולנער את דמדומי האמת, את “לא אש”ף" אבל “כן” במחבואים, את הכניעה הזו להונאה, ואת ההתחנפות לרצון הרחוב, ואת מכירת האשליות העכורות לנרגנים השחוקים – אילו היתה מפלגת העבודה קיימת – אילו, אילו…

לא צריך נקודות

בקול רם ובלא שום כרכורים: לא צריך עשר נקודות, ולא צריך חמש נקודות, ולא צריך מתווכים ולא שליחים מתרוצצים ולא את תוכנית בייקר. צריכה רק הכרעה אחת – להחליט וללכת ולדבר אתם, עם הפלשתינים, אנחנו כמו שאנחנו והם כמו שהם. ועוד היום.

כל החלטה אחרת היא רק תרגיל דחייה, רק טכסיס עקיפה, רק ניסיון הטעייה, ורק בזבוז עוד ניסיון כושל “להרוויח” זמן ולהפסיד עולם.

כלום לא ישתנה. ורק הכיבוש ימשך, ורק המוות ימשך, ורק ההשחתה תימשך, ורק מאוחר מדי ומופסד מדי נצטרך לחזור מוכים ולעשות מה שהיה אפשר לעשות מוקדם: לדבר אתם כעת. וכל השאר – הונאה. אנחנו הם רעולי הפנים.

יזהר סמילנסקי

דבר (יב חשון תש"ן 10.11.1989): 13

בספרו “במו ידיו” (בית הוצאה “כתר” ירושלים, 1989) מספר ההיסטוריון פרופ' יעקב כץ על פגישה אחת שנפגש הוא וכמה פרופסורים מכובדים עם בן גוריון, בימי “הפרשה”. הפגישה מתוארת שם כ“אירוע גרוטסקי כמעט” שהלך ו“התנהל בכבדות ולא העלה שום דבר של ממש”.

נתגלגלו הדברים ואותה פגישה עדיין זכורה היטב גם לח“מ, מפני שהוא היה יוזמה. זה עתה חזר הנ”ל מחו“ל, ונפל לתוך הקלחת הרותחת שבלעה אז ארץ ומלואה. ומאחר שהצדדים הניצים לא ידעו עדיין למי הוא “שייך”, ניסה כל צד למשכו לצידו ולהסבירו הכל הסבר היטב. לא כאן המקום לתאר שעה מיוחדת זו, אלא רק איך כטירון גמור ניסה הנ”ל ללמוד מכוח עצמו מה היה הדבר לאמיתו, ואיך הלך וישב עם כל אחד ואחד ושמע ושאל ונענה בדרך שנענה.

בין שאר תמיהות שתמה אז, עד שלא נחבט על ראשו בחבטת “התבגרות” קשוחה, תמה איך שומעים אנשים הכל ואיך פתאום הם נעשים חרשים. אבל יותר מכל תמה, איך לא מבינים זה את זה גם חכמים ונבונים – או שמא רק מפני שלא ישבו זה לפני זה, לשאול ולהשיב, להקשות ולהיענות?

ולפיכך, נמלך הטירון בדרכי הפוליטיקה ופנה יום אחד בבקשה אל ב.ג. שיאות לפגוש כמה מן הפרופסורים המכובדים, שכבר הספיקו לצאת נגדו בגילויי־דעת אחדים. ופנה גם אל ידיד מן הפרופסורים המכובדים שיאות לזמן את חבריו לפגישה חברתית זו, שאכן גם נתקיימה כעבור זמן־מה בלשכת ראש הממשלה ברחביה, בירושלים.

“חבורה נכבדה של פרופסורים (כותב יעקב כץ בספרו): הוגו ברגמן, גרשום שלום, אפרים א' אורבך, נתן רוטנשטרייך, יעקב טלמון ואני ישבנו מול ב.ג. כשעיניו מושפלות והוא נטול מגע עם שומעיו, אך מרצה באזניהם את טענותיו ומניעיו שכל קורא עתון בארץ ידעם והכירם. משארכו הדברים והספקנו להחליף מבט זה עם זה רמזנו לפרופ' ברגמן, זקן החבורה, שיכנס לדברי מארחנו והוא אמנם עשה כן בהעירו, כי לא באנו לחזור ולשמוע את הידוע לנו, כי אם לשאול שאלות תוך ציפיה לתשובות. ב.ג. נרתע ממש לאחור ובקושי עבר מן המונולוג לדיאלוג שהתנהל בכבדות ולא העלה שום דבר של ממש. משקמנו ללכת נתרופף המתח וב.ג. נכנס לשיחה אישית עם אחדים מאתנו…”. עד כאן דברי י.כ. בספרו (עמ' 139).

ואמנם כזו היתה השיחה. כבדה ומנוכרת. לאמיתו של דבר איש לא בא לשמוע. ומחיצה של עוינות שאפשר היה למושה בידיים הפרידה בין הנאספים. כל אחד היה נחוש בדעתו שלא להשתכנע. וענן של חשד היה תלוי מעל דברי המארח: חשד ביושרו, חשד בכוונותיו וחשד בשימוש לרע בכוחו. גם מתח של אי־אמון הפריד בין המארח לאורחיו, וגם דימוי של מושל עריץ המנסה להצדיק עצמו לפני מאשימיו, אנשי הרוח. ומכאן שגם תיאורו של ב.ג. כמי שישב שם ו“עיניו מושפלות” הוא ככל הנראה תיאור מוכן מראש, מפני שככל הזכור לח“מ לא כך היה שם, כי גם אז, כתמיד, דיבר ב.ג. כאיש בוער, ואולי אפילו בוער מדי. אדרבא, ככל שגברה התרגשותו כן נכשלה התקשורת וככל שנכשלה התקשורת כך גבהה החומה, אם לא להיפך, ככל שגבהה החומה כן גדלה ההתרגשות וכן נכשלה התקשורת. כמוהו גם התיאור כאילו ב.ג. “נרתע ממש” מן הדיאלוג, בלתי הולם את מה שזוכר הח”מ, אבל הולם את דימוי שבתו כנידון, כשפוט מראש, לפני שופטיו הקשוחים, שישבו שם סגורים ומבוצרים בדינם, וזיק לא יעבור את חומתם האטומה, וכאילו כבודם היה תלוי בקיום שלמות החומה שהביאו אתם.

כשלוש שעות ישבו שם המכובדים. ופרופ' ברגמן אמנם גם העיר אז, כי על ב.ג. להתפטר מפני שלא עמד במבחן השאלות שנשאל. והחומה שהפרידה בין הצדדים שמעברי השולחן כשם ששלמה הובאה לחדר, כך גם יצאה ממנו שלמה.

נתבררה אז אמת עצובה, כי אנשי הרוח שמצפים מהם לכאורה שיהיו רואים מבעד לסטריוטיפים דמגוגיים – לא באו אלא כדי לפרזל אותם, בלי שום רגישות לשונה ולמורכב, וגם לא לטרגי, וכמין עיוורון מופגן שאף התגאו בו.

ועוד אמת עצובה אחת נתבררה, כי גם ב.ג. לא הבחין כי הכריזמה שלו מתמול־שלשום סרה מעליו, ושקשה יהיה לו לשכנע איש בלי הכריזמה שסרה מעליו. וכך לא נפגשו הנפגשים, ורק רכוסים לגמרי ישבו שם מאשימים, שישה נתן הנביא מול מלך רשע אחד.

אבל, הסיפור לא תם כאן, כפי שנגמר בספר המצוטט לעיל, מפני שכשנפרדו הנאספים ויצאו, יצא איתם גם הח"מ וניסה פה ושם לעכב ולשאול את רבותיו המכובדים, למה נכשלה השיחה שהיתה, ולמה לא נפגשו הצדדים שישבו יחד ומפורדים?

אולי גם יעקב כץ זוכר איך יצאנו יחד מלשכתו של ב.ג. ועודנו במדרגות ואני עיכבתי אותו ושאלתי, מה דעתו על דברי ב.ג.? י.כ. הביט בי וענה משהו מעין זה: כבר מתחילה, רק נכנסנו, ידעתי ששיקר. וממילא היו כל דבריו אחר־כך כולם שקר.

נדהמתי, עד כדי כך? “ואיך ידעת ששיקר?” פשוט. הבוקר נפגש עם אדם פלוני, שסיפר כי הנה הוא בא מלשכת ראש הממשלה. ובמו אזניו שמע מפי ב.ג. שאך זה עתה קרא את גילוי־הדעת של הפרופסורים, ומה אמר בכעס בו־במקום ומנייה־וביה. ואילו בתחילת הפגישה שממנה ירדנו, העיר ב.ג. כי עדיין לא ראה ולא קרא את גילוי־הדעת ההוא. ואם בשקר התחיל ממילא גם כל מה שאמר להלן היה שקר.

נתקעתי על מקומי. עד כדי כך. שאלתי לשמו של אותו אדם פלוני שבמו אזניו שמע מה ששמע מפי ב.ג. ובן־שיחי קרא בשמו של האיש. חסר מנוחה חיפשתי ומצאתי וטלפנתי אל אותו אדם נקוב שמו. האיש תמה על שאלתי, וסיפר כי לא כך היה הדבר. הוא אכן היה בבוקר במשרד ראש הממשלה, כשהגיעו העתונים ובהם אותו גילוי־הדעת, והשיחה בין האנשים שנכחו שם נסבה על מה יאמר ב.ג. כשייקרא את המתפרסם כאן – אבל הוא עצמו לא ראה את ב.ג. וממילא לא שמע מלה מפיו. הוא רק סיפר מה שחו האנשים שהיו במשרד.

כשסיפור הבהרה זה טרי בידי, חזרתי וטלפנתי אל י.כ., ובבקשת סליחה על ההטרדה סיפרתי לו את הכחשתו של האיש, ושאלתי איך אפשר שסיפור־שווא יחסום את שמיעתו עד שיטיל ספק בכל מה שיאמר אחר כך, כל אותן שלוש השעות שישבו זה מול זה? ואיך אפשר שהיסטוריון גדול שכמותו, שאמון על קריאה ביקורתית של מסמכים ותעודות, יהיה נלכד לשמועת־שווא לא בדוקה, שתחסום אותו משמוע דברי המארח הנסער שממולו, ותחמיץ את הפגישה?

י.כ. לא כפר בהפרכת השמועה ששמע. אבל, אמר, גם אם בדבר זה אולי לא שיקר ב.ג. – אין זה אומר שבשאר דבריו לא שיקר. ושעל־כן רק שיקר כל הערב, לפני כל המכובדים, דייניו, ולא אמר להם כלום אלא רק שיקר, וכלום לא יעזור לו, ממילא כל דבריו שקר. ועד כאן.

וכך, אם תרצו, הנה לפניכם שיעור מעשי קצר בהיסטוריה של ימינו.

יזהר סמילנסקי

דבר (ג כסלו תש''ן 1.12.1989): 13

ד"ר יהודה היס, ראש המכון לרפואה משפטית באבו־כביר, סיפר לעיתונאים (“מעריב”, 1.12.89), כי בשבוע שעבר הובאה למכון גופת ערבי מהשטחים.

“הגופה היתה במצב של ריקבון והיו בה תולעים. אמו של ההרוג התעקשה לזהות בעצמה את הגופה. שני חיילים ליוו אותה למכון. היא לקחה זוג כפפות והחלה לשה בעיסת הבשרים והתולעים. החיילים עמדו לידה בלי להניע עפעף”.

“בחלומות שלי – סיפר הפאתולוג – לא תארתי לעצמי שאחזה בשני חיילים בני עשרים העומדים בשלווה ליד גופה רקובה כשאישה זקנה מחטטת בה”.

והיה אם תשאל האומה, מי אתם השניים? וענו לה: אנחנו הדיוודנדים של עזה.

שירים וריקודים

ב 15.11.89 לקחו שני חיילים את תעודת הזהות (שבלעדיה נעשה ערבי בשטחים להפקר) של חמדאללה, תושב מחנה הפליטים עסכר (על־יד עזה), וציוו עליו ועל כ־30 תושבים לחגוג לפי הוראותיהם את ההכרזה על עצמאות פלשתין. (“הארץ”, 8.12.89).

הם ציוו עליו לשיר שיר של פאריד אל־אטרש, ובהמרצת מכות אגרוף ציוו על כולם לרקוד. “שרנו ורקדנו – מספר אותו תושב – אני לא רציתי לשיר. הרגשתי מבוייש ומושפל”. אבל הוא חשש מפני מכות נוספות.

אחר כך ציוו עליהם לצעוק “צעקות חזקות מספיק כדי להוריד גשם”, ואחר־כך נצטווה האיש לקלל חייל אחד, שכתגובה בעט בו, ואחר־כך הוכה בבטנו עד שנפל ממכאובים. לבסוף החזירו להם את תעודות הזהות והם שוחררו לביתם.

נוער טוב, בסך הכל לימדו את הערבים לחוג את חג העצמאות.

מבצע ניקיון

בסופי שבוע עושים עכשיו ברצועה מבצעי ניקיון – מספר תת־אלוף פולג, מפקד רצועת עזה, לכתב “הארץ” (8.12.89): סוגרים מחנה פליטים, מוציאים את כל הגברים לרחוב ומורים להם לנקות. במחנה שאטי – הוסיף המפקד – ממש שמחו בשבת לפני שבועיים, לא זרקו אבן אחת, וזה היה ממש כמו “מסדר המפקד”…

איפוא כבר שמענו על מבצעי ניקיון וטיהור? איפה כבר שמענו על “העבודה היא שמחה?”

משתדלים

“אנחנו משתדלים לשמור על הנוער שלנו – הסביר מפקד הרצועה למראיינו – כדי שחלק מן התחושות שלהם פה לא יחלחל לתוכם ויקלקל אותם כאזרחים”.

מפקד טוב. נוער טוב. כמובן, כלום לא יחלחל לתוכם. וכלום לא יתקלקל, בפקודה. וכמובן, גם אותו “חלק מן התחושות שלהם” יוחזר עם הציוד וישאר פה, בפקודה.

סבלנות, אורך־נשימה ונחישות

שר הביטחון אמר (“דבר”, 8.12.89):

“בהתמודדות כזאת מצליח מי שיש לו סבלנות, אורך־נשימה ונחישות. ואם נתמיד, גם אם זה ימשך עוד שנה או שנתיים, וגם אם לא ימצא פתרון מדיני – נוכל להתמודד”.

חזק וברור. עוד שנה או שנתיים. וגם יותר. הכל רק עניין של סבלנות. לא עניין של מוות. לא עניין של דיכוי ולא עניין של השחתה.

סבלנות למוות, שימותו. סבלנות לדיכוי, שיכנעו. וסבלנות להשחתת הנוער, שיתבהמו.

ואם נתמיד ככה גם נצליח. גם אם נפסיד חיים. גם אם נפסיד את השלום. גם אם נפסיד את נפשנו.

בשם מי מדבר המתמודד המצליח הזה?

יזהר סמילנסקי, דבר, 14.12.1989

קונטרס “בצלם” מחודש נובמבר מתאר את “מערכת השיפוט הצבאי בגדה המערבית”, ומצלם את דיוקן המשפט הנערך לנעצרים הערבים (לאלה מהם הזוכים למשפט!) בשנתיים האחרונות.

קשה להאמין: איזה מישפח במקום משפט; אי־סדרים. רשלנות. לכלוך וצחנה. רשלנות ומוזנחות כלפי חוץ – ודחיות חוזרות של משפטים, הליכי משפט מעוותים, שרירות לב ודריסת הצדק כלפי פנים. מעשה בתיקים נעלמים, מעשה בעצירים שאינם מובאים, מעשה בטרטור הנאשמים, עורכי־הדין והעדים, מעשה בהעלבה ובפגיעה בבני המשפחה, מעשה בהערות חכמה של מפקדים, של שופטים ושל תובעים המתנשאים מעל האנשים העומדים רטט לפניהם, ומעל כל הליכי־דיון ראשוניים, ורואים בכל השפיטה שהוטלה עליהם עיסוק במעמסה מיותרת.

האם אלופי הפיקוד יודעים? האם זה מעניין אותם? האם הרמטכ"ל יודע? ושר הביטחון האם הוא יודע ושותק?

תחילה היה עומס גדול מדי על ״המערכת״. אחר־כך באה הרשלנות הישראלית המפורסמת, “הבלגן”, ואחר־כך התפתחה ההפקרות, המלווה בהתנשאות (מה יש? אלה הם בסך־הכל ערבים אויבים), עד שלעיני אלהים ואנשים נרמס שם הצדק – והשחתת הנפש פורחת בציניות.

אם זהו המשפט הישראלי מוטב מעצר ללא משפט. שתהיה זו שרירות שלמה וגלויה, ולא הצגת פארסה של משפט. פארסה שאין לדעת עד היכן תתפשט ועל סיפו של איזה בית תכבה.

הנה מביאים לפני השופט ברמאללה (12.9.89) נאשם בידוי אבנים. הנאשם הוא אדם עיוור. אבל השופט המלומד לא מוותר: “עיוור לא יכול לזרוק אבנים?” (ראה עמוד 60).

והכל שם מוצג בפומבי דחוס כזה, רועש ומבולבל – לעתים מענישים לפני שהרשיעו, לעתים בלי נוכחות כל מי שחובה שיהיה נוכח, ותמיד באי־סדרים המאולתרים ברגע האחרון שייראו כסדרים – עם תיק ובלי תיק, עם מתורגמן ובלעדיו, עם עורך־הדין ובלעדיו – ותמיד כששואלים חוזר הנוהם ממשרד הביטחון ונוהם כי הכל לפי החוק.

כי בשביל ערבים זה מספיק. כי הנשפטים כאן הם הפורעים, המסיתים והמנוולים. וזה בדיוק מה שמגיע להם. גם כשלא הוכח כלום מי הם ומה הם.

ואולי, צריך לגזור שכל המעורבים במשפטים האלה יהיו נשפטים באותה דרך שהם שופטים?

הנה הדו"ח של “בצלם”: לקרוא, להידהם ולהתפלץ. אבל גם להסיק מסקנה: השיפוט הצבאי בשטחים הוא בזיון המשפט, והוא חרפת הצבא. מישפח במקום משפט אינו איזה נגע שולי – אלא הוא מקור אילוח המים שכולנו שותים, וזיהום נפש הנוער, עמוק עמוק, ופנימה פנימה.

ממש מכאן מתפשט הריקבון.

דבר (יז כסלו תש"ן 15.12.1989): 13

כתוב בעתון:

יום א': פאטמה אבו שער (38), הומתה בידי ערבים, עזה. עזמי פתחי מחמוד אבו דיאב (38), איים בגרזן והומת, קלקיליה. צלאח ג’מיל ג’ואריש (20), הומת, בית ג’אלה. עבדאללה מוסטפה אבו סאיסה (17), הומת, בית סירה.

יום ב': עטייה אל פוראגי (3), נורה בראשו, שאטי. עבד רבו סלאם בארים אבו עמרה (24), הומת בידי ערבים, רפיח.

יום ג': עאדל פארס באדר (38), הומת בידי ערבים, רמאללה. קאסם עבדאללה אבו לאבדה (8), מה מפצעיו, חן-יוגס.

יום ד':

יום ה':

יום ו‘: חארב עורה עיסא (41), הומת בידי ערבים, אל-בורייג’.

יום א‘: נביל סולימן אחמד חג’אג’ (18), מת מפצעיו. עייד תאופיק אל עזי (17), מת מפצעיו. טהאר אבו סאלח (26), נדקר למוות בידי ערבים.

אלה הומתו ומתו בשבוע האחרון. למה?

מפני שלא נמצא הפתרון לסכסוך המתמשך. ולא נמצא פתרון מפני שלא מבקשים פתרון. ולא מבקשים אלא רק להשאיר הכל בלתי משתנה ובלתי נפתר.

ומפני שיש אין־קץ סבלנות למותם של אנשים.

ימותו כמה שימותו. בסך־הכל הלא הם ערבים. בסוף הם גם יסכימו להיכנע ללא תנאי.

ולכניעה הזאת קוראים “שלום”.

מדוזת האבן

כשראש הממשלה אומר “שלום” – צמרמורת עוברת.

חכם הבטחון

חכם הביטחון כותב על פסילת ספרים: ספרים נפסלים מפני שיש בהם כדי “לפגוע בביטחון המדינה, בסדר הציבורי או בשלום הציבור; יש בהם קריאה להתקוממות, התססה, תמיכה במחבלים ועידוד לאלימות…”

למשל?

דני רובינשטין “גוש אמונים”, אמנון רובינשטיין “המשפט הקונסטיטוציוני”, עזר ויצמן “המלחמה למען השלום”, שקספיר “המלט”, טרויה “טולסטוי”, ג’ק לונדון “זאב הים”. –

מה שמו של חכם הביטחון לא ידוע. אבל ידוע שמו של השר הממונה עליו.

בשתי אצבעות בפה אני שורק כנגדו.

יזהר סמילנסקי

דבר (כח תשרי תש''ן 27.10.1989): 13

כעת, עם משבר הממשלה על פגישות ויצמן עם אש“ף – במקום כל הנפתולים וההתפתלויות האלה – אילו קם מחר בבוקר שמעון פרס והודיע באוזני כל ישראל: הולכים להיפגש עם אש”ף! – היה זז אז רכס המועקה שחוסם את בוא הגשם.

שום דבר לא היה מקדם את השלום יותר מהודעה ישרה כזו.

סוף סוף! והקץ לסחור־סחור. הקץ לדחיות אין קץ, הקץ להצטדקויות, הקץ לאשליות “הבחירות בשטחים” – והקץ לבריחה מן השלום.

שום דבר לא יהיה קל וכלום לא פשוט – אבל הכל יתחיל לזוז בכיוון האחד שיש לו סיכוי.

אילו קם שמעון פרס מחר בבוקר וקרא אל אש"ף ישר ובאומץ: בואו נדבר!

היקום? תהיה זאת שעתו היפה.

דבר (ה טבת תש"ן 2.1.1990): 5

מי שמדבר על שלום בלי לדבר עם אש"ף – אינו מדבר על שלום. הוא מתעתע. כי אפילו נניח שאין זו מרמה, ושאמנס ייערכו אי־פעם “בחירות בשטחים” – ושלבסוף גם ייבחרו נציגים שיהיו מקובלים על בוחריהם ועל שומריהם – ושהנבחרים לא יומתו מכאן ולא ייפסלו מכאן – ושביום מן הימים אמנם תקום איזו נציגות, מוסמכת ומקובלת, שתהיה מוכנה לשיחות –

מתי יהיה כל זה?

בעוד שנה? שנתיים? חמש?

ועד אז? זו כל השאלה – מה יהיה כאן עד אז? טפטוף ההמתה הקטנה היום־יומית יוסיף ויימשך? והדריכה היום־יומית על גופם ועל נפשם של בני־אדם מוחזקים תוסיף ותימשך? ורק הסבלנות למוות ולהשחתה היא תלך ותגדל? עד שנהפוך כולנו לגוש סבלנות אחד גדול ואטום, ששום מוות לא יוכל לו עוד?

אבל, מה בכך? שימותו. יום־יום וכל הימים. אין מה למהר. לבסוף הלא ייכנעו. וזה יהיה השלום.

אבל אין נניח

אבל אין בעולם נניח. ולא ייערכו בחירות. ולא ייבחרו נציגים. ולא יהיו שיחות שלום.

ומה כן יהיה? יהיה המשך של ההמתה, של ההריסה ושל ההשחתה, ומה שהיה הוא שיימשך, עד שיישברו הערבים וייכנעו, ועד שבגופנו לא תשרוד נפש.

או עד שתוחלף כל הממשלה הזו.

קלסתרו של גיבור השלום

גיבור “הבחירות בשטחים”, הוא גיבור שבירת העצמות, הוא גיבור מחנות המעצר, הוא גיבור הדיכוי ללא הבחנה, הוא גיבור הכל־לפי־החוק, הוא גיבור אטימות האבן, הוא גיבור היש לנו זמן ואין מה למהר.

הוא יעשה לנו שלום. ואמרו אמן.

לא מאהבתם

לא מאהבה לאש"ף צריך לדבר איתם, לא מאהדה למעשיהם, ולא מהסכמה לדעותיהם – אלא רק מהיותם המייצגים את הפלשתינים. אין אחרים ואי־אפשר להמציא אחרים בכוח. ובין אם טובים בעינינו ובין אם לא, הם מייצגיהם.

והגיע הזמן להתנער סוף־סוף מן המושגים הכובלים שלנו, הדמוניים־כפייתיים, ולהתחיל לדבר איתם.

שום דבר לא יהיה קל ושום דבר לא יהיה פשוט. מלבד שאין אף דרך אחרת, אם לא להסתבך בעוד דחיות שווא, בעוד סמטאות ללא־מוצא, בעוד מוות ובאבדן השלום.

בלי מנצחים ובלי מנוצחים, בלי מכניעים ובלי מוכנעים – אפשר להיפגש כבר מחר: שני צדדים חלוקים בכל, אבל מאוחדים במוכרחות לעבור מסכסוך פתוח לאפשרות ישובו.

יזהר סמילנסקי

דבר (טו טבת תש"ן 12.1.1990 ): 13

למפלגת העבודה יש רעיון על השלום, אבל אין לה רוב.

למפלגת הליכוד יש רעיון כנגד השלום, אבל יחד [א]יתה יש רוב.

מה עושים? מקטינים את הרעיון על השלום עד שלא יפחיד את בעלי הרוב.

איך מקטינים? מחפשים, למשל, פלשתינים טובים ובלתי מפחידים. לא אומרים אש"ף, אלא מדברים על נציגים שייבחרו בשטחים, בבחירות שתערכנה ברבות הימים, ושלאחריהן תהיה הפסקה של אוטונומיה, ושעד אז יימשכו אין־סוף דיונים מופלגים, והפתרון אם יימצא לבסוף, לא יימצא לפני קץ־הימים – ולכן, ממה יש לפחד?

וכך, על־ידי הקטנת המפחיד שבשלום רוכשים את הרוב המפחד מן השלום, וכך, יושבים היום כל חכמי הדור ועוסקים בהקצעת ובליטוש הכשרים לשיחות המוקדמות: יקחו חצי מגורש, עם רבע בעל־דירה בירושלים, עם שמינית ידוע־בציבור כאש"ף מתון, ויוסיפו חישוקים על ביטוחים, ויערבבו מיסמוסים עם טימטומים – וכבר כולם שמחים: כאילו־שיחות־שלום על כאילו־בחירות – אינן מפחידות עוד איש.

אש“ף הוא שם מפחיד ולפיכך בלי אש”ף. ואם מתגלה שבלי אש“ף אין פלשתינים – אפשר ליזום אש”ף סינטטי, אש"ף ציוני ליברלי, ומאחר שבין כה־וכה הכל יתמשך ויתמשך ולא יהיה בימינו – יתפתו פחדני הליכוד ויסכימו להכנס למלכודת השלום של המערך.

הנה, בזבל הזה עוסקים היום גדולי האומה. איך להערים על הרוב המוכן שבליכוד, ואיך אפשר להציג לפניהם שלום בלתי מפחיד ואיך אפשר לאפר את פניו עד שגם סרבני השכל – יתפתו.

ובעצם, מה רע בהרכבת ״לא־רוצה" על גבי “לא־יכול”, בהרכב עיוור על פיסח? הלא הכל רק לשם השגת השלום, וזו גישה ריאלית לקידום בכוחות הפוליטיים הקיימים, על־ידי עקיפת מה שמפחיד את הרוב – ולמה לא?

מפני שתהום לא עוברים בצעדים אלא בקפיצה.

ומפני שבין שהשיחות על הכנת הבחירות ובין השיחות על תוצאות הבחירות יימשך כל מה שיש עכשיו, שהוא מוות והוא הרס והוא השחתה, ויעברו שנים, וכלום לא יקרה – ורק כולם ירמו את כולם, וכולם רק יפסידו והשלום ככלב מוכה יישאר בפינה מיילל.

מה שנתגלה ממש בימים אלה בקרקס הליכוד אומר ברור שאין בראש הליכוד אלא ואקום. וכלום לא יזוז שם מפני שאין שם איש. ואין שם אלא רק כמין דייסה אפורה גדולה השפוכה על־פני הדרך לשלום. ותחבולות מפלגת העבודה איך לזכות בתמיכת הרוב המוכן הזה, על־ידי מיסמוס השלום בשם השלום – אין בהן כלום, מלבד איבוד זמן, מלבד המשכת המוות וההשחתה, ומלבד סיכון כל מה שנוצר כאן זה מאה שנה.

העסקת הציבור במיני יוזמות כאלה היא בזבוז טרגי של הסיכוי, והיא התאכזרות אל השלום. כעת צריך ללכת לדבר עם הפלשתינים. לא קל הדבר אבל הכרחי. ובמקום להוסיף ולדרוס אותם, צריך ללכת ולמצוא איתם פתרון. לליכוד הרץ כפרש בלי־ראש אין פתרון, ומפלגת העבודה לא צריכה עוד להחזיק בזנבם כדי להיגרר אל השלום.

מי שרוצה בשלום ילך אל השלום בגדול, באומץ, וביושר, ויצא לרחוב ויאבק על גיוס רוב אמת בעם, ויקרא אל היהודים לדבר עם הפלשתינים – אנחנו כמו שאנחנו והם כמו שהם: מהטעיות ומפחדנות, ומרכיבה על גבי רוב בלתי־רוצה – לא ייצא כלום. וזורע עורמה לא יקצור שלום.

יזהר סמילנסקי

דבר (כח שבט תש''ן 23.2.1990): 13

ב“דבר” מן ה־26.1.90 נתפרסמה רשימה בשם: "164 נערות ונשים נעצרו. שיטות ‘השבח’, ‘הארון’ ו’הצינוק' " – מאת יורם לוי.

“השבח”, הוא כיסוי שק על ראש העציר הקשור למעקה; “הארון”, הוא תא ביטון בגודל 100X80 ס"מ, מטונף כולו בצרכיהם של הנחקרים שנסגרו בו; “הצינוק” הוא תא קטן ובו אדם ובור מטונף לעשיית צרכים.

האמנם יש דברים כאלה בשימושכם, מיני “מיתקנים” כאלה?

האם זו אמת או רק סיפורי בדים?

והאם הם שם בהסכמתך, באישורך, וגם ראית איך הם פועלים – ואיך דוחפים לארון אדם, ואיך מוציאים אותו משם כעבור כמה ימים?

וניסית פעם גם אתה להידחק פנימה לתוך “הארון” הזה, למשל, ולשבת בו רגע?

האם אלה הם האמצעים שלכם לגילוי האמת ולהוצאת הווידוי מן הנחקרים, אפילו כשעדיין אינם נאשמים, נוסף על הבעיטות, הסרגלים והאלות, נוסף על חוט הברזל שמאיימים על אשה להחדירו לתוך אבר מינה, ומלבד הקללות, ניבול הפה והאיומים הרגילים?

ואתה ראית כל זה והחשית, ואתה ידעת והסכמת, ואתה הסכמת וגם נושא באחריות?

ואם אמנם כל זה אמת, שאי הכחשתה היא כהודאה, בשם מי אתה עושה כל זה?

ואם אמנם כל זה אמת – איך האדמה נושאת אותך?

מכתב למריו במחבוש

ובכן, גם אתה מריו הלכת למחבוש ובלבד שלא לשרת את ימי המילואים בשטחים.

אני מבין מדוע עשית כך, ושואל עצמי אם לא הייתי עושה כמוך – להיאסר, ולא להיות חייל בתפקידי כובש.

כי מי שאיננו נקרע בין הקריאה למלא חובת חייל בחיל הכיבוש ובין הקריאה למלא חובת אדם ישר לנפשו – או שהוא אדם בלתי שואל שאלות, או שהוא אדם בלתי אנושי; רק הוא והשבט שלו מעל הכל.

אלא שאם יש אולי במחבוש פתרון הגייני לנפשו של חייל אחד, אין בו שום פתרון למצוקה האמתית – לסתימת הביוב הלאומי.

שעל־כן אסור שלא ללכת היום לשרת בצה“ל, ובצה”ל כפי שהוא. אסור שצה“ל יישאר צבא “חלק” בלי מתעבי הכיבוש בתוכו. ואסור שצה”ל כולו יהיה הצבא “שלהם”. ובעיקר, כשלא הצבא הוא האחראי לכיבוש אלא שולחיו המדינאים – ורק הם הכתובת למאבק האישי והציבורי, הפוליטי וההיסטורי.

בראש המדינה עומדת היום הנהגה, מאוחדת כולה בסבלנות גדולה להמשך הכיבוש, בקהות־חושים גדולה למוות, להרס ולהשחתה, ובהמתנה אטומה לקץ־הימים – כשיבוא אליהו ויביא את כניעת הערבים, שתיקרא שלום.

שהרי כבר מזמן אפשר היה לצאת מן הכיבוש המיותר והמשחית הזה, ובהישגים הרבה יותר גדולים – אילו היתה ההנהגה הזאת חכמה יותר, אמיצה יותר, ישרה יותר, ובעיקר, מעוניינת בשלום – אלא שהיא לא חכמה, לא אמיצה, לא ישרה, ובעיקר לא מעוניינת אלא בכניעה.

בהנהגה המדינית הזו צריך להיאבק. ואם לא בתוך חודש המילואים, הרי תמיד ובכל אחד עשר חודשי השנה, שבהם חפשי החייל־האזרח לקום ולתקוף, לקום ולעורר, לקום ולגייס לסירוב הלאומי הגדול.

הישיבה במחבוש הצר על כל הקשה, המעליב והמדכדך שבה – ועל כל המטהר והמוחה והמופת שבה – אינה הדרך לקראת הסירוב הלאומי הגדול, ולא במחבוש יוכרעו המהלכים, אלא בפומבי, בחוץ, ברחוב, בקול רם, ובכל עוז. והחיילים האמיצים האלה, שבחרו לשבת ישרי־לב במחבוש כדי שלא להיות חיילי כיבוש – למה לא יצאו, ובכל כוחם המוסרי, לשאת קולם בחוץ, ולקרוא לסירוב הלאומי הגדול, ולא על־ידי כליאת הסירוב פנימה – אלא על־ידי שילוחו כאש במוחו של כל יהודי?

כן לשרת בצה"ל. לא להיכלא במחבוש. ולא הניקיון האישי עיקר, אלא פריצת חסם הביוב הלאומי.

יזהר סמילנסקי

דבר (ז שבט תש''ן 2.2.1990): 13

פעם, לא מזמן, היה “דובר צה”ל" יסוד מוסד. דברו אמת ומילתו אמינה אומן. גם כשהכאיב.

האינתיפאדה הכתה אותו. ומי שרוצה היום לדעת מה באמת קרה בשטחים, כמה באמת הומתו וכמה נפצעו, כמה נעצרו, כמה נשפטו ואיך נשפטו, מה באמת היה במהומות ואיך “חזר החוק והסדר” – יצטרך ללכת אצל “בצלם”. דיווחו של דובר צה"ל אינו מספיק.

לא כל מה שהוא אומר אמין תמיד. ולא כל מה שהוא שותק תמיד אמין. וגם אינו נחפז תמיד למצוא את האמת וכאילו לא תמיד איכפת לו. גם ההכחשה שלו, גם “הדבר נחקר” שלו – אינם בדיוק אמינים. ובאילו מניעים זרים מפעילים אותו, לא תמיד האמת.

הנה הוא מתפתל לפניכם, מתחמק, מטשטש, לא מגיב, מגיב למחצה – סובב בכחש.

לאן הגענו. מה עוד נמוך מזה?

דובר צה"ל – עוד אחד מוכה השחתת הכיבוש.

מה נשאר? הד פסוקו של המשורר נשאר:

“ויהי דברך מר כמוות. ויהי הוא הוא המוות” – דבר אמת, איש צבא.

כל שוברי העצמות

בית־המשפט העליון גזר להעמיד לדין את הקצין הבכיר שפקד לשבור רגלי אנשים וידיהם.

החיילים ששברו את העצמות לא עשו בשרירות ליבם אלא לפי פקודת הקצין שמעליהם, שעשה לפי פקודת הקצין שמעליו, שעשה לפי פקודת הקצין שמעליו, שעשה לפי “רוח הפקודה” שקיבל מעושי מדיניות הביטחון.

שלשלת פקודות החד־גדיא פעלה כאן ביעילות מלמעלה עד למטה. מלמעלה עד למטה אף אחד לא עצר לשאול על נוראות הפקודה, ואף אחד לא סירב לשבור עצמות אנשים בדם קר. קהות הנפש פעלה היטב דרג אחר דרג, מלמעלה עד למטה, כבמכונה מושלמת: החייל עשה בפקודת הקצין, שעשה בפקודת הקצין שמעליו, שעשה בפקודת זה שמעליו, שהבין את רוח הדברים מפי מי שעושה את כל מדיניות הביטחון.

אלא שכאן נעצרים. ממש כמו לאחר מלחמת יום כיפור: החיילים שעשו לפי הפקודות – הולקו. ועושי מדיניות הפקודות – שוחררו. עושי המעשים נתבעו להסיק מסקנות, ורק לא האחראים למדיניות של אותם המעשים.

והלא מישהו קבע את המדיניות לשבירת העצמות. והלא מישהו פסק שמוטב לשבור עצמות מלהרוג. והלא מישהו עליון מעל כולם הוא האחראי לכל השחתת האדם הזו – ואין מקום על ספסל הנאשמים בשבירת העצמות הנוראה – גם למי ששלח אותם לשבור עצמות?

יזהר סמילנסקי

דבר (כט טבת תש''ן 26.1990): 13

והלא לבסוף, בעוד שנתיים שלוש, או ארבע חמש. כשכל משחקי הפוליטיקאים יגיעו אולי, למרות הכל, עד להידברות, עם הפלשתינים – ידברו בדיוק עם אלה שאפשר לדבר איתם כבר היום – כולם כאן ואין אחרים – אז למה לא היום?

בשם אלוהים. למה לא היום?

למה צריך שימותו עוד, למה צריך שנמק ההשחתה יעמיק עד השורש, למה לבזבז מליארדים לשווא, למה לתת להדק את המצור על הגבולות, למה ללבות את עוינות העולם נגדנו – למה עוד יום נוסף. למה לא היום?

והלא אפשר היה לחסוך מאיתנו את עינוי השנתיים הנוראות האלה, למה להוסיף עוד יום אחד?

למה לא לחדול מבלבולי המוח על איזה “בחירות בשטחים”, למה לא ללכת לדבר איתם ועוד היום?

ראשי מפלגת העבודה – למה אינכם יוצאים מן הבוץ הזה? למה אינכם מוציאים ממנו את העם הזה?

למה פוליטיקה של עכברים במקום גדולה של מנהיגים?

הם כאן – ולמה לא ללכת לדבר איתם ועוד היום?

יזהר סמילנסקי, דבר, 2.3.90

הם כאן. במגע הידברות. פלשתינים המייצגים את הפלשתינים. בני שיחנו לשלום.

די במשחקי המחבואים הילדותיים של מי יבוא לשיחות, וכמה חלקי מגורש יישבו עם כמה חלקי תושב ירושלים, ושאר כל הטכסיסים הפאתטיים איך לברוח מן השיחות.

הם כאן. הם אינם אוהבי ישראל ולא מיטב ידידיה, אבל הם נציגי הצד השני שאיתו צריך לשבת היום ולדבר שלום.

לפחות אתם – מנהיגי מפלגת העבודה – צאו ממשחקי בלבול המוח. צאו כעת וקראו ללכת לדבר איתם – עם נציגי הפלשתינים כפי שהם – מחקו את הסעיף נגד אש"ף.

בושה לראותכם מרקדים על החבל במשחקי הילדים של הליכוד – כמה אש“ף גלוי וכמה אש”ף מוסווה ישתתפו בהטעיה הנקראת ה“בחירות בשטחים” – צאו כעת וקראו להם, כפי שהם, לדבר אתם שלום – היו הפעם מנהיגים!

יזהר סמילנסקי: דיבור ישיר, דבר, 8.3.90

כשהממשלה מודיעה לג’בלייה שלא יהיה להם שום פתרון מלבד כניעה גמורה, שלא יקבלו כלום מלבד את המשך החיים בלא מקום ובלא עתיד, ושסיר־הלחץ ששמו רצועת עזה יהיה גורלם לעולם – מה צריכה ג’בלייה לעשות? מה אתה היית עושה?

ג’בלייה היא שום־מקום. גבב בקתות שפוך על פני עמק שטוח ששוליו על גבעות נמוכות. כולו ארעי שמתמשך ארבעים שנה. פח וקרש ושני בלוקים ושער, וכתף זה לחוץ בכתף זה. ושבעים אלף נפש. ובפנים, בבית, אין כלום. תקרת פחים, ומחצלת על הרצפה, כמה מזרונים ושמיכות מקופלות וזה הכל. בחצר טאבון ועל הרמץ נזיד מבעבע.

ילדים בלי סוף, מתרוצצים בלי סוף, מבוגרים חמורי סבר ושותקים. נסוגים ממבט. הופכי גב. שערי פח נעולים, חנויות מוגפות, קירות מחוקי כתובות, מי ביוב זוחלים באמצע דרכי עפר מעופשות שיוצאות לכל הכיוונים כרגלי עכבישים. מכוניות פז’ו מרופטות ועגלה רתומת חמור מבוהל.

ג’בלייה, שכונת מגורים בלתי קרואה. טפולה על גבי העיר. בעיה בלתי פתורה. מחסה־לילה שהפך לחיי בינתיים נצחיים, בלי סיכוי ובלי פתרון. מחנה פליטים וערימת עקורים. כל אדם נושא כקבע את זכר המקום שהיה מקומו וחי כארעי במקום שאינו מקומו, עד שיימצא משהו, שאין יודע מהו.

הילדים מיידי האבנים הם הביטוי הגלוי לאיבה, המבוגרים – מתאפקים על זעם איבתם, ו“רעולי הפנים” בוחשים פה ושם באיבה כדי שהתפוצץ. סביב מבנה שפוצץ אתמול רובצת כעת עמוק שתיקה מוצקה. ועוד מעט ובראש גדם התקרה שקרסה יצוץ דגל אש"ף בלוי, חפוז, שידי איזה קוף מהיר טיפוס העלוהו כבקסם, במין אף־על־פי־כן, או כמין עוד תראו. והאיבה השותקת מוצקה מן התקרה שקרסה.

אנשי צבא בג’יפים ממוגנים מעריצים את מומחיות החבלנים שהרסו “כמו בסכין גילוח” את המבנה הנדון, בלי לפגוע גם באבן אחת בשאר הדירות. איזו מקצועיות ודיוק הביצוע. אבל, שצריך היה להרוס את הבית, מקובל כאן כמושכל ראשון וכמובן־מאליו, ובלי לשאול שאלות: הבית הוא ביתו של רוצח שנמלט. ורק ביתו נהרס ואיש זולתו לא ניזוק, אלא שהשתיקה סביב לא קיבלה, והאיבה האילמת היתה מייללת עד השמים.

בכל מקום מנסה הצבא להרגיע, להימנע מחיכוך, בכל מתקן צבאי תלויה הפקודה “להוריד את רמת האלימות”, לעקוף את השעות או את המקומות המועדים להתנגשות, לא להסתער אלא להמתין עד שיימצא סידור ממתן, כאילו נשלח לכאן הצבא החזק הזה רק כדי לשמור על הסדר והחוק: חיילים אסורים באש ואסורים ביריה ואסורים בשימוש חפוז של כוח, בכל מקום טבלות המראות את מגמת עקומת האלימות, בכל מקום ומקום משבחים את מי שלא הרג ולא היכה ולא התעלל, “אין נפגעים” הוא ציון לשבח, ו“אין מה להודיע” הוא סיבה לתהילה. ומספקים כעת טלסקופים לרובים לא כדי שייטיבו לקלוע אלא כדי שייטיבו לא להרוג. וסופרים את כדורי הפלסטיק לפני שיוצאים וחוזרים וסופרים לאחר שחוזרים, וצריך לדווח על כל כדור שיורים. וכאילו מין צבא כאן שנקרא רק כדי לנצור אש.

אלא שבדיוק כאן מתגלה הפרדוכס בכל עוצמתו. איך נקרא הצבא להרגיע בעיה שהממשלה לא יודעת לפתור או לא רוצה. איך נשלח הצבא להקטין חיכוך שהממשלה יוצרת בכל כוחה. ואיך חכמת הצבא נקראת לתקן את איוולת הממשלה. היד החזקה נקראת לפעול בחכמה במקום שהמדיניות לא יודעת לחשוב בחכמה.

הממשלה לא יודעת או לא רוצה לפתור את השאלה. היא לא יודעת לפתור כלום, מלבד הידיעה איך לדחות, איך לסחוב בלי לפתור, ואיך לבלבל את המוח במקום לקבל אחריות. הממשלה כולה וכל חלק מחלקיה עסוקים מעבר לראשם בתירוצים שיקריים איך לא לעשות כלום כדי לפתור, או איך לפתור בלי לעשות, או איך לקחת בלי לשלם ובשאר מיני חכמות ריקות כאלה.

מי בעולם שמע על צבא שעושה ביד רכה שלא לנהוג באלימות, ועל ממשלה שעושה ביד כבדה שלא יהיה פתרון חוץ מאלימות. ופתאום והרי זה צבא יונה בשרות ממשלה עורב. מיום ליום מנסה הצבא להשתכלל באי־אלימות, ומיום ליום מוחקת הממשלה עוד סיכוי לצאת מן האלימות. כך שהצבא הענק נעשה לאחות רחמנייה, המורידה את החום – והממשלה נעשית למכשפה, נעשית למקור האילוח ולהסתבכות המחלה עד אין מרפא.

כשהממשלה מודיעה לג’בלייה שלא יהיה להם שום פתרון מלבד כניעה גמורה, שלא יקבלו כלום מלבד את המשך החיים בלא מקום ובלא עתיד, ושסיר־הלחץ ששמו רצועת עזה יהיה גורלם לעולם – מה צריכה ג’בלייה לעשות? מה אתה היית עושה? וכמה אפשר שהצבא ירכך מציאות ללא נשוא?

מה שקורה בג’בלייה אינו שאלה צבאית. הוא כולו שאלה מדינית והכרעה מדינית, שמתחמקים ממנה. אלא שמי שלא רוצה להכריע ומי שלא רוצה לפתור – בסופו של דבר גם שום צבא לא יצילו.

לג’בלייה עצמה אין מה להפסיד חוץ מתת־אומללות עשוקה.

דבר (יד אדר תש"ן 9.3.1990): 13

אנחנו יהודים חילונים לא מפני שאנחנו מופקרים, קלי דעת או מזלזלים באבותיהם – אלא מפני שזו הכרתנו, ומתוך הכרה איננו שותפים לאמונה הדתית.

רוב הערכים הדתיים, בכל דרך הארץ, כבר אינם בעינינו אלא מוצגים נכבדים במוזיאון התרבות שלנו – ושוב לא יפסקו לנו אורח־חיים.

לעתים, בגלל עייפות, מנסים אחדים, פה ושם, לחזור ולהיאחז בנחמות הדתיות, או להתרפק על העולם הישן של אבותיהם. אבל כשאנחנו במיטבנו איננו צריכים נחמות, ואנו לוקחים עלינו את כל האחריות למצב האנושי, גם כשהוא כבד מנשוא.

בלי לפגוע במאמינים, השמים שלנו ריקים. ואי אפשר למלא אותם לא על־ידי גערה ולא על־ידי הטפת מוסר: הם ריקים מפני שבאמת הם ריקים. וכל האחריות על החיים מוטלת עלינו ולא על השמים.

