רקע
מיכאיל לרמונטוב
גבור דורנו
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מסדה; תש"ד

הקדמה

ההקדמה היא הדבר הראשון ויחד עם זה גם האחרון שבכל ספר וספר: או שהיא מבארת את מטרת החבור או שהיא משמשת התנצלות ותשובה על דברי המבקרים. אך על־פי רֹב אין לקוראים דבר למטרה המוסרית של הספר ולהתנפלֻיותיהם של המבקרים, ולפיכך אינם קוראים את ההקדמות. וצר על זה, ביחוד אצלנו. צבורנו עודנו צעיר ותמים־נפש כל־כך, עד שאינו מבין את המשל, אם לא ימצא בסופו את ה“מוּסַר הַשְׂכֵּל”. הוא אינו מרגיש את ההלצה, אינו חש את הלעג, בקצור, הוא מחֻנך חנוך גרוע. הוא אינו יודע עדַין, שבחברה הגונה ובספר הגון אין מקום לגדופים גלוּים; שהשכלת זמננו המציאה נשק חד יותר, כמעט בלתי נראה ואף־על־פי־כן מסֻכּן מאד, שמתחת כסות החנופה יכּה מכה אנושה ולא יחטיא. צבורֵנו דומה לאותו בן־כפר, שבשמעו את שיחתם של שני דִפּלומַטים, הממֻנים מטעם שתי מדינות עוינות זו את זו, יהיה בטוח, כי כל אחד מהם מרַמה את ממשלתו לשם הידידות החמה והענֻגה, שהם רוחשים זה לזה.

הספר הנוכחי נתנסה עוד לא כבר בנסיון קשה: קוראים אחדים וכן גם איזה עתונים האמינו, שכל דבריו הם דברים כמשמעם, שאינם יוצאים מידי פשוטם. אחדים נעלבו, ועלבון לא קל, על שנִתַּן להם למופת בן־אדם מָשחת כ“גבור דורנו”; אחרים העירו הערה דקה מן הדקה שהמחבר צִיֵר בזה את דמות־דיוקנו הוא ודמות־דיוקנם של מכריו… הלצה ישנה ועלובה! אך נראה, שכך הוא טבעה של רוסיה, שהכל מתחדש בתוכה חוץ משטִיות שכאלה. ספק הוא, אם לא יאשימו אצלנו גם את הנפלאה שבאגדות־קסמים, כי כונתה להעליב את פלוני־אלמוני.

אדונים נכבדים! גבור דורנו הוא באמת דמות־דיוקן, אך לא של בן־אדם מיֻחד, כי אם של כל חטאות דורנו, שהגיעו למרום התפתחותן. עוד פעם תגידו לי, שאי־אפשר לו לאדם להיות גרוע כל־כך; אף אני אשׁיב לכם: כלום לא האמנתם באפשרות קיומם של כל אותם הפושעים הרומַנטיים והטרַגִיים, ולמה זה לא תאמינו, כי גם פֶּצ’וֹרִין חי וקים? ואם התענגתם על יצורי־דמיון נוראים יותר ומקֻלקלים יותר, למה זה לא תדעו רחמים לאֹפי זה, ולוּ רק בתור יצור־דמיון? האֻמנם רק מפני זה, שיש בו אמת יותר משהיה ברצונכם?…

תאמרו לי, כי המוסריות אינה מרויחה מזה… סליחה. יותר מדי הלעיטו את האנשים במיני־מתיקה, וזה גרם לקלקול קֵבתם; נחוצים סמי־מרפא מרים, אמתות עוקצות, ואולם אל־נא תחשבו, כי בלב המחבר עלתה מחשבת־גאוה לתקן את חסרונותיהם של בני־האדם. ישמרו ד' משטות שכזו! הוא צִיֵּר פשוט, להנאתו, את בן־הדור, כפי שהבין אותו וכפי שראה אותו לעתים קרובות, קרובות יותר מדי לאסונו ולאסונכם. דַיֵּנוּ, שנודע דבַר המחלה, ואולם איך לְהֵרָפֵא ממנה – ד' הוא היודע!


 

בלה

נסעתי בעגלת־הדֹֹאר מטִיפלִיס. כל המשׂא של עגלתי הקטנה היה כלול במִזוָדה לא־גדולה, שהיתה ממֻלאה עד חֶציה ברשימותי על־דבר נסיעתי בגרוּזִיָה. חלק גדול מהן אבד, לאשרכם, והמזודה עם יתר חפצַי שָׁלְמָה לאשרי.

השמש כבר התחילה מסתתרת מאחרי רֻכסי־השלג, כשנכנסתי אל עמק קוֹישַׁאוּר: הרַכב האוֹסֵיטִינִי דפק בסוסים בלי־הרף, כדי שיספיק לעלות על הר קוֹישַׁאוּר לפני בוא הלילה וַיָשַׁר שירים בכל גרונו מקום נחמד הוא העמק הזה! מכל עבר תועפות הרים, סלעים אדמדמים, עטופים בקִיסוס ירֹק ומעֻטרים בצבוּרי תִדהרים, תלוּליות צהֻבּות משֻׂרטות בחריצים; שם מלמעלה, מלמעלה, זֵר־הזהב של השלגים ומתחת נמשכת אֲרַגְוָה כחוט־כסף ומבריקה כנחש בקשקשתו, בהתחבקה עם עוד נחל בן־בלי־שם, המתפרץ בשאון מתוך נִקרה שחורה, מלאה אֹפל.

כשהגענו לרגלי הר קוֹישַׁאוּר עמדנו על־יד בית המלון. כאן התרוצצו בשאון כשתי עשרות של גרוזינים והרריים: בקרבת המקום עמדה אורחת גמלים ללינת לילה. אני נאלצתי לשׂכֹּר שוָרים, למען העלות את עגלתי על ההר הארור הזה, מפני שהימים היו ימי בציר, קרום־קרח דק כסה את הדרכים וארך ההר היה לערך שתי וֶרסטאות.

לא היתה ברֵרה שׂכרתי ששה שוַרים ואוֹסֵיטִינִים אחדים. אחד מהם טען על שכמו את מזודתי והאחרים התחילו עוזרים לשורים רק בצעקה גרידא.

מאחרי עגלתי התנהלה עוד אחת מלאה חפצים מפה לפה ורתומה לשני צמדי שורים, שסחבו את משאם בקלות. עובדה זו הפליאה אותי. מאחרי עגלה זו התנהל בעלה, שהעלה עשן ממקטרת קַבַּרְדִית קטנה המקֻושטה בקִשוטי־כסף. הוא היה לבוש בזִיג של אופיצרים בלי אֶפּוֹלֶטוֹת ולראשו מצנפת צֶ’רקַסית שׂעירה. למראית עין היה כבן חמִשים; פניו השזוּפים העידו כי שמש קְַוְקַז מודעת להם זה מכבר ושפמו, ששֵׁיבה בלי־עת זרקה בו, לא התאים למצעדו הבוטח ולפניו הרעננים. נגשתי אליו ואשתחוּ; הוא ענה לי בשתיקה על קִדתי והוציא מפיו גליל גדול של עשן.

– כמדֻמני, שאנו הולכים בדרך אחת?

הוא השתחוה לי שוב בשתיקה.

– אדוני הולך בודאי לסְטַבְרוֹפּוֹל?

– אמת ונכון… עם חפצים של הממשלה.

– יסביר־נא לי מר, מפני מה עגלתו הכבדה נסחבת בקלות על־ידי ארבעה שורים ועגלתי, שהיא קלה, כמעט שאינה זעה ממקומה, אף כי היא רתומה לששה שורים וגם האוֹסֵיטִינִים עוזרים להם?

הוא חִיֵך בערמה והסתכל בי בתשומת־לב.

– כנראה, הנך בקַוְקַז זה לא־כבר.

– זה כשנה – עניתי לו.

הוא חִיֵך שוב.

– וכי מה?

– כך; בני־אסיה הללו הם רמאים נוראים! כלום סבור הנך, שהם מביאים תועלת בצעקתם? הן רק – שד יודע, מה הם צועקים! ואולם השורים מבינים להם; גם אם תרתום עשרים שורים לא יזועו ממקומם, אם רק הללו יקראו להם בלשונם. רמאים מאין כמוהם! אך אין תבונה ואין עצה כנגדם. אוהבים הם לנצל את הנוסעים… פִּנַקנוּם יותר מדי! תראה, שידרשו ממך גם דמי־שתיה. אני יודע אתם היטב; אותי לא יוליכו שולל!

– ואדוני כבר מזמן פה?

– עבדתי כאן עוד בימי אֲלֶכְּסֵי פֶּטְרוֹבִיץ'1, ענה הלה בזקפו את קומתו. – כשבא אל המערכה, הייתי סגן־פּוֹרוּצ’יק – הוסיף – ובימיו נתעליתי במִשרתי לשתי מעלות על הצטַיְני במלחמה עם ההרריים.

– ועכשיו?

– עכשׁיו הנני נמנה על בַּטַליוֹן־המערכה השלישי. ואדוני מי הוא, אעֵזה לשאֹל?

הגדתי לו.

בזה נגמרה השיחה ואנחנו הוספנו ללכת בדממה איש על־יד אחיו. על ראש ההר מצאנו שלג. השמש ירדה ותֵכף בא הלילה בלי שום רֶוַח בינו ובין היום, כאשר יהיה תמיד בנגב; ואולם לנֹגה השלג יכלנו להבחין את הדרך, שהוסיפה להתרומם מעלה מעלה, אף כי ביותר הדרגה. צויתי להניח את מזודתי על העגלה, להחליף את השורים בסוסים ובפעם האחרונה הבטתי למטה, אל העמק; אך האד העב, שהתפרץ גלים גלים מהנקיקים, כסה את כֻּלו ואף צלצוּל אחד לא הגיע משם לאזננו. האוסיטינים סבבו אותי בשאון וידרשו דמי שתיה, אך השטַבּס־קַפִּיטן גער בהם בקול מאַיֵּם כזה, שכֻלם התפזרו כרגע לכל עבר.

– אֻמה שכזו! – אמר אלי – גם שֵׁם הלחם ברוסית לא יֵדעו ואף־על־פי־כן שננו על־פה: “אופיצר, תן דמי־שתיה!” גם הטַטַרים, לפי דעתי, טובים מהם: הללו לכל הפחות מזירים את עצמם מן היין.

עד התחנה נשארה עוד כוֶרסטה. מסביב היתה דממה, דממה דקה כזו, עד כי אפשר היה להתחקות על מעוף היתוש על־פי זמזומו. משמאל השחירה נקרה עֻמקה; מאחריה ומלפנינו הצטַירו באֹפק החִור. המואר עוד מנגֹהות השקיעה האחרונים, פסגות אפלות־כחֻלות. החרושות קמטים קמטים ומכֻסות בשכבות שלג. בשמים האפלים התחילו מנצנצים כוכבים ומוזר הדבר, אך לי נדמה כי כאן הם גבוהים יותר מאשר אצלנו בצפון. משני עברי הדרך בלטו אבנים ערֻמות ושחורות; פה ושם הציצו שׂיחים מתחת לשלג, אך גם עָלֶה יבש אחד לא נע, ונעים היה לשמוע בתוך דממת־המות הזאת של הטבע את נחרתם של סוסי הדֹאר העיפים ואת הקשקוש הקטוע של הזוּג הרוסי.

– מחר יהיה מזג אויר יפה! – אמרתי. השטַבס־קַפִּיטן לא ענה דבר ורק רמז באצבעו על ההר הגבוה, שהתרומם לנגדנו.

– מה זה? שאלתי.

זהו הר גוּד.

– ובכן?

–הבט, איך הוא עָשֵׁן כֻלו. ובאמת, הר גוּד עָשֵׁן כֻלו. משני עבריו זחלו זרמים קלים של עבים ועל ראשו רבצה עננה שחורה, כל־כך שחורה, עד כי נראתה ככתם על השמים האפלים.

כבר הבחַנו את תחנת־הדאר, את גגות הסַקְלוֹת2 הסובבות אותה, ולפנינו הבהבו אִשים אומרות־שלום; ופתאם נשב רוח רטֹב וקר ובתוך הנקרה נשמע קול שאון וטפטף גשם דק; ואולם אך הספקתי להתעטף באדרת והנה התחיל יורד שלג. הבטתי על השטַבּס־קַפִּיטן ביראת־הכבוד.

– מֻכרחים נהיה ללון כאן, – אמר לי בצער: – בלילה שכזה אי־אפשר לעבור את ההר. וכי מה, ההיו מַפֵּלוֹת בְּהַר־הַצְּלָב? – שאל את העגלון.

– לא היו, אדון, – ענה העגלון האוסֵטיני: ואולם שלג רב מאד תלוי שם בשערה.

בתחנה לא היו חדרים בשביל העוברים ושבים, ומפני זה הקציעו לנו מקום־לינה בסַקְלָה מלאה עשן. הזמנתי את בן־לויָתי לשתות אתי יחד טֵה, יען כי אצלי נמצא קומקום־ברזל. תענוגי היחידי בנסיעותי על־פני קוקז.

הסַקְלה היתה מחֻבּרה בצדה האחד אל הסלע; שלש מדרגות חלקלקות ולחות הוליכו אל דַלתה. הלכתי הלוֹך ומשש ונתקלתי בפרה (אצל בני־אדם אלה באה הרפת במקום חדר־המשרתים). לא ידעתי, לאן לפנות: פה גועים כבשים, שם נובח כלב. לאָשרי הזהיר אור כהה מן הצד ויעזר לי למצֹֹא עוד חור אחד, כעין פתח. כאן נגלתה לפני תמונה מענינת למדי: הסַקלה הנרחבה, שגַגה נשען על שני עמודים מעֻשנים היתה מלאה אנשים. באמצע, על הקרקע בערה בשאון מדורה, והעשן, שהיה מתפרץ שוב פנימה דרך החור שבגג, השתטח מסביב כצעיף עב, עד כי זמן רב לא יכֹֹלתי להבחין דבר: אל האש ישבו שתי זקנות, המון ילדים וגרוּזִי צנום אחד, כֻלם לבושי־סחבות. אין ברֵרה! הכינונו לנו מקום־מנוחה על־יד האש, העלינו אש במקטרותינו והקומקום התחיל בקרוב מפעפע פעפוע נעים ומשַׂמח.

–אנשים עלובים! אמרתי לַשטַבּס־קַפִּיטן, בהראותי על בעלי־הבית המלֻכלכים שהסתכלו בנו בדממה, כאִלו אחזם השבץ.

עַם אויל! – עָנה. – התאמין? אין הם יודעים דבר ואין הם מֻכשרים לשום השכלה. הנה למשל הקַבַּרְדִים או הצֶ’צֶ’נים שלנו כֻלם רצחנים ופוחזים, ואולם אמיצי־לב הם; אך לאלה שלפנינו אין גם כל תשוקה לכלי־זין; אצל איש מהם לא תמצא פֶגְיוֹן הגון. אוֹסִיטינים כהלכה!

– הזמן רב שהה אדוני בצֶ’צֶ’נה?

– כן, חניתי שם כעשר שנים במבצר יחד עם הרוֹטה שלי. על־יד משעול־האבנים. התדע?

– שמעתי.

– כמעט שקצתי שם בחיי מפני הרצחנים ההם! עכשו, תודה לאל, כבר שקטה מעט הארץ; אולם אז מסֻֻכּן היה להתרחק למאה צעדים מהסוללה: בודאי כבר יושב במארב איזה שֵׁד שׂעיר ואורב לצידו. הסחת דעתך לרגע אחד, והנה עניבה על הצואר או כדור במפרקת. ואף־על־פי־כן בני־חיל!

– סבורני, שהרפתקאות לא מעטות עדו עליך? – שאלתי מתוך סקרנות.

– כלום אפשר בלאו הכי? היו הרפתקאות.

וכאן התחיל תולש את שפמו השׂמאלי, הוריד את ראשו וישקע במחשבות. השתוקקתי תשוקה עזה לשמוע מפיו איזה ספור־מעשה, תשוקה המיֻחדת לכל הנוסעים ורושמי־רשומות. בינתים והטֵה כבר היה נכון; הוצאתי ממזוָדתי שתי כוסות, מלאתין המים והעמדתי את האחת לפניו. הוא טעם מעט ואמר כמו לעצמו: “כן, היו!” קריאתו זו נתנה תקוה בלבי. ידעתי, שבני־קוקז הזקנים אוהבים לשׂוחח, לספר; הן זה עולה בחלקם לעתים רחוקות כל־כך; יש, שמי־שהוא יחנה עם הרוֹטה שלו באיזו פנה נדחה וחמש שנים רצופות לא יאמר לו איש: שלום עליכם (יען כי הפֶלְדְפֶבֶּל מדבר תמיד: הנני דורש שלום לרום־מעלתו). וחֹמר לשיחה יש ויש: מסביב עַם פרא ומענין; לעתים יקרו מקרים יוצאים מן הכלל והנך מצטער לפעמים שלא ברצונך על שממעיטים כל־כך אצלנו לרשום בספר.

– אולי יש את נפשך לתבל את הטה שלך ביין? – אמרתי לבן־שיחתי, ־ יש אתי יין לבן מטיפליס; קר עכשו.

– לא, תודה, איני שותה יין.

– מפני מה?

– כך. נדרתי נדר. כשהייתי עוד סגן־פּוֹרוּצ’יק עשינו פעם כעין הִלוּלה ופתאום בלילה התריעו חרדה. יצאנו אל המערכה מבֻשׂמים קצת. כשנודע הדבר לאלכסי פטרוֹביץ, קבלנו את חלקנו: הו, כמה כָּעס, כמה כָּעס! כמעט שמסר אותנו לדין. ובאמת: יש שבן־אדם חי שנה שלמה ואיננו רואה איש ופתאם יתן בכוס עינו – והוא אובד עדי־עד.

כששמעתי זאת, אבדה לי כמעט כל תקוה.

– הנה, למשל, הצֶ’רְקֶסִים – הוסיף – אך יסבאו מעט בּוּזָה3 במשתה של חתונה או של הלוית־המת, מיד יקראו למהלומות. פעם אחת נצלתי בדרך־נס, אף כי הנסיך, שאצלו התארחתי, היה מנסיכי־השלום4.

– איך היה הדבר?

– מעשה שהיה כך היה – (הוא מלא את מקטרתו טבק, גמא עשן והתחיל מספר) – מעשה שהיה כך היה. אני חניתי אז עם הרוֹטה שלו מעבר לַטֶרֶק – לפני חמש שנים בערך. פעם אחת בסתו בא אל המבצר טרַנספּוֹרט של צידה בלוית אופיצר צעיר, כבן עשרים וחמש. הוא הופיע אלי כשהוא לבוש בגדי־שרד חגיגייים והודיע, שנצטוה להשאר אצלי במבצר. הוא היה דק־גזרה כל־כך ולבן־פנים כל־כך, אף מעיל־השרד שלו היה חדש כל־כך, עד כי הבינותי תכף, שזה לא כבר בא, כנראה, לקוקז. “ודאי, שהעבירוך לכאן מרוסיה”? – שאלתי אותו. – “אמת ונכון, אדוני השטַבס־קפיטן” – ענה. אני אחזתיו בידו ואמרתי: “אשמח מאד לקראתך, אשמח מאד. אמנם תשתעמם קצת אצלנו, ואולם אין דבר, נחיה בידידות, אך בבקשה, קְרָא לי בפשטות “מַקסים מַקסימיץ'” ואף גם זאת: למה לך בגדי־השרד החגיגיים? הרשות נתונה לך להֵרָאות את פני גם בכובע פשוט” הקציעו לו דירה והוא השתקע במבצר.

– ומה שמו? – שאלתי את מקסים מקסימיץ'.

– שמו… גריגוֹרי אלכסנדרוביץ' פֶּצ’ורִין. האמינה לי, שהיה צעיר נחמד, אלא מוזר קצת. יש למשל, שיבלה יום שלם, יום גשם וקֹר, בצַיִד; הכל רועדים מקֹר, הכל עיפים והוא – לא כלום. ויש שהוא יושב בחדר ונזהר מרוח נושבת ומבטיחכם, שכבר הצטנן. יש שירעד תחתיו מדפיקת התריס בחלון ופניו יחורו מפחד ואני בעיני ראיתי, איך שנאבק לבדו עם חזיר־בר. לפעמים ישב כאִלם שעות שלמות מבלי הוצֵא הגה מפיו, אך לעומת זה, כשיתחיל לפעמים לספר איזה ספור־מעשה – הבטן מתפקעת מצחוק… כן, הוא היה בעל תכונות מוזרות וכנראה, בעל הון: כמה חפצים יקרים היו לו.

– הֲגָר עמך זמן רב? שאלתי שוב.

– כשנה. ואולם שנה זו חרותה היטב בזכרוני; טרדות רבות הסב לי, אל יהיה זכור לרעה! אמנם יש אנשים כאלה, שעוד מבטן הועידם הגורל להשתתף במקרים יוצאים מן הכלל.

– יוצאים מן הכלל? – קראתי מתוך הבעת־פנים של סקרנות במזג לו עוד כוס טֵה.

– הנה אספר לך. במרחק שש וֶרסטאות מהמבצר ישב נסיך־שלום. בנו, נער בן חמש עשרה, הסכין לבקרנו כפּעם בפעם. מדי יום ביומו היה בא אלינו, פעם לשֵׁם זה ופעם לשֵׁם זה; ואמנם פִּנַקנוּהו יותר מדי, אני וגריגורי אלכסנדרוביץ‘. זה היה שובב מאין כמוהו וזריז בכל אשר יעשה, הן כשׁיָרים את מצנפתו תוך־כדי טיסת הסוס והן כשׂיִירה מקנה־רובה. אך חסרון אחד היה לו: הוא אהב מאד את הכסף. פעם הבטיח אלכסי פטרוביץ’ מתוך הלצה לתת לו דינר אם יגנוב מעדר אביו את הטוב שבתיָשים. ומה אתה סבור? בלילה הבא הביא את התיש בקרניו. ויש אשר היינו מתגרים בו לשם צחוק. אז היה שולח תכף את ידיו אל פגיונו ועיניו מתמלאות דם. “הוי אֲזַמַט, לא לאֹרך־ימים יהיה ראשך מחֻברלגופך – הייתי אומר לו – בקרוב, בקרוב ישאו את רֹֹֹאשך מעליך!”

פעם בא אלינו הנסיך הזקן בכבודו ובעצמו להזמיננו לחתֻנה: הוא השיא את בתו הבכירה, ואנחנו היינו ידידים, מַשְׁמָע שלא יכלנו להשיב את פניו, הגם שהוא טטרי. הלכנו. בָּאֲאוּל5 פגשו אותנו כלבים לרֹֹב בנביחה רמה. הנשים התעלמו מן העין תכף כשראו אותנו. אלה מהן, שאת פניהן הספקנו לראות, לא היו יְפהפיות כלל וכלל. “לי היה מֻשׂג טוב הרבה יותר על־דבר הצ’ֶרקֶסיות”, – אמר לי גריגורי אלכסנדרוביץ'. “חכה רגע!” – עניתי לו, וטעמי ונִמוקי עמי.

בַּסַּקְלָה של הנסיך כבר נאסף עם רב. כך הוא מנהגם של בני־אסיה להזמין לחתֻנות את כל עובר ושב. קבלונו בסבר פנים יפות ויוליכונו לחדר־האורחים, אך אני לא שכחתי להתבונן, היכן העמידו את סוסינו. על כל צרה שלא תבוא…

– איךְ חוגגים אצלם את החתֻנות? – שאלתי את השטבס־קפיטן.

– באפן שכיח. בראשונה קורא הַמֻּלָּה איזה דבר מעל הקוֹרַאן; אחר־כך נותנים מתנות לחתן, לכלה ולקרוביהם; וכלים שותים בּוּזָה; מתחילים להתרוצץ על הסוסים; איזה לֵצן לבוש־סחבות ומלֻכלך, היושב על סוס גרוע וצולע, עושה העויות שונות ומשֻנות ומבַדח את דעת הקהל; אחר־כך, כשהשמש פונה לערוב מתחיל המשתה בחדר־האורחים. איזה ישיש עלוב פורט על איזה כלי־זמר בן שלשה מיתרים, שכחתי את שמו בלשונם, דומה לקַתרוס שלנו. הבחורות והבחורים מתיצבים בשתי שורות, אלה מול אלה, מוחאים כף ושרים. הנה יוצאים עלם ועלמה לאמצע החדר ומתחילים לקרוא זה לזה בקול נגינה חרוזים שונים מכל העולה על רוחם, וכל הקהל עונה אחריהם בקול. אני ופֶצ’וֹרין ישבנו במקום של כבוד והנה נגשה אליו בת בעל־הבית הצעירה, נערה בת שש עשרה ותשר לו… איני יודע, איך לכַנות את זה… מעין שיר־תהלה…

– ומה שרה לו? אולי אתה זוכר?

– כמדֻמני, שכך: “זקופים הם בני־החיל הצעירים שלנו ועל מעיליהם רקמת־כסף, אך שר־הצבא הרוסי זקוף מהם וללבושו פתילי־זהב. כברוש יתנוסס ביניהם, אך לא ילבלב ולא ישגשג בגַנֵנו”. פֶצ’וֹרין קם, השתחוה לה, הגיש את ידו אל מצחו ואל לבו ויבקשני לענות לה; אני יודע את לשונם על בֻּריה ואתרגם את תשובתו.

כשהלכה לה אמרתי לגריגורי אלכסנדרוביץ': “ומה? הטובה בעיניך?” – "יעלת־חן – ענה ומה שמה? – “בֶּלָה שמה” – עניתי.

ובאמת, היא היתה יפה: גבוהת־קומה, דקת־גזרה, עיניה שחורות כעיני אילת־ההרים ומַבטן חודר לפני ולפנים של הנשמה. פֶּצ’ורין, שהיה שקוע במחשבות, לא הסיר עין ממנה וגם היא היתה מביטה אליו כפעם בפעם בגנבה. ואולם לא רק פצ’ורין לבדו התענג למראה בת־הנסיך היפה: מזוית החדר הסתכלו בה שתי עינים אחרות, לוהטות, מחֻסרות־תנועה. התבוננתי ואכיר את מכרי הישן, את קַזְבִּיץ‘. הוא היה לא מאנשי־שלומנו וגם לא מהצד שכנגד, חשדים רבים היו עליו, הגם שלא נתפשׂ מעולם בדבר־עבֵרה. יש, שהיה מביא אל המבצר אֵלים למכירה והיה מוכרן בזול, אך לא היה סובל, שיעמדו אתו על המקח: תן לו כמה שיבקש, – אם גם תשחטנו, לא יוריד אף פרוטה. סחו על־אודותיו, שהיה אוהב לנדוד כפעם בפעם לקֻבַּן בלוית אַבְרֵקִים6 ואמנם פרצופו היה באמת פרצוף של לִסטים: קטן, צנום, רחב־כתפים. וכמה זריז היה. כמה זריז, ממש שד משחת! הבֶּשְׁמֵט7 שלו תמיד קרוע, טלאי על־גבי טלאי, וכלי־זינו משֻׁבּצים כסף. ומה שנוגע לסוסו, הלא יצאו לו מוניטין בכל ארץ קַבַּרְדָה, ובאמת: אי־אפשר גם לשׁער סוס יפה יותר. לא לחנם קנאו בו כל הפרשים ולא פעם נסו לגנב את סוסו אלא שלא עלה בידם. כמו חי נצב לנגד עיני סוס זה: שחור כזפת, הרגלים – מיתרים, והעינים אינן נופלות ביפין מאלה של בֶּלָה; ואיזה כֹח! אפשר היה לדהור עליו חמשים וֶרסטאות בלי־הרף; אף כמה מחֻנך! הוא היה רץ אחרי בעליו ככלב; היה מכיר גם את קולו! קַזבּיץ’ לא היה קושר אותו מעולם. בקצור, סוס שאין דֻגמתו.

בערב זה היו פני קַזבּיץ זעומים יותר מכפי הרגיל, ואני התבוננתי, שהוא לבוש שריון מתחת לבֶּשְׁמֶט שלו. דבר־סתר יצוק במגן זה, – חשבתי בלבי, – בודאי שהוא חורש־מזמות.

החֹם גדל בסַקלה ואצא החוצה לשאוף אויר צח. הלילה השתטח כבר על־פני ההרים והערפל התחיל תועה בין הנְקָרות. עלה בדעתי לסור אל המוּסָךְ, שמתחתיו עמדו סוסינו, כדי לראות, אם יש מספוא לפניהם, ובכלל, הזהירות אינו מזיקה לעולם. אגב, סוסי היה יפה להלל, ולא קַבַּרדי אחד היה מסתכל בו בחבה במלמלו: יַקְשִׁי טְחֶרצֶ’ק יַקְשִׁי8!

אני עובר לתֻמי לאֹרך הגדר והנה קול דברים מגיע לאזני; את הקול האחד הכרתי תכף: זה היה אזמט השובב, בנו של בעל־הבית; השני דבר לעתים יותר רחוקות ובקול יותר נמוך. על־מה הם משוחחים? – חשבתי בלבי – אולי על־דבר סוסי? ישבתי על־יד הגדר ואט את אזני לשמע, בהתאמצי לבלי לאבד אף מלה אחת. לפעמים התפרץ מתוך הסקלה קול שירה וקול דברים ויבלע בשאונו את השיחה המענינת אותי.

“סוס חמודות לך! – אמר אֲזַמַט – לוּ הייתי בעל־הבית ולוּ היה לי עדר של שלש מאות סוסות, כי אז נתתי את החצי בַדַּהֲרָן שלך, קַזבּיץ'”.

ובכן, זה קזביץ'! חשבתי בלבי ונזכרתי בשריון.

“כן – ענה קזביץ' לאחר ששתק זמן־מה: – בכל קַבַּרדה לא תמצא דֻֻגמתו. פעם – זה היה מעבר לטֶרֶק, – רכבתי עם אַברֵקים לפשט בעדרי הרוסים; השעה לא שחקה לנו ואנחנו ברחנו איש לעברו. אחרַי רדפו ארבע קוזַקים; כבר שמעתי מאחרי את קריאותיהם של הגְיַאוּרים ולפני היה יער עב. התפרקדתי על האֻכף, הפקדתי את רוחי ביד אַלַּהּ, ובפעם הראשונה בחיי העלבתי את סוסי במלקות־שוט. כצפור נעלַם בין הענפים; קוצים חדים קרעו את בגדי, שוכות יבשות הצליפו על פני. סוסי קפץ מעל לסדנות העצים והבקיע בחזהו דרך בין השׂיחים. לכאורה היה טוב לעזוב את הסוס במחשוף היער וללכת ברגל ולהסתתר בין האילנות, אך צר היה לי להפרד ממנו, ואמנם הנביא גמלַני כפעלי: כדורים אחדים עברו בשריקה ממעל לראשי; כבר שמעתי, איך הקוזקים, שירדו מעל סוסיהם, רצים בעקבותי… פתאם ולפני פחת עמֻקה; הדַהרן שלי נמלך רגע בדעתו – ויקפֹץ. פרסותיו האחורַניות נשמטו מהשפה שמנגד והוא נשאר תלוי על רגליו הקדוֹמַניות. אז השׁמטתי את הרֶסן ואתנפל אל הפחת; ומעשי זה הציל את סוסי: הוא קפץ ועלה. הקוזקים ראו את כל זה, אלא שאיש מהם לא ירד לחפשני: הם חִשבו, כנראה, שנשברו כל עצמותי, ואני שמעתי, איך רדפו במרוצה אחרי סוסי. לבי שתת דם מצער; זחלתי על־פני העשב העב לאֹרך הפחת – ופתאם אני רואה: היער כלה, קוזקים אחדים יוצאים ממנו אל השדמה, והנה קַרגֶַז שלי קופץ לנֹכח פניהם; כלם השתערו עליו בצעקה; זמן רב רדפו אחריו וביחוד אחד מהם, ששתי פעמים כמעט שעלה בידו להשחיל את ראשו בעניבה; רעדה אחזתני, הורדתי את עיני והתחלתי מתפלל. בעוד רגעים אחדים אני מרימן שוב – ורואה: קַרגֶַז שלי טס בנפנפו את זנבו, חפשי כרוח, והגיַֹאוּרים נגררים ברִחוק מקום זה אחרי זה על סוסיהם העיפים. אלַהּ! כל זה אמת, אמת לאמִתּה! עד שעה מאֻחרת בלילה ישבתי בפחת. פתאם… מה אתה משער, אזמַט? פתאם האזנתי מתוך האפלה והנה סוס רץ על שׂפת הפחת. צוהל, נוחר ורוקע בפרסותיו באדמה; הכרתי את קול קַרגֶַז שלי, זה היה הוא, חברי!… מאז לא נפרדנו עוד איש מאחיו”.

ואני שמעתי, איך שטפח מתוך חבה על צוארו החלק של הדַהרן שלו, כשהוא קורא לו בשמות־חבה שונים.

“לוא היה לי עדר של אלף סוסות – אמר אֲזַמַט – כי אז נתתי לך את כלו בקַרגֶַז שלך”.

“יוק איני רוצה”, – ענה קזביץ' בשויון־רוח.

“שמע־נא, קזביץ' – דבר אֲזַמַט בהתרפקו עליו – אתה הנך איש טוב, הנך גבור אמיץ־לב, ואבי ירא מפני הרוסים ולא יתן לי ללכת אל ההרים; תנה לי את סוסך ואני אעשה את כל העולה על רוחך: אגנוב בשבילך מאבי את הטוב שברוביו או את הטובה שבחרבותיו, כל מה שתחפץ, – והחרב שלו היא גֻרְדָּה אמתּית9 רק תגיש את הלהב אל ידך והוא יבוא מעצמו בבשרך וגם שריון, כזה שלך, לא נחשב לו למאום”.

קזביץ' שתק.

“כשראיתי בפעם הראשונה את סוסך – הוסיף אֲזַמַט – כשהסתובב וקפץ תחתיך, בהרחיבו את נחיריו, וחלוקי־אבנים עפו כרסיסים מתחת לפרסותיו, נתהוה איזה דבר מוזר בנפשי, ומאז היה לי הכֹל לזרא: על הטובים שבדַהרני אבי הבטתי בבוז, התבישתי להופיע עליהם לעין־רואים וגעגועים תקפוני; לחום־געגועים הייתי יושב על כֵף־סלע ימים שלמים והדַהרן השחור שלך היה מופיע בכל רגע בדמיוני במצעָדו הגאה, בגבו החלק והישר כקשת; הוא הסתכל לתוך עיני בעיניו האמיצות, כאלו התכַון להגיד לי דבר־מה. מות אמות, קזביץ', אם לא תמכרנו לי!” – אמר אֲזַמַט בקול רועד.

נדמה לי, שהתחיל בוכה; וצריך אני להעיר, כי אזמט זה היה עקשן שבעקשנים ובעד כל כֹפר אי־אפשר היה לסחוט דמעה מעיניו, גם כשהיה יותר צעיר.

בתשובה על דמעותיו נשמע כעין צחוק. "שמע – אמר אזמט בקול עז, – ראה, אני נכון לכֹל. אם תרצה אגנֹב בשבילך את אחותי. כיצד היא מרקדת! כיצד משוררת! ואיך היא רוקמת בזהב – פלאי־פלאים! אשה כזאת לא ימצא גם הפַּדִּישַׁךְ הטורקי… התרצה? חכה לי מחר בלילה שם, בנקרה, במקום שם שוטף הפלג. אני אעבור אתה על־יד המקום ההוא בדרכנו לָאֲאוּל הקרוב, – והיא שלך. כלום אין בֶּלה שׁוָה בדהרן שלך?

קזביץ' שתק שעה ארֻכֹּה ארֻכּה; לסוף פתח במקום תשובה במזמור קדמון ששר אותו בחצי קול10 :

ישׁ בָּאֲאוּלִים בְּנוֹת־חֶמְדָה בְּלִי־סְפוֹר,

זֹהַר־כּוֹכָבִים בְּעֵינֵי־הַשְּׁחוֹר.

אַהֲבַת־תַּעֲנוּגִים כַּל לֵבָב מַרְהִיבָה,

אוּלָם הַחֹפֶשׁ עוֹד יִיקַר פִּי־שִִׁבְעָה.

נָשִׁים לָרֹב תִּקָּנֶינָה בַפָּז,

אַךְ לֹא יְסֻלָּא בַּכֶּתֶם סוּס עָז:

הוּא בָעֲרָבָה יִנָּשֵׂא כִסְעָרָה,

הוּא לֹא יְרַמֶּה, לֹא יִבְגֹד בַצָּרָה.

לשוא פָצר בו אֲזַמַט, שׁיֵאות לו, – גם בכֹה בָכָה, גם הַחנֵף הֵחניף לו, גם נשבע שבועות־אֹמן; לסוף הפסיקו קזביץ' מתוך אי־סבלנות:

“גש הלאה, נער אויל! לא לך לרכוב על סוסי: עוד בשלשת הצעדים הראשונים יפילך ארצה ואתה תנפץ את מפרקתך אל האבנים”.

אותי יפיל!? – קרא אזמט בחרון־אף וחניתו, חנית־נערים, צלצלה מתוך הכאה בשריונו של קזביץ‘. יד חזקה הדפה אותו לאחור והוא טֻלטל אל הגדר בכֹח כזה, עד שהגדר התנועעה. יהיה משחק נאה! חשבתי בלבי, מהרתי במרוצה אל האֻרוה, בלמתי את סוסינו ואוציאם אל החצר האחורנית. בעוד שני רגעים והסַקְלָה היתה כמרקחה. הנה מה שקרה: אזמט התפרץ החדרה בבֶשמֶט קרוע ויאמר, שקזביץ’ חפץ לדקרו, כל הנאספים קפצו ממקומותיהם, תפשו את הרובים – והמשחק החל. צעקה, מהומה, יריות; אפס, קזביץ' כבר רכב על סוסו וכשֵֹד התרוצץ ברחוב בין ההמון, כשהוא חוצה לו דרך בחרבו. “טוביה חטא, וזיגוד מנגד – אמרתי לגריגורי אלכסנדרוביץ' בתפשי את ידו – אולי טוב נעשה שנמהר להתחמק מכאן?”

“הבה נמתין קצת ונראה, מה יהיה בסופו של דבר”.

“סופו של דבר יהיה מר בודאי; כך היא דרכם של האסיים הללו: רק יסבאו לשכרה – והרג רב!” ישבנו על סוסינו וַנָּטָשׂ הביתה.

– וקזביץ' מה? – שאלתי את השטַבס־קפיטן באי־סבלנות.

– לבני־אדם שכמותו לא יאֻנה כל רע! – ענה לי בגמרו את שתית החמים, – הן עלה בידו להמלט!

– וגם לא נפצע? שאלתי שוב.

– ד' יודע אות! גזלנים אלה חיוניים הם! ראיתי, למשל, איזה מהם במלחמה: יש שגופם עשוי ככברה מדקירות כידונים ואף־על־פי־כן הם מנפנפים עוד בחרב. – השטבס־קפיטן שתק רגע. אחר־כך הוסיף לספר, ברקעו ברגלו בקרקע.

– לעולם לא אסלח לי דבר אחד: בבואי אל המבצר הסיתני השטן לספר לגריגורי אלכסנדרוביץ' כל מה ששמעתי בשבתי על־יד הגדר; הוא הצטחק – ערום שכמותו! ובקרבו חָרַשׁ מזמה.

– הַינו? ספר־נא, בבקשה.

– אין ברֵרה! מכיון שהתחלתי לספר, מֻכרח אני להמשיך.

כעבור ארבעה ימים בא אֲזַמַט אל המבצר. על־פי הרגלו סר לגריגורי אלכסנדרוביץ' שפטם אותו תמיד במיני־מתיקה. גם אני הייתי באותו מעמד. השיחה נסַבה על הסוסים ופצ’ורין התחיל לפאר ולרומם את סוסו של קזביץ': הוא קל כל־כך ויפה כאילה, ממש בכל העולם כלו אי־אפשר למצוא דֻגמתו.

עיניו של הטטרי הקטן הבריקו ופצ’ורין כלא־רואה; אני פותח בענין אחר והוא, כהרף־עין, מֵסב שנית את השיחה אל סוסו של קַזְבִיץ'. דבר זה היה הולך ונשנה בכל פעם מדי בוא אזמט. כעבור שלשה שבועות נוכחתי, שאזמט הולך וחִוֵר. הולך ורזה מיום ליום, כאשר יקרה לפעמים בסבת האהבה. ממש כמסֻפר ברומַנים. מה פשר הדבר?

רק באחרונה נודע לי הדבר בפרוטרוט: גריגורי אלכסנדרוביץ' הרבה כל־כך לגָרותו, עד שהלז היה נכון להטביע את עצמו במים מרֹב צרה. ויהי היום וגריגורי אלכסנדרוביץ' פונה אליו בדברים כאלה: “אני רואה, אזמט, שהסוס שלנו מצא בעיניך חן רב, אך ראה לא תראהו, כמו שלא תראה את מפרקתך. ואולם הגידה לי. מה תתן לאיש, שיתנהו לך במתנה?”

“כל אשר תשאל עינו”, – השיב אזמט.

"אם כן אשיגנו לך, אך בתנאי… הִשָׁבַע לי, שתמלאנו…

“נשבעתי. השָׁבע גם אתה”.

“טוב; נשבעתי, שהסוס יהיה לך, אך אתה צריך לתת לי תמורתו את אחותך, את בֶלה: קַרגֶַז יהיה המֹהר שלה. אני מקוה, שמסחר זה הוא מסחר של רֶוַח בשבילך”.

אזמט שתק.

“אינך מסכים? אדרבה, יהי כחפצך! חשבתי, שהנך גבר, אך באמת עודך ילד; עוד לא הגיעה שעתך לרכוב על סוס”.

אזמט התלקח כאש: – " “ואבי?”

“כלום אינו יוצא מפתח ביתו?”

“באמת…”

“המסכים אתה?”

“מסכים אני – ענה אזמט, והוא חִור כמות – מתי?”

“תכף לבקורו הראשון של קזביץ'; הוא הבטיח להביא הנה עשרה אֵלים; לכל יתר הדברים אדאג בעצמי. ובכן, אזמט, שים לב!”

והענין תם ונגמר… צריך להודות: ענין רע! לאחר מעשה אמנם חויתי את דעתי זו לפצ’וֹרין, אפס, הוא ענה לי, כי הצֶ’רקֶסית הפראית תהיה מאֻשרה כשיהיה לה בעל כמוהו, ושׁקַזְבִיץ הוא גזלן ומן הראוי לענשו. הגע בעצמך, מה יכלתי להשיב על דבריו? אך באותה שעה לא ידעתי עוד דבר מהקשר אשר קשרו. ויהי היום וקזביץ בא ושואל, אם יש לנו צֹרך באילים ובדבש, צויתיו להביא ביום־המחרת. –

אזמט! – אמר גריגורי אלכסנדרוביץ' – מחר יהיה קַרגֶַז בידי; אם היום בלילה לא תהיה בלה כאן, לא תראה עוד את הסוס לעולם…"

“טוב!” אמר אזמט וַיָטָשׁ אל הָאֲאוּל. בערב חגר גריגורי אלכסנדרוביץ את כלי־זינו וירכב על סוסו מחוץ למבצר. איך סדרו את הדבר – לא אדע, ואולם בלילה שבו שניהם והצופה ראה, שלרחב אֻכּפו של אזמט שכבה אשה, שידיה ורגליה היו אסורות בעבותים וראשה עטוף בצעיף.

– והסוס? – שאלתי את השטַבס־קפיטן.

– תכף תכף. למחרת היום, בבֹקר השכם, בא קזביץ' והביא למכירה כעשרה אילים. לאחר שקשר את סוסו אל הגדר נכנס אלי; כבדתיו בחמים יען כי סוף־סוף הוא ידיד לי, אף־על־פי שהוא גזלן…

התחלנו מפטפטים על זה ועל זאת… פתאֹם אני רואה, כי קזביץ' הזדעזע, פניו נשתנו והוא נגש במרוצה אל החלון; אך החלון, לאסונו, נשקף אל החצר הפנימית: – “מה לך?” – שאלתיו.

“סוסי!”… סוסי!" – אמר, כשהוא רועד כֻלו.

ובאמת~ לאזני הגיעה שעטת פרסות: “ודאי שאיזה קוזק בא…”

“לא! אוּרוּס־יַמַן יַמַן11” – צעק צעקה מרה ויזנק החוצה כברדלס פרא. שתי קפיצות – והוא בחצר: בשער המבצר חסם הצוֹפה את דרכו ברוֹבהו; הוא דלג מעל לרובה וירץ בכל מאמצי כחו על־פני הדרך… במרחק הִתַּמֵר אבק – אזמט טש על קַרגֶַז האביר! קזביץ' שלף תוך כדי ריצה את רוֹבוֹ מהמעטפה וַיִּיר. רגע נשאר בלי־תנועה, עד שנוכח, כי החטיא את המטרה! אחר־כך פרץ ביבבה, הכה ברובה באבן, נפצו לרססים, התנפל על האדמה והתחיל בוכה כילד… והנה נאסף סביבו המון רב, מאוכלוסי המבצר, אך עיניו לא ראו איש; הנאספים עמדו רגע, סחו רגע במאורע וישובו על עקבותיהם; צויתי להניח על ידו את המגיע לו בעד האֵילים; הוא לא נגע בכסף וישכב פרקדן כמת, התאמין לי? הוא שכב כך עד שעה מאֻחרת בלילה, כל הלילה… רק למחרת בבֹקר בא אל המבצר והתחיל פוצר, שיקראו לו את גוזל סוסו בשֵׁם. החיָל העומד על המצפה, שראה בהַתֵּר אֲזַמַּט את הסוס ובטושו עליו, לא חשב לנחוץ להעלים את הדבר. כשמוע קזביץ' את השֵׁם הזה, הבריקו עיניו וישם פניו אל האֲאול, ששם ישב אבי אזמט.

– ומה עשה האב?

– הוא הדבר, שקזביץ לא מצאו בביתו: הוא נסע לששה ימים, כי אלמלא כך, הן לא היה יכול אזמט לנהוג את אחותו בשבי.

ובשוב האב לא מצא כבר לא את בנו ולא את בתו. ערום שכמותו: הן בן־פורת זה הבין, שישאו את ראשו מעליו, אם רק יפֹל ביד. ואמנם מאז והלאה אבדו עקבותיו: ודאי שנתחבר לחבורת שודדים וודאי שאבד לו ראשו בענין רע מעבר לטֶֶרֶק או מעבר לקֻבַּן. כך נאה וכך יאה לו!…

אודה, כי גם בחלקי נפלו חבלים לא בנעימים. תכך כשראיתי, שהצֶ’רקֶסית היא אצל גריגורי אלכסנדרוביץ' שמתי עלי את האֶפּוֹלֶטות, חגרתי את חרבי ואלך אליו.

הוא שכב במטה בחדרו הראשון, כשידו האחת שוּמה תחת מפרקתו וידו השניה אוחזת מקטרת כבויה; הדלת של החדר השני היתה סגורה על מסגר והמפתח לא היה בפי המנעול. כל זה ראיתי ברור… התחלתי משתעל ודופק בעקבי במפתן, ואולם הוא התחפש כלא שומע.

“אדוני הפרַפוֹרשצ’יק! 12 – אמרתי לו, כשאני מתאמץ לדבר בקפדנות יתרה, – כלום אינך רואה, שבאתי אליך?”

“האח, שלום עליכם, מקסים מקסימיץ'! אולי הנך רוצה במקטרת?” – שאלני, מבלי לקום ממקומו.

“סליחה, אני לא מקסים מקסימיץ', אני שטַבּס־קפיטן!”

“אחת היא. אולי יש את נפשך לשתות חמים? לו ידעת, איזו דאגה מציקה לי!”

“אני יודע את הכל – ענית לו בגשתי אל המטה”.

“אם כן, בודאי טוב: לי אין עכשיו שום תשוקה לספר”.

“אדוני הפּרַפּוֹרשציק, עברת עבֵרה שכזו, שאולי יבקשוה גם מידי…”

“חדל! וכי מה בכך? הן הכל אצלנו לחצאין”.

“לא עת להתלוצץ! הואילה־נא למסור לי את חרבך”.

“מיטְקה, את החרב!”

מיטקה הביא את החרב. לאחר שמלאתי את חובתי, ישבתי בירכתי המטה ואֹמר:

“שמע־נא, גריגורי אלכסנדרוביץ', תן תודה, שלא טוב הדבר”.

“מה לא טוב?”

“שנהגת בשבי את בֶלה.. אך זוהי חיה רעה, אזמט זה!.. באמת, הודה בעצמך” – אמרתי לו.

“ומה לי לעשות, אם היא מוצאת חן בעיני?…”

מה היה לי לענות על זה? באתי במבוכה. אף־על־פי־כן, אמרתי לו, אם אביה ידרשנה מידו עליו להשיבה לו.

“כלל וכלל לא!”

“ואולם הן יִוָדע לו, שהיא כאן…”

“מאין יִוַָדַע לו?”

שוב נבוכותי. – “שמע־נא”, מקסים מקסימיץ'! – אמר פֶצ’ורין בהתרומו ממקומו – הן אתה איש טוב, ואם נמסור את הבת לפרא־אדם זה, הלא ישחטנה או ימכרנה: המעשה נעשה, והעִקר שלא לקלקל אותו בידים; השאֵר אצלי את הנערה ואת חרבי – אצלך"

“הראנה לי, לכל הפחות” – אמרתי לו.

