רקע
ס. יזהר
משה סמילנסקי (1973) – שאלות שלא החלידו
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הארץ; תשל''ד 1974

השנה מלאו שני עשורים למותו של משה סמילנסקי, עובד אדמה וסופר, בעל “בני ערב” ו“משפחת האדמה”, איש ציבור שעמד במרכז הפולמוס על דמותו של הישוב העברי ויחסינו עם הערבים. מאמר זה לזכרו נכתב לפני מלחמת יוה"כ.


כידוע, אנשי דור המיסדים נולדו פעמיים: אחת כשנולדו ואחת כשעלו. משה סמילנסקי נולד לפני מאה שנים ועלה לפני שמונים וארבע, וגם מותו כבר רחק כדי עשרים שנה.

בן שש־עשרה היה כשקם יום אחד ונטש את בית אביו המשופע בכל דשנותה של אוקראינה ואת אימו המתייפחת ואת אחיו ואחיותיו – ישעיהו הנביא מימינו טולסטוי משמאלו והד תופי הפרעות מאחוריו – וכבר הוא משכים בבוקר צלול אחד, המעדר על כתפו, ופוסע בדרך החול אל כרמי ראשון־לציון. באותה שנה עצמה הוא מקים סוכת־ענפים על ביצות חדרה וכל עוד רוחו בו הוא נמלט מקץ השנה אל רחובות שהנה זה עתה נוסדה, ונוטע בה את כרמו באחוזתו שלו, וזורע ברוממות־רוח חטה בשדהו, וכבר מתחיל לפרסם רשימות על א"י, ועוד מעט גם “ציורים” מחיי בני־ערב, ומחיי חלוצים תמהוניים, מלבד היסחפו אל עינייני הציבור ובשליחויותיו – התעסקות שתמיד הרגיזה אותו ותמיד עמד בראשה – ועד כדי כך שאי־אפשר עוד לספר על תולדות יישובה של ארץ־ישראל בלי ששמו יחזור בכל המדורים: אדמה, התיישבות, עבודה, הגנה, התנדבות הגדודים, איכרי המושבות, ממשלת המנדט, וכמובן ערבים, התנועה הלאומית, ועד תרבות וספרות וסיפורי חואג’ה מוסה, ואחד־העם והרצל וויצמן, ועד ברית־שלום.

ככל שמתרחקים בזמן מצטמקים האנשים שהיו פעם, כידוע, הם ועלילותיהם גורלם וצילם, ונעשים לדמויות דקות שקל להזיזן ולשימן פה או שם, אם כחפצי מזכרת משפחתיים, אם כעיצובי סמלים, אם כהפשטות מוסכמות ואם כבהרות דהות על מפה ישנה – הצד השווה שבהם שכבר שותקים ואין בהם עוד כדי לעורר. אף־כי יש עוד בתוכנו אנשים לא מעטים שזוכרים יפה איך כשהיה משה סמילנסקי עובר ברחוב במושבה היה הס מושלך סביב: בעיתות שלום היה על מי להצביע ובעיתות רעה היה אל מי לפנות.

והטעם לחזור ולספר סיפורם של הראשונים אינו רק מידת דרך–ארץ אל ההרואיות של פעלם: ולא רק כדי לעשות מהם ציון–דרך ולהזמין אותנו להפוך ולהפנות אליו מבט כדי להווכח עד כמה נשתנו או לא נשתנו העיתים: וגם לא רק כדי לספק אותו צורך של ייראה שאנשים רבים חשים לתיתו לאיזו דמות “מורמת מעם”, אולי כדי להציל להם נקודה יציבה בעולם שהפך אגדה – הטעם לחזור אל סיפור חייהם של הראשונים יכול גם להיות מפני שבעיקרו של דבר, אם כה ואם כה, אנחנו עודנו שם, למרות כל מרחק השינויים, במקום שהיה קשה להם ובנקודה שממנה עצמה ייחלו לאיזה טוב יותר, שיבוא.