להיסטוריה של היהודים ולתולדות היהדות – יש לנו פירושים משלנו, הדגשים משלנו, ומסקנות משלנו – בלי לחכות להסכמת הדתיים.

גם בציונות לא חיכינו להם. והציונות קמה ונטלה עליה את האחריות להגשמתה. ועדיין היא נוטלת עליה את כל העול – את עול הביטחון, ואת עול עבודת הקיום, ואת עול המשך המעשים, וגם את עול עשיית השלום – כמסקנה הכרחית מתפיסת היהדות וכממשיכי ההיסטוריה היהודית – לאמור, שוב בנטילת האחריות עליה, ולא על השמים.

עיקרי האמונה הדתית, מוצאים אותנו יורשים הבוררים לנו מתוכה מה כן ומה לא. ובלי להתערב באורח חייהם של יורשי האמונה הדתית, לא נניח להם להתערב באורח חייהם של אלה שיצאו והלכו ממנה והלאה.

איננו צריכים לא להסכמתם ולא להצטרקות לפניהם. אנחנו יהודים חילוניים בלתי חוזרים בהם. ובכל הכבוד הראוי, אנחנו זוכרים את העבר – ולא שבים אליו.

יזהר סמילנסקי

דבר (ד ניסן תש"ן 30.3.1990 ): 13

סגרו מאה אלף כדי לתת למאה להתהולל בהילולת “קבר יוסף” – –

מאה אלף סגרו כדי לתת למאה להתהולל בהילולת “קבר יוסף” – –

כדי לתת למאה להתהולל בהילולת “קבר יוסף” סגרו מאה אלף – –

להתחולל בהילולת “קבר יוסף” סגרו מאה אלף כדי לתת למאה – –

איפה נשמע כזאת?

ומי החכם הטיפש הנבל, שסגר מאה אלף כדי לתת למאה להתהולל?

פרס נכשל?

ומי הכשילו?

יש מ“חבריו” שהתכוונו כל הזמן שייכשל וגם נתנו לו להיכשל ורק חיכו לראות איך הוא נכשל; ויש מ״חבריו״ שישבו מן הצד ורק נגעלו כל הזמן מן הגועל ואת ידיהם הנקיות לא געלו – שיתגעל לו הוא לבדו;

ויש מ“חבריו” שיחד איתו חפרו גם בבוץ כדי להגיע אולי אל מוצא השלום.

כעת, לאחר שנכשל, באים כל “חבריו” האלה, החכמים והיודעים האלה, הרצויים לרוב האלה, אלה שהשלום שלהם נגמר ב“אוטונומיה” שתבוא לאחר “הבחירות” – בעוד שהשלום לא יוכל לבוא אלא רק לאחר שייגמר הכיבוש – אלה החברים שוב אין בינם ובין הליכוד אלא רק כמה מליצות ריקות, והסף בינם ובין הליכוד כבר הונמך עד שכמעט ונמחק – והרחוב הישראלי המתעב את השלום כבר שמח לקראתם: הנה שוברי עצמות הפלשתינים מכאן, ולאומני שלמות־הארץ מכאן.

גם ה“שמאל” יכול להתפאר כעת בידיו הנקיות, בדחיית הסיכוי ובהברחת תקוות השלום: מצוחצח וזך יישב לו עכשיו על יאוש נקי.

פרס נכשל. ומי ניצח?

לא השלום. השלום הלך ברח לו.

שלום הוא סוף הכיבוש

מי שאומר שלום ואינו אומר סוף הכיבוש לא אמר שלום.

מי שאומר שלום ומתכוון ל“יוזמת השלום” או ל“תוכנית השלום” – עצרו אותו: שקרן.

שלום הוא שלום כשהוא שלום עם הפלשתינים ואיננו שלום כשהוא שלום עם עצמנו.

ואם הוא שלום עם הפלשתינים הוא הידברות על פשרות ועל קח־ותן הדדיים, בינינו ובין הפלשתינים.

ואם הם הפלשתינים זו הידברות עם נציגיהם, עם אש"ף.

ומי שאינו הולך לדבר איתם על פשרות ועל קח־ותן – איננו הולך לדבר על השלום, ואינו מתכוון לשלום אלא להונות אותם ואותנו ואת העולם, אבל לא את המלחמה הנוראה המתקרבת.

שלום הוא שלום רק כשהוא סוף הכיבוש.

יזהר סמילנסקי

דבר (טז אייר תש"ן 11.5.1990): 13

דבר אל בני ישראל וישמעו

דבריך בטלוויזיה היו כרוח משיבת נפש. סוף־סוף שמענו מפי רב נכבד, כי טוב שלום משטחים, כי חיי אדם קודמים לעפר הארץ וכי פיקוח הנפש דוחה אף־שעל.

דבריך היו אמיצים, פותחים פתח־תקווה ומחזירים אמון.

התגלגלו הדברים כפי שהתגלגלו וקולך נדם. והבשורה שבישרת – נתייתמה. למה? כבוד הרב, האם חזרת מדעותיך? האם השתיקו אותך? האם נשארת בודד?

והלא כל לוחם לאמת – תחילתו בודד, והלא רק דבקותו באמונתו – מפלסת דרכו, ולמה נשתתקת לעת כזו?

דבר אל העם. אל תהיה חושש. האמת גדולה מתככי המפחידים אותך. אל תהיה נסוג כעת. אמרת דברים גדולים. אל תשאיר את העולם לחומדי הבצע, לקנאים החשוכים ולמכבי התקווה.

הרב עובדיה יוסף – דבר אל בני ישראל וישמעו.

דבר, כ ניסן תש''ן 15.4.1990: 11

כידוע, לבריאותה ולמען הסדר הטוב, צריכה כל חברה שיהיה לה שעיר לעזאזל.

לא חשוב כלל מדוע דווקא הוא השעיר – חשוב רק שיילך לעזאזל ואנחנו נינצל.

הביטו אל מאשימיו האלה המתהדקים עליו – כולם שותפים הדוקים באותה אשמה, והוא ילך לעזאזל בשמם.

החברים מאתמול, מסתבר, אינם אלא עדת המלקקים תמיד למחלק הטובות התורן – והם גם המגלגלים אותו לעזאזל כשאינו מחלק.

“תרגיל מסריח” פסק בלשונו הכבדה בן זוגו לאותו התרגיל – והסב אפו המיוחס, הבלתי מריח לא סרחון דם, לא סרחון אנצאר ולא סרחון עצמות שבורות של חפים.

בוודאי ששמעון פרס אינו פטור מביקורת ולא נקי משגיאות ובהן גם כבדות – אלא שלא בגללן משלחים אותו כשעיר לעזאזל – כי אם בגלל הצבועים שצריכים לבריאותם ולמען הסדר הטוב – שעיר משתלח לעזאזל.

הכל ישן נושן, הכל ידוע ומסופר מימות עולם, והפלא הוא רק פרצופם של החברים האלה המחוסנים מבושה.

אלא שגם זה כבר היה מעולם.

עדויות מבית הדין

העתונים מדווחים (14.5.90) מבית־הדין הצבאי: –

בינואר 1988, הגיעו חיילים לכפר א־ריק, הוציאו תושבים מבתיהם והיכו אותם בברזלים. מצבם של המוכים היה אנוש.

בחלחול נלקחו במשאית 15 ערבים והובאו למזבלה, ושם שברו להם את העצמות. הם נשארו במקום עם עצמות שבורות ופצעים קשים. גם ב“סככת מעצר” בחברון הוכו ערבים נמרצות “שלא לצורך”.

ברמאללה הובאו ערבים על־ידי חיילי גולני אל “קיר המכות” (!) והוכו שם עד זוב דם, עד כדי שאחר־כך הודח מפקד.

ב“מתקני השהיה” בחברון, השאירו עצורים בחוץ לקפוא מקור.

מי נתן את ההוראה?

זוטר אחד? מפקד מקומי אחד? אלוף פיקוד אחד?

הכל בא מלמעלה. “רוח הדברים”, “המגמה הכללית”, וגם האישור המפורש. בלי שאיזה אף נסתם אז מסרחון.

האחראי למעשים המסריחים ולהסרחת נפשו של הנוער שלנו – אינו יושב בין הנידונים.

הוא רוצה להיות ראש ממשלה, הוא מדבר על “תכנית השלום”. וכבר יש לו עדת מלקקים. ולא מסריח להם.

הוי, מפלגת העבודה

אומרים: לא לאן מוביל האיש עיקר, אלא כוחו למשוך בוחרים עיקר.

אומרים: לפרס יש “תדמית שלילית”, הוא המפסידן הוא התכסיסן המכזיב, הוא התככן הנכשל – וכל מה שאומר עליו הליכוד ברשעות קולנית אומר עליו גם המערך בשתיקה רועמת לאיד.

אומרים: הנה המחליף – הוא יגרוף את המפלגה לנצחון – איך? הלא הוא היה כל הזמן בפנים, ולא העזו לעשות שם דבר בלעדי הסכמתו הזועפת אבל המסכימה. אילו סירב לא היו עושים כנגדו.

אומרים: הנה עברו: בית החינוך, כדורי, הפלמ“ח, ההתישבות, יגאל אלון, רמטכ”ל ששת הימים – ובקצרה: הנה הצודק המקופח. אבל מה אומרים על מעשיו, זה אך אתמול: מה המרחק בין מעשיו ובין מעשי הליכוד, מה בין דרכו לדרכם?

אומרים: הוא יפרוץ דרך לשלום. כשאינו מתכוון לשום שלום אלא ל“אוטונומיה”, כלומר לסטמוס קוו בהסכמת ערבים שאינם קיימים.

אומרים: ראו איך הגדיל לעשות בדבקותו ב“ממשלת האחדות”, וכמה הוא גאה בהישגיו הגדולים, ואלה הם: מניעה, עצירה ובלימה.

אבל מה קידם? מה זז בגללו לקראת השלום?

מפלגת העבודה. הוי מפלגת העבודה. איזו נמיכות קומה. איזו תשישות נירפים. אין לה תקומה למפלגת העבודה אלא לפנות כעת אל בני הארבעים, שיקומו הם כעת למרוד, לפרוץ דרך ולהוביל.

יזהר סמילנסקי

דבר (כג אייר תש''ן 18.5.1990): 13

משוגע הדליק את הפתיל: אבל מי הכין את חבית חומר הנפץ? בלי חומר הנפץ הפתיל הוא אפס.

בלי מדיניות הממשלה, בלי אין הפתרון, בלי אין הסיכוי – לא היו כל הערבים שבארץ הופכים לחומר נפץ.

מה הם חושבים, שהערבים עיוורים או חרשים או שוטים שאינם רואים לאן מוליכים אותם ומה צפוי להם מחר?

מי שלא רצה להבין למה פרצה ההתקוממות לא יבין גם איך היא תלך והתפשט מעבר לכל הקווים והסייגים.

מי שעשה הכל כדי שלא יתחילו שיחות השלום וגם יעשה הכל כדי שכלום לא יוכל להשתנות – מכין את החבית הבאה.

וגם זה: המשוגעים אינם עושים אלא את מה שהאחרים חולמים.

ומי יודע איזה משוגע פוליטי בממשלה, מדליק פתאום פתיל משוגע, כדי שחבית הנפץ המשוגעת של כל המזרח התיכון המשוגע – תתפוצץ.

אוי לנו, כי בידי משוגעים אנחנו.

יזהר סמילנסקי

דבר (א סיון תש''ן 25.5.1990): 13

לפני מאה שנה בא אבי זאב לרחובות. ולפני שמונים ושתיים שנה באה אימי מרים לרחובות. אבי בא עם אח־סבי, משה סמילנסקי (הדוד משה), ואמי באה עם אחיה יוסף (הדוד יוסף) – כך, שרחובות היא נקודת מוצא אמיתית לסיפורו של כותב שורות אלה, עד שגם לאחר שיצא ובא ובא ויצא – כאילו תמיד חי כאן, ושם משפחתו תמיד חי כאן, בין אם על שלטי כמה רחובות, בין אם על שלטי כמה בניני ציבור, ובין אם על כמה מצבות בבית העלמין הישן, ובין אם עדיין כמזהה כמה בני־אדם חיים של ממש, שמסתובבים ומתהלכים כאן, ברחובות העיר רחובות.

אבל הסיפור שיסופר כאן כעת לא יהיה עדותו של מי שעוד איננו מצבה, על מה שהיה וכבר חרוט על המצבות, ולא יהיה סיפור געגועים על מה שפעם היה ושכמעט ולא נשאר לו פֶה לספר, גם לא סיפור על תולדות אבות משפחתו, ואפילו לא קינה על מה שלא נשאר ממנו הרבה – אלא רק סיפור על שני עולמות, עולם אחד שהיה ונגמר, ועולם אחד שישנו ובעצם המשכו, ואיך מה שהיה – היה, ואיך מה שישנו – הנהו לפניכם, לטוב ולמוטב. וגם הסיפור על שני העולמות לא כאילו על עולם אחר שהיה כולו זוהר, ועל עולם אחר שכולו רק האפור המצוי, ובקצרה, לא סיפור על היה היה, ולא סיפור של מוסר השכל.

ומה בין תיאור, דלגני ולא מדעי, של עולם אחד שהיה, לעומת מראהו של עולם אחר שישנו, ושלא יתואר מפני שהוא כאן בחוץ, וכל אחד יכול לצאת, אם ירצה, להשוות השוואות ולהרהר הרהורים.

ומנין יודע המספר איך היה פעם העולם שנגמר ואיננו עוד? מזיכרונו הבלתי־מוסמך וממה שנדמה לו שהוא זוכר ולא ממציא, קצת מסיפורי אבותיו ובני דורם, אם אינו שם בפיהם דברים שלא אמרו, וקצת מגווילי כרך השבועון “הפועל הצעיר” משנת תרע“ג–תרע”ד (1914), שהוריד מן המדף הגבוה שבספרייתו, נישב אבקם ועלעל בהם, נסחף מפעם לפעם לסיפוריהם המצהיבים.

ועוד מלה מקדימה על השבועון הזה “הפועל הצעיר”, שהיה גם שם מפלגת פועלים אחת, שהיתה מתפלמסת בלהט עם אחותה מפלגת “אחדות העבודה”, ששם עיתונה היה כמובן “האחדות”, וששתיהן היו מתפלמסות בלהט עם עיתון “הקאפיטליסטים” שנקרא “החירות”, ואילו בראש “הפועל הצעיר” היתה מתנוססת בכתב רש“י “הפרוגרמה”, הקובעת החלטית כי “תנאי הכרחי להתגשמות הציונות – התרבותו של הפועל העברי בארץ־ישראל והתבצרותו בכל ענפי העבודה”, שמסבירה, בין השאר למה אבי והדוד משה שאך ניצלו חיים מבעירת הקדחת בחדרה באו לרחובות. ואבי נולד בפעם הראשונה באוקרינה ב־1873 וכעבור שש־עשרה שנים שב ונולד בחדרה ובעוד שדודי הלך ונעשה איכר, הלך אבי ונעשה פועל, כזה שכל היום היה עובד בכרמים ובערב היה יושב לאור העששית וכותב חצאי לילות ל”הפועל הצעיר“, וגם יסביר מדוע אמי ואחיה הדוד יוסף, שעלו בוערי ציונות ובאו לרחובות, והדוד יוסף הלך לעבוד בכרמים ובלילה לאור העששית היה יושב וכותב חצאי לילות ל”הפועל הצעיר", כשאמי יושבת כל היום ותופרת כותנות, ובלילה אם לא יצאה לשיר על הגבעה, או להתווכח במטבח הפועלים, היתה יושבת וכותבת חצאי לילות להוריה בגולה ומחברת את הכפתורים, ובשקט משוררת את השיר הנצחי ההוא – “לבי מנבא אביב מזהיר, רענן פורח…”

ואילו בשבועון עצמו תמצאו עולם ומלואו, בעברית של אז, ובדפוס הידני של אז, כשרוב הנדפס אינו חתום בשם כותביו, אם לא רק באות אחת ובראשי תיבות וכינויי עט, הכל מרוב צניעות, ומרוב הכרה רצינית כי לא שם הכותב עיקר אלא התוכן.

שימו לב, התוכן עיקר. כך שאת אבי תמצאו כ“ז”ס" וכ“בן ישראל” וכ“ב”י“, וגם כ”וופסי" (וולף סמילנסקי) ואת חבריו כ“מקומי”, או כ“תמידי”, או כ“ציוני”, או כ“פועל”, וגם כ“תושב”, וגם כ“ארעי”, ואת ברנר תמצאו כ“בר־יוחאי”, ואת יעקב רבינוביץ' כ“י.ר.” מלבד כל מיני “א.”, “ב.”, ו.“–ה.”, וכך גליון אחר גליון של אלמונים חסרי־שם שהליטו פניהם בציבור, אף־על־פי שהעולם הקטן של אז ידע בדיוק הכל, אלמלא שהצניעות מחייבת.

ואילו דווקא “העולם הקטן” הזה עשה את יחודו הבלתי חוזר, ואת אישיותו המובהקת של כל מקום ומקום: רחובות היתה אז רחובות, וראשון־לציון היתה ראשון־לציון, ונס־ציונה היתה נס־ציונה, ועקרון עקרון, בלתי ניתנות להחלפה או לטעות, כל אחת ואחת וצורתה שלה. לא כמו היום שאם תורידו אדם חבוש עיניים לתוך אחד הרחובות ותפקחו עיניו ותשאלו איפה אתה כעת – אין שום סיבה שיידע אם זו ראשון או רחובות.

ומפני מה ככה? מפני שאז היתה כל מושבה כמין אי, ממש אי, מוקף ים פרדסים, שהיו מוקפים ים ערבים, שהיו מוקפים ים של אין־כלום, שהיה מוקף אין־קץ מישורים בלתי נגמרים אלא בחולות ובים, או בגבעות ובהרים – ארץ ענקית, לא ידועה, וריקה־ריקה, ורק נמשכת אין־קץ ומקיפה הכל, כהקף האוקינוס את האי. ואמנם, אין כמו אי לשמירת אישיות עצמית. האי שומר תרבות פרטית, לאי יש “גאוות יחידה”, באי יושבים אנשים יחידים ומיוחדים, לאי יש פרטי נוף מיוחדים, יש מבנים מיוחדים וחקלאות מיוחדת – עד שרק ברבות השנים, לאחר שיובש הים והאי חדל מהיות אי, כשהכל נעשה ליבשת מחוברת אחת, מאוכלסת כולה מפה לפה, ואין עוד פרדסים סביב, ולא כרמים, ולא חולות ולא ערבים ואין עוד סביב חישוק עולם עוין, המאיים תמיד, כל מעגל הארץ האחרת, המפחידה בזרותה, כשם שגם קוסמת בלא־שייך שבה, ובלועז ובנכרי, והלא נודע.

ואילו מיד כשנגמרו כל האיים, נגמרה גם הארץ הישנה – והשיכון כבש הכל. בהכרח לא יגונה וגם בלא הכרח ובמגונה, שיכון ההכרח קצר הטווח, הפתרון הנחפז להיפטר, עם חכמת השכל הקצר, עם התכנון המספיק לקבצנים, עם ביצוע הקלקול הנמהר, ובית נוגע בבית, ורחוב ברחוב, ואין־חצר באין־חצר, זו לחוצה בזו, והתנועה נלחצת ביניהם, והחניה נלחצת ביניהם, וכלום לא ישביע את השיכונים הרעבים לעוד שיכונים: תל אצל תל, נוה אצל נוה, רמת אצל רמת, וראשון נוגעת בנס־ציונה שנוגעת ברחובות, ורחוב הרצל אחד רץ מחדרה עד גדרה, ורק הרחובות המצולבים לרחוב הראשי עוד נושאים פה־ושם לפליטה שמות פרטיים כבנימין, כיעקב וכעזרא.

באופן שהיום אין עוד רחובות ואין עוד ראשון, ולחינם מנסים להבדיל ביניהן. הכל תל־אביב, הבולעת הכל, ממעכת את ייחודו של מקום, ומשאירה מעונות ללינת הלילה, זהים בחוצם וזהים בתוכם וזהים בריהוטם, וגם בבדל הגינון שמתחת לעמודי הבית. האם טוב שכך קורה? אין לזה תשובה. זו דרכו של עולם, כנראה. האדמה קצרה והצרכים רחבים, האמצעים קצרים והתביעות מרובות, והזמן לוחץ והדמיון העייף נלחץ – והשם רחובות שוב אינו אומר רַחבוּת, אלא רבע טיפת נוסטלגיה נעלמת והולכת, כי מרגע שנגמר בידול האיים, נגמרה גם אישיותם העצמית. התחילה גיאוגרפיה חדשה, היסטוריה חדשה, ורחובות חדשה – לטוב? למוטב? מי יודע.

נחשול בתי ראשון הנה כבר עולה ומציף לקראת נחשול בתי נס־ציונה ונחשול בתי רחובות הנה כבר קם ומציף לקראת נס־ציונה, ועוד מעט וייפגשו נחשולי הבתים, מכסים את הפרדסים שנעקרו, את הכרמים שנעקרו, ואת החלקות המעשיבות שביניהן, ואת גבעות השיחים שביניהן, על הסביונים ועל האיריסים ועל הקורניות ועל הלטאות, אשר כמובן אין להם ערך, והכל כבר מרוקע יפה וסלול יפה וכבוש היטב, ולגמרי.

אלא שגם עוד בימי היותה אי מוקף ים, לא היתה רחובות אחת אלא לפחות שלוש. היו כמובן האיכרים, שוכני הבתים, והיו הפועלים שוכני הזוויות, והיו התימנים שוכני החוּשוֹת, מלבד הערבים, כמובן, שהציפו את היום ונעלמו עם לילה. למעט אותם שהתגוררו ברפתות ונעלמו בשבתות.

כמובן, שאין איכר אחד ואין האיכר הטיפוסי, וכל “משפחות האדמה” שגרו ברחובות, היו זעיר אנפין של עולם ומלואו. החל באיכרים שרק איכרותם ומלחמת הישרדותם מילאו את חייהם מאופק עד אופק ובקושי – ועד כאלה שהלילה בא להציל להם את מחציתם השניה שלא מצאה ביטוי מושכל ביום: מכאלה שהספיקה להם יידיש, רוסית וקצת עברית, ערבית, ועד כאלה שמלבד עברית ורוסית גם קראו ודיברו צרפתית, גרמנית ואנגלית: היו אחרים שגררו לכאן מנסיעותיהם מעבר לים ארגזי ספרים כבדים, שפרקו אותם אל ספריותיהם הכבירות, והיו כאלה שרק הסידור היה להם הספר האחד והיחיד, פה ושם פרטו הבנות על פסנתרים, ופה ושם התיבבו בכלות הנשמה שירים רוסיים, אם לא סילסולי תימנים. אל הפרדסים רכבו על חמורים, ורק בודדים על סוס, ואת פרות כולם היה מכנס בוקר־בוקר הרועה הערבי, ומחזיר ערב־ערב, כשהוא צווח בקול מרוסק את שם האיכר שלשערו הגיעו, ומטיל במיומנות את מקלו בפרה סוררת ובקללה מהודרת.

האיכרים היו יסוד הכל, ומידם הקפוצה או הפתוחה ניתנה העבודה לפועלים האשכנזים, לתימנים וקודם־כל לערבים. הללו היו באים בוקר־בוקר במאותיהם, בעוד הפועלים האשכנזים נעו בין שמונים למאה, וכמותם גם התימנים, אלא שהפועלות האשכנזיות לא אבו לעבוד עבודה פחותה מעבודת האדמה, הכרם או הפרדס, בעוד הפועלות התימניות לא מאסו גם בעבודות הבית, כעוזרות המנוצלות היטב על־ידי האיכרות.

האיכרים היו בעלי המשק, בעלי הבתים, בעלי בית־הועד, בעלי בית־הספר, בעלי בית־העם ובעלי בית־הכנסת, והפועלים לאחר שהיו המומי עייפות יום העבודה, עייפי המעדר והמזמרה, שהיד הענוגה והלבנה לא התרגלה אליהם עדיין, התאספו לוויכוחים אל תוך הלילה איך יקום החזון, הגדול מן היש, ואיזה יפה יהיה האדם העברי החדש. בעוד הפועלים התימנים היו בלועים ראשם ורובם במלחמת הקיום השנייה, לאחר שסיימו את יום העבודה המפרך הראשון, כפופים בחצרם לעשות לבנים בלי חומר.

שלשה מעגלים היו שם, שכמעט לא התערבבו זה בזה, ואף־על־פי שהיו משולבים זה בזה כל היום הארוך, הלילה הבדיל ביניהם. אלה חזרו אל נווה ביתם ואל שולחן בית־האב, מתחת למנורת הנפט הגדולה, ולהלכות בית כבדות מסורת, ובין בית לבית מפרידה החשכה; ואלה נתלקטו במטבח הפועלים או מתחת לשמי הכוכבים, לאכילת הרבה לחם, לשתיית הרבה תה ולפתרון הרבה משאלות העולם; ואלה שקעו בדחקות צפיפות קיומם, שפועים בו תינוקות ומהסות אותם אמהות טרודות, ונר מבליח עליהם.

ואילו אותם הפועלים שנדחקו זה לזה במעגלם תחת שמי הכוכבים – הם דווקא ראו עצמם כמרכז הכל ובלב העולם. נבדלים גם מן האיכרים נותני העבודה וגם מן התימנים אחיהם לעבודה. נלהבים לצדק החברתי, תובעי העבודה העברית, וחוזי עולם השוויון, אבל לא חולים ולא מתרגשים משכר התימני שעבד על־ידם, שהיה תמיד נופל משכרם, ומאליו מובן ששכר הערבי נפל משכר כל יהודי. זה דווקא נראה כסדר מובן והכרחי. הצדק לא צעק והשוויון לא שיווע, והאדם החדש של החברה החדשה לא התרגש מן החוק שהאשכנזי הרווק יהיה משתכר עשרה גרוש תורכי, התימני המטופל שבעה, והערבי כמובן רק חמישה, כשהוא מבוגר, והנער כמחציתו. הפלא הוא שהתימני ידע לחסוך גם משכר הרעב, והערבי ידע לחסוך גם מפחות ממחצית השכר, ואילו הרווק היחפן, גואל העולם, ששכרו היה גבוה משל כולם, הוא בקושי התקיים מן היד אל הפה. וכך, עובדים יחד ביום העבודה, היו נפרדים עם לילה, וכל קבוצה לעצמה נשארת מוקפת בחשכה שלה, מדברת אחרת, חולמת אחרת, סובלת אחרת, שרה אחרת, ומקווה אחרת ליום יבוא.

רבים סיפרו על יום העבודה במושבה בימים ההם. מפעמון השחר עד פעמון הערב. אבל מעט מדי סיפרו על הלילה. לא ליל המחולות על הגורן, או ליל האזעקה הסגרירי, אלא הלילה הרגיל של כל השנה. איך רחובות החול, אם לא היו מרובצי מרבדי חושך, ולמה ההליכה לישון היתה מוקדמת והקימה בבוקר היתה מוקדמת, ורק לא להישאר בחושך הארוך. חושך הפריד בית מבית, ורק עששית הנפט דלת האור היתה מקבצת סביבה את בני הבית. ומיד היה מתחיל האומץ – לצאת אל השירותים שבחוץ היה מבצע של אומץ, ולחזור מביקור שכנים היה מרוץ בהול בחול. חושך היה בכל, מדבר חושך בלתי נפסק המכסה כל, אור מבליח מחלון כלשהו, ועוד הבהובי כוכבים רחוקים, היו כל מה שנשאר מן העולם. חושך ושקט, אין סוף חושך ואין סוף שקט, מלבד פה ושם פרה, או פה ושם חמור, או פה ושם תנים, שהעזו להתקרב מרוב רעב, או הצבוע לעתות בָּלהה – שקט ללא קרקעית וחושך ללא גבול.

כל בית – אי אחד מוקף חושך וכל המושבה – אי אחד מוקף חושך, סביב, סביב, הפרדסים – חושך, ואדמות הערבים שמעבר – חושך, והאדמות של אף־אחד שמעבר לכל – חושך, וקשה להאמין שאי־מתי ייגמר החושך, או שאי־פעם יאיר איזה אור. אין כלום. גמור. ולכל צד. חושך. כמו רק איזו ספינה קטנה נשארה שכוחה בים של זוועת חושך. וכל־כך שקט עד ששומעים את דכי הים מעבר לקירות הדקים.

אבל, כמובן, לא כולם ולא הכל. יש תמיד גם גיבורים בלתי נכנעים לשום חושך, לא רק השומרים המכורבלים באדרותיהם, המשרוקית קפואה בידם זו והמקל קפוא בידם זו – אלא הנה למשל טוביה מילר בביתו המיליונרי בן הקומותיים, עדיין בכורסתו, המנורה מרובת הקנים מעליו והספר שאך זה הגיע פתוח לפניו, ואצבעות ידו תומכות מצחו הגבוה; או הנה משה סמילנסקי, המנורה המסוככת כחול מעליו, והוא יושב לשולחן טובל עטו והעט יוצא ורץ נייר אחר נייר, פה סיפור מחיי ערב, פה מאמר לעיתון החירות, פה מכתב למערכת הפועל הצעיר, ופה שרטוטי־חפז של כמה הרהורי לב כואב. ופה ושם גם רישומי געגועים מתפייטים שהם; או הנה אל שולחן המטבח, במבנה הקטן שבירכתי חצרו של הנפח קריבצ’נקו, עששית הנפט הקטנה לפניו רכון לו ז“ס, בשקט־בשקט שלא להעיר את מרים או את ישראל הקטנטן, וכותב בַדקות שבאותיות מה אפשר ללמוד מן ההתיישבות בארגנטינה – ומניין לו לז”ס לדעת על ארגנטינה, אם לא מחבילת הספרים שהגיעה ומצרור העיתונים שהגיעו, בגרמנית וברוסית, והוא לומד מהם ורושם בפנקסיו ובדקות שבאותיות, רשימות מחכימות וטורי מספרים אין קץ, ומסכם לטובת חבריו הפועלים, מה ניתן ללמוד מן ההתיישבות הרחוקה ההיא; או, הנה דוד שמעונוביץ שלא נח לבו, וחוזר ובודק לאור מנורה גבוהת רגל את ניקוד האידיליה “ביער בחדרה”, ואינו מרוצה עדיין מן ההקסמטרים שבסוף הפרק; מי עוד? גם ד“ר מוסקוביץ, שהשאירו לו נר דולק במסדרון, שלא יגשש דרכו בשובו עמוק בלילה מביקור החולה שהוזעק אליו; אולי עוד אור פה ושם, אל ילד בוכה? אל פרה ממליטה לאור מנורת שדה מעשנת? או זה המקובל התימני שקם לקרוע חצות בסילסוליו המתכרכים אין־קץ אל קץ הפלאות? אלא שלבסוף, תמיד, בפלא חוזר, מתחילים פאתי השמיים להווריד והאור החיוור מתחיל לחלוץ גושים מן האפלה. עוד לא בוקר וההתעוררות כבר עוברת מקצה לקצה, מתעוררת לה משפת האדמה, קולות קוראים וקולות חוזרים, חולבים את הפרות, ומקוששים גבבא להדליק את הטאבון שבחצר, ובבית המלון החדש של אפרים חרל”פ כבר אפשר לבוא ולהשוות את מה שפורסם השבוע ב“הפועל הצעיר” על מלונו “המתנוסס על הדרך”, אם אמנם הוא “ערוך ומסודר בטעם אירופי עם אמבטאות ומזרקי מים”, ואם אמנם כה טוב האוויר אצלו והוא אכן “אוויר טהור ונעים וגם מענג ומשעשע”, האוויר, כשם שאפשר להיכנס ולטעום את “המאכלים המצויינים” שהבטיח. מתעורר וכבר מקיש בפטישו הנפח פריגוז’ין החסון, מתעוררת גם האלמנה בתיה מקוב, זו שגרשה את בעלה שלא רצה לעלות ארצה, וכעת לבדה ובגבורה היא נאבקת להישרד, ויוצא לו גורדייסקי ומתפהק ברעש ובעסק גדול לפני שירתום את הפרדות וייצא לכרם. וזיידין יוצא להשקות את משתלת החושחשים שלו, ופאדובה לפתוח את המכולת עם החלבה והלחם והדג מלוח, והפועלים מתעוררים קפואי טל, והלילה לא היה בו די לחילוץ אבריהם העייפים כממולאים עופרת. ועוד רגע הפעמון, ויוצאים לעבודה.

אבל אסור שיתקבל הרושם שרחובות שלפני מלחמת העולם הראשונה היתה אופרטה של י־חלי־לי, י־עמלי־לי. החיים היו קשים לרוב האוכלוסיה, גם האיכרים וגם הפועלים עסקו בבת־אחת גם במוצקות החיים היום־יומיים וגם באיזו תלישות אוורירית שהיתה להם בלתי־נגמרת, הכל היה שם תמיד ערב קריסה, הכל היה שם תמיד מתמוטט והולך, תמיד היתה דאגה, תמיד אח־ווי, תמיד איומים על עצם הקיום, ותמיד גם סדר־יום שנראה איכרי ומבוסס. האם המוצק הזה היה האמת־מארץ־ישראל? או האווריריות הזו והמשבר? האם מי שעשה מאזן וראה את כל הסך־הכל, יצא אז וידיו על ראשו, או מי שעשה מאזן וראה את כל הסך־הכל, יצא אז ולבו גַאָה? בין כך ובין כך, מי שהיה יורד ומבוסס בחול של רחוב יעקב למשל, ופניו מזרחה לעבר בית־העלמין, היה רואה לפניו את מוצקות המפה החקלאית, את איתנות מעגלי סדר השנה, פרדסים עמוקי ירק, וגמלים נושאי תיבות הדר, כמצויר בתמונות, או בקיץ הגמלים הנושאים הרי שקדים לקילוף בחצר האיכר, מבעיתים להקת תרנגולות מנומרות אדום וזהוב, ומפריחים ענן יונים מפחי השובכים הצמודים לקירות, או העגלות השוקעות עד סרניהן מכובד הסלים השחורים הממולאים ענבים זבי צוף שחור מעוטר דבורים עליזות, ופמפום פריטות המנועים כפעמת קלרינטים, וכל תרבות בתי האריזה, או בערב כשהעדר היה חוזר גועה ומטריז טפיחות לחות של פרש, וגופי פרות גדולות נדחקות במהומה שהרועה במיני גרגורים ושריקים השתלט עליה, מוליך כל שתי פרות או שלוש לחצר בעליהן: או בלב החורף בשבט, בוקר אחד וענני פריחות השקדים העטיפו לפתע את המדרונות ההם, ענני פריחה שמי שנשם אותם והוא ילד, כלום בעולם לא יוכל לבוא במקומם ליופי ולהתרוננות, או פריחת ההדרים בפרוס הפסח, שעד היום לא צלה המגומד והעקום עוד עוצר אנשים לנשום חריפות ריחה ולהיאנח.

הקיץ היה קשה והחורף היה קשה, וקשה מכל היה העתיד: מה יהיה? שלוש האוכלוסיות לא היו בטוחות בכלום: לא ברווחי החקלאות, לא ביום העבודה מחר, וגם לא די לחם לרעבים. מפעם לפעם ירד היאוש וכמעט כיבה הכל. ומפעם לפעם יצאה הרינה כי הנה תהיה אולי תקווה חדשה. לא זו בלבד, אלא שכל קבוצה חיה לבדה ובינה לבין עצמה. פולמוסי העבודה העברית הפגישו לעתים את הקבוצות לריב מר. שכר העבודה הדחוק ליום עבודה אין־סופי המריד את אלה נגד אלה. הפועלים בעיני האיכרים היו “שמנדריקים” יחפנים, פורעי המידות הטובות ומופקרים ללא מסורת, והאיכרים בעיני הפועלים היו קמצנים צרי־מוח שהתעלמו מחזון התחיה. והתימנים שהיו סבלנים כלפי חוץ, אגרו יותר ויותר זעם על תחתית המדרגה שהודחקו אליה.

באסיפה גדולה (יותר ממאה משתתפים) וסוערת של האיכרים יצא משה סמילנסקי (פברואר 1914) והוכיח את חבריו שעליהם לזכור כי הם לא באו לארץ כדי להרוויח כסף, שכסף אפשר לעשות הרבה יותר בחוץ לארץ, ושמי שבחר לחיות בארץ בחר בה כדי להשתתף בבניינה, ואפילו אם יקריב קרבנות – ואילו מי שחרד על הפרוטה הוא לא ראוי להיות בין בוני היישוב, ושאסור שכל מה שאינו בדל“ת אמות ה”קַבָּק" יהיה חסר־ערך בעיני המתיישב, ויזכור שקימוץ בפרוטות אינו מדיניות.

ואל הפועלים פנה מ.ס. (מאי 14) ותבע מהם שלא לנהוג בחוסר אחריות, שלא לנהל דמגוגיה מפלגתית, ושעבודה פירושה עבודה, ובלי שביתות, בבקשה, ובלי איבה לנותני העבודה, ובלי לשכוח שהיישוב צריך להיות מאוחד בכל הנוגע לבניין הארץ. כמובן גם האיכרים ענו לו, כמובן גם הפועלים ענו לו, כמובן גם הוא ענה, גם לאלה וגם לאלה, כל אותה שנה, וכל השנים הבאות, ועד היום.

ושוב ירד הלילה, והחשכה הטביעה הכל, ומי שניצל והתכנס אל משפחתו, ומי שניצל והתכנס אל עדת חבריו במטבח הפועלים, כדי שלא לטבוע בחושך. על מה דיברו סביב שולחן המשפחה לא נודע, אף כי אפשר לשער, אבל מה דיברו במטבח הפועלים מפורסם וגם כתוב ב“הפועל הצעיר” ובשאר כתבי העת: פעם אחת בא יעקב רבינוביץ ודיבר על “הספרות העברית החדשה בתור ספרות התחיה”, ופעם אחת בא פיכמן ודיבר על “הכוח והצירוף בשירה”, ופעם אחת היה זה א. ציוני שדיבר על “מן הפועל אל העובד”, כי העובד הוא בעל ההכרה והפועל הוא רק האדם כמכשיר, או שלמה צמח שטען יום אחד לפני חבריו הנבוכים, כי אי־אפשר שכל האידיאה הגדולה תתבטא לבסוף רק בכך, שהיהודי יהיה משתווה במעדרו עם הערבי הזה, וקמו אז עליו וענו לו מכל צד, וגם אהרון דוד גורדון קם וענה לו, והוא ענה לו ולכולם, כל אותו היום, והם ענו לו כל אותו הלילה, גם הוכיחו לו וגם כמעט ניצחו אותו ואת החושך ואת הלבד.

אבל כמה מן האיכרים היו נאותים לבוא ולשמוע שיחות על דוסטוייבסקי? או על מרקס ועל קרלייל ועל “המשתה” לאפלטון? או על חיי גיתה, או על תרגומו של ש. בן־ציון ל“אטא טרול” של היינה? שלא להזכיר שיחות על “תולדות הקולוניזציה”, או על “כוחו של ההמון העובד” – מי מן האיכרים היה לו ראש או לב או עברית – לכל מיני שכאלה, מלבד אולי נער פה ושם או נערה, לחרדת לב אמה, שלבה הלך שבי אחר הרוח החדשה וגם אחר איזה נער מתולתל אחד בוער עיניים?

בעצם, שלוש תרבויות נגעו פה זו בזו ולא נגעו, לא רק שלוש קבוצות משקיות, ולא רק שלוש אידאולוגיות חברתיות מסורתיות או לשוניות, אלא ממש שלוש תקוות שונות, מעבר לחזון המשותף על תחיית היישוב החדש. לאיכרים היתה המושבה התחנה האחרונה, וסוף המסע בארץ, ומשם היה להם אופק החיים. אבל לפועלים האשכנזים היתה המושבה רק כמין תחנה אחת בדרך להתיישבות, שם באיזה עמק רחוק, וגם ההתיישבות ההיא רק כסדן ליהודי החדש, ורק כקטע בבניית העולם החדש, ואילו התימנים עוד היו המומים מן השינוי שנפל כאן על חייהם ונואשים ממלחמת הקיום מיום ליום. בעוד שהקבוצה הגדולה מכל, זו שבאה מצדו השני של הגבול, קבוצת הפועלים הערבים, הם עדיין לא התבררה להם אפילו הבעיה הפלשתינאית, אף כי כבר התחילה מעסיקה ומטרידה את הערבים שבעיר, ותהיה הולכת להיות חומר־נפץ.

וכך, בתרדפה סיזיפית אחר המיפרק האחרון של היבלית באדמה הבתולית שעליה יינטע הפרדס המפונק, הצמא תמיד לעוד השקעות עד שזהבו יימכר וייהפך לזהב, בחציבה פראית בקרקע הטרשית בכוח מעדר כבד ובידים חלושות אבל רצון נחוש, חפרו האשכנזים ובסוף המענית כשנפלו שדודים הרימו עצמם בכוח כדי להמשיך בוויכוח שמן הלילה על עולם המחר, והמים בכד וחופן הזיתים וקרע הלחם עם החלבה, נבלעו מפני שהם היו צעירים, אבל ללא שום חשיבות, מפני שכאלה הם חיי החלוצים. גם התימנים דלי הבשר וארוכי הפיאות חפרו ולא פיגרו, ובהפסקה מילאו פיהם במין עשב חריף ללעיסה, ותמהו לוויכוחים המופלאים מהם, וכן הערבים, מן הצד, בצעו מפיתם, כלל לא מותשים ורק מגחכים להם אל שפמיהם לשמע הקולות והברקים של חיוורי הפנים ורכי הידיים שבאמצע.

מעליהם, קצת מן הצד עמד המשגיח, נאמנו של האיכר, משתדל להיות גם נחמד אל כולם וגם קשוח, והפרדסן עוד מעט יגיע על חמורו לראות על מה יוצא כספו המעט, שכה קשה להשיגו, ויעיר ביידיש למשגיח ויחטט בקצה מקלו בעדור אם לא נתעלם שם איזה פטר זנב יבלית, שיקום בלילה ויכסה מחדש את כל אדמת הפרדס – תקוות איכר עני, תקוות עם עני, כי הנה מעדר אחר מעדר, הולכת וקמה מן השממה ארץ הפרדסים, כולה משקה – וזהב יהיה בארץ.

אבל לא רק זהב. כי מה שחסר מכל היתה המוצקות, שתהיה כאן סוף־סוף מוּצקות: אדמה מוצקה ומציאות מוצקה ועולם מוצק. שיהיה באמת יציב, בלתי מוטל בספק, בלתי מפחיד באי־הוודאות הנצחית, בלי המה־יהיה מה־יהיה הניצחי, ושלעולם הסובב יהיה מרכז ממשי, ושיהיה בטוח, אלוהים אדירים, שיהיה בטוח, ושהארץ המובטחת תהיה אמנם בטוחה, מוצקה ויציבה. ושלאדם היהודי הזה יהיה מקום בטוח בעולם מוצק, וכי אי־אפשר שיהיה במקום כזה? הו, אשרי מי שעשה לו מקום ויש לו, אשרי מי שהשריש שורש של קיימא במקום בטוח.

ואחר כך נגמרה השנה, והיתה מלחמת העולם הראשונה, וגם בא הארבה, ואחר־כך באו האנגלים, ובאה העליה השלישית ועמק יזרעאל נגאל, והיה חוסר עבודה והיו מאורעות, וחולדה נשרפה והאירה את חצי השמיים, ובאו עוד עולים, והשקדים נעקרו ונהפכו לפרדסים וכרמי ענבים נעקרו ונהפכו לפרדסים, וכבר מזמן איש לא היה מגדל טבק, והיקב לא עשה יין, ורק עוד מעטים עוד היו מגדלים ירקות או פרות או תרנגולות, והכל נעשה גדול יותר, סלול יותר, כבוש יותר, מתוחכם יותר, ומכון ויצמן והפקולטה, וכבר לא נוסעים לרחובות ברכבת, ומקרטעים משם בחולות העמוקים אל המושבה, וגם “דרום־יהודה” נעשה לאגד, ונעקרו הפרדסים עושי הזהב, ונעקרו משוכות האקציות עם פרחי הזהב, ונתערער ללא שוב איזה שווי־משקל מיוחד שהשיגה הווית המושבה. ואחר־כך נגמרה המושבה בעלת השם והצורה האישית, והלכה ונעשתה לעוד סתם עיר, עוד סתם מקום חסר צורה ופרצוף אישי, עוד סתם מקום אחד חסר אישיות.

ואחר־כך היתה מלחמת־העולם השנייה והעולם נשתנה, ושמועות נוראות על שואת יהודי אירפה, ומלחמות קודם המדינה בערבים ובאנגלים, וההגנה ואצ“ל ולח”י, ומחביאים נשק בסליקים, והרחובות כבר סלולים ויש מדרכות ובתים ישנים מפנים מקומם לחדשים מהם, גבוהים מהם, סתמיים מהם, ופתאום וכבר יש מדינה ובית־קברות צבאי, וכל האיים של המושבות הים שביניהן יובש, והיו ליבשת רצופה אחת, ותל־אביב כבר שולחת זרועות תמנון אדירות התופסות כל חלקה טובה, וכל חלקה נטועה וכל חלקה פרועת אקליפוסים אחרונים, או ג’וּמזים יתומים, וכל חלקה שהיתה נושאת בית אחד, שהיה שונה מבית אחר – והכל, כמתוך ממלחה גדולה, אחת, הלך וניזרה על הכל, הלך וזרע את ממלכת השיכון השלמה.

ורחובות? איפה רחובות? אתם יודעים? צאו, שאו עיניכם, הביטו סביבכם – איפה היא רחובות?

יזהר סמילנסקי, דבר־השבוע, ד ניסן תש''ן 30.3.1990: 8–10

(הערת המהדיר: דברים שנאמרו ביום־עיון למאה־שנות רחובות, שנערך במכון ויצמן)

אל“מ עמר, מפקד רצועת עזה, העיד בבית־הדין הצבאי, כי דיווח בשעתו (בפברואר 88) לפני הרמטכ”ל ושר הביטחון על המכות ועל התעללויות בערבים הכבולים.

ועוד העיד, כי מפקד פיקוד הדרום שמע והורה שלא לדווח על נפגעים ממכות (“להכות ורק לא להרוג” – הורה להם – “שיכאב להם עד שלא יחזרו על מעשיהם”).

ועוד העיד, כי פעם נוכחו הוא ואלוף הפיקוד בשעת מעשה, כשהשכיבו ערבים על הארץ והיכו אותם והתעללו בהם. האלוף לא אמר אז מלה. אבל “להכות עד שיזחלו על ארבע” לימד אותם אחר־כך. “ותישר את הקו ותמשיך הלאה”, הוסיף האלוף ולימד את מפקד המכים. “ולדכא כל אלימות באלימות”, קבע את העקרון, “כדי שילמדו לקח”.

וצריך לקחת את דברי האלוף ולכתוב אותם על כל השערים ועל כל מזוזות בתי־הספר: “לשבור להם את הידיים ואת הרגליים כדי שיזחלו על ארבע”.

שידעו הילדים מי הוא גיבור דורנו. מה היתה בימיהם מדיניות הביטחון. ואיך נעשתה לעיניהם ההיסטוריה החדשה של היהודים הגאים בארצם המשוחררת.

*

הכל בסיפור היה מוכר מכל העולם. כעת גם אצלנו. חיילים מכים אנשים קשורים. מפקדים רואים ולא אומרים מלה. החיילים ייתבעו לדין. המפקדים יהיו גיבורי האומה.

