תודות

תודתי העמוקה שלוחה בזה לחברי הועדה להוצאת כתבי מ. בן־מנחם ברעננה, לראש המועצה מר יצחק שקולניק, למוסדות הציבוריים, ולכל האישים שטרחו עמם למען הופעתו של ספר זה.

ומכיר אני טובה מרובה למר זאב סגל, מזכיר הועדה, על עבודתו המסורה בארגון הפעולה ובביצועה.

המחבר

הביקורת אינה אלא ביקוש אחר היופי.

הביקורת אהבה היא.

(יוהן וינקלמן)

אין הביקורת צריכה לעסוק בענין שהיא מבקרת;

עליה לרשום את התחושות שנושא הביקורת מעורר במבקר.

(אוסקר וויילד)

מעין הקדמה

באמת אמרו: הבקורת אינה אלא ביקוש אחר היופי. הבקורת אהבה היא. ומדרכה של אהבה שהיא מקבלת בעין טובה ומחזירה בעין יפה, אינה מבקשת חשבונות רבים ואינה בודקת אחר עצמה.

אכן, במסכת זו לא ירדנו לעמקה של הלכת בקורת של מבקרים מומחים. לא באזמל מנתחים, החוצבים במשוררים ובסופרים, ומפלגים ומבתרים אברים אברים בגופי יצירה חיה, באנו לכאן! בדבקות, בדחילו ורחימו, כמו באצבעות מנגנים הפורטים על פי הנבל; באהבה רבה, כהצמד שפתי האוהב אל פי הנערה החשוקה, כן נצמדנו ברוחנו – לדמויות היקרות, ונפשנו קשורה בנפשן.

כלל גדול אחד היה נר לרגלנו – התחושה, ההפלאה שנושא הבקורת מעורר בלב המבקר… ואמנם היא היא שיצרה את ההזדהות השלמה עם המבוקר, אשר יצירתו השאירה אחריה במעמקי נשמתו של כותב הטורים האלה נתיב מאיר שבעקבותיו הלך ונאות לאורו.

מ. בן־מנחם

ככל שהיוצר גדול הוא – מאבקו גדול ממנו. לכאורה, פלוני המשורר ואלמוני המספר, קל עט הוא, מהיר כתיבה: ממש רואים בעין את מרוץ המלים המתחרזות לו במהירות של נטפי המים בזרם, שומעים את משק השורות המתחברות אחת לאחת לעמודים. בלב קל ובצעד עליז, רץ הקורא אחרי המשורר ואינו יכול להשיגו, ובלבו הוא קורא: לאט לך! מה החפזון הזה לך? אכן קל להיות משורר! הכל כה פשוט, כה טבעי: איזו התאמה בביטויים, איזו סימטריה בקצב ובמשקל, איזה שפע של רעיונות והגיונות! כצפרים עפות… קל כנשר! ברם, מי מדד את קלותו של הנשר ביום סערה? מי שמע את משק כנפיו הכבד בשעה שהוא נאבק עם הרוח הקשה ביום קדים? ומרוץ הצבי, העולה הרים ויורד בקעות והוא נרדף על נפשו, מי תכן?

האין כל קלי המרוץ וקלילי המעוף נלחמים ונאבקים תמיד מחדש על חיתם והויתם? האין הרוח הקלה, המרחפת על פני האילנות, נאבקת עם הגבעול, הבד והעלה, כדי להעירם ולעוררם מדומיתם הכבדה?

ראה את הים בהדר גבורתו! הסתכל נא בבטחונו האדיר, באיתנות המוצקת הזאת; היש אחדות יותר מושלמת ממנו בטבע? התבונן מאוד איך הוא יצוק בדפוס אלוהי אחד מסופו עד סופו! אבל ים גדול זה אינו אלא מאבק אחד גדול על הטפה שבו, מלחמת איתנים אחת של גלים רדופים ומשברים טרופים ונחשולים הדופים, שרק מתוך חבלי יצירה נצחיים הוא מהוה את עצמו לחטיבה אחת, להרמוניה אלוהית בלתי־פוסקת.

וראה את דרך הנשר במרומים; התבונן לשאונו והמונו ורוגז בו של הים במעמקים, והסתכל־הקשב היטב ללבטיו של המשורר בתהומות נפשו הסוערת, במסתרי לבו ההומה – זה המאבק הממושך על המלה, על הניב, על הרעיון השלם, האמיתי, והעיקר – השמירה המעולה על טוהר הטון, על נקיון הניגון – חמדה גנוזה זו, נשמת אפה של היצירה ורוח חייה של השירה.

מאה פעמים כבר היתה מלה זו בידיו ובפעם המאה ואחת היא פתאום מתנכרת לו, מתחמקת ממנו, לועגת ומתמוגגת. וכמה עלולה היא, בוגדנית זו, להכאיב ולהחריב!

רעיון זה – כמה הוקצע כבר, כמה לוטש, הותאם ושובץ במסגרתו! והנה הפך את אורו לחושך, נעשה גס ומחוספס, פעם הוא גדול מן המידה ופעם קטן מן המידה, וכמה, אוי, משומש הוא, בנאלי, מצוץ וסחוט כעצם יבשה בשדה.

ישב לו המשורר בעת רצון, בשעה של עלית הנפש וכתב כתב בדהרת אבירים ומלא דף אחר דף. והנה עמד פתאום, כמי שהגיע למחוז חפצו, כאיש ששרה עם משהו כביר – ויכול לו! והוא מאמין שהפעם עשה והצליח, – דבר שלם לפניו בתכלית, היה כדאי!

והוא ניפש ממלאכתו בסיפוק רב, ומתוך ההנאה שבסיפוק הוא משרה את עיניו הלאות על הנוף הנשקף לו בשלוה אלוהית מן החלון; ושוב הוא חוזר ליצירתו לדעת את אשר עשה, והנה – בלהה! הלא נפל לפניו, דבר פסול בתכלית… הזהו הדבר ששמח שמחהו כל־כך? העל גיבוב דברים זה נתן את כל שעות הבוקר הנאות?

הוא מיואש, הוא נזוף כלפי עצמו, הוא מקנא בכל אדם “פשוט” בחוץ, בילד המשחק ברחוב ואינו מתחרט על מה שעשה; הוא מחרף ומגדף כלפי מעלת כבודו כ“משורר”, כ“יוצר”, כאדם קשה־גורל, ששומה עליו להאבק עם עצמו פעם בפעם וליפול בידי עצמו, שהיא הקשה בנפילות.

ושעות של תהיה על אמת עצמו עוברות, שעות של יסורי נפש וחבלי כשלון. נכנע, שפל, עם נצנוצי אמונה קלושים, הוא חוזר אל היצירה שנתבישה; מחפש, כמו בתוך תלי חרבות, את המלה הטובה, את השורה הכנה, המצהירה באין־קול אי־שם בין השיטין, כמין כוכב אור בין העננים. מצרף הוא פּזורי פסוקים, שברי מלים לחטיבה אחת. הסערה עברה והשאירה אחריה אילן מסוער, פרוע נוף ושבור ענפים, אך בשורש ובצמרת לא נגעה לרעה.

הוא מתחיל מחדש! מבראשית! וביתר עוז הוא מכריז מלחמה על חולשתו, על כשלונו, על אמונתו ויאושו כאחד. הוא ממלא את פגמו של הניגון, מרפא את הצליל המרופה. בכל נפשו ומאודו הוא נכנס לקרב, למאבק הנצחי עם המלה, חומר היולי זה, שרק תוך מאמץ עליון של יסורים הוא נכבש לו ליוצר, ולשעה קלה בלבד.

בלב הסופרים של אומה

צפון צלם דמות עתידה.

(ה. היינה)

הסופר כמנהיג הדור, כאיש מורם מעם, העומד במרכז ומעצב את דמות החברה בה הוא חי ויוצר, הורד בדורנו מגדולתו, הודח משאתו, ונחבא על כרחו אל הכלים – כלי היוצר שלו; אין לו אלא ד' אמות של הליכות עולמו, הגדול כלפי פנים וקטן, קטן מאוד, כלפי חוץ.

אמנם איש־הרוח, הסופר, טרם עשה את שלו ולא הגיעה עוד שעתו ללכת, ליפטר לגמרי מעולם העשייה. השעה צריכה לו כמקודם והוא צוֹרך החברה כבדורות הראשונים; ברם נגזר עליו, על המשכיל, ליצור ולידום… עליו לעמוד מרחוק, להסתכל בנעשה סביבו ולא להביע דעה ולא לתת עצות, כי אין לו שומע. וטעות היא לחשוב שהוא הורחק, חלילה, בזרוע, שגורש בכוח על ידי נגידי המעשה ורבי המדינה, חלילה! עד כדי כך לא הגיעו לפי שעה הדברים… אבל מה שגרוע יותר, הוא ירד בעצמו, כי יד המציאות היתה בו להדיחו ממצבו ולהביאו במסתרים. וקרה שהשפעתו תש כוחה כמעט בדרך הטבע, ובלא יודעים, דבר המראה על משהו רקוב ונפסד מבפנים, בתוך לב הדור, על חולשה טבעית שסופה ניוון. וזה שנותן מקום למחשבות נוגות מאד על סכוייו של הסופר העברי בחינוך החברה בעתיד.

אכן, הסופר!… אך לא הספר, ולא־כל־שכן – הספרות בכללה! הספר, לא רק שלא חדל את כוחו וטובו, שלא פסק להיות צורך החיים החדשים וגורם צבורי־מדיני ממדרגה חיונית עליונה, אלא שהוא הולך ותופס את מקומו בתרבות החברה בויטאליות עצומה, כפרימט המכיר את ערך עצמו ואינו חושש כלל למולידו הסופר הנתוּן בצל.

והספרות, שהיא כלל הרוח היוצרת של הדור, ערכה ומהותה נעשו דוקא בימינו סבורים וסדורים לכול; לגביה אין שום ספקות, ואין עליה עוררין משום צד שהוא. רצוייה היא כדבר כשהוא לעצמו, כחלק אינטגרלי של החברה שאינו צריך בדיקה. וכי מי בזמננו, הנאור מאד, אינו מכניס את ה“ספרות”, לכל צורותיה וגווניה, לתוך האקטיב הודאי שלו? היחיד והצבור רואים בה נכסי צאן ברזל של רוח האדם העולה, של החכמה האנושית שלהם, ונצחון הרוח על החומר! וכולם כאחד עוגבים עליה וחפצים ושמחים ביקרה. “ספרות…” מי בר־שכל ואינו מנעים וממתיק את קולו מדי דברו בה?

ברם הסופר, יוצרה היחיד של הספרות ועושהו הנאמן של הספר, כאילו נותק מעפר שרשו והופרך, כביכול, מעיקרו, ומרוב שימוש בו נעשה הסופר הפקר; לב הקורא גס בו כלב שאינו קורא; אוכלים את לחמו בלא ברכה, שותים את מימיו־חייו בלי הודיה, נהנים מטובו בלי ברכת הנהנין. ספר יפה, שיר נעים, ספור מענין, מחזה מרתק – אדרבה! מה טוב ומה מיטיב! עצם ההנאה מן הטוב יצירה היא, והקורא המבין רואה את עצמו כשותף ליצירה, ולא אחת – כיוצר! ובימינו קוראים הרבה ונהנים הרבה. ואפשר שגם שם הסופר גורם: הוגים את שמו כחלק־בלתי־נפרד מן היצירה, והוא כמין עיטור, כמשלים, כתבלין לחריפות ההנאה. אכן, הסופר עצמו נראה כל כך מובן־מאליו, כל כך טבעי, עד כדי טשטוש עצמותו ואיבוד דמותו. וכי למי איכפת הסופר האלמוני הזה? בידוע שספר, וגם הטוב ביותר, אינו נוצר מאליו, כשם שאינו נקרא מאליו, בודאי מי שכתב אותו במו ידיו, הרה והגה אותו בלב ובמוח, ואין בינו ובין הקורא אלא שנוי שם בלבד. היה הסופר בעיני הדור למין מפרה היולי, מוליד ואילו “כיבוד אב” לא ניתן לו.

אמרנו: “למי איכפת הסופר?” אבל לא דקנו פורתא, – יש מי שהסופר איכפת לו, ו“מי” זה אינו פרט, פרט אלמוני, אלא כלל, רבים, צבור, מנגנון גדול – מפלגה; ולא סתם מפלגה זו או אחרת, אלא דוקא “מפלגה זו”, כלומר: איגוד של אנשים שיש להם צורך מיוחד בסופר שהוא בן מפלגתם, והוא משמש עצמו ואחרים עמו, “מחבר” כדוגמת וו המחבר; כוונתי לאותה מפלגה שהסופר הוא פלג גופה ופלג־צלה, והוא “התנא־פליג” שלה; והיא, המפלגה, מפליגה בשבחו והוא מפליג על מידותיו. בחברה זו הסופר נחשב, והוא אדם חשוב מתוך חישוב בדעת ויישוב הדעת.

זכו אבות הספרות העברית החדשה לפני שני דורות ונעשו פטרונים של התקופה ודבּרים של האומה! אבל מעשה האבות אינו עוד סימן לבנים, הללו זכות אבותם אינה מסייעתם ויחוס עצמם אינו עומד להם.

עד מתי יהיה הסופר בחינת “רואה ואינו נראה?” מעין אוֹמר בלי חוֹמר? – עד שתיפקחנה עיני העם לראות כי העיקר חסר והוסר מלבו, — אין אור פניו של היוצר הנדח, והוא סמוי מעין הדור אשר מקורותיו לקויים. – –

מנוגה-נגדו (על ח.נ. ביאליק)

מאת

משה בן־מנחם

---

בין ענוה וגאוה

מאת

משה בן־מנחם

א

את אמונתו השלמה בענווי העולם וראיתו אותם לעילא מכל שירה, אמנות וחכמת אדם, הביע ביאליק באותה שלמות עליונה המיוחדת ליצירתו, בשיר “יהי חלקי עמכם”, שנוצר בחודש אב שנת תרע"ה, והוא יושב אז בנוה קיץ ביער מאלין הסמוך לקיוב. בעולם הגדול השתוללה מלחמת העמים הראשונה, והמשורר, רחוק מאדם העיר והמונה, התהלך “בין עצי אל לא שמעו בת קול קרדום”, כולו שקוע בעולם שבלבבו, והוא קשוב לקול אלהים הצלול, הקורא לו בקול דממה דקה ממעמקי התעלומה הירוקה: “איכּה?!” ושם באותו היער, ראה המשורר את מיטב חזיונו, – הלא הוא חזון האדם הטוב הקורן באור הענוה.

במרחק לא רב ממקום מנוחתו ישבה קיוב, העיר הגדולה לאלהים של הנוצרים שונאי ישראל; קיוב “הקריה הקדושה” המלאה לה כנסיות, צלבים, כמרים, קצינים וחיילים, וגדולי המלכות והכהונה של האימפריה הרוסית; היא העיר אשר בשחר ההיסטוריה שלה, היהודים היו נושאי התרבות יחד עם הכוזרים; קיוב… ועלילת הדם, “משפט בייליס”, ובני המאה השחורה! ואילו ביער מאלין לא נגעה מלכות הרשעה כמלוא נימה; פה, במלכות הדממה הקדושה, נגלה לעיני רוחו של המשורר העברי הגדול פני האדם השלם, הפשוט בתכלית, זה אשר לשוא ביקשה נפשו בכרכי העולם; ובהיגלותו – נפתח מעיין חדש בנשמת המשורר המדוכא מגאות עריצים, וניב טהור, דק ונעים כלחש האילנות עם בוקר קיץ, נברא במעמקיו, וידבר שיר:

יְהִי חֶלְקִי עִמָּכֶם, עַנְוֵי עוֹלָם, אִלְּמֵי נָפֶשׁ,

רוֹקְמֵי חַיֵּיהֶם בַּסֵּתֶר, צְנוּעֵי הָגוּת וַעֲלִילָה,

חוֹלְמִים נַעֲלָמִים, מְמַעֲטֵי דְבָרִים וּמַרְבֵּי תִפְאֶרֶת;

גְנוּזָה חֶמְדַּת רוּחֲכֶם בְתוֹכְכֶם כִּפְנִינָה בְקַרְקַע יַמִּים,

וּסְגֻלּוֹתֵיכֶם, כְּגַרְגְּרֵי יַעַר, בְּחֶבְיוֹן צְלָלִים תִּפְרֶינָה.

שם, בעיר החוטאת, הסואנת ברעש, ניתנה ארץ ביד רשע, וגנבי־עולם שולטים בענוי־עולם לרע להם; אך כאן, בלב היער הטהור – האמונה והטוהר רועפים מכל נברא “כערוף משמים תכלת וצללים מיער רענן”.

הרעיון המרכזי בשיר זה אינו חדש אלא מחודש ומקודש בתנופתו החדשה של המשורר: רוח החסד והענוה – שירתו של ביאליק מפועמת בה תמיד; ברם כאן בא הרעיון הגדול לגמר בישולו וחישולו, כדרכו של ביאליק, בשעה שהוא נזקק לנושא שכבר פקד אותו פעם.

ואל נא נתלה את “עניוותו” של ביאליק בגורמים חיצוניים: ביתמותו, בבית־אבא, וב“גזלת נעוריו”. אין הדלות השחורה תריס בפני הגאוה המבריקה! שכיחים דלים גאים כשם שמצויים גדולים ענוותנים. לא התנאים האובייקטיביים בעבר ובהווה גרמו שיהא ביאליק במעלת צדיקים וענווי־עולם! דוקא משום רוממותו ועושר נפשו הגיע לשערי הצדק של הענווה, ונעשה פה לאילמי הנפש ולצנועי ההגות, לבת־קול השירה הצרופה, המדברת מנשמת האומה ענוות העולם, המעונה והקדושה באומות, אשר השפלתה היא הגבהתה.

ב

מוטיב הענוה הוא לא רק מיטב חזונו האישי של ביאליק, אלא הוא גם מבחר שירו הלאומי, שכן אין בכלל אלא מה שבפרט, ואין בכליל אלא מה שבצליל! וכשם שהעוותנות היא סגולה ותפארת לאדם הטוב “וכל משכיל שהוא גדול מחברו – נמוך ממנו”, כך היא גם החמדה הגנוזה ותכונת ההוד והיסוד של האומה כולה.

בשנת תרנ"ג, בז' באדר, יום הולדתו של “הענו מכל האדם” (יום הולדתו של “החכם מכל אדם” נעלם מאתנו…) יצר ביאליק הצעיר שיר קטן בשם “על ראש הראל”, וענינו מלחמת הענוה בגאוה, ונצחון “ענוות הצדק” על גאות העריצים:

עַל רֹאשׁ הַרְאֵל, בִּזְרוֹעוֹת דַּלּוּ רוֹם וּפתוּחוֹת,

מֵרֹאשׁ מִקַַּדְמֵי יָמִים עוֹמֵד דֹּם אִיש שָׂב,

בִּשְׂמֹאלוֹ מַטֵּה עֹז וִימִינוֹ תֹאחֵז לוּחוֹת,

מִפָּנָיו נֹגַהּ הוֹד, לוֹ חֲגוֹר – בָּמֳתֵי עָב.

ניכרים כאן צעדיו הראשונים של ביאליק המשורר על במתי היצירה; השפעת אחד־העם המורה ומוסר היהדות של תורתו מצויירים בזיו פניו של משה. “מטה”, “לוחות” “דעת עליון” – כלי זינו של משה הם… לא חרב וחנית נתן המשורר בידי גבורו; לא קול ענות גבורה בגרונו; “מפניו נוגה הוד” – אור לעמו ואור לגויים!… “ימינו תאחז לוחות” — אשדת ואשדות דעת אלהים, אהבה וצדק לכל הנברא בצלם! אמנם אדם עליון הוא “משה” זה, רם ונשא מאד, אך עצם היותו היא הוית אחד האדם, המביט בענוות צדק על גאות הרשע, ענק הכח הברוטאלי, האומר לגזול את “הלוחות” תורת האמת, בכח הנשק הממית.

בעינים של בינה עליונה, בת האהבה המזוקקת, מביט השב, שליחו של אל הצדק והרחמים, באותם שני הענקים המזוינים, סמל יוון ורומי, ואולי גבורי הנצרות והאיסלם, הבאים עליו בקרדום ובחנית, כמו שבא הענק גלית הפלשתי הערל, על דוד הקטן, שנעשה לסמל משיח הצדק, “הגבר הוקם על”, המושל ברוח אלהים. והענקים תוכו לרגליו של “האיש השב”; לשוא העפילו להפילו!… ניצח המטה של הרוֹעים את המוטה של הרעים, הכנור הכריע את הכידון, והעין הטובה שלא כהתה, השפילה את העין הרמה ואת רגל הגאווה של גבורי הכוח הגס; ניצח הספר את הסיף, ונצח הענוה גבר על רגע הגאוה!

בִּרְכֵּי שְׁנֵי הָעֲנָקים שַׁחוֹת, אַף תִּכרַעְנָה –

מֵרוֹמְמוּתוֹ הָס! כָּמוֹהוּ עוֹד לֹא קָם!

“מרוממותו” – והוא לא בן־אלהים ולא ענק־אל, אף “קדוש” לא ייאמר לו; הוא בן־אדם, “משה האיש”, “לעיני כל ישראל!…” ובכך גבורתו ורק בזה נצחיותו. כאיש אישיותו, וכעניו עליונותו; לא רב כוחו של רהב בהשקפת העולם של היהדות, ו“מטה זעם” אינו מטה עוז אשר בו ייעשו האותות והמופתים בהיסטוריה האנושית. לא בהתרברבות מגולה של “אמן אני אומר לכם”, כי אם בהתמעטות צנועה של “מי אנכי” ניצח ישראל, עמו של משה איש האלהים.

ומידת הענווה של משה שהיא מידת המידות של ישראל, לא ענוות שוא היא, כדוגמת הענווה הישועית, הארסית, שאינה אלא מסוה רמיה של חית טרף, כי אם “ענוות צדק”, ענוות האדם הטוב “השומר הנאמן לצלם אלהים בעולם”. אכן, רק ענוה קדושה זו מרבה שלום בעולם! “והכל לפי רוב הענווה”, ופירש הרמב"ם: כמו “ענוותך תרבני”.

ג

בשנת תרנ“ג, זמן כתיבת השיר “על ראש הראל”, היה ביאליק, שנולד בתרל”ג, בן עשרים שנה ושני חדשים, וזה החילו לעשות ולעלות בהר אלהים – שירת חייו. והנה תפס באחת את דמותו־מהותו של האחד בעולם, האיש אשר לא קם כמוהו במין האנושי. ארבע שנים עברו מאז יסד אחד־העם מחבר “משה” את “אגודת בני משה”, שלפי אחת מתקנותיה היה משה האיש, צריך לשמש מופת לחברים אוהבי עמם וארץ אבותיהם: “האגודה תיקרא בשם ‘אגודת בני משה’, לאות לכל החברים, כי ישאו עיניהם תמיד אל בחיר עמנו זה והתבוננו אל כל אשר עשה ואשר סבל באהבתו את עמו, למען ידעו מה האהבה הזאת דורשת מאתם”.

והנה הקרין ביאליק, הצעיר הקורן, לעבר פנינו את אור פני משה; הראנו בחזיונו את דמותו הנשגבה בעמדו על ההר, והוא עניו מכל האדם אשר על פני האדמה, אך ברוב ענוותו – גבוה מכל הענקים הגאיונים, הרוצחנים, “אנשי השן” אשר מעולם.

משנולדה שירתו – נתמלא ביתינו אור… והיום, תשעים וחמש שנה להולדתו, ולמעלה משבעים וחמש שנה להולדת שירתו, עוד רעננה וחדשה יצירתו, וככוחה אז – כוחה עתה, ומעצם היותה נוגה הוד לנו ולכל בית ישראל.

ד

כסערת אביב מטהרת חדרה שירתו העזה לתך חיינו הנלאים והחולים. עם בואו היתה רוח אחרת בתוכנו. החיים עמקו וגבהו יותר, ולבנו רחב עם לבבו הוא. עמו העמקנו לתוך ים הדממה, ועמו השלכנו חכה לנבכי הבריאה ותעלומותיה. הוא גילה לנו שנית את “יקר בוקר אל בעודו חדש ורטוב”, ומידו ניתנו לנו מתן חדש “המרחקים הבהירים רחבי הידים” של האביב, וממנו קבלנו את החורף “עם השלג הצח והבהיר כנתינתו משמים”.

כוח מרענן, חריף־חרפי, ועם זה גם עניו, עדין, ומלא הוד אביבי, שפע והצהיר מבין שורותיו המוצקות והעזות כחיים. ממנו ראינו ולמדנו להכיר את כוח העולם ולטעום את טעמו העז. דוקא הוא, בן הישיבה החיור, “העתיק משדי האדמה”, הזכירנו “מה־מראה הדשא ומה־ריחו אחרי הגשם, ומה־חוסן יערות עד וצהלת אפיקי מים, ומה־צל עץ החיים, הרטוב והרענן לנצח”.

אכן היה בראיית הטבע שלו משהו יהודי נצחי, ששום יוצר עברי לפניו לא הרגיש ולא השיג כמוהו. הוא לא שר על הטבע, לא צייר ותאר את גופי הוויתו, הודו וסודו, כי אם דיבר עם הטבע, כנאמן ביתו, פנים אל פנים. כי עצם שירו ניגון הוא, ניגון יהודי, שהוא דיבור מושר ואומר מזומר.

שירתו ביסודה היא זרם של אמוציות גדולות בצירוף ניגון נשמה עמוק ורב רגשים, אשר קולו כקול היער וכקול המים הרבים. לא אל הטבע אלא עמו הוא שר: המשורר, כביכול, נעשה שותף למעשה בראשית, והוא מצרף את דברו־שירו לדבר אלהים בעולמו.

אֵצֵא לִי הַשָּׂדֶה וְאֶשְׁמַע מַה דִּבֵּר אֲדֹנָי מִן הַקָּמָה.

ובמקום אחר:

עוֹד מְעַט וְהִשְׁתַּפְּכוּ בִּפְרָחִים לְבָנִים

גַּם נְעוּרַי הַחֲדָשִים וַחֲלוֹמוֹתַי הַיְשָּנִים

כִּי גַם בָּם נָשְׁבָה רוּחַ הָאָבִיב.

בשני השירים המשורר נמצא במרכז הבריאה; בזה הוא יורשם הנאמן של הנביאים, שהעמידו את הטבע האישי שלהם במרכז העולם, וכפו על אדם וטבע את חזונם האלוהי.

בשירתו הנועזה הוא הורס אל הקודש של הסער והדממה מבלי להירתע מגדולתם של איתני הבריאה, השונאים את הזר הקרב… כי לא את סוד הטבע הוא מבקש כי אם את סוד אדוני, לאמור: את סוד טבע עצמו. לא לגילוי הלוט של הנוף היפה הוא נכסף כי אם “לגילוי אליהו”, זה האדם שעמד מעל לטבע וכוחותיו הטובים והרעים. הנה עוד מעט ו"בת קול אל מסתתר תתפוצץ מן הדממה ותקרא: “איכּה?!”

ואז:

וּמָלְאוּ נְאוֹת הַיַּעַר תְּמִיהָה גְדוֹלָה,

וּבְרוֹשֵׁי אֵל, אֶזְרָחִים רַעֲנַנִּים,

יִסְתַּכְּלוּ בִּי בְּגַדְלוּת הוֹד, מִשְׁתָּאִים דּוּמָם

כְּאוֹמְרִים: מַה לָזֶה בֵּינֵינוּ?

הטבע אינו תכלית בפני עצמה ביצירת ביאליק, אלא נקודת מוצא לאלהים ולגילוי עצמו בטבע. משום כך אין לראות את “זוהר”, “צפרירים”, “הברכה” כשירי טבע סתם; וכך גם השירים “עם שמש”, “משירי הקיץ”, “משירי החרף”, אינם שירי טבע בעלמא. הללו משמשים למשורר חומר היולי לעצב ממנו את דמות העולם שבלבו. שירת “מתי מדבר”, עם כל החוסן וההוד האפיים שבה, אינה אלא שירת אנוש הנאבק ושורה עם הטבע ויכול לו, מכניע ומרסן את יצריו הקדומים ושופך את שלטונו עליהם.

גם ב“מגילת האש”, חזונו הלוהט ביותר, הבוער באשה של האהבה בת השמים ובת השטן כאחד, יד טבע האדם על העליונה; “קולו קורע את הסערה ובנהמת המדבר יתחרה!” מפני האדם המטוהר וממורק ביסוריו הקדושים, נרתע הכל, “וניחת מפני הוד שלותו ותפארת עוזו”. כי “און שגיא פורח” בלבו של האדם, ומרוב כוח הוא מתגרה בטבע ואומר לערערו עד היסוד בו. יציר שני איתנים הוא האדם – חומר ורוח; על כן טבעו עדיף מכוחו של הטבע הגולם, הדומם.

וּלְאֶגְרוֹף שֶׁל בַּרְזֶל כַּף יָדוֹ נִקְמֶצֶת

וְתַאֲוָה אַדִּירָה אֶל תּוֹכָהּ פּוֹרֶצֶת:

לַהֲלוֹם בָּאֶגְרוֹף וּלְפוֹצֵץ בְּאַחַת

שָׁמַיִם מִמַּעַל וְהָאָרֶץ מִתָּחַת.

לאמור: הטבע האנושי קודם לטבע העולם, וגם יש אשר יעלה עליו בכוח ובנוי.

לפי התפיסה הקוסמית של היהדות, חייב אדם לאמור: “בשבילי נברא העולם”, ורק בכוחה של השקפה נועזה זו הלך עם ישראל בדרך היסורים הארוכה שלו מאז ועד עתה; עבר באש ובמים, ולא נשרף ולא נסחף. אומה המעמידה את עצמה במרכז הבריאה המתנשאה על העולם והטבע, אינה חוששת לפגעי החיים, ומתגברת היא לבסוף על מדבר הימים ובלהותיו, לא רק ארבעים שנה כי אם אלפי שנים. ויש יום ולפתע פתאום יתעורר זה העם מתרדמת הדורות, והרעים בקולו האדיר וקרא:

"אֲנַחְנוּ גִבּוֹרִים!

דּוֹר אַחֲרוֹן לְשִעְבּוּד וְרִאשׁוֹן לִגְאֻלָּה אֲנַחְנוּ!

יָדֵנוּ לְבַדָּהּ, יָדֵנוּ הַחֲזָקָה,

אֶת־כֹּבֶד הָעֹל מֵעַל גְאוֹן צַוָּארֵנוּ פָּרָקָה.

וַנִּזְקֹף רָאשֵׁנוּ שָׁמַיְמָה וַיֵּצְרוּ בְעֵינֵינוּ –

וַנַעֲרֹק לַמִּדְבָּר וַנֹּאמַר לַצִּיָּה “אִמֵּנוּ!”

עַל רָאשֵׁי הַצּוּרִים בֵּין מִפְלְשֵׂי עָבִים

שָׁתִינוּ מִמְּקוֹרוֹ הַדְּרוֹר עִם כָּל־נִשְׁרֵי שָׁמָיִם –

וּמִי אָדוֹן לָנוּ?!

אכן, לעם כזה אין אדון בטבע: אדון הוא לעצמו, לטבעו ולגורלו.

ורעיון זה של עדיפות האדם מן הטבע עובר את יצירת ביאליק כולה. אין הוא מזדהה עם הטבע, אינו מקנא בו על שום גדלו ויפעתו, ואינו מבקש להידמות אליו ולהיות כמוהו. האדם בשירת ביאליק הוא כוח דינאמי־אלוהי יותר מן הטבע הדומם, בחינת “הצור והגל”; והאדם, רק הוא, גוזר ומצווה: “פנה דרך!”

“היהודי הקם לתיקון חצות” מציל את העולם מן האפלה המוחלטת, מן הלילה הנצחי.

וכן מביאים “נרות הברכה” של האם היהודיה המגורשת מנחלתה, כמסופר ב“החצוצרה נתביישה”, אור וקדושה לעולם.

“כי בו ברגע נצנצו בין האילנות שתי השלהבות הקטנות, מיד תפסה קדושה בחורשה, ובאחת מפנותיו האפלות, בהיכל מוצנע שם לפני ולפנים, נפתח שער קטן של רחמים, ומלאך טוב הוציא משם את ראשו. שתי השלהבות היו בעיניו כשתי נקודות זהב של סוף פסוק בשולי הרקיע. עד כאן חול, מכאן ואילך – שבת ויום טוב”.

ואם היחיד כך כוחו גדול בטבע, העם כולו על אחת כמה וכמה! ומכאן אמונתו השלמה של ביאליק ב“ניצוץ הפליטה”, וב“גחלת הלוחשת” – הנר הישן, העתיד להתלקח לאש גדולה כקדם; ומכאן סוד השפעתו על האוּמה כולה, זו השומרת אמונים רק לאלה מבניה הגדולים המזדהים עם טבעה וטובה, והיודעים לחשוף את מדויה הנאמנים עם תקוותיה הגדולות השפונים עמוק עמוק, כפנינה בלב ים, בקרקע נשמתה.

---

באור פני האם

מאת

משה בן־מנחם

הסדר הכרונולוגי בשירת ביאליק אינו מעמידנו כל הצורך על סדר חויותיו של המשורר, אינו מכניסנו במידה מספקת אל הלפני ולפנים של שיר־היחוד שלו. דוקא המאוחר ביצירתו משמיענו את הד צעדיו הראשונים, ופותח לנו שער לחדרי חדריו של היוצר, משכן ילדותו ונוה הורתו, – שתי אבני־השתיה, אשר העולם שבלבבו מושתת עליהן.

ספר השירים הגדול הראשון, שיצא באודיסה בשנת תרע“ב, אינו מסודר, כדוגמת ההוצאות האחרונות, בסדר כרונולוגי, כי־אם “לפי העניינים”. לא ב”אל הצפור" שנכתב בתרנ“א פותח הספר, כי־אם בשיר “ביום סתר”, שנוצר כעשר שנים לאחר־כך, בתר”ס, וביאליק קבעו כעין מוטו לשירתו כולה.

העובדה שהמשורר הלך כאן לקראת נטייה פנימית סמויה ולא אחר סדר חיצוני, מוכיחה לנו, שכוחו של המאוחר להבנת ראשיתו יפה מן המוקדם, באשר יש בו מן הבגרות המלאה ומן הנבואה לאחור, שמקורו של ביאליק ניזון ממנה; כי שירתו יונקת משני מעינות חיים – הילדות והאם.

בְּיוֹם סְתָו בְּקֶרֶן חֲשֵׁכָה נוּגָה מְצָאתִיהָ,

וּלְבוּשַׁת אַלְמְנוּת אֵלַי בַּמַּרְאֶה הִתְוַדָּעָה,

וּבְחֶמְלָה רַבָּה שָׂמָה בִי עֵינֶיהָ וּבְדוּמִיָּה

עַל רֹאשִי יָדָהּ הַמִּתְרַפְּקָה חֶרֶשׁ הִזְדַּעְזָעָה.

לפנינו חזון ההתגלות הראשון. ביום קודר, בפינת־סתרים אפלה, על סף הילדות הנוגה, נתגלה לו אל חייו והקדישו בקול דממה דקה למשוררו! יד רכה נגעה בו, לטפתו, כלטף אם את ילדה החולה תוך לחישה:

“יְתוֹמִי” – לָחֲשָה לִי – "יְתוֹמִי! נִשְׁכַּח בַּעֲלָטָה,

כְּצֶמַח רַךְ בַּקֹּר, בִּדְמִי יְגוֹנְךָ תִּתְיַגֵּעַ…"

ומראה ראשון זה ילוה לו למשורר בדרך כל חייו. עיניה של הדמות הנוגה ורסיסי הדמעה הרותחים שנפלו על פיו לא ימושו מלבו לעולם.

וּמַּבָּט קוֹדֵר, כֻּלּוֹ אוֹמֵר אַלְמוֹן, מְרִירוּת, שְׁכֹל,

וְחַסְדֵי אֵם חוֹמֶלֶת שָׁלְחָה וּבִלְבָבִי נָגַע –

וּלְעוֹלְמֵי עַד לֹא אֶשְׁכַּח אֶת־מַבָּטָה וּבַכֹּל

פָּנֶיהָ הָעֲצוּבִים אֶרְאֶה, לֹא יַרְפּוּנִי רָגַע.

ורחמי אם אלו ימשכו לו לכל חייו; תמיד תעמוד לו זכותה של אמא… כי דרכו הוא אחד: ממנה אליה.

מעטים הם שירי השמחה וצהלת החיים ביצירת ביאליק, שיש להם קשר עם האם. משורר הצער והזעם כרת ברית אהבה עם אותה דמות היגון שהופיעה לו בראשית דרכו; ומאז מבוקשו הוא: “מרגוע בבכי, ניחומים באבל”. מכל מקום עולה אלינו קול האם והוא עצב וחרד ורווי רעל:

שַׁד צוֹמֵק לִי חָלְצָה אֵם עֹטְיָה אֲבֵלָה

מִמֶּנּוּ מָצִיתִי אֶת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה.

רק בשיר "צפרירים אנו נפגשים בראשונה באם ופניה אינם סמל “הדלות השחורה”, אינם “צומקים ומצוררים” כמו תמיד. המשורר אמנם אינו מתאר כאן ביחוד את פני אמו, אבל המעט בשיר זה הנוגע לה, אומר לנו שביאליק ראה הפעם את פניה באור חדש, והוא רקם את דמותה עם המסכת של האור והשמחה, שמעטים היו כל־כך בחיי ילדותו:

הַנְשִׁיקוֹת פִּי אִמִּי, אִם צִפְצוּף הַדְּרוֹר

תְּנוּמָתִי וַחֲלוֹמִי הַמָּתוֹק הִפְסִיקוּ?

אך הרגעים המאושרים האלה לא ארכו. תיכף אחרי “צפרירים” שר את שירו המלא יאוּש, השאוב מקרקע נשמתו.

לֹא תִמַּח בִּמְהֵרָה דִמְעָתִי הַכְּבֵדָה,

דִּמְעָתִי מִקַּרְקַע נִשְׁמָתִי שָׁאָבְתִּי;

נגוז חלום האורה, הדמעה היא המושלת שוב במשורר. אנו נקלעים חזרה אל הסתיו ואל השירה היתומה. צפרירי התום הזכים נעלמו ובמקומם מופיעה שוב הדמות הנוגה והקודרת.

ב“שירתי” שנכתב בתרס“א שר־מתודה ביאליק על ראשית חייו בבית אמא. שירה זו היא שירת־אמת גלוית לב בכל הוד והדר צערה ועוז יסוריה. גדלותו של ביאליק, שאמת מידתה היא מידת האמת, וחותמה – תומה, נחשפת כאן לעינינו בעירומה הטבעי. ב”שירתי" אנו נפגעים לראשונה מן ההצצה ללא כל פרגוד לעולם שבלבבו.

הֲתֵדַע מֵאַיִן נָחַלְתִּי אֶת שִׁירִי?

– – – – – – – – – – – –

וְאֵי מִזֶּה תָבוֹא אַנְחָתִי יָדָעְתָּ?

אִמִּי נִתְאַלְּמְנָה, בָּנֶיהָ נִתְיַתְּמוּ – –

והמשורר הולך ומצייר את הפרטים הנוגעים לחיי אמו אשר בהם קשורים חייו. בצבעים קודרים וחודרים הוא חושף את דמות האם, ובעוז ביטויו הוא הופך את כל אשר מסביבה למסגרת אחת שחורה וזעומה, הסוגרת גם עלינו ביגונה הגדול.

מלבד “יתמות”, שירת הברבור של ביאליק, “שירתי” היא השיר האינדיבידואלי ביותר שהשמיענו כינורו. עדים אנו כאן ללידתו השניה של המשורר, לידת נשמתו מתמצית מכאובה הנפשי של האם, זו אשר “בדד ובאין נשק עמה, עזובה לנפשה ולכשלונה, נפתולי אלהים נפתלה יום יום את מרי גורלה”.

וככל שמתרחק והולך המשורר מקן ילדותו ומבית אבא־אמא, כן מזדככת שירת־הוידויים שלו וכן תתבהר תשוקתו להתקשר עם אותה דמות־היגונים הראשונה – האם.

ב“הכניסיני”, הרך והנוגה בשירי הנפש הביאליקאיים, זה ההימנון המזוקק לענות ענוים קדושה, אין זכר עוד להריאליזם הקודם הרוה דמע ודם. כאן נהפכו הבכי והאנחה לניגון נשמה חרישי. חרש חרש מפכה פה מעין הצער הטהור, דומם דופק המשורר על שער הרחמים והאהבה הנעול:

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ

וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,

שעה של בין־השמשות בעולם, והמשורר עומד ותחנונים ידבר –

וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי

קַן תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.

ממרחקים הוא בא, כנף ימינה השבורה של השכינה על ראשו, והוא מתדפק: הכניסיני! לאם־האחות הוא מגלה את סוד יסוריו:

אוֹמְרִים אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם

מַה זֹאת אַהֲבָה?

בסתו שנת תרע"ו, בשנה השלישית למלחמת העולם הראשונה, יצר ביאליק את השיר הצנוע והבהיר “אחד אחד ובאין רואה”, שיר־וידוי, נובע כמו מתוכו אל תוכו… כל ניב בשיר הזה ניצוץ של כאב הוא, שהתמלט מאש חייו של המשורר. יצירה זו, שנוצרה תחת רושם הטרגדיה הגדולה של האנושות בכלל ושל עם ישראל בפרט, – מטעימה אותנו את טעם חייו של ביאליק עד היסוד בם. צמצם, כביכול, המשורר את עצמו וקיפל תחתיו את כל עולמו בחייו, למען נוכל לראותו ראייה אחת ממצה, משל לראיית הברק, שאין לפניה ולאחריה כלום.

ובעשות המשורר את חשבון נפשו לא ישכח להעלות על ראש תפילתו את האם, ועיניו התרות מופנות אל עבר פניה, ולאורם הוא מכון את דרכו:

וּנְוֵה הוֹרַי הַדַּל, קַן־מִבְטַחִי וְאֹהֶל שְׁלוֹמִי,

מְעוֹן אוֹר פְּנֵי אֵם, מַחֲבֵא כְּנָפָהּ וְצִלָּהּ,

אוֹצַר נִיחוֹחֵי נְשִׁיקוֹתֶיהָ וּמַצְפּוּן רֵיחַ חֵיקָהּ – – –

ואחרי סיבובו הגדול בעולם במשך שלשים שנה, הוא נמצא יום אחד שוב בבית אמא, וראה: בבית לא נשתנה כלום, אף נטף מר אחד לא נגרע מכוס היגונים שינק עם חלב האם.

פנים אל פנים הוא נפגש בחזונו עם אמו והיא כאז כן עתה “באלמנותה עניה מרודה”… ו“בביתה לא נר ולא סעודה”. תרס“א ותרצ”א נפגשות, זקנה ובחרות מושיטות יד זו לזו…

השיר “אמי, זכרונה לברכה”, שנכתב בלונדון בשנת תרצ“א, הוא לכאורה מעין נוסח אחר של “שירתי” משנת תרס”א, ולא היא. אין כאן חזרה על עצמו, כי אם חזרה אל עצמו: שב המשורר אל האכסניה שלו, וכמשלים את מעגל חייו יסיים באותו המוטיב שפתח בו. ביאליק מופיע כאן כאמן הבלדה; היכולת של המשורר לבשה כאן פשטות עליונה. אכן עלה המשורר ועלתה האם אתו: לא אשה חלשה ורשה לפנינו הפעם, כי אם אמא־לביאה, הנלחמת את מלחמת חייה בגבורה והיא מעיזה להטיח דברים כלפי מעלה.

ונצחון הדמעה הנאמנה, שביאליק ניבא לו כל ימיו, בא:

אָז תִּשַּׁל מִלְּחִי הַצִּדְקָנִית דִּמְעָה עוֹד אַחַת בּוֹעֶרֶת,

רְסִיס אֵשׁ לֶהָבָה,

וּבְצָנְחָהּ, וַיִּפֹּל בַּבַּיִת אוֹר מִשְׁנֶה, כִּי נִצַּת

הַנֵּר אֲשֶׁר כָּבָה.

באחרית ימיו זרח לו למשורר אור הנצחון הזה באור פני האם:

כִּמְעַט פָּקְחָה אִמִּי עֵינֶיהָ הָעֲשֵׁשׁוֹת וָאֵרֶא:

אוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים שָׁם יָהֵל,

כִּי נָשְׁקָה הַשְּׁכִינָה עֲלֵיהֶן. – תַּעֲמֹד זְכוּת הַצַּדֶּקֶת

לָנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל.

והיא שעמדה לו ולשירתו הנאמנה.

האקורד הנמרץ והנהדר ביותר ביצירתו הוא שיר הפרידה מאמו, שיר השירים אשר לאמו.

צליל קדומים של ימי התנ"ך לשיר הזה, כולו שאגת נפש אדירה, נפש שהתחזקה והתאמצה רק עוד פעם אחת לפני היאלמה לנצח. מה מרעידות ומחרידות הן השורות האלו:

וְאוּלָם יֶתֶר הוֹד וּתְרוּמַת כָּל יִפְעָה צָפַנְתִּי לָךְ וּלְמַעֲנֵךְ,

הָעֲלוּבָה מֵאִמּוֹת וְהַמְעֻשָּׁקָה בַנָּשִׁים, אִמִּי סְגֻלָּתִי!

אֶת כָּל־יְקַר חַסְדֵי יָמַי אַקְרִינָה אֶל עֵבֶר פָּנַיךְ

וְנָהַרְתְּ דּוּמָם, כִּצְּפִירַת שַׁחַר בְּגַלְגַּל חַיָּי.

ובהאזין לבנו לקול האחרון הזה, קול משורר אדיר, תשעינה העינים פתאום אל דמות נוגה אחת, העולה בהוד יגונים צרוף, והדמות – דמות אם המשורר היא, אשר את כל יקר חסדי ימיו נחל ממנה, ועתה, בערוב יומו, הוא משלם לה, כביכול, כגמולה, והוא מקרין בחזונו את אור נפשו הגדול אל עבר פניה המעונים. ומאורה, אור פני אם קדושה, גם לנו אור.

---

לאור נר המתמיד

מאת

משה בן־מנחם

באמת אמרו אין שורה בשירת ביאליק שלא נתמצה ענינה בדרך פרד"ס, ולא נחקר סודה עד היסוד בה. מה לעשות עוד לעץ חיים זה, העומד עד היום בלבלובו הראשון, ולא עשו בו המבקרים והמחקרים לשיטתם?! דומה, יצירה מופלאה זו – כבר נחשפו שפוניה, נבעו ניביה כולם, ולא נשתמרה אף מלה שלא הלמוה, ודורשי סתומות ושתומות לא נזקקו לצורתה!

ואף על פי כן, כל השונה משנה זו הוא לרוב בבחינת תנא ושייר, ויש שמשייר יותר מדתנא, והעיקר, העיקר נשכח. שכן שירה גדולה היא תמיד סוד ליוצרה וסוד לאוהביה ותמיד היא אומרת: שוב והתפלא בי! כמוה כיופי הנצחי, שאין למצותו ואין לבוא עד חקרו וככל שמוסיפים להסתכל בו מוסיפים לתהות עליו, לתעות בו כבמבוך, ותמיד הוא מעורר בלבנו כיסופים על משהו טמיר ונעלם, שאינו ניתן לתפיסה ולהשגה.

אמנות גדולה – הודאי והמופלא משמשים בה בהרמוניה ואלה מעוררים בנו את ההפלאה שאינה מתמלאת לעולם; כמוה כאהבה, תמיד נצמא לה ולא נמצא חידתה לעולם.

עיון מתוך אהבה חדשה בשירת “המתמיד”, יגלה לנו כי רוב הסמלים והמשלים המושרים בלהט נעורים ב“מגלת האש”, כתובים ולהובים באש האהבה וההקרבה גם במגלת האיש – “המתמיד”, ואין בזו שלא נרמז לו בזו; כך שנוכל לומר בודאות, ששתי המגלות מסכת אחת הן – ספר מלחמות של נער עברי הנשרף באש נפשו, וכל עצמו אינו אלא מופת ודוגמא של מעלה ללבטי עמו בגולה ולהויתו הנכאבת והנלהבת.

סמלי “המתמיד” העיקריים – מהם? – “גחלת לוחשת”, “אגם נרפש עומד”, “צללים”, “חשכת הלילה”, “כוכבים”, “כנפי השחר”, “השמש”, “אלון קרח”, “זריחה”, “שקיעה”, “שיח־צפור”, – וכל אלה מופיעים בצבעים עזים יותר ובתאור לוהט ובולט שבעתים, גם ב“מגלת האש”, יצירתו המאוחרת והמובחרת של ביאליק.

“כל הלילה רתחו ימי להבות והשתרבבו לשונות אש מעל הר הבית / כוכבים נתזו מן השמים הקלויים ויתכו רשפים רשפים ארצה”. / כך פותחת שירת “מגלת האש”, החוצבת להבות אש משחור הלילה ומסתוריו. וגם ב“המתמיד”, העלילה וכל סמליה היא על רקע הלילה: “ובצאתך יחידי לעתות בלילה – – – " גם כאן אור, “אור נר מתמיד כהה”; גם פה “כוכבים נוצצים”, אלא שקנה־המדה כאן הוא בזעיר־אנפין, כשם שהנקודה המרכזית ב”המתמיד" – בית המדרש – היא מיניאטורה לעומת נקודת השרפה שב“מגלת האש” – בית המקדש! בשתי המגלות עומדים במרכז שני בתי ישראל, והם בוערים בשלהבת יה, ובשניהם התלבט והתלפד אותו נער־נזיר שנפשו אבדה בנפשו! אכן פרשנות והבאת פסוקים ומקבילים משתי היצירות המקבילות, אך למותר יהיה לבני דורו של ביאליק! שכן שתי השירות הגדולות הללו עודן בוערות בלבנו כנתינתן, ועודן נקראות עד היום בנפשנו מאליהן! אנו נשוב ונזכור כאן אך ורק אותם הסמלים הברורים ביותר, שהם כמו הדים רחוקים משירת “המתמיד” – השלב הראשון בשירי הקודש של חיים נחמן ביאליק משורר לבנו, משורר האהבה בקודש.

האין ה“גחלת הלוחשת” ו“גחלת ד'” מאור אחד? האם לא אש גדולה אחת ממזבח אחד מלהטת את שתיהן? האם לא מראש נזרו של אריאל־ישראל, מתלתליו הבוערים, נאצלו ונצלו ניצוצי פליטה אלה? “האי השומם” ב“מגלת האש” ו“האגם הנרפש העומד” של “המתמיד” – שטח גיאוגרפי אחד הם, אדמת קדש כאובה אחת אשר במדבר העמים, אדמת נכר, שיבש שרשה ותמש מכבר מעשות פרי לעם תועה.

“אילת השחר” ו“השחר” מנצנצים בשתי המגלות באוֹר מסתורי אחד, שמשלו – ליקוי מאורות בשמי ישראל הקלויים, המדמדמים זה דורות על דורות בזהרי השקיעה והזריחה, ואין לדעת אם יום הוא אם לילה. ואף הוא “הנער החושק בתורה”, זה הבחור האומלל־המאושר, שהכוכבים רמו אותו, והשמים התנכרו לו ושאול חטאו לו, – בבואתו הממאירה והמאירה כאחת, האם אינה נשקפת לנו אף היא מתוך תהום המגלה המרה־המתוקה, זו הזועמת כתהום ונוהמת כיונה, והוא דומה בכל לאותם שני העלמים השוים בקומה ובגבורה ושונים במראה פניהם ובעיניהם, ובכל זאת אינם אלא שנים שהם אחד, כשם שחברם, הנער המתמיד, אינו אלא אחד שהוא שנים?!

דו פרצופין ברא המשורר את “המתמיד”, ושתי נשמות נתן בו: נשמה אמולה ונשמה גאולה, נפש יוצרת, בונה, פועלת גדולות, ונפש עקרה, סותרת ושוקעת ביאושה. שאגת הכפיר ויללת כלב המדבר משמשות בערבוביה בשירת חייו של בכור שירו של יצירת ביאליק.

– “מי ידע ידוע, אם לא כי אקריבה את נפשי ומאודי על מזבח התורה!” – שבועת קרבן עולה על מזבח האהבה הקדושה, הפורצת ועולה מתוך “מגלת האיש” בשאגת ארי פצוע! ואמנם אחד הוא הרוח המפעם את לב המתמיד בפנת הישיבה ואת לב “העלם” האובד, אשר הגלים הזדונים הקיאוהו אל ארץ רחוקה – ארץ הגלות. שניהם – יסורי אהבה, חבלי יצירה של האישיות המעונה, ממרקים את נפשם. כי כך הוא גורל היוצר, – תמיד הוא בתהליך של התהוות והתלהבות, מתאוה ומתהווה הוא כאחד, נאבק עם גורלו, וכל ימיו הוא נקלע בין הספק המענה והסיפוק המהנה; עולה הוא ויורד חליפות בסולם אלהים, העפלה ומפלה אוחזות האחת בעקב חברתה, ובריחה מגורלו ובחירה בו – הן המניעים העיקריים במעשה יצירתו.

אם נבדוק את “המתמיד” לאור נר נשמתו, נמצאהו בבואה נאמנה של צור מחצבתו: כפילות זו שבדמותו ומהותו, מסמלת במפורש את השניות הממוזגת שבהוית ישראל, העולה יורד בהר אלהים. והוא גם “תולעת יעקב” וגם “גאון ישראל”, “כעפר הארץ” ו“ככוכבי השמים”. וקרע־רקע זה מהווה קרקע היסוד בשירת ביאליק הלאומית והאידיבידואלית גם יחד; שהרי הבכיה והתחיה במאמר אחד ניתנו ביצירתו, ואינן אלא נגון אחד באופנים שונים.

שלוש תכונות יסוד משמשות בהרמוניה בנשמת “המתמיד”, שלוש מדות, שבאו לו בירושה משלושת אבות העולם, והן גם מהוות את ייחודו ויעודו של “המתמיד” באומות – ישראל. ואמנם בגלל הנאמנות, ההקרבה העצמית, וההאבקות הנצחית, היה ישראל מוזר וגם חידות לעולם כולו. “הענקים גבהי הקומה נלחמו בו בעוז, בקרדום ובחנית עלו עליו לגזול מזרועותיו את הלוחות”, – את עליונותו וכליל תפארתו – אך לשוא! ענק הרוח החושק בתורה, מנצח המקום והזמן בהתמדתו הרבה. איש אש־התמיד, הפלאי, אשר שלהבת יה בוערת בלבו תמיד, הכניעם בענות צדקו, בנאמנותו ללוחות, ערכי האדם הנצחיים; והם – ענקי החרב והקרדום, כרעו לרגליו; “מרוֹממוּתוֹ הס! כּמוֹהוּ לא קם!”

אכן, שניהם – הנער ההוגה בתורה ו“העלם” השוגה באהבה, נצחו את הכוחות האפלים שהתנכלו להם באפלת הדורות, ושניהם זכו לברכת שמים, – הלא היא ברכת אלהים לאנשי הפלאות, היחידים הגדולים ויתוֹמי העולם, התועים בדד בתוך ערפלי הימים, והם סוללים בכף פעמיהם את השבילים הראשונים לראשי ההרים. שמים חדשים ותכלת חדשה הם בוראים לעולם, והם השומרים הנאמנים לצלם אלהים בעולם! אור אחד לעיניהם של הכואבים הגדולים והאוהבים הגדולים – אור האמונה, אור ההקרבה העצמית. ואבוקת המאבק הגדול על המקום והזמן בידיהם – שני ממדי עולם אלה, שישראל נאבק אתם מאז בחירתו הגורלית להיות עבד אלהים ואור לגויים.

נר גדול הדליק המשורר בשתי המגלות על ראש יצירתו, ולאורו נראה כיום את ישראל כמגדל אור בחשכת הימים –

אָז רֹאשׁ עַמִּי אַחַז מַה שַׂגִּיא, מַה כַּבִּיר,

שִׂיא חָסְנוֹ וְעֻזּוֹ בַּשְּׁחָקִים:

אָבִינָה אַחֲרִיתוֹ, כִּי עַם זוּ תּוֹלַעַת

עוֹד יָשֹר וְיוּכַל עֲנָקִים.

היתה הגחלת הלוחשת לשלהבת יה, והנר הישן – לאור חדש!

---

בעקבות הילד והגדי

מאת

משה בן־מנחם

א

בשנת תרל“ג, בחודש העשירי, בעשרה בו, במזל גדי, העשירי בי”ב המזלות, ולדברי חכמי התכונה: “כאשר תגיע השמש לראש נקודות הגדי, שם תעמוד ותפסיק להתרחק ממנו יותר” – נולד חיים נחמן ביאליק.

מכל חיות הבית שבעיירה היהודית נתחבב על חנ“ב ביותר הגדי דזבין אבא. רוב שירי הילדים נולדו ב”מזל גדי". וגם כשגדל המשורר זכר לו לגדי את חסד ילדותו. הנמר והגדי – העז ביותר והרך ביותר – כרוכים ירדו לשירתו של ביאליק. התוכחה והרחמים, הזעם והאהבה, תמיד השלימו זה את זה, והעולם שבלבבו אחד היה.

הגדי הזה, שהילד מתרפק עליו ודילוגו אהבה על המשורר, אינו אלא אחד מסמלי החסד בחזון ילדותו של ביאליק. הוא חברו הקרוב ביותר של אותו “הילד העזוב לנפשו, רך ויחיד וחולם”, והוא אח “לבת היחידה לרקיע התכלת – עב יחידה, לבנה וקטנה”.

ב

הגדי הוא בן־בריתו הנאמן של גדי, בהקיץ ובחלום הוא שעשועיו:

בֹּאָה נִכְרֹת שְׁנֵינוּ בְּרִית

אַתָּה תִּהְיֶה לִי עָמִית.

גְּשָׁה וּשְׁקָה־לִי, לֹק אֶת פִּי

גַּדִּי גִדְיִי, גָּד־גְּדִי.

שירת ביאליק יונקת מטוב המקורות, ראשונים ואחרונים: משירי העם, מאגדותיו, מתפילותיו ומפיוטיו, מקדושת השבת, משמחת החגים והמועדים, ומן התורה והעבודה של ישראל.

ברית כרותה בין חד־גדיא דזבין אבא, ובין הבן היחיד של אבא ואמא. את מיטב שעשועי לשונו ואת מבחר קישוטי סגנונו בציור, בתיאור, במשחקי מלים, בצליל ובמליצה, שיקע המשורר בדמות הגדי החביב עליו, למען ייצא מעולה ומושלם בכל המעלות הטובות ומתוקן לתעודה.

לא נלאה ביאליק להפוך בתיבת גדי, לסלסל בשלוש אותיותיה הקלילות, ולא פסק לזמר את התיבה הזאת, והכל כדי להגדיל הגדי ולהאדירו בעיני חברו הילד. “גשה ושקה לי” – צליל קליל זה הלא מן התורה הוא, ויצחק אמרו לבנו הקטן, שבאחרית הימים היה לבנו בכורו של אלוהים. שיר הילדים של ביאליק הוא בראש ובראשונה רעיון מוסיקאלי, ומטעם זה מיטב הצליל והחרוז תופסים בו מקום נכבד מאוד. סיפור המעשה הוא תמיד פועל יוצא מן השם־הנושא, ויש והשיר כולו סובב על ציר אחד: “שה”: –

שֵׂיִי, רֵעִי, שֶׂה בֶּן־כֶּשֶׂב –

טְלָפָיו זָהָב, צַמְרוֹ כֶּסֶף,

בֹּקֶר יֵצֵא שֶׂה בֶּן־כֶּשֶׂב

לִלְקֹט פִּרְחֵי־אוֹר בָּעֵשֶׂב.

וּכְחֹם הַיּוֹם – בֶּן־כֶּשֶׂב

בְּדֹלַח יֵשְׁתְּ מִנַּחַל־כֶּסֶף.

וּלְעֵת עֶרֶב – שֶׂה בֵּן־כֶּשֶׂב

אֱלֵי מִכְלַת שֵׁן יֵאָסֶף.

אכן חמדת אידיליה כאן, שיסודתה במראות טבע צנועים ונלבבים. שלושת המוטיבים העיקריים בשירת הטבע של ביאליק: אור, מים וצומח, מרוכזים בשיר זעיר זה. גם הזמן, בוקר וערב, לא יחסר בו. אף המעשה החביב כל כך על ביאליק, והמנוחה הנעימה שלאחר המעשה, ישנם כאן; והרעיון המוסיקאלי מובע עד היסוד בו. אבל הרעיון המוסיקאלי אינו כאן תכלית לעצמו, אין רעיונות ערטילאיים בשירת ביאליק. השה בעל־מעשה הוא, וגם בארמון השן לא ישכח את חברו הטוב – את הילד. באחד הימים “שוֹב ישוּב עמוּס כּל טוֹב / פרי וּמגדנוֹת לרוֹב / צמוּקים מלא הדלי / יביא שי לך הגדי”.

הדלי הוא בן לוויתו של הגדי, ולא מפני סמיכות החרוז, אלא משום שבן מזלו הוא, – שניהם ממזלות הדרום, והם שכנים ל“דגים”; ולמזלם קרובים גד ודג גם בלשונם, וסמוכים הם כמו כן במזל־ברכה שלהם, והוא, כמאמר הראב"ע, “מחובר בחיבור עליוֹנים במזל גדי, שהוא שנים עשר למזל דלי – מזל ישראל”.

“צמוקים מלא הדלי” – והרי “חיבור עליונים”, והחוט המשולש: גדי־ילדי־דלי, שוב לא יינתק ברוב שירי הילדים של ביאליק, שבהם צלל המשורר לא רק אל נבכי ההווייה של ילדותו, אלא גם חשף את האור הגנוז שבילדות־אנוש בכלל.

ג

רק משורר גדול באמת יכול להיות משורר־אמת לילדים. ואכן, שיריו הקטנים של ביאליק, כגון: “קן הצפור”, “צפור בגן”, “שתי בנות”, “ברכת המזון”, “באר” וכדומה, מוכיחים את גדולתו של המשורר. לכאורה שירים קלים הם, זעירים, בסך־הכל ח' שורות לשיר, אבל עולם מלא הם לילד. אין בהם לשון מדברת קטנות לקטנים במכוון, וכמעט שאינם מדברים בלשון. נעימתם – אמיתם, אמת של קטני עולם, גלויה ופשוטה, מצויינת באותו החן והנועם השפוכים על צמח השדה, הפרח, האילן, הנחל, הציפור, המצויים בסביבתם של הילדים. הבה נקרא את השיר “באר”, ונשמע מתוכו את קולנו אנו, בעמדנו בילדותנו על הבאר, אי־שם בעיירה או בכפר:

עֲלִי, בְּאֵר, בְּאֵר עֲלִי,

וּצְקִי מֵי פָּז מְלֹא הַדְּלִי.

שֶׂה צַח וָרַךְ, שֶׂה צָמֵא לִי,

יָבֹא וְיֵשְׁתְּ מִמֵּי הַדְּלִי.

החומר רפה כאן, רך, אבל מה טובה הרוח המרחפת על פני הדברים! מתוק האור המצהיר מבין השורות. תום המקרא וטעם סיפוריו שופע מתוך הדברים השמחים והתמימים האלה.

ד

רוחות האדמה של הילדות נגלו על המשורר בפנים שונות; והשה, הגדי, הצפרירים, והגמדים אחיהם – קריאה אחת בפיהם:

אֵלֵינוּ צֵא, פּוֹחֵז, זְרַח הַזְהֵר עִמָּנוּ,

עַלִּיזֵי גִיל יַלְדוּת נָפוּצָה, נְצַחֵקָה – –

והילד צמא־המשובה נענה לקריאה הזאת ויוצא אל פעלו־משחקו, והוא קל וזך כאחיו הקטנים, ועמם הוא מפליג אל ממלכת הזהר, לגן־עדן הילדות, שרק אחת ישת האדם מאורו.

אבל ילדי שירו של ביאליק לא רק רעבי משובה וצמאי אור הם, אלא גם חושקים בתורה על פי דרכם:

וּבְהַגִּיעַ לִי הָעֵת

קְרֹא מִסֵּפֶר אָלֶף־בֵּית,

מִי הַקּוֹרֵא אִתִּי, מִי? –

גַּּדִּי גִדְיִי, גָּד־גְּדִי.

ה“חדר” תופס מקום חשוב בשירי הילדים של ביאליק. אין המשורר רואה מ“חדרים אימה”, כמשוררי ההשכלה. בשירת “יתמות”, בפרק האחרון “פרידה”, מתרפק המשורר על זכרו של ה“רבי” שלו, וקשה עליו הפרידה מביתו לא פחות מאשר מבית אבא. דומה, מתוך “אשנב זה שהציץ במה שלמעלה ממנו”, הציץ ביאליק תמיד על “בית המלמד” בשירי הילדים שלו, ובאורו הצח ראה את הילדים הלומדים בו תורה. כי הגדי קונה לא רק “סחורה”, אלא גם תורה. אבא קנה את הגדי, והגדי קנה לו חבר, את גד, ושניהם הולכים יחדיו לבית הרבי.

עֵת לְשַׂחֵק בַּגַּיא / וְעֵת לָשֶׁבֶת לִפְנֵי אֲדֹנָי!

הילדות, לפי ביאליק, אינה מין נוסטאלגיה על מה שהיה ואיננו עוד, דבר אבוד שהמשורר מתרפק עליו כעל ימים טובים שהיו ולא ישובו עוד! לו כך היה, היו שירי ביאליק כולם בבחינת “זכרונות”, המזכירים את העבר אבל לעולם אינם מעוררים אותו לתחיה, וכל שכן אינם עושים אותו להווה. זה הכלל: לעולם אין “זכרונות” נעשים גופי חיים לזולת. אבל שירת ביאליק היתה תמיד חיים מושלמים בתכלית; העולם שבלבבו לא נתרופף, ואביבו וחורפו חדשים הם, צחים ובהירים כנתינתם. בדוק ותמצא שבאותם ה“כלים הראשונים”, שהוא משתמש בהם ב“צפרירים” וב“הזוהר” – שירי הילדות שלו, בהם עצמם הוא משתמש גם ב“שירי החורף”; ו“האשנב”, שדרכו הציץ אל עולמו לחשוף את אור שבע השמשות, פתוח בשירי הלילה כבשירי האור. רוח אחת מנשבת בו בכל מקום ובכל זמן. מציאות אחת תוססת היו חייו בעת אביבו ובימי חורפו; ומן “המעין הטהור האחד” שאב את יקר חזיונותיו ומיטב שירו לילד. וכמו שיש בטיפה האחת מה שיש בבאר כולה, כך השיר הקל שבקלים כגון “קן לצפור”, מכיל בתוכו את כל סגולותיו של השיר הביאליקאי.

נחזור נא על השיר כולו:

קֵן לַצִּפּוֹר

בֵּין הָעֵצִים,

וּבַקֵּן לָהּ

שָׁלֹשׁ בֵּיצִים.

וּבְכָל־בֵּיצָה

– הַס, פֶּן תָּעִיר!

יָשֵׁן לוֹ

אֶפְרוֹחַ זָעִיר.

קל כנוצה, האף אין זאת? “צפור” סתם, בלי הזכיר את שמה ומראיה, צבעה וגודלה. אבל זהו שיר־ילדים אמיתי, טבעי ונקי מכל ייפוי מזוייף; שיר שאין בו חנופה ושוחד ליצור האנושי שהוא ילד, – והוא אח קטן בתומו ובטעמו ל“הכניסיני”, “צנח לו זלזל”, “יש לי גן”, לאותם השירים הליריים הקטנים, שבהם הגיד לנו ביאליק את כל לבו. מחמשה עצמים – צפור, עצים, קן, ביצים, אפרוח – יצר כאן ביאליק עולם מלא לילד, ובשתי מלים בלבד – “פן תעיר” – עוד הספיק לחנך את הילד לאהבת הבריאה.

השירה האמיתית הריהי עומדת בעיקר על השורה הנמרצה והממצה של המשורר, שבה גלומה עצמותו. ואת זו נתן ביאליק גם לילד, כי בעל טעם ואנין־הדעת הוא הקורא הקטן, והוא בוחר רק בטוב ובמעוּלה.

כשם שנושאי שירתו של ביאליק נושאים את עצמם במיעוטם והמוטיבים חוזרים ונישנים ברוב שיריו, כך גם בשיר הילדים שלו אין “חידושים”; אור, מים, רוחות בוקר, גמדים, תורה ותפילה, עבודה ומעשה, תעייה בעולם ותהייה על העולם, חלום, תום ויתום, כיסופים לעולם שכולו טוב, ועל הכל – אהבת הטבע ואהבת הבריות, – דברים “פשוטים” אלה הם גופי שירתו של ביאליק. משום כך יצירתו שווה לכל נפש, כגדול כקטן. כמעט ואין תופס בה המושג קל וכבד. “זוהר” נחשב לאחד משיריו “הקשים” של ביאליק, וכן, “הבריכה”. שמא מבחינת הלשון והסגנון? אבל שירים אלה נלמדים ברצון ובעונג בכיתות הגבוהות של בית הספר היסודי.

ה

השיר הדרמתי “מעשה ילדות”, הוא ממעשי השיר הגדולים שכתב ביאליק למען הקטנים. בהתרוננות כל מעיני הילדות הברוכים פורצת השירה־השיחה מלב ה“מדברים”. העלילה שוטפת וכולה אומרת ילדות מאירה ושמחה. החרוז העז והנמרץ נוסך על הקורא כעין שכרון של בשורת חג קרוב, והוא נסחף בזרם המעשים המתרחשים לנגד עיניו ונעשה שותף להם.

הוֹ, מַה־נָּעִים, הוֹ, מַה־טּוֹב,

לִשְׁכַּב כָּכָה עַד אֵין־סוֹף,

סְגֹר עֵינַיִם אַף לַחֲלֹם

חֲלוֹמוֹת יָפִים כָּל הַיּוֹם.

היה זה מין מעשה־בראשית לדבר כך, בימים ההם, אל הילד היהודי ואל לבו, ויותר נכון: לתת לו לדבר כך בעצמו אל לבו. מכריעה ב“שיחה” זו העלילה הנמרצת, המתבטאה בתעלולי הילד החולם־הלוחם הראשון בספרות הילדים החדשה שלנו. הילד המתקומם לסדר העולם של המבוגרים, רוצה לדעת מה סח השעון, מה אומרת דלת זו, והוא מתאמץ לפתור את חידת חריקת הדלי ואת סוד שיח שפת הרחוב, ובעיקר – מה דיבר השה מודעו, ומה משיחים העז והגדי – ידידי נפשו מאז. סיפור־מעשה יחד עם מוסר־ההשכל ניתנו פה בהומור מלבב שאין בו אף שמץ מאותו הומור מר של ספרות ההשכלה, שאת טעמם המר טעמו גם הילדים הנחמדים של מנדלי ושלום עליכם.

ההומור של ביאליק בשירי הילדים הוא תבלין של נועם, המחריף את ההנאה מן השיר ומחבב את הילד על הגדולים ועל עצמו. אין כאן לא ליצנות ולא קלות ראש; ביאליק רציני הוא גם בשחוק; היסוד האסתטי והיסוד המוסרי נושאים כאן בד־בבד. ביאליק, ככל אוהב נאמן, מכבד את גיבוריו הקטנים, ואין הוא מקל ראשו כלפיהם. ביאליק כמשורר ילדים מורה הוא בכל דרכיו, מחנך בחסד, להועיל ולהשכיל.

