על נבלי עצב

פורטה הדממה…

 

א    🔗

קול רך, ספוג בינה מזוקקת ועצב מנוגן למשורר זה. דבורו הוא ממין הדממה הדוברת… ודי לקרוא שנים־שלשה שירים בספר שלפניך, ואתה מועבר פתאום ביד ענוגה אבל בטוחה אל מחוץ לתחום התדיר, הרחק מחיי השעה והוית היום. ובהתהלכך שם – משהו מופלא מלוה אותך, דומה צלילי מוצרט ונגוני שוברט התנגנו בלבך, ורוחשים נוגות בעמקי הויתך. פתע – ואתה רואה ושומע את עצמך בנוף נפשך הקדום, נוף הילדות על יפיו וענותו הקדושים. הרחקת מאד בתוכך, ואתה שרוי במחוז החסד המוקסם אשר מעבר לימים: “כל אילן – אמונה, בטחון – כל שדה. הוא עולם הבא לעולם הזה”. ואביב וסתיו, גשם־ברכה ושלג־נדבה נוגהים בערבוביה בעולם שבלבך; אושר אלהים דופק, כמו אז, על שערי תבל, והיופי־האושר כה קרוב לך, מורגש, אשרך הוא מלפנים, אושר כל האדם וכל העולם כולו.

 

ב    🔗

שירת ב. כצנלסון החרישית כאילן עם ערב בהיר, המהורהרת כעביבי בוקר־אביב משכים, מחזירה לנו באמתה הטהורה את אמונתנו הנושנה בשר ובשיר. אנו עומדים שוב על אדמת קודש, על קרקע הודאי של יצירת אמת, ולבנו רוחש דבר טוב, רגש נאמן: השירה היא אמת, השירה היא כוח, ומיטב השיר – מציאות עליונה, מקודשת בענות האדם! ומה טוב לדעת ולהאמין שוב, כי השיר הטוב צורך העולם הוא, ומחויב המציאות הוא כאויר, כאור.

עם קריאת שירי כצנלסון, פוסק לך החוש הטוב והנאמן את פסוקו הנחמד של שאול טרשניחובסקי: “לא תמות בת־השיר, לא תמות לעולמי־עד!” האכזבה מן השירה המודרנית, המקננת בלב כולנו בשנים האחרונות, נגוזה בבת־אחת; הגות המשורר מקרבת אותך לשיר העברי כמו אז, – בשחר שירתנו הצעירה!

אכן, משוררים מסוגו של ב. כצנלסון סניגורים טובים הם ומליצי־יושר לשירה בכללה. שירתם הכנה והישרה מהסה כל קטיגור, הרואה את השירה ב“צורתה זו” כאילו עבר זמנה, וכבר הגיעה שעתה להפטר מן העולם.

 

ג    🔗

כל האומר שהשירה תלויה בתנאים אוביקטיביים והיא מוחלפת ומשתנית לפי דרישת הזמן וחוקי החברה – אינו אלא כופר בעיקר השירה הנצחית. השירה האמיתית, כמו היופי האמיתי, היא היא אותה שמבראשית, וכל מודרניזם מלאכותי, כל חיקוי בכוח, וכל עשיה מדעת, הם בעוכריה ובעוקריה. יש רק קנה־מדה אחד לשירה: כוח השפעתה עלינו! כי רק במדה שהיא בתוכנו אנחנו בתוכה! וכל כוחה ויפיה פנימה, באתכסיה, בחינת “ממעמקים קראתיך”. השירה היא נפש העולם וזו הלא אינה מוחלפת לעולם! ודיו ניב טהור אחד, צליל צלול שבלב, – ואנו מתנגנים ואומרים שירה עם המשורר. חיינו שבים למקורם, אל האמונה ואל החדוה: “עגמה תלטף נפשנו ובדידות נעימה, כי הנה נמה ילדותנו בחיק אמא”. ילדים אנחנו בחיק אלהים!

 

ד    🔗

שירת כצנלסון היא דוגמא חיה לכלל הגדול שהיצירה האמיתית כמוה כמעין נובע, – אין מעצור לה! מוצאת היא את דרכה במעמקי־מעמקים! בדממה, באין־שמע, תסול לה מסלה ללב האדם, והיא מרוה את צמאונו הנצחי לשירה, לאמת היופי.

וברוך כצנלסון עצמו דוגמא נאה הוא להויה של משורר נאמן: מזדהה הוא עם שירו ללא כל הסתיגות. מתרפק עליו, מתחטא לפניו, ואינו חושש כלל להיות חלילה על ידי כך בלתי־מודרני! מגלה הוא לנו את המסתורין שלו בלי רתיעה כל שהיא. מאמין הוא לעצמו כילד… ובתמימות נוגעת אל הלב הוא מגיד לנו את כל לבו! צופה הוא בחייו לעיני השמש, מתודה הוא לפנינו בגילוי־לב עד למחשוף כל נגעי לבו והגיגי נפשו ולא יתבושש. כי עזה אמונתו בשיר – על כן נאמין ונשמע לו בכל עת. אנו תמהים תוהים ומתפללים אתו ובעדו, כי שותפים נאמנים היינו ליצירתו ולגורלו. ויש ונדמה לנו כי לא הוא, המשורר, ישיר לנו משירי נפשו, כי אם אנחנו, הקוראים, שרים לו… והוא עומד על גבנו ומקשיב לנו, שומע לרנתנו מתוך הדממה הפורטת עצב, בינה ואמונה.

