(תשובה לנתן רוטנשטרייך)

“אחריות היא מושג ערכי” קובע נתן רוטנשטרייך במאמרו¹ ושתי משמעויות לה, העולות משתי שאלות שאדם צריך (או חייב או נתבע) לשאול:

השאלה האחת: אם די “שאדם יאמר אני אחראי על מה שעשיתי או אמרתי, כלומר שיהא נוטל על עצמו מעמד זה של מחולל”?

השאלה השניה: “אם המעשה שעשה או הדיבור שהשמיע היו אחראיים, כלומר אם המשמעות של המעשה עומדת במבחן של ביקורת ערכית”?

לאמור, לא די שאדם מוצג על־ידי עצמו כנושא באחריות בחינת “מחולל”, אלא “הוא נדרש לשאת באחריות מצד התוכן… אם העניין הוא בכך שהמעשה עולה בקנה אחד עם צפייה, עם תוכנית מסויימת או עם נורמה של התנהגות, נורמה שיכולה להיות טובתו של הילד, או טובת הסביבה וכיוצא בזה העניינים התוכניים שהם בעלי משקל בהקשרים אלה”.

עיקר ביקורתו ועיקר תביעתו של רוטנשטרייך היא שלא להשמיט את הצד השני הזה, את “הקוטב הענייני”, שהוא “תוכנו של המעשה שעשה, או העקרון הענייני, המבוטא או המובלע במעשה”. בדרך זו, נוסף על “התעוררותו של העושה” מתבקשת עוד “הערכה של ההתעוררות ושל המעשה”, וכשרואים כי יש כאן “שתי קצוות” רואים גם כי בשתיהן “אין מדובר בהתרחשות עובדתית, אלא בתביעה ובמשמעותה העניינית של זו”. יוצא איפא כי כשמכריע אדם הכרעה משמעותית המתבטאת במעשים שיעשה “הוא מכריע כאן לא למען ההכרעה עצמה, אלא משום ערכה של זו מצד תוכנה ומשום ערכו של התוכן המגולם… של האדם המתמיד”

“התרבות והמסורת”

מכל אלה צריך להבין, כי יש בעולם איזה תכנים, ויש איזה “עקרונות המדריכים את המעשה או שעתיד להיעשות” – וכי התכנים האלה – הם דברים ברורים, מוגדרים, חד משמעים במובהק – עד כדי שאין לנו אלא לדעת אותם, לציית להם, ולראותם כתביעה פסוקה, וכאמת־מידה להתנהגות ראויה לאדם.

ממש במקום הזה מתעוררות שאלות. האומנם יש מיני תכנים ברורים כאלה, קיימים ועומדים מראש, החלטיים ובלתי משתנים, אוניברסליים כשם שפטורים מחובת הוכחה, ושאמיתם קורנת מתוכם מעבר כל ספק אפשרי, וחלה על הכל תמיד וקודם־כל? כי ממש בעניין זה קיצר רוטנשטרייך ולא הרחיב, ואולי לא טוב הדבר שהפסיק דווקא כאן ולא פירש בפרוטרוט. מה הם התכנים הללו? מניין הם באים? מי יערוב לנו כי אומנם הם – הם? מה סוד יחודם וטעם כבודם, ומה כוח חיובם? מה יכול לשמש כהוכחה לטיבם? שכן, זה דווקא הדבר המציק בדיון הזה. הן מן הצד העקרוני, הן מן הצד המיתודי והן מן הצד השימושי (שהחינוך, הוא פרק בו).