מה היה עיקר סגולתם של ראשונים אלה? אומרים, ובצדק: מעשים שעשו מתוך מבט של חזון, הרואה את הנולד מעל לכביכול הוכחות המציאות. אבל, מסתבר, כי מבט מיוחד זה כרוך מניה־וביה גם בסוג של עיוורון, אותו עיוורון המציל את האם מראות את מגרעות עוללה ועושה אותו בעיניה למשובב־לב תמיד: הוא שמציל את הירדן מהיות רק אמת מיים מסכנה ולא שייכת כלום לאיזה גאון הירדן הנרחב המוזכר בכתובים: והוא שמציל את ירושלים־של־מעלה מהיראות כאיזו ירושלים־של־מטה קטנה שכל אחד יכול להיווכח בדלותה; והוא שהציל את ביצות חדרה מהיות רק שלוליות מעופשות חולי ונתן להן יפעת ארץ־כולה־משקה; הוא גם שנתן כוח ליגיעים על גבעות הכורכר הצחיחות של גדרה, עם זעיר פה זעיר שם סידריות מזדקרות – להיראות דווקא, כעדות כתביהם של הראשונים, כשסיפרו איך לעת־ערב היו יוצאים להתהלך על לא פחות מאשר על “הרי גדרה וביערותיה”. זו הראיה התמימה שיודעת להחליף מה שרואה במה שרוצה לראות, וכך נעשה להם האי־אפשר לכמעט אפשר, ומה שלעומד מן הצד נראה כבר כחסר תקווה וכ“אמת מארץ ישראל” מוכחת באכזריות פושט אז צורה, והמשהו המתעתע בעיניים עשה למבט שיהיה מורם, עיוור וגלוי עיניים, ושיינצח לבסוף בעובדות נוצרות את הספקות ואת היאוש.

כל ימיו נקלע משה סמילנסקי בין שני המבטים האלה – ניתוח אכזרי של האי־אפשר מזה, ואמונה שלמה ומחוסנת בעיוורון כנגד כל אי־אפשר, מזה. הן במעשיו והן בכתביו תמצאו מבטי עלה ורדת, יאוש שחור שכל ההוכחות סוגרות עליו בעוצמת שתיים־ועוד־שתיים, ותקווה בהירה פטורה משום חובת הוכחות של שום חשבון שהוא וחזקה מהן. בשעות יאוש כאלה היה מתקפל וחוזר מכל מקום שהיה אל השדה, אל האדמה, למצוא שם מחדש את ההתחלה הבלתי נגמרת, ואת ההמשך המוליד התחלות.

אילו נשאל משה סמילנסקי איזה מכל התארים שהיה זכאי להם היה בוחר כדי לציין את מיטב טיבו, לא נטעה כמדומה אם נשער כי היה עונה בלי היסוס: “אוהב אדמה”, כציון שהציבו לו לעוזיהו מלך יהודה. כל שאר הציוּנים שיכול היה להשתבח בהם כסופר, כעיתונאי, כעסקן, כראש לאיכרים וכמנהיג לפרדסנים, כחייל מתנדב, כחלוץ לפני היות הישוב, כגואל קרקעות, כשוחר שלום והבנה עם הערבים – כולם תארים נישאים ובכולם גם הרבה מעשים שחותמו האישי ניכר בהם – מכל אלה כמדומה “אוהב אדמה” היה קוסם לו ביותר – כשייך אל יסוד־היסודות, המתמיד מכולם, הפטור בבת־אחת מתלאות אנוש, תככיו וסכסוכיו, והמוליד את קשרי האדם העמוקים ביותר, גם בינו לבין הטבע וגם בינו לבין כל אדם ואדם, ושמהם נוצרת “משפחת האדמה”, במיטב […] היפה שבה. המילה “אדמה” בכתביו שונה מ“קרקע”, אדמה היא אלמנט קוסמי, וקרקע יחידת יישוב. אדמה היא מרחבים, היא תכונה של הטבע, היא הצד שכנגד האדם והצד שעם האדם, נכבשת לעולם ובלתי נכבשת לעולם, אדמה היא נוף וסביבה, ולא יחידה של ייצור, וכך היה חש אל השדה או אל הכרם או אל הפרדס כשהשעה היתה משחקת לו ועוד יותר כשחש עצמו מרומה ונכזב ומדוכא – לחזור ולמצוא את עצמו משוחרר מכל הקטנויות שנטפלו לו.