 

ה    🔗

ובימי מבוכה ותהיה לאדם בארץ, מה טוב להתיחד בדממה עם שירת כצנלסון. מה נעים להלך אתו יחד בגוילי־שבילי העבר, “לעצור במרוץ הימים, ולזווג חיי שעה עם חיי עולמים, חיים ספוגי אור ושיר”.

תִּתְאַבֵּךְ מְבוּכָה בָּעוֹלָם –אֲנִי לֹא אֶדְאַג.

עֵץ שָׁתוּל אֲנִי בְּעָבָר מְסֻיָּג!

אכן הכל חולף, אך לא העבר… ואם עבר כאן – הוה ועתיד כאן! ויודע המשורר: “במלים פשוטות העולות מן הכפר”, לשאוב אומן ותום מיום אתמול ליום מחר! הנה תחת עץ גם לו הזמן, ואדם־פיטן במולדת מותח את גוו למנוחה על אדמת עמלו, ודממה מאירה תאהיל עליו. אתה מפליג לתוך שירו והכל נעשה לך כה נהיר, לבן ומובן:

הַנֵּצַח אֵינוֹ אֶלָּא מְנוּחָה

עַל אֲדָמָה תְּחוּחָה.

תאמר: רומנטיקה כאן, בריחה אל קסמי החלום ואל התנומה המתוקה! ולא היא. כצנלסון אינו “בטלן” כל עיקר. יודע הוא גם לצעוד בטוחות על אדמת הודאי. איש ההוה הוא בלי רעש יום המעשה ואדם ההויה הארצית והארצישראלית!

יניקתו היא גם מן השתין של הקיים וממקור־המקורות שלנו – מן האדמה החרושה ומן הים הגועש. לא לשוא עסק בחקלאות במשך שנים. קול ה“אדמה המתעדרת” מעלה את רנן העתיד בנפשו, ואת שפתיו יצמיד לרגב הרטוב.

הוא “בא הנה לעבוד” וגם עבד וראה את הארץ כ“רשות היחיד שלו”. מתגעגע הוא על העבר שאינו עובר לעולם ומתרפק על העתיד המחכה לו בבאות, והוא רואה ושומע:

הַצְעָדִים הַכְּבֵדִים צַעֲדֵי עֲמֵלִים,

עוֹלִים מִן הַתֹּהוּ

אֶל יָמִים יָבוֹאוּ –

יָמִים נוֹגְהִים וְטוֹבִים מְאֹד.

 

ו    🔗

שדה היצירה של המשורר מישור הוא, והוא בעל שני ממדים: אורך־הזמן, ורוחב־הלב, וקו ישר נטוי בין שניהם, והוא המאגד ומאחד את דמות עולמו ומהוה את ההרמוניה השלמה בנפש המשורר; ואנו שומעים כמו בנשימה אחת את שיר הלב בזמן ואת שיר הזמן בלב.

כצנלסון משורר טהר־הגות וישר ניב הוא, אך גם חשבונות יבקש; ויש וחשבון נפשו אינו קל כל־כך ואינו מסתכם אחת לאחת למצוא סכום עגול… “יום אלם ויום חולם” מתנגשים בחייו של המשורר; יגון ישכים לפתחו ובדידות תבוא אל חדרו; נבוך הוא ובוכה, נבון הוא ושר, ולא אחת יקשה עלינו לתפוס את צפור נפשו ולזהותה כי זאת היא; ברם: “במיזוג הנגודים עד תואם, אלהים יצר בריאה מושלמת”; והמשורר בן בנגודים ועושה ביצירתו כמוהם. בגיל ובעצב גם יחד הוא עובד את אלהי חייו: ואם זקנו ימיו בזמן – יש וכילד יפתח פיו ויקרא “אמא”! כי הלב והזמן ברשותו הם. ושירו ישלים בין נגודיו וינחמהו מיגונו ומעצבון ימיו:

עֵד לִבִּי: מָה רַב הַסֵּבֶל בִּנְבָכָיו

וְלֹא יִזְעַק: גַּם דִּמְעָתִי צוֹחֶקֶת –

וָאֲאַלֶּף אֶת תּוּגָתִי לָרֹן.

“התוגה הרנה” – צרוף זה נאה לה לשירת כצנלסון בכללה, שהיא המתאמת את הנגודים בנפשו וממזגתם לבריאה מושלמת. מעין ילדות זקנה וזיקנה צעירה משמשות בהרמוניה בנשמתו, ומכאן טשטוש התחומים בשטח הזמן והמקום ביצירת כצנלסון:

דְּמָמָה שְׁקוּפָה תְנַצְֵץ כְּסַפִּירִים

עַל פַּסֵּי הַזּמָן.