“הגיבורים” בשירי הילדים של ביאליק רובם אין להם שם פרטי: כל ילד מין פלאי הוא, והוא מפליא לפעול בשם הקיבוצי, “ילד”. ואף אין אנו שואלים לשמם, כי הפלאיות נאה להם! סמלים חיים הם, שעליהם אמר המשורר: “יהי חלקי עמכם”. שם מפורש דורש גם עלילה מפורשת, מקום וזמן מוגדרים, וביאליק אינו מספר מעשיות שהיו, אלא יוצר נפשות הוות וחיות. סתם ילד של ביאליק סמל הוא, ואף הוא עצמו סמל היה, כמאמרו: ואני הוא הילד מלאכי!

ובאמת רק ילד־סמל אחד פועל או נפעל בשירתו, ואחד הוא ב“צפרירים”, וב“זוהר”, “ואם ישאל המלאך”, ועוד; ואחרון אחרון ב“יתמות”, ראשיתו של אפוס גדול על “אחד היתומים עזוב אמו ונזיר אחיו – בן איש יהודי מוזג מפרבר הזפתים”.

בניגוד לילד ב“צפרירים” וב“זוהר”, הקטן ב“מעשה ילדות” אינו משוטט בארץ, אלא יושב בית הוא, וביתו – עולמו. אין הוא יוצא לשוח בשדה, אלא כל חפצו לנוח באין מפריע במטה ובחלמא טבא ניחא לו. בשכבו ובנוחו יאמר לנצח את כל יריביו ה“מדברים”, מתקיפם בעוז ובכשרון רב ונלחם בהם בחריפות. פולמסן עז הוא ילד זה, חריף ובקי כאחד העילויים, שומע ומשיב כהלכה ולבסוף מנצח את כולם. אפיו החזק של ינוקא זה, פקחותו ואומץ לבו, הם שחיבבוהו עלינו בילדותנו, ועד היום חיבתנו נתונה לו. לא נטעה אם נראה במרדן נחמד זה את שובבותו ועקשנותו של הילד ביאליק, שנאבק בבית סבו הזקן והקפדן על זכותו להיות הוא עצמו, לחלום באין מכלים את חלום חייו בהקיץ, למצוץ אגודלו, ולפתור לפי דרכו את חידת עולמו.

כל ילד מאמין שיש לו זכות על הבלתי־אפשרי, ובאמת: בזכות דמיונו היוצר הוא הופך כל חלום למציאות, ואם בעל אופי חזק הוא הריהו כופה את רצונו על המבוגרים: קבלו מעשה־ילדות שלי כמעשה גדול!

בשיר זה מתקומם הילד לכל מלמדיו ולכל חכמת הגדולים: השעון, הדלי, הדלת והרחוב, שכל אחד מהם מסמל את המציאות האפורה בדרך אחרת. אין הילד, חכם־בראשית, רוצה ללמוד ולהשכיל מהם! הוא אינו רוצה שיפסיקו את חלומו היפה.

הגדי שקנה לו אבא להיות לו ריע וידיד, הוא שעשועיו של גד, הינוקא הביאליקי. כל עוד הגדי הרך וצח עמו – חלום ילדותו נמשך. והנה יד נוגעת בו, ניתן אות, והשעון מצלצל ומתריע על העת הבורחת כצל:

אַךְ הַשָּׁעוֹן, יִמַּח שְׁמוֹ,

צִלְצֵל פִּתְאֹם; מִן הַקּוֹל

הֱקִיצוֹתִי – גָּז הַכֹּל…

ובדומה הוא אומר בשיר ה“גדי”: “פעם אחת ואני / הקיצותי – אין הגדי!”

ובאין הגדי – הכל בכדי: אין חלום, אין טעם לילדות. השעון, מודד הזמן הקטן, מעמיד את הילד, החי בזמן הגדול על איבוד ימיו… אבל הילד מתמרמר על מורה־השעות הקמצן, והוא מוכיח לו שאין למדוד את החיים במד־יום, במחוגי חוג צר. אין הילד אץ לקום, כי מה לו וליקום הזה? שכב ואל תעשה עדיף בעיניו מכל העשיות, ואין לך מעשה יותר טוב ומועיל ממעשה־ילדות.

הקדמונים ציירו את הזמן “כזקן בעל־כנפיים ועל ראשו מורה־שעות של חול, ובידו מגל גדול”. להודיעך שהמציאות, חיי השעה, מקצצת את כנפי החלום; ומטעם זה צריך לנהוג בחסכון רב בחסרון הזמן. אבל הילד דבק בנצחי, ואינו חושש למגל הגדול של אותו זקן. כופר הוא בחכמת השעון ובמידותיו הזעומות. “הרגעים הקלים לנוע”, מניעים את כנפי דמיונו, ונוא מתנשא מעל למציאות של השעון, הדלי והדלת, הסובבים כולם על צירם ואינם יוצאים ממעגלם הצר. אך, אהה, לכל זמן! ואי־אפשר לשכב כך עד אין סוף ולחלום… יד הרחוב הרחבה על העליונה! והגדי נעלם ושוב אינו נראה, הלך לבלי שוב:

וּמֵאָז אֲיַחֵל דֹּם –

הֲיָשׁוּב הַגְּדִי הֲלֹם?

אַנְשֵׁי חֶסֶד, אִמְרוּ לִי:

אֵימָתַי יָשׁוּב הַגְּדִי?

אך אנשי החסד שותקים ואינם אומרים דבר, שכן יודעים הם:

כִּי רַק אַחַת יֵשְׁתְּ הָאָדָם מִכּוֹס הַזָּהָב

וַחֲזוֹן זִיו וָזֹהַר לֹא יָקוּם לָאִישׁ פַּעֲמַיִם…

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

אֲשֶׁר רַק אַחַת תִּזְכֶּה לָהֶם עֵין הַיֶּלֶד – וְלֹא יוֹסִיף.

---

הילד כאמן

מאת

משה בן־מנחם

א

בשירי הילדים, מחזיר המשורר תכופות את הילד ל“עבי היער”. מי ילד אמיתי, בעל דמיון ואוהב חופש ושעשועים – ופלא־היער לא יקראנו בקול ובלחש, בהקיץ ובחלום?! והילד, שמשורר הוא מטבעו, וכמו מצפה הוא תמיד “לגלוי שכינה או לגלוי אליהו”, הולך־בורח ליער, לגן העדן האבוד, ושם הוא שומע כבראשונה את קול אלהים הקורא לו, “בת קול אל מסתתר”, המתפוצץ פתאם מן הדממה הקדומה: איכה?!"

ויציאות הילד אל היער שתים הן: יש והוא יוצא היערה לשמוע את “שירת הצפרים ביער” המתנות את תהילת אלהים:

אֶל הַיַעַר יָצוֹא יָצָאתִי,

קְהַל צִפֳּרִים שָׁם מָצָאתִי,

קְהַל צִפֳּרִים גְּדוֹלוֹת, קְטַנּוֹת,

כֻּלָּן יַחַד שִׁיר מְתַנּוֹת.

פָּתְחָה אַחַת וְאָמְרָה: פִּי!

עָנוּ כֻּלָּן: פִּי, פִּי, פִּי!

תְּהִלַת אֲדֹנָי יְדַבֵּר פִּי!

והילד עונה אחריהן: “הנה אל ישועתי!”

ויש והילד בורח מן הישוב אל היער, בורח מאלהים, מתורתו; כי “עיר פרא אדם יולד”, והפראות היערית הקדמונית מונחת בטבע “יצרו הרע!…” אלפי דורות של תורה וחכמה, חינוך, תרבות, אומנות ואמנות, לא עקרו מלבו את רצונו לעשות את הישר בעיניו, שהוא תמיד לרעת הזולת.

בין שני היצרים האלה – בין העיר והיער, התרבות של הישוב והפראות שבחיק הטבע המופקר, נקלעת נפש הילד בשירי הילדים של ביאליק. ועל שניות זו מעמידנו ביאליק בשיר התמים והפשוט – “הנער ביער”, “מעשה נורא בנער שברח מבית־הספר ליער”; וכנגדו – השיר המלא פקחות ילדותית ושנינות קונדסית: “קטינא כל־בו”: מעשה בנער קטן אמן בכל חרושת, “מזיק” בעבודה ובמלאכה, ידי זהב, בנאי ואדריכל, סייר ותייר גדול, – דוגמה של מעלה לילד היוצר.

לכאורה, “הנער ביער” שיר ילדים פשוט הוא, ואם תרצו הרי זה אגדה עם סיום טוב, – “גילוי אליהו”, “קפיצת הדרך”, ותוכה רצוף רעיון “התשובה”, ככתוב בסוף השיר הזה, הפותח בבריחה ומסיים בברכה, בעליה לתורה וברכת הגומל! וגם מאכל התאווה של ילדי ישראל לא יחסר בה:

וַיִגְדַּל לְתוֹרָה

וּלְמַעֲשׂים טוֹבִים,

וַיֹאכַל כָּל יָמָיו

צִמּוּקִים וַחֲרוּבִים!

הכל כנהוג בשיר העם הטוב, עם “מוסר השכל” באחריתו! אבל המעמיק להסתכל בנפש “משה בן החמש”, שבהגיע העת להשכים לתורה – השכים וברח ליער, ימצא שכאן קיפל ביאליק את כל תורת האדם, הבועט בכל פעם מחדש בתורה האלוהית שקדמה לבריאת העולם, ושבזכותה נברא וקיים העולם! האין מלחמת האדם באדם, שבה הוא הופך את הישוב למדבר שממה, מחריב את אשר בנה במו ידיו במשך דורות של יגיעה ועמל, מעין חזרה לסורו – להפקרות ולפראות שלפני מתן כל התורות האנושיות? הנה קם אדם־ילד היער והורס את העיר שבנה אבי כל בונה עיר לאלהים – חנוך המחונך!

בן חמש למקרא, והנה:

מֹשֶׁה בֶּן חָמֵשׁ

הִגִּיעָה הָעֵת

הַשְׁכֵּם לְתוֹרָה

וּלְמֹד אָלֶף־בֵּית.

הִשְׁכִּים הַַנַּעַר

וּבָרַח לַיָּעַר.

שני מיני אלפא־ביתין ישנם בשירי הילדים של ביאליק: אלף־בית בשער ואלף־בית ביער! הראשון אומר: “אלף, בית, גימל, דלת, / מי החכם הוא ימלט!” לאמר: אין חכם אלא בחכמת הבורא, במעשים טובים ובדרך־ארץ, בחינת “ד' קנני ראשית דרכו, קדם מפעליו מאז”. והיא, החכמה, קוראת: ואהיה אצלי אמון – אמן! התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה. ואלף בית זה למד וקיים “קטינא כל בו”, האמן הגדול. אלף־בית בונה זה הוא מתורתו של “מיכה אומן יד” – ריע המשורר בקצה העיר. גם איש “המכונית”, בן החיל, הנהג, שקולו הולך מעמק ומהר, מעיר ומכפר, והוא הוא “הילד השני”, החדש, שהאידיאל שלו כיבוש מרומים, מעמקים ומרחבים במעשה מוכני – בטכניקה! תהיה דעתנו מה שתהיה על הטכנולוגיה, אבל אין לשלול מקטינא כל־בו וחבריו, אומני היד והרגל, את זכותם לעבוד וליצור ולבנות את העולם לפי נטיתם! לא כן האלף־בית השני, זה משל קין הוא, האדם־החיה, והוא מלמד:

אַרְיֵה, בַּרְדְּלֵס,

גָּמָל, דֹּב הוֹמֶה,

וַמְפִּיר, זְאֵב, חֹלֶד

טִגְרֵס וְכַדּוֹמֶה.

שם ביער העד שמע הילד הבורח “מחרוזת ארוכה, על־פי אלף־בית, / וכמעט יצאה נפשו מפחד ומת”. הלא היא תורת הג’ונגל הישנה־חדשה כי “האדם לאדם – זאב”.

אך חלילה לו לביאליק המשורר העברי הגדול והמחנך הדגול להשאיר את הילד ביער שכל תורה ומוסר יהודי זרים לו! בצר לילד הבורח, כי אימי היער הסוער והבוער כיתרוהו, הרדיפוהו, צעק הנער לאלהים הטוב והרחמן; ואלהי ישראל, השומע תפלה, שמע בקול הנער: “והנה איש שיבה בא מן ההר / איש שיבה וענו, / ופני מלאך פניו!” היה זה אליהו הנביא, זכור לטוב, המשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבות, והוא השיבו לישוב, לבית אביו למוסר ולתורה:

וּבְאוֹתָהּ הַשַּׁבָּת – / הִיא שַׁבַּת שִׁירָה – /

בֵּיתָה הַכְּנֶסֶת הָלְכוּ בְיִרְאָה.

מֹשֶׁה שָׁם הוֹדָה / לְאֵל גּוֹאֵל וְחוֹמֵל,

עָלָה לַתּוֹרָה וּבֵרֵךְ “הַגּוֹמֵל”.

נשאר המשורר נאמן לבית מדרשו הישן, מקדש אל נעוריו, הוא הבית הנאמן שכל הדרכים מכל יערות העד ומערות פריצי אדם מובילות אליו! שכן למדנו המשורר שהוא מחבא רוח איתן, וכל בריחה מעמק עכור, מערבות הזאבים ומהררי הנמרים, היא שיבה אל חיקו וחוקו הנאמנים:

וַאֲנִי יָתוֹם נִדָּח, עוֹלַל טִפּוּחֵיכֶם,

אֻמְלָל, בּוֹשׁ וּמְנֻצָּח, שָׁב שֵׁנִית עָדֵיכֶם.

“ותם כל המעשה, נשלם ואין יותר”. כך מסיים המשורר את מעשה השיר “הנער ביער”, שחזר בעזרת אליהו הנביא ליישובו של עולם אבל באמת תם ולא נשלם סיפור הילד, ורבים ויפים הם הדברים בלב המשורר, ההולך בעקבות הילד היהודי, במקום אחר; הבה ונצא בעקבותיו ונקשיב לדבריו הנאים.

ב

גדולה מלאכה בשירי הילדים של ביאליק; והמשורר עוקב אחרי מעשה “מיכה אומן יד”, אחרי נהג “המכונית”, ומתפלא תוך הסתכלות עמוקה בנפלאות “קטינא כל־בו”. מאציל הוא מרוחו הברוכה והבדוחה על הילדים המשוטטים בשדה וביער, – האמנים העובדים הקטנים, העוסקים באמונה באומנותם, והם יוצאים מתחת ידו מתוקנים ומתוקים, מלאים יופי, ומעלים חן לפניו ככל מעשי ידיו של אמן משורר מופלא זה.

הילדים העובדים ביצירת ביאליק, אמנים אמתיים הם, אמנים יהודים, מעין בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, שאלהים קראהו לעשות במלאכת הקודש, וימלאהו “רוח אלהים, בחכמה ובתבונה, ובדעת ובכל מלאכה: לחשוב מחשבות, לעשות בזהב ובכסף ובנחושת”; להודיעך שאמנות שרשה אמת ואמונה, ואין לעשותה בלי לחשוב מחשבות ובאין רוח אלהים.

קטינא זה אינו ניגודו של הילד ב“מעשה ילדות”, שהוא בבחינת “שכב ואל תעשה”, אף לא היפוכו הגמור של “הנער ביער” הנ"ל, אלא השלמה הוא לשניהם: אף הוא בעל דמיון גדול, חושב מחשבות הוא, כיד האומנות הטובה עליו, ואת דמיונו הוא הופך לפעולה כבירה ולמעשה רב.

בשירת ביאליק בכללה מתנצחים רעיונות ורגשות מתנגדים, ואין נכרעה לשום צד, מפני שכל צד הוא על צד האמת הגדולה של העולם אשר בלבבו. “המתמיד”, אף הוא “עובד” גדול, איש העמל הכביר, ועל אף ניגודיו והפכיו אדם שלם הוא ודמות הרמונית בתכלית. אף הילד במסכת הילדות של ביאליק שלם הוא, ודמותו – כליל היופי האחד הוא. קטינא כל־בו, קטן הוא בגופו וגדול במעופו; “ראשון” הוא לפי דמותו ומהותו. שכן “ראשון” לפי הגדרתו של ביאליק, הוא זה המשמש בכלים משלו, מעשה ידי עצמו, והוא יוצר ב“מחובר”. ההר אינו בא אליו – אלא הוא יוצא אל ההר. “ראשון”, אומר ביאליק, פירושו: מגע ומשא עם עצם המקורות, מלחמה ראשונה עם “החומר” הגלמי. ולבסוף הנצחון הראשון של היוצר על הגלמיות. ואכן, אם נבדוק את מעשיו של קטינא, את “החומר” ואת “כלי אומנותו”, נמצא אותו “ראשון” לכל דבר לפי הקוים שהגדירו ביאליק. לא לחינם שמו במדינה: “קטינא כל־בו, כל־בו קטינא!” לפי פריו אנו מכירים אותו; שלא רק אמן יד בלבד הוא, אלא גם, ובעיקר, חכם־לב ובעל מוח. ברוחו הכבירה הוא מתגבר על כל המכשולים והנחשולים שבדרכו, ומגיע תמיד בשלום למחוז חפצו. הכל גומרים עליו את ההלל, מתפלאים להישגיו הגדולים, ממש כמו ל“המתמיד” העושה גדולות בעבודת הבורא – בלימוד התורה, והכל מתברכים גם בו:

ובמדינה עברה רינה: / אכן, גדולים מעשי קטינא.

אין המשורר מקפח שכרן של בריותיו.

נערים בני חיל הם אמני היד והלב של המשורר!

---

דמות העירה בשירי העם

מאת

משה בן־מנחם

א

כדוגמת סופרי ההשכלה, ובראשם יל“ג ומנדלי, לא ראה ביאליק אידיליה בעירה שבתחום המושב, ולא הסתכל בה מתוך אספקלריה מצוחצחת. מרובה מידת הדין על מידת הרחמים בראיתו את העירה; ולא רק את “עיר ההרגה” יסר המשורר קשה, אלא גם על העירה של כל ימות השנה לא הגיעו רחמיו. אף “בעלי הבתים” של עיר לישטינא הם בבחינת “עלובים הם מקצוף עליהם ואובדים הם מרחמם!” את כל חיצי לעגו השנונים שלח המוכיח בשיר בבטלנותה ובדלותה! ו”מוניטין" הוציא לה – “טלאי על גבי טלאי!”

פני העירה הם פנים צמוקים ומצוררים, ודמותה “כיתום עלוב, אשר שכחו מתי חסד תת לו כסות לחום…” בכל פנה שהוא פונה – גלות מרה ודלות שחורה, ויומם ולילה עירה זו אוררת יום מחר, תמול; ובהקיץ ובחלום היא קוראה תגר על הכל. ואין בין השיר “תיקון חצות” לבין שיר העם “מי יודע עיר לישטינא”, אלא שנוי סגנון בלבד ותפיסת לשון אחרת; שכאן “בכה תבכה כל העיר”, וכאן צחק תצחק צחוק מכאיב לב; ברם הרקע בשניהם הוא מין סתו עכור וסגריר נוגה, כמו שהוא אומר בשיר הפתיחה שלו, הוא שיר הקדשתו למשורר:

בְּיוֹם סְתָו, בְּקֶרֶן חֲשֵׁכָה, נוּגָה מְצָאתִיהָ,

וּלְבוּשַׁת אַלְמְנוּת אֵלַי בַּמַּרְאֶה הִתְוַדָּעָה – – –

ואם נקביל זה לעומת זה: את שיר היחיד לשיר העם, נמצא שבאורח חייו, ביצירתו, “הנשגב והנלעג נעו מעגלותם יחד”:

וִישֵׁנֵי חֹשֶׁךְ עַתָּה אוֹרְרִים

בַּחֲלוֹמָם אֶת יוֹם מָחָר, תְּמוֹל –

הוֹי, שְׁלוּ קַבְּצָנֵי עוֹלָם, שְנוֹרְרִים!

וּרְאֵה חֲלוֹם טוֹב, עַם כֶּבֶד עֹל!

ועל קריאה־תוכחה זו שקרא לעמו יושבי חושך הגלות בתרנ“ח, הוא חוזר, וביתר עוז, גם בתרס”ד, ב“עיר ההרגה”: “לבית הקברות, קבצנים! וכאשר שנוררתם תשנוררו!”

והנה את מחזור שירי העם, או “מעין שירי עם”, הוא פותח בשיר של קבצנים: “מי יודע עיר לישטינא”. ועם פתיחת הבית הראשון אנו נמצאים בתוך העניות המנוולת של העירה, בלישטין־קבציאל:

יֵש שָם נִכְסֵי צִבּוּר – אַשְׁפָּה!

תֵל מִתלַקֵּט דּוֹרֵי־דוֹרוֹת,

דּוֹרֵי־דוֹרוֹת זָרְקוּ שָׁמָּה

בְּלוֹיִים, שְׁבָרִים, חַרְשֵׂי קְדֵרוֹת.

אַשְׁפָּה גְדוֹלָה, אַשְׁפַּת אָבוֹת,

כַּמָּה שָׁקְעוּ בָּךְ עֲבִיטִין! –

הָבוּ גֹדֶל לְלִישְׁטִין

וְנוֹצִיאָה לָהּ מוֹנִיטִין.

והקהל־העם עונה אחרי “החזן”:

הָבוּ גֹדֶל לְלִישְׁטִין

וְנוֹצִיאָה לָהּ מוֹנִיטִין.

הסכם כללי ללא כל ויכוח על דמות העירה, בין המשורר והעם.

כרבותיו הגדולים בספרות העברית וגם בזו שבלשון העם, ביהודית, סבור היה המשורר הלאומי ואוהב עמו, שליצנות של העירה מותרת, ואף מצוה היא שהזמן גרמה. שכן ליצנות שיטה היא המשטה בשוטים ובחוטאים, ויש בה תקנה לעם, והוא מין מוסר השכל המעמיד את האדם, יחיד ורבים, על חסרונותיו ופגמיו מאוֹנס ומרצון. “נכסי צבור – אשפה!” והכוונה – מאשפות ירים אביון!… והמטרה – לפקוח את עיניו של צבור עני ממעש על ידי המוניטין שיוציאו לו, ואם גם ילבינו פניו ברבים! ואם נצרף ל“מי יודע” את השיר “תאמר אהיה רב”, המקביל לו ומשלימו בכל מיני עיטורין של ליצנות ולעג שנון ולא חנון, ונגלתה לעינינו דמות דיוקנה של העירה בשלושה ממדים ושלוש פנים: תולדותיה בעבר, “מדורי דורות”, מעשיה וחייה בהווה, וסכוייה ותקותה בעתיד! והיה הסך־הכל שלה: עניות מנוולת וקבצנות מנוונת, דמות מסכן בזויה.

וכך בכה תבכה כל העירה מלבו ומגרונו של אותו ביש־גדא, בטלן ואובד עצות למופת, הלועג לעצמו מתוך יאוש מר:

אִי מַזָּלִי, מַזָּל רָע!

אֵין לִי הָא וְאֵין לִי הָא.

אָנָה אֵפוֹא אֲנִי בָא?

מָה אֲנִי וְחַיַּי מָה?

נסתחפה שדהו של היהודי בגולה! ואוי לו לצבור היושב על צבורי אשפה, יוצא טלאי על גבי טלאי, והמוניטין שלו: תל אשפה מכאן, וקבצן יושב על אבן ובוכה מכאן.

ב

אך יש אבן טובה עם המשורר – אהבה שמה, ואבן שלמה וטהורה זו שיבץ המשורר לתוך מחרוזת שירי העם שלו, והיא מאירה מתוך האשפה כאותה מרגלית נאה, מאצילה זוהר חדש וגוונים חדשים על חייה של לישטין כולה.

הנאים בשירי העם של ביאליק הם אלה שנוצרו “במזל בתולה” – שירי אהבה פשוטה ועממית, שבנות ישראל העניות והנאות עומדות במרכזם. מזל בתולה טוב הוא גם בעניו; העניות לא נוולה את בנות ישראל בעירה; וביאליק הקרין את כל חסדו לעבר פניה של בת הגלות השופעת אהבה בכסופיה וביסוריה, הבוראה לעצמה שמים חדשים ותכלת חדשה וזוהר חדש! מחזור שירי העם מספרם שבעה עשר, כמנין טו"ב, ורק מיעוטם שירי דאגה וסבל, ואילו רובם תוכם רצוּף אהבה מבנות העיירה. והאהבה בעיירה דברה גבוהה, והלכה בגדולות, ככל אהבה בעולם. כמוה כשירה היא מרחפת עם ענני שמיא ואל הכוכבים תשא עיניה. כי האהבה, כמו הילדות, יש לה זכות על הבלתי־אפשרי.

בֵּין נְהַר פְּרָת וּנְהַר חִדֶּקֶל

עַל הָהָר מִתַּמֵּר דֶּקֶל,

וּבַדֶּקֶל בֵּין עֳפָאָיו,

תִּשְׁכֹּן לָהּ דּוּכִיפַת זָהָב.

והנערה אשר “נפשה יוצאת אל ידידה”, עושה את צפור הזהב לשליח מצוה: “צאי ובקשי לי בן זוגי!” והיא, צפור הפלאים, שכבר בימי שלמה המלך עשתה נפלאות, מצייתת לה לנערה ויוצאת לדרכה להביא את שאהבה נפשה. האהבה היא עזה מן החיים, מן המציאות, המאכזבת לרוב את כל הבוטחים בה. האהבה היא משל, אגדה, היוצרת את עצמה כרצונה. וכל עוד שהיא חולמת היא קימת. באהבה משמשים ההפכים בהרמוניה; מרובים קרעיה וגדולים שבריה, אבל אין לך כלי שלם כלב שבור, ואין לך שלמות כאהבה דוויה; ויפה אמר סטפן גיאורגה:

אַל תִּירְאוּ מִקְרָעִים, מִפְּצָעִים וּשְׁבָרִים,

הַקֶּסֶם הַמְּשַׁבֵּר שׁוּב מְחַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים.

בשירי אהבה אלה הכל כאוב והכל אהוב עד לאושר. רוח של שיר השירים בלשון ובתמונה, בקול ובצבע, בתום ובחום, מרחפת על פני שירה נאיבית זו שהעלה המשורר מבאר האהבה הקדומה. טהור הוא הניב ונקיה הלשון גם ברמזיהם האירוטיים ביותר:

אִמרִי לוֹ: הַגַּן פּוֹרֵחַ,

נָעוּל הוּא וְאֵין פּוֹתֵחַ,

רִמּוֹן פָּז שָׁם יֵשׁ בֵּין עָלָיו –

אַךְ אֵין מִי שֶיְּבָרֵךְ עָלָיו.

השירים העממיים מזכירים לקורא את שירת היחיד של ביאליק, זה יגון היחיד המזוקק, שמשך את חסדו מיסוד האהבה שלא נהיתה ומגזלת נעורים אבודים. לא מעט מן השירים: “עיניה”, “העינים הרעבות”, “איך”, “הולכת את מעמי”, ובעיקר “הכניסיני”, שנעשה שיר של יחיד ושיר של עם, שיקע המשורר בשירי האהבה הנלבבים הללו אשר שם העם נקרא עליהם. אש פרקי האהבה הלוהטים של “מגלת האש”, שהיא בעיקר מגלת האיש ביאליק, בוערת פה ושם בין השורות של “יש לי גן”, “בין נהר פרת ונהר חדקל”, ב“הבטחות שוא”, ועוד. אף על פי שהאחרונים כתובים על דרך השיר המרנין והנעימה הגרוטסקית, והם יותר ציניים מרציניים, ויותר משל עממי מאמת פיוטית, שיר אהבה אמיתיים הם, והמשורר נוהג בהם כבוד וכובד ראש גם במקום שהעם, לכאורה מקל בו לבו.

האהבה האמיתית תמימת דרך היא; דרכיה דרכי עוצב ואכזבה; וכמו בשיר היחיד כך בשיר העם, היא מבקשת ואינה מוצאת, שואלת ואינה נענית:

אוֹמְרִים אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –

מַה זֹּאת אַהֲבָה?

אוֹמְרִים, יֵשׁ בָּעוֹלָם נְעוּרִים –

הֵיכָן נְעוּרָי?

תפלה נדחת היא האהבה; היא דפיקה בשער של גן נעול שאינו נפתח לעולם; היא הליכה ללא הגעה למטרה – –

נְעוּרִים הֵם רַק זִכְרוֹנוֹת

עַל אֶחָד שֶׁעוֹד לֹא הִגִּיעַ…

(רילקה)

ואין לך שיר אהבה של ביאליק שלא נשמע בו את סוד היסורים ורז ההתודות של העלם או העלמה, האוהבים ואינם נענים. אכזבה גורלית שולטת בכל אהבה, וכל שהיא מעפילה לעלות נפילתה עמוקה יותר, וכל הבטחותיה – הבטחות שוא:

הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי,

הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם הוּא עָבָר;

עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם –

אֵין לִי דָבָר.

ומעין אותו מפח־נפש ואותו ודוּי דווּי אתה שומע בשיר האהבה הפשוט של העם:

אִי כּוֹכָב עֶלְיוֹן, עַפְעָף פָּז!

מַדּוּעַ רִמִּיתָנִי?

אַיֵה הַגְּמוּל לֶאֱמוּנַת לֵב

וְלֶאֱמוּנָתִי אָנִי?

ודומה לה אותה הגות כבדה והגיון נכאים של הנערה העזובה ועצובת הרוח, היושבת על יד הבאר בגנה, והיא מדברת אל לבה:

וּמֵאַיִן בָּא הַכְּאֵב

כְּתוֹלַעַת אֶל הַלֵּב? –

הוֹי, הַאֱמֶת שָׁמְעָה אִמִּי,

כִּי לְבָבְךָ סָר מֵעִמִּי?

חשדנית כצפור היא האהבה הענוגה; כל רשרוש קל, כל אושת כלום, מבהילים ומפעילים אותה, תמיד היא כנרדפת; עומדת על המשמר תמיד, נמלטת על נפשה ואינה יודעת את נפשה. עזה האהבה בלב הנערה, אך עזה ממנה האכזבה! הדמיון המתנשא, הממריא – הדוכיפת הטובה, שידענוה מימי המלך שלמה, שאלף אהבות אהב ואלף אכזבות נחל, – אותה צפור של זהב, מבטיחה לנערה המאוהבת הרי זהב:

יָבוֹא וְיֹאמַר לָךְ: הִנְנִי!

אַתְּ גִּיל חַיַּי, בָּבַת עֵינִי;

לֹא בְמֹהַר וְלֹא בְמַתָּן –

כִּי בְאַהֲבָה בָךְ אֶתְחַתָּן

שכן מתת אל היא האהבה, שלהבת יה! “אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוּזוּ לו!…” אבל נבואתה של אותה צפור גן־עדן נתבדתה:

אָתָא לַיְלָה וּלְבֵין שִׁפְעַת

עָבִים פָּרְחָהּ הַדּוּכִיפַת,

עָלֹה עָלְתָה הַשָּׁמַימָה

וּנְבוּאָתָהּ לֹא נִתְקַיְּמָה.

לא נתמזל מזלה של בת לישטין; שם, בעמק הבכא… בעירה שבתחום המושב, הכל תלוי במזל, בממון, ומזל־בתולה בכלל! ולאבי הנערה אין כול, –

וּכְאִלּוּ בֵּין כָּל

הַבַּחוּרִים יֵשׁ קְנוּנְיָה:

מִיָּד וּבִמְזֻמָּן

וְאֶל כַּפָּם הַנְּדֻנְיָה.

ומה תעשה הבת העלובה ולא תחלום שמן השמים ירחמו?!

לַיְלָה, בֹּקֶר וַעֲרָבִים

אֶשָּא עֵינַי אֶל הֶעָבִים,

עָבִים זַכִּים, הַעֲדַיִן

דּוֹדִי בְּחִיר לְבָבִי אָיִן?

נשיאת עינים אל מה שלמעלה – לשמים, לכוכבים, לעב קלה, שגורה הרבה בשירת הכסופים של ביאליק. “הילד העזוב לנפשו, הרך והיחיד והחולם”, אף הוא “שתי עיניו השמימה נמשכו…” באשר הארץ לא ניתנה לו, והוא ביקש את סיפוקו במה שלמעלה ממנו, ונפשו יצאה אל העב הנחמדה – הבת היחידה של הרקיע.

ברם, האהבה, ותהא הנעלה ביותר, תשוקתה לדבוֹק בחומר, בגוף הנאהב והנעים, פה בארץ ולא בשמים… ושאיפתה לרדת למטה, ואפילו אם על ידי כך יבוא כליונה. כי האהבה כל חפצה בהיום הזה, ברגע; ורצונה לנצח בכל מחיר. ובקרב הגדול שלה אינה חוששת לנוס לעזרה אל הנורא אך הבטוח שבבעלי הברית – אל המות; כי אהבה בברית עם המות אין מי שיוכל לה.

ג

בשירי העם, שהם בבחינת שירי חול, ואין הקדושה תופסת בהם בעצמה זו ובאותה שלהבת־יה כבשירת היחיד, שהיא דרך הקודש; גם המות הוא בן בריתה של האהבה המאוכזבת:

אֹמַר לְאָבִי: הֲמִיתֵנִי –

וּבְיַד זָקֵן אַל תִּתְּנֵנִי.

והבחור האוהב אומר בתום לבבו:

שִׁבֳּלִים, גִּבְעוֹלִים,

לְרָחֵלָה שְׂאוּ שְׁלוֹמִי,

וַעֲנוּ בִי: אִם תְּאַחֵר –ּ

וָמַתִּי בִמְקוֹמִי.

כמין בת צחוק של קלות ראש, והכרת פנים של בדיחותא, מרחפת על פני דברי זמר אלה. המשורר בן העם נקט לרוב לשון הרחוב השגורה בפי העם העובד, בעלי מלאכה ושוליותיהם, בחינת מאי עמא דבר:

אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלֹשׁ אַרְבַּע –

הִזְמִין אֵל לְךָ אִשְָּׁה – בְּחַר בָּה!

ככה, מן השפה ולחוץ, מעין “הבה את אשתי”, לשון קל שבקלים. אין אותו בחור רווק גורס סיבובי אהבה וכרכורי אהבים:

אַל תִּתְמַהְמַהּ, אַל תְּאַחֵר,

שֶמָּא יְקַדֶּמְךָ אַחֵר.

אהבת הבחורים לרוב היא מעשית, בנגוד לאהבת הבנות שחולמנית היא, בררנית, ומרובה בה ההתמהמהות, וזווגה קשה, והיא כמין זריחה המעמעמת ומדמדמת הרבה, כחוששת מפני החידה ומפני הפתרון, – זו היקיצה שאחרי החלום הטוב.

הבחור יודע שהכוכבים רמאים הם, חנפים, “גנבים שבגנבים…” ואילו הנערה הבתולה, הגן הנעול, מאמינה בכוכבי שמים רחוקים. בעבים זכים ובעופות פלא, ובאילנות פותרי חידות החיים. אבל האכזבה משותפת לשני המינים יחד; ולבסוף משלימים עם המציאות: – שדוך הגון “מדובר”, זווג ודבק טוב, שהוא והיא מסכימים להנשא אחרי פגישה מתוכננת! העירה העניה עניה היא בכל מקום, והבעיה היא: היכן המה הבחורים?"

וּבָאִים וְיוֹצְאִים

וְשׁוּב בָּאִים חֲתָנִים,

וּבְסוֹפָם לֵב דַּוָּי

וּבֹשֶׁת הַפָּנִים.

אהה, לביש את מי שאין לו ולקחת ממנו את המעט שיש לו, זו רעה חולה ומדה רעה בעירה העניה, שאנשיה התפרנסו זה מזה, ולרובם לא היתה פרנסה ושום מעמד בחיים. ועל דא בוכה שיר העם היהודי ובוכה המשורר העברי עמו.

ד

עירה זו, אף־על־פי שתלושה וחלושה היתה, וכולה עומדת בנסים, ונסים, הה, לא התרחשו בה, אינה מין “אגם נרפש עומד” בשירת ביאליק, לא בשירה האינדיבידואלית ולא בשיר העם. ישובו של עולם היא, זורמת עם זרם הזמן, ועמו היא פושטת צורה ולובשת צורה ונוהגת כמנהגו של עולם. יש ו“מנהג חדש בא למדינה”, והוא פוקד גם את לישטין; ו“חנה ופנינה” הן סנוּניוֹת חדשות המבשרות אביב חדש, כי “היתה רוח אחרת מסביב”. הקץ לחלומות אהבה ביחידות ובבדידות, בין עצי הגן, ליד הבאר, או בתוך החדר פנימה ליד החלון, ועל יד המראה. סוף להגות הכבדה, לגעגועים, לאנחות שוברות לב: היכן המה החתנים?! פתאם ניתנה התשובה: הנה הם! ובשבתות בין העצים פורחים נשיקות ואגסים! הנה הוא חקל תפוחין קדישין של הזמן החדש והשיר החדש! האהבה יש לה פרחים ויש לה פרי, וגם מי שיברך עליו… ואם קול הדוד קורא: “איך?” “היכן נתיבך הנעלם?” ואם הוא מבקש “הכניסיני!” חנה או פנינה משמיעות את קולן הערב: “פה הנני!” מנהג חדש – שיר חדש! ומנהג גורר מנהג: באחד הימים, או באחד הלילות, ואולי בשעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה – פנים חדשות נראו בעיירה, הופיעו פתאום בשמיה המעוננים, ונפל אור בחלוני העיירה:

לֹא יָדַע אִישׁ מִי הִיא,

מֵאַיִן וּלְאָיִן –

וַיְהִי אַךְ נִגְלָתָה –

וַתִּצַּת כָּל עָיִן.

מֵאֶרֶץ נָכְרִיָּה,

מִמְּדִינָה רְחוֹקָה

הִיא בָאָה כַּצִּפּוֹר

עִם גִּילָהּ וּצְחוֹקָהּ

עַלִּיזָה וּפְזִיזָה

וּמְאִירָה וּשְׂמֵחָה –

וְכָל הָעֲיָרָה

נִתְבַּשְּׂמָה מֵרֵיחָהּ.

היתה רוח אחרת וריח אחר בעירה. העירה צמאת החיים ורעבת היופי ושוחרת הטוב, כמו חג גדול בא עליה לטובה. לב העירה הכבד ער היה תמיד להתרחשויות חדשות, לבשורות טובות, לשמחות. זקנה ובלויה היתה דמות העירה כלפי חוץ וצעירה ומלאה חיים תוססים כלפי פנים. אף ילדות היתה בה ומעשי ילדות בידיה, ואם קרה משהו משמח ומבדח – קפצה על השמחה בשמחת ילדים ובתאות נעורים.

לא ידע איש מי היא! – ודוקא סודיות זו, וגלוי בלתי צפוי זה, הסעירו את הרוחות והוציאו את העירה מן הכלים:

וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם

אוֹ בְאוֹתוֹ הַלַּיְלָה –

הִתְחִילוּ הַקְּטָטוֹת

בֵּין אִשָּׁה וּבַעֲלָהּ.

וְאָבוֹת וְאִמּוֹת

לֹא יָשְׁנוּ בַלֵּילוֹת,

כִּי תָעוּ חַתְנֵיהֶם

בְּסִמְטוֹת אֲפֵלוֹת.

עירה שלמה, קהלה קדושה, נתקפה בבולמוס של התאהבות והתלהבות, השתגעה אחרי איזו יפהפיה אחת, מעין לילית שבכרכי הים, המובאה בגמרא; ואפילו זקנים, – נעורים קפצו עליהם, מין כישוף מידבק, רחמנא ליצלן; וקול באשה אין להקל בו, יש לו קול ובת קול, והא מקשקש כזוג ומצלצל כפעמון של בתי התפלה שלהם; ומארבע רוחות באה רוחו וקורא ומגרה ומרתיח רתחים רתחים את הדם והנפש.

וְכָל הַמַּחֲבוֹאִים

בַּחֹרְשָׁה הַיְרוֹקָה

נִתְמַלְּאוּ שְׂשׂוֹנָהּ,

צְלִיל קוֹלָהּ וּצְחוֹקָהּ.

הכל רצים אחריה, והכל רוצים בה; היופי־האושר נתגלה לה לעירה בהיסח הדעת, והלהיב יצרים, ובלבל את המוחות, וכל אחד ואחד ממין הזכר מסוגל להרים סולם שעשרה אנשים לא היו יכולים להרימו; לשאת לבדו, כמוציא פקק מפי צלוחית, ולעלות בו לחלון הגבוה ששם נפל אורה.

ומי יודע מה פנים היו לעירה לו לא נתעלמה עלמה זו מן העין, וכבואה במפתיע כן צאתה בפתע בפתאום; –

וּבְיוֹם בָּהִיר אֶחָד –

וְהִיא נֶעֱלָמָה –

לֹא־יָדַע אִישׁ אָנָה,

לֹא הֵבִין אִישׁ לָמָּה?

הִיא פָרְחָה כִּפְרֹחַ

הַזָּמִיר מִיָּעַר –

וְאִישׁ טֶרֶם פִּלֵל

וְאִישׁ טֶרֶם שָׁעַר.

והעירה – פניה השמחים לא היו לה עוד: חזרה לשממונה, לעצבה, ולדאגותיה ולהשגותיה כמימים ימימה:

וַיָבוֹא יוֹם סַגְרִיר,

וְשֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי,

וַתִּכְבֶּה כָל־עַיִן

וַיְהִי עֶצֶב חֲרִישִׁי

כמין סילוק שכינה הורגש בעירה; ריקנות כבדה, אפסות שיש בה ממש, פשטו בעירה. “היה חלום אך גם הוא עבר…”

בַּבָּתִּים אֵין פֶּרֶץ / בָּרְחוֹבוֹת אֵין הָמוֹן,

וְשָׁלוֹם וְשַׁלְוָה / בָּעִיר – וְשִׁמָּמוֹן.

והשממון הלא אורח קבוע היה בתפוצות הגולה, וחוסר הישע – אורח חיים שאינו מתחלף. עם שאין לו קרקע ואין לו שדה – אין לו מרחב ורווחה בלב. “אל ארר אדמתי לצמיח לי קוץ!” וכל שנוי בעירה – אם חל זה מחמת גדוד שבא לעיר, או, להבדיל, רבי בא לשבת טובה, או איזה חזן מפורסם עם מקהלה, – גרש לרגע קט את השממון, הצהיל את הפנים המודאגות ליום אחד; אבל בטל המאורע – בטלה השמחה, והשעמום ירד לחיי העיירה, והיא צללה שוב ביוון מצולה ובשנת.

וּכְנֵטֶף בַּיָּם כֵּן נֹאבְדָה

עֲרִירִים בֵּין אַלְפֵי רְבָבָה, –

מָה רַב, הוֹי מָה רַב הַשִּׁמָּמוֹן

בָּאָרֶץ הָרֵיקָה, הַרְחָבָה.

ואף על פי כן לא נתיאש המשורר מן הפורענות, כי על כל קשיים תכסה האהבה, והמוכיח מתוך אהבה אין היאוש שולט בו. ומכאן צוו של המשורר:

אַל יִפּוֹל רוּחֲכֶם! עַלִּיזִים, מִתְרוֹנְנִים

בּוֹאוּ שְׁכֶם אֶחָד לְעֶזְרַת הָעָם.

משל: הרבי צוה לשמוח!

ומכאן דברי השיר:

אִם הַרְרֵי נֶשֶׁף עָלֵינוּ נֶעֱרָמוּ –

לֹא דָעֲכוּ כָל הַנִּיצוֹצוֹת, לֹא תָמוּ;

מֵהָרֵי הַנֶּשֶׁף עוֹד נַחְצֹב לֶהָבָה,

מִנְּקִיקֵי הַסְּלָעִים – סַפִּירִים לִרְבָבָה.

עַל קַרְקַע הָעָם וּבְתַחְתִּיוֹת נִשְׁמָתוֹ –

עוֹד תִּגַּהּ וּתְנוֹצֵץ שְׁכִינָתוֹ.

שתי פנים לעירה בשירת ביאליק: פנים של אימה מכאן, ופנים של תקוה מכאן. כי לא רק חיי השעה קבעו את דמותה של העירה בעיני המשורר! – היו לנגד עיניו תמיד פנים אחרות, מציאות עמוקה, שהיתה למעלה מן המקום ומעל לזמן הקטן.

אמנם עניה ודלה היתה העירה, נסתתמו כל צנורות הפרנסה, וברוב הבתים הציצה הדלות, וצרצר הצרצר משורר העוני; אבל היו גם צנורות אחרים סמויים מן העין, קבועים בקרקע נשמתו של העם, ואלה פרנסו את העירה ומשכו לה חסד ויסוד והוד כצנתרות דדהבא:

לֹא הוֹד, לֹא יְסוֹד, לֹא תִפְאֶרֶת וּתְהִלָּה

הֲנִסְתַּתְּמוּ כָל הַצִּנּוֹרוֹת? – חָלִילָה!

את דמות דיוקנה של עיר ואם בישראל יש לחזות בקודש, בעין טובה של האהבה, בעיני מבין וסולח, ולא בעיני זר מתנכר. ואם מתוך חזון תחזה את פני העירה – אז עינך תראה אוצר נשמתנו, וכל בית ישראל הוא בית היוצר לנשמת האומה.

ואם תעלה אחרי המשורר ועמדת אתו על ראש הראל, אז גם אתה תראה את פני העם בזוהר חדש:

אָז רֹאשׁ עַמִּי אַחַז מַה שַׂגִּיא, מַה כַּבִּיר

שִׂיא חָסְנוֹ וְעֻזּוֹ בַשְּׁחָקִים – – –

ואז גם תבין מה טובו אהלי יעקב! לישטינא של מטה תל חרבות היא, והיא יוצאת טלאי על גבי טלאי, בגדיה טלואים וחייה תלויים לה מנגד… ואילו לישטינה של מעלה, אהל שם, – הוא מחבא רוח איתן, והיא יוצאת בכלי מילת ובירושלים של זהב; ועל אנשיה שר המשורר ואליהם התפלל:

יְהִי חֶלְקִי עִמָּכֶם, עַנְוֵי עוֹלָם, אִלְּמֵי נֶפֶשׁ

רוֹקְמֵי חַיֵּיהֶם בַּסֵּתֶר, צְנוּעֵי הָגוּת וַעֲלִילָה,

חוֹלְמִים נַעֲלָמִים, מְמַעֲטֵי דְבָרִים, וּמַרְבֵּי תִפְאֶרֶת!

ואין זה מקרה שאת מחזור שירי העם חתם ביאליק בשיר הנחמד “יעקב ועשו”. בתאורו של יעקב הקטן אנו מכירים את פני השומר הנאמן לצלם אלהים בעולם! ואנו רואים במו עינינו באספקלריה המאירה את האמונה והטוהר הרועפים מכל ישותו של היהודי בין הגויים. וראה מה בין בני ולבין בן חמי:

עֵשָׂו מַשְׁכִּים לְבֵית הַמַרְזֵחַ

חָבִית מַשְׁקִים מִפִּיו תִּתֵּן רֵיחַ

– – – – – – – – –

עֵשָׂו חוֹזֵר לְבֵיתוֹ בַּלַּיְלָה –

אוֹי לָהּ לְאִשְׁתּוֹ מֵאֶגְרוֹף יַד בַּעֲלָהּ!

על כוח זרועו חי עשו, ולהכות חייב, והוא כולו חיב! אך לא כזה חלק יעקב: כולו זכאי, וזכותו מגינה על בניו ועל בני האדם כולם; אף הנר שהוא מדליק ב“תקון חצות”, בליל סגריר, ליל חושך, מתקן את העולם האפל, שהוא בירידה תחתונה ומאיר את מחשכי הגויים:

יַעֲקֹב מַשְׁכִּים לְבֵית הַתְּפִלָּה

נוֹתֵן לְיוֹצְרוֹ שֶׁבַח וּתְהִלָּה.

– – – – – – – – –

יַעֲקֹב חוֹזֵר בָּעֶרֶב אֶל נָווֹ –

אִשְׁתּוֹ וִילָדָיו מְשַׂמְּחִים לְבָבוֹ.

כי שמו יעקב־ישראל, והאצילות מחיבת אותו להיות ברכה, להביא גאולה לעולם. ובריב הנצחי בין הקול והחרב, בין המכּה והמגהה, בין השעיר והצעיר, על הבכורה בעולם – כבר הכריע אחרון הנביאים, מלאך הגאולה – מלאכי: הלא אח עשו ליעקב – ואוהב את יעקב!

הוֹ, מַה טוֹב / חֵלֶק יַעֲקֹב!

פתח המשורר בתוכחה וסיים באהבה רבה – אהבת ישראל, שהיא המידה הנכונה של אבי שירת ישראל החדשה, שהזמן מקדש ומחדש אותה תמיד. ואין בין ראית המשורר את עמו בראי העקוֹם של שיר העם ובין הראיה בראי העמוֹק של שיר הלאום, אלא שנוי זוית הראיה בלבד, שממנה נשקף המשורר על פני העירה המתגלים לו מרום שמיה עד קרקע נשמתה.

בעין טובה וביד נדיבה עיצב המשורר הגדול את דמות העירה וצייר את זיו פניה, והוא עמה בצוּרה.

שולחן של זהב (על ש. טשרניחובסקי)

מאת

משה בן־מנחם

---

משורר ציון

מאת

משה בן־מנחם

א

הוא בא לציונות שלם, בלי סבל ירושה ובלי ירושה של סבל. בא “בנפש חפשית, חפה מכל סדק וקרע, ובלבב שלם בכל נימיו בניב ההרמוניה”. על כן לא היתה בת־שירתו תנים לבכות ענותה של ציון, כי אם כנור לשירתה…

“דם כובשי כנען”, שקלח בו ולא נח, הפך לו את העבר של הגבורה העברית הקדומה ל“עבר חי”, לאמור: להווה קים. באשר כח דמיונו, כח ריאלי גדול, לא הבדיל בין זמן לזמן:

בַּחֲלִיפוֹת עִתִּים יֵשׁ, שֶׁעָבָר חַי עוֹדֶנּוּ,

וְנִגַּשׁ יוֹם בְּיוֹם כַּצֵּל בַּעֲקֵב הָאוֹר.

וכשם שבשירתו הכללית עיקר כחו באמת היופי שבעין, במתואר ולא במשוער, – כן גם בשירתו הציונית הוא תופס את ה“ברי” ומניח את ה“שמא”. אין הוא משורר התקוות הנאות והתשוקה המפשטת, אין הוא גורס “שיבת ציון” ו“אהבת ציון”, ויתר המלים הרכות והדקות כקורי חלום; דבריו לציון ולעמה הוא דבר שלטון תקיף:

שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה! שּׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה!

הָעִיזוּ וַעֲלוּ, הַמִּתְנָדְבִים בָּעָם!

אַל תִּרְפֶּה יָדֵנוּ עַד נְשִׁימָה אַחֲרוֹנָה

כָּל עוֹד בְּעוֹרְקֵינוּ יֵשׁ טִפָּה שֶׁל דָּם.

כזאת היא ציוניותו של טשרניחובסקי: נועזת, אידיאה לוחמת, שאיפה אמיצה, שאינה “עמוסה ברכת קברים גדולים וקללתם”.

שונה היה מחבריו המשוררים בני דורו, לא רק ב“אנושיותו” כי אם גם ואולי בעיקר ב“יהדותו”. חבריו רובם ככלם באו לציונות דרך שערי הדמעות והרחמים של הספרות העברית, שלאומית היתה ביסודה וקשורה קשר של קיימא בעבר ובהווה של העם, וממילא – גם בעתידו. ואילו הוא, ה“נטע הזר” לעמו, נכנס לספרות העברות דרך שערי ציון, וציוניותו קדמה לשירתו.

ב

אלה שעמדו והכריזו על “יונוּתו” של טשרניחובסקי לא הרגישו בסתירה שבדבר, בהכריזם עליו בנשימה אחת גם כעל משורר עברי גאוני! כי טשרניחובסקי הוא אך ורק משורר עברי, ושירו הוא שיר הדם והנצח של עמו העברי הנצחי, והוא אומר לנו זאת גלוי ומפורש: ללא כל שיור של ספק:

מַנְגִּינָה לִי וּנְגִינָה לִי מִיָּמִים מִשֶּׁכְּבָר,

מִמִִּדְבַּר יָם, מִקֶּרֶן אוֹר, מִמַּחֲזוֹת עַל נְהַר כְּבָר.

הֲדוּקַת אֵשׁ וּרְטֻבַּת גִּיל וְרַבָּתִי אֱיָל.

שְׁטָפַתְנִי זוֹ, מְהַבְהֶבֶת בִּי: עֲלֵה, וּצְלַח וּפְעַל!

וְעוֹלָה הִיא וּפוֹרְצָה הִיא עַד סְגוֹר הַלֵּב הַתָּם

שִׁיר דָּמִי הוּא, שִׁיר נִצְחִי הוּא, שִׁיר מָלֵא עֹז וָרָם.

אכן “יונותו” אינה אלא עבריות קדומה שממנה יונקת לאומיותו והרגשתו הציונית, והיא היא שנתנה לו למשורר את הודאות הארצית הזאת של ארץ־ישראל כמדינה עברית, והיא שנטעה בדמו את ציון כבית חיינו, והיא ששמה בפיו את הדברים העזים האלה:

הוֹי אַדְמַת פִּלְאֵי אֵל! לְמַעֲנֵךְ וּלְמַעֲנִי,

הֲיִבָּצֵר מִמֵּךְ וְחָיָה שׁוּב וָקָם

לִתְחִיָּה אוֹתוֹ דוֹר מַסִּיגֵי גְבוּל הַכְּנַעֲנִי?

יש להבדיל בין משורר ציוני לבין משורר לאומי. המשורר הלאומי הוא בראש וראשונה מקונן ומוכיח לעמו, ומראותיו הם מראות נגעי עמו ופגמיו. עיקר תפקידו הוא ליסר ואחר כך לבשר… והזה הוא ממשיך את מסורת השיברה העברית הקדומה – הנבואה. ועוד בדבר אחד נבדל המשורר הלאומי מן המשורר הציוני, והוא הבדל פסיכולוגי, והשפעתו מרובה על העם: המשורר הלאומי, המוכיח והמדבר משפטים, “אוהב” אהבה עזה ו“שונא” שנאה קשה, ותכונה קיצונית זו דוקא מושכת את לב העם, אשר רצוי לו מאוד שידברו עליו ואליו, שיוכיחוהו על פניו, שיטיפו לו מוסר ויקחוהו בדברים. לשירת ביאליק הלאומית, מלבד תכונותיה הנעלות העיקריות, יש גם תכונה זו ועל כן כה נתחבב על העם. טשרניחובסקי לא “שנא” ולא נשא את תוכחתו לעמו. הוא רק שר את שירת החיים החדשים לעמו:

לֹא פַסּוּ עוֹד חַיִּים עַל הַרְרֵי צִיּוֹן!

הים, הרוח, השחר – כולם הם שלוחים למשורר העברי לבשרו את בשורת התחיה, ובכל הוא שומע את קול שירת החיים החדשים המתהווים בציון. ובכח החיים האלה נעשים האחים הרחוקים, “שרידי חרבות עם”, קרובים, והם מתאחדים באחדות שלמה אחת אנושית־יהודית, לאמור: ציונית:

– קַצְוֵי־תֵבֵל אִם נָדַדְנוּ, –

לִבּוֹתֵינוּ יַעַרְגוּ לָךְ,

אֶל מוּל הָרֵךְ הִתְאַחַדְנוּ,

יוֹשִׁיט יָדוֹ אָח אֶל אָח.

וכאשר היד הזאת תאחז ביום מן הימים באת, במעדר, במחרשה, – יתרחש הנס הגדול, נס הבנין והעבודה, וציון תפדה.

את החולשה ראה תמיד טשרניחובסקי כפשע ולא ראה כל קדושה בפשיטת הצואר לשחיטה. “אנני שה כי אובל כך לטבח ובסך!” הוא קורא כאילו מתוך גועל נפש ומתוך התנגדות של כל חושיו הבריאים. כי ציוניות פירושה – עליונות, הוד שבגבורה ויופי של אמת, שאומה בוחרת לעצמה למען תחיה חיים בריאים וצודקים. סמליו של המשורר מלא הדם ורב הבטחון הם: דגל, כלי־זין, מעדר, ושמש עולה בגבורתו:

עַל הַיַּרְדֵּן וּבַשָּׁרוֹן

שָׁם עַרְבִיִּים חוֹנִים.

לָנוּ זֹאת הָאָרֶץ תִּהְיֶה –

גַּם אַתָּה בַבּוֹנִים!

וְיוֹם יָקוּמוּ נוֹשְׂאֵי דֶגֶל

אַל תִּמְעֲלָה מָעַל;

אֶל כְּלֵי־זֵינְךָ בַּגִּבּוֹרִים –

כִּי שִׁמְשֵׁנוּ יָעַל.

ג

מה רבה היתה השפעת “שיר הערש” הזה על בן הדור הקודם, זה שהשתוקק לחזון גבורה לאומית, תאות נפש הנוער של כל עם ועם. שיר זה של טשרניחובסקי הציוני הושר כמו מאליו באלפי נימים סמויות, בנפש כל נער צמא חזון גאולה התנגן ויהי לחלום מחלומותיו הנכספים ביותר “מולדת”! איזה קסם היה למלה זו בשביל הנער העברי בעל ההכרה הציונית בראשיתה! לבו הנאמן נפתח לקראתה כהפתח גביע הפרח לקראת שמש. והנה הוגדה המלה הגדולה הזאת ללבו באותו הצליל הזך והשמח, הטשרניחובסקאי! כל סגולות שירתו היקרה של המשורר הגדול בעתיד כבר נתנו אותותיהן בשיר הקל והפשוט הזה: צליל חזק וערב, יופי גנוז, התופס אותך בלבך מן השורה הראשונה, ועל הכל – אותו הביטוי העז, המהודק, החצוב ממעמקי נשמה שלמה, היונקת ממעינות החיים והאור של נעורי העולם כולו, ובעיקר – “מתוך מעינות החיל והעוז של כל זרמי בני עמו הגאים”.

התקוה המשיחית רבת הגלגולים והעיקולים, הכהה מזוקן והעיפה עד מות, – מקבלת אצל טשרניחובסקי חיוּת חדשה וטעם חדש. שירתו היא קריאה אמיצה לעליה לעבודה, ולגבורה חלוצית:

וְכִבְשׁוּ אֶרֶץ בְּחֶזְקַת־יָד וְנֶאֱחַזְתֶּם בָּהּ,

וּבְנִיתֶם בִּנְיַן־עַד לַדּוֹר הַקָּם לָכֶם, הַבָּא!

הד הערב החפשית, שאת נשמת שירתה בת החורין ספג בילדותו הברוכה, עולה אלינו משירתו לציון. כי לא רק למיכילה הגוי, יליד אותה הערבה מדורי־דורות, שרה ערבת אוקרינה את שירת עברה הגדול, כי אם גם לאליקים היהודי, הכמעט־ציוני, שרה־ספרה על “מרחב בן־חורים ואין גבול ויפעת פראים אדירים”. “ויזכר ימי הכוזרים: והנה ממלכה יהודית, ואישים חסונים וקשים, סוסי־ערבות, חנית וקשת, וצנה ורמחים”. ומכאן גם געגועי המשורר ל“פלד היקר” של חרב יהודה הגנוזה בקרקע המולדת, מכאן אמונתו “שלא פסה עוד גבורה מיעקב”. והיא שעוררה את “ולולה השוטה” היקר לדחוק את הקץ ולעלות לארץ־ישראל! ואף על פי שלא הגיע, זכה ונעשה סמל ודוגמא למעפיל האלמוני שלנו, שרק הדורות הבאים ישירו ויאדירו את חכמת גבורתו המופלאה.

ד

כאמור לעיל אין זה מדרכו של טשרניחובסקי להוכיח מוסר לישראל. אך יש והוא מופיע כמאשים, כמדבר משפטים עם הרועים, מנהיגיה הרוחניים של האומה, ואז מה קשה הוא קטרוגו ומה פוגע מחץ זעמו במאשרי העם וחכמיו, “אלה הקוראים ‘פריצים’ לטובים בבניהם ומוחים שם קדושיו מלבו וספריו”. מתהום הנשיה מגלה לנו המשורר את דמותו המופלאה של בר־כוכבא הנאדר והחסון, הגבור הלאומי הגדול שהעם המושפל לא תכן את רוחו ולא בא חקר הויתו הנעלה. קשים צערו וזעמו של המשורר בדברו את דבריו באזני בר־כוכבא, המקשיב לו ומתוך הערפל:

גָּז שִׁמְךָ, כְּאוֹר מַתְעֶה בַּלָּיִל,

שֶׁיֶּחֱוַר וְיִדְעַךְ בַּחֹשֶׁךְ, וּכְהֵד

קוֹל נָמֵס, קוֹל גּוֹסֵס בַּיָּעַר.

לַשְּׁנִינָה לַבּוּז יִירָשֶׁנּוּ הַבֵּן

מֵאָבוֹת תּוֹלָעִים נִרְמָסוֹת,

מִמְּאַשְּׁרִים לַהֶבֶל, מִמּוֹרִים וְלֹא־אוֹר,

זֶה שִׁמְךָ, הַשֵּׁם “בַּר־כּוֹזִיבָא”.

וְאַתָּה בֶּן־כּוֹכָב!

אכן רק הדור הבא, בונה המולדת, אשר “לעיניו תהיה יפעת שדמות הבר”, יחזיר לגבור בערפל את הודו הראשון; רק עם בן חורין על אדמת מטעו מסוגל יהיה להעריץ ולהעריך כראוי את הגבור הנופל, שזעזע את עמודי האימפריה החזקה בעולם.

מפליאה אותנו כיום תפיסתו הציונית של טשרניחובסקי הצעיר, מלפני שבעים שנה בערך, שום חובב ציון ושום ציוני ותיק לא דיבר בודאות מוחלטת כזאת על ה“גליל שלנו”, על השרון, הים, ההר והעמק העבריים, כמו אותו סטודנט יליד קרים. עוד בשירו הראשון ראה את הארץ כאילו היא בנויה כבר על תלה, ומיושבת אוכלוסיה גדולה מישראל: "הירדן לך והלבנון לך, והמישור וההר! " הלא כך ממש דיבר משה אל בני ישראל והם עוד במדבר סיני… כך מדבר רק מאמין גדול, וכך כנראה מדברים גם משוררים גדולים!

כָּל עוֹד אֲנַחְנוּ לָךְ – עוֹד נִבְנֵךְ וְנִבְנֵית:

בַּפָּז, בָּאֵת, בַּחֵץ! בְּזֵעָה וּבְדָם!

וְאִם אֶפְשָׁר אַךְ בְּנֵס וְיִתְרַחֵשׁ הַנֵּס.

צריך רק לרצות, בחינת “אימת שתרצו אתם ירצה הוא”… העיקר הוא לקום, לעלות ולחשוק! עמדה לו גם זכות הגשמיות הברוכה שלו ותמימותו הטבעית, שיש בה לא מעט מערמת הטבע ומחכמת החיים הצפונה בכל אמן גדול.

ידיעותיו בטבע ובגיאוגרפיה לא נתנו לו להסתפק בהשערה בעלמא, בסתם שמות קדושים ומקומות נדושים, שהשתמשו בהם כבתשמישי קדושה משומשים “משוררי ציון” שקדמו לו. הוא קרא תמיד כל דבר בשמו הנכון והמדוייק והראה מקומו דרך הודאי, – שם הוא!

הוא לא שר על ציון דרך אומדנא, כעל ארץ רחוקה שרואים אותה רק בהרהורי הלב. שיריו הציוניים מצטיינים בידיעת הארץ לא פחות מאשר באהבתה, כל שיר ציוני, ציוּן הוא לכבוש הארץ, והוא קשור עם נופה וגופה החי של המולדת הודאית. על כן טעם בהם הקורא את טעמה של ציון ממש, טעם שהלך־נפש עם מראה־עינים היו בו לאחדים.

רוח של אופטימיות בריאה מרחפת על כל שירי ציון שלו, וחוט אחד של אמונה כבירה בתקומת העם בארצו נמשך משירו הראשון לציון עד לשירו האחרון כציון, שבו התרומם המשורר ההולך למות, מקרקע המולדת לכוכבי שמיה הרחוקים… בכולם פועמת אותה הבטחה הבלתי־מעורערת שאין שום עם בעולם מסוגל ויכול לבנות את הארץ מלבד עם ישראל:

לֹא הִכָּה מֵעוֹלָם שָׁרָשָׁיו

נוֹגֵשׁ ןָזָר בָּאָרֶץ!

מַצֵּבוֹת הִשְׁאִירוּ פֹּה בִּלְבַד,

תַּבְנִית שָׂרִיד מֵהֶרֶס. –

עַד יִגְאַל הַיּוֹרֵשׁ – הוּא אַךְ הוּא –

לִבְנוֹת בִּנְיַן הַנֵּצַח.

לא למוריש המנצח, כי אם ליורש הנצחי, תקום הארץ הזאת. הזר השאיר את עקבותיו על האדמה כגנב, ואילו את זכרוננו אנו אין למחוק כלל, כמטמונים הוא עצור בלב האם־האדמה, וחרות הוא בכתב הנצח בפניה החרושים של אמא־ציון, המחכה באהבה לשיבת בניה לגבולם.

ה

הזמן שבו הופיע טשרניחובסקי בשמי השירה העברית גרם, שהבקורת שהופתעה מקול המון הצלילים החדשים שהתמלטו מכנורו הרוגש של המשורר הצעיר, תתן את דעתה בעיקר אל הצד האנושי־כללי בשירתו ולא לצדה הלאומי־ציוני, שלא נפל בעצמתו וביכלתו מן הראשון. הפתיעה בעיקר התפרצותו העזה של משורר פורץ גדר זה, שכולו היה סערת יצרים איתנים באבם, לתוך הפיוט העברי האלגי, אשר ריח סתיו ורוח סגריר מלאו תמיד את חללו הקודר. ברם שירתו הציונית, על אף היוֹתה גם היא חדשה ומוזרה במקצת, ולגמרי שלא כדרך שירתו הציונית, על אף היוֹתה גם היא חדשה ומוזרה במקצת, ולגמרי שלא כדרך השירים הציוניים הידועים של התקופה, לא הפתיעה באותה מידה שהפתיעה והתמיהה שירתו הכללית. כנראה בנושא “ציון” לא היה משום הפתעה עוד בימים הראשונים לאהבת ציון וממילא לא שמו לב לחדוש שבשירה הזאת. “נגילה נתעלסה באהבים”, ו“הנאוה מדילסברג”, שרשום היה בסיומו: “נונהיים, בית היין צום שיף”, נקרא והוזכר הרבה יותר מן “בליל חנוכה”, ה“פנטסיה”, שאין כמוה למציאות יהודית כאובה.

הזרות שבנושא הכללי, הבלתי רגיל עוד אז במחננו, הבטיחה משהו רחוק ונכרי שהלב היהודי הולך שבי אחריו מאז ומעולם. כי מטבענו, טבע החלש, זרים אהבנו, על כן הקשיבו יותר לשורות בעלות הצלצול הזר, הגויי, מאשר לשורות שלנו. מה התפעלו־חמדו את המילים הגבוהות: “אז בהלוך דינירה עם אשה הרקלס הנאוה ונאבק עמו בנחל”. זאת היתה אירופה בכבודה ובעצמה, המיתוס היוני קם לתחיה בשדה העברים, איזה כבוד! ולעומת הרהב והעוז ההכסמטרי הזה, מה דלים וקלים היו השורות “לנוכח הים” ו“נטשו צללים” העבריים, המלאים יגון נכאים, שלב היהודי מלא מהם בלאו הכי. כי הגורל היהודי הטרגי אגואיסטי הוא ביותר, מניח הוא את חותמו על הכל, בלי השאיר לעוד משהו על ידו להתגדר בו. ומכאן המשגה של הבקורת העברית שהרימה על נס את “יונותו” של טשרניחובסקי, וברכה על “הנס” הזה שלא היה ולא נברא, ואילו על ציוניותו של המשורר הזה כמעט עברה בשתיקה וכמעט שלא הרגישה בתופעה חדשה ומהפכנית זאת.

ברם אם נשוה את השירים שכתב טשרניחובסקי על נושאים לאומיים אל אלו שכתב על נושאים כלליים, נוכח שלא רק שאין הראשונים נופלים מן האחרונים, כי אם לא אחת גם עולים עליהם.

כי בעוד שהשירים ה“יוניים” כמו “דינירה” ל“נכח פסל אפולו”, “שרטוטים” וכו', אינם נקיים לגמרי מרטוריקה ידועה, מיסודות היסטוריים ומיתולוגיים יוניים, וניכרים בהם לא מעט עקבות המלאכה הטובה העשויה בידי משורר רב־כשרון וגדל יכולת טכנית ומדעית, הנה לעומתם השיר העברי־לאומי “לנכח הים” הוא כולו השראה פיוטית נעלה, פיוט מקורי אמיתי, הנובע מנשמתו היהודית־קוסמית של הפיטן העברי, שנפשו קשורה בנפש העבר הגדול של עמו, המשורר צולל בנבכי ההיסטוריה של עמו הוא, ומעלה משם בעוז בטויו ועומק ראיתו, לא דמויות מיתולוגיות מסופקות של גזע זר, כי אם דמות נשגבה של גבור עברי אמתי.

אין לך רעיון ביצירתו של טשרניחובסקי שאינו חדור מהרגשת עולמו היהודית, שאין בו מאותם “מעינות העוז של זרמי בני עמו הגאים”. כי טשרניחובסקי האוניבסלי לא השלים מעולם עם האוניבסליות האלילית עם יון !… ריב נצחים לו עם אפולון, זה העלם הקורן והיפהפה, הבחור הנצחי, שיש בו, למרות אלוהותו האולימפית, משהו אינפנטילי־נשי של עמים ילדותיים מטבעם, שלעולם לא יגמרו את חוק אנושיותם באסכולה של האוניברסום.

המשורר העברי מופיע לפני הוד פסלו של אפולו בגאוה לאומית־אנושית, אין הוא נרתע מפניו לגמרי, והוא מרשה לעצמו לדבר אליו בטון גבוה יותר מדי בשביל אוזן האלים הרגישה, למודת הדממה הדקה ותפלת הלחש:

בָּאתִי עָדֶיךָ, – הַאִם הִכַּרְתָּנִי?

הִנְנִי יְהוּדִי: רִיב לָנוּ לְעוֹלָמִים.

גם בעצם קידתו לפני אפולון יש משל הגאון הגזעי העתיק וההכרה העצמית החזקה, זו שאינה משתחוה ומודה אלא טוב ולנעלה ביותר, כלומר: לאידיאל של הטוב המוחלט – לאלהים! ויותר משיש כאן הודאה ביופי הנצחי של יון, יש כאן הפגנה מהפכנית כלפי מורדי האור ומורדי היופי שבתוכנו, על שהדירו אותנו הנאה מן הנאֶה הנצחי שבחיים.