המקום החמישי

ארבעה חיילים יושבים על ספסל הנאשמים בבית־הדין הצבאי.

המקום החמישי על הספסל ההוא לא תפוש.

זה מקומו של מי שנתן את ההוראות שעל ביצוען נאשמים החיילים.

כעת הוא עסוק מאוד. הוא מרבה לדבר על השלום וגם על המוסר, הוא מתמודד להיות ראש ממשלה.

*

מי שהיה נוהם “הכל לפי החוק” במקום להתפלץ ממה שהיו עושים בשמו ברמיסת כל חוק – נוהם כעת על “תכנית שלום” שלו ועל “מוסר הדמוקרטיה”.

ויש לו חסידים המרקדים סביבו. יורשי תנועת העבודה ההיסטורית. והוא יסחוף המונים.

*

מי שעשה את מלחמת לבנון ואת חרפת מלחמת השולל – העניש עצמו במאסר בית. ולמה לא ילמד ממנו מי שדירדר את היהודים עד חרפת בהמיותם?

יזהר סמילנסקי, דבר, 1.6.90

עשירה ברעיונות טריים מבית מדרשה, מעודכנת במלה האחרונה של “מדעי ההתנהגות”, שופעת רצון טוב, נרגשת וקצת מפוחדת. מטופחת ובשמלה חדשה – נכנסת הטירונית שלנו אל יום הלימודים הראשון.

ומי בא לקראתה שם? המוני ילדים מצווחים בחדווה, ומתוכם מתכנסים ארבעים בכיתה שלה. ארבעים זוגות עיני גמדים נוצצות, מסורקי יד אמא ולבושי יד אמא, מזוותים בספרים ובמחברות וגם בקלמר חדש – ומחכים סקרניים לתחילת המסע המשותף.

מכל העברים הרבה כיתות מלאות ארבעים, הרבה ארבעים דרדקים, הרבה מורות ואף לא מורה, מעליהם המנהלת שלא מספיקה לענות לכולם, ומעליה, סמויה מעין, כל “המערכת” כולה, ומעליה כמובן המשרד, ובראשה כבוד השר – ומעבר להם, סביב־סביב, כל הארץ היום כאן, עומדים ומציצים אל החצר שבלעה לתוכה את הזאטוטים הביתיים שלהם, ונרגש להם לראות אותם נעלמים בדרכם להיות גדולים.

ועד שהיום הראשון עומד להסתיים וכבר זה היום השני, וכבר עבר שבוע, ותוך כדי כך ולפני שמישהו יודע, כבר הכל שגרה, וכבר רץ מאליו, והכל כאילו מעולם היה כך.

ואמנם כך הוא בית הספר. תמיד הוא כמי שכבר היה תמיד. משנים בו ומשנים, תכנים וצורות, נוהלים ונוהגים, והכל ממשיך שם כפי שכבר היה מעולם. עד שכל החידושים שמחדשים כאילו אינם אלא רק כדי לקיים את מה שהיה, ולא רק בצביעה ובסיוד אלא גם ברעיונות ובמעשים מוסיפים ומחדשים בבית הספר כדי שיוסיף ויישאר מה שהיה.

מפני שבית הספר בנוי על האינרציה, וכוחות הכובד הבסיסיים – הם שמוליכים אותו תמיד, שקטים וחרישיים כאלה ומכסים על הכל כמו פיח אפור. הנה הילדים, עם סוער ומתפרץ, שמרסנים אותו תמיד בנועם ובזעף, הנה המורות מלאות כוונות טובות, ידיעות וערכים, שקצת מהם לוקחים הילדים וקצת עף לו אי־כך ומתנדף לכל רוח, והנה כל שנת הלימודים הנגמרת, לאחר שנת הלימודים הקודמת ולפני שנת הלימודים הבאה, והנה גם כל החידושים המתקדמים – והכל נשאר כפי שהיה מעולם, עוד שנה כבדה ואפורה ובלתי משתנה.

כזו היא האינרציה. בלי דבר מלה ובלי הכשרה ובלי השתלמויות, היא יודעת הכל, ויורדת לה בשקט על הכל, ומכניעה הכול בלי לומר דבר, כל היוזמות, החידושים, ההשתדלות, ההכרח בקידמה – בלי להתווכח אתם, היא עוטפת הכל במשי האפור שלה, כעטוף הקיסוס את העץ הפורח, עד שאלמלא המבחנים והבחנים והבחינות – איש בבית־הספר לא היה לומד ואיש לא היה מלמד, גם כשכולם יודעים את הנימוקים נגד כל שיטת המבחנים.

ומה קורה למורה הטירונית שלנו? אכן, מלאה התלהבות ונכונות היא עושה בנאמנות ובמסירות כל מה שהיא יודעת, ועוד מתייעצת וגם שואלת ומנסה נסיונות, איך להזיז דברים ואיך לקדם את היפה – עד שחדר הלימודים היום־יומי, וחדר המורים בהפסקות, עושים את שלהם, ומלמדים אותה טפח אחר טפח, איך לא להיות תמימה, ואיך לא להיות פראיירית, וכך גם אומרים לה בבית כשהיא חוזרת סחוטה, וכך אומר לה כל העולם שמסביבה, שלא מה שרצוי הוא מה שיש אלא יש רק זה מה שיש. וש“זה מה שיש” הוא כל מה שיש, וכל מה שיוכל להיות. ושאנחנו כידוע חיים במדינה שכל מה שיש לה היום הוא “זה מה שיש”, ושאין מפלט מזה ויש רק “זה מה שיש”; זו קללת התבוסה שלנו וזו ברכת היאוש.

והלא לכאורה היה מצופה שבית הספר יהיה מקום שונה. היתה אמונה שבבית־הספר בין הבוקר לאחר־הצהריים יקרה מה שקורה לניצן שבצמח: הולך ונפתח לקראת פריחה. ושהילד ומורתו הולכים ועושים כל יום, שכל יום ילך היפה ויתרבה, וילך הטוב ויתרבה, וגם האמונה תלך ותתחזק, האמונה באמת ובצדק ובשלום – עד שמהר מסתבר, ללא טעות, שבית־הספר אינו אלא זעיר אנפין של העולם הסובב אותו, ושמגוזל העורב ייצא עורב ולא יונה, ושאת גוזל היונה יטרוף הנץ.

מסתבר מהר כי חברה המסוייגת משלום, למשל, אינה מעודדת רודפי שלום דווקא. ומסתבר שכל מה שמדווחים עליו יום־יום בחדשות אינו בא עד גדר בית־הספר ושם נעצר. ושאם הילדים הגדלים לא יתעקשו בכל כוחם שלא לקבל את דוגמת העולם שסביבם – עוד מעט וגם הם יצטרפו לאותה גניחה לאומית גדולה: מה לעשות, זה מה שיש. ומחוץ ומבית תעשה האינרציה את שלה, ואין מה לעשות וכלום לא ישתנה, ואין כלום אלא יש רק זה מה שיש, מותש כזה ואפור כזה וכבד מכל כבד, ומה יכולה המורה שלנו הטירונית לעשות? בקושי היא שורדת לאחר הארבעים שבכיתתה, ולאחר חובותיה למשפחתה, ולאחר אלף דפי המבחנים שתיקנה בלילה. וכך, בעודה צעירה ויפה ומלאה אמונה וכבר היא שחוקה, מורה שחוקה בין חברים שחוקים בתוך מערכת שחוקה בהסתדרות מורים שחוקים תובעי שכר שחוק וזה לזה גונחים בעייפות שחוקה מה לעשות שחוק, זה מה שיש.

למורה הזאת, לטירונית הזאת, שעודנה לא שחוקה, שעודנה יפה בנפשה ולא עייפה מהתעקש לחפש, שעודנה מאמינה שיש גם יפה בעולם, ושיש גם יותר יפה, ושאסור לוותר על היפה – למורה הקטנה הזאת צריך ללחוש כעת, שלא תכנע, ושלא תוותר על רצונה, שלא תוותר על עולם יפה יותר, ושלא תשבר מפני בדידותה, ושלא תתפתה ללחשים מרפי הידים, ושלא תמעל באמונתה היפה, ושלא תתבייש בה, ושלא תרשה לאינרציה לעטוף אותה במשי האפור שלה ותלחש לה: למה לך? הלא כלום לא יצא מזה ורק את עצמך את מכלה לשוא. שלא תפחד להיות בודדה, שלא תפחד להיות בלתי מקובלת, שלא תרשה לשום “זה מה שיש” לכבות לה את התקווה לטוב ממה שיש, וליותר ממה שיש, וליפה יותר ממה שיש, וכנאחזת בקרש־הצלה בים סוער שלא תרפה ידה מן האף־על־פי־כן.

כמובן, זה נשמע יפה, אבל כולם יודעים שזה לא מעשי, שזה לא ילך, והכל סתם דיבורים, ושמורה יפה אחת לא תוכל לעצור את השטפון, ושמדון־קישוט לא ייצא אלא רק ריסוק עצמות ומפח־נפש, וחבל.

איך איפוא מאמצים את לבה? או איך נוטשים אותה לעמוד יחידה במערכה? וכמה זמן היא תוכל? מהר למדי או שתברח לה, או שתכנע גם היא ל“זה מה שיש”. זה הרעל המשתק שפושה בנו כעת, עוד לפני שיגור טילי הרעל מעיראק, הרעל הזה המשתק את רצוננו לשנות דברים, המשחית לנו את הדור הצעיר, המרפה ידיים להיכנע לאין שלום, להמשיך במעשי הכיבוש, להמשיך בהתרגלות שאין מה לעשות ושצריך להיכנע למה שנמאס, וגם נכנעים ומקבלים שחייבים להכות, ושחייבים להרוג ולהרוס, ולהמשיך לאטום אוזניים לדיכוי ולעינויים, ושייללת המוכים מידינו לא תגרום אצלנו אלא שוב רק לאותה משיכת כתף: מה אפשר לעשות, זה מה שיש.

מורה קטנה, אל תמהרי למשוך כתף ולהיכנע, אם תחפשי תמצאי שאינך לבדך ויש עוד כמוך, ויחידים קוראים ליחידים כמו מגדלור למגדלור, כמו משואת הרים למשואת הרים, ואולי סיפור קטן וישן יחזק את רוחך – איך רק לפני כמאה שנים ברוסיה, קמה תנועת יהודים צעירים שתבעה לצאת משם וללכת לארץ־ישראל.

קראו להם “בית יעקב לכו ונלכה”, ואמנם כעשרת אלפים הרשומים בתנועה הזאת הלכו, ועד נמל אודיסה הגיעו אלף, ועד נמל יפו הגיעו מאה, ולגדרה אפילו לא עשרה: ובדיוק תשעה בנו את גדרה. ומה התברר, התברר שכאשר אפילו רק תשעה עושים את המעשה ההיסטורי הנכון – העולם כולו משתנה אז והופך לישראל בת ארבעה מיליון.

אבל אם לא די קשה למורה הקטנה שלנו שתהיה עומדת יחידה מול כל כוחות השחיקה – בא כעת העולם ומוסיף עליה קשה על גבי קשה. מפני שהיא מתחילה לעבוד ממש בשעה שיסודות העולם מזדעזעים. כשכל העולם עומד בעצירת נשימה מול חומות מתמוטטות ואמונות קורסות. ממש בשעה שהמוני אדם שהאמינו כי עולם חדש יקום, בלי מנצלים ובלי מנוצלים, בלי חוטפים ובלי נחטפים – והנה מגיחים ההמונים מתחת המפולת, וגואלי העולם שלהם מתגלים כעריצים לא אנושיים, וגאולי העולם מתגלים כמדוכאי עולם. וכך נשארים כולם פתאום חשופים לאכזבה, ויותר מכולם נחשף האדם החילוני שהאמין כי הנה ההומניות החילונית תוכל לבנות עולם חדש, עולם של יפה, של צדק ושל שלום, ומה עלתה לו.

לא זו בלבד, מפני שלא רק המשטרים “המשחררים” הנה הם קורסים, אלא גם האמונה בהימצאות אמת אחת משותפת לכל, אמת שתוכל להוליך ליותר דעת וליותר הבנה של אדם לאדם ושל אדם לעצמו – הנה היא מתחלפת להכרה שאין עוד בעולם שום מוחלטים, והכול הוא עולם של יחסיים ואין עוד עולם של אמת אחת, אלא הכול הוא עולם של אלטרנטיבות, אתמול, למשל, היתה הפסיכואנליזה מלכת הבנת האדם, והיום היא נחבאת בפינה, מתגוננת מפני המורדים בה, אתמול היה הפסיכולוג מגדל־עוז לכושלים ולנכשלים, והיום חוקרי המוח וההורמונים פוסחים עליו כפסוח על תחנת דלק ישנה שהכביש המהיר עקף אותה. אתמול היו אולמי “מדעי הרוח” באוניברסיטאות מלאים על גדותיהם, והיום גם מעט חדריהם כמעט שוממים מאדם, והכול נדחפים ונדחקים ומצטופפים במשפטים ובביזנס, וכך עומדת לה מורתנו המתחילה ואין לפניה אף תורה אחת שלמה, יציבה ואמינה, וכך היא עומדת לפני תלמידיה ומה תאמר להם? בשם מה או בשם מי תדבר? על כל אמת ואמת פשטו ספקות, ועד שהיא מרימה משהו כבר צריכה לזרוק אותו לגרוטאות. ועד שגמרה לרשום משפט על הלוח כבר צריכה לא רק למחוק אותו אלא גם להתנצל עליו. ופתאום היא עומדת בידיים ריקות לפני ארבעים הסקרנים הקטנים תאבי־הדעת והתמימים להאמין לדבריה.

ופתאום וחוק שהיה מקובל כחוק עולם, כגון, שהאידאות קודמות לאדם, ושעל האדם להתכופף לפני האידאות המצוות עליו עשה ואל תעשה – מתברר שאין לו עוד תוקף של חוק ושצריך כעת להפוך את הסדר, ושהאדם קודם לאידאות, ושבלי הסכמתו אין לאף אידיאה רשות לומר לו מה יעשה, ושהאדם הוא בורא האידאות ולא שהאידאות בוראות את האדם, וכאדם מותר לו לכן להחליף, לשנות לקבל ולדחות כל אידאה, רוממה ככל שתהיה, עד שבלי שיקבל האדם את האחריות לאידיאות אין להן תקומה, ופירוש ההכרה הזאת הוא, כי גם בבית־הספר האדם קודם לניירות, והאדם קודם לספרים, והאדם קודם לתורות ולמדעים ולאמונות ולהוראות במה להאמין ובמה לא, ושלא נכון להתחיל לבחור מרחוק, בשביל הילד בלי להכיר אותו, אלא צריך בכל מקום להתחיל ממש בילד הזה וביכולתו שלו ובאופי זמנו, ודחיית התכתיב הסיטוני, שעוד אתמול נראתה אולי כמעשה של הפקרות וכהתרת שרירות לב – אינו לאמיתו של דבר, אלא הוא המצב האנושי, שבו קם אדם ובוחר לו את דרכו ולוקח אחריות על בחירתו. ורק זה כל התנאי: שיקח אחריות על בחירתו, כי בחירה ללא אחריות היא ילדותיות מתמשכת, ומישהו אחר יבחר לו בשבילו, בלעדיו.

ופעם, ולמעשה רק אתמול, הלא היו לה למורה תורות שלמות וגמורות, וכל מה שהיה עליה לעשות לא היה אלא לקחת את הילד ולהפנים לתוכו את האמת הברורה, זו הכתובה יפה בספרים שלה ובמחברות שהביאה אתה ונבחנה עליהם. ואמנם תהליך “ההפנמה” היה מרכז “העניין החינוכי”. איך עושים כדי “להפנים” עמוק ככל האפשר להרבה ככל האפשר, ב“הפנמה” בלתי הפיכה, אחת ולתמיד, והיו מתעלמים משאלות כגון, מה ההבדל בין “להפנים” ובין להאביס, ואיך זה “להפנים” ולא לרדת על הבלתי־מפנים, ואיך זה “להפנים” לבלתי רוצים להפנים? ל“מערכות החינוך” היו תמיד אמצאות גדולות איך להפעיל אינקוויזיציות חינוך מתוקות, ומעצרי רוח שוחקים, כדי להפנים הָפְנֵם היטב.

הצרה היא, שהטכניקות של “ההפנמה” השתכללו, אבל התכנים שצריך היה להפנימם נהפכו מאמיתות לבעיות. כמי שהתמחה במכירת סחורה ופתאום סחורתו אינה סחורה. מה שאתמול נחשב כציונות אחת, למשל, אין עוד הסכמה אחת עליה, מה שנחשב אתמול כסוציאליזם אחד, למשל, משתטח ארצה עייף מלכת, מה שנחשב אתמול כיהדות אחת, אפילו אצל החרדים, הוא מתגלה כהרבה מפלגות וכיתות הנלחמות זו בזו בחצרות האדמו“רים ובעלי הסגולות שליט”א.

ומה תעשה המורה שלנו? תתפטר ותלך לה הביתה? תלך ותסגור את הילדים בחצר מופרדת מן העולם המלוכלך, ויגדלו אצלה בעולם של מדומה, נקי וצוחק ופסטורלית? תגדל אותם כדגי־זהב באקווריום מקושט בכאילו צדפים ובכאילו צמחי־ים ומחומם ומואר, וכולו מחמדים? או תחשוף אותם לרחוב ולמלכותו הצינית של “זה מה שיש”, ותתוודה לפניהם שהיא מבולבלת ולא יודעת מה לעשות, או – וזה מה שעושים – פשוט תתעלם מכל אלה כאילו אינם, ותלמד את אתמול כאילו הוא היום?

אלמלא שאי־אפשר לברוח ואין לאן. תלמידיה הקטנים בגמגום והגדולים בוטים יותר ישאלו אותה ובלי להרפות, שאלות מן היסוד שאין להן תשובות מן המוכן, וביניהן גם שאלות נוראות כגון: מורתי, למה להישאר בארץ? או, מורתי, למה להישאר יהודי? או, מורתי, למה לשרת בצבא? או, מורתי, למה לא להיות סרבן? וגם, מורתי, מי צריך את כל מה שאנחנו לומדים פה, בשביל מה זה טוב? ושאלות אלה, מלבד שאלות שאולי מראש לא ישאלו אותה, על מין, על סמים, על חארקות, על התאבדויות, ובעיקר לא על השאלה המרכזית, החוזרת סחור־סחור, בעלגי לשון ובחצופי לשון, ולעיתים, אויה, גם בדמעות אמת: מורתי, במה עוד נשאר להאמין?

וכשתתחזק ותנסה להשיב לשאלות, משום שהיא כאן על משמרתה והיא כעת הזקיף התורן, מיד יהיו נקבצים סביבה רבים, גם כשאינם נראים, ההורים כאן, החברים שלה כאן, גם סקרנים נטויי אזניים, ואולי אפילו גם ההיסטוריה מציצה להקשיב – דברי מורתי, מה את יכולה להגיד להם? מה את יודעת שאנחנו כולנו לא יודעים ולא הצלחנו להשיב, תשובה אחת וגואלת – דברי כעת, הלא את היא המורה “מורתי”!

כמובן, מיד, לעזרתה, יבואו אליה כל התשובות המוכנות שיש למורים, להורים ולחברים תמיד ומימי עולם. תשובות על המשמעות שיש בחיים, כן או לא, הרבה או מעט, ועל הנכון שיש בחיים, כן או לא, ועל הנורא שיש בחיים, הרבה או מעט, ועל מה אפשר לבטוח ברגעים קשים, אפשר או אי־אפשר, וגם תשובות לשאלה המתייסרת: במה עלי להאמין ומה עלי לעשות? ובין כל המשיבים הנכבדים כבדיי ההגות או ההשתמטות, הנה גם היא שם, צעיף המשי האפור בידיה, ארוך מכל ארוך, ובלי לומר מילה ובלי שום מלומדות, בשתיקה היא מתחילה לעטוף את הכל, והכול באים אליה ונעטפים בצעיפה זה, ב“זה מה שיש”, בני־אדם, זה כל מה שיש. חיו במה שיש. אל תצפו ליותר. אין יותר. וכל עוד אתם יכולים היו חוטפים לכם, חיטפו לכם כמה שתוכלו, ובידור תחטפו לכם, בידור במקום כל השאלות המתלבטות. שזה מה שיש. ויותר מזה אין. זה הכול, זה מה שיש.

וכך, אם כל השאלות קשות, הרי קשה פי כמה, קשה עד מוות, אם מותר לומר כל־כך, היא השאלה שהולכים לשאול כעת, ישירות או עקיפות, בצעקה או בגניחה, ומה, מורתי, מה יהיה עם השלום? שואלים, האם נגדל כאן ילדים – שואלת אותה אמא חרדה אחת, ואולי את עצמה היא שואלת – כדי שיום אחד לא יקח אותם מטורף פוליטי אחד, ויזרוק אותם למלחמה משוגעת? הלא משוגעים צצים כאן כל יום ותראו מה הם עושים לנו – מה אפוא עושים מורתי, שלא יגדלו הילדים שלך לעולם מאויים טילי זוועה והרס מפלצתי?

ומה עשית מורתי למען השלום, שואלת האמא אותה, ומה את עשית, מחזירה ושואלת המורה את האמא, ושתיהן שואלות על הילד הזה שלפניהן, מה יהיה עליו כשיגדל? האם לחטוף בעוד מועד ולהסתלק מכאן אל חוף מבטחים או לקחת ולהטרידו מעתה שיהיה סרבן מלחמה? או לקחת את שתינו וללכת להפגנה ולקרוא אליה את כל מי שנוכל להזעיק, ולצעוק שם בקולי קולות מה יהיה על השלום, ולא להניח להם, לפוליטיקאים, או שהשלום כולו עניין של הפוליטיקאים, כולו עניין של עושי החדשות – הנחמדות ושאינן נחמדות – ומה לבית־הספר ולמדיניות השלום?

עניינו של מי הוא אפוא השלום, מורתי הקטנה? ולאחר כל מבחני האמונות שמתקיימות ושקורסות תחתיהן, מבחנו של מי הוא השלום? ומי צריך להצליח במבחן הזה?

מורתי הקטנה, האם אני מבהיל אותך? האם אני מעמיס על כתפייך הדקות את כל כובד העולם ומחכה שאת תסחבי את מה שגדולים וחזקים ממך לא סוחבים? ולמה דווקא אני, את מוחה, מה פתאום אני? אני והילדים הקטנים האלה – אנחנו נעשה את השלום?

אל תבהלי מורתי הקטנה והחרדה, לא רק את. גם אני, גם הוא, גם היא, אבל גם את. את וכולנו, כל מי שאינו יכול שלא. כל מי שיודע מה בא עלינו אם לא. אנחנו שהילדים האלה לפנינו, אנחנו שהוריהם שלחו אותם אלינו כדי שנהיה אתם וכדי שנלווה אותם בגדילתם, ונלווה לטוב. לנו השלום הוא בראש הכול והוא התנאי לכל. שלא יגדלו הילדים האלה לעוד מלחמה. שלא יגדלו לשנאה. שלא לדכוי. שלא לכיבוש. שלא לעוול. שלא יגדלו חלילה לבתי־הקברות, שיהיה נפתח לבסוף פתח לתקוות אמת. שלא רק שיהיה אפשר שיבוא, אלא שיהיה מחוייב לבוא השלום. שיהיה לנו שלום, שיהיה לנו יותר, יותר ממה שמוצאים בלי להתאמץ, יותר ממה שמוגש לנו ב“זה מה שיש”, תמיד, הרבה יותר, שיהיה לנו, יותר מכל מה שיש.

יזהר סמילנסקי, דבר השבוע, 8.6.1990

השגיאה העיקרית של שמעון פרס היתה יצחק רבין.

ההתכופפות שכפף עצמו תקופה כה ארוכה וכה גורלית כדי להרכיב על ראשו את הטפיל המפונק ורע הלב הזה. לב? לשובר העצמות גבור אנצאר יש לב?

*

מי בעד הליכוד? כמובן הליכוד. מי עוד? כמובן, אלה שמימין לליכוד. מי עוד? חלק טוב מן המערך. (גור היה רק חלוץ קיצוני). רק מאינרציה הם עדיין משמאל. אבל בדיעותיהם הם ליכוד. ובראשם רבין: לא שלום אלא אוטונומיה. לא לוותר על כלום. ואנחנו נבחר לנו את נציגי הפלשתינאים. ואנחנו נעשה להם שלום. ואם לא ימצא חן בעיניהם – שילכו.

*

מחנה השלום מתכווץ. צריך לראות אמת. הליכוד מתרבה. חצי המערך כבר שלו. ומטרתם? צעד אחרי צעד – לא להתקדם. צעד אחר צעד – לא לוותר על כלום. צעד אחר צעד – שהכל ישאר כמו שהוא, שהכל ישאר שלנו. איך? כמובן – על־ידי ההסברה שנסביר.

*

במה עוד טעה שמעון פרס? אומרים – בצפיה לחרדים. שאילו הכין שיעורי־בית לא היה מצפה לא להם ולא מהם.

האם ציפה מישהו שממש לעינינו תחול מהפכת מיפנה ותתפוקק סמכות ראשי החרדים, ושחסידיהם ימרדו בהם? האם אפשר היה לצפות ייתכנות מרד שורת החסידים בסמכות ראשי הרבנים שלהם, חכמיהם ומועצותיהם? ושמתק שלמוני הליכוד יערב להם מכל פסק “גדולי התורה”?

*

אומרים כי העם עדיין אינו מוכן למהלכי השלום. וכאילו אמרו לטבח כי לא טיגן מספיק את הנתח שבמחבתו ומחזירים לו שיטגן יותר.

כמה צריך עוד לטגן את העם הזה, על איזה עוד מחבת, על איזו עוד אש – ועד כלות דמיו ועד כלות מיציו ועד מה עוד?

*

עם הליכוד – כך הם אומרים – יש רוב מוכן ללכת אל תהליך השלום האפשרי, הריאלי. תהליך שעד שיסתיים אי־מתי, כבר הכל יהיה קבוע: ההתקוממות כבר תודבר, “העובדות בשטח” תתחזקנה, גם דעת הקהל כבר תתקהה ותתרגל – וכך, בלי להתפשר על כלום, נזכה בשלום בלי כאבים, בשלום מקובל על היהודים, ובשלום – בלי הערבים.

*

וכך, כשאומרים “שלום” מתכוונים ממש לזה:

שלא ישתנה כלום, ושהערבים ירגעו, ושיהיה סדר, ושנוכל להמשיך בלי לוותר על כלום ושאם לא – צהל יראה להם. וזהו השלום.

*

עצוב לראות איך בינתיים הולכת ובאה עלינו בהכרח הכפיה שמבחוץ. והיא הולכת ובאה. הכפייה לשאת בתוצאות הסירוב. ופתאום יהיה מצור על ישראל. מידי כל מי שהיו ידידיה. אמריקה ואירפה וגם היהודים.

אין זה איום סרק. זו ממשות מתקרבת. ומה אפשר לעשות? אבל, כמובן להתחיל במסע הסברה. והסבר נסביר לכולם. אנחנו נסביר והכל יפתר. וכבר לא נצטרך להתחיל לחשוב, ובוודאי שלא ללכת לשום משא־ומתן על שום שלום.

*

יתהפך העולם, יתפוצצו הערבים, תתקרב מלחמת המזרח התיכון, נישאר בודדים ומנודים ומוחרמים, חנוקים בכלכלה, בעליה וביכולת הנשימה – אין דבר. לא נורא. אנחנו נראה להם, לכולם. וגם נסביר.

*

לאט לאט, אומר הליכוד, לאט לאט, אומרת מי שהייתה צריכה להיות האופוזיציה. לאט לאט. אומרים מכל צד. מן הימין ועד חצי השמאל. לאט לאט. צעד אחר צעד. לא להיבהל. לא ניתן כלום. לא נוותר על כלום. ובסוף נוכיח לכל העולם. ולערבים לא תהיה ברירה אלא להשלים. וזה יהיה השלום.

כסוכה בכרם, כמלונה במקשה וכעיר נצורה.

*

ואיפה השמאל? היה שמאל? ואיפה המאבק? היה מאבק? והשלום? איפה השלום?

גבורי השלום בשמאל עייפים. כבויים. שמוטי ידים. והמאבק עוד לא התחיל. ורק כעת היה צריך להתחיל ובכל ההתלהבות.

איזה רפיון, איזה תששון, איזו רוח נכאה.

ואלה יעשו שלום? מאלה ייצא שלום?

יזהר סמילנסקי

דבר (כט סיון תש''ן 26.6.1990): 13.

דבר המהדיר: טיוטא, הוכנה לקראת בחירת יו"ר העבודה 1992

מה בין הליכוד למערך?

הליכוד הוא ליכוד מפני שהוא ליכוד והוא גא שהוא ליכוד. ואילו רוב המערך רק מעמיד פנים שאינו ליכוד ומתבייש להודות שהוא כבר ליכוד.

ובמה הוא ליכוד?

ב“לא” הבסיסי והנפשי לפלשתינים. ב“לא” למו"מ הוגן על פשרה הדדית ועל קח־ותן הדדי. במסמוס כל אפשרות פגישה בין הצדדים. בראיית הפלשתינים כגורם עויין ומפריע ולא כעם משועבד שהתעורר לדרוש את שחרורו. ובקהות הזו, בקהות הנוראה הזו, ובאטימות האדישה הזו למאות המומתים לילדים המומתים, למעצרים ההמוניים, לסבל אין־קץ ולשגרת הטרטור המשפיל של עם שלם. ובסבלנות הזו שהסבל יימשך ויימשך ושהנוער שלנו יוסיף להשחית שם נפשו, ויימשך הכל, ויימשך עד סוף כל נפתולי היוזמות והתכניות וההתחכמויות שלנו, ושעד אז – שימותו. הלא הם רק ערבים.

ובמה עוד?

הוא ליכוד גם בגלל האופי הימני, הבורגני,של מעמד בינוני הרודף הישגים חומריים ונוחות פרטית, ואדיש עד עויין למצוקות החברה ולדאגותיה (מלבד בקלישאות ריקות). והוא ליכוד מפני שהוא לאומני, לאומני בראש ובלב, לאומני שמרוצה כי לאחר היסטוריה של יהודים מוכים הגיעה השעה להיות יהודים מכים.

ופתאום הם מדברים על איזו “אופוזיציה לוחמת” – אופוזיציה לוחמת במי? בשמעון פרס או בליכוד?

העבודה (מיל.)

מפלגת העבודה נוצחה. מבפנים. מתוכה. מהתרוקנות.

לובה

מאחורי כל החלטה אומללה יש תמיד איזה רציונל אומלל. עם חשבונות עבר ושנאות לא נשכחות. ועם סיכויים “להשתלב”. אלא שכל עושר זכויותיו של לובה ישמש כעת תעודת־יושר לאלוף המכות ולגיבור אנצאר.

איך יצא מארץ הצבי ההכשר לקרנף?

מסכן לובה.

עם רבין ננצח

אומרים, רבין יוביל לנצחון – ולאן נגיע? הוא יהיה הנהג – ולאן ניסע? איתו תשתמר המפלגה – לשם מה? שהרי היעד שאליו הוא מושך – כבר הליכוד בו.

אומרים, רבין יעשה שהמערך יצליח בבחירות. הוא “נכס” הבחירות. אבל למה, למה כל־כך חשוב להצליח – רק כדי להאדיר את נצחון הליכוד? רק כדי לדרדר את “העבודה” לאשפת הליכוד?

קלסתר הרוב

הלא רואים אותם, את חברי הרוב, הלא שומעים אותם. הם חושבים כמו הליכוד. רוצים כמו הליכוד. לא־רוצים כמו הליכוד. אטומים לסבל בני־אדם כמו הליכוד. ורק עוד אינם בשלטון. ורק עדיין ממלמלים במה מליצות של השמאל, וכמה סיסמאות של “העבודה”, וכמה קלישאות על השלום – אין דבר, בסוף עוד יגיעו ויישבו על ספסל שחקני־המשנה של הליכוד.

עכברי “העבודה”

עכברי “העבודה” נוטשים את זירת השלום, כדי להציל עצמם ולשרוד, ואפילו אם כזנבות לעכברי הליכוד. או, מה יש להם להגיד, איזו בשורה יש להם, מלבד החזרה בשפה רפה על חזון מופלא בין לא־שלום ובין כאילו־שלום ‏(תכנית השלום) – ועל האגדה שיהיו פלשתינים מדומים שיסכימו לאוטונומיה (יזמת השלום) – או, מי שמע מהם בשורות יפות מאלה?

קלסתרו של מנהיג

מה הם רואים במנהיג הזה? מה קוסם להם בו? חוץ מהציפיה שהוא יציל אותם מהימחקות פוליטית?

איש אטום לאנשים. איש סגור לסבל אנשים. איש בלי חלום. איש בלי חרטה. מה עוד הוא מציע חוץ מדחיית השלום לעוד שנים רחוקות וחוץ מאילוץ הנוער להוסיף ולהתכתש בסימטאות הפלשתינים עוד שנים ארוכות?

הנה הם מצטופפים כעת סביב מנהיגם הקשוח. מחכים שיוליך אותם אל ארץ הבחירה, להתייבש על ספסל הליכוד.

לנצח בבחירות

לשם מה? הלא הליכוד כבר ניצח. הלא הרוב שב“עבודה” כבר התמסר. ובליבו, ובמוחו ובכסאו הוא כבר אצלם. מי צריך את מפלגת העבודה כסניף הליכוד – כשהיא כבר חתיכת ליכוד?

יזהר סמילנסקי, דבר, 28.6.1990

לא קשה להוסיף האשמה על האשמות הכבדות שכבר הוטחו בו, ולא קשה להוכיח בטענות מוצקות למה פרס לא.

נוח למדי היה על כן לו מרצונו היה מתקפל כעת והולך, מודה בכשלונו וניפרד והולך לביתו, וכאילו גם נופך אצילות הנפש היה במחווה המרגש הזה – ומכל מקום היה חוסך מעצמו את קיתונות הרפש שמטילים בו כעת מכל צד, והכל היה מסתיים בפינוי מקומו, בהצגה שיש בה אולי גם איזו גדולה טראגית.

אלא שגם לאחר כל מה שהוטח בו, פצוע ומזולזל כפי שהוא, קשה לראות בכל הנוף הציבורי של היום לכל רוחבו ולכל קצותיו – עוד מדינאי אחד שישווה לו בשעור הקומה. אדרבא, מי? קראו בשמו? מן השמאל ומן הימין, מן הצעירים ומן המזדקנים – מדינאי לוחם, פורה דמיון יוצר, בעל חוש היסטורי לא קרתני, אינטלקטואל שידו על דופק העולם, דבק במטרה ונועז באמצאות, (אכן, גם בטכסיסים), בידיעת העניין ובכוח המעשי לקדמו, קורא את הכתוב על הקיר, מגייס משאבים, ומזרים תנועה למטרה.

כעת כל החיצים תקועים בחזהו וגם בגבו: המורעלים, העקומים, הנקמניים, וגם הקטנוניים. כמה פעמים כבר הושלך על הקרשים. אחרים במקומו לא היו קמים או היו נוטשים את הזירה. “חבריו הקרובים” כבר נטשו אותו פעם אחר פעם, ובכל מלחמה קשה, כמו במלחמה האחרונה על הקמת ממשלת השמאל, לשם השלום, השאירו אותו לוחם לבדו, וכולם כעכברים רק הציצו לדעת אם להצטרף כשיינצח או לברוח כשייכשל.

מתפתה מאד לומר לו כעת די שמעון, למה לך, הנח.

הפוך גבך אליהם ולך עשה משהו כיכולתך – ומהר מאד הם ירוצו לקרוא לך – מתפתה לומר לו שב הלוחם, נוח ממהומת הציבור. אתה בלתי פופולרי היום. “אנשים אוהבים לשנוא את פרס” ו“פרס אינו אמין”. אתה משחק כעת את תפקיד ה“שעיר לעזאזל” הלאומי, שמישהו הלא חייב לשחק אותו. והנה שוב אתה הולך להמר על משחק מופסד.

אלמלא שההפסד אינו גומר את פרס. מצולק ופצוע כפי שהוא, אין היום בכל השמאל כולו עוד לוחם מדיני כמוהו, אין עוד לוחם כמוהו לשם השלום – בעל תעוזה כמוהו, עם ידיעת שדה הקרב, וכשרון לגייס כוחות – ואין עוד יודע כמוהו את אומנות המדינאי, על יוזמותיה ועל תככיה וזממיה, לא בלי מגרעותיו של פרס, והן ישנן, אבל עם מעלותיו של פרס, והוא מיוחד בהן ואין לו מתחרה.

אומרים, כששוקעת השמש זורחים הכוכבים. וכך גם במנהיגות. ואולי יש בין הצעירים מנהיג גדול שכוכבו הולך וזורח, ברגע הזה, בשעה הקשה הזו לשלום – אין בין כל מדינאי הארץ, וכולםִ הלא מוכרים פנים ואחור, עוד מדינאי בלתי פופולרי כמו פרס ואין עוד מנהיג משעור קומתו – בשעה הזאת במאבק לשם השלום – לוחם אמיץ, חייל נחוש ואיש צודק.

יזהר סמילנסקי, דבר, 20.7.90 (אחרי “התרגיל המסריח”)

הפתעת הכיבוש הגדול של השודד מעיראק האפילה על הכיבוש הקטן והמתמשך שלנו. בהלת כל העולם מפני מעשי השודד הגדול מכולם, הסיחה את הדעת מפני אי־רצוננו לפתור את הכיבוש שלנו. מה יעשה העולם לשודד הגדול עוד לא ברור, אבל בתחומי המעשים התלויים בנו ברור שקבלנו דחיית זמן. וכבר מקווים אצלנו שהבעיה שלנו תתמסמס כעת בתוך הבעיה הגדולה יותר, ושמוטכ להתחבר כעת אל כל הרצים להציל מפני המצוקה הגדולה ולהשיג לנו עוד תירוץ שלא לעשות כלום במצוקה שלנו, ושוב לדחות הכל ושוב לא לעשות כלום ושוב “להרוויח זמן”.

אבל מה מרוויחים באמת כשמרוויחים זמן? מרוויחים את הפסד עצמנו. מרוויחים את הזמנת האיום על עצם קיומנו.

השאלה היהודית

כי הגיעו הדברים עד כדי כך, שהשאלה הפלשתינית הלא־נפתרת היא זו שתלך לחרוץ את כיוון ההיסטוריה של ישראל.

לא השאלות החריפות של הקיום היומיומי, ולא השאלות הקשות של החברה והכלכלה, לא העלייה הגדולה ומצוקה הדיור – אלא זו, השאלה היהודית פלשתינית – היא המאיימת כעת עלינו בפינה.

לא רק מפני שהיא שאלת הביטחון, ולא רק מפני שהיא שאלת זהותה של ישראל, אלא מפני שהיא השאלה היהודית. ומי ינצח את מי, ישראל את השאלה היהודית הלא־פתורה הזאת, או השאלה היהודית הלא־פתורה הזאת את ישראל?

המהפך

המפלגות כולן עד אחת עסוקות כל הזמן ראשן ורובן בטחינת השגרה ובמריבות הבית. הן אינן יודעות אחרת. ואין בהן רוח לאחרת. ומי יכין אותנו לקראת מה שהולך ובא? ומי יתחיל לעשות משהו בארץ להזזת פתרון השאלה חוסמת החיים?

האם הדברנים שמדברים יום יום בטלוויזיה, אלה שרואים אותם ושומעים אותם יום יום – אלה יהיו שומרי ישראל ואלה מושיעיו? או – יושבים ומחכים לאדם חדש אחר שיבוא אלינו פתאום מן העננים ברוח פרצים?

או מחכים עד לצפירת האזעקה?

ואולי מחליטים שאין על מי לסמוך, והולכים כעת מאחד לאחד ומוצאים עוד בלתי־משלים אחר, ועוד בלתי־משלים אחר, ועוד בלתי־משלים אחד, עד שיהיו עשרה, והם יצעקו למאה, והם יצעקו לאלף והאלף יצעק למיליון שיתאסף בכיכר ויצעק למהפך?

מפה ומשם

מפה ומשם אומרים לי די, חדל. ואומרים הנודניק הזה. ואומרים הצדקן בעיניו הזה. ואומרים הטרדן הזה. ואומרים אתה חוזר על עצמך, וגם אומרים נמאסת, ולמי אתה חושב את עצמך?

וכנראה גם צודקים. וכנראה הגיעה עת לחדול. כי איזו רשות נוטל לו אדם לנדנד לשכנים, ולעוברים ושבים, לתפוש להם בכנף בגדם ולומר להם מה כן ומה לא, ובהתנשאות כזו וכאילו שלו יפה משלהם?

אלמלא שדברים נאמרים לא מפני שיש רוצה לשמוע, ולא נגמרים מפני שאין רוצה לשמוע.

ומפני שלשתוק – זה להצטרף לעושי המעשים המושתקים.

דבר, 10.8.90

דבר (יט אב תש''ן 10.8.1990): 19.

ממשלה שסיסמאות תנועת הנוער שמלפני המבול – “רק כך” “שתי גדות לירדן” – עדיין מחייבות אותה וחוסמות לה כל ניסיון לראות את המציאות, ומסכלות כל תגובה בטירוף הנעורים.

ממשלה שבשני מבחני החומש הזה, את האינתיפאדה מעולם לא הבינה וטיפלה בה בעיוורון ובחשיבה פרימיטיבית. ואת העלייה מרוסיה עוד אינה מבינה ומטפלת בה בחירשות ובחשיבה חנוונית. ממשלה שלא למדה כלום ואין לה אף אסטרטגיה לכלום מלבד תמיד אותן השתיים: ההתחמקות והדחייה. ולא כלום בילתן.

אלמלא שסוד המשך שלטונה אינו תלוי בהצלחותיה. הוא כולו פרי הגל העולה של האהדה הימנית־דתית שמתגלה כעת כצורך עממי, אותו גל עצמו שבמורדו אין־האהדה לכל מה שנראה כשמאל־חופשי. וכך ל“מוות לערבים” יש היום הרבה קולות חוגגים, ולפשרה עם הערבים רק מעט קולות עצובים. את ״דין מוות" צורחים באמצע הרחוב ואת ה״הידברות" מגמגמים פה ושם בצל.

וכך, יש כעת להיסטריה הלאומית שלנו שני אפיקים: אפיק ההיסטריה הפרנואידית שהוא הגדול, ומעורבבים בו ההמון, הממשלה, האגואיזם הלאומי עם הטירוף המשיחי; ואפיק ההיסטריה הדכאונית, והוא הקטן ומצטופפים בו יחד המתוסכלים עם העייפים, והנרגנים עם המחכים לנס.

לכל זה כבר כמעט התרגלנו. גם לתבוסתנות הרגילה של מה אפשר לעשות. גם להפתעה הנדהמת מחדש מכל כישלון. כאילו לא ידעו שככה ייגמר. וגם לסבלנות ההמתנה המדהימה הזו, שיום אחד, מנין שהוא, אי־כך, לפתע – תבוא הישועה. לא יודעים איזו.

הנה הם ״אנשינו". יושבים וממתינים. מתקבצים, מחכים, נפרדים ושוב מתקבצים. ולא כלום. הנה הם נמוכי הרוח שלנו עם נכי הרוח. יושבים באפר, מתגודדים נכאים, מעלים גירת נכאים ומחכים. מחכים נכאי רוח. ובסבלנות.

כזו היא האומה היהודית כעת.

תשואות הנוער

ח“כ בורג דיבר לפני כיתה י”א אחת בפתח־תקוה. הוא הציע לבחירתם שתי דרכים לפתרון הבעיה הפלשתינית. אחת קלה ואחת קשה. בקלה, אמר קונים מיליון וחצי כדורים ויורים בכל הפלשתינים, ומיד מיישבים במקומם את העולים. ובשנייה…

הקהל הצעיר הפסיקו בתשואות סוערות.

(״הארץ״ 14.12.90)

מפני מה הולך הנוער ימינה

מעומק פחד הערבים ומעומק השנאה להם.

מן האיבה לשמאל על כל דימוייו.

מן הפטור מהיות נתבע ומן האפשר להיות רק מקבל.

מאנחנו מעל הכל תמיד ונראה להם.

מדם יהודי יקר מכל דם זולתו.

מסמכות האגרוף שאין פשוטה ממנה.

מלכלוך הקמת הממשלה המיוחס כולו לשמאל.

מדגלי הסיסמאות הפשוטות: אנחנו, שלנו, מגיע.

מן השירות החוזר בעזה.

מאף אחד לא דואג לך. חטוף ככל שתוכל.

מחיה עכשיו, ואם לא – הסתלק מכאן.

מהבנת המציאות כווריאציות על “כל דאלים”.

מן הפורקן הנפשי שיש בכל היסטריה לאומית.

מבהלה ואיבוד עשתונות.

ומפחד. ממש מפחד. מעומק הפחד.

הרוצחים היהודים

במקום לאטום גם את בתיהם כבתי כל הרוצחים הלאומנים – הם שוחררו.

מי היו החותמים על כתב הקלון לשחרור הרוצחים היהודים?

בוודאי לא נשיא המדינה. הוא איש עקרונות. הוא לא היה מעקם את “משפט אחד יהיה לכם”.

שחרור הרוצחים היהודים – זה רצח המשפט בארץ.

יזהר סמילנסקי: מעומק הפחד, דבר, 18.12.90

הלא את זה כבר עשיתם ועשיתם ועשיתם עשרים ושלוש שנים – כוח ועוד כוח ויותר כוח – ולא הועלתם כלום: ואולי הגיע הזמן לנסות ולהתחיל סוף־סוף לחשוב, לאחר כל־כך הרבה הפעלת כוח ועוד כוח ועוד מוות ועוד הרס ועוד גירוש – אולי כעת לפעול במוח?

אלא שבדיוק מזה אין לממשלה הזאת, ורק קול ענות ההמון בשוק מנחה אותה – עוד מוות ועוד גירוש ועוד דם, ויותר מהם והרבה יותר, ולהראות להם כוח ולדבר איתם כוח ושידעו את הכוח. וכלום לא ישתנה.

מדינה מסכנה. הלא מעולם לא כיבו אש על־ידי אש. הלא מעולם לא הפסיקו מוות על־ידי מוות. איזה אסון צריך עוד ליפול על ראשם כדי להתחיל לחשוב.

מי האחראי

כל רצח בחוצות ובדרכים, שניים אחראיים לו: הרוצחים ויוצרי אין־מוצא. מי שסוגר אנשים באין מוצא מזמין רצח. מי שסותם אנשים ביאוש גמור – דוחף לרצח. ומי שאוטם עצמו ממחשבה – נותן סכינים לאנשים מרים.

אין קל מהכות ואין קשה מהבין. שום פתרון לא בא מעולם משום מכות, אכזריות ככל שיהיו, ומכפישות את המכים ככל שיכו.

ורק ביטול היאוש ורק שביב תקווה.

יזהר סמילנסקי

דבר (ג טבת תשנ"א 20.12.1990): 7

עם אשף לא נדבר. הם מאוסים לגמרי.

ועם מי כן?

עם ערבים בלתי קיימים.

ועל מה נדבר איתם?

על הכל. ועל מזג האוויר.

ועל מה לא נדבר?

על המחיר שצריך לשלם תמורת השלום.

ולמה לא נדבר?

מפני שאיננו מוכנים לשלם כלום.