מה איפוא הופך תוכן כלשהו, לתוכן ערכי מיוחס, המעודף א־פריורי, ומחייב? מה עושה אותו פטור מהרהורי ספק, ומקיימו, בלתי־מחליד, במרוצת הימים? האם יש איזו איכות מיוחדת (שמימית, למשל), שעושה תוכן אחד מחוסן מפני ספקות, מעבר לשיפוטו של אדם ובלא זיקה להסכמתו – ואיכות זו היא־היא שמפלה תוכן זה משאר כל התכנים? או, שמא רק דברים שמוסכמים על רבים במשך זמנים ארוכים, הם שזוכים באיכות המיוחדת הזו ובקדושה היתרה? או, אולי יש דברים שנבראו מלכתחילה כמין אקסיומות, מושכלות ראשוניים, חוקי־טבע בסיסיים, ומראיהם כצו החלטי דמוי סוף־פסוק ואין עוד להרהר אחריהם?

מי או מה עומד, למשל, מאחורי התביעה לציית לתכנים אלה? ולמי או למה, למשל, חוטאים כשלא מקבלים או חושבים אחרת? ומי כאן הבורר והמכריע בין התכנים השונים – השכל הישר, החברה וצרכיה, או גם היחיד ומצוקותיו – או שזה האחרון בפירוש לא? וכשאומרים “החברה”, “התרבות”, “המסורת” – למה בדיוק מתכוונים? האם החברה זה מושג סגור וחד־משמעי, מדויק ואמין, ועונה בחד־גוניות לכל פניה אליו, תמיד? ואם זה מושג גמיש, פתוח וזורם – במידה זו או אחרת – מי “בעל־הבית” למושג, לפירושיו ולהוראותיו הסותרות? ובכלל, מי הוא המפרש המוסמך של צווים עליונים החלטיים. – והמנמיכם, כשנדרש, עד גובה עסקי בני־אדם יום־יום במשאם ומתנם ובתהפוכות הליכותיהם? ומניין, למשל, יטול מחנך את “התכנים המוסמכים” שעליו לראותם כמדריכי עבודתו החינוכית, הן במעשים הנעשים והן במעשים שעתידים להיעשות כאכוונתו? (בלי לשאול עדיין עד היכן כוח אמונתו מגיע למעשה).

הצפיה והמצפים

אלה שאלות מטרידות. והן נשאלות לא כדי להטריד ולא חלילה כדי לקנטר, אלא כדי לבטא את המצוקה אין־קץ שיש בהן, בשאלות האלה, ובקושי המכאיב, למצוא ולא למצוא להן מענה מספק. ואולי, טוב מכל, כדי להבליט את המצוקה. כדאי להידרש כאן לאותה דוגמא עצמה שהביא רוטנשטרייך להמחשת דבריו. “יבוא אדם ויאמר – הוא מדגים ואומר – אני עצמי הנני מחולל המעשה, שבו זנחתי ילד בשולי הכביש; או אני עצמי חוללתי את המעשה של הבערת שריפה”.

שני מעשים מכוערים בתכלית מוצגים לפנינו כאן: הזנחת ילד והבערת שריפה. לכאורה, לא תתכנה כלל שתי דעות על טיבו של כל מעשה ממין זה. ואנו פונים מיד בנזיפה ובטרוניה אל האדם שהזניח ילד או שהבעיר שריפה. ולא די לנו שהודה והציג עצמו כמחולל המעשים האלה וקיבל עליו ועל ראשו את האחריות; הוא נדרש לשאת באחריות גם מצד התוכן, ולראות ולהודות, כי מעשהו אינו עולה בקנה־אחד עם הצפיות ועם התוכנית המסויימת, או עם הנורמה של ההתנהגות שהיינו מצפים ממנו: אדם זה מעל בטובתו של הילד, והוסיף ומעל גם בטובתה של הסביבה.