וכשם שיש בשיריו הכלליים על האהבה והטבע משל רוח היהדות ותפיסת עולמה הקוסמית, כן תמצא בשיריו הציוניים משל היופי האנושי ומשל הצדק הקוסמי העליון, השוחר טוב ויופי לכל עם ולשון:

אַאֲמִינָה גַם בֶּעָתִיד,

אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיּוֹם,

אֲךְ בּוֹא יָבוֹא – יִשְּׂאוּ שָׁלוֹם

אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְּאֹם,

יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי

וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר,

בַּרְזֶל־כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ,

עַיִן־בָּעַיִן יִרְאֶה אוֹר.

נפשו החפשית מכל שנאה ודעה קדומה שרה את שירה לציון באותה ההרמוניה ובאותו כוח יוצר ששירתו בכללה מצטיינת בהם. צליל קדומים על־לאומי ועל־זמני, תנכ"י, מצלצל בשירים אלה. בקראנו את שיריו הציוניים של משוררנו הדגול, נעשית הציונות מובנה ומוצדקת מבחינה אנושית טהורה, כשם שמובן ומוצדק בעינינו קיומה של האנושיות כולה; שהרי עתיד העמים ועתידו של ישראל קשורים זה בזה, וכל עוד שלא יפרח העם העקור מאדמתו על אדמתו, אין להאמין בעתיד העמים ובשלומם. כי אוניברסליותו של טשרניחובסקי אינה מצטמצמת ביופי המפשט בלבד; האוניברסליות שלו, כדוגמת הרעיון האלוהי של הנבואה, סוציאלית־מדינית היא, וכל עוד שיד הצדק לא תהא על העליונה, אין גאולה לעמים, ותקות האדם “לימים טובים מאלה” תשאר מעל.

אכן, שיריו הציוניים הם הם “שירי האדם”, אשר המשורר מציינם כ“קדשי קדשים”, כ“שירת געגועים אל אשר לא כאן”. בהם הערה המשורר העברי את כמיהתו הגדולה לגאולת עמו הגולה־החולה, שהגלות נולתו וכערה את יופיו הטבעי ובלבלה עליו את ההרמוניה האלוהית, זו השוכנת בנפשו של כל עם השוכן כבוד בארצו ובמולדתו.

ו

תל־אביב תרצ"ן. ארבעים שנה עברו מאז שרה האם העברית בגולה את “שיר הערש” לבנה:

נוֹדֵד תִּהְיֶה בִּמְלֹא־תֵּבֶל.

אַךְ מוֹלַדְתְּךָ אַחַת.

זֹאת אַל תִּשְׁכַּח: נִסְּךָ – “צִיּוֹן”

עַד רִדְתְּךָ שַׁחַת.

אִם גַּם יְאַחֵר יוֹם הַגְּאֻלָּה,

יִצְעַד שַׁעַל־שָׁעַל,

אַל תִּוָּאֵשׁ, אַסִּיר־תִּקְוָה:

עוֹד שִׁמְשֵׁנוּ יָעַל.

גדל הבן “והוא בבונים”: עלה ארצה, אהב, פעל, עשה, הקים דור חדש הממשיך את פעולתו ביתר עוז וגבורה. ושוב יושבת אם צעירה על יד ערש בנה, אך הפעם לא בגלות, כי אם בארץ־ישראל, באחת הקבוצות. לא צללי אופל של הגלות השחורה ממלאים את החדר, כי אם קול פצצות. “הערבים החונים על הירדן ובשרון” אומרים: "לנו זאת הארץ! "והם שורפים, עוקרים עצים ורוצחים ילדים. אבי “הילד השני” הוא נוטר השומר על הגבול, והאם, החלוצה, נשארה לבדה על יד מטת בנה והיא שרה לו שיר ערש:

נוּם וּגְדָל וּסְפֹג הָאוֹן:

יוֹם גָּדוֹל כִּי עוֹד נָכוֹן,

יָד עוֹזֶרֶת נְחוּצָה,

נֶאֱמָנָה וְחָרוּצָה,

גְּדַל מַהֵר, בֶּן חֲלוּצָה.

על אף שנוי העתים שבין שני השירים הללו, אין כאן שנוי תפקידים: אחד הוא הצו של האם העברית, – ספוג האון, הכון לקראת יום גדולות! בשיר הראשון אומרת האם: “אתך הן אנכי”, ובשני – “היום אני עמך”. האם בישראל מלווה את בנה בדרכו הקשה הציונית; ההבדל שבין שתי האמהות הוא רק בזה: בעוד שהאם בגלות שלחה את בנה לקרב, האם כאן בארץ היא גופה נלחמה באויב, “כדורית בה נעוצה”. והאם הזאת היא אחת האמהות המופלאות שעליהן שר המשורר את אחד השירים החזקים ביותר שיצר בארץ:

אִמָּהוֹת שֶׁל שְׁבָטִים, אִמָּהוֹת קְדוֹשׁוֹת שֶׁל עָם,

מְקִימוֹת חֵיל רִבְבוֹתָיו בְּתַאֲוָה וְבַעֲיָם.

מַזְרִיעוֹת לָעֲתִידוֹת וּלְנִצְּחוֹן יוֹם אַחֲרוֹן

דּוֹר עוֹמֵד בָּאֵשׁ וָדָם בַּמִּדְבָּר וּבַשָּׁרוֹן.

זכה המשורר ובעיניו ראה את ראשית התגשמותו של חזונו הציוני בארץ תקותו ושירתו. לבו הגדול, שער היה תמיד ליופי ולנשגב שבחיים, שר את “השיר החדש” לציון, ושיר נפלא זה חדר ללב הדור ועוררהו ל“חיים חדשים”, ו“לקבוץ־גלויות” במולדת. וכלמד את הילד אלפא־ביתא, כן למד אותנו עד יומו האחרון:

"אָלֶף –אוֹת, בֵּית הִיא אוֹת, אוֹתִיּוֹת הַקֹּדֶשׁ:

אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ בְּחָר, בְּנֵה בֵיתְךָ בַּגַּיְא וָהָר, – אוֹתִיּוֹת הַקֹּדֶשׁ.

ואנו, קוראיו־מקיריו מאז, נענה לעומתו באהבה:

"כָּף הִיא אוֹת, לָמֶד – אוֹת, אוֹתִיּוֹת הַפֶּלֶא;

כָּל־הָעָם תֵּן כַּף אֶל כַָּף, לֵב לִסְבּוֹל, אַךְ לֹא יִיּעַף, – אוֹתִיּוֹת הַפֶּלֶא! "

---

על ארבעה שירים

מאת

משה בן־מנחם

א

מביקורו בארץ־ישראל בשנת תרפ“ה, חזר טשרניחובסקי לפיכטנגרונד שעל־יד ברלין מאוכזב ונעלב מאד. נסיונו להשתקע בארץ לא הצליח, לא היתה השעה כשרה לכך מבחינות שונות, והמשורר, החולם חלום שיבת־ציון מנעוריו, האוהב ברוך השירה והאהבה ל”ארץ האבות", “לא נקלט” באדמתה, אם לדבר בלשון ימינו.

את אכזבתו המרה הביע אחר כך המשורר הנפגע עד עמקי נשמתו הרגישה, – אכזבה אשר שרשה באהבה גדולה ובלתי פוסקת, בארבעה שירים ליריים, שהורתם בארץ, ולידתם על אדמת נכר – ביער פיכטנגרונד, שבו דר המשורר חמש שנים, עד עליתו בשנת 1931 ארצה והשתקע בה.

השיר הראשון שמו “פרחה הכלנית”. המשורר שופך את מרי לבו ומדבר משפטים עם ארצו האהובה שדחתהו ולא הושיטה לו את ידה, ואפילו פרח אחד מפרחי הנוי שלה, הצצים על כל גבע וגיא, לא קטפה בשבילו לאות אהבה וזכר חסד נעורים:

אַךְ אַתְּ לֹא זָכַרְתְּ, אַךְ אַתְּ לֹא קָטַפְתְּ

בִּשְׁבִילִי אַף עָלֶה מֵעֲלֵי הַנּוֹי

(וְהִיא הָיְתָה סָבִיב עַל כָּל גֶּבַע, גָּיְא…)

לְתִתּוֹ בְּמַעֲטָפָה וּלְשָׁלְחוֹ לִי פֹּה.

שָׁכַחַתְּ, שָׁכַחַתְּ, אֲבוֹי!

הוֹי, אַתְּ הָאוֹהֶבֶת עַל תְּנָאי.

נעזב ונשכח התהלך המשורר בארץ, קולט בדמו הטוב ובחושיו החריפים והעזים, את מראות הארץ הטובה וריחותיה. הכל מרהיב אותו, מרחיב את דעתו, מרעיף עליו זכרונות קדומים; הצבעים ההרמוניים של אדום וירוק וזהוב משמחים עיניו ולבו, הוא שואף ושותה מתוך שכרון הרגשות והכסופים את כל טבע הארץ הפורחת – – – אך העיקר, העיקר היקר – האהבה הגדולה שלה קיווה – איננה!

לֹא הָיָה גַם אָדָם, לֹא הָיָה גַם אִישׁ

מֵאֶלֶּה שֶׁחָלְמוּ אִתִּי הַחֲלוֹם

וְקָטַף בִּשְׁבִילִי – לָרָחוֹק מֵרִישׁ –

לֹא הָיָה, לֹא הָיָה, אֲבוֹי! –

וְשָׁלַח לִי פֶּרַח הֲלֹם.

ומה שמעליב ומכאיב עוד יותר: גם אחיו המשוררים בגדו… לא קבלו פניו כראוי, לאח־משורר כמוהו:

לֹא נִמְצְאָה יָד טוֹבָה – יַד אַחִים לְשִׁיר –

בְּכָל אֶרֶץ הַשֶּׁמֶשׁ וְתַחַת שְׁמֵי כְּחֹל

וְעָקְרָה לִי זְמוֹרָה לְשָׁלְחָהּ לִי צִיר –

כִּי אֵין לִי, כִּי אֵין לִי, אֲבוֹי!

בְּאֶרֶץ אֲבוֹתַי אֵין כֹּל.

שיר זה הוא אחד השירים הדוקומנטריים ביותר, ואולי יחיד בגילוי לבו, בשירת טשרניחובסקי כולה, בו שר לנו המשורר הגא והסגור את כל עונות לבו; בו שפך ללא שיור את נפשו הנכאבה על עניתו, בחינת לשר־הרש אין כל!

הסניגור נעשה קטיגור, ובעל ה“אני מאמין” הפך לפתע ל“אני מאשים”, למוכיח בשער השיר, על חטא שחטאה לפניו ארצו הנאהבת בזלזול, בשכחה, בהתעלמות, ובאי הושטת יד עזרה לו, לחולם – הלוחם למען ציון מאז ועד עתה.

"אבוי! "מלת קריאה זו, שלא אבה אותה המשורר מימיו, חוזרת וחורזת שלוש פעמים בשיר בן שלושת הבתים הזה, מלה שלא מיללה בחייו וביצירתו הזוהרים והתוססים מיין אונים ומחן רונים.

מרה ונוקבת היא טענת־אין־לי של המשורר “הרחוק מריש”…

כִּי אֵין לִי, כִּי אֵין לִי, אֲבוֹי! –

בְּאֶרֶץ אֲבוֹתַי אֵין כֹּל.

ועוד הרבה שנים אחר הדברים האלה, והמשורר הוא כבר תושב הארץ ומעורה בנופה ובמנופה, נשמע הד קולה של קינה זו:

אֲנִי – לִי מִשֶּׁלִי אֵין כְּלוּם, גַּם לֹא שֻׁלְחָן!

ב

שני שירים שהם אחד וגם שם אחד נקרא עליהם, אלא שנוסחם שונה ומידתם אחרת, כתב טשרניחובסקי אחרי “פרחת הכלנית”, והם כהמשך לו בהלך רוח, בטענה ובטינה.

אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,

אֶרֶץ שְׁכוּרַת שֶׁמֶשׁ – – –

אַיֵּה אוֹתָהּ אֶרֶץ,

אֵיפֹה אוֹתָהּ שֶׁמֶשׁ?

מי שלא היה במחיצתו של המשורר באותם הימים ואינו בקי ב“היסטוריה” של השיר, לא יעלה בדעתו, כי לא “אני מאמין” חדש כאן, אלא אשרי המאמין!… “איה אותה ארץ?” – אני בעיני לא ראיתיה, אנכי – תקוותי וחלומותי לא נתקיימו בה…

נִכְנַס כָּל הַנִּכְנָס,

פָּגַע בְּאָח כְּהִגָּמְלוֹ,

פּוֹרֵשׂ אֵלָיו שָׁלוֹם –

וְאוֹר לָאִישׁ וְחַם לוֹ.

אים: הארץ, הכוכבים אל אותה גבעה, והאח ושלומו וחומו? מי יגיד לי הנתיבה אליהם וינחני בדרך הטובה אל המקומות האלה? דומה שהמשורר, שחזר לאנסו מן הארץ הזאת לגולת אשכנז, שוחק על החלומות ששח כחולם פעם, בנעוריו וגם אחר כך, לידידת נפשו!

אוּלַי – – כְּבָר אֵינֶנָּה?

וַדַּאי נִטַּל זִיוָהּ:

דָּבָר בִּשְׁבִילֵנוּ

אֲדֹנַי לֹא צִוָּה – – –

טשרניחובסקי הקפדן והפורמליסט במה שנוגע לדברים חיצוניים בשירה: בשם, בצורה, במשקל וגם בזמן ובמקום – השמיט בשתי הנוסחאות את התאריך, והיא בניגוד לנוהגו ועקרונו: תאריך מילתא היא ביצירתו, תעריך… ולא שיכחה כאן, אף לא קלות דעת, אלא רינת לב – כדי להעלים מגינת לב…

גם השיר בנוסחו השני, המקוצר, אינו אלא קריאת תגר כלפי הישוב והיושבים בו, על חטא שחטאו לפניו בעינים קמות… ובידים מעוטות!

החידוש “באומרים ישנה ארץ” נוסח שני, הוא בפגישה עם רבי עקיבא: מיואש מהפגישות האחרות עם חברים – אחים למלחמה, לחלום ולשיר, הוא מתרפק על הגיבור והקדוש, מברכו לשלום ופונה אליו בשאלה שהיא כולה תמיהה, ילמדנו רבנו:

אֵיֹפֹה הֵם הַקְּדוֹשִׁים,

אֵיפֹה הַמַּכַּבִּי?

כאומר: עברתי בארץ לארכה ולרחבה, עליתי בהרים ירדתי לבקעות ו“קדושים” ו“מכבים”, שאומרים כי כל הארץ מלאה אותם, לא מצאתי: "לא היה גם אדם, אף אחד לא חש – – – היתכן? היכן הם החשים את הרשים?!

ור' עקיבא, בעל הכלל הגדול בתורת האדם: "ואהבת לרעך כמוך! " עונה ואומר לו: אל יאוש משוררי ואחי הטוב:

כֹּל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים,

אַתָּה הַמַּכַּבִּי,

בכל אתר ואתר, בכל מקום שהם, ישראל עם קדושים; ואל תבקש את המכבי באחר – כי אתה הוא זה!… ואתה לך לגורלך והאמן בעתיד הגאולה כי בוא יבוא, כי קרוב הוא, ושיר שיר חדש ליופי ולנשגב, כי לכך נוצרת!

ופלא הוא ששיר זה נתפרש לעם מן הצד הרצוי ולא מהצד המצוי; והסרקזם, העוקץ המוסתר והאירוניה הסמויה, הפכו למתוק, לתמימות ונעימות של אמונה. לב עם אין חקר! לבו ברשותו, ואל אשר ירצה יטנו… המשורר בתהיה והוא בתחיה!

המשורר שואל “איפה היא?” והעם עונה: פה היא! זכה טשרניחובסקי ודבריו לא הובנו כפשוטם אלא כמדרשם, ושירו נעשה עובר לפרסומו, עובר לשוחר ארץ ישראל ובנינה. עזר ל“אי־הבנה” משמחת זאת המנגינה שחבר לשיר יואל אנגל, שכוחו רב היה יותר במוסיקה עברית מאשר בלשון העברית, והוא הניח את הספק, את ה“ויש אומרים” המעמעם, ואחז בודאי הברור והמפורש, והטעים והדגיש והרנין על "ארץ בה יקויים כל אשר קיווה! " – בודאי. “ארץ רבה ורווית שמש”, – ארץ ללא צל של ספק! ואיזה שלום־עליכם רחב הוא נותן לו – לר' עקיבא, להורג = הרוגי־מלכות מופלא זה:

– "שָׂלוֹם לְךָ עֲקִיבָא! " וְשָׁלוֹם עָלַיִךְ יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב!

ג

בלב כבד ונכאב יצא טש. מן הארץ, אבל את זיוה, הדרה ואהבתו לקח אתו לדירת הארעי שלו בגולה. הוא קבע את מושבו בכפר פיכטנגרונד, בו גרו סופרים עברים, והתחיל בעבודה ספרותית ענפה, מקור ותרגום.

וככל שהתרחק מן הארץ ריחוק מקום, כן התקרב אליה קרבת נפש. ובנפשו עתיר נכסים היה המשורר, ושולחנו – שולחן גבוה, הלא כך התפאר טשרניחובסקי הצעיר בשיר “כל דכפין”:

עָשִׁיר אָנֹכִי בָרוּחַ וְלֹא אֶכְלָא

וְקַמְתָּ וְבָאתָ, אָחִינוּ הַמָּךְ.

האהבה מכלכלת את השירה, ואהבתו הישנה־החדשה “לארץ מורשה”, “לארץ־נחלת מדבר־סין”, “לארץ חמדת־לב”, ל“הר טרשים, לכרם־גפן”, ל“מטליות מדבר וחול”, לים־מים אדירים, וים־אור ושמי־תכלת, מתעוררת ביתר עוז, ונפשו מדברת שירה דרוכת עוז ומברוכת הוד שבגבורה לאדמת פלאי אל.

הוא על שפת השפרה במחוז ברנדנבורג, ולבו “אצל ים יפו”… ובחזונו הוא ניצב על הכף עם פנות היום ומסתכל בשקיעת החמה. רגע נדמה לו כי שם למעלה הופיע זבס, האל היוני. – הנה הוא ניצב על הצור ודמות שור פר לו, כאז, בעת שגזל את אברופה בת אגנור מלך הכנענים. לילה… ליל אלילים, ללא כוכב, ללא אורות, יורד על ים יפו; חזיונות עכו"ם יחזה הפיטן העברי… אך פתאום נגוז מחזה התעתועים, נסוג אחור מפני מראות אלהים – אלהי ארץ האבות, ואדמת פלאי־אל בכל קדושתה ויפעתה הקדומה מתגלה למשורר גלוי העינים.

ובצמצום ניב חרוזו היצוק והמלוטש, בסוניטה המוצקת וספוגה צליל זהב טהור, הוא קורא ממעמקי לבו האוהב:

הוֹי אַדְמַת פִּלְאֵי אֵל! לְמַעֲנֵךְ וּלְמַעֲנִי,

הֲיִבָּצֳֵר מִמֵּךְ וְחָיָה שׁוּב וְקָם

לִתְחִיָּה אוֹתוֹ דוֹר מַסִּיגֵי גְבוּל הַכְּנַעֲנִי?

כָּל עוֹד אֲנַחְנוּ לָךְ – עוֹד נִבְנֵית:

בַּפָּז, בָּאֵת, בַּחֵץ! בַּזֵּעָה וּבַדָּם!

וְאִם אֶפְשָׁר אַךְ בְּנֵס – וְיִתְרַחֵשׁ הַנֵּס.

והנס התרחש… ומה צר שהמשורר אשר שר לנו בנעוריו ובנעורינו החולמים את השיר המעיר שחר הגאולה:

שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה! שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה!

נס – תרתי משמע. הוא, שעצם שירתו נס היה, לא היה באותו נס.

"אַל תִּרְפֶּה יָדֵנוּ עַד נְשִׁימָה אַחֲרוֹנָה! "

והנה לא עיף, אף לא יגע ממעש, עמד באמצע הדרך מלכת… ותוך בדידות אחרונה של הולך למות נשא עיניו אל “כוכבי ארץ ישראל”, הסתכל בהם ושאל “מתי קץ החזיון” – חזון אחרית הימים. ובשיר שכולו אהבה ורחמים נפרד מן הארץ שכה אהב, שכה עבד באמונה, ונשמתו יצאה ב“ברוך”.

---

שירת הזכרונות

מאת

משה בן־מנחם

א

הלך רוח של כיסופים לימים קדומים והתרפקות נוסטאלגית על העבר הרחוק וגם הקרוב, רווחים היו בשירת טשרניחובסקי עוד בנעוריו. אבל עם התקרב קץ חייו נתעמקה תחושה זו והעבר נעשה חי, ומה שהיה – התהווה מחדש ורוח של שירה חדשה ניתנה בו.

האלגיה “נא השיבו לי ילדותי”, נכתבה בעוד טשרניחובסקי נער, בגיל שזכרונותיו של אדם עודם רופסים ולא־מגובשים, ואין בהם לפרנס שירה שקולה וצלולה. איליה זו של משורר האילוּת והנוֹי, לא סתרו את שירת האהבה ושמחת ההויה שהרנינה תמיד את חייו. חש הקורא שעם כל הפסימיות והדכאון הפוקדים אותו לעתים, אמונתו העזה בטוב החיים וביפים “לא גלתה מנו…” ואפילו לא בשעה ש“פגעים רוחו העציבו”.

מיטב שירתו – האידיליות, יסודן באותה תוגה חנונה הזוכרת באהבה רבה את ה“עבר הנם את שנתו…” תשוקתו היתה, אחרית כראשית, אל הנגינה והמנגינה משכבר; גם "יוונותו וגם יהדותו, שתיהן מושרשות עמוק בגעגועי האדם, ומושתתות על תשתית הזכרונות של תולדות האדם, עברו של עמו, והוויות המשפחה.

ב“דינירה”, יצירת נעוריו מתקופת היידלברג, מעורר המשורר העברי את האלה היוונית מתרדמת הדורות, והוא מזכיר לה נשכחות ונצורות על “האי שופרא” מימים קדומים:

שִׂיחוֹת וּנְגִינוֹת מִקֶּדֶם – הַעוֹדָךְ זוֹכֶרֶת, יוֹנָתִי?

שִׁירַת לֵב רַגֵּשׁ, לֵב תָּמִים, לֵב אַמִּיץ כֹּחַ וְעָדִין,

רִנַּת הַגֶּבֶר, נוֹבַעַת בַּעֲתֶרֶת הַחַיִּים וְהַכֹּחַ?

אֵלֶּה הֵן שִׂיחוֹת מִקֶּדֶם – – –

אמנם את חיי העבר אין להשיב, ואין ירחי־קדם ניתנים מתן שני לאדם על אדמות, אבל “יש אשר תשמע אזננו שמץ מנהו במנגינה, בצלצלי שיר מני קדם, באגדות ונגינות קלוטות מעפלי יובלים – קול מושך לב אדם בחזקה”.

והוא הלך אחרי קול זה בכוח ובנוי של שירה כל ימיו! כבר בתרגומיו הראשונים הראה נטיה מיוחדת לשירת זכרונות: משירי דה־מיסה בחר את השיר “זכריני”, ובתרגום זה מתנכר הנער־המשורר כמתרגם גדול בעתיד:

זִכְרִינִי נָא, עֵת מְנַת־חֶבְלִי

גַּם תַּפְרִיד בֵּינֵינוּ לְעוֹלָמִים,

עֵת לִבִּי יִוָּאֵשׁ בְּמַר־אֵבְלִי

בַּגּוֹלָה וּבְאַחֲרִית הַיָּמִים,

זוֹ נוּגָה אַהֲבָתִי זִכְרִי, גִּיל אַלְמָוֶת,

שָׁוְא מֶרְחָק שֶׁל יָמִים לְנֶפֶשׁ אוֹהֶבֶת!

עַד יַעֲמֹד יַרְגִּיעַ,

לָךְ לִבִּי יַבִּיעַ:

זִכְרִינִי!

טשרניחובסקי שיבץ את השיר המתורגם הזה בין שירי האהבה המקוריים שלו, אמצו למכלול שירתו, ואף הקדישו לנפש קרובה לו. שמוֹר וזכוֹר בדבור אחד נאמרו… ובשירתו הזכרונות שמורים באהבה חיה ויוקדת, וכבר אמרו הקדמונים “שהממונה על הזכרון שמו זרניאל, והוא ממחנה האש השורף”.

ב“ברוך ממגנצא”, פואימה לירית־מימוארית, הפועמת כולה זכרונות־תרועה וזכרי־שואה, חויות ילדות, והויות אהבה, ואידיליה וחורבן משמשים בה בערבוביה, “יונתי” היא אשה ואם בישראל, והיא בחינת “יונתי בחגוי הסלע” – היא כנסת ישראל, זו הבורחת מן הנץ וסופה שנופלת בצפרני הטורף.

מַה טוֹב, יוֹנָתִי, לָךְ, כִּי מַתְּ!

הֲתִזְכְּרִי בְנוֹתַיִךְ אַתְּ?

הֲתִזְכְּרִי: בַעֲרֹב הַיּוֹם

הָיִינוּ יוֹשְׁבִים חוֹלְמִים דֹּם – – –

והזכרון המשומר של המשורר מקים ומעלה מנשיה כל מה שיקר ואהוב לו משכבר! השיחות “הספירטואליות” שלו אינו דימוי מופלג בלבד, תכסיס אמנותי, כדי להעלות רוחות רפאים מקבריהם וליצור סיטואציה דרמתית בעלת מתח מציאותי מדומה, – אלא הן הן גופי מציאות מוחלטת, תופעת חיים ממשיים, והיא תפיסת עולם יהודית, הרואה במות רק שינה שיש אחריה יקיצה לחיי עולם, כנאמר: “וישני אדמת עפר יקיצו – לחיי עולם”.

ב“ברית מילה” – אידיליה מחיי היהודים בחצי האי קרים, בטבריה, מגיעים שני הגבורים להתעלות עם העלאת זכרונותיהם מן העבר; הגוי לפי גויותו, והיהודי לפי יהדותו: שירת מיכילה מעירה את הקוזקים, אבות אבותיו הרוצחנים, שופכי דם ישראל כמים… “הרג וחנק ואש!” ואילו עיניו של המשכיל הציוני, אליקים, משוטטות הלאה, מעלה, ובחליפות הדורות, שצצו וכלו כעשן פה, בערבה הנכרית הזאת:

יָנוּם הֶעָבָר אֶת שְׁנָתוֹ בְּקִבְרוֹת עֲנָקִים לוֹ חָצָב – – –

וַיִּזְכֹּר יְמֵי הַכּוֹזָרִים!

אגדות קדומים מעלות בשר ודם מתעוררות לתחיה… והמשורר יוצר ומעצב דמויות חיות ופועלות בעבר, ולבו, לבו בהווה:

וְהִנֵּה מַמְלָכָה יְהוּדִית, וְאִישִׁים חֲסֻנִּים וְקָשִׁים,

סוּסֵי־עֲרָבוֹת, חֲנִית וָקֶשֶׁת, וְצִנָּה וּרְמָחִים – – –

זָר לוֹ וּמְשֻׁנֶּה הַכֹּל, אֶפֶס בּוֹ לִבּוֹ הִתְכַּוֵּץ…

קְשָׁתוֹת וּרְמָחִים וּכְלֵי־הַתּוֹתָח, וְגַם בַּלִיסְטְרָאוֹת – – –

וְאוּלָם הַפָּנִים כְּבָר הָיוּ אַחֵרוֹת – וְאֶלְיָקִִים הִכִּירָם:

הַרְאֵל, יוֹם תִּשְׁעָה־באָב!… וְלִבּוֹ הִתְכַּוֵּץ עוֹד יוֹתֵר.

וְאוּלָם הַנֶּשֶׁק הַלָּז!… וּמְנַחֵשׁ אֶלְיָקִים בְּנַפְשׁוֹ:

אִלּוּ הָיָה שָׁם הוּא, הֶהָיָה בֵין הָנֵי “בִרְיוֹנֵי?”

מסוג אותם הזכרונות החיים, המתיצבים פנים אל פנים עם ההווה והאידיאלים של הזמן החדש, הם גם שני הל“נוכח” – ל“נכח הים”, ול“נכח פסל אפולו”, המנוגדים לכאורה זה לזה, ואינם אלא מטבע אחד בעל שתי צורות, המסמלות דבר אחד משתי־זויות־ראייה שונות. העין הרואה מה לאחור מסירה את אבק הדורות, את המסוה, משני “הגבורים בערפל”, ואז מתגלה לנו הכוח שבחיים – “הטוב והנהדר במלוא כל הבריאה”. אכן, המשורר העומד “נוכח” אפולו ו“נוכח” בר־כוכבא, מול ה“תמונות אשר בתנומות” כלשון ר' יהודה הלוי, רואה נכוחה: שני גבורי־אור, בני כוכב, הקים לתחיה “ממסגר מאת דורות”.

והנה זקן המשורר, ודמיו הרותחים זקנו עמו… דממו הרוחות החזקות שהסעירו את דמיו בנעוריו; דמדומי שקיעה אפפוהו ורופפהו… אך היתה זו שקיעה שעמעמה הרבה, והרבה מאד זהרי בקר נתמזגו ונתערבבו בערבו; ויש ונדמה היה לך כי ברקאי! שחר גדול וחדש הולך ומתהווה ומתרווה כאן! בשפל אדירים נסתלקה חמתו בשיפולי חייו, ולעת־ערב היה אור, אור־יה, אור חיים, שלו התפלל בשיריו השימשיים מאד:

אוֹר־יָהּ לִי! אוֹר־יָהּ! בִּי קוֹרֵא כָּל גֶּרֶם,

חַיִּים, הוֹי חַיִּים! כָּל עֶצֶם, כָּל עוֹרֵק,

אוֹר־יָהּ וָחַיִּים! וָאָבוֹא אֵלֶיךָ – – –

והוא בא, אך לא “אליו” – אל אלוהי נכר;
– עצבי השיש הקרים והזרים של יון; הוא שב לאלהי אבותיו, לשמו ולזכרו, אלהי עמו אשר אש־דת לו – אשדות אשדות של אהבה ורחמים. ה“מימורבוך” – ספר הזכרון של “כל ישראל קדושים”, נפתח לפניו עם נעילת שער השיר, והוא קרא בו לאור השקיעה הלוהטת;
וכמו מאליו התנגנו מתוכו שירי הזכרונות, נצנצו כוכבי שמים רחוקים, שמים כה קרובים… “זמירות מבית אבא”, ו“בלדות וירמיזא”:

מִי בָאֵשׁ וּמִי בַמַּיִם, בַּחֵץ אוֹ עַל גַּרְדֹּם

לִפְנֵי שָׁנִים אַלְפַּיִם, מָחָר, אוּלַי הַיּוֹם?

אֶחָד אֶחָד, מַחֲנַיִם – בְּיַד אַנְשֵׁי־דָמִים, –

אַחַת, אַחַת הַדֶּרֶךְ קָדִימָה לְעוֹלָמִים!

נגינת העבר – מנגינות־היום הן בשירת הזכרונות של טש. בסיימו פרשה אחת פתח תמיד בפרשה חדשה; ברם שלשלת הדורות אחת היא, וטבעת בטבעת אוחזת, ואין כמעט כל רווח בין הדבקים; ועוד בשירו “חרבות” שנוצר בשנת 1895, הוא מצהיר:

לִי לָאַט שִׂיחַ גַּל: אֵי גְבוּל כִּי תֵדָעֶנּוּ?

בַּחֲלִיפוֹת עִתִּים יֵשׁ, שֶׁעָבָר חַי עוֹדֶנּוּ,

וְנִגַּשׁ יוֹם בְּיוֹם כַּצֵּל בַּעֲקֵב הָאוֹר.

ושמשו השוקע לא אץ לבוא. וכל עוד שהחזיק קולמוסו בידו העמיד את השמש ברום עולמו כבאביב ימיו, וראה פלא: " הימים שאינם חוזרים" חזרו אליו על כל יקומם וקיומם; במאור פנים, בחמימותם ובתמימותם, כנתינתם הראשונה ב“אותה פינת ארץ בה נולד…” ומה שביקש המשורר המתחיל: “נא השיבו לי ילדותי”, ניתן לו למשורר הגומר בשירת הזכרונות המאוחרת, בתחנה האחרונה של נדודיו בעולם, – באותה פינת ארץ זוהרת בה חי לעת זיקנה, מת ונאסף אל עמיו.

ב

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה,

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַבְנִית נוֹף מוֹלַדְתּוֹ.

והוא, האדם־המשורר, עמד תמיד על הקרקע; וגם כאשר ראשו־ורעיונו “נישא אל על”, לא נשמטה האדמה המוצקה מתחתיו. ממצה היה עד היסוד בה את המציאות הארצית של הקרקע־הרקע, את הנוף של אותה נפת־פינת יקרת, בה התהלך עם הרוח והנשר החפשיים שבערבה הדרומית; ואת תבנית היכל יצירתו בנה רבדים רבדים ושכבות שכבות של הויות וחויות, אגדה ומציאות, חזון ואמת נושקות יחד.

בשנות המחלה שקרבה את קצו, לא יכול היה לכבוש את המון לבו; הציפוהו גלי הזכרונות, ומרוב הלהיטות להגיד את כל לבו לדור ולדורות, גברה האמת על החזון ובמקום לשיר את רחשי הלב כקדם, התחיל לספר, לגלות סודו מחדרי היצירה הפתוחים לרווחה, והקרין את אורו בלי שישים מסוה על פני שירתו.

ושלא כמנהגו בימי חרפו, שהיה מצניע עצמו באידיליות, שאפיקה וליריקה משמשות בהן בהרמוניה, התחיל לעת זיקנה לדבר גלויות על אותה ארץ קטנה בה קרו הדברים הגדולים, שהזינו מראשיתו את קרקע יצירתו ופרנסו את נפשו עד אחרית ימיו: סבתא וסבא, אבא ואמא, דודים ודודות אחים ואחיות, ושאר קרובי משפחו, מופיעים עתה בשמם ובכינויים כמות שהיו, בלי העלם דבר. וציון השמות של מקום המעשה מאמת ומוודע את המתואר מבחינה אינטימית, ביוגרפית והיסטורית. דבר שמקרב את לב הקורא ללב המשורר, הקורא לכל דכפין: הכנס לרשות היחיד שלי, ברוך הבא בצל קורותי!

ומאימתי נעשה שאול טשרניחובסקי קרוב לקוראיו? ב“קטעים מספר זכרונות” על לנכן, “היונה” מהיידלברג?" או “הנאוה מדיסלברג” הנכריה? בשמוח המשורר העברי “אל גיל כעמים” – בבית מרזח, “בית היין צום שיף”, ושירו שיר נכר על אדמת נכר:

אָז שִׁירִי, שִׁיר נֵכָר. לָךְ אָשִׁיר בַּגַּיְא,

וְעָנָתָה לוֹ בַת־קוֹל הָרַיִךְ – – –

ואולי “דינירה”, “שרטוטים”, או “חזיונות עכו”ם" קנו את לבו של עם העברים לאבה אותו? – לא ולא! לא זמר יווני ולא שיר טטרי, ולא סוניטות קרים, שענינן אגדות ומסורת זרות לרוח ישראל, עשו את טשרניחובסקי לגדול בישראל; רק בהישמע הניגון היהודי הנוגה מתוך חמש מחמש־עשרה הסוניטות הללו, היטה הקורא העברי הטוב את אזנו, ופתח את שערי לבבו מול שירי המשורר שלו; אבל אשר ליתר השירים הטובים של מחזור זה, אמר הקורא, אם לדבר בלשון של טשרניחובסקי: “אבל לא סלעי הוא! לא סלעי הוא ולא קם ליהוּדה עמי זה!” יש השפעת גומלין בין העם ומשוררוֹ, ובמידה שהוא מודד לעם העם מודד לו. ולפי מה שהדור נעזר בו הוא נאחז בו… טשרניחובסקי נתחבב על האומה באידיליות, כשפתח לנו פתח אחר פתח לעולם שבלבבו – הסלע הזה, צור ישראל, שממנו ניקר וחצב את אור פניהם של החיים היהודיים, בתבנית אותה פינה אשר בה נולד ונגולו תולדות חייו ונגלה גם מזלו!

באידיליות הקטנות, הרופסות עדין מבחינת הצורה והתוכן, הלשון והסגנון, אין המשורר מדבר בעדו, ואין מילת הגוף “אני” נזכרת שם כלל; אבל הבית הוא ביתנו, והשיר שירנו. כי יש פה הזדהות שלמה עם האני הקבוצי, עם כלל ישראל, ואנו יודעים בדיוק איך נכתבה מגילה זאת, כי מפי העם נכתבה! כאן אין טשרניחובסקי מוזר לאחיו אלא מסור מאד לאחיו בני עמו, וכמו ששר העם עם משורר ח. נ. ביאליק “החמה מראש האילנות נסתלקה”, כן היה מנגן עם טשרניחובסקי: “כי ידעך לאטו אור־היום / בששי בין ערבים, / בנתיב אין־קץ ממעונות־רום / מלאכים שנים דואים”. וברצון ובשמחה ענה אמן אחרי המשורר הטוב.

“בשישי בין ערבים”, “הקפות”, הם שירי הזכרונות בעלי המוטיבים הדתיים הראשונים בשירת טש. והם זכו להיות מושרים ונלמדים בפי ילדי ישראל בגולה ובארץ. אחריהם נוצרו האידיליות הגדולות: “ברית מילה” (מחיי היהודים בטבריה). “לביבות”, “כחום היום”, “שמחה לאו דוקא”, ואחרון אחרון – “חתונתה של אלקה”, עם המבוא מאת המשורר – דבר שלא עשה בשאר יצירותיו. הלא כה דברו: “אידיליה זו כתבתי על יסוד כמה וכמה זכרונות מימי ילדותי וזכרונות משפחה”.

בשירי משפחה אלה טשרניחובסקי עודו מכסה הרבה מן האמת שבחזון; הנפשות הפועלות אינן נקראות בשמותיהן האמיתיים, והוא פותח פתח וסוגר פתחיים, ואין כינוי הגוף “אנוכי” שגור בשירו. ברם עם תחילת ישיבתו בארץ הוא עובר מגוף שלישי לגוף ראשון: הורם המסך מעל המערכה האחרונה במחזה חייו, ושירת הזכרונות מקרה כסוד גלוי, וגילוי המסתורין שבמשפחה הוא אחד מעיקרי שירתו המימוארית. ההתודעות וההתודות צורך נפש הן למשורר, והספור מלב אל לב הוא הנותן חיוּת של פיוּט לדברים הנושנים, שבעברם דרך צנתרות הזהב של נשמת המשורר הישיש הם באים על עידכוּנם ותיקוּנם.

בשירת הזכרונות המאוחרת, שברובה כתבי־משפחה היא, חוזר המשורר לאכסניה ראשונה שלו; שכן נזקק למוטיבים אלה עוד קודם לכן, בחינת שר ושייר… וכאן הוא מסיר את הלוט מעל כמה תמונות שכוסו ולא נתגלו אלא דרך רמז בלבד, ועתה, במתן שני, מפרש הוא את הסתום ומגלה טמירין. למשל: בפואימה “בעותי לילה” נודע לנו מי היא גיטל האלמנה שב“לביבות”, – הלא היא גיטלה סבתא, אשת ר' דובר הסבא של המשורר. ורייזלה הנכדה ה“תלמידה”, “נערה יושבת בתפיסה, מצודת־פטרוס־ופבלוס”… אינה אלא דודתו ממשפחת קרפ. גם “ולוולה השוטה”, מיודענו הטוב והמיטיב, הצדיק התמים מן “כחום היום”, אם תשאלו לשמו – יגידכם המשורר שהוא ה“שאינו יודע לשאול” מן “כנגד ארבעה בנים”, והוא כפילו של שאול המשורר, שהיה חותם על פיליטוניו בשנות העשרים בשבועון “העולם” בשם ר' יעקב תם, וכבר פירש רש“י: “כל מי שאינו חריף לרמות נקרא תם”. וגיטלה ודוֹבּר הם הם סבא וסבתא ב”שמחה לאו דוקא", שמקום המעשה הוא לא “ביליבירקי” ככתוב שם, אלא ביליזירקה, כפר מולדתו של המשורר בחבל טבריה.

טשרניחובסקי לא זכה באור־יה, שהתפלל לו, מן ההפקר שבערבה הנכרית; ואף קרן אור אחת לא לקח משל אחרים! מתולדותיו, ממעיני העוז שזרמו בדמיו הרותחים, מבאר עמוקה חפרוה נדיבי אבותיו, חצב ועיצב את דמויותיו המאירות, וביד־אמן אמונה צייר צורות של יהודים שלמים וחפשים, ואצל עליהן מטעמה ותומה של נפשו החפשית, החפה מכל סדק וקרע:

וּכְתַבְנִית אוֹתָהּ פִּנָּה, אֲשֶׁר בָּהּ נוֹלַדְתִּי,

נָגֹלּוּ תוֹלְדוֹת חַיָּי, נִגְלָה גַם מַזָּלִי,

טָוִיתִי אֶת חֲלוֹמִי כְצַלְמָהּ וְכִדְמוּתָהּ.

הציונים שהציבו לו אבות המשפחה האמיצים והישרים, הם שהתוו את דרכו ביצירתו, בה הלך וממנה לא סר חייו. ואכן, מטה עוֹז היה “לגזע הקרפיונים”, למשפחה הפוריה והענפה הזאת, שהקימה מתוכה “אדמירלים יהודים בצי ארגנטינה” – “מאיר ושמעון בני שאול לבית קארפ; בנים, שבעצמות אבי־אבות אביהם פיעמה אותה הרוח שהיתה עם בני עמם לפנים על סלעי חוף עציון גבר!”

בשירתו “סבא מפליג לאודיסא”, כמו נזרקה נבואה במשורר, שהיה ממבשרי התחיה הראשונים ומלוחמיה בשירה העברית החדשה. הוא ראה שעתידים אדמירלים יהודים לאמר שירה בים־סוף ובים התיכון, ועד האוקינוס ההוֹדי יצא צי־צבי ישראל!

– – – וְכָל הַנִּיצוֹצוֹת הַקְּדוֹשִׁים אֲשֶׁר לֹא זָכוּ לְהַעֲלוֹת

אוֹרָם בָּעוֹלָם הַגָּדוֹל, וְכָלוּ וְכָבוּ מֵאֶפֶס

מַעַשׂ בִּמְצָרֵי גֵיטָאוֹת וּבַמַּאְפֵּלְיָה הַגְּדוֹלָה, –

אוֹתָם נִיצוֹצוֹת הַפֶּלֶא עֲתִידִים עוֹד לְהִגָּלוֹת,

שׁוּב יִתְלַקְּחוּ לִמְאוֹרוֹת לְעַמָּם הַדַּל, לְכָל הָאָדָם,

מְאוֹרוֹת גְּדוֹלִים: כִּי נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר!

ג

בחייו הפרטיים איש סגור ומסוגר היה טשרניחובסקי, היה ממעט מאד לדבר על עצמו, וכמעט לא הזכיר את האני המפורש שלו. גם למקורביו לא נודע בזכרונות ילדותו; היה מדבר על הכל ורק על עצמו. יש והיה מספר דברים מבדחים ומשעשעים על עבודתו כרופא צבאי או כרופא ה“זמסטבו”, אבל זה שיחק רק בתפקיד, אבל לא הגיד את לבו. בכלל רחוק היה מהשתפכות הנפש… ואף על פי שרתחן היה בשירתו, איש היצרים והאימפולסים העזים, כלפי חוץ מאופק היה וצנוּן, ואת המסתורין שלו לא גילה לאחרים. מצמת היה את רגשותיו ולא נהג בהן בזבוז.

אבל בשירי הזכרונות האחרונים נעשה טש. גלוי־לב, ולא היה דבר באוצר נשמתו וגנזי ילדותו, שלא הראה אותם לכל דכפין. בכל מקום שהוא מספר על בית אבא – שם הוא מגלה את סודו וחושף את צפוּנותיו. ולפי תומו הוא משיח לנו איך כתב את כל הדברים האלה.

בשיר “אמא דסבתא שלי”, שהיתה מילדת שלא על מנת לקבל שכר טרחה, מספר לנו המשורר מאין נחל את שירו: “אמא דסבתא היתה מספקת ליולדות עניות את מרקן בשעתן; והיתה מקבלת בשכרה – את קצות הצפרנים הכרותות, גז האצבעות הראשון של הרך הנולד; והיתה צוררתם בחיתול, ואת החיתולים היא גוללה ועשתה בם פקעת לבנה, וכך היתה מאספת צרור לצרור… צידה לדרך, כאשר ימלא צבאה ללכת לעולמה;
והיא על מטתה פקדה: אותן הפקעות להכניס לה למקום מנוחתה!”

וצוואתו של המשורר דומה היתה לזו של אמא דסבתא שעליה אמר: סבתתנו אינה סבתא כי אם בתורותיה!

… אָנֹֹכִי אֲצַוֶּה שֶׁיַּנִּיחוּ בַּאֲרוֹנִי – אֶת שִׁירַי,

כִּי הַחִתּוּלִים שֶׁלִּי קִבְּלוּ צוּרָתוֹ שֶׁל סֵפֶר,

בָּמוֹ צָרַרְתִּי הִכְנַסְתִּי הַמִּלִּים הַמְּתוּקוֹֹת שִׁל שִׂפְתֵי

סוֹפְרִים וּנְבִיאִים וּסְגֻלּוֹת מִשְׁנָיוֹת, מִדְרָשִׁים עַתִּיקִים.

עֶלֶם דַּל־יֶדַע יָצָאתִי וְיַלְקוּט צָנוּעַ בְּיָדַי,

יַלְקוּט שְׁפָתֵנוּ הַנִּפְלֵאת, וְאַהֲבָה רַבָּה בְּחֻבִּי,

אֶפֶס כָּל יָמַי חִפַּשְׂתִּי לָקַטְתִּי, אָגַרְתִּי גַרְעִינֵי

גָרְנָהּ רְחַב־הַיָּדַיִם וַאֲסָמֶיהָ הַכְּבֵדִים

בְּשֶׁפַע הַזָּהָב הַטּוֹב וְאִמְרֵי כֶּתֶם וָקֶסֶם,

סְגֻלּוֹת מְשׁוֹרְרִים רַחֲבֵי־שְׁעִפִּים וְקַמְצָנִים בְּנִיבָם.

וְאוּלַי בְּחִינַת מְיַלֶּדֶת שִׁמַּשְׁתִּי אֶת עַמִּי גַם אָנִי,

אוּלַי הִכְנַסְתִּי נִיצוֹצוֹת מַיפִי עוֹלָמְךָ, רִבּוֹנִי,

בְּנֶפֶשׁ רְגִישָׁה לְהוֹדְךָ, וּבְלֵב מָקְסָם סוֹד פָּעֳלֶיךָ,

זְעֵיר פֹּה, זְעֵיר שָׁם – מִגִּנְזֵי פְּלָאֶיךָ הָרַבִּים,

וְנִסְלַח גַּם לַעֲוֹנִי, בַּעֲבוּר כָּל מַחְרֹזוֹת חֲרוּזַי,

צְרוֹרוֹת אֲשֶׁר אָגַרְתִּי וַאֲשֶׁר אָסַפְתִּי – בְּאַהֲבָה.

הרבה ניצוצות דקדוּשה, “ילדים רוחניים”, יילדה שירתו היפה של טשרניחובסקי ברוח האומה, כי התחיל מילדותו ללכת אל הגופים הנאים, והפליג לים הגדול של היפה, ויסתכל בו ויולד הרבה דברים יפים ונהדרים באהבת השירה השופעת – אם לדבר בלשונו של אפלטון ב“המשתה”, בתרגומו היפה של טשרניחובסקי. הוא הוקדש מלידה לשמש מילד “לעם נברא”, לפקוח את עיניו ולעורר את לבו למקסם סוד פלאי פעליו של בורא העולם.

לִבִּי אֶל שְׂדוֹת־יָם וּקְרָבוֹת,

מְקוֹם שָׁם תֶּחֱזַק הַלְמוּת־לְבָבוֹת,

וְהֵד נִצְחוֹנוֹת בָּא וָרָן;

וְעוֹלַם־אֵל נָח כָּל־כָּךְ יָפֶה,

עַד שֶׁאֵין הַלֵּב הָרָפֶה

יֵדַע יָבֹר לוֹ: לְאָן…

אבל הוא ידע ובחר: כל הטוב והיפה והמועיל לעמו ששכח מה זה יופי ומה טוב לו! ועורר בנפשו החולה מן השעבוד רוח גבורה והתלהבות והתאהבות למולדת האחת! ואף על פי שמבקרים, שהימחו עצמם כדינים מומחים לשירה ולספרות, ראו בו “יווני” ומשורר אוניברסלי, בגלל כמה שירי טבע ופואימות “אוניברסליים” ו“קוסמולוגיים”, כביכול; העמיד הוא עצמו את שירתו על מידות אינדיבידואליות וגם אנתרופולוגיות – בדיקת האדם כפרט, והתבוננות בעצמיותו האנושית והלאומית; שכן “האדם מישראל” תופס מקום נכבד ביותר בכל יצירתו.

וראה פלא: היהודי־המשורר הגדול שאול טשרניחובסקי, והיווני־הפילוסוף־המשורר הגאוני סוקרטס, שניהם רואים את עצמם “בבחינת מילדת”, אשר שליחותם היא לסייע לעמם להבין את רעיון האחדות שבין המחשבה והמעשה, וללמדהו מושגים ברורים על עצמו, לפי הכלל: דע את עצמך! שכן אם יודע אני מה אני – הרי יודע אנכי כיצד עלי לפעול ומה עלי לעשות. ובאמת תורה זו היא תורת המוסר של היהדות, האומרת: איזהו גבור? – הכובש את יצרו! ורק גבור זה השולט ברוחו, אשר לבו ברשותו, יכול לשלוט על העם, כלומר: לשפוט ולהורות מה שנתן אלהים בלבו להורות.

ולעבוד ולהורות לשם מצוה למד מאמא דסבתא:

אִמָּא דְסָבְתָא שֶׁלִי – (זְכוּתָהּ יָגֵן עָלֵינוּ) –

הָיְתָה בִּשְׁעָתָהּ מְיַלֶּדֶת (וְלֹא חַס וְחַלִילָה, מְדֻפְּלֶמֶת!)

וְעוֹד – מְיַלֶּדֶת שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל שְׂכַר טִרְחָה,

חָכְמָה זוֹ לָהּ בִּיְרֻשָּׁה: הַשֵּׁם יוֹדֵעַ מִנַּיִן,

אוּלַי מִימוֹת שִׁפְרָה־פּוּעָה? וְהָיְתָה עוֹסֶקֶת בְּהַצְלָחָה:

הוּא (הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ!) – הוּא שוֹמֵר פְּתָאִים וְטִפְּשׁוֹת;

“וְלֹא כְנָשִׁים מִצְרִיּוֹת הָעִבְרִיּוֹת, כִּי חָיוֹת הֵנָּה”.

וְעָמַד לָהּ קֹמֶץ חָכְמָתָהּ לְשַׁפֵּר וְלָדוֹת לְעַמָּהּ.

וחכמה זו, לשפר ולדות לעמו, באה לו בירושה מסבתא… אף סוקרטס, שבן מילדת היה, ראה את עיקר חכמתו במאוטיקה – במעשי המילדת “החכמה”, בלשון העם; שחכמתה היא העתיקה בחכמה המעשית של האדם.

אף הוא “מילד” היה שלא על מנת לקבל שכר… שכך הוא מעיד על עצמו:

אַנִי – לִי מִשֶּׁלִי אֵין כְּלוּם, גַּם לֹא שֻׁלְחָן!

– – – – – – – – – – – – – – – –

גַּם זֶה יָדוּעַ לִי: כִּי לְעוֹלָם אֲנִי

לִי בַּיִת לֹא אֶבְנֶה, וְלֹא תָגִיל עֵינִי

בִּדְפֹק מַעְדֵּר זָרִיז עַל סֶלַע, קַרְקָעוֹ

תְּגַל אֶת מַעֲרָהּ לִקְראַת מַסַּד כָּבוּל;

לֹא אֲקַדֵּם בְּרָכָה כָּל לְבֵנָה עוֹלָה,

וְלֹא יָרֹן לִבִּי עִם גְּמַר סִפּוּן שָׁרִיר

וְלֹא אֶזְכֶּה קַיֵּם מִצְוַת בִּנְיַן אַרְצִי.

אוּלַי כְּבָר לֹא כַּדָּאי: יָדִי עוֹד נְטוּיָה,

וּבַמְּנוֹרָה עוֹד אוֹר, עַלִּיז, בָּהִיר, גָּדוֹל;

אַךְ מִי יֵדַע, הוֹי, מִי, אִם דֵּי הַשֶּׁמֶן בָּהּ?

ברם, בדרך כלל לא היה מאלה המתאוננים על “ילדי הימים”, והוא, כסבתא המילדת, עשה מאהבה; ויחד עם המשורר הגדול, העני־העשיר, רבי משה אבן עזרא, יכול היה גם הוא לומר: " לפעמים בית של שיר יפה יותר מבית של זהב", “ואני חברתי כך וכך אלפים שירים, ואין ספק שבכל אחד מהם יש בית יפה; ובכן יש לי כך וכך אלפים בתים יפים, וזהו כבודי”. גם לשפרה ופועה, המילדות העבריות ששפרו ולדות של עמן, לא היו בתי־אבן ולבנים פשוטים, אבל הן בנו את בית ישראל באהבה, ואלהים השיב להן כגמולן – “ויעש להם בתים” – – –

נביא כאן שיר אחד קטן, שני בתים חמודים, שבנה המשורר בשנת 1894, והוא אז רק בן תשע־עשרה שנה, וכבר יילד רעיונות חיים ומראות פלא בנפש בני עמו, והכניס ניצוצות בלבם מיפי עולמו של הקב"ה ומגנזי פלאיו הרבים:

מִנִּי רֻכְסֵי הַתֵּל

יִשְׂתָּרֵעַ הַצֵּל,

יַקְדִּיר, יָעִיב עֵין־מַעְיַן הַכָּתֶם;

יָנוּם, יִישַׁן הַגָּל,

סַהַר יָהֵל מֵעָל,

סָבִיב אוֹרָה וּמְנוּחַת־הַקָּסֶם.

יִבְרֹק כּוֹכַב הַצִּיר…

פִּתְאֹם נֵעוֹר זֶפִיר,

יֶהְגֶּה אַט בְּאֶשֶׁד נַחַל הַמָּיִם

וַיִּכָּנֵף בַּסּוּף…

שׁוּר, שָׁם יָעוּף הַכְּרוּב,

נִשָּׂא שֶׁפִי עַל כּוֹכַב־שָׁמָיִם.

שיר זה עומד במדרגה אחת עם השיר “חכה נא, עוד מעט… " שיר “הערב” של גטה, שרבים נסו לתרגמו, וגם טש. בתוכם, והעלו חרס בידם. אף יל”ג, המופת של טשרניחובסקי, כתב שיר בשם “ערב”, אבל המופת לליריקה האמיתית, הכול־יכולה, היה שירו של טשרניחובסקי, ואילו שירו של יל"ג נעשה מופת ללא־ליריקה, “ליריקה” ריקה בתוכה וּבברה.

בבתים אלה ובדומים להם, ניכרים אותותיו של משורר “שירי הזהב” – הסוניטות בנות י"ד השורות החזקות, בעתיד; – צורה שיקרה לו מכל הצורות שצר ביצירתו רבת המיבנים והגוונים; וחבה יתרה רחש בלבו לסוניטה בגלל צמצומה המשוכלל וניב חרוזה המלוטש, שכל שהמשורר מוגבל בכמות הוא מוגבר באיכות, בהבעה אינטנסיבית, שאינה משאירה מקום רב להתגדל, אבל נותנת אפשרות רבה להתגדר, ומה שמחסיר ברוֹחב מחזיר בעומק:

אָהַבְתִּי צִמְצוּם נִיב־חֲרוּזֵךְ, מְטַרְטֵר כְּזָהָב,

מְלֻטָּשׁ מַחֲזִיק בּוֹ הַמְּרֻבֶּה בַּמּוּעָט,

וּגְמַר־בָּתַּיִךְ לָךְ הַמְצַלְצֵל בְּאוֹן וְרָהַב,

חֲלִיפוֹת הֶגְיוֹן בָּךְ כְּאוֹר הַחֲזִיז הֶחָד.

(אל הסוניטה העברית).

בבתי “הערב” שוכנות כבר כל הסגולות שמנה המשורר בסוניטה; אלא, שעולה שיר זה בנעימתו הלירית, החפשית, הבלתי־אמצעית, על כמה מן הסוניטות שלו; שכן זו באה כולה מן הלב, ובניגונה אין אף שמץ של חריקה ו“טרטור”, כי גם “טרטור של זהב” כמין דרדור הוא, והנעימה, עם כל צימצוּמה והתאפקותה, נשמעת לפעמים כהידרדרות של מטבעות, והיא פוגמת בצליל הטהור. הסוניטה, ותהא הטובה ביותר, מלאכת מחשבת היא, מעין ליטוש אבנים טובות, שאגב המלאכה: – החיתוך, הטיוּב והשיוּף הא משמיעה קול של התנגדות החומר ליוצר! ואכן, גם בסוניטה המשובחת ביותר קשה למצא ציור עדין ודק־מן־הדק, ריחני ורוחני כאחד, הנותן בקוים חדים אחדים תמונה שלמה וטבעית, כמו בשורות האלה:

יִבְרֹק כּוֹכַב הַצִּיר…

פִּתְאֹם נֵעוֹר זֶפִיר,

יֶהְגֶּה אַט בְּאֶשֶׁד נַחַל הַמַּיִם

וְיִכָּנֵף בַּסּוּף – – –

אותו מבקר – היה זה ראובן בריינין, שעמד עם ראשית הופעתו של ספרו וראשון “חזיונות ומנגינות”, על המופלא שבשירת טשרניחובסקי “המוזרה”, והדגיש והעלה במיוחד על נס את השיר הזה וסיומו: "ויכנף בסוּף… " הוא בריינין, הנשכח והנעזב, הנמחה מספרותנו, מבקר יוצר היה, משורר בעל חושים עדינים וערנים מאד לשירה גדולה. הוא ידע את רך השורה הסגורה במסגרת של ניב־חוזר שיש לו גמר יצירה משלו. ואכן, תמצית רבת־ערך של בינת משורר ריכז טשרניחובסקי בחלק גדול משיריו הקטנים, באשר קודם כל ליריקן גדול היה, משורר הפורט תמיד על נימי הנפש הסמויים, וחושיו הבריאים ערים היו לכל זיע ולכל ניעה נאה בטבע, לכל צליל צלול וכל גוון חנון. הוא חדר לפני ולפנים של מסתרי התולדה, בא עד מעמקיה, והיא, התולדה, פתחה לו את גנזיה ורזיה, ועשתה לו דלתות ובתים יפים לשיריו.

את חגי ישראל הריח ממרחקי הזמנים המקודשים והמבושמים בריחות טובים, בחינת “וירח את המנחה… " כי קרוב היה לאדמה ולניחוחותיה, והנשמה שבאפו אמרה לזו ש”ברוח דמיונו יצרה": "ניחוח שושנים נפחתי אל פיך… " שכן רוחו ריחנית, פרחית ושמשית מאד, היתה מנעוריו:

הָיִיתִי לֵאלֹהַי כְּיַקִּינְטוֹן וְכַאֲדָנִי,

שֶׁאֵין בְּעוֹלָמוֹ לוֹ אַךְ שִׁמְשׁוֹ זֶה הַצַּח,

וּמַלְאָךְ דוֹפֵק בּוֹ: "קוּם גְּדָל, בֶּן־צִיץ, וּפְצַח

רִנָּתְךָ, רִנַּת־חַג, בֶּחָרוּל הַנַּשְׁכַנִי! "

“הנודד הנצחי – הלא הרוח! " הביא ל”נודד מים ועד ים כל ימי חייו" את ריחות האדמה מכל גוש ועי, שיברך המשורר עליהם ברכת בורא מיני זכרונות וחזיונות… וחגי עמו הריחוהו בריחם המופלא, ובעקבות הריח והרוח חזר לבית־אבא וזמירותיו! את חג הפסח ואת חג השבועות העלה על ראש זכרונותיו המאירים והשמחים (לחג הסוכות כבר לא הספיק השמן במנורה הטהורה, בו נפטר והלך לבית עולמו! ). הוא נשם בכל חושיו את ריח הזמן הגדול שהביא לו רוח החרות הגדולה, שלה הקדיש את יצירתו, וחתם בברכה:

בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁנָּתַן חַגִּים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל,

בָּרוּךְ הוּא אַשֶׁר צִוָּה לְחַג וְחַג רֵיחוֹ שֶׁלּוֹ.

שלושה פרנסו את שירת הזכרונות של טשרניחובסקי: קול, מראה וריח… “סימפוניות אור וצל”, ו“ריחות ובשמים של מור”, ראה ושמע והריח במועדי אל; ואף דמות האשה בשירתו חגיגית היא, אוֹרית ובשמית מאד, וריחה כריח שדה אשר ברכו אלהים:

הֲרֵי אַתְּ מְקֻסֶּמֶת לִי כְדַת

הָעֲשָׂבִים הַשּׁוֹטִים וְהָאִילָן

הַמְלַבְלֵב, הַמְּדַבְּרִים בִּשְׂפַת

נִיחוֹחוֹת וּבֶשֶׂם וְרֵיחוֹת.

היופי הנשי הוא מן הדברים המאירים והשמחים, וקדושת החג תופסת בו! “את כה ריחניה”, שר המשורר לנערה המקוטרת ריחות טובים ומשכרים למן ערפה הצח עד קצה בוהן רגלה. וריח עלומיה המקודשים כה עז, שהוא "לא ריח אך קול! " את כל צמחי השדה מעיד עליה המשורר, כדי להוכיח עד כמה ריחנית היא! ולא רק היא, הצעירה, אלא גם אמה יולדתה כבר בושמנית היתה בלידתה אותה: "את כה ריחניה – אין זאת, כי אם על ניר האביב הורתך חבלתך! " כדוגמת “תחת התפוח עוררתיך”, שבשיר השירים. כל אשר אשת ברית־בראשית היא, והיא מעוררת זכרונות בראשית, זכר גן העדן מקדם, בלב הגבר הגואל אותה מבתוליה “עם גמר בנין אשה לבעלים”.

חגי־ישראל חגי־זכרון הם וזמניהם מקודשים בקדושת הארץ ומבורכים בברכת האדמה. ולא היו ימים טובים לישראל כאותם ימי חג קדומים – יום הכפורים וחמשה עשר באב, שבהם בנות ישראל יוצאות לחולל בכרמים ואומרות־שרות: “בחור, שא נא עיניך!” אף “נשכימה לכרמים” ש“בשיר השירים”, הוא הד ועד לאותם הימים השמחים שישב ישראל בארצו “איש תחת גפנו ותחת תאנתו”, ונהנים מריח השדה אשר ברכו אלהים, ואין מחריד: “ואין לך אומה ולשון שלא נקלט בתוכה ריחן הטוב של ישראל”.

אמנם עולמו של ישראל בעמים משובש היה הרבה ברוחות רעות ובריחות רעים של “דם ואש ותמרות עשן…” אבל רוחו לא נפל וריחו לא נמר – – –

וְכָךְ אָמַר סָבָא: אַל יֵאוּשׁ! כִּי מִי אֲשֶׁר בָּרָא הַפֶּסַח

וַדַּאי שֶׁבָּרָא גַם מִי אֲשֶׁר יִשְׁמֹר עָלָיו לַעֲשׂוֹתוֹ,

מִבִּלְעָדֵינוּ מִי יִשְׁמוֹר! כִּי אֵין בִּלְעָדֵינוּ לַעֲשׁוֹתוֹ – – –

בּוֹרֵא הַפֶּסַח הוּא יִשְׁמֹר אֶת שׁוֹמֵר־הַפֶּסַח וְאֶת אַרְצוֹ…

פֶּסַח לְדוֹרוֹת, וְאָנוּ אֻמָּה לְדוֹרוֹת. אַל יֵאוּשׁ!

ובערוב יומו זכר הנכד את דברי אבותיו, ומה שספג אזנו בילדותו, כל אשר פגע במשעולי טללים ילד, חזר והגיד בשירתו; כאשר חלומות העבר סבוהו, והוא ראה והאזין והריח את מראוֹת ילדותו וזמירותיה! וכאשר נעור כנורו את קים הבטחתו ל“מלאכי האהבה” בנעוריו:

זָכֹר אֶזְכָּרְכֶם – וְאַתֵּמָה כְנִיר

קִסְמֵי תַעֲלוּמוֹת וּכְרִקְמוֹת הַשִּׁיר,

בְּלִבִּי עֲלִיתֶם וּפְרַחְתֶּם; מֵאָז

רֵיחַ נִיחֹחֲכֶם טֶרֶם עוֹד גָּז.

ואת חסדי נעוריו הניחוחיים זכר ושר לעמו עד אחרון שירו על אדמות: כוכבי שמי קרים רחוקים עם כוכבי ארץ־ישראל הקרובים, – אורות בוקר חייו ודמדומי ערבם, התאחדו בנפשו למראה אחד גדול, והתרוננו בו בניב ההרמוניה השלם של עבר, הווה ועתיד. – – –

---

בצל "הרואה"

מאת

משה בן־מנחם

א

וּבְחֶשְׁכַת הַלַּיִל בְּלִי קֶשֶׁת וָשֶׁלַח

עַל סוּס קַל עֵין־דּוֹרָה בָּא שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ.

“וכי לילה היה? – אלא מלמד שהיתה השעה אפלה להם כלילה”

ויפה כוון המשורר לדעת המדרש, שכן השיר כולו מראשו ועד סופו הוא בבחינת “לילה לכם מחזון” שבנבואת מיכה, והוא ספוג אימה חשכה ואפלה ומבוכה ודממת השחת, שהרי האמצעים והקסמים של בעלת האוב, המכשפה, אמצעים חשוכים הם, בניגוד לאורים ותומים ולנבואה, שכולם אור ותום ואמת אלהים.

טשרניחובסקי שנכנס לשירה העברית במידת הגבורה והתפארת, והכניס בה רוח של מרד וקריאת תגר על כמה ערכים מאובנים בתפיסת ההיסטוריה שלנו, – הולך בשיר זה וכן ביתר השירים על הנושא “שאול המלך”, לאור האגדה התלמודית, הרואה בשאול מושל צדיק ואדם נבחר, בעל מידות תרומיות, ששום מלך בישראל לא הגיע למעלתו.

“מפני מה זכה שאול למלכות? – מפני הענווה”. “מפני מה נענש? – מפני שמחל על כבודו”. “מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול? – מפני שלא היה בו שום דופי”.

שלוש שאלות אלו ושלוש התשובות עליהן מעמידות אותנו על ראיית חז“ל את שאול כבחיר האלהים בראשיתו ו”מאוס אלהים" באחריותו… ואכן, לא ראו בעלי האגדה העברית כל פגם באישיותו של שאול הרודף־הנרדף, וניקוהו א פריורי, לפי הגורמים והסיבות, מכל דופי ואוון. ומה נאמנה הסניגוריה בשלוש התשובות יחד: מלך עניו, מלך בורח מן הכבוד, מלך צדיק ותמים.

ואמנם אין מלכות מתקיימת בתכונות אנושיות כאלה, שהן בחינת הלכתא למשיחא – חזון אחרית הימים למלך המשיח, המלך־האדם, המלך הצדיק האידיאלי שתאר אותו דוד בדבריו האחרונים:

מוֹשֵׁל בָּאָדָם צַדִּיק – מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים..

כל כוחה של “עשית מלוכה”, של אימת מלכות, הוא ביד חזקה, ומתוך גאוה וגאון ועריצות, ברם מידותיו הטובות של שאול הכשילו את מלכותו אבל לא גבורתו! הגבורים האמיתיים – הענווה והתום והצדק נאים להם.

בארבעת השירים הנוספים על הנושא המלך שאול, – “המלך”, “אנשי חיל חבל”, “על חרבות בין שן”, “על הרי גלבוע”, יש משום מתן דמות מאד נעלה לשאול מבחינה היסטורית־תנכ"ית, בניגוד לבחינה הנבואית, המשורר פותח את לבנו לראות את המלך הגדול באור הסבל והגבורה, כמו שתיארוהו וטיהרוהו מעריציו ואוהביו הנאמנים בתלמוד, ועל כולם כפי שראהו האמורא־הגבור – ריש לקיש, שחזה אותו מבשרו ומנפשו “וזה יוצא למלחמה ויודע שנהרג – ונוטל בניו עמו ושמח על מידת הדין שפוגעת בו”.

ראיית שאול בתפארת הגבורה ובאור הצער האנושי, היא העמדת ההיסטוריוגרפיה העברית על אמתה וצדקתה: לפנינו דמות טרגית נשגבה מאד; שאול, לא רק שלא נספד כהלכה, כלומר לא הוערך כראוי, ודמותו סולפה גם אחרי מות הגבורה שלו, אלא גם לא הובן כהלכה בלימוד ההיסטוריה המלכותית העתיקה שלו, ועדיין הוא כמוחרם, והפרשה כולה מחכה לגישה אוביקטיבית, לפירוש חדש, לתפיסה לא־משוחדת, לריהביליטציה גמורה!

ואכן המתחיל במצוה־כמבצע זה בספרות העברית החדשה היה שאול טשרניחובסקי, המשורר בחסד בשירו “המלך”:

בָּרוּךְ־אֱלֹהִים מִגְּבָרִים, מְשִׁיחַ־אֵל,

הַגָּדוֹל עַל פְּנֵי אֶחָיו! מִשְׁנֶה בָּרוּךְ

בִּבְרָכָה שֶׁל יִסּוּרִים גְּדוֹלִים וְאָשְׁרָם,

וּבְאֹשֶׁר גְּבִיר־לְאֶחָיו וּמַר־סִבְלוֹ.

מבחינה פיוטית ואמנותית טהורה נופל “בעין דור” משאר השירים הנזכרים לעיל. לא הגיע עוד טשרניחובסקי הצעיר לשלמות הראייה והתפיסה הבלתי אמצעית בשיר זה, ואף הרעיון – המוסיקאלי וההגותי, לא הובע כל צרכו. הטכסט המקראי עודנו מורגש ומובלט ביותר, וכמו מאליו יקרא, והסגנון אינו עצמאי, והוא נשען על הספור וצמוד ללשון הכתוב, וממילא גם לתכנו המגולה. ברם, החדוש בשיר הזה הוא בהרחבת הנושא ובהטייתו לצדדין, לשבילי הילדות הנעלמים, בה לא דרכה נפש האפוס התנכ"י, שכן דרך הספור המקראי הוא דרך המלך הסלולה והישרה. המפתיע בשיר חדש זה הוא בראייה בת־החורין של המשורר שאול, באותו משהו חינני ונועז שאינו במפורש בגופו של ענין, בבת־קול המובנה מאליה כל כך! באותו הנופך הנוצץ כי אשרו של כל אדם הוא בעיקר בחירותו הפנימית, בכיבוּש עצמו לעצמו, בחיים של עבודה במלכות אלהים – הטבע.

וַיִּזְכֹּר הַמֶּלֶךְ אֶת גֶּבַע וַעֲלוּמַיו,

אֲבִיב חֶלְדּוֹ, טֶרֶם יִקְדְּרוּ עוֹד שָׁמָיו.

