בנין הבנק העות’מאני והחנויות בדרום ככר השעון 1912 (צילום: ג’ימס ריקלטון, ארכיון מדינת היו יורק)

(תודה לפרופ' יוסי בן-ארצי ולד"ר יובל בן־בסט על הסיוע.)

ההיסטוריה של יפו רצופה מסעות הרס במהלך הדורות. במרוצת המאה העשרים עברה העיר שלושה מבצעי הריסה ושיפוץ ששינו את פניה. באחרון שבהם, בשנות השישים של המאה הקודמת, נהרסו רוב בתי העיר העתיקה, שהפכה למוקד פשע, כדי להכשיר את שרידי העיר לאתר תיירות. ביוני 1936, במבצע ‘עוגן’, פוצצו הבריטים מאות בתים בלב יפו העתיקה כדי לאפשר שליטה על העיר ולפלס דרך לתנועת כוחותיהם¹. לעומת שני מהלכים אלה, שזכו למחקר היסטורי, מבצע ההריסה הראשון, שהתרחש בשנת 1915, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, במטרה לשפר את חזות העיר ומערך התנועה, נזכר עד כה מעט בכתיבה ההיסטורית על יפו. שרידים שעדיין ניתן להבחין בהם בהווה, ידיעה בעיתון ‘החרות’ מדצמבר 1913, זיכרונות המהנדס גדליהו וילבושביץ, שלקח חלק בביצוע השיפורים, וממצאים נוספים מאירים באור חדש את שהתרחש ביפו ערב המלחמה ובעיצומה.

 

הרקע ההיסטורי    🔗

בשנת 1908 התרחשה באיסטנבול מהפכת ‘הטורקים הצעירים’. היא בוצעה בידי קבוצת קצינים שביקשו לשחרר את האימפריה העות’מאנית משלטונו האוטוקרטי של הסולטאן עבדול חמיד השני (שלט 1876 – 1908/9) ולהחיל שלטון פרלמנטרי חוקתי. הקצינים הדיחו את הסולטאן והמליכו תחתיו את אחיו מֶחמֶט החמישי ( 1844 – 1918), אם כי למעשה תם עידן השלטון הממשי של הסולטאנים באימפריה. בינואר 1913, בעקבות מלחמת הבלקן הראשונה, נתפס השלטון בידי ה’ועדה לאחדות ולקדמה', שבראשה ניצבו שלושה קצינים: אסמאעיל אנור פאשא (1881 – 1922 ), אחמד ג’מאל פאשא (1872 – 1922) ומחמט טלעת פאשא (1874– 1921). אנור עמד בראש הקבוצה, ואילו ג’מאל פאשא התמנה תחילה למושל איסטנבול ולאחר מכן מילא תפקידים בכירים אחרים. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התמנה למפקד הארמייה הרביעית ומושל מחוז סוריה, שכלל את ארץ-ישראל, ומקום מושבו היה בדמשק. השלטון החדש, שביקש לחזק את השליטה המרכזית ברחבי האימפריה ולהגביר את הזדהות תושבי המחוזות עם השלטון העות’מאני, המשיך את תהליכי המודרניזציה השלטונית והפיזית שהחלו במחצית השנייה של המאה התשע עשרה. פיתוח תשתיות מים, דרכים, רכבות, חשמל וטלגרף וכן בניית בנייני שלטון מפוארים וייפוי רחובות מרכזיים היו אמצעים לחיזוק הקשר של תושבי המחוזות לשלטון המרכזי, ולהצגת השלטון כמתקדם ומודרני לנוכח הניסיונות של מעצמות המערב להשפיע על הפוליטיקה המקומית.²

ג’מאל פאשא נולד בשנת 1872 ורכש את השכלתו בבתי ספר צבאיים ולאחר מכן באקדמיית המלחמה העות’מאנית. בתפקידו הראשון כקצין שירת ביחידת ההנדסה של הארמייה השנייה³, ולאחר מכן כראש מטה יחידת פרשים בסלוניקי, ושימש כמפקח על בניית מסילות הברזל בעיר וסביבתה. בסלוניקי גם החל להתקרב בדעותיו ל’ועדה לאחדות ולקדמה'. לאחר מהפכת 1908 נקרא לסייע בהשלטת הסדר באיסטנבול, וכשהתמנה למֻתַצַרֵף (מושל) ברובע איסקידר (darüskü), החל שמו להיוודע כמשליט סדרי שלטון, ‘כמתנגד להמשך מנהגי ימי הביניים במאה העשרים בעיר’ וכמאמץ מנהגי העולם המתקדם⁴. בשנת 1909 התמנה למושל אדאנה (Adana) והחזיר אליה את הביטחון והסדר. הוא גייס תושבים ואסירים לניקוי העיר מהריסות, שיפץ ובנה אותה, והרחיב רחובות כדי להכשירם לתנועת חשמליות. תפקידו הבא כמושל בגדאד, שאליה הגיע בשנת 1911, הכשיר אותו לשמש כמושל סוריה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הוא ביקש לחזק את הזהות העות’מאנית של התושבים בעקבות התגברות ההשפעה הבריטית והצרפתית באזור, וחרף היותו מתנגד חריף להתערבות המעצמות, שאף לאמץ את מנהגיהן והליכותיהן. גם בבגדאד הוא סלל רחוב מרכזי רחב לתנועת חשמליות כדי לשוות לעיר מראה מודרני⁵. הוא הוחזר לאיסטנבול בשנת 1912 עקב השינויים בשלטון, ועם פרוץ מלחמת הבלקן הראשונה השתתף בה כמפקד כוחות עזר.