– – – – – – – – – – –

אֶתְמוֹל עוֹד הָיִינוּ זְקֵנִים רוֹעֲדִים,

הַבֹּקֶר אֵין אָנוּ אֶלָּא יְלָדִים.

ומכאן הבנתו העמוקה לזיקנה, הבת הבכירה של הזמן, זו הממולאה חכמה צלולה כאויר הרים טהור. הזמן אינו אלא כליל של צלילים בלבו של משורר; כל יום יום־ראשון ויום־אחרון הוא כאחד. ויום ליום יביע אומר אלהים, חסד השיר, המזמר חדוה ברה וטהורה על נימי הלב הפתוח כפתחו של עולם.

הֵן לֹא אָסַף חַסְדּוֹ מִמֶּנִי אֱלֹהִים

עֵת אוֹר יוֹמִי אֶל גֵיא הָעֶרֶב רַד;

כִּי עַל רֹאשִׁי הַמָּט עוֹד מַשִּׁיקִים צְלִילִים

וְאֵשׁ חָזוֹן עוֹד בְּעֵינַי תִּיקַד.

ומובטח לו לשר שפעמון־שירו וענבלי־מליו יבכו־יצחקו לו ברגעו האחרון; ובהגיע “עת להפרד” – ישק בחיל את לובן הגוילים, ובדמעות תודה יחתום את האותיות. וככה יאמר לבו לזמן, לתבל הקרובה אליו כאם:

אַשְׁרַי כִּי צְרוּרָה נִשְׁמָתִי בְמִלִּים,

בָּרוּךְ אֱלֹהַי שֶׁהוֹרַנִי לִחְיוֹת,

וּבָרוּךְ שֶׁצִּוָּנִי לַחְדֹל.

רק עוד פסוק נוגה בספר חייו הוא מבקש לרשום, וכתורה תמימה יגביה חייו והוא מוכן.

 

ז    🔗

בחלל עולמו של המשורר קים ממד הזמן גם כחויה היסטורית והיא תופסת בלבו כהויה גורלית שנתמזגה לאחד עם שכבת היסוד של נפשו הפיוטית, והיא נעשתה כצורה אחידה של כל חויותיו הקודמות בזרם הויה אחיד.

הקדמונים הגדירו את המושג “פיוטיות” כיחס־ידידות טהור וקרבה בין אלהים ובני אדם. יחס הערצה למולדת ולגבורי האומה עלול גם הוא להיות פיוט וליהפך לרוח שירה, לשיר. יחסו של כצנלסון כמשורר, כפיטן, לימינו – “ימים איומי הוד”, ולגבורים של הימים האלה, הוא יחס של הערצה, תמהון והתפלאות, – שלשה שהם היסוד של כל פיוט אמת ושירה נאמנה.

לֹא אֵדַע נַפְשִׁי, לֹא אֵדַע מְאֹד

כִּי בָאוּנוּ יָמִים אֲיֻמֵּי הוֹד.

“בא הגואל”, מבשר ואומר לו לבו, והוא צוחק־בוכה מגיל והוא שכור גאולה. גואם בזמן ה“סוביקטיבי” שלו הגיע המשורר להשתוות, לאחדות שלמה בין פלאי הלב וילדי הזמן, הנה בזמן “האוביקטיבי”, הזמן ההיסטורי, שהמשורר הוא בבחינת בנו, מורגשת שניות בחוית המשורר והוא כנתון בין שני קטבים, או שני מגניטים: בין שני רגשות מנוגדים: “אשרי ואוי לי”.

כְּפַעֲמוֹן־זָהָב פּוֹעֵם הַפֶּלֶא בִּי.

אֲנִי צוֹחֵק – וְנִגָּרִים דְּמָעַי.

אַשְׁרִי. מָה רַב הַטּוֹב זָכִיתִי בּוֹ אֲנִי,

וְאוֹי לִי, אוֹי כִּי לֹא זָכוּ אַחַי.

רצה לב המשורר להיות אחד עם הזמן, עם יום הגאולה, ואינו יכול: גאולת הכלל אינה גאולת היחיד, ולא עוד אלא ששון הכלל הוא אסון היחיד, אסונם של הרבה הרבה יחידים, שהם כלל בפני עצמם. כלל מקולל ואומלל.

בַּלַּיְלָה רָאִיתִי אִשָּׁה שַׁכּוּלָה

גּוֹהֶרֶת דּוּמָם עַל הַקְּבָרִים

וָאָשִׂים בְּרֹאשָׁהּ עֲטֶרֶת־גְּאוּלָה

וְנַפְשִׁי בָּכְתָה בַמִּסְתָּרִים.

כאן גם השיר לא ירחם ולא ינחם את המשורר; שכן בבוקר, בהופיע מרכבת־הגאולה, ראה: אשה יושבת בה, שכולה, וצועדים לפניה נערי הקברים!… וגיל גאולתו של המשורר, יחד עם גיל גאולתם של קוראי שירו, דומע ערירי ואין להם מנחם אלא בדמעה הזכה, שבעד ענני כל הזמנים ו“הימים איומי ההוד”, היא מאירה אלינו, וקול בכיה הטהור קורא לנו, ומדבר אלינו מלב אל לב.