אנשים שסברם נוקשה סוגרים לעיתים בחובם רוך, ופעמים אפילו רכרוכיות יתרה, שיפה לה שתיקה עד שפעם היא נחשפת ומתגלעה, ומדהימה בעוצמת היצריות הכבושה בה. בסיפוריו הולכים משפטים רבים הנגמרים בזה אחר זה בשלוש נקודות בתנועה בלתי־מסויימת; במאמריו המצטיינים בבהירות ובמעשיות ובחתך דיבור ענייני מתרגשת לה פתאום נימה מחלחלת ועד כדי ריתוריקה של נאום ומשובצות מטאפורות של פיוט (“בעבודה העברית יש קדושה, וקדושה זו היא השאור שבעיסת חיינו”); ויש שאפילו הנביאים מובאים כראיה לשיקולים ביצועיים באופן ש“וא”ו המהפך" אינו חזון נפרץ בדברו – ובאמצע הפולמוס הציבורי הוא בא כמין מחווה פאתיטי.

תמיד היה איש עושה במרכז עשיות, ותמיד, כנראה גם היה איש בודד. תמיד היו רבים מדברים אליו ותמיד היה הוא המדבר אחרון, וכפוסק. רבים חששו מפניו, אחרים תמהו להבינו, ורבים מאד עשוהו ללוח מטרה לחיצי התנגדות, ליריבות, ולסמל האויב המעמדי. ועם זה, לו עצמו, היה תמיד “צדיק” אישי, במסתורי ראייתו. וכדרך שלאביו היה הרבי שבלעדיו לא עשה קטנה או גדולה ודבריו היו לו לחוק, כך היה לו בתחילת דרכו אחד־העם ובסופה ויצמן, אף־על־פי שהיה שונה גם מזה וגם מזה, הן על פי שורש נשמתו והן על פי הפתרונות שביקש. “הצדיק” מעניק לחסידו מרכז בעולם המעורער, הוא גם שישמע את הלב הכבוש בכמין התוודעות אישית. אבל עם כל זה, מיטב החלטותיו היו על חזקת עצמו, ובאחריותו הלבדית הבודדה, דחוף יצרים חצויים, ומופעל חזונו הסומה־רואה. ותמיד היה משה סמילנסקי נראה כהולך בגוש האמצעי, ותמיד־תמיד היה איש קצוות, יחיד, מופרד, סובל ושותק, וחוזר אל שולחן הכתיבה כדי לצעוק מרה באמצעות טיעונים ראציונאליים.

המדפדף כיום בכתביו של משה סמילנסקי, בין בסיפוריו הרומנטיים המציעים בלשונו של מאפו רומאנסות אקזוטיות מחיי “בני ערב”, ובין ברשימותיו על אישי “משפחת האדמה”, שבאו להציל מאבדן זיעים של רוך וסימנים של גדולת הלב–הפשוט, ולהפוך אנשים אלמוניים ושכוחי–שם לגיבורים מרגשי–לב; אבל בעיקר מאמריו המרובים, במסות הפולמוס, בנאומיו, בהרצאותיו ובמאמרי המערכת שכתב – המרפרף בכל השפע הזה, יימשך היום בעיקר אל עמדותיו בשאלה הערבית. הוא היה רגיש ביותר לשאלה זו.

ראשית, אולי, מאותם טעמים רומנטיים: עובדי אדמה, איכרים פשוטים, אנשי עבודה תמימים בקשריהם האלמנטריים, הפרימיטיביים ועם זה הייצריים, הספונטניים, שהציוויליזציה עוד לא פגמה בהם, ובקרבתם הבלתי־אמצעית ליסודות הטבע מזה, ולדמות “האדם הטבעי” מזה; ויש כנראה קו אחד בתחושה העמוקה שחש הילד את שורשיותו הבלתי אמצעית של האיכר האוקראיני ובשורשיותו הראשונית של הפלח הערבי. אבל גם הטעמים המשקיים, ואפילו הקאפיטלסטיים לא הועלמו: שפע כוח עבודה מיומן, ונאמר גלויות, מקבל מרות ונכנע הן לרמת השכר המרוסנת והן לצורת האדנות התובע ציות, והעומד באילמותו המעמדית ובורותו האידאולוגית. ועוד היו כמובן גם טעמים פוליטיים, שככל שייטב לערבים עמנו כן תפחת התנגדותם לנו; וכי בהעלאת רמת־חייהם ובחופש המגע ההדדי תעוצב ההרמוניה המבוקשת ושיתוף הפעולה הקונסטרוקטיבי; וכי היהודים והערבים הם שכנים שנידונו לחיות יחד, וכל מחיצה נוספת שתסולק תיטיב ותוסיף ותתפשט במעגלים מתחום חיים אל תחום חיים. אבל תנאי ראשון לכל אלה הוא ההודאה כי הם ישנם, כי אין כאן אדמה ריקה. כי האדמה שהם יושבים עליה שלהם היא, ובזכות ובדין, ושנבערים ודלים ככל שיהיו ונקנים ונמכרים כפי שהם – הם הם העם שאיתו צריך לחיות (הם העם, האיכרים עובדי האדמה, ולא העירוניים, האפנדים, המקולקלים, החולים בלבנטיניות ובספסרות), ושעובדות אלה יוצרות מצד אחד בעיה נוראה בשבילנו, כמעט ללא מוצא; אבל עובדות אלה עצמן יוצרות גם סיכוי למוצא שאין אולי יפה ואנושי ממנו: האדמה תהא לעובדיה, ועובדיה הנאמנים יהיו למשפחה אחת, ושאם רק לא יפריעו לתהליך הטבעי – לא יהיה כאן עימות בין מתחרים על הבעלות על הקרקע, אלא כמין קונצנזוס מרובה פנים בין שותפים לעיניין אחד, שלכל אחד מן הצדדים תצמח טובת הנאה ממציאותו של השני עימו; מלבד שענוות עבודת האדמה יהיה בה כדי לרכך ניגודים מלאכותיים של דיעות קדומות. אחווה זו לא תוכל לבוא אלא מתוך ויתורים הדדיים ומתוך התפשרות, עד שכל אחד מן הצדדים יימצא את מקומו בלי לרשת מקומו של זולתו, זה תורם ממה שיש לו וזה תורם ממה שיש לו.