ג’מאל פאשא התמנה למושל הצבאי של איסטנבול בינואר 1913, בעקבות ההפיכה הצבאית שבה תפסה השלישייה – הידועה בספרות כטריאומווירט – את השלטון. שמו כבר נודע כאיש ארגון מצטיין ומשליט סדר ומשמעת קפדניים. בתוך זמן קצר החזיר את הביטחון האישי לתושבי העיר כשהוא מנהל מלחמת חורמה באופוזיציה ובמעשי מרמה והברחות. עם סיום הממשל הצבאי בדצמבר 1913 התמנה לשר לעבודות ציבוריות. הוא החל לתכנן עבודות פיתוח וסלילה נרחבות ומפעלי השקיה, ובמרס 1914 התמנה גם לשר הימייה. גם בתפקיד זה החל ליזום רפורמות ותיקונים, אולם עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בהיותו בן ארבעים ושתיים, התמנה למושל סוריה ומפקד הארמייה הרביעית. ניסיונו של ג’מאל פאשא בעולם הערבי והמוניטין שצבר כרפורמטור ומשליט סדר, הפכו אותו לאיש המתאים ביותר לשמש כמושל בסוריה. הזהות העות’מאנית של אזרחיה נחלשה, השפעת המעצמות התגברה, וג’מאל פאשא קיבל לידיו את הסמכות הבלעדית לשלטון במחוז. הוא דיכא ביד קשה ניסיונות לבדלנות ערבית לאומית, ולא היסס להעלות לגרדום מנהיגים במחוז, ומנגד דגל במודרניזציה של העולם הערבי וראה בשיפור פני הערים שבשליטתו אמצעי לחיזוק הזדהות תושביהן עם השלטון העות’מאני.⁶ בדמשק, בירות, ירושלים, עזה, חיפה ויפו בוצעו שיפורים שכללו הרחבת רחובות ופינוי כיכרות והרס שווקים ישנים. השיפורים שנערכו ביפו הוזכרו בקצרה בזיכרונות בני התקופה ובספרו של שמואל טולקובסקי על תולדות העיר:

ביולי 1915 התחיל בפתיחתו של רחוב ג’מאל פחה', שדרה נאה זו העוברת את הפרדסים לצד מזרחית של העיר […] בלב העיר עצמה גם כן הביא חסן בק שינויים גדולים, בהרסו כמה בתים על מנת לפתוח רחובות ומרצפות חדשים, או להרחיב את הקיימים. ככה הרס את השוק העתיק ורב הגוונים שבנה אבו נבוט, כדי לתקן את הדרך המובילה לנמל באמצעות הרחבתו של הרחוב המוליך אליו במורד, מתחילתה של פרשת הדרכים לירושלים, עזה ושכם. הוא בנה גם מסגד חדש בשכונת מנשייה.⁷

השינויים הללו יוחסו לחסן בק אלבצרי אלג’אבי, הקומנדנט (מושל צבאי) של יפו⁸, ומקובל היה לטעון שביצע אותם מתוך דחף מגלומני ובאמצעות עבודות כפייה וגזל חומרים וכספים מהתושבים הערבים והיהודים כאחד. למעשה הם היו חלק ממבצע שיפוץ ושיפור של יפו שיזם מושל יפו אחמד יוסֻף ביי ערב מלחמת העולם הראשונה, מייד עם היכנסו לתפקיד, בדצמבר 1913. מימוש התוכנית, שחייבה הרס בתים פרטיים, התאפשר ביתר קלות עם פרוץ המלחמה. ג’מאל פאשא החל לממש את התוכנית שתאמה את חזונו לייפות את הערים שבהן שלט ולהופכן לערים מודרניות.

ידיעה בעיתון ‘החרות’ מדצמבר 1913 שכותרתה "עיר כלילת יופי' מתארת את הרקע לתוכנית השיפורים ביפו⁹. אחמד יוסף ביי, ששימש כמושל העיר בשנת 1908 אך פוטר בידי מושל ירושלים אכרם ביי, מונה שוב לתפקיד.

על פי הידיעה הוא היה אחיו של המיליונר עבדול רחמן ביי יוסף מדמשק, ותואר כ’אדם משכיל ונאור במלא מובן המלה, אֵרֹפִּי לכל פרטיו, מדבר שפות רבות וחפץ בקדמת הלאֻמים השונים שבמדינה בלי הבדל דת וגזע“. לדברי העיתון הייתה העיר מזוהמת ומלוכלכת, והעירייה הביטה על כך בשוויון נפש. המושל החדש כינס את ‘גדולי העיר, סוחריה ונכבדיה […] לאולם העירייה לאספה שבה ידובר על מה שיש לעשות ליפוי העיר ונקיונה’. בין המשתתפים היו מאיר דיזנגוף, יוסף אליהו שלוש, זרח ברנט, בן ציון אמזלג, ומשה ארוואץ סגן מנהל בנק אפ”ק. המושל נאם בפניהם על כך ש’כל עיריה ועיריה משתדלת בכל מיני אמצעים להרחיב את הרחובות, לטהר את החוצות, וליפות את העיר'. הוחלט על מינוי ועדה שכללה ארבעה עשר חברים, ולמזכיר הוועדה מונה היהודי בן-ציון גיני, ששימש באותה העת כמהנדס העירייה. בסיום הידיעה נכתב: ‘הבה נקווה שעבֹד תעבֹד במרץ ובלי ליאות ליפוי עירנו, ובמהרה נזכה לאמר על יפו “עיר כלילת יופי משוש לכל הארץ” ושם הקאימקאם אחמד ביי שהיה המתחיל והמעורר לדבר הזה יזכר לברכה בפי כל התושבים מבלי הבדל דת וגזע, על הפעולה הכבירה הזאת’. שמו של אחמד ביי נשכח, וכך גם שמו של מהנדס העירייה היהודי באותם ימים. עם פרוץ המלחמה הועבר אחמד ביי מהתפקיד ובמקומו מונה באהה אלדין, ואילו גיני המשיך בתפקיד עד סוף שנת 1916.

טלחה צ’יצ’ק כתב כי ג’מאל פאשא חנך שדרה על שמו בדמשק בשנת 1915, ובאותה שנה חנך שדרה דומה ביפו¹⁰. זיכרונות המהנדס גדליהו וילבושביץ, שניהל את סלילת שתי השדרות, מלמדים שהשדרה ביפו אכן נסללה באותה שנה, ואילו סלילת השדרה בדמשק החלה רק באפריל 1916¹¹.

הזיכרונות מאפשרים לתעד את השתלשלות האירועים ואת סדרם הכרונולוגי, ושרידים וסימנים על הבניינים בהתחלת רחוב יפת (דרך עזה בעבר) מאפשרים לשרטט את מתווה הרחבת הרחובות שאליהם התייחס טולקובסקי בספרו.

ג’מאל פאשא הגיע לדמשק בסוף נובמבר 1914. ב־14 בינואר 1915 כבר החל בחציית מדבר סיני בדרכו לתעלת סואץ כדי לכבוש אותה מידי הבריטים. ב־3 בפברואר נכשל בניסיונו לכבוש את התעלה וחזר לדמשק. ב־28 בפברואר הוא ביקר לראשונה ביפו ובשכונת תל אביב.¹² ניתן לשער כי בביקור זה הועלתה תוכנית העירייה לשיפור פני העיר, ושג’מאל פאשא הורה לקומנדנט חסן בק, ששימש אז כממלא מקום המושל,¹³ להתחיל בביצוע שיפור העיר. ביולי כבר החלו העבודות הממשיות לסלילת השדרה, ובדצמבר, לקראת חנוכת השדרה, ערך ג’מאל פאשא ביקור נוסף ביפו, ולאור שביעות רצונו מעבודתו של וילבושביץ הורה לשלוח אותו מייד לדמשק כדי לסלול בה שדרה דומה.