ומכיון שניתנה רשות לזכרונות משכבר הימים, – מפליג המלך החולה לימים מקדם, ותמונות שגוועו שבות לתחיה: מה נפלאו הימים ההם! מה מרהיבות־מרחיבות את הדעת המראות אשר תחזינה עיניו!

החי והצומח, שיתכן ולבו היה גס בהם לפנים, בצעירותו ובהירותו, נעשים יקרים לו, קרובים קרבת נפש ורוח, והללו נגלים לו עתה, בשעה האפלה כלילה, ברוחו המבועתת והנכאה, רק במופלא שבהם, ביקר חסדם האלהי, בבחינתם האידיאלית־אידילית, שכן רק מה שאבד לנו נעשה יקר ללבנו, קרוב כה ומובן עד לאושר, עד לכאב מזוקק שבעתיים. ואמנם יש אמת עמוקה ונכונה בהפלגה זאת, ונאמנה קריאתו־ראייתו של המלך האומלל:

אָנֹכִי, הַמְאֻשָּׁר, גַּם רַעֲנָן,

מִי יִתֵּן אוּכָלָה וּכְאָז אֱהִי שַׁאֲנָן!

שורותים אלה מסכמות את חלק הזכרונות הנעימים והמכאיבים גם יחד; ובעקב האושר שגז אוחזת העצבת:

וְעַצֶּבֶת נוֹרָאָה סְגוֹר לִבּוֹ לָחָצָה

וּכְמוֹ שִׁפְעַת דִּמְעָה אֶל גְּרוֹנוֹ פָּרָצָה.

ב

האידיליה הפסטורלית רווחת בספרות העברית החדשה מאז יצירת רמח“ל; אברהם מאפו התבשם מרוחה ומריחה ב”אהבת ציון“, יל”ג ניסה כוחו בה, אך דוקא כוחו הרב הכשילו ולא יכוֹל לה… ושאול טשרניחובסקי, שהושפע משניהם יחד, עשה ויכול.

בקראנו את “זכרונות” שאול “בעין דור”:

שָׁם שָׁלֵו יָנוּחַ הָרוֹעֶה הָעֶלֶם

וּלְנֶגְדּוֹ יְרַקְּדוּ הַבְּקָרִים בַּתֶּלֶם.

אַךְ שַׁלְוָה וָנֹעַם, אַךְ יִפְעָה וְהֶדֶר…

מַה נָּעֲמוּ צִלְצְלֵי פַּעֲמוֹן הָעֵדֶר!

אנו נזכרים בדברי שלום ב“מגזל עז” של רמח"ל:

רוֹעֶה עֲדָרָיו נַעַר,

מַה־טּוֹב מְנַת חֶלְקוֹ וּמַה־נָּעֵמָה!

בֵּין מִכְלְאוֹת צֹאנוֹ מְנַהֵל יֵלֶךְ,

הָלֹךְ וְרָץ וְשָׁב, בְּעָנְיוֹ יָגֶל.

פָּנָיו וְלִבּוֹ תּוֹאֲמִים יָשִׂישׂוּ:

בֵּין צֶאֱלִים יִשְׁכַּב וְהוּא בּוֹטֵחַ

דַּל הוּא וְאַךְ שָׂמֵחַ.

אנו מאמינים לשאול שאמנם טוב היה חלקו כרועה עדריו, כמו שהאמנו לשלום; הכיסופים והגעגועים אל ההוד והשלוה שבחיק הטבע, אל חיי הפשטות של אדם בן־חורין, הדל והשמח בחלקו, כיסופינו הם גם היום, וכל אחד מאתנו בעצם משתוקק אל אושר זה מבלי להשיגו. רגשות כאלה נתעוררו בנו עם קריאת “לינו בכפרים” מאת מאפו, “דוד וברזילי” מאת יל“ג, ו”שלמה וקוהלת" למיכל, וביתר שאת וביתר תנופה דרמתית פיוטית בסימפוניות המקראיות של יעקה כהן.

מ“גבע” עד “עין דור” – – – מאיגרא רמא לבירא עמיקתא! ממכלאות הצאן עד לארמון המלכות! – מה עמוקה התהום אליה נידרדר האיש שאול! … ועוד המלך הוגה־זוכר את אשרו לפנים, עודנו מקשיב לקול נעוריו המאושרים – “צלצלי פעמון העדר”,

וּפִתְאֹם – וַיַּרְעֵם קוֹל גָּדוֹל וְחָזָק,

וֶאֱשׁוּן־הָעֲלָטָה הֵאִי הַבָּזָק,

– אָנֹכִי הָרוֹאֶה לֲמֶּלֶךְ מְשָׁחֲךָ,

מֵאַחֲרֵי הַבָּקָר הֵיכָל הוֹשִׁיבֶךָ – – –

כאומר: כפוי טובה אתה במותי כמו שהיית בחיי, תמיד גרמת לי צער ויסורים, רעה אתה משלם לי תחת טובה…

מִמְּחִלּוֹת רִקָּבוֹן עַל מָה הִרְגַזְתִָּנִי

וּלְאַרְצוֹת הַחַיִּים מָה הֶעֱלִיתָנִי?

לגבי שמואל המלכות היא שיא האושר; להיות רועה עם – רק בחיר אל, משיח אלהים, זוכה לכך… ואילו רועה צאן ובקר – גנאי הוא לאדם! אבל לא כן יחשוב המלך בכבודו ובעצמו: הוא מערער בטענתו את דברי הנביא “בעל הטובה”, ועובר להתקפה עזה על עוכר נפשו וגוזל מנוחתו:

– מַדּוּעַ מֵאַחַר הַצֹּאן לְקַחְתָּנִי

וּלְנָגִיד עַל עַמְּךָ כַּיּוֹם זֶה שַׂמְתָּנִי?

כִּלִּיתִי כָּל כֹּחִי בְּסַעֲרוֹת מִלְחָמָה,

וְאָשְׁרִי בַּבַּיִת כְבָר הָיָה לִשְׁמָמָה.

ושוב מצלצלים באזנינו דברי שלום של רמח"ל:

מָה אוֹצְרוֹת זָהָב, יְקָר וָעֹשֶׁר,

כִּסְאוֹת לְמִשְׁפָּט, לַמְלָכִים כֶּתֶר?

הֵן אוֹצְרוֹת אִישׁ בֵית אֲסוּרִים הֵמָּה – – –

אוֹ מֶה מְשֹׁל וָנֵזֶר

אִם לֹא עֲבוֹדַת פָּרֶך?

בוויכוח הזה, הקרב האחרון בין המלך ובין הנביא, המבליט בצורה ברורה כל־כך את הניגודים בין שני אישים גדולים בתולדות עמנו בימים קדומים, שבהם באה להכרעה צורת השלטון במדינה המתהווה, אין המורה בבית הספר העברי בארץ יכול לעמוד מנגד; שומה עליו כמחנך וכשליח הצבור להיות בעד או כנגד, שכן אי־אפשר לתפוס עמדה נייטראלית־פשרנית ולומר: שניהם צודקים… אין לאחוז את החבל בשני ראשיו ולהיות פטור בלא־כלום. “מדוע מאחר הצאן לקחתני” – טענה נוקבת היא, והיא עדיפה וחזקה מ“אנכי הרואה למלך משחך”, שאין בה שום טיעון משפטי, שכן בעל כרחו נמשח הבוקר למלך על ישראל, בחינת “אל כל אשר אשלחך תלך”, ולא מצאנו נביא או מלך־משיח

שאלהים יבטל את נבחרותו, ויאמר לו פתאום: "מאסתיך! ", והראיה: דוד עצמו ראה את שאול תמיד בחייו ובמותו בחיר אלהים ומשיחו בקודש, שאין הפסק לקדושת מלכותו.

המתח הגבוה בדו־שיח זה דורש השתתפות בפועל והזדהות עם אחד הצדדים, ועל המורה להחליט למי הוא ולצד מי אומר הוא להפנות את תלמידיו. פירוש והסברה בעלמא אינה הוויה ולא כל שכן חוויה, לא בלב המורה ולא בלבות התלמידים, ושיעור בלתי מתוקן, שאינו מעלה ומתעלה לחויה, טוב שלא ניתן משניתן.

ג

דיאלוג זה מגיע לשיאו הטרגי־הדרמתי כאשר המלך הנואש פונה ליריבו בתחנונים המזעזעים את נפשנו ומעוררים בנו רגשות אהבה ורחמים רבים:

אִישׁ־הָאֱלֹהִים! מָה אֵל יַעֲנֵנִי?

כִּי סָר מֵעָלַי – מָה אֶעֱשֶׁה? עֲנֵנִי!

ומתוך יאוש ובקשת עזרה כאחד, הוא חוזר על הטענה המאשימה: מדוע הריעות לי? שלו הייתי, רוה־נחת בעולמי החפשי והטוב, ומדוע ולמה לקחתני והטלתני לתוך מערבולת מסחררת זו שקורין מלכות?! ענני! עזרני לצאת מן התהום הזאת, ממצולה ממיתה זו: עם פלשת סבוני, הרוח הרעה, החולה, תדכאני עד לשגעון, עשה למעני ולמען עמי, ואמור לי: מה אעשה?!

אך קשה כשאול זעם נביא; הוא לא ידע סליחה בחייו, והוא לא ידע סליחה ורחמים במותו, הוא כולו מידת הדין:

עַל מֶרְיְךָ, גְּאוֹן לִבְּךָ, אֱלֹהִים יִזְעָמְךָ!

מָחָר אַתָּה עִמִּי, גַּם אַתָּה, גַּם עַמְּךָ!

“כי חטאת קסם מרי!” גאון־לב ישולב בקשי־לב, ואין כפרה למלך ממרה. ואנו הוֹגים רגע בקופה של העוונות והחטאים והפשעים שטופל הנביא הזועם על המלך הנכנע: גאוה, זדון, מרדות! האמנם היו בשאול מידות רעות אלה? האם לא ראינו ולא שמענו את ההפך מזה על תכונות שאול? “ענווה”, “מוחל על כבודו”, “נקי מכל דופי”…

וגם כאן, בסיום הדרמה הנבחרה הזאת, אחרית שאול ההירואית, תבוא לעזרתנו האגדה התלמודית המשובחת והישרה, שאין לפניה משוא־פנים, והיא אומרת תמיד את האמת ואת כל האמת, של אלוהי־אמת: – “וימהר שאול ויפל מלוא קומתו ארצה, ויירא מאד מדברי שמואל” – “אמרו לו אבנר ועמשא: מה אמר לך שמואל? אמר להם: אמר לי: למחר אתה יורד למלחמה ונוצח, ולא עוד אלא שבניך מתמנים שרים. נטל שאול שלשה בניו ויצאו למלחמה”. ושלא לרפות ידיהם אמר כך – – –

וגם פה כיוון המשורר לדעת האגדה שהיא “עינוגו של מקרא” וגם אמתו:

בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר בְּלִי קֶשֶׁת וָשֶׁלַח

עַל סוּס קַל הַמַּחֲנֶה שָׁב שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ.

לאור השחר המאיר לארץ בנוגה התקוה והוד החיים – “וכאור בקר יזרח שמש; בקר לא עבות, מנוגה ממטר דשא מארץ…” (שמואל ב' כ"ג, פסוק ד'). אחרי ליל אימים ועינויי נפש וגוף באותה מאורה אפלה של בעלת האוב, המכשפה האכזרית, שנכמרו רחמיה פתאום על קרבנה… הוא חוזר למחנה, לפקד בפעם האחרונה על צבאות עמו ולהתיצב בראש המערכה נגד אויבי עמו – הפלשתים. פניו חוורים, בעיניו הבוערות מחולי ואימה – היאוש הנורא, אך בלבו, לב מלך ביקר, אין מורא… דברי הזעם והקללה של הרואה לא ריפו את ידיו; את צערו הגדול הוא מסתיר בלבו הנשבר, אך כלפי חוץ, “נגדה נא לכל עמו”, הוא משכמו ומעלה גבוה מכל העם; הוא שאול הגבור, מיסדו הראשון של צבא הקבע בישראל, הוא בן העם הטוב שהכריע תמיד את אויבי ד'. כביכול שמח הוא, מושלך ככלי אין־חפץ בו, ואלהים סר מעליו והיה עם אויביו, עדיין לא סר כוחו, מפני שהוא לא סר מכוחו – מאלהים. עוד לא תמו כל הדרכים, לא פסו החסדים במעמקי נפשו, ודרך אחת ארוכה ורחבה כבר פתוחה לפניו – דרך המיתה היפה בשדה מלחמת אלהים! וזו הולכת לקראתו, קופצת לו וקוראת לו בקולו הראשון, קול נעוריו בשדה בלכתו אחרי הצאן במחלת אבותיו הרחבה, הפתוחה לארבע הרוחות: שאול, בני! בוא אלי… התיצב עלי, בחורי הטוב שאול בן קיש! לך בני, בתוכי, בכוחי, דרוך עוז, גבור־מלך ישראל! כי רק אני, האדמה אמך, נשארתי לך מכל הערכים והדרכים המובילים לאלהים; דרך הקודש היא, דרך גאולים לאלה שכל גאולה רחוקה מהם – – נפול בי, שאל מה תשאל בני ש – אוּל, וקמת וחיית לעולם!

הָאֶחָד בְּתִפְאֶרֶת לֵב־נָדִיב, עָנָיו,

שֶׁמִּגֵּר לַשֶּׁלַח לִבּוֹ וְלֵב־בָּנָיו.

הֲיִבְגֹּד הַלַּיִשׁ בִּמְעוֹן טְרָשָׁיו? –

וַיִּפֹּל כַּלַּיִשׁ: הוּא וְכָל אֲנָשָׁיו

(“אנשי חיל חבל”)

וחייו ומותו לא נפרדו; אחד בתפארת ובגבורה!

---

לקראת שמחות

מאת

משה בן־מנחם

מקום מיוחד במסכת יצירתו רבת־הממדים, תופס התנ“ך. זיקתו למסתוריו, למאורעותיו הכבירים, לאמונות ולדעות המתרוצצים באון־קדומים במעמקיו, אינה זיקה של נפעל ומתפעל, כי־אם זיקה של פועל, של מבקר ופליג, הנזקק לחומר ההיולי תוך כדי ריתחת התהוותו, ונוהג בו מנהג אדריכל אמן, בונה ויוצר. חירות גמורה זו שנהג המשורר בתנ”ך, יסודה בחירות נפשו, בשלימות לבו, בראייתו ובהרגשתו המקורית, שהביא עמו מעולמו הפרטי, מ“נוף מולדתו”, לעולם הכללי והיהוּדי. כיל“ג בשעתו, מורו ורבו בתפיסת ההיסטוריה העברית, שיסודה בתנ”ך שש המשורר אלי קרב עם כל המקובל והמקודש בספרים. האמת המקובלת אינה בנין עולמו. מוצא הוא סימוכין לרעיונותיו המהפכניים דוקא במקום שלכאורה אין לערער את ודאותו ואין להרהר אחרי מידתו. אין טשרניחובסקי דורש את התנ“ך כמין חומר לשירתו, ואין הוא מהפכו לכמה גוונים הנראים לו לענינו. לעולם אין הוא מנצל את המוטיב הטוב לשם אמנות טהורה. כשרונו הגדול עשיר־נושאים הוא כחיים עצמם, וכרגיל אצל בעלי השפע הגדול, רודפים הנושאים אחריו ולא להיפך. כניסתו לאימוציה התנ”כית לא לשלום ולאידיליה היתה. יצירתו בתחום זה היא בחלקה דידאקטית וכמעט כולה טנדנציוזית, והיא ממין ההתקוממות, ותכליתה – לתקן, כביכול, מעוות היסטורי ולאומי כאחד. המשורר מעביר דרך צינורות התנ“ך רעיונות ואמיתות העומדים בניגוד גמור ובסתירה מפורשת עם השקפת־העולם התנ”כית הרשמית – הנבואית, זו שגושפנקת המסורת הקדומה טבועה בה כאמת נצחית שאין לקעקעה עוד.

העבר התנ“כי הגדול חי עודנו במלא חיותו הקדומה, וטרם התאבן, וטרם התלבן כל צרכו; ומשום כך הוא ניתן לבקורת, לריביזיה, ולתפיסה מחדש. גם האגדה התלמודית המשובחת ראתה בספר התנ”ך מהרהורי זמנה ומקומה. ואת הדמויות התנ“כיות הנצחיות עיצבה לפי אמת השעה וראות־התקופה. האגדה לא הלכה מימיה אצל התנ”ך, אלא כיוונה אותו אליה, הביאתו בסודה, ושם, בחדרי־חדריה, קיבל את מרותה באהבה. אף משוררנו אינו מעביר את עצמו לתקופה העתיקה, ואינו עוקר ועורק אליה. דומה, מעתיק הוא את עולם התנ“ך לעולמו שלו ונוסך עליו אור חדש, אור שירתו. כלוחם עז־נפש למען האמת שבלבו אין הוא בודק באמצעים, ואינו חושש אפילו למודרניזציה קיצונית של הלשון, הרעיון והתוכן. לא איכפת לו אם סגנונו אינו עולה בד בבד עם סגנון התנ”ך הקדום. מכניס הוא דפוסי לשון, מלים וביטוּים חדשים, בשיר שנושאו עתיק ביותר, כגון בשירו “מלך”, שהביטוי החגיגי, העממי, “לעילא ולעילא” חוזר בו כמין פזמון כמה פעמים, והוא פוגם בשל צלילו הארמי, ה“קדישי” המובהק. ברם אין העתיקות לכל גילוייה מחייבת את המשורר, ואין הוא רואה את עצמו כפוי וכפות לשום ענין ללא רוחו. אין הוא בא להרחיב ולהוסיף, כי־אם לתבוע, לערער, ולהרגיז את מוסדי הקבלה העתיקה, האטומה כמבצר סוגר ומסוגר. והוא מחדיר לתוך המבואות האפלים ביותר את לפיד מחשבתו הבורקת, הנועזה, הקוראה לחיים ולאור.

טשרניחובסקי הרואה בתבל “רק רגש וסערות הקרב… " משורר מהפכן הוא מטבע ברייתו וראיתו, תוקפן אמיץ. וחלק גדול מן המוטיבים התנ”כיים משמשים לו שדה־מערכה לפולמוס רעיוני, מקום לזינוק אידיאולוגי להתנצחות מדינית־לאומית, לפי צו הזמן וחפץ דורו. מלכות השמים של “נביאי האמת”, ומלכות האדמה של “נביאי השקר”, – מה עדיף? שאול טשרניחובסקי הארצי מכריע ללא רתיעה לצד האחר – לאדמה ולנביאיה, לאמת של “בעל עמק” העברי־כנעני.

וְלַנְּבִיאִים כֹּה אָמַר אֱלֹהִים אֱלֹהָי:

אֲמַרְתֶּם: נִבֵּאנוּ לָאֱמֶת –

וְהָיָה הַזֶּרַע זְרַעְתֶּם לְסָס,

וְאָכַל אֶת עַמִּי עַד תֶּמֶס.

מכונני מלכות־השמים רק מרפים את ידי איש־החייל אשר המדינה הארצית נשענת עליו. “אחרית הימים” – תביא אתה את אחרית האומה וקצה, ובאשמת האמת השמימית המופשטת ינותקו שרשי העם מן האדמה הטובה הנותנת חיים לכל חי.

עוד בראשית התגלותו נתגלה לנו כמשורר ההעזה הגדולה, “אשר עינו הרמה משקפת בלי חת, ולא חדלו שפתיו מלשיר שיר עז!” ואמנם שירתו, לכל גינוניה אמוציונאלית היא וסטיכית ביותר, חובקת עולם ונאבקת עם העולם ואיתניו. ורק משורר בעל כוח פרימיטיבי כמוהו, יכול היה להתמודד בעצמה כזו עם הפרימיטיבי התנ"כי הנצחי. עוד צעיר ורך היה בשירתנו, – וכבר התייצב במלוא קומתו “בפניהם”, אנשי “האמת האחת”, וראה את עצמו כבעל דברם, כשליח האמת האחרת, היפה והבריאה יותר. כבר אז הכריז כעין מלחמת־מצווה על “חנוטי הבשר והרוח, ורופא־האליל”. כדי להוכיח את צדקתו הוא מתהלל בכל מיני הילולים, ומכנה את עצמו בתארי יקר וכבוד, כגון: “פרא למוד אור יה”, “לב נדיב”, “האביב”, “ששון האור” וכו'. ואילו האחרים הם: “רקב הבור”, “באשת הקבר”, ועוד. בפולמוס הקדוש – כל הדרגים טובות.

אך אין המשורר מסתפק בשלילה בלבד, בהרס מקדשים ישנים. הוא גם בונה מקדשים חדשים. מפנה הוא אותנו לדרך אחרת, פוקח את עינינו לראות שבתוך עולם התנ“ך המקובל יש עוד עולם אחד שאין הוא נופל מן הראשון, ואולי – הוא הוא הראשון בזמן ובמעלה. יש רק להעמיק חקר, לרדת לשכבותיו העמוקות ביותר, להפוך ולהפוך בו, ואז יתגלה לפניך במלוא תפארתו. המשורר אוחז בעמודי־התווך של היכל התנ”ך – “נביאי האמת” – ומערער על זכותם להיות בעלי המונופולין היחידי של אמת העולם, של אמונת עם ודם. החוק הנבואי רואה את עבודת אלוהי האדמה כפשע מוסרי ופלילי נגד הפרט והכלל, ובשם אלהי השמים האחד והיחיד בישראל ובעולם חסם את כל הדרכים המובילים לשמחה ולגיל, וסתם את כל מעינות העוז והנוֹי השופעים חדוות חיים וששון ההויה הארצית. אך המשורר העברי בעל “הדמים הרותחים”, רואה, כדוגמת נביאי הבעל, בעשתורת ובבל את אלוהי הארץ החוקיים והטבעיים, והוא קורא בעוז:

לִקְרַאת שְׂמָחוֹת, לִקְרַאת גִּיל

פַּנּוּ דֶרֶךְ, סֹלּוּ שְׁבִיל.

לדעתו הכניעה לאלהי השמים הטמיר והנעלם, ל“אל רוחות”, הגבירה את השנאה בין אדם לאדם; “והיתה יד אדם באדם לרע, ונקשה מברזל לב גבר”. האם לא נרדף שאול המלך, הטוב והאציל, על ידי נביא זועם ונוקם בשם אלהי האמת והצדק? האם לא היה אדם־בלי־דופי זה שעיר לעזאזל על חטא שלא חטא? ארבע פעמים נזקק שאול המשורר לשאול המלך, ובכל פעם הוא מתרפק עליו באהבה, רק את ריבו, ומצדיק ומעריץ את “האחד בתפארת, לב נדיב, עניו, מלך־נביא, החי כליש במעון טרשיו ונופל כליש הוא ואנשיו”.

אין טשרניחובסקי מזלזל במסורת. התנ“ך, כספר־יצירה נצחי, יקר וקדוש לו. אבל רואה הוא את עצמו זכאי ומחוייב לתקן את הטעון תיקון לפי תפיסתו ואמונתו. כי אם גם נחתם התנ”ך – לא נחתמה אמיתו, והאמת – לעולם זורמת, מושכת, דינמית היא ביסודה ומארץ תצמח ולא משמים. הלא פולחן אלוהי האדמה, הבעלים, ממלא את חללו של התנ"ך הבוער והסוער תמיד כהר־פרצים. נופו שופע כולו קסמי נוף: גבעות גבוהות, עצים רעננים, הררי נשף, סלעי מגור, הרים ועמקים פוריים, ים ומדבר, שדות עליזים, שאון יערות ובכי נהרות, וקולות מים רבים ואדירים. מספר הערים – מספר האלים. רוחש הוא כל פסל וכל תמונה, זרוע עצבים ומצבות, נטוע אשרות וחמנים, ומשובץ בכל שכיות החמדה. עולם של סמלים ופסלים, אותות ומופתים בשמים ובארץ, דם ואש, שרירות ונצורות. מכל מערה, מכל נקיק־סלע, מכל ערוץ נחל וגיא, מניקרות צור ובור, מן הנעצוצים והנהלולים, מציצות אליך עיני־חמדה, מבטי תאווה לוהטים, נוקבים, של אלוהי האדמה רב העינים והמאוויים.

לָעַשְׁתֹּרֶת שִׁיר וְלַבֵּל:

נְחַשׁ־הַפַּחַת, קְאַת הַלֵּיל,

דְּרוֹר לַיֵּצֶר, שִׁיר לַחַי,

צְאוּ מִתּוֹךְ עֲרוּצֵי גַיְא,

מִן עֲרֵמוֹת עֲלֵי־רֹאשׁ,

מִנַּהֲלוּלֵי גִזְעֵי־בְרוֹשׁ,

עִזְבוּ נִקְרוֹת צוּר וּבוֹר!

לִקְרַאת שְׂמָחוֹת, לִקְרַאת גִּיל

פַּנּוּ דֶרֶךְ, סֹלּוּ שְׁבִיל;

החמה המלהטת, האור העז והמסנוור של ארץ העברים המדברית־הררית־ישובית, קסמו לו לישראל הצעיר, הרתיחו בשגיונותיהם את דמיו הרותחים, מסתרי־החיים פיתוהו לעכו"מיות, משכוהו לשרירות־לב, למראה־עינים, לתאוות גבעות עולם, לפרץ מאוויים מלאים און ורהב, “נחבא עמוק בתוך היש / כרשף גלום באבן שש”.

העם ברובו הגדול “נתעה” אחרי לבבו, והעדיף את “פריצות התום” הגלויה של העשתורת על פני הסוד הכמוס של “האל המסתתר”. האפשר לו לעם קם לתחיה, לאומה העומדת על הקרקע, הכורתת ברית שנית עם כוחות האדמה, להתעלם מן ההויה התנ“כית הכבירה הזאת? כי מהו כל השפע הרב הזה התוסס כיין בשורות התנ”ך הדשנות, אם לא שפעת האונים של עם צעיר, הקודח ותוסס מעודף עסיסים של יצרים ויצירה? היכול היה טש. הצעיר מבשר אביב האומה ותחיתה על אדמתה, “המנחש לאור המקדם פני דור מעפילים בהמון ברכותיו”, ברכות כוח ועבודה, שלא לראות גופי חיים עזים אלה, "להעריץ את שם אדוני ואילו את פעלו לא לראות?! "

מלחמת האמונות והדעות שבתנ“ך לא הוכרעה בזמנה, בכל אופן לא בספר התנ”ך עצמו. העם בהמוניו, בכל ימי הבית הראשון, ואפילו יהודה, “שעוד רד עם אל”, חבור עצבים היה כאפרים אחיו, והיה כ“מסיג גבולו” ויקרא לאלהים “בעלי” ולא “אישי”, כרצון נביאיו. הבמות, אלה המרכזים הדתיים העממיים, הפולחן החביב ביותר על איש־האדמה, האוהב לעבוד את אלהים בחוץ, בטבע, לא סרו ביהודה אף בתקופות של שלטון־אלהים מוחלט מטעם המדינה. התנ“ך בפשטותו הטבעית ספר הגלוי הוא, תוך כדי התנגדותו ל”עבודת האלילים" הוא מגלה גם את העבודה הזאת עצמה בכל היקפה העצום.

וטשרניחובסקי הוא כשיכור מריח אדמת עמו שברכה אלהים! דומה, כאחד מכהני אפרים הצעירים, צועה הוא “תחת אלון ולבנה ואלה, כי טוב צלה”. באות נפשו שואף הוא את רוח המרחב החפשי של הגליל הלוהט מחשקים שוקקים “כמו תנור בוערה”. המשורר רוקם את לבו במסכת “גאון ישראל” מלפני אלפי שנים, אז, כשאפרים “התגורר על דגן ועל תירוש”, והתנה אהבים עם כל הטוב והיפה, ושמח אל גיל כעמים. מה רבה אהבת המשורר לארץ־ישראל בשירים התנ"כיים האלה! בשירו – "שוב פרחו העיים, / ובא המון חוגג ולויים, / בקול שופר ומנענעי הפז! " הארץ כולה קמה לתחיה בנפשו ובנפשנו. זוהי שירה אלמנטרית המחזירה לנו באחת את החוש הקרקעי הראשון. כל גרנות הדגן, כל החמדה הגנוזה מתגלה שוב לעיניו. עוד לא פסו חיי עוז וגבורה מהרי ישראל ושדותיה! מלא כל הארץ פריון אלהי החיים ויפעתם:

אִילָן נָאֶה, נִיר נָאֶה – דְּמוּת צַלְמוֹ גַם בָּם

וְעַל כָּל הַר גָּבוֹהַּ יִתְעַלֵּם:

מְקוֹם בּוֹ רֶגֶשׁ־הַחַיִים, בָּשָׂר וָדָם,

בַּצּוֹמֵחַ וּבַדּוֹמֵם יִתְגַּלֵּם.

שירת התנ“ך של טשרניחובסקי שירת חיים היא. בשורות עזות והולמות, ש”המלוטש מחזיק בו המרובה במועט“, רקם המשורר את ניב ההרמוניה שלו במסכת התנ”כית, בנפש חפשית ובלבב שלם טווה את חזונו על יופי וכוח, על כיבוש מולדת בחזקת היד, על “עוד מרחב ועוד דרכים”.

הוא משלו – לא היה לו כלום… אך לעמו ציוה את כל מעינות החיים והאור, החייל והעוז, שפיכו בו מאז, בעת ששכן כלביא בשדה אפרים ובטרשי יהודה, ויפעה לו – יפעת שדמת הבר. כי העם, כמו האדם, “אינו אלא תבנית נוף מולדתו”, בה הוא חי ויוצר מתוך אמוציות בלתי־פוסקות של מסתרי האדמה וגילויי כוחה ויפיה הנצחיים.

---

גבורים בערפל

מאת

משה בן־מנחם

מפליאה העובדה שטשרניחובסקי, “היוני” “הדיוניסי”, מעריץ היופי שבגבורה ואוהב התפארת שבנצחון הכוח, נאחז בשירתו התנ"כית וההיסטורית דוקא באותם הגבורים “שהסכילו ושגו הרבה מאוד”, אלה שלא השכילו להצליח, והם נפלו ולא הוסיפו קום.

לא דויד, הגבור הוקם על, נעים זמירות ישראל ותקוותיו, עורר את כינורו של המשורר שאול, כי אם דוקא שאול הנרדף, היפל והכושל, השוגה והשוקע תמיד; דמותו המעונה היא שקסמה לו, ואל חייו האומללים ואל גורלו המר נצמד באהבה רבה, וחדר עמוק לנבכי נשמתו, והעלה משם את כובד יסוריו של אדם־מלך זה שנספה בלא משפט.

הנושא “שאול” כמו הנושא “בר־כוכבא”, אופיני הוא לשירתו הלאומית־אנושית שנקלעה תמיד בין הקצוות: בין “אמת היחיד” ובין “אמת הרבים”, בין אמת השמים ובין אמת האדמה, ולבסוף הכריעה זו הראשונה, והקרקע נשמטה מתחת לרגלי העם, הרבים, והם נשארו תלויים בין השמים והארץ, ללא כל אחיזה ושורש בקרקע עולם, תלושים מן האם־האדמה הטובה והנצחית.

בשאול המלך־האכר, הארצי, רואה טשרניחובסקי, בניגוד למקובל, מושל צדיק וגבור, “ברוך אלהים מגברים, משיח־אל הגדול על פני אחיו. משנה ברוך בברכה של יסורים גדולים ואשרם”. דמות טרגית נעלה שנתעלתה ונתקדשה בסבל וענות, “אדם עליון ספוג שכרון חוזה וגלוי עינים לחזות צל אל חי”.

ארבע פעמים נזקק המשורר למוטיב מדאיב זה. ובכל פעם הוא נאחז בו באהבה ובהערצה יתרה, במיצוי כל אישיותו המעונה, השרויה באור היסורים הממרקים והמעלים. וכה קלט והחזיר את האור הנאצל של הנשמה הדוויה, והגיע עד יסוד־יקוד מכאובי נפשו שאין כדוגמתם בין אישי התנ"ך, נאמני בית הכואבים, יודעי צער החיים והוד יגונם.

ראה ומצא טש. במלך שאול איש כלבבו– איש הרוח הטהור, בן־נביא, שהמופלא שבחיים קורא לו והוא הולך אחר צו זה ברוח ממריאה אל על, וכנפיו נוגעות בשולי האין־סוף. לא רק את גאולת נפשו מבקש שאול בין הנביאים, כי אם את גאולת כל האדם. שאיפתו היא להתפשט מכל גשמיות ולהפיל את החיץ החוצץ בין אדם לאדם ובינו לבין הבריאה כולה. “ויפל ערום כל היום וכל הלילה”. ערום מערמה, משנאה מכעור משלטון; טהור מכל דופי.

כמו יל“ג ב”צדקיהו בבית הפקודות“, כן טש. בשירי שאול המלך שלו, תולה את נפילתו של המלך בתורת הנבואה, בשלטון התיאוקרטי, שעינו צרה מאז ומעולם בשלטון החילוני, בכוח האדם היוצר את גורלו בידיו הוא. שלם היה בן אכרים זה בגופו ובנפשו, והנה בא הנביא הזועם והכניס בו את הרוח הרעה של השניות, שסע את נפשו לשנים ושסה את שני החלקים המפורדים זה בזה. וכך נוצר הניגוד־השבר בנפשו התמימה, – השגעון! – פילוג האני לשני קרעים עוינים שלא התאחו לעולם. פרוצס זה של דיכוי מלכים גדולים על ידי נביאים גדולים, חוזר ונשנה בתנ”ך בפנים שונות. שמואל קם על בית עלי ועל בית שאול. אליהו רודף את אחאב, עמוס את ירבעם השני, ישעיהו עוין את אחז, וירמיהו מייסר בלי רחמים את צדקיהו. דומה, לא מעשה היסטורי מעלה לפנינו הסיפור התנ"כי, אלא אפוס מכוון על נושא היסטורי. חומר היסטורי בלבד אינו נעשה מציאות היסטורית מבלי שתגע בו יד אמן־יוצר גדול, שרק הוא נופח בו רוח חיים נצחית.

המוטיב התנ“כי משמש לטשרניחובסקי כמין חומר גלמי ליצירתו הלאומית והאישית כאחד, וממנו שאב את רעיון המרד והמלחמה בישן, את שנאתו העזה לרעה החולה – לחוסר האונים שבחיי הגלות המושפלים. דרך שער הכבוד הרם של הוד התנ”ך נכנס טש. הצעיר אל עולם הקדומים של ישראל הצעיר, ובכוח הגבורה הזה הלך והוליך את דורו גם מחוץ לתחומי התנ"ך. מנגינת הדם והאש קראה תמיד למשורר, והיא שעוררתו לשיר, להגות ולקרוא לעמו לשוב אל עצמו, לחדש את ימיו כקדם.

בהיסטוריה כמו בטבע, ראה “לא רגעי שנת וחלומות ימתקו”, רומנטיקה וזכרונות נעורים יפים, כי אם “רגש וסערות הקרב”, לאמר: מלחמת הקיום, מאבק איתנים של נוי וכוח נצחיים. את התנ"ך ראה טש. כספר המעשים הכבירים והמופלאים, שכל הרעיונות האנושיים הנועזים נובעים ממנו. באבות העריץ בעיקר את כוח מעשיהם. כיבוש כנען בסערה, ובמעשה גדול זה ראה סימן לבנים בכל הדורות:

וְכִבְשׁוּ אֶרֶץ בְּחֶזְקַת־יָד וְנֶאֱחַזְתֶּם בָּהּ

וּבְנִיתֶם בִּנְיָן־עַד לַדּוֹר הַקָּם לָכֶם, הַבָּא.

אין טש. מחסידי “הרוגי מלכות”. מבכר הוא על פניהם את הורגי מלכות הרשעה, המתקוממים לרע, לשעבוד הזר, ומנצחים אותו בכוח. אכן הזדהותו הנלהבת עם קדמות קדמותו הארצית, הגבורית, של ישראל הנער, ישראל־צבא ולא “ישראל־סבא”… הוא החיוב הגדול ביותר של “שירתו־שירתנו הצעירה”, שעוררה בשעתו את התפעלותו העזה והרעננה של ביאליק הצעיר. ואמנם שירת טשרניחובסקי היא סוף האסכולסטיקה העקרה של הפיוט המשכילי וראשית “שירת החי על אדמות”, תרועת העוז שבחיים בכבודה ובעצמה – תרועת טשרניחובסקי.

ואשרי העם שמשורריו יודעי תרועה הם, ששירתם היא בחינת “נחל איתן בהמולת אביב, זרמי חיים ושללם”.

ומכאן הערת טש. עד לפולחן ממש את הגבור בר־כוכבא, בן־הכוכב, בן הכוח, זה “השני”, “הנאדר והחסון, הענק שהחריד את מלוא אסיה ואיי הים, וגם רומא על שבעת שפייה אחזה חיל”. ומפליא הדבר: דוקא במנוצח בר־כוכבא ולא במנצח יהודה המכבי, ראה את התגלות הגבורה הישראלית הקדומה! רק בו, בגבור הנופל, המכזיב את תקות ישראל לגאולה ולחרות מדינית, ראה וקדש את סמל הגבור הנצחי שבנצח ישראל.

וַיִּהְיוּ בְךָ מַעְיְנוֹת הַחַיִל וְהָעֹז

כָּל זִרְמֵי בּנֵי עַמְּךָ הַגֵּאִים,

אֲשֶׁר אֲבוֹתֵיהֶם עוֹד שָׁרוּ עִם אֵל

וּבְחֶזְקַת־יָד לָקְחוּ בִּרְכָתוֹ:

וַיִּהְיוּ בְךָ מַעְיְנוֹת הַחַיִּים וְהָאוֹר

לֵחֵנוּ, עֻזֵּנוּ, עֹז־אֻמָּה.

ולא את שמם של המכבים המנצחים, משחררי המולדת מעולה של יון, הוא קושר עם “אחרת הימים” שבחזונו, “כי יקום העם”… אלא מזהה הוא את חזון הגאולה שלו עם שמו המנואץ של בר־כוכבא שהיה לבר־כוזיבא, למשיח שקר, שהכזיב את התקוה המשיחית של העם בגאותו הרמה ובמפלתו העמוקה; בשמו ובזכרו של הגבור הנופל הוא קושר את חזון המדינה לעתיד לבוא, חזון שהיה בימינו ולעינינו למציאות:

לְךָ יֶחֱרַד, יָגִיל בִּרְעָדָה

לֵב־כָּל־מַעֲרִיצֶיךָ, הַנְּדִיבִים בָּעָם,

בְּנֵי־חוֹרִים עַל אַדְמַת מַטָּעָם!

תקופת היידלברג, תקופת ההיסערות וההשתערות של הרעיון הציוני והשירה הלאומית־ציונית, גרסה יותר שאיפה נועזה מחשבונות שקולים. תקופה זו בשירת טש. ננהתה אחרי קול שירו של “בן האגדה”, הרצל, ולא שעתה לשבט אורו של “המורה” – אחד העם. אסכולה זו העדיפה את “רוח הגבורה” על “רוח הקודש”. “הלב השמם”, “הלב חסר האון”, נאחז במקסם השיר ונבואות שר רב־מג, ולא התמהמה הרבה על “פרשת דרכים” כדי לשאול “לאן?” ודמותו של בר־כוכבא הענק, הגבור שמתחתיו צמח, לא כהן ולא נביא, לא עשיר ולא חכם, זה שנגלה בעב־ענן, כספיח הים וכשירו שאין לו פתרונים; דמות מופלאה זאת קסמה לו יותר מדמותו המקודשת של בן הכהנים – יהודה המכבי הוא לא זהה את דמיו הרותחים עם דם המכבים, לא! וכך הוא אומר במפורש: מי אתם דמי רותחים בי? דם המכבים? לא! עצבי שיש קדושים לי במלחמת גוי וגוי.

במלחמת המכבים־הפרושים ראה מלחמה בין שתי דתות, או בין “שתי תורות”, והוא לא הכריע מעולם נגד “עצבי השיש” של יון, נגד היופי והפילוסופיה היוונית! עברי קדום היה בדמו ובנפשו ואת “שומרינו – חונטינו לדורות” לא סבל, נלחם בהם ומרד בתורתם. אדמת התנ"ך הדשנה והטובה, ולא ים התלמוד העמוק שאין לו סוף, הצמיחה לו כנפים ונתנה לו קול. חרב הגבורים, ולא עט הסופרים, הלהיבה את רוחו העזה; את “החיל לאוריתא” בלבד לא גרס מימיו.

"חַיִל לְאוֹרַיְתָא – לָמָּה הוּא לָהּ?

שָׂא נָא עֵינֶיךָ,

רְאֵה תַלְמִידֶיךָ

טְרוּטֵי הָעַיִן וְקִצְרֵי הָרְאוּת,

דַּלֵּי הַשְּׁרִירִים וּמֻכֵּי הַטְּחוֹרִים.

יָרשדוּ וְעָכְרוּ הַמַּיִם הטְּהוֹרִים.

וְאִם יָפָה תוֹרָתְךְ, כְּעוּרָה הַכְּסוּת! "

את “מרחיבי הדת” ראה כמחריבי המולדת, כמוהו כרבו יל"ג, הפרושים, לפי תפיסתו, לא עמדו בפרץ כי אם להפך – הוסיפו פרץ על פרץ בעם, ובעטים חלק העם, מפני שהיו מתנשאים על “עמי הארץ” – זה הבן הנאמן תמיד למולדת ולאדמה; ואילו נושאי התורה ראו בו יצור שפל, “מטמא הארץ”, שמותר לקרעו כדג.

ובבר־כוכבא, בן העם הפשוט ו“עם הארץ”, מצא דמות תנ“כית מובהקת, כדוגמת גדעון ויואב, שדם כובשי כנען בסערה קלה בעורקיו ולא נח; אדם בן־חורין, ששום מסורת לא אסרה את רוחו, ש”רצועות של תפילין" לא כבלו את חצריו העזים, ורק מטרה אחת לפניו – חרות העם ומיגור האויב ביד חזקה ומוחצת. ואם נדמה לו רגע שהאויב הוא מבפנים, ויהא זה אפילו אדם כר' אליעזר המודעי, תלמיד חכם זקן ומיוחס, הרי הוא מכריעו בבעיטה אחת!

אכן כאחד מגבורי המקרא האגדיים מופיע לפנינו “בן הכוכב” המזהיר. מה רבה אמונתו בעצמו, מה איתנה היא השענותו על כח ידיו. וכדמות מיתולוגית רבת הוד מעלהו המשורר מערפלי הדורות:

גִבּוֹרִים בָּעֲרָפֶל!

שָׁם נִגְלוּ לִי פְּנֵי הַשֵּׁנִי

הַנֶּאְדָּר, הֶחָסֹן…

מִי תִּכֵּן רוּחֲךָ, הַגֶּד־נָא? מִי בָּא

עַד חֵקֶר זוֹ נַפְשְׁךָ הַנַּעֲלָה?…

את כל אהבתו והערצתו ליפה ולנעלה מעניק המשורר העברי לגבורו האהוב; את געגועיו העדינים והיפים הוא מעורר על “הגבור בערפל” שהיה לבוז. ומתוך חיבה יתירה לדמות הנערצה הוא בא לידי שנאה מופרזת לאלה שלא אהבוהו, שלא העריכוהו, שלא היו מסוגלים להבין לרוחו, והם זרקו אבן אחרי הנופל ורגמו את ארונו וזכרונו. אכן לא נספד, לא הושר כהלכה, בר־כוכבא, כמו שלא נספד קודמו, אחיו לגורל ולגאון – המלך הראשון בישראל – שאול.

ומה עזים ונוקבים דברי המשורר על גורלו של הגבור הנופל:

אֲךְ אַתָּה נָפַלְתָּ – וַתִּהְיֶה לְבוּז!

– הַהֵם יוֹקִירוּךָ? אִם הֵמָּה,

עֲדַת הַנֵּנָּסִים הַנְּמִבְזִים, אֲשֶׁר

יַקְטִירוּ לֵאלֹהִים מַרְעִימִים

וּבֶרֶךְ יִכְרְעוּ אַךְ לַשָּׁב מִן הַקְּרָב

בַּעֲטֶרֶת־נִצָּחוֹן עַל מִצְחוֹ?

אִם הֵם יעַרִיצוּךָ – עַם שָׁפָל וְלֹא עָז?…

רק אחד הבין את הגאון בר־כוכבא ויאהבהו כנפשו, ויקשור את גורלו בגורלו – הלא הוא עקיבא בן יוסף, מי שהיה עם הארץ, רועה נקלה לאדון תקיף ועשיר! רק הוא, האדם והחכם הנעלה, בן דלת העם, ראה בבן בלי שם בן־כוכב עולה ודורך מיעקב; ולאורו הגדול, אור המשיח, הלך והוליך את אלפי תלמידיו, כוכבים עולים אף הם בשמי עמם וארצם לקרב האחרון עם רומי, הזאבה הטורפת.

נפל הכוכב המזהיר ושקע בערפלי הדורות! ובנפלו גבר החושך בעם שבעתים. עמק הכאב והחרבן גדל לבלי הרפא עוד! המשיח היה למשיח שקר, הבונה להורס, והנאמן לבוגד, שכל פה מקללהו ומזכיר את שמו בבוז על שפתיו: בן־כוזיבא, בן הכזב והמכזיב! אך המשורר הצעיר בן תקופת התחיה, מחזיר את כבודו הראשון לגבור הנעזב, והוא מבטיח לו, למקופח, למנוכר, ריהביליטציה שלמה בימים יבואו, "האחרית הימים, כי יקום העם, עם נקי מחלאת הגלות, שעינו לא כהתה עוד מאבק ספרות שוא ומדוחי המתעים, ויפעה לה, יפעת שדמות הבר, – אז על אדמת מטעם יחרד ויגיל ברעדה לב כל מעריציו.

רק עם של בני חורין יאהבו ויעריצו את הגבור הזה, שהיו בו כל מעינות החיים והאור, החיל והעוז של עמו הגדול, “בטרם עוד היתה בו יד הגלות שחנטה אותו לדורות”.

ובסכום לדברים האמורים לעיל: האם לא מאלה השנים – משאול ומבר־כוכבא, נפתח לנו שער סתרים לעולמו הפנימי, הסגור, של המשורר שאול טשרניחובסקי? האם לא את דמות עצמו טבע ואת עלבון עצמו תבע מבעד לשתי הדמויות האלה שצר ושר בצער ובאהבה? נציץ נא דרך נפשם לנפשו של המשורר ונראהו מבעד למעטה השיר המאיר שבו החביא את סוד יסוריו מעינינו כהחביא ים סוער את פניניו על קרקעו העמוק והאפל. אכן, על טש. הפנתיאיסטן, האסתטיקן, הצייר, הליריקן, ה“יוני”, וכו' וכו', הרבו לכתוב ולדרוש תלי תלים של הערכות והלכות, וכל המרבה את המסובך הרי זה משובח! אין שיר ופואימה, סונטה ובלדה ואידיליה, שלא דרשום הדרשנים ולא פרשום הפרשנים; ואילו את טש. האדם, “האדם שאינו אלא…” לא ידעו ולא הבינו! והוא השר ולא השיר, נשאר “זר ונכרי ללב אומתו”, “ערירי כי הופיע וערירי ילך, באפס לבב קולט אותו וללא בת־קול, כאותה צוחת נשר בודד, צוחת פרא, וכאותה רוח, אשר תדוד לעולמים”.

ופלא: את דבריו כפשוטם לא דרש ושום מבקר לא קלט אותם כהוייתם.

למה התכון כאן המשורר? האם לא הרגיש טש. ששירו אינו זר ונכרי ללב אומתו? האם לא ידע שיצירתו, ואם במאוחר במקצת, נתקבלה באהבה ובהערצה על לב העם? כל סוגי יצירתו נקלטו סוף סוף ועיניו ראו זאת. האידיליות נתחבבו, נלמדו ונחרתו בלבבות. הובנו גם השירים ה“קשים”, ואפילו הסונטות – בטויו הפנימי והעמוק ביותר, מצאו להן מהלכים בלב יודעי שיר, והפליאו בעז הבעתם ובצליל זהבם הדק, “מועט המחזיק את המרבה”, גם את אלה שפקפקו בשירה זו וראו בה מלאכה גדולה ולא שירה כנה. לא! שירתו לא נכריה היתה לנו, נכרי היה הוא עצמו, המשורר. הוא לא הובן כל צרכו, לא נתפס נוף נפשו ושורש נשמתו. זר – משום שלא התקרבו אליו עד כדי ראיה מלגו, מן השירה ולפנים. מפני שרק התענגנו על יפיו ולא תהינה על טובו. מפני שקבלנו ממנו הרבה ולא החזרנו לו אפילו מעט. הלא כך הוא קובל באחד משיריו האחרונים, האישיים ביותר:

אֲנִי – לִי מִשֶׁלִי אֵין כְּלוּם, גַּם לֹא שֻׁלְחָן.

הסתפקנו בהודאת בעל השיר כי “נטע זר הוא לעמו”, וראינו את עצמנו פטורים מלקרב אלינו את “הזר” ולהזמינו אל שולחננו.

נודה ונבוש ונכאב מאד כי שאול טשרניחובסקי כפרט, כאדם הגורל, כאמן נאמן לאמת היחיד וליגון היחיד שלו, נשאר לנו חידה שאיש לא נסה עדיין לפתור אותה. וכי מי נתן דעתו על המשורר הגר “בין ד' כתלים של חדר לא לך, אשר גבּי זרים הטילו בו לכלוך וטשטשו צבעיו במבט ובמגע”. ידוע היה לו למשורר המזקין כי “לעולם לא יבנה בית לעצמו…” האם ידוע היה גם לאבות העיר העברית הגדולה הסוד הזה? הדאג מי שהוא לבנות בית קטן עם גנה קטנה ונאה למשורר הנכסף לכך?

והוא לא תפס מרובה: ו“לו אך שלחן! אותה פנה קטנה, שבה אדם רגיל להתיחד עם אור עולם־כל עולמותיו…”

ואמנם מי שבקר בביתו־חדרו של המשורר החולה ידע וראה שלא הגזים המשורר בקובלנתו זו. לא היה לו משלו אפילו כסא שלם! לא בארץ גלותו ולא בארץ אבותיו. איש שהעניק לנו משולחנו, שלחן גבוה, כל כך הרבה, טובה, משלו לא היה לו כלום! הוי, כמה עניים היינו לגביך, שאול טשרניחובסקי!

ומי שתבע את עלבונם של שאול המלך ושל בר־כוכבא גבור ישראל, את עלבונו הוא הוא תבע מאלה שהתנכרו לו, שלא ראוהו “בשעת חולשה חורה”, ב“התפללו בלאט – אין אומר ודברים – אל יד מלטפת ברוך, אל לב יחיל דומם, המחריש אתך, כואב את כאבך, בצערך לו צר ובגעגועים שלך על רמז כל שהוא מעבר לקטנות”.

הוי, כי לא נענינו לך גם בשעה שנרמזנו. כי לא ראינוך, הגדול, מעבר לקטנות… לא הגענו אליך “עד שעמדת… לא עיף, אף לא יגע ממעש – באמצע הדרך מלכת”.

מה רבו מבקריו של טשרניחובסקי! אך היכן הוא אוהבו שהתידד פעם עם “יגון היחיד” של המשורר העליז והשמח? איה הוא חוקר טשרניחובסקי ששמע את קול נפשו הבוכה במסתרים? ידענו תמיד את טש. של “את מי אוהב”, של “אגדות האביב”, של “קסמי יער”, של השירים לאילאיל", של האידיליות השקויות אור “בקר שאין דוגמתו רבים…” אך הידענוהו מאידך גיסא – בשעותיו הקודרות, בשעה שכנורו מועב וזוך שירו מוקדר?

וְאָנֹכִי יָדַעְתִּי בָּעוֹלָם הַגָּדוֹל

לֹא יַחְדְּלוּ חָדֹל

הַדָּם וְהַדִּמְעָה לְעוֹלָם, לְעוֹלָם,

וְאִם לֹא נִשְׁמַע קוֹלָם.

אכן, הדם והדמעה שלו, של נפשו הפצועה, קולם לא שמענו, על כן חשבו וטעו רבים כי רק משל היו, מיטב השיר הכוזב.

עִם אַנְחוֹת תֵּבֵל כֻּלָּהּ תִּפְרֹץ גַּם אַנְחָתִי

וּפְצָעַי נוֹטְפִים דָּם עִם דְּמֵי כָּל דּוֹר וָדוֹר!

צער העולם ויגון היחיד רקומים במסכת אחת – נפשו של המשורר, ואין משורר נתפס אלא על צערו הוא ועל פצעיו עצמו.

“אַךְ מִיָּמַי לֹא רָשַׁמְתִּי שִׁיר קוֹדֵחַ אֶלָּא בְּאוֹר עַל דְּיוֹ־רְשָׁמַי”.

ודוק: “שיר קודח”… מדם התמצית בא לו השיר למשורר, והוא מואר באור הנפש ההולך ופוחת –

וּבַמְּנוֹרָה עוֹד אוֹר, עַלִּיז, בָּהִיר, גָּדוֹל,

אַךְ מִי יֵדַע, הוֹי, אִם דֵּי הַשֶּׁמֶן בָּהּ?

אויה, לא היה די שמן למאור, ואנחנו השתמשנו בו להנאתנו עד הרגע האחרון! ובדעוך נר חייו בקש רק דבר אחד קטן:

דְָבָר אֶחָד אֲנִי רוֹצֶה: עַל שֻׁלּחָנִי

אַךְ אֲנְדַּרְטָה אַחַת בָּאֶבֶן אוֹ בָּעֵץ.

תֵּעָשׂ הָאַנְדַּרְטָה מֵאֶבֶן יְהוּדָה,

קָשָׁה כַּחַלָּמִישׁ, תּוֹסֶסֶת בְּדָמִים;

קָשָׁה בִּפְנֵי גְדוֹלִים וְלֵב שׁוֹתֵת דָּמָיו,

שִׁכּוֹר מֵחֶזְיוֹנוֹת, מִצֶדֶק רָם עַל כֹּל;

הַר גַּעַשׁ, הַר פּוֹלֵט בְּרַד אֶבֶן יְקָרָה,

רַב־מָג בְּקֶסֶם נִיב וְהֶגֶה לֶהָבוֹת,

חוֹלֵשׁ עַל רְעָמִים יַתִּיז פִּיו הַקָּדוֹשׁ;

שׁוֹבֶה אֻמּוֹת־עוֹלָם בְּרֶשֶׁף זַעְמוֹ,

נְגִיד חוֹזֵי־חָזוֹן, – תֵּעָשׂ הָאַנְדַּרְטָה

דְמוּת מְנַחֵם עַמִּי יְשַׁעְיָה בֶּן־אָמוֹץ.

הנה כך עצב ברוחו הוא את אנדרטת עצמו! הבה ונבנה לו מצבת זכרון כפי רצונו. נעשנה “מאבן יהודה קשה כחלמיש, תוססת בדמים”, כמות שהיה!… נעמיד אותה לנוכח הים, ומול “כוכבי־שמים רחוקים, כוכבי שמים כה קרובים…” אשר אליהם נשא את עיניו לפני מותו ושאל בפעם האחרונה: “מה החזון ומתי קץ החזון?” תעשה אנדרטה! ונחרות עליה את הדברים העזים האלה שחרת הוא בדמותו של בר־כוכבא הנאהב והנערץ:

לְךָ יֶחֱרַד, יָגִיל בִּרְעָדָה,

לֶב־כָּל־מַעֲרִיצֶיךָ, הַנְּדִיבִים בָּעָם

בְּנֵי חוֹרִים עַל אַדְמַת מַטָּעָם.

"וַיִּהְיוּ בְךָ מַעְיְנוֹת הַחַיִּים וְהָאוֹר

לֵחֵנוּ, עֻזֵּנוּ, עֹז אֻמָּה".

תֵּעָשׂ הָאַנְדַּרְטָה!!!

---

ביער פיכטנגרונד

מאת

משה בן־מנחם

רק שלוש פעמים במשך היום נעצרת הרכבת המהירה הבאה מברלין, בתחנה הקטנה פיכטנגרונד, המרוחקת מהלך שעה אחת מן הבירה הגרמנית.

רק שניות מספר מתעכב הנחש הבריח הגדול במקום; הקטר הענק פולט בגאוה מנופחת ורותחת עתר עשן סמיך ושחור. הקרונות המהודרים מוציאים ומכניסים שנים־שלושה נוסעים בודדים, – והרכבת נחפזת לברוח לתוך התעלומה הכחלחלה של היער הגרמני הדומם, הזומם מי יודע מה.

הכפר פיכטנגרונד הוא מושב שיתופי של פקידים מקבלי פנסיה. הפקיד הפרוסי בדימוס שומר כאן בקפדנות ובדיקנות יתרה על הרגליו ומטבע חייו הקודמים, שעה שהיה עוד בשירות המדינה והחברה, ואין הוא משנה כמלוא נימה מאותו מטבע שנעשה לו טבע.

“סדר מוכרח להיות!” והמקום והזמן אינם משנים כלום. “אי־סדר גרוע מפשע” – אמר וקבע אחד בר־סמכא גדול אשכנזי; ועמו של גטה מחזיק במצוה־מיבצע זה, נוהג בו בכל חומר הדין, ומציית לכל פקודה היוצאת מלפני השלטון.

נקיון וסדר למופת שוררים כאן בכל פינה. בבית וברחוב. לכל תושב בית קטן נחמד, מרפסת, גנת נוי בחזית הבית, ומאחוריו משק עזר זעיר: עצי פרי, גן ירק, לול, רפת, מכלאה וכוורת. כל אלה לא רק לשם הכנסה הותקנו, אמנם גם זו חשובה לפקיד הבינוני, אלא למטרה נעלה יותר – לעבודה לשמה! “העבודה ממתיקה את החיים…” אומרת חכמת החיים העתיקה של העם האשכנזי, החרוץ, המנוסה בסדר ובעבודה; ואמר הפיטן הגאוני, המצפון הטוב של הגרמני, “חיים של בטלה הם מיתה שלפני זמנה!” והגרמני אוהב חיים הוא, והוא משתדל תמיד להנעים לעצמו את דרכי חייו בעמל ובשקידה; ששניהם בנותן טעם, ענין וכוח לקיום הוגן וישר.

" – בוקר טוב, אדון קראפט!"

" – בוקר טוב ונאה, אדון בירנבוים!"

" – גנה נאה יש לך אדון קראפט!"

" – סבורני שכן, אבל עליה להיות עוד יותר יפה, יש להשקיע בה הרבה עמל ועבודה. אין ברכה בלי מלאכה!"

" – הוורדים נאים הם, תאווה לעינים!"

" – לוּ ראית, אדוני, את גן הפרחים של בית־אבא בזכסוניה!"

" – אכן, מסורת וחריצות הן דברים חשובים מאד!"

" – כל זמן שאין נפטרים מן החיים עצמם, אין האדם בן־חורין להיפטר מן העיסוק והעשיה המועילים, שהם הנאה לאדם והנאה לעולם".

א

עם גמר מלחמת העולם הראשונה, פלט זרם ההגירה היהודית מרוסיה ומפולין גלים גלים של פליטים ומהגרים לערי גרמניה הגדולות, ולברלין הבירה “האדומה”, יותר מכולן.

בגלל המחסור בדירות במטרופולין, שרבים נהרו אליה, השתכנו הזרים בפרוורים, בעירות, בכפרים הסמוכים וגם הרחוקים. חלק מן הנודדים הללו באו לגור בכפרים המאוחדים פיכטנגרונד־פרידריכסטאל, שלאמיתו של דבר לא היתה אחדות של אמת ביניהם – שכן הראשון כפר מבוסס היה מבחינה כלכלית וציבורית, וגם במשבר הגדול שפקד את המדינה כולה בתקופת האינפלאציה לא סבלו הללו ביותר, בכל אופן לא היו מחוסרי עבודה ורעבים ללחם; ואילו תושבי פרידריכסטאל – רובם פועלים היו במפעלי התעשיה בעיר, והללו, בזמן האחרון, לרוב מובטלים היו, ולא עבדו במשך חדשים מחמת המצב הפוליטי והכלכלי במדינה כולה.

בתחלה התגוררו כאן רק יהודי רוסיה, מהגרים־פליטים פוליטיים, נרדפי השלטון הבולשביסטי, שהצליחו להציל חלק מרכושם בשוה כסף, אחריהם באו פקידים סוביטיים, עובדי “המשלחת המסחרית” הידועה, שבטרם כוננו יחסים דיפלומטיים רשמיים ותקינים בין שתי המדינות, שימשה “משלחת” זו מעין שגרירות ארעית. “פקידים” אלה – קומוניסטים “שרופים” מן הראשונים והמעולים ביותר, רובם ככולם אחינו בני ישראל היו… ידעו עברית ואידיש ופולנית וגרמנית, אבל אנוסים על פי דבר המהפכה, הסתירו את הפנים היהודיות, השוחקות מטבען, וגילו פנים אחרות – פנים של אימה וחומרה מהפכנית, בהתאם להלכה ולמעשה של המולדת הקומוניסטית, הפושטת את צורת בניה ומלבישתם צורה צרורה, הכל לפי הכורח והצורך.

יהודים אלה שהכרת פניהם ענתה בהם כמאה עדים שיהודים המה לכל דבר, התכחשו למוצאם, התבדלו כאנוסים מתוך שאר היהודים, והיוו כמין כת מסוגרת, השומרת על המסתורין, שלה ואין לזר כל רשות וזכות לבוא בסודה.

לא היו ימים מועטים וגם יהודים “משלנו”, “עמך” ישראל, הופיעו ביער בפיכטנגרונד. מאז ומעולם אוהבים יהודים יערות של עצי מחט; וגם סכך לסוכה כשרה לוקחים מעצי אשוח ואורן; יש טעם לאוירא דיערא ויש לו ריח מחיה נפשות! ברלין רבתי, אוירה דלוח ומזוהם בכל מיני ריחות מחניקים, ואילו האויר ביער בוקוב וביער גרונוולד ובגני קוטבוס – הסביבה הצחה של הבירה – אויר של בריאות הוא ויהודים שאינם בריאים ביותר, באים למקומות נאים אלה לתקן את בשרם. ואין לך מקום מבריא יותר משובח מן האילנות המחטניים של פיכטנגרונד, – ישובו של יער ממש הנטוע על מים רבים: נהר השפרה ואגם גראבוב – מים חיים ממש, ככתוב בתורה.

כלל גדול הוא בהליכות של עמנו בגולה: יהודי אינו אוהב לשבת בדד, ולהיות חד בישוב! יהודי הבא לגור באיזה מקום שהוא בין הגויים, מושך אחריו עוד יהודי אחד, ובעקב השניים בא השלישי וכו', ולאט לאט מצטרף מנין, נועדה עדה, מתקהלת קהילה ולבסוף – ישוב של יהודים צץ וצומח, לא מן הקרקע אלא, אם אפשר לומר כך, מן האויר! במשך זמן קצר מאד נתהווה מושב של יהודים ממש, קבוע, בשני הכפרים הללו, והם כאורח גוברין יהודאין, ניכרו מהר בכל הסימנים שמנו ראשונים ואחרונים ביהודים בנכר. אם נאמר שהם ייהדו את היער הטבטוני, שעד בואם לא ידע מי הוא זה ואיזה הוא יהודי, שהגויים מרבים כה לדבר בגנותו ובדמותו, – לא נחדש דבר! שכן כבר הורו סופרינו ממנדלי מוכר־ספרים ועד ח. הזז שהיהודי מיהד את הטבע וכל אשר בו.

ביאליק הדליק נר של שבת ויום־טוב בחורשה אחת ברוסיה, חורשה הסמוכה לעיירה יהודית כמהלך חצי שעה – ומיד תפסה קדושה בחורשה הגויית, ובאחת מפנותיה האפלות, בהיכל מוצנע שם לפני ולפנים, נפתח שער קטן של רחמים, ומלאך טוב הוציא משם ראשו… שתי השלהבות היו כשתי נקודות זהב של סוף פסוק בשולי הרקיע: עד כאן חול, מכאן ואילך – שבת ויום טוב. נתקדש העולם בקדושת ישראל עם קדושים! – ועדיין דלוק שם הנר היהודי, וכל הרוחות הרעות שבעולם לא יוכלו לכבותו.

ב

בין היהודים “משלנו” התבלטו במיוחד מספר מורים וסופרים עבריים, שמחמת חן המקום והתנאים הנוחים בחרו לגור במקום הזה. והם הם שעשו את פיכטנגרונד לשם־דבר, ל“דאטשה”, שהכל רצים אליה ומבלים בה את חדשי החופש והנופש.

בין המתישבים הראשונים בפ. היו המשורר מאיר מוהר ומשפחתו, וחברו התמים והצנוע, המורה והסופר חיים־מוני מלמד. האחרון נמלט עם אחיו מן הגן־עדן הרוסי בגפו, ואחרי שנים של צפיה זכה סוף סוף להביא את אשתו ושלושת ילדיו לגרמניה, ישב מספר שנים בגרמניה והתכונן לעלות לארץ־ישראל; אך בהשפעת דוד ברגלסון ואלכסנדר חאשין, שחזרו למולדת הסוציאליסטית, בה היהודים חיים בכבודו של עולם המהפכה, חזר גם הוא, וקרה להם מה שקרה למיטב בניה־בוניה של המולדת הזרה, המשכלת את מבחר נאמניה.

אחריהם באו הסופרים יחזקאל קויפמן, צבי וויסלבסקי, יהושע גוטמן, פייבל מלצר, המספר האידישאי שמואל לוין, המשורר אידל פרסמן. לזמן קצר בא גם שמעון ראבידוביץ, א. מ. גונצאר, הסופר החביב והמו"ס דרחוב גרנאדיר, ועוד.

בקיץ, היו מתרבים האורחים שבאו לבלות את חופשתם הקצרה באוירא דפיכטנגרונד. ולא היה בית בפיכטנגרונד שלא היה בו דייר יהודי, ולא אמר איש מן הכפר צר לי המקום.

ביום אחד מימי האביב הנאים, הופיע גם המשורר שאול טשרניחובסקי ביער פיכטנגרונד; הוא בא לגור עם משפחתו בכפר, וקרוב לחמש שנים התגורר כאן.

כמה מיצירותיו המעולות, וכן תרגומיו המשובחים, יצר המשורר פה, “ביער פיכטנגרונד”, כפי שרגיל היה לציין בשולי שיריו.

חן המקום על היצירות שנכתבו בתקופה זו; חסד היער וחסנו שפוכים על שירי האהבה, הבלדות הפואימות, וכן על שאר עבודותיו. פה תרגם את הסאטירה הגדולה “ריינקה שועל” של גטה. – אחד “ממשלי השועלים” המופלאים ביותר שנוצרו מאז נשא משורר את משלו על חיה ערומה זו, המסמלת את האדם בהתחסדותו הישועית המסוכנת ביותר.

ביצירה גדולה זו, שבה הפכו תרגום ועיבוד למקור, שאינו משאיר כמעט זכר ל“מקור ראשון”, – צייר גטה הגדול רק את הפן האחד של החברה האשכנזית בה חי ופעל, וחשף את הפרצוף הערמומי הישועי של האדם ה“דתי”, הצבוע בן הכנסיה הקתולית, זה המעמיד פני צדיק תמים ושבעים ושבע תועבות בלבו, ואינו אלא שועל ערום במסוה של נזיר־כומר ההולך לרומי הקדושה לבקש כפרה ומחילה על עוונותיו.

ברם את הפנים האחרות של אשכנז השאיר גטה להיינה היהודי הגולה בפריז… והוא תאר אותם באפוס סאטירי ונוקב עד לקרקע נשמתו של הגרמני הלאומני בשירוֹ “אטא טרול”, זה הדוב המוקיון, שניתק את כבלי העבדוּת לפתע פתאום, ובקפיצות פראיות התרוצץ בסמטאות הצרות וחזר ליערו ולחייו הטבעיים במאורה.

אחרי תרגום משובח זה, שגרם נחת רוח רבה למשורר, תרגם ש. טש. את “אדיפוס המלך” וחלק מן “האיליאס”. ובין תרגום לתרגום כתב דפי מקור, כדי שלא לשקוע יותר מדי בילדי נכרים. לשאול טשרניחובסקי המשורר הפורה והעובד בקלות, לא היתה סבלנות רבה להעתיק לנקי את דברי המקור שלו, ולא כל שכן מעשי תרגום, שדרשו ממנו דיוק רב וטרחה מרובה. אלה שסייעו בידו להעתיק את כתבי היד לנקי, שמחים עד היום על הזכות הגדולה שבאה לידם להקל עליו את עבודתו הקשה; ואף־על־פי שכבר חלפו מאז קרוב לארבעים שנה, הם רואים עדיין את פני המשורר המאירים כשהוא עומד גחון על גבם, טופח ביד טובה וחזקה על שכמם, ואומר תוך שביעות רצון ולצון כאחד: נאה! דבר מתוקן הוצאת מתחת ידך, “מולודיץ” יישר כוחך וחילך לאורייתא!

ואולי היה זה שכר הסופרים הנעים ביותר, הפרס המכובד ביותר, שקבל אותו צעיר בחייו: שלמי תודה מלב משורר גדול; אשר לו, משלו, לא היה לו כלום, – אפילו לא לשלם שכר־סופרים לאחד סופר עני, שלא היה לו כלום מלבד אהבתו למשורר הנעלה.

ג

אדם חביב היה טש. ועד מהרה נתחבב על כל אדם בכפר, כיהודי וכאינו יהודי כאחד.

העובדה שהמשורר המפורסם הוא דוקטור־רופא, הוסיף לו תוקף ויקר, ואישיותו נתעלתה בין הבריות.

היהודי בן העיירה מבטל היה בדרך כלל את כל חכמת הגויים, מפני “שאין תורה בגויים…” ובאין תורה, שבה כידוע נברא העולם, והיא קדמה לבריאת העולם, מה ערך לכל החכמות שבעולם? ברם, את חכמת הרפואה של אומות העולם כיבדו מאד היהודים בכל הדורות, ואותה ראו כמעט בדרגה אחת עם התורה הקדושה. שונה היא חכמת הרפואה משאר החכמות, שאינן אלא דברי מינות ואפיקורסות, והעוסק בהם סופו יורש גיהנום.

הרפואה היא חכמה אלוהית, והיתה זהה אצלם עם דברי הנביאים וחכמי התלמוד, עם הרמב“ם, ר' יהודה הלוי והרמב”ן, ועם טוביה הרופא; ומי לך רופא חולים גדול יותר מבורא הרפואות, הקב"ה בכבודו ובעצמו, הרופא חולי עמו ישראל! החסידות היא שהעלתה את ענין הרפואה לעבודה גדולה, והיא אחת הדרכים של תיקון הנפש ורפואות הנשמה, החולה מן השעבוד.

הבעש“ט היה כידוע, בקי גדול בכל מיני סגולות ורפואות, כמוהו כרמב”ם, וידע לפקוד עקרות ולהחיות מתים כאליהו הנביא וכאלישע תלמידו. והיו צדיקים גם בדורות האחרונים שידעו להכין כל מיני שקויים, מסיכות, תריא"קים וסמי מרפא משרשי יער וצמחי שדה, שאפילו פרופסורים גדולים כגון פוריינסקי ויזראל לא ידעו להשתמש בהם.