בוודאי שכל זה נשמע אוטופי מדי ולא לזמננו ולא אצלנו ואולי גם לא לשום מקום בשום זמן, כאילו אין זה מטבע האדם, וטבע האדם הוא רק הכל לי ואני הכל; ובוודאי שאין בכתביו שום משנה סדורה המשיבה היטב על כל השאלות, ולא הכל פשוט ולא הכל נהיר גם למחבר, כשם שלא הכל נטול מיסטיקה של אחרית־הימים וכאילו מתעלם ממצוקות יום־יום ומן המסמר הזה אשר בנעל – אבל כדי להוסיף קושי ולהכביד מצוקה, לא רק המציאות שבחוץ היא רבת סתירות, הפכפכה וחומקנית – אלא גם הוא עצמו, מציע הרעיונות האלה, אינו שלם בנפשו תמיד, וניקלע מיוסר בין ספקות ודחפים סותרים, מהם המשוקעים בחינוכו, מהם המורגזים על ידי יריביו מהם הנשאבים מחלומות בלהה, ומהם מחזונות הימים שיבואו. שהרי משה סמילנסקי היה אחד מקוני הקרקעות הגדולים מידי הערבים, וגם תמצא בכתביו לא מעט ביטויים שאינם אפילו פליטת־עט, מעין “שדות מעובדים בידי נכרים”, או “אדמתנו שזרים יושבים עליה”, וכמובן “הקרקעות הצריכות גאולה”, וכיוצא באלה לרוב; כשם שבמעשיו תמצא אותו לא רק מיישב יהודים על קרקע ערבית, אלא גם יוצא בנשק בידיו כנגד תנועות לאומניות ערביות, ומעמיד בנוקשות צד הפטריוטיות שלו כנגד צד הפטריוטיות שלהם – זה מכאן; ומכאן היה משה סמילנסקי מראשי העומדים כנגד התביעה לעבודה עברית בלעדית; לא רק מטעמים משקיים בעלבתיים, אלא גם כדי למנוע הפרדה בין השכנים ולא להנציח חלוקה כפויה בין עובד לעובד ובין איכר ואיכר, וליצור מגע־יחד פורה הבנה ושיתוף. ניגודים כאלה וכפילות יחס כזו דחפוהו לעיתים למין דיאלקטיקה כדי ליישב את הסתירות, ולעיתים הניעוהו להתעלם מחריפותם על ידי אוטופיות ממריאות, אבל תמיד חזר אל האידאה המרכזית של “משפחת האדמה”; הישוב היהודי חייב להתפשט, אבל אסור לו לנשל: הישוב חייב להיות עצמאי אבל לא לדכא עצמאות שכניו: חייב לקיים ולטפח סימני לאומיותו, אבל בלי להכחיד סימני לאומיות זולתו; ושאר מיני משאלות יפות וציפיות נרגשות – שבעיקרן הן כולן בעיות יסוד שלא נמצא להן פתרון.