 

יפו ערב מלחמת העולם הראשונה ולאחריה    🔗

ערב המלחמה הייתה כיכר השעון מרכזה השוקק של העיר. בטבורה ניצב המגדל שהושלם בשנת 1906, לכבוד שלושים שנות שלטונו של הסולטאן עבדול חמיד השני, וסביבו גינה מוקפת בגדר אבן חדשה עם סבכת פלדה. בפינות הצפוניות ניצבו שני קיוסקים¹⁴, וביניהם שערי ברזל מסוגננים. צמד הקיוסקים שניצבו בעבר בפינות הדרומיות הוסרו, ובמקומם החלו לבנות מדרום למגדל מבנה דו־קומתי גדול. בידיעה בעיתון ‘מוריה’ מיולי 1911 נכתב: "התחילו לעשות יסודות להבנין החדש שיקימו בגן העיר אצל השעריה [סאריה]. מלמטה תהיינה חנויות, ועליהן בנק עותומן. אומרים שזה יהיה בנין מפואר'.¹⁵ המבנה החדש צולם במהלך בנייתו בשנת 1912 בידי הצלם האמריקני ג’יימס ריקלטון.¹⁶

משני עברי דרך המבוא לשער העיר (היום רחוב רוסלן) ניצבו בניינים גדולי מידות: מצפון התנשא בית לבן מעל סביל סֻלימאן,¹⁷ ומדרום ניצב בית המידות של משפחות עמיאל, מויאל ואבושדיד, מעל חנויות הבזאר היהודי.¹⁸ ייעוד הבית הלבן אינו ברור אך הוא בולט בכל תצלומי העיר מאז ראשית שנות השמונים של המאה התשע עשרה.¹⁹ המבנה נראה בבירור מעל הסביל (משקית) בתצלום חזיתי השמור במכון מחקר באיסטנבול. שרידי המדרגות לקומה העליונה עדיין נמצאים בגב הסביל.

הבית הלבן מעל סביל סלימאן, סוף שנות התשעים של המאה התשע עשרה (ארכיון ספריית אוניברסיטת פנסילווניה)

סביל סלימאן ומעליו חלונות הבית הלבן, 1887 בקירוב (המכון לחקר איסטנבול)

החוצה בעת ההיא את שער העיר, הידוע כיום כשער ירושלים או שער אבו נבוט,²⁰ היה ניצב בכיכר שוק ציורית ובמרכזה סביל שיש מפואר. היה זה סוק אלפראג' (שוק הישועה), שהוזכר בספרי התיירים שפקדו את יפו במהלך המאה התשע עשרה, ושהונצח בתחריט של האומן הנרי ברטלט (Bartlett) משנת 1834 ובציור של גוסטב באוארנפיינד (Bauernfeind) משנת 1883. שורת עמודים עגולים עטורים בחרוטי אבן ניצבו סביב רחבת השוק, וביניהם חנויות מקומרות שנצמדו לקיר המסגד.

רחבת השוק, סביבה שורת עמודים עגולים וביניהם חנויות מקומרות בסמיכות לקיר המסגד, 1918‑1919 (מאוסף המחבר)

הכניסה למסגד הייתה דרך מעבר הנמצא היום בחנות, ושרידי העמודים העגולים נראים בחצר המסגד. סמוך לשער המסגד החסום כיום, נראה שריד של אחת החנויות, שבתקרתה משולבים כדי חרס, ממערב למסגד ניצב ח’אן העיר (ח’אן אלבלדיה), ובהמשכו השתפלה במורד הסמטה שהובילה אל הנמל. עשרות החנויות, הח’אן ושלושת בתי המרחץ היו חלק מהקדש אבו נבוט, שנרשם בשנת 1812 לטובת תחזוקת באר המים והסבילים סביב המסגד.

בתצלומי אוויר של חיל האוויר הגרמני מסוף שנת 1917 ניתן להבחין כי מרכז העיר השתנה במהלך המלחמה, וחלקים ממנו נהרסו לחלוטין. על פי התצלומים וממצאים נוספים ניתן לזהות את מיקום ההריסות שבוצעו להרחבת רחובות ולפתיחתם, ולשחזר את התוכנית הכוללת של מבצע השיפורים. בתצלום האוויר נעלמה הגינה סביב מגדל השעון, והכיכר נותרה חשופה לחלוטין. הקומה השנייה מעל חנויות הצד המערבי של הכיכר הוסרה, ואיתה נעלם גם הבית הלבן מעל סביל סלימאן. כל הגגונים והתוספות על חזית החנויות הוסרו, והיא שופצה לחזית אחידה ונקייה. בין החנויות נפרץ שער מפואר מכיכר העיר למסגד, במקום הסמטה הצרה שהובילה אליו מסוק אלפראג'. השער המעוטר מכונה כיום בטעות שער השליטים ומיוחס לשליטי העיר שחפצו בכניסה בלעדית למסגד, אולם מטרתו הייתה ליצור כניסה חדשה למסגד מכיכר העיר עבור כלל הציבור, כמקובל בכיכרות ערים מפוארות באירופה שניצבים בהן מבני תפילה וכנסיות, מועד בניית השער, בשנת 1334 להג’רה, שהחלה בנובמבר 1915, חרוט על טבלה מעל השער, ונרשם בה גם שמו של חסן בק אלג’אבי.²¹

בית הגבירים הגדול שפלש אל הרחוב, סוף שנות השמונים של המאה התשע עשרה (צילום: פליקס בונפיס, ארכיון ספריית אוניברסיטת פנסילווניה)

מִתווה השינויים על תצלום אוויר של חיל האוויר הגרמני, סוף שנת 1917 (אוסף תצלומי אוויר של ארץ־ישראל 1917‑1919, ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה)