"היא מעבר לדלת הזאת; אך גם בידי לא עלה היום לראותה: היא יושבת בקרן־זוית עטופה בצעיף, מבלי דבר דַבר ומבלי הרֵם עין, חרֵדה היא כצְבִיַת־ההרים. שכרתי את בעלת־דירתנו: היא יודעת טטרית… היא תדאג לה ותרגיֶלנה אל הרעיון, שהיא שלי, יען כי לא תהיה לשום איש חוץ ממני! – הוסיף בהכותו באגרופו על־פני השֻׁלחן. אני הסכמתי גם לזה… מה לעשות? יש בני־אדם כאלה, שבעל כרחך הנך מסכים להם תמיד.

“ומה?” – שאלתי את מקסים מקסימיץ': העלה בידו לקרבה אליו או אולי, קמלה ותבול בשביה, מתוך געגועים למולדת?

– בבקשה ממך, איזה געגועים למולדת? הן מהמבצר אפשר לראות אותם ההרים עצמם, הנשקפים גם אל האֲאוּל. לפראים הללו לא נחוץ יותר. מלבד זה היה גריגורי אלכסנדרוביץ' נותן לה מתנות בכל יום ויום; מימים הראשונים היתה דוחה מתוך שתיקה וגאוה את המתנות, שהיו קמות אז לנחלה לבעלת־הדירה ומעוררות את כשרון הדבור שלה. הוי, המתנות הללו! מה לא תעשה אשה בעבור איזו סחבה מגֻוֶּנת!… אך אין זה נוגע אל ספור־המעשה… הרבה הרבה נאבק אתה גריגורי אלכסנדרוביץ‘; בינתים למד את הלשון הטטרית, והיא התחילה מבינה קצת בלשוננו. מעט מעט התרגלה להביט אליו בראשונה כלאחר־יד, באלכסון, וכל העת התעצבה אל לבה, שרה בחצי קול את מזמוריה, עד כי לפעמים היה גם לבי מתכוץ מתוגה, בשמעי את קולה מהחדר הסמוך. לעולם לא אשכח את התמונה הזאת: פעם עברתי על־יד החלון ואביט לתוכו; בלה ישבה על הדרגש בהורידה את ראשה על לבה, וגריגורי אלכסנדרוביץ’ עמד לפניה. “שמעי־נא, נסיכתי – אמר אליה – הן יודעת את, כי לי תהיי בזמן קרוב או רחוק, אם כן למה לך לענותני על לא־דבר? האמנם אוהבת אַת איזה צֶ’צֶני? אם כן, אשחררֵך תכף לביתך”. – היא הזדעזעה זיע כל־שהו והניעה בראשה. – “או אולי – הוסיף – אני שנוא לך תכלית שׂנאה?” היא נאנחה. – או אולי דתך אוסרת עליך לאהוב אותי?" פניה חורו, אך הוסיפה לשתוק. – “האמיני לי, אלַהּ אחד הוא לכל האֻמות, ואם הוא מתיר לי לאהבך, למה זה יאסֹר עליך מהשיב אהבה אל חיקי?” היא הסתכלה בפניו בהתרכזות, כנדהמה מהרעיון החדש הזה: עיניה הביעו שֶׂפֶק ותשוקה להִוָכֵח, אם כנים דבריו או לא. איזה עינים! הן הבריקו ממש כשתי גחלי־אש:

שמעי, בלה החביבה והטובה! – הוסיף פצ’ורין: – הן רואה את, מה גדולה אהבתי לך; אני נכון לתת את כל אשר לי, רק כדי לשַׂמחך: אני חפץ, שתהיי מאֻשרה; ואם תוסיפי להתעצב אל לבך, מוֹת אמות. אמרי־נא, התבליגי על יגונך? – היא שקעה במחשבות, מבלי להוריד מעל פניו את עיניה השחורות; אחר־כך הצטחקה והרכינה לו את ראשה לאות הסכמה. הוא אחז בידה והתחיל מדבר על לבה שתִשק לו; היא התנגדה התנגדות רפה, ורק שנתה בלי־הרף: “בבקשה, בבקשׁה, לא נחוץ לא נחוץ”. –הוא פצר בה; אז הזדעזעה בכל גופה ותפרֹץ בבכי. “אני שבויתך –אמרה לו, אני שפחתך; ודאי שאתה יכול להכריחני”. ושוב דמעות.

גריגורי אלכסנדרוביץ' סטר אגרופו על מצחו ויצא במרוצה אל החדר השני. נכנסתי אליו, הוא התהלך סר וזעף הנה והנה, כשידיו שלובות זו בזו. “מה לך, חביבי?” – אמרתי לו. – “שד ולא אשה! –ענני, אלא שאני נשבע בכבודי, כי לי תהיה…” הניעותי בראשי. “היש את נפשך להתערב אתי? – אמר אלי – בעוד שבוע!” – “בבקשה!” תקענו כף איש לרעו ונפרד.

ביום השני מהר וישלח שליח מיֻחד לקִיזְלַר לשם קניות שונות; הובא אטון פרסי, חבילות רבות ושונות, אשר לא יסָפרו מרֹב.

“מה דעתך, מקסים מקסימיץ' – אמר אלי בהראותו את המתנות:– התעמוד היפהפיה האסיית בפני כלי־תותח שכאלה?” – “אינך יודע את טיבן של הצ’רקסיות, – עניתי לו: – הללו אינן דומות כלל לבנות גרוזיה או לטטריות שמעבר קַוְקַז, אינן דומות כלל. הללו יש להן נמוסים מיֻחדים, הן חֻנכו חנוך אחר לגמרי”. גריגורי אלכסנדרוביץ' הצטחק והתחיל שורק איזה מַרְשׁ.

והן הצדק היה אתי; המתנות אמנם עשׂו רֹשם ואולם אך למחצה: היא התחילה להתיחס אליו ביתר רֹך, ביתר אמון – ושוב לא; אז החליט להשתמש באמצעי האחרון. פעם בבֹקר צוה לחבוש את סוסו, לבש בגדי צ’רקסים, הזדַין ונכנס אליה. – “בֶלה! – אמר לה – את יודעת, מה גדולה אהבתי לך. הרהבתי בנפשי לקחתך בחזקה מבית אביך בתקותי, כי אהֹב תאהביני לאחר שתכיריני מקרוב; שגיתי: – היי שלום! הריני נותן לך במתנה גמורה כל מה שיש לי כאן; אם יש את נפשך, שובי אל אביך: הנך חפשית לנפשך. חטאתי לך ואני צריך למרק את עוֹני, היי שלום! אני נוסע… לאן? כלום אדע?! אפשר שלא אצטרך לרדוף זמן־רב אחרי כדור או אחרי מכת־חרב: אז העליני נא על זכרונך וסלחי לי”. הוא הסב את פניו והושיט לה את ידו לאות פרֵדה. היא לא לקחה את ידו, שתקה. אך בעמדי מאחרי הדלת יכֹלתי להתבונן היטב בפניה ורחמַי נכמרו עליה: איזה חִורון־מות כסה את הפנים הנחמדים האלה! מבלי לקבל תשובה צעד פצ’ורין צעדים אחדים לעבר הדלת: הוא רעד. ואמנם אגיד לך, כי לפי דעתי, היה יכֹל להוציא אל הפֹעל מה שדבר בהלצה: כך היה טבעו של בן־אדם זה, יהי אלהיו עמו! ואולם אך נגע בדלת, והנה קפצה ממקומה, פרצה בבכי ותפֹל על צוארו. התאמין? גם אני, בעמדי מאחרי הדלת, בכיתי, כלומר, לא בכיתי, אלא כך… הבלים!

השטַבס־קפיטן שתק רגע.

– כן, אודה ולא אבוש – אמר בעוד זמן־מה בתלשו את שפמו: – היטב חרה לי, ששום אשה לא אהבה אותי כך מעולם.

– האם נמשך אשרם זמן־רב? – שאלתי.

כן, היא הודתה לנו, שמיום ראותה לראשונה את פצ’ורין היה מופיע לה כפעם בפעם בחלום וששום גבר לא עשׂה עליה מעולם רֹשם כזה. כן, הם היו מאֻשרים.

– כמה משעמם זה! – קראתי שׁלא ברצוני. באמת, חכיתי לאיזה סוף טרַגי ופתאֹם נכזבו תקוותי באֹפן לא־צפוי שכזה! – האמנם – הוספתי – לא הבין אביה, שהיא נמצאת אצלכם, במבצר?

– כלומר, נדמה לי, שחשד. כעבֹר ימים אחדים נודע לנו, שהזקן נרצח. מעשה שהיה כך היה…

סקרנותי נתגברה שוב.

– צריך להגיד לך, שקזביץ' חשב, כי אזמט גנב את סוסו בהסכמת אביו. אני לכל הפחות משַׁער כך. והנה ארב לו פעם על־יד הדרך, בשלש וֶרסטאות מהאֲאוּל; הזקן שב מִחַפֵּשׂ את בתו, חפושים שעלו בתֹהו; בני־לויתו נחשלו אחריו – היתה שעת בין־השמשות – הוא רכב לאטו שקוע במחשבות ופתאם זנק קזביץ' כחתול מבין השיחים, קפץ מאחוריו על הסוס, הפילו ארצה במכת פגיון, תפש את הרסן – ואיננו; אחדים מבני־לויתו של הזקן ראו את כל זה מראש הגבעה: הם דלקו אחרי הרוצח ואולם לא השׂגוהו.

– הוא קבל חליפין בעד סוסו וגם לקח נקם – אמרתי, כדי לשמוע את חות־דעתו של בן־שיחתי.

– כמובן – אמר השטַבס־קפיטן – על־פי הנמוסים שלהם צדק לגמרי במעשהו זה.

שלא ברצוני הפתיע אותי הכשרון המיֻחד לאיש הרוסי להסתגל למנהגי העמים, שביניהם הוא יושב במקרה. לא אדע, אם תכונה זו של השכל ראויה לנזיפה או לתהלה, אלא שבכל אֹפן היא משמשת ראיה לגמישותו הנפלאה של השכל ולישותו של הגיון בריא ובהיר, הסולח את הרע תמיד, כשהוא מכיר בהכרחיותו או באי־האפשרות להכחידו.

בינתים והחמים אזלו מהקומקום; הסוסים, שהיו רתומים זה מכבר, עמדו על השלג מרעידים מקֹר; הלבנה החוירה במערב וכבר היתה נכונה לצלול בעבים השחורות, שהיו תלויות על הפסגות הרחוקות כקרעי וילון פרום. יצאנו מהסַקלה. למרות נבואתו של בן־לויתי הזדכך האויר והבטיח בֹקר שוקט; מקהלות כוכבים השתרגו על־פני הרקיע הרחוק בצֵרופים נפלאים והלכו וכבו אחד אחרי אחד, בה במדה שהנוגה החור של המזרח השתפך על־פני הרקיע האפל־שושַׁני, כשהוא מגיהּ לאט לאט את המורדות התלולים של ההרים, המכֻסים שלג־נצחים. מימין ומשׂמאל השחירו פחתות קודרות, סודיות, והאדים שהתאבכו והתפתלו כנחשים זחלו למטה על־פני קמטי הסלעים הסמוכים, כאלו הרגישו ויראו את קרבת היום הבא.

היתה דממה בשמים ובארץ, כאשר יהיה בלב האדם בשעת תפלת שחרית; רק לעתים רחוקות בא ביעף מהמזרח רוח קריר וינפנף, את רעמת הסוסים המכֻסה כפור. שמנו לדרך פעמינו. חמש סוסות צנומות סחבו בעמל את עגלותינו על־פני הדרך העקלקלה, העולה על הר גוד; אנחנו הלכנו ברגל מאחור, וכשהסוסים היו קורסים תחת משאם, היינו שמים אבנים מתחת לאופנים; נדמה, שהדרך הובילה השמימה, יען כי הלכה הלוך והתרומם למלֹא ראוֹת העין עד אשר נעלמה לבסוף בעננה, שנחה עוד מהערב על פסגת הר גוּד כאַיה המצַפּה לטרף; השלג חרק מתחת לרגלינו; האויר נעשה דק כל־כך עד שהנשימה הסבה כאב; הדם היה משתפך בכל רגע אל תוך הראש, אך למרות כל אלה התפשטה חדוה בכל עורקי ורגש של שמחה מלאני על שאני מרום ונשא כל־כך מהאדמה. אמנם לא אכחד, שרגש זה ילדותי הוא, אולם בה במדה שאנו מתרחקים מתנאי החברה ומתקרבים אל הטבע, אנו נעשים לילדים שלא ברצוננו": כל הזָר הָרָכוּשׁ נופל בקרום מעל הנשמה והיא שבה להיות כמו שהיתה לפנים וכמו שתשוב בודאי להיות בזמן מן הזמנים האיש אשר אֻנה לו לתעות כמוני בהרי־השממה, להסתכל יפה־יפה בשרטוטיהם המֻפלאים ולבלוע בצמא את האויר המחיה נפשות, השפוך בנקרותיהם, יבין בודאי את חפצי למסור, לספר, לצַיר את תמונות־הקסם האלה. הנה עלינו סוף־סוף על ראש ההר, עמדנו ונבט לעברים: על ההר היה תלוי ענן אפוֹר ונשימתו הקרה אִיְּמָה בסופה קרובה; אך המזרח היה בהיר כל־כך ומלא נֹגה־זהב, עד שאנחנו, כלומר אני והשטַבס־קפיטן, שכחנו לגמרי, שסערה ממשמשת ובאה… כן, גם השטַבס־קפיטן: לבבות פשוטים ותמימים מרגישים את היפה והנשגב שבטבע ביתר עֹז וביתר שאת מאשר אנחנו, המספרים, בעלי־ההתפעלות שבעל־פה ובכתב.

– סבורני, שכבר התרגלת למראות הנהדרים האלה – אמרתי לו.

– כן, אפשר להתרגל גם לשריקת הכדור, כלומר אפשר לו לאדם להרגיל את עצמו, שיבליג על סערת־נפשו, להסתירה מעין־רואים.

– אני שמעתי, להפך, כי המוסיקה הזאת גם ערֵבה היא לאזנים של אנשי־מלחמה זקנים.

– כמובן, באֹפן ידוע היא גם ערֵבה. ומשום מה? משום שהלב הולם אז ביתר עֹז. הבט־נא – הוסיף בהראותו על המזרח – איזה נוֹף!

ובאמת מסֻֻפקני, אם אזכה לראות עוד באיזה מקום מראה כזה: מתחתנו השתרע עמק קוֹישֹׁאוּר, שאֲרַגְוָה ועוד נחל אחד חצו אותו בשני חוטי־כסף; עליו רחף אד־תכלת, שחש לו מפלט בנקרות הסמוכות מקוי־השמש החמים; מימין ומשמאל נמשכו רֻכסי ההרים המכֻסים שלג ושיחים, כשהם חוצים זה את זה ומתרוממים איש על אחיו; הרחק הרחק שוב הרים, אך אי־אפשר היה למצוא גם שני סלעים, שיהיו דומים האחד אל משנו וכל השלגים האלה יקדו בנֹגה הכלילי, נֹגה מְשָׂמֵח ובהיר כל־כך, עד שנדמה, כי אין טוב מלהשָׁאר כאן לעולם; השמש הציצה כמעט־קט מבעד להר כחֹל־אפלולי, שרק עין מנֻסה יכלה להבדילו מעננה הרת־סופה; אך מעל לשמש להטה רצועת־דם, שחברי הסַב לאיה תשומת־לב מיֻחדת. “הלא אמרתי –קרא אלי – כי היום תתחולל סערה; צריך למהר, לבל תדביקנו הזועה על הר־הצלָב. לדרך!”

במקום בַּלָּמִים13 שמו שלשלאות תחת האופנים, לבל יתגלגלו במהירות יתרה, את הסוסים אחזו ברסניהם והתחילו לרדת; מימין היה סעיף־סלע ומשמאל פחת עמֻקה כל־כך, עד כי הכפר האוֹסֵיטִיני, הבנוי בקרקעיתה, נדמה לקן־סנונית; נזדעזעתי בשווֹתי בנפשי, איך שבדרך הזאת הצרה מהכיל גם שני קרונות זה בצד זה, עובר באישון לילה ואפלה לעתים קרובות, כעשר פעמים בשנה, איזה שליח של הממשלה, מבלי לצאת גם ממרכבתו המרַקֵדה. אחד הרכּבים היה רוסי, אכר יַרוֹסלַבי והשני אוֹסֵיטיני: האוֹסֵיטיני התיר את הסוסים הצדדיים ונהג את הסוס האמצעי ברִסנו בזהירות יתרה, אך הרוסי חסר־הדאגה לא ירד גם מדוּכנו. כשהעירותי את אזנו, כי טוב יעשה, שידאג קצת לגורל מִזוָדתי, מפני שאין לי כל תשוקה לחפשה אחר־כך בתהום הזאת, ענה לי: “הוי, אדון! בעזרת השם נגיע גם אנו בשלום למחוז חפצנו; לא הפעם הראשונה היא לי”, – והוא צָדַק: אמנם אפשר היה שלא נגיע, אף־על־פי־כן הגענו; ולו הרבו בני־האדם לחשוב קצת יותר, כי אז נוכחו, כי אין החיים שׁוִים, שנדאג להם כל־כך…

אך אפשר, אתם רוצים לדעת, מה היה בסופה של בֶלה? – ראשית אני כותב לא ספור, כי אם רשמי־דרך, משמע, שאיני יכול להכריח את השטַבּס־קפיטן לספר, טרם שיתחיל לספר באמת. אם־כן כתרו זעיר או, אם יש את נפשכם, הפכו דפים אחדים משמאל לימין; אך לוּ שמעתם לעצתי, כי אז יעצתיכם לבלי לעשות כזאת, מפני שהמעבר דרך הרי הצלב (או, כפי שקורא לו המלֻמד גַּמְבַּא, Le Mont de St. Cristophe ) ראוי לתשומת־לבכם. ובכן ירדנו מהר גוּד אל העמק הנקרא ברוסית Чертова Долина 14. הנה שם רומנטי! אתם רואים כבר בדמיונכם את קן־השטן בין תועפות סלעים, – ברם, טעות היא בידכם: שם העמק יסודו לא ב“שטן”, כי אם ב“גבול”, מפני שבמקום זה עבר לפנים גבול גרוּזיה. כל העמק מכֻסה ערמות שלג. המזכירות לנו את סַרַטוֹב, טַמְבּוֹב ויתר המקומות החביבים של ארץ מולדתנו.

– והנה הר־הצלב! – אמר אלי השטַבס־קפיטן לאחר שגלשנו אל העמק, בהראותו לי גבעה עטופה בתכריך שלג; על ראשה השחור צלב־אבן וממולה השתרעה נתיבה, שרק בקֹשי אפשר היה להבחינה ושבהּ היו עוברים רק בשעה שערמות שלג חסמו על המשעול הצדדי; רכבינו הודיעו, כי מפלות לא היו עוד ומאשר חסו על הסוסים הוליכונו סחור־סחור. על פרשת־הדרך פגשנו חמשה אוסיטינים; הם הציעו לנו את שרותם ובהאחזם באופנים התחילו סוחבים ותומכים בקולי־קולות את עגלתנו. ובאמת, הדרך היתה מסֻכנה: מימין היו תלוים מעל לראשינו תלי־שלג, הנראים כנכונים להשמט אל הנקרה עם הנשיבה הראשונה של הרוח; המשעול הצר היה מכֻסה קצתו בשלג, שבמקומות אחדים היה שוקע תחת הרגלים ובמקומות אחרים נהפך לקרח מפעולת קוי־השמש וקֹר־הלילה, עד כי רק ביגיעה רבה צעדנו קדימה; הסוסים היו נופלים לרגעים; משמאל פער פיו נקיק עמֹק ובתוכו התגלגל פלג, שהיה מתעלם לרגעים תחת קלִפת־הקרח ומתפרץ שוב וקופץ בשצף קצף על־פני האבנים השחורות. בשתי שעות הספקנו רק להקיף את הר־הצלב, – שתי וֶרסטאות בשתי שעות! בינתים הֻמכו העבים, ירד ברד, שלג; הרוח, שהתפרץ לתוך הנקרות, המה, שרק כזמיר־הגזלן15 ובמהרה נעלם צלב־האבן בערפל, שגליו הלכו ובאו במרוצה מהמזרח וכל גל עב וצפוף מחברו. אגב: על־דבר הצלב הזה מתהלכת מסורה מוזרה, אך נפוצה מאד, שהקיסר פטר הראשון הציגו כאן בעברו בקוקז; אולם ראשית היה פטר רק בדַגֶּסְטַן ושנית הי כתוב על הצלב באותיות גדולות, שהָעמד בפקודת הגֶנֶרל יֶרמוֹלוֹב בשנת 1824. אך למרות הכתֹבת נשתרשה המסורה כל־כך, עד כי איננו יודעים במה להאמין, ומה גם שכבר הָרגלנו לבלי תת אֵמוֹן בכתָבות.

צריכים היינו לרדת עוד כחמש וֶרסטאות על־פני הסלעים המכֻסים כפור ועל־פני השׁלג הרך, כדי להגיע לתחנת קוֹבִּי. הסוסים עיפו מאד, אנחנו רעדנו מקֹר, נהמת הסופה גברה מרגע לרגע ותזכֵּר לנו את קרובתנו, את הסופה הצפונית; אלא שרִנוניה הפראים היו יותר עצובים ויותר עגומים. “אף גם אתּ נודדת בגולה – חשבתי בלבי – אף גם אתּ מתאבלת על ערבותיך הנרחבות, החפשיות! שם יש דֵי־מרחב למוטות כנפיך הקרות, ופה מצוד ומחנק, פה צר לך המקום, כמו שצר לנשר, המתדפק בצריחה בסריגי־הברזל של כלובו”.

"רע! – אמר השטַבס־קפיטן – הבט־נא, מסביב אי־אפשר לראות דבר מלבד שלג וערפל. אנו צפויים בכל רגע לנפול לאיזו פחת או להשתקע באיזה נקיק, ושם ממטה יצאה בוראי בַּיְדַּרָה מגדותיה, עד כי אי־אפשר יהיה לעברה. כזו היא אסיה! כאנשים, כנחלים – אין לבטֹח בהם כל־עקר.

הרכבים הכו את הסוסים בשאון וצעקה. הללו נָחרו, התעקשו ולא חפצו בשום אפן לזוז ממקומם, למרות השפה הנמלצה של הפַּרגלים, – “הוד מעלתך – אמר לסוף אחד מהם – הן בין כה וכה לא נגיע היום לקוֹבּי, אולי תצוה, בטרם אחרנו את המועד, לנטות שמאלה? הנה שם על־פני המדרון משחיר דבר־מה, כנראה, סַקְלות הן שמה רגילים הנוסעים לסור בשעת סערה; הם אומרים שילַווּנו, אם רק נתן להם דמי־שתיה” – הוסיף ברמזו על אחד האוסֵטינים.

– אני יודע, אחא, יודע גם בלעדיך! – אמר השטַבס־קפיטן: – המנֻולים האלה שמחים תמיד למצוא איזו תואנה, כדי לדרוש דמי־שתיה.

– הודה בכל זאת – אמרתי לו – כי בלעדיהם עוד יֵרַע לנו מאשר עתה.

– כל זה אמת, כל זה אמת – רטן חברי:– גם אלה מורי־דרך! בחוש־הריח שלהם הם מכירים תכף, היכן אפשר להפיק תועלת, כאלו בלעדיהם אי־אפשר למצוא את הדרך.

נטינו לצדה ואחרי טרדות מרֻבות הגענו אל המקלט הדל, אל שתי סקלות, הבנויות אבני־גזית ומקפות גם חומה של אבנים כאלה. בעלי־הבית הלבושים קרעים קבלונו בסבר פנים יפות. אחר־כך נודע לי, שהממשלה משלמת להם ומפרנסת אותם, בתנאי שיתנו בביתם מחסה לנוסעים, שהדביקָתַם הסערה. – "גם זו לטובה! – אמרתי בשבתי אל האש, – עכשיו תספר לי את יתר קורות בֶּלה, מֻבטחני שבזה עוד לא נגמר הדבר.

– ממפני מה אתה בטוח כל־כך? – ענה לי השטַבס־קפין בקרצו בעיניו מתוך בת־צחוק של ערמה.

– מפני שאין זה מנהגו של עולם: דבר, שראשיתו יוצאת מן הכלל, גם אחריתו אינה מצויה.

– הן כִּוַּנת אל האמת…

–אשׂמח מאד…

–לך קל לשמוח, אבל אני מצטער מאד בזכרי את כל זה. ילדה נחמדה היתה בֶלה זו! אני הָרגלתי אליה לסוף, ממש כמו אל בת, אף גם היא אהבתני. צריך אני להגיד לך, כי לי אין משפחה, על־אודות אבי ואמי אין לי כל ידיעה זה כשתים עשרה שנה, להכין לי אשה מבעוד זמן לא עלה על דעתי, ועכשיו כבר אחרתי את המועד, עד כי שמחתי במצאי את מי לפַנק. היא היתה משוררת לנו שירים או מרקדת איזה רקוד לֶזְגִינִי… ומה היטיבה לרַקד! ראיתי את בנות־הכרך שלנו, ופעם היייתי גם במוסקבה בבית ועד־האצילים, לפני עשרים שנה בערך, ואולם מי ידמה ומי ישוה לה? כרחוק מזרח ממערב! גריגורי אלכסנדרוביץ' הלבישה כבֻבָּה, פִּינקה ועִדְנָה, והיא יָפתה אצלנו עד להפליא; פניה וידיה השזופים צחו, בלחייה הֻצת חכליל… ומה עליזה היתה! כל הזמן היתה מהתלת בי, שובבה שכזו… ד' יסלח לה!

– ומה היה כשהודיעו לה את דבר מוֹת אביה?

– זמן רב העלימו ממנה את הדבר, עד אשר הסכינה אל מצבה, וכשהגידו לה, בכתה שני ימים ואחר־כך שכחה. כארבעה חדשים הלך הכל באֹפן טוב שאין למעלה הימנו. גריגורי אלכסנדרוביץ', – כמדֻמה שכבר אמרתי, – אהב מאד את הציד: ממש היה לוהט מתאוה לרדוף ביער אחרי חזירי־בר או עזים, ועכשיו לא היה יוצא לחוץ מסוללת־המבצר. אך הנה אני רואה, שהוא משתקע שוב במחשבות ומתהלך בחדר הנה והנה, כשידיו שלובות לאחוריו; אחר־כך הלך פעם לצוד ציד, מבלי להגיד לאיש דבר, בֹקר שלם לא היה בבית; פעם ועוד פעם והדבר הולך ונשנה לעתים תכופות… לא טוב, חשבתי לבלי, ודאי ששֻׁנרה שחורה עברה ביניהם…

פעם בבֹקר נכנסתי אליהם, – כמו חיה נצבת התמונה לנגד עיני: בֶלה ישבה על המטה, לבושה בֶשֶׁמֶט־משי שחוֹר, חִורת, עצובה כל כך, עד כי נבהלתי.

– “והיכן פֶּצ’וֹרין?” – שאלתיה.

“הלך לצוד ציד”.

“ומתי יצא מביתו? היום?”

היא שתקה, כאלו קשה היה לה לדַבר.

“לא, עוד אתמול” – אמרה לבסוף, בהאָנחה קשה.

“אולי קרה לו איזה אסון?”

“אתמול הרהרתי יום שלם בדבר – ענתה מבעד לדמעות – שויתי בדמיוני כל מיני אסון: פעם נדמה לי, שחזיר־בר פצעהו ופעם, שצ’צ’ני נהגוֹ בשבי אל ההרים… אך היום נראה לי, שאינו אוהב אותי יותר”.

“באמת, חביבתי, אסון גדול מזה קשה לשער!” – היא פרצה בבכי, אחר־כך הרימה את ראשה בגאון, מחתה דמעותיה ותוסף" “אם אינו אוהב אותי, מי זה מפריע בעדו משלוח אותי לביתי? אני איני מכריחה אותו. ואם יִמָשֵׁך הדבר הזה, אז אלך לי בעצמי: לא שפחה אני לו, אני בת־נסיך!”

התחלתי לדבּר על לבה. – “שמעי, בֶלה, הן אי־אפשר לו לשבת כאן לעולם, כאִלו היה מחֻבר לשמלתך: הוא איש צעיר, אוהב להשתעשע בצֵיד חיות ועופות, יטַיֵל לו וישוב; ואולם אם תשׁתוחחי ותתעצבי, תהיי לו לזרא”. “אמת, אמת! – ענתה – אהיה שוב עליזה”. – והוא תפשה בצחוק את מצִלתֶּיה והתחילה לשיר, לחולל ולרקד מסביבי, אלא שזה לא נמשך הרבה: היא התנפלה שנית על מטתה ותכַס את פניה בידיה.

מה היה לי לעשות לה? צריך אתה לדעת, שמעולם לא היה לי מגע־ומשא עם נשים; חשבתי ונמלכתי במה לנחמה, אלא שלא מצאתי שום תחבולה; זמן־מה שתקנו שנינו… מצב לא נעים כלל וכלל;

לסוף אמרתי לה: “אולי רוצה את. שנצא לטַיֵל קצת על־פני הסוללה? מזג־האויר נחמד!” זה היה בתשרי. ובאמת, היום היה יפה להפליא, בהיר ולא חם ביותר; כל ההרים היו נראים כמו על כף־היד. הלכנו, טיַלנו על־פני סוללת־המבצר הלוך

ושוב, מבלי לדַבר דבר;

לסוף ישבה על העשב ואני ישבתי על ידה. ממש מגֻחך לזכור: טִפלתי בה אז, כמו שתטפל האומנת בתינוק.

מבצרנו עמד על מקום גבוה וממנו נגלה מראה יפה מאד: מעבר מזה התשתרעה שדמה רחבה, שבקעות אחדות חָצוּה, ושבקָצֶהָ צמח יער, ההולך ונמשך עד לרֻכסי ההרים, פה ושם הִתָּמר ועלה עשַׁן אֲאוּלים, הזרועים בה בלי־סדר, פה ושם רעו עדרים; ומעבר מזה שטף נחל לא עמֹק ועל־ידו השתרעה חורשת־שיחים, שכסתה את גבעות הצורים, ההולכות ונמשכות עד התחברן עם שלשלת הרי־קוקז. אנחנו ישבנו בקרן הדָיֵק עד כי יכלנו לראות את הכל משני העברים. פתאם אני רואה" מהיער יוצא מי־שהוא על סוס אמֹץ, הולך ומתקרב ולבסוף הוא נעצר על־יד הנחל מעבר מזה, כשלש מאות צעד ממקום שבתנו, ומתחיל להסתובב על סוסו כמשֻׁגע. דבר משֻׁנה! הביטי־נא, בֶּלה – אמרתי – לָך, עינים צעירות, מי הוא הגבור הלז ואת מי בא לשַׂמח במעשי־גבורתו?"

היא הביטה ותקרא: “זהו קַזבּיץ'!”

“אך זהו גזלן! כלום בא הנה להתעלל בנו?” – אני מתבונן היטב ורואה, כי אכן כזביץ' לפני: הוא הוא ולא אחר: שזוף־פנים, לבוש־קרעים ומלֻכלך כדרכו תמיד. – “זהו סוסו של אבי”, – אמרה בֶלה ותתפשני בידי. היא רעדה כעלֶה ועיניה הבריקו. – כך כך, נשמתי! – חשבתי בלבי – גם לך. כנראה לא יתן מנוח דם־הגזלנים הנוזל בעורקיך!

“גש־נא הנה – אמרתי לחַיָל העומד על המצפה – בדֹק נא את רובך והורידה־נא לי מעל הסוס את הגבור הלז, תקבל בשכרך רֻבל כסף”. – “שומע אני, הוד־רוממותך, אלא שפלוני אינו עומד במקום אחד”… – “צַו לו, שיעמֹד!” – אמרתי מתוך צחוק… – “הוי, חביבי! – קרא לו החיל בנפנפו לו בידו – חכה רגע, למה תסתובב כגלגל?” – ובאמת: קזביץ' עמד מהסתובב ויַט את אזנו כאפרכסת; חשב בודאי, שרוצים לבוא אתו בדברים, אלא ששגה ברואה. החַיָל שלי כונן את רובו… בַּץ! אך החטיא את המטרה: רק אבק־השרפה התלקח בנביבה וקזביץ' הדף את סוסו, וזה נרתע הצדה. הוא התרומם על רכֻבּותיו, קרא דבר־מה בלשונו, עשה תנועת־איום במגלבו – ואיננו.

“איך לא תבוש!” – אמרתי לחַיָל.

“הוד־רוממותך! ברור לי, שנפצע פצע אנוש, אלא שהארורים הללו אינם רוצים לעולם למות בבת־אחת”.

כעבֹר רבע שעה שב פצ’ורין מן הציד; בלה נפלה על צוארו מבלי להוציא מפיה אף תלונה אחת, אך התאוננות כל־שהיא, על פרֵדתו הארֻכה… ואני כעסתי עליו… “בבקשה ממך – אמרתי – הן רק זה עתה היה גזביץ' מעבר לנחל ואנחנו ירינו בו; כלום זה מן הנמנע, שיפגע בך? ההרריים הללו שואפים לנקמה: הסבור אתה, שאינו מבין, כי בעזרתך עשה אֲזַמַט מה שעשה? ואני נכון להתערב אתך, כי הכיר היום את בֶּלה. אני יודע, כי לפני שנה מצאה בעיניו חן עד מאד, – הוא בעצמו סח לי זאת, – ולוּ קוה לאגֹר מֹהר הגון, כי אז היה בודאי משתדך לה”… לדברי אלה שקע פצ’ורין במחשבות. “כן – ענה – צריך להזהר… בֶּלה! מהיום והלאה אל תוסיפי ללכת על־פני הסוללה”.

בערב היה לי וִכוח ארֹך אתו; צר היה לי על שנשתנה ביחוסו לילדה המסכֵנה; לא די, שהיה מבלה את חצי היום בציד אלא שהתחיל בכלל להתהלך אתה בקרירות, ורק לעתים רחוקות היה מראה לה סמני־חבה, והנערה הלכה ורזה, פניה נתארכו ועיניה הגדולות עֻממו. יש שאני שואל אות: “על מה נאנחת, בֶּלה? העצובה את?” – “לא!” – “המתגעגעת את לקרוביך?” – “אין לי קרובים”. יש, שימים שלמים לא שמעתי דבר מפיה, חוץ מ“הן” ו“לאו”.

ובאותו ערב הרציתי לו כל זה בפרוטרוט. – “שמע־נא, מקסים מקסימיץ' – ענה לי – בעל תכונה אֻמללה אנֹכי; אם חנוכי אשם בזה. או אולי ד' יצרני כך – לא אדע: רק זאת אדע, שאם גורם אני לצערם של אחרים, הנה גם אני סובל לא פחות מהם. כמובן, זוהי נחמה לא מספיקה, אך העִקר, שעובדה זו אין לשנות. עוד באביב־נעורי, תכף כשיצאתי מאפיטרופסות קרובי, התחלתי לֵהנות בלי מדה וקצב מכל מיני התענוגות, שאפשר היה לקנותם בכסף, וכמובן, קצתי במהרה בכל התענוגות האלה. אחר־כך נכנסתי לתוך החברה הגבוהה, ובמהרה היתה גם החברה לזרא לי; הייתי מתאהב ביפהפיות המיֻחסות אף גם הן היו משיבות אהבה אל חיקי, אך אהבתן רק גֵרְתָה את דמיוני ואת גאותי, ולבי נשאר ריק כשהיה… התחלתי לקרוא, ללמוד, אך גם המדעים היו לי לזרא; ראיתי, שגם התהלה וגם האֹשר אינם תלוים בהם כל־עִקר, מפני שהמאֻשרים שבאנשים הם בורים גמורים, והתהלה היא דבר שבהצלחה, וכל הזריז יבוא ויטול. אז בא השעמום… במהרה העבירוני לקוקז: זאת היתה התקופה המאֻשרת שבחיי. קויתי, שהשעמום יברח מפני כדורי הצֶ’צֶ’נים, – לשוא: בעוד חֹדש התרגלתי כל־כך לזמזומם ולקרבת המות, עד ששמתי יותר לב ליתושים מאשר להם, – ושעמומי גבר על אחת שבע, יען כי נכזבה תוחלתי האחרונה. כשראיתי את בֶלה בביתי, כשנשקתי בפעם הראשונה את תלתליה השחורים, בהחזיקי אותה על ברכי, האמנתי, שוטה שכמותי, כי היא מלאך־אלהים, ששלָחוֹ אלי הגורל הרחום… טעיתי גם הפעם: אהבתה של נערה פראית עולה לא בהרבה על אהבתה של גברת מיֻחסת; בערותה ופשטותה של האחת משעממת סוף־סוף לא פחות מעגבנותה של השניה. הן באמת עודני אוהב אותה גם עתה, אני אסיר־תודה לה בעד הרבה רגעי־נֹעם, אלא שאני משתעמם בחברתה… האם אויל אני, או זד – לא אדע, אלא שאין ספק, כי גם אני ראוי לחמלה לא פחות ממנה ואולי עוד יותר: החברה הגבוהה גלגלה את נפשי, דמיוני נסער תמיד, לבי לא ידע שׂבעה; איני מסתפק בשום דבר: גם לצער וגם לעֹנג אני מתרגל על־נקלה, וחיי הולכים ומתרוקנים מיום ליום. רק עוד אמצעי אחד נשאר לי: לשוט בארץ; עם האפשרות הראשונה אשים לדרך פעמי, – רק לא לאירופה, ישמרני הבורא! – אלך לאמריקה, לערָב, להֹדו, אולי יעָשה לי נס ואמות בדרך! על כל־פנים אקוה, שתוחלתי זו האחרונה תתקַים במהרה בעזרת רוחות־הסערה והדרכים המקֻלקלות”. כה דבר שעה ארֻכה ודבריו אמנם נחרתו בזכרוני, מפני שזו הפעם הראשונה, ששמעתי דברים כאלה מפי עוּל־ימים, בן עשרים וחמש, ומי יתן – גם הפעם האחרונה… מה נפלא הדבר! הגד לי, בבקשה, – הוסיף השטַבס־קפיטן בפנותו אלי, – כמדֻמה, שהיית מבקר את עיר הבירה, ולא לפני זמן־רב: האמנם כל הדור החדש הוא כזה?

עניתי, שיש הרבה אנשים המדברים כדברי פצ’ורין, כי יש בודאי גם כאלה, שדבריהם יוצאים מן הלב, ואגב אורחה העירותי, כי ההתיאשות, ככל דבר שבמודה, עברה מחוגי החברה הגבוהה גם אל השדרות הנמוכות, המתהדרות תמיד במחלצות ישנות, וכי עכשו דוקא אלה המשתעממים באמת, דוקא אלה מסתירים מעין־רואים את אסונם זה, כמו שמסתירים איזה מום. השטַבס־קפיטן לא הבין את רזי־הרזים האלה, הניע בראשו וחִיֵך בערמה.

– כנראה הצרפתים באמצע, והם שהביאו את מנהג השעמום לעולם?

– לא, האנגלים.

– אם־כן, הכל אתי שַׁפיר! – ענה – הלא הם שכורים מפֻרסמים מאז ומעולם!

נזכרתי שלא ברצוני בגברת מוסקבאית אחת, שהיתה אומרת תמיד, כי בירון היה רק שכור ולא יותר, אגב אורחא, להערתו של השטבס־קפיטן קל יותר למצוא התנצלות: כדי להנזר מן היין, התאמץ להבטיח את עצמו, כי מהיין תוצאות לכל הפֻּרעניות שבעולם.

בינתים הוסיף לספר:

– קזביץ' לא הופיע שוב, אלא שאני, לא אדע מפני מה, לא יכלתי להפטר מהרעיון, שבא הנה לא לחנם ושלבו רוחש דבר רע.

ויהי היום ופצ’ורין דבר על לבי ללכת אתו לצוד חזיר־בר; שעה ארֻכה סרבתי לו: כלום לא ראיתי חזיר־בר מימי? אלא שלסוף נפתֵּיתי לו. לקחנו אתנו חמשה חיָלים ונצא לדרך בבֹקר־השכם. עד עשר שעות שוטטנו בין הקָנים וביער, אך עקבות החיה לא נראו. “אולי נשוב בחזרה? – אמרתי לו – למה לנו להתעקש? נראה, שאין לנו מזל היום!” – אך גריגורי אלכסנדרוביץ', למרות החֹם ולמרות עיפותו, לא חפץ לשוב בידים ריקות… כן היה טיבו של בן־אדם זה: מכיון שעלה איזה דבר במחשבתו, הרי הוא צריך להוציאו אל הפֹעל ויעבור עליו מה! נראה שעוד מנֹער פּנקַתהו אמו… לסוף, בצהרים, מצאנו את החזיר הארור, פַּף! פַּף! תוחלת נכזבה: הוא התחמק בין השיחים… בקצור, לא היה לנו מזל ביום ההוא! נחנו קצת ונשב הביתה.

רכבנו בשתיקה זה בצד זה, בהרחיבנו את מוסרות הסוסים וכבר נמצאנו בקרבת המבצר: רק חורשת־השׁיחים הסתירה אותו מעינינו. פתאם יריה… הבטנו איש אל אחיו: חשד אחד גֻנב אל לבנו… דחופים ומבֹהלים טשנו לקול היריה – והנה אנו רואים: על הסוללה נקהלו החיָלים בצבור והם רומזים לעבר השׂדה, ושם פרש נשא בחץ ואוחז איזה דבר לבן באֻכּפו. גריגורי אלכסנדרוביץ' הוציא קול־יבבה כאלו היה צ’צ’ני מלדה ומבטן, שלף את רובהו ממעטַפתו וידהר; אני אחריו.

לאשרנו, בסבת הציד שלא הצליח, לא היו סוסינו עיפים: הם טסו, כאללו רצו להשתחרר מהאֻכּף, ועם כל רגע ורגע התקרבנו יותר ויותר למחוז־חפצנו. לסוף הכרתי את קזביץ‘, אלא שלא יכלתי להבחין, מהו הדבר שהחזיק לפניו. באותו רגע הדבקתי את פצ’ורין ואקרא לו: זהו קזביץ’!… הוא התבונן בי, הגיע בראשו והצליף את שוטו על גב הסוס.

לסוף התקרבנו אל קזביץ' כמטחוי־קשת. או שסוסו היה עיף מאד, או שהיה גרוע מסוסינו, אלא שלמרות כל התאמצותו לא מהר לרוץ אֹרח… סבורני, שבאותו רגע נזכר בודאי בקַרַגֶז שלו…

והנה אני רואה: פצ’ורין מכונן את רובהו תוך־כדי־טיסה… “אל תיר! – קראתי אליו – חוס על הכדור, נדביקנו גם בלא זה” הצעירים הללו! הם תמיד מתלהבים שלא בשעת־הכֹשר… אך נשמע קול יריה והכדור פגע ברגל האחורנית של סוס קזביץ': הוא צעד מתוך התרגשות עוד צעדים אחדים. קרס ונפל על ברכיו.

קזביץ' ירד בקפיצה, ואז ראינו, שהחזיק בידיו אשה מכֻסה בצעיף… זו היתה בלֶה… בֶלה! – הוא קרא לנו דבר־מה בלשונו ונפנף עליה בחניתו… אסור היה לבטל אף רגע: יריתי גם אני חלקי, על ספק; כנראה פגע הכדור בכתפו, יען כי פתאום הוריד את ידו… כשנמוג העשן רבץ על האדמה הסוס הפצוע ועל דיו שכבה בלה; קזביץ', שהשליך את רובהו, טפס כחתול על הסלע, בהאָחזו בשיחים; חפצתי מאד להורידו משם, אלא שלא היה לי כדור מן המוכן! ירדנו בקפיצה מסוסינו ונמהר לגשת אל בֶלה. המסכנה! היא שכבה בלי־נוע והדם שטף מהפצע כנחל… זֵד שכמותו! לוּ הכה אותה אל לבה, כי אז נגמר הכל בבת־אחת, אולם הוא פצָעהּ בגבהּ, וזהו פצע שאין רע הימנו. היא שכבה בלי רוח־חיים. קרענו את הצעיף וחבשנו את הפצע, בהדקנו את התחבֹשת עד כמה שאפשר. לחנם נשק פצ’ורין את שפתיה החִורות, – שום דבר לא יכול להשיב אליה את רוחה.

פצ’ורין עלה על סוסו; אני הרימותיה מן האדמה והושבתיה בדֹחק על האֻכּף לידו; הוא חבקה בידו וַנִסַע אל המבצר. כעבור רגעי שתיקה אחדים אמר לי גריגורי אלכסנדרוביץ‘: – "שמע, מקסים מקסימיץ’, באֹפן כזה לא נביאנה חיה". – “אמת!” – אמרתי לו ונדפק בסוסים בכל כֹחנו. בשער המבצר חכה לנו המון רב; בזהירות העברנו את הפצועה אל פצ’ורין ונשלח לקרוא לרופא. אף כי הלה היה שכור באותה שעה, בכל זאת בא, בדק את הפצע והודיע, כי יותר מיום אחד לא תחיה; ואולם הוא טעה…

– כלום שבה לאיתנה? – שאלתי את השטַבס־קפיטן, בתפשי בידו ובהרגישי שלא ברצוני רגש־שמחה.

– לא, – ענה – אך הוא טעה: היא חיתה עוד שני ימים.

– אולם באר ליל, איך זה עלה ביד קזביץ' לחטפה?

– כך היה מעשה: למרות אסורו של פצ’ורין יצאה מהמבצר אל הנחל. משמע, שהיה חם מאד; היא ישבה על אבן והורידה את רגליה המימה. באותה שעה נגש אליה קזביץ' בהתגנב, חטפהּ חיש קל, סתם את פיה ויסחבנה אל השיחים, ושם קפץ על סוסו ויברח! היא הספיקה בינתים לצעוק; העומדים על המשמר נבהלו, רדפו, ירו, אך החטיא את המטרה, ואז באנו גם אנחנו למקום המעשה.

– ולמה זה חפץ קזביץ' לנהגה בשבי?

– בבקשה ממך! הן הצ’ֶרקֶסים הללו ידועים לאֻמה של גנבים: כל דבר שאינו נשמר שמירה מעֻלה, אי־אפשר להם שלא יקחוהו; יש גם, שדבר זה או אחר אינו נחוץ להם כלל וכלל, ואף־על־פי־כן יגנבוהו… את זה אני מוחל להם מחילה גמורה! ומלבד זה, הלא מצאה חן בעיניו זה מכבר.

– ובֶלה מתה?

– מתה; אלא שהתענתה זמן־רב, וגם אנחנו התעַנִינו עמה. בעשר שעות בערב, לערך, שב רוחה אליה; אנחנו ישבנו על־יד מטתה; אך פתחה את עיניה התחילה קוראת לפצ’ורין. “פה אני, על ידך, נשמתי”, – ענה לה בקחתו את ידה. – “אמותה!” – אמרה. התחלנו לנחמה, אמרנו שהרופא הבטיח לרפאותה בלי־ספק; היא הניעה את ראשה הנחמד ותסב את פניה אל הקיר: לא חפצה למות!…

בלילה התחילה לדבר תועה; ראשה להט, כל גוה נזדעזע לפרקים מקדַחַת. היא דברה דברים קטועים על אביה, על אחִיה; היא השתוקקה אל ההרים, אל ביתה… אחר־כך התחילה לדבר על פצ’ורין, כנתה אותו בכנויי־חבה שונים, או הוכיחה אותו על שחדל מאהוב את ילדתו.

הוא שמע אותה בשתיקה, בהורידו את ראשו על ידיו; אך כל העת לא ראיתי אף דמעה אחת בעפעפיו; האם באמת לא יכול לבכות או שמשל ברוחו – לא אדע; בנוגע ליל, הנה לא ראיתי עוד מחזה מעורר תוגה וחמלה יותר מזה.

לבֹקר חדלו הזיותה; כשעה שכבה בלי־נוע, חִורה ורפה כל־כך, עד כי רק בקֹשי אפשר היה להתבונן, שהיא נושמת; אחר־כך הוטב לה והיא התחילה לדבר, אך התדע, על מה דברה? רעיון כזה יעלה רק בראשו של גוסס! היא התעצבה על שאינה נוצרית, על שבעולם הבא לא תפָּגש נשמתה עם נשמתו של גריגורי אלכסנדרוביץ' ועל שאשה אחרת תהיה חברתו בגן־העדן. אז נצנצה מחשבה במֹחי לנַצְרָהּ לפני מותה והצעתי לה את זה, היא הביטה אלי מתוך פקפוק ושעה ארֻכּה לא יכלה להוציא הגה מפיה; לסוף ענתה, שמושלמית נולדה ומשלמית תמות. כך עבר יום שלם. מה נשתנתה ביום הזה! לחייה החורות שקעו, עיניה גדלו מאד, שפתיה להטו. היא חשה חֹם פנימי, כאלו ברזל מלֻבן היה מֻנח בחזֵהּ.