ואילו בחיי יום־יום המגע העיקרי בין היהודי והערבי יהיה בין אנשים עובדים. וככל שיהיה זה מגע טבעי יותר, חפשי יותר, וקשור יותר בעבודת האדמה דווקא – כן ירבו הסיכויים, המעשיים ולא התיאורטיים, לפתרונות טובים וחכמים יותר מכל חכמת המתכננים. היתה בליבו דמות של מה שקרא בשם “הפועל הטבעי”, שהיתה הולמת כלשהו את הפועל הערבי אבל רחוקה למדי מן הפועל היהודי המצוי. ודווקא “פועל טבעי” זה היה החומר הנכסף להקמת “משפחת האדמה” האידאלית. כיצד נראה “הפועל הטבעי” הזה? קודם כל אין הוא “הפרולטר” חסר־כל שרק שתי ידיו להשכרה – אלא הוא כמין איכר זעיר, שבעבודת החוץ שלו הוא מסתייע להקמת משקו העצמי, ושהוא ומשפחתו טורחים תמיד בשקידה על העבודה בבית (בעונות הבוערות מתגייסים כולם לעבודת חוץ) – משהו אולי מעין מה שראה באוקראינה או בין הפלאחים בארץ, אבל משהו שעיקר החיובי שבו הוכח ביסוד מושבים רבים ובכמה קבוצות; זה אדם שקודם־כל הוא אוהב־אדמה ושייך בשרשיו לעבודתה, שמקים לו משק מעורב אינטנסיבי, שמתמחה להוציא רוב תוצרת ממיעוט קרקע, שתורם ממקצועיותו גם למקום עבודתו כשכיר, ושבינו לבין בעל־הבית, הפרדסן או הכורם, אין רק יחסי ייצור מנוכרים, אלא גם מערך זיקות אנושיות משותפות ועניין בקידמה משקית, ציבורית כשם שגם תרבותית ונפשית. הרי זה פועל בעל־הכרה בלי שיהיה משועבד לדוקטרינות “מצוצות מהספרים” אדם פטור מהשתייכות ל“מלחמת מעמדות” ולשום “איזמים” שהם, המיובאים מבחוץ כדי להפיץ “איבה מלאכותית”, בשביתות וסיסמאות־סרק בין העובד והמעביד, ובקצרה לא אותו אברך “גלותי” “משניפשיק או מאישישוק” ה“מפמפם פראזות” חבוטות מתורות תלושות, ושאין לו שורש חי באדמה הזאת. שנואי נפשו היו טיפוסים “חולניים” אלה – אף כי לא פחות מאוסים מבעלי־הבתים המנצלים ורודפי הבצע, בעלי האידאולוגיה של “האורתודוכסיה השחורה”, שכינויים אחד בפיו “ספקולנטים”, שהיא תכלית התועבה. הוא רואה לפניו “אינטרנציונל” של עובדי אדמה, מעבר למחיצות גזע, דת, לאום, השקפת עולם, עושר או נכסים ומאמין לא רק באפשרות לקיים אוטופיה כזו אלא שהיא היא דווקא הנראית בעיניו כמצב הטבעי, שאם רק לא יקולקל ע"י קוצר־דעת וסכסוכי סרק – תוכל לקום ולהתקיים להנאת הכל.

צריך היה אדם לאומץ לא מעט לומר ברבים דברים כאלה. ורק משום שהיה ידוע כאיש־מעשה לא הלעיגו על חלומותיו, ומצד שני, רק משום שהיה סופר לא תבעו ממנו ראיות ריאליות. אבל גם כך היה מתלקח סביבו פולמוס, לא רק על ענייני השעה קצרי־הטווח אלא בעיקר על העוז לומר דברים מפורשים על אודות קיום־היחד של שונים. מין דיבור שאינו שוביניסטי ושאינו מסית לקנאות, שאינו “תמיד אנחנו”, ו“רק אנחנו”, או “אתה בחרתנו”, וכל כיוצא באלה – אלא גיבור שהעז והרים מבט אל מעבר למחיצות כח מקודשות וכה נוחות להתלקחות; לראות בזכותן של שתי תנועות לאומיות עוינות ומכוונות זו כנגד זו, בשיא ימי קנאותן ובתוך תקופת התהוותן, עם כל קוצר־הרוח וההשתלהבות הקלה של דעת־קהל מודאגת, מפוחדת או מבולבלת – צריך היה אומץ־לב לומר בקול ובבהירות שאין בה ספק את הדברים שהאמין בהם, גם כשהוא בודד במערכה. אבל אומץ לא פחות דרוש לאדם כדי לשנות דיעותיו, לסגת מדברים שאמר ולהודות בשגיאות. אומץ לב שלא להתקרש בתורה אחת כלשהי. אומץ להסתמך רק על שיקולי דעתו שלו ובעיקר על שיקולי ליבו, כי בין כל החכמות שישנן יש עוד חוכמה שאין לה תואר אחר אלא: “חכמת הלב”. למקום שליבו לא הלך לא הלכה מחשבתו. ולמקום שמחשבתו הלכה ליבו הינחה אותה. לב למוד יסורים היה ליבו, מה לא עבר עליו, מצולק יסורים ומכה אחר מכה היתה בו – אבל תמיד היה הלב הזה מנחה אדם.