יהודי העיירה היו מאמינים ברופאים גדולים ובפרופסורים מפורסמים של וינה וברלין, כמו שמאמינים ברבי גדול; שכן ראו ב“דוקטור” שליח אלהים שמלאך טוב הולך לימינו.

הקיטנים היהודיים שבאו לנוח ולהבריא בפיכטנגרונד ממיחושיהם המרובים, נשארו בהוייתם הקרתנית, ולא נשתנו במאומה מאבותיהם ומאבות אבותיהם בעיירות פולין הקטנות, שיצאו מהן לפני דור אחד. ברובע היהודי בברלין: ברחובות: גרנאדיר, לינין, אלכסנדר, אלזס, לוטרינגן, וכו' חיו היהודים את חייהם כמו בכל הגיטאות שבעולם; כאן עמד העולם על “כשר וטרפה” על “טהרת המשפחה”, על “שבתות וימים טובים”, על חתונות ובריתות, והעיקר – על עשרות ה“שטיבלך” והקלייזליך ושאר ה“דברים שבקדושה”, שבלעדיהם אין העולם כדאי לו ליהודי.

אמונתם ב“רופאים גדולים” משכה אותם אל דוקטור טשרניחובסקי, ומפני שהוא היה הרופא היחידי במקום הלכו אצלו, ובכל הזדמנות היו מתנים לפניו את מיחושיהם: צריבה, לחץ, דקירות, לא עליכם, בצד שמאל במקום הלב, או בצד ימין, ב“סמוך לכפית”, מחנק בכלי הנשימה, וזמזום באזניים, סתימת האף בשעת השינה בלילה, והרגשת פחד, אימת מוות ממש, והתכסות בזעה קרה עם היקיצה ממנוחת הצהרים; ואף־על־פי שדוקטור טשרניחובסקי לא עסק בפרקטיקה רפואית בגרמניה, ואסור היה לו לקבל חולים בפיכטנגרונד. רבו דורשיו וקשה היה לו להיפטר מן הטרדנים שרצו להתקבל דוקא אצלו.

בדרכים שונות הגיעו אליו; אם בדרך חוצפה והעזה, ואם בדרך פרוטקציה: לכל יהודי היה מקורב שלו ידיד או קרוב משפחה מבין המורים והסופרים וסתם ידידיו של המשורר בעל הלב הטוב; וכך הגיעו אל הדוקטור. בתחלה, אמנם, רק לשאול משהו, עצה קטנה; מה לעשות, למשל, נגד דפיקות לב או בחילה בבקר וכו' ולבסוף, כאשר כבר זכו להתקבל, בקשו שהדוקטור יואיל להציץ לרגע קט אל גרונם, או לעין האדומה, או לפריחה בין האצבעות; והרופא הטוב שלא יכול היה לפגוע ברגשותיו של אדם מישראל, ובפרט באיש ואשה “המאמינים בו כמו ביהודי טוב”, נאות לבקשות; בדק, יעץ ורשם תרופות, לא על רצפט, כמובן, אלא על סתם פיסת ניר; החולה הודה לרופא האדיב על הטובה המרובה, והרופא היקר חייך, בחיוכו הנלבב, לחץ את ידו של הפאצינט שלו וקם והלך לו בהילוכו הקל, המרפרף, הפזיז, כהילוכו של נער קלֿ תנועה הרץ לקראת החיים, ובמידה וזו הם רצים לקראתו. ועוד דבר אחד נתן את חינו בעיני כל: הוא לא לקח כסף ולא שום טובת הנאה מאת דורשיו.

העובדה ש“הדוקטור הרוסי” “אינו לוקח כסף”… הוציאה לו שם טוב של עושה פלא, והאמונה בן הלכה וגברה מיום ליום.

אמרו: לא רק רופא מומחה הוא אלא גם צדיק גדול, אחד מלמד־וו צדיקים שבדור! והראייה: אינו רוצה בשום תשלום! – כמוהו כר משה לייבל טיצ’ינר, וכמו רבי לזרל מרישא, אף הם, הצדיקים הקדושים, רופאים גדולים היו, כידוע; הללו לא רק שלא קבלו כסף מן החולים אלא נתנו לחולים עניים רפואות בחנם, ואפילו גויים חשובים ושרים גדולים מאומות העולם, היו מתרפאים אצלם וקבלו רפואה שלמה, ועל ידי כך נתקדש שם שמים בעולם.

בת צחוקו הנלבבת של טש. הבריא בגוף ובנפש, יפי מראהו הגברי, פשטותו ונועם הליכותיו עם הבריות, חיבבוהו על הכל, ובלכתו בחוץ, או בשבתו בחברה היו מביטים בו מתוך הערצה, מתפלאים בו כדרך שמתפלאים על כל הופעה יפה הנקרית לו לאדם בדרך, והוא פוקח עיניו עליה ומהנה את נפשו ממנה.

היהודים מן “המנין”, שמקומו היה בשבתות בארמונו של הגבור היהודי המפורסם זושא ברייטברד, שהיה מבלה את חופשותיו בביתו שבנה לו על שפת האגם גראבוב בפרידריכסטאל, תמימים אלה שראו בטש. מהרהורי לבם, הצטערו מאד על שסירב המשורר להצטרף ל“מנינם” בשבת שמברכים ר“ח אלול. בכוונתם היה לכבדו בעליה שמנה ב”ששי", שרק רבנים ובני עלייה מעטים מתכבדים בכבוד זה; והמשורר לדאבונם, דחה באדיבות ובבת־שחוק של מבוכה את הכבוד הרב שרצו מכבדיו להנחילו.

אכן, עם כל אהבתו לעמו רחוק היה מן העממיות היהודית כחילונית וכדתית. על פי כל מהותו, חינוכו והסביבה שצמח מתוכה, נכרי היה ליהודי הפשוט ולא הבין לרוחו. ואולי מכאן אי־הצלחתו במחזה בר־כוכבא, שאיש העם היה עם כל גדולתו, כשם שמשה ודוד דמויות עממיות היו, וכדי להעלות את העם אליהם ירדו תמיד אל העם, אל שכבותיו העמוקות ביותר. אף המרד של בר־כוכבא צמח, כמו כל תנועה גדולה ואמיתית, מלמטה למעלה, – "דרך כוכב מיעקב! " – מתוכו ובעקבותיו. הוא לא ירד לסוף דעתו של העם: “אמת הרבים, וקללה בה תדון”… ברם, עם האינטלגנציה, עם סופרים ומורים, התהלך באחוה וברעות; היה מבקר בכל עת בביתם וגם היה קורא מיצירותיו החדשות ושומע ברצון את חוות דעתו של כל אחד ואחד ומקבל תיקוני סגנון ולשון שהציעו לו השומעים.

אך ביחוד אהב להמצא בחברת אנשי “הקולוניה הרוסית”, אותם המהגרים שלא חששו ל“עינא בישא” והתנהגו כיהודים לכל דבר; כגון הכנר והקומפוזיטור הידוע יוסף אחרון, והכימאי ד"ר מלמד, אחיו של המורה והסופר הנזכר, חיים־מוני מלמד. הללו והקרובים להם בקשו את חברתו של המשורר, לא התכחשו לעצמם ולעמם כאחרים, “מתקני העולם”, שליחי האמונה החדשה השונאים את זולתם:

כָּל הוֹגֶה מַחֲשָׁבָה וְהָיָה לְאָלָה,

אִם הוּא נַפְשׁוֹ כְּגָאֳלָם נַפְשָׁם לֹא גְאָלָהּ,

אַף־יוּאַר לָעַד שֵׁם מְתַקְּנֵי הָעוֹלָם!

את גאולת נפשו הוא וגאולת מחר של עמו מצא בדרך אחרת, בשיר ומנגינה עבריים טהורים. ככהן יופי גדול, תיקן את עולמנו, שאלפי שנות גלות ונדודים פגמו אותו, טהורים. ככהן יופי גדול, תיקן את עולמנו, שאלפי שנות גלות ונדודים פגמו אותו, תיקון גדול, מתוך לב מתלהב ושאיפות מרהיבות; כי נפשו היתה כולה מנגינה נפלאה, שעבר הווה ועתיד התאחדו בה בניב ההרמוניה השלם.

ד

“במושבה הרוסית” שנתגבשה במשך הזמן בפ', היו נשים ונערות יפות אחדות, בנות ישראל ובנות נכר שנישאו ליהודים, ולחברתן נמשך המשורר והן נהנו מקרבתו.

קסמה להן אישיותו של המשורר, נימוסיו ולשונו הרוסית המשופרת. “זהו אדם רוסי אמיתי!” – היו אומרות את שבחו, וראו בכך את גדולתו של משורר האידיליות, הפואימות והסונטות, שעיקר כוחן מכוח יהדותו השרשית והגאה, שמרבדיה האיתנים חצב את נגינתו ומנגינתו מימים משכבר, ועל יסודה הנאמן בנה את בנין העד של האומה וחזון עתידה, “ואנחנו אומה לדורות”.

לו קראו הנפשות התועות הללו אך ורק אידיליה אחת של טש', למשל ־ “חתונתה של אלקה”, אידיליה שנכתבה על יסוד זכרונות משפחתו ומנהגי אבות־אבותיו בטאבריה, “מה שספגה אזנו עודה רעננה, רק מה שספגה עינו טרם שבעה לראות, כל אשר פגע במשעולי טללים ילד – – באותה פנת ארץ אשר בה נולד, במרחב הערבה המכחלת וחולמת…” היו רואות קודם כל את אנושיותו היהודית המשופרת, האמיתית, אחד המיטיב אמנם לדבר צחות בלשון הרוסית, אבל כל הגותו וכל לבו, מיטב נשמתו, נתן לעמו בלשונו ובכתבו, ולו, רק לו, הגיד את כל לבו היהודי הגדול.

“הדוב שמצפון בא ומחופי הים השחור לאשכנז אתא” – כפי שראתהו אותה בעלת־בית אשכנזית בהידלברג, בה למד תורת הרפואה ו“פרקי אנטומיה”; אף רגע אחד בחייו לא היה לא דוב רוסי ולא “אנוש רוסי”, אלא אדם־משורר מישראל, “הצבי ישראל”!

וגם בדלגו על פני במתי החיים בדרך יצירתו הברוכה, שלא חסרו בה ארחות עקלקלות, ונתיב היסורים שלו ושל עמו על כל תהומותיו ומחשכיו ירט לנגדו, – ראשו העברי הגא נישא תמיד אל על!

ברם טש' שבעל־פה, בחברה זרה, עשה תמיד רושם של “אדם רוסי” ונתן מקום לטעות ביהדותו הצרופה והמלאה. לא ניכר היה בשום סימן יהודי טיפוסי, המבליט ומציין את היהודי משאר האנשים שאינם יהודים.

דרך דבורו בלשון רוסיה הוא שהטביע בו חותם של נכריות וכיסה על יהדותו שבלב.

“אין אדם שומע אלא את שהוא מבין”, אומר הפתגם. וטש' הובין את עצמו לחברה הזאת בלשון שהיא שמעה. והנשים ראו את אמנות השיחה שלו כאמנותו העיקרית; כי יש קרבה יתרה בין טיבה של אשה ובין אמנות, ומכאן אהבתן היתרה לאמנים, ומכאן גם טעותן בטשרניחובסקי האמן העברי השלם.

בחברת נשים יפות נתעלה טש' האדם. ידיעותיו הרבות בלשונות, באמנויות, בספרות, במדעי הטבע והרפואה, עשאוהו לאיש שיחה מענין ומושך לב. הוא היה שופע בדיחות, אניקדוטות, ומעשיות פיקנטיות ממולחות ומפולפלות מנסיונו כרופא צבאי וכרופא פרטי, – חומר שיש לו מהלכים בחברה בכלל ובחברת נשים נאות בפרט. ברם כאשר העלה את אותם הדברים בכתב ועשה את האמת לחזון ספרותי לא היה זה בחינת חזון־אמת, אלא מין אמת קטנה, ערומה, בלי אותו הלבוש המפואר שהלביש בו המשורר את יצורי רוחו הכבירה בשירה. היה זה גילוי מסתורין תוך אמנות מעטה, שלא גדלה עם הכתיבה ולא הבשילה תוך כדי מחשבה ומעשה, ולא באה על תיקונה אלא למקוטעין, והיא חסרה על כן את העיקר – האמנות הבלתי־אמצעית, המשמשת תורגמן למה שאינו בדיבור.

אך טש' שבעל־פה, המספר עם חוג מצומצם של נשים מעריצות, היה באלמנט שלו, מספר בעצם כוחו והצלחתו. לא העט כתב אלא הלב הגיד, והפה תיאר וצייר.

באיזה נושא המשורר עוסק בשיחתו היה קל להבחין לפי אופן ישיבתן של השומעות, הבעת פניהן, שתיקתן, או קול צחוקן. שעה שספר על ענינים העומדים ברומו של עולם: שירה, מדע, טבע, חיקוי לשון ועיקרי הליכות עולם, היו הללו יושבות כמרוחקות ממנו, כמי שיושב וצופה באיזה חזיון על הבד או על הבמה. היו יושבות לפניו כתלמידות לפני רבן, מסתכלות בו היטב ושומעות מה שאומר ברב ענין. כך, למשל, עומדים פרחים נאים בגן נחמד ביום קיץ שקט ונותנים לרוח החרישית שתעבור על פניהם, תניעם לאט, ותשחק בהם כאוות נפשה.

ושעה שהמשורר הקל לבו ועבר מן הכבד אל הקל, ופלפל בפלפלת חריפה ובעובדות משעשעות את השיחה, שעיקרה נסיונו כרופא של “הזמסטבו” בכפרים ובחוזות הרחוקים של אמא־רוסיה הרחבה; עברה מיד כמין זרימה חשמלית את חבורת הנשים! לא פרחים צנועים ושלוים הנעים לרוח היום היו לפניו, אלא אילנות גבוהים ונאים שרוח אינה מצויה מנענעת את גזעם ומעלעלת בעלוָתם, ואינה מרפה מהם שעה ארוכה.

טשרניחובסקי הצליח בשעה זו לכבוש את עצמו; עלז היה ולא נלהב, שכן המשחק יפה חלילה לו לדעת שהוא משחק, ואסור לו לעבוד לצד הקהל.

ה

דוניה היתה הנערה החמודה ביותר בחבורה הזאת. זקן ונער אהבוה ושבחו את יופיה, ולה הטה המשורר אוהב היופי חסד יותר מכל הנשים היפות שבכפר.

השיר הנפלא “את אינך יודעת” הוא כולו מבושם מיפיה הסלאבי הגזעי של נערה צעירה זו, שהתהלכה כמין יצור עליון ביער פיכטנגרונד ואצלה מזיוה, על כל אפלוליותו המקסימה.

אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, מַה מְּאֹד יָפְיָפִית!

מַה זְּקוּפוֹת רַגְלַיִךְ

מַה נִּפְלָא הַקַּו

הַמְרֻמָּז עַד חֶמְדַּת שׁוֹקַיִךְ

בְּעָזְמָה וּבְרֹךְ, בְּגַנְדְּרָנוּת וּבְחֵן,

כְּעִקְּבוֹת בַּת־גַלִּים עַל גַּבֵּי תֵל־חוֹל

שֶׁלְּאַחַר הַכָּרִית –

אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, מַה יָפְיַפִית!

– – – – – – – – – – – – – –

אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, מַה יָפְיַפִית!

וּבְאָשְׁרִי, בָּרְגָעִים

אַתְּ כֻּלֵּךְ שֶׁלִּי

בִּמְשׁוּבָה וְסַעַר אוֹן־פְּרָאִים,

אַתְּ תְּפוּסָה וְלֹא תְּפוּסָה, בַּיָּד וְלֹא בַיָּד,

נִכְבָּשָׁה וְחָפְשִׁיָּה, כְּנִיצוֹץ פְּלִיט־אֵשׁ,

כְּאֶפְרוֹחַ קַן־סִיס –

אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, עַד מַה יָּפְיָפִית!

ידוע ידעה החמודה מה מאד יפה היא ביפיה! חזקה עליהן על היפות שיודעות הן במה כוחן יפה ומה יפה כוחן! שכן היופי נותן בינה באשה לדעת את עצמה… בלי ידיעה זו לא היה ערך ליפיה. וכבר הורה ניצשה כי חכמת הבשר והדם גדולה יותר מחכמת הנפש, והקדים אותו היינה, באמרו ליפתו: "את הנפש יכולה את לקבור, כי נפש יש לי די והותר!

ברם, המשורר האמיתי יודע אחרת את היופי הנשי הנצחי, ואחרת – פירושו: דעת של אהבה עליונה, מתוקנת מכל פגם, זה שהבשר, ויהא זה החכם והשלם ביותר, פוגם בעצמו. שכן הגשמי כשהוא לעצמו אינו מתוקן להתעלות רוחנית, ואין בראייתו משום ריחוק כל שהוא, הדרוש כל־כך להערכת עצמו, שהוא בעצם דעת עצמו; כי רק הידיעה המוחלטת מסוגלת לראות את המראה הגדול של היופי הגדול המביא להתפלאות.

חמשה שירי אהבה עזים ולוהטים כתב טש' באותם הימים וארבעה מהם האב־טיפוס שלהם, הדוגמה של מעלה, היא אותה נערה צעירה, בת רוסיה, שגלתה ליער פיכטנגרונד שבגרמניה. השירים מדברים בלשון נוכחת, אל ולא על; הדמות האהובה בכל שירי האהבה של טשרניחובסקי היתה תמיד לנגד עיניו וכנגד לבו, “ועין בעין יראה אור”.

ככל מאמין ואוהב, היה טש' “חולם”… אבל חלום אהבתו היה בהקיץ, במראה הגדול של המציאות, כשהנמצא מתעלה ומזדכך באספקלריה המצוחצחת של העין הרואה! אמת היופי שלו לא משל היתה, אלא באמת אמת היתה, והיא צמחה מן הארציות המשופרת והמתוקנת, כדמות כל צורה הבאה מן החומר שהיא גלומה ורדומה בו, עד שתהיה עליו יד האמת החזקה של האמן היוצר. כך חולם השיש את הפסל, הצבע את התמונה, והצליל את השיר… והיא "אמת היופי העולה אל על! "

לא בעתיד ולא בשמים, כי פה ביער פיכטנגרונד, בארץ, וקרוב קרוב לו מאד, היתה אהבתו לאותה “ריחניה”, “החמודה למן ערפה הצח עד קצה בהן רגלה הדקה”.

שמות ארבעת השירים האלה שנכתבו כמו בנשימה לוהטת אחת מרמזים שדוגמת ראשונה אחת עמדה לפני המשורר, ואליה קראה נפשו ממעמקיה; ואלה הם:

“את אינך יודעת”; “אהבוך גם הפרחים”; “ברוך אדוני”; את כה ריחניה".

במחזור שירים אלה השתלהבה שירת האהבה שלו ביתר עוז, והיא עולה ביכלתה הפיוטית והאמנותית על אלה שבתקופת היילדרברג. הנאוה מפיכטנגרונד היא שלמה ומקורית יותר מן “הנאוה מדילסברג”! פרק הזמן של שלשים שנה שבין שתי הנאוות הנאהבות, עשו את פרקו של המשורר נאה יותר, ואף “אמת הנוי”, אמת השיר, עולה לאין שיעור באהבה האחרונה על הראשונה.

הנאוה מדיסלברג, שעשתה רושם כה רב בשעתה, היתה נאוה שכבר הינוה אותה קודם היינה ב“מסע בהרי הרץ”, וטש' הצעיר הלך בעקבותיו ככל משוררי הדור ההוא.

אמנם השפעה אינה חיקוי, אבל היא, “בעקבות”; וכל שהיא בעקבות היא גם בעקבה!…

כוסית אחת או שתים ששתה המשורר הצעיר בבית היין האשכנזי “צום שיף” בנונהיים, הספיקה לו ולנו להשתכר מיפי ה“נאוה בת ההרים”, ולקרוא מתוך השכרון:

הַבִּיטִי בִי, יָפָה; זֶה חָזִי כַגָּל,

וּזְהַב שְׂפָמִי מֶשִׁי יִלָּפֵת אֶל עָל.

שְׁתִי וּבִמְחוֹלוֹת נֵצֵאָה.

בימים ההם, אחרי יל"ג ועם שירי בית המדרש של ביאליק, היתה זו שתיה כדת! והיו בפסוקים ייניים ומוסיקאליים אלה כדי לנסוך נסך שכרון אהבה גם על המשורר וגם על הקורא בשיריו! ברם בהשוואה לאותם שירי האהבה שנכתבו ביער פיכטנגרונד, כאשר שפמו הפך שיבה ותלתיו הממרים כגלים נידלדלו במקצת, נראים לנו שירי היידלברג כדברי זמר של נער המאוהב באהבה, ועוד בטרם ידע מה זאת אהבה ואורה – שקעה שמשה, “ושירו נלחץ אל לבו ולא ענה לו מאום”.

אבל כאן האהבה היא “גוש של בזלת, פלד כחול־גון, אשר ירוה וישכר, ויוכל נשוא כל שפע העשר, כל עוצר הנוי”. להבעה שלמה כזאת, גם משורר ברוך שירה כטשרניחובסקי זוכה אך פעם אחת כחייו.

ו

בין הנאוות הנעצרות היתה גם בת ישראל אחת, שהחמישי משירי האהבה שלו “הרי את קוסמת לי” – כתב המשורר אליה ולמענה.

שיר זה, אשר שמו מזכיר לנו את הנוסח העתיק שלנו של “חופה וקידושין”: “הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל”, נוצר מתוך “הכמיהה הגדולה הרנה” לחן היהודי המקסים, המעורר רגשי הפלאה בלב כמראה נוף נאה, שחסד הבריאות שפך עליו.

היופי הטיפוסי של בנות ישראל, המציין אותן מבנות עמי הנכר, הוא החן העתיק המשומר, ואין הוא ניתן להגדרה, מפני שהוא מן הסגולות המיוחדות ביותר של עמנו, מעין הרוחני המוחלט שיש בטעם ובריח, והוא “משהו מסויים” ובכל זאת אינו מסויים אפילו כמשהו.

“חן הוא יופי שלא ניתן על ידי הטבע אלא בעליו עצמם הם שמהווים אותו”. שילר המעריץ הגדול של היופי הנשי, כוון באימרה זו לחכמת ישראל העתיקה, הרואה בחן מעלה רוחנית, שעושה את בעל החן המחונן רצוי ונחמד לכל אדם.

עט הסופר המהיר של משורר התהלים, המשכיל שיר ידידות למלך המשיח, כותב ברב חן והערצה: “יפיפית מבני אדם, הוצק חן בשפתותיך, על כן ברכך אלהים לעולם”. “קודם הוא מספר ומתאר צורת גופו בגלוי, ועל דרך משל יגיד נשמתו שהיא נכונה וחכמתו שהיא רחבה, כי הדבור הפנימי יימצא בנשמת האדם” (פירוש הראב"ע).

החן נשפך על האדם, כמו הרוח, והוא במעלה גבוהה יותר מן היופי הגופני, הוא “לא כחל ולא שרק ולא פרכוס ויעלת חן”.

חז"ל כבר תהו על קנקן זה ואמרו: כל אדם שיש עליו חן, בידוע שהוא ירא־שמים, כלומר: אהוב לשמים.

יפיה האציל של מרים בת הרב שנזדמנה לפיכטנגרונד, רוח חן היתה שורה עליה, והיא שאצלה על רוח המשורר, שהיה בחינת אדם שיש עליו חן, והיא עוררה את כנור שירתו וידבר שיר:

הֵן רוּחַ זוֹ מְאֻשָּׁרָה

הִיא כְּבָר קֵרְבַתְנוּ פָּעַם,

הֵן רוּחַ זוֹ נִפְלָאָה

שְׁמָרַתְנוּ בִּימֵי זָעַם.

הִיא שָׁלְחָה זֶה חִיּוּכֵךְ

הַנִּפְלָא לְנִשְׁמָתִי,

וּבִכְנָפֶיהָ פִּתְאֹם

אֲנִי כַרְמִלָּה בָּאתִי.

את שמה של “יעלת החן” נשא המשורר האוהב על כנפי השירה בדרך כל חייו. ממרחקי העבר מלא נועם וזיו ראשון של אביב הביאו, “וכנשיקה חרדה לכלה” צפן אותו למשמרת עולמים בנפשו, ונטעהו מעבר למקום ולזמן “לעת יותר טוב ולדור מאד נעלה”.

ממלכת היופי והאהבה מלא כל הארץ כבודה… והנה נקרתה לפניו שנית זו נערת בראשית המקסימה, שנוצרה לעדנה במעשבים מטללים, וריחה השכיר אותו, הקסים אותו בחן נעוריה המלבלב, המדבר בשפת ניחוחות ובושם וריחות, והמשורר שכור היופי קורא:

הֲרֵי אַתְּ מְקֻסֶּמֶת לִי בְסוֹד

כָּל שִׁירַת הָאָדָם וְזִמְרָתוֹ

בְּמַאַמְרֵי אַשָּׁפָיו, בַּהוֹד וּבַיְקוֹד

הַלָּנִים בְּמִסְתְּרֵי דָתוֹ,

בְּנַחַשׁ וְלַחַשׁ כָּל שִׁבְטֵי עָם עָם,

בִּיסוֹדוֹת רִקּוּדָם וּמְחוֹלָם,

הֲרֵי אַתְּ מְכֻשֶּׁפֶת – הַשְּׁאֵר וְהַדָּם –

מְקֻסֶּמֶת עַד עוֹלָם… עַד עוֹלָם…

אבל מרים בת החן משכונת היהודים בברלין, הוקסמה מסימופונית המהפכה של עם זר, נשתכרה מן האידיאה המתעה של “עולם המחר” שכישף רבים וטובים בלהטיו ודמיונות הקסם:

וְדִמְיוֹנוֹת הַקֶּסֶם? – נַכְפִּישֵׁם בָּרֶפֶשׁ!

הוֹי, טִפְּשִׁים, חָלַמְנוּ, אֲנַחְנוּ הַמְזַכִּים,

הַצְּמֵאִים לְאִמְרֵי־הָאֱמֶת הַזַּכִּים.

היא, הצמאה לפלא, ל“גאולת מחר” של אמא רוסיה, להטה כולה באש זרה ולא הוקסמה משירת המשורר העברי וחלום אמונתו בתחית ישראל. “מפח אל פי־פחת מתהום אל מעמקים” נקלעה התמימה, למקום שכל באיה לא ישובון… היא שחקה על החלומות של עם עתיק והלכה לקראת “החיים החדשים” עם אחד יאשא או סאשא “ממתקני העולם”, “אשר ישירו לחופש ויינבאו לצדק”, “אך סוף מנגינתם – אזיקים וגרדומות, לעברינים ולאנשי התרומות”.

ז

בהגיעך לשער הבית בו דר המשורר, מיד מרגיש בך דודי, הצמרון החמוד של משפחת טש' ומקבל פניך בנביחה־צויחה רגזנית, וכולו אומר כעס וחימה לבא, ואחת החלטתו: לגרשך מכאן ולא לתת לך דריסת רגל ברשות בעליו, שהוא גם רשות היחיד שלו.

לא לחנם היה טש' אומר על כלבלב שעשועיו זה שהוא “חד בדרא”: “חד” – על שום קולו החד והעשוי לבלי חת, “בדרא” – בדירה שלו! והיה טשרניחובסקי מונה כמה מעלות טובות בזעירא שלו: נוי, חכמה, זריזות, נאמנות, קולו נעים ופרקיו נאים, ועל הכל – מבין גדול בשיר: והראיה: טורף הוא בתיאבון צפרי־שיר הנופלות מן העצים ורגלן שבורה וכנפן שמוטה.

ואף־על־פי שרקדן מובהק היה דודי וידע לעמוד על שתים ולהרים שתים, ומתהלך כמין קוף ודוב מאולפים, לא רצה טש' לראותו בכך, ואסר גם על הילדים לנהוג בו מנהג בזיון.

ומעשה באחד מידידיו שטעה וכנה, באחת מרשימותיו על המשורר, את דודי בשם “פופי”; והקפיד טש' על כך וכתב מכתב לבעל הרשימה, וזו לשונוֹ:

“תודה לך בעד דבריך הלבביים ב”העולם“, אולם כלבי – ששמו בישראל ובגויים – דודי, קוצף עליך, שנתת לו שם בנאלי כל כך “פופי”, והוא כל הזמן חוזר ואומר: פה! פה! דודי היה ודודי נשאר: תשאל את ויסלבסקי, ואת שתי בנותיו של ד”ר פינס, הנמצאות עכשיו בארץ, אם אינך מאמין לי.

בלב שלם

ד“ר שאול טשרניחובסקי”

הבאנו את לשון המכתב ככתבו, להודיעך כמה חביבה היתה עליו נפש חיה זו, ועד כמה הוקיר את זכרו של “דודי” שלו, בחינת “אני לדודי ודודי לי”.

נכנס כל הנכנס, צורח דודי עוד שתים־שלוש צריחות של כניעה באין ברירה, ומסתלק והולך לו לצדדין, תופס עמדה חדשה, בטוחה יותר, בקצה הבית, ומשם הוא מתנבח מחדש, מכריז ומודיע שהכניסה אסורה.

ברם, קול דודי מבשר ואומר תמיד לטש' כי מי שהוא בא אליו. ואמנם כעבור שעה קלה נפתח אי שם בין עצי האורן הגבוהים אשנב של מעלה, וראשו הנאה, פרוע התלתלים הממרים, נראה ברבוע החלון, והיה כמוֹ נפל אור בחלון.

והנה גם קול רגליו הקלות נשמע במדרגות העץ, והוא מהדס כנער ומקפץ מלמעלה למטה. וכבר הוא מקדם את פני “האויב” הזר בסבר פנים יפות, בלחיצת יד חזקה ובקול רווה ידידות אמת, מלווה באותה בת־צחוק נלבבת שהאהיבה אותו על כל אדם. ואז הוא משלב את זרועו בזרועו של האורח וברגל קלה הוא מפליג אתו אל היער הנמצא רק במרחק מספר צעדים מבית מגוריו.

ח

קולו של טש' קול מהדהד היה, מצלצל ורעשני במקצת מטבעו, והוא נשמע לא כקול מדבר אלא כקול קורא. הריזוננס החזק שלו היה מעורר תשומת לב לתוכן לחוד ולדרך הדבור לחוד, ויד הקול היתה לרוב על העליונה, משל לקול אשה נאה.

תוהים היינו תמיד על אישיותו ועל שירתו במידה שווה, ושתיהן יחד הפתיעו במקוריותן. כי טש' האדם וטש' המשורר חד היו. היה זה האדם־שהוא־משורר במלוא מובן המושג, על דרך “האדם שהוא רופא”, כהגדרת הרמב"ם את חכם־הרפואה.

הצליל, האור והריתמוס – היו עיקר מהותו מלגו ומלבר. אף צל קל לא העיב בהירותו; ויש ונשאנו נפשנו למעט קדרות, למשהו אפלולי, להגיון נכאים, שיבליט את האור וגם יעיבו מעט. אולם המשורר אוהב החיים והאור נתגלה אלינו תמיד רק באור החיים.

כסמל אישיותו הקורנת והבהירה פעל עלינו קודם כל ראשו הנהדר.

ראשו של טשרניחובסקי קנה מיד את לבך לאהבה ולהערצה. היה זה יותר מראש גבר יפה. היה בו משהו משום הופעה בלתי רגילה, הפועלת עלינו כחטיבה אמנותית נעלה.

אצלנו היהודים מעריצים בעיקר את יפי הפנים. במסורת לשוננו רגילים לציין: “פני הדברים”, “הכרת הפנים”, “גלוי פנים”, וכו' ואילו הראש, גלגל חמה זה של הגוף, אינו ממלא תפקיד מכריע באוצר הסמלים שלנו. היופי היהודי הכבד כאילו הצטמצם רק בפנים, אשר “שבעים פנים” למראהו ומרכזו – העינים. הלב היהודי נמשך אחרי עינים יפות והן המלמדות על כל הגוף כולו. “כלה שעיניה יפות, אין כל גופה צריך בדיקה”…

ואולם אומות העולם מחשיבות את כל הגוף, ובעיקר את הראש. רוב האנדרטות יש בהן פולחן הראש. הפרוטומה היווני לא הצטיין מעולם בפנים של חן ובעינים יפות, כי אם בראש ובחוטם יפים. באשר האף הוא מעין הראש, המגדל המאיר של מישטח הפנים, ומהווה חטיבה בפני עצמו. התבוננו נא בראשיהם של אסכילוס, אבריפידס, סופוקלס, ותראו שההבעה המאומצת של הראשון, המבע הספקני־עקשני והעצוב של השני, והארשת הבהירה והכבודה של השלישי – נעוצים כולם בצורת הראש דוקא, ולא במראה הפנים כשלעצמו. אמנם גם היהודי המכבד את הראש, – אבל רק כמשכן המוח, כמקום השכל הטוב, – את הראש כתוכן ולא כצורה. על־כן הוא מיחס ערך רב למצח, שהוא רואהו כהמשך לפנים העולים למעלה.

“המצח היהודי” היה לשם דבר! ולא לחינם צייר הרמן שטרוק יהודי גדלי מצח… אפילו רמברנדט מצייר את יעקב אבינו בעודף של מצח, ואילו את תמונת עצמו הוא מצייר בעודף ראש הגון ובקובע גבורים, שהאודם בו חזק ביותר.

ראשו של טש. היה מעורר בנו אסוציאציות רבות. גם בשירתו יש הרבה מיסוד הראש, כלומר: מיסוד הצורה הכדורית הנישאת אל על ומתנוססת בהדרה החיצוני.

לא נוכל לתאר לנו את ראשו של יוצר “המתמיד”, “בעיר ההרגה” “מגלת האש” “אלמנות” וכל שירת בית המדרש, בצורת ראשו הזקוף והגא של טש. ולהפך: את ראשו של יוצר הסוניטות והאידיליות והשירים האפיים, לא נוכל לצרף אל מצחו החרוש והזרוע צער וזעם של ביאליק.

מִצּוּרִים נִכְלַמְתִּי שֶׁהֵמָּה בִגְאוֹנָם

אֶל מַחַץ מִשְּׁבָּרִים, אֶל נַהֲמָם וַהֲמוֹנָם

יַסְגִּירוּ אֶת לִבָּם וְרָאשֵׁיהֶם אֶל עָל…

בהתּהלכו אתנו עם תלתליו הממרים, “גל אל גל”, לא ידענו מה מוחץ את לבו ולמה הוא מסגירו. אבל אחת ידענו: ראש נאה זה אין לו להתבייש בפני הצור הדומם: גם ראש המשורר הגא נישא תמיד אל על, וגלי החיים ומשבריהם התנפצו לא אחת אל לבו האמיץ כאל סלע עוז.

ט

“ואל היער! לו, ליער סוד ורמזים ורזי רזים, פנות חשך, צריחות זרות, סבך שרשים נאחזים”.

סדנא דיערא חד הוא! וכמו ביער פישקי בפלך הורודנא ברוסיה, כן התהלך המשורר ביער פיכטנגרונד באשכנז, והיה בן־בית בו שנהירין לו כל שביליו וסתרי סתריו, המתחבאים בין אלות זקנות מרובות סדקים שכמהין ופטריות עולים בהם.

" – ישנו מי שממתיק סודות עם פטריות צנועות, ארנות נאות וחמאניות, ובעדייו “מות הזבובים”. – “יישר כוחכם וחייכם, ברוכים נקלים כחשובים!” אף יער זה שמר לו חסד נעורים ופתח לו את אוצרו הטוב, ושר של יער גלה לו את רזי רזיו כקדם.

מבין גדול הוא טש' בטיבן של פטריות מאכל, וכל האורה מפרות היער בא ושואל בעצת הדוקטור המלומד אם פטריה זו או אחרת טובה למאכל, אם אין בה מות.

ואל היער ואל הנחל!

בבקרי הקיץ והסתו היה טש' משכים ויוצא מביתו בלוית בתו הענוגה, מפליג לתוך היער, חודר אל שביליו ומחבואיו הסמויים ביותר, ומאסף פטריות מאכל מלוא הטנא. אחרי שעות של הליכה וחיפוש מיגעים, הוא חוזר הביתה ומביא את שללו הרב לרעיה, עקרת הבית, ממנו תכין להם מטעמים כאשר אהבו.

טשרניחובסקי עבד וגם השיג הרבה בימי חייו. יש והיה עושה ימים כלילות על יד שלחן הכתיבה שלו, ולא הניח את עטו מידו עד שגמר את התרגום או את היצירה המקורית שעסק בה ללא לאות בשעה זו. אבל בדרך כלל לא היה מתמיד ולא היה כפות לסדר יום קבוע בעבודתו. בן חורין היה וחפשי מעולה של עבודה יום־יומית, המכבידה את אכפה על סופרים רבים ומשעבדם למקצועם. הוא לא חילק לידות את יומו… יד חפשית נותן לעצמו במה שנוגע לנוגש הקטן – לשעון:

וּכְאוֹתָהּ רוּחַ, אֲשֶׁר תִּדֹּד לְעוֹלָמִים,

נָדַדְתִּי מִיָּם וְעַד יָם כָּל יְמֵי חַיָּי – – –

עוֹד מֶרְחָב וְעוֹד דְּרָכִים! אַיֵה מַקְלִי – אֵלֵךְ…

גם בשבתו במקום אחד לא היה מחובר למקום מושבו האחד; מהלך היה מטבעו, וקל היה להוציאו מביתו לטיול בשדה וביער. "דוקטור, קוראים לך! " היתה רעיה משמיעה קולה מן החדר, והוא היה נענה לקריאה ויוצא למרחב.

לשלחן עבודתו ישב בעל כרחו, מפני שהמחשבה – גמר מלאכתה הוא במעשה, בכתיבה ובהעתקה. את השירה אהב בכל נפשו, אבל לא את הכתיבה; אותה ראה כהכרח, כמלאכה, שלא היא העיקר, ומכאן אולי הפגימות הקלות, החיצוניות, בגופי יצירתו; ואף־על־פי שפדנט היה, קפדן ופורמליסטן במה שנוגע לצורה: לריתמוס החיצוני והפנימי, לרעיון המוסיקאלי, לא שם לב הרבה לניקוד המדויק וללשון מצד עצמה. לא היה איכפת לו אם מי שהוא תיקן לו את הניקוד והעיר על איזה פגם בלשון: בבקשה, תקן, היה אומר בקלות, אפשר. השיר ניתן לו על נקלה, ובעיקר השיר הלירי; זה נולד ללא עצבון ובלי חבלי לידה. אך נצנץ במוחו – וכבר יצא לאויר העולם. וכבר בר־קימא הוא!

יוֹם זֶה – יוֹם יֻלַּד בּוֹ שִׁיר!

הֱקִיצוֹתִי – עַל הַקִּיר

שֶׁמֶשׁ צְעִירָה חַמָּה

עָסְקָה בִּכְתִיבָה תַמָּה,

כְּתָב שִׁמְשִׁי צוֹחֵק וְחָם:

צֵא הַיַּעֲרָה, נִרְדָּם!

וְדָבָר – לֹא אֵדַע מָה –

בִּי נֵעוֹר, בִּי זָע, הָמָה

עַל נִימָה סְתוּמָה מֵעַיִן,

תְּפָשַׂנִי; בָּא מִנַּיִן?

מִתְרוֹצֵץ בְּנִגּוּנִים,

מִלְמְלוֹת חֲרוּז־גְּוָנִים;

וַאֲנִי כְּבָר בּוֹ מַכִּיר: –

יוֹם זֶה יוֹם יֻלַּד בּוֹ שִׁיר…

הנגון פעמהו כרון מעינים במעמקי האדמה, משכהו תמיד החוצה, היערה, לנחל, לשדה. על כן נעתר לכל מי שעזר לו להשתחרר מכתלי הבית הצר וקראהו, לרוב לפי בקשתו, לצאת אל היער.

“והיער שח…” ואף הוא שח ושח עם היער ואל היער, ואין כמוהו מבין שיחת אילנות ולחישת שיחים ודשאים.

“ודאי ישנו מי שמבין פטפוט גלים, שיחת בדים, מי שמצר עם הענב אם נרתיקו פגר לאדים”.

והוא היה המבין הגדול הזה! שום דבר בטבע החי, הצומח והדומם, לא היה זר לו! והוא לא היה מן המבינים והסולחים, מאלה העוברים לסדר יומם מרוב בינה בסדר עולם ובמנהגו של עולם! מצר היה על כל פיגור בטבע העולם ובטבע האדם!… ותרן היה על ממונו, מוחלן על כבודו, לא רדף אחרי קנינים ארציים. די היה לו בשלו, והיה לו רב:

עָשִׁיר אָנֹכִי בָרוּחַ וְלֹא אֶכְלָא,

וְקַמְתָּ וּבָאתָ, אָחִינוּ הַמָּךְ.

אבל לא ויתר על אמונתו באידיאלים שאותם הרה והגה בּלבו מנעוריו: “לא ברעב ימות עובד / דרור – לנפש, פת לדל!”

למראה אי־צדק, עושק, קפוח, כבלי רוח ונפש, – התרתחו דמיו, וכולו אומר זעם קדוש וקריאת חמס, כראוי לבן בניהם של נביאי האמת והצדק, שלא יכלו לכלא את רוחם ולהבליג ולהחריש.

אָרוּר הַגֶּבֶר אֲסָמָיו לֹא יִפְתַּח,

מִפִּיתּוֹ לֹא יַעֲנִיק לֶעָנִי, לָרָשׁ. (כל דכפין)

והוא קיים בנפשו מה שאמר: היה זה בזמן האינפלואציה בגרמניה; הניפוח המלאכותי של מחזור שטרי המטבע, הפך את המארק למחוסר כל ערך, והכסף, הניר המצויר כל כך יפה, התגלגל ברחובות באשפה ולא היה ראוי אפילו לצור על פי צלוחית. אלפי מחוסרי עבודה, פועלים בטלים ופוחחים, פשטו יד לכל מי שנראה להם כשבע. אי־אפשר היה לעבור את הרחוב או להכנס לתחנת הרכבת מבלי להיות מוקף קבצנים מרודים קרועים ובלויים, שהתחננו לפרוטה ולפת לחם: “אדון, אדון, רעב אנכי, ששה חדשים מחוסר עבודה, עזור! תן איזו נדבה קטנה!” המשורר טשרניחובסקי לא היה מימיו עשיר… גם בימים הטובים לא ראה בטובה, ותמיד היה דחוק בעניני פרנסה. הוא היה עשיר ברוח, כדבריו, ועל אלה כבר התפללו צדיקים גדולים שיהיו עניים בחומר. הלכת אתו ברחובות העיר הגדולה המלאה אדם מכל המינים והסוגים: שבעים ורעבים, בריאים ונכים, לבושים יפה ופניהם מביעים שמחת החיים, ועטופי קרעים וסחבות וכולם אומרים יאוש צער וסבל, קנאה ושנאה. היה צורך למהר, להידחק, לברוח מן העוני המשווע, כדי להפטר מאלפי העינים המביטות בך ברחמים ובתחנונים וגם בתביעה פוגעת ובמשטמה גלויה.

ובימים ההם ארוחת בקר שלקח אדם אתו לעבודה היתה חשובה מאד; כריכים אחדים עטופים בנייר שהחזיק טשרניחובסקי בידו בעלותו במדרגות המתגלגלות של תחנת הרכבת העילית – דבר של ערך היו, לא בכל מקום אפשר היה להשיגם. והנה לרגלי המעלות יושב אדם עני מכורבל בסמרטוטים ושולח ידו לנדבה: "אדוני, רחם על איש מסכן ותן משהו! " טשרניחובסקי, לא היסס אף רגע אחד והושיט את החבילה היקרה לעני הרעב! פרוסת לחמו האחרונה לכל דיכפין…

על מבטו השואל של מלווהו ענה המשורר: “אני אמצא משהו לאכול היום, הוא לא ימצא!”

אין לומר בודאות שהוא מצא באותו יום משהו לאכול… שכן הוא לא ביקש משום איש, ובאותו יום היה טרוד מאד, התרוצץ הרבה בעיר, ורק לעת־ערב בא לביתו שבכפר.

הוא ש“רוסי” היה יותר מכל סופרי ישראל יוצאי רוסיה, לא הראה מימיו לא בכתב ולא בעל־פה שום חיבה למולדת הנכרית, לא זו של תקופת הצאריזם ולא של תקופת המהפכה! ואפשר שעלה אפילו על ביאליק “משורר הצער והזעם”, בזעמו על ממשלת הזדון, באלה וקללה ל“גוי האכזרי”, שהתאכזר ביותר לרחמנים בני רחמנים.

איש מלחמה ואיש נקמה היה בשירתו, “שואף קרב ודרור”, ותאות הנקם בדמו הטהור לא ידעה גבול. “דמינו ינקמו, ינקמו! ורסיס ארגמן הקדש לא שוא ירטיב ארץ!” האמין בצדק ובמשפט שישנם בארץ; ומכאן גם לאומיותו הרותחת, התוקפנית, תכונתו הלוחמת, שאינה יודעת פשרות וויתורים: "לנו זאת הארץ תהיה ואתה תהיה בבונים! – שרה האם העברית הרכה לבנה בערש. לא פטריוט סתם היה, הרואה אך ורק את עמו ומולדתו מבחינה לאומנית צרה שאינה מניחה חיים לשום עם אחר… לאומיותו היתה על טהרת הצדק האנושי, וזו בערה בו, משום שבתחית ישראל בארצו ומולדתו ראה תיקון העול ההיסטורי שחטא המין האנושי כלפי ישראל, עם הצדק והאמת מקדמת דנא. הוא העריץ את הכוח הצודק, הלוחם למען האמת והיופי האנושי:

וְכִבְשׁוּ אֶרֶץ בְּחֶזְקַת־יָד וְנֶאֱחַזְתֶּם בָּהּ,

וּבְנִיתֶם בִּנְיַן־עַד לַדּוֹר הַקָּם לָכֶם, הַבָּא!

ואת הדור החדש, יליד הארץ, תאר לעצמו כמבחר החברה האנושית:

תֵּעָקֵר כְּקוֹץ סָפִיחַ

מַשְׂטֵמָה לְעוֹלָמִים

יִכָּחֵד מָדוֹן וָקֶצֶף

הַמַּפְרִיד אַחִים, עַמִּים!

תַּעֲבֹר מִכָּל הָאָרֶץ

כָּל מֶמְשֶׁלֶת הַזָּדוֹן!

אַל יְהִי בְּתֵבֵל עֶבֶד,

אַל יְהִי בָה כָּל אָדוֹן!

בנין הארץ תפס מקום חשוב בשירת טשרניחובסקי. ואם ביאליק הוכתר בכתר “המשורר הלאומי”, הרי כתר “המשורר הציוני” הולם אך ורק את ראשו הגא של שאול טשרניחובסקי.

בחזרו מביקורו לפיכטנגרונד, מקום מושבו הקבוע לפני עלותו ארצה, כתב את הסוניטה “אצל ים יפו” ואת הבלדה “על הרי גלבוע” – שתיהן מזמרת הארץ.

ואף־על־פי שמאוכזב היה מן הבקור הזה, ואת אכזבתו הביע בכמה שירים שיצר באותו זמן, אהבתו הגדולה לבנין ארץ ישראל נשארה בהויתה הראשונה. לא מן הארץ התאכזב אלא מאנשיה, ולא מן הבונים אלא מן הניבנים!

אדמת ארץ־ישראל היתה תמיד בעיניו "אדמת פלאי אל! " ובעמדו עם ערב על שפת ים יפו וראה מי ומי השולטים בימה של ארצו – – קם לנגד עיניו לתחיה עברו הגדול של ישראל מאז כבוש הארץ על ידי יהושע ועד אחרון בני החשמונאים; והוא קרא מנהמת לבו:

הוֹי אַדְמַת פִּלְאֵי אֵל! לְמַעֲנֵךְ וּלְמַעֲנִי,

הֲיִבָּצֵר מִמֵּךְ וְחָיָה שׁוּב וָקָם

לִתְחִיָה אוֹתוֹ דוֹר מַסִּיגֵי גְבוּל הַכְּנַעֲנִי?

והנה הוא מתמלא תקוה ואמונה בכחו של עמו לבנות את ארצו בנין עד:

כָּל עוֹד אֲנַחְנוּ לָךְ – עוֹד נִבְנֵךְ וְנִבְנֵית:

בַּפָּז, בָּאֵת, בַּחֵץ! בַּזֵּעָה וּבַדָּם!

וְאִם אֶפְשָׁר אַךְ בְּנֵס – וְיִתְרַחֵשׁ הַנֵּס.

עברו של עם נצחי כמו עם ישראל חי הוא גם בחליפות העתים, והחולף שוקע בכל מקום בתוך הויה עמוקה, זו שבחירי האומה נושאים אותה בתוך לבם הער ליופי ונשגב:

לִי לָאַט שִׂיחַ גָּל אֵי גְבוּל כִּי תֵדָעֶנּוּ?

בַּחֲלִיפוֹת עִתִּים יֵשׁ, שֶׁעָבָר חַי עוֹדֶנּוּ,

וְנִגַּשׁ יוֹם בְּיוֹם כַּצֵּל בַּעֲקֵב הָאוֹר…

באותם הימים כבר התחילה אדמת גרמניה להזדעזע תחת רגלי היהודים. המשורר היה היסעור הראשון, או הסייסמוגרף, שבישר את בוא סערת החימה ואת רעידת האדמה. בבלדה שלו “על הרי הגלבוע” הוא מחיה את העבר – מות גבורים של המלך הראשון בישראל, והוא שם בפיו את הזעקה הגדולה הזאת:

תְּקַע תְּקִיעָה גְדוֹלָה תָקֹעַ וְתָקֹעַ

וְיִשְׁמְעוּ הָעִבְרִים: דָּם! דָּם עַל גִּלְבֹּעַ!

תְּקַע נֶגְבָּה, צָפוֹנָה, קֵדְמָה וָיָמָה –

תִרְגַּז הָאָרֶץ וְתִרְעַד אֲדָמָה,

רַבִּים מִמֶּנּוּ הַיּוֹם הָעֲרֵלִײם:

עֲלוּ! תִּפְסוּ מְקוֹמָם שֶׁל נוֹפְלִים וּכְשֵׁלִים!

ולא היה זה מקרה בלבד שבימים ההם, שעה שהארץ התחילה לרגוז תחת העבד שהתנשא למלוך, ושועל ערום הוֹליך שולל את האריות שבחבורה, תרגם טשרניחובסקי את האפוס “רינקה שועל” של גיטה.

התרגום המופלא הזה הוחל בשנת 1924 בסוינמינדה, ונגמר ב־1927 בפיכטנגרונד. טשרניחובסקי היה קורן בימים ההם מרוב שביעות רצון; שכן מעשה התרגום הצליח בידו וגרם לו מעין תענוג עליון שביצירה מקורית. היה קורא פרקים נבחרים לפני ידידיו וצוחק בפה מלא על תעלולי אותו “תעלא בעידניה”; שתמיד היתה ארץ אשכנז נוחה לקבל מרותם של שועלים מחבלים וזאבים מטורפים.

גם בפיכטנגרונד השקטה, הנרדמת בין צללי הארנים הריחניים שהקיפוה מכל צד, כבר התחילו להתהלך “תעלי בני תעלי”, שועלים בני שועלים, מזרעו של אותו ריינהרט – ריינקה השועל, שטן במסוה של נזיר ירא־שמים שהלך לרומי לבקש כפרה על חטאיו, ובדרך הליכתו חמס וטרף ועשה מעשים אשר לא יעשו. “יהודים החוצה!” יללו רצחנים חומים אלה, שליחי השטן, ותפשו אומנות אבי אבות הטומאה.

בזמן שגיטה כתב את יצירתו “ריינקה שועל” בנוסחו החדש, אמר: “נראה לי העולם כאילו מעולם לא היה מגואל בדם וצמא לדם יותר משהוא עתה”, והיתה אז תקופת המהפכה הצרפתית, שגטה היה ממעריציה; והוא נתחייב בשעתו לבקורת חריפה מצד בני השועלים, הפטריוטים הגרמנים, שנלחמו במהפכה, וסוף סוף הכריעוה בסוף שלטונו של נפוליאון.

ואמנם בחר טש' את השעה הנכונה לתרגום “ריינקה שועל”! העבר הגרמני שהיה תמיד מגואל בדם היהודים, כפי שהחיה אותו המשורר בבלדות ההיסטוריות שלו, היה שוב עבר חי! שעתו של ריינקה, השעה החצופה ביותר בתולדות עמנו בגולה, שוב הגיעה!

ושעה שכל חכמי אומות העולם וגדולי המלכות הנוצריים ראו את ריינקה החדש כמין שעלול שאין לחשוש מפניו, ובעת שחכמי היהודים בגרמניה בזו ולעגו לו וליללותיו, משום שילל בסגנון גרמני פגום, ולשונו לשון הדיוטות היתה משובשת בשיבושי דקדוק וסינטכסיס, והם בטחו ברוח הגרמנית המעולה שנצחה לא ישקר… התהלך משורר עברי גדול זר, ביער אחד באשכנז, תרגם מעשה אמן אחת היצירות המעולות של גטה, שעמו של גטה שוב לא נתן את דעתו עליה; וכחש עתידות הצביע על אחד הקטעים שבעלילות השועל הערום ואמר בבטחה: זה יהיה שליטה של גרמניה הזאבית בעוד מספר שנים! והוא קרא:

וְרֵינֶקֶה יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ עִם שִׁבְטוֹ – אַרְבָּעִים

קְרוֹבִים – בְּגָאוֹן, מְכֻבָּדִים וּשְׂמֵחִים עַל כְּבוֹדָם.

רֵינֶקֶה הָלַךְ בְּרֹאשָׁם, כִּי הוּא, וְאַחֲרָיו – יִתְרָם,

הָלַךְ בְּרוּחַ שְׂמֵחָה, וּזְנָבוֹ נַעֲשָׂה רָחָב,

נָטָה לוֹ חַסְדּוֹ הַמֶּלֶךְ, שׁוּב הָיָה חֲבֵר הַמּוֹעֵצָה,

הָיָה מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ, אֵיכָכָה יִשְׁתַּמֵּשׁ בַּתָּנָא.

אֵת אֲשֶׁר אֹהַב לוֹ אֵיטִיב, וְנֶהֱנִים יִהְיוּ יְדִידַי –

כָּכָה הִרְהֵר בְּלִבּוֹ; מִזָּהָב חָכְמָה נִבְחָרָה,

– – – – – – – – – – – – – – – – – – –

וּכְהָמָן בִּשְׁעָתוֹ לִפְנֵי זֶרֶשׁ, כֵּן יִתְפָּאֵר הַנּוֹכֵל לִפְנֵי אִשְׁתּוֹ

נֶגְדָה לְכָל עַמּוֹ מִנַּנִי לְמַזְכִּיר הַמְּדִינָה וְנָתַן

בְּיָדִי חוֹתַמְתּוֹ. כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה רֵינֶקֶה וְיִכְתֹּב –

שָׁרִיר וְקַיָּם, וּלְזֹאת אֶת לִבָּה תָּשִׁית כָּל חַיָּה!

וכך היה בגרמניה: בשנת 1933 מינה הנשיא השוטה הינדנבורג את השועל הנוכל לראש הממשלה של מדינת אשכנז שנטרפה עליה דעתה, “ונתן בידו חותמתו” – כל הסמכות של מושל יחידי לעשות בארצו של גיטה וקאנט מה שטירופו רוצה: “וכל אשר יעשה ויכתוב – שריר וקים!” ואשר עשה השועל ואשר עלל, והאמת והמשל שבלקח הזה, חזה העולם כולו מבשרו, ועמנו יותר מכולם! אבל העולם־גולם לא למד דעת ממעשי רינקה שועל עד היום הזה; “העולם נראה מגואל בדם וצמא לדם” עתה יותר משהיה אז! וצדק יזעמאל הפנתר הנגזל בטענתו נגד השועל “הנזיר”: “כאשר היה כן יהיה, לצערי, לעולם לא נראה נחת מרינקה”.

ודברי המשל – אמת עתיקה ונכונה.

י

בשיחה, כמו בשירה, לא ביטא טשרניחובסקי את עצמו עד גמירא. בשתיהן תנא ושייר… הוא לא השתייך לשום אסכולה בספרות ובאמנות, אפשר לומר שהוא עצמו היה כמין אסכולה, היה תרבות שלמה. ובכל זאת האימפרסיוניזם, ההתרשמות הבלתי־אמצעית הסוביקטיבית שלו, היתה יסוד־סוד יצירתו. וכך הוא אומר על דרך כתיבתו:

אַךְ מִיָּמַי לֹא רָשַׁמְתִּי שִׁיר קוֹדֵחַ אֶלָּא בְאוֹר עַל דְְיוֹ־רְשָׁמַי.

קודח ורותח היה גם בשיחה; האור מרובה היה מן הכלים וניצוצות ניתזו לכאן ולכאן והבריקו ברמזים, בהארות, וכולו כמין מזרקה צבעונית המעלה סילונות סילונות של גבישים שישיים למעלה, ותוך כדי זינוקם למרום הם יורדים ומשתפכים בשפע עליז לתוך עצמם, ושוב אינך מבחין בין מעלה ומטה, בין תחלה וסוף, אלא הכל זרימה אחת המתמלאה משטיפה שאין לו הפסק וממלאותה הססגונית.

אך עם כל הרפרוף והאילתור שבדבריו היה בהם יותר מאכספרומט, מאימפרוביזציה הנעשית מיניה וביה. המעין הנובע אינו צריך להכנה מוקדמת, למחשבה תחלה. שיחתו תמיד רצינית היתה ומאלפת, והיה בה מן הדיאלקטיקה של מורה הוראה, היוצר תוך כדי לימודו ונהנה מדבריו כמו ממעשה יצירה.

את רעיונותיו ביטא בתמונות, והוכחותיו – בראיות הלקוחות מן החיים והטבע. בעצם לא דיבר אלא ניגן, פרט עלי כנור. הסברתו היתה שוטפת ושופטת כאחת, והיה בו רצון כן להחכים את שומעיו. מהיר מחשבה היה כמו שהיה מהיר הליכה; הלך מחשבתו כמו הילוכו היה כמו על קפיצים הזורקים וקולטים, קולטים וזורקים בהעלם אחד.

היה סבור שמשתף הוא את השומע בשיחתו; ברם קשה היה להיות שותף לדבריו ולהכנס לתוך השטף העז שבשיחה, שכן לא היה מקום פנוי ממנו, ומחמת שלא עשה הפסקה בדיבורו לא הניח לאחר להפסיקו בדבור ובהבעת דעה.

היתה בו מידה טובה לבשר לידיו אם נדפס דבר משלהם באיזה עתון שלא ידעו עליו; היה משכים בבקר לביתם עם העתון ביד שקבל בדואר באותו יום, מנפנף בו ומראה את היצירה הנדפסת: הנה, משלך: ותיכף קורא ומבקר; מבקר מומחה לא היה וגם לא כתב דברי בקורת ומסה מימיו, פרט לחוברת אחת שחבר על עמנואל הרומי שהיה קרוב לו מאד, והוא מזכיר בשיר “אל הסונטה העברית” את שמו:

הָ’עִמָּנוּאֵל' – הוּא הֵד מַנְגִּינָתֵךְ אָהָב.

גם במסה זו לא הצטיין כחוקר, כמבקר, ועבודתו נשארה ללא הד בספרות העברית, ככל הפרוזה שלו, שלא נתגבשה ליצירה בעלת ערך קים.

דעתו על יצירת זולתו לא היתה על דרך הניתוח המעמיק, החודר לנשמת הדברים וחושף את צפונותיה; אלא על דרך ההתרשמות הרגעית של התפיסה האינטואיטיבית, הרואה את הדבר מזוית ראייה שאותה בלבד ביקש לראות ולהראות. הוא קרא ושנה הרבה, וספרות העולם היתה נהירה לו, בעיקר מבחינת הצורות והמשקלים; כי הלבוש החיצוני בשירה היה עיקר גדול בשפיטה שלו ובדרכו בבקורת. השיר הטוב והאמיתי התחיל אצלו מן ה“מטריקה”, תרתי משמע: שכן מטריקה משמשת בהוראה כפולה: תעודת לידה ותורת המשקלים, מעין תעודה, ותהודה… וגם בעברית “יצר” ענינו מתן חיים ומתן צורה כאחד.

ומכאן תשומת לבו למשקל השיר. לבחינת הרעיון המוּסיקאלי, ולציון המקום והזמן שבהם נוצר השיר. רק לעתים רחוקות העלים את מוצא המקום והזמן של שיריו, ובכל תוקף דרש זאת גם מאחרים.

הוא היה פוסל שיר אשר צלעיו “צלעו” מבחינת המטריקה. בעפרון ביד ציין את הפגום, ואם לא היה תאריך שאל: מה זה? היכן ציון המקום והזמן?!

דעות על “טוב ורע” לא היה מביע, לא הגיב ולא התרשם; לרוב עמד אך ורק על איזה חסרון קל, והיה נאחז בו ודן עליו מתוך בדיחות הדעת.

ברם, רגיש היה מאד לדעות הזולת על יצירותיו. והיטב חרה לו בשלחו פעם אחת את היצירות שלו ל“התקופה” בעריכתו של יעקב כהן, והעורך הדפיס אבל לא אישר את הקבלה וגם לא הגיב בשום דבר על היצירה גופה. “קיבל, פרסם ולא כתב אף מלה!” התאונן מתוך מרירות. הוא נעלב מאד. והיתה זו הפואימה הדרמתית בר־כוכבא, כמדומה, שדעת הבקורת לא היתה נוחה הימנה.

אתה מטייל אתו בערב, לעת צאת הכוכבים, והוא עומד פתאם, מסתכל כלפי מעלה ומחשה. ופתאום הוא מתחיל לדבר בענין חכמת התכונה. ומה מפליאות ידיעותיו ובקיאותו הרחבה בגרמי השמים ובמהלך הכוכבים! נהירים לו שבילי דרקיע כשבילי הארץ; ואם בארץ יש לו “אחים קטנטנים”, הנה ברקיע השמים אחים גדולים וענקים לו: “הדוב הגדול”, מרקור, וינוס, כוכבי לכת וכוכבי שבת, וקבוצת האסטירואידים המסתובבים בין מאדים וצדק.

כִּי לִבִּי דוֹבֵב שִׁיר לַחַמָּה וְלַכְּסִיל.

כי שהכירו היטב מקרוב, בבית ובחוץ, לא התפלא כי שירו האחרון עלי אדמות הושר לכוכבים: “כוכבי שמים רחוקים, כוכבי שמים כה קרובים”… אותו לא “רימו הכוכבים”, ובנצנוצם הנצחי לא ראה קריצת עינים ערמומית של “גנבים”… “הכוכבים שאהבה אמו ואת שמותם קבל מאביו הנודד בנעוריו בלילות קיץ וסתו, בנתיבות רחבות המסלול בין הדניפר והדון, בין הים האזובי והשחור”, – הראו גם לו את דרכו הצנועה, בצעדו משדה כפר מולדתו השקט, אשר ממנו יצא לנדודיו במלוא כל הארץ הגדולה.

עוד בימי נעוריו, והוא על שפת הים השחור באודיסה, שר שיר לצער האדם ולסבלו תחת השמים, ועיניו אז נושאות באמונה ובתום לב אל אלפי רבבות העינים הרואות – הכוכבים:

יַבִּיטוּ מִמַּעַל כּוֹכָבִים

וִיסַפְּרוּ בַּלָּט לַיָּרֵחַ;

מַה יִּדְכֶּה, יָשׁוּחַ, יִתְאַבֵּל,

עַל מַה זֶּה הָאִישׁ יֵאָנֵחַ?

התוגה החנוּנה והסנוּנה היתה ניגון נפשו מאז. הדומיננטה בשירתו הוא היגון הצרוף, אותה “כוס היגונים” שנשמתו הגדולה של יהודה הלוי נתמלאה ממנה.

עבודת כוכבים עכו"ם, – עבודה זרה ומאוסה היתה בישראל, אבל שירת כוכבים היא על טהרת הקודש, וחביבה היא לפני בורא העולם:

“ברן־יחד כוכבי בוקר, ויריעו כל־בני אלהים”.

ואהבת הטבע שלו ושירתו הגדולה היתה שירה עברית טהורה, בחינת “ברכי נפשי”… והפרימה והפרימט בשירו הוא קול יעקב:

כִּי עַל כֵּן נַפְשִׁי נִלְכֶּדֶת בִּתְפִלּוֹת בֵין הָעַרְבַּיִם, בֵּין מִנְחָה לְמַעֲרִיב,

וּבִיגוֹן נוֹף הַמּוֹלֶדֶת וּבְתוֹחֶלֶת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם אֶל מָשִׁיחַ עוֹטֶה זִיו,

וּבוֹדֶדֶת תֵּט כַּפַּיִם לַ“שְּׁכִינָה” “וּזְמַן קָרִיב”.

האוהבים הגדולים בודדים הם מאז ומעולם; ואף הוא, שאיש רעים היה ומעורב בין הבריות, בתוך תוכו בודד היה לנפשו כמין כוכב מאיר, שאפילו בני לוויתו הקרובים ביותר – עולמות מלאים מפרידים ביניהם.

ובבדידותו האחרונה נשא עיניו אל כוכבי ארץ־ישראל, כוכבי ישראל סבא, ושאלם לגורל עמו בעתיד:

הוֹי, הַמַּרְחִיקִים כֹּה לִרְאוֹת,

אוּלַי רוֹאִים אַתֶּם גַּם עַתָּה עֲתִידוֹ, הַגִּידוּ:

מַה הַחִזָּיוֹן וּמָתַי קֵץ הַחִזָּיוֹן – הַגִּידוּ.

יא

אך נעזוב נא לרגע קט את נוף המולדת ואת כוכבי ארץ־ישראל הרחוקים־הקרובים, ונשובה לנופו של יער־פיכטנגרונד: “מלך הבלהות”, שר היער, תפס את השלטון בגרמניה, והוא הפך את הישוב ליער־עד, לג’ונגל, והאדם היה לזאב, ככתוב ב“בלדת הזאב”:

הָאִישׁ הָפַךְ פְּרִיץ־טֶרֶף

וְזְאֵב כָּל הָאָדָם.

אנו עומדים בקץ הימים של התרבות הגרמנית, ובאופק נראים כבר דמדומי האלים הקדומים של גרמניה הנאצית – החיה הטורפת.

“האדם הוא מפלצת חיה ועליון לחיה; האדם הנעלה הוא מפלצת אדם ועליון לאדם; בכך זיווגם”. הורה פ. ניצשה.

השועל והזאב, אף־על־פי שאין זיווגם עולה יפה במקום חיותם, ביער, זיווגם התמזג יפה באדם־הגרמני־הנצי, שנהפך למפלצת, ללא־אדם. “אין מלומדיות והשכלה כרוכות זו בזו” – אמר אותו מלומד, משורר ופילוסוף גרמני; ובודאי התכוון לרשעי בני עמו שהכירם יפה מתוכם וברם, וקבע: “גרמני טוב שוב אינו בחינת גרמני”.

– אָבִי, הוֹי, אָבִי, כְּלוּם רוֹאֶה אינְךָ,

אֶת בְּנוֹת שַׂר הַיַּעַר שָׁם בַּחֲשֵׁכָה?

– הוֹי, בְּנִי: הוֹי, בְּנִי, מְאֹד אֵטִיב לִרְאוֹת,

לֹא כִּי עֲרָבִים עַתִּיקוֹת מַקְדִּירוֹת.

“הגרמנים הטובים שאינם גרמנים” לא היטיבו לראות נכוחה! הם לא הבינו בין שליחי השטן העושים תרגילי סדר ויריה ביערות, ובין אורנים הנעים ברוח. אף האדון הבירגמייסטר מיהע טחו עיניו מראות, והוא ניחם והתנחם ש“המגפה החומה” לא תגיע לתחום שלטונו הסוציאל דימוקראטי, ו“בכפר שלו לא יארע כל רע לשום אדם”.

אבל היתה זו מעין צוואת שכיב מרע שלא נתקיימה; שכן כבר בימים ההם נכתב שמו של ראש המועצה ברשימה השחורה, שערכו בקפדנות גרמנית מובהקת אלה העתידים היו לתפוס את השלטון בקרוב, ודינו נחרץ לכליון על שום שהיה “עבד היהודים”, “ובאשמתו נתיהד הכפר הגרמני והפך למושבה יהודית”.

בחודש מאי היפה, שהמשוררים הגרמנים הרומנטיקאים כה היטיבו לשיר עליו בשיריהם, נשלח האדון מיהע למחנה ריכוז שהוקם בזאכסנהאוזן, הכפר הסמוך לפיכטנגרונד, ושם חוסל בענויים גדולים, האדון מיהע אדם הגון וישיר היה, ובהפגשו עם הדוקטור טשרניחובסקי שהיה מכבדו מאד, אהב לתבל את שיחתו באמרות כנף כדי לעשות רושם של אדם משכיל. הוא היה אומר: "השאיפה לחירות היא גופה חירות! " ובזה רצה לומר: כל עוד ישנם שואפי חירות בגרמניה כמוהו וכחברי מפלגתו, אין השד נורא כל כך! "

"כל חכמת האדם כלולה בשתי מלים: “חכה וקוה!” – והתכוון לומר: גרמניה האחרית, הטובה, מחכה ומקווה!

הדוקטור המלומד היה שומע ומניע ראשו מתוך חיוך נלבב, והיה משיב לו פסוק כנגד פסוק, לשביעות רצונו של ראש הכפר, בהביעו אגב את צערו על שהאדון הדוקטור עוזב את גרמניה בקרוב. ופסק את פסוקו: " כל עיקרם של לימודי האדם – זה האדם!" והאדון הדוקטור הוכיח זאת באישיותו המפוארת.

יב

החבילה נתפרדה. יער־פיכטנגרונד נעזב מיושביו היהודיים, מלה עברית ושיר עברי לא נשמעו בלילות בשבילי היער השקטים. אחד אחד עזבו המורים והסופרים העבריים את דירותיהם, מהם עברו לברלין ורובם עלו ארצה.

שאול טשרניחובסקי קיים בעצמו מה שכתב פעם בשירו “קבוץ גלויות”.

שְׂפַת הַשִׁפְּרֶה אֲנִי נָטַשְׁתִּי – – –

הוא עלה ארצה ובחר בעיר תל־אביב למקום מושבו הקבוע. ברשימתו הנאה: “ישנה עוד תל־אביב אחת”, הוא מסביר מדוע נתחבבה עליו עיר זו: “אי־אפשר לא לאהוב את תל־אביב – – – זוהי סוף סוף הנקודה היחידה בעולם שהיהודי יכול להיות בה יהודי; לא יהודי בהיתר ולא ייהודי באיסור, אלא סתם בן־אדם שקרוי יהודי. מרגיש את עצמו יהודי לא מתוך התנגדות תמידית באלה שאינם יהודים; זהו המקום היחידי בעולם שיהודי יכול לחיות בלי להרגיש שהוא יהודי, בלי כל צורך לדעת זאת. כאילן בתוך יערו, כשיח על קרקע שלו, כאותו איכר יוסי מפנזה, וכצרפתי מנחל דו, כגרמני מכפר בפומרניה. לראות את העולם הגדול מתוך עינים עבריות מבלי לדעת שיש עינים אחרות. אך כאן אפשר לו ל’צברה' לא להבין מה זה גלות, ולהתרפק על העולם כולו מתוך מבט־עין עברית טהורה בלבד”.