ומה נשיג אז?

זמן. דחיית זמן.

ואז?

אז תפרוץ המלחמה.

לא עם אש"ף, ולא עם שונאי ישראל. ולא עם קיצוניים.

ועם מי כן?

עם מדינות ערב. הן גם תצענה לנו ערבים לשיחה. ומהם ניבחר לנו את הערבים הטובים. את משתפי הפעולה. את הערבים שלנו.

ואז?

אז נתבע מהם כניעה ללא תנאי לכל התנאים שלנו. מפני שיהודים גאים אינם מוותרים על כלום ומשיגים את הכל.

את הכל ואת המלחמה הבאה.

* * *

והלא את זה כבר עשיתם.

הלא כבר גרשתם, כבר סגרתם, כבר כלאתם רבבות וכבר עצרתם את כולם, כבר הרעבתם, כבר הכבדתם על היום יום, ועל כל תנועה חיים אפשרית ומה הועלתם?

במקום לשבת ולפתור את הסיבות שוב לדרוך על התוצאות? שוב רגליים גסות במקום פתרון? שוב לא לומדים כי פתרון לא עושים ברגליים? שוב לא זוכרים את לבנון?

פתרון, פתרון, פתרון, מוח, עוד מוח, יותר מוח. לא כוח, עוד כוח, יותר כוח.

* * *

כשראש הממשלה אומר “שלום”, מתכווץ השלום והופך לאפר.

כשראש הממשלה אומר “שלום”, פורץ השלום בצחוק, בין לעג לבכי.

כשראש הממשלה אומר “שלום”, שומעים קדיש מבתי הקברות ואל מלא רחמים.

יזהר סמילנסקי

דבר (יד ניסן תשנ''א 29.3.1991): 15

לפני כחודש סגר משרד החינוך את בתי־הספר “לכמה ימים”, והשבוע חזר ופתח אותם – מה נשתנה?

מה יודע היום בית־הספר לעשות להגנת הילדים שלא ידע לפני חודש? ומה נודע לו לפני חודש שלא היה ידוע בראש כל חוצות מאז אוגוסט?

אבל מאחר ששר החינוך¹ לא סמך על עצמו ולא העז לקחת אחריות, רץ ללוות אחריות מראש הממשלה ומשר הביטחון, ומאחר שגם הם לא העזו לשאת באחריות – החליטו לסגור.

ואז קרה הדבר. באותו הרגע התפרק הציבור והיה להרבה יחידים נמלטים מבוהלים כדי להישרד. והפתעת האזעקה הראשונה כבר הייתה כפולה: גם ההחשפות לטילי הנפץ וגם העלמותה של ההנהגה. וקשה לדעת פגיעתה של מי קשה יותר.

לא משרד החינוך ולא משרד ראש הממשלה ולא משרד הביטחון לא העזו לשאת באחריותם הכבדה לבהלה ולבריחה – ושלחו במקומם את הג"א להיות המנהיג לציבור המבוהל.

כל מה שנראה היום כמספיק לביטחון בית־הספר – לא היה בלתי ידוע גם לפני חודש. אילו רק חשבו, אילו רק נטלו אחריות, ואילו רק לא נסחפו באשליה הכפולה שהם עצמם הפיצו ברבים: שהטילים בסך־הכל פרימיטיביים ואינם מזיקים כל־כך, ושמייד כשיפלו הטילים הראשונים אנחנו נחסל אותם ואת שולחיהם.

דיבורי רהב ריקים אלה חסמו את המוח הקטן. חמישה החודשים להתכונן לא נוצלו. ואילו את רעל הפחד הקיומי ואת פיק הברכיים הציבורי – הפיצו ללא השב.

לא מרוב זהירות שלחו את הילדים ואת ההורים לשבת בבית אלא מחוסר מחשבה. ולא מרוב ראיית הנולד אלא מעיוורון פטלי. ולא מרוב אחריות אלא מנטישת עמדת הפיקוד.

ואילו הפחד הקיומי שנחשף איננו חוזר עוד לנרתיקו. הוא מחלחל פנימה ואינו מנבא טובות. והציבור כיוון שנתפורר ליחידים מופקרים – הפסיד בו ברגע איזה מיתוס גדול ומלכד, מין דבק שקשה לחדשו לאחר שנהרס. שתיקת ההנהגה ברגעים הקשים לא רק שמוטטה את ביטחון הציבור אלא הרחיקה לכת: היא נתנה רשות לנורמה משחיתת־עם.

השותק הדגול

כשלראש הממשלה אין מה להגיד הוא לא מדבר. כך הסבירו השבוע בלשכתו. וכעת אין לו מה להגיד.

אין לו מה להגיד כעת לכן אינו מדבר. כעת אין לו מה להגיד לכן אינו מדבר. ואינו מדבר כעת כי אין לו מה להגיד.

חכו עד שידבר והאמינו: באמת אין לו מה להגיד.

יזהר סמילנסקי, דבר, 29.1.91

קודם שקמה המדינה היה אלוהי הארץ – הדונם. לא רק כיחידת קרקע, לא רק כדונם פה דונם שם שׁמלאו את מפת הארץ, לא רק בהעדפת עבודת האדמה מעל כל עבודה, לא רק כראיית החקלאות כיותר ממקור פרנסה; ולא רק הדונם כמושא הבטחון וההגנה וכמוצא כל היחסים עם ערביי הארץ – אלא גם כסמל המהפבה היהודית בארץ ישראל, לתחילתה של תרבות חדשה ולייסוד המיתולוגיה של היום הזה.

הדונם היה ביטוי לצפייה לשינוי באופיו של היהודי, הן בערכים הכלכליים והן בערכּים החברתיים – אבל גם בערכים הרוחניים. “דת העבודה”, ככל שפרשו את המושׂג ה־א. ד. גורדוני, היתה החיפוש הרליגיוזי של היהודי החילוני, שאינו ממתין לשמיים ונוטל עליו את האחריות לארץ ולהיסטוריה. וכשהוא כאן לא רק לעצמו הוא אחראי אלא לגורל העם היהודי – ואדם ואדמה עושים את התחלת הגאולה.

הדונם היה אפוא שרשים וצמיחה, והיה חוסן רוחני ובריאות הגוף. יותר מזה, הדונם היה הפילוסופּיה החדשה, הנכונה, הצודקת, על תעודת האדם, על עתיד היהודים ועל עתיד היהדות. הדונם גם היה היסוד המוצק לתקוה שציון תיבנה בצדקה, וגם לבטחון שמי שמצמיח יּפה את הדונם האחד – מצמיח יפה גם את אחרית הימים. קשה היה להשיג דונם. וכל הארץ הלכה ומנתה את מספר הדונמים ש“נגאלו”.

הקשר אל הדונם יצר גם את הדיאלוג החדש שבין היהודי הישן, הגלותי, התלוש, המתפרנס מן האוויר – ובין האדמה העתיקה, קשת הפּנים, שבלי זיעה, גב כפוף ויבלות לא תקיים את עובדיה, ולא תוציא אלא מפח נפש וקוץ ודרדר.

חישול כוחו של היהודי, ענוות כיפוף גוו של העודר בטוריה, חדוות הבנת התנך מחדש, עם השירים החדשים וההורה – הלכו ויצרו גם נוף פיסי חדש, וגם נוף רוחני חדש – ובתוך כפל הפנים הנצחי של התאומים – הזמן והמרחב – עמד המקום במרכז והזמן נידחה לשולים. הזמן שעבר היה תכלית השלילה, זמן החושך, זמן הגולה שצריך לגמור איתה – ואילו הזמן של ההווה היה כולו זמן העבודה לשם זמן העתיד.

וכך, הדונם האחד היה המרחב. והקרקע היתה הגאולה. ועבודת האדמה כמעט עבודת אלהים. יצירות ספרות כבר בשמן נשאו ציון של מקום, ועיקר תוכנן היה אדם ואדמה. פרחים, עונות השנה, נופים – נכנסו בדיוקם הריאליסטי לתרבות, ומהר גם נתעלו לסמלים. היחס אדם אדמה נתפש לכל מרחבי משמעותיו: האדמה היתה אם, והיתה אחות וגם האשה האהובה – ופריונה היה פריון האדם, היהודי, וההיסטוריה.

פחות מחצי מליון יהודים חיו אז בארץ והדונם היה במוקד הוויתם. לא כולם היו אכרים אבל המיתוס החדש וכוח ההתחדשות שבו – הציפו כל פינה. מלח הארץ היה הפלח, אחריו הרפתן, הנוטע אחריו וכל השאר אחריו ורחוק בסוף השורה – בא הפקיד שבעיר, הולך ומצטדק תמיד. הדונם, המרחב, המקום – היו אמת המידה לטוב, ליפה ולראוי. טיפוח הדונם ושמירתו היו קודמים לכל. המשק קדם לשיכון, האספסת והתלתן לדשא ולנוי, וכלי העבודה קדמו לריהוט, עד שהקשר לבלי־הפרד למקום הזה – היה מוסכמה מובנה מאליה וכטבע הדברים. כל עזיבת מקום נחשבה בגידה, נטישת קרקע – עריקה, ונסיגה מעמדה – תבוסה. לא זזים. אף שעל. לא נעקרים. נלחמים על המקום עד האפשר האחרון, עד הכדור האחרון עד האיש האחרון. הדונם, האדמה, המקום, המרחב – הם תמצית כל היותו של היהודי החדש.

ואחר־כך, כידוע, נשתנו כל הדברים. ולאחר קום המדינה, כשגבורות הארץ וממדיה גדלו פתאום מעבר לכל דמיון קרן־קיימתי, ולאחר שחצי המליון היה לשניים ולשלושה מליון, ולאחר עוד מלחמות ועוד מלחמות – התחיל הדונם מתמעט, מתקטן, נהדף לשוליים מתגמד להיות למגרשים עירוניים ולחצאי דונם של ספסרים – עד שאבד הדונם ומי ראה לאחרונה איזה דונם פליט משוטט חסר מקום?

ומה במקום הדונם? מה בא במקום הקרקע, זו שמתחת הרגליים וזו שעושה מעליה את השמיים? מבין תאומי הנצח – הגיעה שעת המרחב לרדת ושעת הזמן לעלות. והזמן, אם במבט היסטורי אל העבר, ובהבנה מחדש לאחר השואה והידיעה מה עשה העיוורון הקודם לדעת הגולה – ומה עשתה ההבנה המאוחרת לידיעה שיש עוד מליוני יהודים מחוץ לאירופה, ואם במבט מחדש אל עתיד היהודים שבין המקום והמרחב, לאמור, שבין ישראל ובין המזרח־התיכון. והזמן שמתחלפות בו העדיפויות הקודמות – עדיפות המשק האגררי התחלפה בעדיפות המשק המודרני והחקלאות פינתה מקום לתעשיה, ולא עוד הפלח בראש אלא הפקיד, וכל משרתי החברה ואירגוניה – נעשו הרוב ועבודת האדמה עיסוק למיעוט, שהפך לנוסטלגיה ולשירי־עם בימי חג. אפּילו שירי “הכוכבים בחוץ” ושירי “עיר היונה”, שנשאו בהם את חותם המקום ואת צריבת המרחב, התחלפו ב“שירים שונים” וב“שירים חדשים”, שאין בהם לא חותם מקום ולא חתימת עשב.

אין עוד דונם. ומי אומר עוד “מולדת”, מלבד הקנאים השחורים, ואין עוד “אדמתי”, ולא “שדמתי”, ולא “שדות שבעמק” שמסכו פעם שכרון בלב עם רוממות נפעמת. והמלחמות הגדולות והכבדות, מאז ששת הימים ויום הכפורים, שחתרו וערערו תחת הרבה מן המוסכמות של אתמול, ומלחמת לבנון שהיתה כבר מלחמת כבוש – לא השאירו כמעט רומנטיקה שתשיר על האדמה שהיא קודש, ועל הקרקע שהיא אלוהות, ועל עבודת האדמה שהיא פּולחן המקדש, והיא התחלת הגאולה. שהרי ההתנחלויות אינן אלא רק ססמה פוליטית, והערים הקטנות על ההרים – סמלים של כיבוש קנטרני.

רוב העם יושב היום בערים, והנקודות שהיו פזורות על כל המפה נתלכדו לרצפי מטרופולין שאינם מקום, ושאין מגיעים מהם אל מקום האדמה אלא בגיחות לשמורות הטבע. וכך הפכה החוויה המרכזית של המקום, לחוויה שבמרכזה מסת אוכלוסיה שכל מקום בעיניה הוא כמו כל מקום, ואין יתרון לדירה אחת כאן על דירה אחרת שם, אלא במעמד וביוקרה. ואין שום הכרח להיות קשור קשר ראשון והכרחי למקום אחד על פני מקום אחר.

זו תרבות אחרת. ולאחר שתרבות הדונם התבטלה, התבּטלה גם תרבות הדווקא. ומרגע שאין עוד המקום – כל מקום הוא מקום. וכל מקום הוא דירה, וכל דירה היא דירה, וכשקשה באחת עוברים לאחרת. המקום כבר לא טבורו של עולם, והמקום כבר לא מרכזו של אדם, והמקום אינו עוד זה שממנו לא זזים וממנו לא עוקרים. המקום לא עושה עוד את טבע האדם שעושה אותו. האדם ישתמר לו בזמן שלו וישרוד בכל מקום ומקום שיוכל. כל מקום הוא כמו כל מקום, ואף מקום אינו יותר מכל מקום.

יזהר סמילנסקי, טיוטא, 1991.

דבר (יז שבט תשנ"א 1.2.1991): 11.

כשבאו הראשונים לארץ, מה ידעו עליה? שיש בה קברות האבות, שהיא ארץ תקוותנו, שחם בה מאוד, שהיא ארץ אסייתית נחשלת, שיש בה יתושים, ויש עזובה, וגם יש ערבים.

הערבים היו חלק מהנוף הישן, חלק מהווי המזרח, חלק מתרבות ילידית וחלק מן הממלכה התורכית המושחתת. לא שום דבר שצריך להביא בחשבון, לא שום דבר שיכול להועיל או להזיק, פשוט, חלק מנוף ישן ונחשל.

כעבור כמה שנים, לאחר שידעו יותר, ידעו שיש כל מיני ערבים, שיש סביבם ערבים כפריים, פרימיטיביים כאלה שעובדים יפה ביום וגונבים יפה בלילה, שיש ערבים נוצרים בערים, והם יותר אירופיים, סוחרים דוברי לשונות וגם מוכרי קרקעות, וגם ידעו על הבדווים, שבאו ישר מאוהלי אברהם אבינו ודהרו על הסוסות האצילות, כמו בסיפורי האינדיאנים או הטטארים ושאר הפראים האצילים שבספרים.

כל כולם של הערבים בסוף המאה הקודמת [בארץ] לא עלה על כחצי מיליון נפש, מרוכזים בכמה ערים קטנות, בכפרי גב ההר, בשפלה הפנימית ובגליל. הראשונים היו חלק ממה שהיה שם תמיד כמעט בלי שינוי, קטע מוזנח מן האימפריה המוזנחת, קטע ממשטר מושחת ועצלני, קטע מאיזו תרבות בלתי מוכרת להם, קטע מן הנחשלות ומן השיממון הנואש מהשתנות, ובעיקר היו הם רחוק־רחוק מביתם שבלב יערות רוסיה ושונה שונה מחלומות הנעורים ליד נהרותיה המוצלים.

מהר מאוד נכנסו הערבים אל תוך מסגרת חיי המושבות של אז: כפועלים, כיודעי חקלאות, כשומרים, וגם כחלק מן התפאורה היום־יומית, שביום הייתה עמוסה תנועת הלוך ושוב של קיימי־האור, ובלילה היתה מתפרקת לשתי מובלעות של בלועי־חושך. לחושך מאוים מכאן, ולחושך מאיים מכאן. אלה נסגרו בבתיהם מפני אוקיינוס החושך ומפני הזרות המקיפה, ואלה היו מרוחקים להם בכפרים שלהם שמעבר מזה לאוקיינוס החושך, וכך היתה הסביבה הקטנה והחדשה של המושבה בלועה בתוך מרחבי הסביבה הישנה הענקית, וכל אחת מהן הצמיחה לפי דרכה שני גרעינים שונים של שני עמים.

אם תורשה לי כעת נימה פרטית, אספר לכם על שני דודים שהיו לי, דור אחד מצד אבי ושמו משה סמילנסקי, ודוד אחד מצד אימי ושמו יוסף וייץ. כל אחד מהם היה מעורב לפי עיסוקיו בהוויה הערבית ופעיל בתולדות גרעין היחסים שבין היהודים לערבים. משה סמילנסקי בן העלייה הראשונה היה איכר, סופר ואיש ציבור מן הימין, לפי מושגינו היום, ויוסף וייץ היה פועל מן העלייה השניה, סופר ולימים מראשי “הקרן הקיימת” ומן השמאל, לפי אותם המושגים.

משה סמילנסקי העסיק בפרדסו פועלים יהודים וערבים לפי העיקרון, שלעולם יישבו כאן שני עמים, ולשניהם זכות שווה לעבודה ובסיס שווה לקיום יחד. הוא דיבר ערבית, היה מעורב ביניהם, כותב עליהם סיפורים רומנטיים בכינויו “חווג’א מוסא”, הוא קנה מהם אדמות ונטע פרדסים, ובסוף חייו גם היה חבר ב“ברית שלום”, שותף לבובר, למאגנס ולאחרים, שביקשו להגיע לכלל הבנה עם הערבים ולידי הסכמה משותפת ליצור “קיום יחד” כשכנים טובים, לאחר שתושג פשרה עם ויתורים משני הצדדים, ובקצרה, כאילו היה “שמאלני” גמור, לפי מושגינו היום.

דודי השני, יוסף וייץ, פועל בכרמים, שומר בכרמים, ונוטע כרמים ביהודה ובגליל, היה מגדולי קוני הקרקעות, ובלשון הימים ההם היה מ“גואלי האדמה” מידי הערבים, ולא עוד, אלא שגם הוכיח, כי רכישות אלו לא נישלו אף לא ערבי אחד מעל אדמתו, ושעד סוף שנות השלושים לא נושלו יותר משש מאות פלאחים, נקובי שמותיהם, וגם אלה לא בלי פיצוים ולא בלי סיוע ליישובם מחדש. וגם לאחר “הספר הלבן” טרח והוסיף וקנה עוד קרקעות על־ידי עיסקות מסובכות של “ריכוז משבצות” והמשיך בכך עד עצם מלחמת־העצמאות, שפתאום שחררה את היהודים מן הצורך לקנות אדמה, והאדמה ניתנה בשפע כזה שהיתה יותר אדמה ממתיישבים. בשנותיו האחרונות, כראש מינהל מקרקעי ישראל, וכנוטע הגדול מכולם של יערות האורן על הרי ישראל, נמלך בדעתו והציע סוג של “העברה” של ערבים מהארץ לארצות ערב, לפי הסכמים וכשותפים במאמץ בינלאומי למימון הפעולה, באופן שלפי מושגינו היום הפך והיה ל“ימני”.

הנה לפניכם שני דודים, ושתי דרכים, וביניהם כל תולדות השאלה הפלשתינאית במאה השנים האלה, מאה שנות התלבטויות, וגישושים לפתרונה. הדוד האחד האמין, כי אפשר ששני עמים יחיו כאן זה עם זה כשני שכנים טובים ובסימביוזה של תועלת הדדית, חברתית, כלכלית ותרבותית; והדוד השני לא האמין כי אפשר לשני העמים לחיות יחד על פיסת אדמה זו, מפני שחיים כאלה רק יהפכו לקללה שאין לה תקנה אלא בהפרדה, ושלפיכך, מתוך הסכמה וסיוע, צריכים הערבים לפנות מקומם ולתת לכל טבע לאומי לחיות בנפרד לפי דרכו ולפי אמונתו.

שניהם היו רומנטיקנים כשם ששניהם היו רציונאליסטים. שניהם היו אנשי עבודה, חקלאים כאילו מבטן ומלידה, שניהם היו נוהגים ואוספים אדמה בין אצבעותיהם וממוללים אותה לאט, ומריחים בה, וטועמים בקצה הלשון, וגם נושמים אותה, לפני שהיו נאנחים ומנערים ומוחים כף בכף, שניהם אוהבי עמם, שניהם אוהבי ארצם, שניהם הומניסטים לפי הכרתם. משה סמילנסקי בא לפני מאה שנה ישר לביצות חדרה מצועפות המוות, בכיסו זה התנ“ך ובכיסו זה טולסטוי, זה אמר לו לאן ללכת, וזה אמר לו מה לעשות. יוסף וייץ בא לארץ לפני שמונים שנה, ישר לכרמי רחובות העסיסיים, בכיסו זה התנ”ך ובכיסו זה חוברת הפועל הצעיר, שעל שערה הצהירה באותיות רש"י “הפרוגרמה”, שאין עבודה בעולם שהפועל העברי לא יהיה מוכן לעשות, ושכבר ממחרת בואו נתגלה שהוא אמן המזמרה ונגן המעדר. שניהם היו אנשי ספר, ושניהם היו כותבים חרוצים, זה עבד כל הימים בפרדסו וכתב כל הלילות סיפורי ערבים, סיפורי ראשונים ומאמרי תוכחה על שאלות היום, כשאחד־העם מימינו והשכל־הישר שלו משמאלו, וזה בצד זה עבדו אצלו יהודים וערבים, מפני שזה טבע הארץ הזו, ששני עמים יהיו חיים בה שווי־זכויות – וזה עבד כל הימים בייעור וכתב כל הלילות מחקרי מטעים (התמר, הגפן, החרוב, ושאר עצי היער) ותכניות לפיתוח אדמת עם עני, ואם אמנם יש בארץ הרים נטועי אורנים, הרי זה הוא – וגם תוכחות לעבודת יושר כתב, לניצול כוחו של כל דונם עד מרום כוחו, בתכנון מתקדם, בעבודה עברית בלבד, נפרדת מעבודת זרים.

שניהם למען האמת, נדהמו מהקמת המדינה, שכאילו באה עליהם קודם זמנה. שניהם הכירו במדינה דה פאקטו אבל לא כל כך דה יורה. משה סמילנסקי לא היה בטוח אם טוב שהאנגלים יעזבו את הארץ ויפילו עלינו מעמס בטחון וממשל שלא לפי כוחנו – ויוסף וייץ חשש שיותר מדי אדמה פנויה תעביר אותנו על מידותינו, ושרשלנות, בזבוז ונטישת ערכי עבודת האדמה יהיו בעוכרינו.

שניהם, בסוף חייהם, היו אנשים עצובים. זה עצוב מפני שהשלום אינו נעשה בכל המרץ הנדרש, וזה מפני שהעיר והתעשייה הולכים להשחית את ברכת האדמה. זה מפני שהשאלה הפלשתינאית הולכת ונדחית כפתרון בדרך ההסכמה ההדדית, זה מפני שהשאלה הפלשתינאית הולכת ומחמירה ונראה שאין לה שום פתרון של יחד.

וכך, בין שני הדודים המייסדים, זה שהחל מימין וגמר משמאל, וזה שהתחיל משמאל וגמר מימין, לפי מושגינו, כמובן, ולא לפי מושגיהם, עומד כעת העני ממעש הניצב לפניכם, בסוף מאה שנות אי־פתרון, מאה שנות דעות חלוקות, מאה שנות גישושים שעד עתה לא הולידו הרבה, ומאה שנות דם, מוות ושנאה, כשהשמאל הולך ומפסיד עמדות בדעת־הקהל והימין הולך ומתחזק, בין על־ידי שזוכה בהסכמה עממית ובין אם על־ידי שזוכה ומלאכתו נעשית בידי מאורעות מזרח־תיכוניים, שגורפים את דעת־הקהל ימינה וסוחפים את בטחונו העצמי של השמאל הנאבק בה, כשגם האינתיפדה הסתבכה ועומדת כעת על פרשת דרכים, וגם הנסיונות לברוח מהכרעה הגיעו לסוף תימרוניהם מבזבזי הזמן – כך, שהברירה שנשארה היא או קבלת־דין דעת־הקהל העולמית או קבלת המשך הבריחה משום הכרעה. הפלשתינאים מכאן והישראלים מכאן כבר שחוקים ומותשים ממשחקי אין־המוצא בסימטת האלימות כמו בסימטת ההתלבטות, וכולם כאילו ממתינים למשהו שיקרה אי כך, לפני שיעלה המסך על המערכה הבאה.

באופן שמה שיכול כעת צאצא שני הדודים להציע, כשלוחצים עליו לגלות כאן מה דעתו – אינו אלא דעה שתישמע חד־צדדית לגמרי. לאמור, שהשאלה הפלשתינאית, בעיניו, כלל איננה שאלה ערבית אלא היא כולה שאלה יהודית, ובפירוש: השאלה הפלשתינאית היא שאלה יהודית. ולאחרונה גם הגדיר, הדובר אתכם, את השאלה הפלשתינאית כ“דבשת שעל גב היהודי”. דבשת שעליו למצוא כעת איך להיפטר ממנה.

מפני שאסור ליהודים להיות כובשים; ומפני שעליהם הדבר לעשות כדי להשתחרר מן הכיבוש ולהפסיק להיות כובשים, ומפני שהיהודים כעם של כובשים חורצים על עצמם את כליית היהודים. ועד כדי כך. ומפני שלא שום אויב חיצוני יוכל ליהודים, אלא הכיבוש הוא האויב שיוכל לנצחם. ושזה עיסקם לחדול מהיות כובשים, וזה עיסקם גם בלי כל מחאות הנכבשים ולפני כל מאבקם האלים והפוליטי להשיג שחרור. ועד שהעולם לוחץ עלינו לגמור את הסכסוך, ועד שהעולם הערבי לא חדל מהתארגן גם כדי לשים קץ גם לכיבוש וגם לכובשים הציוניים, זו חובתגו – כיהודים, וכציונים – לקחת ולגמור את היותנו כובשי עם אחר.

החובה לגמור את הכיבוש בדרך מן הדרכים, ומהר ככל הניתן, אינה רק מסקנת שיקול מדיני, ולא רק בטחוני. ולא רק חברתי־כלכלי – אלא כבדה מכל אלה היא מסקנת החובה לזהות היהודית שלנו, כלומר חובה מוסרית. אני יודע כמותכם, שהשיקול המוסרי הוא הקל שבשיקולים והאחרון שבחישובים – ואף־על־פי־כן הוא הכבד שבכולם והמכריע מכולם.

אני יודע כי שעה שמחשבים את סדר הכוחות של הצבאות ומזכירים נוסף על כוחות הצבא גם הכוחות הכלכליים, החברתיים והמדיניים – את הכוח המוסרי לעולם לא מחשבים, מפני שהוא נשמע לא רציני, מליצי כזה, ילדותי כזה, שמקומו רק בנאומים ולא במעשים, והוא לגמרי חסר משקל בעולם הזה – ואף־על־פי־כן, תמיד מתברר, כי הוא הראשון מכולם והוא החזק מכולם והוא הכוח המכריע לבסוף מכולם, ואל תחשבו שירדתי מדעתי או אני תמים וערטילאי ותלוש – אם אזכיר לכם שדווקא המוסרי הוא המכריע לבסוף מכל הכוחות שבזירה, כמובן, לא כשהוא בא לבדו, אבל תמיד בין כל צירופי הכוחות שניצחו במערכה הוא היה המכריע.

והיסטוריונים שביניכם תמהים אולי או מחייכים. ועם־זה, המוסרי, גם כשאינו יוצר דברים הוא שבלעדיו כל הדברים שנוצרו נופלים. וכשמתפזר עשן הקרבות, ולאחר שספרו את האבידות, מוצאים תמיד, שמה שהשיגו בדרך לא מוסרית לא מתקיים. ואינני בודה דברים, ואין גם צורך למנות את הדוגמאות, איך כוחות אדירים וחסרי מעצורים, לאחר שהשתוללו באין מכלים דבר, בכל שנות המאה הנוראה הזו שאנו חיים בה, הגיעו לבסוף למקום שהכול נשמט מידיהם. וזה לא היה באגדות או רחוק מכאן או קודם לזמן שאנחנו זוכרים, אלא ממש בזמן שאנחנו כולנו כאן קורבנותיו וגם יורשיו. ואין זו מעשייה שהכובש, ויהיו ניצחונותיו גדולים ככל שיהיו, כלום לא נישאר בידיו, בין אם היה אדיר הצבאות ואימפריה אדירה, ובין אם רק היה שכן אחד שרצח את שכנו. הקול העתיק שבעולם תמיד קם אז ואוחז בו, תופס ושואל ללא מיפלט: אי הבל אחיך? והבל, שכאילו כבר הושמד – הינהו כאן, חי וקיים ותובע את זכותו.

עם שמחזיק עם אחר בכוח לא יחזיק לאורך ימים, ולא עוד אלא שיפסיד את חזקתו, וכמעט גם את עצמו יפסיד. זה חזר תמיד וחוזר תמיד. ומי שלא היה חכם להפסיק להחזיק מקודם, יפסיק להחזיק לבסוף בתנאים גרועים יותר ובתשלומים כבדים יותר. זה, כמובן, איננו חוק, אבל זה מה שחוזר וקורה בפועל.

כי הכיבוש איננו ממית את הנכבש, אלא את הכובש, כדרך שהסרטן ממית את הגוף החי. ומה שנראה בהתחלה כאפשרות אפשרית, וכאילו אפשר וניתן להחזיק בעם אחר בצווארו ולהחליט בשבילו על עתידו ולנצל הזדמנות קלה לשלול שלל של אדמות ושל פועלים ושל כוח – נופל פתאום על ראש הכובש כבד מעופרת, וכל הקרקע נשמטת מתחת רגליו.

השאלת הפלשתינאית אינה אפוא אלא השאלה היהודית. והיא שאלת היהודים, ושאלת היהדות. ובמקום להוסיף ולברוח מפניה – צריך לעצור, להפוך פנים אליה, לפנות ולהביט בה. מפני שלפתור לא נכון את השאלה הפלשתינאית – זה לא לפתור את שאלת היהודים ואת שאלת היהדות, וזה ממש להפקיר את עתיד היהודים ואת עתיד היהדות.

דבר (כד טבת תשנ"א 1990 21.12.1990): 13; 17

בתוך: “מרדכי מרטין בובר במבחן הזמן”, הוצאת מאגנס 1992

שום מחשבה לא חשבה הממשלה הזאת לא על סקאד לא על תל־אביב. היא לא ידעה כלום לא על הסקאד לא על תל־אביב. וכשנפל הסקאד על תל־אביב גם הופתעה וגם שותקה.

אלא שלא כמות ההרס ולא חומרת ההיפגעות עשו את ההפתעה הלאומית מן הסקאד – אלא ההיחשפות המדהימה של הפחד הכללי ושל עומק הבהלה הקיומית. איש בממשלה לא העלה על דעתו שבירה כזו של רוח העורף. איש לא חזה את מימדי בהלת הבריחה ואת התפרקות הציבור האחד להמוני יחידים נמלטים על נפשם.

הימלטו – זה כל מה שאמרה הממשלה לאזרחים המבוהלים – גם אנחנו עוצמים עיניים עד יעבור זעם.

מה שלא עשה השכל

ואילו התחלנו בשיחות עם הפלשתינים לפני שלוש־ארבע שנים – הלא כבר היינו בעיצומו של התהליך והיינו יוצאים מסדר־היום של “הסדר החדש” הזה, שהולך לשנות את פני המזרח־התיכון בתום מלחמת המפרץ.

כעת, כל מה שלא עשינו מרצון, מחכמה ומיזמה שלנו – נלך לעשות כשיד המנצחים במפרץ בעורפנו.

ואותם עיוורים שהוליכו עד כאן והופתעו כל יום ממהלכי המלחמה הצפויה הזו – הם בדיוק אותם עיוורים שלא ראו ולא הבינו את השאלה הפלשתינית ומה יהיו תוצאות סירובם לראות ולהבין.

ועוד מעט, ומי שעמד בראש ורק דחה כל הזמן, ורק אמר אין דבר, ורק הכל בסדר, ורק לא לעשות כלום, ורק לשבת, ורק לחכות, ורק הכל יבוא מאליו ויסתדר מעצמו – הוא יצטרך לראות במאוחר, כי מה שלא עשה השכל – יעשו כעת הבעיטות באחוריו.

בית פתוח

פתאום ולא מרצון הנהו עומד כאן פתוח, חסר פנים, וחשוף תוך. פתאום וכל מה שהעמידו בו בטרחה אין־קץ ובמסירות ובחריצות ובניקוי אבק ובצחצוח ובשכלול פרט לפרט ובכל תשומת הלב – הנהו עומד חסר פרצוף, לא יאומן.

על מה סמכו יושבי הבית? על קירות של קרטון, על תריסים של קש ועל מעוז של אבק? על ההבטחה שהנה משמידים את כל הטילים בנשיפה אחת? שטיל אינו מזיק יותר מעטישה קולנית?

מארבע קירות הבית חסר הקיר האחד שבלעדיו הכל חסר ממשות. חלל פעור יותר מדי, גידמי קירות שלא עמדו במבחן ואותה צעקה אילמת: אין על מה לסמוך.

מכל מה שרק לפני יום היה נראה כבנוי ויציב ומציע ריפוד של נוחות ביתית, נשארה ריקות המומה. וכל “סוד הבית” פנימה נחשף כשימלה שהופשלה בכוח. וכאילו הכל כאן היה אלא רק העמדת פנים ורק יומרה משובשת.

אלמלא שטילים אינם באים מאליהם. טילים אינם מזג־אוויר או רעש־אדמה שאינם שואלים את פי האנשים. טילים הם מסקנות של מצבים שאנשים יוצרים כשחכמתם נגמרת לפני שנגמרת יהירותם. “כבודנו”, “נחלתנו” ו“כוחנו” – הם שעושים טילים.

הגיהנום

איך נראה גיהנום?

מאז ומעולם שיערו אותו. מסורות עממיות וגדולי האמנים. אין דת שאין לה גיהנום ואין פחד שאינו בורא גיהנום.

אבל, ערב ערב על מסך הטלוויזיה רואים כעת את ממשותו של הגיהנום מעשה ידי אדם. התלקחויות זריחה מזוויעה, התפלצות פרצי להבות, גיצים בזנבות מתעקלים, רעמים קורעי ארץ, ירוק איום זורח, וחושך אימים נופל, ועוד ועוד התפוצצויות עד אי־אפשר עוד המתפוצץ מייד לעוד סנוורים ועשן.

מלמטה מתחת כל זה יש אנשים. נכתשים ונקרעים ונקברים ונחנקים אולי גם מתפללים ואמהות חובקות ילדים ואבודים. דבר אין להם עם סיבות ההרס, ודבר אין להם עם התוצאות. איש לא מכיר אותם. והיותם או חידלונם אינם בשום חשבון.

לטייסים שלמעלה הם רק מטרה, ורק הצלחה בדיוק הפגיעה, ורק דיווח על קליעה טובה, ורק סימון על כמה מפות בכמה מטות, ורק הודעה על מטרות שהושמדו.

הם הרוחשים שמתחת להריסות, אלה שלא אדוניהם ולא הלוחמים בו אינם נעצרים עליהם, הם הרמץ שמתחת לאש. לא בני אדם לא בני לאום ולא בעלי שם פרטי. הם רק הדפוקים לנצח.

כי מה זה גיהנום?

תפאורה אש העשן והרעם שעד השמיים?

או למטה, בני האדם האלה שאינם אלא זבל?

יזהר סמילנסקי

דבר (טו אדר תשנ''א 1.3.1991):13

1. לאט לאט (והזמן יעבור); 2. בצעד קטן אחר צעד קטן (והזמן יעבור); 3. ברכישת אמון אחר רכישת אמון (והזמן יעבור); 4. עם המדינות השכנות ועם הפלשתינים כאן (והזמן יעבור); 5. כשזה מתרגל לנוכחותו של זה (והזמן יעבור); 6. ואז לבסוף, בפחות מחיצות ובהרבה זמן שיעבור – 7. לא ניתן להם כלום; 8. ויהיה שלום.

סחי אדם

קודם דוחקים אותם לפינה עד שאין להם עוד מה להפסיד, ואחר־כך יורדים עליהם: למה הם מתנהגים בשגעון כאילו אין להם מה להפסיד.

קודם דורכים עליהם עד שהופכים אותם לסחי אדם, ואחר־כך יורדים עליהם: למה הם מתנהגים כסחי אדם – ודורכים עוד יותר חזק.

הממשלה מתפקדת היטב

את העליה מרוסיה כבר הביסה, אבל אף אחד לא כועס עליה.

את העורף בתל־אביב כבר הניסה ואף אחד לא כועס עליה.

את סיכויי השלום הנה האפיסה ומי כועס עליה.

הטובה שבכל הממשלות לעם הטוב שבעמים.

יזהר סמילנסקי, דבר, 22.3.91

מה שעומד כעת על סדר היום שלנו אינו איום הטילים¹ שיילך וייפחת, ולא מצוקת ההריסות שתלך ותמצא את פתרונה – אלא האיום הקשה מכל: האיום על המשך ההיסטוריה של היהדות.

ממשלה זו שעל כל קרנפיה נוסף הקרנף השחור, הולכת לקבוע את מראה ישראל שלאחר המלחמה. הם מבקשים מדינה שתיפטר מן השאלה הפלשתינית בשתי הדרכים המוכרות: בהמשך הכיבוש של הכל, ובהמשך דחיקת רגלי הערבים מן הכל, על הערבים יהיה להיכנע או להסתלק. וזה גם יהיה השלום: מדינה נקיה מערבים תובעי הגדרה עצמית.

המלחמה על שלימות הטריטוריה היא שתמלא אז את תוכן היהדות. כל האנרגיה הלאומית תצא על ביצורים, וכל התרבות הלאומית תפנה להצדקת הכיבוש.

ומה יישאר מן היהדות? את מצוות הדת אפשר לקיים היטב גם בברוקלין. אבל מה על מצוות היהדות ההיסטורית, שמאה שנה עיצבה את הארץ הזאת כמקום למימוש ערכי היהדות, מה על האידאות על חברה שוחרת צדק ועל תרבות בונה שלום? הן מגיעות כעת עד סופן. לא סוף ההיסטוריה, אלא סוף ההיסטוריה של היהדות.

וכאן אנחנו עומדים כעת.

מדינת היהודים הולכת להיות עוד שכונה אחת של קנאים ברברים במזרח התיכון, עמוסת נשק וריקת רוח. עוד התנחלות של משוגעים שאינם משוגעים, אלא סתומים באגואיזם שבטי. עוד פרבר של דרום אפריקה, אלא ששם הולכים ומבינים וכאן הולכים ונסתמים. עוד מושבה של בריוני טריטוריה עם טילים, ועם אטום. עוד עדה אחת בדרום לבנון שתחיה על חרבה וראשה מלא דם.

עוד שבט על גבול המידבר עם “אללה הוא אכבר” בעברית.

מי שנותן יד למהלך הזה, מי שמניח לזה בשתיקה, מי שאינו נוקף אצבע ורק נשאר מבוהל מן הצד – יהיה רואה בסוף היהדות.

בשביל מה להיות יהודים? אולי רק בשביל שלא להניח לממשלה השחורה לחסל את היהדות.

יזהר סמילנסקי

דבר (כד שבט תשנ''א 8.2.1991): 13

מתהלך בארץ אחד עבה־עורף ומגלגל גללי [מיל]ים: לגרש לגרש, לגרש מאה, לגרש אלף, [לגר]ש את כולם.

[ד]ם יהודי! – הוא גולל גללי מלים – דם יהודי! [ח]יילים יהודים בלבנון, דם יהודי, דם יהודי.

[ל]גרש, לגרש! – מדקלם מצח־הנחושה – שלא [ישפ]ך דם יהודי! דם יהודי!

כבוד תורתנו

[הרו]צח מחברון שוחרר ונישא על כתפי חסידיו

[שומ]רי דת ישראל יצאו בריקוד

[או]ר תורת ישראל עליהם זרח

[האס]פנים הייחודים אוספים שלל

[הרו]צח החרדי רוקד במקהלות יה

[שונ]אי ישראל זוכים ומלאכת ביזוי היהדות

[נעשית] על־ידי צדיקים.

לא יתנו לו

יובל נאמן מצהיר כי צריך לגרש אלף ערבים כדי שיהיה שקט בארץ.

יובל נאמן לא ישוכנע לעולם כי השקפתו טעות ומסקנותיו אסון.

אם תכתוש את האוויל במכתש בתוך הריפות לא תסור מעליו איוולתו.

יובל נאמן אינו אוויל. הוא חצוי לשניים. חציו שבמדע מתוקן, חציו שבאנושות משובש.

אבל את זה הוא צריך לדעת בשני חצאיו, יש בארץ יהודים רבים שלא יתנו לו. וביום שילכו לעשות כעצתו תפרוץ בארץ מלחמת אחים. ויצטרך לגרש דרך חומות יהודים.

אדם מולך

מאה אלף בני־אדם נהרגו במלחמת המפרץ. זה ששלח אותם שרד. איך זה להיות מי ששלח מאה אלף למות בשבילו? איך זה להיות אדם שמאה אלף מתים בשבילו?

מה חושב על עצמו אדם מולך? מה חושב המולך על בני האדם? מה חושבים הנותרים בחיים עליו? האם ככה זה העולם, בעיניהם, ואין מה לעשות?

האם רק מפחד מפניו קיבלו עליהם למות לשמו? או אולי יש גם כאלה שהעולם יותר יפה בעיניהם כשיש מעליהם אדם כזה שטוב למות בעדו?

האם מעולם לא שמענו שטוב למות בעד מלכנו, בעד משיחנו, בעד עפר קדוש, בעד הר־הבית? מעולם לא היו סמלים שכבוד היה למות בעדם, מעולם לא היו סיסמאות שהיו שוות יותר ממוות, וגם יותר מהרבה מוות?

כי מה אנחנו בסך־הכל אם לא קצת אשפת היסטוריה?

יזהר סמילנסקי

דבר (כ ניסן תשנ"א 4.4.1991): 13

כורדים עלובים, אין להם נפש, רק דם. ולא יודעים שדמכם לא חשוב ולא חייהם ולא מותם.

ואילו לאמריקאים יש חשבונות מפוכחים למה לא לנקוף אצבע להצלתם. חשבונות מחושבים היטב לכל צדדיהם. ורק יש רגעים שאם אינך עוזב הכל ופשוט רץ להציל – לא תינקה עוד מן החרפה.

יהיה המבט הפוליטי, הכלכלי, התורכי, האירני, המזרח־תיכוני וגם העולמי מה שיהיה – החופש שנותנים לאותו בריון להתנפל ולרצוח באין מפריעה עם בורח על נפשו ואין לו לאן לברוח – שולל את כל מה שעשתה ארצות־הברית במפרץ, מבטל את תוקף מלחמתה, ומערער את אמינות נשיאה. אם פיקוח נפשו של עם אינו דוחה הכל, אם כל מיני חשבונות חשובים יותר מחייו של עם נרצח – הכל היה רק חרפה צינית.

אי־אפשר שהנשיא אינו יודע. ממש כמו שאי־אפשר היה שלא ידעו בשעתם מה קורה במחנות ההשמדה. גם אז לא היה כדאי להם להתערב.

הוי הכורדים העלובים – אתם חתיכת לא־כדאי. אתם שלושה מליון אנשי לא־כדאי. נשיא מעצמת העולם מצטער, חייכם פשוט לא שווים כלום. קורמורן טובע בנפט חשוב יותר מילד קופא למוות בין גבולות סגורים.

אשרי העם שלא צריך מצילים

שוב סדרנו את העולם.

כשיכירו מדינות ערב בישראל, נדון גם בפירוק הנשק, הבטיח ראש הממשלה בגודל לב.

אבל, מכיון שההכרה בישראל איננה צפויה למחר, הרי גם הסוכריה (שהעולם אוהב) פירוק הנשק איננה צפויה למחר. ומה שנשאר מכל ההבטחה אין בה יותר מכשיבוא המשיח. ושוב הרוויחו דחיית זמן ושוב כלום לא ייקרה. ובחנות המכולת שבמשרד רהמ, שתמיד מחליפים בה חכמה בערמה, כולם מחייכים. שוב הצליחו להוליך שולל את בעלי החוב – ובלי לתת כלום קבלו דחיית פרעון!

ואיזה חיוכים: שוב דפקו את השלום.

הו, בייקר התמים – גם אותך יסדרו.

יזהר סמילנסקי, דבר, 12.4.1991

לפני ימים אחדים, לרגלי הבופור, התקרבה נערה אל סיור של צה"ל והפעילה מטען נפץ שהיה צמוד לגופה. היא נהרגה ושני חיילים נפצעו. ארגון המחבלים הפרו־סורי הודיע כי ההתקפה באה כדי לאשר את “זכויות עמנו”.

למה החליטה הנערה בת ה־19 לפוצץ את עצמה? האם החליטה, או מה עשו לה כדי שתסכים להתפוצץ, מה אמרו לה, או אולי סיממו אותה? ואיך השפיעו עליה להאמין שחייה זולים משווי זכויות עמה, בעוד שחיי שולחיה יקרים מחייה? ממה עשויים האנשים שהחלטות נוראות כאלה יכולות להתקבל על דעתם – אם אמנם הייתה כאן דעת – האם הם אנשים כמוני, כמוכם או שהם זן אחר, שמרגיש אחרת, מבין אחרת ומתפרץ אחרת? איך זה שבעיניהם היא אולי גיבורה ומופת לקידוש השם, ובעיננו היא קרבן לשפלות האדם? האם די שנסביר את התסכול ואת אין המוצא שאליו נקלעו שולחיה, כדי שנוכל להצדיק את הבלתי מתקבל הזה? האם יש בעולם נימוקים פוליטיים, חברתיים, דתיים, לאומיים או אישיים שיכולים להסביר את הבלתי נסבל הזה?

ואמא שלה, וחברותיה ואוהביה, מה הרגישו כשהפכו את הבת לפצצה חיה, או אינם מעזים להרגיש? האמנם לא כל האנשים בעולם מרגישים אנושית? האמנם יש תרבויות שטמטום פראי מתקבל בהן כגבורה עילאית – או רואים בנערה רק עוד חייל התוקף את אויביו בכל נשק אפשרי, ומלחמה היא מלחמה?

אין אלה שאלות רטוריות, אלה הן השאלות שכל המזרח־התיכון חי בהן כעת בעוצמה ובאיום שובר שיאים: התנהגויות זוועה לא יאומנו בצד גינונים המשותפים לכל בני תרבות: רשות להיות מפלצות בצד התביעה לשיקולים הומאניים: היתר לרסס בגאז כפרים שלמים בצד הנמקה ליגאלית לזכויות האדם; האימים שידעה בירות, למשל, בלי שיהיו שם יהודים, או הברבריות החשופה שהתגלעה במילחמת איראן, בלי שיהיו שם יהודים, בצד כל מיני מעשים מפלצתיים שנעשו כנגד יהודים או באמתלא יהודית. מה מותר, מה אסור, מה קדוש, ומה טמא, מה עובר כל גבול ומה אין לו גבול, מתי השיגעון הוא מחלה ומתי השגעון הוא גדולה – ממש במיצר המתערבל הזה אנחנו מסתחררים, ומחפשים לנו מוצא לפני שעצמותינו יוטחו אל הסלעים.