וכשאדם בא לשמוע היום קול מלפני שישים שנה מדבר על נושא שהיה אז חדש, כמעט ללא נסיון ובוודאי ללא דוגמא – ניראה תמוה שעדיין הנושא הזה בעיצומו גם לאחר התנסות ממושכת, ועקובת דם ומלחמות, ונסיונות חוזרים למצוא תשובה מספקת ועדיין נשמעים הדברים הבהירים שנאמרו אז כאילו הם מחודדים וחדים וללא חלודה כמעט, ופונים ישר לדבר העיקרי שלפנינו: “אין ניגוד טבעי הכרחי – כתב אז משה סמילנסקי – בין היהודים והערבים ולא בין התקווה הלאומית הערבית ובין התקווה הלאומית העברית” – “אין – מפני שארץ תקוותנו היא רק פינה אחת בתוך הארצות הגדולות והרחבות, שכמותו של העם הערבי מכריעה בהן; אין – מפני שהפרספקטיבה שלנו אינה פוליטית־מדינית, כי אם כלכלית ותרבותית. אוטונומיה במובן הכלכלי והקולטורי – זהו האידאל המקסימלי שלנו” פסק אז תלמידו של אחד־העם, ב־1914, שלושים וארבע שנים ושתי מלחמות עולם לפני הקמת המסגרת הפוליטית־מדינית של מדינת ישראל. אבל המסקנות מניתוחו שוויתר על העצמאות המדינית לצורך חיי היחד היו: חובת ההתקרבות – חובה על היהודים להתקרב וללמוד את תרבות הערבים, להתקרב ולהכיר את תנועותיהם הלאומיות, להתקרב ולחדור ולהשתתף במוסדות השלטון המקומי. אבל יותר מכל מרשימים את קורא הדברים ההם היום – חמשת הדיברות שהציג כמין חמישה איסורים מפורשים לישוב הצעיר: 1) שאסור לנו לקנות קרקעות שהאפנדים גזלום לעינינו מאת הפלחים; 2) שאסור לנו לקנות את הכפרים ואת בתי העלמין, אפילו ניכללו אלה בתחומי הקניה; 3) שאסור לקחת מן הפלחים את הכל וחובה להשאיר בידיהם שליש מן הקרקעות שניקנו, וחובה נוספת ללמדם להוציא ממה שנשאר בידם, בדרך רציונאלית את מחייתם; 4) ושצריך להשתדל שכל העבודה בקרקעות שלנו תיעשה בידי יהודים; אבל עם זאת אסור לנו לדחות את הנכרי מן העבודה: “אסור לנו לברוא במקומות אשר ניפגשנו מצב של מלחמה. אנו צריכים לברוא בשביל פועלינו אפשרות של התחרות חופשית”. ולבסוף 5) "שכיננו צריכים למצוא אצלנו יחס של צדק ויושר, עזרה והשתתפות, דלתות רופאינו, מיילדותינו, בתי מרקחתינו, וגם בתי־ספרנו צריכות להיות פתוחות לפניהם. מעשינו הרחיקונו, מעשינו יקרבונו: (“מעשינו”, תרע"ד).

שימו את הדברים שנאמרו בתרע“ד על גבי המעשים שנעשו עד תשל”ג – והרהרו רגע היכן קרובים או רחוקים אנו עומדים היום?


הארץ (כ ניסן תשל''ד 12.4.1974): 20–21.

המלצות קוראים
תגיות