מהי הצפייה הזו, ומי הם המצפים? ועל סמך־מה הם מצפים למשהו? והתוכנית המסוימת, מי תיכננה ובמה היא מסויימת? וכן גם הנורמה של ההתנהגות – שאדם מתבקש, ואף נתבע, להידרש לה ולשאת באחריותה – מי קבעה, את מי היא מחייבת ומדוע, וכיצד אמורים הבריות לדעת אותה ואת תכניה? האם היא כאותן המפורסמות שאינן צריכות לראיה? או, שהיא מן הנלמדות והמוצגות בידי מישהו כמופת מחייב? ראשית, מניין הביטחון כי אכן זו וכזו היא הנורמה, וכי זה וכזה טיבה, וכי זו וכזו צורתה, וכי, בהכרח, אלה ואלה הם ניסוחי תביעותיה? ושנית, מניין היא שואבת את כוחה המחייב את הכל? לפי הקשרי הדברים נדמה כאילו יש, לכל עניין, ציפייה אחת ורק אחת, ותוכנית אחת ורק אחת, ונורמה אחת ורק אחת; כגון, שלעולם אין לזנוח ילד, ושלעולם אסור להבעיר שריפה, ושתוכן איסורים אלה נתון ומחייב מראש, עוד לפני שנישאל מפני מה ניזנח הילד או הובערה השריפה. שלפיכך, תוקף הוראה זו הוא חד־משמעי ובלתי מתפשר, עד כדי שאי־קיומה של ההוראה הוא כבר מעילה באחריות וראוי לגנאי.

מצוקת העימות

והנה הכל זוכרים את סיפור שילוח הגר וישמעאל בידי אברהם אל המדבר, ממש על סף התהוות האומה. שרה תובעת שם לגרש את הגר. אברהם מהסס. אלהים עצמו מתערב ומכריע לצד שרה. ולא נותר לו לאברהם, אף־כי בעדינות, אלא לשלחה למות במדבר, היא ובנו איתה. מהו התוכן שעמד שם במבחן? טובת הילד? טובת אמו? טובת החברה? טובת רעיון? טובת האל? איזה מין טוב הוגשם אז כששילח אברהם את הגר? מה אומרים הערכים על הזנחת הילד? מה אומרת האחריות כתוכן, כציפיה, כנורמה? להרגשת אברהם, כך מסופר בתורה (ברא’ כ"א), היה התוכן של המעשה ההוא בלתי־מתקבל על דעתו “וירע הדבר מאד בעיני אברהם”, לא רק רע אלא רע מאוד. אבל הוא וויתר ועשה כתביעת שרה וכהמלצת אלהים. והזנחת הילד – היתה ממש פקודת האל. איך זה אפשר? מופת למה ישמש סיפור זה? איזו ציפייה או תוכנית או נורמה מתמלאת כאן לעינינו? ציפייתו של אברהם, של שרה, של האל? או של הקורא? לכל אחד מהם מסתבר ציפייה אחרת. והמעשה האחד מתגלה כרב־פנים. ואפשר שבו בזמן הוא גם ניצחון וגם כישלון, גם טוב וגם רע.

לסיפור, כמובן, כמו לכל סיפור, יש “סוף־טוב”: ברגע האחרון מתרחש נס במידבר והאלוהים מושיע את הגר ואת הילד, שכבר הושלך אל מתחת אחד השיחים כדי שלא לראות בגוויעתו. וכך משיג אברהם פתרון שלא טרח עליו, אבל שיצילו ממצוקת העימות ללא־מוצא עם תוצאות מעשהו שלו, ונמנעת התנגשות בין חובתו ליצחק מזה ובין חובתו לישמעאל מזה (האמנם? ואולי מאז לא חדלה ההתנגשות הדחויה ההיא, ועדיין מחפשת לה תיקון?) אברהם, מכל־מקום, נחלץ מרגשי אשמה, אף כי מעשהו, בעיני עצמו, לא חדל אולי מהיות “רע מאוד”. מהו הלקח שייקח ילד שומע מסיפור יסוד זה שהושקע בילדותו? שגירוש ישמעאל היה “ערך בעל משקל אקסקלוסיבי”? או, ש“הפרדת הכוחות” בין שרה והגר ומציאת איזה “מודוס ויוונדי” דרושה כל אימת שמזדמן עימות ערכי ללא מוצא־פשרה? או, שערכו של אברהם יירד בעיניו כנושא באחריות, שאילו נתעקש שלא לעשות מה שרע מאוד בעיניו – דווקא היה מקיים ערך? (סיטואציה זו גם תחזור בפרשת העקידה). ליבו של האב ושל האוהב קובע ערך אחד, וציותו השלם של אדם לאלוהיו, קובע ערך אחר. למי לשמוע? מישקלם של ערכים ניבחן בשעת התנגשות. ומעבר ל“סוף־טוב־הכל־טוב” שבא דרך נס, בלתי צפוי מראש, מה היא באמת ה“ציפיה” שעל הטוב לעמוד לימינה? והאם יש כאן רק ציפיה […]