זה מיצר שנימוקים הגיוניים מעורבים בו עם אין נימוקים ועם יצרים פתוחים. מיצר שאינסטינקטים קמאיים משחקים בו עם טענות ראציונאליות, שבתי־משפט מצילים בו את זכויות היסוד, וגרזנים וסכינים חורצים בו דין מהיר, שמקומות קדושים מבעירים בו אש מקוממת עמים, ויערות מצלים לכל עובר־אורח נשרפים בו בלי לחוש שום כאב, כל ויכוח יכול להסתיים בקטטה המונית וכל הגיון יכול להרתיח פתאום את הדם, וכל משא־ומתן, הנשמה תצא והוא לא יתחיל.

מה לא נאמר עוד על הסכסוך הישראלי־פלשתיני ולאחר כל מה שנאמר אין קץ – מי זז מעמדתו הקודמת? חפירות הוויכוח הזה עמוקות, טוטאליות וקבועות במקומן למרות כל תהפוכות הזירה והזמן, כמו פעם על קווי מלחמת העולם הראשונה, הרחמן יצילנו.

אלמלא שהוויכוח הזה אינו ויכוח היסטורי תיאורטי, אלא הוא ויכוח קיומי מעשי: איך יוצאים מן המיצר הזה שבתוכו אנו סגורים, ומטלטלים ונבחשים בו, והזמן כנגדנו. זה ויכוח שבין שאר תכונותיו הקבועות בולטת גם תבונתו ההיסטורית להתפוצץ ולפוצץ, ככל אנרגיה כלואה שאין לה מוצא אפשרי, ודם והרס, וכעס ושנאה, ותסכול ויאוש – מעבירים את הוויכות לעימות של אינסטינקטים, יצרים קדמונים והשתכרות מיתולוגית – שהמוות מתהלך ביניהם כגיבור שחור, המשתחווה לקהל לאחר כל סצנה.

הצדדים הפוליטיים של הסכסוך מוכרים לכל, וכן גם הצדדים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים – ידוע גם הדפוס האדריכלי של הסכסוך: תביעה סימטרית כבתמונת ראי – זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, ו“כולה” כוללת הכל, לרבות כל הדוגמאות לפתרון סכסוכים; אלה שנכשלו ואלה שכמעט הצליחו, לרבות הלקח החוזר שלעולם לא תצליח לשכנע את הצד השני, וכל צד רק יילך ויקצין, רק יילך ויישתק את המתונים, עד שלבסוף לא יישארו בזירה אלא רק השניים, רק קין והבל, ואו אתה או אני, ולעולם לא חיי יחד.

עוד סימן יש לוויכוח הסובב סביב עצמו הזה – שלא רק ששני הצדדים האויבים אינם מדברים זה עם זה, אלא שכל צד אינו מדבר עם הצד האחר שבביתו. באופן שתמיד ובכל מקום נפגשים אנשי צד אחד רק עם עצמם, עד שנמאס לבוא לכנסים אלה, שבהם שוב משכנעים המשוכנעים את המשוכנעים. שבהם שוב אותו מונולוג חוצב להבות, או שוב אותם שני מונולוגים בלתי נפגשים שמתחפשים לדיאלוג, ושוב כלום לא בעולם לא משתנה, ורק אין הפתרון משתלט על הכל, ורק פתרון הוואקום הולך למסקנתו: או ששני הצדדים ייהרסו, או שצד שלישי יכריע ביניהם.

לא מפליא אפוא, שבין שאר הטענות החוזרות, חוזרת כעת הטענה על התנהגותם הבלתי נסבלת של הפלשתינאים, ברציחות שהם רוצחים בפראות החוצה ופנימה, בהכרעות הפוליטיות שהם מכריעים כעת במלחמת המפרץ, ובתקוות המשיחיות שהם תולים בסאדאם חוסיין. עם מעשים כאלה, אומרים אצלנו, ועם הכרעות כאלה אי אפשר לשבת לדבר, ואין עם מי לדבר.

וכאמור, גם לאחר שמנסים להסביר ולתרץ ולהבין למה הגיעו הפלשתינאים עד כדי כך – עדיין מבהיל להיווכח עד כמה יש כאן שתי תרבויות שונות, ושתי רגישויות אנושיות שונות לעניינים כמו נקמה, כבוד ואי־הודאה בערך החיים, ועד כמה יש ספק אם החיים אמנם עליונים מעל כל ההמלצות בעד מה טוב למות. וכאילו התגלה כי מעבר למשותף לכל התרבויות, יש איזה שוליים שהנימוקים התבוניים, המאחדים את הכל, אינם חלים עליהם, מין שוליים ראשוניים כאלה וקמאיים שלא למדו כלום ולא השתנו בכלום ושכעת בתוקף נסיבות קיצוניות, מתקפלים השוליים האלה ומכסים את האמצע הגדול, האמצע המשותף לכל, לכל אדם ולכל תרבות, מתקפלים ומכסים על האמצע של האפשר האפשרי, ואיזו שאגה חנוקה מימי בראשית משתחררת פתאום ועולה ודוחה את כל איסורי התרבות – והדם בא אז לפני התבונה, והכבוד בא לפני ההבנה, והנקמה באה לפני הבינה – והמשוגע בא אז כקדוש, והקדוש כלוחם מלחמת קודש. ולוחם הקודש הופך לגיבור, והגיבור מתנשא אז על הכל, ודברו אחד ופשוט: אין אלוהים מבלעדי אלוהים ולעולם יש רק מימד חיים אחד, ואין בעולם אלא רק מימד אחד, ורק מימד אחד יש לכל. ורק מימד אחד הוא מעל הכל. כאילו ניתנה היום הרשות לאנשי רק־מימד־אחד להתהלך בארץ ולעשות מעשי רק־מימד־אחד, ואנשי רק־מימד־אחד גם הולכים ומתהלכים ועושים דברים כדי להוליך את כולנו לשיגעון ולתוצאות השגעון – כאילו ניתנה הרשות ללכת ולעשות מעשי רק־מימד־אחד, וגם המדיניות הישראלית הולכת ומספחת בכל כוחה את מדיניות הרק־מימד־אחד, וממשלת הרק־מימד־אחד מנהלת היום מדיניות של רק־מימד־אחד ורק מונולוג אחד, במקום ההידברות המבוקשת, והפיכת מרחב ההידברות לסימטא צרה אחת וחד צדדית, ודחיסת הכל אל חוסר־המוצא האחד הזה – מדיניות שמזמינה את העימותים עם כל שאר החד־ממדיים שסביבנו, שדוחפת את החד־ממדיים שלנו קדימה, שמטפחת את החד־ממדיות כתרבות לאומית, ושהולכת וסוגרת עלינו את סיר הלחץ של החד־מימדים ושאם לא נדע להיחלץ מהר – הולכת לקום כאן בין הים והירדן ארץ החד־מימדים – ולהתפוצץ עלינו.

ומכאן כבר לא רחוק מהיות כולנו עומדים כנגד כל הפלשתינאים ובהסתייגות מהם: אם אתם כאלה אין לנו דיבור אתכם, ואם לא תהיו טובים כפי שאנחנו טובים – אין לנו מה לחפש יחד.

כאילו זכאותו של אדם להיות בעל זכויות ניתנת לו מידי מישהו, לאחר שעבר מבחן כשרות. וכאילו בלי אישור להתנהגות שתהיה טובה בעינינו, אין לבני־אדם זכאות להיות בעלי זכויות.

אלא שכל כמה שההתנהגויות הרווחות ברחוב הערבי הנסבלות אולי במסגרת תרבותו – אינן נראות לנו, ואף מקוממות אותנו בשאט־נפש – עדיין אינן עושות אותנו לאדוני התנאי – שאם לא יחדלו הערבים מהיות שוני תרבות לא יקבלו את זכויות האדם הראשוניות. מפני שאין בעולם אף תנאי כזה, שעד שהשונה לא יהפך לדומה, לא ייקבל זכאות לזכויות שוות. אמנם יש בעולם פרקטיקה כזאת, אבל זו פרקטיקה של רשעות, שסובל ממנה כל מיעוט, ושהיהודי עד עתה סבל ממנה יותר מכולם.

פשוט, אין אדם חייב להפסיק להיות שונה, כדי להיות שווה זכויות. ואין אדם חייב להפסיק להיות שחור כדי לקבל זכויות שוות, ואין אשה חייבת להפסיק להיות אשה כדי לקבל זכויות שוות. ואין אדם חייב להפסיק להיות ערבי כדי לקבל זכויות שוות. זכות השונים לקבל זכויות שוות כזכות הדומים. אלא שקשה עד אי־אפשר לדעת־הקהל שלנו לקבל מסקנה כזאת. מפני שאנחנו תמיד שווים יותר ואנחנו ניתן או לא ניתן לפי מידת וויתורו של השונה על שונותו, ועד שלא ייכנע השונה ולא ייחדל מהיות שונה ולא יתחיל להיות דומה לדומה – לא ייקבל כלום. וכאילו רק לאחר שייבטל את זהותו המיחדת אולי יהיה ראוי לקבל זכות להיות אדם שווה, ורק לאחר שיסוג משונותו יוכל אולי לצפות לזכויות שוות.

יחשבו הפלשתינאים מה שיחשבו על סאדם חוסיין, מחשבות נכונות ונבונות או לא, תהא מחשבתם שגיאה או לא, כנגד טובתם שלהם או לא – מחשבתם אינה עילה לביטול זכאותם לזכויות יסוד, לזכות ההגדרה העצמית שלהם, לזכות ההכרה בזהותם, לזכותם לחיים חפשיים, ולזכותם להיות שותפים בכל דיאלוג שייקבע את עתידם. כבעלי זכות להיות שונים, מפני שמעבר לדומה שבכל אדם ואדם יש בו גם שונה – והדיאלוג הוא הקשר שקושר שונים, והוא הדרך למציאת פתרון, שכדרך כל פתרון – אם לא יהיה מוסכם, כאילו לא היה. וכידוע, שום פתרון לא יתקיים אלא רק אם הוא פתרון מוסכם על צדדים שונים בעלי זכויות שוות.

אמרנו כל זה, בלי ששאלנו עדיין אם התנהגות לא אנושית ותגובות פרימיטיביות הן נחלת רק צד אחד בלבד? ואם החזרה אל נהלים מיתולוגיים ואל טקסים ארכאיים מתגלים בכל חרפתם רק אצל בני תרבות אחת, וההשתלהבות הצרחנית ואיבוד השליטה – אם אפשר לצלמה רק מצד זה של הרחוב, ואם התפרעות נחשבת כגילוי של כבוד לאומי רק בשפה אחת? ואם הנאמנות לחצר אל־אקצה, והנאמנות להר־הבית, אינן נאמנות לציווי דומה אבל הפוך? אלה קוראים למקום בשם מה שישנו שם, ואלה קוראים למקום בשם מה שהיה פעם, ושאולי יהיה שם שוב, לאחר שימחקו את הקיים.

יותר מדי פעמים מצאנו עצמנו, מתגודדים באותו אבדן חושים, שיכורי יצרים שלוחי רסן, ומבוסמים עד בהלה ב“לנו מותר הכל” – והצריחות מוות מוות, הדהדו גם אצלנו באין מכלים, ואלה שאך זה עתה שמעו וטעמו את ה“מוות ליהודים”, משחררים כעת מתוכם את ה“מוות לערבים”, עד שכל נסיון לעצור נבלע בקולות המתהוללים לא לא לא, ואנחנו אנחנו אנחנו, ומוות מוות מוות – קולות שאינם עוד קולותיו של מיעוט שחטף לו רגע, אלא קולות של מיעוט שיש לו סביבו רוב בטוח, מיעוט שיש לו סביבו ממשלה ששומעת ומקבלת, ממשלה שאם אין לה לא כוח ולא שליטה ולא הישגים בשום דבר, בחזון הזה של אנחנו אנחנו, ולא לא, ומוות מוות – אין גבול ליזמתה, לעוצמתה ולהתרברבותה. זו הממשלה שיש לה היום רוב בארץ, וכנגדה יש רק מיעוט, מיעוט אציל מאד, רב זכויות מאוד, ומתהלך כצל שותק מאוד.

והנה כך, בשעה המיוחדת הזאת, גם השמאל איבד פתאום את עשתונותיו. וכאילו איכזבו אותנו הפלשתינאים, כשהתברר שהם חושבים אחרת מה טוב להם, וכמתוך חולשת הדעת נתפש גם השמאל והודה שהזכאות לזכויות תלויה בהתנהגות לפי טעמנו, ושגם הם אינם סובלים את השונה אלא רק כשהוא נעשה לדומה. אין בדברים אלה אף מילת זכות לפלשתינאים כשהם עושים את מעשי הזוועות שלהם. ואין כאן הצדקה להעדפותיהם הפוליטיות ברגע זה – אבל יש כאן קריאה שלא להיעצר לפני המשוכה הזאת, ושאף על פי שמחשבתם שונה ושאף על פי שערכיהם אולי שונים – אין לנו רשות להתנות בכלום את זכאותם לזכויות יסוד שוות. יחיו להם הם כפי שהם ואנחנו נחייה לנו כפי שאנחנו. אף אחד אינו כליל השלמות, ואף אחד אינו חסר מעלות, מלבד שהם כעת בידינו וזכויותיהם כעת עצורות בידינו. באופן ששונותם, ואפילו היא שונות מעוררת דחיה – אינה עילה לעכב את זכויותיהם. זכויות אדם אינן ניתנות מידי מישהו כגמול על משהו, אלא הן קנויות לאדם מטבע האנושי שבו.

ולבסוף, אילו היה לנו שכל להתחיל בהידברות לפני שלוש־ארבע שנים, הלא כבר היינו נראים אחרת מקצה לקצה, בין אם כבר היה איזה סיכום ובין אם התהליך עוד היה בעיצומו – וגם מה שניתן היה אז להשגה, היום הוא כמעט נבצר – ואילו ידענו אז להתחיל, לא היינו היום המגנט המרכזי לשנאת כל המזרח־התיכון, ולא היינו המטרה הבאה לאחר מלחמת המפרץ. ההתעקשות הלאומנית שלנו הולכת ובונה כעת את המצור הנסגר עלינו, והופכת את ישראל לבועה מוקפת כוחות פיצוץ, שהולכים ומתממשים בסדר כוחות אזורי, במארבי טרור, ברציחות ברחוב, בגיחות מן הים ובהתאבדות יחידים – אילו התחלנו אז גם לא היינו היום נמאסים והולכים על העולם, והולכים ונמאסים גם על עצמנו.

אילו, אילו… אילו לסבתא…

צריך על־כן, שנהיה מבינים, כעת, לאחר מאה שנות נפתולי הדחיה שהשאלה הפלשתינאית אינה אלא שאלה יהודית. שהשאלה הפלשתינית היא הדבשת שעל גב היהודי, ושהיהודי הכובש הוא הדבשת על גב היהודים ועל גב היהדות. ושאם לא נרפא ממנה, היא תכריע אותנו ואת יהדותנו ואנחנו ניכרע תחתיה. אי אפשר להם ליהודים שיהיו יהודים כשהם יהודים כובשים. היהודים כשהם אדונים כובשים – הם ויהדותם בשאלה גדולה.

להכרח זה לצאת מן הכובשות, יש נימוקים גדולים מכל צד, נימוקים בטחוניים, מדיניים, כלכליים, חברתיים ותרבותיים, אבל מעל הכל ובראש כל הנימוקים – הנימוק הקיומי, כלומר המוסרי. לא נתקיים כיהודים ולא יתנו לנו להתקיים כיהודים, אם נמשיך להיות יהודים כובשים.

להשתחרר מן הכיבוש – זה היום להיות יהודי.

דבר, 10.11.1991

אי־אפשר להחריש. מה שעשו בסילואן מרגיז ארץ וצועק לשמיים. סילואן, ולא כפר השילוח ולא עיר דויד ולא כל שאר שמות הכזב של הפולשים. סילואן, הכפר שעדת רשעים פרצה לתוכו בדגלים, בשירה ובריקודים בכיפות ובציציות במזרנים ובכלי־בית – ובמשמר הגבול מהודק סביבם. ועיניים מציצות מכל הפינות צופיות דומם כעיני נאנסת.

עדת גזלנים מזוינת פרצה פנימה, חוגגת נצחון מזויין, שיכורת שוד מזוין שהצליח לה.

לא שום ניירות בעלות מוכחה, ולא שום צדק היסטורי, ולא שום שליחות עם ישראל הביאו אותם לסילואן – אלא כוחו של משמר הגבול ואימת זרועות הבטחון שלצידם: לערבים רבים ניירות בעלות על בתים רבים בשכונות ירושלים, מדורי דורות והמפתחות בידיהם; ולא שום צדק היסטורי שאולי הנה אך זה התחיל מגשש רופס בצעדי ההידברות הראשונים; ובעיקר לא שום עם ישראל, ועם ישראל לא שלח אותם והם אינם אלא עדת בריונים שמבזה את עם ישראל וממיטה עליו קלון.

אילו נזעקו ובאו מחר מאה אלף יהודים סביב בתי הגזל בסילואן לצעוק להם בוז, שהם אינם עם ישראל ולא בשליחותו, שהם חרפת ישראל ובושת הציונות, שהם עלבון ליהודים ובקושי הם בני־אדם. שהם פראי אדם שבחסות ממשלת זדון פלשו והדפו ולקחו וחטפו, אטומים לכאב בני אדם וחרשים לבכי המדוכאים, נימולים ערלי לב, בני איזבל ואחאב.

שאילו אליהם באישון לילה אנשים מזוינים היו פורצים לחטוף את בתיהם, אילו נשותיהם היו מייבבות אין אונים לפני הבוזזים, אילו ילדיהם היו מציצים מבוהלים ולא יישכחו עוד לנצח, אילו הם היו הצועקים בגרון ניחר אל הפולשים ואל השמים המכוסים, אילו הם מבחוץ היו שומעים את שירת השודדים מבפנים.

אילו מאה אלף יהודים סביב סילואן לצעוק להם בוז, לקרוע להם את דגל “ציון במשפט תפדה” שלהם, ולהתנער מעדת בני קורח.

כאן כמובן מתקיפים: ואיפה קולכם כשהם רוצחים בנו? צר על כל אדם שנפגע, על כל אחד מ־16 היהודים שהומתו ועל כל אחד מ־783 הערבים שהומתו בארבע השנים האחרונות. אבל מה מצפים שיעשו ממציאותם רבת הדורות, ובשמיטת הקרקע מתחת רגליהם – מי לא היה מגיב על נישול ואפילו ידיו ריקות ואפילו ידיו קשורות?

ואילו על ההיתר לקחת ולחטוף ולפלוש, על ההיתר לרשת אנשים חיים ולרדת לחייהם, על ההיתר לכרות עצים ולתפוש בתים, על הפגנת הרשעות הזאת העיוורת המסונוורת, על המוסדר הזה, הדתי מאפיונרי, הסגור מן האנושי ופנוי כולו רק לתאוותו: לרשת, לתפוש, לחטוף ולרקוד על כאב בני אדם חיים, על ההיאטמות לכאב הזולת ועל הצגת עדת רשעים בוזזים כאילו הם עם ישראל – צריך להתאסף ולצעוק בוז.

יזהר סמילנסקי, דבר, יג טבת תשנ''ב 20.12.1991: 17

הסמל המובהק ביותר לאלימות הוא האגרוף. האגרוף איננו בשביל לקבל או לתת, ולא בשביל לעבוד או ללטף, האגרוף הוא בשביל להכות: כל האצבעות מלוכדות בו אז לגולה אחת של אלה חובטת. האגרוף הוא בשביל לאיים, בשביל לפגוע, בשביל לקצר תהליכי שכנוע, בשביל להוכיח בלי להוכיח, ובשביל להשיג מיד. אז מה עוד אפשר לעשות באגרוף הזה שבורא האדם עשה כדי שיהיה לו אגרוף?

ואילו המילה המובהקת ביותר לאלימות היא ה“ארור”, שהיא קללה על קיומו של המקולל, השבעה לשלילת קיומו, והכרזה על מחיקת זכותו להימצא חי, קללה על מי שמאיים עלי, על מי שלא נותן לי, על מי שמפריע לי להשיג, כדי שבבת־אחת ייעלם, ייכנע ויימחק, ואילו נעשתה המלה לגוף היתה הופכת מיד לאותו האגרוף או לאותה אלת החובטים או לכל מה שבכוחו לכסח סופית.

עוד לא תמו ימי גן־העדן וכבר נשמע ה“ארור” מפי בוראו של עולם, ועדיין כולו טרי, לרבות “ארורה האדמה” שזה עתה בראה מן התוהו. ועוד הוא מצווה בתכלית הקיצור ובלא לנמק “יהיה אור” וכבר הוא ניחם על העולם שברא ומצווה, עם נימוקים, על המבול שיבוא וימחה את הכל, מלבד את קצת הטובים, שמהם, כידוע, אנחנו כולנו, כל הטובים וכל הלא־כל־כך יושבים כאן היום. הכל במילים אלימות.

מילים אלימות אינן באות אפוא רק מחוסר מלים הולמות, או רק ממיעוט מילים רכות, ואינן רק פרי כעס, אכזבה, או רוע מלידה, ואינן רק מלים נמהרות, המוטחות בחומו של רגע – מלים אלימות גם בונות עולם, גם עושות תרבות וגם קובעות את תחזית מזג האוויר. הפקודה החד־הברתית “אש!” עושה דברים בעולם ובחיים והפקודה “חדלו” עושה דברים בעולם ובחיים, כדרך שגם פקודת האלוהים אל עם ישראל בעודו במדבר “קום רש!” עשתה דברים וגם הרחיקה לכת יותר מן המשוער, ומכל מקום, לא פחות מן הביטול שביטלה איזבל את המלך אחאב, כשהיסס אם מותר לו לרשת את כרם נבות – “קום רש!” נבחה אשת הברזל על לב הדונג של המלך, שירד מהר לכרם לרשתו, אלמלא עוכר ישראל, שליח אלוהים, הנביא אליהו, שבמילים האלימות שתכפו ובאו לאחר המילים “הרצחת וגם ירשת” – הובטח לו למלך להכרית ממנו משתין בקיר ולמלכה הובטחו הכלבים ללוק את דמה, והמילים גם נתקיימו במעשים שם בברכת שומרון, כשבאו הכלבים ללוק והזונות רחצו בדם המלך, וראו בספר מלכים א'.

מה זה “קום ורש”, או מה זה “בוא רש”? – זה, קח לך בלי רשות מה ששייך לאחר. אתה היורש, אף־על־פי שאינך היורש. אלא שכעת יש לך הכוח ואם לא תהסס תיקח. מסתבר שמי שחי כאן לפניך לא היה די צודק והסימן – שלא היה די חזק. ואין צורך להיות אָלים במיוחד כדי להודות שרק הכוח הוא הצדק, ושבעל הכוח איננו צריך לשום צדק נוסף, ושמסכן הוא מי שאין לו הרבה יותר אלא רק צדק. על שלט המלוכה הבריטי כתוב צרפתית “אלוהים וימיני”, לאמור, זרוע ימיני היא זרוע הצדק. אגרופי הוא צדקי וצדקי באגרופי וכך גם נבנתה האימפריה: באגרוף ברזל, ולא בצדק תירש ארץ כי אם באגרוף, וב“רק כך”!

אלימות היא גם המנוסה מן הפחד, היא גם פחדנותו של הפוחד, אבל קודם־כל היא ביטול האחר עד לאינותו, והיא חיסול ה“אני” של האחר והפיכתו ל“הלז” בטל ומבוטל, והיא שלילת היוולדו על־ידי שלילת מולידיו, בהוקעת ערוות אימו ופרסום קלון אביו, והיא דם ה־סְ־סְ־סְ המשתק של לחישת הנחש המופתע, והיא גם הטראח הגדול של מפץ מטען החבלה ו“מכונית התופת” שמן החדשות, ויותר מכל היא ההשבעה המאגית המזעיקה את הכוחות הדרקוניים ממעבה הזמנים והמעיזה אותם מחשכת השאול, לבוא מיד לסגור חשבון.

אבל אלימות היא גם שעת הלקיחה בלי לשלם, שעת ההזדמנות לחטוף בלי להיענש, שעתם הטובה של אוספי השלל, שעת הכושר לאנסים לאנוס, שעת בוזזי כל מלקוח חסר־כוח, ושעת המכים את הקשור, והדורכים על הרמוס. אבל אלימות היא גם שעת היציאה לשטח ההפקר מעבר לסייגים הבנויים, ופתאום והיא נעשית גם לשעת אמירת השחרור הגדולה, לשעת ההתנשפות של המרי, ולשעת דברי המחאה הגדולה.

מלים אלימות מחפשות להן קשב מהיר, מיידי, על המקום וכרגע. הן התפוצצות שעוצרת על המקום, והן הפנייה הקצרה להקשבה מיידית, בכל החושים, במין קשב אחר, חדש, מיוחד, לא נודע עוד, הן עיקוף כל הדיבור הרגיל, השכיח, המצוי, השתוק, והן אזניים חדשה, מבוהלת לעיתים, אל מה שכמוהו עוד לא נשמע, והן גיוס התבוננות חדשה, שחיכתה זה כבר לתגובה חדשה, אחרת, מיידית, כדי שלא יוכלו עוד לדלג ולפסוח על ההודעה החדשה הזו, ולא לחמוק מן המוכרחות של ההודעה הזאת, שיש בה דברים לא כתמול שלשום, ושהפעם הזאת ייאמרו הדברים וזאת הפעם בלי שיינצלו מהן ומתביעתן, ולא מילים כדרבנות נמלצות, אלא פשוט מלים כהפיכת השולחן, מילים כטריקת הדלת, מלים כפיצוץ הנימוסים, מלים שאי־אפשר עוד שלא לשמוע להן ולא להימלט מהן. מלים הקוראות שם למכוסה, החושפות את כל מה שמוסתר לא שזוף, ובזות לנשמר בצינעה. מילים הטוענות כח האמת הבוטה קודמת לכל – והנה, האמת על פניך.

מלים אלימות אינן טענות הזקוקות להסברים, לנימוקים או להתנצלות. הן הצמדת האקדח לרקה, הן פריעת הסדר, הן הנסיעה באדום, הן דיבורו של הילד הרע, של הדווקא, של תדעו לכם, ושל לא איכפת לי, ושתתפוצצו – אבל תשמעו. הן חילול הקודש במכוון, והן הכפירה ביקר לכולם ובמכובד על כולם. והן החזרה אל דלות האמירה ואל הפרימיטיבי, שכאילו כבר גדלנו והרחקנו ממנו, ואל החומר הראשוני ואולי גם הקמאי שכאילו כבר השתכללנו וחכמנו ממנו והלאה, ופתאום והן גם דגל המהפכה והן הקריאה למרד, כשם שהן הרשות לקחת בלי לשאול רשות, כשם הן הכפייה על הזולת להפוך מאדם ולהיות לאובייקט, ולהיות לרק מכשיר, לרק מביא סיפוק, לרק נותן שירות, ורק משמש מה שאסור לאדם לשמש.

הנה, עצור, כזה עוד לא שמעת, אלימות אדם כנגד עצמו סוערת כזו:

ארור היום אשר יוּלדתי בו

ארור האיש אשר בישר את אבי

לאמור: יוּלד לך בן זכר

או מילים מתאבדות, כעקרבים ההורגים את עצמם –

יאבד יום איוָלד בו

והלילה אמר הורה גבר

היום ההוא יהיה חושך

הלילה ההוא יקחהו אופל

או כל אותן מלים מפתיעות, המדהימות בלא יאומן ובאי־אפשר שבהן, נאמר כאילו דווקא הכל כרגיל, כמצוי כאילו וכאפשר:

במפתח שוודי לוטָה מסתרקת

שערותיה קפיצים

לובשת שמלת קורים

ויוצאת לה –

וכעת לא תוכל שלא לשמוע ולא תוכל לומר לא ידעתי כשתשמע אוהבת אחת פרועה כזאת:

עשה בי מעשים

למרות רצוני

הפוך אותי על בטני

משוך את ראשי לאחור

עד שאצווח מכאב

ולא תיפטר מזה במלים ידעניות ולא תחמוק מהר מדי אל ההסברים ההם הכמו אמיתיים, כאילו זה רק סאדו־מאזוכיזם מוּכר ושאר ברבורי הפסיכולוגיה – ולא תשתחרר מצפרני הפנייה הישירה והלא מתחנחנת הזאת הנאחזת בך –

אמשוך ואמשוך

עד שתצא נשמתך

עד שאחנוק אותך

שרה האוהבת באזניך הנדהמות, ומוסיפה ושרה בהתפעלות:

אם היו גדלים בך צימוקים מכף רגל ועד ראש הייתי תולשת אותם אחד אחד בשיני ומותירה עירום

את גופך הלבן והחלק והיית עירום,

או אוהבת אחרת ששרה ועד כלות כוחה לאהוב:

אני אשאיר אותך מֵת אצלי במיטה

ולא אתן שיקחו אותך ממני

ומבטיחה –

אני אגרום לך להתאהב בי

עד שלא תיוותר עוד אהבה

ובמילים הכי ישירות ובלי צביעות:

צבוט את הפטמות שלי, צבוט אותן חזק,

תסטור לי, תמזמז אותי

תלחץ אותי על הרצפה, תרכב עלי,

פתח אותי חזק

שבור לי את המשקפיים

עם ריר חזק ומדמיע

הו אלוף איגרוף שלי

על מין אהבה אחת כזאת לא פוסחים, לא קוראים עליה בנחת לאור הרך של הערב, ותשמע כעת כל עצמת המוכרחות סוף סוף, חזק, ישיר לגמרי ובמפגיע –

קח שירים ולא תקרא

עשה אלימות בספר הזה:

ירק עליו מעך אותו

בעט אותו וצבוט אותו

ובלבד שלא תהיה עוד קורא בוהה אחד נים ולא נים. ולא ברבע הרגש, ולא במחצית הקשב, ולא עוד דבר בין שאר כל מיני הדברים, אלא דבר כגרזן הקרח, כבשורת אסון, ולפחות כשמיעת אותה אמירה ראשונה ששמע העולם ביום הראשון כשנאמר יהי אור והיה אור, ובאותה עוצמה של ראשוניות הדיבור הראשון: אומר ונעשים דברים, מדבר ונעשה הדבר, אומר ויש.

אבל מילים אלימות, כדרך שפותחות דברים הן גם נועלות בהטחה אחת. אין להן כבוד לשומע, ולא שום התחשבות בו, יש להן כבוד רק למשמיע ולדבר שהוא הולך להשמיע. כאילו דברו חשוב לו מבני האדם ומרגשותיהם. כאילו דברו הוא מרכז העולם וההכרח לאמור נותן לו את כל הרשות לומר – אתם תשמעו ולא יעזור לכם כלום. אני וכאבי, אני ועלבוני, אני וכעסי – חשובים מכולכם. ואני אומר הפעם ואתם תשמעו.

האזינו השמיים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. כשבני האדם ממאנים, השמיים והארץ יישמעו ויכריחו אותם לשמוע ללא מפלט. הדבר ייאמר, וכשייאמר גם ייעשה. האלימות פעם היא כמין S.O.S, פעם כמין תוף גדול, אבל פעם גם כמו החוֹלד של קפקא, שסיפר איך הלך יום אחד עם כלבו כשאת הכביש חצה חולד והכלב התנפל עליו ולא היה לחולד לאן להימלט, הכביש היה אטום וחסום מכל צד והכלב כבר מעליו – קס־ס־ס עשה אז החולד קס־ס־ס־ס עשה אז החולד, קריאת הנואש לאחר יאוש. אחרון המעשים שנשארו.

אלא שבעוד שהמילים האלימות יוצאות ומתפוצצות ונגמרות, הרי המלים הרכות הן הולכות נמוך ונמשכות להן, מושכות מלמטה ונמשכות, מושכות ונמשכות להן ובלתי כלות, ויש גם מילים אלימות רק לשחרור הקיטור, רק לשם בריאות הנפש שלא תתפוצץ, לחרף ולגדף ולנשום עמוק – ולהישאר ולהישרד עד הפעם הלא־נסבלת הבאה. וגם זה, שלמפקפקים ולמהססים להם אין מלים אלימות, ולא להמלט המתלבט יש מלים בוטות בנאומיו, אלא למלך ליר ההחלטי יש כל הנאומים שוצפי האלימות על בנותיו, על השמיים והארץ ועל עצמו. רק להחלטיים יש בוטוּת, ולמהרהרים אין אלא האולי, אולי ועוד אולי ועוד אולי, והרבה שלוש נקודות והרבה התחשבות בכל ובשומעים, ואלה, אפילו כשהם בטוחים בטענתם, הם פותחים ב“הנה נא הואלתי לדבר אל אדוני ואנכי עפר ואפר, אולי….”וב“אל נא ייחר לאדוני ואדברה, אולי…” ושוב: ב“אל נא ייחר לאדוני ואדברה אך הפעם, אולי…” – זו שיחה של זה עם זה, זו הודאה בשניים, זה אומר וזה אומר, ויש אולי ועוד אולי, והעולם מתקיים בזכות האולי, גם כשהעניין הוא פיקוח נפשות.

ואם בין אדם לאדם האלימות היא לקיצור הדרך, והיא כפיית הקשב, והיא בטול האחר ביחד עם ביטול סדרי השיחה, הרי בין דעות ואמונות האלימות היא כמעט סוד הנצחון – והאינקוויזיציה היא המצאת אנשי הרוח האידאולוגיים, וגלגל העינויים ומרתפי החקירות נוסדו והשתוללו לשם שמיים ולכבודו של האל האמיתי שאין בלעדיו, הרחמן והרחום, כשבחוץ הולכים ומערימים את עצי המוקד לשריפת עוד כופר חי.

וכשנמצא פתאם מישהו שאומר בקול את מה שרבים חושבים בשקט או רק מלחשים באפלה – רואים אותו כפורץ גדר וכמלעיז על ביתו וכמוציא דיבת משפחתו החוצה. פתאום ומושגים מיוחסים וחסיני ביקורת מתגלים מרוטי נוצות. פתאום וערכים מקודשים נחשפים ללשון השוק, […] אלימות רואה צד זה כמעשים במלחמת השחרור, ומה שצד זה רואה כמעשים במלחמתו נגד כיבושו, רואה צד זה כמעשים של איזה חיות טרף פרימיטיביות.

מטען החבלה, כידוע, אינו מכוון כנגד אדם מסויים אחד אלא כנגד שייכותו, והאלימות אינה באה אלא כדי לבטל את הלא שלנו, את הלא שייך לנו, ולמחוק את קיומו ואת זכות קיומו. האם האלימות הזו היא רק של צד אלים אחד כנגד הצד השני הבלתי אלים? או יש סימטריה באלימות אף כי לא באמצעיה? אלה נלחמים בסיסמאות על הקירות, ובטרור העושה שימוש קטלני בכל הנמצא להם תחת היד, ואלה נלחמים באמצעות כיבוש צבאי מקיף וכל־יכול כמעט. בין כך ובין כך, בין שני הצדדים האלימים המתנגשים כל הזמן זה בזה, יש תמיד עוד צד אלים שלישי שכל מה שהוא עושה – הוא שאינו עושה, שרואה ושותק, שיודע ואינו אומר, שמקבל את הדברים ואינו מתקומם, לא אם כן ביום שנפגע אישית, זה הצד הנצחי הרואה אלימות ומחריש, הצד השומע שוועות ושותק, הצד הקולט זעקות חמס ואינו זז. וזו אולי האלימות הקשה מכל, והיא זו שבגללה יכולה האלימות לחיות חופשי, והיא זו שעושה את השדה והיא זו שזורעת את נשדה ועושה את המימטרים עליו, ובדיוק היא זו שעושה שהאלימות תהא לא רק נסבלת אלא גם צומחת ומבשילה ועושה את הקמח המר.

כמובן, לא קשה להיות בין המגנים את אלימות הצד השני, וביתר שאט־נפש את כל מעשי הרצח בגרזן, בקילשון ובסכין ובחרב, ואת אח קם על אחיו ואת רצח אח את אחיו או את אחותו בגלל אבק חשדות, ולא קשה להסתייג מכל מעשי הקנאות העיוורת, ומכל האללה־הוא־אכבר והסכין הננעצת, ומכל מעשי הטירוף שטוּף הדם בידי איזה רעוּל פנים ונצור לב – אך קשה יותר ונדיר יותר לגנות אלימות אחרת, את האלימות המוסתרת במרתפים, האלימות שהכל יודעים עליה ומקבלים אותה גם כשהם יודעים שהיא חורגת מכל מה שמותר לה, אותה אלימות פרועה כלפי מי שכבר עצור ותפוש ונחקר, אותה אכזריות גסה בשם החוק ובידיעת החוק, מחוץ לעיני הציבור אבל במרכז העיר, ולא בלי ידיעת כולם וכנראה גם לא בלי הסכמתם.

מי כאן לא שמע על “הארון”, תא בגודל מטר על מטר וחשוך, סגור כמעט לחלוטין, שמכניסים לתוכו אדם וסוגרים אותו שם לשעות מרובות, כשאי־אפשר לא לעמוד ולא לשבת ולא לשכב, מסריח משתן וזוהם בצואת העצורים הקודמים. גברים נערים ונשים נסגרים בו; או מי לא שמע על “השק” שכופים לשעות ארוכות על העצור ועל הנער ועל העצורה, שק אטום ומסריח, כשידיהם כפותות לאחור; או מי לא שמע על “הפריג’ידר” החשוך והקר והמסריח שכולאים בו בין מכות למכות; ומי לא שמע על “הקשירות” שהחוקרים מומחים להן והנקשר הולך ומתמחה בהן, “קשר הבננה” וקשר הידיים למעלה, וקשר הכסא, והמכות נופלות כל הזמן, מכות מכל קטלוג המכות שהיכו מכים מעולם, וההרעבה וההצמאה וההשפלה – כשלעתים קרובות למדי, נשלח הנחקר מקץ הרבה ימי חקירה למעצר במחנות המפורסמים מחוסר ראיות קבילות למשפט, או לעתים אפילו משוחרר לביתו, כשלכל מרתפי העינויים האלה כולנו שותפים, ובשם בטחון המדינה אנחנו מרשים שיעשו שם את כל מה שעושים באין מכלים, ואנחנו שותפים שותקים כי ככה מבטיחים לנו את בטחוננו, וככה יש לכל חזירות אכזרית אשראי מובטח של שתיקה. וככה האלימות שהכל מדברים בגנותה – נעשתה מקובלת בהכרח לא יגונה.

כי מה בסך־הכל – “מוות לערבים” אלה רק מלים, ו“אללה־הוא־אכבר” אלה רק מלים, ו“בדם ואש” הם רק מלים, וגם “רק כך” הן רק מלים – עד שהמלים הופכות לדברים והדברים הופכים אנשים לדומן, והדומן הולך וממלא את חוצותינו, ומלים אלימות מתערבבות במעשים אלימים, והרשות להיות אלים, פרוע, והרשות למחוק את השני, ולמחוק את אפשרות הדיבור בין השניים ורק לכפות את האחד על השני, או שתקבל מרות או שתימחק – לא משאיר שום מגע דיבור בין השניים אלא רק מגע אגרופים ורק דיבור של אגרופים – עד שהעולם שלנו הולך והופך להיות עולם של רק נמצא אחד, רק אחד יש כאן, רק אחד רשאי להכות, רק אחד קובע תנאים, רק הכל כאן שלו, רק של אנשי שלומו, רק של השבט שלו – ואין עוד בעולם מקום לאף שני, אלא רק אני והדומים לי ורק אני והמשתייכים לי, ורק אני חי כאן ורק אני אחייה כאן, ומי שלא איתי – הוא נגדי.

איזה עולם אלים. בוקר בוקר איזה עיתון אלים איזה חדשות אלימות. סביב סביב ובוקר בוקר. מה עושים כנגד האלימות? מה אפשר לעשות? אבל עוד קודם: האמנם צריך לעשות משהו? והאם גם אנחנו? האמנם גם אנחנו אלימים ולא רק כל העולם שכנגדנו? והלא אנחנו לשלום, והלא ידנו כידוע מושטת כל הזמן לשלום – ומה פתאום אנחנו אלימים?

ובאמת, מה פתאום אלימים, אנחנו אלימים? כל מה שאנחנו עושים איננו אלא רק שאנחנו מושכים את הקרקע מתחת רגלי הפלסטינים שיושבים כאן, ורק מחכים מהם שיקבלו זאת ברוח טובה ולא יגיבו בכעס ובאבן ובסכינים, כי מה אנחנו עושים להם מלבד שמצפים שיקבלו בהכנעה את מה שלא היינו סובלים כאילו עשו לנו, ושאילו חכמו וקיבלו ברוח טובה את משיכת הקרקע מתחת רגליהם הלא מזמן היה כאן שלום ורעות ואחווה, למה לא, שואל השועל, כשידו מושטת לשלום ובפיו עדיין התרנגולת הטרופה, למה לא? מה כבר עשיתי – השיב קין לאל השואל אי הבל אחיך, מה כבר עשיתי, השיב אחאב לאליהו הכועס, והלא אני אעבד את כרמו באופן הטוב ביותר והכרם יפרח ויששום מדבר וציה.

ואם אמנם יש את נפשך לדעת את המעין ממנו שואבת הארץ הזאת העייפה למלחמות את כל האלימות אין קץ המתמשכת אין קץ, ול[מ]ה הארץ כמהה בכולה לשלום והוא לא בא – צא ושאל מי כאן העם המושך את שאריות הקרקע מתחת רגלי העם השני? ואיזה עם בעולם היה מניח לקרקע שלו שתהיה נמשכת מתחת רגליו? ואם לא הגיעה העת, הגיעה גם הגיעה, לחדול סוף סוף ממשוך באלימות צינית את שארית הקרקע מתחת רגליהם, ובמקום שלא להודות בזכותו של השני לחיות כמוך – כן לבוא לקראתו ובוא נא נשב לדבר, בוא נמצא פשרה, ממש באותה לשון שרק היא, כמים השקטים היורדים למעמקים, תהיה עושה דברים שיהיו מתקיימים זה על יד זה ולא זה במקום זה.

אתה כמוני ומה ששנוא עלי לא אעשה לך. ובמקום אגרופי האלימות – בואו ותיפגשנה כפות ידי בני־אדם למגע אנושי.

יזהר סמילנסקי, דבר, כט אדר ב' תשנ''ב 3.4.1992: 27

[דבר המהדיר: מתוך דברים שנישאו במוזיאון תל־אביב, ב 27.3.92]

א

בכל הדרך־ארץ והענווה ובלי לרצות חלילה לפגוע בכהוא‏־זה בחגיגת העלאת הזכרונות היפים משנות החמישים היפות, שהחברים היפים מן השנים היפות ההן מבקשים להעלות כעת את הגעגועים היפים אל הנעורים היפים ממרחק ארבעים שנים, יפות ולא כל־כך, ולכבד ככה את זכרו היפה של ילקוט הרעים היפה – למה לכם, חברים יקרים, שנות החמישים והספרות, למה לכם הספרות המקומית, ולמה לכם הספרות הילידית, ולמה לכם הכותרת המטעה הזו כאילו יש בעולם איזו ספרות מקומית, או כאילו יש איזה קשר בעולם בין איזה שנות חמישים כלשהן, בארץ או בעולם, ובין הספרות?

אלמלא שכולנו יודעים, כי אופן הבנת הספרות עדיין לא עלה בידיו, לא כאן ולא בשום מקום, להיחלץ מאחיזת הצבת של האופן האחד והעתיק מכולם, למרות כל דברי הביקורת וההסתייגויות למיניהן, והוא הוּקבּע עלינו וכנראה יישאר קבוע עלינו לעולם כאופן האחד והיחיד הזה: המימזיס. וכך אפוא מוסכם, למרות כל אי־ההסכמות, שהספרות היא שיקוף המציאות, חיקוי המציאות, ביטוי החיים, פה לחיים, מבע להוויה המקומית, מוצא לבעיות התקופה, לרבות הוויכוחים עם המציאות, אם כדברי תוכחה ואם כדברי ניחומים, עד שנדמה כאילו באמת יש איזו ספרות מקומית, ספרות ילידית, או איזה ספרות שנות החמישים המהוללות.

מי עוד זוכר את אופני עקירת היבלית מן המטעים: בשארית כוחם ובדקדקנות צייקנית היו רודפים אז אחר שארית השורש האחרון, או בדל פרק הקנה השברירי, חופרים ועוקרים וחופרים ותולשים, אלא שלשנה הבאה די שיציץ פרק שורש אחד של האינג’יל הסרוח הזה, וכבר הוא חוזר ומכסה את פני הקרקע כאילו לא נעקר מעולם. סיפרו עליו, על א. ד. גורדון, שהיה גאון עוקרי היבלית בפתח־תקווה, סמל למסירות ולדיוק ולאחריות, לולא שפרדסי פתח תקווה, אלה שנשארו, מכוסים לאחר כל עבודתו, עבודת הקודש, במרבדי יבלית רעננים עד היום.

לא נפטרים אפוא מן המימזיס, וככל שרבו המורדים בו עדיין הוא קיסר הבנת הספרות. גם לא נפטרים מן ההסכמה לדברי המשורר, שכאילו האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו, גם כשהעיט והפרדס והעשתורת לא היו לו כלל בתבנית נוף מולדתו. אלא שבלי לזלזל בכוחן של מראות התשתית – לא המראות הן השיר, ולא המולדת היא נושאו, ואפילו אם לא יחדל האדם מהתגעגע אל נוף מולדתו – השיר גם לא מתחיל להתגעגע, וככל שיש בידכם רבבות שירי מולדת – לא המולדת היא השיר.

ביסוד המימזיס קבועה לתמיד ההנחה, שהמקום – גופו של המקום והאנשים החיים בו – הם סיבת היצירה, הם תכליתה והם שולחיה, וקבועה גם ההנחה, שאין סיפור או שיר בעולם שלא צמחו מן המקום, זה המקום היקר שנושאים אותו פנימה גם כשמפנים אליו גו ושלאחר שהופכים את המקום למילים בא קורא המילים וחוזר והופך אותן למקום – ושב המקום למקומו, יהא שם המקום מבורך. אין פלא אפוא, שמקובל עלינו כי מי שמבקש לרדת לסוף דעת הסיפור או השיר, ייצא ויתחיל מן המקום שלו וייצא ויתחיל מן התקופה שלו, מאותו בית־גידול שבאותה תקופה, שסימניו כבר טבועים בו כדי־כך עד שהמקום והתקופה הם גוף הסיפור והם נפשו, הם הנושא והם המושא, והם הם המכפלה שסכומה הוא הסיפור הזה.

כל־כך החלטית והכרחית היא התפישה הזאת עד שרק קל־דעת או קשה־עורף ירהיב עוז להטיל בה ספק. והצהרה כגון, שהמקום והתקופה, למרות הכל, אינם עושים את הסיפור, ושמכפלת המקום בתקופה אינה טעם היות הסיפור – הצהרה כזאת לא תיאמן אלא כדברי שובבות אם לא כהקנטת מקנטר. לא כל שכן הכתובת הזאת המרחפת מעל ראשינו, כאילו יש אמנם בעולם איזו ‘ספרות התקופה‘, או כאילו יש אמנם בעולם איזו ‘ספרות ילידית’, ושמתקבלת, ככל הנראה, כאמת פשוטה מוכחה מאליה, בלי לשאול מה פתאום מקום ותקופה עושים את הסיפור, ומה פתאום ספרות היא תולדות מקום/תקופה, או פה למקום/תקופה, כשלספרות אין שום עסק עם מקום/תקופה אלא, לכל היותר, כיחס בין יבואן העצים, למשל, אל חרש־העץ המקומי.