בפתח דרך עזה (רחוב יפת) נהרסה חזית בית הגבירים מויאל, עמיאל ואבושדיד, ועד היום ניתן להבחין על גג הבית בשרידי ההרס.²² הבית גדול הממדים נבנה בשנת ²³1877 על מקום מצדית (בסטיון) שער העיר שרכש מימון עמיאל כשבוטל מעמד העיר כעיר מבצר.²⁴ היה זה הבית היהודי הראשון שנבנה מחוץ לחומת יפו, ועמיאל רשם אותו בשנת 1882 כהקדש. שלוש דירות גדולות ומפוארות נבנו בבית מעל חמישים מחסנים סביב מעבר שהוביל לשער העיר; עשרים ושמונה היו בבעלות עמיאל, ועשרים ושניים בבעלות מויאל.²⁵ במפת תיאודור זנדל משנת 1878 הם צוינו כ’בזאר היהודי', ובזיכרונות בני התקופה כונה המקום אלוִכאלה (מחסן וגם אכסניה לסוחרים).²⁶ הבית הגדול פלש לתחום הרחוב והֵצר את המעבר, וניתן לראותו במלוא גודלו בתצלום של פליקס בונפיס (Bonfils) מסוף שנות השמונים. הרחוב הצר והבית נראים גם בתצלום שצילם חליל ראאד ערב מלחמת העולם הראשונה.²⁷ באותם ימים כבר עברה משפחת מויאל לתל אביב, ודירתה הושכרה למרים הורביץ והיא פתחה שם מלון – שלט המלון נראה בתצלום של ראאד. מעברו השני של הרחוב ניתן להבחין בתצלום של בונפיס בשלט המלון של חיים כהן, שהוזכר בעיתונות התקופה כאכסניה זולה לעולים.

ביתו של אסעד אסאיג' והעדויות על הריסת חזיתו לצורך הרחבת הדרך (צילום: שמואל גילר)

הריסות בניינים המלמדות על הרחבת הרחוב בשנת 1915 (צילום: צ’רלס וינקלסן, 1918,ארכיון משרד התרבות הצרפתי)

במעלה הרחוב נהרסה גם חזית הבניין הסמוך בפינת סמטת החלפנים, המזוהה בטעות כח’אן אבוטבול (רחוב יפת 12). היה זה ביתו של אסעד אסאיג', מעשירי הקהילה היוונית אורתודוקסית²⁸, וגם הוא פלש לתחום הדרך, וחזיתו נהרסה לחלוטין. קשת חלון קטומה בחזית הצפונית, סוגי אבן שונים המעידים על תיקונים, ותפר אנכי בחזית המזרחית מרמזים לתהפוכות שעבר הבית. תצלום של הבריטי צ’רלס וינקלסן (Winckelsen) מראשית 1918 שנראים בו הרחוב ושני הבניינים ההרוסים, הוא עדות על שהתרחש במהלך הרחבת הרחוב בשנת 1915. ²⁹

הרחבת דרך עזה הייתה חשובה לא רק מבחינת החזות העירונית אלא גם למערך התנועה. הדרך הובילה לרובע עג’מי ולפתח הדרומי של הנמל ולא אפשרה תנועה ממונעת אלא תנועת גמלים בלבד. הסרת בליטת הבית לדרך עזה יצרה ציר מרכזי שחיבר את דרום העיר והנמל לכיכר השעון. גם התנועה צפונה, מהכיכר לעבר רובעי אִרשיד ומנשיה, הייתה חסומה על ידי בית הקברות המוסלמי, והיא התנהלה דרך רחוב בוסטרוס (דוד רזיאל) ודרך שוק מנשיה.

גורלו של הבית מעברו השני של רחוב יפת לא שפר אף הוא – הוא נחצה לשניים כדי לסלול רחוב רחב חדש, היום רחוב עולי ציון. שני חלקי הבית ניצבים מצידי הרחוב במספרים 1 – 2. הוא נסלל בהמשך לסמטת החלפנים כדי ליצור מעבר ישיר לסוק אלצלאחי החדש (שוק הפשפשים כיום) ולעבר דרך ירושלים (היום דרך יצחק בן-צבי). אפשר לראות את הבניין הגדול הזה – שבנתה הכנסייה הארמנית, ושעדיין נמצא בבעלותה – בשלמותו, לפני חיתוכו, בתצלום של ראאד ובתצלום נוסף מכיוון דרום. כשצולם הרחוב מייד לאחר המלחמה בידי וינקלסון, כבר תוקנו חזיתות הבניין הארמני. הבית ברחוב יפת 12 תוקן זמן קצר לאחר מכן, ואילו בית הגבירים מויאל, עמיאל ואבושדיד נותר הרוס עד היום.³⁰

בתצלום האוויר הגרמני משנת 1917 ניתן להבחין כי מסוק אלפראג' ומשוקי העיר העתיקים האחרים לא נותרו אלא גלי הריסות. בתצלום של הקצין האוסטרלי פרידריך רודס (Rodes) מדצמבר 1917 שצולמה בו הכניסה לעיר העתיקה (רחוב רוסלן) מכיוון מערב, עדיין נראות הריסות השווקים שנערמו לצד הדרך.³¹ בתצלום שצולם זמן קצר לאחר מכן מכיוון כיכר השעון, נראים על קיר המסגד שרידי קמרונות חנויות השוק. ח’אן העיר נהרס גם הוא, והדרך אל הנמל נחשפה, לב העיר המפואר שהוקם בידי מושל יפו בשנים 1807- 1818, נעלם מן העולם.

סוק אלפראג' ושכניו סוק אלסרפין (שוק השולחנאים), סוק אלעטרין (שוק התבלינים) וסוק אלבלבסה (שוק המלבושים) וכן ח’אן העיר ושלושת בתי המרחץ, היו ממפעלי הבנייה של המושל מוחמד אגא אלשאמי, שֶׁכּוּנה אבו נבוט. הם הוקמו עם שיפוץ מסגד מחמודיה (1812), כחלק מהקדש אבו נבוט, שכלל שישים ושבע חנויות, שני ח’אנים, ארבע מזרקות וסבילים ושלושה מבני מגורים. ³² המתחם הסמוך למסגד ולארמון המושל (הסראיה העתיקה) היה המרכז השלטוני, הדתי, והכלכלי של העיר באותם ימים. תיירים שפקדו את יפו תיארו את השווקים הססגוניים, והם מופיעים בציורי התקופה. במרכזו של סוק אלפראג' ניצבה המשקית שעם הריסתו הועברה ממקומה, ושלפני מספר שנים שוחזרה ברחוב רוסלן. השווקים הצפופים והמרופטים לא תאמו את חזון העיר המודרנית שהנחה את ג’מאל פאשא, ומנעו גישה נאותה לנמל מצפון, ולכן הם נהרסו בין לילה בידי אסירים שגייס הקומנדנט חסן בק. הריסת החנויות שהיו נכסי הקדש המסגד עוררה זעם רב בקרב הסוחרים ותושבי העיר.³³ הסרת המבוך שיפרה במידת מה את הדרך לנמל, אולם גם הכניסה למזח הייתה צרה מאוד. מול הקצה הדרומי של בית המכס הטורקי ניצב מבנה בבעלות הכנסייה הארמנית ששימש למחסני המכס.³⁴ הבניין הצר את הכניסה למזח לכדי נקיק צר, ולפיכך גם הוא נהרס כדי להרחיב את הדרך. ניתן לראותו בשלמותו בתצלום מערב מלחמת העולם, ואת שרידיו בתצלום של ג’יימס פרנסיס הארלי (Hurley). מייד עם כיבוש העיר סללו הבריטים מסילת רכבת צרה מהמזח (טרזינה) כדי להעביר אספקה לקו חזית הלחימה שעדיין התנהלה.