הגיע הלילה השני; אנחנו לא סגרנו עין, לא זזנו ממטתה. היא התענתה מאד, נאנחה, אך רק הוקל קצת מכאובה, התאמצה להבטיח את גריגורי אלכסנדרוביץ' כי הוטב לה, דברה על לבו שילך לישון, נשקה את ידו ולא נתנה לו להזיז את ידו מתוך ידיה. לפנות בֹקר הרגישה, כי סר אליה מר־המות, התחילה מפרכסת, השמטיה את התחבֹשת והדם התחיל שותת שוב. לאחר שחשבו את פצעה שקטה לרגע והתחילה מבקשת את פצ’ורין שינשק לה. הוא כרע על ברכיו על־יד המטה, הרים את ראשה מהבר והדביק את שפתיו אל שפתיה ההולכות וקרות; היא חבקה בכֹח את צוארו בידיה הרועדות, כאלו התכַונה למסור לו את נפשה בנשיקה זו… לא, היא היטיבה לעשות שמֵתה! כי אנה היתה באה, לו עֲזָבָה גריגורי אלכסנדרוביץ'! ודבר זה מֻכרח היה לבוא באחד הימים.

חצי היום הבא היתה שקטה, שותקת ונשמעת, אף כי הרופא שלנו עִנה אותה בלי־הרף במלוגמות ובבלילות. “בבקשה ממך – אמרתי לו – הן בעצמך אמרת, שאין לה כל תקוה, אם־כן למה לה אפוא כל הסממנים שלך?” – “אף־על־פי־כן יותר טוב כך, מקסים מקסימיץ', לבל יַכֵּנִי לבי”, אכן גם זה הוא בעל־לב!

אחרי הצהרים התחיל הצמא להציק לה. פתחנו את החלונות, אך בחוץ היה עוד חם מבחדר, שמנו קרח על־יד המטה, אך כל זה ללא־הועיל. ידעתי, כי הצמאון הזה הקשה מאד סִמן הוא לקרבת הסוף, ואֹמר זאת לפצ’ורין. “מים, מים!” – אמרה בקול נחר, התרוממה ממטתה.

פניו חורו כבַד, הוא תפש את הכוס, מִלאה והגישה לה. אני כסיתי את עיני בידי והתחלתי לקרוא תפלה. לא אזכֹר איזו… כן אבא, ראיתי הרבה פעמים, איך שבני אדם גוססים בבתי־חולים ובשדה־קרב, אך כל זה לא הא, לגמרי לא הא!… אך אודה ולא אכחד, כי עוד דבר אחד מעכיר את רוחי: לפני מותה לא זכרה אותי אף פעם, והן אני כמדֻמה, אהבתיה כאָב… אך יסלח לה ד'!… ואף גם זאת, לפי האמת: מה אני, כי תזכרני לפני מותה?…

כשטעמה מן המים הוקל לה וכעבור שלשה רגעים נפחה נפשה. הגישו ראי אל שפתיה – הוא נשאר חלק כבראשונה. הוצאתי את פצ’ורין מהחדר וַנָשֶׂם את פנינו אל סוללת־המבצר; שעה ארֻכה הלכנו הלוך ושוב זה בצד זה, כשידינו שלובות מאחורינו, ולא דברנו דבר; פניו לא הביעו שום דבר מיֻֻחד, עד כי גם חרה לי: לו הייתי אני במקומו, כי אז הן מַתִּי מיגון! לסוף ישב על האדמה בצל והתחיל לשרטט דבר־מה במקלו על החול. חפצתי לנחמו, בראש ועקר מפני הנִמוס, התחלתי לדבר; הוא הרים את ראשו – ויפרץ בצחוק… כעין קֹר־קרח עברַני לשֵׁמע הצחוק הזה… הלכתי להזמין ארון־מתים.

אודה ולא אכחד, כי במדה ידועה התעסקתי בזה לשם פזור־הדעת. לי היתה חתיכת־ארג יפה, רפדתי בו את הארון ואקשטו בפתילי־כסף, שקנה גריגורי אלכסנדרוביץ' בשבילה.

ביום המחרת, בבֹקר השכם, קברנוה מאחרי המבצר, על־יד הנחל, בקרבת המקום, ששם ישבה בפעם האחרונה. מסביב לקברה משגשגים עתה שיחי השטה הלבנה והסַמְבּוּק. חפצתי להציב צלָב, אלא שלבי הִסֵס: הן סוף סוף לא היתה נוצרית…

– ופצ’ורין? שאלתיו.

פצ’ורין חלה זמן־רב, בעצמותיו שֻׁלח רזון; המסכן!… אך מאז והלאה לא דברנו אף פעם על בֶלה; הבנתי, כי זה יגרום לו צער, אם כן למה לי זה? כעבֹר שלשה חדשים מנוהו למשרה בגדוד אחר וילך לגרוזיה. מאז לא נפגשנו… כן, נזכרתי, שמי־שהוא סח לי, שפצ’ורין שב לרוסיה, אך ב“פקודת חיל־הצבא” לא באה ידיעה זו. ברַם, החדשות מגיעות לאנשים כמוני תמיד באחור־זמן.

כאן נכנס במחקר ארֹך, כדי להוכיח, עד כמה לא נעים לשמוע חדשות לאחר שנתישנו, – במחקר זה התכַון כנראה להשתיק את זכרונותיו העצובים.

אני לא שסעתיו בדברים, אך גם לא הקשבתי לו.

בעוד שעה אפשר היה לנסוע; הסערה שככה, השמים טהרו ואנחנו שַׂמנו לדרך פעמינו. בדרך, שלא במתכַון הסַבתי שוב את השיחה על בֶּלה ופצ’ורין.

– אולי שמעת, מה היה בסופו של קזביץ'? – שאלתי.

– של קזביץ‘? באמת, איני יודע. שמעתי, שבאגף הימני נמצא בין ההררים איזה קזביץ’, גבור־חיל, הרוכב בבֵשׁמֶט אדֹם מתחת ליריותינו, כשהוא פוסע פסיעות מדודות ומרכין ראשו בנמוס גדול לכל כדור וכדור העובר ממולו בשריקה; אלה מסֻפקני, אם זהו אותו קזביץ' בעצמו!

בקוֹבִּי נפרדתי ממקסים מקסימיץ‘: אני נסעתי על סוסי־הדֹאר, והוא, בסבת צרורותיו הכבדים, לא יכול להלָוות אלי. לא קוינו שנִפָגש עוד פעם. אף־על־פי־כן נפגשנו; ואם יש את נפשכם, אספר: זהו ספור שלם… אך חיָבים אתם להסכים, כי מקסים מקסימיץ’ הוא אישׁ חשוב!… אם תסכימו לי והיה זה שׂכרי על ספורי, שהוא אולי ארֹך יותר מהמדה.


 

מקסים מקסימיץ'

לאחר שנפרדתי ממקסים מקסימיץ' עברתי קל־מהרה את נקרות טֶרֶק ודַרְיַל, אכלתי פת־שחרית בְּקַזְבֵּק, שתיתי טה בלַרְס, ולסעֻדת־הערב מהרתי וְלַדִיקַוְקַזָה אני פוטר אתכם מתאור ההרים, מקריאות שאינן אומרות כלום, מתמונות שאינן מגלות דבר, ביִחוד לאלה שלא היו שם בעצמם, ומהערות סטטטיסטיות, ששום איש לא יקראן.

סרתי לבית־מלון, שאליו סרים כל הנוסעים, ושבכל־זאת אין שם את מי לצווֹת לצלות פסיון או לבשל מרק־ירקות, יען כי שלשת האינוַלידים המפקחים על הבית הם טפשים כל־כך, או שכורים כל כך, עד שאי־אפשר בשום־א־פן לבוא אתם במשא־ומתן.

בארו לי, כי צריך אני לשהות כאן עוד שלשה ימים, מפני שה“הזדמנות” לא באה עוד מיֶקַטֶרִינוֹגְרַד, משמע, שאינה יכולה עֲדַין לשוב שמה. אך זוהי הזדמנות נאה! לשם השתעשעות עלה בדעתי לרשֹׁם את ספורו של מקסים מקסימיץ' על־דבר בֶלה, מבלי לשער, שזו תהיה הטבעת הראשונה בשלשלת ארֻכה של ספורים. מכאן אתם רואים, שלפעמים סבה קטנה גורמת לתוצאות אכזריות! אך אולי אינכם יודעים, מה זו “הזדמנות”? בשם זה קוראים בקוקז לפלוגת שומרים, חצי־רוטה של רגלים וכלי־תותח, המלוים את מסעות הקרונות, העוברים מולַדיקוקז ליֶקַטרינוגרַד דרך קַבַּרְדָּה.

ביום הראשון השתעממתי מאד; ביום השני, בבקר־השכם, נכנסה עגלה החצרה… האח! מקסים מקסימיץ'. קבלנו איש את אחיו כידידים ישנים. הצעתי לו את חדרי. הוא לא דקדק דקדוקי־נמוס, והסכים תכף להצעתי, גם טָפח לי על שכמי ועקם את פיו כמתכַון לחַיך. בן־אדם מוזר שכמותו!

למקסים מקסימיץ היו ידיעות עמֻקות בחכמה־הבִּישול: הוא צלה פסיון באמנות רבה, תִּבֵּל אותו כראוי בציר־קשואים, וצריך אני להודות, שלולא הוא, היינו צריכים להסתפק בפת יבשה. בקבוק יֵין־קַחֵטִיָה עזר לנו לשכוח את המספר המצֻמצם של המאכלים, מספר שעלה רק לאחד, ולאחר שהצַתנו אש במקטָרות ישבנו איש על מקומו: אני על יד החלון והוא אצל האח המבֹערת, מפני שהיום היה יום קר ולח. שתקנו. על מה היה לנו לדבר?… הוא כבר ספר לי על עצמו כל מה שהיה יכול לענַיְןֵ אותי, ולי לא היה שום חֹמר לספור. נשקפתי בחלון. בתים נמוכים לרֹב, פזורים על שפת הטֶרֶק, ההולך הלך והתרחב, נצנצו מבין העצים; מאחריהם הכחילו ההרים ככֹתל בעל־שִׁנַיִם, ומאחרי ההרים הציץ קַזְבֵּק במצנפתו הלבנה, מצנפת־קַרְדינַלים. אני ברכתים ברוחי לשלום: צר היה לי עליהם…

כך ישבנו שעה ארֻכה. השמש הסתתרה מאחרי הפסגות הקרות וערפל לבנבן התחיל משתטח בעמקים; פתאם נשמע קשקוש זוּג וצעק רכּבים. אל חצר בית־המלון נכנסו עגלות אחדות עם ארמינים מזֹהמים ואחריהן מרכבה ריקה; היא היתה קלת־מֵרוץ, מרֻוַּחת ומגֹהצת וכל זה כאלו העיד, כי מוצאה מחוץ־לארץ. מאחריה הלך איש בעל שפם ארֹך במעיל אונגרי, שבתור לַקֵּי היה לבוש יפה למדי; בטיב משרתו אי־אפשר היה לפון לכל מי שראה את הבעת־הגֹדל שבפניו, בשעה שֶׁנִעֵר את האֵפר מהמקטרת או גער ברכבים. כנראה, היה זה משרת מפֻנק של־איזה אדון עצל, מעין פִיגַרו רוסי. – “הגידה לי, חביבי – קראתי אליו דרך החלון – האמנם באה ה”הזדמנות“:? – הוא העיף עלי מבט חצוף למדי, תקן את עניבתו והסב את פניו; אך הארמיני, שהלך על־ידו, ענה לי בחיוך, כי אמנם באה ההזדמנות וכי מחר בבקר תלך בחזרה. – “תודה לאל!” – אמר מקסים מקסימיץ', שנגש אל החלון באותו רגע. – מה יפה מרכבה זו! – הוסיף – ודאי, שאיזה פקיד נוסע טיפלסיה לשם חקירה ודרישה. כפי הנראה אינו יודע את הגבעות שלנו! לא, חביבי, רק מהתל אתה בנו” הגבעות שלנו אינן אוהבות גֵרִים, הללו תפָרקנה לחלקיה כל עגלה זרה ולוּ גם תהיה מעשה ידי האנגלים! אך מי זה הבא? הבה נחל ונשמע"… יצאנו אל הפרוזדור, בסוף הפרוזדור היתה פתוחה דלת של חדר צדדי. הַלַקֵי יחד עם הרכב נשאו שמה את הַמזָוָדוֹת.

– שמע, אחא, – שאלהו השטַבס־קפיטן, – למי המרכבה הנפלאה הזאת? מה? מרכבה מפֹארה!.. – הלַקֵי לא שעה אליו ורטן דְבַר־מה בפני עצמו, בהתירו את הצרורות. מקסים מקסימיץ' בא לכלל כעס;

הוא נגע בשכמו של אותו גַס ואמר: – אני שואלך, חביבי…

– למי המרכבה?.. לאדוני…

– ומי אדונך?

– פצ’ורין…

מה אתה סח?.. מה אתה סח?.. האח, אלי!… האם עבד אדונך בצבא קוקז?.. – קרא מקסים מקסימיץ', במשכו אותי בשרווּלי. בעיניו הבריקה שׂמחה.

– כמדֻֻמני, שעבד; אני אצלו לא מכבר.

– ודך שכך! ודאי! גריגורי אלכסנדרוביץ?… הן זה שמו של אדונך?.. אני ואדונך היינו ידידים – הוסיף וטפח מתוך ידידות על שכמו של הלקֵי בכח כזה, עד כי זה התנודד.

– בבקשה ממר… כבודו מפריעני מעבודתי – ענה זה בפנים זועפות.

– הוי, אחא, אינך מבין דבר! אני התהלכתי כאח וכרע עם האדון שלך, ישבנו שבת אחים… אך היכן הוא בעצמו?

המשרת באר, שפצ’ורין נשאר לסעודת־ערך וללינת־לילה אצל שר־הגדוד נ.

– אולי יסור עוד הנה בערב? – אמר מקסים מקסימיץ' – או אולי, חביבי, תלך אתה אליו לרגלי משרת? אם תלך, תגיד לו, כי מקסים מקסימיץ' כאן; תגיד לו בזו הלשון ממש… הוא יודע… אתן לך שמונים פרוטות דמי־שתיה…

הלקֵי עִוה את פניו מתוך בוז בשמעו הבטחה צנועה כזו, בכל זאת הבטיח את מקסים מקסימיץ', כי ימלא את שליחותו.

– הן תכף ומיד יבואו!… אמר לי מקסים מקסימיץ', כשפניו מפיקים חגיגות – אלכה ואחכּה לו בשער… הוי, מה צר לי, שאיני מכיר את שר־הגדוד נ…

מקסים מקסימיץ' ישב על ספסל מעֵבר לשער ואני הלכתי לחדרי. לא אכחד, כי גם אני חכיתי באי־סבלנות לבואו של פצ’ורין זה; אף כי על־פי ספורו של השטַבס־קפיטן עשה עלי רֹשם לא טוב ביותר, בכל־זאת נראו לי קוים אחדים של אָפְיו כראוים לתשומת־לב. בעוד שעה הביא אחד האינוַלידים מֵַחַם רותח וקומקום. – “מקסים מקסימיץ' אולי רוצה אתה בטֵה?” קראתי אליו דרך החלון.

– תודה: אין לי חשק.

– אף־על־פי־כן בוא ונשתה! ראה, הן השעה כבר מאֻחרת, קר.

– אין דבר; תודה.

– כחפצך! ואני התחלתי שותה טה לבדי; בעוד עשרה רגעים נכנס הזקן שלי. – "אמנם צדקת; אין טוב משתית חמים, אלא שחכיתי כל הזמן… הן משרתו הלך אליו זה מזמן; כנראה. עצרהו איזה דבר!

הוא שתה במהירות כוס טה, מאן לשתות כוס שניה והלך שוב אל מעֵבר לשער, כשהוא מרֻגז קצת: כר היה, שהזקן הצטער, על שפצ’ורין הקל ראש בידידותו, ומה גם שזה לא כבר ספר לי על הרֵעות שביניהם ועוד לפני שעה היה בטוח, שהלה יבוא תכף בשמעו את שמו.

כבר היתה שעה מאֻחרת ובחץ היה חֹשך, כשפתחתי שוב החלון והתחלתי קורא למקסים מקסימיץ' באמרי לו, שהגיע זמן שֵׁנה; הוא רטן דבר־מה מבעד שִׁניו; שָׁניתי לו את הזמנתי, הוא לא ענה דבר.

שכבתי על הספה, התעטפתי בסָגוֹס והעמדתי את הנר על דֹפן התנור; במהרה אחזתני תנומה וּודאי שהייתי ישן במנוחה, לולא מקסים מקסימיץ', שנכנס החדרה בשעה מאֻחרת מאד והעירני. הוא השליך את מקטרתו על השלחן, התחיל להתהלך בחדר הנה והנה, חטט בתנור, לסוף שכב, אך עוד זמן־רב השתעל, רקק, התהפך מצד אל צד…

– האמנם הפשפשים עוקצים אותך? – שאלתיו.

– כן, הפשפשים… ענה ונאנח אנחה קשה.

ביום השני הקיצותי בבֹקר־השכם, אך מקסים מקסימיץ' נזדרז והקדימני. אני מצאתיו על־יד השער, כשהוא יושב על ספסל. – “לי נחוץ לסור אל שר־המבצר ולפיכך אבקשך, שאם יבוא פצ’ורין, תשלח־נא לקרוא לי”.

הבטחתי. הוא הלך במרוצה, כאלו שבו לאבריו הכֹח והגמישות שבימי־הנֹער.

הבֹקר היה קריר ויפה מאד. ענני־זהב התגבבו על ההרים כטור חדש של הרים אוריריים; לפני השער השׂתרע מגרש רחב־ידים; מאחריו המה השוק מרֹב אדם, כי היום היה יום ראשון בשבת; נערים אסיַטים יחפי־רגל, שנשאו על שכמם תרמילי־דבש, הסתובבו על ידי; אני קללתים בלבי על שהפריעוני ממחשבותי: דאגתו של השטַבס־קפיטן הטוב חדרה גם אל לבי.

לא עברו עשרה רגעים והנה בקצה המגרש נראה האיש, אשר לו חכינו. הוא הלך עם שר־הגדוד נ., שלוה אותו עד בית־המלון, ושם נפרד ממנו ויִפן אל המבצר. אני שלחתי תכף את אחד האינוַלידים לקרוא למקסים מקסימיץ'.

משרתו של פצ’ורין יצא לקראתו והודיע לו, כי תכף ירתמו את המרכבה; אחרי־כן הגיש לו קפסת סיגרות ולאחר שקבל פקודות אחדות הלך לעסקיו. אדונו הצית אש בסיגרה, פהק פעם ושתים וישב על הספסל שמעבר השער מזה. עתה אצַיר לכם את תמונתו. הוא היה בעל קומה בינונית; גזרתו הזקופה והדקה וכתפיו הרחבות העידו, שמבנ־גוו איתן ומֻכשר לשאת את כל הקֹשי שבחיי נדודים ושבשנויי האקלימים; מבנה־גו, שגם חיי־ההוללות שבערי־הבירה וגם סערות־הנפש לא עצרו כֹח להרסו. זיג של קטיפה מאֻבק, שהיה רכוס רק בשני כפתוריו התחתונים, הרשה לראות מתחתיו לבנים מבריקים בנקיונם, שהעידו באדונם, כי הוא אדם הגון ובעל הרגלים נאים; כסיותיו המלֻכלכות נדמו כתפורות לכתחלה לפי מדת ידו הקטנה, האריסטוקרַטית, וכשהסיר כסיה אחת, התפלאתי על כחישות אצבעותיו החִורות; מצעָדו היה נרפּה ועצלני, אך התבוננתי, שאינו מוליך ומביא בידיו, סִמן מֻבהק שאינו גלוי־לב ביותר. אגב־אורחא: הערותי אלה מיוסדות רק על הסתכלותי ואיני מתכַון כלל להכריחכם, שתאמינו בהן כבאורים־ותֻמים. כשישב על הספסל, נכפפה גזרתו הישרה, כאלו לא היתה בגבו אף עצם אחת; מצב כל גוו הביע איזה רפיון־עצבים, הוא ישב, כאשר תשב עגבנית בת שלשים, מגִבורותיו של בַלזַק על כסא מרֻפד בכסתות אחרי משתה מְיַיֵגַע. על־פי מראה פניו חשבתיו בראשונה לבן עשרים ושל, לא יותר, אך אחר־כך נדמה לי כבן שלשים. בבת־צחוקו היה משהו שבילדות. עור־פניו היה עָדִין כעור פני אשה; שערותיו הלבנוניות, שהסתלסלו מטבען, תֵּארו יפה יפה את מצחו החִור, האצילי, שרק אחרי הסתכלות מרֻבה אפשר היה להבחין בו עקבות קמטים מסֻבכים זה בזה, שברגעי כעס או התרגשות־הנפש היו מסתמנים, בודאי, ביתר בהירות. למרות הצבע הבהיר של שערות ראשו, היו עפעפיו ושׂפמו שחורים, סִמן של גזע מיֻחס, כמו רעמה וזנב שחורים אצל סוס לבן. כדי לסַים את תאור תמונתו, אגיד, כי אפו היה מורם קצת למעלה, שִׁניו לבנות מחלב ועיניו כחֻלות־כהות; על־דבר עיניו אוסיף עוד מלים אחדות.

ראשית, לא צחקו בשעה שהוא היה צוחק. האם לא קרה לכם לפגוש זרוּת כזו אצל איזה בני־אדם? זהו סִמן או של טבע רע או של תוגה עמֻקה, תמידית. הן נָגהו מתת לעפעפים, המורדים מחציתם, בנֹגה של פוספור, אם אפשר לאמר כך. זה לא היה נֹגה של שלהבת פנימית או של דמיון סוער: זה היה מעין נֹגה פלדה חלקה, נֹגה מְעַוֵּר, אךְ קר; מבטו, שהיה לא ממֻשך, כי אם חודר וכבד, השאיר אחריו רֹשם בלתי־נעים של שאלה לא־צנועה והיה יכול להחשב למחֻצף, אלמלא היה מלא שלוה רבה כל־כך ושויון־נפש. אפשר, שכל ההערות האלה עלו במֹחי רק מפני שידעתי פרטים אחדים של חייו ואפשר שעל אדם אחר היה עושה רֹשם אחר לגמרי, אך מפני שחוץ ממני לא יספר לכם איש דבר על־אודותי, צריכים אתם בעל־כרחכם להסתפק בַּתּאור הזה. לסוף אגיד, כי היה לא־מכֹער כלל ופרצופו היה אחד הפרצופים המקוריים, המוצאים בעיני הנשים חן מיֻחד.

הסוסים כבר היו חבושים; הזוג קשקש לעתים מתחת לקשת הרתמה, המשרת כבר נגש פעמַיִם אל פצ’ורין והודיע לו, כי הכל מוכן ומזמן, ומקסים מקסימיץ' עוד לא בא. לאשרו היה פצ’ורין שקוע במחשבות, בהביטו אל פסגות קוקז הכחֻלות, וכנראה לא נחפז כלל לדרכו. – “אם יאות אדוני לחכות עוד מעט, – אמרתי לו – יהיה לו העֹנג להתראות עם חבר ישן…”

– כן, באמת! ענה בזריזות, – שחו לי אתמול, אבל היכן הוא? הסב­ֹתי את פני אל המגרש ואֵרא את מקסים מקסימיץ', שרָץ בכל מאמצי־כֹחו… בעוד רגעים אחדים עמד על־ידנו; הוא נשם בדי־עמל; הזעה נזלה מעל פניו כברד; אניצים רטֻבּים של שערות־שיבה, שהתפרצו מתחת לכובעו, דבקו אל מצחו; ברכיו רעדו… הוא התכון לנפול על צואר פצ’ורין, אך זה הושיט לו בקרירות, אף כי מתוך בת־צחוק של חבה, את ידו, השטַבס־קפיטן כאלו היה לנציב־מלח, אך כעבור רגע תפש בשתי ידיו בצמאון את היד השלוחה אליו: הוא לא יכול עדַין לדבר.

– מה שמח אני, מקסים מקסימיץ' היקר! ובכן, מה שלומך? – אמר פצ’ורין.

– ואתה?.. – מלמל הזקן מתוך דמעות… – כמה שנים… כמה ימים… אך לאן פניך מוּעדות?

– לפרס והלאה…

– האמנם תכף" הַמתן קצת, יקירי! האמנם נפרד כרגע? הן כמה זמן לא ראינו איש את אחיו.

– אין לי פנאי, מקסים מקסימיץ', – היתה תשובתו.

– אֵלִי, אֵלִי! ולאן אתה אץ כל־כך?.. חפצתי לספר לך כל־כך הרבה… אף גם לשמוע מפיך… היצאת בדִמוס? מה? במה התעסקת?

– השתעממתי, – ענה פצ’ורין ויחֵיך.

– והזוכר אתה את חיינו במבצר? זה היה מקום נחמד בכל הנוגע לציד; הן אתה אהבת מאד לירות… וּבֶלָּה?

פצ’ורין החויר קצת והסב את פניו.

– כן, אזכור! – ענה בהתחפשו כמפהק…

מקסים מקסימטיץ' התחיל פוצר בו, שישָׁאר אתו עוד שתי שעות. – נאכל כהלכה את ארוחת־הצהרים, – אמר אליו, – יש לי שני פסיונים, ובנוגע ליין שבכאן, יין קחטיה, הלא הוא טוב מאד… כמובן אין זה מה שבגרוזיה, ברַם על-כל-פנים מהמין המֻבחר… נשׂוחח קצת.. אתה תספר לי מחייך בפטרבורג… מה?

– באמת, אין לי מה לספר, מקסים מקסימיץ' היקר… היֵה שלום, לי עת לצאת לדרך, אני נחפז… תודה לך, שלא שכחתני…– הוסיף באחזו את מקסים מקסימיץ' בידו.

גבותיו של הזקן התקדרו. הוא התעצב וגם כעס, אף כי התאמץ להסתיר את זה, –לשכוח – מלמל ברטון, – לא, אני לא שכחתי דבר… ובכן, אלֹהים עמך… לא חשבתי שבאֹפן כזה נקבל איש את פני אחיו.

– די, די, – אמר פצ’ורין בחבקו אותו בידידות, – כלום נשתניתי? מה לעשות?… איש איש ודרכו… הנזכה להתראות עוד פעם? אלהים יודע!… – בדבריו אלה, כבר ישב במרכבה והרַכּב כבר תפש את המושכות.

– עמֹֹד, עמֹד! – קרא פתאם מקסים מקסימיץ' בהֵאָחזו בדלתות המרכבה, – כמעט ששכחתי… בידי נשארו תעודותיך, גריגורי אלכסנדרוביץ'… אני סוחבן תמיד עמדי… חשבתי למצאך בגרוזיה, אך אלהים הִקרךָ לפני כאן… מה לי לעשות בהן?

– כל מה שבחפצך! – ענה פצ’ורין. – היֵה שלום!

– ובכן לפרס?… ומתי תשוב?… קרא מקסים מקסימיץ' בעקבותיו.

המרכבה כבר התרחקה, אך פצ’ורין עשה תנועה בידיו, שאפשר היה לבארה באֹפן כזה: מסֻפקני, וגם לא כדאי!…

קשקוש הזוג ונְקוּש האופנים בדרך־האבנים נדַמו זה כבר, אך הזקן המסכן עוד עמד על מקומו הקודם, שקוע במחשבות.

– כן, – אמר לסוף, בהתאמצו לתת לפניו סבר של שויון-נפש, אף כי דמעה של צער נוצצה על עפעפיו, – אמנם היינו ידידים, אך כלום יש ערך לידידות בימינו אלה? מה לו ולי? אני אינני עשיר, אינני רם-המעלה, וגם על־פי שנותי אינני בן-זוג לו… הלא תראה, משעה ששהה שנית בפטרבורג נעשה למגֹהץ כל-כך… איזו מרכבה!… כמה צרורות… ואיזה משרת בעל-גאוה!…– את המלים האחרונות בטא מתוך בת-צחוק של לגלוג, – הגד־נא, – הוסיף בפנותו אלי, – מה דעתך על זה? איזה שד נושאהו עכשו לפרס?… מגֻחך, חי נפשי מגֻחך!… אמנם ידעתי תמיד, שהוא איש קל-דעת, שאי-אפשר לסמוך עליו… אך באמת צר! הן מרה תהיה אחריתו… ואולם אין להשיב!… הלא זה דברי מאז, כי אין תקוה לאיש, השוכח את חבריו הישנים… – כאן הסב את פניו, כדי להסתיר את התרגשותו, והתחיל מתהלך בחצר על-יד עגלתו, בהעמידו פנים כאלו הוא בודק את האופנים, בשעה שעיניו היו מתמלאות דמעות לרגעים.

– מקסים מקסימיץ' – אמרתי, בגשתי אליו, – מה הן התעודות, שהשאיר פצ’ורין בידך?

– אלהים יודע אותו! איזה כתבים…

– ומה תעשה בהם?

– מה? אצַוה להכין מהם שפופרות לכדורים.

– אם־כן, יותר טוב, שתתנם לי.

הוא הביט עלי בתמהון, רטן דבר־מה מבעד לשניו והתחיל לחטט במזוָדה שלו; הוציא מחברת אחת והשליכה ארצה בזלזול. אחר-כך עברה הכוס הזאת גם על המחברת השניה, השלישית ויתר חברותיהן. בצערו היה משהו שבילדות; זה נראָה לי למגֻחך וגם למעורר חמלה.

– הנה כֻלן לפניך, – אמר אלי, – הנני מברך אותך לכבוד המציאה הזאת…

– ויש לי הרשות לעשׂות בהן כבתוך שלי?

– לדידי אתה יכול גם להדפיסן בעתונים… מה לי ולו? כלום חבר אני לו או, קרוב?… אמנם ישבנו זמן-רב בצל קורה אחת… אך כלום מעטים האנשים שגרתי עמהם?

תפשתי את הניָרות ואמהר לשימם בכלי, מדאגה פן יתחרט השטַבס־קפיטן. במהרה באו להודיענו, שבעוד שעה תלך ה“הזדמנות” לדרכה; צויתי לרתום. השטַבס־קפיטן נכנס לחדר, בשעה, שכבר חבשתי את כובעי; נדמה, שהוא לא התכונן לדרך: פניו הפיקו קרירות ושוויון-נפש.

– ואתה, מקסים מקסימיץ', כלום אינך נוסע?

– לא.

– מפני מה?

– עוד לא ראיתי את שר המבצר; אני צריך למסור לו איזה חפצים של הממשלה…

– הן היית אצלו?

– הייתי, כמובן, – אמר, כשהוא נכשל בלשונו, – אלא שלא היה בביתו, ואני לא המתנתי.

הבינותי: הזקן המסכן דחה, אולי בפעם הראשונה בחייו, את עניני המשרה מפני צרכיו הפרטיים, כמו שנהוג לאמר בלשון הרשמית ומה היה מתן שכרו?!

– צר מאד, – אמרתי לו, – צר מאד, מקסים מקסימיץ', שאנו מֻכרחים להפרד קֹדם זמן…

– אל לנו, לזקנים הדיוטים שכמותנו, להתחרות אתכם, עם בני-הנעורים המשכילים, הגאיונים.. כל זמן שאתם נמצאים תחת כדורי הצֶ’רקֶסים, עודכם מראים פנים לכאן ולכאן, אך כשאתם פוגשים אותנו לאחר זמן הנכם מתבישים גם להושיט יד לנו…

– כלום ראוי אני לנזיפה כזו, מקסים מקסימיץ'?

– אמרתי זה רק אגב אורחא, במרוצת הדברים… על-כל-פנים אני דורש לך כל טוב ודרך צלֵחה.

פרידתנו היתה קרה למדי. מקסים מקסימיץ' הטוב נהפך לשטַבס־קפיטן קפדן וכעסן. ומפני מה? מפני שפצ’ורין, מסבת פזור-דעתו או מסבה אחרת, הושיט לו רק את ידו, בשעה שהוא התכון לנפֹל על צוארו. צר לראות, כשעלם צעיר מתיאש מתקוותיו וחלומותיו, בהתרומם לפניו פתאם הצעיף הורֹד, שמבעדו הסתכל במעשי בני-אדם ורגשותיהם; צר לראות בצערו של העלם, אף כי יש תקוה, שימיר את שגיונותיו הישנים בשגיונות חדשים, שאמנם אינם פחות אוריריים, אך לעומת זה גם לא פחות מתוקים מהראשונים… ואולם איזה חליפין יש לתוחלת נכזבה בגילו של מקסים מקסימיץ,? הלב הולך ומתקשה בע- כרחו והנשמה נסגרת על מסגר…

יצאתי לדרכי יחידי.


 

יומנו של פצ’ורין


הקדמה


זה לא-כבר נודע לי, כי פצ’ורין מת בדרכו מפרס, הידיעה הזאת שׂמחַתני מאד: היא נתנה לי את הרשות להדפיס את הרשימות האלה, ואני השתמשתי במקרה זה, ואחתום את שמי על חבורו של אחר, הלואי, שלא יקנסוני הקוראים על הזיוף קטן־הערך הזה!

עתה צריך אני לבאר קצת את הסבות, שהעירוני למסור לקהל את סודות לבו של אדם זר לי, אלו הייתי ידיד לו, כי אז היה מובן הדבר מאליו: אי-הצניעות הזֵדונה של ידידים נאמנים מובנת לכֹל; אולם אני ראיתיו רק פעם בחיי, בדרך, משמע, שאיני יכול להרגיש אליו אותה שנאה, שקשה להביעה, המסתתרת תחת מכסה ידידות ומחכה בכליון-עינים למותו של החבר האהוב או לאיזה אסון אחר, שיתחולל, על ראשו, כדי לשׁפוך עליו מבול שלם של נזיפות, עצות, הלצות ונחומים.

בקראי בעיון את הרשימות האלה נוכחתי להאמין בתם־לבו של מחברן, שהציג לראוה באכזריות כזו את חולשותיו ומומיו, ספור קורותיה של נשמת אדם, ולו גם של הנשמה היותר פחותה, אולי מעניין ומועיל יותר מספור קורותיו של עם שלם, ביחוד, כשספור זה הוא פרי הסתכלות עצמית של שֵׂכל מפֻתח די-צרכו והוא כתוב בלי הכַונה הגאותנית לעורר השתתפות או התפעלות, וִדויו של רוּסוֹ לקוי על-ידי זה, שקרָאו לפני ידידיו.

ובכן רק החפץ להביא תועלת אלצַני להדפיס קטעים מהיומן, שבא לידי במקרה, אמנם שִׁנִֵיתי את כל השמות הפרטיים, אך אלה, שבהם מדֻבר כאן, יכירו בודאי את עצמם; ואפשר שימצאו התנצלות לכמה מעשים, שבהם האשימו עד היום את האיש, אשר מעתה אין לו שום קשר עם העולם הזה: אנו סולחים תמיד, כשאנו מבינים.

אני נותן בספר זה רק אותן הרשימות שיש להן שַיכות לזמן שהית פצ’ורין בקוקז. בידי נשארה עוד מחברת עבה, שבה הוא מספר את קורות כל חייו, בזמן מן הזמנים תצא גם היא לאור־עולם, אך לעת-עתה איני מֵעֵז לקחת על עצמי את האחריות הזאת מפני כמה סבות חשובות.

אפשר שאחדים מהקוראים יתאַווּ לשמוע את חות-דעתי על אָפְיו של פצ’ורין. תשובתי – שם הספר הזה." אבל הן זו היא אירוניה זֵדונה!" – יאמרו לי – איני יודע.


א. טַמַן


אין כטַמַן לרֹע בכל ערי-החוף שברוסיה; כמעט שֶׁמַתִּי שם ברעב וגם חפצו להטביעני. באתי שמה בעגלת-הדֹאר בשעה מאֻחרת בלילה. הרַכּב עצר את שלשת הסוסים העיפים בשער בית־האבנים היחידי אשר במבוא העיר. קוזק, מקוזקי גליל הים השחור, עמד על המשמר ובשמעו את כשכוש הזוֹג צעק בקול פרא מתוך תנומה:" מי ההולך?" – יצא שוטר ושׂר־עשׂרה, בארתי להם, שאני אופיצר, הנוסע בענין הממשלה לאחת הפלוגות הנלחמות, ואדרוש, שיקציעו לי דירה על חשבון הממשלה. השוטר הוליכנו ברחובות העיר, אך אף בבית אחד לא נמצא מקום פנוי. היה קר, אני לא ישנתי שלשה לילות, עיפתי מאד והתחלתי כועס, “הוליכני אל אשר תוליך, גזלן שכמותך! לא אִכפת לי, אם גם אל השטן, העִקר שיהיה אפשר לנוח שם”, – קראתי בקול, – יש עוד דירה אחת, – ענה השוטר בגרדו את מפרקתו, – אלא שלא תמצא חן בעיני הוד-מעלתך: שם לא טהור!" – מבלי להבין בדיוק את פֵּרוש המלה האחרונה, צויתיו ללכת לפני, ואחרי נדודים ארֻכים בסמטאות מטֻנפות, שלצדיהן ראיתי רק גדרות רעועות, נגשנו אל בית לא-גדול, שעמד על שפת הים.

לבנה מלאה שפכה את אורה על גג-האגמון ועל הכתלים הלבנים של מעוני החדש; בחצר המֻקפת גדר-אבנים עמד עוד בית אחד, מט לנפול, שהיה קטן מהראשון במדה וגדול ממנו בשנים. כמעט הָחֵל מהכתלים עצמם נזקף החוף למטה כקיר תלול ומתחת השתכשכו גלים כחֻלים-אפלים, הלבנה השקיפה בדממה על הים חסר־המנוחה והנכנע לה ואני יכלתי להבחין לנגההּ, הרחק מהחוף, שתי ספינות, שחבליהן המשחירים בלי-ניד הסתמנו כקורי-עכביש בקצה האֹפק החִור. “בנמל יש ספינות, – אמרתי בלבי, – מחר אצא להֶלֶנְדְזִ’יק”.

החיָל משרתי היה אחד מקוזַקי המערכה, לאחר שצִויתיו להוציא מהמרכבה את המזְוָדָה ולפטֹר את הרַכּב, התחלתי קורא את בעל-הבית – שתיקה. אני דופק – שתיקה.. מה זה? לסוף יצא מהפָּלוּש נער כבן ארבע־עשרה.

– “היכן בעל-הבית?” – “איננו” – “כיצד? כלום איננו כלל”? – “כלל”. – “ובעלת-הבית?” – “נשארה בפרבר”. – “מי זה יפתח לי את הדלת?” – ותוך כדי אמירה בעטתי בה ברגלי. הדלת נפתחה מאליה; מהבית נדף ריח טחב. הצַתִּי גפרור ואגישו אל פני הנער: הוארו שתי עינים לבנות. הוא היה עִור, עִור מלדה ומבטן. הוא עמד לפני בלי-ניד ואני התחלתי להתבונן בשרטוטי פניו.

אודה, כי בלבבי נשתרש איזה אי-אמון בנוגע לעִורים חרשים, אלמים, פסחים, גדמים, גבנים ויתר בעלי-מומים, ראיתי, כי יש איזה יחס מוזר בין חיצוניותו של האדם ובין נשמתו; כאלו בַּאֲבֹד לגוף אחד מאבריו יֹאבד גם לנשמה אחד מחושיה.

ובכן, התחלתי להסתכל בפני העִור. ואולם מה אפשר להבחין בפנים מחֻסרי-עינים?… זמן-רב התבוננתי בו בחמלה אמתית, אך פתאם עברה על שפתיו הדקות בת-צחוק כמעט לא-נראית והיא עשתה עלי, איני יודע בעצמי מפני מה, רֹשם לא-נעים עד מאד, בראשי נולד חשד, שהעִור אינו עִור כל-כך, כמו שנדמה למראית-עין; לשוא התאמצתי להוכיח לעצמי, כי אי-אפשר לעשות תבַלולים מזֻיפים, ולאיזו מטרה? אך מה לעשות? אני נוטה לפקפוקים כפעם בפעם.

"הבן בעל-הבית אתה? – שאלתיהו לסוף. – “לא”. – “מי זה אתה? – “יתום אֻמלל”. – ולבעל-הבית יש בנים?” – “לא; היתה בת אחת ותברח עם טטרי למדינת-הים”. – “עם איזה טטרי”? – “השד יודע אותו! טטרי קרימאי, סַפָּּן מקֶרץ'”.

נכנסתי הביתה, שני ספסלים, שלחן וארגז גדול על־יד התנור – הנה כל הרהיטים שֵבּוֹ. על הכתלים לא היו כל תמונות קדושות –

סִמן רע! מבעד הזגוגית השבורה התפרץ רוח-הים. הוצאתי מהמזוָדה שיור של נר-דונג ולאחר שהדלקתיו התחלתי לסַדר את חפָצי; העמדתי בפנה את חרבי ורובי, את האקדחים שמתי על השלחן, את אדרתי הצעתי על הספסל; הקוזק שטח את אדרתו על הספסל השני; כעבור עשרה רגעים נשמע קול נחרתו, אך אני לא יכלתי להרדם; כל הזמן הסתובב לפני באֹפל הנער בעל-העיניים הלבנות.

כה עבר יותר משעה, הלבנה נשקפה בעד החלון וקו־אורו שִׂחק על רצפת האדמה, פתאם חלף צל על־פני הרצועה הבהירה, החוֹצה, את הרצפה. קמתי ואביט אל החלון: מי-שהוא עבר שנית ממולו במרוצה ונעלם. לא יכלתי לשער, כי האלמוני רץ וירד בתלולית החוף, ואולם מקום אחר להחבא בו לא היה לו. קמתי, שמתי עלי את הַבִֶּשְׁמֶט, חגרתי את חניתי ואצא מן הבית בדממה; לקראתי – הנער העִור. נשענתי בהחָבא אל הגדר והוא עבר ממולי בצעדים בוטחים, אך זהירים, מתחת לאצילות־ידיו נשא איזה צרור ובנטותו אל הנמל. התחיל יורד במשעול צר ותלול. “אז תפקחנה עיני עִורים ואזני חרשים, תפתחנה”, – חשבתי בלבי, בלכתי אחריו ברִחוק כזה, שלא יעלם מעיני.

בינתיים התחילה הלבנה להתכסות בעבים ומהיָם עלה אד; בקֹשי הבהיק מבעדו אור פַנס, שדלק בירכתי ספינה קרובה; על־יד החוף הבריק קצף המשברים, שאִיְמוּ עליו בכל רגע להציפו, הלכתי ביגיעה הלוך וירוד, עד הגיעי אל התלולית והנה אני רואה: העור נעצר לרגע, אחרי-כן פנה וירד יָמינה; הוא הלך כל-כך קרוב למים, עד שנדמה, כי עוד מעט יתפשׂ בו גל וישאנו הימה; אך כנראה, היה זה לא טיולו הראשון, כפי שאפשר היה לדון על-פי אותה הבִּטְחָה, שבה צעד מאבן לאבן, בהזהרו מהגומות והחריצים. לסוף עמד מלכת, כאלו הקשיב לאיזה דבר, ישב על האדמה והניח את הצרור על ידו. אני השגחתי אל כל תנועותיו, בהתחבאי מאחרי סלע, שבלט מהחוף. כעבור רגעים אחדים נראתה דמות לבָנה מהעבר השני; היא נגשה אל העור ותשב על-ידו. הרוח הביא אלי לפרקים את שיחתם.

– “מה, סֻמָא, – נשמע קול אשה, – הסערה גדולה; יַנקא לא יבוא” – “יַנקא אינו ירא מפני סערה”, – ענה הלז. – “הערפל הולך ועב”, – אמר שנית קול אשה, שעצב נשמע בו, – “בערפל יותר קל לעבור על־יד ספינות המשמר”. – “ואם יטבע?” – “מה בכך? אז תלכי ביום הראשון אל בית־התפלה בלי סֶרט חדש!”

השתררה דממה; אך דבר אחד הפליאני מאד: אתי שוחח העור במבטאם של בני רוסיה הקטנה ועכשיו דבר רוסית צחה.

– “התראי? הנה צדקתי, – אמר העור שוב, במחאו כף, – יַנקא אינו ירא לא את הרוחות, לא את הערפל ולא את שומרי החוף; הקשיבי־נא: זה לא שכשוך המים, אותי אי-אפשר להטעות, אלה הם משוטיו הארֻכים”.

האשה קפצה ממקומה והתחילה מסתכלת במרחק מתוך דאגה.

– הנך הוזה, סֻמָא! – אמרה, – אני איני רואה דבר.

אודה, כי למרות כל התאמצותי לגלות במרחק משהו מעין סירה, לא עלה הדבר בידי. כן עברו כעשרה רגעים והנה נראתה בין הרי הגלים נקודה שחורה: רגע גדלה ומשנהו קָטְנָה שוב, היא הלכה וקרבה אל החוף, כשהיא מתרוממת על רֻכסי המשברים לאט וגולשת מעליהם במהירות. אמיץ-לב הוא השַיָט המעֵז בלילה, כזה לעבור את מֵצַר הים, שארכו עשרים וֶרסטאות, וחשובה היא הסבה,

שעוררה אותו לזה! בחשבי כך, הבטתי אל הסירה העלובה, כשלבי דופק בחזקה בעל-כרחו; אך היא צללה כבר־אוז ואחר-כך נפנפה במשוטים,כבכנפים, ועלתה בקפיצה מתוך התהום, אפופה ברסיסי-קצף; אך הנה – חשבתי בלבי – תנָגף מתוך טיסה בחוף ותתפוצץ לרסיסים; אולם היא נטתה הצדה בזריזות ונכנסה אל המפרץ בשלום, מתוכה יצא איש בעל קומה בינונית ועל ראשו מצנפת-כבשׂים טטרית; הוא נפנף בידו ושלשתם התחילו להוציא דבר־מה מתוך הסירה; המשא היה רב כל-כך, עד שאיני מבין עד היום, איך זה לא טבעה, לאחר שטענו את המשא על שכמם, צרור לאיש, צרור לאיש, הלכו לאֹרך החוף ובמהרה נעלמו מעיני, צריך היה לשוב הביתה, אְך אודה כי כל הדברים המֻפלאים האלה הפריעו את מנוחתי ובקֹצר-רוח צפיתי לבֹקר.

הקוזק שלי התפלא מאד, כשהקיץ וראה, כי הנני לבוש בבבגדי; אך אני לא בארתי לו את הסבה. שעה קטנה הסתכלתי להנאתי בעד החלון בשמי-התכלת, הזרועים עבים פרומות, ובחוף קְרִים הרחוק,

הנמשך כרצועה ורֻדה עד השענוֹ בצוק-סלע, שעל ראשו מלבין מגדל־צופים; אחר־כך שמתי פני אל מבצר פַנֵגוֹרִיָּה, כדי להוָדע אצל המצביא, באיזו שעה עלי ללכת להֶלֶנְדְזִ’יק.

אך אהה! המצביא לא יכול להגיד לי שום דבר ברור. הספינות שעמדו בנמל היו כלן או ספינות־משמר או ספינות מסחר, שטעינתן גם לא התחילה עדַין. “אפשר שבעוד שלשה־ארבעה ימים תבוא אנית-דֹאר, – אמר המצביא – ואז נראה”, שבתי הביתה סר וזָעף. בפתח פגשַׁני הקוזק בפנים חרֵדות.

– רע, הוד-מעלתך! – אמר אלי.

– כן, אחא, השם יודע, מתי נסע מכאן – לדברי אלה גדלה עוד חרדתו ובהשתוחחו אלי אמר בלחש: – כאן לא טהור! פגשתי היום שוטר מחיל הים השחור, הוא מכרי, בשנה שעברה עבד בגדודנו; כשספרתי לו, היכן אנו מתאכסנים, אמר לי: “כאן, אחא, לא טהור, האנשים לא-טובים הם!”… ובאמת, העִור מֻפלא מאד: הוא הולך בכל מקום לבדו, גם לקנות לחם בשוק, גם לשאוב מים… כנראה,

כבר התרגלו אליו כאן…

– וכי מה בכך? אך הנראתה לכל הפחות בעלת-הבית?

– היום, בשעה שהלך אדוני מזה, באה הזקנה ובתה.

– איזו בת? לה אין בת!

– אם־כן, אלהים יודע, מי היא; אך הנה הזקנה יושבת עתה בביתה.

נכנסתי אל הצריף. התנור היה מֹבער עד ללהט ובו התבַשלה סעודה, שהיתה הדורה יותר מדי בשביל עניים. הזקנה ענתה על כל שאלותי, שהיא חֵרשה ואינה שומעת, אז פניתי אל העור שישב לפני התנור ושׂם כפעם בפעם על האש ענפים יבשים. "הוי שֵׁד עור, – אמרתי לו באחזי באזנו, – הגד־נא, לאן הלכת בלילה עם הצרור? – העור שלי פרץ פתאם בבכי, בצעקות, באנחות; “לאן הלכתי?… לא הלכתי לשום מקום… עם הצרור?… עם איזה צרור?”… – בפעם הזאת נפתחו אזני הזקנה והיא התחילה רוטנת: “לטפול שקר שכזה, ועוד על בעל-מום! במה חטא לפניך?” – הדבר היה לזרא לי ואצא מתוך החלטה למצוא את החידה הזאת.