בתל־אביב זו ראה אתחלתא דמדינה, ראשית הנס… והוא האמין באמונה שלמה שאוירה דארץ ישראל החדשה יתקן את כל מה שפגמנו בגלות, שכן ארץ ישראל היא בית חיינו ותקותנו האחת:

קַצְוֵי תֵּבֵל אִם נָדַדְנוּ

לִבּוֹתֵינוּ יַעַרְגוּ לָךְ,

אֶל מוּל הָרַיִךְ הִתְאַחַדְנוּ

יוֹשִׁיט יָדוֹ אָח אֶל אָח.

ברם אחדות ואחוה זו שהאמין המשורר למצא בארץ תקותו התמהמהו קצת ולא באו כפי שחזה אותן המשורר בחזונו.

אח שהושיט ידו אל אחיו בגולה – משך ידו ממנו בארץ… באה שעת חולשה חוורה למשורר ופרשה את אריגה על נפשו המתגעגעה עם ערב רב־אחמה או אלם חצות ליל:

וְהַלֵּב יָגֵעַ כֹּה מִשֶּׁקֶר הֲמוֹן עָם

וּמִתְפַּלֵּל בַּלָּאט ־ בְּאֵין אֹמֶר וּדְבָרִים –

אֶל יָד מְלַטֶּפֶת בְּרֹךְ, אֶל לֵב יָחִיל דוּמָם – – –

אך היד הטובה הזאת לא הופיעה בין ד' כתלים של חדר לא־שלו, לא נגעה ברוך במשורר צמא הידידות והאהבה! אבל הוא לא שכח את ידידיו הנושנים, והיה שמח על כל ביקור בחדרו השכור ברחוב אחד־העם. היה זוכר נשכחות מיער פיכטנגרונד ושאל לשלומם של כל אלה שחברו שם יחדו.

פרק אחד מן הפרקים שלפנינו הוא קרא בדפוס. מרוצה היה מן הדברים שנאמרו עליו ועל ביתו ושלח לכותב הזכרונות מכתב תודה חם על תשומת הלב, והעיר בהלצה על טעות סופר קלה. ברם, המחלה שהתחילה כעבור שנים אחדות לתת אותותיה המבהילים בפניו הבריאים והשלמים, הרחיקה אותו דוקא מאותם האנשים שהוכנסו למחיצתו בימי ברלין ופיכטנגרונד וראו אותו בנויו של עולמו ובתפארת האדם!

בהפגשו עם אחד מהם ברחוב או בתחנת האוטובוס, היה מתנכר, משים עצמו כלא רואה והסתיר פניו שנשתנו מאד, כאומר: אל נא תראני בכך!

יג

בארץ מתחילה תקופתה חדשה ביצירתו של טשרניחובסקי. בפרק זמן של שלש־עשרה שנה, בערך, כתב כמחצית מיצירתו הכוללת. מקורות חדשים נפתחו בנפשו, בת שירתו מלאה כחות חדשים ורעננים, ובעדנה ובכח מפתיעים נולדה יצירה אחר יצירה. זקנותו, לא רק שלא ביישה את ילדותו אלא עוד הוסיפה לה כבוד ועוז.

שירת הזכרונות שלו, שהתחיל בה עוד בימי חרפו, מתרחבת כאן, חודרת ביתר שאת וביתר אהבה לשתין ולרבדים הצפונים והאינטימיים ביותר של המשפחה ושל בית ישראל כולו בנכר בין הגויים. בפרקי שירה אלה שנוצרו בארץ חמדתו מתעלה טשרניחובסקי כאדם וכיהודי גדול; ושירה כדוגמת “ראי אדמה” מעמידה אותו בשורה הראשונה של משוררי ארץ ישראל שבנו את בנין העד של האומה ונטעו בה חיי עולם. ראויה היא פרשה גדולה זו ביצירת טשרניחובסקי למחקר מקיף ויסודי, מפני שבה נתגלה לנו המשורר באור חדש ובאמת חדשה, ואחרית וראשית נפגשו כאן כשהאחת משלימה ומעלה את השניה.

באחד משיריו האחרונים “זמירות”, שנכתב ב־ 1.8.43, כחדשיים לפני “כוכבי שמים רחוקים”, מתגלה לנו הסוד של עבר־הווה־עתיד, שנצמדו יחד בשירת טשרניחובסקי בכללה, ובשירתו בארץ במיוחד.

השיר “זמירות”, אומר כולו התרפקות על בית אבא וכיסופים לימי הילדות המאושרים, שהשבתות והחגים, התפלות והנגונים, שפעו קדושה ומילאו את נפש הילד אושר אין־קץ:

וַאֲנִי אָז אָהַבְתִּי וְעַד הַיּוֹם אֲנִי אוֹהֵב

לַחַן נְעִימוֹת הַקְּרִיאָה בְשַׁבְּתוֹת בֵּית מִדְרָשֵׁנוּ,

הָיָה בַּעַל־הַקְּרִיאָה שֶׁלָּנוּ – קוֹלוֹ מְאֹד עָרֵב

קוֹל הַבָּא מִן הַלֵּב, מֵעֵין בָּארִיטוֹן, וְהָיִיתִי

נִשְׁאָר בְּבֵית־הַמִּדְרָשׁ לִשְׁמֹעַ קְרִיאָתוֹ, בִּכַּרְתִּי

אוֹתוֹ עַל מִשְׂחָק עַלִּיזִים, חֲבֵרַי בְּנֵי־גִילִי בֶּחָצֵר.

וחביב יותר מכל הניגונים היה נגון “אקדמות”, – לחן שירתו של ר' מאיר בן יצחק הפיטן, שליח־צבור של הקהלות הקדושות מגנצא וירמיזא. בו טש' ראה את שיר האמונה והגבורה של ישראל בגויים; ואין כנגון הזה טוב ומתאים ל“שיר לכת” לצאת בו בסך לקראת אויב, שהכריז מלחמת השמד על ישראל סבא:

וְהִנֵה בָּאוּ הַיָּמִִים, אֲשֶׁר לֹא חָלְמוּ עַלֵיהֶם

חוֹלְמֵי חֲלוֹמוֹת בְּהָקִיץ, וְאַלְפֵי מִתְנַדְּבִים מִתְגַּיְּסִים:

“תְּנוּ לָנוּ נִגּוּן וְשִׁירָה, בָּם נֵצֵא לקְרַאת מְנַדֵּינוּ.”

עד יומו האחרון, ועד אחרון שיריו, נשאר טשרניחובסקי נאמן לרעיונו, ששימש בנין־אב לכל יצירתו כי –

אַךְ כֹּהֲנֵי הֲיֹּפִי וּמִכְחוֹל־אֳמָנִים,

הָרוֹדִים בַּשִּׁירָה וּמִסְתְּרֵי חִנָּהּ,

יִגְאֲלוּ הָעוֹלָם בְּשִׁיר וּמַנְגִּינָה.

לא “מבשרי הבשורות” ו“מתקני העולם” והנשמעים לקולם יביאו גאולה לעולם, הצמא לאמרי האמת הזכים! המתקנים הללו מסכנים את העולם, הם מפילים את המאמינים, “עיפי האנושיות”, “מפח אל פי פחת, מתהום אל מעמקים”. ודעתו ואמונתו של המשורר העברי זהות עם השקפת עולמו של המשורר ההומניסט הגדול, פ. שילר: “כי המשורר בלבד הוא האדם האמיתי, והטוב שבפילוסופים אינו כנגדו אלא קריקטורה”.

אמיתו של הפילוסוף הוא אמת היחיד: “אמת היחיד היא אמת הזדון”. והיא פושטת צורה ולובשת צורה, ואינה בחינת תורה שאינה מוחלפת. רק השירה, שהיא “אמת היופי”, נצחית היא, והיא עולה ומעלה את האדם אל על!

“חולם ומאמין” קרא לעצמו כאותו “אני מאמין” מאיר ותמים כאור בקר, בו שח ושר לאותה דמות שובבה וצוחקת על חלומותיו! והוא לא סטה לעולם מן הקו הישר שהציב לו בראשית דרכו כאדם וכמשורר, שאמר: “לחיות זאת אומרת: לחלום, להיות חכם זאת אומרת לחלום חלומות נעימים”. הוא האמין באדם, בעם, בפלא ובנס, שכן אמונה זו היא גופה פלא גדול!

ובאותו שיר נלבב, “זמירות”, מביע החולם־הלוחם את צערו הגדול על שהוא נשאר יושב על הכלים ומחזיק “קולמוס ואזמל” בידו, ולא רובה פלד בכפו לצאת בקהל המתנדבים:

אוֹי לִי, אֲנִי זָכִיתִי וְאַגִּיעַ בָּרֶגַע הַנָכוֹן

כִֹּחִי בְמָתְנַי וְאֶזְרוֹעִי – וְאֶזְרֹק גַּם קוּלְמוֹס גַּם אִזְמֵל

לָצֵאת בִּקְהַל הַמִּתְנַדְּבִים עִם רוֹבֶה־פֶּלֶד בְּכַפַּי;

בְּלִי כָּל אֹמֶר, בְּלִי דְבָרִים, וְרַק בְּקֶצֶב שִׁיר־לֶכֶת,

בֵּין הַמְאֻשָּׁרִים הַצְעִירִים, נוֹטְרֵי הַנָּקָם הַגָּדוֹל,

הוֹלְכִים לִקְרַאת הָאֵשׁ, צוֹעֳדִים לִקְרַאת הַחֹפֶשׁ…

בסוף ימיו נתעוררה בנפשו ביתר עוז אותה “הנגינה והמנגינה משכבר”, – זה השיר העז, שבו הזרים ברזל ואש אל הדם העתיק והעיף של עמו, והצעידו באון וברון לקראת גאולת מחר.

במבחן הזמן (על ז. שניאור)

מאת

משה בן־מנחם

---

עם קריאה חדשה בשיריו

מאת

משה בן־מנחם

א

בעמידתה האיתנה במבחן הזמן תיבחן כל שירה: בקראנו בשירי משורר לאחרונה לעת זקנה, זקנתו של המשורר והקורא גם יחד, והיא, השירה האהובה עלינו מאז, עומדת במבחן הימים מחדש: טעמה לא תם, צלילה החריף לא קהה, ונעימותה עתה כנעימותה אז – וידענו כי אכן שירת אמת לפנינו, כנה וטהורה, זו שאין הזמן מושל בה, אלא היא תמשול בו, ולא עוד אלא שהיא מבלה את הזמן ומחדשת אותו ואותנו בנגון נשמתה; שכן שירה אמתית היא תמצית יסורים מזוקקים, ההופכים יגון לבו של המשורר וצעקתו למוסיקה, לרעיון נצחי, העומד לעד.

ואמנם כך יקרה את הקורא הנאמן, האדם שיש לו יחס לנצחי, בהזקקו ליצירתו של שניאור היום, והוא קורא בה קריאה חדשה ומחודשת! זה יובל שנים שאנו נאותים לשירה אדירה זו, ועדים אנו למאבקו עם כוחות העולם הכבירים והגדולים; אין שיר שלא הפכנו בו עשרות פעמים, ואין צליל שלא צלל עמוק לתוך נפשנו, – והנה אך נפתח את ספר שיריו ונתחיל לקרא מחדש שתים־שלש דלתות באחד השירים החביבים עלינו ביותר, – וכמו יד אדירים תהיה עלינו; רוח גדולה באה, קול חזק, אורות וצבעים מופלאים ביותר יהיו, ואנו נסחפים בזרם שירה עז; ועם המשורר, החוצב האיתן, אנו כורים זהב סגור בכליות האדמה; יחד אתו, הצולל האמיץ, אנו דולים פנינים מנבכי האוקינוס, וגורל חייו הקשה של איש הרוח הוא גם גורל חיינו. ואמנם כל שיר ושיר של שניאור הוא מופת חי לעמידתה הבלתי מעורערת של יצירתו בפני רוח הזמן ותהפוכותיו, כמוה כמיטב היצירה הקלאסית שאין לה הפסק לעולם.

הפגישה עם שירת שניאור היא מענינת תמיד ומפתיעה כנתינתה הראשונה. ישנם קטעים אצלו שהם מרתקים אותך כמו מראה נוף מקסים וקשה לך להנתק מהם; וכמה שכבר נקלטו בנפשך ונקלטת בהם, הם נראים לך מדי פעם בפעם כחדשים, כאלו רק היום התפרצו תוססים וחיים מכנורו של המשורר:

רַק תֵּבֵל זֹאת בּוֹגֶרֶת לִי הַנִּיחוּ!

עִם קָמַת־גְּאוֹנֶיהָ הַמָּזְהָבָה,

עִם שֶׁמֶשׁ בָּשֵׁל זֶה – תַּפּוּחַ אֵשׁ וָשֵׂכֶל.

רָק תֵּבֵל זֹאת עִם זַעְפָּהּ הַנֶּהְדָּר,

עִם חָכְמָתָהּ הָעַלִּיזָה וְעִם גִּמְגּוּמָהּ

עַל סַף תַּגְלִיּוֹת גְּדוֹלוֹת, אוֹ עַל פִּי שְׁאוֹל…

“וְכֹה יָשְׁלַם הַיּוֹפִי הַנִסְעָר וָחַי!”

האם לא את עצמו, ואת שירתו הנסערת והנכאבת והחיה, שר המשורר?!

ג

שניאור, כידוע, קנה בראשונה את עולמו ביצירתו המונומנטלית “בהרים”. בה הופיע לפנינו במלוא כוחו הרענן והצעיר, כ“עוקר הרים”. ועד היום אנו משתוממים לעבודה כבירה זו! פלא הוא, ויהי לפלא, כיצד נצטברה כל כך הרבה יכולת במשורר צעיר, ואיך זה הצליח לתת לנו בממדים עצומים כאלה הויה מושלמת כזאת. היצירה הזאת נראית לנו גם עכשו כחסד עליון, כמעשה נס, שהתגבר המשורר הצעיר על החומר הרב הזה ולא נשברו כליו מרוב אור ושפע שירה! כל כך הרבה דינמיקה באפוס זה, והאמן הצליח לסגרה בדפוסים עזים, להכניסה למסגרת אחת, ולצוות לה: היי! עם התעמקות בשירות הגדולות האלה, יש ותשאל את עצמך מתוך תמהון: מהו בעצם סוד יצירתו של שניאור, ובמה כוחו גדול? גבורה, נוי, חן, קול ותמונה, מה עדיף בשירתו העשירה ומה עולה על מה? ובאמרך את המלה החביבה מאד, “חן”, שהוא בודאי אחת הסגולות היקרות ביותר של המשורר, והוא אבן־חן בנזר יצירתו, וזכרת את דברי המשורר שילר: “חן הוא יופי שלא ניתן על ידי הטבע, אלא בעליו עצמם הם שמהווים אותו”. פירוש הדבר: שגם החן לעצמו יצירה הוא, שכן מקורו בכוח היצירה של נושאו. ומה נאים דברי חז“ל: “כל אדם שיש עליו חן – בידוע שהוא ירא־שמיים”. ויראת שמים אינה בידי שמים, אלא בידי אדם! ואמנם ארג שניאור את חנו הרב עם המסכת, עם יצירתו המופלאה, כמשורר עברי שלם ואמן בן־חורין, ה”אורג את נשמת־היופי הגדולה בשירת נצחים כבירה".

---

השיבה לעירה

מאת

משה בן־מנחם

א

כאחד מ“זאבי המחשבה” העזים ביותר, הרס שניאור בטמפרמנט המתפרץ שלו את כל סוכות השלום ואהלי התום של ההולכים לתומם והנחבאים אל הצללים, – אלה בעלי מחשבות השיות, הרועדות וגועות לעת סערה וצרה. איש־מלחמה היה ולא איש־שלום, ודרכו ביצירה – “להתקומם להתקומם עד אין תכלה”!

בהבל פיו שרף את כל הגשרים, גשרי הזכרונות הרומנטיים, מאחריו; דילג על כל מה שקשר אותו עם “עירות האידיליה של טיט ימי הביניים וימות גשמים”, ודילוגו איבה ומשטמה, בוז ולעג שנון לשאננים בציון (צדי קמוצה), “במדבר עמל ללא אושר”.

עוד בראשית צעדיו בשלבי שירתו העולים מעלה מעלה, להררי עד, לבמתי עולם, הכריז מלחמה על תורה צוה לו אבא באהלי ילדותו; הפך פניו בקללה מול עירתו בתחום המושב, ובלשון תעצומות חדה כחרב צעק:

הַבְעִירוּ אַחֲרַי כָּל הַשָּׂדוֹת, מַאֲוַיִּים

לֹא אֹבֶה לָשׁוּב עוֹד

אֶל עֲיָרוֹת־הָאִידִילְיָה הַטּוֹבְעוֹת

בְּטִיט יְמֵי בֵּינַיִם וִימֵי גְשָׁמִים!

הַעֲלוּ בִּסְעָרָה גִשְׁרֵי הַזִּכְרוֹנוֹת!

לְבַל אוּכַל לָשׁוּב

גַּם כִּי אִירָא מְאֹד.

כיל"ג בשאטו, ראה שניאור המקטרג בעיירה היהודית בגולה מין יצור אומלל שיש לבערו מקרבנו כמו רעה חולה; כל מחנה יהודי זה אינו אלא מין פוניבז' אחד – "פה־נבז'', בלשון מדרש השמות של יהודה־ליב־גורדון האדיר והנורא.

תלמיד נאמן היה שניאור לרבותיו סופרי ההשכלה, שמחקו את צלם החן והנוי והקדושה מפניה הדוויים והקורנים בהוד הצער של העיירה, – המלונה במדבר העמים, שהושלכנו לתוכה שלא בטובתנו, מפני חטאיהם של הגויים, שהוא שניאור, ידע כה יפה וכה חזק לגלות את קלונם ועוונם ברבים.

…אמרה תורה: רבונו של עולם, תן חלקי בשבט של עוני!" אבל המשכילים לא שעו לדברי המדרש, ולא השכילו לראות את זוהר הרקיע בעיירה היהודית, בשבט של עוני של “שכולה” “כסלון” ו“קבציאל”. עינם לא העמיקה לאותו הטיט שם טבעה המרגלית הנאה המאירה ונוצצת ממעמקים.

בקול ענות גבורה נס שניאור מן המערכה, ובנוסו קרא: אל יהי חלקי עמכם!

וְאַתֶּם, פְּגָעִים רָעִים, שִׂטְנֵי הַכִּשָׁלוֹן, –

בִּמְחִי קֳבָלְכֶם וּבְפַרְסוֹת־בַּרְזֶל

נַפְּצוּ תַחְתַּי כָל שָׁלָב,

אַךְ דָּרְכוּ כַּפּוֹת רַגְלַי בּוֹ!

בַּעֲבוּר אִמָּלֵט מַעְלָה, תָּמִיד מַעְלָה.

לֹא אֶחְפֹּץ עוֹד בְּשׁוּב הַיַּלְדוּת,

זוֹ יַלְדוּת עַם־הַיְּהוּדִים,

עִם עָקַת אָב מִתְלַבֵּט

וּרְצוּעַת מְלַמֵּד זָעֵף,

יְסַלְסְלוּהָ חוֹלְמִים חַסְרֵי־אוֹן,

יְרוֹמְמוּהָ נִדְחֵי דוֹרִי וּבְנֵי גִילִי

הַמְּצַפְצְפִים וּמְשַׁקְּרִים.

שניאור לא היה טיפוס של חכם הזהיר בדבריו בעניני יצירה. מלתו לא היתה בסלע, אלא כפטיש יפוצץ סלע! האימפולס שלו דחפהו מעלה־מעלה ברעם וברעש, ורק לעתים רחוקות, “בשעת רפיון”, הרפה ממנו הסער והפרץ. נפשו לא דרכה עוז אלא דרסה עוז, והליכות עולמו – פריחות־צריחות של נשר מכה גלים גלים של און באויר עליון.

את ענוי העולם, “החולמים חסרי האון”, לא אהב. שכן ראה את עצמו תמיד כאחד מלוחמי העולם שמלחמה להם במצפצפים ומשקרים מדור לדור. הוא לא האמין בתורה אחת שאינה מוחלפת! סופה של תורה בלתי מוחלפת להתאבן וליהפך למוסר עבדים. הרואה בתורת האדם תורה מן השמים שאינה ניתנת לשינויים, להתפתחות, ללבוש צורות חדשות, – עינים לו ולא יראה את המאור שבמחשבת האדם, ב“רעיונו” הנצחי, העשוי כטבע להתחדש מתוך עצמו ולהתחיל תמיד מבראשית, נקודת המוצא של אלהים.

כָּל תּוֹרָה – תַּחֲנָה, תַּחֲנַת דּוֹרוֹת עוֹבְרִים,

כָּל אֱמֶת – אֹהֶל רוֹפֵף לְתוֹעֵי עוֹלָם,

מְלוּנָה אַחַר מְלוּנָה בְּמִדְבַּר־עָמָל לְלֹא אֹשֶׁר.

ו“תועי העולם” הם הם רואי העולם האמיתיים, הבונים הגדולים של האמת רבת הפנים והגוונים הזורעת את זרעה בזירת העולם לדורי דורות, והמציתה את אורי נצחונותיה באביבי האדם ותולדותיו.

תפקיד המשורר איש הרוח והנפש לעורר שחר של תקופות ולהסיע הלאה־מעלה את אהלי האמת החדשה, להתקומם ולהתרומם – “רק זהו סוג מאויי אנוש ושאר רוחו!”.

דרכו של שניאור ביצירה – בקוצר רוח, בדחיקת הקץ, בהפסקה שלפני הזמן של השיטתי והעקבי, ב“תקיעת יתד מדומה בענין מדומה”, כמאמרו השנון של פ. קאפקה.

חד־עין היה שניאור אבל לא טוב־עין, וגם בציירו ביד אמונה וביכולת אמנותית רבה את “אנשי שקלוב”, לא בלב טוב ואוהב העלה על הבד הרחב את ציוריו המושלמים, אלא בתבונת כפים ובשכל רב. שכן לא היה שניאור משורר העיירה, אף לא מספרה, אלא המצייר שלה. ולא את נשמת העיירה צייר ותיאר, אלא את גופה הערום, בשרה ודמה, על כל יצריה ומאוייה הגסים.

הוא לא למד מביאליק, ולא סר אל בית המדרש הישן והנושן, שהוא מקומו של “המתמיד” אבל לא מקומו של “פנדרי הגבור”! ביאליק, מורו ורבו בראשית דרכו, כל העלויין שלו לא היו אלא מכוח כוחה של העיירה ומעפר שרשה. ביאליק ביצירתו תקע תמיד יתד נאמנה בענין נאמן: באדמת הקודש של ילדותו פתח את שירתו, ובנופה חתמה, ונפרד מבית־אבא בנשיקת פרידה ממושכת… אז “בבוקר אביב כליל בדולח, בעמוד העולם כולו בטהרו ובזיוו הראשון”.

אף שאול טשרניחובסקי, מרדן ומהפכן ברוך שירה, שקדם לשניאור בהחלפת התורה האחת ובאהלה התמים, – ערש שירתו עמדה “באותה פינת ארץ אשר בה נולד”, ושם בנה את בית היוצר שלו; ואת לבו דובב “כל אשר פגע במשעולי־טללים ילד”. שניהם, ביאליק וטשרניחובסקי, סלסלו ורוממו את ילדות עם היהודים ולא ערו את עירות האידיליה שלהם, ולא עוד אלא שמיטב השיר של טשרניחובסקי היא האידיליה העיירתית, בכפר מולדתו, ולא בכרכי העולם.

והם גם אליבא דשניאור לא היו בין “המצפצפים ומשקרים”, ומי כמוהם ידע לעלות מעלה, תמיד מעלה!

לֹא אֹבֶה לָשׁוּב עוֹד,

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

הַעֲלוּ בִּסְעָרָה גִשְׁרֵי הַזִּכְרוֹנוֹת!

והוא, שניאור, שהדיח עצמו והדיר עצמו הנאה מן העירה, ולמד התעופף לבדו לבדו רחוק רחוק מן העיירה היהודית, חזר בכנפי נשר גדולות, אבל שמוטות, אל עריסת ילדותו, כי כבדו עליו מוטות כנפיו ותחת גדלן הלך שחוח ובלי כוח.

רַךְ־נוֹצָה עָזַבְתִּי אֶת בֵּיתְךָ, אָז נִפְסַק הַקֶּשֶׁר

בֵּין קֵן וְאֶפְרוֹחַ;

וְעַתָּה, רְאֵה, כְּנָפַי גָּדְלוּ כְּכַנְפֵי הַנֶּשֶׁר,

תַּחַת גָּדְלָן זֶה אֵלֵךְ שְׁחוֹחַ.

אכן, יש עושר השמור לבעליו לרעתו!

הלוך ובכה חזר אל האכסניה־עניא שלו הראשונה, ועבר על אותם הגשרים שאמר לשרפם, בעידנא דריתחא, מאחריו. לאשרו עוד הספיק לשוב בטרם נשרפו והיו לאפר יחד עם כל ביתו של עם העירות למוד הסופות והשרפות מאז ימי הביניים, שכה היטיב המשורר לראות את התקרבותם ולהריח את ריח האבק והגפרית שלהם ממרחקי הדורות.

בצפרניו רצה בן הגיטו להאחז באבני החומות של כרכי העולם הגדולים; פריז, ברלין, רומא, קסמו לו בכל חמודותיהן וכשפיהן המסנורים; הוא חמד וחשד ואהב בפחד את העולם הזר, עולם הרבים, “שם קדושה וטומאה ושירה ובכי מעורבים גם יחד”, אבל מראות “מות אלהים” שראה על נהר הסינה, עוררו את צמאון נפשו לאל חי של עמו הצמא לאלהים ולגאולה. נעורו הכיסופים לבית המדרש היחידי בעיר מולדתו, שם חיים להם יהודי שקלוב־שכולה את חייהם התמימים בין מים למים: “זרוע ימין – האגמה, זרוע שמאל – הדניפר”, אשר חופה – חוף מבטחים, ונוחים מימיה להשתקף בהם ולהכפיל עולם של מעלה מול עולם של מטה, ממש כמו ב“ברכה” היערית־עיירתית של ביאליק – – והוא, החוף השמאלי של הדניפר, רחוק מן החוף של הדניפר, הגויי, החורש מזימות ומאיים על עיירת האידיליה היהודית, בה מתהלכים בין “הנהריים” תלמידי חכמים יודעי חן, ו“עמי הארצות” גרומים ומוצקים יודעי הכות ועומדים בפרץ בהתלקח ריב בין יהודים וגויים ביום שוק ויום מהומה ומבוכה – פרעות. לשניהם יחד ישיר המשורר מזמור שיר, בנוח עליו הרוח, בברחו מפני עיניו החודרות בכרכי הים היפים והריקים אל בית אבא בעיירה, אל תחת טלית שבתו המצויצת.

ב

יש ופינת יקרת מסותרת, תחנה קטנה בודדת ושקטה אי שם על פרשת דרכים מופרשת מן העולם והמונו, משמשת מקלט בטוח לנרדף, לנמלט על נפשו, והיא טובה מכל בתי הנתיבות הגדולים, המובילים לכרכים וערים מלאים אדם, וכל ימיהם ולילותיהם הילולה אחת ארוכה!

אמת אחת, ישנה נושנה כימי האדם התוהה על אמת הויתו, נגלתה לו לשניאור בסאון הכרך של “תבל זאת בוגרת”, והיא דברה אל לבו הכבד וההומה: לא ברעש, ולא באש, לא בסערת החיים אמת ד', כי אם בקול דממה דקה – קול האהבה והיצירה הבא ממעמקים!

פתאום ידע שכל ימיו תעה וטעה. הוא ברח מן העיירה אל העולם היפה כדי להציל את נעוריו, למצוא מרפא וצרי לצרת נפשו… “אל הרים וכרכים ואל חוקים התחבט” – ומרפא בכל אלה לא מצא: ולא עוד אלא שארית הפליטה שהציל, כביכול, מטיט היון של העיירה הנידחת – עלומיו, נשרפו לאפר בלהבות עיף האורות והתאוות הבוערות!

והאמת האמיתית האחת שגחלתה עודנה לוחשת בנשמתו, מזרזת ומזהרת אותו: הביתה! ברח על נפשך בעוד מועד, בעוד יש לך מה להציל; עזוב מהר את בתי המידות בהם יושבים אנשים ללא־מידות וללא תורה וללא דרך־ארץ, ושוב אל בית אבא הקטן – הקן החמים והתמים! והוא עומד כעני בפתח ומתחנן:

אַבָּא

נְטֵה אֶת טַלִּיתְךָ וְהַחְבֵּא אֶת רֹאשִׁי הֶעָיֵף

וְרִחַמְתַּנִי בְּאַהֲבָתְךָ הָרַבָּה,

אֲשֶׁר לֹא אֵדַע אֲנִי – גֶּבֶר נוֹדֵד וְזָעֵף.

פעם “בעת רחמים בין השמשות”, בהתגבר עליו יגון היחיד הכבד, ביקש מורו וחברו הגדול, חיים נחמן ביאליק, מאת ההיא הנעלמה והטמירה, שכינת מאוייו, שדמותה התיצבה לפניו מתוך כל הרהוריו, והיא עלתה מנפשו כתבנית אשה ובת־אלהים, בקשה כעין זו של שניאור, שבודאי עלתה במחשבה לפני התלמיד בשעת רפיונו, “בבואו מאדום” – מן “נוטר־דם־די פריס”, זו השולחת את מחטי צלביה בחוצפה כלפי שמיא, שעה שהעיר הגדולה לשטן “שכורה ופרוצה תתהולל לרגליה”.

“הכניסיני”, בקש־התפלל משורר הזעם והצער, אין לי כלום בעולם! רק את הזכה והטהורה, נשארת לי:

וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,

קַן תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.

וכקול הזה, קול כחולה, אנו שומעים מתוך לבו של שניאור:

אָכֵן, בּוֹדֵד אָנֹכִי, יְשִׁישִׁי, וְנִסְעָר וְחוֹלֶה,

אֱסָף־נָא אֶל תַּחַת כְּנָפֶיךָ אֶת בִּנְךָ הַגּוֹלֶה

בָּרְכֵהוּ כַּאֲשֶׁר יָדָעְתָּ!

הרבה שליחים לשכינת ישראל: יש והיא מתגלה כאם וכאחות, ויש כאב מלא רחמים וסליחה. יש וקולה נשמע מן השמים, ויש והוא עולה ובוקע ממעמקים! אך תמיד תמיד רוח אלהים מרחפת בתוך נשמתו של האדם, והיא מדברת מלב נדכה ונשבר – – שכן הקב"ה משתמש דוקא בכלים שבורים.

“הֲתִזְכֹּר?!”

זה שביקש להעלות בסערה את כל גשרי הזכרונות, זה שניתק עצמו מכל זיקה וזכרון לעיירה, מזכיר פתאום נשכחות:

הֲתִזְכֹּר בֵּית־כְּנֶסֶת? אֲנִי עוֹדִי יֶלֶד… וְאַתָּה –

מַאֲפִיל עַל רֹאשִׁי בְּטַלִּית־הֶחָג הַמְצֻיֶּצֶת. – –

“וראיתם אותו – וזכרתם…” אין זכירה אלא מתוך ראייה שבלב! שניאור, הרקולס המזעזע את עמודי העולם, והטלית המצויצת של אבא! עם כל הנערים – – – האין כאן אתערותא דלעילא, בת־קול מ“על סף בית המדרש”, “אם יש את נפשך לדעת”, “ואם ישאל המלאך”, – זכרון השפעה מן השפע הגדול של המורה, משוררה הגדול של חמדת העיירה הקטנה?!

“שניאור הוא פרי נצחונו של טשרניחובסקי”, נאמר ב“דברים שבעל־פה” של ביאליק. אבל הוא קודם כל וראשית כל, נצר משרשיו העמוקים של האילן הגדול ביאליק; והוא הלא היה גם נטע שעשועיו וילד שעשועיו!

ומובא במדרש: “אתה מוצא רוב האילנות אעפ”י שהן נקצצין, אם נוטלין נצר מהן ושותלין במקום אחר מיד הן עולין".

ודאי, שניאור הענק, אשלא רברבא, שתל עצמו בנוף אחר, רחוק מן העץ ממנו נקצץ; אבל צמיחתו ועליתו וכל גידולו, הם מכוח העלויין של ביאליק, רבן של כל משוררי הדור ההוא, דורו של ביאליק. שירת שניאור היא עם כל כוחה וגבורתה המקוריים, פרי כוח כוחו של בית רבו, וטעם שירתו ש“נתברכה בכל חמשת החושים”, כדעת ביאליק, יש בה טעם לדגם כדוגמת השירה של “שר המסכים” שלו – ביאליק.

ג

בתשובתו הביתה משוט בעולם, “בתבל בוגרת זאת עם קמת גאונה המוזהבה, עם שמש בשל זה – תפוח אש ושכל” – – נגלתה עליו “ילדות עם היהודים” באור חדש, אור החסד והאהבה שאין לו הפסק לעולם. היסורים שנתיסר מידי “בוגרת זאת” מרקו את נפשו ונתנו לו ברק נאצל זה שרק המכאובים הנאמנים אוצלים לו לאדם.

באחד משיריו המוזקקים, “ממחזור אוקרינה”, אומר שניאור:

בַּחֲלוֹת הָאִישׁ וְנֶהְפַּךְ וְהָיָה יֶלֶד,

אַהֲבַת־אֵם נִזְכֶּרֶת לוֹ וּמוּסַר־אָב;

עַל מִשְׁעַנְתּוֹ נִסְמָךְ רוֹעֵד קָם הַסָּב

וּמַאֲזִין לְהַלְמוּת לִבְּךָ, שְׁם… בְּעֵבֶר חֶלֶד.

עם “התקרבות ימי הבינים” לאירופה הנאורה, והמשורר מבורך החושים הערים הריח את ריח הגפרית והמשרפות למעלה מדור אחד לפני בואם באמת, נחשפו לעיניו החודרות תהומות החברה האנושית־עכומית בכל מוראותיהן:

וָאֶרְאֶה אֶת נִכְלֵי הַשָּׂטָן בְּמַעֲשׁי צַדִּיקִים,

וּבְעֵינֵי הַתְּמִימִים נִיצוֹצוֹת הָעָרְמָה מַבְרִיקִים.

ופתאום, בהתיצבו פנים־אל־פנים מול העולם, ידע כי אחד משניהם חולה:

הֵן אֶחָד מִשְּׁנֵינוּ פֹּה חוֹלֶה… הָעוֹלָם הַגֵּא אוֹ אָנֹכִי?

ואמנם החולה הראשון היה ה“אנכי” הגא של המשורר גופו! הוא חלה מרוב ראיה ושמיעה וריחה… מרוב האזן אל נפש העולם והבט אל תוכו, ומתוך מעמקיו “נחשפו לו קרבי כל נפש ומעי כל הנעלה, ודראון – יסוד כל תפארת – לעיניו נתגלה”.

היתה עליו אימת הצבור האנושי ההולך לקראת אבדנו בעינים עצומות, ומורה דרכו – השטן!

ושניאור, הגבר בעוז בין משוררי ישראל בדורו, היה לילד חולה, רפה־אונים ורב יגונים. וכמי שחולה בגוף ובנפש, חולה משעבוד לתאוות לא נהיו, בקש לשמוע דברי אגדה, דברי נחומים מפי אבא החזק והטוב:

בּוֹרֵא דוֹר חָדָשׁ כָּל אָב… הֲיָדַעְתָּ גַּם נַחֵם

אֶת אֲשֶׁר יָצַרְתָּ?

כָּל הָאָדָם מַכְאוֹבִי, כָּרִפְאוּת רַק אַתָּה נוֹתַרְתָּ,

רַחֵם!

אכן נודע לו כי עירות האידיליה אינן טובעות רק בטיט… אדמת קודש הוא חש עתה תחת רגליו, ומן האדמה הזאת עולים רוחות ריפאות, נגונים טובים, קולות רינה ותפילה, הד מורשת קדומים, שהשבת, הגאולה בזעיר אנפין, היא מקורם הנאמן. בנורמנדיה הברוכה, ארץ כולה יין תפוחים תוסס, ארץ חקל תפוחין חילוניים מאוד, נגלה לו אלהי השבת והילדות, והוא מדבר אליו ב“חקל תפוחין קדישין”, והוא מזמינו לשולחן גבוה, – “דא היא סעודתא דחקל תפוחין קדישין”…

שֵׁם־הֲוָיָה… וְרוּחַ גַּנִּים נוֹשֵׁב

בֵּין צִלְלֵי מִסְתּוֹרִין מַהְבִּילִים –

בְּיַלְדוּתִי כִּי שְׁמַעְתִּיו נִפְלָט

מִפִּי אַבָּא, בְּיוֹם הַשַּׁבָּת,

עַל כּוֹס מְלֵאָה וְסִדּוּר פָּתוּחַ –

בְּנוּסַח הָאֲרִ"י הַקָּדוֹשׁ – – –

אכן, זכות אבות עמדה לו לנכד הצדיקים השניאורסונים מעיר ניעז’ין שבאוקריינה.

---

הבחינה הלאומית ביצירתו

מאת

משה בן־מנחם

א

הגבורה והנוי, שתי סגולות יסוד ביצירתו הגדולה, שורשם בגאון ישראל, באותה הערצה עמוקה לעמו העתיק, התוססת בלב המשורר בעוז בלתי פוסק מראשית הופעתו ועד היום.

במאבקו הקשה עם כוחות העולם הכבירים, הוא מבליט ומפגין את יתרון רוחו של גזעו הנבחר, שנתן לעמים את תורת האדם – חוקי אהבה וצדק, ואילו הם משיבים לו רעה תחת טובה, איבת עולם לעם עולם. ביצירת נעוריו המונומנטלית, “בהרים”, מציג המשורר הגאה את עצמו לפני ההרים בזו הלשון:

וַאֲנִי בַּעַל־תְּעוּדָה אָנֹכִי, הֲרֵי הִיא, הֲרֵי הִיא הַתְּעוּדָה:

קֶרַע מִגְּוִיל סֵפֶר תּוֹרָה חָרוּךְ וְצָרוּב מִצְּדָדִים

וְנֵטֶף שֶׁל דָּם עַל “לֹא תִרְצָח”.

עיף עד מות הוא בעל התעודה העתיקה הזאת. כל ימיו הוא נודד מארץ לארץ מבלי מצוא מנוחה לנפשו, ועתה מקוה הוא להרפא מן המכות שהוכה בערבות השלגים בצפון הקר, שם רשם בדמו, אדום על גבי לבן, את המשך עתיקי תולדותיו. הגלות, האם החורגת, קוראת באזניו בכל מקום: “אין מקום! אל תקח!” גש הלאה, מיוחס עני, עם התעודה הבלה שלך, שאין לה ערך בעולם מלא חמס זה! אבל האציל העתיק אינו נופל ברוחו ואינו אומר נואש לחייו רבי הסבל; על אף הרדיפות והדחיפות הוא תופס מקום בעולם, נהנה על פי דרכו מחייו ומזין את עיניו מיופיו של עולם־אלהים הנאה:

אַךְ שִׁמְעוּ נָא, שְׁחָקִים לִי נָכְרִים וְעֵדִים הֶהָרִים הַלָּלוּ,

נִשְׁבַּעְתִּי!

כִּי כָל אֲשֶׁר מָנְעָה חוֹרַגְתִּי וְגָזְלָה מִדָּמִי וּבְשָׂרִי

אֲמַלֵּא בְעֵינַי הַבְּהִירוֹת וְאֶרְכֹּשׁ בְּאָזְנַי הַסּוֹפְגוֹת – –

וְהֵידָד, בֶּן גָלוּת וָמֶלֶךְ!

הכרזה מופלאה זו, אשלית בן מלך בשבי, מקורה בחפץ הקיום הבלתי מעורער של ישראל בעמים, רצון חיים עז שהיה לאמונה שלמה “בגאולת מחר”, ב“טובה העתידה”, וב“ביאת המשיח” – תקוה שהיתה למציאות בימינו אלה. הקשר הקים לעולם עם העבר המפואר, החי בלב העם, לא נתן לנודד הנרדף לנתק את עצמו מן ההוה ולא נתן ליאוש להתגבר על נפשו, ומה שהחסירה המציאות המרה, השלימה המורשת העתיקה והכרת הערך העצמית. בעינים פקוחות לרווחה, עיני בינה עמוקה, מהלך האציל העתיק בדרך וקורא לעצמו: מה נאה עולם זה! לא אחת היה מתחייב בנפשו מקריאה זו שהשמיע באזני אדוני הארץ! האם החורגת דעתה לא היתה נוחה מאהבתו של הבן החורג; כל עוד נשם בגנבה את אוירה הצח של הגלות החרישה, אבל בנשמו לרווחה ובברכו על הטובה הזאת, ראתה בזה “חוצפה יהודית” והסגת גבולם של “בניה האמיתיים”… ברם בן המזרח הגא שנתעה לבין הגויים, לא וויתר על זכותו לחיים, שהרי בתעודה העתיקה שלו כתוב שאלהי ישראל אל עולם הוא, הוא ברא בראשית הימים את השמים ואת הארץ, ומאמרו הראשון היה “יהי אור!” טובה ורווחה לכל האדם!

ומכאן בטחונו וגאונו של המשורר העברי. לאור התעודה הנושנה הוא הולך ודורך בעוז על אדמת אלוהים. איתני העולם פתחו לו את שעריהם, והוא בא בסודם ובהודם, חדר לנבכי רזיהם וגילה את המסתורין שלהם בכוח ובתפארת אדם, ומעטים המשוררים שעשו ויכלו כמוהו.

מעיד המשורר על עצמו בשירת ההרים, כי שר ושייר, – כי רק קטעים זעירים הבין משירי ההרים של הלוציה הנאה, רק את הרמז יזכור, “והעיקר שכח”… אבל אותם, הקטעים הזעירים, פירורים משולחן גבוה הם, והם מעמידים אותנו על עוצמת ההרים כמו על עוצמת המשורר, שמוצאו הקדום מבמתי עולם, מהרי ישראל, שמהם חצב את להבות בטוי־שירתו־דברו כאש.

אכן, לא שירה לשם שירה שר המשורר העברי, אלא שליחות לאומית קדושה הוא ממלא בשלחו את דבריו הגאים על פני העולם, ובספרו “להרים” את אשר ראה “בהרים” הוא מבשר, תוך קריאת נצחון לוהטת, באזני העולם כולו:

נְשָׁמָה, נְשָׁמָה לֶהָרִים!

איש בשורה חדשה הוא המשורר העברי: לא החומר אלא הרוח הוא היופי הנצחי, והוא שמהווה את צורת הבריאה כולה; לא הגוף אלא הנשמה היא האמת המוחלטת של הטבע. הגשמי אינו אלא הלבוש החיצוני של הדברים, ואילו סוד אלוהים הוא פנימה, במעמקים. נשמה להרים! והמית נשמתם ממלאה את היקום כולו, הלא היא מנגינת אלוהים שמבראשית, אשר קולה האדיר עולה ובוקע מספר אלוהים, מן התנ"ך, שממנו הכריזו משוררי אלוהים הנצחיים, הנביאים ובניהם וכל חוזי מחזה שדי:

כָּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ!

ובעמוד המשורר בן גזע הנביאים מול ההרים הגבוהים שבארץ שווייץ הנפלאה, שמע את ההרמוניה הקוסמית היוצאת מנשמתו ומתמזגת עם נשמת העולם, שהיא שירת אלוהים חיים, קול מרעים ממעמקי־תחתיות והולם כקרנס ממעל:

“…נְשָׁמָה, נְשָׁמָה לֶהָרִים!” –

ב

בשירת “בהרים”, שהיא אוניברסלית בעיקרה, מזכיר המשורר את דבר “התעודה” רק דרך אגב, שכן נתפס בדרך הילוכו לקסמי ההרים, לכוח וליופי הקוסמי שלהם, והעיקר – כוחו ויופיו הוא, נשכח ממנו ונגנז לשעת שירה אחרת. הוא רק מראה ביעף את התעודה – “הרי היא, הרי היא התעודה!” ואילו את תכנה אינו מפרש. לא כן בשירתו “עם צלילי המנדולינה”, שנוצרה כארבע שנים אחרי “בהרים”, בה העיקר הוא “התעודה” – הבחינה הלאומית הטהורה; שניאור מופיע כאן כאיש מלחמה, ומלחמתו – “מלחמת ד'”. בפואימה גדולה זו נפגשים שני הרים גדולים – רומי וירושלים, והתודעות אציל ירושלים הקדושה אל בת רומי הרשעה היא גם הכרזת מלחמה עליה, כי מלחמה לאלהי ירושלים באלהי רומי מדור דור:

מַסֵּכַת הַתִּפְאֶרֶת נָפְלָה מֵעַל עִינַי,

עֲשַׁן־הַצְּבָעִים נָמוֹג וְעַרְפְּלֵי־הַבֹּשֶׂם

מִצְטַנְּנִים וְנוֹפְלִים כִּמְטַר־דְּמָעוֹת:

לְשׁוֹּנוֹּת אֵשׁ וּזְעָקוֹת עַל הֶהָרִים.

עם צלילי המנדולינה של בת רומי, למראה פניה הנאה – מתגלה מחזה החורבן בכל מוראיו לעיני המשורר העברי. בדמותה של הנערה המנגנת לפניו הוא רואה את הנשר, הזאב והארי, וכל סמליה של רומי הרעה, זו אשר אכלה את יעקב ואת נוהו השמה. זעקה גדולה ומרה פורצת מלב המשורר, משל כאילו זה היום נחרבה ירושלים לעיניו, והוא אינו אלא אחד הקנאים הצעירים, או אחד הכוהנים הגדולים שהלהבה אחזה בגופו ובנפשו. זכר שני החרבנות יחד עולים בנפשו ובשירו, שתי שלהבות־יה בוערות במעמקי נשמתו, – אש בבל ואש רומי, ונבוכדנצר וטיטוס היו לאחדים. בית המקדש בוער באש, אך “בין שביבי אש מתמלטים – שלוחה יד לבנה, יד הכהן הגדול, יד קדושה ואצילה, עם מפתח־זהב גדול כולו מקשה – מפתח בית המקדש”… והמפתח עולה השמימה, נמסר ליד אלוהים, בעל הבית האמיתי של ארץ־ישראל, וכך נשארת הבעלות על ציון וירושלים בידי אלוהי ישראל.

וארוך, ועז, ואכזרי מאד החשבון שעושה נין הקנאים הגבורים עם זרע טיטוס הרשע! כל גאותו היהודית, כל חמתו הקדומה, שופך המשורר בשירת גבורים עזת ניב ואדירת צליל, על ראשה של בת־אדום השודדה:

יְהוּדִי אָנִי… יְהוּדִי, נִין בִּרְיוֹנִים וְקַנָּאִים!

חַפְּשִׂי וּמָצָאת עוֹד בְּעַפְעַפַּי

דְּבַר־מָה מֵעֵינֵי שִׁמְעוֹן בֶּן גִּיּוֹרָא:

שׁוּרִי וּמָצָאת בִּי עוֹד שְׁבִיב־נָקָם, נְקַם יוֹחָנָן,

אֲשֶׁר נָתַץ קָדְקֹד מִבְחַר גִּבּוֹרַיִךְ,

הַמַעְפִּילִים אֶל מִגְדְּלֵי גוּשׁ־חָלָב –

וְשָׂרַף אֵילֵי־בַּרְזִלָּם בִּסְעָרָה…

לא פסה עוד גבורה ונקמה מישראל!

וכגודל האיבה למחריבת ארצו ורומסת כבודה, כן רבה אהבתו ורבים רחמיו לבת עמו:

נַגְּנִי אַתְּ… אַחְיוֹתַי שָׁכְחוּ נְגִינַת־שָׁמֶשׁ;

נְגִינוֹת עֵנָב בָּשֵׁל וּפִרְחֵי לוֹטוֹס רָוִים,

נְגִינוֹת דְּקָלִים גֵּאִים מְזַנְּקִים מִן הַחוֹלוֹת

כְּזַעֲקוֹת־חַיִּים לָאֲדָמָה;

נְגִינוֹת עַם מִשְׁתַּחְרֵר וּנְגינַת בִּרְיוֹן נוֹפֵל

עַל קֶשֶׁת שְׁבוּרָה, שְׁזוּרַת קְוֻצוֹת אֲהוּבָתוֹ…

צר לו למשורר על האי שופרא – היופי השמשי של השולמית, האובד בקור הצפון הנכרי; בוכה הוא על נגינתה המזרחית היוקדת של בת ישראל הנאה שנקרשה כפלגי אור בין קרחי הצפון על אדמת נכר הרוה מדם ישראל. מה מקנא הוא בנכריה הנטועה על אדמת מטעה, השרה את שיריה, המחוללת את מחולותיה והאוהבת את אהבתה היוקדת בארצה, שלא נעקרה משרשה ויפיה הקדום עודנו עומד בה במלא זהרה הראשון.

עם שירת שניאור שמענו שוב את שאגתו העזה של גור אריה יהודה הקדום; ואגב שירה גאה זו הוא מנחית מכת־טלף חזקה ב“אותו האיש”, מהרס־מחריב ראשון ברוח, שמקרבנו יצא למלוך ב“מלכות אלוהים” בין הגויים שונאינו, הביא להם את בשורת האהבה של אלהי ישראל, “אביו שבשמים”, ובכל מקום שדרכה בו רגלו הענוה, זרע שנאה ורצח בבני עמו, ועד היום עוד ידו נטויה על ישראל: “איש נערץ, קל וחדש, אשר צד בארשת חן על פיו החוור את לב כל העולם המתאכזר; ובצחוק הטוב, הקל, הנחבא אל רוך זקנו, כדומן רמס ארצה כל הכופר בממשלתו, ובחמלה רבה הרים תמרות עשן וזעקות שבר עד לשמי שמים; ובחסד עולם הניף חרב על החלש”.

אין כשניאור משורר ריב ומדון לשקרים המוסכמים של החברה הנוצרית, הזאבים באיצטלת נזירים קדושים; במלחמת תנופה נלחם הוא בחנופה, וקורע את המסכה מעל פני החנפנים מחללי האמת ההיסטורית של עמו הנבחר. בשירו זה ובשיר המאוחר יותר – “משא אלביון”, זה שפרץ מלבו כלבה רותחת, וקינה הוא על שבר עמו בשנות השואה וחורבן יהדות אירופה, חושף המשורר הלוחם ביד אדירים את פרצופו האמיתי של האימפריאליזם הנוצרני אשר בכיסו כתב השלום ובידו חרב; שופך הוא את בוזו וחמתו על בן אלביון הנוכל, השוחט בנעלי יד לבנות, והוא השופט והוא התלין, והוא השלישיה לבבל ולרומי, שודדות בת ירושלים הענוגה, וכמוה כבת־אשכנז הרוצחת, שרחמי אדם אין בלבבה.

ג

רעיון הנבחרות והאצילות של ישראל, חוזר ונשנה בואריאציות שונות בשירת שניאור הלאומית, שירה אנושית טהורה ככל שירה אמתית הנאמנת לצו נפשו של המשורר. ענין “האצילות” ביצירת שניאור אינו מונח־מושג פילוסופי, תורה, שלפיה העולם על כל חלקיו ופרטיו נתהווה ומוסיף להתהוות על ידי זרימה או הקרנה ממקורו הראשון של העולם, כדעת חכמי העמים; ולא האצילות של ה“קבלה” שלנו, הרואה התמשכות הדרגתית של המציאות הקוסמית מן השלמות האלוהית המוחלטת עד לדרגות הנמוכות של העולם השפל, שהיא המשכת השפע התמידי של הכוחות הנובעים מן ההויות העליונות אל העולם התחתון. “האצילות” אשר שניאור מתפאר בה הרבה היא אצילות יהודית ממשית הבאה מיחוס אבות נעלים; בני גזע אנושי נבחר, שהורתו ולידתו בקדושה אלוהית מיוחדת; גזע שנוצר להיות עם אלוהים במחשבה תחילה ולמלא שליחות היסטורית־משיחית, לשמש מופת ודוגמה לכל העמים שכונתם להגיע לאלוהים, אבל הם כעורים, שמגמת פניהם דרך המלך, ותעו מן הדרך, כמאמר שלמה אבן גבירול ב“כתר מלכות”. ישראל האציל הוא הרואה נכונה, עיניו פקוחות תמיד – “אך עבדיך הם כפקחים ההולכים דרך נכוחים: לא סרו ימין ושמאל מן הדרך, עד בואם לחצר בית המלך”. אציל קדמון הוא ישראל, חכם עתיק, ומתפקידו ב“דרכו למלך” להאציל מרוחו על כל המין האנושי, בבחינת “ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם”:

כִּתְבֵי־יִחוּס רַבִּים לִי בְּשַׂק־נְדוּדַי,

אֲשֶׁר לֹא כָּל נָשִׂיא נַעֲלֶה בָּם יִתְפָּאֵר:

וְשִׁטְרֵי־חוֹב עַל עַמִּים רַבִּים,

עַל נִצְחוֹנוֹת לְאֻמִּים, עָשְׁרָם וּגְדֻלָּתָם,

עַל גַּאֲוַת־גּוֹיִים וַהֲדַר־מַמְלָכוֹת.

הֵם כְּתוּבִים עַל הַקְּלָף בְּדָם וּבְדִמְעוֹת־אָבוֹת,

כְּבוֹד אֵל־צְבָאוֹת עַצְמוֹ חָתוּם בְּשׁוּלֵיהֶם,

וְשֵׁם מַזְכִּירוֹ – מֹשֶׁה,

וְעֵדִים – מְשִׁיחֵךְ וּנְבִיא־עֲרָב הוּא יָעִיד,

וָעֵדִים כֻּלָּם – חוֹזֵי אֱלֹהִים!

וְאוּלָם כָּל הַגּוֹיִים שָׁמְטוּ רֶגֶל לִי, לַיְּהוּדִי –

אָצִיל־אֶבְיוֹן לְלֹא־חָרֶב.

מלך אבין בלי ארץ הוא ישראל הגולה, “מי שהיה” מסכן, הקורא “אני שלמה”, והעולם רואהו כמשוגע. שכן אצילות גויית מחייבת חרב, כוח־ידים, שלטון, ולרש אין כל… ואפילו מה שיש לו אינו שלו, שכן “יהודי נצחי” הוא בעיני הנוצרים, ואין הנצח בן העולם הזה. לשוא יזעק הבן הנדח: בן מלך גולה אני, אני! לחנם הוא תובע את רכושו הנגזל בידי הגויים, אין שומע לו מאת העבד המולך, הדוחה אותו בטענה: “כבר אבד כלח על גויליך אציל, – הכתב הוא כתב משונה, אין קורא בו, אין מבין” – – שחוּק הוא, מחוּק הוא, אסימון. שחוק ולעג, “נדים” ראש, ולעתים אנחת חובה: “אציל אביון!”

התביעות, “התזכירים” של התובע, הצועק חמס על יקרותיו העתיקות השדודות, מעוררים את זעמם של האדונים החמסנים, עבדי רוחו של ישראל; שכן מזכיר קיומו של ישראל לעמים את “מוצאם השפל”, את עבדותם הקדומה, על כן “לעולמי עד לא יסלחו לי שפלותם”.

חוב גדול חב העולם הנוצרי ליהודי… ומתוך הכרת טובה נוצר אצלם תסביך נחיתות, ומכאן השנאה הנצחית לעם העתיק. וכבר עמד שילר במחזהו “ווילהלם טל” על ענין שנאתו של מקבל הטובה לנותנה, של העזור לעוזר; והוא נותן בפיה של הדויגה, אשת טל החכמה, את הדברים המחוכמים האלה:

כִּי חָל מִפָּנֶיךָ –

אוֹיָה לְךָ! נָשׂא לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲךָ,

עֵקֶב רְאִיתוֹ בְּכִשְׁלוֹנוֹ.

וכשלון זה לא היה אלא עדיפות כוחו ורוחו של טל הישר והאמיץ לגבי הנציב העריץ גסלר, כשנפגשו פנים אל פנים על פי תהום, ובידי טל היה להרגו והוא לא נגע בו לרעה, אלא האיר לו פנים ואמר בפשטות: “אני הוא, אדוני הנציב!” והלך וקרא לעבדי הנציב התועה להורותו הדרך בהרים.

אכן, צדקה אשת החן האצילה: הנציב הרשע השפל לא סלח לטל על שראה אותו בפחדו, והנקמה לא אחרה לבוא.

אף נקמת בני ונציה בסוחר היהודי שיילוק אינה רחוקה מנקמת נציב שוויץ השפל. שקספיר בן אלביון דרש לגנאי את תביעתו ואת צעקתו המרה של המלוה היהודי, והפך את התובע לנתבע ואת הקורא חמס – לחמסן, לאוהב בצע צמא־דם. ולא עוד אלא שדרישת האב היהודי האומלל להחזיר לו את בתו יחידתו שנגזלה ממנו בלי משפט, האיר הבריטי הגדול, “לבב נמר עוטה עור שחקן”, כלשונו של בן דורו, המבקר רוברט גרין, באור רמיה ישועית, והנמר יחד עם כל הטורפים, שופטי ונציה הנוצרים, מילאו את פיהם לעג ובוז לבכיו המזעזע של היהודי הזקן והמזוקן, בקראו ליסכה בתו האהובה; שאף היא, יחידתו, התאכזרה לו, התנכרה לו בעטים של הגויים החמסנים, ולעגה למומיו בשנאה עורת של משומדת נבזה.

שניאור דורש את דמי עמו מידי העולם הנוצרי שהוא נאה דורס – – – עולם שקר זה המסתיר תחת מסוה הצידקות את גרזן התלינים, כדברי היינה, משורר האמת והצדק בימיו. שניאור המשורר “ישר הקומה וחד העין כמגדל צופים”, מגלה בשירתו העזה, הלוחמת, את פרצופה השטני של אדום, היורשת הבלתי חוקית של ישראל, שלפי מדרש קוהלת “כל הממון אינו עולה אלא למלכות אדום, ומלכות אדום אינה מתמלאת לעולם”. ולא רק את הרכוש, אלא גם את הנפש, את נכסי הרוח, לקחה לעצמה “מלכות זו” וכפרה בכל. “ועיני האדם לא תשבענה” – “ועיני אדום לא תשבענה”, נאמר באותו מדרש נאה בשם ר' לוי. שניאור – רוח הנביאים וחכמת בעלי המדרש מדברת מתוך שירתו. מלכות אדום ומלכות אלביון שתיהן שלמו לנו רעה תחת טובה; כל המושיעים שנתנו להם, מישוע עד קרלוס מרקוס, הגדילו שנאתם לנו, וגם איינשטיין “אבי מושיע־עמים, מבקע האטומים, משחרר כוחות עולם”, הגדיל רק איבתם ליהודי. לבו של המשורר נשבר על אסון האניות “פטריה” ו“סטרומה”, שירדו מצולות ים בימי שלטונו של “אחד מחסידי אומות העולם”, “הציוני” ו“הידיד” הידוע, אשר הקשה לבבו כאבן, כי נפט ערב יקר לו מדם עברי. המשורר קובל ומאשים: “העולם כולו קשר קשר ואינו מכיר בגאולה אשר אשה על מקור החיים בעמדי דך וצמא ודליי ריק ומבוקע, – ואני לא אכיר בו ובצדקות כל עממיו!”

שירת שניאור עוצבה מאותו חומר יקר שממנו עושים שירה לדורות; קו אחד עז וחותך כאור הברק בלילה, נמשך מראשית יצירתו ועד עתה. מרדן הוא מטבעו והכניעה לחזק תועבת נפשו היא. על ישראל גאותו ואהבתו, והוא לא יקרא בחריקת שנים, בכלות לנקמה נפשו: “שלום קיסר!” הוא, “איש הרוח” ו“איש הגורל”, לא יכנע לעולם ואפילו יאמר לו אלוהים: “הכנע!” נשק עז וחריף יש לו למשורר ו“בוז” שמו, לא נשק סודי ונסתר, כי נשק גלוי לכל העמים אויביו, ואותו הוא זורק בכוח ובגאוה בפני אויבי עמו ומנצח. ואת ה“בוז” הזה “בוז בן מלך נרדף מעבדיו, אשר כלכל אותי ואני כלכלתיו”, רואה שניאור מאז כמתנת אלהים, כמין אש הקודש אשר רבצה כאריאל על ספרי ישראל מיום בו כבו גחלי המזבח… וסגולה זו הצילה את נפשו מקלון הגלות, מנוונה השפל. הוא שמר על גאון נפשו ולא נתן לו להתפלל לשלומה של מלכות הרשעה – ממשלת הזדון של רודפיו ומעניו שבכל הדורות, והוא שמנע ממנו את החרפה מלומר “הנותן תשועה” לתלינים. לאהוב יש רק מתוך גאוה, מעמדת כוח וכבוד, ולאהוב את השונא – רק החנופה הישועית מסוגלה לה. וכבר חז"ל הראו על חוסר הטעם והתועלת שבאהבת ישראל לשונאיהם: “תחת אהבתי ישטנוני, ואני תפלה' – אתה מוצא בחג: ישראל מקריבים שבעים פרים על שבעים אומות, לפיכך היו צריכים להיות אוהבין אותנו; לא דיין שאין אוהבין אותנו, אלא עוד שונאין אותנו” (תנחומא).

מתוך הבוז של שניאור לנבזים בעיניו, אנו שומעים את הד קריאתו של ישעיהו הנביא ל“מלך הגדול”, לסנחריב, אשר “עלה על כל ערי יהודה הבצורות”:

בָּזָה לְךָ, לָעֲגָה לְךָ, בְּתוּלַת בַּת־צִיּוֹן;

אַחֲרֶיךָ רֹאשׁ הֵנִיעָה בַּת יְרוּשָׁלָיִם!

כל בוז כוח הוא, בוס ותבוסה למבוזה, שהמבזה כמו דורך עליו ברגל גאוה; ושניאור הדורך עז על במתי שירת ישראל, הרים את קרן עמו בלמדו את דור התחיה גאוה לאומית ואהבת ישראל, זו הבאה מתוך הכרת ערך עמו וידיעת עצמו. לא שה פזורה היא ישראל כי אם אריה שואג; ואריה גבור גם כשהוא פצוע אינו נרתע ואינו ירא: “כל שפוני גבורת נפשי עם פרץ בוזי יזנקו במלא מרדם – מרד אחרון!” ואמנם המרד האחרון של הלביא בשבי הראה כי העם שנוצר לגדולות יודע גם להלך בגדולות, והאציל העתיק ידע לחדש נעוריו כקדם, ולגויליו הבלים, שנפסל ערכם בעיני הגויים, שוב היתה להם עדנה, משל ליין המשומר שכל שהוא עתיק יותר משובח הוא יותר: “וכבוד הבו לו לבוזי, אשר אשא כיין ארבעים יובלים בתוך נאדי! ומשומר זה הבוז ועז ומזוקק, כיין אלפים שנה ילך למישרים”. ומכאן האמונה השלמה של שניאור שלא אבד משפטו, ויבוא יום ומקורות חייו אשר נקפאו בקרה בצפון השלוג והקר, יתפרצו שוב בצהלת מעיני אביב, וחלום משיח חדש יעמק ויטהר שם כתכלת; ו“שם” – במזרח העתיק־החדש שלו, בארץ ירושתו הזוהרת, לרגלי דקלים גאים וחולות מדבר צורבים, תעור שנית באדיר גבורתו המלכותית של גאון יעקב־ישראל.

ואשרי המשורר שאמונתו בעמו ואהבתו לו כה רבה היא וכה איתנה! ואשריו שבעתים שזכה לראות בנחמה – פרי אמונתו השלמה בגאון ישראל ובנצחון רוחו הכבירה הקימת לעד.

א

דומה, בהיכל היצירה של דויד שמעוני, יש מעין שתי לשכות: אחת לשכת־חשאים, שמתוכה מתפרנס שירו בחשאי ובקול דממה דקה, ואחת – לשכת־הכלים, כלי־זמר שונים, ומתוכה יוצאים כל מיני נגון בקולי קולות. שמעוני שומר היה, ממשמרת העליה השניה, וממיסדי המסד של מדינת ישראל; ושמיעת השומר חדה וקשובה לכל רחש־לחש של האדמה בחשכת הלילה, לרשרוש חולות, לברק כוכבים, לנחם חיה, ולפעם פרא־מדבר. כי אין גדר וחומה לחושך, ו“המדבר, אי גבולו?” על משמרתו נצב השומר ללילה, השומר לבוקר, על המצפה… ומתפקידו לידום וגם להדהים, להסעיר ולהזהיר: “אריה!”… שומה על המשורר־הצופה לצפות ימים ולילות בדומיה ולהיות ער ועונה על הקריאה: שומר, מה־מלילה? ואם השעה חצופה – עליו לנצור וליצור כפלים… על כן יש ושירתו של שמעוני היא מעין קריאת אזעקה. בקולי קולות, ולא בחשאי־חשאים; שכן ההשענות על השאננות בציון היתה תמיד בנפש העם. “אל חכך שופר!” צווה הנביא; קרא בגרון ובחרון! ואפילו האידיליות של שמעוני כל עיקרן פוזיטיביזם, יותר אמת מחזון, ויסודן מציאות, חויות ועובדות של ארץ ישראל; זו נחלת ישראל, המוקפת תמיד משנאים ומקנאים רבים, והחומה והחיל – העם בגוף ובנפש.

“אתא בוקר וגם – לילה…” ומן ההכרח להיות מוכן לכול! ומכאן הסער והדממה בשירת שמעוני, חשאי ופרהסיה, לשון שנונה ולשון חנונה חליפות.

בהקדמתו הקצרה לספר “בחשאי”, אומר המחבר: “ודאי שהדברים נועדו לדפוס, אבל ודאי גם זה שבעיקר כתבתים בשביל עצמי. אלה היו רובם ככולם רשימות יומן, יומן הויות נפשיות. מכאן השם “בחשאי”. כותרת המשנה “קטעי שירה ומחשבה” לא באה להורות: שירה לחוד ומחשבה לחוד, אלא להפך: מזיגה של שני היסודות”.

ואכן ברשימות אלה שיקע שמעוני את כל עצמיותו הפרטית ללא כל חציצה בינו ולבין הקורא; והוא כולו חויה והויה אמוציונאלית, ומתוך שלא לשמה של אמנות, הגות ושירה, בא לשמן. יחודו של שמעוני כאן הוא אמת היחיד, ומיטב הגיונו – יגונו. וכאשר הוא מגיד לנו לתומו את כל לבו, כמו ששרה צפור נפשו, הוא מביאנו לחדרי־חדריו, לפני־ולפנים של מקדשו, שיש בו מקום רק לאחד – לבו של המשורר; ואז, כביכול, הוא פושט את בגדי־הזהב שלו ולובש ומשמש רק בבגדי בד פשוטים ומעטים, והוא אז איש־הבדים ואיש החזון האמיתי, ומפיו נשמע מי הוא.

“יצירה של אמת, אומר גוגול, יש בה משהו המשכך את הנפש. שאמנות היא השכנת סדר ומשטר בתוך תוכה של הנפש, ולא מהומה ומבוכה…”

וכשאתה קורא היום בפרקי שירה ומחשבה אלה, אתה מרגיש כאלו שותה אתה שקוי מרווה ומשיב־נפש. רוח טובה של אציל־רוח, מאמין באדם, בעם ובאלוהיו, מחזקת את לבך, מרעננת את המחשבה ומחדשת את רוח יומך הרפה.

ובסיום הספר אתה יודע ומאמין: “כי המאורעות והפלאים החשובים ביותר הם אלה המתרחשים בנפשו של אדם”. ברם נפש המשורר אינה סומכת על הפלא ועל הנס… והוא מצווה לנו: היה חזק! “ראה דברים כהויתם! כי אין דבר מסייע לרשע, תומך בעוול, מחזק את האלמות – כחולשה. על כן: אתה השואף ליושר ולצדק – היה חזק! היה חזק – ויכולת להיות ישר, ויכולת להיות צודק!”

אכן, עוד בתקופת הסער והפרץ שלו השמיע באזני העמים כולם:

שִׁירָתֵנוּ לֹא דָם וּקְרָבוֹת, שִׁירָתֵנוּ – חַיִּים וִיצִירָה,

שִׁירָה כֵּנָה וּצְנוּעָה, וְאוּלָם גַּם בּוֹטְחָה וְאַדִּירָה.

ב

משורר אמת ניכר קודם כל בחבלי היצירה שלו; בכוס־היגונים, – בזו ההתלבטות הנואשת, שגדולי היוצרים ואנשי הרוח מאז ומעולם נתנסו וגם נתנשאו בה, בהיות עליהם יד השירה שעוררתם לשליחותם הקשה.

בכף הקלע של הספק המענה והסיפוק המהנה נקלעת נפש המשורר. הצמא לדבר היצירה, והפחד ממנו, הנטיה והרתיעה, מטלטלים את נפשו כטלטל הסער את נוף האילן בליל סופה ואפלה.

כּוֹס יְגוֹנִים שׁוֹתָה נַפְשִׁי,

כּוֹס תּוֹחֶלֶת שׁוֹתָה נַפְשִׁי,

וַעֲמֻקּוֹת הֵן בְּלִי קֶצֶב…

שְׁתֵּיהֶן יִשְׁתֶּה לִבִּי דָךְ.

מקור היצירה הברוך, ממנו ישתה היוצר הנאמן לחק־עליון, נובע עמוק־עמוק בחזה־סלע כבד, בלב צור איתן, ואנוס המשורר לחתור־לחדור־לעדור בחיק בראשית הסגור ולשאוב ממעין הישועה… שכן שום דבר אינו ניתן במתנה בספירות היצירה האמתית! אף מלה טובה אחת, קו אור אחד לא יזכה פה מן ההפקר! רק אחרי יגיעת בשר ונפש מגיע החוצב בצור הצורה למטרתו, לחתירה אשר מתחת לכסא הכבוד של היצירה, ותחינתו נשמעת.

לאט לאט נדלקים בחזה־הסלע המוצק והקר ניצוצות הקדושה, פורצים ברקי אור, – ותהי ותחי השירה המאירה, – זו הנאמנה לחק העליון הנאמן!

מַעְיְנֵי־כֶּסֶף! הֲצִיפוּנִי!

הֲצִיפוּנִי וּסְחָפוּנִי!