הבית החצוי ברחוב יפת (צילום: הניה מליכסון)

מצפון לכיכר השעון השתרע בית הקברות המוסלמי הגדול, והוא קטע את הרצף העירוני בין כיכר העיר לשכונות ארשיד ומנשיה. התנועה אליהן התנהלה דרך הרחובות בוסטרוס והווארד (רחוב רזיאל) ודרך רחוב שוק מנשיה הצר והעמוס בחנויות (רחוב קויפמן). על פי עדויות בני התקופה הגיע ג’מאל פאשא לביקור ביפו בפברואר 1916, צפה על בית הקברות מחלון ארמון המושל, וציווה לפנותו לאלתר.³⁵ חסן בק ביצע את ההוראה בנחישות, ופקד להוציא בין לילה את המתים מקבריהם ולהעבירם לאתר קבורה אחר.³⁶ הפינוי אומנם אפשר את התפתחות העיר צפונה, אולם שנים רבות החרימו התושבים המוסלמים את השטח, ורק בשנת 1928 נסלל בו הרחוב שהוליך למנשיה ולמסגד חסן בק.³⁷

עבודת הפיתוח החשובה בעיר הייתה סלילת השדרה לכבודו של ג’מאל פאשא. מסופר כי חסן בק יזם אותה כדי לשאת חן בעיני המושל העליון, אולם על פי עדות וילבושביץ היו לכך גם סיבות תכנוניות שנגעו לשיפור מערך התנועה העירונית. השדרה קישרה בין רחוב בוסטרוס ורחוב שוק מנשיה לדרך ירושלים. לדבריו היה ג’מאל פאשא מעורב באישור התכנון ובמעקב אחרי העבודה, שחייבה פגיעה ברכוש מכובדים נוצרים –משפחות בוסטרוס וסורסוק – שהתגוררו בבירות, ושהיו מקורבים לשלטון. תיאור השדרה כפרי גחמה ו’כמובילה ללא כלום', שגוי.³⁸ בראייה תכנונית רחבה סלילת השדרה שחררה את העיר מחנק תחבורתי, ואפשרה את חיבורה לדרך ירושלים ואת התפשטותה מזרחה בהמשך. התוואי מצביע על הבנה תכנונית מקצועית, ומאחר שבאותם ימים שימש גיני כמהנדס העירייה, סביר להניח כי היה מעורב בתכנון השדרה.

המזח לאחר הריסת המבנה הארמני שהצר את הכניסה, 1918 (צילום: ג’יימס פרנסיס הארלי, מוזיאון המלחמה האוסטרלי)

 

המהנדס גדליהו וילבושביץ    🔗

וילבושביץ (1865 – 1943), אחיהם של מניה שוחט ושל משה ונחום, עלה ארצה בשנת 1892 לאחר שסיים את בית הספר הגבוה להנדסה בשרלוטנבורג, פרוור של ברלין. הוא עסק בחפירת הבארות הארטזיות הראשונות בארץ, בארות שהמים עולים בהן בלא צורך בשאיבה, והקים עם ליאון שטיין את מפעל המתכת הראשון ביפו. לאחר מכן חזר לרוסיה והקים שם מפעלי תעשייה רבים. בשנת 1912 שב ארצה ומונה לאחראי לבניית הטכניון בחיפה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עבר לתל אביב וארגן שם את עבודות הדחק שבוצעו בכספי תרומות יהודי ארצות-הברית כדי לספק תעסוקה לפועלים חסרי העבודה.

וילבושביץ פגש את חסן בק כשהיה מגיע לבחון את העבודות בתל אביב, וזה גייס אותו לתכנן את סלילת השדרה החדשה ביפו. על נסיבות גיוסו כתב וילבושביץ בזיכרונותיו: ‘וכאשר קיבל [חסן בק] מג’מאל פחה את הפקודה לשנות את צורת העיר יפו, והוא נוכח לדעת כי עם פקידיו הערבים יצליח אולי להפיק את החלק ההורס של העבודה, פנה אלי בבקשה לקבל עלי את עבודות הסידור והבניה. מסיבות מובנות קבלתי את ההצעה, וגם פה כמו בתל-אביב, שלא על מנת לקבל פרס’.³⁹ וכך תיאר וילבושביץ את הרקע לביצוע ההריסות והשינויים ביפו:

בשביל יפו עמדו על הפרק שתי בעיות טכניות שדרשו את פתרונן: א. חבור רחוב בוסטרוס עם הנמל. לתכלית זו היה צורך להרחיב את כל הרחובות הצרים, אשר רק גמלים יכלו לעבור בהם, וכמובן נידונו כל הבתים אשר עמדו ברחובות האלה, לפעמים כולם – לפעמים חלקם, להרס.