התעטפתי באדרת, ישבתי על אבן ליַד הגדר והסתכלתי במרחק; לפנַי השתרע הים, שנסער מסופת הלילה, ושאונו החַדגוָני, הדומה לרטון קריה, ההולכת ושוקעת בשֵׁנה, הזכיר לי שנים שעברו וישא את רעיונותי צפוֹנה, אל בירתנו הקרה. נרגש מן הזכרונות נרדמתי… עברה שעה ואולי עוד יותר… פתאם הפתיע קול-שירה את אזני. כן, זו היתה שירה, זה היה קול רענן של אשה, – ואולם מאין? אני מקשיב – הנגון מסֻדר יפה, פעם ממֻשך ועצוב ופעם פזיז ועַליז. אני מביט לעברים – מסביב אין איש; אני מקשיב שוב – הצלילים כאלו נופלים ממרום, הרימותי את עיני: על גג אכסניָתי עמדה נערה לבושה שמלה מנֻמרה וצמותיה פרועות, – בתולת־מים אמתית. בהגִנה בכף-ידה על עיניה מפני קרני-השמש הסתכלה בהתרכזות במרחק; רגע שחקה ודברה לנפשה ורגע פתחה שוב בשירה.

דברי השירה הזאת חרותים בזכרוני מראשם ועד סופם:

"עַל־פְּנֵי רַחֲבֵי־חפֶש,

עַל הַיָּם הַיָּרֹק,

שׁוֹטְטוֹת אֳנִיוֹת

צְחוֹרוֹת־הַמִּפְרָשִׂים.

בֵּינוֹת לָאֳנִיּוֹת

נִשֵּׂאת לָהּ סִירָתִי,

אֵין לָהּ נֵס וּמִפְרָש,

יֵשׁ לָהּ רַק מְשׁוֹטִים

וּבִסְעֹר הַסְּעָרָה

יִשְּׂאוּ הָאֳנִיות,

יִשְּׂאוּ אֶת כַּנְפֵיהֶן,

יִדְאוּ לְכָל עֵבָר,

אָז לַיָּם אֶשְׁתַּחֲוֶה,

אֶקֹּד וְאֶשְׁתַּחֲוֶה:

אַל־נָא בְסִירָתִי,

אַל לְרָע בָּהּ תִּגַּע:

בָּהּ חֲפָצִים נָאִים,

אוֹצְרוֹת כָּל־יְקָר בָּהּ,

גִּבּוֹר עַז יַנְהִיגָהּ

בַּאֲפֵלַת לָיְלָה".

שלא ברצוני נצנצה במֹחי מחשבה, שבלילה שמעתי אותו קול גופא; שקעתי לרגע בהרהורים וכשהבטתי שוב אל הגג כבר נעלמה משם הנערה.

פתאם עברה על-ידי, כשהיא משוררת איזה נגון חדש, ובתופפה באצבעותיה נכנסה במרוצה אל הזקנה ושם התחיל אצלן איזה דין-ודברים. הזקנה כעסה, הנערה שׂחקה בקול גדול, אך הנה אני רואה, שבתולת-המים שלי רצה שנית בקפיצה; בהגיעה למקום מושבי עמדה רגע והביטה בהתרכזות לתוך עיני, כאלו השתוממה למראה פני; אחר-כך הסֵבה את פניה בשויון-נפש ותלך בדממה אל הנמל. אך בזה עוד לא נגמר הדבר: יום שלם הסתובבה על־יד דירתי; שירותיה וקפיצותיה לא חדלו אף רגע. יצור מוּזר! בפניה לא היו כל סִמני שגעון; להפך, היא כוננה עלי את עיניה בהתרכזות של עזות והעינים האלה היו מחֻננות, כמדֻמה, באיזה כֹח מושך ובכל ּפעם ופעם כאלו חכו לשאלה. ואולם רק החלותי לדבר, היתה מתחמקת ובורחת, כשהיא מחַייכת בערמה.

באמת ואמונה: עוד לא ראיתי אשה כזו מימי: היא לא היתה יפהפיה כלל, אך לי יש דעות קדומות גם בנוגע ליֹפי, בה היה הרבה מהגזע המיֻחס… הגזע בנשים, כמו בסוסים, הוא ענין חשוב מאד; התגלית הזאת נעשתה על-ידי הדור החדש שבצרפת. הוא, כלומר הגזע, ולא הדור החדש שבצרפת, מתבטא על־פי רֹב במִצְעָד בידים וברגלים; ביחוד יש לחֹטם ערך גדול. חֹטם ישר הוא ברוסיה חזון יקר יותר מרגל קטנה. למשוררת שלי היתה כמדֻמה לא יותר משמֹנה-עשרה שנה. הגמישות הנפלאה של גזרתה, האֹפן המיֻחד, שבו היתה מרכינה את ראשה, שערותיה הערמוניות, הארֻכות, וברַק־הזהב של עורה השזוף, עור צוארה וכתפיה, – כל זה צודד את נפשי. אף כי במבטיה האלכסוניים קראתי דבר־מה פרא ומעורר חשד, אף כי בת-צחוקה גלתה טפח וכסתה טפחַים, אך זהו כֹחן של דעות קדומות: חטמה הישר הוציאני מדעתי, –דמיתי, כי מצאתי את מִינְיון של גֶטֶה, את היצור המֻפלא הזה של דמיונו הגרמני; ובאמת, דמיון גדול היה בין שתי אלה: אותו המעבר המהיר מההתרגשות היותר גדולה לקפאון גמור, אותם הדִבורים הסודיים, אותן הקפיצות והשירות המוזרות…

לעת ערב עצרתיה בפתח ואפתח בשיחה בזו:

–“הגידי לי, יפהפיה, מה עשית היום על הגג?” – “הבטתי, מאין נושב הרוח”. “מה לך ולרוח?” – “במקום הרוח שם האֹשר” – “וכי מה? כלום התכַּוַנת למשֹׁך אליך את האשר בשירך?” – “באשר שירה, שם גם הצלחה”. “ואם יבוא האסון לקול שירך?” – “ומה בכך? אם לא יבוא ששון יבוא אסון, אך גם מצרה לנחת רק פסיעה אחת”. – “ומי לִמדך את השירה הזאת?” – “איש לא לִמדני; כשינוח עלי הרוח – ושרתי; מי שראוי לשמעה, ישמענה, ומי שלא ראוי, לא יביננה”. – “ומה שמך, המשוררת שלי?” – “מי שהכניסַני בברית, הוא יודע”. – “ומי הכניסך?” – “מאין לי לדעת?” – “אך זוהי שומרת סוד! ואולם לי נגלה דבר־מה ממצפונותיך (פניה לא נשתנו, שפתיה לא נעו, כאלו לא נגע לה הדבר כלל); נודע לי, שבלילה הלכת אל החוף”. – ואני ספרתי לה בחשיבות כל מה שראיתי, בחשבי להביאה במבוכה, אבל לא מניה ולא מקצתיה! היא פרצה בצחוק גדול. – “הרבה ראית, אך תדע מעט; ומה שתדע, שמֹר מכל משמר”. – “ואם יעלה, למשל, בדעתי להודיע מזה לשר-המבצר?” – ובדברי זאת העמדתי פנים רציניים, פנים זועפים. היא קפצה פתאם, פתחה בשיר ונעלמה כצפור, שהחרידוה מבין השיחים. דברי האחרונים לא היו דברים בעתּם; באותה שעה לא שערתי את חשיבותם, ואולם לסוף היתה לי הזדמנות להתחרט עליהם.

אך נטו הצללים ואני צויתי לקוזק להחם את הקומקום, הדלקתי נר ואשב אל השלחן, בעַשני את מקטרתי. עוד מעט וגמרתי את הכוס שניה והנה חרקה פתאם הדלת ומאחרי נשמע רשרוש קל, רשרוש שמלה וצעדים; נזדעזעתי ואפנה לאחורי, – זו היתה היא, בתולת-המים שלי. היא ישבה לנגדי בדממה ושתיקה ונעצה בי את עיניה; מבטהּ, לא אדע בעצמי משום מה, נראה לי רך וענֹג עד להפליא: הוא הזכיר לי את אחד המבטים ההם, שבשנים שעברו שלטו בחיי שלטון בלי-מצרים, היא חכתה, כמדֻמה, לשאלה; אך אני שתקתי מתוך מבוכה מוזרה. על פניה דחף איזה חִורון עמום, שהעיד על התרגשות-הנפש; ידה תעתה בלי-מטרה על-פני השֻׁלחן ואני הבחנתי בה רטט קל; חזהָּ התרומם לרגעים כחזקה ולרגעים נדמה, שהיא עוצרת את נשימתה, הקומדיה הזאת כבר התחילה להיות לי לזרא ואתכונן להפסיקה באֹפן פרוזאי ביותר, הַינו להציע לה כוס חמים, אך פתאם קפצה ממקומה; חבקה בידיה את צוארי ונשיקה רטֻבּה, לוהטת, צלצלה על שפתי, עיני חשכו, ראשי סחרחר, לחצתיה בזרועותי בכל כֹח תאות-הנעורים, אך היא התחמקה מידי כנחש בלחשה באזני: “הלילה, כשׁיֵרָדמו כֻּלם, צא אל שפת הים”, ותתפרץ מחדרי כחץ. בפָּלוש הפכה על פניהם את הקומקום ואת הנר, שעמדו על הרצפה. “אכן זוהי בת-שטן!” – קרא הקוזק, שהשתטח להנאתו על התבן, בקוותו להתחמם בשיורי החמים, ולקול קריאתו התעוררתי מתמהוני.

כעבור שתי שעות, כשהשתררה דממה בנמל, העירותי את הקוזק שלי. “אם אִירֶה מאקדחי, – אמרתי לו, – מהר רוץ אל החוף”. הוא לטש אלי את עיניו וענה מתוך הרגל: “שומע אני, הוד מעלתך”. – שמתי אקדח בחגורתי ואצא. היא חכתה לי על שפת המורד; לבושה היה קל מאד. מטפחת לא-גדולה עטפה את גזרתה הדקה.

– לך אחרי! – אמרה לי באחזה בידי ונתחיל לרדת, איני מבין, איך לא נשברה מפרקתי; הלכנו באותה הדרך עצמה, שבּה הלכתי אתמול אחרי העִוֵר. הלבנה עוד לא עלתה ורק שני כוכבים קטנים, כשני מגדלי־הצלה, הבריקו ברקיע הכחֹל־אפל. גלים כבדים התגלגלו זה אחר זה בקֶצב נכון, בהרימם לאט לאט סירה בודדה, הנשענה אל החוף. “נרד אל הסירה”, – אמרה בת־לִויתי. פקפקתי: איני אוהב טיולים סנטימנטלים על־פני הים; ואולם השעה לא היתה שעת־כֹשר להסוג אחור. היא קפצה לתוך הסירה, אני אחריה ובטרם שהספקתי להתפכח מתמהוני ראיתי, שאנו צפים על־פני המים.

– “מה פֵּשר הדבר?” אמרתי לה בכעס. – “פֵּשר הדבר, – ענתה בהושיבה אותי על הספסל ובחבקה את גזרתי בידיה, – פֵּשר הדבר, שאני אוהבת אותך”… לחיה נלחצה אל לחיי ואני הרגשתי על פני את נשימתה הלוהטת. פתאם נפל איזה דבר בשאון המימה. שלחתי את ידי אל חגורתי, – האקדח איננו! הה, ברגע זה גֻּנב חשד נורא אל נפשי ודמי שטף בכֹח אל ראשי. אני מביט לעברים, – החוף רחוק ממנו כמאה וחמשים אמה ואני איני יודע לשחות! אני מנסה לדחותה ממנו, אך היא הסתבכה בבגדי כחתול ופתאם כמעט שנפלתי המימה מדחיפה עצומה. הסירה התנועעה, אך אני החזקתי מעמד ובינינו התחילה מלחמה של יאוש; קצפי הוסיף לי אונים, אך במהרה נוכחתי, שהיא עולה עלי בזריזותה… “מה כַּוָנתך?” – צעקתי בלחצי בחזקה את ידיה הקטנות; אצבעותיה השמיעו קול נֵפץ, אך היא גם לא צעקה: טבע־הנחש שלה הבליג על הענוי הזה.

– “ראית, – ענתה, – תַּכֶּנו בלשון!” – ובאַמצה את כל כחותיה הפילתני על שולי הסירה; שנינו הֻפשלנו ראשנוּ ורֻבֵּנו אל מעבר לסירה; שערותיה נגעו במים; הרגע היה רגע מכריע. נשענתי בברכי בקרקעיתה של הסירה, בידי האחת תפשתי את צַמתה, בשנִיה לָפַתִּי את צוארה, היא הוציאה את בגדי מתוך אצבעותיה ובו ברגע הטלתיה אל הגלים.

כבר היה חֹשך; ראשה נצנץ פעם ושתים בין קצף המשברים ויותר לא ראיתי דבר…

בקרקעית הסירה מצאתי מחצית של משוט ישן ובדי־עמל הגעתי בעזרתה אל החוף. בלכתי הביתה דרך החוף הבטתי שלא ברצוני לאותו עֵבר, ששם חִכה אתמול העִור לַשַׁיָט הלֵילי. הלבנה צפה כבר על־פני השמים ולי נדמה, שאיש לבוש־בדים ישב על שפת הים; סקרנותי עוררה אותי, ובהתגנבי בדממה שכבתי בעשב מעל לתלולית החוף; בהוציאי את ראשי יכֹלתי לראות היטב מראש הסלע את כל מה שנעשה מתחת, ולא התפלאתי ביותר, אלא שכמעט גם שמחתי, בהכירי את בתולת־המים שלי. היא סחטה את קצף הים משערותיה הארֻכּות; כֻתּנתה הרטֻבּה סִמְנָה בדיוק את גזרתה הגמישה ואת חָזֶהָ הגבוה. עוד מעט ומרחוק נראתה סירה, שהלכה וקרבה במהירות. מתוכה יצא, כִּבְלֵיל־אתמול, איש לבוש מצנפת טטרית, ואולם שערותיו היו גזוזות כדרך הקוזקים ומֵחגורת־העור שלו בלטה מאכלת גדולה. “יַנקא,” – אמרה, – הכל אבד!" – אחר־כך הוסיפו לדבּר ואולם בלחש כזה, שלא שמעתי דבר. – “והיכן העִור?” – שאל לבסוף יַנקא בהרימו את קולו. – “שלחתיו” – נשמעה תשובה. כעבור רגעים אחדים בא העִור, בסחבו על שכמו שק, ששמוהו בסירה.

– שמע, סֻמָּא! – אמר יַנקא, – אל תסיח את דעתך מהמקום ההוא… יודע אתה, להיכן אני מתכַוֵּן… שם סחורות יקרות… מסֹר לפלוני (הוא קרא באיזה שֵׁם, אך לא שמעתיו בדיוק), כי מיום זה והלאה לא אוסיף לשרתו; הענינים יגעים, הוא לא יראני עוד; יש סכנה בדבר; אלכה לבקש עבודה במקום אחר, אך הוא לא ימצא עוד אמיץ־לב כמוני. אף גם זאת תֹאמר לו, כי לולא קפח את שכרו של יַנקא, כי אז לא עזבהו; אני אמצא לי את דרכי תמיד, באשר אך שם נושב הרוח והים מכה גלים!" – הוא שתק רגע והוסיף: “היא תסע יחד אתי; לה אי־אפשר להשאר כאן; ולזקנה תגיד, כי כבר באה עִתה להאָסף אל עמה… לכֹל זמן… ואותנו לא תוסיף עוד לראות”.

– ואני? – אמר העִור בקול מבקש רחמים.

– איזה צֹרך יש לי בך? – נשמעה תשובה.

בינתים ובתולת־המים שלי קפצה לתוך הסירה ונפנפה בידה לחבֵרהּ; זה שׂם דבר־מה ביד העִור ושח: “הֵא, קנה לך תופינים”. – “ויותר לא כלום?” – אמר העִור. ־ “טוב, הא לך עוד”. – והמטבע שנפלה השמיעה קול צלצול בהתנגפה באבן. העִור לא הרים אותה. יַנקא ישב בסירה; הרוח נשב מעבר החוף; הם פרשׂו מפרשׂ קטן ונִשׂאו במהירות. עוד זמן־רב נצנץ המפרשׂ הלבן לנגֹהות הלבנה בין הגלים האפלים; העִור הוסיף לשבת על שפת הים ופתאם שמעתי כמו קול־בכי: הנער העִור כאִלו בכה והִרבה, הִרבה לבכות… נעצבתי אל לבי: למה זה היה לגורל לטלטלני אל משפחה שלוה של מבריחי־מכס ישרים? כאבן, שהֻשלכה למי־מנוחות, החרדתי את מנוחתם וכמעט שצללתי בעצמו כאבן במים!

שבתי הביתה. בפָּלוּש דלק עוד, בהשמיעו קול־נפץ, שיור הנר, שהיה תחוב בקערת־עץ, והקוזק שלי, למרות פקֻדתי, ישן שנה עמֻקה, בהחזיקו את הרובה בשתי ידיו. מבלי להעירו לקחתי את הנר ואכּנס החדרה. אהה! מלתחתי, חרבי עם קשוטי־הכסף, חניתי, חנית־דַּגֶסְטַן, מַתּנתו של חברי, – הכל נעלם. רק עתה הבינותי, מה הם החפצים, שסחב העִור הארור. בהעירי את הקוזק בדחיפה לא־נמוסית כלל, דברתי אתו קשות, חרפתיו, אך את הנעשה אין להשיב! ובאמת, כלום לא היו לועגים לי, אלמלא קָבַלְתִּי לפני הרשות, על שנער עִוִר הציגני ככלי ריק ונערה בת שמֹנה־עשרה כמעט שהטביעתני? תודה לאל, בבֹקר כבר אפשר היה לנסוע ואני עזבתי את טַמַן. מה היה בסופם של הזקנה ושל העִור המסכן – לא אדע. ובאמת מה לי ולשמחותיהם או לצרוּתיהם של בני־אדם, לי, לאופיצר נודד, ומה גם שבתעודת־מסעי כתוב בפֵרוש, שהנני נוסע לרגלי עסקי הממשלה.


ב. הַנְּסִיכָה מֶרִי


י"א מאי.

אתמול באתי לִפְיַטִיגוֹרְסְק ואשׂכֹר לי דירה בקצה העיר במקום גבוה ביותר, לרגלי הר מַשּׁוּק: בהיות הסערה ירדו העבים עד לגג מעוני. היום, בחמש שעות בבֹקר, בפתחי את החלון, מלא חדרי ריח פרחים, הצומחים בגִנה הצנועה. ענפיהן של הדֻבדבָניות הפורחות נשקפים אלי אל החלון, והרוח מרַפד לפעמים את שֻלחן־כתיבתי בנִצתן הלבנה. משלשת עברים מתגלה לעיני מראה נפלא: במערב מכחיל בֶּשְּׁטוּ בעל חמשת־הראשים, כֶּ“ענן האחרון של סופה שחָלפה” 16; בצפון מתנוסס מַשּׁוּק במצנפת־פרס שׂעירה ומכסַה את כל החלק הצפוני של הרקיע; המראה מצד מזרח יותר משַׂמח: למטה מבריקה בשפעת גוָנים עירה נקיה, חדשה; הומים מעינות־מרפא, גועש ערב־רב של אֻמות שונות; הרחק הרחק נתללים בחצי־עגול ההרים, שכל אחד מהם כחֹל ומעֻרפל מחברו, ובקצה האֹפק נמשכת שלשלת־הכסף של פסגות השלג, החל מקַזְבֵּק וכלות בעֶלְבְּרוּס בעל שני הרָאשים… מה עליזים החיים בארץ שכזו! איזה רגש חדוה נסוך בכל עורקי. האויר טהור ורענן כנשיקת ילד; השמש בהירה, השמים כחֻלים, – כלום לא די בזה? מה בצע בכל התאווֹת, השאיפות, החרטות?… אך כבר הגיעה שעתי. אלכה אל מַעיַן־אלישֶׁבע: אומרים, שבבֹקר מתאסף שם כל הקהל.

ירדתי אל מרכז העיר ואלך דרך הפרדס, ששם פגשתי קבוצות עצובות אחדות, העולות לאִטן על ההר; אלה היו על־פי־רֹב בעלי־אחֻזות מגליל הערָבה: זה היה אפשר להכיר תכף על־פי המעילים הבּלים של הבעלים ועל־פי המחלצות הנהדרות של נשיהם ובנותיהם. אלה האחרונות ידעו כבר, כנראה, את כל הצעירים, שבאו למעינות הרפואה, אחד מהם לא נעדר, מפני שהביטו אלי בסקרנות ענֻגּה.

הגִזרה הפטרבורגית של מעילי הביאה אותן לידי טעות ואולם במהרה, לאחר שראו על כתפי אֶפולֶטות של אופיצר פשוט, הסבו ממני את פניהן ברֹגז.

נשיהם של הפקידים המקומיים, שהיו במובן ידוע “בעלות־הבית” של המעינות, היו יותר נוחות; להן יש לוֹרנִיטוֹת, הן אינן שמות־לב לבגדי־השׂרָד, הן הסכינו בקוקז לפגוש לב לוהט מתחת לכפתור מסֻמן במִספר ושׂכל מפֻתח מתחת לכובע לבן. הגבירות הללו – חִנָן גדול מאד וחִנָן חי לאֹרך ימים! בכל שנה ושנה יש להן מעריצים חדשים ובזה אולי סוד חביבותן, שאין לה סוף. בהתרוממי במשעול הצר אל מַעיַן־אלישבע עברתי על־יד כנופית גברים, מהם לבושים בבגדי־אזרחים ומהם – בבגדי צבא. הללו, כפי שנודע לי אחר־כך, הם מפלגה מיֻחדת בתוך הבאים למעינות־הרפואה. הם שותים ודוקא לא מים; הם ממעיטים לטַיֵל, הם משׂחקים בקלפים ומתאוננים על השעמום. הם מקפידים על היֹפי: בהורידם את כוסם הנתונה בשׂבָכה לתוך מי הגפרית החֻמצנית יתיצבו במצבים אֲקַדֵמיים; בני מעמד־האזרחים עונדים לצוארם עניבות־תכלת בהירות, פקידי־הצבא מוציאים מבעד לצוארון־מעילם את הצוארון המקֻפל של חלוקם. בפיהם יבוזו מאד לבנות ערי־השׂדה, אף יתגעגעו לאולמי־האורחים של אצילי עיר־הבירה, אף כי באולמים ההם אין להם מהלכים.

אך הנה הבאר… בקרבתה, על רחבה קטנה, בנוי בית קטן, בעל גג אדֹם, הוא בית־האמבטאות; לא רחוק ממנו משׂתרעת גזוזטרה, ששם מטַילים בשעת גשם. אופיצרים פצועים אחדים, שהחזיקו בידם את קַבּיהם, ישבו על ספסל ופניהם חִורים ועצובים. גבירות אחדות התהלכו על הרחבה הנה והנה, כשהן מצפות לפעֻלת מי־המרפא. לשתים־שלוש מהן היו פנים נחמדים. מתחת לשׂדרות הגפנים, המכסות את מדרון מַשוּק, נצנצה לפעמים מגבעת מגֻוֶנת. שם טִיְלה, בודאי, אחת מאלה, האוהבות להתבודד בשְׁנַיִם, יען כי ליד מגבעת שכזו ראיתי תמיד או כובע צבאי או כובע־אזרחים עגֹל מָשחת־המראה. על סלע זקוף, ששם בנויה סֻכּה, המכֻנה כִּנּוֹר אֵאוֹלוֹס עמדו חובבי מראות הטבע וכוננו את הטֶלֶסקוֹפוס לעבר עלברוּס; ביניהם היו גם שני מחנכים עם תלמידיהם, שבאו להתרפא ממחלת־השקדים.

עמדתי, כשאני נושם בכבדות, על ראש ההר, ובהשעני אל זוית הבית התחלתי סוקר את הסביבה היפה; פתאם שמעתי קול ידוע לי:

– פצ’ורין! ההנך פה זה מזמן?

אני פונה לאחורי: גְרוּשְׁנִיצְקִי! חבקנו איש את אחיו.

התוַדעתי לו באחת מפלוגות המערכה. הוא נפצע בכדור ברגלו ויצא למעינות הרפואה כשבוע לפני צאתי.

גרוּשניצקי הוא יוּנְקֶר. הוא עובד בצבא רק זה שנה ונושא לשם גנדרנות מיֻחדה סָגוֹס גס של חַיָלִים. לו יש צלב גיאורגי. מבנה־גוו יפה, פניו שזופים, שערותיו שחורות; על־פי מראהו אפשר לחשבו לבן עשרים וחמש, אף כי באמת אולי לא מלאו לו עוד עשרים ואחת. בדבּרו הוא משפיל את ראשו לאחוריו ומסלסל בכל רגע את שפמו בידו השמאלית, מפני שימינו נשענת בקַב. הוא מדבר במהירות ובלשון־מליצה: הוא אחד מאלה, שלכל מקרי החיים יש להם מן המוכן פרַזות נהדרות; רגש היֹפי מוזר להם לגמרי ותמיד הם מתקשטים מתוך חשיבות בהרגשות לא־מצויות, בתאוות נשגבות וביסורים יוצאים מן הכלל. לעשות רֹשם – זה תענוגם; בנות ערי־השדה הרומַנטיות מתאהבות בהם עד לשגעון. לעת זקנה הם נעשים או לבעלי־אחוזות שלוים או לשכורים; ויש שגם מזה ומזה לא יניחו את ידם. בנשמתם יש לפעמים הרבה תכונות טובות, ואולם אין בה אף קורטוב של שירה. תשוקתו המיֻחדת של גרושניצקי היה הַדִּקְלוּם: הוא היה משפיע תמיד שפע של דברים, כשהיתה השיחה מוסַבה על איזה מֻשג מָפשט; להתוַכח עמו לא יכלתי מעולם. הוא אינו עונה על השגותיהם של בני־שיחתו, הוא אינו שומע להם. רק יעמדו לרגע מִדַּבֵּר יפתח בנאום ארֹך, שלכאורה יש לו איזה קשר עם דבריהם הקודמים, ואולם באמת אינו אלא המשך דבריו הוא.

הוא שנון למדי, מכתמיו לפעמים מעוררים צחוק ואולם אינם קולעים לעולם אל המטרה ואינם עוקצים: הוא לא ימית איש ברוח שפתיו; הוא אינו יודע את האנשים ואת חולשותיהם, מפני שכל חייו היה עסוק רק בעצמו. אדיר כל חפצו להעָשות גבור של רומן. הוא התאמץ לעתים קרובות כל־כך להוכיח לאחרים, שהוא יצור לא מעולם זה, הנדון ליסורים נעלמים, עד כי כמעט האמין בזה בעצמו. לפיכך הוא מתגאה כל־כך על המעיל הגס שלו, מעיל־החַילים! אני הבינותיו על בֻּריו ומפני זה אינו אוהב אותי, אף כי מלבַר יחוסינו ידידותיים מאד.

גרושניצקי עשה לו שֵׁם כשֵׁם אחד הגבורים; אני ראיתיו על שדה־קרב: הוא מנפנף בחרבו וקופץ בראש, בעָצמו את עיניו. כמדֻמה, שגבורה זו אינה גבורה רוסית אמתית!

גם אני איני אוהבו: אני מרגיש שבזמן מן הזמנים נתנגש במשעול צר, ואז מרה תהיה אחריתו של אחד מאתנו.

נסיעתו לְקַוְקַז גם היא פרי דמיונו הרומַנטי; אני בטוח כי בערב עזבו את כפר אביו סח בפנים קודרים לאיזו שכֵנה טובת־מראה, שהוא נוסע לא, פשוט, כדי לעבוד בצבא, אלא שהוא מחפש את המות, מפני… כאן כסה בודאי את עיניו בידו והמשיך: “לא, היא (או אַתְּ) לא צריכה לדעת מזה. נשמתך הטהורה תזדעזע… ולשם מה? מה לך ולי? כלום תביני לרעי?”… וכ' וכו'.

הוא שׂח לי בעצמו, כי הסבה שעוררתהו להכנס לגדוד פלוני, תשאר סוד כמוס בינו ובין השמים.

אגב, ברגעים שהוא מסיר את האֲפֵר הטרַגי מעל פניו, הוא נחמד למדי.

התענינתי לראותו בחברת נשים: שם, בודאי, הוא משנס את מתניו כדבעי!

עכשו נפגשנו כהפגש חברים ישנים. אני התחלתי לחקרו ולדרשו על אֹפן החיים במעינות־הרפואה ועל האנשים המצֻינים שבמקומות האלה.

– אנו חיים כאן באֹפן פרוזאי למדי, – אמר בהאנחו: – השותים מים בבֹקר רשלנים ככל החולים, והשותים יין בערב טרחנים ככל הבריאים. נשים יש כאן, אלא שמעטים התנחומים, שהן מביאות לנו: הן משׂחקות בקלפים, מתלבושת בלי־טעם ומדברות צרפתית במבטא נורא. בשנה זו באה ממוסקבה רק הנסיכה לִיגוֹבְסְקִי ובתה, אלא שאני איני מכירן. מעיל־החַילים שלי – אות קין. החמלה, שהוא מעורר, מעיקה כנדבה.

ברגע זה עברו ממולנו אל הבאר שתי נשים. האחת באה־בימים והשניה צעירה, זקופה. את פניהן לא ראיתי מבעד למגבעותיהן, אך הן היו לבושות על־פי חֻקי הטעם המשֻׁבח ביותר: לא היה שום דבר מיֻתּר. השניה היתה לבושה בשמלה סגורה gris de perles; מטפחת־משי דקה התפתלה מסביב לצוארה הגמיש. נעלים couleur puce הִדקו את רגליה הקטנות והדקות באֹפן נחמד כל־כך, עד שגם אלה שלא באו עד חקר סתרי היֹפי, לא היו יכולים בודאי להתאפק מקריאת התפעלות. במצעדה הקל, אך האצילי, היה דבר־מה צעיר וטהור, שאי־אפשר לבטאו במלים, אך הוא מובן לעין. כשעברה ממולנו נדף ממנה ריח נפלא, כריח הנודף לפעמים מפִּתקת אשה חביבה.

– זוהי הנסיכה לִיגוֹבְסְקִי ואִתה בתה מֶרִי, כפי שהיא קוראת לה בנוסח האנגלי. רק זה שלשה ימים, שבאו הֵנה.

– ואף־על־פי־כן הנך יודע כבר את שמה?

– כן, שמעתי במקרה, – ענה בהתאדמו, – אודה, כי אין לי שום חפץ להתוַדע אליהן. האצילים הגאיונים הללו מביטים עלינו, בני האַרְמִיָּה17, כהבֵּט על פראים. ומה להם, אם יש שׂכל תחת כובע מסֻמן במספר ואם יש לב תחת מעיל גס?

– מעיל מסֻכן, – אמרתי בחַיכי. – ומי הוא האדון הזה, הנגש אליהן ומגיש להן כוס בהכנעה שכזו?

– זהו טַרְזָן מוסקבאי. שמו רַיֶּבִיץ. הוא משַׂחק בקלפים: זה נִכּר תכף על־פי שרשרת־הזהב הגדולה, המתפתלת על־פני מקטֹרן־התכלת שלו. ומה עָב הקָנה שבידו! ממש כמו אצל רובינזון קְרוּזֶה. אגב: ראוּים לתשומת־לב גם זקנו ותסרָקתו, העשויים a là moujik
18

– הנך מלא שנאה לכל המין האנושי.

– ולא לחנם.

– האמנם?

באותה שעה עזבו הגבירות את הבאר ויעברו על־ידנו. גרושניצקי הספיק להתיצב במצב דרַמַטי בעזרת קַבּו ויען לי צרפתית בקול רם:"Mon cher, je hais les hommes pour ne pas les mépriser, car autrement la vie serait une farce frop degoutable.
19

בתה הנחמדה של הנסיכה הפנתה את פניה ושלחה לנואם מבט ארֹך של סקרנות. כַונת המבט הזה לא היתה ברורה כלל, אלא שבכל אֹפן לא היה זה מבט של לעג. ברכתי בלבבי את גרושניצקי מעֹמק־נפשי לנצחונו זה.

– מֶרִי זו, – אמרתי לו, – היא נחמדה מאד. עיניה הן של קטיפה, קטיפה ממש; אני מיעץ לך להשתמש בהשואה זו, מדי דברך על עיניה; שמורותיה התחתונות והעליונות הן ארֻכות כל־כך, עד כי קרני־השמש אינן משתקפות באישוניה. אני אוהב עינים מחֻסרות־ברק כאלה; הן רכות כל־כך, כאלו הן מלטפות אותי. אגב, כמדֻמני, רק הן לבדן משוות חן על פניה!… ומה שִׁניה? הלבנות הן? זה חשוב מאד! צר, שלא כבדה בבת־צחוק את נאומך הנהדר. – אתה מדבר על אשה יפה כמו שמדברים על סוס אנגלי, – אמר גרושניצקי בהתמרמרות.

  • Mon cher – עניתי לו בהתאמצי לדבר בסגנונו, – je méprise les femmes pour ne pas les aimer, car autrement la vie serait un mélodrama frop ridicule.
    20 הסבֹתי את פני ואלך. כחצי שעה טִיַלתי בשׂדרות הגפנים, על סלעי־הגיר ובחורשות־השיחים הצומחים ביניהם. החֹם התגבר ואמהר הביתה. בעברי מול מעין הגפרית־החֻמצנית עמדתי לנוח בצל הגזוזטרה המקֹרה ולרגלי זאת הייתי עד־ראיה מחזה מענין למדי. הנפשות הפועלות נמצאו במצב כזה: הנסיכה והטַרזן המוסקבאי ישבו בגזוזטרה על ספסל, כשהם עסוקים, כנראה, בשיחה רצינית; בתה, שגמרה בודאי לשתות את הכוס האחרונה, התהלכה הֵנה והֵנה שקועה במחשבות; גרושניצקי עמד על שפת הבאר; מלבדם לא היה איש על הרחבה.

הקרבתי לגשת ואתחבא מאחרי קרן־הזוית של הגזוזטרה. ברגע זה נפלה כוס גרושניצקי מידו על החול; הוא התאמץ להרימה, אך רגלו הפצועה הפריעה בעדו. המסכן התנכל בכל מיני התנכלֻיות בהשָׁענו על קַבּו, אך לשוא. פניו המלאים רגש הפיקו באמת מצוקת־נפש.

הנסיכה הצעירה מֶרִי היטיבה ממני לראות כל זה.

קל כצפור נגשה אליו בקפיצה, כפפה קומתה, הרימה את הכוס והגישַׁתּה לו בתנועה מלאה חן נפלא; אחר־כך התאדמה מאד, הביטה לעבר הגזוזטרה ובהוָכחה, כי אמה לא ראתה דבר, נרגעה, כנראה, תכף. כשפתח גרושניצקי את פיו להודות לה, כבר הרחיקה ללכת. בעוד רגע יצאה מהגזוזטרה בלוית אמה והטַרזן, אך בעברה מול גרושניצקי העמידה פנים רציניים וחשובים, מבלי שְׁעוֹת לעברו ומבלי התבונן במבטו הנלהב שבו לִוה אותה שעה ארֻכה, עד שירדה מההר ותעלם מאחרי התרזות הקטנות של הפרדס… אך הנה נצנצה מגבעתה ברחוב; היא נכנסה בשער אחד הבתים היותר מהֻדרים שבפיַטיגוֹרסק. אחריה עברה הנסיכה, שנפרדה אצל השער מעל רַיֶביץ'.

רק אז ראני היונקר המסכן, הנלהב. – הראית? – אמר אלי בלחצו את ידי בחזקה, – מלאך ממש!

– וכי מה? – שאלתיו, כשפני מביעים תמימות יתרה.

– כלום לא ראית?

– לא, ראיתי: היא הרימה את כוסך. לוּ נמצא השומר באותו מעמד, כי אז עשה גם הוא כזאת, וביותר מהירות עוד, מתוך תקוה לקבל דמי־שתיה. אגב, לא יפלא, שרחמיה נכמרו עליך: אתה עִוית את פניך באֹפן נורא מאד, בפסעך על רגלך הפצועה.

– וכלום לא התפעלת כלל בהביטך אליה ברגע ההוא, כשקָרנו פניה מזיו נשמתה?

– לא.

שקרתי; אך חפצתי להרעימו. יש לי טבע לדבר את ההפך, להתנגד; כל חיי הם שלשלת של מקרי התנגדות, התנגדות לרגש או לשׂכל. בחברתו של איש בעל־התפעלות אני נעשה קר ככפור, ויש לשער, שלוּ באתי במגע ומשא עם בן־אדם מרֻשׁל וקר־המזג, כי אז נהפכתי לבעל־דמיון נלהב. אף גם אתוַדה, כי רגש לא־נעים, אך ידוע לי מכבר חלף בלבי: זה היה רגש הקנאה; אני אומר באֹמץ־לב: “קנאה”, מפני שהסכנתי להִתְוַדוֹת לפני עצמי על הכֹל; אך מסֻפקני, אם ימָצא עול־ימים, שבפגשו אשה נאה, המסִבה את תשומת־לבו ונותנה את משפט הבכורה לאחר, הזר לה כמוהו, מסֻפקני, אני אומר, אם ימצא עול־ימים, שנתגדל כמובן בחוגי הצבור הגבוהים (שהסכין לפַנק את אהבת־עצמו), שדבר זה לא יגרום לו צער. ירדתי יחד עם גרושניצקי מן ההר, הלכנו דרך הפרדס, ונעבור על־יד חלונות הבית, ששם נעלמה היפהפיה שלנו. היא ישבה ליד החלון. גרושניצקי משך בידי וַיָעֶף עליה את אחד המבטים הענֻגים־עכורים, הממעיטים כל־כך לפעול על הנשים. אני כוננתי לעברה את הלורניטה שלי ואֵרא, שהיא שחקה לקראת מבטו ושהלורניטה החצופה שלי הכעיסַתּה גם כעס. ובאמת, איך זה מֵעֵז איזה פקיד קוקזי להסתכל מבעד שפוֹפַרתו בנסיכה מוסקבאית?…

י"ג מאי

היום בבֹקר סר אלי הרופא; שמו וֶרְנֶר, אך רוסי הוא. וכי יש איזה פלא בדבר? ידעתי בן־אדם אחר, ששמו אִיבַנוֹב והוא גרמני.

וֶרְנֶר הוא אדם מצֻין מהרבה טעמים. הוא ספקן ומטריאליסטן כרֻבם של הרופאים ויחד עם זה גם משורר – ולא על דרך ההלצה, משורר במעשה ולפעמים גם בדבור, אף כי לא כתב בחייו גם שני חרוזים, הוא אִזן וחִקר את כל המיתרים המתרגשים של לב האדם, כמו שחוקרים ובודקים את עורקי הפגר, אך לא יכול מעולם להשתמש בידיעותיו: כן יש שלפעמים אמן־הנתוח אינו יכול לרפא מקדחת. על־פי רֹב היה וֶרנר מלגלג על חוליו, אך פעם ראיתיו בבכותו, בשבתו ליד חַיָל גוסס… הוא היה עני, חלם על מליונים, אך לא היה פוסע גם פסיעה אחת, לשם כסף; הוא שׂח לי, שנקל לו לעשות טוב לשונאו, מאשר לאוהבו; במקרה האחרון אין זה אלא מסחר בנדיבות, אך שנאת שונאו עוד תתגבר, כאשר יגדל גֹדל־נפשו. לשונו היתה שנונה: מחמת מכתמיו נתפרסמו טובי־מזג רבים לטפשים נקלים; מתחריו, רופאי המעינות צרי־העין הפיצו שמועה, שהוא מצַיר קריקטורות של חוליו; החולים קצפו קצף גדול וכמעט כֻּלם חדלו מדרוש בעצתו. חבריו, כלומר האנשים ההגונים באמת, שעבדו בצבא קוקז, התאמצו לתקן את המעֻוָת אך לשוא.

חיצוניותו היתה אחת מאלה, שבראות אותן איש לראשונה הן מעוררות אי־רצון בו, אך לאחר־כך הן מוצאות חן, לאחר שהעין מתרגלת להבחין בשרטוטים שאינם ישרים של הפנים רשומי נפש נעלה ורבת־נסיון. קרה לא פעם, שנשים התאהבו באנשים כאלה עד לשגעון ולא היו ממירות את כעורם ביפים של הבריאים ורעננים שבגברים; אכן יש לנשים חוש של יְפי־הנפש; אפשר, שמפני זה אנשים כוֶרנר אוהבים את הנשים בהתלהבות כזו.

וֶרנר היה נמוך־קומה, דל־בשר ורפה־אונים כילד; רגלו האחת היתה קצרה מהשניה כמו אצל בַּירוֹן; בהשואה לגופו נדמה ראשו לגדול מאד; הוא גזז את שׂערותיו עד כדי שִׁנֵי המסרק21, וגבנוניות קדקדו, שנגלתה מחמת תספֹרת זו, היתה מתמיהה את הפְרֵינוֹלוֹג בהסתבכותן המוזרה של נטיות מתנגדות זו לזו. עיניו השחורות הקטנות, שלא ידעו מנוח לעולם, התאמצו לחדור לרעיונותיו של בן־שיחתו. בבגדיו נראה טעם טוב ואהבת הנקיון; ידיו הצנומות, המלאות גידים והקטנות היו עטופות בכסיות צהֻבות־בהירות. הזיג שלו, העניבה והמקטֹרן היו תמיד מצבע שחור. הצעירים כִנוהו בשם מפיתֹפל, הוא העמיד פנים כאִלו הוא כועס על כנויָם, אך באמת נעם זה לרגש אהבת־הכבוד שלו. אנחנו הבינֹנו במהרה איש את משנהו ונהיה לחברים, אך לא לידידים, מפני שאיני מֻכשר לידידות: אחד הידידים הוא תמיד עבדו של השני, אף כי איש מהם אינו מודה בזה; להיות עבד איני יכול ולשלוט – עבודה מיַגעת במקרה זה, משום שׁנחוץ גם לרַמות; ומלבד זה הלא יש לי משרתים וכסף! הנה באיזה אֹפן היינו לחברים: אני פגשתי את וֶרנר בעיר ס., בחברה גדולה והומיה של צעירים; השיחה קבלה לסוף הערב אפי פילוסופי־מֵיטַפיסי; דברו על אמונות ודעות; כל אחד מהם היה מאמין ובטוח בדברים שונים.

– מה שנוגע לי, הנה בטוח אני רק בדבר אחד… – אמר הרופא.

– במה? – שאלתי בחפצי לשמוע חות־דעתו של בן־אדם, ששתק עד הנה.

– בזה, – ענה, – שבמֻקדם או במאֻחר, בבֹקר לא־עבות אחד, אמות.

– אני עשיר ממך! – אמרתי, אני בטוח מלבד זה עוד בדבר אחד, הַיינו: שבערב מזֹהם אחד קרה לי האסון להוָלד.

כל המסֻבים הסכימו, שאנו מדברים רִיק, אך באמת לא הגיד איש מהם דבר יותר מחֻכם. מהרגע ההוא האמַרנו איש את אחיו בתוך ההמון. היינו מזדמנים לעתים קרובות לפונדק אחד והיינו משוחחים על ענינים מָפשטים מתוך רצינות רבה, עד שנוכחנו שנינו, כי הננו מהתלים איש באחיו. אז היינו מסתכלים איש בעיני אחיו בחשיבות מרֻבה, כמו שהיו עושים, לדברי ציצֶרוֹ, האַבְגוּרִים הרומאים, ופורצים תכף לאחר זה בצחוק גדול.

אחרי צחקֵנו דֵי־שׂבעֵנו היינו נפרדים איש מעל אחיו, כשאנו שבעים רצון מהערב שבִּלינו יחד.

אני שכבתי על הספה, עיני נשואות אל הספון וידי שלובות מתחת למפרקתי, בשעה שנכנס וֶרנר לחדרי. הוא ישב על כסא, העמיד את מקלו בפנה, פהק ויודיע, כי בחוץ והולם החֹם וגדול. אני עניתי, שהזבובים אינם נותנים לי מנוח, – ונשתתק.

– שים־נא אל לב, דוקטור חביב, – אמרתי, – שלולא הטפשים שהיו לנו, כי אז היה השעמום בעולם גדול מאד… ראה־נא, הנה אנחנו שנינו אנשים חכמים; אנו יודעים מקֹדם, כי אפשר להתוכח עד לבלי־סוף ולפיכך איננו מתוכחים; כל אחד מאתנו יודע כמעט את כל רעיונותיו הכמוסים של משנהו; כל מלה ומלה – היא ספור שלם לנו; אנו רואים את תוך־תוכו של כל רגש ורגש שלנו מבעד לקלִפּה משֻׁלשׁת. הדבר המעציב נראה לנו למגֻחך, המגֻחך – מעורר עצב בנו, ובכלל, לפי האמת הננו שְׁוֵי־נפש לכל דבר, שאינו נוגע לעצמנו. ובכן אי־אפשר שנעשה חלופין ברגשותינו ורעיונותינו: אנו יודעים איש על־דבר אחיו כל מה שרצוי לנו לדעת, ולדעת יותר אין בחפצנו; נשארה לנו רק האחת: לספר חדשות, ובכן הגד־נא לי איזו חדשה.

עיפתי מנאומי הארֹך ואעצום את עיני ואפהק.

הוא ענה, אחרי חשבו רגע: – בנבובי־דבריך יש בכל זאת איזה רעיון.

– שני רעיונות, – אמרתי לו.

– אמֹר לי את האחד ואני אגיד את השני.

– טוב, הָחל! – אמרתי בהוסיפי להסתכל בספון ובשָׂחקי בנפשי.

  • הנך משתוקק לשמוע איזה פרטים בנוגע לאיזה מהאורחים, שבאו למעינות־הרפואה, ואני גם משער, למי אתה מתכַוֵּן, מפני ששם כבר שאלו על־אודותיך.

– דוקטור! באמת אי־אפשר לנו לדבר איש עם אחיו: כל אחד מאתנו קורא בנשמת חברו כבסֵפר.

– עתה בא תור הרעיון השני…

– הנה ואגדך: חפצתי להכריחך לספר דבר־מה; ראשית, מפני שלשמֹע קל יתר מאשר לדבר. שנית: כשאדם שותק בטוח הוא, שלא יוציא מפיו דברים, שהשתיקה יפה להם; שלישית: יש תקוה לשמֹע סוד זר; ורביעית: אנשים פקחים שכמותך מבכרים את השומעים על־פני המספרים. ואולם נגש אל גוף הענין: מה אמרה לך הנסיכה ליגובסקי על־אודותי?

– ההנך בטוח מאד, שזו היתה הנסיכה.. ולא בתה?…

– אני בטוח בזה לגמרי.

– מדוע?

– יען כי הבת שאלה לגרושניצקי.

– אמנם יש לך כשרון רב לשַׁעֵר השערות. הנסיכה הצעירה אמרה, שהיא בטוחה, כי אותו צעיר, הלבוש מעיל־החַיָּלים, הורד למדרגת חַיָּל על השתתפו במלחמת־בינים…

– אקוה שהשארת אותה בטעותה הנעימה.

– כמובן…

– ההתחלה נעשתה! – אמרתי בהתפעלות. – ולסופה של קומדיה זו אדאג בעצמי.

ברור, שהגורל טורח בשבילי, לבל אשתעמם. – אני מרגיש מראש, – אמר הדוקטור, – שגרושניצקי המסכן יהיה קרבנך…

– הוסיפה נא לספר, דוקטור!

– הנסיכה אמרה, שפניך מודעים לה. עניתי לה, שבודאי פגשַׁתך בפטרבורג, בחוגים המעֻלים… קראתי בשמך. הוא ידוע לה. כמדֻמנו, הקים שם המאורע שלך שאון גדול… הנסיכה התחילה לספר על־דבר הרפתקאותיך, בהוסיפה בודאי לדברי הרכילות של אחרים גם נֹפך משלה… הבת שמעה מתוך סקרנות… בדמיונה נעשית לגבור של רומן על־פי הנוסח החדש… אני לא התנגדתי לנסיכה, אף שידעתי, כי לדבריה אין יסוד.

– אכן חבר כהלכה אתה! – אמרתי בהושיטי לו את ידי. – הדוקטור לחץ אותה ברגש ויוסף:

– אם יש את נפשך, אציגך לפניה…

– בבקשה ממך – אמרתי בספקי כף, כלום גבורים זקוקים להצגה? הללו מתוַדעים רק על־ידי זה, שהם מצילים את אהובתם מסכנת המות…

– וכלום אתה מתכון באמת לחזור אחרי הצעירה?

– להפך, לגמרי להפך!… דוקטור, לסוף אני חוגג את נצחוני: הפעם לא הבַנת לרֵעי!… אגב אורחא, דבר זה גם מצַער אותי, – הוספתי אחרי רגע של שתיקה:

– אני איני מגלה לעולם את סודותי בעצמי, אך אוהב אני, שאחרים יגלום, מפני שאז יש לי תמיד האפשרות להכחישם בשעת הכֹשר. ואולם אתה מחֻיב לתאר לי את האֵם ובתה. מה טיבן?

– ראשית כל: הנסיכה היא בת ארבעים וחמש, – ענה וֶרנר, קֵבתה מצֻיָנה, אך דמה מקֻלקל; על לחייה כתמים אדֻמים". את מחצית חייה בלתה במוסקבה ותשמן מרֹב מנוחה. היא אוהבת הלצות מפֻלפלות ומדברת לפעמים בעצמה דברים לא־מנֻמסים, כשבִּתּה איננה בחדר. היא הודיעה לי, שבִּתּה תמימה כיוֹנה.

מה לי ולזה? חפצתי להבטיחָהּ, שלא אספר לאיש מזה דבר.