כֻּלִּי לַהַב, כֻּלִּי צָמָא

מֵהַבָּשָר עַד הַנְּשָׁמָה…

וטבע העולם וטבע המשורר־היוצר חד הם! חק האחדות של מעשה אלהים השלם בתכלית בראם! אין מקריות ושרירות בלב המשורר המתאוה ומתהווה תדיר! “לחוק עליון נאמן יעטוף ורדים השיח – –” “לחוק עליון נאמן זמיר בשקוע חרס – –” וכמוהם – – לחק עליון נאמן נפש המשורר:

לְחֹק עֶלְיוֹן נֶאֱמָן בְּנֶפֶשׁ לֹא נִרְגַּעַת

אֶל סוֹד חֹק זֶה אֶחְתֹּר וְדַם פְּצָעַי נִגָּר;

וּלְחֹק עֶלְיוֹן נֶאֱמָן – נַפְשִׁי מְאֹד יוֹדַעַת –

אֶשְׁאַף עֻלּוֹ לִפְרֹק, אֶקְרָא עָלָיו תִּגָּר…

במזל מאבק נולדה שירתו של דוד שמעוני, ומאבק זה עם כל מה שהוא “מדבר”, “ציה” ו“ישימון” בחיינו, נמשך עד יומו האחרון. הוא פתח בשירת “בין השמשות” – “והנה מתפשטים הצללים ושופכים ממשלתם מסביב”, – הוא המשיך ב“שלכת”, “מבין השלכת הנוגה, שלכת היער הדומם”, הלך הלאה ב“מדבר”: “כבר בצקו רגלי, כשלתי ברך – –” אך הגיע – ל“מנגינות הדור”, “מנגינות הדרור”…

הוּא קָרַע סְגוֹר לִבּוֹ וַיִּכְתֹּב בַּדָּם:

"גַּם גַּל עוֹצֵר שִׁטְפוֹ וּנְגֹהוֹת נִדְעָכִים,

גַּם מִשְׁלֵי קַדְמוֹנִים מִלְּבָבוֹת נִשְׁכָּחִים,

רַק יִזְכֹּר דּוֹר אַחֲרוֹן אֶת שִׁירִי הָרָם".

והשיר הרם, שיר המלחמה על הטוב והדרור, בא ממעמקים והמריא למרומים, ויפרוש כנפיו למרחבים רבים; משורר ה“אידיליות” לא ביקש אידיליה לעצמו, לא ביקש לשבת בשלוה ליהנות מזיו שכינת יצירתו… כמוהו כגבוריו – איש מלחמה היה וקורא תגר על כל עגום ופגום בחיינו, על כל עול ועוול בעולם! ואגב מאבקו היה בונה ויוצר ומורה דרך, עוסק בישובו וחישובו של עולם ישראל, הנבנה בעמל כשר וישר של ה“גדעונים” היקרים למיניהם, “אשר לשמש הזהב ישאפו; שמש הזהב הברוכה של ארץ מולדת נשכחה”. שכן ה“ברילים”, ה“כתריאלים”, ה“אלקנים”, ה“חלוצים” וה“עגלונים” הטובים, כל אחד ואחד מהם נאמן אף הוא לחוק עליון גבוה, הלא הוא “פתרון חלום זיו, חלום אורה וטל”, של שיבת בנים לגבולם, שהיא ברחה מנווּלם, חזרה אל עצמם, “ששום כוח לא שגב מכוח חייהם”: “כוח החיים הטמיר של אומת הנצח הפלאית”.

דוד שמעוני היה משורר רב שפע ועושר; שפעים שפעים שופעת יצירתו ומעתירה עלינו רוב כוח ובטחון ואמונה; עתיר נכסי־יצירה הוא: פואימות, אידיליות, משל, הגות ושירה לירית עדינה! בסקירה ראשונה יש ונדמה לנו שפרוצס היצירה שלו קל ונעים, כמו מאליו ייברא ויעשה; ברם המקשיב היטב לקול דברו, לרון מעינו העמוק, יווכח שהקלות וגם הקלילות של שמעוני היא פרי תהליכים קשים ואטיים, והם הולידו בעצב וקצב את השירה השלמה. ודוקא מה שנראה לנו פשוט ונעים ביותר, נוצר בעצבון ובצירי יוצר קשים, ואינו אלא פועל יוצא ממאמץ נפשי רב מתמצית הדם והנפש:

וְהַשֶּׁמֶשׁ מֵעַל לְרֹאשִׁי לוֹהֵט בְּלַהַט בֶּלַע,

חֲזֵה הָאֶבֶן אֲנַקֵּר וְנַפְשִׁי יוֹדְעָה בִּיגוֹנָהּ.

אִם גַּם לַבְּאֵר אַגִּיעַ, לַבְּאֵר בִּמְעֵי הַסֶּלַע,

יֶאְדַּם אֶגְלָהּ הָרִאשׁוֹן מִטִּפַּת דָמִי אַחֲרוֹנָה.

אכן, באר חפרוה שרים ונוגנים כשמעוני, אינה נענית לכוריה־קוראיה מקריאה ראשונה. ובה במידה שהחוצב בה מתקרב לעומק המעמקים “וכבר כפשע בינו ובין הפלאי” – “לבו הולך ורפה, וכוחו פוחת והולך”.

חמישים שנות יצירה ומעלה, – יבוּל יוֹבל רב־פנים וגוונים! מה קשה היתה הדרך ומה רבו פגעיה! מים־חיים שפעו בארותיו של המשורר, אבל הללו אינן מפיקות אף טיפה אחת קטנה כל עוד לא הגיע החוצב עד שורש המקור בכוחות עצמו:

“אם רק תגיע עדי, לך אז כולי אהי, / אך תת מאום לא אוכל כל עוד בינינו הסלע!” והוא בקע את הסלע בדברו והגיע למלת התהום בסלע הזה למקום – “שם זורמים גלים מראש היצירה, זרמתם זרה, המיתם ברה, / כל דפיקת לב שם רק צלצול שירה, / נובעת נצח ובלי מטרה”.

אכן, את המטרה לדופק השירה ולאפק היצירה בכלל, קבע הוא, המשורר עצמו; ובדרך־מטרה זו תפארת שירתו המכוונת ומבונה לפי חק עליון נאמן למטרתה העליונה.

“מטרה” ו“שירה?” “קבע”, “חוק־עליון”? האם אין האוֹגדים האלה נוגדים לעצם השירה, לחקה העליון, שאינו יודע חק וחוג, מטרה ומוסרה? היודע הרוח את דרכו? האין הרוח מטרה ודרך כאחד? היודעים אנו מה הן קלות וחמורות בתורת היצירה, שהיא בעיקר תורת הסוד ולא תורת הסדר? האין עם כל הנחה עקירה, סדירה – וסתירה בצדה?!

אכן, יש מטרה לשירה אם יש שירה במטרה… אם הנר לרגלה הוא נר־אלהים שנשמת האדם! חק אלהים שבטבע המשורר, חק האמת, הוא שמציב לו את המטרה והוא גם מביאו למחוז־חפצו, על הפלא הגדול להיות נהיר לעצמו ונהיר לאחרים, להיות קשה לעצמו וקל לזולת. כל המעיין היטב במסכת היצירה של שמעוני, יבחון וימצא שבמקום הקלות שם ההתעלות שלו, ובשורותיו הקצרות והמצומצמות צמצם המשורר עצמו כדי לברא בריאה שלמה, בהירה ונהירה לכול.

“אשת איוב”, יצירה עצורה ומאפקת זו, עם בתיה הקטנים, המאירים בנוגה של צער וענות עולם, תישאר תמיד אבן החן המזהירה ביותר בנזר שירתו של שמעוני; ודוקא על שום “המטרה” שהציב לו המשורר, ועל אף הדפוס המוכן שלתוכו יצק את הרעיון שלו – רעיון המשלים את “איוב” ואינו מחסר ממנו כלום. ואמנם בפואימה פועמת זו, בשירה ריתמית זו, קיפל המשורר את מיטב סגולותיו כמשורר הוגה וכאמן בעל יכולת! דומה, שרק עם דברה המופלא של אשה־אם זו, תם ונשלם ספר נצחי זה, נתפרשה פרשה סתומה אחת בספר האדם. לכאורה אך פרגמנט לפניך, מעין ואריאציה על נושא אחד; מנגינה אחת המתנגנת על מיתר אחד של איזה כלי־זמר קדום; ברם, אך יישמע הצליל הראשון, הפתיחה לשירה דק־דקה זאת, וכבר נתפס לה הלב כולו.

ואקורד רודף אקורד, וצליל צולל בצליל, ומצטלצל עמו בנגון אחד טוב וצלול; אתה מתבשם מן היין העתיק הזה הניתן לך בכלי יקר עתיק־חדש: רעיון עמוק, קול משורר נעים, ואפיקה מפיקה בינה ובנין, שהציור, הצליל, וההגות מזוגים ופתוכים יחד זה בזה ויוצרים את ההרמוניה של אמת ויופי! לא אחת נדמה לך כי מאי־שם במדבר מגיע אל נפשך רון מעינים; קול חליל־קסמים מכה בעולם קדומים, מדבר אליך בלשון בני אדם! מה לא ניתן לך ביצירה צנועה ונאה זו: פני האימה של המדבר על שממותיו ודממותיו; פני חן־אשה ולב־אשה, טוב טעמה ושׂכל מליה ומעלליה! יצרים, צערים, סערים, תאוות ותשוקות מתפרצות בסערות איתן; ואהבה, אהבה בתענוגיה ויסוריה, והגות כבושה וצנועה כרחש עשבים לרוח היום, שיח מרבה דברים וקובלנות על אלהים, עולם ואדם; ועל הכל – שירה צרופה ומזוקקת, פיוט אמוציונאלי של עולם עתיק כבד לב ולהב. מין עולם רחוק המהלך על כנפי רוח של חלום לא־מכאן.

ג

“האנשים” ביצירת שמעוני לעולם תמימים הם, “הנשים” – חכמות, כמעט ערמומיות, פקחיות. ברם, חכמתן בונה, קונה; גם בעזן ובאילותן נעימות הן ביותר, שכן האהבה נעימה ורחומה היא לעולם.

אנו למדים משירת שמעוני, שעם האהבה הגדולה באה גם האמונה, באה החכמה האמתית של האשה; ואילו הגבר האוהב הוא תמיד גבר תמים, וכרוב אהבתו, כן תרב תמימותו. לעולם אין האשה הנשית באמת מבקשת חכמה בגבר; אוהבת היא את תום הילד שבו, שהוא מתום הגבר… נכנפת היא בכנף חולשתו שהוא פורש עליה ברגע הגדול של האהבה, ונכספת דוקא לחוסר הישע אשר בהתרפקותו־התפרקותו עליה, כגמול עלי אמו! כל איש הוא ילד־ילוד־אשה, ומחפש הוא אצלה מחסה מזרם גברותו, מקלט לראשו, שאין לו לרגע אחד כביר מקום בעולם הרחב מלבד בין שדיה… ובחבקו את האשה הוא כאוחז בקרנות המזבח של אל החיים, בעצם יצירתם וכוחם הנצחי!

"הוּא שָׂם רֹאשׁוֹ בֵּין שָׁדַי,

אֶת יָדִי שַׂמְתִּי עָלָיו.

כְּעוֹף עַל רַחֲבֵי שָׂדַי

צֵל תַּעֲלוּמוֹת חָלָף"…

וצל־תעלומות, צל־תהומות זה האורב לו לאדם בלי־הרף, מתגלה ומתחבא חליפות, – רק עין האשה האוהבת תראנו! ותמיד ותמיד מוכנה האשה־האם להלחם עם צל־בלהות זה, שהוא מוֹת האהבה המאירה. ועוקבת האשה אחרי המרגל השחור הזה השת על נוה, וגם ברגעיה הגדולים ביותר בחייה – בשיא האהבה והאמהות, תשמענה אזניה את משק כנפי העיט־הגורל, העג־חג את חוגיו הזעומים ממעל לה ולאהבתה במרומים. כי חכמת האשה, חכמת האהבה, – חכמה עתיקה ונצחית היא, כמוה כחכמת האלהים יוצר האשה למען האדם.

ד

ומאשת איוב לבת־חוה אחרת – “שיאוֹנה”, נערה גלילית חמודה, שתוֹם העולם בלבה; נחש הספק והתאוה טרם נגע בה, והיא חלק מן הגליל רב־ההוד הגליל רב־הסבל; והיא הנותנת טעם וחן, אהבה ויופי, לחיי המשורר אשר “דרכו היא הצדה…” במדרון; ובה, בשיאונה, באוֹנה ובחינה, הוא רואה את תקוות ישראל וגאולתו.

כִּי פְרִי עוֹד יִשְּׂאוּ

שְׁתִילִים שֶׁנִּשְׁתָּלוּ.

כִּי לַמַּעְפִּילִים

יוֹרְשִׁים עוֹד יִגְדָּלוּ!

שיאונה – שיא החן והטוהר של בת ציון החדשה, שלמראֶה נעוֹרו ופרחו שוב דמויות שנשכחו; ותמונות־חן תמימות שגועו – בה קמו לתחיה ולחיי עולם… רחוקות הן שתי דמויות הנשים אשה מחברתה כרחוק ימי קדם מימינו אלה! גם רב הוא ההבדל ביניהן בגורל ובמעשה; ברם, בשירה לא העליל עיקר אלא הצליל, הטון העושה את המוזיקה; ובשתי היצירות טון היסוד אחד הוא: אשה ביפיה ובחכמתה! ומתוך שתי הדמויות השונות מדברת אלינו החכמה של דמות שלישית, ־ קול משורר, הנושא בלבו הרחב אהבה ובינה לנפש האדם; והוא צר את פניה בלי משוא פנים, כיד השירה הטובה עליו.

מעין נובע של אהבה לאדם מישראל ולאדמת ישראל בכנורו הנעים של דוד שמעוני! בלי סם חיים זה – אהבת ישראל אמיצה וטהורה ביותר – אין לקרא באידיליות, שלידתן בקדושת האהבה הגדולה, התמימה והלוהטת לבנין העם והארץ:

וְהַשּׁוּלַמִּית

לִי שָׁרָה בְּרֶטֶט

עַל גִּיל אַהֲבָה

תְּמִימָה וְלוֹהֶטֶת.

אם תרצה – כאן נקודת המוקד שבה נפגשות שתי האהבות הגדולות שבלב המשורר, ומהן אָצל על גבוריו תום וחום, גיל וחיל. גם אשת איוב נושאת בלבה הגדול את התאומים־התמימים הללו: חכמת התום ואש האהבה! ואף־על־פי שאהבת ישראל ואהבת ארץ־ישראל קודמת לכל דבר בשירת שמעוני, והיא הרעיון המרכזי ביצירותיו, אין אהבה זו מקלקלת את השירה האוניברסלית שלו, שכן משורר לאומי אמתי הוא גם משורר לאומות!

וּבֵין שֶׁטֶף נַחֲלֵי־דָמִים

צִלְצֵל שִׁירִי, שִׁיר־הָרַחֲמִים,

בְּשׂוֹרַת־אוֹר לְקֵץ־הַיָּמִים…

“קץ הימים”, “אחרית הימים”, ־ בשורת גאולת־מחר לאדם, נושא המשורר העברי בלבו הבוער באש האהבה והרחמים; שירתו אינה תלויה בדבר, כי היא הדבר עצמו; דומה, לא המשורר הוליד אותה אלא היא ילדה אותו; לא הוא אביה מחוללה, אלא היא אמו הורתו… כאן, על האדמה הכאובה־האהובה הזאת, נולדה שירת דוד שמעוני החדשה, שירת ישראל בארצו, שירת ארצו של ישראל… והשירה הזאת היא החוק העליון שלו, שבה, ובאמנוּתה הנאמנה, ובאמונתה השלמה, הוא חי ויצר ואהב באמת ובתמים, ומשאלתו אחת:

רַק יִזְכֹּר דּוֹר אַחֲרוֹן אֶת שִׁירִי הָרָם…

א

כליל מחזותיו של המשורר יעקב כהן, הוא יצירות שונות של רוח אחת, ונעימה אחת נלבבת – שירת האהבה הנצחית, מתנגנת בכולן. בדרמות מימי המקרא, המאבק על החרות ועל האהבה, על הטוב שאין לו כליה, סוער וממושך יותר מאשר במחזות שלאחר תקופה זאת. בכתבים הדרמתיים החדשים שבכרך י"א, התרופף המאבק העז ועמו התרופף גם המתח, והמאמץ האפקטיבי פינה מקום להזדככות חרישית, מין עצבות מופנמת ומאופקת, שהילת השקיעה המיוגנת מדמדמת בה ארוכות ועמוקות.

המחזה “ינאי ושלומית” – רוח פרושית פושרת מתהלכת בחללו; אין בו התרגשות יצרים והתנגשות אופיים, ומכריעה מסוף ימי מלכותו של ינאי המלך – “ינאי בנפתוליו האחרונים עם עצמו”. אין זה עוד מלך ביופיו ובאופיו העז, המסיג גבולות עמים ומשיג על ידי מלחמות מניעה את עצמאותה של מדינת ישראל הגדולה, אשר סיסמתו היא תמיד: “יגדל ה' מעל לגבול ישראל!” ככתוב במלאכי; ינאי של כהן הוא כמעט מלך חסד, והמחזה – טעם וריח של אידיליה בו, ותוכו רצופים שלום וסליחה לכל הנברא בצלם יהודי. בעצת שלומית אשתו ואחיה שמעון בן שטח, מוחל המלך על כבודו ובלבד שלא יחולל ויקולל שמו אחרי מותו, ולא יסקלו קנאים את ארונו.

ואף על פי שעד יומו האחרון האמין ינאי: “שמצווים אנו מפי חק החיים הרוצה בנו, חזקים להיות”; נענה לדעתו של ראש הפרושים, שהתבצרות ברוח אף היא ענין של גבורה, וגרם על ידי כך שתהא רוח הפרושים נוחה ממנו. אמנם זמן קצר לפני מותו יצא לבית מלחמתו, מבצר רגב, לכבשו בסערת המלחמה; אך בצאתו למלחמה השאיר פתח פתוח לשלום עם שונאיו הרבים מבפנים, – “שלום להפריח בין העם ובין מלכו”, כדרישת שלום־ציון המלכה בעתיד.

“ינאי ושלומית” – והטעם על שלומית, היא יצירה בעלת מגמה ברורה, המבליטה במפורש את מראות הנגעים שבמחלוקת, ומטרתה להעמיד את קיום האומה על עיקרו – אהבת השלום והאמת ברוח הנבואה והמוסר של ישראל.

ב

במחזה “מאיר וברוריה” עשה המשורר בכרוניקה הקדומה כיוצר בתוך החומר, לאמר: נתן חופש גמור לדמיונו ונדמה רק במעט למקורות הראשונים, כפי שהם מסורים בידינו התלמוד, והפרובלימה מסובכה בדרמה זו יותר מאשר במחזה “אחר”, בן תקופתו ומקומו. שני יסודות טרגיים משמשים כאחד בעלילה הדרמתית, והתמונה האישית והמוסרית אינה מצטללת כל צרכה במהלך הענינים. השניות במהותו של מאיר, שהתלמוד מתארו “כאדם גדול” ו“כאדם קדוש”, פירוש הדברים: אדם שלם בתכלית, אינה מחוורת לנו. גם דמותה של ברוריה אינה ברורה; נתונה היא כמו בהינומה בלתי שקופה ואין אנו תופסים מה טעם עלתה לה ככה. ואנו תוהים: מה ראה המשורר בעל העין הטובה והבהירה, לעשות מאשה גדולה זו, מאם נעלה זאת, נקבה קטנה?! מהי העלוי שבגילוי זה? איך נפלה, ולא כגבורה, אשה נאה וחסודה זו, שהמשורר הציגה לפנינו בבחנת כלה נאה וחשודה. אמנם ישנם רמזים בתלמוד שר' מאיר הוא שתיקן את הברכה: “ברוך שלא עשני אשה” לגבר, ולאשה – “ברוך שעשני כרצונו”; ו“נשים דעתן קלה” היתה דעתו הפרטית על האשה. אבל מכאן עד לזלזול גמור באשתו, זו האם השכולה מאמהות, עוד רחוקה הדרך! “יפה אמרה ברוריה”! – אמר ר' טרפון, בהכריעו כדעתה בדין של טומאה חמור; ואילו ר' מאיר בעלה מביט עליה תמיד בעין רעה, מתגרה בה שלא לצרך, מדכא את גאותה כאדם וכאשה. ושום דבר מדבריה אינו יפה בעיניו. דרמה זו הכתובה בכח ובנוי רב, הופכת את ביתו של ר' מאיר לבית מחלוקת, שלבסוף הוא נחרב בענין רע.

צדדים שונים לדרמה זו: הררי אל ותהום רבה; טהרה עילאית ויצרים אפלים, כוונות רצויות ומעשים בלתי מהוגנים. מין “להכעיס” מר, “גזרה” מלפני כחות אפלים, שוררים במחזה ומעוררים בנו תמהון: ברוריה שלא יכלה לשאת את החרפה שאחותה נשבתה לקלון, גם אחרי שר' מאיר הוציאה בכסף מלא מן הקובה, – היא עצמה עושה את ביתה לקובה של זנות… כאילו באה להוכיח בגופה שאכן צדקו דברי בעלה ש“אשה רק אשה היא” ו“ממסכתה לא תצא”; כל תורתה תיפלות היא, ו“רוצה אשה בקב ותיפלות מתשעה קבין ופרישות”, וכל אשה, בלי יוצא מן הכלל, היא בבחינת סוטה שאין לה תקנה.

עוד אריסטו הורה הלכה שמעשה הטרגדיה צריך להיות אחד, וצירה מן הדין שיהא סובב בנקודה אחת מרכזית; ואילו כאן – כמין שתי הויות נפרדות מהוות את המאורע. הרגיש המשורר בשניות זו והקדים הערה למחזה ויישב את הסתירה בדוחק: “מאיר וברוריה” – “שניהם עומדים במרכז העלילה וערכם שווה”. ברם השאלה היא לא מי עומד במרכז, אלא היכן כאן המרכז?! “תן לי מקום לעמוד עליו ואביא את האדמה לידי תנועה!” קרא פעם ארכימדס. אבל, איפה היא הנקודה המוצקה באדמת יצירה זו? “שניהם ערכם שווה” – יתכן שכך הם בעיניו של המחזאי הקרוב אצל ילדי רוחו, אבל הרואה במחזה – עינו מבקשת להאחז אך ורק בנקודה מרכזית אחת ויחידה, הוא לרוב העד והדיין יחד, עצמאי, ולא מפיו של הסופר הוא חי, ו“שני חד־בדרא” אין הוא גורס.

ואולי מטעם זה נמנע המשורר לקרא את השם “טרגדיה” על המחזה הטרגי מאד. הוא עצמו מעיר את תשומת לבנו ש“קיימת הנטיה מתוך הרגל לראות רק בברוריה, משום מותה הטרגי, מרכז דרמתי”. ואמנם לא רק “הרגל” הוא כי אם בעיקר “טבע”, שכן טבע הדברים מחייב שהמות של צדיק אובד, ענין טרגי הוא. נראה שכפילות זו ידועה היתה גם למחבר! כי בעוד ש“הטרגדיה” של מאיר היא טרגדיה של האישיות – קפוח גדלותו כיוצר על ידי קטנים אבל חזקים ממנו, הממיתים אותו בחייו ואומרים עליו, בכוונה להשתיקו, “אחרים אומרים”, מבלי לקרא את שמו על משנתו, – הרי “הטרגדיה” של ברוריה היא הטרגדיה של הנשיות המדוכאה על ידי תקיפותו של האדם הגדול, המפצה את נחיתותו בזה שהוא מכריז על אשתו הנתונה למרותו שיצור נחות היא ואינה מגיעה לקרסוליו.

אכן יש בפרשת חייו של ר' מאיר כדי דרמה כבירה לעצמה לא פחות מאשר בחייו של אלישה בן אבויה רבו, שהמשורר הקדיש לו מחזה שלם, כראוי לו. ואמנם בחלק גדול ממחזהו הראה לנו כהן שיש בידו להניף תנופה של ממש את המשא הזה, והוא נתן דמות ואופי וצורה דרמתיים נאים לאישיותו של מאיר. אלא שהתנופה הזאת לא נעשתה בשתי ידיו של המשורר, כי אם בידו האחת; שכן בידו השניה עיצב את דמותה של ברוריה והציגה במרכז אחד עם מאיר, והיא סובבת על צירה במרכזה שלה.

ג

בהקדמה ל“מאיר וברוריה” אומר המחבר: “אף על פי שכל חיבור אמנותי הוא גוף אורגני בפני עצמו, מוטב להקדים ולקרוא לפני מחזה זה את ‘אחר’, הקודם לו בזמן המאורעות, וחוטים אחדים, אם גם לא עיקריים, נמתחים מזה אל זה”. אכן קראנו ומצאנו בנקל את אותם החוטים הגלויים הנמתחים מ“אחר” אל “אחרים” – מן הרב לתלמידו הגדול, חוטים חזקים המקשרים את אלישע הנרדף אל מאיר הנרדף אף הוא, והצד השוה שבהם – אָפים העז העשוי לבלי חת, ועקשנותם הקדושה שאינה נותנת לשניהם לבטל את רצונם מפני רצון אחרים, תקיפים מהם, אך לא גדולים מהם בחכמה ובאמת.

המשורר העברי מחזיר את הדין של הנידון לחרם עולם; ואנו שמחים על החזרת זכויותיו ושמו הטוב של אותו חכם ויהודי גדול, שחבריו לא ראוהו כמתוקן לתשובה ושמו את הדברים הלא־יהודיים בפיו “חוץ מאחר”. ריהביליטציה זו של “אחר” מוצדקת היא מכל הבחינות. ויישר כחו של המשורר הסומך נופלים ביצירותיו האנושיות, שהחזיר לנו את האבדה בדרך נאה כזו – בדרמה בעלת רמה אמנותית, שתוכה רצוף אמת היסטורית ויופי מוסרי כאחד! יותר מדי קלים היו הראשונים לגנות גאונים, לנדות ולידות אבן אחר “הנופלים”, שלא אחת נפילים היו – ענקי רוח ואדירי מחשבה, שאור חכמתם מאיר לעולם עד היום. “חרם אקוסטה” ובעיקר “חרם שפינוזה” יוצאים ללמד על החרמים מאז ועד היום. ויזכר לטוב בעל “מורה נבוכי הזמן”, ר' נחמן קרוכמל, המכנה את המנודה ברוך שפינוזה, “שפינוזה הקדוש”. וכן עשה בימינו גם י. כהן ל“אחר”. “אחר” של כהן דוגל בחרות המחשבה, בהכרה והידיעה המוסרית; שונא הוא “פסוקים, פסוקים”, מצוות אנשים מלומדה; שכן אושר האדם הוא בהכרח, בתבונה, בידיעה. אבסורד חסר טעם ומתנגד לשכל, לא נתקבל על דעתו של “אחר”. “הוא העז לחשוב אחרת משהורגלו כולם דורות על דורות ומשהותר לחשוב”. תאוה אחת תפסה בו – לצאת לחרות, לשבור הכבלים שהוטלו על מחשבת האדם. והוא שילם מחיר רב ביותר בעד תאותו זאת: עודנו במחנה, הושם מחוץ למחנה; “אחר”, “טמא”, קראו לו, והוא שלנו, והוא טהור וקדוש כאחד מקדושי עמנו וגדוליו.

לא לחנם לא פרש ממנו מאיר! הוא ראה בו, כמו ברבי עקיבא, את איש האידיאה, – האידיאה שנעשתה אדם. מה נהדר הוא אלישבע בן אבויה בעמידתו הגאה, היהודית והאנושית, לפני אותו רשע עריץ – רופוס, השליט הרומאי. המשורר מעלה את המנודה מקהל ישראל למעלת הקדושים מישראל, הורגי מלכות והרוגיה. “יהי חלקי עמהם!” מצהיר אלישע לפני הרצחן הרומאי והוא מעורר בדבריו אלה את השתוממותו של בא כח המלכות הרשעה “בחוצפתו” היהודית, המרגיזה והמחרידה תמיד את העריצים, שכמו כל האכזרים פחדנים הם, והאמת באה כארס של עכנאי בנפשו השפלה. “אחר” של כהן מקדש את השם על פי דרכו הוא, ואנו, ביחד עם המשורר, רואים אותה כדרך הקודש, דרך העם, המנוסה בצרות ובמעשים גדולים.

יעקב כהן, שעוד בראשית יצירתו קרא על עצמו: “אני הדרוֹר וּמקוֹר הדרוֹר מקוֹרי, / וּבאשר אשא כנפי, אשא דרוֹרי!” – מיחס לשני גיבוריו, הרב ותלמידו, את תאות החפש, – שאיפה ללא מצרים לחרות נפשית, שבלעדיה אין חיים של יצירה ואין יצירת חיים. לא במקרה מצאו בתורתו של מאיר את הגירסה: “משא דומה” – “משא רומי…” שלהבת המרד של בר כוכבא ורבי עקיבא, ליהטה תמיד בנפשו הקנתרנית; והוא, שהוסמך על ידי המורד במלכות יהודה בן בבא, נשא את ראשו הגאה ברמה, וכמוהו כרבותיו הגדולים לא הרכין את ראשו בפני שום אדם; קבל על עצמו גלות, ניעה ולא כניעה… ובארץ גלותו קרא לאנשי המקום בגאון: “אמרו לבני ארץ ישראל: הרי משיח שלכם!”

קו אופיני הוא בספורי העם על גבורת לוחמי טרויה, אצל כל אחד מגדולי הגבורים הקנאה לכבוד עצמו הוא הרגש הכביר ביותר, וכל צרכי האומה ותהלתה בטלים כשהיחיד רואה את עצמו נעלב ומקופח. כך נהג אליעזר בן הורקנוס השמותי, המנודה; כך עשה אלישע בן אבויה, ובדרך זו הלך גם ר' מאיר. הוא, ר' מאיר, שמרגלא בפיו: “כל מה דעביד רחמנא – לטב עביד”, את גאותו קנא, את אהבתו לא קנא. הוא, שרק גאולת עצמו ואישיותו היתה עיקר ויסוד במלחמת חייו, לא היה, אליבא דיעקב כהן, די גבר לגאול באשה את האשה, – את נשיותה, הנושה תמיד בגבר: “אל תנשני!” דומה כי כלפי אשתו נראה תמיד במידת הדין, באותו “שליש בהלכה” – השכל הקר והמנתח, ואילו את ה“שליש באגדה” ו“השליש במשל” – מדות האהבה והרחמים, הניח בבית המדרש. שני “שלישים” אלה מנפשו הגדולה, עיקר יצירתו שאבדה, קבל ממנו נורי תלמידו, והוא שלקח את לבה של ברוריה, שצמאה היתה לאגדת החיים ולמשלם הנאה, אותו קול האהבה מיער בראשית אשר קולו של אלהים שם צלול ביותר.

ד

יעקב כהן הוא ליריקן עדין נפש ונעים הגות גם באפיקה שלו, במקום שהחומר הקשה דורש יד תקיפה וקול ענות גבורה. את הבעיות החמורות ביותר ביצירותיו הדרמתיות הוא פותר בנחת ובנעימה לירית. לא בעצב מעצב המשורר את דמויותיו היפות! בת שירתו הקלילה אינה מתענה בחבלי לידה קשים, ורוח הכבדות של מלחמת הקיום אינה מכבידה על כנפי יצירתו. השניות שבאמת ובאהבה אינה מתעכבת; האמת תואמת לאהבה, וזיו איקונין של עולם המשורר מואר באור החסד אשר לנצח האהבה. חוט אחד, דק אבל חזק, נמשך מראשית יצירתו עד הנה; אך בהמשך הימים הקולות הליריים־האוריריים עלו בסולם השירה והגיעו למעלת סימפוניות רמות, והשירה המאוחרת בזמן, קבלה תגבורת רבה, תוספת מרובה על העיקר. כאז כן עתה – הדרור והחפש הם הסימנים העיקריים, הדומיננטיים, ביצירתו בכלל, ובמעשהו בשדה הדרמה בפרט.

“חפשי אני לנפשי באשר נוצרתי יצור אלהים על פני האדמה”, אומר שלמה המלך הצעיר בעלותו בכתף הר בדרכו לנוה השולמית; והוא שר ועולה בהימנון לטבע החפשי, הטוב והקל. קרבת השמים ושלום תכלתם נותנים לו כנפים, ורוחו שספגה בדידות וכבדות בארמון המלכים המבונה שיש וזהב וכל חשק שלמה, נעשית שוב קלה ונעימה ומרחפת על פני החיים, כאז, בימי ילדותו המאושרים.

למשמע דברים אלה מפי שלמה הצעיר, אנו נזכרים בדברי המשורר הצעיר בצליליו הקלילים והנעימים:

עַל הָהָר, רֹאשׁ הָהָר – שָׁם דְּרוֹר אֵין מְצָרִים!

וְנִמְשָׁכִים הַלְּבָבוֹת, הָעֵינַיִם נְשׂוּאוֹת;

וּמִתְפָּרְצוֹת לַחָפְשִׁי, חוֹדְרוֹת שְׁחָקִים הַתְּרוּעוֹת

– אָנוּ שָׁרִים!

אכן, תרועת מלך בשורות רעננות ומרננות אלה! ואנו יודעים עם קריאת הכתבים הדרמתיים של המשורר רב האיל, שלא אך תמול צעיר היה וקליל וכל הארץ לפניו צעירה ונאה, אלא שגם היום עוד “העדנה הראשונה” מעדנת ומענדת אותו, וכאז כן היום הוא ציר הגאולה ועצם מן הגאולה!… כי עודנו “שר ועולה”; ואנו, קוראיו ואוהביו הרבים, שרים ועולים עמו אל מרום הר היצירה, אל פסגת האהבה, אשר כל המגיע אליה – מגיע אל האדם.

א

מיטב שירו – הוכחת הכזב שבחיים ואפסותם. תכלית יצירתו – להפשיט את ההויה ולהציגה ערומה לעיני העולם כולו:

כָּל הַמְּאוֹרוֹת לוּ יַגִּיחוּ,

כְּלוּם יָבִיאוּ לְךָ תַּנְחוּמִים?

עוֹלָם כֻּלּוֹ עֵירֹם סְבִיבְךָ –

מִי יְכַסֶּה הַמַּעֲרוּמִים?

את קסמי החיים הבשומים, את אושר התקוה המשכר, היופי הענוג שבגעגועי האדם – אותם לא ידע מימיו. ובמה יתנחם? “אבן ילדה אותי”… וחשוף ועזוב כמוה צפה מפנים הויתו השוממה על סביביו הנסערים, ועיניו נשואות באלם היאוש אל אחיו – הערער בערבה והצללים המחרישים באימה:

כְּבָר הַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי עִם יוֹמִי הָאִלֵּם,

וּמְזִמַּת צֵל שׁוֹתֵק לֹא תָבִיא בִּי מֹרֶךְ;

כִּי יָרְדָה כְּבָר נַפְשִׁי עַד תַּכְלִית הַדְּמָמָה,

וּכְאַחַד הַצְּלָלִים אֶהֱלֹךְ גַּם אָנִי.

אבל את האזעקה הגדולה והמרה של אוררי יום לא זעק; גם את הבכי המזעזע, המטהר בשטפו את העכירות עם הערירות של הנשמה המעונה, לא הכיר. הוא רק גנח מלבו, וכל מהותו הפיוטית כמו נצטמצמה באנחה לשמה. ברם את היסורים לא היה מחבב, וגם לא הצדיק עליו את הדין… שכן כל ימיו התקומם לגורלו ותבע את עלבונו מן השמים, לא רצה להיות “צל תחת כנפי שחק עכור ביום ערפל”; וממעמקים קרא לאל־אור, לאלהים־חיים, ורק בעל כרחו חי את חייו הקשים והנוגים מאד; – הוית אדם־משורר נעזב ומושלך מאל ומאדם:

וְרָדַף אֶתְכֶם קוֹל חֲמָסִי:

לָמָּה הִשְׁלַכְתּוּנִי מֵעַל פְּנֵיכֶם?

לָמָּה לְזָר חֲשַׁבְתּוּנִי?

חבריו בני דורו, ביודעים ובלא יודעים, “שרו ועלו” לקראת אור החיים ונגינותיהם הגנוזות: ההרים, השחר, המולדת השבה לתחיה, רמזו להם באור חדש; והם הלכו עם “געגועיהם הגדולים בלבבם” אליהם – – – כל אחד הלך בשבילו המיוחד ושאל לנתיבות עולם מאוייו ולנוף תשוקתו, וכונת כולם להגיע אל אם הארחות – למשאת נפשה של האומה, אשר שתי עיניה נשואות מזרחה – לאור חדש מציון! רק הוא, המורה־המשורר העברי, פרש לבדו עם כאבו הנעכר לקרן זוית אפלה, התיחד עם כאבו כחיה פצועה, ותרעומת מרה בפיו:

אֲדֹנָי, מַה פָּעוּט עוֹלָמְךָ הַשָּׁפָל?!

וגם ברגעיו הגדולים ביותר לא ידע את ההעזה הנישאה; לא הלך בגדולות ולא שאף לאויר עליון. כבד ודלוח היה צערו, והוא לא זקקהו, לא סינן את יגונו ולא צינן את חרונו. על כן מורגש לפעמים טעם לפגם בחלק משיריו הראשונים, ניביו לא נאוים, ונעימות השיר מעורערת מיסודה. רוחו הקשה אינה מרחפת כי אם נדחפת כמתוך חדרי־אימה, לא לשון חשאים לצער – כי אם קול תאניה וטרוניה וקריאת תגר על הכל:

לוּ חָרוּל, לוּ חוֹחַ הָיִיתִי… לִפְעָמִים

גַּם לָמוֹ יְגֻנַּב שְׂחוֹק שַׁחַר…

הָהּ! הִכְלִים הַשֶּׁמֶשׁ אֶת יוֹמִי בַּיָּמִים:

גַּם מוֹתִי גַם חַיַּי לֹא זָכַר!

ב

השיר הקצר של יעקב לרנר לא היה לירי־אפיגרפי דיו בכדי להכניס את הקורא לפני ולפנים של אותה אוירה סודית העושה את השירה עם קריאה ראשונה לחידה, למשהו כמוס, הטעון ראיה נוספת ופתרון.

בשיריו הליריים, הראשונים, פשטן היה מדי ולא עלתה בידו לנסוך בשיר את מסך החן הנסתר של הפשטות הסמויה, הנעשית לחויה עמוקה במגע ראשון עם הקול והדברים של השורה הטובה; ברוב הדברים נדחה הרמז הדק מפני הזרם החזק, והסיוט בולע את הפיוט. מעט הוא הסתום והחתום בשיריו הקצרים; אף צל של עמעום ודמדום אין בהם איש “הנגלה” המעורטל היה בראשיתו, ורגיל היה להסביר את עצמו הסבר מלא, ריאלי, והיה מגיד את כל לבו לא כיוצר הנחבא אל כליו, כי אם כפרשן המוציא מן הכלים; יש ושירו הוא מעין תרגום לפני שהיה מקור.

אך מה שאינו בכלל סוד אינו בכלל הוד; והוא כתבלין שאינו מכוסה, המתפוגג מהר באויר המרובה. על כן יש ושירי לרנר הקצרים חסרים את העיקר – הטעם הגנוז, “האתכסיא”, זה הרמז־הרז האומר מעט ומשמר הרבה.

“אדברה וירוח לי” – עיקרון גדול בשירת הדוי של לרנר, דוי הפורץ מנפשו כוודוי כאוב ביותר. מגלה הוא את המסתורין שלו לעולם מבלי לבדוק אם יש לו שומע! גם בדידותו אינה ביחידות, בהצנע של התיחדות עם צערו: “מה טוב לי כי הפקר הנני!” – מכריז הוא בסיפוק של מעונה. “נפשי ליאוש הפקרתי…” משול הוא בעיניו כערער בערבה, המופקר להתעללות הרוחות הרעות… ישובו של עולם הוא לו ישימון אחד נורא, והוא תועה בו בלי הפסק ואינו מוצא מקום בו יסתתר ויחסה. רק צלו לפניו יהלך, ובצל עצמו אין מחסה ומסתור אין.

יודע המשורר הנכאב כי “סוד אדוני – הדממה, תוכה עם פתרונה”; ש“הדממה היא הגיג תבל…” אבל בשירו שולט הקול שאינו יפה לקסמים של השירה; משום כך בשירו האימרה מאמירה יותר מן הזמרה, ונגון נשמתו – לא תמיד הוא מגיע לנשמתנו באותה הצלילות ההופכת את יגון הזולת ליגוננו אנו.

ג

שירת היחיד של י. ל. אינה דורשת במופלא ממנה, ואין המשורר תוהה אלא על היום הרע, ההוה העכור. אין מחר לאוררי־יום! אמנם יש והוא “משתוקק לדעת מה מחר יולד”, אך לרציה לא־רצויה זאת הוא קורא: “מין תשוקה שפלה”.

יפה ההסתר למשוררים, שמניח הוא מקום לאילוזיה, שממדיה הם עולם ומלואו; ואילו הנגלה אינו יוצא לעולם מחוץ לתחום שלו, ואין בו יותר ממה שהעין רואה. כל מה שהרעיון מצטמצם יותר – יותר מפליג סודו! וגדולה ראיה מלגו שהיא מושכת את העולם פנימה והופכתו, כדוגמת האהבה, לאור גנוז. הפוליתאיזם המופלג של היונים הקטין את העולם והעמידו רק על אתונה, ואילו המונותיאיזם המצומצם של היהודים הרחיבו עד אין סוף; מפני שריכז בו את הרעיון היוצר של אלהים שאין מקום פנוי ממנו.

“האתגליא” המופרזת שבאופיו עשתה את לרנר לרוב למשורר מדבר, למדבר־שיר. וכל עוד שהוא עצמו לא עמד על כך – היה בעצם רק פרוזאיקן בחרוזים, ורק לעתים רחוקות הצליח לעבור על מדתו זו. יוצר שלא הגיע להכרת עצמו, שהיא הערכת עצמו, תועה דרך הוא, וסגולות רוחו הן לרוב בעוכריו. לרנר, כפי שנתגלה לנו אחר כך במיטב יצירותיו, משורר־מספר הוא, שהאפיקה היא תכונתו היסודית הבלעדית; אלא שארכו הימים והוא עצמו לא ידע מה הוא ומהי שירת חייו האמיתית! הלא כה דבריו לערער:

הֵן כָּרַתְנוּ בְּרִית שֶׁל אַחְוָה,

וְהַמִּדְבָּר – אָב לִשְׁנֵינוּ;

שְׁנֵינוּ תּוֹהִים וְלֹא נֵדַע

מָה אֲנַחְנוּ, מַה חַיֵּינוּ.

ועד שלא הכיר וידע “מה חייו” ולאן מועדון פני שירתו – עיקרי חיותו, לא הכירו בו גם אחרים ורישומו לא היה ניכר בשירת הדור. גם ביאליק וגם ברנר דקדקו עמו דוקא במקום התרפה של יצירתו, ולחצו בנקודה הרופסת ביותר שבה – אריכות, בכינות מופרזת, חוסר ריכוז, פרוזה במקום שירה, ולא קבלוהו כמות שהוא ולא הסבירו פנים לפני האימה שלו.

על אף התאניה ואניה שבשיריו – עניה שירתו באותו הדבר, בתבלין עז ויחיד זה, העושה את בכי הפרט לבכיו של כל אדם; חסר העיקר – צער העולם, הנצחי שבשירת אנוש על אדמות.

העני המרוד והירוד, היושב ביום סתו גשום בקצה הגשר ומבקש נדבה בקול מעורר רחמים, אינו מסמל את הצער המזוקק, תמצית יסורי האדם, כמו ציור על נושא זה מאת רמברנדט או יוסף ישראלס. המציאות צריכה לעלוי, לתיקון גדול בידי האמן היוצר, ורק על כנפי הדמיון העולה למעלה היא מגיעה להתנשאות ונעשית מעין דוגמה של מעלה, לשירת אמת, שתכליתה היא להפוך את הדברים החיצוניים לדברים פנימיים.

יעקב לרנר היה משורר מלידה, אך הודאי שביצירתו צריך היה לרקע מיוחד – לקרקע גידולה של הפואימה הרחבה, להויה שיש עמה עלילה של ממש וספור מעשה ריאלי; ואמנם באמצעות הפואימה הגיע למעלת משורר אמת.

וראה זה פרדוכס: הוא משיג את הצמצום רק מתוך רחבות, ורק בעמדו על קרקע מוצק, על האדמה הכבדה של הכפר, הוא נעשה קל וגמיש, ולירי ורך. קרוב קרוב לטבע, לחיי יום־יום, הוא נצב לפנינו במלוא שיעור קומתו. בשיר הקצר ארכן הוא, מסורבל, משורבב; ואילו בשירה הארוכה, רחבת השורות ורבת העמודים, במקום שהרקע הספורי הוא עיקר ויסוד, שם יוצר הוא את השורה המהוקצעת והמהודקת: שם ההתפשטות נהפכת להשתפכות, לזרימה אמוציונלית, לנגון טוב, וכמין סוד שעל מים רבים מרחף על פני השירה כולה.

בחמש הפואימות שלו – “הטחנה”, “תעלולים”, “בגויים”, “ביערי פולסיה”, ואחרון אחרון – “פיח־פיח” (מסע ברכבת), הקורא נישא עם המשורר על כנפי השירה ולא נגרר אחריו, כמו בחלק ניכר של שיריו הליריים. יד אמונה של אמן מוליכה אותו בדרך; החרוזים אחוזים וארוזים בלי רפיון, העלילה קלילה ומרתקת, תמונה רודפת תמונה ורעיון מוליד רעיון, ואפילו שעמומו מענין. המגע עם הטבע – היער, השדה, המים, האנשים ומלאכתם, הילדים ותעלוליהם, משיב לו את הטבעיות שבשירה, את האמת שביגון, והעיקר – את חרותו הנפשית. כאילו הרפתה ממנו הכפיה בבת־אחת, וגם בכיתו בכי טוב ומטהר הוא. מעתה אין הוא נשמע אלא לחוקי היצירה בלבד, לצו השירה האמיתית, שדרכיה דרכי נועם ותואם.

והרוצה להכיר את יעקב לרנר המשורר האמן – ילך אצל הפואימות הללו, שמלבד “פיח־פיח”, יצירתו האחרונה והמשובחת ביותר, כולן שאובות ממקור ילדותו בכפר של הגויים, ומשם ייקרה לו המשורר המחונן בכל יקרו וערכו. לא שירתו הסוביקטיבית מעמידה אותנו על דמותו האמיתית, כי אם דוקא זו האוביקטיבית, כלומר: שהיתה לאוביקטיבית בכוח היצירה, באשר הצליח האמן לעשותה לנחלת הרבים כעשות העץ את פריו, שהוא חלק ממנו וחלוק ממנו כאחד.

ואמנם אין לרנר נכר בכוסו – כוס היגונים; ולא בכעסו – כעס־אין־אונים, אלא בכיסוּיוֹ – באתכסיא שבו, ביסוד־סוד האגדה והמעשיה מזכרונות הילדות. ורק כשהוא משמש בבת־קול של הדברים החיצוניים לכאורה, רוח השירה מדברת מתוך חזונו; וכשהוא מפסיק מהרהוריו הרעים על עצמו ועל העולם שבלבו, – מיד רוחו הקשה מסתלקת, ואז הוא יודע גם את בטיחות השמחה עם בדיחות הדעת; ויש ויפקדנו גם שמץ הומור רך, מנחם ומרחם כרוח בוקר, וזה נוסך מעט תקוה של אושר על פני המשורר המעונים, שלא ידע נחת מימיו. ובשעה זו איזו מזיגה נאה והבנה עמוקה בינו ובין העולם! חרוזיו קלים וחינניים, שורותיו מצהירות ונוחות, ומלמול להם כמו לגלגי פלגים פזיזים עם ראשית אביב:

וְצוֹלְלִים בִּקְסָמִים שֶׁל אֹפֶל וָזִיו –

שְׁנֵי לִבּוֹת נִתְמַזְּגוּ בְּלִי אֹמֶר וָנִיב.

הַפְּסַנְתֵּר מְהַרְהֵר וּמוֹנֶה בַּחֲלוֹם

הַנְּגִינוֹת שֶׁנִּגֵּן מֵאָז עַד הַיוֹם.

בעולם הרוחות, המספרות על ימי הילדות שהתנגנה בנפשו בנגון עמוק משלו, התגלה לנו לרנר בפנים חדשות… כמה ידע להחיות את הדומם ולדובב את העבר, שחי בקרבו תמיד ורן בו כמעין נובע במסתרים. אמנם גם כאן, באחדות הזאת של מראות הילדות, שולט חק הפילוג שבעצבון החיים, שוררת הפסימיות הגורלית שהיתה מושרשת במעמקי הנשמה הלרנרית, אף פה רוח הצער ויגון ההויה האנושית מחיה את הכל; אלא שכאן היאוש, “שבת־היאוש”, הוא אנושי מאד, אוניברסלי, בחינת “הגזרה” הקדומה, שאין ממנה מנוס:

שָׁט אֲנִי וּמְגַמָּה נִדְחָה

שָׂא, הַמַּסָּע, חַיַּי אִתְּךָ!

זְרֵה לַתֹּהוּ אֶת גּוֹרָלִי

אוֹ בַּיְקוּם אֲחִיזָה מְצָא לִי.

ואמנם במסע אל ארץ הזכרונות מצא אחיזה ביקום, והוא שהקימו וקימו כמשורר־אמן עד היום.

ד

קמעה קמעה, כעלות השחר בבוקר עבות, הפציעה לאטה שירתו, עד שהתגברה והגיעה לצית שמיה; דמדמה ועמעמה הרבה עד שנכנסה לפני ולפנים להיכל השיר.

אין לך משורר בן דורו שמרובות המעלות והמורדות ביצירתו כמו אצל י. לרנר. אין לנו אלא לקרא בספר “כל שירי יעקב לרנר” בהוצאת אגודת הסופרים, שנת הת“ש, ולעקוב אחרי נתינתם הכרונולוגית של השירים לפי סדר זמנם, ונראה מה מרובות העקומות בדרך התפתחותו. ישנם שירים שנכתבו בתרע”ז והם פחותים כמעלה מאלה שנוצרו בתרס"ו, והחסרון הוא אורגאני, לאמור: לא הרעיון הוא קטן, או הבחינה המוזיקאלית פגומה – כמקרה הזה יקרה גם לגדולים וטובים… אלא יכולת הכתיבה והסיגול האמנותי כשלעצמם לקויים, – דברים שמחויב היה כבר לדעת אחרי שנות נסיון לא מעטות של עיסוק במלאכת הכתיבה והתמחות בה. אבל הוא למד מעט מנסיונו הפרטי ולא ראה את סיגי עצמו. שיריו, ואפילו החלשים ביותר, נולדו כולם ממעמקי כאבו, ושום אמצעי עשייה וחקוי לא חלו בהם. הוא לא כתב לפי סממנים ידועים של איזו אסכולה שהיא, זו היודעת לסגל לעצמה גינוני כתיבה מבחינה חיצונית, והמכסה על פגמי יופי בצבעים ססגוניים שאולים. לא! הוא היה מקורי לפי דרכו, והוא צעק חוצה את מר גורלו, ובכה ושר בלי “חכמות”; ודוקא זה מהווה טעם לפגם בחלק משיריו הגלויים והחשופים כפצע בבשר החי.

תמים היה עם יגונו וחרונו, והדוגמה לכך “שיר ערש”, – זה שיר הארס לדור הבא, והוא אבי־אבות כל שירי הפגעים אשר שר המשורר־האב ליוצא חלציו:

אֲיַשֶּׁנְךָ בִּנְגִינָתִי חִדְלַת־עֹז כָּל כָּךָ:

אֵבְךְּ וַאֲבַכֶּה אֶת הַחַיִּים שֶׁנָּפַחְתּי בָּךְ,

מִדֵּי דַּבְּרִי בְּחַיֶּיךָ לִבִּי הוֹמֶה לִי:

אִם אֶת חַיַּי אַתָּה יוֹרֵשׁ, אוֹי לְךָ יוֹרְשִׁי, בְּנִי!

אִם מַחֲשַׁכֵּי לֵב וְרוּחַ מַנְחִיל דּוֹר לְדוֹר –

מַה לְּךָ קַוּוֹת פֹּה זוּלָתִי שְׁחוֹר מִנִּי שְׁחוֹר?

כִּי מִנְּגָעִים רֻקַּם לִבְּךָ וּמִגְּנִיחוֹת, בְּנִי.

יש אשר פשטות המחשבה וטבעיות ההבעה גובלת אצלו עם התמימות הנצחית של היצירה העממית הפרימיטיבית! ומשום כך אין לבקש אצלו בקורת עצמית והתפתחות מודרגת של מעלות שירה הבנויות שכבות שכבות ורבדים רבדים חצובים במעמקים, כמו אצל משוררים אחרים, שאפשר לבדוק אותם לאורם הם, ולתהות על קנקנם, אגב אמת מידה מקבילה ומשיכת קו בין ראשית יצירתם ואחריתה.

פרוצס היצירה של י. ל. הוא תהליך של התבססות תמידית, של סילוק הפרעות ומכשולים שצצו תמיד מחדש; כמו אנוס היה תמיד להתחיל מדי פעם מחדש ולבנות ולהתקין עצמו מהתחלה. היה זה, כפי שאנו רואים ממהלך שיריו, תהליך קשה של התהוות אטית שיש בה משום בריאה חדשה, וזו היתה תלויה בעיקרה בהתגברות בלתי פוסקת.

על כן כה תדירות ההפתעות בהוויתו הפיוטית, ושגורות כה החזרות במוטיבים ובסגנון ובביטויים; ועל אף החזרה בשנת תרע“ה למוטיב של תרס”ח, לא עלתה בידו לתת גאולה לרעיון אחד שתבע את תיקונו ביצירה מלפני שבע שנים, – החומר ביד היוצר לא נעשה כלי חדש ומשופר יותר מקודמו שלא הצליח.

ה

לבגרות מלאה של הבעה וצורה הרמוניות זכה בשירו המושלם – “עם מנחת ערב”. נתקיים בו דבר הנביא זכריה: “והיה לעת ערב והיה אור”. אכן, זרח לו אור השיר האמיתי עם מנחת־מנוחת ערבו, בערוב יומו, כשנה לפני מותו.

שירת לרנר ודויית היא מיסודה, ברם שיר זה הוא ודוי־הודויים אשר לגורלו הדווי.

כבר בשורה הראשונה אנו נצמדים אל האני המעונה של המשורר, שהפעם הוא משוחרר לגמרי מן הפסימיזם המיזנטרופי ששוב אין אחריו ולא־כלום, והוא חושך ולא אור… המשורר מדבר אלינו כאן מספירה גבוהה של אויר עליון, זה האויר המאביר, הדק, המואר באור פנימי, התוהה כביכול על עצמו, ומשיב עלינו רוח בינה צרופה ושכל צלול, וכולו הקשבה מתוחה ושוועה מתאפקת. שירה זו היא מזיגה מזוקקת של קובלנה חרישית וצדוק־הדין נוקב, והיא ממין השתיקה המידברת, שלשוננו העברית המצויינת בצירופיה הפלסטיים־פילוסופיים, מכנה בשם “קול דממה דקה”, או יותר מפורש וברור: “דממה וקול אשמע”. דוק של אור צח, של נוגה־לא־מכאן, חופף על השיר כולו, והמשורר המדבר בו נעשה מעין דובר בנו. בשכיבתו זו הדמומה, המהורהרת, הוא נראה לנו כקרבן מנחה, – עולת התמיד של בין הערביים, עקוד על יקוד של מזבח בלתי־נראה.

כל ימיו השתפל־התפלש בארץ לא לו, התהלך באויר של מטה, וקולו נשמע כצעקה משונקת העולה ממרתפיהם העמוקים והחשוכים של כל החלומות הרעים, המפרכסים בקרקע הנשמה ואינם יכולים לצאת, ושומע אין להם גם מאת החולם עצמו…

חֲלוֹם קְשֵׁה־לֵיל אֲנִי

בִּדְמִי צָהֳרֵי יוֹם;

אֲנִי לִי – מִדְבַּר־אִי

וְכָל הַיֵשׁ תְּהוֹם.

ובתהום זו התלבטה נפשו כל ימיו. בכנפים שמוטות כשל צפור שבויה חולה, הידסה בת־שירתו מזוית לזוית, ומצל אל צל, תוך צפצוף חלושה: פתחו לי השער! – והשער הנעול לא נפתח לו… והנה עם ערב, בעת נעילת כל השערים, נפתח אחד השערים לפניו, שער צר, והוא נקרא לבוא פנימה… כנפי שירתו נתפרשו לפתע פתאום כמפרש שמוט בהריחו משב רוח חיה. קולו נעור וחזק, והנגון הטוב, הנוגה, התנגן מאליו בלבו, כי נגע רוח האחרית בכנור נשמתו הבוכה.

– – – וְהִנֵּה לִמְרַאֲשׁוֹתַי כְּרוּב הַשְּׁקִיעָה,

וַיּוֹפַע חֵן אַרְגָּמָן עַל הַקִּיר;

וְחַדְרֵי נַפְשִׁי מָלְאוּ חֶרְדַּת כְּמִיהָה

כְּחֶרְדַּת בֵּית אֲדֹנָי לִפְנֵי הַשִּׁיר…

ודוק: גם כאן עודנו רואה עצמו במדרגה של בטרם־כול, במצב של “לפני”… ואל חדרי נפשו חדרה רק הכמיהה האילמת לשירה, והוא יותר מושר משר! כמוהו כאור השקיעה, שהוא רק נוגה־נגד ולא עיצומו של אור. סוף סוף זכה להתנשאות זו שאותה ביקש ולה נכסף כל ימיו. נמצא הפתרון לחלום־לא־הגוי, והפעם נתן לנו את כל לבו, וגם לקח את לבנו כולו.

וַאֲנִי מִכְּלוֹת אֶל גִּיל הָאוֹר הַטָּהוֹר

נֶחֱלֵיתִי נֶצַח וְכָל מְאֹדִי דַוָּי:

עַל מָה בְּלִי חֶדְוַת־אוֹר נִבְרֵאתִי מָאוֹר,

הָקְדַשְׁתִּי נָבִיא – וּבְלִי דְבַר אֲדֹנָי?

ברם בשיר זה נפתח פיו של “אלם־הפה”, הוא הביע את עצמו במפולש ובמפורש “בתחנון עצב רך כתפלת צום!” וכך היתה אמת חיים עמוקה ונכאבת לאמנות נאמנה מאד, והצמאון לדבר אדוני, לשירה גדולה, להויה ולחויה של יצירה מושלמת.

ו

המשורר והמורה יעקב לרנר חי ופעל בתקופה הרת נצורות וגדולות לעם היהודי בתפוצות הגולה, תקופת התחיה הלאומית בגולה והבנין בארץ היתה בעיצומה; על פרשת דרכי ההוה האבלות נפגשו עבר ועתיד של אומה עתיקה שהתעוררה לחיים חדשים. “היתה רוח אחרת מסביב”… הלבבות התעוררו כמו מתרדמה ממושכת, פעמי הגאולה הפעימו והדריכו את העם ליום גדולות, כחות הגזע הגנוזים בתחתית נשמתו נתפקחו ונתחשלו מעצם התקוות הגדולות שתלה העם בעצמו עם החילו לפקח מעליו את גל הגלות החשוכה. טובי האומה התקוממו נגד חניטת הדורות וטחינת התורות שלמדו את מחכי המשיח המתמהמה להיות סבלנים כמוהו, ולחכות לו בכל־יום שיבוא! קם דור חדש אשר ידע את עצמו והוא דרש מעצמו גאולת היום, במקום “גאולת מחר…” ה“אני מאמין” של הדור הזה היה האמונה בכחו ואמונה בעם ישראל החי, זה האוהב, הפועל ועושה הכל היום למען המחר – העתיד! ואת האמונה הישנה־החדשה הזאת הביע מאין כמוהו המשורר הצעיר שאול טשרניחובסקי:

יִחְיֶה, יֶאֱהַב, יִפְעַל, יַעַשׂ,

דּוֹר בָּאָרֶץ אָמְנָם חָי,

לֹא בֶּעָתִיד – בַּשָּׁמַיִם,

חַיֵּי־רוּחַ לוֹ אֵין דָּי.

והמנצחת על כל התכונה הרבה הזאת היתה הספרות העברית החדשה עם חיים נחמן ביאליק בראשה! רק אחד לא לקח חבל בשירת חבל המשוררים החדשים – יעקב לרנר. הוא העמיד את עצמו כאילו מחוץ למחנה, ושקע בעולמו הקטן וביסוריו הגדולים.

מִי יִתֵּן לִי דְמָמָה וְלַיְלָה מֵחָזוֹן

וְאֶעֶזְבָה אֶת רָגְזִי וּבִכְיִי וּבָשְׁתִּי;

אַשְׁקִיעָה מַעְיָנַי בְּתוֹהוּ־לֹא־שָׂשׂוֹן

וְאֶהְגֶּה אַךְ שְׂרִידַת קִינוֹתַי: “נוֹאָשְׁתִּי!”

הוא לא היה צופה לבית ישראל החרב בגולה, ולא הלך אחריו לבנות את ביתו בארצו. גם את ירמיהו הנביא הוא מתאר כאיש הגורל הפרטי, שדבר אין לו עוד עם עמו האומלל… ירמיהו של לרנר רואה רק את חייו ואת גורלו הוא, ואין הוא הולך עם הגולה אלא “מאחרי הגולה”; והוא שם בפי הנביא את הדברים המרים והנואשים האלה:

הוֹי גּוֹלִים, עֲמֹדוּ! לֹא אוֹסִיף אַדְאִיבְכֶם:

הִשְׁלַמְתִּי אֶת חֻקִּי וְעַתָּה דַלּוֹתִי.

רְאוּ, אֲנִי גוֹלֶה בְּנָתִיב לֹא נְתִיבְכֶם

וּכְשׁכְּלִי אֶת חַיַּי אֲשַׁכֵּל אֶת מוֹתִי…

“די! נביא החרבן לא יהיה נביא הגאולה!” – קוראת באזניו קאת המדבר. בלבו הנשבר אין עוד מקום לתפלה חדשה ולא לשירה חדשה. תקוותיו היו לאפר, ו“עיניו שחשכו לא תראינה את חזון תור הזהב שחזו חוזי עולם לפניו”.

ברם, לא כך ראתה האגדה התלמודית צמאת הגאולה הקרובה את ירמיהו שלה. לפיה נביא החרבן הוא הוא נביא הבנין, שכן “ביום שנחרב בית המקדש נולד הגואל, ומנחם שמו”. בבשורת תחית העם והארץ “במהרה בימינו”, חותמת האגדה המשובחת, זו “עינוגו של מקרא”, את חזונו של הנביא המקונן והמתרונן הגדול.

ירמיהו שבחזות המשורר יעקב לרנר, לא נתן את צוארו בקולרין יחד עם הגולים השלולים; דמותו הקודרת והנואשת אינה אלא תמונת עצמו של משורר היאוש והתוהו, והוא הלא ידע רק את המלה האמולה האחת: “נואשתי!”

לִבִּי, לִבִּי, עַל מַזָּלוֹ שֶׁל הַדּוֹר הַבָּא:

דּוֹר־שִׁמָּמוֹן, תְּקוּפַת יֵאוּשׁ אֶרְאֶה בַּעֲלִיל,

וּבַחַיִּים אֵין נֶחָמָה, אֵין אַף קוֹרְטוֹב גִּיל,

ז

רוח מסתורין של שבת שחורה, “שבת־יאוש”, מרחפת על פני הפואימה האחרונה של לרנר “פיח־פיח”, והוא הרוח החיה באופנים של “הרכבת”, שהמשורר חסר המנוחה והישע יוצא בה למסע חייו האחרון.

דרך אשנב הרכבת הדוהרת־סוערת בתוהו־לא־דרך, הוא משקיף על נוף־תבל הסגרירי־ערירי, ומכל מראות הטבע ושלל צבעיו הוא רואה רק גוון אחד ומיוחד: “פיח־פיח”!… גם ההשגה הקוסמית של לרנר אגוצנטרית היא, מוגבלת ומקופלת בצעיף שחור־אבל כולל, ופני היקום טבועים במטבע נפשו, שרק צד אחד לו: פנים־של־אימה! גורל אחד זעום למסע הברזל, לנחש הבריח העיקל, ולאדם הנוסע בתוכו, הנישא כמו על כנפי רוח שחורות לכל הרוחות! שניהם, האדם ורכבו, דלים וריקים מתוכם, והם מין רודפים־נרדפים בגוף אחד, ושניהם נוסעים־נסים משממון ימיהם, ומחוז חפצם היא בריחה מימי אין־חפץ לארץ לא־ארץ: “נס אני משממון ימי, / ולא אדע אן פעמי”.

הרכבת והנוסע יצאו, כביכול, אל הפקר העולם במטרה אחת; ותכליתה של אכספידיציה משונה זו היא: לגלות במשותף את ציר העצבון בצער העולם. “עצב ברזל” עם “תרעומת אל עתיקה”, מעצבים את דמות העולם על כל יקומו ומומו; אין חלום טוב ואין מחשבה פוריה לנוף הדממה העמוקה, אין כל דבר אשר שם ודמות לו תחת השמים האפורים האלה. רק מעטה יגונים שומם פרוש על הכל, והוא חזון הכל וחזות הכל, ואין עוד.

פִּיחַ־פִּיחַ… טָשׁ אָנֹכִי

קַל וָדַל וְרֵיק מִתּוֹכִי,

הֶפְקֵר, הֶפְקֵר – אֵין כָּל רָעָה:

מַה לִּי יֹאבַד אוֹ אֶמְצָאָה?

תְּנוּנִי אַךְ מִפְּנִים שִׁמְמוֹתַי

לִהְיוֹת צוֹפֶה עַל סְבִיבוֹתָי.

תשע פעמים חוזר המשורר המסוער על המוטיב “פיח־פיח”… כל העולם מלא אבק ואפר ופיח כבשן… ובצפותו על סביביו הוא רואה את “הנחש הקדמוני” מגיח לקראתו מכל השבילים והדרכים; הוא בורח מפניו, ואילו הנחש־הבריח, – הטכניקה המודרנית, רוקדת כנגדו ומזעזעת את הארץ תחתיו.

לפי האגדה התלמודית נוצר הנחש להיות שמש גדול לעולם, אלא שבעטיו של החטא נתקלל, והיועץ נהפך לרועץ. וכל מקום שנחש זה הולך האדמה רועדת תחתיו וכל היקום אומר בתמיהה: מהו זה?

המשורר מפגיש את “חית הברזל” המשתוללת על פני האדמה המזועזעת עם “הטחנה” השקטה, מעשה ידי האדם הכשר; הרכבת הגאיונה הרעשנית עוברת עליה ביעף ובדחף, ברוץ־גלגלים דורס והורס, מדלגת עליה בבוז ורואה אותה כאילו אינה; כי מה ערך לטחנת־רוח בעלת כנפי עץ סובבות לאטן, לעומת התנין הגדול, הבורק ושורק וחורק כאלפי רוחות רעות והמון מרעין בישין?!

– סוּרוּ, סוּרוּ, דֶּרֶךְ פַּנּוּ!

חוֹחַ נִרְדָּם הֵקִיץ: – מַנּוּ?

וּבְחִפָּזוֹן וְחַלְחָלָה

קָם וַיִּבְרַח הָלְאָה, הָלְאָה – – –

הטחנה החמודה, העושה את מעשיה בהשקט ובביטחה כמו מימים מקדם, בטרם היות הקיטור והקטר, ורק הרוח והמים הניעו את הגלגלים והכנפים של הטחנות בארץ – – – פניה התמימים והישרים הולכים אחרי הנחש הבריח והמצריח, מביטים בו בתימהון, ובלעג כבוש: מה הרעש, והחפזון המשוגע הזה למה?

וְלַטַּחֲנָה תְמִיהָה אַחַת:

מַה הַסְּאוֹן וּמַה הַפַּחַז?

בִּינוּ לִי: הֲבֵל הֲבָלִים

גַּם הָאוֹר וְגַם הַצְּלָּלִים!

הַכֹּל צָפוּי לִי וְנוֹדָע;

יֵשׁ יַד נֵצַח, הִיא הָרוֹדָה:

הִיא הַמְּנִיעָה גְלִיל חַיֵּינוּ,

הִיא הַדּוֹחָה צֵל יָמֵינוּ

הִיא עַל צַוָּאר תִּרְדְּפֵנוּ

כִּי נַגְבִּיהָה אוֹ נַשְׁפִּילָה,

נֵט יָמִינָה אוֹ נַשְׂמְאִילָה,

אוֹ אִם יֵשׁ וּזְעֵיר נָנוּחַ –

הֵן כָּל זֹאת אַךְ שְׁרִירוּת רוּחַ.

הקטר, כוח הטכניקה המודרנית, סמל התקיפות והחריפות של המעשה הממונע; ברעש וברעם דרכו, וקולו קול נגידים מלא גאוה וחוצפה… ואילו הטחנה הפשוטה דבריה בנחת נשמעים, כמוה כחכמה הקדומה, שזמנה ברשותה, שהלכה לאטה ותמיד הגיעה בעתה.

והמשורר מכריע את הכף לטובת “הטחנה” חלום ילדותו. בקטר הוא רואה את הרובוט־הגולם הגורר את האדם להפקר העולם, שבעטיו קם המעשה על עושהו, ובכוח השם המפריש רעל ומות לישובו של עולם הוא אומר לטרוד את האדם מן העולם. האדם מאמין שעל ידי פלאי הטכניקה הוא מתקדם וצועד קדימה בצעדי ענק, ובאמת אינו אלא נסוג אחור:

פִּיחַ־פִּיחַ… יָצְאָה שְׁרִיקָה

וַתִּתְגַּלְגֵּל עַד הַרְחִיקָהּ;

כְּפָר וּשְׁבִיל וּדְמוּת קְדוֹרַנִּית –

הַכֹּל נִסְחַף אֲחוֹרַנִּית – – –

ח

יעקב לרנר היה הראשון והיחיד במשוררים העברים בדורו שנגש לערפל המאוים הזה – הטכניקה החדשה, מעשה הקיטור והגלגל המותנע, וראה בה את נחש הברזל הארסי, המפלצת העתידה להחיש את קץ הציביליזציה האנושית, – קץ כל רוח… חית־אחרית זו “כל קרביה בה נפתלים…” ודרך ישרה ומעגלי־יושר והליכות־נועם זרים לרוחה הקודחת, הטסה ומקפלת מילי מילין תחתיה.

המכונה המבוהלת, מרב פחזות ומרב מהירות אינה מתוקנת להסתכל בדברים שבדלת־אמותיה, והיא שוכחת את הפכים הקטנים, שהם לרוב העיקרים הגדולים של החיים, מעבר לאדם הטוב, השרוי בצל ובדממה; והמשורר הבודד, הנעזב והנשכח בעלטה, קובל:

לִבִּי לִבִּי לַנְּשְׁכָּחִים

בֵּין הַקּוֹצִים וְהַחֲוָחִים

וּבְכָל עַרְבַת־דְּמִי בּוֹדֵדָה:

אוּלַי אֶמְצָא אֶת לֹא אֵדָע

שֵׁם וּדְמוּת לוֹ תַחַת שָׁמַי,

וְהוּא אַךְ הוּא חֲזוֹן כָּל יָמַי.

עד לרנר לא תפסה כמעט הטכניקה ומעשי המוכני מקום בשירה העברית, ולא הושם לב לטכנולוגיה ההולכת וכובשת את העולם בצעדי ענק־רובוט, שבדרך הליכתו ירמוס את ענות הדשא ויקדיר את עין הארץ הרואה ויעשנה לעין רעה ולאין:

פִּיחַ־פִּיחַ… מָה אוֹחִילָה?