ב. למען התחבב על ג’מל פחה החליט חסן בק לסדר שדרות עצים על שמו, אשר תחבר את רחוב בוסטרוס עם כביש ירושלים. דבר זה אפשר להוציא לפועל אך ורק מתוך עקירת הפרדסים שעמדו על השטח הזה. על ידי חוקי החירום והמלחמה יכלו פקידי הממשלה גם לעקור פרדסים ולהרוס בתים במחיר פיצוי קטן, ועל הרוב בלי שום פיצוי. אבל יש להודות, כי ע"י הרחבת הרחובות והקמת השדרות עלו מחירי הקרקעות הסמוכים, והריווח הזה כיסה במלואו את ההפסד של הפרדסים שנעקרו. הנזק היה רק זמני. בעצם לא הפסידו בעלי הרכוש כלום, ושמא עוד הרוויחו מתכניותיו של חסן בק.⁴⁰

סלילת השדרה ביפו נעשתה בידי אסירים ותושבי העיר שגויסו בכפייה מכוח חוקי החירום. מימון העבודות ‘נתרם’ על ידי יהודים וערבים. לדברי וילבושביץ שתילי הוושינגטוניות שנטעו לאורך השדרה ניתנו כמתנה על ידי ד"ר אליהו קראוזה, מנהל בית הספר ‘מקווה ישראל’, שהיה מיודד עם ג’מאל פאשא. חסן בק לא בחל באמצעים לביצוע השיפורים והשדרה. הוא פלש לקרקעות והרס מבנים, ובהם בניין בן שלוש קומות בבעלות משפחת בוסטרוס שעמד בדרכה של השדרה בפינת הרחוב שנשא את שמה. מסופר שהבית נהרס לאחר שבעליו הובא מבירות ובילה לילה בבית האסורים עד שנתן את הסכמתו, אך כפי שהתברר, נג’יב בוסטרוס נפטר שנים קודם לכן.⁴¹

וילבושביץ כתב בזיכרונותיו כי ‘בשעת מלחמה אין שמים לב, כידוע, לפרט ולבעלות על הרכוש, ועבודת הריסה בעלת היקף גדול כזה תיתכן רק בימי שלטון בלי מיצרים, הניתן לממשלה בשעת מלחמה’.⁴²

במהלך סלילת השדרה ביפו פגש וילבושביץ את ג’מאל פאשא, שערך סיורים לשם בחינת התקדמות העבודה. גם לקראת השלמתה הוא הגיע לביקור, ווילבושביץ סיפר על כך בזיכרונותיו:

‘סוכת התזמורת ושדרת התמרים עשו על ג’מאל פחה רושם כביר. אני משער שהשווה בליבו את העבודה הרבה אשר בוצעה על ידי באמצעים קטנים ופרימיטיביים אל העבודות אשר הוא ציווה עליהן מכבר בדמשק וטרם נעשו, והגיע למסקנה שאם יעמוד על ביצוע תכניותיו בדמשק, אין לו לסמוך על מהנדסיו הערבים והתורכים’.⁴³

חסן בק קיבל הוראה לשלוח את וילבושביץ בדחיפות לדמשק, וב־19 בינואר 1916 הוא הגיע לעיר בקרון רכבת מיוחד שהועמד לרשותו. למחרת בבוקר התייצב בפני ג’מאל פאשא במלון ‘ויקטוריה’, שבו התאכסן. אהרן אהרנסון, ששהה באותם ימים בדמשק, שימש לו כמתורגמן. ג’מאל פאשא יצא עם וילבושביץ לסיור בעיר ופרס לפניו את תוכניותיו לשיפור פניה.⁴⁴ כשלוש שנים שהה וילבושביץ לצד ג’מאל פאשא, והיה מופקד על סלילת השדרה החדשה, שרוחבה היה 40 מ' ואורכה 800 מ', וכן על שיפוץ מבני ציבור ותשתיות. השדרה קישרה בין תחנת הרכבת לגשר על נהר הברדה המוביל לשכונת אלצלחיה. העבודה חייבה להרוס מבנים רבים וביניהם בניינים ממשלתיים וגם את המסגד העתיק מולאויה של מסדר צופי דרווישי. לתכנון מחדש של המסגד גייס וילבושביץ את האדריכל יוסף ברסקי.⁴⁵ 600 חיילים ופועלים הועמדו לרשותו, בפיקוד שלושה קצינים, ונוסף על כך לסיוע בעבודת הבנייה המורכבת הוא הביא לדמשק צעירים בני הארץ ששחרר משירות צבאי, ובהם משה שרתוק, ד"ר יוסף ריבלין, יקותיאל בהרב וברוך צ’יז’יק. ג’מאל פאשא, שביקר בארצות אירופה והכיר את תרבותן, ביקש לאמץ את הסגנון האירופי בתכנון מבני הציבור לאורכה של השדרה בדמשק, ואילו וילבושביץ, שהסתייע באדריכל ברסקי, דגל בתכנון הבתים בסגנון מזרחי. הוא נקלע למחלוקת בעניין זה עם ג’מאל פאשא, ואפילו איים לעזוב את תפקידו על אף הסיכון האישי שהיה כרוך בכך.

 

על דמותו של ג’מאל פאשא    🔗

בספרי ההעתקה הכוללים מאות מכתבים שכתב וילבושביץ במהלך השנים לגורמי ממשל שונים יש מכתבים אישיים אל ג’מאל פאשא.⁴⁶ בזיכרונותיו הוא ייחד פרק לדמותו של ג’מאל פאשא ולתכונותיו החיוביות, כפי שחווה אותן משהייה של שלוש שנים לצד האיש שנודע בעריצותו ואכזריותו.⁴⁷ בעיני היישוב העברי בארץ ובזיכרונות בני התקופה שחוו על בשרם את תלאות המלחמה, הצטייר ג’מאל פאשא כדמות דמונית וכצמא דם. כך נחרטה דמותו גם בזיכרון הקיבוצי של עמי ערב שהיו תחת שלטונו ובעיקר בסוריה.⁴⁸

למעשה קיים ג’מאל פאשא יחסים הפכפכים עם ראשי היישוב היהודי, מצד אחד רדף ודיכא כל סממן של ציונות, ומצד אחר ניהל מערכת קשרים ידידותית עם מנהיגים יהודים, וביניהם אלברט ענתבי, דיזנגוף, קראוזה ואהרנסון.⁴⁹ לדברי וילבושביץ זכה אהרנסון לאמונו של ג’אמל פאשא והיה מבאי משרדו ומן הבודדים שהורשו להתגורר במלונו ‘ויקטוריה’.⁵⁰ ג’אמל פאשא העריך את כישרונם של היהודים, ובמאמציו לשיפור פני המחוז גייס מתוכם בעלי מקצוע והציבם בתפקידי מפתח. נחום וילבושביץ, אחיו של גדליהו, מונה למהנדס העיר ירושלים, וגיני, ששימש כמהנדס עיריית יפו מאז שנת 1910, המשיך בתפקידו ובשנת 1916 מונה למהנדס העיר גם בירושלים.

