רקע
שמואל גילר
המריבות בראשיתה של רמת גן
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: המחבר; 2013

 

פתח דבר

לפרשת ייסודה של רמת גן הגעתי בעקבות עדותם של יתומים. דובה ויהודה צ’רקסקי נרצחו ב’בית החלוץ' ביפו, ב-1 במאי 1921, והותירו שלושה יתומים: משה, ראובן, וחיה. משה וראובן ספרו לילדיהם כי מונה להם אפוטרופוס, שהיה קרוב משפחה רחוק, שהבטיח לגדלם ולדאוג לשלומם, אך את הצעירים שלח לבתי יתומים, ואת משה הבכור לבית הספר מקווה-ישראל. כשבגרו מצאו מסמך על מגרש שרכש אביהם ברמת גן, ולדבריהם האפוטרופוס מכר אותו ובנה לעצמו בית בתל אביב. בכתבה בעיתון ‘מעריב’ (24.4.1981) סיפר משה כי האפוטרופוס טען כי עשה זאת לתחזוקתם, אך הוא התנכל להם והזין אותם בדבלות תאנים. את הסיפור שמעתי מנורית בתו של משה, וגם מגיורא בנו של ראובן. הוא נשמע לי פרי דמיון של ילדים. האם יעלה על הדעת כי כך יעוללו ליתומים?. החלטתי לבדוק אם אכן כך היה. בתיקי ‘הארכיון הציוני’ מצאתי את כתב מינוי האפוטרופוס בידי ‘בית המשפט העברי’. דמות ציבורית מוכרת שערכה עיתון עם יצחק בן צבי וינאית רעייתו. נמצאה גם רשימה של בעלי מלאכה מיפו, משנת 1914, שהתארגנו לאגודה בשם ‘מגרש גנים’ כדי לרכוש קרקע לבתים והפקידו תשלומים. בין החברים היה גם יהודה צ’רקסקי. בארכיון קריניצי ברמת גן נחשפה גם פרשת המריבות בראשיתה של עיר הגנים החדשה.

בשנת תרע"ד (1914) החליטו אחדים ממייסדי תל אביב ותושבי יפו להקים עיר גנים חדשה בקרבת העיר. רכישת הקרקע מעברו השני של נחל מוסררה (נחל האיילון), שהייתה בבעלות תושבי הכפר סלאמה, נמשכה זמן רב ולוותה בקשיים רבים. משהושלמה הקניה וצריך היה להגריל את המגרשים ולהסדיר את רישומם בטאבו, החלו סכסוכים ומריבות שהגיעו לפתחו של בית ‘משפט השלום העברי’ שנדרש להתערב בריב בין הניצים.

את הרעיון להקמת עיר הגנים הגו ד“ר יהודה לייב מטמן כהן, מייסדה של ‘הגימנסיה הרצליה’, וחברים “הקרובים זה לזה ברוח, והמתייחסים בשלילה גמורה למסחר בקרקעות ובבתים, כדי לסדר להם מושב חדיש קרוב ליפו שבו יוכלו כל הרוצים בעבודה עצמית, ליהנות מחיי הטבע שבכפר, מבלי לוותר על הצדדים הטובים שנותנת העיר”. כך נכתב בתקנון האגודה. הם ביקשו להקים עיר שבה ייבנו בתים על מגרשים בשטח חמישה דונמים ולצידם משק חקלאי. בי”ד בניסן תרע“ד (13.5.1914), התאספו עשרים חברים במשרד ‘חובבי ציון’ ביפו וייסדו את אגודת ‘עיר גנים’. כחברי הועד נבחרו: ד”ר מטמן, רפאל סברדלוב, וד“ר זליג סוסקין (אגרונום ולימים ממייסדי נהריה). ד”ר מטמן, שנבחר כיו“ר האגודה, העלה בפני הנוכחים את ההצעה לרכוש מגרשים מאדמות הכפר סלאמה, ודיווח על חוות דעת המומחים ד”ר זמורודסקי והאגרונום ד“ר שליסל, שסיירו איתו ועם הגנן קרסנובסקי באתר. האספה החליטה לאפשר לבנות רק על חמישית משטח המגרש, והשאר ייועד לגנים. הוחלט לפתוח חשבון בבנק אפ”ק בו יפקיד כל חבר חמישים פרנקים כדמי קדימה. עשרים חברים הפקידו מקדמה ושבועיים לאחר מכן, באספה שנייה של האגודה, היו כבר שישים וחמישה חברים. האספה החליטה לאשר לוועד לבוא בדברים עם חברת מקרקעין בדבר רכישת המגרשים, וכי כל עבודות ההכשרה בישוב החדש תעשנה בידי יהודים.