הנסיכה מתרפאת כאן מרֵיאוֹמַטיקות, אך מה היא מחלתה של הבת, – רק אלהים יודע; צויתי לשתיהן לשתות בכל יום שתי כוסות מי־גפרית חֻמצנית ולרחוץ פעמַיִם בשבוע באמבטה ממֻזגת. הנסיכה, כמדֻמני, לא הסכינה לשלוט; היא מכבדת את שׂכלה ואת ידיעותיה של בתה, שקראה את בּירוֹן באנגלית ושיודעת גם אלגברה: במוסקבה, כנראה, פני העלמות אל המדעים, ואמנם טוב עשו! הגברים שלנו הם, בכלל, כל־כך לא־מהֻקצעים, עד כי לאשה חכמה קשה בודאי לעגוב עליהם. הנסיכה אוהבת מאד עולי־ימים; הצעירה בזה להם בלבה קצת – הרגל מוסקבָאי! הלא במוסקבה הן מתפטמות רק בלֵצנים בני־ארבעים!

– האם היית במוסקבה?

– כן, עסקתי שם קצת במלאכתי.

– המשך־נא את דבריך.

– דומני, שאמרתי לך את הכֹל… כן! אף גם זאת: הצעירה אוהבת, כנראה, לדון על רגשות, על תשוקות לוהטות וכדומה… היא שהתה חֹרף אחד בפטרבורג, אך היא לא מצאה חן בעיניה, ביחוד החברה: ודאי, שלא קבלוה שם בסבר פנים יפות.

– האם לא ראית אצלם איש היום?

– להפך, שם היה שליש אחד, אופיצר גאותן מחיל הגוַרדיה וגברת אחת, מאלה שמקרוב באו, קרובתה של הנסיכה מצד בעלה, יפה מאד, אלא כמדֻמני, היא גם חולה מאד… האם לא פגשת אותה היום על־יד הבאר? היא בעלת־קומה בינונית לבנונית, קוי פניה ישרים, אך צבע שחפת להם ועל לחיה הימנית שוּמה: פניה הפתיעוני ברב הרגש שבהם.

– שוּמה? – מלמלת מבעד לשִׁנַי. – האמנם?

הדוקטור התבונן בי רגע ויאמר בקול חגיגי בשימו את ידו על לבו: – היא ידועה לך! – דפיקות לבי היו חזקות מכפי הרגיל.

– עכשיו בא תורך לחוג נצחון! – אמרתי, – אלא שסומך אני עליך: אתה לא תבגֹד בי. עוד לא ראיתיה, אך בתמונה שצִיַרת לי, מכיר אני אשה אחת, שאהבתיה לפנים…. אל תדבר אליה דבר על־אודותי; כשתשאלך לי, – דבר עלי רָעות.

– אדרבא! – אמר וֶרנר בלחצו את כתפיו.

כשהלך העיקה תוגה נוראה על לבי. האמנם יד הגורל באמצע והוא הוא שהקרה אותה שנית לפני, או אולי באה הֵנה בכַונה, בדעתה שפֹה תפגשני?… איך נפָּגש? ומלבד זה, האמנם זו היא?… חששותי לא רִמוּני מעולם. אין איש בארץ אשר העבר ישלֹט בו כמו בי. כל זכרון וזכרון, אם מעציב ואם משַׂמח, סוטר על נפשי בכֹח ומוציא מתוכה תמיד אותם הצלילים גופא… מבנֵה נפשי אינו משֻׁבח: איני שוכח דבר.

אחרי הסעֻדה, בשעה הששית, הלכתי אל הפרדס: שם נאסף עם רב; הנסיכה ובתה ישבו על ספסל ומסביבן עדת עולי־ימים, השָּתים להן בחלקות. ישבתי על ספסל אחד ברִחוק קצת, עצרתי שני אופיצרים־פרשים והתחלתי לספר להם דבר־מה; זה היה, כנראה מגֻחך, מפני שהללו התחילו לצחוק כמטֹרפים. הסקרנות משכה אלי אחדים מבני־לויתה של הנסיכה הצעירה; מעט מעט עזבוה כֻלם ונצטרפו לכנופָתי. אני לא שתקתי אף רגע: החדודים שלי היו מחֻכמים עד לסכלות, הלצותי על העוברים ושבים היו עוקצות עד לשגעון… שִׂמַחתי את הקהל עד בוא השמש. פעמים אחדות עברה ממולי הנסיכה הצעירה שלובת־זרוע עם אמה, בלוית איזה זקן צולע; פעמים אחדות נפל עלי מבטה, שהביע התרעמות, אף כי התאמץ להביע שויון־נפש.

– מה ספר לך? – שאלה את אחד הצעירים, ששב אליה מפני הנִמוס, – ודאי איזה מאורע מענין מאד? גבורותיו במלחמה? – היא דבּרה בקול רם וכנראה בכַונה לעקצני. – האח, – חשבתי בלבי, – אַת כועסת באמת, נסיכה חביבה, אם־כן כַתּרי זעיר, זוהי רק ההתחלה!

גרושניצקי התחקה על כל תנועותיה כחית־טרף, ולא הוריד את עיניו ממנה. אני נכון לתקוע כף, שמחר ישתדל, כי יציגוהו לפני הנסיכה. היא תשמח מאד, מפני שהיא משתעממת.

ט"ו מאי.

במשך שני הימים עשיתי חיל רב. בת הנסיכה שונאת אוי תכלית שנאה; כבר מסרו לי שנים־שלשה מכתמים, שחִברה עלי; הם חריפים למדי, אך גם נעימים. לפלא גדול בעיניה, שאיני משתדל להתוַדע אליה, אף כי הסכנתי לחברה המעֻלה, ומה גם שהתהלכתי כאח וכרֵע עם שארות בשרה ודודותיה המוסקבאיות. אנו נפגשים בכל יום על־יד הבאר, בפרדס; אני מאמץ את כל כֹחי להטות מאחריה את מעריציה, את השָׁלישים המבריקים, את המוסקבָאים החִורים וכדומה, – וכמעט תמיד עולה הדבר בידי. לקבל אורחים בביתי – תועבת־נפשי, אך עתה מלא ביתי תמיד אנשים; הם אוכלים, שותים ומשַׂחקים בקלפים. אהה! ליין־שַׁמפַּניה שלי יש כֹח מושך גדול מאשר לעיניה המַגניטיות! אתמול פגשתיה בבית־המסחר של צֵ’ילַחוֹב; היא עמדה על מקח שטיח פרסי נפלא. היא פָצרה באמה לבלי לקַמֵץ: השטיח הזה היה מקשט כל־כך את חדר־עבודתה!… הוספתי על המחיר ארבעים רֻבל והשטיח קם לי למקנה; בשכר זה חָננה אותי במבט מלא משטמה, שענגַני מאד. בצהרים צויתי בכַונה להעביר על־יד חלונה את סוסי הצ’רקַסי, שהיה מכֻסה בשטיח הזה. וֶרנר היה בשעת מעשה אצלן ויספר לי, כי רֹשם המחזה הזה היה דרַמַתּי מאד. בת הנסיכה מתכוננת להקדיש עלי מלחמה; כבר התבוננתי, ששני שלישים פורסים בשלומי בקרירות יתרה, מדי פגשי אותם בחברתה, אף־על־פי־כן הם אוכלים את לחם־הצהרים על שֻלחני מדי יום ביומו.

מראהו של גרושניצקי מפיק סודי־סודות; הוא הולך כשידיו שלובות לאחוריו ואינו מכיר איש; רגלו שבה פתאם לאיתנה, הוא חדל כמעט מצלֹע. הוא מצא שעת־כֹשר לבוא בדברים עם הנסיכה ויאמר איזו מחמאה לבִתּה; זו, כנראה, אינה מדקדקת ביותר. יען כי מאז היא משיבה על קִדותיו בבת־צחוק נחמדה מאד. – האמנם אינך רוצה בהחלט להתודע למשפחת הלִיגובסקים? – שאלני אתמול.

– בהחלט.

– ד' עמך! הן זוהי המשפחה היותר חביבה שבמעינות! כל החברה המעֻלה של המקום הזה….

– ידידי, גם החברה של מקומות אחרים כבר היתה לי לזרא. ואתה יוצא ובא אצלן?

– עדַין לא; דברתי פעם ושתים עם בת הנסיכה, לא יותר. הן תבין, שלא נעים לי להִדרש ללא־קראוני, אף כי פה נוהגים כך… לו נשאתי אֶפּולֶטות, כי אז, כמובן, היתה אחרת.

– בבקשה! הן בלעדיהן אתה מעַנין הרבה יותר! אינך יודע פשוט להשתמש במצבך הטוב… הלא מעיל־החיָלים עושה אותך בעיני כל נערה רגשנית לגבור ולמעֻנה…

גרושניצקי חיֵך מתוך שֹבע־רצון:

– הבל־הבלים!

– מֻבטחני, – הוספתי, – שבת הנסיכה כבר אוהבת אותך.

הוא התאדם עד לאזניו ויעמֵד פנים זועפות.

הוי אהבה עצמית אַת היא המָנוֹף, שבו חפץ ארכימֶד להניף את כדור הארץ!

– אתה חומד לך לצון תמיד, – אמר בעשותו עצמו ככועס,

– ראשית היא יודעת אותי רק מעט מזעיר…

– הנשים אוהבות רק את אלה, שאינם ידועים להן.

– מלבד זה אין לי שום כַּוָנה למצוא חן בעיניה; אני חפץ פשוט להתוַדע למשפחה חביבה, ולוּ השליתי אף נפשי בתקות־שוא, כי אז היה זה מגֻחך מאד… הנה, למשל, אתם – ענין אחר לגמרי! – אתם, המנצחים הפטרבורגיים: רק תעיפו עינכם והנשים נמוגות… ואולם היודע אתה, פֶּצ’ורין, מה ששׂחה לי בת הנסיכה על־אודותיך?…

– האמנם? האם כבר לקחה אתך דברים על־אודותי?

– אל תשמח, בכל־זאת. נכנסתי אִתה פעם בשיחה על־יד הבאר, במקרה. מלתה השלישית היתה: “מי הוא האדון ההוא, בעל המבט האי־נעים, המעיק? הוא היה בחברתך אז”… היא התאדמה ולא חפצה לקרוא בשֵׁם היום, מפני שנזכרה במעשׂה הטוב שלה… – "רק למותר לך לקרוא בשם היום ההוא, – עניתי לה, – הוא יהיה חרות בזכרוני לנצח… ידידי פצ’ורין! איני מקנא בך; היא אינה שבעת־רצון ממך… ובאמת, צר, מפני שמֶרִי היא חביבה מאד!… צריך להעיר, כי גרושניצקי הוא אחד מאלה, שבדברם על אשה, שהכירוה רק זה תמול־שלשום, יכַנוה: מֶרִי שלי, או סופיה שלי, אם רק זכתה למצוא חן בעיניהם.

העמדתי פנים רציניים ואען לו:

– כן, היא נחמדה…אך השמר לנפשך, גרושניצקי! העלמות הרוסיות נִזונות על־פי רֹב באהבה אפלטונית, מבלי למזוג לתוכה את הרעיון על־דבר הנשואים; אך באהבה אפלטונית ילין תמיד רֹגז. בת הנסיכה היא, כמדֻמני, מסוג אותן הנשים, הרוצות שישעשעון בלי הרף; אם תשתעמם בחברתך שני רגעים רצופים, – אבדת עדי־עד! שתיקתך צריכה לעורר את סקרנותה, אך חלילה לך מהשביע סקרנות זו בשיחתך; הנך צריך לגָרוֹתה בכל רגע ורגע; עשר מונים תבוז בגללך לדעת־הקהל ותאמר, שהיא מביאה קרבן, ובשכר קרבנה תָּחֵל לעַנותך, עד שלסוף תגיד לך בפשטות, כי הנך לצנינים בעיניה. אם לא תמשול בה, אז גם אחרי נשיקתה הראשונה לא תוכל להיות בטוח, שתזכה לנשיקתה השניה; היא תתיַפה ותגרה את יצרך די־שׂבעה ובעוד שנתים תנָשׂא לאיזה מנֻוָּל, בהִכָּנְעָה למצות אִמהּ, ואחר־כך תתחיל להבטיחך, שהיא אמללה, שהיא אהבה רק את האחד, כלומר אותך אך ד' לא חפץ לזַוגה אתו, מפני שבחירה נשׂא מעיל־חיָלים, אף כי מתחת למעיל הגס, האפור, דפק לב נשׂגב ונלהב…

גרושניצקי הכה באגרופו על השלחן והתחיל מתהלך בחדר הֵנה והנה.

אני שׂחקתי בלבבי ושתי פעמים גם עברה בת־צחוק על שפתי, אך הוא, לאשרי, לא התבונן בה ברור, שהוא אוהב, מפני שנעשה עוד יותר גלוי־לב מבראשונה; גם טבעת־כסף, מעשה ידי אנשי־המקום, ראיתי אצלו; היא עוררה חשד בלבי.

התבוננתי בה בשים לב ועמלי, אמנם לא עלה בתהו: על צדה הפנימי של הטבעת היה חרות באותיות זעירות השם מֶרִי, ולידו – מספר היום, שבו הרימה את הכוס המפֻרסמת. אני שמרתי את תגליתי זו בלבי; איני חפץ, שיתוַדה לפני מתוך אֹנס; אני חפף שיבחרני ברצונו הטוב לאיש־סודו – ואז רק אז אתענג די־שׂבעי!…

היום אחרתי לקום; באתי אל הבאר והנה אין איש. החֹם גבר; עננות שׂעירות לבנות נִשׂאו במרוצה מעבר הרי־השלג, בְּבַשְׂרָן סופה; ראש מַשׁוּק עָשַׁן כלפיד עוֹמם; מסביב לו התפתלו ויזחלו כנחשים קרעי עבים אפורים, שנעצרו במעופם וכאלו נאחזו בשיחיו הדוקרים. האויר היה רוה חשמל. הרחקתי ללכת בשדרת הגפנים, המוליכה אל המערה; הייתי עצוב. הרהרתי באשה הצעירה עם השומה על לחיה, שעל־אודותיה ספר לי הדוקטור… לשם מה באה הנה? והאם בודאי זאת היא? ולמה אני חושב, שזאת היא? ולמה אני גם בטוח כל־כך בזה?

כלום מעטות הן הנשים, ששומה על לחין? ווך כדי הרהורים אלה נגשתי אל המערה. אני רואה: בצל תקרתה הקר, על ספסל אבן, יושבת אשה; על ראשה מגבעת־תבן; היא עטופה מטפחת־משי שחורה, ראשה מוּרד על חזה ומגבעתה מאפילה על פניה. חפצתי לשוב על עקבותי, לבלתי הפריעה ממחשבותיה, אך פתאם הביטה לעברי.

– ויֵרה! – קראתי שלא ברצוני.

היא הזדעזעה ופניה חַורו.

– ידעתי שהנך פה, – אמרה.

ישבתי אצלה ואחזיק בידה; רעד מוזר לי מכבר חלף בעורקי לשמע הקול הנעים הזה; היא הביטה לתוך עיני בעיניה העמֻקות והשלוות. הן הפיקו אי־אמון ומשהו מעין תלונה.

– זה כבר שלא ראינו איש את אחיו, אמרתי.

– זה כבר; אף גם שנינו נשתנינו בהרבה דברים!

– משמע, שאינך אוהבת אותי יותר?…

– אני אשת איש!…

– שוב? אבל הן גם לפני שנים אחדות היית נשׂואה, ואף־על־פי־כן…

היא נִתּקה את ידה מתוך ידי ולחייה התלקחו כאש.

– אפשר, אַת אוהבת את בעלך השני?

היא לא השיבה דבר ותסב את פניה.

– או אולי הוא קנאי מאד?

שתיקה.

– וכי מה? הוא צעיר לימים, יפה־מראה, אך ביחוד עשיר, בודאי, ואַתּ יראה,

שמא… – הבטתי אליה ואבהל: פניה הביעו יאוש עמֹק, בעיניה הבריקו דמעות.

– הגד־נא לי, – לחשה לבסוף, – האמנם תשמח מאד, בענותך אותי? הייתי צריכה לשׂנאך תכלית שנאה, מיום דעתי אותך לא נתתי לי דבר חוץ מיסורים… – קולה רעד, היא השתוחחה אלי ותורד את ראשה על חזי.

– אפשר, – חשבתי בלבי, – שמפני זה אהבתִני: השמחות נשכחות והצרות נזכרות.

חבקתיה בחזקה ושעה ארֻכה נשארנו במצב זה. לסוף קרבו שפתותינו אלה לאלה והתלכדו בנשיקה לוהטה ומשַׁכּרה; ידיה היו קרות ככפור, רֹאשה בער. אז התחילה בינינו אחת מאותן השיחות שעל הגליון הן נראו כמחְסרות רעיון, שאי־אפשר לחזור עליהן ואי־אפשר גם לזכרן: באופֵרה איטלקית ממלאים הצלילים אחרי פֵּרוש המלים ולפעמים הם גם באים במקום אלה האחרונות.

היא אינה רוצה בשום אֹפן, שאתוַדע לבעלה, אותו זקן צולע, שראיתיו פעם בפרדס ראיה ארעית: היא נִשׂאה לו בגלל בנה. הוא עשיר ונגוע ריאומטיקות.

לא הרשיתי לעצמי להתלוצץ עליו אף הלצה כל־שהיא: היא מכבַּדתּוֹ כאב – ותרַמנו כבעל… דבר מוזר הוא לב האדם בכלל, ולב האשה בפרט! בעל ויֶרה, סֶמיון וַסיליביץ' ג., הוא שאר בשרה הרחוק של הנסיכה ליגובסקי. הוא יושב סמוך לביתה; ויֶרה מבקרת לעתים קרובות את הנסיכה. אני הבטחתיה, שאתודע לזו האחרונה ושאחזר קצת אחרי בתה, כדי להסיר כל חשד מויֶרה. באֹפן כזה לא נתקלקלו תכניותי כלל וכלל וימי־חדוה נכוֹנו לי… חדוה!… כן, אני כבר יצאתי מאותה התקופה של חיי־הנפש, שָׁהּ מבקשים אֹשר, שבָּהּ מרגיש הלב כעין הכרח לאהוב בכל עֹז ובכל חֹם את מי־שהוא; עתה אני רוצה רק להיות אהוב וגם זה רק למעַטות מאד; נדמה לי, שאפילו קשר תמידי אחד ימצא לי; הרגל עלוב של הלב!…

דבר אחד נפלא תמיד בעיני: אני לא נעשיתי מעולם לעבדהּ של האשה האהובה; להפך, שלטתי שלטון בלי־מצרים ברצונהּ וברגשהּ, מבלי להשתדל בזה כלל. מפני מה? האם מפני ששום דבר לא יָקַר בעיני מעולם והן יראו תמיד, פן אתחמק מידן? או אולי זוהי השפעה מַגניטית של אורגניזמוס חזק? או אולי, פשוט, מפני שלא נקרתה לפני עד היום אשה בעלת אֹפי מֻצק? אמנם אודה, שאיני אוהב “נשי־חיל”: דבר והפּוכו! אמת, רק זה נזכרתי: פעם אחת, רק פעם אחת אהבתי אשה בעלת רצון כביר, שלא יכֹלתי לנצחה בשום אֹפן… נפרדנו כאויבים, אך אפשר, שאלמלא פגשתי לא אז, אלא בעוד חמש שנים, כי אז היתה הפרידה אחרת לגמרי… ויֶרה חולה, חולה מאד, אף כי אינה מודה בזה; אני חושש, שהיא מֻכּת־שחפת או נגועה באותה המחלה, המכֻנה fièvre lente“”, – מחלה לגמרי לא־רוסית ואין לה גם שֵׁם בשפתנו.

הסערה השׂיגתנו במערה ותעצרנו עוד כחצי־שעה. היא לא אלצתני להשבע לה שבועות־אמון, לא שאלה, אם אהבתי נשים אחרות משעה שנפרדנו… היא התמכרה לי שנית בבטחונה הקודם ואני לא ארֶַמנה: היא האשה היחידה בעולם, שאין לי די־כֹח לרַמותהּ. אני יודע, שבמהרה נפרד שנית ואולי לנצח; שנינו נתעה עד יום מותנו בדרכים שונות, אך זכרונה ישאר חי בלבבי, – אני אמרתי לה זה פעמים רבות, והיא מאמינה לי, אף שהיא מדברת את ההפך.

לסוף נפרדנו; עוד זמן רב התחקה עליה מבטי, עד שנעלמה מגבעתה מאחרי השׂיחים והסלעים. לבי נלחץ מתוך כאב, כמו אחרי פרידה ראשונה.

הה, מה שמחתי לרגש הזה! האמנם העלומים עם סערותיהם הברוכות מתכַונים לשוב אלי שנית, או אולי זה רק מבט־הפרידה שלהם, מַתּנתם האחרונה – למזכרת?…

וכלום לא צחוק הוא זה, שלפי מראה־פני עודני נער: הפנים אמנם חִורים, אך עודם רעננים; האברים גמישים וזקופים; השׂערות העבות תלתלים, העינים לוהטות, הדם רותח…

בשובי הביתה ישבתי על סוס ואשוט לערבה. אני אוהב לדהור על סוס שוטף בדשא הגבוה לקראת רוח השממה; אני בולע בצמא את ריח הניחוח ונועץ את מבטי במרחק התכלת, בהתאמצי לתפוס את השרטוטים המעֻרפלים של העצמים ההולכים ומבהירים, הולכים ומזדככים עם כל רגע ורגע. כל־כמה שתעיק המרירות על הלב, כל־כמה שתטריד הדאגה את המֹח, – הכל ימוג ברגע, הלב ילך ויֵקל. עיפות הגוף תשתיק את רֹגז הנשמה. אין מבט אשה, שלא אשכחנו למראה ההרים המתֻלתלים, המוּארים באור שמש־הנגב, למראה שמי־התכלת, או לשֵׁמע שאון הפלג הנופל מסלע אל סלע. סבורני, שהקוזקים המפהקים על רמות המצפה, התעַנו שעה ארֻכה מרֹב השערות, בראותם שאני משוטט בלי צֹרך ומטרה; ברור, שחשָׁבוּני לצֶ’רקֶס; ואמנם שׂחו לי, שבמלבוש הצ’רקסים אני דומה לבן־קַבַּרְדיה יותר מהרבה קברדיים אמתים. כן, בכל מה שנוגע למלבוש־המלחמה האצילי הזה הנני דֶנְדי22 גמור; אין פתיל אחד מיֻתד; כלי־הזין יקרים, אך קשוטיהם פשוטים; שערות המצנפת אינן ארֻכות ביותר, אך גם לא קצרות ביותר; הנעלים והאנפילאות מתאימות עד כמה שאפשר, הבֶּשמֶט לבן, הצ’רקסיה שחרחורה־כהה. זמן רב חקרתי ולמדתי את אֹפן הרכיבה של ההרריים ושום דבר לא יוכל להחניף כל־כך לאהבת־הכבוד שבי, כמו ההודאה, שאני משכיל לרכוב בנוסח בני־קַוְקַז. אני מגַדל ארבעה סוסים: אחד בשבילי ושלשה בשביל חצרַי, לבל אשתעמם בשוטטי לבדי בשדות; הללו לוקחים את סוסי בעֹנג, אך אינם רוכבים לעולם אתי יחד.

כבר היתה השעה הששית אחרי הצהרים, כשנזכרתי, שהגיעה שעת הסעֻדה; סוסי היה עָיף מאד; יצאתי אל הדרך המוליכה מפיֵטיגוֹרסק למושבה הגרמנית; הצבור שלנו, צבור־המעינות, נוסע שמה לעתים קרובות לשם טיול. הדרך הולכת הלוך והתפתל בין שיחים, הלוך וירוד לעמקים לא־גדולים, שפלגים רועשים שוטפים בהם בצל עשבים גבוהים; מסביב מתנוססים בחצי גֹרן עגֻלה התועפות הכחֻלות של הר בֶּשְׁטוּ, הר־הנחשים, הר־הברזל וההר הקֵרֵח. ברדתי אל אחד העמקים האלה עמדתי להשקות את סוסי; ברגע זה נראתה על־פני הדרך להקה הומיה ומבריקה; הגבירות היו לבושות שׂמלות־רוכבות שחורות ותכֻלות; במלבושי הגברים שמשו בערבוביה נוסח קַוְקַז ונוסח נוברגורוד, בראש הלהקה רכבו גרושניצקי והנסיכה מֶרי.

הגבירות היושבות במעינות־הרפואה עודן מאמינות, שהצ’רקסים מתנפלים על העוברים ושבים גם בעצם היום; בודאי מפני זה תלה גרושניצקי מעל למעיל־החיָלים שלו חרב ושני אקדחים: הוא היה מגֻחך למדי בתלבֹשת־הגבורים הזאת. שיח גבוה הסתירני מעיניהם, אך מבעד לענפיו יכֹלתי לראות את הכֹל ולשער על־פי הבעת פניהם, ששיחתם היתה סֶנטימנטַלית. לסוף קרבו אל המדרון; גרושניצקי אחז ברסן סוסהּ של הנסיכה הצעירה, ואז שמעתי את סוף שיחתם:

– ואתה רוצה להִשאר בקוקז לכל ימי חייך? – שאלה הנסיכה.

– מה לי ולרוסיה? – ענה בן־לויתה, – מה לי ולארץ, ששם יביטו אלי אלפי אנשים בבוז, רק מפני שהם עשירים ממני, בשעה שכאן – כאן לא הפריע בעדי המעיל הגס הזה מלהתוַדע אליך…

– להפך… אמרה הנסיכה בהתאדמה.

פני גרושניצקי הפיקו עֹנג. הוא הוסיף:

– כאן יעברו חיי בשאון, במהירות ובאין רואה, מתחת לכדורי הפראים. ואם רק ישלח לי אלהים בכל שנה מבט־אור של אשה. מבט כזה… ברגע זה עברו על־ידי; הצלפתי בשוטי על סוסי ואצא מאחרי השיח…

Mon dieu, un circassien!…23 – קראה הנסיכה באימה. כדי להוציא כל ספק מלבה עניתי צרפתית בהשתחווֹתי כמעט קט:

24Ne craignez rien, madame, je ne suis pas plus dangereux que votre cavalier.

היא באה במבוכה; אולם מפני מה? האם מפני טעותה או אולי מפני שתשובתי נראתה לה למחֻצפה? הייתי חפץ מאד, שהשערתי אחרונה תתאַמת. גרושניצקי שלח אלי מבט זועף.

בשעה מאֻחרת בערב, הַינו בשעה האחת־עשרה הלכתי לטַיל בשדרות־התרזות שבפרדס. העיר יָשנה, רק בחלונות אחדים הבהב אור. משלשת עברים השחירו רֻכסי־סלעים, הלא הם סניפי מַשּׁוּק, שעל ראשו נחה עננה מבשרת־סופה. הירח עלה במזרח; במרחק הבריקו הרי־השלג בזר כסף. התחלפו בסֵרוגין קריאות השומרים ושאון המעינות החמים, שפותחים אותם לכל הלילה. לעתים נשמעה ברחוב שעטה צלולה של פרסות סוסים, חריקת עגלה נַגָּאִית ונגון טטרי עגום, ישבתי על ספסל ואשקע במחשבות. הרגשתי הכרח לשפוך את הגיגי בשיחת־ידידות… אך לפני מי? מה עושה עתה ויֶרה?… הרבה הייתי נותן, כדי ללחוץ ברגע זה את ידה…

פתאם אני שומע קול צעדים מהירים ולא־מדודים… בודאי גרושניצקי… כן הוא

– מאין?

מבית הנסיכה ליגובסקי, – ענה בחשיבות מרֻבּה. – מה מיטיבה מֶרִי לשיר!

– התדע? – אמרתי לו, – אני נכון לתקוע כף, שאינה יודעת, כי הנך יונקר; היא סבורה, שהנך אופיצר, שהוּרד למדרגת חַיָל על חטא שחטא…

– אפשר! מה לי ולזה? – אמר מתוך פזור־הנפש.

– לא, אמרתי זה רק אגב אורחא…

– התדע? היום כעסה עליך מאד! לפי דעתה, זוהי חֻצפה נוראה; רק בדי־עמל הצלחתי להבטיחה, שחֻנכת חנוך טוב כל־כך ושהנך בקי כל־כך בהלכות דרך־ארץ, עד שאי־אפשר, כי נתכַונת להעליבה; היא אמרה, שמבטך חצוף ושבודאי הנך סבור, כי אתה ואפסך עוד…

– היא אינה טועה… ואתה אין בדעתך לריב את ריבה?

– צר מאד, שאין לי עדַין הזכות הזאת…

– האח! – השבתי בלבי, – כנראה, כבר משׂחקת לו התקוה…

– אגב, הרֵעות רק לנפשך, – הוסיף גרושניצקי. – עכשו יקשה ממך להתוַדע אליהם, – וצר! זהו אחד הבתים היותר חביבים שידעתי…

שׂחקתי בקרבי.

– הבית היותר חביב לי עתה הוא ביתי, – אמרתי לו בפהקי ואקום ללכת.

– אף־על־פי־כן תן תודה, שהנך מתחרט…

– שטֻיות! אם רק אחפץ, אהיה עוד מחר בלילה בבית הנסיכה…

– נראה…

– וגם, למען לגרום לך עֹנג, אחל לבקש את אהבת הנסיכה הצעירה.

– ספק הוא אם תֵאות לבוא אתך בדברים…

– אני אכַון את הרגע, שבו תהיה לה שיחתך לזרה… היֵה שלום…

– ואני אלכה לי לשוט בלי מטרה… בשום אֹפן לא יעלה עתה בידי להֵרדם… שמע־נא, הבה ונלך לבית־המשתה… שם משׂחקים בקלפים… יש לי עכשיו צֹרך ברשמים חריפים…

– הלואי שתפסיד…

הלכתי הביתה.

כ"א מאי.

עבר כמעט שבוע ואני לא התודעתי עוד לנסיכות. אני מחכה לשעת־הכֹשר; גרושניצקי מלַוה את הנסיכה הצעירה כצל בכל אשר תלך; לשיחותיהם אין סוף; מתי תקוץ בו?… הָאֵם אינה שׂמה לב לזה, מפני שהוא לא חתן… הנה הגיונן של האמהות! לי גֻנבו שנים־שלשה מבטים ענֻגים, – נחוץ לעשות קץ לדבר.

אתמול הופיעה ויֶרה אצל הבאר בפעם הראשונה… משעה שנפגשנו במערה לא יצאה מפתח ביתה. הורדנו את כוסותינו בעת ועוֹנה אחת, ובהשתוחחה אל הבאר אמרה לי בלחש:

– האינך רוצה להתוַדע אל הנסיכות? רק שם אפשר לנו להתראות…

נזיפה!… מה משַׁעמם! אך כך נאה וכך יאה לי…

אגב: מחר חג באולם בית־המשתה; כל הרוצה לחתום את שמו על רשימת המשתתפים יבוא ויחתום; אני אצא במחול עם הנסיכה הצעירה.

כ"ט מאי.

אולם בית־המשתה נהפך לאולם בית־האצילים. בשעה התשיעית נאספו כל המשתתפים. הנסיכה ובתה באו בין האחרונים; גבירות רבות הביטו אליה בקנאה וצרות־עין, מפני שהנסיכה מֶרי מתלבשת בטוּב־טעם. אלה החושבות עצמן למיֻחסות־המקום צפנו קנאתן בחִבן וַתִּלָוֶינָה אליה. במקום שם יש חברת נשים, הן נפרדות תכף לחוג גבוה וחוג נמוך. מתחת החלון, בתוך ההמון, עמד גרושניצקי, שלחץ את פניו אל החלון ולא הסיר עין מאלילתו; היא עברה ממולו והרכינה לו את ראשה. פניו קרנו כשמש. המחולות החלו ברקוד פולני; אחר־כך התחילו מנגנים וַלְס. הדרבונות צלצלו, שולי השמלות התרוממו ויסתובבו במעגל.

אני עמדתי מאחרי גברת עבה אחת, שהיתה מקֻשטה בנוצות ורֻדות; תפארת שמלתה הזכירה לי את תקופת בגדי החִשׁוּרִים, ורבוי־הגוָנים של עורה המטֻשטש – את העת המאֻשרה של זבוּבוֹני־המשי, הגדולה שביַבָּלות אשר על צוארה היתה מכֻסה בשַׂהרון. היא סחה לבן־לויתה, לפקיד־פרשׁים:

– הנסיכה הצעירה הזאת ליגובסקי היא נערה בלתי־מנֻמסת עד מאד! שַׁוה בנפשך, היא דחפתני ולא בקשה סליחה, ולא עוד אלא שגם הפנתה את פניה ותתבונן בי בלורניטה… C’est impayable… ועל מה תתגאה כל־כך? כדאי ללַמדה מוסר…

– את זה לא יִבָּצֵר לעשות! – ענה הפקיד המוכן לשֵׁרוּת ויֵצאו אל החדר השני.

אני נגשתי תכף אל הנסיכה הצעירה ואזמינה לצאת אתי בוַלְס, בהשתמשי בנמוסי המקום החפשים, המרשים לרַקד גם עם גבירות לא־ידועות.

כמעט שלא עלה בידה להתאפק מצחוק ולהבליג על שמחת נצחונה; אך במהרה הפיקו פניה שוב שויון־נפש וגם נעשו רציניים. היא הורידה את ידה על שכמי כמבלי־משים, הטתה את ראשה הנחמד כמעט־קט הצדה והמחול החל. איני יודע גִזרה גמישה ומלאה תאוה יותר מזו; נשימתה הרעננה נגעה בפני; בסערת המחול נפרד לפעמים איזה תלתל מעל חבריו וַיַחלֵק על צוארי הלוהט… עשיתי שלש הקפות (היא מרקדת יפה להלל). נשימתה קצרה, עיניה נתערפלו ושפתיה הפתוחות חֶצין יכלו רק בעמל ללחוש את האמרה ההכרחית: “merci, monsieur”. כעבור רגעי־שתיקה אחדים אמרתי לה מתום הבעת הכנעה גמורה:

– שמעתי, הנסיכה, שהייתי לך למורת־רוח, אף כי עוד לא הספקתי להתודע אליך… שמעתי שאַת חושבת אותי לחצוף… האמנם אמת כל זה?

– ועתה יש את נפשך לתת תֹקף ואִשור להשערתי זו? – ענתה בהעויות־התּול, שאמנם הוסיפה עוד חן מיֻחד לפָניה מלאי־התנועה.

– אם הַעַזתי את פני ואעליבך, אז הרשי־נא לי להעֵז פנים עוד יותר ולבקש את סליחתך… ובאמת, הייתי רוצה מאד להוכיח לך, שהנך טועה בנוגע לי…

– זה יקשה ממך…

– מפני מה?…

– מפני שאינך מבקרנו והנשפים הללו בודאי שלא יהיו תכופים.

“מכאן אני למד, – אמרתי בלבי, – שדלת ביתם לא תפתח לי לעולם”.

– דעי לך, הנסיכה, – אמרתי לה בקצת טינה, – שלא טוב לדחות בעלי־תשובה מרֹב יאוש הם עלולים להעשות בעלי־חטא גדולים משהיו… ואז… צחוקם ולחישותיהם של העומדים מסביבנו אלצוני להסב את פני ולהפסיק את דברי. במרחק צעדים אחדים ממני עמדה כנופית גברים ובתוכם גם פקיד־הפרשים שזמם מזמות איבה על הנסיכה החביבה; הוא היה שבע־רצון מאד, שפשף את ידיו, צחק בקול רם ויקרץ בעיניו לחבריו. פתאם יצא מתוכם איש לבוש פְרַק, בעל־פרצוף אדֹם ושפם ארֹך ויצעד בצעדים לא־בטוחים לעבר פני הנסיכה הצעירה: הוא היה שכּור. בעמדו מול הנסיכה הנבוכה, כשידיו שלובות לאחוריו, נעץ בה את עיניו האפורות־דלוחות ויאמר בדִיסְקַנְט נִחר:

– Permetez… אך למה להרבות להג! פשוט: אני מזמינך לרַקד אתי מַזוּרְקה.

– מה חפצך? – פלטה בקול רועד, בשלחה מסביב מבט מבקש־רחמים, אהה! אמה היתה רחוקה ומהגברים מכריה לא היה איש בקרבתה; שליש אחד, כמדֻמה, ראה את הכֹל, אך הסתתר מאחרי ההמון, כדי להתרחק מן הכעור…

– ובכן, מה יהיה? – אמר השכור, בקרצו לפקיד־הפרשים, שעשה לו אותות מעודדים. – כלום אינך מסכימה? אף־על־פי־כן אני מתכבד להזמינך pour mazure… אולי אַת סבורה, שאני שכּור? זה לא כלום!… אני חפשי בתנועותי עוד מכפי הרגיל… יהיה־נא לבך סמוך ובטוח…

ראיתי, כי עוד מעט והתעלפה מפחד וכעס.

נגשתי אל השכור, אחזתי בידו בכֹח, ובהביטי לתוך עיניו במבט מרֻכּז, בקשתי ללכת מזה והלאה. – הנסיכה, – אמרתי, – הבטיחה לי זה־כבר לרקד את המַזורקה אתי".

– אם־כן אין ברֵרה!… בפעם אחרת!… – אמר בחַיכו, וישם את פניו אל חבריו הנכלמים, שהוליכוהו לחדר אחר.

קבלתי בשְׂכָרי מבט עמֹק, נפלא. מֶרי נגשה אל אמה ותספר לה את הכֹל. זו יגעה ומצאה אותי בתוך ההמון ותביע לי את תודתה. היא הודיעה לי, שידעה את אמי ושהתרועעה עם חצי־תריסר של דודותי.

– איני יודעת, איך זה היה, שלא התודענו עד היום, – הוסיפה, – אך תן תודה, שרק בך האשם; הנך מתנכר לכֹּל באֹפן שאין דוגמתו. אקוה, שאוירו של חדר־האורחים שלי ירַפאך מ“המרה השחורה” שלך… האם לא צדקתי? אמרתי לה את אחת המימרות, הצריכות להיות שגורות בפי כֹּל אחד ואחד על מקרה שכזה.

הקַדְרִילוֹת נמשכו עוד הרבה, הרבה זמן. לסוף הרעיפה מהיציע מנגינת המַזוּרקה; אני והנסיכה הצעירה ישבנו על מקומותינו.

לא רמזתי לה אף פעם לא על השכור, לא על הנהגתי הקודמת, לא על גרושניצקי. הרֹשם, שעשה עליה המקרה האי־נעים, נדף לאט לאט; פניה קרנו שנית; היא התלוצצה בבדיחות נעימה; שיחתה היתה שנונה שלא בכַונה, חפשית ומלאת־חיים; הערותיה עמֻקות לפעמים, אני רמזתי לה במימרה מסֻבּכה מאד, שהיא מוצאת חן בעיני זה מכבר. היא הרכינה את ראשה הנחמד ותתאדם קצת.

– הנך איש מוזר, – אמרה לי אחר־כך, בנשאה אלי את עיני־הקטיפה שלה ובצחקה צחוק מאֻנָס.

– לא חפצתי להתוַדע לך, – הוספתי, – מפני שמעריציך רבים מדי ואני יראתי פן אבטל בששים.

– לשוא פחדת! הם כֻלם משעממים עד למאד…

– כֻלם? האמנם כֻלם?

היא הביטה אלי בהתרכזות, כאלו התאמצה לזכור דבר־מה, אחר־כך התאדמה קצת עוד הפעם ולבסוף אמרה בהחלט: “כֻלם!”

– וגם ידידי גרושניצקי בתוכם?

– כלום הוא ידידך, – אמרה לי כמפקפקת.

– כן.

– הוא, כמובן, אינו שיך לסוג המשעממים.

– כי אם לסוג האמללים, – אמרתי בצחוק.

– כמובן! וכלום הדבר הזה מעורר את צחוקך? הייתי רוצה, שתגיע למקומו.

– וכי מה? גם אני הייתי יוּנקֶר לפעמים וחֵי נפשי, שזו היתה התקופה היותר יפה שבחיי!

– כלום הוא יוּנקר?… – אמרה במהירות, ואחר־כך הוסיפה: – ואני חשבתי…

– מה חשבת?…

– לא כלום… מי היא הגברת הזאת?

כאן נסַבה השיחה לענין אחר ואני לא שבתי עוד לדברינו הקודמים.

אך הנה נגמרה המַזּורקה ואנחנו נפרדנו. להתראות! הגבירות נסעו הביתה, אני הלכתי לאכול את לחם־הערב ואפגש את וֶרנר.

– בר־נש שכמותך! – אמר אלי, – והלא החלטת לבלי להתוַדע אל הנסיכה, אלא אם־כן תציל אותה מסכנת־מות…

– אני עשיתי עוד גדולות מאלה, – עניתי לו, – הצלתיה מהתעלפות בשעת הרקודים…

– כיצד? ספר־נא!

– לא, מְצָא בעצמך את חידתי, אתה, שכל רז לא אניס לך!…

ל' מאי.

בשעה השביעית בערב טִיַלתי בפרדס. גרושניצקי, שראה אותי מרחוק, נגש אלי;

איזו התפעלות מעוררת־צחוק הבריקה בעיניו. הוא לחץ את ידי בחזקה ויאמר בקול טְרַגִי:

– תודה לך, פצ’ורין, התבין לרֵעי?

– לא; אלא שעל־כל־פנים איני ראוי לתודה, – עניתי. ובאמת: שום מעשה טוב לא העיק על לבי.

– כיצד? ואתמול? כלום שכחת?… מֶרי ספרה לי את הכל.

– וכי מה? כלום כבר נעשיתם שֻׁתפים לכל דבר? וגם בנוגע להכרת־תודה?

– שמע, – אמר גרושניצקי בחשיבות מרֻבה, – בבקשה. אל־נא תהתל באהבתי, אם רק יש את נפשך להיות לי לחבר גם להבא. הלא תראה: אני אוהב אותה עד לשגעון… ואני סבור… אני מקוה, שגם היא אוהבת אותי… בקשה לי אליך: אתה תהיה היום אצלן בערב; הבטיחה לי לשים לב לכל דבר ודבר; אני יודע, שהנך מנֻסה בענינים האלה, שהנך מיטיב לדעת את הנשים ממני… נשים! נשים! מי יבוא עד תכליתן? בת־צחוקן אומרת את ההפך ממבטן, דבריהן מבטיחים ומקרבים וצלצל קולן דוחה… יש אשר ברגע אחד הן משיגות ומוצאות את הכמוס שברעיונינו ולפעמים אינן מבינות את הרמזים הברורים ביותר… הנה, למשל, מֶרִי: אתמול להטו עיניה מחֵשק מדי העָצרן עלי, היום הן עכורות וקרות…

– אפשר, שזוהי פעולת מֵי־המעינות, – עניתי לו.

– אתה רואה בכֹל את הצד הרע שבדבר… הנך מבעלי תורת־החֹמר! – הוסיף בבוז. – ואולם נחליף את חֹמר שיחתנו… – הוא נהנה מהקַלַמבור התפל ופניו הרעים לא היו לו עוֹד.

בשעה התשיעית הלכנו יחד אל הנסיכה.

בעברי מול חלונות ויֶרה, ראיתיה עומדת על־יד החלון. הֵעַפנו זה לזה מבט מהיר. במהרה נכנסה גם היא לחדר־האורחים של הליגובסקים. הנסיכה הציגתני לפניה, באמרה שהיא קרובתה. שתינו טֵה; האורחים היו מרֻבים; השיחה היתה משֻׁתּפת. התאמצתי למצוא חן בעיני הנסיכה, התלוצצתי ואביאנה פעמים אחדות לידי צחוק עליז; גם בתה כמעט שפרצה פעמים אחדות בצחוק, אלא שהתאפקה, כדי שלא לצאת מגבולות תפקידה: היא סבורה, שהבעת העיפות הולמת אותה – ואפשר, שאינה טועה. גרושניצקי, כמדֻמה, שמח מאד על שעליצותי לא עברה אליה. אחרי הטה נכנסו כֻלנו אל האולם.

– הנה סרתי למשמעתך. המרֻצה את, ויֶרה. – אמרתי בעברי על ידה.

היא שלחה לי מבט מלא אהבה ותודה. הָרגלתי למבטים האלה, אך לפנים השׂביעוני אֹשר נעלה. הנסיכה הושיבה את בתה אל הפסנתר; כל הנאספים בקשוה לשיר דבר־מה; אני שתקתי ובהשתמשי במהומה נגשתי עם ויֶרה אל החלון; היא חפצה להגיד לי איזה דבר, הנכבד מאד לשנינו, אך הדבר שהגידה היה חסר כל־ערך…

בינתים ושויון־נפשי לא היה, כנראה, לרצון לנסיכה הצעירה, כפי שהבַנתי ממבט אחד, מבט כועס, מבריק… האח, אני מיטיב מאד לשמוע את הלשון הזאת, האלמת והמלאה ארשת, הקצרה והנמרצה!

היא התחילה לשיר: קולה אינו גרוע, אלא שלשיר אינה יודעת… ואולם גרושניצקי, שנשען על הפסנתר לנֹכח פניה, אכל אותה בעיניו וידבר פעם בפעם בחצי־קול: “charmant! Délicieux!”

– שמע, – אמרה לי ויֶרה, – איני רוצה, שתתוַדע אל בעלי, אך צריך אתה על־כל־פנים למצוא חן בעיני הנסיכה; זה יעלה בידך על־נקלה: ממך לא יבָּצר כל דבר. הן רק פה נתראה פנים…

– רק פה?…

היא התאדמה ותוסף: הלא תדע, שהנני שפחתך, שמעולם לא יכֹלתי להתנגד לך.. ואנֹש אעָנש על זה: אהבתך אלי תסוף! אני רוצה לשמור לכל הפחות על שמי הטוב… לא לטובתי אני מתכַונה בזה, – הלא תדע היטב!… אך אבקשך: אל־נא תוסף לעַנותני כקדם בפקפוקים ריקים ובקרירות מעֻשׂה: אפשר, שאמות בקרוב, אני מרגישה שהנני הולכת וחלשה מיום ליום… ואף־על־פי־כן איני מהרהרת בתשובה כל מעיָני רק בך… אתם הגברים, אינכם מבינים את העֹנג הצפון במבט, בלחיצת־יד… ואני להפך, אני נשבעת לך, כי בהקשיבי את קולך, ארגיש עֹנג עמֹק ונפלא כזה, עד כי גם הנשיקות היותר לוהטות לא תדמינה לו.

בינתים ומֶרִי חדלה לשיר. שאון קלוסים נשמע מסביב לה; אני נגשתי אליה באחרונה ואֹמר לה אגב־רפרוף איזה דבר בנוגע לקולה. היא עִותה קצת את פניה, בהבליטה את שפתה התחתונה, ותשמח מתוך לגלוג.

– קלוסך נעים לי מאד, ומה גם שלא שמעת אל שירי. אך אולי אינך אוהב מוסיקה?

– להיפך… ביחוד אחרי ארוחת־הצהרים.

– גרושניצקי צדק, באמרו, כי טעמך פרוזאי מאד.. ואמנם רואה אני, שהנך אוהב את המוסיקה במובן הגַסְטְרוֹנוֹמִי…

– הנך טועה שוב: איני גַסטרונום כלל וכלל: קֵבתי מקֻלקלת מאד. אך המוסיקה בעת הארוחה מפילה שֵנה, והשֵנה אחרי הארוחה יפה לבריאות, משמע, שאני אוהב את המוסיקה במובן המֶדיציני. ואולם בערב היא מגרה את עֲצָבַי: אני נעשה או עצוב יותר־מדי, או עליז יותר־מדי. גם זה וגם זה מְיַגֵע, כשאין סיבה נכונה להתעצב או לשמוח, ומלבד זה, המתעצב בחברה מעורר צחוק, והעלז יותר־מדי נחשב למחֻסר־נמוס.

היא לא שמעה את דברי עד תֻּמם, נגשה הלאה, ישבה על־יד גרושניצקי, וביניהם התחילה איזו שיחה סֶנטימנטַלית; היא השיבה, כמדֻמה, על דבריו תשובות לא־מֻצלחות מתוך פזור־הנפש, אף כי התאמצה להראות, שהיא מקשיבה לו בתשומת־לב; הוא הביט אליה בתמיה, בהתאמצו למצוא את חידת ההתרגשות הפנימית, המשתקפת לפעמים במבטה המרֻגז… אך אני מצאתי את חידתך, נסיכה חביבה, השמרי לנפשך! אַת חפצה לשלם לי מדה כנגד מדה, לעקוץ את אהבת־עצמי, – והיא לא תצלח! אם תקדישי עלי מלחמה, לא אדע רחמים.

במשך הערב התאמצתי פעמים אחדות בכַונה להתערב בשיחתם, אך היא קבלה את הערותי בקרירות יתרה, ואני העמדתי פנים זועפות ואעזבם סוף־סוף לנפשם. הנסיכה הצעירה וגרושניצקי חגגו את נצחונם. חֹגו, ידידי, מהרו וחֹגו!… חגכם לא יארך.. איך להתנהג? לבי מנַחש לי… מדי התוַדעי לאשה אני מכיר תמיד, מבלי לטעות, אם תאהבני ואם לא… את יתר הערב בליתי בחברת ויֶרה ונזכור נשכחות די־שׂבעֵנו… על מה היא אוהבת אותי כל־כך? חֵי נפשי, כי לא אדע! ומה גם שהיא האשה היחידה, היודעת אותי על בֻּריי על כל חולשותי הפעוטות ועל כל מאוַיַי הנשחתים… האמנם הרע מצודד כל־כך?…

יצאתי יחד עם גרושניצקי; בחוץ אחזַני בזרועי ויאמר אחרי שתיקה ארֻכה:

– ובכן, מה?