לדברי וילבושביץ משמונה ג’מאל פאשא לתפקיד מושל סוריה הוא תכנן לחדש ולפאר את הערים הגדולות שבתחום שלטונו. לתכנון ארמון הממשלה בדמשק ובינוי העיר עם תום המלחמה שכר את שירותי הפרופ' מקסימילאן צירכר (1926- 1868 Zurcher,), מנהל האקדמיה הפרוסית ברומא.⁵¹ גם צ’יצ’ק הזכיר את מינוי הפרופסור, ולדבריו הוא נדרש לתכנן את בינוי דמשק וערי הפרובינציה ‘באופן שיקנה תחושת הידור למחוז העות’מאני בדמשק’.⁵² וילבושביץ ציין כי ג’מאל פאשא העריץ במיוחד את תרבות צרפת, ואכן זיכרונותיו שפורסמו בשנת 1922 מעידים על כך.⁵³ בחזונו ראה את הערים שבשליטתו מתוקנות ברוח השינויים שביצע הברון ז’ורז' אז’ן אוסמן (Haussmann) בפריז, וילבושביץ. שביקר פעמים רבות במשרדו, סיפר כי על שולחנו היה מונח דרך קבע ספר הביוגרפיה של נפוליאון. ותיאר אותו כאדם משכיל ותרבותי, שאף בעיצומה של המלחמה נתן דעתו לענייני תרבות והשכלה.

הוא ייסד אקדמיה לאמנות בדמשק ומינה אומן גרמני לעמוד בראשה, הוא גם תכנן ספרייה מרכזית לתולדות תרבות המזרח, והסתייע בהקמתה בדוד ילין מירושלים; וילבושביץ המליץ להביאו לדמשק מאחר שריחפה על ראשו גזרת גירוש עם אישים נוספים מירושלים. בדומה לכך נקרא ד"ר קראוזה לייעץ לתוכנית הלימודים לחווה חקלאית לימודית שהקים ג’מאל פאשא ליד דמשק, והאגרונום מאיר אפלבוים מפתח תקווה מונה למנהל המוסד.

 

מהנדס העיר היהודי בונה המסגד    🔗

בן־ציון גיני (באדיבות יואב גינאי, אוסף משפחת גינאי)

במהלך שנות המלחמה כיהן בן-ציון גיני (1869 – 1945) כמהנדס עיריית יפו, אף שהחל בתפקיד עוד בשנת 1910, ועסק ככל הנראה בייסודה של אחוזת בית, הוא לא הוזכר עד היום בספרות ההיסטורית העוסקת ביפו ובתל אביב. בסוף שנת 1916 מונה כאמור בידי ג’מאל פאשא לשמש גם כמהנדס עיריית ירושלים, והמשיך בתפקיד בשנות המנדט הבריטי עש פרישתו בשנת 1927.⁵⁴ הוא היה אחראי בין השאר לתכנון תוכנית המתאר הראשונה לירושלים ושמו הונצח בככר בעיר.

המסגד שנבנה ביפו על פי תוכניתו של גיני, 1916 בקירוב (באדיבות יואב גינאי, אוסף משפחת גינאי)

גיני נולד באיזמיר ולמד בבית ספר ‘כל ישראל חברים’ בעיר. בגיל צעיר עלה לירושלים, ובשנת 1889 נשלח ללמוד מדידות בפריז. הוא שימש כמורה בבית ספר ‘התורה והמלאכה’ של חברת כי"ח, בהנהלת ניסים בכר, שהכשיר בעלי מקצוע רבים. לאחר זמן מה נסע שוב לפריז והשתלם כמהנדס ואדריכל. בשיתוף עם המהנדס יצחק רייטן תכנן מזרקה חשמלית בירושלים לכבוד יובל שלטונו של הסולטאן.⁵⁵

גיני היה אחראי לתכנון מבנים ושכונות רבות בירושלים. הוא סלל את הרחובות המלך ג’ורג' ושטראוס, ועסק בשיפוץ כיפת הסלע ומערת המכפלה ובהתקנת כבלי חשמל ותאורה בכנסיית הקבר. בין השאר תכנן את בנייני בית החולים למחלות עיניים ‘סנט ג’ון’, ישיבת ‘פורת יוסף’, ‘בית מושב הזקנים והזקנות הספרדי’, ישיבת ‘חיי עולם’ וקולנוע ‘ציון’. הוא נפטר במאי 1945.⁵⁶

על עבודתו של גיני ביפו לא נותר תיעוד, פרט לשני אזכורים קצרים בעיתונים ‘החרות’ ו’הד המזרח' ולתמונה החושפת מידע שהיה עלום עד היום – היותו המתכנן של מסגד חסן בק והמפקח על הקמתו. על תצלום של המסגד השמור בארכיון משפחתו נכתב: ‘מסגד ביפו על פי תכנית בן ציון גיני מהנדס העירייה ותחת השגחתו’. הוא תכנן גם את בניין ה’בנק האנגלו-מצרי' שניצב בעבר סמוך לארמון המושל בכיכר השעון ביפו. עו"ד ג’יניאנו, חבר מועצת עיריית ירושלים, כתב בעיתון ‘הד המזרח’ דברי הספד לגיני:

“בשנת 1910 נמנה למהנדס ראשי בעיריית יפו. יושרו והסברת פניו לכל אדם, חיבבוהו על הכול. בני כל שלוש הדתות נתנו אמון שלם בו ומסרו לו את התכנון, בניין, והתיקונים של בניינים חילוניים וקדושים, ביפו הוא בנה את המסגד חסן בק, ואת הבנק האנגלו מצרי. ג’מל פאשה מינה אותו למהנדס ראשי של עיריית ירושלים בזמן המלחמה. בתפקיד של מהנדס ראשי שימש בשתי העיריות יחד”.⁵⁷

בידיעה מעזה בעיתון ‘החרות’, משנת 1914, נכתב: “לפני כשנתיים מילא כבוד הפחה הירושלמי את ידי המהנדס של העירייה היפואית, אחינו בן ציון אפנדי גיני, לעבד תכנית הנדסית לתיקון רחובות עירנו. עפ”י התכנית שעִבּד באופן מוצלח, הרחיבה הממשלה המקומית רחובות אחדים ונכונה לבנות ארמון חדש בשבילה'.⁵⁸ אף שגיני היה מהנדס העירייה ביפו ומזכיר ועדת שיפור פני העיר, שהשתתפו בה דיזנגוף ושלוש, לא נותרה עדות על חלקו בשיפוץ יפו במהלך המלחמה. איש מבני התקופה לא הזכיר אותו בזיכרונותיו, גם לא דיזנגוף ושלוש שעבדו איתו.