ועד האגודה התקשר עם חברת המקרקעין ‘חברה חדשה’ שהגיעה להסכם עם מוחמד אדיב במיה, מנכבדי הכפר סלאמה, לרכישת 1800 דונמים מאדמותיו ומאדמות תושבי הכפר. במיה התחייב להסדיר את חלוקת השטח (הפרצלציה) והעברת הבעלות בטאבו על שם הרוכשים. באותם ימים נוסדו אגודות נוספות ביפו: ‘מגרש גנים’, שנוסדה על ידי אגודת הנגרים העבריים ביפו, ובראשה עמד יחיאל הלפרין, ואגודת ‘נחלת גנים’ שהוקמה בידי מנחם שינקין. האגודות החלו גם הן לחפש מגרשים מחוץ לעיר. בינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה, יהודי תל אביב ויפו הוגלו, ולא ניתן היה להשלים את רכישת הקרקע.

כשחזרו התושבים מהגלות החלו בעלי המגרשים שהפקידו דמי קדימה לדרוש למסור להם את מגרשיהם. בכ“ח אלול תרע”ט (23.9.1919), זומנה אספת חברים ב’גימנסיה הרצליה' בה הוחלט על חידוש הפעילות. יוסף אליהו שלוש סיכם את תנאי הקניה מטעם ‘חברה חדשה’, במחיר של שמונה לירות מצריות לדונם. החברה פנתה לאגודת ‘עיר גנים’ ודרשה להעביר לה את התשלומים עליהם סוכם, אך חלק מהחברים חששו והשתהו להפקיד כספים. ‘חברה חדשה’ שלחה ל’עיר גנים' “אזהרה אחרונה”, כי במידה ולא יועברו אליה תשלומי המקדמה תוך שבועיים, תבוטל רכישת הקרקע.

האגודות הנוספות שהתעניינו ברכישת קרקעות העלו את הביקוש, והמוכר במיה נסוג מן העסקה ודרש להעלות את מחיר הקרקע לעשר לירות מצריות לדונם. ועדי אגודות ‘עיר גנים’, ‘מגרש גנים’, ו’נחלת גנים‘, נפגשו ב-31 באוקטובר 1920 והחליטו להתאחד כדי לעצור את התחרות על מחיר הקרקע. החלטתם הייתה: “לפרסם בעיתונות שהחברות התחברו בחוזה בעניין קניית אדמת סלאמה, בכדי שלא לתת מקום לתחרות”. הם דרשו מ’חברה חדשה’ להודיע להם במהלך שבועיים אם היא מסוגלת לסיים את קניית הקרקע במחיר שמונה לירות כמסוכם. בתחילת דצמבר 1920 כתב יוסף אליהו שלוש למר אברמסון מנהל מחלקת הקרקעות הממשלתית וביקש לחייב את אדיב במיה לקיים את החוזה שנחתם אתו. משהתקבלה תשובתו כי הנושא הוא בסמכות בית המשפט בלבד, ולא עניינה של הממשלה, החליטו חברי האגודות לרכוש את הקרקע בעצמם. ב-28 לדצמבר הם קראו לאספה של כל בעלי הזכויות והודיעו שמי שלא יגיע לאספה, יראו בו כמוותר על זכותו.


 

הסכם רכישת הקרקע

במרס 1921 כתב ועד ‘עיר גנים’ לחברת ‘חברה חדשה’ ודרש שיוחזרו להם תשעת אלפים ושמונה מאות הלירות המצריות שהופקדו אצלם ובתוספת ריבית. החברה סירבה להחזיר את הכספים, ודרשה קומיסיון של שבעה וחצי אחוזים. ועד ‘עיר גנים’ הגיש תביעה ל’בית משפט השלום העברי', והחליט לגשת בעצמו למשא ומתן לרכישת הקרקע.