ראשית כל, טוענים, הלשון: הלא הלשון כולה היא בת מקום/תקופה. ואם הלשון היא התקשורת ואם הסיפור הוא תקשורת, משמע הסיפור הוא בנם של מקום/תקופה. עד שדי גם בקצר שבסיפורים כדי לדעת ממנו ולזהות הרבה, כמו אותה מכיתת כד עתיק, שדי בה כדי לדעת ממנה ולזהות עלילת מקום/תקופה.

ושנית הלא הכל מתחיל מן ההתחלות וכל ההתחלות מתחילות בבית־הגידול, ולדעת את בית־הגידול זה ממש לדעת את מהות היצירה שנוצרה בו וממנו. וגם הסוציולוגיה של בית־הגידול וגם הפסיכולוגיה של יושביו כבר הן ערוכות וממתינות כאן מוכנות על כל כליהן ומילוניהן להבנת המכפלה המבוקשת של מקום/תקופה, שסכומה הלא היצירה שלפנינו.

שתי צרות כאן. אחת, שלשון הספרות איננה תקשורת, ולפחות לא כולה תקשורת. והשנייה, שלא בית־הגידול המתואר ולא האמצעים שהכינו להבנתו, אינם תורמים לא להבנת הולדת היצירה ולא להבנת היותה. אדרבה, הסוציולוגיה והפסיכולוגיה הן בין האחראים העיקריים לסילוף הבנת יצירת האמנות ולשיבוש דעת טיבעה. הבנה כהבנתן יכולה להסביר יפה מוצרים, אבל היא כושלת ומכשילה כשמסבירה יצירות, וגרוע מזה, היא־היא ההבנה שמשחיתה את האמנות והופכת אותה לטריוויה מוסברת. ולא עוד אלא שמתיימרת כאילו ההסברים שלה חשובים כיצירה, אם לא יותר ממנה, וכאילו ‘הקונצפציה' המהוללה של המסביר חשובה מכל.

חוששני שלא יסכימו לדברי, מה פתאום, ולא יקבלו כי הדחף ליצור אמנות אינו מוסבר אלא במלים שנשמעות כמשהו מיסטי, מלים כמו ‘הדוּאנדָה' או ‘הצלילים השחורים' של לורקה, או ‘החשמל שבדם‘, או הגָנים שבמיצי החיים, ויותר מכל, אולי, כאותו ניצן מקופל שכבר ישנו מוכן עוד לפני שיש לו שום ביוגרפיה רשמית, כך שאין בעולם שום ‘ספרות מקומית’, כפי שאומרים ולא שום ‘ספרות ילידית' כמו שהמתקדמים אומרים, ושרק אי־הבנה מולידה מיני מלים ריקות כאלה. ובעוד סופרים מקומיים יש, ואולי גם סופרים ילידים, ובוודאי שספרים הכתובים בלשון מקומית או ילידית יש – הרי ספרות מקומית, אם זו ספרות – אין; או ספרות, או מקומית, ושלכל היותר יש ספרות הנוטלת חומריה ממקום ומתקופה, נוטלת ויוצאת ועושה מהם ספרות, כשם שאין ציור מקומי ואין מוסיקה מקומית, אלא רק באותו מובן שהן נוטלות להן לצרכיהן מן החומרים המקומיים ויוצאות ועושות מהם יצירות אמנות. מעבר לשום מקום.

“כשגרגור סאמאסא פקח עיניו בוקר אחד מצא עצמו במיטתו והנה הוא ג’וק” – אינו מותנה בשום פראג ובשום אבא קשוח ובשום תסביך בעל שם מיתולוגי, ובשום היות יהודי בין הגויים, בשום פרוס המאה העשרים – והיו שם באותה פראג באותה תקופה כל־כך הרבה צעירים שכל הסימנים האלה היו גם בהם, ואדרבה, הם היו מוכשרים יותר מקאפקא, משכילים יותר, יודעי הליכות עולם יותר, וגם כתבו ספרים הרבה יותר ובוודאי רבי־מכר יותר, וכולם טיילו באותן סימטאות רווּיות תרבותה של פראג, וכולם דנו באותם בתי־הקפה בכבשונם של החיים החדשים ושל הספרות החדשה, ולכולם גם היו רומאנים בכתב ובמעשה עם נערות נדהמות או מעשיות, ולאחרים גם היו סכסוכים חולניים עם אביהם הקשוח – ואף אחד מהם לא עלתה על דעתו ייתכנות משפט כזה. לא כמטאפורה על החיים, ולא כסמל ללבטי האדם החדש, ולא כמבטא את סיר־הלחץ של ערב מלחמת העולם הראשונה, והם הלא כתבו וכתבו ממש על הנושאים האלה שירים וסיפורים ומחזות – ולפתוח ככה סיפור באופן הזה, בפשוט המדהים הזה, באמירה הזו שאינה נמחקת עוד מעל קירות העולם, שכבר ניסו לפרשה באינספור דרכים מקובלות ומהפכניות, שרובן ככולן דבר אין להן ולספרות, והפסוק הפשוט הזה, שלכאורה אין נהיר ממנו, נחלץ מציפורניהם ונשאר בלתי־נגוע, מובן לגמרי וכלל לא מובן, כקסם שאין לו נוסחת מעבדה.

וככה, במקום לפנות אל המיוחד החד־פעמי, שאין עוד אחד כמותו, מה עושים – חוזרים אל המשותף שהיה בפראג תמיד ואל המשותף שהיה לכולם בתקופה ההיא, וטורחים ומעלים באוב את חיי האנשים של פעם ואת שיחם ושיגם ואת זרמי המחשבות שזרמו מתחת תלתליהם, ואת הגות הפילוסופים המדוברים או הצוללים ומעלים תעודות ותמונות וראיונות עם שרידי הזוכרים שעוד לא כמשו, כששום דבר מערמות התיקים הנערמים שלהם לא יודע לומר כלום איך פתאום נמצאה הפתיחה המיוחדת הזאת בפשטותה המטרידה הזאת ובקלותה הבלתי־נסבלת הזאת ובאינסוף הזה שהיא קורעת במפתיע, שעד שתופש אדם מה, כבר היא בתוכו. ובמקום לספר מה קרה לו לקורא כשקרא ומה עשה לו הדבר שקרא, מוסיפים מה היו המעשים שעשו כל מיני אנשים שאיש לא צריך להם ולא יזכור אותם, בהיפוך המבדח הזה שאין עצוב ממנו – במקום לראות את הדבר שלפניהם הם בורחים אל הדברים שהיו מסביבו, שכולם כבר נגמרו, ובמקום לשמוע ולמצוא את עצמם, הם מוסיפים וטורחים ומחפשים ומוצאים את כל מה שלא נוגע בהם ואת כל מה שלא מעלה ולא מוריד.

לא מהו המיוחד, הם שואלים, לא מהו החד־פעמי, ולא מה כאן היוצא־מן־הכלל, אלא, ובכל השקידה, מהו המשותף, מה הכולל, מהי החבילה: ובמקום לעצור על יופיו של היפה שבמבט המיוחד הזה, הם נתקעים בבירור הקשרים והשייכויות של בני קבוצה כלשהי, כאותה חותנת שלא יפי החתן מעסיק אותה אלא מי אביו ואמו וכמה יש להם בנכסיהם. ומסתבר מהר שחוקרי ספרות אינם יכולים אלא רק לעשות תמיד חבילות חבילות כל חייהם. למצוא הרבה כל מיני דברים דומים ולעשות מהן חבילה אחת. ובכוח החבילה להוכיח איזו קונצפציה מוכנה. ולעסוק הכפייתי המשונה הזה קוראים עיסוק בספרות. וכך עושים את חבילת שנות החמישים ואת חבילת ‘ילקוט הרעים‘, עם כל הכבוד לה, ואת חבילת דור הפלמ"ח ואת חבילת בית־הקפה ‘כסית’ ואת חבילת העתון ‘הדים' או ‘טורים', או כנענים ושמאלנים, כאילו יש משהו חשוב שיהיה מתברר כך כשיניחו לפניך מין חבילה ארוזה אחת כזו, וכאילו בלעדיה מה עוד יש לחפש בספרות. סופר משכמו ומעלה וזוטי סופרים שצייצו וקולם אבד עושים חבילה, אריה אחד וכמה חתלתולים עושים חבילה, וגם חצי אריה עם ערמה של עכברונים, ועגנון אחד ואין עוד אחד איתו עושים חבילה, ואלתרמן אחד והרבה כל מיני מתחת לכנף בגדו עושים חבילה, או ביאליק אחד והרבה בני דורו, שמי יודע מי היו, בוודאי שעושים חבילה ומכובדת.

ולמה לא ישאירו את כל החבילות המכובדות האלה להיסטוריונים, לספרני הספריות, לשוחרי התרבות ולמשמרי המצבות, מה התאווה הזאת לעשות חבילות חבילות, ולמה לשבש את הספרות בכל ערמת החבילות האלה, עם כל ציוני ההיכר המתוייגים עליהן, לרבות החברתיים, התקופתיים, הפוליטיים והרכילותיים, כשכל היותה של הספרות היא תמיד רק יצירה אחת, ובמרחק מה ממנה עוד אחת, והלאה שם עוד אחת, כל אחת מיוחדת לעצמה רק היא, אחת ואין בלתה להמשילה ולהחבירה, כולה עומדת כפלא או נס, שמנסים כעת לכפות עליו את החוקים הקלים של חבילות ממויינות מודבקות תוויות כעצת הסוציולוגים והפסיכולוגים והאידאולוגים למיניהם, שאין להם מושג מה זו ספרות, אלא שקל לעסוק בספירה ובתיוק ובציטוט ובצילום, וקשה קשה לעמוד חשוף ולהודות כי אתה אחד ושמך אחד.

ב

אלמלא שאת מה שעושה הספרות לא הצליחו מעולם להסביר כל הסוציולוגים והפסיכולוגים והאידיאולוגים וכל שאר בעלי הסטאטיסטיקות והתיקים והביביליוגרפיות. מפני שהם אינם מבינים את הערך המוסף שיש בספרות מעל המימזיס המשקף אוזו מציאות. מפני שהם דנים את הספרות כדרך שהם דנים את המציאות. גם כשהספרות איננה המציאות ולא שיקופה ולא בבואתה, אלא היא היצירה שיצאה ובנתה את היותה שלה, אמנם מחומרי המציאות אבל לא לשם המציאות ולא עוד נופך המציאות, וכשהיא ספרות היא משיגה מציאות שאיננה במציאות, שאיננה שייכת לא לאדיפוס לא למחלת הנופלים ולא לילדות העשוקה ולא לחולות הזהב ולא להיפך, לערבות השלג – כי היא מציאות אחרת בצד המציאות, כי היא מציאות בדוייה, שהוקמה על־ידי זה שארגנו את חומרי המציאות שבממש בארגון חדש ומיוחד, ושהארגון החדש הזה, התזמור המיוחד הזה וההפיכה הזאת ממה שהיה פעם מציאות למשהו שהוא מציאות שלא היתה עוד, מציאות עשויה על־פי צירופים חדשים ועל־פי אכפתים אחרים, לא אותם האכפתים השוררים במציאות ההיסטורית, אלא איכפתים שעושים משהו שלא היה כזה בהיסטוריה, שעושים עולם שלא אלוהים בראו אלא אדם אחד בראו, כדי שאדם שני כשיהיה נוכח בו יהיה תופש אז משהו אנושי שבלעדיו לא היה תופש ומכיר דברים שבלעדי גישה זו לא היה מכיר, או רק במעומעם ורק בנכסף להיות יודע לאמור אותם פעם.

למעשה המיוחד הזה אין הספרות צריכה לשום ידיעת תולדותיה ולא לשום הבנת תקופותיה, ואין לכל הידיעות האלה הרבה חשיבות, או לכל היותר כמעט חשיבות שעד הקרסוליים, ואין טעם לידיעת כל מי שכתב וכל מה שכתב, ולא לידיעת מי כתב למי ומה כתב על מה, מפני שהידיעות האלה יודעות רק עד לפני הפתעת המהפכה שעשה הסיפור הזה, ומפני שהמהפכה לא היתה מהפכה בתכנים אלא באופנים, באותם האופנים המיוחדים שלפיהם קם הסיפור הזה, ובהצגה החדשה של היותו המיוחדת, בפתיחה כגון: “בחזירתו מצא את ביתו נעול”, אין כל חדש בתוכן ואילו באופן הצגתו איש לפניו לא ידע לאמור ככה, וזה פלא איך פתאום נודע והיה אפשר לאמור כל כך, עולם ומלואו באופן המיוחד הזה ודווקא בו. מין דווקא שאינו מוסבר בידיעת מקומו של המחבר ולא בבקיאות באירועי תקופתו, כי הוא פסוק מוסיקאלי, והוא פסוק קיומי, והוא מחריד באמת הפשוטה שבו והוא מפליא באיזון האמירה שבו, והוא גם ניצחון של כתיבת העולם על גרגיר אפונה. באיזור הזה של היצירה אין המקום ואין התקופה אלא, כאמור, רק מכרה החומרים שמהם יעשה היוצר את היצירה. וכשתעמוד זו גמורה תהיה מעבר לגבולות המקום ומעבר למסגרת הזמן, כך, שפוקנר אינו בן מדינות הדרום של אמריקה אלא הוא בן מקומי, ורילקה הוא בן מקומי ובקט הוא בן זמני והסיני ההוא, שכחתי שמו, הוא שכני לשכונה, ומה שעושה את בסופרים האלה אינו תלוי באיזה פינה בעולם חיו, ולא באיזו פינה בעולם חי הקורא אותם, אלא באופן הזה שגלגלו ועשו ככה את ארגון הנאמר, את איזון המסופר, את מתח הרצאת הדברים, את פשטותם המדומה ואת סביבותם שלפי שעה, ואת האמת שהיתה מוכרחה להיאמר כך, ואת הקשב המיוחד שהם מעוררים בנו, את הקשב הזה שלנו שהסיפור מעצב לנו, שכאילו היה מוזמן על־ידי אופן היאמרו, ואת אותה הסופיות שבה הוא אומר ואת אותה ההתחמקות שהוא מתחמק משום סופיות אחת וניצחת, אלה וכאלה הם הדברים ההכרחיים, ושאין בינם ןבין שום חבילה של מקום וזמן ולא כלום.

וכזה הוא גם הנושא המרתק של חיי המחבר. אלמלא שעל חיי המחבר ועל תחלואיו קל לאסוף חומר ולעשותם מחקר, בעוד שעל ייחוד יופיו של השיר קשה עד אי־אפשר לומר משפט נכון, ונמלטים אפוא ומתבזבזים על איתור הז’אנר, על זיהוי האיקונוגראפיה ועל פתרון חידות הסימבוליקה, ורצים אל המשפיעים ואל ההשפעות ואל מצוקות האדם כעת ומעולם ואל כל שאר סעיפי ההבדל של העיסוקים הבאנאליים – ואת יופיו של השיר דוחים בצדה, כעיסוק לא אקדמי, ומעלימים כי הוא כל הדבר וכי הכל עומד על דבר היותו יודע לעורר בקורא קשב מיוחד, דבר קשה להגדרה ולמיון, ששום עמל וחריצות ושום מסירות ושקידה, הראויים תמיד לכל שבח – לא יועילו כאן הרבה. מפני שכאן צריך אדם את שיעור קומתו, מפני שכאן נחשפת נוכחות אישית וגילוי אישי, והיפתחות אישית והיענות אישית. ולא לומדים כאן ולא מלמדים. ממש כמו במכריעים שבאירועי החיים, וכמו שלא לומדים לא אהבה ולא מוות.

וכך, במקום להודות שהעניין העיקרי שבו נמדדת יצירה הוא כוחה לעורר באדם את הקשב הראוי לה ושהקשב הזה הוא כל הנושא, וכך, במקום לראות כי הקשב עושה נוכחות, והנוכחות עושה מוכנות, והאנשים נפתחים אז גם להיזכר בדברים שהיו וגם לדמיין דברים שיכולים היו להיות, ובמקום לערב את עצמם, ולבוא ולהיות במשהו שותפים על־פי כוחם ועל־פי דרכם, ובמקום שיימצא להם אז פתאום איך לומר את מה שהם היו מבקשים לומר כבר ימים רבים, ולגלות איך לומר את עצמם טוב יותר משידעו, ובמקום שמשהו יהיה זז אז בהם, והכל הלא עומד על ה“זז בהם” הזה, שפתאום זז בהם ונעשה קשוב להם ואיכפת להם, ובמקום שישרור בין השניים שהסיפור ביניהם מתח של חיזור ושל התקרבות ושל התוועדות יחד, של פניה מכאן ושל היענות מכאן, ובמקום שתהיה יצירת הספרות עניין שבין שניים, עד שבהעדר אחד מן השניים אין כלום – במקום כל אלה יש חיי המחבר ומאורעות הזמן וכמובן המסר, הוי המסר, המסר הזה, המסר והכוונה והבשורה ודבר המציאות וסיכום החיים – גם כשכולם יודעים היטב, שלעולם אין בספרות שום דבר שנקרא ‘מסר‘, ולא שום רצון המתנשא ‘להעביר מסר’ מצד לצד, אלא רק השניים האלה ישנם שנקשרו יחד בעשיית ההתהוות הזאת והנוכחות הזאת, וזה הכל, ואין למעלה מזה. מין נוכחות מעולה כזו שמי שיודע אותה, שמי שזכה וידע אותה, לא יטעה עוד בה ולא ימיר אותה בשום דעתנות וידענות שהיא, באותו מרחק אין־קץ המשתרע עד יאוש בין לדעת על האהבה – ובין לאהוב.

וכבר נאמר, שהיותו של היוצר ליוצר אינה תולדות מקרי חייו. אף כי מקרי חייו יכולים להאיץ או לעכב וגם לסלף ולעוות. וכי אין אי יכולת שרק קרקע מסוימת מגדלת, או יש רק תנאים מוגדרים. אלא שאם קרקע מסויימת מגדלת, או רק תנאים מוגדרים. אלא שאם היתה בימיו מלחמה יקח מן המלחמה, ואם היה שלום סביבו יקח מן השלום, כאותו הקדר שאם היתה האדמה אדומה יהיה הכד שלו אדום ואם שחורה שחור, לא הלקיחה עיקר אלא מה שעושים ממנה. יש אחד שנזכר באמו ומספר אימי זכרונה לברכה, ויש אחת שנזכרת באביה ומספרת לפני כמה חודשים הלך אבי פייפן. זה מתאר אותה: צדקת היתה חיננית היתה, וזו מתארת אותו: האיש הזה, אבי, הפרייר הזה. ואופן הגדת הסיפור הוא שעושה את הדבר ולא המציאות, שכידוע היטב היא תמיד נייטראלית, תמיד עד להתפקע ואדישה לכל, תמיד.

מסתבר אפוא, שהסיפור אינו כפי שמלמדים כאותו חלון שרואים דרכו את המציאות, פעם דרך חלון עכור ופעם דרך חלון צלול, ורואים את המציאות ומשווים, פעם מהללים את המחבר על הדיוק ופעם באים אליו בטענות למה סילף את המוכר להם ומה היו מניעיו, והסוציולוגיה והפסיכולוגיה מגידים אז מיד מלוא חופניים סעיפי הסברים מוכנים וגם האידיאולוגיה והפוליטיקה אינן מפגרות, והם מלמדים בזעף, שבאמת לא ככה חיו האיכרים, ושבאמת לא כאן עמדו התותחים, ושעל צד האמת לא היו כלל ביצות בעמק יזרעאל – ואילו אם אמנם צריך דווקא שיהיה לנו דימוי החלון, הרי זה חלון הקתדראלה הגותית, שאיננו כדי לראות דרכו אלא כדי לראות אותו. לא את המציאות שבחוץ אלא את מראהו שמבפנים, והרוזטה הגדולה הזאת והצבעונית מכתיבה אז לאור החודר מבחוץ, לאור הנייטרלי, האדיש, את היראותו החדשה במציאות אנושית חדשה, שאיננה עוד תחנה אחת בין כל תחנות מסע העין הרואה, אלא היא סוף המסע והיא תכליתו המבוקשת, והאיכפתית.

בדרך זו עושה יצירתו של האדם סביבה מוגבלת של איזה דווקא בתוך הסביבה הגדולה של לא־איכפת. סביבה אחת מוגבלת, הנשלטת על־ידי רצונו של האדם ועל־ידי כוחו לקחת וליצור דברים, מיני דברים שאינם קיימים אלא רק אם נמצאים בני אדם הקושבים להם ושבלעדי קשבם היוצר הזה לא היו הדברים מתקיימים אלא בייתכנות שלא נתממשה, רק קשבו של האדם, רק קישבו של האיש השני, לאחר שהראשון יצר יצירה, הוא סוד קיומה של היצירה. כך היוצר וזו של הקוֹשב הנענה לה, ואין האחת מספיקה כדי שתהיה המוסיקה וצריך מי שינגן את הכתוב בתווים, ושינגן היטב, וכידוע אין נגינה אחת לאותם התווים והיצירה על־כן היא תמיד של אותם השניים השונים, המשלימים ועושים שתהיה, ואם חשובה הביוגרפיה של קאפקא להבנת יצירתו, חשובה לא פחות גם הביוגרפיה של הקורא שלה כי בשניים תיעשה היצירה. כמו באהבה.

הספרות איננה אפוא היסטוריה מאויירת ולא סוציולוגיה מודגמת, אלא היא זו שלוקחת מן הממשות חומרים ועושה בהם שימושים לפי צרכיה. וחיי האנשים וגורלותיהם הם רק כאותם הדוגמנים המשמשים לצייר כדי לעשות מהם תמונה, לא לשם הדוגמנים אלא לשם התמונה. ולא הצייר גוחן ומשרת את המציאות אלא המציאות היא שגוחנת ומשרתת אותו, כדי שיקח ויעשה ממנה משהו שמתחרה באופן הקודם שלפיו היתה בעולם, על־ידי ארגון חילופי ועל־ידי עקרון ארגון אנושי הפונה אל אנשים כדי שיגיבו, לא כהגיבם על הטבע הסתמי אלא כהגיבם על פניה אנושית. הסימפוניה הפסטורלית של בטהובן נלקחה מטבע מסויים, ממקומיות מסויימת בתקופה נתונה, אבל גם אם תזהה את קול הקוקיה ואת ציוץ הציפורים ואת הסערה, אין הכרח לחזור דווקא ליערות וינה בפרוס המאה הי"ט, מפני שמה שיש לפניך הוא ארגון ששילב חומרים מזוהים במערך הדיבור המוסיקאלי שלו והטמיע אותם לאיכויות חדשות: או תזכרו למשל את סזאן כשהציג את תמונותיו החדשניות בסאלון של פאריס וזוג מבקרים נבוכים עבר שם מציור לציור, פעם מציץ בקטלוג כדי להוושע ופעם מציץ בתמונה כדי להתבלבל, ואחר קורא אז את שם התמונה, ‘מאדאם סזאן', ובת זוגו נבהלת: “אלוהים, איזו מכוערת”, והפנו עורף לאחת התמונות היפיפיות.

מחקר הספרות והאמנות הוא אפוא אחד המבצרים האחרונים לתיאוריות המארקסיסטיות והפרודיאניות. ועדיין טורחים שם כפופים לאסוף ממצאי קש שאינם מעלים ואינם מורידים להבנת הספרות והאמנות. עדיין לא מקובל אצלם, שלא המציאות לפניהם ולא תיעוד המציאות ולא תיאור קליני של סבכי נפש האדם, אלא שזו שלפניהם היא יצירת אמנות, והיא מציאות אחרת, הקוראת לנוכחות אחרת, כדי להשיג משהו שאינו מושג ישירות מן המציאות שבחוץ. מהו המשהו הזה – תמיד כמעט יודעים לומר ותמיד מפספסים, תמיד כמעט צדים אותו ותמיד הוא מתבּרֵחַ לו וחומק. משהו, אולי, המפרפר בנשימה שבין שני אנשים, זה קורא וזה בא, או מתחיל לבוא. לא שחזור של החיים שהיו, ולא שיקום ההוויה שהיתה, אלא תפישת סודו של איזון אנושי מבוקש מאוד.

אבל, במקום שאתלבט בהגדרות, למה לא אחריש סוף־סוף, ומישהו שנחשב ומקובל כמוסמך לדבר יאמר בלשונו, וגם לא אשאר לבד כל־כך בין לא מסכימים מרובים כל־כך. הנה אפוא קטעים קצדים אחדים בקולו של ת. ס. אליוט מלפני כארבעים שנה:

להבין שיר אין משמעו אלא להינות ממנו מסיבה נכונה, […] להפיק ממנו את ההנאה הזאת שהוא יכול להפיק […] (כי השירה) אינה צריכה […] לפסיכולוגיה או לסוציולוגיה או ללוגיקה או ל[…] או לאיזה מחקר אחר […] מפני שכל ידע שהוא יכול להוביל אותנו רק עד הדלת. את הדרך פנימה עלינו למצוא בעצמנו […] ולחשוב לשחרר עצמנו מן המגבלות של […] [כדי שנשיג] את החוויה שהיא משותפת לכל יצורי אנוש בני תקופות שונות ודוברי לשונות שונות […] (וחשוב מכל) להיות יכולים להסתכל בדבר־מה שלא הסתכלנו בו קודם־לכן, או שהסתכלנו בו בעינים מעורפלות דעה קדומה, ולהעמיד אותי פנים אל פנים מול דבר זה, ואז להשאירני עמו – מכאן והלאה עלי לסמוך רק על רגישותי, על האינטיליגנציה שלי ועל יכולתי להיות חכם…

(‘על השירה', תרגם יורם ברונובסקי)

ואם עדיין הדברים עמומים משהו, אני מוכן, אם אתם מוכנים, לחזור ולקרוא הכל שנית. ומכל מקום, אם כך ואם כך, למה לכם ספרות שנות החמישים?

יזהר סמילנסקי, דבר, ד סיון תשנ''ב 5.6.1992: 28

הרצאה בכינוס על התגבשותה של ספרות ילידית באוניברסיטת חיפה ב־12 וב־13 במאי 1992

צריך לחדול מיד מכל ההתנחלויות – לא בגלל הערבויות ולא בגלל האמריקאים ולא בגלל המבוי הסתום בדיוני השלום, אלא בגלל עצמנו בגלל היהודים.

זה לא שלנו. אלה שטחים שעוד נותרו בידי הערבים לאחר כל הגזל, ואסור להוסיף ולמשוך עוד שעל קרקע מתחת רגליהם גם כשהכוח לדחוק אותם עודו בידינו.

אסור לעם היהודי למשוך את הקרקע מתחת רגלי העם הפלסטיני – זו לקיחה גסה בכוח, בלי זכות ובלי רשות ובלי צדק, וכוח ללא צדק הוא סופנו.

זכותנו אינה עדיפה מזכותם, רשותנו אינה קודמת לרשותם, וכוחנו רק יזמין כוחות גדולים משלנו האדירים מכוחנו. גם עמים חזקים מאיתנו נטלו וגם גיבורים מאיתנו כשלו כשלקחו לעצמם דברים בלא צדק. כוח ללא צדק מביא אסון.

כל מדינות ערב, באהדת כל העולם ובבכי יהודי העולם – לא יניחו לנו להיות זמן רב הלוקחים בכוח הכוח.

ואם לא נחדל היום – אין לנו מחר.

יזהר סמילנסקי, דבר, ז אדר א תשנ''ב 11.9.1992: 9

ב“דבר” (20.10) פנה מיכאל בהט, בין שאר דברים שיש לו אלי בעד ונגד, בשאלה צנועה אחת, אם לא היו לי מורים ש“נכנסו לי לעצמות”, לא במובן האלים אלא להיפך, במובן המפנים, מורה ש“שינה את המבט”, שפקח את האדם, שהפגישה איתו הניפה ועוררה תנועה מרחיבת עולם.

כן. היה לי. שמו היה בן ציון דינבורג. לימים דינור, לימים שר החינוך והתרבות, לימים פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה, מחברם של הרבה ספרים ידועים, ואזי אדון דינבורג, והשנה 1933. הוא לקח אותי, דרדק דל ממושבה שקטה אחת, שעולמו היה צר אם לא כשל נמלה הרי כשל יושב על תל של נמלים עמלניות, לקח ונפנף, לקח ופתח את ראשו, לקח והרחיב את גבולות שכלו, לקח וריגש את לבו, והכה אותו וטלטל אותו, וצעק על בורותו, וניער אותו מנבערותו, מגסות מגעו, מסרבולו הקרתני, מקהות הבחנותיו, ולא הניח אלא האיץ לרוץ אחריו, לאסוף מה שהוא משליך אליו בדרך, קצת מכל ידיעותיו שלא היה להן קצה או סוף, כולן ערניות כאלה ומתגרות ומגרות, התנפל עליו, על הבחור מן המושבה, והראה שיש עולם גדול, ושאסור שלא לראות ולא להירדם על המעט שהיה לך במקרה, קום בחור וצא בוא ותראה מה שכמעט הפסדת.

ופתאום יש לך עולם נפתח של רעיונות, חוויות, גילויים, מאבקים, ואופקים נפתחים, אלוהים, איך לא ידעתי שיש כזה יפה. השיעורים שלו היו אי הסדר הגמור, היו הבלבול הסוער. הוא לימד היסטוריה, וספרות ותנ"ך ותולדות החינוך ותולדות הציונות, ומעולם לא ידע איזה מכולם הוא מלמד עכשיו. הם היו כולם שם תמיד, בכל שיעור היו כל השיעורים, ומעולם לא ידע איש מה לומדים כעת.

היה נכנס מלא אש, נושא עמו ערמת ניירות גולשת מידיו וגם מתפזרת לבסוף בלי שהדבר יעשה עליו רושם, הרבה ניירות גדולים ומגובבים שנכתבו כנראה בסערה כל הלילה והטיחם בשולחן וכבר שכח, ועיניו כבר יוקדות מעבר למשקפיו, עיניים שנראן ערומות ללא ריסים וללא גבות וגם פוזלות משהו אבל אש בהן, עיניים שקראו יותר מדי, באור ובחושך בספריות ובנדודים וגם במאסר, לא היה בו שום דבר של יפה תואר, עד שנכנס לזירה שלו, ואז, התחיל להרצות, ופניו קרנו, רוק ניתז לפעמים, ידיו היו מתלהבות לכל הצדדים והוא כבר באמצע, במרכז העניין שהלך לעסוק בו, ומיד במשפט הראשון כבר הוא פותח ב“בית”, כשמעולם לא היה שום “אלף” וגם לא שום “גימל”, תמיד היה ב“בית” הכרחי ועשיר ומדליק אור, תמיד מנה כנדרש את כל סעיפי הרצאתו, אבל תמיד נשאר ב“בית” שלו, מראשית השיעור ועד סופו היה מונה “בית” אחר “בית” מותזת ומשכנעת, ולא היה לו “אלף” כי זה כבר נאמר אי־פעם, וכבר לא מעניין, וכבר סוכם והוסכם, ולא היה “גימל” או “דלת” מפני שאין כאלה או אולי יהיו באיזה עתיד שלא מן העניין כעת, וגם הניח מן הסתם מפני שאת כל אלה למדנו פעם מפני שהלא אי־אפשר שאנחנו באמת בורים ונבערים כפי שאמנם היינו. ומי שלא יודע או לא מדביק שילך וילמד, זה לא עסקו. הוא רק זורע ואינו הגנן המגדל והמטפח. הוא רק הפותח והמראה מה אפשר לראות, וכל השאר מוטל על השומעים, שכעת אינם אלא רק נדהמים ואין בהם רוח לנשום.

הוא ידע הכל על הכל. ובאיזה דף ובאיזה שנה. הוא היה בפנים המחזה, בין אם אלה החשמונאים ובין אם אלה צירי ועידת קטוביץ. הוא עמד במקום שאך זה התחילו לסלול בו דרך, והוא עמד במקום שעוד הקדמונים ניסחו אותו. הוא היה מסעיר את את שומעיו אל הויכוחים הגדולים של הדור, הוא הריץ אותם אל החפירות הארכיאולוגיות באחד התלים שאך זה נחפר, הוא פירש להם את התנ“ך במעוף, וידע להשוות עם מחקרי ארצות הקשת הפוריה, הוא הוליך את תלמידיו עם האוטופיסטים של המאה הקודמת והוליך אותם אל הוויכוחים בין זרמי הציונות, הראה להם תעודות מכתבי האורתודוכסים וגילה להם את גינזי “יווא” ופועלי ציון. פינסקר בא והיה אצלו, והרמח”ל ושד"ל וגם שפינוזה לא נמנעו מבוא, פסטלוצי התווכח אצלנו עם ז’אן ז’אק רוסו על מהות החינוך, והיינו בקונגרס בבזל, וחזרנו אל ירמיהו המקלל מן הבור ומנבא חורבן, וביאליק בא וקראנו בקצב הנכון את דומם נעו האלות דומם שחו אלי.

הוא טלטל לנו את השכל. הוא טלטל בכל כוחו ובהתלהבות סוחפת, הוא לא נתן לנו להישאר מאחור אדישים. לא כולם יכלו לרוץ בצעדיו אבל ניסו. רבים נשארו במבוכה בסוף השיעור כי לא ידעו לסכם, וכשהביטו במחברות ששירבטו בהן כמטורפים כדי להדביקו, מצאו שם רק “בית” אחר “בית”, גם שפיתחו עוינות מרוב סחרחורת, איך התחלנו בדבר אחד ובסוף השיעור היינו בשום מקום, רוטטים אבל נבוכים, הוא דיבר והוא שאל וכשלא ידע גם ענה וגם שלח לספריה לחפש, ושכח מיד וקרא לפנינו את הטקסט הנדרש על כל דבריו בציון העמוד ושנת ההוצאה. הוא שלח לחקור, הוא שלח לסייר, הוא יצא לשבוע העבודה, הוא ידע מי משרת בהגנה, וגם מי נזקק לסיוע אישי, והכל היה לוהט בשליחות, מהפכני ומתקדם, ותוקף את עצלנות המחשבה ואת שימור הבערות שלנו, לכו לקרוא, לכו לבדוק, תמצאו דעה אחרת, תראו מה אמרו אז ומה אמרו אחר־כך, ואנחנו כבר באמצע הפולמוס בין הרבנים והכמרים והוא כבר עוזר לצד שלנו לנצח, וצוחק למשבתם של הרעים.

הוא היה רוח סערה. הוא תפש ילד חרישי מן המושבה הנרדמת, וזרק אותן מראש הצוק אל הים, תשחה אם אתה רוצה לחיות, הוא הראה שיש יותר בעולם, ויש יותר גבוה ויותר מעניין ויותר עשיר, מפיו שמענו לראשונה על אפלטון ואריסטו ועל אוגוסטינוס ותומס מאקווינה, ואיתו נכנסנו לתוך סיביר לראות כבר אז את קרבנות משטר העריצות, ואיתו ניסינו להבין מה היה המשבר באמריקה לפני כמה שנים, והלכנו בין ראשוני ראש פינה וגם שאלנו מה קרה לברנר אחרי תל־חי.

אבל מעולם לא גזר על על תלמידיו מה לחשוב ואיזה מסקנות להסיק או איך לסכם ואיך להבין. לא כמו כל־כך הרבה מאלה שעוסקים בהוראה. לא “חינך” לתשובות מוכנות, ולא לאמונה מומלצת. הוא היה מורה, מנפנף את הדעת ברוח גדולה, ושומעיו היו פתוחים לספקות ורשאים לערער, בתנאי שמצאו הוכחות וראיות, ורק נגש בעצלי המחשבה לחשוב, ובמחפשי הנוחות שרצו להתחיל מן התשובות. הוא היה רוח נושבת, הוא נשב סביבנו, הוא הדריך מנוח, הוא תבע עבודה קשה בספריה, הוא עשה שתבוא אל המדבר שלנו רוח ים, שתבוא רוח גדולה בילד הזה שבא אליו סגור בתפוז הרומנטי שלו, בפרובינציאליות המחשבה המנומנמת, טלטל את שלוותו הנבערת, עשה ממנו איש צעיר לא יודע הרבה אבל תאב דעת, לא בקי מאוד, אבל לא סתום בבקיאות, ולא סגור באיזו דוקטרינה מוכנה, שגילה פתאום לתדהמתו שהוא היה עשוי לפספס את הנפלא שבעולם, ושיש בעולם עושר אדיר ויש מרחבי דעת מופלאים, ויש שדות שלא עלו על דעתו שיש כאלה, ושצריך כעת להתחיל לזוז, להתחיל להבין, ושלא לשבת תחתיו, ושלא להסתפק באופק הפרדסים שלו, אלא לקום ולצאת, והיה כולו בקריאה הזו אליו, בוא בחור צעיר, תראה איך אתה הולך, וכעת פרוש כנפים, כן, אתה יכול, ובוא נעוף, בוא תראה כמה נהדר הוא העולם –

ביקש מיכאל בהט לדעת אם היה מורה אחד שנכנם לי לעצמות? כן, לעצמות, לנשמה, להמשך החיים – תפש בי פעם בעודי רך וצעיר ונפנף אותי נפנוף, הו, נפנף נפנוף, אילו רק ידעת.

יזהר סמילנסקי

מורה בעצמות, דבר, 27.9.92 עמ' 9

מורה היה לי (בן־ציון דינבורג־דינור), עת־מול, יח' 5 (סיון תשנ"ג יוני 1993): 12–13

העניין שלפנינו הוא מן הקשים ביותר בעיסוקי האדם. ראשית, מפני שהנושא הוא בני אדם עוסקים בבני אדם, ואין לך עניין אינסופי וחמקני מעיסוק בבני אדם, כשם שאין לך מירשם מועד יותר לאי הבנות, לדעות קדומות, לדעות נחרצות לדעות משובשות ולאי הסכמה, חלקית או שלימה – מעיסקי בני אדם בבני אדם.

שנית, הכמויות העצומות, תלמידים ומורים הם כמעט מחצית האוכלוסיה, וכל צעד אחד נעשה מייד כפול כולם, מצד זה מליון וחצי טירוני החיים, ומצד זה כמאה אלף מנוסים יותר, שהולכים לגייס את כל עם הצעירים לכשלונות ולהצלחות של המבוגרים, במידע, בדעת ובהתנהגות.

ושלישית, המגנט האדיר למליצות הטבוע בעיסוק זה, עד שאין לך שדה המושך אליו יותר מלים נפוחות, יותר מלים ריקות, יותר הבטחות גדולות, ויותר תקוות חסודות כבר למחר ומשאלות לאחרית הימים – יותר מן השדה הנקרא “חינוך”, עד שאינך יודע אם אתה עוסק בממשויות ריאליות או בחלומות ובסיוטים, שמסתכמים כולם בנסיון היומרני להשיב על שאלות כגון מה יהיה, מה כדאי שיהיה, ומה הולך להשתנות לטובה, הכל מתוך אותה עריצות היודעת בשביל אחרים בלעדיהם אבל נאמרת בחיוכים ובמלים שאולות מאיחולי כרטיסי שנה טובה קיטשיים, מתוקים וסתמיים כאחד. ורביעית, המושג הרובץ לפתח כל העיסוק העצום הזה, עד שאי אפשר להיפטר ממנו אף על פי שאי אפשר להוכיח בשום הוכחה ראציונאלית שהוא קיים, שהוא עושה טוב ומרבה טוב, או שנזק עשיית השווא שלו אינו גדול תמיד מברכתו, מושג ומוסד עריץ ונערץ מימות עולם המכונה בשם: ה“חינוך” – שכבר נאמר עליו שצריך לקום ולקחת דלי מלא סיד ומברשת גדולה וללכת לסייד כל מקום שנאמר בו “חינוך”, כדי להציל אותנו מהעמדת פנים, משטיפת מוח, מתעמולה ריקה, ומיומרה שאין לה שום כיסוי, ושעם זה, וכמו האמונה במשיח, שום עובדה שוללת אינה יכולה להכחישו, ושבני אדם נאחזים בסיסמת “החינוך” גם כשהבטחותיו חסרות מעשים, מלבד כמובן צלקות ההתעמרות, ומלבד הגינוי, שמטילים מבוגרים בצעירים מתוך דאגה חנונה, הכל כדי לתפוש את הצעירים עוד בעודם רכים ולשייך אותם אלינו עוד בטרם יידעו לבחור לעצמם: לא יעזור לכם כלום, אומרים להם, אנחנו נתפוס בכם וחנוך נחנך אתכם וביד רמה. גם כשהכל מסתבר רק “כאילו” ורק בועה ריקה, אבל משאירה כתמים.

כיוצא בזה היא השאלה הגדולה לקראת מה ראוי להכין את הדור הצעיר בשנות האלפיים, שנשמעת כאילו שאלה רצינית וגורלית, ואינה אלא שאלת הבל, כאילו אנחנו יכולים לדעת, כאילו דעתנו יש לה על מה לסמוך, וכאילו יש בידינו לעשות הכנות. וכאילו אנחנו יודעים לעשות, כשאין לנו מושג בכל אלה, כשם שלא היה לאיש מושג מה יקרה לרוסיה שבעים שנה לאחר המהפכה, ולא היה לאיש מושג במאה הקודמת מה יקרה בכל המאה הזאת, על גדולתה ועל שיפלותה, ואין בעולם חכם כזה שיודע משהו מה יהיה, ואין כאן אלא או תמימות לא מוצדקת, או הפרחת בועות עלובה, וכן גם השאלה מה היינו רוצים שיהיה, או איך לקדם מה שאנו רוצים שיהיה, גם היא שאלת הבל, לא רק מפני שרצוננו איננו הקובע הגדול, ולא רק מפני שכוחנו איננו כל יכול, אלא מפני שהרצון איננו רק שלנו, ולרצות צריך מי שיהיה אז בעל הרצון, ואיננו יכולים לרצות בלי רצונו. גם בתכנון מהיום למחר איננו גיבורים גדולים תמיד, ואנחנו הולכים לתכנן את המאה הבאה? ולא חבל אם מסיטים את קצת כוחנו הממשי למקום שרק האיצטגננים עוסקים בו או הדמגוגים?

וזו גם התשובה, לשאלה התלויה כאן, מה צריך לעשות המשרד הוה העומד בראש כל תכנון התכניות לעתיד הקרוב והרחוק. ומכל מקום שלא ינסה להיות מגדלור החזון ולא לפיד הקידמה והערכים. אין זה עיסקו. ולא להצביע על הערכים המעולים מכולם, ולא להמליץ על האידיאולוגיה ההכי־הכי שבין כל האידיאולגיות, ולא להציב מטרות ויעדים לבני האדם, מעל נוכחותם הריאלית והבוחרת לעצמה, ומוטב להצניע לכת לדבר אליהם רק אד הוק. כמו הרפואה גם הלימוד הוא טיפול שכולו אד הוק. זו פניה אל ההווה ועיסוק בהווה, ופתרונות […] ואין המשרד הזה ממונה להודיע לבני האדם לאן עליהם ללכת, אין לו מנין לדעת כל כך, ואין על אף אדם חובה לשמוע להם ולא להגיע לשום מקום שיעדו לו. גם אין איש במשרד יודע לדעת ידיעות כאלה. וגם לא מחוץ למשרד, לא בממשלה ולא במועצות החכמים, בני אדם לא יודעים בשביל בני אדם אחרים, ובקושי הם יודעים בשביל עצמם, והם זה מכזיב. המשרד הזה, לעניות דעת האומר, צריך להיות המשביר המרכזי, וזה הכל. ולהזהר שלא לנסות להיות בעל החלומות הלאומי. לא מעוז הקידמה ולא נביא עם סגולה. המשביר המרכזי לכלים, לשיטות, להדגמות, להכשרת מורים, לשינוי תכניות, לנסיונות, לחידושים, ובקצרה, עליו לספק משאבי למידה מכאן ולהקים תחנות נסיון לדרכי לימוד מכאן, מעבדות, ספריות, מתקנים, מגרשים ואולמות. ומכונים לשיכלול דרכי הלימוד, ליעול אמצעי הלמידה, זה הכל וזה הרבה: והלוואי ויעמוד בזה.

וזו על כן היא גם השאלה הראשונה, אם אנחנו הולכים היום להחליט החלטות בשביל בני אדם אחרים מה הם יהיו בעוד עשרים שנה, ולקבוע בשבילם במקומם, מה ראוי ואיך יפה שיהיו חייהם כשיגדלו, על מנת להבטיח שימשיכו בדרכנו, גם כשאין הוכחה או ערובה שרק זו הדרך, אחרת איננה, בה ללכת, ללכת עד תום, כדברי השיר הנורא בתמימותו, ובלי ללמוד כלום עדיין מטכסים עצה איזה עול לשים על צווארי הילדים, עול מצוות, עול תורה, עול דרך ארץ, עול שייכות אוטומטית, ועול החלטות שלא הם יחליטו – מפני שלא סומכים עליהם שבבוא עיתם ידעו להחליט נכון, כלומר, שייבחרו כמונו, גם כשבחירתנו, מי כמונו יוועים, לא בהכרח היתה תמיד מיטב הבחירה.

ואילו במקום להמשיך ולעסוק במה שאיש אינו יודע מה העיסוק הזה ולהתפאר לשווא באיזה עשיות מעורפלות – האם לא מוטב לפנות בכל יכולתנו לעיסוק האפשרי הנקרא לימוד, ולהעתיק את הדגש מחזיון־שרב אל מעשה הניתן להיעשות, אל הלימוד? ולימוד, פירושו הצעת מכשיר לתועלת האדם והוראות לתפעולו, בלי להיכנס לנשמתו ובלי לנסות לעשות בה סדר, ולא עוד, אלא שגם הלימוד הזה איננו מעשה קל, ושגם לאחר דורות כה מרובים של לומדים ומלמדים, מאז ימי בראשית, עדיין יודעים פחות מדי מה ללמד, איך ללמד ואיך ללמד את מי. יותר מדי היינו שטופים בדיבורים על ה“חינוך” ופחות מדי למדנו על הלימוד. וכדאי לדייק, לימוד ולא הוראה. מפני שההוראה היא מעשה חד צדדי, בעוד שהלימוד הוא מעשה הדדי, ואיש בעולם לא למד כלום מן ההוראה וכל מי שלמד משהו – למד מן הלימוד, וכולנו זוכרים עדיין את בית הספר התיכון שלנו, ואיך כל השנה לא למדנו כלום מן ההוראה ויומיים לפני הבחינות למדנו בבית והלכנו להיבחן ולהצליח.

מפליא, איך לאחר אלפי שנות לימוד עדיין לא יודעים מספיק על הלימוד ועדיין מתקשים ללמד וללמוד. אפשר כמובן להצליח יותר בקבוצה קטנה של מובחרים, אבל כשהלימוד נעשה חוק לכולם, וכל הדימוקרטיה על מעלותיה ועל פגמיה הולכת כולה כל בוקר לכל בתי הספר וגודשת את הכיתות למעלה מן המותר – נעשה הכל שונה, וקשה, ועם כל התקדמות הדעת עדיין מתקשים ללמד קריאה כתיבה וחשבון. באופן, שהלימוד הוא היום הנושא הראשון במעלה – והגיעה השעה להתחיל ללמוד ללמד וללמוד ללמוד, כשאין עדיין בידינו לאחר הכל אף תיאוריה אחת מספיקה איך לומד יוסי הקטן הזה, ואיך מלמדת אותו המורה מורתי, או איך ללמד את כל השונים והמשונים ולא רק את עידית המובחרים, כפי שהיה מקובל בתקופה הקלסית של כל עם ועם.