– הנך טפש: – חפצתי להגיד לו, אלא שהתאפקתי ורק לחצתי בכתפי.

6 יוני.

בכל הימים האלה לא נטיתי ימין ושמאל מתכניתי. שיחתי מתחילה למצוא חן בעיני הנסיכה הצעירה; ספרתי לה מקרים זרים אחדים מחיי, והיא מתחילה לראותני בתור אדם בלתי־מצוי. אני מהתל בכֹּל וביחוד ברגשות, ודבר זה מתחיל להפחידהּ. במעמדי אינה מעִזה להכנס עם גרושניצקי בוִכוחים סֶנטימנטַליים, ופעמים אחדות ענתה לו בבת־צחוק של לגלוג; אך אני, מדי גשת גרושניצקי אליה, מעמיד פנים נכנעים ועוזבם לנפשם; בפעם הראשונה שָׂמחה לזאת, או על־כל־פנים התראתה כשׂמֵחה, בפעם השניה כעסה עלי, בפעם השלישית – על גרושניצקי.

– הנך עָנו יותר־מדי," – אמרה לי אתמול. – מפני מה אתה סבור, שחברת גרושניצקי נעימה לי יותר?

עניתי, שבשביל אשרו של חברי אני נכון לוַתֵּר על התענוג שלי.

– וגם על שלי, – הוסיפה הנסיכה.

התבוננתי בה בהתרכזות ואעמֵד פנים רציניים. אחר־כך לא דברתי אליה יום שלם מטוב ועד רע… בערב היתה שקועה במחשבות, אך היום בבֹקר, על־יד הבאר, עוד גדל פזור־נפשה. כשנגשתי אליה הקשיבה בלי כַונה לדברי גרושניצקי, שהתפעל כמדֻמה, מן הטבע; ואולם אך ראתה אותי התחילה שוחקת בלי שום נִמוק, בהתחפשׂה כאלו אינה רואה אותי כלל. התרחקתי קצת ואתחיל סוקרה בהתגַנב:

היא הסבה את פניה מאיש־שׂיחתה ותפהק פעמַיִם. ברור כשמש, שגרושניצקי היה לה לזרא. עוד שני ימים לא אבוא אתּה בדברים.

י"א יוני.

אני שואל את נפשי לעתים קרובות, מפני מה אני רודף בעקשנות כזו אחרי אהבתה של נערה צעירה, שאיני מתכַון לפַתּותה ושלעולם לא אשׂאֶנה לאשה? למה לי עגבנות זו, עגבנות הראויה לנשים? ויֶרה אוהבת אותי יותר מאשר תאהבני מֶרִי בזמן מן הזמנים; לוּ חשבתיה ליפהפיה, שאי־אפשר לכבשהּ, כי אז אולי נמשכתי אחרי הקֹשי שבדבר…

אך לא מִנָּהּ ולא מקצתהּ! משמע, שאין זה אותו צֹרך האהבה המטריד, המענה אותנו כל־כך בשנות־עלומינו הראשונות וקולע אותנו כבכף־הקלע מאשה לאשה, עד שנמצא אשה, שתשׂנָאֵנו תכלית שנאה. אז רק אז אנחנו נעשים נאמנים באהבתנו, אז רק אז מתחילה אותה התשוקה הלוהטת והאי־סופית שעל דרך המַתֵּמַטיקה אפשר לתארה בתור קו, הנופל מאיזו נקֻדה אל המרחב. סודה של אי־הסופיות הזאת צפון באי־האפשרות להשיג את המטרה, כלומר: את הסוף.

אם־כן, למה זה אני טורח כל־כך? האם מקנאה לגרושניצקי? העלוב! הוא אינו ראוי לה כלל וכלל. או אולי אעשה את אשר אעשה בתֹקף אותו הרגש המכֹער, שקשה להתגבר עליו, המכריחנו לעקור משֹׁרש את הטעֻיות המתוקות של קרובנו, כדי שתהיה לנו ההנאה להגיד לו, בשעה שישאלנו, במה לו להאמין:

– ידידי, גם אני חֻלֵיתי כמוך ואף־על־פי־כן הלא תראה, שהנני אוכל, שותה וישן, וגם אקוה שאוכל למות בלי צעקות ואנחות!"

והן מה נפלא העֹנג לשלוט בנפש צעירה, שזה רק פֻּתּחה! היא דומה לפרח, שריחו היותר טוב נודף לקראת קו־השמש הראשון; חטֹף וקטֹף אותו תכף־ומיד, ולאחר שתשבע מריחו זרֵהו אל המסלה: אולי ירימנו מי־שהוא! אני מרגיש בקרבי אותו צמאון נצחי, הבולע את כל מה שנפגש בדרך; יסוריהם ושמחותיהם של האחרים מענינים אותי רק במדה שהם נוגעים אלי, רק במדה שהם משמשים לי מזון, המחזק את כֹחות־נפשי. מה שנוגע לעצמי, הנה התאווֹת כבר חדלו מנסוך עלי שכרון־שגעון; אהבת־הכבוד שלי נחנקה בתגרת יד המקרים, אך היא מתבטאה בצורה אחרת, מפני שאהבת־הכבוד אינה אלא צמאון־השלטון, וראש כל תענוגי – להכניע לרצוני את כל הסובב אותי. להעיר רגש של אהבה, של מסירות ופחד – כלום אין זה סִמנו היותר מֻבהק, נצחונו היותר גדול של השלטון? להיות למקור יסוריו ושמחותיו של מי־שהוא, מבלי שתהיה לנו באמת כל זכות על זה, – כלום אין זה מזוֹנה היותר ערב של גאותנו? ומה זה אֹשר? גאוה, ששֻׁבּר רעבונה. לוּ חשבתי את עצמי לטוב ולנאדר מכל בני האדמה, כי אז הייתי מאֻשׁר. לוּ אהבו אותי הכל, כי אז מצאתי בנפשי מַעיַן אהבה לא אַכְזָב. רע מוליד רע; עִנוּיֵנו הראשון נותן לנו מֻשג מהעֹנג לעַנוֹת את זולתנו; המחשבה על הרע אינה יכולה לחדור לתוך מֹחו של האדם, מבלי שיחפֹץ להשתמש בה למעשׂה; “המחשבות הן בריות אורגניות”, אמר מי שהוא; לֵדָתן קובעת להֶן צורה וצורתן היא הפעֻלה; האדם, שמחשבותיו מרֻבות מאלה של אחרים, פועל גם יותר מאחרים; ולפיכך אם אדם גאוני ירֻתּק לשלחן־הלבלרים, מן ההכרח שימות או שיצא מדעתו, כמו שאדם בעל מבנה־גוף איתן ימות משבץ, אם יחיה חיי יושב־אֹהל ויתנהג בצניעות.

התאווֹת אינן אלא מחשבות, שלא הגיעו עדַין לגמר בִּשּׁוּלן: הן שׁיָכות לעלומי הלב ואויל האיש, המקַוה, שכל ימי חייו תַּרתֵּחנה את דמו; רבים הם הנהרות ההולכים לאט, אשר ראשיתם מפלי־מים סוערים, ואולם אף אחד מהם אינו דוהר ומעלה קצף עד עצם הים. אך המנוחה הזאת היא לעתים קרובות סִמן של כֹח גדול, אף שהוא כבוש במעמקים ואינו נראה לעין: רגשות ורעיונות עמֻקים וגדולים אינם מתפרצים מעולם בשצף קצף; הנשמה, בסבלהּ ובהתענגהּ, נותנת לעצמה דין־וחשבון מדֻיָּק ובאה לידי מסקנה, שהכֹל נעשה יפה בעולם; היא יודעת, שמבלי סערות תחָרך ותִקְמַל משרב; היא מתמלאת מחיי עצמה, – מפנקת ועונשת את עצמה, כאשר תעשה האם לילדה האהוב. רק כשאדם מגיע לבחינה גבוהה זו של הכרת־עצמו, הוא יכול להעריך כראוי את צדקת משפטו של הבורא.

בעברי על העמוד הזה, אני רואה שהתרחקתי מאד מעצם רשימותי… אך מה־בכך? הן את היומן הזה אני כותב רק בשביל עצמי, משמע, שכל מה שאכניס לתוכו יהיה בזמן מן הזמנים יקר לי בתור זכרון.

גרושניצקי בא ויפֹל על צוארי, – הוא הֹעֲלָה למעלת אופיצר. לכבוד המאורע שתינו יין־שמפניה. דוקטור וֶרנר נכנס תכף אחריו.

– אני איני מברכך, – אמר לגרושניצקי.

– מפני מה?

– מפני שמעיל־החיָלים הלם אותך יותר; הלא תודה, כי בגדי־שׂרד של אופיצר רגלי, שיתפור לך אחד מחיָטי המקום, לא ישַׁוה עליך כל הוד… עד עתה היית כיוצא מן הכלל, ואולם מהיום והלאה לא תבָדל במאום מכל יתר חבריך.

– דבּר, דוקטור, כאוַת־נפשך, ואולם בזה לא תעיב את שמחתי. הוא אינו יודע – לחש גרושניצקי באזני, – כמה תקווֹת נותנות בלבבי האֶפּולֶטות, האלה… האח, אֶפּולֶטות, אֶפּולֶטות! הכוכבים שעליהם הם כוכבים מורי־דרך… לא, עתה הנני מאֻשר לגמרי.

– התלך אתנו לטַיל למקום המפֹלת? – שאלתיהו.

– אני? בעד כל הון לא אֵרָאֶה למֶרִי, בטרם שיהיו נכונים בגדי־השׂרד שלי.

– אולי תצוני להודיע לה את דבר שמחתך?

– לא, בבקשה, אל תדבר לה דבר… אני חפץ להפתיעה.

– ואולם הגד־נא לי, מה מצב עניניך?

הוא נבוך ויחשֹׁב רגע: הוא חפץ להתפאר, לשַׁקר, אך לבו לא נתנהו לעשות כזאת ויחד עם זה התבַּיש להודות על האמת.

– ומה דעתך, האוהבת היא אותך?

– האוהבת היא? בבקשה ממך, פצ’ורין, מה מוזרים המֻשׂגים שלך!… כלום אפשר במהירות כזו? ולוּ גם אהבה אותי, גם אז לא היתה אשה הגונה מספרת זה…

– טוב, וּודאי, שלפי דעתך גם גבר הגון צריך לשוק על־דבר תאוָתוֹ?

– הוי, אחא דָבר דבור ואָפנו; רבים הם הדברים שאינם נאמרים בפה מלא, אלא שהם מובנים מאליהם…

– אמת! אך האהבה, שעליה אנו דנים רק על־פי מבט האהובה, אינה מטילה שום אחריות על האשה, בה בשעה שדברים הנאמרים בפֵרוש… הזהר, גרושניצקי, היא תוליכך שולל…

– היא?… ענה, בשאתו את עיניו למרום ובחַיכו מתוך שֹׂבע־רצון. – צר לי עליך, פצ’ורין!

בערב הלכנו רגלי בצבור גדול למקום המפֹלת.

לפי דברי המלֻמדים המקומיים אין המפֹלת הזאת אלא פי הר־שׂרפה שֶׁכָּבָה; היא נמצאת על שפוע מַשוּק במרחק וֶרסטה אחת מהעיר. משעול צר המתפתל בין שיחים וסלעים מוליך אליו: כשהתחלנו מתרוממים על ההר, הושטתי את ידי לנסיכה הצעירה, והיא לא עזַבתּה במשך כל הטיול.

פתחתי את השיחה בדברי־רכילות: התחלתי לבקר בקרת חריפה את כל מכרינו, את אשר אתנו ואת שאינם אתנו, בהראותי בראשונה את המגֻחך ואחרי־כן את המקֻלקל שבהם. מרתי התרתּחה. החלותי מתוך לצון ואכַל במשטמה אמתית. בראשונה הביאוה דברי לידי צחוק ואחרי־כן הפחידוה.

– הנך אדם מסֻכן! – אמרה לי, – אֶפּלה־נא ביד רוצח־היער ואל אפֹּל ביד לשונך… אבקשך, שאם יעלה פעם בדעתך לדבר בי רָעות, אז טוב שתקח מאכלת ותשחטני, – סבורה אני, שזה לא יקשה ממך.

– כלום אני דומה לרוצח?

– אתה רע ממנו…

שקעתי לרגע במחשבות ואחר־כך אמרתי, בהעמידי פנים כנסער מאד: – כן, זה היה גורלי מעצם ילדותי. כל הסובבים אותי הכירו בפני סִמני תכונות רעות, שבאמת לא היו ולא נבראו; ואולם חשדוני בהן – והן נולדו. הייתי צנוע, – האשימוני בערמומיות ואחל להעלים את מחשבותי. התרגשתי בהרגשה עמֻקה את הטוב ואת הרע; איש לא הראה לי חבה, הכל העליבוני ואעָשה לנוטר־שנאה. הייתי קודר מטבעי, יתר הילדים – עליזים ופטפטנים; הרגשתי את עצמי מורם מהם, ואולם הסובבים אותי השפילו את ערכי ואעָשה לבעל־קנאה. הייתי נכון לאהוב את העולם כֻּלו – איש לא הבין לרֵעי; ואלמד לשנוא. עלומי מחֻסרי־הצבע עברו במלחמה עם נפשי ועם הצבור; את הטובים שברגשותי צפנתי בחֻבי, מיראה פן יהיו ללעג ולקלס, והם מתו מבלי לראות אור. דברתי אמת, לא האמינו לי ואחל לטפּל כזב. לאחר שלמדתי על בֻּרין את הליכות החברה וארחותיה, נעשיתי למנֻסה בחכמת־החיים וארא, איך שאחרים מתענגים בלי כל התאמצות על כל אותן ההנאות שאחריהן רדפתי בלי־הרף. אז נולד בלבי יאוש, לא אותו יאוש, שפי האקדח משמש תרופה כנגדו, כי אם יאוש קר וחסר־אונים, המכֻסה במסוה חביבות ומעֻלף בבת־צחוק נעימה. נעשיתי לבעל־מום רוחני: מחצית נשמתי עברה ובטלה מן העולם. היא יָבשה, נדפה, מתה, חתכתיה ואשליכנה; אך המחצית השניה עוד פרכסה ותהי נכונה לשרת את כל אחד ואחד. ואיש לא ראה ולא הבין, מפני שאיש לא ידע על־דבר קיומה של המחצית הראשונה, שאהבה. ואולם, אַת העירות עתה בקרבי את זכרונה, ואני הקרֵאתי לפניך את הכתֹבת שעל מצבתה. יש אנשים, שכל נוסחי המצבות למיניהם מעוררים את צחוקם, אך אני לא אֵחַד בקהלם, ביחוד מדי זכרי את הטמון מתַּחתן. אגב, איני מבקשך להיות תמימת־דעות אתי: אם דברי נראים למגֻחכים בעיניך, אז גַחכי בבקשה; אני מבטיחך, שזה לא יצַער אותי כלל.

ברגע זה פגשתי את עיניה: בהן נצנצו דמעות; ידע, שנשענה על ידי, רעדה; לחייה להטו: רחמיה נכמרו עלי! החמלה, רגש זה שאליו משתעבדות כל הנשים במהירות רבה, נעצה את צפרניה בלבה חסר־הנסיון. כל־זמן הטיול היתה נפשה פזורה, לא עגבה על איש, וזהו סִמן חשוב!

באנו אל המפֹלת; הגבירות נפרדו מבני־לויתן, אך ידה לא זזה מתוך ידי. הלצותיהם של הדֶנְדִי המקומיים לא עוררו את צחוקה; הפַּחת העמֻקה, שהשתרעה לרגליה, לא הפחידה אותה, בשעה שיתר העלמות צפצפו ותכַסינה את עיניהן.

בדרכנו הביתה לא שבתי לשיחתנו העצובה; אך על שאלותי והלצותי חסרות־הערך ענתה בקצרה ומתוך פזור־הנפש.

– האהַבתְּ?– שאלתיה לבסוף.

היא הביטה אלי בהתרכזות, הנידה בראשה ותשקע שוב בהרהורים; נכּר היה שחפצה להגיד דבר־מה, אלא שלא ידעה במה להחל; חזהָ התרומם ושקע בסערה… אין עצה! שרווּל של מַלְמָלָה הוא מגן רפה, וניצוץ חשמל עבר מידי אל ידה; התאוה כמעט תמיד מתחילה באֹפן כזה, ואנחנו רק מרַמים את עצמנו בחשבנו, שהאשה אוהבת אותנו על מעלותינו הגופניות והרוחניות; הללו, כמובן, מכינות ומכשירות את לבה לקראת האש הקדושה, אך המגע הראשון הוא הוא המכריע.

– הלא אמת, שהייתי היום חביבה מאד? – אמרה לי מֶרִי מתוך חיוך מאֻנס,

בשובנו מהטיול. נפרדנו.

היא אינה מרֻצה מעצמה. היא מאשימה את עצמה על קרירותה… האח, זהו הנצחון הראשון, העִקרי! מחר תחפֹּץ לפַיסני. אני יודע כבר כל זאת על־פה וזהו הצד המשַׁעמם שבדבר.

י"ב יוני.

היום ראיתי את ויֶרה. היא הציקה לי עד מות בקנאתה. מֶרי, כמדֻמה, בחרה בה לאשת־סודה; צריך להודות, זוהי בחירה יפה!

– אני מבינה, להיכן הדבר נוטה, – דברה אלי ויֶרה, – טוב שתגיד לי בפֵרוש שהנך אוהב אותה.

– אבל אם איני אוהב אותה?

– אם־כן, למה לך לרדוף אחריה, להפריע את מנוחתה, להרגיז את דמיונה?…

אהה, אני יודעת אותך לכל פרטיך! שמע, אם רוצה אתה, שאאמין לך, בוא לקִיסְלוֹבוֹדְסְק; מחר אנו עוברים לשם. הנסיכה נשארת כאן עוד לאיזה זמן. שׂכֹר לך דירה ליד דירתנו; אנחנו נשב בבית הגדול אשר בקרבת המעין, בעליה; הנסיכה ליגובסקי – בדיוטה התחתונה; סמוך לו יש עוד בית אחד, פנוי עדַין, של אותו בעל־בית גופא… התבוא?

הבטחתיה, ועוד באותו יום שלחתי לשכור את הדירה הזאת.

גרושניצקי בא אלי בשעה השביעית בערב ויודיע, כי מחר יהיה נכון מעיל־השרד שלו, בדיוק לנשף־המחולות.

– סוף־סוף ארקד אתה ערב שלם… אך זאת תהיה שעת־כֹשר לדבר אִתה כנפשי שָׂבעה!

– מתי זה נשף־המחולות?

– מחר! כלום אינך יודע? חג גדול, והרָשיִת המקומית קבלה על עצמה לסדרו…

– נלך אל הפרדס…

– בשום אֹפן לא אלך במעילי המכֹער הזה…

– כלום נהפך כבר לבך לשנאו?

הלכתי לבדי, ובפגשי את הנסיכה מֶרִי, הזמנתיה לרקוד המַזורקה. פניה הפיקו תמהון וגם שמחה.

– חשבתי, שאתה מרקד רק מפני ההכרח, כמו בפעם הקודמת, – אמרה בצחקה צחוק חביב למאֹד.

נדמה, שאינה שמה לב כלל להֵעָדרו של גרושניצקי.

– מחר תהיה לך הפתעה נעימה, – אמרתי לה.

– הַיְנו?

– זהו סוד… מחר בנשף תביני מאליך…

את יתר הערב בליתי בבית הנסיכה. אורחים לא היו שם, מלבד ויֶרה ואיזה זקן מגֻחך למאד. לבי היה טוב עלי, ואני בדיתי להם מאורעות ממאורעות שונים, שאינם בגדר הנמצא; מֶרִי ישבה כנגדי ותקשב לדברי בתשומת־לב כל־כך עמֻקה, מרֻכּזה וגם ענֻגה, עד שכמעט הרגשתי נֹחם. איפה נעלמו עליצותה, גנדרנותה, שובבותה, העוית־הלגלוג שלה, בת־צחוקה המביעה בוז, מבטה המפיק פזור־נפש!…

ויֶרה ראתה כל זאת: בפניה החולניים השתקפה תוגה עמֻקה; היא ישבה ליד החלון בצל, כשהיא שקועה בכסא רך ומרֻוָח… רחמי נכמרו עליה.

אז ספרתי את כל הקורות הדרמַתיות, קורות התוַדעותי אל ויֶרה ואהבתנו, אך קראתי, כמובן, לגבורים בשמות, שבדיתי מלבי.

תארתי בבהירות כזו את אהבתי, את חרדתי ואשרי; שויתי הוד כזה על הליכותיה ואָפיה, עד שבעל־כרחה היתה צריכה לסלֹח לי את התהדרותי לפני מֶרִי.

היא קמה, ישבה סמוך לנו ותתעודד… ורק בשעה השניה בלילה נזכרנו במצות הרופאים לשכב לישון בשעה האחת־עשרה.

י"ג יוני.

כחצי שעה לפני התחלת הנשף הופיע אלי גרושניצקי בכל הדר־גאונו, הדר מעיל־שׂרד של חיל־הרגלים. לכפתורו השלישי היתה רכוסה שרשרת־ברונזה ובה תלויה לורניטה כפולה; האֶפּולֶטות, שהיו גדולות מכפי הרגיל, היו מֻפשלות למעלה כעין כנפיו של אַמּוֹר; מגפיו חרקו; בידו השמאלית החזיק כסיות־עור מצבע קנמון ואת כובעו, ובימנית סלסל בכל רגע את בלוריתו המתֻלתלה. בפניו השתקף שׂבע־רצון מעצמו ויחד עם זה גם איזה אי־בטחון; חיצוניותו החגיגית ומצעדו הגאה היו מכריחים אותי בודאי לפרוץ בצחוק, לוּ נכנס דבר זה בגדר כוָנתי.

הוא השליך את הכובע עם הכסיות על השלחן והתחיל מותח את קפולי מעילו ומתנאה לפני הראי; צוארון־תחתון גבוה מאד תמך בצמרו המסֻמר את סנטרו; על צוארון זה היתה כרוכה מטפחת שחורה גדולה למאד, שהתרוממה לחצי זרת ממעל לצוארון־מעילו; אך זה היה מעט בעיניו וַיוֹצֵא את המטפחת למעלה עד לאזניו; מהעבודה הקשה הזאת – צוארון־מעילו היה צר מאד וצִער אותו – מלאו פניו דם.

– אומרים, שבימים האלה עגבת מאד על נסיכתי? – אמר כלאחר יד ומבלי להביט אלי.

– “לא לנו הטפשים לשתות טֵה!”25 עניתי לו, בחזרי על פתגמו האהוב של אחד ההוללים היותר עליזים מבני דור העבר, שפושקין קִלְּסוֹ לפניו בשיריו.

– טוב תעשה שתגיד לי, אם תָּפור המעיל לפי מדתי… הוי, יהודי ארור!… מתחת לאצילות־ידי הוא לוחצני כבצבָת!… אולי יש לך מיץ־בשמים?

– ישמרֵנו הבורא! למה לך כל זה? הן גם בלאו־הכי נודף ממך ריח מִשְׁחַת־ורדים.

– אין דבר. תן הֵנה…

הוא יצק חצי הצלוחית אל מאחרי עניבתו, על מטפחתו ושרווליו.

– התרַקד הערב?

– מסֻפקני.

– אני ירא פן אצטרך לצאת עם הנסיכה הצעירה במַזורקה ואני איני יודע גם את צורתו של המחול…

– כלום הזמנת אותה למזורקה?

– עוד לא.

– הזהר, שמא יקדימך אחר.

– באמת! – אמר וַיִסטֹר על מצחו. – היֵה שלום.. אלך ואמתין לה בשער הָאִיתוֹן. – הוא חטף את כובעו ויצא במרוצה.

בעוד חצי שעה הלכתי גם אנֹכי. הרחוב היה ריק ואפל; מסביב לבית־האספה, או בית־המרזח, – הרשות בידכם לקראו כחפצכם, – עמדו צפופים אנשים רבים; חלונותיו היו מוּארים; רוח־הערב הביא אלי את צלצלי תזמֹרת־הצבא. צעדתי לאט; הייתי עצוב… האמנם כל תעודתי בעולם הזה היא להחריב תקווֹתיהם של אחרים? למן העת שאני חי ופועל, מכריחני הגורל תמיד להתיר את הקשרים בדרמותיהם של אחרים, כאלו בלעדַי לא יכול שום איש לא למות ולא לבוא לידי יאוש! הייתי תמיד גבור הכרחי של המערכה החמישית שבדרמות; בעל־כרחי הייתי ממלא תפקידו העלוב של תַּלין או בוגד. מה היתה בזה כוָנתו של הגורל? האמנם הועידני להיות מחברם של טרגדיות זָלות ורומנים משפחתּיים, או עוזרם של מספיקי־סיפורים, למשל, בשביל “הביבליותיקה למקרא”26?… מי יודע?… הן לא מעטים הם האנשים, שבהחִלם את חייהם הם מקוים לגמרם בתור אלכסנדר מוקדון או לורד בירון ואף־על־פי־כן הם נשארים כל חייהם יועצים טִיטוּלַרִיים27

בהכנסי אל האולם התחבאתי בתוך המון גברים ואחל להסתכל באשר מסביב. גרושניצקי עמד אצל הנסיכה הצעירה ודִבר בהתלהבות; היא שמעה מתוך פזור־הנפש, הביטה לעברים, בהגישה את מניפהּ לשפתיה; פניה הפיקו אי־סבלנות עיניה חפשׂו מסביב את מי־שהוא; אני נגשתי בדממה מאחריהם, כדי להקשיב לשיחתם.

– הנך מעַנה אותי, נסיכה! – דִבר גרושניצקי, – אַת נשתנית מאד מהזמן שלא ראיתיך.

– גם אתה נשתַּנית, – ענתה בהעיפה עליו מבט מהיר, אך הוא לא הרגיש בלגלוג הכמוס שבו.

– אני? אני נשתניתי?… אהה, לא היו דברים מעולם! הן יודעת אַת שזה אי־אפשר! מי שראה אותך רק פעם בחייו, ישמור לנצח את דמותך הנשגבה…

– חדל…

– למה אינך רוצה עתה לשמוע אותם הדברים, שעוד זה לא־כבר הקשבת להם ברצון לעתים קרובות?

– יען כי איני אוהבת חֲזָרוֹת – ענתה בצחוק.

– אהה, טעיתי טעות מרה!… חשבתי בשגעוני כי, לכל הפחות, האֶפּולֶטות האלה תִּתֵּנָּה לי את הזכות לקַווֹת… לא, יותר טוב היה, לוּ נשארתי כל חיי במעיל־החיָלים הנבזה, שאולי רק לו אני חַיב תודה בעד תשומת־לבך אלי.

– באמת, מעיל־החיָלים הלם אותך יותר…

ברגע זה נגשתי ואשתחו למֶרִי; היא התאדמה קצת ותאמר במהירות:

– האם לא אמת, מר פצ’ורין, שמעיל־החיָלים הולם יותר את מר גרושניצקי?

– אינני מסכים לך, – עניתי, – במלבושי־האופיצרים הוא נראה צעיר עוד יותר.

המכה הזאת קשתה על גרושניצקי מנשׂוא: ככל הפרחחים דמה גם הוא שפני זקן לו; הוא היה סבור, שהתַּאווֹת השאירו על פניו סִמנים עמֻקים, עד כי הוא נראה לכביר ימים ונסיון. הוא העיף עלי מבט מלא חרון־אף וַיֵשְׂטְ ממנו.

– אבל הן תודי, – אמרתי למֶרִי – כי אף־על־פי שהוא תמיד מגֻחך מאד, בכל־זאת נראה לך כמעַנין עוד זה לא־כבר… במעילו האפור…

היא השפילה את עיניה ולא ענתה.

גרושניצקי רדף אחריה כל הערב וירקד או אתה או vis־à־vis; הוא אכל אותה בעיניו, נאנח תכופות וַיָּצֶק לה בתלונותיו ובתחנוניו. אחרי הקַדרילה השלישית כבר שָׂנאה אותו תכלית שנאה.

– לא פללתי, כי תעשה לי כדבר הזה, – אמר בגשתו אלי ובאחזו בידי.

– הַינו?

– אתה תרקד אִתה את המַזורקה? – שאלני בקול חגיגי. – היא הודתה לי…

– וכי מה? כלום זה סוד?

– כמובן… צריך הייתי להבין מראש, שהיא עלולה לכך, נערה שכזו… עגבנית שכמותה… אבל נקֹם אנקם!

– התרַעם על מעילך או על האֶפּולֶטות, אבל אַל לך להאשים אותה… במה חטאה, אם חדלת למצוא חן בעיניה?…

– אם־כן למה נתנה תקוה בלבי?

– למה קוית? לחפוץ, לרדוף אחרי איזה דבר – כל זה מובן לי, אבל לקווֹת לא צריך…

– זכית בהתערבות, אבל עוד לא לגמרי, – אמר בצחוק־משטמה.

המַזורקה התחילה, גרושניצקי בחר מדי פעם רק במֶרִי, גם יתר הגברים הזמינוה בלי־הרף; נראה, שקשרו קשר עלי. גם זו לטובה: היא רוצה לדבר אתי, אך מפריעים בעדה, – רצונה יגדל כפלים.

לחצתי את ידה פעמַיִם; בפעם השניה עקרה אותה מתוך ידי מבלי לדבר דבר.

– בלילה הזאת תִּדֹד שנתי מעיני, – אמרה לי, כשנגמרה המַזורקה.

– לזה גרם גרושניצקי.

– אהה, לא! ופניה נעשו כל־כך רציניים, כל־כך עצובים, עד שנשבעתי בנפשי לנשק עוד בערב הזה את ידה ויעבֹר עלי מה.

האורחים התפזרו. בהושיבי את מֶרִי במרכבה מִהרתי ואלחץ את ידה אל שפתי. היה חֹשך ואיש לא ראה דבר.

שבתי אל האולם, כשאני שבע־רצון מעצמי מאד.

אל השֻלחן הגדול ישבו ויסעדו בני־הנעורים. בהכנסי נשתתקו כֻּלם: נראה, שדברו בי. רבים מהם מתרעמים עלי עוד מהחג העבר, ביחוד פקיד־הפרשים, ועכשו, כמדֻמה, נעשו לאגודה אחת, אגודת־שונאי וגרושניצקי בראשם. פניו מפיקים כל־כך הרבה גאון ועֹז…

אשמח מאד; אני אוהב את שונאי, אף כי לא בנוסחו של הנוצרי. הם מבדחים אותי, הם מסעירים את דמי. לעמוד תמיד על המשמר, לארוב לכל מבט, לפֵרוש כל מלה, להבין מראש את תחבולותיהם, להפר את עצתם, להתחפש למרֻמה ולהרוס פתאם, בדחיפה אחת, את כל הבנין הגדול, שעלה להם בעמל מרֻבה, בנין ערמומיותיהם ומזמותיהם, – לזה אני קורא חיים. בזמן הסעֻדה התחרש גרושניצקי עם פקיד־הפרשים ויקרו לו בעיניו.

י"ד יוני.

היום בבֹקר נסעה ויֶרה עם בעלה לקיסלוֹבוֹדסק. פגשתי את מרכבתם בלכתי אל הנסיכה. היא נענעה לי בראשה; במבטה היתה כעין תוכחה. אבל מי אשם בדבר? למה היא ממציאה לי את האפשרות להתראות עם מֶרִי ביחידות? האהבה דומה לאֵש: היא כבה באפס מזון. אולי תעשה הקנאה מה שלא עשו הפצרותי.

ישבתי אצל הנסיכה הזקנה שעה שלמה. מֶרִי לא יצאה. – היא חולה. בערב לא נראתה בפרדס. האגודה החדשה של שונאי, שהיתה מזֻינה בלורניטות, העמידה באמת פנים זועמות מאד. אני שמח, שמֶרִי חולה: הללו היו גורמים לה בודאי איזה עלבון. התסרֹקת של גרושניצקי פרועה ומראהו מפיק יאוש; הוא, כמדֻמה, מצטער באמת, ביחוד מכאיבה לו הפגיעה בכבודו; אך הן יש אנשים שגם יאושם מבדח!…

בשובי הביתה הרגשתי, שחסר לי איזה דבר. אני לא ראיתיה! היא חולה! או אולי אני אוהב אותה באמת?… איזו שטות!

ט"ו יוני

בשעה האחת־עשרה בבֹקר, בשעה שהנסיכה הזקנה מזיעה באמבטתה, עברתי על־יד ביתה. הנסיכה הצעירה ישבה ליד החלון שקועה במחשבות; בראותה אותי קפצה ממקומה.

נכנסתי אל הפרוזדור; מהמשרתים לא היה איש; השתמשׁתי בנמוסי המקום החפשים ואעבור לחדר־האורחים, מבלי להודיע קֹדם על־דבר בואי.

חִורון עמום כסה את פני מֶרִי הנחמדים. היא עמדה אצל הפסנתר, בהשענה בידה האחת על מסעד הכסא; היד רעדה כמעט־קט; נגשתי אליה בדממה ואֹמר:

– הכועסת את עלי?

היא הרימה עלי מבט לֵאה, עמֹק וַתָּנע בראשה; שפתיה חפצו לבטא איזה דבר ולא יכלו; עיניה מלאו דמעות; היא צנחה על הכסא ותכַס את פניה בידיה.

– מה לך? – אמרתי לה באחזי בידה.

– אינך מכבדני… הנח לי.

צעדתי צעדים אחדים לאחור. היא הזדקפה בכסא, עיניה הבריקו.

עמדתי לרגע באחזי במנעול הדלת ואֹמר:

– סלחי לי, הנסיכה! התנהגתי בשגעון… שוב לא יקרה כדבר הזה… אני אדאג לזאת… למה לך לדעת, מה שהתרחש בנפשי עד היום הזה? אתּ לא תדעי זה לעולם, וגם זו לטובה. היי שלום!

בלכתי נדמה לי, ששמעתי את קול־בכיהּ. תעיתי רגלי עד הערב בסביבות מַשּׁוּק, עיפתי מאד ובבואי הביתה התנפלתי על המטה באפס כֹח.

נכנס וֶרנר.

– האמת הדבר, שאתה נושא לאשה את בת הנסיכה ליגובסקי?

– וכי מה?

הקול הולך בכל העיר; כל חולַי עסוקים בחדשה החשובה הזאת; המהם תכסה דבר?

– אלה הם תעלולי גרושניצקי, – אמרתי בלבי.

– כדי להראות לך, דוקטור, בעליל, עד כמה כוזבות השמועות האלה, אודיעך בסוד, שהנני עובר מחר לקיסלוֹבוֹדסק.

– וגם הנסיכה הצעירה?

– לא; היא נשארת כאן לעוד שבוע…

– ובכן, אינך נושא אשה?

– דוקטור, דוקטור! התבונן בי: כלום דומה אני לחתן אף במשהו?

– אני איני אומר כדברים האלה… אך הלא תדע, – הוסיף בצחוק־ערמה, – שיש מקרים, שבהם אדם הגון מחֻיב לבוא בברית־הנשואים, ויש אמהות, שלכל הפחות אינן מפריעות בעד מקרים כאלה… ובכן איעצך בתור ידיד להיות זהיר. אוירן של ערי־המעינות הוא מסֻכן מאד: ידעתי כמה צעירים מצֻיָנים, שהיו ראוים לטוב שבמזלות, ואף־על־פי־כן נסעו מכאן ישר אל החֻפה. התאמין? הן גם לי חפצו להשׂיא אשה! בעלת־הדבר היתה אמא אחת מיושבות ערי־השדה, בתה היתה חִורה מאד. לאסוני אמרתי לה, שצבע־העור של פני בתה יוטב, לאחר שתנשא לאיש; אז הציעה לי בדמעות־תודה את יד בתה ואת כל הונה – חמשים נפש, כמדֻמה. אך עניתיה, שאיני מֻכשר לזה.

וֶרנר הלך ממני, כשהוא מאמין באמונה שלמה, שהזהירני.

מדבריו הבינותי, שעל־אודותי ועל־אודות הנסיכה הצעירה נפוצו בעיר שמועות רעות; על אלה לא אנַקה את גרושניצקי!

י"ח יוני.

זה שלשה ימים שאני בקיסלובודסק. בכל יום אני רואה את ויֶרה אצל הבאר ובטיוּלה. בבֹקר בבֹקר אשב אל החלון ואכונן את הלורניטה אל המעקה שלה; היא לבושה זה מכבר ומחכה לָאות המֻתנֶה; אנו נפגשים, כאלו מתוך מקרה, בגן, המשתרע ויורד מבּיתנו אל הבאר. אויר־ההרים המשובב נפש השיב לה את חכליל־פניה ואת כחותיה. לא לחנם יקָרֵא לנַרְזַן מעיַן־הענקים. יושבי המקום מבטיחים, שאוירה של קיסלוֹבוֹדסק מכשיר לאהבה, ושכאן מֻתָּרים הקשרים של כל אותם הרומנים, שהתחילו בזמן מן הזמנים לרגלי הר מַשּׁוּק.

ובאמת, הכל קורא כאן להתיחדות, הכל מלא סוד: גם הצללים העבים של שדרות התרזות, המשתוחחות מעל לפלג, הנופל בשאון וקצף מסלע אל סלע, בפלסו לו נתיבה בין ההרים המוריקים; גם הנקרות המלאות חֹשך ודממה, שסעיפיהם מתפרדים מכאן לכל העברים; גם רעננוּת אויר־הניחוח, הספוג ריחות דשאי־הדרום הגבוהים והשטה הלבנה; גם השאון המיַשׁן בנעימה, השאון התמידי של הפלגים, הנפגשים בקצה הבקעה ומשם הם רצים בחבורה כמתחרים, עד נפלם אל נהר פּוֹדקוּמוֹק. במקום הזה מתרחבת הנקרה ונהפכת לבקעה ירֻקה, שדרך מאֻבּקה מתפתּלת בה. מדי הביטי אליה נדמה לי שכרכרה נשאת בה ומחלונה נשקפים פנים ורֻדים. מרכבות רבות כבר עברו בדרך הזאת, – והיא איננה.

הפרבר, שמאחרי המבצר, נוֹשַׁב כֻלו; בבית־האֹכל, הבנוי על גבעה, במרחק צעדים אחדים מדירתי, כבר מהבהבות אִשים בערב מבעד לשדרה הכפולה של התרזות; קול שאון וקול צלצל הכוסות ישָמע עד שעה מאֻחרת בלילה.

בשום מקום אין מרבים כל־כך לשתות יינות קַחֵטִיָה ומים מינֶרַליים כמו כאן,

יֵשׁ רַבִּים, שֶׁמִּעָרִבים אֶת שְׁתֵּי הַמְּלָאכוֹת יַחַד,

אַךְ בִּקְהָלָם לֹא יֵחַד כְּבוֹדִי.

גרושניצקי עם חבורתו מתהולל בכל יום בבית־המרזח וכמעט שאינו דורש בשלומי.

רק זה לא־כבר בא הֵנה וכבר הספיק לבוא בריב עם שלשה זקנים, שחפצו להקדימו ולשבת באמבטה; ברור, שאסונו מפַתּח בקרבו את רוח המלחמה.

כ"ב יוני.

לסוף באו. ישבתי ליד החלון כשנשמע קשקוש מרכבתן; לבי רִטט… מה זה? האֻמנם רֶטט־אהבה? נשמתי אוילית היא במדה כזו, עד שיש יסוד גם לחשש זה.

אכלתי אצלן את לחם־הצהרים. הנסיכה הביטה עלי ברֹך מיֻחד ולא זזה מבִּתּה… רע! לעֻמת זה ויֶרה מקנאה אותי אל מֶרִי; זכיתי סוף סוף למזל־ברכה שכזה! מה לא תעשה האשה, כדי לצער את חברתה המתחרה בה? זכורני, שאשה אחת אהבה אותי רק מפני שאהבתי את חברתה. אין דבר אי־הגיוני בשִׂכלה של האשה; לאשה קשה להוכיח איזה דבר, נחוץ להביאן לידי כך, שתִּוָכחנה מעצמן באמתותו של הדבר; מקורי מאד הוא סדר הראיות, שבהן הן סותרות את דעותיהן הקדומות; כדי ללמוד את דרכי ההגיון שלהן צריכים אנו לסתור מקֹדם בשכלנו את כל הלכות ההגיון המקֻבּלות. למשל, השיטה השכיחה:

האיש הזה אוהב אותי; אך אני אשת־איש: משמע, שאיני צריכה לאהבו.

השיטה של הנשים:

אני איני צריכה לאהבו, מפני שאני אשת־איש; אך הוא אוהבני, משמע…

כאן באות נקודות אחדות, מפני שההגיון כבר חדל לדבר, אך מדברת עלפי רֹב הלשון, העינים, ותכף אחריהן גם הלב, אם רק ישנו במציאות.

מה יהיה, אם בזמן מן הזמנים תתגלגלנה הרשימות האלה לידי אשה? – “דִבה!” – תקרא בחמת־קצף.

מהזמן שהמשוררים כותבים והנשים קוראות את דבריהם (ועל זאת יאתה להן תודה עמֻקה), הרבו כל־כך לקרוא להן בשם מלאכים, עד שהנשים בתֹם־נפשן האמינו באמת למחמאה הזאת, בשכחן, כי אותם המשוררים גופא העלו בעבור כסף גם את נירון קיסר למעלת בן־אלים.

באמת לא לי, לא לי לדבר עליהן ברשעות כזו: הן מלבדן לא אהבתי דבר בעולם ותמיד הייתי נכון להקריב להן את מנוחתי, כבודי וחיי… אך הן לא מתוך התמרמרות ולא מתוך עלבון אני מתאמץ להפשיטן את צעיף־הקסמים, שרק מבט מנֻסה חודר מבעדו. לא, כל מה שאני מדבר על־אודותן הוא רק פרי

הִסְתַּכְּלוּת קָרָה שֶׁל הַשֵּׂכֶל,

נִסְיוֹנוֹת מָרִים שֶׁל הַלֵּב.

הנשים היו צריכות לחפוץ, שכל הגברים ייטיבו לדעתן כמוני, מפני שאהבתי להן גדולה פי־מאה מהזמן שהכרתי את חֻלשותיהן הפעוטות ואחדל לירוא מפניהן.

אגב, וֶרנר הִשְׁוָה זה לא־כבר את הנשים ליער המכֻשף, שעליו מספר טַסוֹ ב“ירושלים המשֻׁחררת” שלו: "רק יגש אליו ההולך והנה מכל עבר יכתירוהו פחדים ואימים, רחמנא ליצלן: חובה, גאוה, נמוסים, דעת־הקהל, עקיצות, לעג ובוז… צריך רק להוסיף ללכת מבלי שים לב לכל אלה; מעט מעט ויצורי־האימים נמוגים ולפני ההולך מתגלה שדמה שלוה ומוּארה, שבתוכה מלבלב עץ־דפנא ירֹק. ואולם אוי ואבוי לאיש, שלבו יֵרַךְ בקרבו עד בצעדיו הראשונים והביט מאחריו!

כ"ד יוני

הערב הזה היה מלא הרפתקאות. במרחק שלש וֶרסטאות מקיסלובודסק, בנקרה, שבה עובר נהר פּוֹדקוּמוֹק, יש סלע, המכֻנה טַבַּעַת; זהו שער טבעי; הא מתרומם על גבעה נשׂאה והשמש השוקעת שולחת מבעדו את מבטה הלוהט האחרון. חבורת־רוכבים גדוֹלה הלכה לראות את שקיעת־החמה בעד אשנב־האבן; אני רכבתי ליד בת־הנסיכה; בחזרתנו היינו צריכים לעבור את פודקוּמוק; נחלי ההרים, גם הקטנים ביותר, מסֻכנים ביחוד בזה, שקרקעיתם משתנית בכל יום ממוּעָקת הגלים: במקום שאתמול היתה אבן, היום בור.

אחזתי את סוס בת־הנסיכה ברִסנו ואביאנו לתוך המים, שהגיעו רק עד הברכים. רכבנו לאט לאט באלכסון, נגד הזרם. ידוע, כי בשעה שעוברים פלגים מהירי־שטף אין להביט למטה, מפני שהראש מתחיל תכף להסתובב, אך שכחתי להזהיר את מֶרֶי.

כבר היינו באמצע הנחל, במקום השטף היותר־עז, והיא התנודדה פתאם באֻכפה. – “רע לי!” אמרה בקל רפה… מהרתי להשתוחח אליה ואחבק בידי את גזרתה הגמישה.

– הביטי למעלה! – לחשתי לה, – אין זה כלום, רק אל תיראי; אני עמך.

לה הקל קצת; היא חפצה להשתחרר מידי, אך אני לָפַתִּי עוד ביתר־עֹז את גזרתה הרכה, הענֻגה; לֶחיי כמעט שנגעה בלחיה; ממנה נָדפה אש.

– מה אתה עושה לי?… אלי!…

לא שמתי לב לרעדתה ומבוכתה ושפתי נגעו בלחיה הענֻגה; היא הזדעזעה, אך לא אמרה כלום; היינו האחרונים שבחבורה ואיש לא ראה דבר. כשיצאנו אל שפת הנחל, דפקו כל הרוכבים בסוסיהם וינָשׂאו בדהרה. רק הנסיכה עצרה בסוסה ואני נשארתי לידה; נִכּר היה ששתיקתי החרידה אותה, ואני נשבעתי לבלתי הוצֵא הגה מפי – מתך סקרנות. חפצתי לראות, איך תחָלץ מהמֵצר הזה. – או שאתה בז לי או שאתה אוהב אותי מאֹד! – אמרה לסוף ובקולה רעדו דמעות.

– אפשר שאתה רוצה להתל בי, להרגיז מנוחת־נפשי ולעזבני אחר־כך… אך זהו עָול כזה, נבלה כזו, עד כי גם ההשערה לבַדה… לא! האם לא אמת, – הוסיפה בקול מלא אמון ורֹך, – האם לא אמת, שאין בי שום דבר, היכול לעורר אלי רגש כי־כבוד? ומַעשׂך המחֻצף… אני מֻכרחת למחול לך, מפני שהרשיתי… ענֵה לי, דַבר דבר, אני רוצה לשמוע את קולך!… בדבריה האחרונים היה כל־כך הרבה אי־סבלנות, אי־סבלנות של אשה, עד שחיַכתי למרות רצוני; לאשרי, כבר נטו הצללים… לא עניתי דבר.

– אתה שותק? – הוסיפה, – אפשר שאתה רוצה שאקדימך ואגיד לך, שהנני אוהבת אותך?…

שתקתי.

– הרוצה אתה בזה? – הוסיפה בפנותה אלי בזריזות… בתקיפות מבטה וקולה היה דבר־מה מפחיד.

– לשם מה? – עניתי ואלחץ בכתפי.

היא הצליפה מגלבה על־גבי הסוס ותנשא בכל כֹח בדרך הצרה והמסֻכנה; כל זה קרה בפתאֹמיות כזו, עד כי רק בדי־עמל עלה בידי להשיגה, וגם זה רק לאחר שנצטרפה ליתר החבורה. עד בואה הביתה דִברה ותצחק בלי־הרף. בכל תנועותיה היה איזה רטט שבקדחת; אלי לא הביטה אף פעם. כל בני־לויתנו הרגישו בחדוה הבלתי־מצויה הזאת, והנסיכה שׂמחה בלבה בהביטה אל בתה, מבלי דעת, שזוהי פשוט, הזדעזעות־עצבים: בלילה תדֹד שנתה, אף גם תבכה. ההשערה הזאת הסבה לי עֹנג גדול מאד: יש רגעים שאני מבין בהם את העַרפד….

הנשים צנחו מעל סוסיהן ותכָּנסנה לבית הנסיכה; אני הייתי נסער ואטוש אל ההרים לפזר את הרעיונות שהתרוצצו במֹחי. הערב הטלול נשם בצנה משיבת־נפש. הלבנה התרוממה מאחרי הצמרות האפלות. על רגלי סוסי לא היו פרסות־ברזל וכל צעד וצעד שלו העיר הד עמוּם בדממת הנקרות; אצל מפל־המים השקיתי את סוסי, שאפתי פעם ושתים את האויר הרענן של ליל־הנגב ואשוב על עקבותי. רכבתי דרך הפרבר. האורים התחילו כבים בחלונות, הצופים אשר על סוללת־המבצר והקוזקים במשטרותיהם אשר בסביבות העיר קראו זה לזה קריאות ממֻשכות.

באחד מבתי הפרבר, הבנוי בקצה העמק ראיתי אור גדול; לעתים נשמע משם המון קולות לא־צמודים, קול־שיחה וקול־צעקה, מה שהעיד על הִלולה של בני־הצבא. ירדתי מעל סוסי ואגש בהתגנב אל החלון; התריס שלא היה מהֻדק היטב הרשה לי לראות את החוגגים ולשמוע את דבריהם. נושא שיחתם הייתי אנֹכי.

פקיד־הפרשים, שהיין הדליקו, הכה על השלחן באגרופו, בדרשו שיקשיבו לו בשים־לב.