התנגשות תכנים

וכן בעניין הבערת השריפה. גם כאן יש לנו זיכרון־יסוד בסיפורי ספר יהושע: הבערת יריחו באש, ושריפת העי ושאר ערי הכנעני, החיווי והפריזי וכו’. ומה לומדים מן המופת הזה? האם רק צד אחד יש כאן, רק צדק אחד, רק נורמה אחת וציפיה רק אחת? וכשאמהות היהודים בוכיות וכשאמהות האמורי בוכיות – לדמעות מי יפנה האל? או שמא קונפליקט מוסרי פתוח כאן, פתוח ובלתי מתכלה; לשרוף את יריחו של האמורי הוא ערך, ולבנות במקומה את יריחו של היהודים (גם במחיר הצעיר והבכור) הוא ערך – ומי מהם הוא מעשה של ערך ומי מהם מעשה המחלל את הערך?

ומכל־מקום, הזנחת הילד התנ"כית מוצגת כקונפליקט וכהתנגשות בין ערכים: לאברהם מושג ערכי אחד, ולשרה מושג ערכי אחר, ולהגר מושג ערכי אחר, ולאל מושג ערכי משלו. וכידוע, לא את כל אדם ואדם יושיע האל ברגע האחרון כדי לחזקו או כדי לעוץ לו בהכרעותיו. לבדו יעמוד אדם במצוקתו. ולצד איזה תוכן עליו להתייצב כשהוא לבדו המשיב? ואלמלא עצת האל – מה היה עושה אברהם, אבינו? ואיך היה הסיפור נמשך? האם נוכל לצייד כל אדם בפתרונות מראש? והחלטות על חודו־של־רגע, בספונטניות, אינסטינקטיביות, כהרף דחף “הצדק הטבעי” – האם אינן מספיקות? או רק החלטות שעל פי מערכת שיקולים תבוניים, ורק התנסויות שכל מיני בירורים מודעים יהיו מעורבים בהן? או שמא יש אי־בזה חכמים מן המוכן […] מעולם ועד עולם, […] יציבות וחד משמעיות? איך יודעים עליהם? איך קוראים להם לבוא בשעה קשה?

בני אדם עומדים לפני הכרעות. עליהם לבחון דברים, להקשיב רב קשב, להתנסות לכאן ולכאן, לחפש אישור מגבוה, להיקלע לספקות – כיצד יצאו לבסוף? מה עושים לבני־אדם, כדי שיכריעו היטב? כל הכרעה שהיא, מעורבים בה כל מיני השפעות, כל מיני רגשות, כל מיני לחשים וכל מיני לחשים וכל מיני שיקולים, מהם מדרבנים ומהם מרסנים, ולעיתים יבקש לקצר ולפסוח על כל ליבטי הבחירה שעד ההכרעה, או יכריע כפי שיכריע גם כשיידע כי לא הכריע היטב, והדברים לעולם אינם קלים ופשוטים. אבל בשלב כלשהו, כל הכרעה נתונה כולה בידי האדם המכריע, כולה עליו ועל צוואריו. לכאורה, רשאי אדם להכריע ורשאי גם שלא להכריע, אבל נראים הדברים שבאמת אינו יכול להימלט מן התביעה להכרעה, והכרעה על חזקתו שלו, ואחריותו גם אם ימאן לשמוע – תצווח אחריו.