עוד אבחנה אחת צריכים לעשות, בין בתי הספר ובין “המערכת” כפי שקוראים לה היום, כי ה“מערכת” אינה אלא הטיפול הלוגיסטי בפעולת בתי הספר, והלימוד כל כולו הוא יחסי אדם לאדם, אחד לאחד או אחד לאחדים. ואי ההבחנה בין השניים גורמת לכך שמיטב המחשבה שקועה יותר במצב השולחנות בבית הספר ופחות במצב בני האדם, ורוב המרץ הציבורי יוצא על מינהלה והתחשבנויות ופחות על תכני הלימוד ועל הקושי ללמדם, אולי מפני שדרך “המערכת” שולטת הבירוקרטיה, על טפסיה שאלונים ובחינותיה, על חיי בתי הספר, וכ“מערכת” קל לה לתפקד, בעוד שבשדה האנושי על תכניו וצרותיו היא מתבלבלת ונכשלת. מה פלא שרוב דיוני “המערכת” הם על שכר, על שחיקה ועל קידום, וכך הן גם כל השביתות. לעולם לא על הלימוד, על תכניו ועל קשייו.

ההבדלה הזאת חשובה בעיקר מן הטעם שכבר הוזכר: כמות האוכלוסיה העצומה שהולכת יום יום לבית הספר משני צידי הקתדרה. כל כך הרבה שונים הולכים אל מסגרות כל כך שוות, והתוצאה ההכרחית היא יצירת מודל בינוני, ממוצע, סטטיסטי, שדוחה הצידה את השונים ואת המיוחדים בין מהצטינות ובין מנחשלות. ושגם אם נעלה את שכר המורים ככל שנעלה, לא נמצא מאה אלף מורים אלא תמיד את הממוצע הבינוני השכיח באוכלוסיה, בלי לפגוע לא באיש ולא באשה, אין מאה אלף בני אדם שכולם הם משכמם ומעלה מכל השאר. וצריך אפוא לדעת שאת השגת המטרות הגדולות ביותר שהמליצות מתארות כמטרותינו מבקשים מבני אדם שאינם לא מן הגדולים ביותר ולא מן הקטנים ביותר. ואל פסגת ההר שאנחנו תובעים מהם למשוך ולהעלות, יוצאים ומטפסים אלה שהם עצמם המליצו על עצמם בימי השביתה כי אינם אלא שחוקים.

וזו אולי הצרה הגדולה בבתי הספר, שכל המורים הם טוראים, שורת טוראים ארוכה, דומים גם כשאינם דומים, הולכים ומתקדמים אוטומטית, כולם כאחד, בטור ארוך אין קץ, שחייב לנוע כל הזמן ביישור שיוויוני. וכך, אף על פי שבני האדם הם גם שווים וגם שונים זה מזה, במעט או בהרבה, כאן כולם מתיישרים להיות דומים בטור הדומים, כל אחד כמו כל אחד ואף אחד לא פחות מאף אחד. באופן, שאוכלוסית הצעירים, כמחצית כל האומה, נדונה לגדול לפי מודל הבינוני המצוי, האחיד לכולם, ושכל עושר השונה והמשונה השמור לבני האדם – חייב להתכווץ לכדי אותה מידה כנועה לסיסמת היאוש הלאומי “זה מה שיש”. וכעת צריך להתחיל לחשוב על איזו תכנית איך להתיר את השרשרת הרציפה של הטוראים, ואיך להפוך שורה ארוכה של שווים להרבה שורות קצרות של שונים, ולהרבה קבוצות שונות סוג, קטנות יותר, מגוונות יותר ומדורגות יותר – מפני שתכנית כזו היא תנאי לקידום בתי הספר והלימוד, ועל ידי הפניית הזרקור של משרד בתי הספר וההשכלה (שהרי כבר סיידנו את המושג “חינוך”), בכל פעם אל קבוצה אחרת, פעם, למשל, אל בתי המדרש להכשרת מורים, וריכוז כל הקשב והמשאבים אליהם ואל שיכלולם, ופעם אל קבוצות המנהלים, פעם אל מורי רמה מסוימת או מקצוע, ופעם לתת הכל לעידוד המחקר הבסיסי של למידת האדם, במכוני המחקר שעם כל התקדמותו הוא רק בתחילתו המגמגמת, ופעם, שצריכה להיות קרובה למדי, אל תכניות הלימוד, שחייבות כידוע בטלטלה רצינית, בהתנערות נימרצת ובהשתנות מצד אל צד, כל הזמן, שלא תהיה תכנית אחת אלא עשר אלטרנטיבות, ולא רעיון אחד, אלא כיוונים מתחרים. ופעם להיפנות אל בחינות הבגרות, שבלעדיהן כידוע איש לא לומד ואיש לא מלמד, ולשאול מחדש ובכל תוקף, גם מי צריך אותן וגם איך הן צריכות להיות, וכיוצא באלה שאלות טורדניות, ולא הזכרנו את שדות היחסים הורים מורים, חברה בית הספר, או האינטיגרציה איך כן ואיך לא – ולגמול לכל קבוצה תגמולי הצטיינות שונים, ולעודד המרת כל מודל יחיד ליותר ויותר חלופות נפתחות, ולחדול משלוח צבא של טוראים אל הפגישה התוססת הזאת, עם כל השונים והמשונים, הנקלעים תמיד בין מרי והסכמה, בין שגעון נעורים ובין כיסופים לאיזה טוב מעולה יותר.

אלא שצריך לזכור, כי בתי הספר מאז ומעולם היו מן הגדולים שבדוחי השינויים. לא בגלל רצון רע, שלא מטבע מיבנה העומק שלהם הדוחה שינויים. וכששואלים מיהו הכוח המפעיל את בית הספר, מובאים מהר שאין אחר אלא הוא האינרציה, ושלמרות כל המחאות היא הגברת, כאותה בעלת הבית הכבודה עם כל צרור המפתחות, הכל מתחלף והכל משתנה והיא הגברת, משנים כותרות, משפצים ומתקנים, מסיידים ומחליפים צבעים, וגם מרהטים מחדש – ועדיין האינרציה בעלת הבית. המכנה המשותף הבלתי משתנה של כל בתי הספר לרבות אלה שנראים כבר שונים – יושב כל כך עמוק בעצמותיהם, כל כך עתיק וכל כך שורד מעבר כל התיאוריות החדישות, עד שגם המתקדמים שבהם הם מבצרי שמרנות, דוחי השתנות, מתחמקים כה וכה מנסים קצת אחרת כמה שנים, מתעייפים וחוזרים ומשתרכים לבסוף באותן הדרכים הנדושות, לפי טבע האדם העצלני, גם כשהוא מתפאר בתעוזתו, וגם כשמדברים שם בסלנג האחרון, ועד כדי כך, שגם טענה זו עצמה אינה חדשה, והכל כבר נשמע ואין כל חדש: ילדים מכאן מורים מכאן ו“חומר הלימודים” מכאן, משולש נצחי שכל צלעותיו חורקות. מישהו מביא תכנים, מישהו מנסה להאביס מישהו, וקבוצה שלמה של ממאנים לבלוע. למה דוקא תכנים אלה, למה ללמד דוקא ככה, ולמה דוחים הקטנים את הבננה המומלצת? – כל אלה יותר מדי זמן הן שאלות שוממות וחוזרות על עצמן, בלי להקפיץ איש ממנוחתו.

ואולי, בין היתר, מוסבר הדבר בתכנים הנכנסים לבתי הספר מטעם איזה קבוצת חכמים ממונים, שהורשו להחליט בשביל בתי הספר איזה תכנים עדיפים מתכנים אחרים, וכאילו רק אלה הם תפארת גופי הדעת ההכרחיים. כשהלא אין בעולם גופי דעת שלמים כאלה, וכל קביעה היא רק שרירות לב ורק אפשרות אחת מבין אחדות. לאמור, כי למהפכה הצרפתית, למשל, היו שלוש סיבות הכרחיות ומספיקות כדי שתפרוץ והיו לה גם שלוש תוצאות מוכרחות – ולא לאמור כי כך חושבים כמה היסטוריונים וכנגדם יש אחרים שחושבים אחרת, זה לא רק להוליך שולל, אלא לעוות את הדעת. לא מפני סל ידיעות בלתי מספיק. אלא מפני הטבע הלא סופי של ידיעת האדם, וכן גם בהבנת פרק בתנך, או פרק בספרות, ומי שמביא תמיד רק צד אחד – לא רק משחית את העושר שנפתח, אלא סותר אותו על עיוות. או הלשון, שאין בעולם אך לשון אחת סופית וגמורה, אלא תמיד היא זורמת בכל מיני זרימות עיליות ותחתיות וגם צדדיות, באופן שאין אף תוכן לימוד סופי, אחיד, וגמור, אלא הכל תמיד עומד במתחים עם דומים ועם שונים, ודוקא למתחים האלה לא מניחים להיכנס לבית הספר ומניחים רק לתכנים גמורים, ולפוחלצים חנוטים, מנוקים ומיופים, מנוסחים ומיובשים היטב, ובאלה גם הולכים לבודד את לב הצעיר, כל אותם ידענים עייפים שמזמן לא שיחקו לא עם ילדים ולא עם רעיונות, ואל תבינו לא נכון, אין כאן המלצה לזרוק את כל המורשה ואת כל התיקני מבית הספר ולהשאיר בו רק את אופנת מקומוני הרחוב האחרונים, אלא אדרבא, שאם אפילו יהיו הולכים ללמד בבית הספר ישן נושן כארכיאולוגיה, וצריך ללמוד ארכיאולוגיה, יהיו מלמדים את מתחי החיים שבה ולא את המוות שבה.

אי אפשר עוד להסתפק בפרחים מיובשים של איזו תרבות מומלצת, כשם שאי אפשר להתעלם מאופי התלמידים הצעירים ומהוויתם חסרת המנוחה, ולא עוד אלא שעדיין אין בעולם אף תורה אחת מספיקה על האדם, לא על נפשו, ולא על החיים ולא על כלום, אלא הכל בא תמיד בחלופות מתרוצצות, שאסור לבית הספר לנסות להשקיט את זעף המתחים האלה, ולהגיש לילדים פודינג של תרבות, מיקפא של היסטוריה, וגלידה של תנך או ספרות, ואסור לו להציג מציאות של קש, אנשים של קש, ורעיונות של קש, ולצפות שהם יקבלו את אלה בתשואות, אלא אם כן מקובל שלכך הם נדונים, להיות קהל טוב שמקבל בתשואות לא מרדניות כל מה שהממליצים מטעם ממליצים לפניו.

עיוות זה מתיש את כוחו של בית הספר ללמד, הנסיון לעשות נושאים של מחלוקת לנושאים של כאילו הסכמה אחת, ולטשטש את האמת שאין נושא בעולם שאין לו שני צדדים, ושרק לשם הנוחות מוחקים בו אחד ומשאירים רק אחד,

וצריך גם לזכור את המילה הקטנה “או”, שהיא כבדה מכל המלים, ואדם נעשה לאדם כשלומד להשתמש בה במילה “או”, בשעה שנשאל לבחירתו, בין או זה או זה, ובין או כך או כך, ולקבל אחריות על בחירתו, או כך/או כך. ומכל מקום, לעולם לא רק כך.

כיוצא בזה גם השאלה מהיכן מתחילים ללמוד, אם מן הספרים או מבני האדם, מן הניירות או מן הילדים, מהצדעות של כבוד לתכני התרבות, או מן השאלות הנמוכות על הילדים ועל יכולתם – מקובל היה מעולם שהתכנים קודמים,

ושתכנים משובחים משבחים את האדם, ושתכנים הומאניים למשל עושים את האדם יותר הומאני, גם כשההיסטוריה כופרת בזה, וכאילו כל השאלה לא היתה אלא איזו רשימת תכנים משובחים ראוי להכניס לבית הספר כחובה משתלמת – וגם מי היה מחבר הרשימה המכובדת ומה היתה זהותו הפוליטית – עד שהתחילו תוקפים את בית הספר ותובעים ממנו להתחיל באיבחון כוחם של הילדים ושל צרכיהם, ורק אחר כך להתאים להם את התכנים הנלמדים. כשהאמת היא, שלא כך ולא כך, אלא צריך להכריע בכל פעם בין הזוגות הקטביים, לפי המצב האנושי של אותה שעה, וכן גם בשאלה אם החברה היא בעלת הבית והיחיד ניקךא להישמע לתביעותיה, או היחיד הזה הוא בעל התביעות והחברה חייבת לבוא לשרתו, עד שמתברר שגם כאן לא החברה ולא היחיד אלא המתח הנצחי שביניהם, ושהמתח הוא הוא האמת שבחיים, ואין מנוס מראות שלא האידיאות הן בעלות בית הספר ולא הווית האדם הממשי, אלא המתח הלא ניגמר שבין השניים הנאבקים זה בזה לעולם, האידיאות מבקשות לכוף את האדם לאיזו אידיאולוגיה והאדם לעומתן מבקש להיות חפשי לבחור לעצמו בין החלופות המתרוצצות – תמיד הנושא הוא המתח שבין הקטבים ולעולם לא ההתקעות באחד מהם. פשוט, מפני שאין בעולם שום דבר שאין לו “מצד שני”. זה לא נוח ולא נעים אבל כך הוא העולם, ואילו בית הספר מבקש להתחמק ולקבל עליו עולם בלתי קיים בו קוטב אחד בלבד, ומעוות את החיים למין צעידה כפוייה על רגל אחת, במקום ללכת חופשי על שתיים.

אלא שזה קשה. ובית הספר אינו יודע להיות פתוח לרשויות סותרות, ומבקש להיסגר תמיד רק ברשות אחת, וכך יש לנו בתי ספר עם שלט על פתחם המכריז בית ספר דתי, בית ספר חילוני, בית ספר לערכים מעולים, ובית הספר לערכים המעולים ביותר, שאומר כי לחברו לא תיכנס אלא רק דעה אחת ורק הסכמה אחת, ובכך הוא מודיע על עצמו שוויתר על החיים והפך להיות חממה מובנת מלאכותית, כביכול כדי להציל את הילדים מהצטננות ברוח הפרצים, ובאמת כדי לשייכם לצד פוליטי אידיאולוגי אחד וסופי. חיי בית ספר אף פעם אינם קלים, וההתהלכות בין ניגודים, פרדוכסים ואבסורדים לא עושה כלום יותר קל, אלא אדרבא, תובעת כל הזמן עוד ועוד התמודדות מעייפת, בלתי ניסבלת, מבלבלת, ועמידה תמיד בין אלטרנטיבות לא מרפות – והם נבהלים, ובוחרים להנמיך קומה, ולהיות בתי ספר של רק צד אחד, סגור בתוך מציאות מדומה ודוחה את הפגישה עם החיים עד לאחר בית הספר, ולנפילה פתאום אל החיים.

כיוצא בזה גם המתח שבין החדש והמסורתי, גם כאן השאלה איננה לא דחיית האחד ולא קבלת האחר, אלא הפגישה הסוערת של צמד הניגודים, והנוכחות הערנית בין הקולות הסותרים. לא כצירוף מכניסטי של חדש עם ישן אלא כמדינה תוססת של מיצי חיים. בלי לזייף את העולם כדי שיתאים לאיזה מוסד עייף ומפוחד, ובלי לומר לו כשלא, ולא אחד כשיש לפחות שניים. שלא כמדעי הטבע שמה שאינו נמצא מדויק נמחק – ברוחו של האדם כלום אינו נימחק, לא ישן ולא ישן נושן, ותמיד יש שעה חדשה למה שכבר היה נידמה שכבר התיישן לעולמים, ומתגלה אז שיש בו מקום גם לאמת האופנתית וגם לאמת הישנה, אנשי מדעי הטבע לא יבינו את זה, והזכרון עם הדמיון, והריאלי עם המיסטי, מפיחים חיים חדשים גם במה שנפסל פעם, וידיעת העבר לעתים היא הקרקע העשירה ביותר לזריעה מחדש, וגם אין לנו אף נוסחה סגורה וגמורה על אדם, והכל הוא תמיד עוד נסיון התמצאות על קו המגע שבין התחומים, ועוד הליכה לא בטוחה בשטח הההפקר שבין חזיתות לוחמות – וכיוצא בזה למשל הוא גם הספר היפה שממליצים עליו לפני הצעירים, ושאיננו לא ספר ולא יפה, אם לא ימצא כנגדו מישהו שיהיה נהנה מקריאתו, עד שגם הספר המשובח ביותר שכתב גאון עולם, אם אין לו כנגדו ילד קטן אחד, שהופך בחדוה בדפי הספר – אין לו לספר המהולל תקומה, יותר משיש לדף תווי נגינה בלי נתינת המנגן.

כמובן, אך בית ספר לא יצהל למשמע התביעה להיות שדה מפגש של ניגודים. גם לא מורים רבים. וגם לא עורכי תכניות הלימודים. עדיף בעיניהם בית ספר שבו משחקים במוסכמות וסוגרים את החלונות. הכל מסתדר אז יפה יותר, וגם נוח יותר. הצרה, ששנות הלימוד מבוזבזות או על תורות מנוסחות, גמורות ומיותרות. וכולנו יודעים מה ערך הלימוד הזה. ואין ברירה אלא צריך להתחיל ללמוד ללמד. מוזר ככל שיישמע: צריך להתחיל ללמוד ללמד. לאחר כל הדורות של לומדים ומלמדים אי אפשר עוד להתחמק מתביעה זו. לימוד שיהיה מלווה את האמפתיה האנושית, את ההשתאות, את הסקרנות, את האומללות האנושית ואת ניסיונותיה לגלות אופק מבטיח יותר, מעבר לאופק, ולא מפטם אנשים צעירים שלא לרצונם, ולא מכריח סייחים צעירים וסייחות צעירות להפוך מוקדם ככל האפשר להיות לשוורים רתומים למחרשה כפויה עליהם, לתת לפניהם הזדמנות לשפע החיים הזה, עם השפע שהוצבר מדורי דורות, ושיכול להלהיב גם רצונות עמומים עדיין, וגם כוחות גלמיים למדי, שעוד לא נחשפו למדי ועוד לא עודנו למדי, ולהראות לפניהם אפשרויות של יפה שיכול להיות להנאתם, והזדמנויות ללמוד לדעת איך נפתחים ואיך פותחים את המאגרים הגדולים, ואיך לקחת מהם להנאה, רעיון שכידוע קל מאד לאומרו וקשה מאד לעשותו, מפני שכל אדם הוא בו בזמן גם רוצה עוד, וגם לא רוצה כלום ובעיקר לא להתאמץ, אבל, אם המאמץ ההדדי ייצלח, יהיו קורים דברים, לא מוגדרים מראש, ושני הצדדים, המנוסים והטירונים, יהיו מוצאים עצמם שותפים למסע גילוי, ולסיכוי למצוא משהו שהוא יותר ממה שהיה, ומה עוד יש בעולם יותר מהרמת מבט מאמין.

הלימוד בבית הספר יכול להיות כידוע עונש. ויכול להיות הרפתקה מסעירה. אלא אם כן הלומד הוא כבר אדם צעיר כבוי, אלא אם כן המלמד הוא כבר אדם כבוי ומכבה, אלא אם כן התכנים הם כבויים ומכבים, וארבעים ואחד כלואים בחדר מעצר, כפופים בשממון לרשום מה שמוכתב להם כמבטיח הצלחה בבחינות. בעוד שאגורה לפנינו אנרגיה צעירה, לא למודה ולא מאופקת, חצופה למדי וניבערת למדי, ויש לנו שעה קצרה שאנרגיה זאת מביטה אלינו. אפשר לבזבז את השעה ומי לא יודע עד כמה, ואפשר גם לעשות אותה לשעה יפה. שעה יפה כזאת סימנה הוא הסקרנות, והעניין הצעיר במה שמביא לידי פקיחת עיניים נוצצות, בלי לכפוף את רצונו, בלי לקשור אותו לקביעתנו, וסימנה הוא גם ההדדיות בעשיית מה שמבין לו אדם כדי להיות אדם יודע לבחור, יודע קצת יותר, וקצת יותר שותף לטלטלה הזאת שכולנו בה, ואינני יודע לומר טוב יותר ממה שאמר אדם צעיר אחד במחצית המאה החמש עשרה ברומא בנאום שנשא על כבוד האדם, וכך אמר פיקו דלה מירנדולה:

הו אדם… אתה עצמך […] תיצור את עצמך בצורה שבה תבחר… נבראנו כך, כדי שנהיה מה שאנו עצמנו נירצה להיות… תוכל להידרדר לצורות התחתונות, צורות הפרא, וגם תוכל, על פי החלטתך, להיוולד מחדש, בצורות העליונות, שהן אלהיות ועד כדי כך.

יזהר סמילנסקי

דבר (כז אלול תשנ''ב 22.12.1992): 16

אל הסיפורים והשירים, אולי מפני שהם המילוליים מכל האמנויות, נטפלים, ובכמובן מאליו, שבלולים אין־קץ, מאלה שדרכם להיצמד לכל מה שצומח. וכך, לעתים, באביב, כשהצמיחה אך זה התחילה פורצת, באים הם בהמוניהם, מטפסים בריריהם ומכסים את הצמח עד שנראה כמין עמוד עשוי שבלולים, וכאילו לא טרח ולא צמח אלא רק כדי לשאתם ולהיעלם תחתיהם: שלד גדוּש שבלולים, טוטם שבלולי. מייד כשתם מיץ החיים מן הצמח מגיעה גם שעת גלגולם, והם נופלים ארצה חומרים חומרים, ריקים ומלבינים סביב. סמל השממון והיאוש. ואילו הצמח המצוּץ ההוא רק לעתים רחוקות, ובדי סבל, יתחזק וינסה להוציא עלה עקום פה עלה מעוך שם.

זה בערך הקשר שבין הספרות ובין ״תרבות״ השבלולים שנטפלת אליה ועוטפת אותה. וכך, וכאילו הוסכם מעולם שהספרות אינה אלא כדי לשאת עליה את כל מיני שבלולי התיזות המוכנות, כגון שהספרות היא כדי לתת איורים צבעוניים להיסטוריונים, או כדי לתת דוגמאות ציוריות לסוציולוגים, או כדי לספק ״מקרים״ עסיסיים לפסיכולוגים, ותמיד כדי להוכיח הוכחה מן החיים על־ידי הוכחה מן הספרות.

אלמלא שהספרות איננה החיים, ואיננה תעודה על החיים, ולא מסמך על החיים ולא ציור מן החיים. והחיים אינם אלא רק כמין מיכרה חומרים עשיר שממנו גוחנת הספרות ולוקחת לה אל הבצק שלה ואופה ממנו, לפי דרכה, דברים שבחיים אינם, כדרך הלחם, למשל, שמעולם לא צמח בשום שדה, אלא קמו וטרחו ועשו אותו מדברים שאמנם היו פעם בשדה אבל לאחר שעברו טיפולים וגלגולים והפכו לבסוף לכיכר של הווה שאין לו עבר.

אפילו ״שירים שימושיים״ אינם כמובן אלא רק מטאפורה להכעיס, ואילו ״ספרות שימושית״ זה כבר נשמע כאינוּס הספרות לשמש שימוש שלא כדרכה. והנסיון הנפוץ להראות בעזרת הספרות איך חיו היהודים בגליציה לפני מאה שנה, או מה היה מראה הפלמ׳׳חניק ובלוריתו לפני חמישים שנה, או איך היתה תל אביב לפני שלושים שנה לפי יעקב שבתאי, או מה היה יחס היהודים אל הערבים ואיך השתנה מאז ועד אתמול – אלא שכל זה כמוהו כנסיון לתקוע מסמר בקיר בעזרת כינור.

כזה הוא גם הנסיון הרווח להבין את הפסיכולוגיה של הירשל מסיפור פשוט, או את קיפוחה של האשה משירי רחל, או את הפחדים הקיומיים משמחת עניים – וכיוצא בזה את היחס אל הביטחון או את שינוי האידיאולוגיה בישוב ובמדינה, לפי עדויות של סיפורים ושירים – זהו בדיוק הנסיון להחזיר את הלחם אל שיבולי השדה, כלומר, לעשות את ההיפוך הבלתי אפשרי, ולהשחית ככה את הלחם על לא עוול בו. רק מפני שהסיפור נחשב כעוד כתבה בעיתון או כעוד מובאה מתעודה היסטורית, אם לא כמין איור מעושר שמחליף את דלות החומר המקומוני, ואת יובש המסמך המשרדי, מתוך הנחה שאת מה שהכתבה והמסמך אומרים פשוט ובמסירה ישירה, אומרת גם הספרות אלא שבהתחכמויות, ובתעלולי להטוטן או מוקיון או בכיין.

שתי טעויות נפוצות ביסוד התפיסה הרווחת הזאת. רווחת עד שנראית כאילו היא באמת טבע הדברים.

האחת – המלים. הכתבות והמסמכים כתובים במלים והספרות כתובה במלים, משמע זו וזו מובנות כלשון אחת. אלא שבעוד שהכתבות והמסמכים כתובים במלים לשם תקשורת וכוחן לתקשר הוא עניינן, הספרות כתובה במלים לשם גרימת נוכחות, וכוחן ליצור היענות אישית מיוחדת – הוא עניינן. אותן המלים ואותו מילון יוצאים בשתי שליחויות, שאין ביניהם תהום אבל יש ביניהם מרחק שלעתים אינו ניכר כמעט ולעתים הוא עצום בריחוקו ובטלטלתו – מופלג משום דיבור לשם תקשורת.

והטעות האחרת, היא המימיזיס המפורסם, שאומר כי הספרות והאמנות הם תמיד חיקוי המציאות. וגם לאחר שרבים כבר זזו מזה, והבינו שהחיקוי הוא רק אמצעי ולא מטרה, עדיין רוב העולם מאמין, לומד ומלמד, שסיפור ושיר הם כדי ״לאמור את מצבו של האדם״ ולהציג במלים את מה שהמציאות מציגה בישנוּת הווייתה. וכך, אם הספרות מעתיקה את המציאות, מצלמת ומשכפלת אותה, ואפילו אם במידות מעוותות, למה לא ניקח את ההעתקה הזאת, את תצלומה או את שיכפולה, אפילו היא מעוות משהו, או מעורבת בבדיות ובהזיות, או עמומה משהו, ולא בלי אותו סילוף רגשני, גם לאחר כל זה, עדיין היא תיעודה של המציאות, ושיקופם של החיים, ולפיכך יש בהם תמיד גם היסטוריה, גם ביוגרפיה והם גם מסמך, ומאחר שהכותב היה כנראה אדם רגיש אולי גם אבחוניו רגישים, וגם אם הכל חשוד באי אמינות, עדיין הוא מסמך שווה ציטוט, ואולי דווקא בגלל הרתוריקה הסהרורית שלו.

קשה לעקור טעות אחת לא כל שכן שתיים. הקורא הרגיל לעולם לא יאמין שהסיפור אינו כתבה או איור למציאות, והקורא המיומן לא ירצה להפסיד מקור כתוב, שגם כשעקום משהו, פוטר מלהתחיל לרוץ אחר המציאות ולחפש בה ובנבכיה.

וכך, כשמבקש ההיסטוריון, למשל, לתאר תקופה, קל לו ללכת אל איזה רומן בן התקופה ואל איזה שיר בן הזמן – ושם כבר מוכן לו הכל כתוב יפה וכשר להירשם בביבליוגרפיה, במקום להתחיל לצאת החוצה לחטט בעפר המציאות ולפשפש בעכירות החיים.

בוודאי, אי אפשר להכחיש שבכל סיפור ושיר יש לקיחות מן המציאות ועדויות מן החיים, אבל מה שעושה אותו לסיפור או לשיר, אינו איך שיקם איזה מציאות אלא איך הוא, הסיפור, עשוי: מה עושה את הסיפור לסיפור. לא איך הוחזרה איזו מציאות שהיתה, אלא איך נבנתה מציאות חדשה שמעולם לא היתה ככה לצד המציאות שהיתה ככה – מין מציאות שנעשתה על־ידי מלים, על־ידי תיזמור חומרים, הן חומרי מציאות והן חומרי מיבדה, ועל־ידי צירופים ופירוקים, ועל־ידי הדגשים ומחיקות, ועל־ידי כל תחבולות הסיפר, עד שהמציאות משתנה ויוצאת מתחומיה הריאליים, גם כשהיא נראית לכאורה כדיווח נאמן, ונשאר רק האופן המיוחד הזה שעושה את הסיפור לסיפור ומפלה בינו ובין כל דבר כתוב אחר. ולפיכך אין עוד שאלה על המציאות אלא רק על האופן שהסיפור מסופר: איך הוא כתוב, זו השאלה, איך זה נאמר, בלי להניח מקום למחאה אם רק האופן לבדו עושה סיפור ולא התוכן, מפני שאין בעולם אופן בלי תוכן כמו שאין צורה בלי חומר, וזה, האופן הזה, הוא השאור שבעיסה שעושה את הסיפור לסיפור, ולא לעוד דבר אחד מכל הדברים הכתובים שבעולם.

יוצא שהסיפור אינו נמדד לפי הצלחתו כשיכפול העולם, אלא בעיקר לפי איכות דיבורו. מין דיבור מיוחד שמלבד שעושה עולם חדש גם עושה לעתים לקורא שיוכל למצוא את הדיבור המוצפן של עצמו, ושכעת הוא נפתח אליו מתגלה מואר מן העמימות האפלה שבתוכה היה מקופל נידח.

התקשורת מוסיפה מידע, הנוכחות מעוררת אמפטיה שבונה את קשבו המיוחד של הנוכח, בתוך כדי היכנסו לעולם שהוקם לצד המציאות שנשארה לה בחוץ. כעת יכול גם להרגיש את הרווחה של היות יודע לדבר.

אולי זה נשמע מיסטי משהו ורומנטי מדי מהיות אמין, אבל מי שנפתח פעם לסיפור יודע מה הדבר. ואילו לקחת סיפור ולהחזירו להיות תקשורת, זה כמו לקחת את הכד המעוצב יפה ולהחזירו אל בור הטיט שממנו נעצב, ומאחר שאי־אפשר להחזיר, לוחצים ושוברים את המעשה הגמור למכיתות – וזה בדיוק מה שעושים לספרות כשמשתמשים בה לשם התיעוד והמיסמכות.

הדוגמה המפורסמת של שימוש מפסיד כזה, היא דוגמת פרויד שהלך לראות את יצירות ליאונרדו דה־וינצ׳י או מיכלאנג’לו, ואיך התגלה שם עוורנו של החכם וחירשותו של המקשיב לדיבור המיוחד של האמנות. לא היה בתגובתו שום יפה, שום התפעלות, שום נירגשות של נוכחות חדשה, שום היענות של אמפטיה. דיבורה של היצירה נחסם בדיבורו המוכן מראש והפך להיות איור שימושי לאיזה תיזות מוכנות מראש שהיו לו.

וכולנו רואים יום יום איך בני־אדם אינם יודעים לדבר גם כשהם מדברים לרוב. מדהים למצוא איך כל־כך הרבה אנשים הם עילגי דיבור, ואיך הם בורחים תמיד אל הקלישאות המתגלגלות ברחוב, ובאוויר, ובשיחות, כל אותם ה״משהו״, כל אותם ה׳׳עשר!׳׳, ה״בוא נאמר״, ה׳׳לגבי׳׳, ה״כזה כאילו״, ״מעל־ומעבר״, ״אין לו אח ורע״, ״לא יעלה על הדעת״, ״כזה או אחר״, וכל שאר רזון השימושים שיש לאדם כדי להצליח להימלט מאין כוחו לאמור אמירה, והכל נישאר מקופל כעובר שלא יצא לאור.

תמיד יש באוויר זרעונים פורחים של קלישאות האופנה, פורחים לחלל מפי מעצבי אופנת האין־דיבור, פורחים ממדורי העיתונים, מבדרני השידורים, מן המקומונים, מן המשא־ומתן היומיומי, וגם, בעקיפין ובמישרין, מפליטת איפיוני כתבני הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה והמדע להמונים. ורק בסיפור או בשיר, כשהם סיפור או שיר, ולא התחליפים התקשורתיים, מרבי העלילה השוצפת, ושופכי החומר לשיחות הרכילות, פתאום נפתח הדיבור הנכון. הדיבור המשחרר דיבור. שעליו אומר אדם, הלא לזה חכיתי כבר זמן רב. הלא את זה ידעתי ורק לא ידעתי לדבר. הנה כעת זה מתממש לו מן האמבר האפל של הלא מדבר ולא נשמע, וכעת עולה מן החדר האטום דיבור נכון.

הוסף על זה שהעולם לא מאמין שלסיפור ולשיר אין שום ״מסר״ למסור, ולא מאמין שאם יש ׳׳מסר״ הרי זה לא סיפור ולא שיר, אולי זו רק מודעה, פרסומת או תעמולה, מפני שלסיפור ולשיר אין שום מסר למסור ולא שום בשורה לבשר. פעם, לא מכבר, עוד התיימרו להתגאות שאכן כן, שיש בה בספרות מסר ויש בה בשורה לאדם, אבל זה מכבר חדלו מזה, והסיפורים והשירים חדלו מהיות נושאי דגלים ושליחי בשורות, ומצד זה אין עוד בהם שום הבאת תועלת, לא שמץ נחמה ליגע ולא כלום עידוד לחרד, וכל מה שיש בהם בסיפורים ובשירים כשהם סיפורים ושירים, הוא רק אותו אופן מיוחד של אמירה, אמירה שעושה קשב, אמירה שמשמעותה נפתחת אחרת לכל אדם, ומתפרשת לו ככל חירותו לפרש. זה קשב לדיבור שאמינותו ניכרת בו, שיכול גם להעלות את דיבורו של הקורא, מפני שסיפור לעולם אינו רק זה שנכתב, אלא הוא גם זה שנקרא. והקורא, כשהסיפור כתוב טוב ונקרא טוב, מוצא בו גם את דיבורו שלו הבושש לבוא. פתאום וזה בא, שפתיו לא נעות והנה זה הולך ונאמר.

והדיבור, לא על־ידי הדהמה, ולא על־ידי הקסמה, וגם לא על־ידי החנפה, או המתקה בקצת קיטש לפתאים, אלא דיבור המתכוון לקורא שווה־ערך, חכם כמוהו ויודע לא פחות ממנו, דיבור שמוצא את האופן לפנות, את הטון הנכון, את הגודש המספיק, את המוסיקה ההולמת, ובעיקר את התיזמור של כל הדברים שעושים את הסיפור הזה, ואת סוד כוחו לתפוס את הקשב הנכון, לא את הקשב הדחפני של רודף העלילה ושל השינויים המהירים, ולא את הקשב שמגרים בגירויים, ולא את הקשב המשתעשע במה שנחשב משעשע, אלא, בעיקר, את הקשב שעושה את מיטב ההיענות לפניית הדיבור, עד שיהיה אדם יודע כי הנה כעת נאמר דבר, שהנה נמצא לו הדיבור שלו.

מפני שתמיד כל סיפור הוא של שניים, ואם הוא ביוגרפיה הריהו ביוגרפיה של שניים, ביוגרפיה שפוגשת ביוגרפיה, ושבלי הביוגרפיה השנייה, עם כל שונותה, נשארת הביוגרפיה הראשונה ערירית, כתווים שאין מנגנים אותם או כשדה שלא היה עליו גשם.

וכך, בתוך עולם של כתיבות וכתבות, ושל פרסומי מידע ודעת, לרבות כל אותם ה״פייפרים׳׳ של האקדמיה, נשאר הסיפור ככתיבה של חירות, ואם לא חירות גמורה הרי חירות מרובה. עוף נודד היא מחשבת האדם. העולם דוחק בה להיכנס לכלובים המוכנים, על־ידי ה״חינוך׳׳. ההרגל והעצלות, אלא שכתיבה בדפוסי ״ההוראות למחברים״, אינה מקום לחפש בו מחשבה. למחשבה חיה יש גם דיבור חי. ואילו כל דפוס מוכן או דגם מופת או טופס מאושר – הוא זה שמביא לעולם את הניירות אין־סוף שאין לאיש חפץ בהם, ואילו רק בכתיבה בדיבור שעוד לא נשמע כמוהו, ובסדר שרק כעת נוסד, אפשר לצפות למצוא מחשבה חיה שמביאה חיים. האם לא זו הסיבה למה הפּייפרים של האוניברסיטאות נידחסים בהמוניהם למיסדרי הבינוניות שסותמים את יכולת המחשבה היוצרת, ומשאירים את כל שיממון הכתבים של צייתני הכללים, כמצבות לזכר הבינוני האלמוני.

אבל, אולי גם לאחר כל ההסברים האלה, עדיין לא נתפס ברור ההבדל בין כתיבה שהיא סיפור ושיר, ובין כתיבה שהיא תיעוד ומסמך וטופס שימושי – ומהו, לאחר הכל, ההבדל בין כתיבה לשם התקשורת ובין כתיבה לשם הנוכחות, ואפשר שעדיין ההבדל נראה מתחמק, והסימן המפלה בין לשון זו ולשון זו אינו חד־ומובהק – מפני שיש באמת איזור משותף וחופף ביז שתי הכתיבות ואין הן חתוכות זו מזו. ואף־על־פי־כן, סיפורים אינם כדי לשחזר מציאות ואינם תעודות על החיים, אלא הם מקימים עולם מעשה ידי אדם לצד העולם מעשה ידי הבורא, עולם בדוי על־יד העולם הממשי, עולם של אשליה עשוי מדיבור, ודיבור שמחכה לדיבורו של הקורא כדי להרטיב את שושנת יריחו הסגורה עד למלוא היפתחה, ויחד להפוך את ההיפתחות הזאת לממשות ריאלית, באותה ממשות ריאלית שמתקיימת על־ידי המנגנים כל משך נגינת התווים.

ושמא אין טוב בנקודה הזאת אלא להסתתר מאחורי גבו של ת.ס. אליוט שנחשב בזמנו בר־סמכא מפוכח שלשונו ברורה ובהירה ולא חמקנית, ולהניח לו שיחזור ויאמר מה שכבר אמר לפני כחמשים שנה, ככה: ״בכל שירה גדולה יש דבר־מה שחייב להישאר בלתי־ידוע… משהו שאין להסבירו לגמרי על־ידי משהו שקרה קודם לכן…׳׳; וש״להבין שיר אין משמעו אלא רק ליהנות ממנו, מהסיבות הנכונותֵ.״; באופן שאם תשאלו ״מה תפקידה של השירה?״ – שאל אליוט והשיב – ״תפקידה הוא להביא הנאה. ואם תשאלו איזה סוג של הנאה? אוכל לענות רק: אותה ההנאה שמעניקה השירה״ וזה הכל.

שאומר, היזהרו לכם מהפוך את השירה לתקשורת שימושית, למיסמך על המציאות ולתעודה על החיים גם כשמתגרד לעשות כך, ויישאר כל ה״נאָרטיב״ להיסטוריונים, וכל ״השיח״ למבקרי האמנות, וכל ה״דקונסטרוקציה״ לספר הבדיחה והחידוד – ואילו הסיפורים והשירים יישארו לשימוש הבלתי נלוז, להנאה מהם ומדיבורם ומאיכותם ומעוצבם ומיופים – ותהיה לנו ספרות חייה בלי שבלולים נטפלים עליה.

יזהר סמילנסקי, דבר, 7.4.95

האם האינטגרציה בבתי־הספר גם עושה אינטגרציה?

והאם האינטגרציה עושה איזה טוב שמצדיק את עשׂייתה?

האמונה הרווחת עונה כן, בלי ספק. אבל חוברת שהוציא זה מקרוב משרד החינוך בשם: "תכנון מדיניות החינוך (ניירות עמדה, תש׳׳ן–תשנ"ג)׳׳ – אומרת בעמוד 214 בכרך השני, כי: “המחקר האדיר שנעשה בשלושים השנים האחרונות בסוגיה של תרומת החינוך לשוויון ההזדמנויות החברתיות ולצמצום פערים לפי מוצא מעמדי… מחייבנו שלא לייחס לבית־הספר כוח רב מדי בענײן זה” – לכל היותר, מצפים ממנו שלא ירחיב את פער אי־השוויון. חוות־דעת מאופקת־זהירה זו, לא נאמרה על־ידי שוללי האינטגרציה, אלא דווקא על־ידי קבוצת מחקר שהמליצה על “הכרעה חד־משמעית וארוכת־טווח בדבר תוקפה של מדיניות האינטגרציה”, כדי שהשאלה המקניטה “למה אינטגרציה?” לא תחזור להקניט שוב ושוב.

ועם זאת, מודים החוקרים, קשה לסכם באופן נחרץ את מידת יעילותן של כל ההתערבויות השונות שנעשו לשם האינטגרציה (עמ׳ 216) ולא עוד, אלא שגם לאחר שכמה מ“מבצעי ההתערבות” גילו פה ושם סימני השפעה חיוביים, עדיין אין בהם כדי בשורת פריצת הדרך. קשה להפעיל את התוכנית, הם מסכמים, ואפילו במקום שהושג בו איזה שיפור וגם נרשמו כמה מימצאי התקדמות (כגון, בטיפוח יחסים חברתיים, בהיווצרות אווירה של לימודים, או בצירוף תפיסה עצמית כללית). גם אז, נשארו הקשיים בעיקשותם, ונשארו כל המורים שקשה להם להסתגל להוראה ללא דמות, ובצד “שביעות הרצון מהתוצרים החברתיים” נשארו כל הספקות “באשר לאפשרות להספיק את החומר ולהגיע להישגים גבוהים”. ובקצרה, עדיין אין שום עדות לשום הצלחה מרנינה, אפילו במקום שהשתדלו בו הרבה.

וכך, כשם שמספיקה האמונה שזה שמתקרא בשם '׳חינוך" אמנם מחנך, בלי להביא קבלות על שום הצלחה, מספיקה גם התביעה לעשות אינטגרציה וכבר היא פטורה מלהביא קבלות על הצלחותיה. ולא עוד, אלא שזה נשמע קנטרני וריאקציוני להטיל ספק אם אמנם האינטגרציה עושה אינטגרציה.

והרי עניין האינטגרציה אינו חדש. וכבר ניסו בכל העולם וחזרו וניסו להצליח בה, ובעיקר בארצות שקלטו הגירה גדולה, ובמקומות שבעיות חברתיות הציקו עליהם – ושוב ושוב נוכחו שאין בידיהם אף תוצאה מרנינה, והתיקון המצופה מעולם לא הושג בשום מקום. וכך עומדים להם פה ושם כל מיני כורי היתוך קרים ומוזרים, בצד כמה כורים שעדיין ממשיכים לחמם ולהתיך בהם את המסכנים שנזרקים לתוכם, ועדיין אין אומץ להפסיק ולהודות שפשוט זה רעיון עיוועים, וחוזרים כלאחר יאוש ושוב מנסים, ושוב ממשיכים להאשים את כולם שלא משקיעים די, שלא מתאמצים די ושרק קוצר ידי העושים במלאכה הוא שמאכזב – ושבשום אופן לא האמונה באינטגרציה היא המאכזבת.

האמונה הזו ששילוב אוכלוסיות הטרוגניות יעשה אותן לשוויוניות יותר, ושגג אחד שיזמן תחתיו הזדמנויות שוות לקבוצות שונות, חזקה עליו שיסלק סטיגמה של נחיתות מילדים שלא זכו ביתרונות של המצוינים – אמונה יפה זו וכיוצא בזו – קל מאוד לפארה ולהיראות מתקדמים, וקשה מאד עד בלתי־אפשרי להפכה למעשים (כשמדברים באוכלוסיות, ולא רק בקבוצות ניסוי בתנאי מעבדה) ואין שום הוכחה שהדברים היפים האלה גם מתקיימים.

יתר על כן, אפילו אותם הישגים שוליים שנמדדו, לא היוו בעיקרם אלא הישגים בהספקים לימודיים. ואילו מה קורה לילד ולאישיותו בשעת האינטגרציה ולאחריה, על זה מדווחים פחות. חמש־שש שעות יומיות מסוג אחד בתוך בית־הספר, ושמונה־עשרה שעות יומיות מסוג אחר לגמרי מחוצה לו, ולצפות שכל קמטי החוץ יתגהצו בפנים ויתיישרו מניה וביה? בלי משקעים עכורים, בלי טינה בלי קנאה, בלי מרירות, בלי התבטלות, בלי התבוללות מתוך כניעה ובלי התרסה מתוך אי היכנעות, בלי עויינות ובלי תיסכול – אדרבא, למה לא שואלים אותם, את בוגרי האינטגרציה, מה קרה להם, ומה היו הכוויות שניכוו כשיצאו לבסוף מ׳’כור ההיתוך" – זה בצד זה, בצד כמה שיפורים לימודיים קלים שהוזכרו למעלה, האם שקלו גם את כובד המחיר המריר, שמחלחל ומצטבר בילד בשנות העימות הזה של השווים פחות עם השווים יותר? האומנם מאמין מישהו כי נוטרלו ההבדלים החברתיים, המעמדיים, הנפשיים, וגם ההשכלתיים שהבדילו מתחילה ועד הסוף את השווים הלא שווים, או רק הוקהו סימני השוני והוסתרו מתחת לשטיח חגיגות הסיום?

אין צורך להזכיר, כי בכל מקום שהחברה אינה שוויונית קשה לצפות לבית־ספר שוויוני, אלא אם כן מסתפקים במשחקי שוויון ובהצגות לראווה. מצד אחד, אין אף בית־ספר מנותק שיכול להיחשב כמין חממה מובדלת היטב מן הסביבה, ומצד שני, כל כולו של בית־הספר אינו אלא רק סוכן קטן וחלש וחסר שום כוח לשום מעשי גבורה. ושלא כפי הזיית כמה מן המאמינים ב׳׳חינוך", בית־הספר הוא יותר עגלה נגררת אחרי החברה מאשר איזה מוביל גורר. וכל מה שהחברה אינה יודעת לעשות או אינה מעוניינת לפתור – בית־ספר לא יעשה ולא יפתור בשבילה. ואם מתעקשת החברה ורוצה בשוויונות דווקא – אם אמנם יש חברה כזאת – היא צריכה להתחיל ממנה עצמה. ורק אחר־כך לחזור אל הילדים. לחברה שוויונית יהיה אולי גם בית־ספר שוויוני, ועד אז קל לשטוף ראשם של ילדים בכל מיני משחקי שוויונות, אבל מהר הם גדלים ומהר הם מבדילים בין מציאות מבוגרת ובין משחקי תינוקות. והתקווה שמשחקי התינוקות ישפיעו על מעשי המבוגרים, היא עדיין משאלה שלא הוכחה, בעוד שהיפוכה מוכח ומוכח כל יום, גלוי בראש חוצות. וראו למשל את סיפורם של ניצולי “המוסד החינוכי”, או של נמלטי “הלינה המשותפת”.

בתי־הספר חלשים ואוכלוסיות ילדים חלשים (או שנחשבים חלשים) צריכים אפוא למשהו אחר, אמיתי יותר, אחראי יותר ופורה יותר. ומעבר לנוסחת התיקון המשולשת: כיתות קטנות, שעות לימוד מרובות ומורים טובים – נוסחה שחוקה מרוב חזרות ורחוקה עדיין משום מימוש – צריך בית־הספר לשבת באמצע שכונת מגורי הילד ובלב סביבתו הרגילה. בריצפה אחת הנמשכת מבית מגוריו אל תוך בית־ספרו. מוקף בהוויית בית גידולו, כפי שהיא, ויאמרו עליה מה שיאמרו.