– רבותי! – אמר, – זוהי נבלה, שאין דֻגמתה. את פצ’ורין צריך לשַׁחר מוסר! האפרוחים הפטרבורגאים הללו מתנשאים תמיד עלינו כל־זמן שלא נסטור על חטמם. הוא סבור, שרק לו לבדו היו מהלכים בחוגים הגבוהים, מפני שהוא נושא תמיד כסיות נקיות ומגפַים מגֹהצים.

– וכמה גסות־רוח בבת־צחוקו! ואף־על־פי־כן אני בטוח, שהוא מוג־לב, כן, מוג־לב!

– גם אני חושב כזאת, – אמר גרושניצקי. – הוא אוהב להחלץ מן המֵצר בעזרת הלצותיו. פעם דברתי אליו דברים כאלה, שאחר במקומו היה בודאי מבַתּקני בחרבו בלי שום שהיות, ופצ’ורין העמיד פנים כאלו כל זה הלצה גרידא. אני, כמובן, לא הזמנתיו למלחמת־הבינים, מפני שזה היה ענינו; מלבד זה גם לא חפצתי להסתבך בענין מכֹער…

  • גרושניצקי כועס עליו, על שהטה מאחריו את לב בת־הנסיכה, – אמר אחד הנאספים.

– בדוּת! אמנם חזרתי קצת אחרי בת־הנסיכה, אך חדלתי תכף, מפני שאיני רוצה לשאת אשה, ולעטות קלון על נערה אין ממנהגי.

– כן, אני מבטיחכם, שהוא פחדן שבפחדנים, כלומר פצ’ורין ולא גרושניצקי, – וגרושניצקי הוא בן־חיל, ומלבד זה הלא הוא ידידי הנאמן, – אמר שוב פקיד־הפרשים. – רבותי! מי כאן אשר ילַמד עליו זכות? אין אף אחד? טוב מאד! הרוצים אתם לנסות את אֹמץ־לבו? זה יבַדח אתכם…

– רוצים אנו; אבל כיצד?

– אם־כן, שמעו: גרושניצקי כועס עליו ביחוד, – לוֹ התפקיד הראשון! הוא ימצא איזו תואנה והזמין את פצ’ורין למלחמת־הבינים… המתינו; הלא זהו הקֹטב שבדבר… ובכן יזמינו למלחמת־הבינים… טוב! כל זה: ההזמנה, ההכנות, התנאים – יהיה מעֻלף בצעיף חגיגיוּת ואימה; אני אדאג לזה; אני אהיה בן־לויתך, ידידי המסכן! טוב! אך הנה השׁאֹר שבעִסה: באקדחים לא נשים כדורים. אני עָרב לכם, שפצ’ורין יבָּהל, – אציגם ברִחוק ששה צעדים זה מזה, בשם השטן! המסכימים אתם רבותי?

– זהו רעיון יפה! אנו מסכימים!… ולמה לא?… נשמע מכל עבר.

– ואתה, גרושניצקי?

חכיתי מתוך רטט לתשובת גרושניצקי; אכזריות קרה אחזַתני בשׂימי אל לבי, שלולא בא המקרה לעזרתי, כי אז הייתי ללעג ולקלס לטפשים האלה. לוּ סרב גרושניצקי, כי אז נפלתי על צוארו. אך אחרי שָׁתקו רגע קם ממקומו, הושיט את ידו לפקיד־הפרשים ויאמר בחשיבות מרֻבה:

– טוב, אני מסכים.

קשה לתאר את התפעלותה של החבורה הנכבדה. שבתי הביתה, כשאני נסער משני רגשות שונים. האחד היה רגש־תוגה. “מפני מה ישנאוני כֻלם? – חשבתי בלבי. – מפני מה? ההעלבתי איש מהם? לא! האמנם שַׁיך אני לסוג אותם האנשים, שמראֵהם בלבד מעורר איבה?” ובחשבי זאת הרגשתי, שמשטמה ארסית ממלאה לאט לאט את נפשי. –

השמר לך, מר גרושניצקי, – דברתי בהתהלכי בחדר הֵנה והֵנה, – בי אין מהתלים באֹפן כזה. תשלם מחיר יקר על הסכימך לעצת חבריך הנבערים. אני איני צעצוע לשַׂחק בי!

לא ישנתי כל הלילה. בקומי היו פני צהֻבים כני תפוח־זהב. בבֹקר פגשתי את בת־הנסיכה אצל הבאר.

– החולה אתה? – שאַלתני בהתבוננה בי בשים־לב.

– לא ישַׁנתי כל הלילה…

– גם אני… הֶאֱשַׁמתי אותך… אולי לשוא?… בָּאֵר לי, אני יכולה למחול לך את הכֹל…

– את הכֹל…

– את הכל… רק דַבר אמת… רק מהר… הלא תראה, חשבתי הרבה, בהתאמצי לבאר ולהצדיק את התנהגותך: אפשר, הנך ירא, שמא ישימו קרובַי מכשולים על דרכך… זה לא כלום… כשיוָדע להם הדבר… (קולה רעד) אפצַר בהם ויסכימו… או אולי מעמדך… אך דע, כי כל קרבן לא ייקר לי בשביל האיש האהוב לי… מהר לענות לי, רחם־נא…. הן לא תבוז לי, האם לא־כן?…

היא תפשַׂתני בידי.

הנסיכה הלכה לפנינו עם בעלה של ויֵרה ולא ראתה דבר: אך החולים והמטַילים יכלו לראותנו, והולכי־רכיל אלה הן עולים בסקרנותם על כל מיני סקרנים שבעולם, ולכן מהרתי לשחרר את ידי מלחיצתה הנלהבה.

– אגיד לך את כל האמת, – אמרתי לבת־הנסיכה, – מבלי להצטדק ומבלי לבאר את התנהגותי; איני אוהב אותך.

שפתיה חָורו כמעט קט.

– לֵך ממני, – אמרה בקול שַׂח מעפר.

לחצתי בכתפי, הסבֹּתי את פני ואלך.

כ"ה יוני.

לפעמים אני בז לנפשי… אולי מפני זה אני בז גם לאחרים?..

איני מֻכשר יותר למעשים, שיסודם בגֹדל־נפש; אני ירא להֵרָאות למגֻחך בעיני עצמי. אחר במקומי בודאי שהיה מציע לבת־הנסיכה son coeur et sa fortune;28 ואולם עלי פועלת המלה “נשואים” פעולה מֻפלאה: כמה שתהיה גדולה אהבתי לאשה, אך די שתרמוז לי, שהנני מחֻיב לשׂאתה לאשה – ואהבתי גזה כהרף־עין ואיננה! לבי נהפך לאבן ושום דבר לא יחממוֹ שוב. אני נכון לכל קרבן שיהיה. חוץ מזה; עשרים פעמים אעמיד בסכנה את חיי, גם את כבודי, אך את חֻפשתי לא אמכור. למה אני מוקירה כל־כך? מה בצע לי בה? לאיזה מפעלים אני מתעתּד? אל מה אני מצפה בעתיד? באמת, איני מחכה לשום דבר. זהו איזה פחד מלֵדה, איזה רגש קדום לא־מובן… הן יש אנשים המפחדים מפני שׂממיות, כנֵמיות, עכברים… האגלה את סודי?… כשהייתי עוד ילד נִחשה זקנה אחת לאמי על־דבר גורלי; היא נִבּאה, שאמות בידי אשתי הרעה; נבואה זו הֲמָמַתני אז עד מאד; ומאז הרגשתי גֹעל־נפש נורא אל הנשואים… אגב, איזה קול־פלאי לוחש לי, שנבואתה תתקַים. לכל הפחות אשתדל לדחות עד כמה שאפשר את יום בוֹאה.

כ"ו יוני.

אתמול בא הֵנה האַשף אַפְּפֶלְבַּאוּם. על דלתות בית־המשתה הופיעה מודעה ארֻכּה, המבשרת את הקהל הנכבד, שהאַשף המכֻנה למעלה יַראה את נפלאותי היום, בשמונה שעות בערב, באולם בית־האצילים (נוסח אחד – בית המשתה); מחיר כרטיס־כניסה שני רֻבּלים וחצי.

הכל מתכוננים ללכת לראות בנפלאותיו של האַשף; גם הנסיכה ליגובסקי קנתה כרטיס, אף־על־פי שבִּתּה חולה.

היום אחרי הצהרים עברתי מול חלונות ויֶרה; היא ישבה לבדה על היציע; לרגע נפלה פתקה:

“היום בעשר שעות בערב, עֲלֵה למעוני בסֻלם הגדול; בעלי נסע לפיַטיגוֹרסק ורק מחר בבֹקר ישוב. ממשרתי ומשרתותי לא יהיה איש בבית; נתתי לכֻלם כרטיסים וכן גם למשרתי הנסיכה. – אני מחכה לך; בוא אל־נכון”.

– כךְ, – אמרתי בלבי, – סוף־סוף היתה ידי על העליונה.

בשמֹנה שעות בערב הלכתי לראות באַשף. הקהל התאסף בקצה השעה התשיעית; ההצגה התחילה. בטורי־הכסאות האחרונים הכרתי את משרתיהן ומשרתותיהן של ויֶרה ושל הנסיכה. כֻלם היו פה, אחד מהם לא נעדר. גרושניצקי ישב בטור הראשון, מזֻין בלוֹרניטה. האַשף פנה אליו פעם בפעם, כשהיה נחוץ לו שעון, מטפחת־אַף, טבעת וכדומה.

גרושניצקי אינו דורש בשלומי זה מזמן, והיום הביט אלי פעמַיִם הבטה מחֻצפת למדי. ביום פקדי ופקדתי עליו גם את אלה.

בסוף השעה העשירית קמתי ואצא.

בחוץ היה חֹשך ואפלה. עננים כבדים וקרים נחו על ראשי ההרים שמסביב; רק לעתים רחוקות נענע רוח גוסס את צמרות הצפצפות, המכתירות את בית־המשתה. ירדתי מההר ובבואי בשער הרחבתי את צעדי. פתאם נראה לי, שאיזה איש הולך בעקבותי. עמדתי ואסקֹר מסביב. באֹפל אי־אפשר היה להבחין דבר; אף־על־פי־כן עשיתי מתוך זהירות קפנדריה מסביב לבית, בהתחפשי כמטַיל לתֻמי. בעברי מול חלונו בת־הנסיכה, שמעתי שנית קול־צעדים מאחרי: איש עטוף במעיל עבר ממולי במרוצה. ללבבי חדרה דאגה; אף־על־פי־כן נגשתי בהתגנב אל האיתון ואעלה חיש־מהרה במעלות האפלות. הדלת נפתחה, יד קטנה תפשה את ידי.

– האם לא רָאֲךָ שום איש? – אמרה ויֶרה בהלחצה אלי.

– שום איש.

– עכשיו אתה מאמין לי, שאני אוהבת אותך? הה, הרבה פקפקתי, הרבה עֻנֵיתי… ואולם אני בידך כחֹמר ביד היוצר.

לבה דפק בחזקה, ידיה היו קרות ככפור… התחילו תלונות של קנאה, טרוניות; הא דרשה, שאתוַדה לפניה על הכֹל, באמרה שתשׂא בהכנעה את בגידתי, מפני שהיא חפצה רק באשרי. אני לא נתתי לדבריה אמון גמור, ואף־על־פי־כן הרגעתיה בשבועות, הבטחות וכדומה.

– ובכן לא תשׂא את מֶרִי לאשה? אינך אוהב אותה? והן היא סבורה… דע לך, שהיא אוהבת אותך עד לשגעון, המסכֵּנה!…

בשעה השניה אחרי חצות־הליל פתחתי את החלון, ובקשרי שני רדידים זה לזה ירדתי מהיציע העליון אל התחתון, בהתמכי בעמוד. בחדר בת־הנסיכה עוד היה אור, איזה כֹח־פלאי דחפַני אל החלון הזה. הוילון לא היה מתוח כל צרכו ואוכל לזרוק מבט של סקרנות לתוך החדר. מרי ישבה על מטתה, בהצליבה את ידיה על ברכיה; שערותיה העבות הו מכֻנסות מתחת לשביסה, שהיה מתֻפּר מסביב בסַלסָלה; מטפחת גדולה, אדַמדַמה־שחַרחוֹרה, כסתה את כתפיה הלבנות ורגלה הקטנה הסתתרה בסנדלי־פרס מגֻוָנים. היא ישבה בלי־נוע בהורידה את ראשה על לבה; על השֻלחן לפניה היה מונח ספר פתוח, אך עיניה מחֻסרות־התנועה והמלאות עצב, שלא יבֻטא במלים, עברו, כמדְמה, כבר בפעם המֵאה על אותו עמוד גופא, בשעה שמחשבותיה היו רחוקות מכאן.

ברגע זה הזדעזע מי־שהוא מאחרי אחד השׂיחים. קפצתי מהיציע על העשׂב. יד לא־נראית תפשה בכתפי. האח! – נשמע קול גס, – נלכדת!… – לא תוסיף עוד לנוע בלילות על בנות־נסיכים…

– אחֹז בו בחזקה! – צעק עוד אחד, שקפץ מאחרי קרן־הזוית.

אלה היו גרושניצקי ופקיד־הפרשים.

הכיתי את האחרון באגרופי על ראשו, הפלתיו ארצה ואתחמק בין השׂיחים. כל משעולי הגן, המכַסה את השפוע שמנגד בתינו, היו נהירים לי.

– גנבים! הצילו! – קראו הללו; נשמעה ירית רובה; פְּקָק עָשֵׁן נפל כמעט לרגלי.

בעוד רגע כבר הייתי בחדרי, פשטתי בגדי ואשכב. אך נָעל משרתי את הדלת והנה נשמעו דפיקותיהם של גרושניצקי וחברו.

– פצ’ורין! ההנך ישן ההנך כאן!?… צעק פקיד־הפרשים.

– אני ישֵׁן. – עניתי בכעס.

– קוּם! גנבים…צֶ’רקֵסים…

– אני חולֵה־נַזלת – עניתי, – אני ירא פן אתקרר.

הם הלכו להם. אני מתחרט, שנעניתי להם: לולא כן, כי אז אולי חפשוני עוד כשעה בגן. בינתים והחרדה גדלה בעיר מאד. מהמבצר בא קוזק דוהר על סוסו, הכל בא לידי תנועה; חִפשו את הצ’רקסים מתחת כל29 השׂיחים, ולא מצאו, כמובן, דבר. אך רבים, בודאי, היו בטוחים, שאלמלא הצטַין חיל־המצב ביתר אֹמץ־לב וזריזות, כי אז נשארו, לכל הפחות, כשתי עשרות שודדים מתים על מקומם.

כ"ז יוני.

היום בבֹקר, על־יד הבאר, נסַבו כל השיחות על התנפלות־הלילה של הצ’רקסים. לאחר ששתיתי את מספר הכוסות הדרוש של מי־נַרְזַן ולאחר שעברתי כעשר פעמים את שדרת התרזות הארֻכּה, פגשתי את בעלה של ויֶרה, שבא זה עתה מפיַטיגורסק. הוא אחז בידי ונלך אל בית־המשתה לאכול פת־שחרית; הוא דאג מאד לאשתו. – כמה נבהלה בלילה! – הוסיף, – וכמו להכעיס קרה זה דוקא בשעה שלא הייתי בביתי. – ישבנו בזוית, סמוך לפתחו של חדר, שבו נמצאו אז כעשרה צעירים וביניהם גם גרושניצקי. שוב נזדמן30 לי מקרה לשמוע שיחה, שחתכה את גורלו. הוא לא ראַני. משמע, שלא יכלתי לחשדו, שדבר את דבריו מתוך כוָנה להרעימני, ואולם עובדה זו עוד הגדילה את עוֹנו בעיני.

– האמנם אלה היו באמת צ’רקסים? – אמר אחד המשוחחים, – הרָאה אותם מי־שהוא?

– אני אספר לכם את כל האמת, – ענה גרושניצקי, – אך אל תגַלו, בבקשה? את סודי. אתמול בא אלי איש אחד, אשר לא אכַנהו בשם, ויספר לי, כי ראה בעשר שעות בערב, שאיזה בן־אדם נכנס בהתגנב לבית הנסיכה ליגובסקי. צריך להעיר, כי הנסיכה היתה כאן ובתה – בבית. אז שׂמנו את פנינו שמה, כדי לעמוד מתחת החלון ולארוב לאותו מאֻשר.

אודה, שנבהלתי, אף כי בן־שיחתי היה עסוק מאד בסעֻדתו, לוּ כִוֵּן גרושניצקי במקרה אל האמת, כי אז, בודאי, היה בן־שיחתי שומע כמה דברים, שלא היו גורמים לו עֹנג מיֻחד; אלא שקנאת גרושניצקי הכתה את עיניו בסנוֵרים, עד כי לא יכול גם לשער את האמת.

– ובכן, – הוסיף גרושניצקי, – שמנו את פנינו שמה ובידנו רובה, שהיה ממֻלא באבק־שרפה גרידא, בלי כדור: כוָנתנו היתה רק להפחידו. עד השעה השניה חכינו בגן. לסוף הופיע, ד' יודע מהיכן, אך לא מהחלון, מפני שהחלון לא נפתח, מסתמא שיצא בדלת־הזכוכית, אשר מאחרי העמוד, – ובכן, אני אומר, רואים אנו, שמי־שהוא יורד מהיציע. מה דעתכם עתה על בת־הנסיכה? אַהּ? אכן כאלה הן העלמות שבמוסקבה! כלום אפשר אחרי כל אלה להאמין במַשהו? חפצנו לתפשו, אלא שהשתמט מידינו ויקפוץ כארנבת לבין השיחים; אז יריתי בו. מסביב לגרושניצקי נשמע רחש של אי־אמון.

– האינכם מאמינים? – הוסיף, – אני נשבע לכם בכבודי, כי כל זה אמת לאמִתּה; וכדי להביא ראיה לדברי, אגיד לכם את שמו של אותו אדון…

– הגד, הגד, מי הוא! – נשמע מכל עבר.

– פצ’ורין, – ענה גרושניצקי.

ברגע זה הרים את עיניו. אני עמדתי בפתח ממולו; הוא התאדם מאד. נגשתי אליו ואֹמר במתינות ובדיוק:

– צר לי מאד, שנכנסתי רק לאחר שקיַמת בשבועת־שוא את דִבתך הבזויה. מציאותי כאן אולי היתה פוטרת אותך מנבלה מיֻתרת.

גרושניצקי קפץ ממקומו מתוך כַונה להשתער עלי בחרון־אף.

– אבקשך, – הוספתי בטון הקודם, – אבקשך לחזור תכף מדבריך; הן אתה יודע היטב, שזוהי בדות. אינני חושב, ששויון־נפשה של אשה למעלותיך המצֻינות ראוי לנקמה איֻמה כזו. המָלך בדעתך: אם תוסיף להחזיק בדבריך, תֹאבד לך הזכות להקרא אדם ישר וגם תעמיד את חייך בסכנה.

גרושניצקי עמד לפני בעינים מוּרדות, נסער ונרגש מאד. אך המלחמה של רגש־היֹשר עם רגש האהבה העצמית לא נמשכה הרבה. פקיד־הפרשים, שישב לידו, דחפהו במרפקו; הוא נזדעזע ויען במהירות, מבלי להרים את עיניו:

– אדוני הנכבד, אני מדבר כל דברי במחשבה תחלה והנני נכון לחזור עליהם… איני ירא מפני אִיומיך והנני מוכן ומזֻמן לכל.

– את אמתותם של דבריך האחרונים כבר הוכחת, – עניתי בקרירות, ובאחזי את פקיד־הפרשים בידו יצאתי מהחדר.

– מה ברצונך? – שאל פקיד־הפרשים. – הנך חברו של גרושניצקי ובודאי תסכים להיות לסֶקוּנדַנט שלו?

הפקיד הרכין את ראשו בחשיבות מרֻבּה.

– כִּוַנת אל האמת, – ענַני, – אני גם מחֻיב להיות לסֶקונדַנט שלו, מפני שהעלבון שהעלבתוֹ הוא גם עלבוני: אני הייתי אתו אתמול בצַותא חדא, – הוסיף ביַשׁרו את קומתו הכפופה קצת.

– ובכן אתה הוא האיש, שהכיתיו אתמול על ראשו מכה לא נעימה כל־כך?…

פניו הצהיבו, הכחילו: משטמה מסֻתרת השתקפה בפניו.

– אתכבד לשלוח אליך היום את הסֶקוּנדַנט שלי, – הוספתי בהשתחווֹתי לו בנמוסיות יתֵרה ובהעמידי פנים, כאלו איני שם לב לחרון־אפו.

במסדרון בית־המשתה פגשתי את בעלה של ויֶרה. מדֻמני שחכה לי. הוא תפש את ידי במין רגש של התפעלות.

הנך צעיר גדָל־נפש, – אמר ודמעות נראו בעיניו. שמעתי את הכל. איזה נבל! איזה כפוי־טובה!… כלום אפשר אחרי כל אלה לתת להם מַהלכים בבית הגון? תהלה לעליון, שאין לי בנות! ואולם זו, שלמַענה אתה מעמיד את חייך בסכנה, תשלם לך כגמולך. היה בטוח, שאשׂים מחסום לפי עד בוא מועד, – הוסיף – גם אני הייתי צעיר ואעבוד את עבודת־המלך: איודע אני שבענינים כאלה לא כדאי להתערב. היה שלום!

המסכן! הוא שמח, שאין לו בנות…

הלכתי ישר אל וֶרנֶר, מצאתיו בביתו ואספר לו את הכֹל – את יחוסי אל ויֶרה ואל בת־הנסיכה, ואת השׂיחה ששמעתי, שממנה נודעה לי כוָנת האדונים הללו לשימֵני לצחוק, בהכריחם אותי לירות מתוך רובה ריק. ואולם עכשו יצא הדבר מגדר הלצה: הם לא חכו, בודאי, לסוף שכזה.

הדוקטור הסכים להיות לסֶקונדַנט שלי; התרציתי לפניו תקנות אחדות בנוגע לתנאי מלחמת־הבינים הוא צריך להשתדל, שהדבר ישָמר בסוד גמור: אמנם, נכון אני תמיד לשים נפשי בכפי, אך אין לי כל חשק לקלקל קלקול גמור את עתידותי בעולם הזה.

אחרי אלה הלכתי הביתה. בעוד שעה שב הדוקטור ממשלחתו.

– אכן קשרו עליך קשר. – אמר אלי, – אצל גרושניצקי מצאתי את פקיד־הפרשים ועוד אדון אחד, שאיני זוכר את שמו. נעצרתי לרגע בפרוזדור, כדי להסיר את ערדלי. מהחדר השני הגיע שאון נורא וקול מחלֹקת… “בשום אֹפן לא אסכים! – דִבר גרושניצקי: – הוא העליבַני בפני קהל ועדה; אז היה ענין אחר לגמרי”… – מה זה נוגע לך? – ענה פקיד־הפרשים: – עלי ועל צוארי! אני הייתי סקונדנט בחמש תגרות והנני יודע, איך לסדר את כל זה. כבר דאגתי לכל הפרטים, רק בבקשה, לבלי להפריעני. לא למותר הוא להפחידו קצת ולמה לך להעמיד את חייך בסכנה, כשאתה יכול להחלץ ממנה?"… ברגע זה נכנסתי החדרה. הם נשתתקו פתאֹם. המשא־ומתן שלנו ארך זמן רב, לסוף באנו לידי החלטה שכזו: במרחק חמש וֶרסטאות מכאן יש נקרה שוממה; הם יסעו שמה בארבע שעות בבֹקר, ואנחנו נצא כחצי שעה אחריהם; בין הנלחמים יהיה רֶוַח של ששה צעדים, – את זה דרש גרושניצקי בעצמו. ההרוג – על חשבון הצ’רקסים. עכשו אַרצה לך את חששותי: הם, כלומר הסֶקונדנטים, שִׁנו, כנראה קצת את תכניתם הקודמת והרי הם מתכַוְנים לשים כדור רק באקדחו של גרושניצקי. אמנם, זה דומה קצת לרציחה פשוטה, אך בעת מלחמה, וביחוד במלחמה אַסיית, יש להשתמש בתחבֻּלות־ערמה. ואולם גרושניצקי עולה, כמדֻמה, ביֹשר לבו על חבריו. ובכן, מה־דעתך? הצריכים אנו לרמוז להם, שירדנו לכונתם?

– חס ושלום! היֵה בטוח, כי לא אכָּנע להם.

– ומה בדעתך לעשות?

– זהו סוד כמוס אתי.

– הזהר, פן תפֹל ברעה… הן הרֶוַח הוא רק של ששה צעדים!

– דוקטור, אני מחכה לך מחר בארבע שעות; הסוסים יהיו נכונים… היה שלום.

עד הערב ישבתי בבית, סגור בחדרי. בא משרת לקראני אל הנסיכה, – צויתי להגיד, שהנני חולה.

* * *

שתי שעות אחרי חצות הלילה… שנתי נדדה… והן טוב להרדם, כדי שלא תרעד מחר ידי. אגב במרחק ששת צעדים קשה להחטיא את המטרה. ובכן, מר גרושניצקי! רַמאותך לא תצלח בידך… אנחנו נחליף את תפקידינו: עכשו אחַפשׂ אנכי בפניך החִורים סמני פחד מסֻתּר. למה זה הועדת בעצמך את הרֶוַח המסֻכן הזה, רֶוח של ששה צעדים? כלום סבור אתה, שאבליט את מצחי בהכנעה לגֹבה כדורך? ואולם אנחנו נפיל גורל!… ואז… אז… מה יהיה, אם מזלו יכריע את הכף? אם כוכבי יבגֹד בי סוף־סוף?… ואמנם לא יפלא: הן זמן רב כל־כך עבד באמונה לכל תשוקותי ושגיונותי.

ומה־בכך? אם נחתך גורלי למות – אמותה! במותי לא תאבד לעולם אבדה גדולה, ואני – הלא משתעמם אני בעולם הזה די־והותר. הנני דומה לאיש המפהק על המשתה ואינו הולך הביתה לישון. רק מפני שלא באה עוד מרכבתו. אך הנה המרכבה נכונה… היו שלום!…

אני עובר בזכרוני על כל עבָרי ושואל את עצמי בעל כרחי: לשם מה חייתי? לשם איזו מטרה נולדתי? והן ברור, שהיתה איזו מטרה ברור, שנוצרתי לגדולות, מפני שאני מרגיש בנפש כחות עצומים מספוֹר… אך לא מצאתי את תעודתי ואמָשך אחרי מדוחיהן של תשוקות ריקות וכוזבות: בכוּרן נצרפתי ואצא קשה וקר כברזל, אך אבד לי לנֶצח להט השאיפות הנשגבות – ראשית־אונם של החיים. ומאז מה רבו הפעמים, שבהן הייתי כגרזן ביד הגורל! ככלי־זין של תלין הלמתי על ראשיהם של הקרבנות הנדונים, לפעמים בלי כעס, אך תמיד בלי רחמים… אהבָתי לא הביאה אֹשר לאיש, מפני שלא הקרבתי שום קרבן בשביל הנפשות שאהבתי: אהַבתי תמיד רק לשֵׁם עצמי, רק לשֵׁם תענוגי; מלאתי רק את הצֹרך המוזר של לבי, בבלעי בצמאון את רגשותיהן, את רכותן, את שמחותיהן ויסוריהן, – ולא ידעתי שָׂבעה. כן יש אשר ירדם הרעֵב באפס־כֹח ובחלומו יראה לפניו מעדני־מלכים ויינות־מגדים; הוא בולע בהתפעלות את מתנות דמיונו האוריריות, אף גם ידַמה, כי הוקל לו, אך רק יקיץ משנתו – וחלומו גז… אז ידכאֶנו משנֵה־רעב ויאוש יתקפנו.

ואפשר שמחר אמות!… ועל האדמה לא ישָׁאר אף יצור אחד, שחדר למעמקי לבי. יש שחושבים אותי לרַע מאשר אני באמת, ויש שלהפך… אחדים יאמרו: הוא היה בחור הגון, ואחרים יתנוּני לנבל וגם זה וגם זה שקר. אך אחרי כל אלה – האם שֹׁוִים החיים בעמלם? ואף־על־פי־כן אני חי – מתוך סקרנות, מתוך צִפּוי לחדשות… מה מגֻחך כל זה ומה מעציב!

– – –

הנה זה חֹדש וחצי, שאני במבצר N. מקסים מקסימיץ' הלך לצוד ציד. אני יושב לבדי ליד החלון; עבים אפורות כסו את ההרים עד רגליהם; השמש נראית מבעד לערפל ככתם צהֹב. קר; הרוח שורק ומנענע את התריסים… שעמום! אמשיך שוב את יומָני, שנפסק בתֹקף מאורעות מוזרים כל־כך…

אני עובר שנית על העמוד האחרון: מגחך! חשבתי שאמות; זה היה אי־אפשר: עוד לא שתיתי עד תֻּמה את כוס היסורים ועכשו אני מרגיש, שעוד אאריך ימים על־פני האדמה.

באיזו בהירות ובליטות נחרת כל העבר בזכרוני! אף קו אחד, אף שרטוט אחד לא מחה הזמן!

זכורני, שבמשך הלילה, שקדם למלחמת־הבינים, לא ישנתי אף רגע. לכתוב הרבה לא יכֹלתי: איזו דאגה כמוסה אחזתני. כשעה התהלכתי בחדרי הֵנה והֵנה; אחר־כך ישבתי ואפתח את רומַנו של וַלטֶרסְקוֹט “הַפּוּרִיטַנִים בשוטלַנדיה”; בראשונה קראתי בו כאלו מתוך אֹנס, אחרי־כך נמשכתי אחרי בדָיַת־הקסמים ואשכח תבל ומלואה…

לסוף עלה עמוד־השחר. עצָבי נרגעו. הסתכלתי בראי; חִורון עמום כסה את פני ועקבות נדודי־שנה מעיקים נראו עליהם; עיני היו מֻקפות בצל מצבע הקנמון, ואולם הבריקו בברק גאון ותקיפות. הייתי שבע־רצון מעצמי.

לאחר שצויתי לחבוש את הסוסים, לבשתי את בגדי ואמהר ללכת לבית־הרחצה. בטבלי ברותחים הקרים של נַרְזַן הרגשתי, כי כֹחותי הגופניים והרוחניים הולכים ושבים אלי. עליתי מהרחצה רענן ועז, כאלו התכוננתי ללכת אל משתה. מי עוד יגיד אחרי כל אלה, שהנשמה אינה תלויה בגוף!…

בשובי מצאתי את הדוקטור בביתי. הוא היה לבוש מכנסי־רכיבה, מעיל קצר ומצנפת צֶ’רקסית. פרצתי בצחוק, בראותי את גופו הקטן מתחת למצנפת השׂעירה הגדולה; פניו לא היו דומים כלל וכלל לפני איש־מלחמה ובפעם הזאת עוד היו ארֻכים מכפי הרגיל.

– למה הנך עצוב כל־כך, דוקטור? – אמרתי לו. – כלום מעטים הם האנשים, שלִויתָם לעלמא־דקשוט מתוך שויון־נפש גמור? שוה בנפשך, שהנני חולה בקדחת־המרה; אפשר, שאשוב לאיתני ואפשר שלא ארד מעל מטתי; גם זה וגם זה בגדר המצוי; התאמץ להתיחס אלי כאל חולה, שמחלתו לא ידועה לך עוד, ואז תתלהב סקרנותך עד למרום שׂיאהּ; אתה יכול להשתמש בי בתור חֹמר לנסיונות פיסיולוגיים חשובים… כלום ההמתנה למיתת־אֹנס, כשהיא לעצמה, אינה באמת מחלה אנושה?

הרעיון הזה הפתיע את הדוקטור ויבַדחו.

עלינו על סוסינו; וֶרנר אחז ברסן הסוס בשתי ידיו, ונדַהר. כהרף־עין עברנו מול המבצר דרך הפרבר וַנכָּנס לתוך נקרה. שם התפתלה דרך, שהיתה מכֻסה חציה בעשב גבוה, ופלגים הומים חצוה בכל רגע, לדאבונו הגדול של וֶרנר, מפני שסוסו היה עומד מלכת מדי בואו במים.

עוד לא ראיתי בֹקר רענן וספוג־תכלת כבֹקר הזה! השמש אך זה נראתה מאחרי הצמרות הירֻקות, החֹם הראשון של קרניו התמזג עם הצנה הגוססת של הלילה ותערובה זו נסכה על כל חושי איזה כליון־נפש מתוק; לנקרה לא חדר עוד קו עליז של היום הצעיר; הוא הֵפז רק את ראשי הסלעים, שהיו תלוים מעל לראשינו משני העברים; השיחים העבֻתּים שצמחו בנקיקיהם העמֻקים המטירו עלינו לכל נשיבת־רוח מטר־כסף. אני זוכר – בפעם הזאת אהבתי את הטבע יותר מבשאר הימים. בכמה תשומת־לב התבוננתי בכל אגל מאגלי הטל, המרטטים על עלי־הגפנים הרחבים; בהם השתקפו רבבות קרנים, שהבריקו בכל צבעי־הקשת. באיזה צמאון התאמץ מבטי לחדור למרחק העשן! שם הלך המשעול וצַר מרגע לרגע, הסלעים נעשו יותר כחֻלים ויותר איֻמים ולסוף, כפי שנדמה, נצטרפו לכֹתל אחד צפוף, באפס רֶוַח ביניהם. רכבנו בשתיקה.

– הצוית לביתך?– שאל וֶרנר פתאם.

– לא.

– ואם תֵהרג?

– יורשים יִמָּצְאו מאליהם.

– כלום אין לך ידידים שהיית רוצה לשלוח להם את פריסת־שלומך האחרונה?

הנידותי ראשי.

– כלום אין אשה בעולם, שהיית חפץ להשאיר לה איזה דבר לזכרון?…

– הרוצה אתה, דוקטור, שאגלה לך את כל לבי?… ובכן, שמע: כשאדם נער הוא קורא בשעת גסיסתו בשם אהובו ומשאיר לחברו למזכר אניץ־שערות, שהן משוחות בשמן או שאינן משוחות בשמן. אך שנות נעורי כבר חלפו, ובחשבי עתה על המות הקרוב והאפשרי, אני חושב רק על עצמי: יש כאלה, שגם זה נבצר מהם. ידידים, שמחר ישכחוני, או, עוד רע מזה, יטפלו עלי כל מיני כזב; נשים, שבחבקן את מאהבן החדש, תלעגנה לי, כדי שלא להעיר בו קנאה אל המֵת, – מה לי ולהם? סערות החיים הביאו לי רק רעיונות אחדים ואף לא רגש אחד. זה כבר שחיי יונקים לא מלבבי כי אם מראשי. אני שוקל ובוחן את כל רגשותי ומעשי בסקרנות קפדנית, אך בלי השתתפות נפשית. שני אנשים מתרוצצים בקרבי: האחד חי במלוא מובן המלה הזאת והשני מסתכל בו ודן ושופט אותו; הראשון אולי יפרד בעוד שעה לנצח ממך ומהעולם, והשני… השני… הבט־נא, דוקטור: התראה, על הסלע מימין משחירות שלש דמויות? כמדֻמנו, שאלה הם מתנגדינו…

ירדנו.

לרגלי הסלע, בין השיחים, היו קשורים שלשה סוסים; קשרנו כאן גם את סוסינו וַנַעל במשעול צר אל כרמלית קטנה, ששם חכה לנו גרושניצקי עם פקיד־הפרשים ועם הסֶקונדנט השני שלו, ששמו היה איבַן איגנַטיֶביץ; את שם־משפחתו לא שמעתי מעולם.

– אנו ממתינים לכם זה מזמן, – אמר פקיד־הפרשים מתוך בת־צחוק של לגלוג.

הוצאתי את שעוֹני ואַראה לו.

הוא בקש סליחה, באמרו, ששעונו ממהר ללכת. רגעים אחדים נמשכה שתיקה מעיקה; לסוף הפסיקה הדוקטור בפנותו לגרושניצקי:

– לי נדמה, – אמר, – שלאחר שהוכחתם שניכם, כי נכונים הנכם להלחם, כבר שִׁלַמתם בזה את חובכם לדרישות הכבוד, ועכשו טוב תעשו, שתבררו את הענין בדרך שלום ותתפשרו ביניכם.

– אני מסכים, – אמרתי.

פקיד־הפרשים קרץ לגרושניצקי בעיניו; הלה חשב, שנפל לבי בקרבי וילבש גאות, אף כי כל העת כסה חִורון עמום את לחייו. מזמן בואנו הרים עתה בפעם הראשונה את עיניו עלי, אך מבטו הפיק התרגשות, סִמן למלחמה פנימית.

– הרצה את תנאיך, – אמר, – והיֵה בטוח כי כל מה שיהיה ביכלתי לעשות…

– הנה תנָאַי: עוד היום תחזור בפני קהל ועדה מדבתך ותבקש את סליחתי…

– אדון נכבד, אני תמֵה, איך אתה מֵעֵז להציע לי דברים כאלה?…

– ומה יכֹלתי להציע לך חוץ מזה?

– הבה ונלחם.

לחצתי בכתפי: – בבקשה; ואולם שים אל לב, שאחד מאתנו יהָרג בלי שום ספק.

– אני רוצה, שזה תהיה אתה…

– ואני בטוח בַּהֶפֶךְ מזה…

הוא נבוך, התאדם ואחר־כך פרץ בצחוק מאֻנס.

פקיד־הפרשים אחז בידו וַיַטֵהו הצדה; הם התלחשו שעה ארֻכּה. כשבאתי הֵנה היה לבי טוב עלי ואהיה נכון לְדַבְּרוֹ לשלום, אך עכשו התחילה התנהגותו להכעיסני גם כעס.

אלי נגש הדוקטור.

– שמע־נא, – אמר אלי בדאגה גלויה, – האמנם שכחת את אשר הם מתנכלים לעשות לך?… אני איני יודע, כיצד ממלאים את האקדח, אך בנדון דנן… הנך איש מוזר! הגד להם, שאתה יודע את כַּונתם ואז לא יעֵזו… מה־יתן ומה יוסיף לך זה?! תמות ביריה כהוּמת אחת הצפרים…

– בבקשה, דוקטור, אל־נא תדאג, רק כתר זעֵיר… אגלגל את הדברים לידי כך, שעל צדם לא יהיה שום יתרון. תן להם ויתחרשו כאות־נפשם.

– אדוני, מתחיל לשעמם! – אמרתי להם בקול רם, – אם למלחמה, – הבה ונלחם; אתמול היה לכם דֵי־פנאי לדבר ככל אשר עם לבכם.

– אנו נכונים, – ענה פקיד־הפרשים, – התיצבו, אדוני! הואילה־נא, דוקטור, למדוד ששה צעדים…

– התיצבו – שָׁנה איבן איגנַטיֶביץ בקול צפצפן.

– הרשו־נא! – אמרתי, – עוד תנאי אחד: מכיון שנלחם עד מות אנו מחֻיבים לעשות כל מה שביכלתנו, שהדבר ישאר בסוד ושהסֶקונדנטים שלנו לא יתָּבעו לדין. המסכימים אתם…

– אנו מסכימים בכל לב!

– ובכן, הנה מה שעלה בדעתי. התראו על ראש הסלע הזקוף הזה, מימין, כרמלית צרה? משם עד למה כמאה אמה ואולי עוד יותר; מתחת אבנים חדות. כל אחד מאתנו יעמוד על שפת הכרמלית, על עצם שפתה; באֹפן כזה יהפך גם הפצע היותר קל לפצע־מות: הן זה מתאים לחפצכם, מכיון שהועדתם בעצמכם רֶוַח של ששה צעדים. הפצוע יפול בלי שום ספק למטה ואבריו ירֻסקו; הדוקטור יוציא את הכדור, ואז אפשר יהיה לבאר את המיתה החטופה הזאת בקפיצה לא־מֻצלחה. אנחנו נפיל גורל, למי לירות בראשונה. הריני מוסר לכם מודעה, שבתנאים אחרים לא אֵאות להלחם.

– מצדנו אין מניעה, – אמר פקיד־הפרשים ויבט אל גרושניצקי הבטה מלאה כַונה; הלה נענע ראשו לאות הסכמה. פניו הלכו והשתנו מרגע לרגע. הבאתיו במבוכה גדולה. לוּ נלחמנו בתנאים שכיחים, כי אז יכול לקלוע אל רגלי, לפצעני פצע קל ולשבר באֹפן כזה את צמאון נקמתו; אך עתה הוא צריך או לירות באויר, או להיות לרוצח, או לחזור ממזמת־הנבלה שלו ולסכן את חייו במדה שוה אתי. ברגע זה לא הייתי רוצה להיות במקומו. הוא הטה את פקיד־הפרשים הצדה והתחיל מדבר אתו בהתלהבות גדולה; ראיתי, איך שרעדו שפתיו המכחילות; אך חברו הסב ממנו את פניו בבת־צחוק של בוז. – הנך טפש! – אמר לגרושניצקי בקול רם למדי, – אינך מבין דבר!… הבה ונלכה, אדוני.

משעול צר, שעָבר בין השיחים, הוליך אל השפוע; שברי־סלעים שמשו מדרגות רעועות של הסֻּלם הטבעי; אחזנו בשיחים ונחל לטפס. גרושניצקי הלך לפנינו, מאחריו הסֶקונדַנטים שלו ובאחרונה אני והדוקטור. פתאם התגלגלו אבנים קטנות בשאון אל מתחת רגלינו. מה זה? גרושניצקי נכשל בלכתו; הענף, שבו נאחז, נשבר ולולא תמכוהו הסֶקונדַנטים שלו, כי אז התגלגל למטה על גבו.

– הזהר! – קראתי לו, – אל תפל קֹדם זמן; זהו סִמן רע. זכֹר את יוליוס קיסר.

עלינו על ראש הסלע הבולט; הכרמלית היתה מכֻסה בחול דק, כמו בכַונה למלחמת־הבינים. מסביב הצטַפּפו פסגות ההרים כעדר אשר לא ימָנה מרֹב וַיֹאבדו בערפל־הזהב של הבֹקר. בדרום הלבינו תועפות עלברוּס, האחרון לשלשלת פסגות־קרח, שביניהן כבר תעו ענני סיבים, הבאים מן המזרח. נגשתי לשפת הכרמלית ואביט למטה; ראשי כמעט שהתחיל סובב עלי: שם מתחת היה קר ואפל כמו בקבר; שִניהם החדות של הסלעים, שהזמן והסערות טלטלום למטה, חכו לטרפם.

לַכַּרמלית, שעליה היינו צריכים להלחם, היתה צורת משֻׁלש, כמעט מדֻיק. מהזוית הבולטת מדדו ששה צעדים ויחליטו, כי מי שיעלה בגורלו לפגוש בראשונה את כדור אויבו יעמוד בקרן־הזוית וערפו אל הפחת; אם לא יהרג, אז יתחלפו השונאים במקומותיהם.

החלטתי לתת בכל דבר את משפט־הבכורה לגרושניצקי. חפצתי לנסותו; אולי עוד יֵעור בנפשו ניצוץ של גֹדל־נפש, ואז יבוא הכל על מקומו בשלום; אך אהבתו לעצמו ורפיון אפיו גברו עליו… חפצתי, שתהיה לי רשות גמורה להקשיח את לבי ממנו, לאחר שיאיר הגורל את פניו אלי. מי האיש, אשר לא עשה חוזה כזה עם רגש־היֹשר שלו?

– הַפֵּל גורל, דוקטור! – אמר פקיד־הפרשים.

הדוקטור הוציא מכיסו מטבע־כסף, וירימנה למעלה. – הסבכה! 31 קרא גרושניצקי בחפזון, כאיש שהעירַתו דחיפת־ידו של ידיד.

– הנשר! אמרתי אני.

המטבע האבירה למעלה ותפֹל בצלצול; הכֹל מהרו אליה.

– הנך מאֻשר, – אמרתי לגרושניצקי, – אתה תִירה הראשון! אך זכֹר, שאם לא תהרגני, אז לא אחטיא את המטרה, על דברת כבודי.

הוא התאדם: הוא התבַּיש להרוג איש בלתי־מזֻין; הבטתי אליו בשים לב; רגע נדמה לי, שיתנפל לרגלי ויתחנן אלי, שאסלח לו; ואולם איך להודות על מזמת־נבלה שכזו?… לו נשארה רק האחת; הייתי בטוח, שיִירה באויר! רק דבר אחד יכול להפריעֶנו מזה: הרעיון שאתבענו שוב למלחמה.

– כבר הגיעה השעה, – לחש לי הדוקטור במשכו אותי בשרווּלי: אם לא תגיד תכף, שכַונתם ידועה לנו, אז לא תהיה לך עוד תקנה… ראה, הוא ממלא את האקדחים… אם לא תגיד אתה, אז אני בעצמי…

– חלילה וחלילה, דוקטור! – עניתי בהחזיקי בידו. – אתה תקלקל את הכֹל; הן הבטחת לי לבלי להפריע… מה זה נוגע לך? אפשר, שאני רוצה לֵהָרג.

הוא הביט אלי בתמהון.

– אָה, זהו ענין אחר!… ואולם בעולם הבא אל תבוא עלי בטרוניות…

פקיד־הפרשים מלא בין כך את אקדחיו, הושיט את האחד לגרושניצקי, בלחשו לו דבר־מה, ויתן לי את השני.

עמדתי בקרן־הזוית של הכרמלית, בהשעני ברגלי השמאלית באבן ובהשתוחחי קצת לפנים, כדי שלא אפול לאחורי במקרה פצע קל.

גרושניצקי התיצב ממולי וכשנִתּן אות, התחיל להרים את אקדחו. ברכיו רעדו. הוא כִּוֵּן את האקדח כלפי מצחי…

חרון־אף נורא התלקח בקרבי.

פתאם הוריד את קנה־האקדח ויִפן אל הסֶקונדנט שלו בפנים חִורים כבד.

– איני יכול, – אמר בקול עמום.

– מוג־לב! – ענה פקיד־הפרשים.

נשמעה יריה. הכדור שׂרט שׂרטת בברכי. שלא במתכּוּן צעדתי צעדים אחדים קדימה, כדי להתרחק במֻקדם מפי הפחת.

– ובכן, אחא, גרושניצקי, צר, שהחטאת את המטרה! – אמר פקיד־הפרשים, – עתה הגיע תורך, עמֹד! אך חבקני מקֹדם: לא נוסיף עוד לראות איש את אחיו! – הם התחבקו; פקיד־הפרשים כמעט שפרץ בצחוק. – אל תירא! – הוסיף בהביטו אל גרושניצקי בערמומיות: הן בעולם הזה הכל הבל!… הטבע טִפש, הגורל – לא כלום, והחיים – קלִפּת־השום!

אחרי המאמר הטרַגי הזה, שנאמר בחשיבות הראויה, שב למקומו. איבן איגנַטיֶביץ חבק גם הוא את גרושניצקי ובעיניו דמעות; גרושניצקי נשאר לבדו ופניו אל פני. עד היום הזה אני מתאמץ לבאר לעצמי, מה טיבו של הרגש, שרתח אז בלבי. זה היה גם צער שבעלבון גם בוז, גם חרון־אף: הן האיש הזה, המביט עלי עתה בבטחה ובחֻצפה שלוה, חפף לפני שני רגעים, מבלי לסכן את חייו אף במשהו, להרגני ככלב, יען כי לוּ היה הפצע שנפצעתי ברגלי קשה קצת יותר, כי אז נפלתי מהסלע בלי שום ספק.

רגעים אחדים הסתכלתי בפניו במבט מרֻכז, בהתאמצי להבחין בהם אף צל של חרטה. אך לי נדמה, שהוא מבליג על צחוקו.

– אני מיָעץ לך להתפלל לאלהים לפני מותך,– אמרתי לו.

– אל תדאג לנשמתי יותר מאשר לנשמתך. אחת אבקשך: מַהר לירות.

– אינך חוזר מדבתך? אינך מבקשׁ את סליחתי?… שׂים אל לבך היטב: אולי לואט לך דבר־מה רגש־היֹשר שבך?

– מר פצ’ורין! – קרא פקיד־הפרשים, – הַרשה להעיר, שבאת הֵנה, לא כדי שיתוַדו כאן לפניך… נמהר ונגמֹר; אפשר שמי־שהוא עוד יעבור בנקרה ורָאָנו.

– טוב, דוקטור, גש־נא אלי.

הדוקטור נגש, דוקטור מסכן! הוא היה חִור יותר מהשיה גרושניצקי לפני עשרה רגעים.

את הדברים הבאים למטה בטאתי בכַונה במבטא מפֹרש, בקול רם ובהפסקות, כמו שמקריאים משפט־מות.

– דוקטור, האדונים האלה שכחו בודאי בחפזם לשים כדור באקדחי: אבקשך אפוא למלאו שוב ־ וכראוי!

– אי־אפשר! – צעק פקיד־הפרשים, – אי־אפשר! אני מלאתי את שני האקדחים; רק אם נשער, שנשמט הכדור מאקדחך… אז לא בי האשם! ולך אין רשות למלאו שוב… שום רשות… זה מתנגד לגמרי לחֻקי המלחמה; אני לא אַרשה…

– טוב – עניתי לפקיד־הפרשים, – אם־כן, הבה ונלחם באותם התנאים גופא.

הוא התחיל מגמגם.

גרושניצקי עמד, בהורידו את ראשו על חזהו, נבוך וקודר. – חדל מהם! אמר לסוף לפקיד־הפרשים, שהתכַּון להוציא את אקדחי בחזקה מידי הדוקטור. – הן תדע בעצמך, שאִתם הצדק.