היעלמות גיני מהספרות ההיסטורית ומזיכרונות בני דורו תמוהה במיוחד לאור חלקו בהקמת מסגד חסן בק, שאבני הריסות בתי יפו שימשו לבנייתו, ושזכור לשמצה במקורותינו. כפי שהתברר במהלך המחקר, הוא תכנן גם בתים ושכונות בתל אביב, ובין השאר היה המתכנן הראשון של,בית הכנסת הגדול',⁵⁹ אך הוא לא הוזכר בין ראשוני האדריכלים והמהנדסים של העיר. גיני גם רכש מגרש בשכונת אחוזת בית, בפינת שדרות רוטשילד ורחוב נחלת בנימין⁶⁰, אך לא הוזכר בין ראשוני העיר. אין בידי תשובה על השאלה מדוע נעלם חלקו מזיכרונות דיזנגוף ושלוש, שהיו חברים בוועדת שיפור פני העיר, ואף מזיכרונות וילבושביץ. ייתכן שהעובדה שביצוע השיפורים היה כרוך בהריסה ברוטלית בעיצומה של המלחמה, כשגיני מכהן בתפקידו, מנעה מהם לעסוק בנושא שמלכתחילה נתנו לו את ברכתם.

 

סיכום    🔗

גלויה משנת 1921 ובה מופיעה שדרת ג’מאל פאשא, שהוקמה בזמן מלחמת העולם הראשונה. בהמשך הוסב שמה לשדרות המלך ג’ורג'. (אוסף גלויות האחים אליהו, באדיבות דליה לוי־אליהו, הארכיון העירוני תל אביב־יפו)

ג’מאל פאשא ופעולותיו כמושל סוריה וארץ־ישראל מעוררים לאחרונה התעניינות מחודשת.⁶¹ המאמרים שנכתבו על אודותיו התבססו ברובם על זיכרונות בני התקופה, יומנים, התכתבויות ומקורות ארכיוניים עות’מאניים. הקשיים והסבל שהיו מנת חלקם של הכותבים בני התקופה, שחוו את אירועי מלחמת העולם הראשונה, השפיעו ללא כל ספק על תיאור דמותו בדבריהם. מאמר זה מבוסס לראשונה על זיכרונותיו של המהנדס וילבושביץ, ששהה במחיצתו של ג’מאל פאשא כשלוש שנים, ושלקח חלק פעיל באירועים המתוארים במאמר – שיפור ושיפוץ של הערים דמשק ויפו – בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. הנושאים אומנם הוזכרו בקצרה במאמרים, אולם עדותו של מי שעסק בכך באופן אישי ופעל לצדו של ג’מאל פאשא מאירה באור חדש את ההתרחשויות ומציבה אותן גם בסדר הכרונולוגי הנכון.

היחס ההפכפך של ג’מאל פאשא לציונות ולמנהיגיה נדון בעבר. מצד אחד הוא רדף ודיכא כל ניצוץ של התעוררות לאומית, לרבות הציונות, ומצד אחר התייחס באהדה ובסובלנות לבעלי מקצוע יהודים שיכלו לסייע לו בקידום תוכניותיו השאפתניות. עדות וילבושביץ מבהירה עד כמה נזקק לשירותיהם כשנוכח לדעת שלא ישיג את מטרותיו בעזרת יועציו הערבים או הטורקים בלבד. לעדות של וילבושביץ על האמון יוצא הדופן של ג’מאל פאשא באהרנסון יכולה להיות גם השלכה על הבנתנו את פרשת ניל"י.

שיפוץ יפו במהלך המלחמה הוזכר בקצרה בספרו של טולקובסקי ובזיכרונות בני הדור, ויוחס אך ורק למגלומניה של המושל הצבאי האכזר הסן בק. התיאור הכללי לא אפשר לזהות את הרחובות שהורחבו ולקבל תמונה גיאוגרפית מדויקת. השרידים שנותרו וניתוח הממצאים הובילו לחשיפת התמונה המלאה של השינויים שבוצעו בעיר. בחינתם מנקודת מבט של תכנון עירוני כולל מלמדת כי המתכנן זיהה את נקודות התורפה שחנקו את התנועה בעיר וביקש לשחרר את החסמים, סלילת השדרה שתוארה כחסרת מטרה, מלמדת דווקא על חזון תכנוני, שמעבר לפתרון תנועתי של חיבור העיר לדרך ירושלים גם צפה את התפשטות העיר מזרחה. השדרה אפשרה את התפתחות רובע נוזהה החדש, שהחל להיבנות בשנות העשרים. חישוף כיכר השעון ובין השאר הריסת בניין מסחרי גדול שאך זה הושלם, לא היו נעשים ללא הנחיה או אישור מדרג עליון. העובדה שגיני שירת כמהנדס העירייה עוד משנת 1910 ובמהלך האירועים, ושהוא מונה גם למהנדס עיריית ירושלים, מצביעה על שביעות רצון מפעילותו. אין ספק שהוא היה מעורב במבצע השיפורים, וניסיונו הקודם בשיפור רחובותיה של עזה מחזק את ההשערה. עם זאת תמוה מאוד שהוא לא הוזכר בזיכרונותיו של וילבושביץ, שפעל בתחום ההנדסי.

עדיין נותרו שאלות הדורשות מחקר נוסף. אם אומנם נעשו עבודות ההרס כחלק מתוכנית לשיפור מראה העיר, מדוע שוקמו מקצת הבניינים שנהרסו כדי להרחיב את דרך עזה? ומדוע לא פונו מייד הריסות השווקים בדרך לנמל ונותרו במקומן עד תום המלחמה? עדיין אין תשובה גם על השאלה מדוע נעלמה דמותו של גיני מהספרות ההיסטורית הקשורה ליפו ותל אביב. אף שפעל שנים כמהנדס העירייה, ובכלל זה בימים שבהם נוסדה אחוזת בית ותל אביב החלה לצמוח, הוא לא הוזכר בזיכרונות בני התקופה, לא לטוב ולא לרע. הדבר תמוה במיוחד לאור העובדה ששימש כמזכיר ועדת שיפור פני העיר של עיריית יפו, שבה כיהן דיזנגוף כנציג תל אביב. ממסמכים הקשורים לבניית בית הכנסת הגדול' בתל אביב, שבה היה לגיני חלק,⁶² ברור כי שררו יחסי קרבה בין דיזנגוף לבינו, אולם דיזנגוף לא הזכיר אותו, גם לא בפרשת בניית מסגד חסן בק, שאף בה היה גיני מעורב. גם שלוש, שהיה חבר מועצת עיריית יפו וחבר ועדת שיפור פני העיר ומעורב בענייני תכנון ובנייה בעיריית יפו, התעלם לחלוטין מדמותו של גיני. האישים הללו לקחו את החידה אל קברם.