אדם נישאל

מה יכול לעשות החינוך כאן? להציב מופתים חד־ערכיים בעולם שכל עשיותיו יום־יום אינן מתיישבות עם מופתים כאלה? לתבוע קיום מה שניראה כאוטופיה – במונחים השגורים במעשים המצויים והאפשריים? ואם, כדברי רוטנשטרייך, “ערכים אינם עובדות”, כשם שערכים “גם אינם אילוצים חיצוניים” – מה באמת יכול לשמש כמורה־דרך? איזה תוכן מוכן, איזה צפיה מוכרת, איזו תכנית ערוכה, איזה נורמה מתוכננת – כבר היא תובעת ממנו במפגיע, ולא בשום פניה אחרת אלא בפירוש כדברי המשוררת: “זו הדרך, אחרת איננה, בה ללכת, ללכת עד תום”?

ושמא, במקום לדאוג להקבעת תוכן הבחירה הנכונה מראש, שמא כדאי שיסיטו המחנכים את מאמציהם וידאגו יותר לאדם הבוחר, לשלומו, לכוחותיו, לתכונותיו, לחוזקם, לאיזונם, לפיתוחם, לא בהתעלם משום תוכן רב־ערך, אלא בהתחשב בטיבו של כל תוכן הפונה אל אדם – שכל הפונה אל אדם צריך לאדם נוכח, שיהיה שם לעומתו אדם בשל, ומוכן להיות, ומעוניין להיות, בוחן, בוחר ומכריע, כמיטב ידיעתו האנושית. אדם שטופלו בו כל כוחותיו ככל הניתן, שהוצעו לו יותר אפשרויות אלטרנטיביות למימוש יכולתו, שנתנסה בשותפות גדלה והולכת בבעלות על הדעת, ובעידוד הבנה מתרחבת של זיקת־הגומלין בינו ובין סביבתו – יש אז, כמדומה, סיכוי זהיר, כי יידע יותר לעמוד במיבחני האחריות, אם כ“מחולל” מעשים, ואם כעומד בביקורת תכני אחריותו, לא מפני שאמרו לו בני־סמכא מה לבחור, אלא מפני ששיתפו אותו בבחירה, ולא בחרו לו בשבילו אך בלעדיו.

דווקא מפני שאין בעולם מן המוכן מחסני־חירום של מצפנים מוסמכים, ושל מפות מהימנות ושל נתיבי ניווט בדוקים, צריך שיידע אדם להתמצא גם בלעדיהם, לא בלי להשתמש בנסיון העבר ובלקחיו, ולא בלי להיעזר בכל מה שעשוי לסייע, אבל כשבמרכז עומד הוא, אדם נישאל, שותף, במידה כלשהי, ביצירת ההכרעה, ושבלי נוכחותו הפעילה אין טעם להכרעה, ואין מעמד לאחריות, על שני צדדיה. הכל מתחיל בבוחר הזה, שלעולם לא יוכל לשמש כחומר גלם לעיצובם של הטובים שבבעלי התוכניות, ולא של הנכבדות שבציפיות, ולא של הנורמות הצודקות מכל: יהיה התוכן כשלעצמו יפה ככל שיהיה, והציפיה היפה תהיה יפה ככל שתהיה, והנורמה תהיה גבוהה ככל שתוכל להיות – בהעדר רצונו הפעיל, הערני, השותף, והמסכים כבן־חורין – בשלב נכון של בשלות ובמידה סבירה של חירות – אי־אפשר שלא יהיה כל אדם ואדם נישאל להסכמתו: אתה בא? כן, אני רוצה ואשא באחריות רצוני.

יזהר סמילנסקי

ידיעות אחרונות, תרבות ספרות אמנות (כו שבט תשל''ה 7.2.1975): 1.