ההסכם בין מוחמד אדיב במיה וחברי ועד ‘עיר גנים’ נחתם ב- 4 באפריל 1921. במיה התחייב למכור 1565 דונמים שבבעלותו המלאה, והתחייב לרכוש עבורם גם 235 דונמים מידי שכניו. המחיר עליו סוכם היה עשר לירות מצריות לדונם, כאשר חמשת אלפים לירות שולמו לו במזומן ושלושת אלפים לירות הופקדו על שמו בבנק אפ“ק, כדמי קדימה. המוכר התחייב לבצע את “ההפרז” (פרצלציה), על סמך מפת המהנדס הגרמני פרנק, ולרשום את השטח כחלקה אחת. סוכם כי החלוקה והרישום צריכים להתבצע תוך ארבעה חדשים, ואם לא יעמוד המוכר בתנאי זה, הוא ישלם פיצויים בסכום של חמשת אלפים לירות מצריות. עוד סוכם כי עם העברת הרישום בטאבו, והשלמת יתרת התשלום, ישולמו מאתיים וחמישים לירות למתווך מר קופלמן. ב-7 באפריל כונסה אספת חברי ‘עיר גנים’ ב’גימנסיה הרצליה'. ד”ר מטמן דיווח לשבעים ושישה הנוכחים על מצב העניינים וביקש את הסכמתם להשלמת הקניה. בשלב זה היו כבר בידי הועד הזמנות ל-200 מגרשים, שהצריכו רק 1000 דונמים בלבד מתוך 1800 הדונמים שנרכשו. הועד בא בדברים עם קבוצות נוספות שביקשו לרכוש מגרשים, ואף ניסה לצרף חברים חדשים מקישינב שברוסיה, בתנאי שיקבלו את תקנון החברה ויהיו מוכרים על ידי הועד הציוני בעירם כאנשים ישרים. ועד ‘עיר גנים’ פנה ל’קרן הקיימת לישראל' והציע לה לקנות את יתרת 800 הדונמים. ד“ר מטמן כתב להנהלת הקרן בקרלסבד והסביר את הצורך להשאיר את הקרקע בידי יהודים, ומאחר והמגעים עם נציגות הקרן בארץ לא הביאו תוצאות, הוא ביקש את אישור דירקטוריון הקרן לרכישה. לחברי הועד דיווח ד”ר מטמן כי “הקרן הקיימת עומדת אתו על המקח כמו עם סוחרים”. בסופו של דבר רכשה קק"ל 300 דונמים שנמסרו למתיישבי ‘שכונת בורוכוב’.

רכישת הקרקע הושלמה ובחול המועד פסח תרפ"א, שבוע לפני פרוץ המאורעות ביפו, אורגן מסע רכבת חגיגי לרוכשי המגרשים ובני משפחותיהם כדי לבקר באתר העיר החדשה. החל משא ומתן עם שלטונות הצבא הבריטי לרכישת מסילת הברזל העוברת על גשר נחל המוסררה, אותה בנו כוחותיו של אלנבי במהלך המלחמה. החלה גם מדידת הקרקע בידי חברת ‘ארגון’ של המהנדס שטיינהרץ, ותכנונה של העיר נמסר לאדריכל ריכרד קאופמן. ב-14 בספטמבר 1921 נקראו חברי האגודה לאספה כללית בה הוחלט על אופן הגרלת המגרשים.

 

המריבות והסכסוכים

כשהחלו הדיונים על הגרלת המגרשים החלו גם סכסוכים ומחלוקות שהעסיקו את ‘בית משפט השלום העברי’. במכתב לחברים שנשלח על ידי ועד האגודה, בט“ז באייר תרפ”ב (14.5.1922), נכתב: "דווקא בשעה שחברתנו הגיעה לפעולות ממשיות, כשנגמרה קניית הקרקע וצריך היה להתחיל בעצם הבניין, התחיל השטן מרקד בתוכנו, ויעורר את החברים איש נגד רעהו, ויפיץ זרע של פרוד בלבבות, ויסת חלק מחברינו להתבדלות והרס“. חברים חדשים שהצטרפו לאגודה ביקשו לקחת על עצמם את ביצוע עבודות הכשרת הקרקע, אך ועדה טכנית שהייתה ממונה על הנושא החליטה שהעבודות יבוצעו אך ורק בידי קבלנים מומחים. החברים המאוכזבים גייסו לצידם שלושים חברים כדי להשיג שליטה על ענייני האגודה. הם דרשו לקבל את השטח הקרוב ביותר ליפו, בטענה כי ברצונם לעלות על הקרקע באופן מידי, וקראו לאספה בה הצליחו לאשר החלטה המאפשרת להם זאת. קבוצת הוותיקים, בהנהגתו של ד”ר יהודה מטמן, שהייתה מיעוט בין חברי אגודת ‘עיר גנים’ המורחבת, מחתה על ההחלטה וקראה לאספה חדשה בגימנסיה. אחדים מחברי הועד שהייתה בליבם טינה כלפי ד“ר מטמן, הצטרפו לקבוצה החדשה שתקפה את היו”ר ודרשה ממנו להגיש דו“ח כספי על פעילות האגודה בעבר. ד”ר מטמן וחברים נוספים עזבו בזעם את האספה. שאר חברי אגודה שהיו פסיביים עד לאותו רגע, התעוררו ודרשו מהיו“ר להישאר בתפקידו “ולא למסור את ענייני החברה בידי בעלי אגרוף”. הם הציעו שתוקם מועצת חברים שתכלול נציגים מכל קבוצה, והיא זו שתקבל את ההחלטות ולא בהצבעת כלל החברים. ההצעה נתקלה בסירוב הקבוצה החדשה, שבחרה בוועד חדש בראשות שלום מאיר ומ.בלובשטיין, וללא שיתוף החברים הוותיקים. הם הפיצו שמועה כי ד”ר מטמן מסרב להעביר את ספרי האגודה “מאחר שאינו יכול לתת דו”ח מפני שחסר כסף בקופה".