לחנם עשה לו פקיד־הפרשים סמנים שונים, – גרושניצקי לא חפץ גם להביט אליו. בינתים מלא הדוקטור את רובי ויגישנו לי. בראות זאת פקיד־הפרשים ירק וירקע ברגלו.

– אך טִפש אתה אחא! – אמר לו, טפש חסר־טעם!… מכיון שסמכת עלי, היית צריך לשמוע לי לכל אשר אצַוך… עתה יעשה לך כגמולך! תמות כפרעוש… –

הוא הסב את פניו ממנו ויֵשׂט הצדה במלמלו: “ואף־על־פי־כן הרי זה מתנגד לכל חֻקי המלחמה”…

– גרושניצקי! – אמרתי, – עוד יש זמן: חזֹר מדבתך ואז אסלח לך את הכֹל. לא עלה בידך להוליכנו שולל ואהבת עצמי מצאה סִפוק; זכֹר, – הן היינו ידידים לפנים…

פניו התלקחו, עיניו הבריקו. – ירֵה! ענה – אני בז לעצמי ואותך אני שונא. אם לא תהרגני, אתנפל עליך מן המארב ושחטתיך. לא תשׂא אותנו הארץ יחד.

יריתי…

כשנתפזר העשן לא נראה גרושניצקי על הסלע. רק החול עוד התאבך בעמוד קל על שפת התלולית.

כל הנאספים צעקו קול אחד.

– Finita la comedia! – אמרתי אל הדוקטור

הוא לא ענה דבר ויסב את פניו המפיקים אימה.

לחצתי בכתפי ואפרד מתוך השתחויה מעל הסֶקונדנטים של גרושניצקי.

ברדתי במשעול למטה ראיתי את גופו המרֻטש של גרושניצקי. סגרתי את עיני בעל־כרחי…

התרתי את סוסי וארכב הביתה לאטי. על לבי העיקה אבן. נדמה לי שהשמש אסף נגהו וקרניו לא חממוני.

בהיותי כבר קרוב אל הפרבר, הטיתי את סוסי הימינה, לאֹרך הנקרה. קשה היה לי לראות עכשו פני בן־אדם: חפצתי להיות לבדי. בהשמיטי את הרֶסן מידי ובהורידי את ראשי על חזי רכבתי זמן רב, עד שראיתי פתאם את עצמי במקום לא־נודע לי כלל; הטיתי את סוסי לאחור ואחל לחפש את הדרך; השמש כבר הלכה ושקעה בבואי לקיסלובודסק; גם אני וגם סוסי היינו יגעים עד מות.

המשרת אמר לי שוֶרנר סר אלי ויושט לי שתי פתקות: האחת מוֶרנר והשניה… מויֶרה.

פתחתי את הראשונה. תכנה היה כזה: “הכל מסֻדר על הצד היותר טוב: הגוף הובא כשהוא מרֻסק ומרֻטש; הכדור הוצא מהחזה. הכל בטוחים, שסבת מותו – מקרה־אסון; רק שׂר־המבצר, היודע, כנראה, דבַר ריבכם, נענע ראשו, אך לא אמר דבר. אין שום הוכחות נגדך ואתה יכול לישון במנוחה… אם רק תוכל… היה שלום…”

זמן רב לא הרהבתי בנפשי לפתוח את הפתקה השניה… מה יכלה לכתוב לי?.. איזו חרדה כמוסה הרגיזה את לבי.

הנה הוא, המכתב הזה, שכל מלה ומלה שבו חרותה בזכרוני לעד.

"אני כותבת לך מתוך בטחון גמור, שלא נתראה עוד לעולם. גם לפני שנים אחדות חשבתי כזאת בהפרדי ממך; אך אלהים חפץ לנסותני שנית; אני לא עמדתי בנסיון, לבה הרפה נכנע שוב לקול המודע לי… הן לא תבוז לי על זה, האם לא כן? המכתב הזה ישמש גם מכתב־פרידה וגם וִדוי: אני מחֻיבת להגיד לך כל מה שנצבר בלבי, מזמן אהבי אותך. לא אבוא עליך בטרוניות: התנהגת אתי, כאשר יתנהגו כל הגברים; אהבת אותי, כאשר יאהב איש את רכושו, את מקור שמחותיו, דאגותיו וצרותיו, הבאות בסִרוגין אלה אחרי אלה ושמבלעדיהן החיים משעממים וחדגוָניים הם. אני הבינותי כל אלה מלכתחִלה… אך אתה לא היית מאֻשר ואקריב את עצמי למענך, בקווֹתי, שבזמן מן הזמנים תבין לאהבתי העמֻקה, שאינה תלויה בדבר. מאז עבר הרבה זמן, חדרתי לכל מצפונות נשמתך… ואוָכח, שזו היתה תקות־שוא. גדול היה צערי! אך אהבתי היתה לנפש מנפשי; היא עָממה, אך לא כבתה.

"אנו נפרדים זה מזה לנצח; אף־על־פי־כן אתה יכול להיות בטוח, שלעולם לא אֹהב איש אחר… מי שאהבה אותך פעם, אי־אפשר לה שתביט אל גברים אחרים בלי איזה רגש של בוז, לא מפני שאתה טוב מהם, לא ולא! אך בטבעך יש איזה דבר, המיֻחד רק לך, איזו גאוה וסודיות, בקולך יש שלטון מכניע, שאינו תלוי בתֹכן דבריך; אין איש אשר ישאף כמוך בלי־הרף להיות אהוב; בשׁום איש אין הרע מצודד כל־כך; שום מבט אינו מבטיח כל־כך הרבה אֹשר; אין איש אשר יוכל כמוך להשתמש ביתרונותיו ואין איש אשר יוכל להיות אֻמלל כמוך, מפני ששום איש אינו מתאמץ כל־כך להוכיח לעצמו את ההפך.

"עכשו אני צריכה לבאר לך את סבת נסיעתי המבֹהלה; היא תרָאה לך לפחותת־החשיבות, מפני שהיא נוגעת רק לי.

"היום בבֹקר נכנס אלי בעלי ויספר לי את דבר קטטתך עם גרושניצקי. כפי הנראה, נשתנו פנַי מאד, מפני שזמן רב הביט אל עיני הבטה מרֻכּזת; כמעט שהתעלפתי מהרעיון, שהיום תלחם, ושאני הסבֹּתי בזה; לי נדמה, שאצא מדעתי. אך עתה, לאחר ששב אלי כשרון־המחשבה, אני בטוחה שתשאר בחיים; אי־אפשר,שתמות בלעדַי, אי אפשר! בעלי התהלך זמן־רב בחדר הֵנה והֵנה; איני יודעת, מה דִבר לי, איני זוכרת, מה עניתי לו… אין זאת, כי אמרתי לו, שהנני אוהבת אותך. רק אזכור, שבסוף שיחתנו העליבני במלה נוראה ויֵצא. שמעתי בצווֹתו לרתום את המרכבה. הנה זה שלש שעות, שאני יושבת ליד החלון ומחכה לשובך… אך אתה חי, אי־אפשר, שתמות! המרכבה כמעט נכונה… היֵה שלום, היֵה שלום.. אני אבדתי, אך מה־בכך? לוּ רק יכֹלתי להיות בטוחה, שתזכרני תמיד, – איני אומרת שתאהבני, – לא, לוּ רק תזכרני… היֵה שלום; הנה קול צעדים… אני צריכה להסתיר את המכתב…

“הן אמת הדבר, שאינך אוהב את מֶרי? הן לא תשׂאֶנה לאשה? שמע־נא, אתה צריך להביא למעני את הקרבן הזה: הן למענך אִבַּדְתִּי את כל מה שהיה לי בעולם…”

כמֻכּה־תמהון התפרצתי אל האכסדרה, קפצתי על סוסי, שהנהיגוהו בחצר ואטוש בכל כֹחי בדרך העולה לפיַטיגורסק. דפקתי בלי־חמלה את סוסי המעֻנה, שנִשָׂא בדרך האבנים, כשהוא נוחר ומכֻסה קצף.

השמש הסתתרה בעננה אפלה, שנחה על רֻכסי הרי המערב; בנקרה השתררו חשך וטחב. פוֹדקוּמוֹק, ששטף על־פני האבנים, נהם נהימה עמומה וחדגוָנית. דהרתי בלי־הרף וכמעט שנפסקה נשימתי מאי־סבלנות. הרעיון, שלא אמצאנה בפּיַטיגורסק הלם על לבי כפטיש. רגע אחד, לראותה עוד רגע אחד, לקחת ממנה את ברכת־הפרידה ללחוץ את ידה… התפללתי, קללתי, בכיתי, שׂחקתי… לא, שום דבר לא יבטא את חרדתי, את יאושי!… בשימי אל לבי שאולי תאב לי ויֶרה לנצח, יָקרה לי פתאֹם מכל מכמני־תבל, יָקרה לי מחיי, מכבודי, מאשׁרי! ד' יודע, איזה מחשבות מוזרות, איזה מזמות מתמיהות התרוצצו במֹחי… ובינתים הוספתי לדהור בלי־הרף, בדפקי את סוסי בלי־חמלה. אך הנה ראיתי, שנשימת סוסי הולכת וכבדה; שתי פעמים נכשל במקום חלק… נשארו עוד כחמש וֶרסטאות עד יַסֶנְטוּקִי – חַוַּת־קוזקים, ששם אפשר היה לי להחליף את סוסי באחר.

לוּ עצר סוסי כֹח עוד לעשרה רגעים, כי אז עמד לי רֶוַח והצלה. אך פתאם, בהתרוממו מבקעה לא גדולה, במקום ששם הדרך מתעקלת פתאם, בצאתה מבין ההרים, נפל לארץ. מהרתי לקפוץ למטה, נסיתי להרימו, במשכי אותו ברסנו, אך לשוא: אנקה, שרק בקֹשי נשמעה, התפרצה מבין שִׁניו ההדוקות; בעוד רגעים אחדים מת; נשארתי לבדי בערבה, תקותי האחרונה אבדה; נסיתי ללכת רגלי, אך ברכי כשלו; עיף ומעֻנה מטרדת היום ומחֹסר השֵׁנה נפלתי על העשב הרטוב ואבךְּ כילד. וזמן־רב שכבתי בלי־נוע ובכיתי מרה, מבלי התאמץ להבליג על דמעותי ויבבתי; חשבתי שיקָרע סגור־לבי; כל תקיפותי, כל אֹמץ לבי נדפו כעשן; נפשי חלשה, ההגיון נאלם, ולוּ ראה אותי איש ברגע זה, כי אז הסב את פניו ממני מתוך בוז.

טל־הלילה ורוח־ההרים צננו את רֹאשי הלוהט. רעיונותי שבו לסדרם הרגיל ופתאם הבינותי, שהרדיפה אחרי האֹשר שאבד – הבל ורעות־רוח. מה לי עוד? – לראותה? – לשם מה? – הן אם כה ואם כה כבר נגמר בינינו הכל. נשיקה מרה אחת, נשיקת־פרידה לא תעשיר את זכרונותי, רק עוד תכביד עלינו את הפרידה.

בכל־זאת נעים לי, שאני יכול לבכות. אגב, אפשר שסבת דמעותי הם עצָבי המרֻגזים, הלילה, שעבר עלי ללא־שֵנה, שני הרגעים שעמדתי מול קנה־האקדח, וקיבתי הריקה.

הכֹּל לטובה! גם הענוי החדש הזה, אם לדבר בלשון אנשי־המלחמה, עשה בנפשי דִיוֶרסיה32 מֻצלחת. הבכיה יפה לבריאות, ומלבד זה יש לשער, שלולא הרביתי לרכוב ולולא הֻכרחתי בחזרתי לעבור כחמש עשרה וֶרסטה ברגל, כי אז נדדה שנתי מעיני כל הלילה. שבתי לקיסלובודסק בחמש שעות בבֹקר, נפלתי על מטתי ואישן את שנת נפוליון אחרי מלחמת וַטֶרְלוֹ.

בהקיצי כבר היה חֹשך בחוץ. ישבתי ליד החלון הפתוח, פתחתי את פי כתּנתי ורוח־ההרים צנן את חזי, ששנת־העיפות הכבדה עוד לא השיבה אותו למנוחתו. הרחק, מעבר לנהר, מבעד לצמרות התרזות העבֻתּות המצִלות עליו, נצנצו נגֹהות בבניני המבצר והפרבר. בחצרנו דמם הכל, בבית הנסיכה היה חֹשך.

נכנס הדוקטור, פניו היו מעֻננים; למרות הרגלו לא נתן לי הפעם את ידו.

– מאין תבוא, דוקטור?

– מבית הנסיכה ליגובסקי; בתה חולה – התרופפות העצבים… אך לא זו העִקר, כי אם אחרת: הרָשות משערת כנראה את סבת מותו של גרושניצקי, ואף כי אין שום הוכחות ברורות, בכל־זאת איעץ לך להזָהר. הנסיכה שׂחה לי היום, שהיא יודעת, כי נלחמת, בהגִנך על כבוד בתה. להּ ספר אותו זקן… מה שמו? הוא היה עד־ראיה לקטטתך עם גרושניצקי בבית־המזון. באתי להזהירך. – היֵה שלום. אפשר, שלא נתראה יותר: כפי הנראה, יַגלוך מכאן.

על המפתן נעצר: הוא חפץ ללחוץ את ידי… ולוּ רק רמזתי לו רמיזה כל־שהיא, שגם לי יש חפץ כזה, כי אז נפל בודאי על צוארי; אך אני נשארתי קר כאבן, – והוא יצא.

הנה הם בני־האדם! כֻלם כן: הם יודעים מקֹדם את כל הצדדים הרעים שבדבר, ואף־על־פי־כן הם מסַיעים, יועצים, גם מביעים את הסכמתם, בהוָכחם שאין ברֵרה אחרת, – ואחר־כך הם מוחים את פיהם ומסבים את פניהם בכעס מהאיש, שהֵעֵז לקחת עליו את כל קְשי־האחריות. כֻלם כן ואף הטובים והחכמים שבהם.

בבֹקר יום־המחרת, לאחר שקבלתי פקֻדה מהרָשות הגבוהה ללכת למבצר נ., סרתי אל הנסיכה לקחת ממנה את ברכת־הפרידה.

היא שאלתני, אם יש לי להודיע לה איזה דבר חשוב, וכשעניתי לה, שבאתי לפני נסעה לבָרכה בברכת כל טוב, תמהה מאד.

– ולי יש לדבר אתך דברים רציניים מאד

ישבתי מתוך שתיקה.

ברור היה, שלא ידעה במה להחל; פניה אדמו, אצבעותיה הנפוחות דפקו על השלחן; לסוף פתחה בקול נפסק מהתרגשות:

– שמע־נא, מר פצ’ורין, סבורה אני, שהנך איש הגון.

– השתחויתי לה.

– אני גם בטוחה בזה, – הוסיפה, – אף כי התנהגותך מעוררת פקפוקים; אך אפשר, שיש לך סבות כמוסות, ואותן אתה מחֻיב לגלות לי עכשו. אתה הגִנֹת על בתי מדִבּה, נלחמת בעדה, – מַשמע, שסִכּנת את חייך… אל תענה, אני יודעת, שלא תודה בזה, מפני שגרושניצקי נהרג (היא הצטלבה). ד' יסלח לו, – ואקוה, שגם לך!… איני מעִזה לדונך לכף חובה, מפני שבתי, אף שלא ברצונה, גרמה לזה. היא אמרה לי… כמדֻמני, את הכֹל: אתה ספּרת לה את דבר אהבתך לה, היא התוַדתה על אהבתה לך (כאן נאנחה הנסיכה קשה). אך היא חולה ואני בטוחה, שזו מחלה לא־פשוטה! תוגה נעלמה מדכאה את חַיתה; היא אינה מגלה, אך בטוחה אני, שאתה הסבֹּת בזה… שמע־נא, אפשר, אתה סבור, שאני שׂמה עיני בתארי־כבוד, בעֹשר עצום? אם־כן, אינך אלא טועה: אני חפצה רק באֹשר בתּי. מצבך הנוכחי אינו מעֻלה ביותר, אך אפשר שישֻׁפּר; יש לך הון; בתי אוהבת אותך, היא מחֻנכת חנוך כזה, שתביא אֹשר לבעלה. אני עשירה, היא יחידה לי… הגד־נא, מה היא המניעה? אמנם לא הייתי צריכה לדבר לך כל זה, אך אני סומכת על לבך, על רגש־הכבוד שבך; זכֹר, רק בת אחת לי… יחידה…

היא בכתה.

– נסיכה, – אמרתי לה, – אי־אפשר לי להשיב על דבריך; הרשי־נא לדבר עם בתך ביחידות…

– חלילה! – קראה בקומה מכסאה בהתרגשו עצומה.

– כרצונך, – עניתי ואתכונן ללכת.

היא חשבה רגע, נתנה לי אות בידה שאמתין, ותצא.

עברו חמשה רגעים; לבי דפק בחזקה, אך רעיונותי היו שלֵוים, ראשי קר; יגעתי ואחפש בלבבי, אולי אמצא בו רק ניצוץ־אהבה אחד למֶרי החביבה, אך עמלי היה לשוא. והנה נפתחה הדלת – והיא נכנסה. אלי! כמה נשתנתה מהיום שלא ראיתיה, וכלום זמן־רב עבר מאז?

בהגיעה לאמצע החדר התנודדה; קפצתי ממקומי, נתתי לה את ידי ואלַונה עד הכסא. עמדתי ממולה. שתקנו זמן־רב; עיניה הגדולות המלאות עצב אשר לא יבֻטא, חפשו, כמדֻמה, בעיני איזה סִמן של תקוה; שפתיה החִורות התאמצו לשוא לחַיֵך; ידיה הענֻגות, השלובות על ברכיה, היו צנומות ושקופות כל־כך, עד שנכמרו רחמי עליה.

– נסיכה, – אמרתי לה, – הלא תדעי שהתלתי בך… מן ההכרח, שתבוזי לי.

בלחייה נראה אֹדם חולני.

הוספתי: – משמע, שאי־אפשר, שתאהביני…

היא הסבה את פניה ממני, נשענה על השלחן ותכַס את עיניה בידה; לי נדמה, שדמעות הבריקו בהן.

– אלי! – אמרה בקול כמעט לא־נשמע.

זה נעשה כבד מנשוא; הרגשתי, שבעוד רגע אפֹּל לרגליה.

– ובכן, הלא תראי בעצמך, – אמרתי לה בקול עז עד כמה שאפשר ובחיוך מאֻנס,

– הלא תראי בעצמך, שאי־אפשר לי לשׂאתך לאשה. אם גם תחפצי בזה עכשו, אין ספק שבמהרה תתחרטי. השיחה עם אמך אלצתני לאמר לך את הכל בפֵרוש ובגסות; אני מקוה, שהיא טועה; לך יֵקל להוכיח לה את טעותה. הלא תראי, שאני ממלא את העלוב ואת המתֹעב שבתפקידים וגם לא אכחד זאת ממך; הנה כל מה שאני יכול לעשות למענך. הרשות בידך לחשבני לנבזה שבנבזים: אני מסכים לדעתך למפרע. הלא תראי, מה דלה ומה פחותה עמידתי לפניך… לוּ גם אהבתִּני, אך מן ההכרח, שתבוזי לי מרגע זה והלאה; האם לא כן?… היא הסבה אלי את פניה החורים כשיש, עיניה הבריקו בברק נפלא.

– אני שונאה אותך… – אמרה.

הודיתי לה, השתחויתי בכבוד ואצא.

בעוד שעה נִשֵׂאתי מקיסלובודסק במהירות בעגלת־רצים הרתומה לשלשה סוסים. במרחק וֶרסטאות אחדות מיַסֶנְטוּקִי הכרתי על־יד הדרך את נבלת סוסי האמיץ; אֻכּפו כבר הוסר – בודאי בידי קוזק עובר־אֹרח, – ובמקום האֻכף ישבו על־גבו שני עורבים. נאנחתי ואַסֵב את פני…

עתה אני יושב כאן, במבצר המשַׁעמם הזה, ובזכרי את עבָרי אשאל את נפשי כפעם בפעם: למה מאנתי לצעוד במשעול הזה, שהגורל פתחוֹ לפני, שבו נכונו לפני שמחו צנועות ושלות־הנפש?… לא, עם גורל שכזה לא הייתי משלים בשום אֹפן! אני דומה למַלח, שנולד ונתגדל על מכסה של ספינת־ליסטים: הסופות והקרבות היו לנפש מנפשו, ואם תטילהו הסערה אל החוף, ישתעמם וישתוחח, מבלי שים לב לרמזי החֹרש המֵצל ולאור שמש־השלום; כל היום ינוע על חול החוף, יקשיב לרטון החדגוָני של הגלים המשתערים ויסתכל במרחק המעֻרפל: אולי ינצנץ שם על הגבול החִור, המבדיל בין התהום הכחֻלה ובין העננים האפורים, אולי ינצנץ שם המפרש המקֻוֶּה שבראשונה הוא דומה לכנַף שחף, אך מעט מעט הוא הולך ונִתּק מקצף הנחשולים, בהתקרבו במרוצה קצובה אל החוף השומם…

ג. הַפַטַּלִיסְט

במקרה התגוררתי שני שבועות רצופים בחַוה של קוזקים, אשר על האגף השמאלי; שם חָנה גדוד של חיל־הרגלים; האופיצרים היו מתאספים חליפות זה אצל זה; בערבים היו משַׂחקים בקלפים.

פעם אחרנו מאד לשבת אצל המַיוֹר ס..; הבּוֹסְטוֹן33 היה לנו לזרא וַנַשְׁלֵך את הקלפים אל מתחת לשלחן; השיחה, כיוצא מהכלל, היתה הפעם מענינת. דנו על אמונת המושלמים, שלפיה רשום גזַר גורלו של האדם בשמים; ספרו, שגם בינינו יש הרבה מעריצים של האמונה הזאת; כל אחד ספר מקרים לא־רגילים שונים בעד וכנגד.

– כל זה, רבותי, אינו מוכיח כלום, – אמר המַיּוֹר הזקן, – הן איש מכם לא ראה בעיניו כל אותם המאורעות המוזרים שבהם אתם מסתַּיעים.

– כמובן, לא ראינו, – אמרו רבים, – אבל שמענו מפי אנשים נאמנים…

– כל זה הבל! – אמר מי־שהוא. – היכן הם האנשים הנאמנים, שראו את הרשימה, שבה נקבעה שעת מוֹתנו?… ואם באמת נחתך גזר־דיננו למפרע, למה נִתן לנו הרצון והשכל? מדוע אנו מחֻיבים לתת דין־וחשבון על כל מעשנו?

ברגע זה ואופיצר אחד, שישב בקרן־זוית של החדר קם ממקומו, ובגשתו34 לאטו אל השלחן, סקר את כל הנאספים במבט שָׁלֵו וחגיגי. הוא היה סֶרְבִּי על־פי מוצאו, כנִכּר גם משם משפחתו.

חיצוניותו של הפורוצ’יק ווּלִיץ' התאימה מאד לאָפיו. קומה גבוהה ופנים שזופים, שערות שחורות, עינים שחורות וחודרות, אף גדול, אך ישר – סִמן מֻבהק של אֻמתו, – כל אלה כאלו חֻברו יחד לשַׁווֹת עליו מראה של יצור מיֻחד במינו, שבמחשבותיו ושאיפותיו אינו מסֻגל לשתּף את יתר האנשים, היעודים לו מאת הגורל לחברים.

הוא היה אמיץ־לב; דבריו מעטים, אך חריפים; מעולם לא גלה לאיש את סודותיו הנפשיים והמשפחתיים; יין כמעט לא שתה; על הקוזקיות הצעירות, – שאת חִנן קשה לשׁעֵר לאיש אשר לא רָאָן, – לא עגב מעולם. אף־על־פי־כן סחו, שאשת שר־הגדוד לא התיחסה בשויון־נפש לעיניו העמֻקות, אך הוא כעס, כשרמזו לו על זה.

היתה רק תאוה אחת, שאותה לא הסתיר – תאותו למשחק. בשבתו אל השלחן הירֹק שכח את הכֹל ועל־פּי רֹב הפסיד, אך אי־הצלחתו התמידית עוד הוסיפה לגרות את עקשנותו. ספרו, שפעם בלילה בשעת מלחמה, שִׂחק במשחק־הבַּנק; ההצלחה האירה לו פנים עד מאד. פתאם נשמעו יריות, קמה בהלה, הכל קפצו ממקומותיהם אל הנשק. – “התערב בכל הכסף הנמצא בבַנק!” קרא ווּלִיץ‘, מבלי לקום ממקומו, לאחד ממתחריו היותר נלהבים. – “אני מתערב, תצא השביעיה”, – ענה הלז, אגב ריצה. למרות המבוכה הכללית הוסיף ווּליץ’ להרים קלף אחרי קלף עד גמירה; יצאה השביעיה.

כשבא אל השלשלת, כבר נטשה שם מלחמה חזקה. ווּליץ' לא שם לב לא לכדורים, לא לחרבות הצֶ’צֶ’ניים: הוא חפשׂ את חברו המאֻשר.

– השביעיה יצאה! – קרא בראותו אותו לסוף בשלשלת המורים, שהתחילו לגרש את השונא מהיער; ובגשתו אלי הוציא את ארנקו ואת תיק־השטרות שלו ויתנם לחברו המאֻשר, אף־על־פי שזה הגיד לו, שלא כאן המקום לשלם חובות. לאחר שמלא את החובה הבלתי־נעימה הזאת, השתער בראש החַיָלים על השונא, ועד סוף התגרה בא עם הצֶ’צֶ’ניים בחליפת־יריות מתוך קֹר־רוח גמור.

כשנגש הפורוצ’יק ווּליץ' אל השלחן, נשתתקו כל הנאספים בחכותם לאיזו הפתעה מצדו.

– רבותי! – אמר (קולו היה שוקט, אף כי נמוך קצת מכפי הרגיל), רבותי, מה בצע בכל הוִכּוחים הריקים? אתם רוצים במופתים חותכים; אני מציע לכם לחזות מבשַׂרכם, אם אפשר לו לאדם לעשות בחייו כרצונו, או גורלו של כל אחד מאתנו נועד מראש… מי ומי הרוצים?

– לא אני, לא אני, – נשמע מכל עבר. – אך זהו בן־אדם מֻפלא! מה שיכול לעלות על דעתו!…

– הבה ונתערב!

– במה?

– אני איני מאמין בגזר־הגורל, אמרתי ואזרֹק על השלחן כעשרים דינרים. כל מה שהיה בכיסי.

– אני נכון להתערב, – ענה ווּליץ' בקול עמום. – מַיוֹר, אתה תהיה לשופט בינינו; הנה חמשה עשר דינרים; חמשה אתה חַיב לי, עשׂה־נא עמי חסד והוסיפם לאלה.

– טוב, – ענה המַיוֹר, – אלא שאיני מבין, באמת, את עצם הענין ואיך תפתרו פלוגתא זו שלכם?…

ווּליץ' יצא מתוך שתיקה לחדר־משכבו של המַיוֹר; אנחנו הלכנו בעקבותיו. הוא נגש אל הכֹתל, שעליו היו תלוים כלֵי־זין וַיָּסַר מעל היתד את אחד האקדחים, מבלי לבחור. בראשונה לא הבינונו לכַונתו, אך כשמתח את המַקור וישפוך אבק־שרפה בנביבה, תפשוהו רבים בידו, בצעקם צעקת־חרדה שלא במתכַוֵּן.

– מה בדעתך לעשות? שמַע, הלא שגעון הוא! – קראו לו.

– רבותי, – אמר במתינות, בשחררו את ידו, מי מכם נכון לשלם בעבורי עשרים דינרים?

כֻּלם נשתתקו ויטו הצדה.

ווּליץ יצא אל החדר השני וישב אל השלחן; כל הנאספים הלכו אחריו. הוא רמז לנו, שנשב מסביב לשלחן. נשמענו לו מתוך שתיקה; ברגע זה שלט בכֻלנו איזה שלטון סודי. הבטתי אל עיניו הבטה מרֻכּזת, אך הוא פגש במבט שָלֵו ומחֻסר־תנועה את מבטי הבוחן ושפתיו החִורות חיכו; אך למרות קֹר־רוחו הבחנתי, כפי שנדמה לי, את חותם־המות על פניו החִורים. אני ראיתי, והרבה אנשי־מלחמה זקנים מאַשרים את זה, שעל־פני האיש הצריך למות בעוד שעות אחדות, מופיע לפעמים איזה אות מוזר של הצפוי לו, עד כי לעין מנֻסה קשה לטעות.

– אתה תמות היום! – אמרתי לו. הוא הסב אלי את פניו במהירות, אך ענה במתינות ובשלוה:

– אפשר הן ואפשר לאו… – אחר־כך פנה אל המַיוֹר וישאל, אם האקדח ממֻלא.המַיור ענה במבוכה, שאינו זוכר בדיוק.

– חדל, ווּליץ' – קרא אחד הנאספים, – ודאי, שהוא ממֻלא, מכיון שתלוי הוא למראשותי המטה; מה תתן ומה תוסיף לך התלוצצות זו?…

– הלצה אוילית – אמר השני.

– אני מתערב בחמשים רֻבּל נגד חמשה, שהאקדח אינו ממֻלא! – צעק השלישי.

נמצא חבר גם להתערבות זו.

לי היו לזרא ההכנות הארֻכּות האלה. – שמַע, – אמרתי לווּליץ' – או ירֵה בך, או תלֵה את האקדח על מקומו הראשון ונלך לישון.

– בודאי, – החזיקו אחרַי רבים, – נלך לישון.

– רבותי, אבקשכם לבלי לזוז ממקומכם! – אמר ווּליץ' בהגישו את פי האקדח אל מצחו.

הכֹל כאלו נתאבנו. – מר פצ’ורין, – הוסיף, – קח קלף וזרֹק אותו למעלה. זכורני, שלקחתי מעל השלחן את הטפסר האדֹם ואזרקנו למעלה: נשימת כל האורחים נפסקה: כל העינים, שהביעו פחד ואיזו סקרנות לא־ברורה, רצו מהאקדח אל הטפסר, שליחו של הגורל; הלה ירד לאטו, בפרפרו באויר; ברגע שנגע בשלחן, הוריד ווליץ' את המַקור… האקדח לא נענה.

– תודה לאל – קראו רבים, – אינו ממֻלא…

– נבדקֶנו בכל־זאת, – אמר וּוליץ'. הוא מתח שנית את המַקור ויכונן את האקדח אל פני הכובע, שהיה תלוי מעל לחלון; נשמעה יריה, העשן מלא את החדר; כשׁנִדף העשן, הורידו את הכובע: הוא היה נקוב באמצע והכדור חדר עמֹק לתוך הכֹתל.

כשלשה רגעים לא יכול איש להוציא הגה מפיו. ווּליץ' נתן את דינרַי אל כיסו במנוחה גמורה.

התחילו וִכּוחים, מפני מה לא ירה האקדח בפעם הראשונה; אחדים אמרו, שהנביבה נסתתמה בודאי; אחרים דברו בלחש, שקֹדם היה אבק־השרפה לח ושווּליץ' הוסיף אחר־כך אבק חדש; אך אני העידותי, שההשערה האחרונה אינה צודקת, מפני שכל הזמן לא הורדתי את עיני מהאקדח.

– הנך מאֻשׁר במשחק! – אמרתי לווּליץ'…

– בפעם הראשונה בחיי – ענה בחַיכו בהנאה, זה טוב מבַּנק ומשְׁטוֹס35

– אך קצת יותר מסֻכּן.

– ומה? התאמין מעתה בגזַר הגורל?

– אאמין, ואולם לא אבין, מפני מה נדמה לי, שאתה מֻכרח למות היום…

האיש הזה, שאך זה לא־כבר כונן את האקדח אל מצחו במנוחה שכזו, כעס עתה פתאם ויבוא במבוכה. – אף־על־פי־כן, דַיֶךָּ! – אמר בקומו, – התערבותנו נגמרה והערותיך הן עכשו שלא בעִתּן… – הוא לקח את כובעו ויצא. התנהגותו זו נראתה לי כמוזרה – ולא לחנם.

בקרוב התפזרו כל האורחים איש איש לביתו, בבארם באופנים שונים את זרויותיו של ווּליץ' ובחשבם אותי, בודאי, לאֶגואיסט, על התערבי עם איש, שהתכונן להמית עצמו ביריה; כאלו בלעדַי לא היה יכול למצאו הזדמנות לכך.

שבתי לביתי דרך הסמטאות השוממות של החַוה; ירח מלא ואדֹם כנֹגה בעֵרה התחיל להרָאות מאחרי האֹפק המחֻדד של הבתים; הכוכבים הזהירו בשלוה ברקיע־התכלת האפל, ופתאם חפצתי לצחוק, בזכרי, שלפנים היו חכמים מחֻכמים, שחשבו, כי מאורות־השמים לוקחים חלק בקטטותינו הנקלות, שאנו מתקוטטים בשל איזו כברת אדמה או בשל איזה זכֻיות בדויות. אבל המנורות הללו, שהָדלקו לפי דעתם רק כדי להאיר את מלחמותיהם וחגיגותיהם, עוד יוקדות בברקן הראשון, בשעה שתאווֹתיהם ותקווֹתיהם של אותם חכמים כבר דעכו יחד עמם, כאש שהֻצתה בקצה היער על־ידי הֵלך עובר לתֻמו. אולם כמה כֹח של רצון שאבו מבטחונם זה, מדי חשבם, כי השמים עם כל צבאותיהם, אשר לא ימָנו מרֹב, מביטים אליהם בהשתתפות, השתתפות אלמת, אך נאמנה!… ואנחנו, יורשיהם העלובים, הנעים ונדים על־פני הארץ בלי אמונה וגאון, בלי עֹנג ופחד, מלבד אותו הפחד הטבעי הלוחץ את לבנו, מדי זכרנו את הסוף ההכרחי, – אנחנו איננו מֻכשרים יותר להביא קרבנות גדולים לא בשביל אֹשר האנושיות, אף לא בשביל אֹשר עצמנו, מפני שאנו בטוחים באי־אפשריותו. אנו עוברים בשויון־נפש מפקפוק־לפקפוק, כמו שטֻלטלו גם אבותינו ממשגה אל משגה, אך מבלי שנקוה כמוהם ומבלי שנֵהָנה כמוהם אותה הנאה נעלמה וחריפה, שהנפש מרגישה תמיד בכל מלחמה שתהיה, מלחמה עם אנשים או עם הגורל.

ועוד הרבה רעיונות כאלה עברו במֹחי; אני לא עכבתים, מפני שאיני אוהב להתעכב על רעיונות מָפשטים; ומה בצע בהם?… באביב־עלומי הייתי בעל־דמיון; אהבתי להשתעשע חליפות בתמונות קודרות ומזהירות, שציְרן לי דמיוני הצמא וחסר־המנוחה. אך מה היה חלקי מכל זה? – רק עיפות גרידא, כמו אחרי מלחמת לילה עם בלהות־חלום, וזכרונות עכורים המלאים חרטות. במלחמה העקרה הזאת בזבזתי את כל חֹם הנפש ואת כל קשיות הרצון, הנחוצים כל־כך בחיים המַמשיים; נכנסתי לתוך החיים הללו, לאחר שכבר חייתים ברעיוני וארגיש שעמום וגֹעל־נפש, כאיש הקורא חקוי גרוע של ספר ידוע לו מכבר. קורות הערב הזה עשו עלי רֹשם עמֹק למדי וירגיזו את עצָבי. איני יודע אל־נכון, אם אני מאמין גם עכשיו בגזר־הגורל או לא, אך באותו ערב האמנתי בו באמונה שלמה: המופת היה חותך, ואף־על־פי שלעגתי לאבותינו ולאיצטגנינותם המשתַּמעה להם, הייתי שלא ברצוני כאחד מהם; אך ידעתי בעוד מועד לשום מעצור לצעדי בדרך המסֻכנה הזאת. למדתי בכלל, שלא להכחיש שום דבר בהחלט ושלא להאמין בשום דבר בלי הבחנה, ולפיכך השלכתי את המֵיטַפיסיקה הצִדה ואחל להסתכל במה שמתחת לרגלי. וזהירות זו, אמנם, היתה דבר בעתו; כמעט שנפלתי בהתקלי באיזה דבר עב ורך, אך, כנראה מחֻסר־חיים. השתוחחתי – הירח שפך את אורו ישר על הדרך – ומה ראיתי? לפני רבץ חזיר, גזור בחרב לשנים… עוד לא הספקתי להתבונן בו היטב והנה שמעתי קול צעדים: שני קוזקים רצו מהסִמטה; האחד נגש אלי וישאל, אם ראיתי קוזק שכור, שרדף אחרי חזיר. הודעתי להם שלא פגשתי שום קוזק וָאַרא להם את הקרבן האמלל של אֹמץ־לבו העובר כל גבול.

– רוצח שכזה! – אמר הקוזק השני. – רק יסבא צִיחִיר36 – ויגזור על ימין ועל שמאל. נלכה לתפשו, יֶרֶמֶאִיץ', נחוץ לקשרו בחבלים, פן…

הם התרחקו, ואני הוספתי ללכת בדרכי בזהירות גדולה ולסוף באתי בשלום אל דירתי. אני גרתי אצל שוטר זקן אחד, שאהבתיו בגלל טבעו הטוב וביחוד בגלל בתו הנחמדה נַסְטְיָה.

היא חכתה לי, כדרכה, אצל הפשפש, כשהיא עטופה באדרתה; הירח האיר את שפתיה החביבות, שהכחילו מצִנת הלילה. בהכירה אותי, חִיְכה לקראתי, אך לבי לא הלך הפעם אחריה. – “היי שלום, נַסטיה!” – אמרתי לה בעברי ממולה. היא חפצה להגיד לי דבר־מה, אך נאנחה ולא אמרה דבר.

נעלתי בעדי את דלת חדרי, הדלקתי נר ואפֹל על מטתי; אך השֵׁנה אֵחרה הפעם לבוא. המזרח כבר התחיל מחויר בהרדמי, אך כנראה היה רשום בשמים, שלא אישן בלילה זה די־צרכי. בשעה הרביעית בבֹקר נשמעו דפיקותיהם של שני אגרופים בחלוני. קפצתי: מה זה?…

– קום, לבש בגדיך – קראו לי קולות אחדים מהרתי להתלבש ואצא.

“התדע מה קרה?” – אמרו לי קול אחד שלשת האופיצרים, שבאו לקחתני; הם היו חִורים כמות. – מה? – “ווּליץ' נהרג”. – הייתי כהלום־רעם. – “כן, נהרג!” – הוסיפו – “נמהר ללכת”. – לאן? – “בדרך נספר לך”.

הלכנו. הם ספרו לי את כל המאורע, בתַבּלם ספורם בהערות שונות על־דבר גזר־גורל המֻפלא, שהציל את ווּליץ' ממות הכרחי כחצי שעה לפני מותו.

ווּליץ הלך לבדו ברחוב האפל; נתקל בו הקוזק השכור, הורג החזיר, ואפשר שהיה עובר ממולו, מבלי לשים אליו לב, לולא עמד ווּליץ' פתאם מלכת באמרו: – “את מי אתה מבקש, אחא?” – "אותך! – ענה הקוזק, בהכותו אותו בחרבו, ויבתּרהו מהכתף עד הלב… שני הקוזקים, שפגשוני ושהתחקו על עקבות הרוצח, מהרו לגשת, הרימו את הפצוע, אך הלה כבר גסס ויאמר רק שתי מלים: “הוא צדק!” – רק אני לבדי הבינותי את הפשר הסתום של המלים האלה; הן הוסַבּו אלי; אני נִבֵּאתי לאמלל שלא ברצוני את גורלו; האינסטינקט שלי לא הטעַני; אמנם, לא לשוא הבחנתי בפניו את חותם המות הקרוב.

הרוצח התחבא בבית ריק, אשר בקצה החַוה; הוא סגר את הדלת בעדו ונעל; אל הבית ההוא שַׂמנו את פנינו. נשים רבות רצו בקול בכי אל העֵבר ההוא; פה ושם קפץ החוצה איזה קוזק, שאחר לקום, ובחגרו את חניתו בחפזון, עבר לפנינו במרוצה. היתה בהלה נוראה. לסוף באנו למחוז־חפצנו; מסביב לבית, שדלתותיו ותריסיו היו סגורים מבפנים, עמד ההמון. האופיצרים והקוזקים התוַכּחו ביניהם בהתלהבות; הנשים יִבבו, ספדו וקוננו. ביחוד הסבו את תשומת־לבי פניה החשובים של זקנה אחת, שהפיקו יאוש־שגעון. היא ישבה על קורה עבה, בהשענה על ברכיה ובתמכה את רֹאשה בידיה. שפתיה נעו כפעם בפעם… הלחשו תפלה או קללה?

בינתים נחוץ היה לבוא לידי איזו החלטה ולתפוש את הרוצח. אף־על־פי־כן לא העֵז איש להתפרץ הראשון אל תוך הבית.

נגשתי אל החלון ואסתכל בסדק התריס; הרוצח שכב חִוֵר על הרצפה, בהחזיקו אקדח בידו; חרבו המלֻכלכת בדם היתה מונחת אצלו. עיניו המתרוצצות זֵרו אימה; לפרקים היה מזדעזע ותופש בראשו כזוכר נשכחות. מבטיו המרֻגז לא העיד על אֹמץ־לב מיֻחד, ואגיד למַיור, שלשָׁוא אינו מצוה לקוזקים לשבור את הדלת ולהתפרץ פנימה: טוב לעשות זאת עתה מאשר אחר־כך, כשיתפכח לגמרי. ברגע זה נגש אל הדלת יֵסֶאוּל37 זקן ויקראנו בשמו, הלה נענה לו. – חטאת, אחא, יֶפִימִיץ'. – אמר היֶסַאוּל, – אם כן אין ברֵרה, הכנע!

– לא אכנע! – ענה הקוזק.

– ירָא את אלהים! הן לא צֶ’צֶ’ני ארור אתה, כי אם נוצרי ירא־שמים. אם השטן הסיתך לדבר עבֵרה, אז אין ברֵרה: לא תמלט מיד גורלך!

– לא אכנע, קרא הקוזק באִיוּם. נשמע קול פצימָתו של המַקור הנפתח.

– הוי, דוֹדה! אמר היֶסאול לזקנה, – דברי על לב בנֵך, אולי ישמע לך… למה לו להכעיס בעקשנותו את ד'? הלא תראי, שהאדונים ממתינים כאן זה כשתי שעות.

הזקנה הביטה אליו הבטה מרֻכזת ותנע ברֹאשה.

– וַסילי פֶּטְרוֹביץ, – אמר היֶסאול, בגשתו אל המַיור, – הוא לא יכנע, אני יודע אותו; ואם לשַׁבר את הדלת, אז יפיל בנו חללים רבים. אולי תצוה לירות בו? בתריס יש סדק רחב. ברגע זה נצנץ במֹחי רעיון מוזר: החלטתי, כווּליץ', לנסות את הגורל.

– המתן, – אמרתי למַיור, – אני אתפשנו חי. – צויתי ליֶסאול להכנס עמו בשיחה ואציג על־יד הדלת שלשה קוזקים, הנכונים לשברהּ ולבוא לעזרתי על־פי האות, שאתן להם. אז סבֹתי את הבית ואגש אל החלון האיֹם; לבי דפק בחזקה.

– הוי, ארור שכמותך – צעק היֶסאול. – הלהתל בנו אתה אומר? או סבור אתה, שלא נוכל לך? הוא התחיל דופק בדלת בכל כחו; אני שמתי את עיני בסדק ואתחקה על כל תנועותיו של הקוזק, שלא צִפּה להתנפלות מצד זה – ופתאם קרעתי את התריס ואתפרץ לתוך החלון, כשרֹאשי למטה. נשמעה יריה סמוך לאזני, הכדור התיז אֶפּוֹלֶטה אחת מעל כתפי. אך העשן, שמלא את החדר, הפריע את שונאי ממצוא את חרבו, שהיתה מונחת אצלו. תפשתיו בידיו; הקוזקים התפרצו החדרה ולא עברו שלשה רגעים והקוזק כבר היה כפות ויוּבל אל המשמר בלוית חיָלים מזֻיָנים. העם הלך לבתיו, האופיצרים בֵרכוני, – ובאמת, הייתי ראוי לברכה. לכאורה, איך לא יהיה אדם אחרי כל אלה לפַטַליסט? אך מי האיש היודע אל־נכון, שהוא מאמין באיזה דבר או אינו מאמין?… והן כמה פעמים אנו חושבים לאמונה את תעתועי החושים אות את מִשגֵה השכל!… אני נוטה לפקפק בכֹּל: נטיה זו אינה מחלישה את תקיפותו של האֹפי; להפך, כשאני לעצמי הריני שואף קדימה עוד ביתר אֹמץ בדעתי את הצפוי לי. הן אין דבר רע ממות, מהמות אין מפלט.

בשובי אל המבצר ספרתי למקסים מקסימיץ' את כל מה שקרה לי, ומה שראיתי, ואחפץ לשמוע את דעתו בנוגע לגזר־הגורל. בראשונה לא הבין את פֵרושה של המלה הזאת, אך אני בארתי לו, עד כמה שיכלתי, ואז אמר בהניעו ראשו בחשיבות:

– כן, בודאי! זהו ענין מסֻבּך!… אגב, המַקוֹרים האסיים הללו אינם נענים לעתים קרובות, כשהם משוּחים לא כראוי או כשלוחצים אותם לחיצה רפה. אודה ולא אכחד: איני אוהב גם את הבְּרִיגִים38 הצֶ’רקֶסיים; הם אינם יָאים לאנשים כערכנו: הקַת קטן – צריך להזהר ולהזהר שלא יצָרב החטם… ואולם החרבות שלהם – להם יאתה תהלה!

אחר־כך שתק רגע ויוסף:

– כן, צר לי על המסכן… אכן השטן הסיתוֹ לבוא בדברים עם שכור!… אגב, כנראה נגזר עליו זה מן השמים!…

יותר לא יכלתי להציל מפיו דבר: הוא לא אהב בכלל וכוחים על מה שלמעלה מהטבע.


  1. ירמוֹלוֹב, כובש־קוקז הידוע.  ↩

  2. Сакла מין צריף בהרי קוקז  ↩

  3. מין שכר.  ↩

  4. נסיכי קוקז שנכנעו לממשלת רוסיה נקראו “נסיכי־שלום”.  ↩

  5. Aul, כנוי מיֻחד לכפר בקוקז.  ↩

  6. שודדים  ↩

  7. מין מעיל קצר  ↩

  8. סוס יפה, יפה מאד.  ↩

  9. נקרא על שם לוטש־ברזל מפרסם.  ↩

  10. אני מבקש סליחה מהקוראים על הרצותי בחרוזים את מזמורו של קזביץ'. שנמסר לי, כמובן בפרוזה; אך ההרגל – טבע שני.  ↩

  11. הסוס איננו, איננו.  ↩

  12. נושא דגל, המעלה היותר נמוכה של אופיצר רוסי.  ↩

  13. בלם – Bremse,  ↩

  14. לשם זה יש הוראה כפולה: עמק השטן ( שטן =Черт) ועמק הגבול (גבול = Черта)  ↩

  15. азбоиникΡ иловеСо גיבור האגדה הרוסית  ↩

  16. חרוז משיר ידוע של פושקין.  ↩

  17. армія בנגוד לצבא־הגוַרְדִיָה, הנחשב למיֻחס ביותר.  ↩

  18. בנוסח האכרים הרוסים.  ↩

  19. יקירי, אני שונא את האנשים, כדי שלא לתעבם, מפני שאז היו החיים נעשים להלצה חסרת–טעם.  ↩

  20. יקירי, אני מתעב את האנשים, כדי שלא לאהבן, מפני שאז היו החייםנעשים מֵילוֹדרַמה מגֻחכת מאד.  ↩

  21. под гребёнку מין תספֹרת.  ↩

  22. דֶנדי (אנגלית) – טַרזן, מתהדר בלבושו.  ↩

  23. אלי, אלי! צ'רקס!  ↩

  24. אל–תיראי, גברתי, איני מסֻכן מבן–לויתך.  ↩

  25. כלומר: לא לנו להתהלך בגדולות כאלה.  ↩

  26. ירחון רוסי, שיצא לאור בימי לרמונטוב.  ↩

  27. תֹאר פקיד–אזרחים רוסי ממדרגה פחותה.  ↩

  28. את לבו ואת הונו.  ↩

  29. במקור כך: “בל”, צ“ל ”כל“ – הערת פב”י.  ↩

  30. במקור כך: “נזדטן”, צ“ל ”נזדמן“ – הערת פב”י.  ↩

  31. על צדן האחד של המטבעות הרוסיות מצֻיר נשר ועל השני – סבכה.  ↩

  32. Диверсіяהטָיָה בתנועות החילות (תחבולה של מלחמה).  ↩

  33. מין משחק בקלפים.  ↩

  34. “בגשתנו” במקור המודפס, צ“ל ”בגשתו“ – הערת פב”י.  ↩

  35. מין משחק קלפי.  ↩

  36. יין–גפן קוקזי.  ↩

  37. אופיצר של קוזקים.  ↩

  38. בָּרִיג – Винтовка  ↩

המלצות קוראים
תגיות