ובשום אופן לא לראות את הילד כאובייקט דמוּם שאפשר לקחת ולהוציא מסביבתו, וכעציץ אל השמש להסיעו לפני־הצהרים אל אור סביבת גידול עדיפה ולהחזירו אחר־הצהרים אל צל סביבה פחותה, ולצפות שמשהו טוב ייצא ממסע שיפורים זה. הילד הוא ילד רגיל ואינו לא “מקרה” ולא “מטופל”, וגם לא מין יתום, שהוריו חיים אבל לא מוצלחים, וצריך למצוא להם תחליפים מוצלחים יותר (אלא אם כן היה זה ילד פגוע מבית פגוע). בית־ספר צריך להיות זה שנכנסים אליו ישר בלי סף של זרות, בלי צורך להתנצל, בלי להצטדק ובלי להסביר למה. בית־גידולו של הילד מכיל את הליכתו החופשית, הטבעית, את משחקיו, את שיטוטיו הבטלים ואת מהלכיו להועיל, את מסורת שייכותו ואת סימני זהותו – כשהם פטורים משום התנצלות.

בית־ספר אמיתי יושב לו באמצע החיים האמיתיים. ואם יש סביבו קשיים ומועקות, וצריך לשנות שם דברים – צריך להתחיל מן החברה, ולא מבית־הספר. החברה היא הכתובת, החברה כפי שהיא, ביאושה ובתקוותיה, בחגיגותיה ובהפגנותיה – ואילו בית־הספר הוא רק פועל־יוצא ממצבה של החברה שסביבו. ובית־הספר לעולם לא יוכל להיוושע לבדו. כשם שלעולם לא יוושע על־ידי הרחקת הילדים אל מקום מחוצה לו, משופר ומשוכלל ככל שיהיה. מוטב להסיע את השיכלול ואת השיפור ואת המורים המומחים ואת התנאים הנכונים, שיסעו הם אל מקום הילדים ואל בית גידולם.

כי בית הספר הוא של הילדים, ושל הדעת הנלמדת בו. ולא של שום מערכת חינוך מלמעלה. מערכת החינוך היא רק בשביל לספק את ערכיהם החומריים, כמין "המשביר המרכזי׳׳, לאחר הדיאלוג על מסגרת האילוצים, ובשום אופן לא בשביל שום עיצוב רצון אידיאולוגי וכפייתו מלמעלה. וכבר פקעה גם החובה שיהיה כאן רק טיפוס בית־ספר אחד, סטנדרטי ואחיד, ושמעבר לאיזה בסיס של מכנה־משותף אחד – נפתח כעת מקום לכל מיני בתי־ספר שונים משונים, בלי שתהיה למישהו רשות להתערב בדבר, לא לאן ילכו הילדים ולא מה ילמדו, ואין עליהם למלא שום תשבץ מחוכם שהכינו בשבילם שם למעלה, אם לא רק כעצה, בסיוע כשמתבקש, בעידוד ניסויים ובפיקוח על מילוי נכון של כמה תקנות הכרחיות.

יש מקום גם לבית־ספר קהילתי וגם לבית־ספר פרטי, גם להטרוגני גם להומוגני, לפי בחירת ההורים, והכל יכול להיות פתוח יותר וחופשי יותר, נייד יותר ומותר יותר, ובדין. העולם סביב הולך ונפתח כל הזמן ליותר ויותר אלטרנטיבות. וגם לתפוקת בית הספר ולהישגיו אין שום חובה שיהיו להם מדדים אחידים, לא אמות־מידה סטנדרטיות, ולא בחינות גמר שוות לכל. הכל יכול להיות רב־פנים, בלי להיות כאוטי או הפקרי, וולונטרי בעיקרו, ולא מנוהל כולו מלמעלה.

ובקצרה, בית הספר הוא כדי שבבוא הצעירים לבגרותם יהיו מוכנים יותר ומוכשרים יותר לממש את זכאותם לבחירה עצמאית ככל האפשר, על סף החיים הנפתחים לפניהם.

ואילו רעיון האינטגרציה הוא דוגמה לאותם רעיונות נושנים שקשה להיפטר מהם, ושאינם תופסים שבני־אדם אינם אובייקט גולם לתיכנונים. ושאנשים אינם מתמזגים מניה ביה לפי החלטות מינהליות מלמעלה, ושלא מספיק לקבוע מי ילמד היכן ומי יסע לאן, בלי לראות את תוצאות הנדידה הזאת ואת מחירה הכואב. מלומדי ניסיון כבר ראינו איך הרעיונות הנהדרים ביותר הולכים ונכשלים כשהם מוכתבים מלמעלה, לרבות הרעיון של עירבוב אוכלוסיות שונות לשם הפקת איזה טוב משוער, שנראה לכאורה כאילו הוא טוב מכל צד, עד שמתגלה שכלל איננו טוב, ושמעולם, ככל הידוע, גם לא עשה שום טוב בשום מקום. ושאילו היה מקום אחד כזה בעולם שהאינטגרציה הצליחה בו, מכבר היו קוראים בשמו, ומכבר היינו עולים אליו לרגל לראות ולהיווכח. וכל אותם הסיפורים על איזו הצלחה שנרשמה פה ושם, הם סיפורי טישטוש, בין אי־הצלחה מפורשת ובין הצלחה מדומה. ילדים המוסעים ממקומם אל מקום שנחשב טוב יותר, ומטולטלים מביתם אל מקום זר שחולשתם רק תופגן בו ורק […] לנצרכים יותר ולנצרכים פחות, עם תג השווים פחות. בית־הספר ההטרוגני הוא שיוצר והוא שמצמיד את תג הנחיתות, ואפילו אם מטשטשים אותו, הוא נחשף מאליו כעבוד זמן, בלי כחל ושרק, ומתגלה באדם הצעיר ברגע שמתחיל חייו, נחות במקום עבודתו, ברמת השכלתו, בלתי־גאה על זהותו ובעיקר, מופסד ההזדמנות שלו.

והרי לכאורה כבר אין מי שיוכל עוד להעמיד פנים כאילו בית־הספר הוא באמת הגיבור הגדול שבכוחו לתקן את היחיד ואת החברה, או שהוא הרופא הגדול שיכול לרפא את מדוויהם. ועם זאת, עדיין מתהלכות בינינו ציפיות מופרכות שמפתות את בית־הספר להמשיך ולעשות דברים שאינם לפי כוחו, במקום שיעשה את הדברים שהוא יכול לעשות, כלומר, ללמד. וצריך כעת להתנער מן התקוות שבית הספר הזה צריך לתקן את בני האדם, ושהוא צריך כביכול להציב לפניהם מטרות גדולות ויעדים גדולים שנבחרו בשבילם, מעליהם, בלעדיהם. ולחדול ולא לעשות עוד כלום בשביל מישהו מעל ראשו ובלעדיו, כעשות הווטרינר בסוס שלפניו.

ואילו אחרוני האידיאולוגים המסתובבים עדיין בינינו, וכותבים ומרצים ומטיפים לאינטגרציה, שהיא כאילו המפתח לשוויון ולקידמה ולהזדמנויות השוות, לא צריך לשמוע להם. תמיד יש בעולם מיני רעיונות של זיו ששום דבר בעולם לא יוכל לצמצם להם את זיוום. לא כשלון ולא הכשלה, ולא החמצה ולא הכאבת חינם. אלא שמשום מה, ואולי מהרגשת אשמה מדומה, יש עדיין שומעים להם, ועדיין מסיעים וממלאים את בתי־הספר בחסוכי הורים חיים, כתנאי להשגת המודרניזציה והקידמה וכרטיס הכניסה לאוניברסיטה.

מה לעשות אפוא שאנשי “שדולת האינטגרציה” יכירו באנאכרוניזם שבתביעותיהם הצדקניות, ושיתאוששו וייראו כי עבר זמן התביעות מבני־אדם שאינם רוצים בהן? ושחבל לאכוף אידיאלים ממיטי כישלון על ילדים רכים, שיהיו נאלצים להתחיל חייהם לפי רעיונות מדיחים, ולפי מחשבות שאין להן לא הוכחות ולא קבלות, אלא רק לחצנות ורק טרדנות ורק משיחיות שווא בלבד? במקום להניח לבית הספר לעשות את עצמו, ולהעשיר את כוחו, ולבטא את אופי ייחודו, ולממש את זכותו לזהות משלו. כדי שלא יהיו עוד ילדים מתחילים את זהותם בטשטוש עצמם, וממשיכים אחר־כך בצליעה על קביים של ביטחון עצמי כושל.

כך או כך, שום אינטגרציה בעולם לא עשתה שום אינטגרציה. ושום אינטגרציה לא הביאה בעולם שום טוב. ומיטב לזנוח אותה, להתפכח ממנה, להשתחרר משגיונות עסקניה ולתת לילדים לגדול בבית־גידולם האמיתי ולתת להם למצוא ממנו ובו יותר דעת, יותר עניין ויותר הנאה.

דבר, 14.4.1995

כמו עץ גדול שמילא את הנוף ופתאום נכרת ומקומו נשאר ריק, או כמו גימנסיה הרצליה שהרסו אותה ונשאר סיפור ללא מחילה על חוסר רגישות, כך נסגר כעת “דבר” בלי שיימצאו לו די אנשים לעצור, לפני שתיפול שתיקה במקום שהיה אמצע הדיבורים והדברים.

הצרה היא שלא איכפת. שרק לאחר מעשה תופסים איך שתקו והשלימו וכמה חבל שראו ונתנו לו לקרוס. פעם היה “דבר” באמצע הכל והיה מדבר אל האמצע הגדול של הציבור.

מאז השתנו הזמנים ואמצע הציבור הלך והחליף מקום ו“דבר” איננו עוד באמצע. פעם לא יכולת לדעת דבר על הנעשה ועל ההולך להיעשות בלי לקרוא את “דבר”. נשתנו הזמנים ונשתנה הציבור ו“דבר” נשאר מן הצד והלך ונעשה בעיקרו עיתונם של אלה ש“היו פעם”, גם כשניסה להעמיד פנים צעירות יותר.

דברים הולכים ומשתנים בתוכנו וכדרך הטבע דברים של פעם הולכים כל הזמן ופוחתים, הולכים כל הזמן ונעלמים, לא תמיד מרוב שיקולי חוכמה אלא יותר מכוח הזמנים החדשים והאופנות החדשות, אבל גם מכוח השכל הקטן שמפעיל באצבע קלה את הדחפורים הענקיים, אבל, עוד יותר מכוח המחרישים, מכוח האדישים הללו, היושבים שמנים מלזוז, גם מתשישות כוחם ואוזלת ידם של אלה ש“היו פעם”, וגם מכוח ההשלמה הכללית הכנועה, שעיתון איננו עיתון אם איננו יותר רעשני, יותר זול ויותר מוכן לעשות כל נמוך שהוא כדי לגדול ולהיות יותר נפוץ.

נשתנו הזמנים, לא כדאי לגנוח. מטבע הדברים הכל הולך ומשתנה. ורק צר מאוד שכמה דברים שאך זה אתמול ידעו לאמור היטב כל כך וכל כך יפה לרבים כל כך – הולכים כעת ונעשים עצובים. עצוב שהנה נסגר “דבר”, עצוב להיווכח שאין לו מקום ואין חפץ לאופן דיבורו, ועצוב שלא נמצאו די בעלי איכפת, שיתערבו למנוע את קריסת הקול שדיבר אחרת. ואין מנוס כנראה אלא לראות שפני הדור כפני דברו.

לאחדים מאיתנו ייחסר “דבר” כאילו משהו חשוב ויקר הלך וכבה, לאט לאט הלך וכבה עלינו.

יזהר סמילנסקי, דבר ראשון, 21.5.1996

ספרו החדש של זאב שטרנהל “בנין אומה או תיקון חברה” (“עם עובד”) נכתב כנגדי וכדי להרגיז אותי, אותי ואת אבי ואת אחיו ואת רבים מאלה שעליהם הוא מדבר ונוזף בהם לאמור: הוי, ציונים לאומיים, איפה הסוציאליזם?

לפני שנים אחדות, התפרסם בכתב העת “קתדרה”, מאמר הטוען לפי מסמכים ומפות כי בעמק יזרעאל מעולם לא היו ביצות ושלפיכך כל סיפור ייבוש הביצות אינו אלא רק מיתוס, עוד מיתוס. לשווא זעקו בגליון הבא אנשים רבים, איך זה, הלא אנחנו היינו שם, הלא אנחנו עבדנו שם בפרך, הלא אנחנו קדחנו עד יבושת בשרנו וכל עוד רוחנו בנו, לשווא. וכך היה גם בספרו של בני מוריס על הפליטים הפלסטינים, כשהוא מסביר כי ספרו בנוי רק על תעודות, על מסמכים ועל קבלות ולא על הזכרון הרופס של אנשים.

אני לא הייתי בכל המקומות שהוא מתאר וחזקה עליו שתיאר ביושר, אבל במקום אחד הייתי, ומה שהוא סיפר עליו ביום בריחת הפלסטינים, לפי שתי קבלות שבידיו, ומה שאני ראיתי כשהייתי שם באותו בוקר, אינו אותו סיפור. אבל, לשווא.

גם ספרו של שטרנהל מלא תיאורים מוסמכים על תולדות הקשר שבין הציונות והסוציאליזם, ואיך הדיחה הציונות את הסוציאליזם, ואיך כל הסיפורים שהיו בידינו מן החיים ומנוכחות בהם וממעורבות בתוכם, גם הם אינם אלא רק סיפורי מיתוס, והגיעה העת לחשוף בלי משוא פנים, וכמובן לפי קבלות ורשומות ואפילו עם דף משכורת, ולא בלי זעף לא מוסתר של תוכחה, להוקיע את הצביעות שלנו ולגלות את פרצופנו האמיתי. ואנה נישא בושתנו.

קשה עלי הוויכוח הזה, הייתי שמח אילו מישהו אחר, ידען ממני, היסטוריון ממני, בקי בארכיונים ממני, היה מתווכח עם התיזה ועם כל הראיות. לא כל העובדות ידועות לי, ובוודאי לא כל הפרטים, וגם מראש אני מניח שדבריו של החוקר דברי אמת וטענותיו טענות. וגם הרוגז שהרגיז אותי לא היה מסייע לוויכוח הלא שקול שבין ידען ללא ידען. לפיכך לא אתווכח על הפרטים כי אם רק על העקרונות שעליהם מתבסס הספר. ונראה כי למחבר הספר יש כמה אקסיומות מוצקות על החברה המתוקנת, על הסוציאליזם הנכון, הדמוקרטי ולא הקונסטרוקטיבי, על המהפכנות ועל הצדק ועל מה שלא עשו בארץ בעניין זה של תיקון החברה, מלבד בהפרחת מליצות על הסוציאליזם ומלבד השתקת זרמים מתקני־חברה, כגון פועלי ציון, שפשוט חיסלו אותם. ויוצא, שבארץ־ישראל מעולם לא טרחו ברצינות בתיקון החברה, והמהפכנות גויסה כולה רק לבניין האומה ולכיבוש הארץ. ובעוד שבעולם כולו, לפי דבריו, ובאירופה במיוחד, הבינו שסוציאליזם פירושו תיקון החברה על־ידי מהפכה מיסודה, ככל שכתוב בספרים הנכונים, הרי בארץ התחמקו מן המהפכה ומן ההזדמנות הגדולה של שעת הבראשית, והסתפקו בכל מיני טלאים וטיוחים, וכך הופסדה המהפכה.

אבל, מה למעשה יצא מן ההבנה הנכונה והמהפכנית שהבינו בעולם, ובאירופה? על זה הספר לא מספר. באיזה מקום, באיזו ארץ, באיזה עם, קרה הדבר, והתקיים נצחון הסוציאליזם במידה ראויה לשמה? מתי זה היה, כמה זמן זה היה ואיך נגמר הכל ולמה, על זה אין הערה מאירת עיניים.

רק לפני שנים לא רבות היתה התשובה מיידית, מוכנה וידועה, והיתה לנו ארץ הגשמת הסוציאליזם. עכשיו גם היא איננה. מהו איפוא הדגם ההיסטורי הקיים במציאות, שעל־פיו תובע המחבר מארץ־ישראל ומאבותיה המייסדים את עלבון הסוציאליזם? לא איזה קוריוז סוציאליסטי, לא דגם קיקיוני או ניסיון מעבדתי, ולא אירוע מוזר או מינורי, אלא ממש, בקנה־מידה מדיני. איפה יש מה שהוא תובע מאיתנו, כשניסינו לעשות משהו עוד בימים שכל מעט המשאבים שהצליחו לגייס היו לטיפול של החייאה ולעצם ההישרדות הבסיסית – איפה בעולם עשו יותר? איפה עשו לפי האידיאה היפה הצודקת והמתקנת עולם? ואם אין דוגמאות – למה אין?

כאמור, אינני היסטוריון, וייתכן שבבורותי אינני יודע, ואף על פי כן, איפה בעולם עשו יותר? איפה מיגרו את הבורגנות הנתעבת וקמו ועשו לפי צו התביעה המהפכנית והצליחו, לפחות לימי דור או שניים? איפה עשו כך לא מפני שכפו עליהם את המהפכה, אלא מפני שזה רצון האנשים, לא בעקיפת רצונם, ולא בחינוכם המשקם, ולא בשלילת רצונם?

ואם בשום מקום לא היה כך – הלא דבר הוא? ממה נפשך, או שתביעות המחבר הן בלתי־מציאותיות, כלומר בלתי־אפשריות, או שתביעותיו הן בלתי־אנושיות, כלומר האנשים לא רוצים בהן, והוא, המחבר, כמו הרבה מתקני חברה, מעמיד עצמו כיודע בשביל האנשים ומוכן לתכנן על גבם איך יחיו ומה יעדיפו, אלא שהאנשים, כששואלים את פיהם, וגם החלכאים והנדכאים, אינם נוהרים לעשות כדבריו, למה?

כידוע, יש הרבה דברים מפחידים בעולם, אבל רק מעט מהם מפחיד יותר ממתקני העולם האלה, ממתקני החברה והאדם, שיש להם עוז וחוצפה להיות יודעים מה לתקן בבני האדם ואיך לתקן, ואם רק יניחו להם ילכו מניה וביה לתקן את בני האדם, את החברה ואת העולם. משוכנעים שהם יודעים בשביל האחרים בלעדיהם, בלי לשאול את פיהם, כי כששואלים את פיהם הם אינם ממהרים לבוא. לא רק היום אלא בכל הימים המרובים מימות עולם, כשהציעו להם שיסכימו להיות מתוקנים. אולי מסיבות גרועות, אולי מנחשלוּת, או מחשכוּת, ואולי גם משיחוד ששיחדו אותם בעלי הכוח, ומכל מקום תמיד קראו להם ותמיד לא באו, ואפילו כשהכריחו אותם וגם כשחינכו אותם אחת אפיים, ונסיונות חינוך כאלה איפה לא היו ומתי לא היו ותמיד בכוונות של תיקון מהפכני, מוסרי, חברתי, רציונלי, הומניסטי, שיוויוני. ורק הם לא באו, וכל עוד אינם רוצים אין תיקון, ויכול המתקן הגדול לחלום חלומות ולהוציא זעמו על דברים שאין בהם חיים ושאינם בעלי רצון.

האם צריך לשכנע ששווין הוא ערך גדול, אבל גם חופש הוא ערך גדול, וזה עומד כנגד זה. החופש דוחה את השוויון והשוויון דוחה את החופש, זה מושך לקוטב אחד וזה מושך לקוטב הפוך, והעולם אינו נשאר לא בקוטב הזה ולא בקוטב הזה, אלא תמיד הוא במתח המטוטלת שביניהם, פעם זה יותר ופעם זה. והאנושי הוא שמירת המידה בלי הגזמה, בלי הקצנה, מפני שגם רעיון השוויון וגם רעיון החופש אינם חדשים בעולם, ואילו המאה שלנו הוכיחה בדרך הקשה ביותר, שבלי הסכמת האנשים מרצונם החופשי, הכל במידות הזעומות של החופש בדמוקרטיה, לא יעשו בהם דברים לא לכאן ולא לכאן. ואין רשות לאף בעל אידיאות מופלאות ביותר לבוא ולתבוע מאנשים שום הגשמה של שום אידיאה אלא אם הם רוצים בה במידה סבירה כלשהי של בחירה מרצון ולא בלי הסכמתם. במציאות האנושית הכל מתנדנד בין הקטבים וכל תזוזה קלה היא הישג אדיר, בתנאי שהיא תזוזה וולנטרית, במסגרת דמוקרטית, שמודה בלגיטמיות של פתרונות שונים.

ואילו אותם בעלי האידיאות התובעים את תיקון האדם והחברה, יודעים בשבילם בלי לשאול את פיהם, כנביאים שמינו את עצמם ושהאידיאות שלהם תמיד קודמות לאנשים. הם האינקוויזיטורים, בכל הדורות וגם עתה. וספר זה הוא ביטוי של מי שמעדיף את האידיאה שלו על רצון אנשים, ורואה עצמו רשאי לתקן אותם, ולחנך אותם, כדי שלא יישארו פגומים וכדי שיהיו מתקדמים לפי האידיאות המתקדמות, שלו. בשם השכל ובשם המוסר ובשם הצדק, ובשם ההומאניות ובשם הקידמה – בלי לשאול מי שמם, או מה ההוכחה שהטוב שלהם הוא טוב, ואיך הוא פועל ועושה, ואיפה בעולם כבר עשה, כדי שנלך לראות איך נראה העולם המתוקן. אלא ששליח האידיאות אינו חייב להוכיח לנו כלום, כולו מחוייב רק לאידיאות שלו, והוא האינקוויזטור הגדול, שאנשים מחוקים לפניו מפני האידיאות.

להדביר את העוני ולחסל את הבורות ולחדול מן הניצול כבר ניסו כידוע בעולם, ואי לכך הכוונות תמיד היו גדולות מן המעשים, וגם כשגייסו לכך את רוב משאבי החברה ואת כל הרצון הטוב, עדיין הכוונות נשארו מחכות. אין זה אומר כמובן, שלא צריך לעשות ככל האפשר יותר, אבל, עם זה, עדיין אין אף תשובה מהפכנית שהוכיחה עצמה, והמצוקה וסיבותיה עדיין גדולים מכושר התכנון האנושי שבידינו. אולי, בין השאר, מפני שאנשים לא יודעים לתכנן חיי אנשים, וגם לא צריכים, ותמיד האדם הוא גדול מכל גדולי מתכנניו. ופשוט אסור לתכנן בבני אדם, אפילו אלוהים לא כל־כך הצליח. ואין רשות לאף אדם, ויהיה חכם ונבון וידען ולב־זהב ככל שיהיה, אין לו רשות ולא סמכות ולא ידיעה ולא חוכמה כדי לבוא ולעצב את טופס האדם הנפלא שלו. וכשמנסים מצליחים רק להוסיף מכאוב ולהרבות יאוש.

ולאחר כל זה, אם היה מקום שאני יודע עליו שאנשים עשו מרצונם את מה שנראה להם כחברה צודקת יותר, פחות נצלנית, אנושית יותר, פחות תוקפנית, סולידרית יותר, זה היה כאן. באף מקום לא השיגו מאה אחוז, אבל בהרבה מקומות השיגו יותר מכפי שהשיגו בשום מקום בעולם, ולא בהצלחה במעבדה אלא כדרך־חיים, שהלכה והקיפה אוכלוסיה ונמשכה כמה דורות עד שהגיעה היום לפרשת דרכים, זמנית או סופית, מי יודע. את נפשם מסרו ואת גופם ואת מחשבתם ואת סיכויי ההצלחה הקלה יותר במקום אחר, ועשו את מיטב מה שהשיגו בעולם עד היום בחיי שיתוף, לא שלמים ולא חסרי פגמים, אבל אמיתיים, ופרי רצונם החופשי ומיטב יצירתם האנושית. קיבוץ לפני דור או שניים או מושב עובדים, כשעוד שמר על כלליו, וגם המושבות הראשונות העניות ההן, או תל־אביב ההיא, לא מתוך נוסטלגיה סנטימנטלית אלא מתוך ידיעה שעד עתה לא הוכחשה – העולם לא ידע ולא עשה טוב מזה, ואם היתה מהפכה בעולם, לא לפי הדוקטרינות שבכתב, היא היתה כאן. דלה, מאויימת תמיד, חוששת לעצם הישרדותה, אבל עשויה כמיטב מה שהסתנן דרך כל דורות היהודים והתגלה כאן במציאות.

אני נוטל לי רשות לרגע כדי להזכיר את אבי. הוא בא לארץ בסוף המאה שעברה (1890), בן שש־עשרה, ישר לחדרה, בגלל האדמה השחורה והמים הירוקים שעל פניה.

הוא בא ובכיסו זה התנ"ך ובכיסו זה טולסטוי. זה אמר לאן לבוא וזה אמר מה לעשות. שני אחיו נסעו לאמריקה ועשו חיל, והוא כמעט מת במלריה, ואחר־כך קם ועבד בשדה כמו משוגע, ועבד בלילות לאור הנר וכתב בענייני חברה ומשק.

הוא לא בא עם דוקטרינה של מהפכה, הוא בא משום שההיסטוריה היהודית דפקה על פתח בית אביו באוקראינה, לא בפוגרומים אלא ברעיונות. וקודם כל: לך עבוד. רעיון העבודה, מעשה העבודה (ואפילו אמרו דת העבודה), חברה עובדת, אדם עובד, עם עובד, תחי העבודה. זה היה הדבר, והוא היה חזות הכל.

ואילו מה שנעשה בארץ, לפי תיאורי הספר, בכל ימי ההתחלה, מתואר כרצף של מעשי קנוניות בין עסקנים מתחרים, ולא כתנועה צעירה ורעננה, וולנטרית וספונטנית, ומלאה פוריות, שכמעט שלא נזקקה להנהגה. אבל בספר מתרוצצים כל מיני עסקנים מתקוטטים והם שהוליכו את תולדות ארץ־ישראל לקראת כיבוש והתפשטות, במקום לבנות חברה למופת. מנהיגים פרובינציאלים אלה, דלי השכלה ונבערים מאידיאולוגיה מדעית, דחפו לקראת הקמת מדינת היהודים, וככה הפסדנו והגענו למעמד של בלתי ראויים לגושפנקה של סוציאליזם מהפכני, ורק בקושי יכולים להיחשב כסוציאליזם קונסטרוקטיבי, אוי לנו.

לא פתרנו את העוני בארץ, מספר המחבר, קורע שקרים, ומגלה אמיתות. לא חינכנו את נוער המצוקה. לא קלטנו את המהגרים שנסחבו לכאן, לא נתנו להם הזדמנויות טובות. ורק התנשאנו על המרוקאים, ורק דיכאנו את הפלסטינים.

בספר “בניין אומה או תיקון חברה?” אין ׳׳ו׳׳ אלא ׳׳או׳', עם ההדגשה על תיקון החברה שהוחמץ, ועל האידיאה היפה של סוציאליזם שלא התממשה, מפני שנסחפו לכיבוש הארץ וללאומיות. ואיפה כן ניצחה האידיאה הסוציאליסטית – לא נאמר, אבל לכל המקומות שבעולם יש סיבות מספיקות למה לא הצליחו, ולמהפכנים שם יש אליבי מכובד, ואילו בארץ־ישראל פשוט בגדו באידיאה החברתית ובהחמצה נוראה הלכו ומסרו נפשם על בניית האומה. כעת באים ונוזפים בנו ובהיסטוריה שלנו בארץ־ישראל. איך לא עשינו את הטוב, איך הונהגנו בידי טועים, ואיך הוחמצה ההזדמנות הגדולה.

רשימת העוולות שנעשו בארץ ארוכה בספר ומפורטת למדי, רשימת ההטעיות והולכות השולל אינה שוכחת דבר ואינה מוחלת כלום. מלבד מפלגה אוורירית כפועלי־ציון, שמוצגת לנו כמופת, הואיל ובשום מקום אין צורך במופת מעשי, ודי באידיאה גדולה, עקרה ככל שתהיה.

משם, מעל מרומי הר סיני של האידיאה הגדולה על תיקון האנושות – אנחנו נראים נורא. וכנראה מגיע לנו שיבוא איש האידיאות הנכונות וינזוף בנו ויתבע מאיתנו את עלבון הצדק וההומאניות והשוויונות והקידמה. אנחנו, מגיע לנו אינקוויזטור – והוא בא. מזל שאין לו גלגל עינויים, אלא רק ספר תוכחה.

יזהר סמילנסקי

דבר (טז תמוז תשנ"ה 14.7.1995): 9

את חטאי אני מזכיר היום.

כשפרצה מלחמת ששת הימים לא הייתי בארץ. רק כעבור כמה ימים, נדחק בכל כוחי, הגעתי בכל הטיסות הבלתי אפשריות והתחלתי לחפש מיד את שני בני המגוייסים ואת חתני. בני התברר לי היה באבו עגילה בדרך. ואילו חתני היה בין הצנחנים, מאלה שלחמו בירושלים, עד שנשמעה הקריאה “הר הבית בידינו”.

מהר למדי הגיעו אלי השמועות על הקרבות הקשים של הצנחנים, ועל מספר גדול של נפגעים. לקחתי את הפג’ו 404 הישנה שלי, ומיהרתי לירושלים. לאחר חקירה ודרישה ובניצול כל מיני קשרים נאמר לי שחטיבת הצנחנים נמצאת כעת ביריחו, ושם אוכל לברר הכול, בתוך מהומת ההתארגנות מחדש ששררה בכול.

רק כעבור זמן התחילה התמונה להתבהר, וככל שהתבהרה גם נעכרה יותר. פלוגת הצנחנים שחתני שירת בה היתה מן הוותיקות והמנוסות, והיא התחילה את הלילה ההוא בכארבעים לוחמים ועד הבוקר נשארו רק ארבעה עומדים על רגליהם, וגוררים פצועים. לאחר שהגיעו בחיפזון מגבעת ברנר ירדו ויצאו מיד מבניין שטראוס, רצו וחצו את מאה שערים בכיוון “מעבר מנדלבאום” המפורסם, והגיעו אל הרחוב שבשטח האויב לפנות ערב. מפקד הפלוגה נפצע כבר בצעדים הראשונים ופונה, והם נשארו עם הוראה כללית ביותר – להגיע אל מוזיאון רוקפלר, כשהם חסרי ציוד הולם, הכול נשאר למעלה באוטובוסים ובחיפזון הריצה לקרב לא היה להם אלא העוזי שבידיהם וכמה מחסניות לאיש. לא מקלע, לא מרגמה. לא מכשיר קשר, לא ידיעה מדוייקת מה לעשות ולאן, וגם לא מפקד שיכוון אותם וינהל את הקרב. הרחוב כולו היה תחת אש יעילה מעמדות מובנות ומבוצרות, והם רצו, ללא הכרח, כפי שהתברר אחר כך, מבית לבית לבער את מקורות הירי, ונפגעו בזה אחר זה. כל הלילה נלחמו מלחמה חצי עיוורת, ורק בשעות הבוקר, לאחר שהשתיקו בהרבה קרבות מגע אישיים, עקובים מדם, ללא סיוע וללא פיקוד, את רוב האש הירדנית העזה, גילו דרך סימטא צדדית את מבנה הרוקפלר, והמעטים שעוד עמדו על רגליהם מצאו שם מחסה, ביחד עם עוד מצטרפים מפלוגות אחרות.

נופלים מעייפות, כל סיפור הר הבית נודע להם מאוחר, מתוך טישטוש.

כאמור, כל זה נתברר לי מאוחר יותר. וכשהייתי במיפקדה ב“בניני האומה” בירושלים מנסה דרך ידידים ותיקים לברר מה ואיך והיכן, עדיין הילך הניצחון שיכרון על כולם, המלחמה עוד היתה בעיצומה, וכולם היו עייפים וחסרי שינה ונפעמים ולא מאמינים לנפלאות שאירעו ולאיש לא היה לא פנאי ולא סבלנות אל אחד לא־לוחם שבא להטריד בשאלות. אבל לבסוף הסביר לו חבר סבלני יותר כי הכיוון הוא יריחו ורק שם אפשר יהיה לברר הכול.

גם בלי לדעת עדיין את כל מה שסופר למעלה, היתה בי איזו הרגשה כבדה, חזקה יותר משיכרון הניצחון הטרי, ומבלי לשער עוד שהצנחן שלי הגדול והבריא, רחב הכתפים והשש להרפתקות הצנחנים, עוד שנים רבות לא ירצה לחזור לירושלים לאחר אותו ליל קרבות נורא. וכשכולם היו שרים בהתמוגגות ירושלים של זהב, הוא רק היה מסתיר דמעות שלא ידע עד אז מה הן, וממאן לבוא לחגיגות. יש היום בוודאי כל מיני צידוקים וכל מיני הסברים למה היה הקרב ברחוב ההוא כפי שהיה, ובמשך הזמן גם מחק הניצחון הרבה שאלות מציקות, ונתקבל איזה הסבר רשמי איך ולמה היה כל מה שהיה. ובסך הכול, הלא זה היה ניצחון והר הבית בידינו.

הדרך ליריחו היתה כולה תיאטרון שההצגה עוד לא נגמרה בו ולא ירד עליה המסך. בצדי הכביש, מול גת שמנים, היה טור של מכוניות פרטיות מחוצות לחציין תחת שרשרות טנקים, לא ברור מדוע. יריות עדיין נשמעו פה ושם. החומה וכיפת הסלע המוזהבת עוד לא הפכו את הדף בלוח, והכול עוד היה בעיצומה של הפתעה לא תאמן, כאילו יודעים שהיתה רעידת אדמה אבל עוד לא מבינים מה בדיוק קרה. ובהמשך הדרך כבר התחילו ללוות אותה מזה ומזה שורות שורות של פליטים.

מי לא יודע מה זה שיירות של פליטים. באיזו פינה בעולם לא ראו אותם, נסחבים ומטלטלים חפצים, נשים וילדים בבהלה שעוד לא הסכינו לה, וכל מיני בלתי כשרים להליכה שהוצאו בחופזה והוטלו למריצה. על גב החמור או דידו עקומים על קביים, כאילו זה הדבר המוכרח ואין מה לעשות, התהפך עליך הגלגל ונעשית בבת אחת פליט. משפחות נגררות כאילו עדיין שומרות על העיקר, אובדי עצה וחסרי ישע ורק בשיירות נמלים שחורות שפה ושם מבצבצות מהן צעיפי נשים לבנים, והכל שאך זה ניקרע ועוד לא נתפש כלום איך זו כבר עובדה ואיך זה כעת ואיך זה אפשר. ככל שנמשכה הדרך התאספו יותר, משני צידי הכביש. מתחת שתיקה אין סופית, המומים, כמנפילה מעשר קומות, במבט מושפל ארצה, ריקים מכל, וגם היום העולה הלך ונעשה יום חמסין.

בצומת אחת עמדו שני חיילים עם רובים וביקשו הסעה. גם הם ליריחו, מחפשים את יחידתם שנעלמה להם, לבושים כאנשי מילואים מרופטים. שכחתי והם הזכירו שמוטב לנסוע מוגן. מפני מי? התבוסה היתה בכול, מכניעה הכול, ורק ההזדחלות השותקת של שיירות האנשים עם החמורים והאופנים והמריצות והרכוש המגוחך שחשבו להציל, נגררים בקבלת הלם האסון כקבל אבן על הראש, וחום היום הלך ונעשה כבד ומסמא.

כשהגענו ליריחו התברר מהר שהצנחנים אינם שם, ולא היו שם ואיש לא ידע היכן הם או אנה פנו. רק הפואנציאנות פרחו שם במבואות יריחו בתפארת אדום בלתי מתקבלת על הדעת. גם שני החיילים הממורטטים שבאו איתי לא מצאו את יחידתם ואיש לא ידע כלום, ועל צד האמת איש לא היה איכפת לו כלום. יריחו היתה מחוץ לזירת המאורעות, מחוץ לשחרור הגדול ומחוץ לימי המשיח, והיה שם חם כמו ביריחו. ולפני החיילים שבמחסום עמד מיסדר בקבוקי שתייה צבעוניים שמשכו להם מאיזו חנות שנהפכה כבר הפקר.

המכונית רתחה, ויצקנו לתוכה מים מג’ריקן והוספנו ומלאנו עוד אחד לקחת איתנו אם תצמא שוב בדרך העולה לירושלים. הכול היה מלובן חום, וריק משום איכפת. שני החיילים האסופים עלו והתחלנו עולים בתוך פקעי האבקים החיוורים, ובמעלה הכביש הצר והתלול כבר נמס האספלט. אבל כשהגענו לראש עלייה אחת, ראינו דבר שנעצרנו עליו. משפחה של פליטים היתה רבוצה כשפוכה בצד הכביש כאילו עד כאן נסחבה וכאן התמוטטה. ואבי המשפחה, כנראה, קם אז ופרש לפנינו שתי כפיו אין מלים. וכאילו אמר, הביטו.

היתה שם אשה כבדה, כנראה הרה, עטופה כולה שחורים, ישבה וידיה חוזרות וסופקות כבתנועות מקוננת אין מלים. בחיקה היה תינוק, בין מייבב למתעלף. אצלה ישבה או היתה נפולה אשה זקנה אחת, זקנה מאד, שלא ברור איך הגיעה עד הנה. שבורה למחציתה, חסרת שיניים, ושיער זקנות מדובלל נחשף משביסה השמוט בחוסר כבוד, והיה עוד ילד אחד כבן ארבע–חמש.

לבסוף הצליח האיש שהיה היחיד ביניהם שעמד, להרהר משהו מתוך גרונו הצחיח לגמרי, או חנוק הפחד, “חואג’ה” אמר האיש, והראה על ערימת הרובצים בשולי הכביש. לא יצא לו יותר מזה. אבל לא צריך היה להבין הרבה. ירדנו שני החיילים ואני, והוצאנו את הג’ריקן שהבאנו איתנו, פתחנו את המיכסה ומסרנו לגבר ההוא, והוא גחן מיד על ארבעותיו ומתוך ספל כפו שתה לגימה אחת לעצמו, ואז היטה את הפה אל ספל כפו והישקה את אשתו, וחזר והשקה אותה, והיא מילאה כפה במים והגישה לתינוק שהיה מבולע דעת, ואחר כך היטתה כפה אל הזקנה, אולי אמה, והשקתה אותה וזו שתתה משהו והמים נשפכו מפיה ומלמלה משהו ונאנחה מתוך העלפון, ואז בא תור הילד שלקח בשפתיו את פי הפח ומצץ וגמע וגמע וגמע, ונשא אז עיניו והביט בנו בלתי מאמין שכך נראה השטן, ומבועת וכאילו רק כעת תפש את הדבר הנורא, והאיש לקח שוב ומילא כפו מים ושטף את פניו כמי שמשיב דעתו, ואז הביט בנו ואמר משהו עם אללה. ושוב אללה וחזר ואמר אללה. חייל אחד מן הנוסעים איתי ידע ערבית, אבל האיש עוד לא הסביר כלום. או לא יכול לאמור כלום, ורק הראה בידו על ערימת משפחתו שרבצה נפולה סביבו, הראה כבתחינה האחרונה שאחריה אין כלום, האשה ההרה עם התינוק, והאשה הזקנה שהיתה מסולקת ורק מלמלה בפיה חסר השיניים, והילד שלא ידע אלא רק נקרש בפחד אימים, הגדיל עיניו ופער את פיו. כעת התחיל הגבר בסיבוב שתייה חדש. אבל הג’ריקן כבר היה ריק. והוא טלטל אותו באכזבה שלא נגעה רק לפח הריק והוסיף וטלטל ונאנח. הבטנו זה בזה, החיילים ואני. הכביש להט והעולם להט ומדבר יהודה להט וערמת האנשים האלה היתה גמורה. אולי כדאי לחזור ולהביא להם עוד ג’ריקן מלא אחד? התעשת חייל אחד, ונוכל להשאיר להם. בתוך כל הלהט חסר התקווה היה משהו בדבריו. וגם כאילו תשובה לשאלה שלא נשאלה, מה עושים אתם? והם כנראה היו מוכנים שננטוש אותם, ולקבל שגורלם נטש אותם כאן, וזה סופם איפה שהוא בין יריחו ובין לא כלום. סבבנו לאחור וחזרנו ליריחו.

מה נעשה איתם? שאל החייל.

לא הכרתי אותו ולא את חברו, ולא ידעתי אם זו נזיפה מעין מה אנחנו עושים כאן, או אם זו מחשבה שבין כה וכה לא בידינו לשנות את העולם, או אם זו רק התנדבות של רגע לעשות משהו לטובתם. הזקנה תמות, אמר החייל השני. ומה יאכלו? ואיך ימשיכו? ואולי בינתיים יתאספו שם עוד ויקחו אותם? חיפש מוצא השני. מילאנו שני ג’ריקנים ממימי המעיין הקר והבלתי מתרגש מכלום בעולם, מפני שהוא עתיק כל־כך ואת הכול כבר ראה. מהרנו באבק המסמא, ועלינו בכביש הצר והמתפתל, ולא ידענו אם עוד נראה אותם שם.

הם היו. כאילו כלום לא יכול להשתנות אלא רק הזקנה תמות ואחריה לפי סדר החולשה. חום הצהרים היה יוקד ומסנוור, והמכונית כבר רתחה. הגבר קם מרבצו, פרש כפיו, כבאמצע נאום נחוץ, “חוואג’ה, חוואג’ה” אמר כאומר הכול, חזרנו והגשנו לו את הג’ריקן המלא, והוא חזר והשקה מכפו את האחרים. האשה היתה בוכה. והחייל שוב דיבר אל האיש, האב כנראה, אם לא הסב. מניין אתם? לאן הולכים? מי יש לכם ביריחו? והאיש לא ידע או לא הבין.

ואחר כך התחיל לתאר יותר בתנועת ידיים נואשת מאשר במלים איך שמעו כל הלילה את היריות, איך לפנות בוקר פשטה השמועה, היהודים באים, ואיך מיד כאילו נפלה התקרה על ראשם, אין מלה נוראה יותר מן היהודים באים, ומיד יצאו בהולים מביתם, בלילה עוד לפני הזריחה, מישהו ריחם והסיע את הזקנה בעגלה עד שחש שהיא רק מקשה עליו להימלט. היו שמועות נוראות והם חטפו מכל הבא ליד דברים שנראו להם הכרחיים וגם כסתות, והלכו וזרקו הכול בדרך, עד שהתייבשו מחום. גם כל בני משפחתם הגדולה נמלטו וכל שכניהם, לא עלה כלל על דעתם שאפשר גם להישאר. נדחפו לדרך וכל אחד בקושי טיפל בבני ביתו, היהודים באים, אמרו, הטנקים באים, ואם לא ימהרו יקיץ הקץ. והנה כעת הם כאן, וזהו. לאן ילכו? אללה ועוד פעם אללה. וזהו.

השמש בערה. חייל אחד אמר, אז מה עושים איתם? נשאיר להם את המים? כשיבואו עוד פליטים יקחו גם אותם, איך שהוא, או כשהערב יבוא. ואז אמר מישהו, אתם יודעים מה? ופתאום ידענו. מבלי לדבר. ידענו לגמרי. אנחנו ניקח אותם ונחזיר אותם למקומם. מה אלה כבר יכולים לעשות. והחייל האחר חשב ואמר, זה מותר? ואם יעצרו אותנו? ושוב יזרקו אותם?

היה חם מלהתחיל לחשוב על הכל. האשה ניסתה להרגיע את יבבת התינוק בקס קס קס… שמעולם אחר. ובאצבעותיה שטפה את פניו במיים, כמו שעושה אם, והילד הקטן הביט בעיניים קרועות. ואילו האיש רק הוסיף כל הזמן ומילמל כל מיני אללה ועוד אללה, ולא ידע מה עוד יותר.

בואו אתם תשבו על ידי, אמרתי לחיילים, ותאמר להם להיכנס כולם מאחור. ההפתעה היתה מהממת, עד כי נראתה כמובנה מאליה, רגע חשב האיש שאולי לוקחים אותם להיזרק קצת הלאה או מתחת לשיח או סלע, עם פח המיים. החיילים לא דיברו ולא אמרו מה הם חושבים. וכשכולם היו דחוסים בפנים בערמה שחורה אחת זה בתוך זה, זזנו והתחלנו נוסעים בחזרה לכיוון ירושלים. בסיבוב הבא נראה ראשו של גל פליטים נוסף, משתרכים בקושי כשני טורי נמלים משני עברי הכביש. אי אפשר לדעת אם הם ראו משהו סביבם או הבינו. הם היו תחת גורל הליכה וזה הכול. לא היו לנו מים בשביל כולם אבל עצרנו והשארנו את הג’ריקן בצד הכביש. מי יידע להסביר למה ההם כולם לא, ורק האלה שאספנו הם כן. איזה הסבר יכול להיות כאן.

שתי שורות בלתי נפסקות משני צדי הכביש היו משתרכות כנמלים שחורות אבודות תחת ההליכה ליריחו. מה בדיוק קורה כעת מאחוריהם אין יודע, ומה מחכה היום לכל אחד מן המשתרכים האלה בחום הנורא הזה. מי יכול לדעת. הכול עוד כאילו ישנו. עוד כאילו הבית עומד כאן מאחור, והכל כמעט כמו שהיה תמיד, וכאילו עוד כלום לא השתנה, וכבר זה הפוך ואבוד, אבוד יותר משאפשר להאמין, קו גדול ועמוק היה הולך כעת ומעמיק בלתי נראה אבל ממשי והולך ומפריד בין מה שהיה עד הבוקר ובין מה שמי יודע מה יהיה מן הבוקר הזה והלאה. גמור ונגמר. אללה, אללה.

קצת במעלה הדרך לפני ירושלים התרומם האיש מאחור ואמר שזה כאן. לא מאמין ולא יכול להאמין. פתחנו את הדלת האחורית, והם הזדחלו החוצה, הזקנה אולי כבר לא חיה.

האיש התחיל להודות, רצה לנשק כף ידינו, לא ידע אם החייל עם הרובה הוא הבכיר או נהג האוטו, והאשה התחילה להודות, בוכה ללא מעצור, עם התינוק שלה עם הילד שעמד נדהם, לא שייך לכלום. והאיש רק הצביע על איזו גבעה שעליה כנראה היה ביתו. וכשכל שכניו הלכו והתרחקו ולא יחזרו עוד, כאילו כך החליטו עליהם מלמעלה, הראה האיש באצבע הפועל שלו על מקום אחד ששם היה עומד כנראה ביתו.

לבסוף זזנו. הם התכנסו זה בזה כערמה שחורה, ואנחנו בפנים לא דיברנו.

בעצם היינו שלושה אלמונים. והשניים לא ידעו כעת לאן הם רוצים. לבסוף ביקשו לרדת על יד בניין המפקדה בכניסה לעיר. היינו צריכים להגיד משהו זה לזה. אבל רק חייכנו כשלושה קושרי קשר. ואז שוב חייכנו. שמענו אז מישהו מלמטה שסיפר שכל הצנחנים כעת בגולן ושהנה עולים על הגולן, ואיזה ימים גדולים ומי היה מאמין.

שני החיילים עם הרובים ירדו והלכו ונבלעו מהר ממורטטים בין כל מיני חיילי המילואים שהסתובבו שם זרוקים עם הרובים שלהם. ואני נסעתי לעבר השמש היורדת כעת בסוף היום החם ההוא.

יזהר סמילנסקי, דבר, ט תשרי תשנ''ו 3.10.1995: 11