הבחירה החדשה הייתה למורת רוחם של ד“ר מטמן וקבוצתו והם כתבו מכתב מחאה נגד הועד החדש שנחתם בידי תשעים וארבע חברים: “הקבוצות שלא השתתפו בבחירות אינן מכירות בוועד בתור ב"כ חברתנו, ואנו מזהירים את הועד שנבחר שלא יופיע בשום מקום בתור ב"כ 'עיר גנים'”. הם פנו ל’בית המשפט העברי' בבקשה שלא להכיר בוועד החדש, וכי אין לחייבם להיות כפופים למרותו. בית המשפט, בו ישבו האדונים ברלין, יפה, גליקסון, איזמוז’יק ויעקובסון, פסק ב-15 במרס 1922 כי בחירת הועד נעשתה כדין. הוא חייב את ד”ר מטמן למסור את כל ספרי האגודה ורכושה שהיו בידיו, וגם חייב אותו בתשלום של חמש מאות גרושים מצריים כפיצוי לטובת הועד הנבחר.

ד"ר מטמן וחבריו פנו שוב לבית המשפט, והפעם בדרישות חדשות לגבי אופן חלוקת המגרשים. בפסק הדין קבעו השופטים כי “הרשות לצד התובע לדרוש כי מגרשיו יהיו במקום אחד, ובהתאם לזה מחויב ועד ‘חברת עיר גנים’ לסדר את ההגרלה באופן שיבטיח לצד התובע את האפשרות להוציא את דרישתו אל הפועל”. בית המשפט מינה שלושה נציגים שיפקחו על סדרי ההגרלה ופסק שהתובעים רשאים לקבוע תקנות פנימיות בנוגע לקניין הקרקע, אך אין להם רשות להבדל מרוב החברים בעניינים הכלליים. השופטים פסקו כי יהיו להם נציגים בוועד על פי יחסם המספרי.

גם אחרי פסק דין זה לא פסקו חילוקי הדעות. קבוצת ד“ר מטמן יסדה קבוצה חדשה בשם ‘תל-יהודה המכבי’ ופתחה משרד עצמאי. הקבוצה סירבה להעביר לקופה הכללית את הכספים שנאספו מחבריה. ועד אגודת ‘עיר גנים’ פנה לבית המשפט בבקשה לבאר את פסקי הדין שניתנו על ידו “מאחר והתובעים נתנו להם באורים שונים”. בית המשפט הבהיר את פסיקתו השוללת מהמיעוט להבדל מהרוב בעניינים הכללים, ומחייבם לציית לוועד הנבחר. בי”ח בניסן תרפ"ב (16.4.1923), נערכה הגרלת המגרשים בנוכחות בצלאל יפה ויוסף אהרונוביץ, נציגי הועד הלאומי, ומר פרנקל נציג מושל המחוז.


 

המחלוקת על רישום המגרשים

תקנון ‘עיר גנים’, שנוסח בניסן תרע“ד (1914), ביקש למנוע ספקולציות במגרשים, וקבע שהקרקע תירשם על שם ‘הקרן הקיימת’ וזו תחכיר את המגרשים. התקנון קבע שבעל הבית יישאר בתור חוכר “בזכות חכירה עולמית” על אדמת קרן הקיימת, ואין חבר רשאי למכור את נחלתו, או חלק ממנה, אלא בהסכמת הועד, “ולא לדרוש מחיר יותר גדול, ולא שכר דירה יותר גבוה, מכפי שהוקצב על ידי הועד”. רוב חברי אגודת ‘עיר גנים’ בקשו לקבל קושאנים פרטיים על שמם כדי שניתן יהיה לקבל הלוואות בנקאיות לבנייה, וניסחו תקנות חדשות. קבוצת הוותיקים בראשות ד”ר מטמן סרבו להיות כפופים לתקנות חדשות שנוסחו ללא התייעצות איתם. המחלוקת בין הצדדים אלצה את המושל להתערב והוא קרא לאספה כללית, ב-21 במאי 1922, והורה שהיא תנוהל על ידי בא כוחו בנוכחות שני אנשים ניטראליים. התערבות הממשלה עוררה את זעמם של החברים הוותיקים והם כתבו לחברי ‘עיר גנים’: “קבלנו תשובת חירופים המתאימה לתגרניות השוק. מרעש הצעקות והחירופים הוכרחנו לנוס מבית הועד, ומיד יצאו שליחיו להפיץ ברבים שאנחנו הלשנו על החברה ועכשיו תאבד האדמה שנקנתה, וגם הכסף ששילמנו יאבד”. הויכוח לווה גם בהשמצות והכפשות הדדיות על ניהול כספי לקוי, והמתנגדים כתבו לחברי האגודה: "לפיכך כל בעל נפש יפה, יתרחק עכשיו בגועל מן הביצה שיצר הועד סביבו, ויבחר לנפשו להישאר בודד לעצמו עד שתעבור ממשלת הזדון מאדמת עיר גנים".

הועד הוותיק גם הוא לא נשאר חייב, ופרסם בט"ו בתמוז (11.7.1922), פניה לחברי האגודה ודחה את האשמות כנגדו: “שמענו שבימים האחרונים מחזרים אלה על פתחי החברים להוציא מידיהם כסף וחתימות בהבטחה להשיג בשבילם קושאנים פרטיים. דעו לכם חברים, שלפי החוק אין שום איש ושום קבוצה יכולה להשיג קושאן על אדמת ‘עיר גנים’, חוץ מועד החברה, שעל שמה נקנתה ונרשמה בערכאות. כספכם ילך לאיבוד, ובחתימותיכם ישתמשו נגד אישור החברה, דבר זה לא רק שלא יביא לקבלת הקושאנים הפרטיים, אלא עוד ירחיק את קבלת הקושאן הכללי על אדמתנו, ויגרום נזק לכולנו גם יחד, ראו הזהרנוכם!”.

על אף המחלוקות והמריבות החל הישוב החדש להתפתח ולהתרחב. בחנוכה תרפ“ב עלו על הקרקע תשעת הפועלים הראשונים כדי לנטוע עצים, ובחשוון נחפרה הבאר הראשונה בידי לייב ירחובסקי. ביום שישי, י”א בתמוז תרפ“ב, הונח היסוד לבית האבן הראשון ב’עיר גנים', ביתה של משפחת מכנס. בי”ב טבת תרפ"ג (19.1.23) נערכה אספה כללית של ארבעים התושבים שעלו על הקרקע, בה הוחלט להכריז את ‘עיר גנים’ בתור מושב. נבחר ועד חדש, בראשות דב קפלן, עליו הוטל להשלים את ענייני בעלי המגרשים. הועד פנה בקריאה לחברים: “אנו פונים עכשיו לכולכם בקריאה לעבודה משותפת ומאוחדת. נשכח את כל התלאות שעברו עלינו עד עכשיו, ובכוחות משותפים, באמון הדדי, ובעזרה משותפת, ניגש לבניין מושבנו”.

ב-2 באפריל 1923, החליטה אספת החברים לשנות את שם הישוב ל’רמת גן', לאחר שקבלה הצעות שונות. ב-26 במרס 1926 היא הוכרזה כמועצה מקומית, בצו ממשלת המנדט, ונבחרה מועצה שבראשה עמד אברהם קריניצי, שכיהן במשך 43 שנה עד מותו בשנת 1969.

1.jpg הביקור באתר המגרשים בחול המועד פסח תרפ"א (27.4.1921)


2.jpg חוזה רכישת הקרקע ממוחמד אדיב במיה (ארכיון קריניצי)

המלצות קוראים
תגיות