כֹּבֶד אֶבֶן סָתַם תְּפִלָּה,

רֹגֶז קַר נָשַׁנִּי קְלָלָה –

שָׂא, הַמַּסָּע, הָלְאָה, הָלְאָה…

זְרֵנִי, זְרֵה מִדְּחִי אֶל דֶּחִי –

חַפֶץ־מָה בִּי נָע וַיֶּחִי…

מִי יִתְּנֵנִי אַפְסֵי אָרֶץ,

שְׂמֹאל וְיָמִין אֶפְרֹץ פָּרֶץ,

אָנַע כָּל הַיְקוּם בַּנָּפָה,

עַד לִי יֻגַּד מָה אֶשְׁאָפָה…

אבל הפיח־פיח החשיך את העולם, והלאה את נפש המשורר השואפת אור ואויר עליון – חיי נשמה טהורים, שדבר אין להם עם זו “הפחזות הנבערה”, המביאה מהומה לעולם ו“שבת־יאוש לנשמה”. זלמן שניאור, משורר הכרכים הגדולים, אף הוא התריע על האנדרולומוסיה המסוכנת העומדת להציף את העולם במבול של עשן וקיטור: “וגועו מחסן אור ואויר, בחומות העיר האטומות; / ועזבו אחריהם רק שלדים, / וחרבות־של־כּלַאִים עגומות”… אבל הוא הקיף את מפעלי הטכניקה הגדולה בענני כבוד של מראות נוף מרהיבים, בצלילים וצבעים מפליאים, והשתכר והשכיר אחרים מן הגבוה ומן הנמוך בטבע – משיא ההרים ומעומק העמקים, ועינו ואזנו הפקוחות והדרוכות לזינוק כאריה, חדרו עד לפני ולפנים של הרבדים והדברים, ואילו הדבר כמות שהוא, כפשוטו, לא נראה משפעת הסמלים והרעיונות הפילוסופיים. העושר הרב של שניאור לא העמידנו על הבחינה המעשית, על המציאות הערומה של אותה “חית הברזל” המגמאה ארץ, והיא, בתאות התופת העצורה בה, הופכת את כל היקום לגיהנום של מטה, ובעטיה רד לעולם ליל מצרים; ו“מארץ עד שמים, ומאפס עד לאפס – מבול שחור כשחור הזפת”.

כוחו של יעקב לרנר לא היה ככוחו של ענק השירה, שניאור; אבל רק הוא, לרנר המקופח והנשכח כמעט, השמיע לנו בשירו האחרון “פיח־פיח”, שלא זכה לראותו בדפוס, את בת־קול האפוקליפסה, את מוראי אחרית הימים שבחזון הסיבילות עם בוא “יום הדין הגדול”: ביום ההוא “גלגלי המכונה ישביתו את לבב ההויה ועמדו גלגלי הבריאה… / וחזר העולם לתוהו וצלל בחלומות הגויעה… / מאורות השמים יכבו ותחומי הזמנים יבטלו!” (בהמיר ארץ). ומעין זה, ועוד יותר מזה, אנו קוראים בחזון הסיבילות:

אַךְ יֵשׁ יוֹם וְיִזְרְמוּ אֵשׁ לוֹהֵט עָבֵי שַׁחַק.

לֹא תִקְטֹף עוֹד זְרוֹעַ גֶּבֶר מְלִילוֹת שְׂדֵי חֶמֶד,

תֵּשַׁם אֲדָמָה, לֹא תֵחָרֵשׁ וְלֹא תִזָּרֵעַ.

תפיסת העולם של לרנר היא תפיסה יהודית מובהקת: – גלגלי המכונה הם גלגולו של השטן המשחית; שכן רק מעשי אלהים עשויים בחכמה הטובה: “ד' בחכמה יסד ארץ…” “מה רבו מעשיך, ד', כולם בחכמה עשית!” לאמר: רק הבריאה כמות שהיא טובה היא, והבא לשנות ממנהג העולם – הוא ממבלי העולם. ומכאן השקפת חז“ל שעולמו של הקב”ה בטוב נדון… אך בבוא האדם, החכם להרע, לתקן את מעשי האלהים אינו אלא מקלקל, והוא נעשה שותפו של השטן המתחרה בבורא. סופו של שלמה המלך, יוצר המנגנון המופלא של “הכסא” היה שהוא גופו נפל בידי אשמדאי, הושלך ממרום כסאו לקצוי עולם, ואשמדאי תפס את מקומו וישב עליו בערמה ובמרמה.

בתבונתו הרחבה נעשה האדם עוזר לרהב, ולבסוף גם שחח תחתיו…

מִן הַיְשִׁימָה הַמְפֻלָּשָׁה

רָז לִי הֻגַּד, חָזוּת קָשָׁה:

הִנֵּה שָׁם מֵאַפְסֵי זַעַף

חֶרֶשׁ יָצָא אֶחָד רַהַב

סְתוּם עֵינַיִם, כְּסוּי עֲרָפֶל

וְדִמְיוֹנוֹ – זְמָם אָפֵל.

חֶרֶשׁ פָּתַח דַּלְתוֹת תֹּהוּ

רָמַז דֹּם לִצְלָלִים: בֹּאוּ!

צֵל לְצֵל – וְאָתָא לָיְלָה (“פיח־פיח…”)

ט

זה לעומת זה עשה לרנר את שירתו: הסטטיקה של הטחנה הפרימיטיבית מכאן, והדינמיקה של הקטר מכאן! ההליכה לאט והדריכה בעוז אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, ואחת מהן בעל כרחה מפנה דרך לצרתה. הקטר הזועם פולט פיח ומצריח: “דורך עוז ושואף חמה / דרך גיא ודרך שדמה / דורך עוז ושורק שריקה / עד לאפסי כל הבקעה: / סורו, סורו, דרך פנו!” ולעומתו – “הנה טחנה, בת־גפים / חגה חוג בעצלתים / כמחשבת ומודדת: / אחת רום ואחת רדת, / וכזקנה המזהירה: / אין לבלבל את הספירה!”.

אבל מדרכה של הרוח הרעה לפגום בספירה ולבלבלה… עם הופעתה הפתאומית של אותה רכבת כמו נפתחה הגהנום לרגליה־גלגליה, המאורות לקו והשכינה באה במסתרים. יצר השניות שהיה סוכן בו מאז מעשה ילדותו – הטחנה, בא על סיפוקו המלא ביצירת הניגודים שלו – ב“פיח־פיח”… שהיא האחרונה וגם השלמה ביותר במעשה בגרותו. סוף־סוף “מצא שם ודמות לו תחת שמיו, והוא אך הוא חזון כל ימיו!” כמו קפצה הדרך לקראתו ורוח היצירה הושיטה לו בקנה את אותה ההרמוניה, שיסודה בנגודים המתאחדים בסופם. בבת־אחת הגיע למטרתו, למלוא אונו ורונו; ולולא הקדימהו המות, היה מוצא בודאי את הדרך לשירת הדור ולאידיאלי התחיה הלאומית, והיה משתחרר לחלוטין מן האימה והאנדרולמוסיה שבנפשו המעונה.

ומפליא הדבר: דוקא הוא, שהיו מונים אותו בחוסר מוזיקליות ובריתמוס לקוי ומרושל, נתן לשירה העברית החדשה את הפואימה המוסיקאלית ביותר, יצירה השופעת כולה צלילים צלולים וריתמיקה שקולה וחסונה, ו“הרעיון המוזיקאלי”, שהוא לדעת תומס קרלייל עיקר השירה, הגיע בשיר זה לשיא ההבעה המשוכללת מבחינת התוכן והצורה. הוא הצליח לצרף שורה לשורה ובית לבית ופרק לפרק לבנין פיוטי שלם, ומחומר פרוזאי מובהק יצר אחת השורות הליריות־הגוּתיות ביותר! הוא הראשון אצלנו שהכניס את הקצב הריתמי הנמרץ של תקופת “עצב הברזל” לדמה של השירה העברית הכבד במקצת; כמו פילס לפניה נתיבים מוצקים, והעלה על פסי פלדה נוצצים את המלה העברית היצוקה, המעוגלת, והריצה כמו על סרט נע במסלול ישר וחלק הנמשך לאפסי מרחקים סודיים. הקורא רץ בשורות המתנגנות האלה ואינו מתעכב אף לרגע בדרך הקופצת לקראתו:

אוֹן וּסְאוֹן וְעַפְרוֹת רֶשֶׁף

שְׁרִיקַת חִיל עַד אַפְסֵי נֶשֶׁף:

"בְּרַח, הַלֵּיל, הָאֹפֶל, גּוּרָה!

תַּאֲוַת תֹּפֶת בִּי עֲצוּרָה,

גֵּץ לְגֵץ – וְאָתָא נוּרָא!

בְּרַח וּפַנֵּה לִי מֶרְחַקִּים,

פֶּן אֶשְׁאָפְךְ, שַׂר־מַחֲשַׁכִּים

פֶּן אֶרְמָסְךָ, אֲשָׁרֶשְׁךָ,

פֶּן לָעַד אַשְׁבִּיתָה יֶשְׁךָ!"

אַךְ יִשְׁלָיוּ כִּלְיוֹת אָמֶשׁ

יִרְבַּץ לַיְלָה וְלֹא יָמֶשׁ;

אַף בַּל יִתְמַהּ: מִי בְּזַעְפּוֹ?

אַף בַּל יָנִיד קְצֵה עַפְעַפּוֹ,

וּבִמְנוּחַת עָרִיץ תָּמִים

סָפֹג יִסְפֹּג אֶת הַזְּעָמִים,

איפה ומתי דברה “חית־ברזל”, מכונת תופת, דברים כמתלהמים כאלה בשירה העברית החדשה? אימתי כתב ונתב משורר עברי שורות שרירות וקימות, מעציבות ומרהיבות כעין אלה?

בצדק ובעין מרחיקה לראות, ראה המבקר־המשורר המובהק יעקב פיכמן ב“פיח־פיח” אחד הדברים המקוריים ביותר בשירתנו החדשה, בו הושג משהו בבטוי ובניגון החורג ממסגרת התקופה! ומאמין אנוכי שהגיעה השעה להכניס את החריג המופלא הזה לפני ולפנים של שירתנו היום. דורנו צריך לשירה זאת; תלמידינו, בני התקופה הטכנולוגית, זקוקים לה מאד, והיא היא החומר שרוח הנוער תהי נוחה ממנו.

נעלב ונכאב נסתלק מאתנו יעקב לרנר לפני זמנו, ובטרם הספקנו להזין בו עינינו – ואיננו… כי “לוקח בזרוע”. “אוי למוותרים ולמוחלים / הם לא ינחלו בנוחלים!” פסק הלכת־חיים אכזרית ועתיקה כחיים עצמם… אבל אנו, מוקירי שמו ושירתו, לא נוותר, ולא נמחול לעצמנו את העוול אם “נעזוב אותו מחוץ למחנה!”

חמשים שנה אחר כתיבת שירו “על כרחי”, המוקדש לזכר א. נ. גנסין, עוד מתדפקת צעקת חמסו על לבנו: למה השלכתם אותי מעל פניכם? למה תתנכרו לי? השיבו לי את גזלת חיי! אבל הוא ניחם והתנחם:

וְיֵשׁ מִחוּץ לַחַיִּים חַיֵּי עוֹלָם…

ואכן חיי עולם שאמר עודם נטועים בישירת חייו, התועה אי־שם ביערות פולסיה בגויים, ויגון עולם לה ואנחת עולם – – –

וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ

וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם (במדבר, י“א, י”ז).

א

ביובלו החמישים של ש“י עגנון, מנחם אב, תרצ”ח, פירסם אשר ברש ז“ל אגרת לעגנון, מעין אגרת־שלומים גלויה, הפותחת בדיבור המתחיל: לש”י עגנון שלום רב!

אגרת חמודה זו תוכה רצוף אהבה והוקרה מאת הכותב, ודברי זכרונות נלבבים מימי הנעורים, וסיפור מעשה פשוט מחוץ לארץ, מלבוב, היאך נעשה אותו בחור מעולה וצנוע, ש.י. טשאַטשקיס מבוצ’ץ שבגליציה, “הקובע לעתים קרובות דברי שיר וסיפור בשתי לשונות, ב”המצפה" שבקרקא וב“טאגבלאט” שבלבוב, לגדול בישראל, לשמואל יוסף עגנון הדגול.

אשר ברש, שפיקח היה ובעל טעם משובח היה, וידע “משהו על ש”י עגנון" שכם אחד על אחיו המבקרים, אותו משהו, שהוא המהות, שכל היצרים בה נתונים לדבר האחד והמיוחד, שהוא האמצעי והוא התכלית, שהוא המרעיב והוא המשביע… הוא ברש, שסופר מעולה היה, אחד מנקיי הדעת ונקיי הכפים, והיה גם בו אותו ה“מעט”, שבשלו מתפשט האמן מן הטבע כדי לברוא לעצמו טבע אחר! מחבר האגרת הזאת שעמד על ראשית דרכו של עמיתו, הלך אחריו ועקב אחרי יצירתו הברוכה מגליציה ועד הנה, ואף ראהו בעין טובה “יושב בשורה ראשונה בתוך שאר גדולי יוצרינו”, ולמעלה מזה… הוא שהיה לו כה רב להגיד על עגנון, הסתפק, כביכול, במועט, בדברים אחדים היוצאים מן הלב, בחינת אדברה נא שלום בך; ובספר הגלוי הזה גילה לו את סוד אהבתו הכמוסה ואת הערצתו המכוסה, ולא הגיד אף את החצי ממה שבלבו. ברם אגרת זו אוגרת כל כך הרבה הבנה עמוקה וכונה טובה ביצירת עגנון, שגם כיום, כעבור עשרים וחמש שנה לכתיבתה, היא גורמת לנו הנאה שלמה וסיפוק מלא, כאילו נתחברה היום. ובלבנו מתעוררת קנאת סופרים לאותו סופר חכם ואיש מידות, על חכמת הכתיבה שהיתה בו, על הנעימה הנלבבת, הרועפת רגש ושכל טוב, והיא כנגון הטוב של בית־אבא לפנים, אותו קול נשמה, שבעת רחמים מיצה את כל מתיקותו העצובה עד היסוד בו, ושוב נתמלא מנעימותו, תוך כדי המיה חרישית כה קרובה־רחוקה, מן השפה ולפנים, משל למעין נובע שאינו פוסק.

ופיסקה אחת יש בה באגרת הנ"ל שהיא גם אגרת בקורת, שכן לא מנע עצמו הידיד והאוהב למנות כמה כתמים בשמש יצירתו של עגנון בן החמישים; והיא בבחינת את אשר יאהב יוכיח. ומן הדין שאגרת יקרה זאת תשמש לנו אמת מידה וטעם לדגם גם כיום, כיצד צריך לכתוב על עגנון, ויותר מזה – איך לא לכתוב. ראשית חכמה נמנע ברש מן הניתוח והניפוח שבהערכה של “מבקר מומחה”, ורק תוך כדי דבור אל רעהו הטוב הוא עומד על מעלה זו ומעלה אחרת, ולמעלה מן המעלה; ודרך אגב הוא מעיר בשום שכל: “ולקיחה זו שאתה לוקח ממקורות ישנים חשובה כנתינה, שאתה לוקח פרוטה ומחזיר דינר”.

בסיום אגרתו אומר ברש: “הנה ארכה אגרתי ולא הגדתי לך אף את החצי ממה שבלבי, ועוד חזון למועד וליובלות הבאים – – –”.

אנו שזכינו למועד יובלו השבעים וחמש של רש“י עגנון, שנולד בתשעה באב תרמ”ח, “ביום שחרב בית המקדש ונולד הגואל”, יודעים גם כיום שכל מה שהגידו עד הנה ויגידו מחר עליו ועל חזונו, רק מעט מזער הוא, כי רק אפס קצהו נראה וכולו לא נראה, וכל המרבה לשפר הרי זה משובש.

וגם נראה לנו, שהדרך להאחז בחוטי השתי והערב שביצירתו, ולא כאותם “דורשי רשומות הנאחזים מדעת ושלא מדעת, באריגתה הדקה, בקשרים המפוזרים, והם קושרים לרצונם בקשרים אלה נטל העשוי, לקרוע את גופה…” כי הדרך הישרה והקצרה להגיע אליו, היא במערכי לבנו, ביסוד האהבה המתמשכת מאתנו אליו. רוצה אדם לכתוב על עגנון – יביע לו בדרך זו או אחרת את רגשותיו, את תודתו על כל מה שקבל ממנו, רוב הטובה ושפע התענוגות שהעניק לו אות וספרא רבא מאז “ענוגות”, “והיה העקוב למישור”, “הכנסת כלה”, “הנדח”, וכהנה וכהנה, עד “האש והעצים”, ועד המעשיה הנאה האחרונה בכתבי העת. יערוך אותו אדם מעין “אגרת־שלום־אהובי”, ויצמצם עצמו בדבר אחד או שנים משל עגנון, כגון: “שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו”, “עובדיה בעל מום”, או “הרופא וגרושתו”, ויברך על המוגמר הזה כפי יכלתו. או מוטב שיעלה על לבו כמה פסוקים מתוקים המגשגשים בלבו כרוח הקודש מאז נעוריו, בקראו בפעם הראשונה את “הנדח”, ועגנון נתגלה עליו במלוא מתקו הראשון:

“שלג רב ירד כל אותו השבוע מנתיב עליון כלפי העולם השפל. האדמה השחורה הלבינה והשמים עמדו בכהיונם ובני אדם נתכנסו לבתיהם בין התנור והכירים ובעיר אין יוצא ואין בא. אבל בחמישי בשבת נתגברה מידת החסד. השמש זרחה על הארץ והשלג התחיל מתמסה. נשים יצאו לשוק לקנות בשר ודגים, ומן הכפרים אשר מסביב באו בקרונות ובסוסים. ושוב שופעים צנורות החיים כאילו לא נפסק השפע מעולם”.

בלב מי מקוראי עגנון לא מתנגנים זה ארבעים שנה שורות מזהירות אלה? מי לא נתבשם מריחו ומרוחו הטוב של בשם זה? על כן כל מי שהולך אצל עגנון ימנע עצמו מדבורים גבוהים ומתפיסה מרובה, ממיצוי ומהיקף; גזרה שמא יהא תפוס בידי החומר, וכפות בידי האומר, וחכמתו פונה כצל תומר. דורשי רשימות המתפלפלים בסוגיה זו, סופם שעושים קלסתר שלו פלסתר, ומרוב שהם מרחיבים נמצאים מחריבים, וספק גדול הוא אם יצאו ידי חובתם וטובתם לקורא העברי. והלואי ויכולים היינו לתת את עגנון כמות שהוא, נאה וחסוד, לעם. שיספר היופי את עצמו כמלוא עינו של המסתכל. ודי לנו בדוגמה טובה אחת שתלמד על הכלל כולו, בחינת “לבבתיני באחת מעיניך, באחד ענק מצורוניך”, ופרש רש"י: משכת את לבי אליך, באחת מעיניך – הרבה דוגמות טובות שבך, לולא היתה בך אלא אחת מהן הייתי מתברך ביותר, וכל שכן בכולן.

ב

פעם אחת, לפני הרבה שנים, נזדמן אותו אדם לעירו של ש“י עגנון, לירושלים, והלך אצלו להקביל פניו בביתו בתלפיות. בא וישב לו בגן בצל האילנות הנאים והציץ אתם יחד בחלונות ביתו בתקוה שבעל הבית הזה המציץ באילנות ושומע שיחם, יציץ בו ויצא אליו. וכך הווה: עגנון שמע קול רגלים בחצרו, הבין שאורח בא החפץ בביקורו, קם ויצא לקראתו בסנדליו שברגליו ובכפה הירושלמית שבראשו, האיר לו פניו, אותו מאור פנים שנתברך בו האדם בשבת בראשית, הושיט לו שולי אצבעותיו הרכות, שתים שלוש מהן לשלום עליכם, כשהוא נוגע בשולי אצבעותיו נוגע ואינו נוגע, כדרך חסידי רוזין, שהם מטוכסים בנימוסים ומעודנים באיבריהם ואצבעותיהם רכות, וכשנותנים שלום אין תופסים את כל היד, אלא נוגעים ואינם נוגעים, שחסים על ידם וחסים על של חבריהם, כמובא בספור המעשה “אצל חמדת” של ש”י עגנון, שקראנו קודם שהלכנו אצל עגנון כדי שנהיה בן־בית אצלו כמו בספריו.

נתינת שלום זו הזכירה לו לאותו אדם את קבלת השלום שלו אצל הרבי מרוזבדוב ר' הירשלי צבי הורביץ, דור רביעי לר' נפתלי מרופשיץ, והמעשה שהיה כך היה: בימי מלחמת העולם הראשונה ברחו הרבי וכל בני ביתו לוינה, וכאשר כבשו חיילים שלנו בחזרה את גליציה ואת פולין כולה מידי הצר הצורר, לא חזר עוד הרבי לרבנותו ברוזבדוב, אלא שם משכנו ברישא, שעיר גדולה היא ועיר של פרנסה, ולבקשת חסידיו העשירים בא והתישב בתוכם. כשנתגיס אותו אדם לצבא הקיר“ה, נשלח לעיר המחוז רישא להתיצב ברגימנט הארבעים, שנשתייך לו על פי פקודת הקיסר והז’נדרמים שלו. בצאתו מן הבית וארגז החיילים שלו הקשה על שכמו הרך, קראה אמו אחריו: למען השם, בני, אל תשכח להכנס אצל הרבי ולקבל את ברכתו, ראה בקשתיך! שכן ידעה אמו ע”ה שכבר אינו מאמין ברבי ובברכותיו, זמנים חדשים – אמונות חדשות.

עשיתי כבקשתה ונכנסתי במדים החדשים לקבל שלום מן הרבי ולהתברך מברכתו. ראה הרבי חייל יהודי עומד לפניו ופניו עגומים כדרך רוב החיילים היהודיים בימי המלחמה, הושיט לי ראשי אצבעותיו לשלום, נגע ולא נגע בידי הסתכל בי בעין טובה ושאל: “ווער איז דער”, – כלומר: מי הוא זה. פעם קרוב הייתי לרבי, בן בית אצלו, ואילו עתה, נדמה היה לי, עשה עצמו כלא יודע; אולי מפני שנעשיתי אחר, “ציוני”, ואולי באמת שכחני, על כן אמרתי ועניתי: “א אידישער זעלנער”, כלומר: חייל יהודי. וכאן התערב פתאום אליעזר ליפא הגבאי, ואמר: הלא זהו הילד של מנדיל החזן, נכדו של ר' הירשלי ניסנ’ס, א זעלנער’ל נעביך, מ’שטיינס געזאגט… כאן פקח הרבי את עיניו, גם את זו שלרוב עצומה היתה, חייך ואמר: א ענוו’ל! כלומר ענו קטן, או: משים עצמו ענו. וכאשר נתרכך מבטו נתקשתה כף ידו, תפס ידי האחת בשתי ידיו, נענע אותה בחום ובאהבה ואמר: שמך כשם אבי זכרונו לברכה לחיי עולם הבא, זכותו יגן עליך ועל כל ישראל, אמן. אמן עניתי אחריו, ושורש החסיד שבקרקע הנשמה נתמלא חיוּת מחדש.

נשוב לידו של עגנון ולקבלת השלום אצלו. ראה עגנון שעומד אנכי בקשני לשבת, וישב גם הוא אצלי תחת העץ; וכשאמרתי לו שמי ידעני בשם, והיה הדבר לפלא בעיני: “מאין יודע הקיסר את שמי?” הימים היו ימי בין המצרים, כמדומה לי ב“תשעת הימים”, ופני עגנון לא היו מגולחים, שח לפי תומו: מנהג אבותיו בידו ואינו עושה זקנו בימים אלה, אבל בתו אינה מרוצה מזה ואין דבר זה מוצא חן בעיניה. בודאי אדם שחוש היופי ער אצלו ומפותח אינו מרגיש בנוח אם עור פניו מחוספס ושרשי שערות מזדקרים מפניו, וזיפים זועפים דוקרים אותו ומתגרים בו כל שעה. חביבין מנהגי ישראל על עושיהם, ועגנון עושה מאהבה, ויופי לו מן המצוות אפילו שאין לו הנאה מהן.

ומכאן הרגשת העונג שאדם מרגיש עם קריאת ספריו של רש"י עגנון; שעגנון מאוהב במנהגי ישראל ובמצוותיו ומאהיב את כל מה שהוא יהודי על קוראיו, ואפילו אלה שאינם עושים כמוהו, כגון, בני הדור הצעיר, מאמינים לו לעגנון שגופי מנהגות, מצוות ומעשים טובים שהוא כותב אותם בספר ומעטר בהם את דמות דיוקנו של ישראל, חביבים עליו כגופו ויקרים לו כנפשו, ומתוך כך הם מידבקים באמן זה ובכל מה שהוא מתאר באמונת אומן ובאהבה.

וחבל שנעלם מזכרוננו כיצד בא עגנון לדבר באותו מעמד על כסויי הראש ועל גלויי הראש; העולם, אמר, ספק ברצינות ספק בליצנות, שכן אין אתה יודע לעולם באיזו מידה מתגלית אצלו האמת, והוא אחד מן המסתורין שבאופן יצירתו; העולם מתחלק לשני מינים של בני אדם: הללו עם כפה לראשם, והללו בלי כפה… יתכן שמשום שהרוח פיזרה את שערותי ולא הפילה את כובעי מעל ראשי, שכן שייך אני לאותו המין של בני אדם שאינם חובשים כובע, באתי לדבר על ספורו שלימדתי באותו קיץ בבית הספר, וסיפרתי על כך למחבר הספור, וגם מסרתי לו ראשי דברים שכתבו התלמידים בסיכום השעור; אמרתי לו שהילדים צחקו הרבה; וקודם שמחו לאידו של אותו איש שנאבק עם הרוח כי ילד מטבעו אינו סומך נופלים אלא שמח על נופלים; ורק בסוף, שרוח האדם גבר על רוח הטבע, וברוח לא קמה עוד רוח לכלוא את רוח האהבה של בונה ירושלים, וכשהוא, הרוח, הטיח באילנות, האילנות חזרו והטיחו בו, עד שנתנמכה הרוח ונכנעה למעשה הסופר, – היתה רוח אחרת על הילדים, וכולם שמחו בשמחת הבונה והשותל והנוטע, והבינו את המשל והנמשל, ומה טעם קרא הסופר לספורו “מאויב לאוהב”. כי איזהו גבור? – העושה שונאו אוהבו. ותמיד מנצח הטוב את הרע, והיד הבונה / תמיד על העליונה. עגנון, כדרך כל חובשי ירמולקות, ממשש היה מפעם לפעם בכפתו, שהרוח, אף־על־פי שהשלים עם ביתו ואילנותיו לא הרפה ידו מן הכפה שבראשו והתנכל להפילה. ואפשר שזו היתה העילה שעגנון מיין את המין האנושי לכסויי ראש ולגלויי ראש. אחר כך מצאתי רעיון זה כתוב בפרקים של ספר המדינה, פרק שני / שלום עולמים, עמוד מאתיים ששים ואחד: “היאך נחלקה מדינה אחת כשתי אומות שצוררות זו את זו?” וכו' עיין שם.

עגנון שבכתב ועגנון שבעל־פה חד הם, ואם נכון הוא הפתגם שהסגנון הוא האדם, הרי עגנון הוא המופת החי לכך. רובי ספריו של ש"י עגנון הם בחינת אדברה וירוח לי, ודאגה בלב איש ישיחנה – לאחרים. וזהו הפלא שבסופר זה שכל ימיו מספר את עצמו, משיח לפי טעמו ותומו עם עצמו, והוא עצם מעצמו של כל אדם, וסיפורו הוא סיפור של כל אחד, והכל רוצים לשמעו.

באותם הימים דאגה גדולה מילאה את לבו של עגנון ונתעגמה עליו נפשו והיה מסיח את צערו גם לאורחיו. שכנים חדשים באו לגור בקרבת מקום אצלו והיו מצערים אותו הרבה, הטריחו עליו, הדריכו מנוחתו והפריעו שנתו בלילות. חברת הוללים ומחוללים בנתה ביתה, בי־הלולא, בסמוך ונראה לבית שלו; והיו “אותם היהודים שלפני מתן תורה, שעדיין לא נצטוו על כיסוי הראש”, פורעים ראשם ופורעים פרעות בעצביו המעודנים של הסופר, ואוי לו מרכבם ואוי לו מרגלם; שהיו הללו מתגודדים בלילות באותה אכסנית לילה בהמוניהם, והופכים דממה למהומה, ושלוה לעולה, מרעישים עולמות באולמות שלהם, ואינם משגיחים בשכנים הישנים, ומחצות ומעלה מורידים מעליהם עול של דרך ארץ ושל שלום הבריות, כאילו יושבים לבדם בקרב הארץ, ולית דין ולית דיין. השתדל הסופר אצל השלטונות ואצל פני העיר הממונים על שלום ירושלים – והעלה חרס בידו, כי חששו לחסרון כיס, ועמך ישראל צריכין פרנסה. בתים כאלה, הנפוצים בכמה מקומות בארץ, רבים מתפרנסים מהם, ויחיד ורבים – הצלחה לרבים. וגם סמי שינה אין בהם מועיל, ואפילו פוקק את אזניו בכל המוכין שבעולם המך הזה, הרעש מגיע לראשו ושנתו נודדת. לפני עלות השחר הם יוצאים ומעכירים את השחר, פיהם מלא צחוק לבלי חוק, ושפתותיהם הומות ומקעקעות את החומות, ואוי לאזנים שכך שומעות.

יסורי הרעש נתנו אותותיהם בפני הסופר המוטרד, הרגיש לשאון ולקול המון פרוע בשעות המנוחה של הלילה. וכבר התאונן על הרעש שמקימים “הכוחות החיוניים” בעירו הפילוסוף א. שופנהאור וראה בו פריצה מחוצפת לנשמת הזולת, שכן משסע הוא את המחשבה וטורף אותה באכזריות פראית. וכך הוא פרש לעצמו את הענין: מה יהלום גדול שנותץ ליהלומים קטנים אין הוא שווה אלא כשווים של היהלומים הקטנים, או: מחנה צבא שנתפזר, היינו שנעשה פיזורים פיזורים קטנים, שוב אין כוחו כוח, כך אין גדול־הרוח אלא אדם שכיח משהופסק, הופרע, פוזר, הוסח מענינו; שכן בכך יתרונו, שהוא מרכז את כל כוחותיו בנקודה אחת ובעניין אחד, כשם שמאסף הראי השקערורי את כל קרנותיו; והשיסוע של הרעש הוא הוא הגודר בפניו.

עיקר החטא במעשה העגל היה “ויקומו לצחק”, ולפי רש"י יש במשמע הזה גילוי עריות ושפיכות דמים… והיטיב משה לשמע את קול העם – “קול ענות אנכי שומע”, קול חרופין וגידופין המענין את נפש שומען. ומחולות אלה גרמו לשבירת הלוחות לרגלי ההר.

קם בעל הבית ונכנס לביתו, יצא והביא בידיו כיבוד לאורחים, כל מיני תופינים, ממתקים טובים ומים קרים מן המקרר לשתיה. אכלנו ושתינו ושוחחנו, והרוח בא וישב עמנו על הספסל שבגן, בין האילנות, והביא עמו ריח טוב מן ההרים ומן העמקים ומניף לנו כבמניפה. שכן טוב הוא לשוכן הבית הקטן, ונוהג עמו ועם אורחיו בדרך ארץ ובאהבה. הזכיר האורח את הספורים “פנים אחרות” ו“הרופא וגרושתו”, שהאירועים החשובים שבהם אירעו בגן, בין העצים, וגם הרטמן וגם הרופא באו לידי מחשבות בענין אהבתם כשהם שרויים בתוך גן, מקום הפגישה הראשונה בין אדם לחוה ובין חוה לנחש הקדמון, המטיל זוהמה באהבה הטהורה.

ספור “הרופא וגרושתו” נראה לו לכותב הטורים האלה כמיטב הספור הקצר של ש"י עגנון, והוא חוזר וקורא בו מפעם לפעם; וכשהוא מעיין בו הוא מציץ גם בסמוך לו ובדומה לו – “פנים אחרות”; בשניהם האהבה והקנאה יונקות זו מזו, ובשניהם נמצאת אותה “תלולית” מצערה שבגן האהבים, אותו שאור שבעיסה, המעכב את הגבר האוהב להגיע לתכלית האהבה. רגל או רגל ומחצה הוא גובה התלולית וכמה היא מפחידה וכמה מעיפת ומעכבת. שח אותו אדם לעגנון את דעתו על שני הספורים האלה, את הצד השווה שבהם; שבפנים אחרות שומע הרטמן, עם שהוא מדבר עם עצמו, קול המיה של אשתו הגרושה באה מחדרה באכסניה שבכפר, וברופא וגרושתו הוא שומע בלילה הראשון במלון בדרך, את קולו של אותו נעלם, ומצעדי רגליו המתהלכים בחדר הסמוך לחדרו, מהלך ואינו פוסק, ופסיעותיו העבירו אותו על דעתו, מפני שידע שזהו אותו לבלר שאשתו ידעה קודם חופתה.

ופתאום, כמו שלא בטובתי, אמרתי בענין זה דבר בשם אומרו, בכוונה להוסיף תוקף לדעתי על אותו ספור שחביב הוא עלי מאד, והבאתי גם דעתו של סופר חשוב אחד שהללתי לפניו את הספור, והוא הקשיב לי ולא נכנס לתוך דברי, וידעתי שהוא מסכים עמי; וכאשר הפסקתי אני אמר: “מנין הוא יודע את הדברים האלה?” באזני נשמע דבר זה כתימה הבאה מחמת החידוש שבדבר, כמי שתוהה: פלא, פלא! ולא ידעתי שעשוי פסוק זה לעורר מורת רוח ותגובה של קפידה מצדו של עגנון. עגנון דבר אמנם בנחת, אבל לא מנחת. השאלה מנין הוא יודע זאת נראתה לו כהיתול של ביטול, כפקפוק בעצם יכלתו להבין במראה של אותם הענינים שאינם מענינו. “כסבור הוא, אמר עגנון, שעודני אותו עול ימים נחבא אל הכלים, גליצאי צעיר איש בוצ’אץ שזה החילו לעשות, ואין ידו משגת ואין לו השגה ברזי דרזין אלה. ומן הדין הוא שאניח דבר זה לו, המומחה, הדיין שהמחוהו רבים עליהם. לדעתם אנשי גליציה אינם מתוקנים לגדולות, לא בשירה ולא בסיפור, ואף על פי שהזמן הפריך דעה קלוקלת זו עדין הם מחזיקים בה ושווה להם להניחה. ופלא הוא שלא רק חכמי אודיסה חשבו כך על ענוי קרקא ומברג, אלא שדעה זו רווחת היתה גם בין סופרי גליציה עצמם. וכך כותב אשר ברש באגרת לעגנון: “לכוכבים גדולים בספרות ישראל בארצנו הקטנה לא ציפינו; שגליציה שכחה ברוב הימים את מידות הגודל בספרות, אחרי שהמידות האלה נפלו למנה לאחינו שמעבר לגבול, הלא הם יהודי רוסיה התקיפים, שכגודל צרתם כן גודל השגתם ויכלתם לפעול גדולות. ע”כ היה עגנון לצעירי הקוראים והכותבים בצנעא בעיירות ישראל כוכב קטן עולה בשמי ארצנו החוסה בצל הקיר”ה, וחם לה וטוב לה בעניותה ההגונה".

אבל כשהכוכב הקטן נעשה כוכב לכת גדול בשמי הספרות העברית, זכר, ולא באהבה, את הכוכבים הגדולים של הימים ההם, שהביטו עליו מלמעלה למטה, וגם אחר כך לא שכחו את רום מעלתם מלפנים… וגם במאוחר יותר נשמע להם קולו הרך והטוב של ש"י עגנון כדיסוננס במקהלת הקולות הגבריים, הבאסים העמוקים, “הרוסיים”, של אותו דור.

אחרי קריאת “והיה העקוב למישור”, שנשלח לו למיכה יוסף ברדיצבסקי בנוה־שלום שע“י ברלין ע”י “איש צעיר לימים שישב בארץ הקדושה”, ראה אותו סופר המעמיק לראות והמגביה לראות, את עגנון הצעיר כאחד מן השיירה שבקשו להראות נשגבות באומנות החקוי, ושעבדו את התוכן לסגנון, ואף הסגנון היה מטרת חפצם. ובסוף רשימתו “עקוב ומישור”, אחרי שתהה מי"ב על קנקנו של המחבר הצעיר ולא קבע משל מי הוא… נתן הסופר הותיק והמבקר השנון עצה והוראה למחר “והיה העקוב למישור” “כי עזוב יעזוב את לשון החסידים, לא ישתה מבאר לא חפר הוא בעצמו, ויחל לספר לנו מעשים כאחד האדם בלשונו, אך בלשונו הוא”.

אך אותו לשון ראשון שתפס ש.י. עגנון בספרו “והיה העקוב למישור”, היתה לשונו הוא ואך לשונו; ובה הלך וסיפר כאחד האדם שהוא סופר חד בדרא, מעשים וספורי מעשיות בלשון ישנה, שאף־על־פי־כן חדשה היא שלא היתה כמוה בלשון עמנו, ואותה דלה מבאר שחפר הוא בעצמו, כרה אותה בנדיבות רוחו הטובה ממעמקי הדורות, בסגנון עתיק הנוצץ באור חדש, “שהיה בעינינו כקמיע עתיק, שמרטת יפה והוא נוצץ באור חדש, כאילו יצא זה עתה מבית היציקה. וראינו לשונך שהיא חצובה מאבני שיש של ספרותנו העתיקה והמאוחרת, ואינך גורס את המליצה החזקה, את הדיבור כפטיש, אלא את המלים הצנועות והמבויישות, שאתה מוציא ממחבא ספרים נשכחים, מלים שהעזו להשמיע עצמן רק בין השמשות בשעה של שלוש סעודות, ואתה הבאת אותן לבין הבריות, כשאתה מזרזן שיפתחו פיהן וישמיעו קולן”. (א. ברש. באגרת לעגנון).

ש“י עגנון הביא את מילותיו־מרגליותיו מחרוזות מחרוזות לבין הבריות, והבריות התחילו לכתוב ולהשיח ולהשמיע קולן באותן מלים יקרות, שקודם לכן לא העז איש לגעת בהן ולטלטלן ממקומן, שם היו נחבאות דורות על דורות ומקשיבות לעצמן כפנינים בקרקע הים. ודוקא לשון זו נעשתה טבע שני ללשונה של ארץ ישראל, היא העברית הספרותית החדשה! “עיקר הטעם הוא בכך, שסגנונו של עגנון טבעי הוא לנפשות הפועלות בסיפוריו ולנוף מולדתן. כנסת ישראל בגולה לא דיברה במאתים השנים האחרונות עברית כזאת, אך אילו דיברה ודאי שהיתה מדברת כך, בלשונו של עגנון”. (ישראל כהן במאמרו: ש.י. עגנון, בספרו “דמות אל דמות”). ואמנם כנסת ישראל במדינת ישראל, מדברת וכותבת בסגנונו של עגנון, “שהוא פרי עמל ועיכול ואינטואיציה גדולה” (שם). ומי יודע מה היה על לשוננו וסגנוננו העבריים, בלי זהב טוב זה, לשון עגנון, שראשיתה ב”עגונות" ובאותו “עקוב ומישור” – ראשית חכמה עתיקה של סופר חכם צעיר, שקפל תחת עטו המופלא את כל הלשונות של ארץ ישראל והגלויות לכל תקופותיהן, יצק מהן מטבע לשון יחיד במינו, והוציא לה מוניטין: גולה נעוה ונאוה מכאן, וירושלים של זהב מכאן.

ג

באותם הימים היו הכל משיחין בספרו של ש“י עגנון, “תמול שלשום”. וכאשר נפגשו חובבי עגנון בבית או ברחוב, היו שואלים זה את זה הכבר קראת “תמול שלשום”, מה דעתך על יצחק וסוניה, על ר' פייש ור' גרונם; ובעקר היו דורשים במעשה הכלב בלק, שהיה כפרשה סתומה בעיני הקוראים; שעגנון אף על פי שהוא מספר ספורים פשוטים, הפשט שלו אומר דרשני, ורבים מבני הדור הישן שגדלו על ברכי ההלכה והאגדה, לבם נוטה למופלא, וש”י עגנון בהרבה מקומות מין מדרש פליאה הוא ומפליא לעשות.

ולא שיצירות אחרונות משכחות את הראשונות, והכל מניחים את ספריו הישנים ועוסקים רק בחדשים, וישן מפני חדש מוציאים, חלילה! אלא אחרון אחרון חביב, ודבר בעתו, המחשבה אתו, והישן הוא שושבין לחדש, מסייע לו, מחזקו ומשביחו ומשמש לו יסוד שהבנין כולו עומד עליו. וקילוס נוי הוא לאילן הנאה ששרשיו מרובים וצמרת שלו בשמים, כמאמר אבן־עזרא: “אמיר בושם אשר רוח תניפהו לכל רוח”. היו קוראים בספר החדש “תמול שלשלום” ומקלסים ואומרים: לא בא כבושם הזה גם על הרי הבשמים של בּשׂם זה! ונעלם מהם שגם תמול שלשום, עם שקראו “הכנסת כלה”, "אורח נטה ללון “הנדח” ועוד, אמרו כדברים האלה ממש.

ברם ניתנה האמת להאמר שענין כלב חוצות הוא קצת חוץ לשיטה של עגנון, ומטעם זה רבה ההפלאה ועמקה ההקשבה בלב קוראי עגנון. ע"כ נתרבו הפירושים והניחושים והדרושים על בלק המתנבח במחנה, והכל רצו לרדת לסוף דעתה של ברייה זו שאין בה דעה. והיו משערים השערות מאה שערים. שכן “ברית כרותה לאמת שכל מבקשיה מבקשים את כל האמת כולה”. כך בלק מאחר שנתן לבו על האמת לא נסתפק במקצתה וביקש לדעת את כל האמת כולה. וכשם שהוא קרא “הב הב, לי פירושים של דברים…” כך הקוראים, להבדיל, בקשו לדעת את כל האמת כולה. ומפני שרווחה הדעה כי בלק באמת משל הוא, היו הכל מחפשים את הנמשל. שבני אדם סקרנים הם מטבעם ותאבים לדעת אותם דברים שאינם מתקבלים על הדעת, ואין דעתם נחה עד שיודעים שהם יודעים.

אף כותב הטורים האלה נדרש כמה פעמים לדרוש במעשה משונה זה, ואומר מה שאמר וידע שלא אמר כלום. והנה נזדמן לאכסניה זו שבתלפיות; אמר אל לבו בלשון האזהרות של הרשב"ג: הנה כאן מספר התושיות, מתוקות לפיות, ומציב לתלפיות, ומגיד האותיות, – אשאלה מפיו מענה לשון באותה פרשה שלא נתפרשה לי, והיא כיוצאת חוץ לשיטה: ילמדנו רבנו למה נתכוון בכּלב בלק ולמה ירמזון מליו, האם באמת משל הוא – – – ויהי טרם כילה אותו שואל לדבר את דברו, ועגנון ענה ואמר: “כך היה!”.

נסתתמו טענותיו של אותו אדם, כמי שפתרו לו חידה קשה, והסתום נתחוור לו בבת אחת במלה שאין אחריה כלום; אלא כעבור רגע נראה לו הפתרון גופו כחידה: כך היה – – ולא ידע “כך” זה כיצד הוא היה, ונזכר בתשובה הידועה של כת החסידים: “הלא רואה אתה…”

רק לאחר זמן נראתה לו התשובה כודאי גדול, וממנה מפתח פלאים לסוד יצירתו של עגנון כולו. שכן מעיד עגנון על עצמו שאינו כותב אלא מה שעיניו רואות! ואכן צריכה ראייתו באספקלרייה המצוחצחת שלו להיות גם ראייה שלנו, ואמונתו – אמונתנו, ורק בדרך זו נגיע אליו, בחינת “ואהיה אצלו אמון” – – אמן, כן יהי רצון.

א

עם הקול המנסר בארצנו “מי הוא יהודי?” זה אומר בכה, וזה אומר בכה יש מקילים ומשפילים, ויש מחמירים ומאמירים, נזדמנו לידי שני ספרים שלא קראתי בהם עד הנה, ומתוכם למדתי מי הוא יהודי, כלומר: מהו יהודי ומה טיבו. ושנים הספרים שאמרתי אינם ספרי מליצה, ואף לא ספורי מעשיות או רומנים, אלא ספרי זכרון, מצבות זכרון לקהילות קדושות שנחרבו בידי טמאים ורצחנים. האחד הוא “תולדות התנועה הציונית בגליציה”, בשני חלקים, והוא כתוב על ידי ההיסטוריון המובהק ד“ר נ. מ. גלבר; והשני – “ספר בוטשאטש” והוא ערוך בטוב טעם בידי הסופר ישראל כהן, בן העיר הזאת. ספר “התולדות” הזה מקיף את התנועה הציונית בגליציה משנת 1875– 1918, כמספר ג”ם; ואכן “גם” זו לטובה היא! שכן בתקופה זו הונח היסוד המוסד לבית הלאומי, שממנו יצאה המדינה – מדינת ישראל של היום. לספר הזה אין עסק בנסתרות, הוא רובו ככולו נגלות; ברם “נגלות” אלה הן התגלות הרוח היוצרת של עם ישראל בגלויות, ומיספריו הם מספירה גבוהה־גבוהה, בלתי פגומה. “מפתח האישיים” פותח לנו שער ל“צדיקים” אנשי התנועה, שעיקר תולדותיהם – מעשים טובים. לפי מפתחות האישים והמקומות, הענינים והמושגים, הנזכרים בספר רב כמות ואיכות זה, אנו רואים איזו טובה מרובה היתה בידינו ואבדה ואיננה עוד. אכן, מ“תולדות” אלה תורחב פעם ההיסטוריה הגדולה של הציונות, יווצר האפוס הגדול של עם ששרה עם גורלו ויוכל לו. ואכן הראה ההיסטוריון ד“ר גלבר בעליל, שבכל עירה ועירה שבגליציה היו יותר מל”ו צדיקים, אלה הלוחמים בסתר למען עמם הנרדף בגויים, והקב“ה מקפל כל ארץ ישראל תחתיהם כמו תחת גופו של יעקב בדרכו לגולה ונכר. ה”תמונות" ששיבץ המחבר בספרו: “אבות הציונות”, בניהם ונכדיהם, מהן אנו למדים כי בנים אנחנו ליהודים גדולים, וכל מי שלא נותק משלשלת היוחסין הזאת, שלשלת הזהב הטהור, יהודי הוא, אדם טוב לכל דבר.

ב

“ספר בוצ’אץ” הוא ספר יצירה בעל צורה ותוכן אחרים מספר ה“תולדות” של ד"ר גלבר; הוא בעיקר “מצבת זכרון לקהילה קדושה” אחת; ברם, מעיד העורך על קהילה עתיקה זו, שתולדותיה והשפעתה מפליגות מעבר לגבולותיה המצומצמים, לאמר: לא על עצמה בלבד יוצא ללמד ספר זה, אלא על הכלל כולו – על הרבה עירות מישראל שחיו ומתו כמוה.

הקורא ב“ספר בוצ’אץ” קורא בספר־יחש מופלא, ומתוך הקריאה מתברר ומתפרש לו האני היהודי לכל יופיו ועמקו הנצחיים; ובהפליגו יותר ויותר לתוך הספר, מתגלה לו שיהודי הוא זה שאינו מטיל מום בקדשי עמו, וממילא אין לו כל ספק במהותו ובמיהותו; ואין ההויה היהודית תלויה בזמן ואין היא מוחלפת לעולם; והוא יהודי היום כמו שהיה תמול שלשום – “באותם הימים שהיה נער, ועירו ששרוייה היתה בהשקט ובבטחה, וכל הגויים היו רואים את ישראל כאילו כל הפרנסות באות על ידי ישראל, ולא עלתה על דעתו של אדם שאפשר שישתנה כאן כלום, עד לביאת המשיח”, – כמאמר עגנון בפרקו “בתוך עירי”. “בתוך עירי” – דומה לבתוך עמי… רחוק הוא אדם העיר בוצ’אץ משאלת “מי אנכי”… שכן יודע כל יהודי מה יידרש ממנו ומה הוא דורש מאת אלהיו. הוא עשה את חייו קבע כשם שהקב"ה עשה את עולמו קבע, ובין מאות יהודי בוצ’אץ אין אף “בריל חנצ’יס” אחד, אותו “גבור” של י.ל. פרץ, המתרוצץ בבית המדרש הריק, ושואל את עצמו: “רבונו של עולם, מי אנכי?” ויודע גבורו של פרץ הספקן שכל בעלי הבתים אינם יודעים מי הם, אלא שמרוב טרדה, התעסקות וטרוף הדעת אין להם פנאי אף רגע לעמוד ולשאול: “מי אנכי?”

ובצדק שולל עגנון את “חסידותו” של פרץ, אף־על־פי שספוריו הטובים ביותר – ספורי חסידים הם; חסיד אמיתי הוא קודם כל יהודי מיושב בדעתו שאינו מפקפק אף רגע בהויתו היהודית; ולא עוד אלא שכל הויתו מצומצמת בנקודה עיקרית אחת – הנקודה היהודית, הבוערת בו באש תמיד.

אחר הוא הרחוב היהודי של פרץ מן הרחוב היהודי של עגנון; “הרחוב היהודי” של פרץ היה כמעט מחוץ לתחום השבת, ורחוק היה “מיהודי־שבת־יום־טוב” של המשורר פרץ; ואילו הרחוב היהודי של עגנון, של בוצ’אץ', הוא רחוב־בית־המדרש, והוא מוביל תמיד אל השבת־יום־טוב, והוא חולין על טהרת הקדש.

ג

בוצ’אץ' “עיר מצוינת היא בערים”, היא מעין דוגמה של מעלה; ויפה ובדין עשה העורך “שלא הכריע לפי קנה־מידה ספרותי, אלא גם לפי שיעור ערכו ותועלתו לספר, שמטרתו היחידה היא צבירת חומר ולבנים מכל מקום שאפשר לקבלו, וע”י כל מי שאפשר לקבלו ממנו, לשם ריקונסטרוקציה של בוצ’אץ' היהודית“. בוצ’אץ', כפי שהיא בוצצת מתוך הספר הזה, אינה מלאכת מחשבת ספרותית בעלמא, אלא בנין־אם לכל עיר ואם בגולה שנחרבה בידי אבי־אבות־הטומאה האשכנזית. תולדותיה הן מעשים טובים של יהודים יקרים, והרוצה להכיר את הפלא־סופר ש”י עגנון, ילך אצלה, אל עירו, ויוציא יקר מעיקר; שכן מתוך עיקריה ומיקיריה של בוצ’אץ', צמח אילן גדול ומבורך זה.

הקורא מחזיק טובה לעורך “שנמלך בדעתו של ש”י עגנון בשלבים שונים של הכנת הספר". ואמנם דעתו של עגנון העולה למעלה, “שנתן לספרות העברית מעין בוצ’אץ' של מעלה”, מיושבת על הספר כולו, ובודאי שיווה העורך לנגדו בשעת עבודתו את דמותו המאירה של הסופר בן עירו, והבליט את גאוותם המיוחדת של בני בוצ’אץ' על עגנון בנה היקיר. ולא רק שאנו סולחים לו לעורך, כבקשתו, על מידה זו, אלא שמשבחים אנו אותו על כך; באשר לא יתכן לחבר ספר על בוצ’אץ' ופניו של עגנון לא ילכו בראש. אף בספר זה, כמו ברוב ספריו של עגנון, בית המדרש הוא עיקר, כלל גדול בכלל ישראל… הנה תמונה: שעור בבית המדרש, ליד העמוד משמאל ראש הישיבה, ר' אברהם ליבליין, מחבר ספר “כסף מזוקק”; אתה מסתכל בתמונה הזאת ומדומה לך שיהודי מזוקק זה יצא רק עכשיו מתחת היד היוצרת, היהודית מאד, של יוסף ישראל’ס, הרמן שטרוק, או מתחת ידיו הברוכות, הרוחניות כנרות־שבת, של הצייר מוריץ גוטליב. מפליא אותך במיוחד המצח הרחב, הצח, המבהיר מרחוק כמין אופק של בין ערביים. “עירי שלי מצוינת בערים היא”, פותח עגנון פרקו של ספור אחד; ואף־על־פי שבקיאים אנו בימינו בהליכות הספור של עגנון, עושה עלינו ספור פשוט ולא־קשוט זה רושם חדש, משל בפעם הראשונה אנו שומעים ספור־מעשה ממנו, וכאלו מפה לאוזן הוא משמיענו את דבריו, כספר איש לאחיו מה שבלבו. “והספורים של בוטשאטש”, המסופרים כאן מפי עגנון, שופעים ונובעים, כמו בכל מקום, בחן מוצנע וביופי צלול ממעינו שאינו פוסק של נעים מספרי ישראל, שכל מעיניו בבוצ’אץ', ועיניו – בנאמני ארצה.

ולפני ספרים טובים כאלה, כגון: “תולדות התנועה הציונית בגליציה”, ואחרון אחרון – "ספר בוצ’אץ', על כל עניניו התמימים והמדהימים גם יחד, על פרקי ההוי ועל פרשת הדוי שלו, אנו עומדים לא עמידת דום, אלא עמידת רום! – עינינו למטה, אל מעמקי צערנו־גורלנו היהודי, המזוקק בברכת יסורים גדולים, ולבנו למעלה – אל נצחיותה וגבורתה של אומה זו, שהיו לה “ערים מצוינות” כאלה; ורק מי שמצוין ומזוין באהבת ישראל גדולה כמו עגנון וגבוריו, יודע אל נכון מי הוא יהודי ומה טיבו בעולם.

כאיש גבורתו (על ג. שופמן)

מאת

משה בן־מנחם

---

למהות יצירתו

מאת

משה בן־מנחם

א

נפשו של שופמן, עם כל היותו בן־חורין, אדם עצמאי ואמן משוחרר, נתונה ביד הילדות וחויותיה. צורת־היסוד ומראות השתיה של יצירתו, – הורתן ולידתן בקדושת הילדות, וחוט אחד נמשך בנגלה ובנסתר, למן דוברובנה ברוסיה ועד מירצושלג בשטאיריה של אוסטריה. ה“שגצל” הידוע אחד הוא גם פה וגם שם. כי בעיני המשורר העברי, שבמרכז יצירתו עומדת הרגשת היהדות, סדנא דארעא חד הוא. בעברו מילדות לנוער ולבגרות, עד לזקנה ושיבה, – ראייתו הראשונית בעינה עומדת; ובוקר חייו אינו לעולם מאחוריו, בחינת עמוד הענן, כי־אם הולך הוא לפניו כעמוד־האש, להאיר לו את דרך חייו – חיי יוצר יהודי המרותק בגזירת הגורל לצור מחצבתו.

אם נעמיק להתבונן ביצירתו של שופמן נמצא שהיחס בין ה“יהודי” ובין ה“גוי” מעסיקו יותר מאשר את יתר היוצרים העברים; ההתנגשות הבלתי־פוסקת ביניהם, גורלית היא לשופמן והיא מטביעה את חותמה על כל ראיית עולמו ומהלך יצירתו. וההתנגשות בין היהודי ובין הגוי – כלומר: בין היהדות ובין הנצרות – פירושה לא רק פרובלימה אמנותית. בשביל שופמן, שאינו יודע עיצוב נפשות סתם, שאינן חלק מנפשו, הפגישה בין היהודי ובין הגוי משמעה תמיד: להתיצב פנים אל פנים עם האויב הנצחי, עם הרשע־כסל העולמי כשהוא לעצמו, עם עמלק הנצחי מדור דור.

על שני צירי־אימה סובבת יצירת שופמן, ושני מיני פחד רודפים אחריו: פחד המות ופחד הגוי. חודקא – לית אתר פנוי מניה, כמו מן המות. שניהם מהוים את הכאב הגלמי בנפשו, “הכאב במרכז”, בלשונו. תמיד אימת חודקא הראשון עליו, אם באבניו וכלביו, שם במשעוי הילדות הרחוקה, ואם בעיניו הדוקרות והטורפות בכפר השטייארי, כעבור עשרות שנים מאז. פגיעתו הרעה של ה“שגץ” הקדמוני, כזו של מלאך המות, נמשכת מאבות לבנים. אמנם חודקא זה דרכו לפשוט צורה וללבוש צורה לפי רוח הזמן; ברם העינים הירוקות־ארסיות, והאף הסולד והמנוול, הם אותם שהיו מאז ומעולם. הוא “בפרצופו המחוצף שהיה זרוע נקודות חמה מטושטשות, בכל הויתו, בכל העויותיו ותנועותיו, העלה על זכרונו של קורן את חודקא, אותו השקץ המסכן ששם, בעיר מולדתו, היה למפלצת הרחוב באבניו ובכלביו. אותן העינים המלגלגות, עם האישונים הקטנים והעוקצים, אותה הלהיטות להרע ואך להרע”.

“רעד הדורות”, הפחד הישראלי העתיק, מרעיד את כל הויתו של שופמן בהפגשו עם “הגוי האמתי”. דוק ותמצא, שתמיד עומד בית־אבא שלו בקצה העיר, על גבול שני העולמות, בשכנות עם הגויות הצוררת, האורבת לו ליהודי־האדם כחיה טורפת. השער בבית סבא הוא רופף ורעוע ובריח־העץ – דחיפה אחת והוא נפרץ, נפתח לפניהם… “החלונות היהודים חזות עולם מיוחדת להם”. מביטים הם על סביבם בעיני אימה, כעיני צבי מורדף. ואין מנוס מן האימה החשכה הזאת, היא עוברת כמחלה ממארת בירושה מדור לדור, מאב לבן, כמוה כמות. “הנה החצרות עם הכלבים הזועפים, החזירים המנומרים והשקצים הגדולים, בעלי חלוקי־הבד העבים מעל לבשרם הנקשה, אלו הפנסים, הטימוחים, הפיטרוקים, שמחשבה זרה נשקפת תמיד מהעינים המימיות שלהם ומצפרניהם המגודלות, השחורות”.

ככל אחוז־אימים גם שופמן מפריז, מלא חשד, הגוי השופמני הוא רע בהחלט ותמיד הוא דרוך, רשע, וזומם מזימות שחורות כלפי היהודי. “ושם בתוך, עומד לו יחידי, מוקף בכל אלה, בית־המולדת עם גגו שעלה אזוב, ועם חלונותיו, שחזות־עולם מיוחדה להם; נקודת פחד קטנה מרפרפת בעיני האב, מתרוצצת כאבן קטנה בקרב כל האברים, גדלה ומתפשטת מרגע לרגע לפחד מיוחד, הפחד העתיק הישראלי, ממלא את האור, משתטח על הערבות המשופעות ומשחיר בלילות מבעד לחלונות”.

ועיני שופמן החודרות לנבכי ההויה היהודית בגולה, רואות תמיד לנגדן מראות זוועה: “אותן מדורות האש שלאורן האדום נפגשו נערות נוצריות והבריקו עיניהן הצלולות, האריות, אלו העינים הדורסות, שיניקתן שופעת בודאי מאנדרולמוסיות הדמים של כל הדורות”. הרגשת היהדות של שופמן רגישה היא כעלה ברוח, טבועה היא בדמו, העתיק כעמו, ודיה רק נגיעה קלה רק מבט וזכרון קל, והדם הכבד והיקר הזה מתרתח, והוא מכה גלי חרון ואהבה, שנאה ונקמה.

ב

הפחד השופמני מפני ה“גויוּת” התוקפנית, האורבת לו על כל צעד ושעל, מזדהה בכל עם פחדו של יוצר עברי אחר בזמן אחר, – מ.ז. פייארברג. כל הרגשת עולמו של חפני בעל־דמיון, זה הגבור האחד והמיוחד של פייארברג, היא בעצם רק הפחד מפני הסטרא אחרא הגויית האורבת לו לילד היהודי. “דעו כי עלינו ללחום היום מלחמה קשה וכבדה מאד. הס”מ מגביר חיילים, הוא רוצה לקחת את נשמת הילד, ה’פריץ' הוא ניצוץ מהס“מ, הוא רוצה לקחת את הילד ולעשות אותו לגוי”. ההבדל בין שני המשוררים העברים האלה הוא רק בזה: שבמרכז פחדו של שופמן עומד היהודי כולו ולא רק נשמתו. פייארברג בעל האגדה נתפס בעיקר לנשמת הדברים, לאורם הנאצל או לצלליהם, ואילו שופמן הריאליסטן רואה את הדברים מבחינה גופנית, שאינה מוציאה כמובן גם את הצד הרוחני והסמלי. ברם גם פייארברג ראה את האדם מישראל הנאבק בפשטות עם הגוי לחיים ולמוות, גם הוא נשא את כאב האימה הבשר־ודמית במרכז וצעק צעקות “הצילו” פרימיטיביות מתוך יסורים של ממש. כי פייארברג, עם כל התלבטויותיו הנפשיות כבן דור המעבר, היה קודם כל משורר עברי הכואב את כאב עמו, ובמרכז עולמו עמדה היהדות השותתת דם מאלפי פצעים, זו הנלחמת זה דורות על קיום גופה וקוראת לעזרה. הלא הוא הוא אשר שם בפי הגוי את המלים האיומות האלה: “ז’יד הוא ‘רוח’, שד מחבל, העם הארור והנבזה אשר קללת אלהים רובצת עליו עד העולם”. “הטומאה” ו“הקליפה” של פייארברג, הן בעצם ה“קתוליות”, ה“כנסיה” וה“פעמונים” שנואי נפשו של שופמן. שניהם נזדעזעו עד שורש נפשם היהודית מפני ה“גויוּת”, ועל שניהם הילכה זו אימים מילדותם, כל אחד לפי דרך חייו ויצירתו. אלא ששופמן בהתאם לאפיו ולאישיותו, הוא תמיד התוקף, הבועט בחמת זעם ב“סמל המַקנה” – הנצרות, ואילו פייארברג הצעיר והרך הוא רק מתגונן, צועק, “הצילו!” בהקיץ ובחלום ואינו מסוגל לפגוע באויבו אפילו באצבע קטנה. פייארברג, בעל הדמיון המופרז, דרכו בסמלים, באתכסיא ובמשל; “הסטרא אחרא” מסמלת אצלו את שנאת הדורות לישראל, ושופמן קורא את הדבר בשמו. הוא שונא את ה“צלם” ואת ה“תלוי” בלי משל ומליצה, ואין הוא מכסה על שנאתו זו. לא “שמות קדושים”, לא “השבעות”, ולא עיגולים מסתוריים, פרי דמיונה של הקבלה “המעשית”, הם אמצעי הגנה לשופמן! אלו טובים היו בשעתם בשביל נחמן בן הרב, ובעיקר בשביל אביו הרב, איש־הצבא של הקב"ה. שופמן מצא תחבולה טובה יותר נגד הטומאה היזואיטית והגויות הלסטית, והיא – “להקים ‘יודנשטאט’ גדול, אדיר, שיוכל להכריע בפוליטיקה הבין־לאומית, ושסוקולוב (סמל “ישראל סבא”) יהיה בו המיניסטר לעניני חוץ. רק אז יובטח השלום הנצחי”.

היהודי של שופמן חסון הוא, גא ועז, כדוגמת הסבא ר' משה, ומלחמתו עם הגוי אינה על דרך הרמז והסוד, כי אם מלחמת פנים אל פנים ממש, בחינת “ויאבק איש עמו”. אבל גם שופמן וגם פייארברג מבקשים חסות אצל גדולים מהם" פייארברג אצל ר' לייב שרה’ס ושופמן אצל סבא שלו. כי שניהם יראים מאד את ידי עשו הרשע. “הנני ירא מאד, אמי, הנני ירא, רחמי נא עלי, הדליקי את הנר!” קורא חפני בעל דמיון מרוב פחד. גזירות ת“ח ואימי חמלניצקי ימ”ש ומראות הקדושים, הם שזעזעו את עולמו של הילד פייארברג; ושופמן – עיניו הדומעות מביטות בחרדה “אל החלונות הגדולים, שהיו מלאים תכלת הירח, והזכירו אותם הנהרות הקרים, הכרסניים, שקבלו לתוך מימיהם, שם מאחורי התפיסות, הקסרקטין והמצודות, את הגוויות המומתות מידי מרצחיהן, קבלו בקורת־רוח, בחשאי, לפנות בוקר, גוויות רעים יקרים כל־כך, נערים שחרחרים, תמימים, אפורי עינים, גוויות של אהובות, שהיו משכרות בהבל פיהן, גוויות אחים ואחיות”. טול מפייארברג את הלבוש הסמלי, סלק את רוח האגדה החופפת על יצירתו, ולפניך המהות היהודית עם הצער היהודי המזוקק של שופמן. כי שניהם יונקים מן הילדות שנכוותה מאש הטרגדיה הישראלית, וניגון אחד להם, ניגון קדומים רוה אהבה אין־קץ לעמם האומלל, ניגון שהנחילום דורות מורדפי גורל, זעומי עמים, מקדשי השם, למימי הפוגרומים באלכסנדריה של מצרים, בימי נציבות פלאקוס, ועד לימינו אנו. חרדה אחת מפעמת בלבם של שני המשוררים, שניהם חרדים לבית־ישראל הרעוע, העומד אי־שם בסמטת הגויים לבדו, ו“בתי האכרים מבליטים עם חלונותיהם־אשנביהם מתחת לתיתורות של גגות התבן” את הויתו היהודית המיוחדת במינה.

ג

בציור “בליל תשעה באב”, נותן לנו שופמן תיאור מזעזע בחריפותו מן ההויה היהודית בגולה. “בליל זה יבכיון ויילילון בני”, – את הפסוק הזה מקינותיו של הקליר קבע שופמן כמוטו בראש ציורו. אין שופמן מראה לנו את הבנים הבוכים והמיללים, ואין הוא מכניסנו כלל לתחום הקינות. הוא רק מזכיר ברמז דק את בית המולדת שנשבה לבין תחומי הגויים, המוקף שקצים גדולים, שמחשבה זרה נשקפת תמיד מהעינים המימיות שלהם. הרגשה כבדה מעיקה על לבו בליל זה. כל פרשת העינויים של אומתו הדוויה נגולה פתאום לעיני רוחו בהתהלכו ברחובות השוממים של העיר הגדולה שחציה נכרים. ריח הדניפר הרוסי הגיע לאפו היהודי והביא אתו זרם של אויר רחוק, אויר אחר מתחת שמים אחרים. גם הטבע אשר בתחומי הנוצרים אחר הוא, זר, גויי, בחינת “אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת”. האויר ספוג פחד עתיק, חודר הוא לנשמתו והוא מתנודד: אין מפלט! ופתאום וכל בלהות האימים של הגורל היהודי קמות ונעורות בו: ליל תשעה באב; בליל זה יבכיון ויילילון בני, אך לאמתו של דבר לא נשתנה הלילה הזה מכל לילות הגלות, תמיד תמיד מלוה המורא הקדמון את היהודי. וראה: הכל מסביב רווי יהדות, ספוג תמצית היסורים של מקדשי השם, שנתנו לעולם מטעם חייהם ומתפארת היותם. כי מהו העולם והטבע בלי ישראל, בלי אותו התבלין החריף שרק בו נתבשם העולם הנוצרים? רוח של אגדה מרחף על היקום כולו בליל תשעה באב. פרט פסנתר ורשרוש אילנות מגיעים מתחומי הנוצרים, חלונות גדולים מלאים תכלת הירח, יופי נאצל מסביב, ברם הכל יונק ממקור ישראל, מכאב הדורות המזוקק של היהדות המתבוססת בדמיה והמרווה את כל שדות העולם! “וכל היופי הלילי מסביב נעשה מובן גם־כן, מהיכן הוא יונק”. פתח בבכי וסיים ביופי.

ד

עוד הרבה שנים לפני מגפת צלב־הקרס באירופה, ראה שופמן בצלב של השתי־וערב את פרצופו שלו וייחס לו אותן הכוונות הטמאות והרעות של הראשון. צלילי הפעמונים של “הכנסיה הקדושה” ונקישות הסנדל המסומר של גיסות הנאצים, נושאי הצלב החדש, קול אחד הם באזני שופמן. בשניהם חשכת־קדומים, ושניהם מושכים את חיותן ממקור נאלח אחד – שנאת יעקב. כי בעצם אין צלב־הקרס אלא גלגולו המתוקן והשלם של הצלב האמתי, זה אשר בשמו ובשלו נשפך דם ישראל כמים בכל הדורות. הוא אשר הרעיל להם לישראל את האויר, השבית את חגיהם ומועדיהם הקדושים, עשה להם את שבתם פחד ואת פסחיהם הכשרים – אימה חשכה. הוא שהכריחם לרדת למרתפים אפלים ולמערות נסתרות לערוך שם במסתרים את “סדריהם” המאירים והטהורים, ולהחביא במעמקי האדמה את יום הסליחה והטהרה הגדול – יום הכיפורים, וכל זה חי וער ותוסס ותובע משפט ונקמה ביצירת שופמן. כל זה כבוש ועצור במעמקי מעמקיו, בשבעים פנים הוא נדרש, רומז ומבוטא, מנוגן ומבוכה בציור, בסיפור, ברשימה ובשתים־שלש שורותיו. כי הרגשת היהדות הדוויה חרותה בלב העברי הזה, היא קודמת לכל, בגלוי ובסתר היא מפכה בו, היא המקור וממנה נפרדים ויוצאים שאר מעינותיו הצלולים להשקות את אדמת יצירתו. ומה קולע, עז וחריף הוא הביטוי שלו העממי “שגצל”, לציון מהותה ודמותה של הרשעוּת הגויית. במלה פשוטה זו מבטל שופמן את הגוי מיסודו, מבלי להקטין במאומה את הסכנה שבו. אין שופמן מפליג בערך הכוח שבשנאה. הרוצח ואפילו האיום ביותר, בריה שפלה הוא, קטנה וערמומית כנחש, ובעיקר – כעורה, כעורה עד לבחילה פיזית. השטן הנורא אינו בעצם אלא “מנוול זה”, המנוול הגדול ביותר בעולם השפל והרע. הוא אביר הרוצחים מוגי הלב, – מלאך־המות הערום שכולו עינים, שכולו עין רעה אחת. הוא, הס"מ, נצטייר לה תמיד ליהדות כמכוער ביותר, בעל רגלים משונות, לא רגלי אדם, והוא הכל־יכול, מתבייש בכיעורו וסובל מתסביך של פחיתות שמקורו הניוון הגופני, המום הרע.

ואת “השגץ” המכוער מציג שופמן לעומת הדמות האצילית של היהודי השלם כדוגמת סבא שלו. מסביב לבוקיץ האדיר והחסון – סמל היהודי הזקן – מתלקט קהל פוחזים וריקים, שכל כיעור הדור מתבטא בפרצופם המגועל. מסביב לשקצים הללו – מחנק, טומאה וטמטום של אדם־חיה, ואילו באוירה הצחה של הסבא ר' יוסף אנו נושמים אויר עליון טהור. ולא מקרה הוא שהנאציזם חזר לאותן הסיסמאות הנושנות של ימי הבינים: גיטאות, הטלאי הצהוב, שחיטות המוניות וכו'. ה“שגץ” הנאצי ממלא אותו התפקיד הנושן של האביר במסע־הצלב. שוב נפתחו כל מ"ט שערי הטומאה; ההבדל מאז ועד עתה הוא רק בזה, שבימי־הבינים החשכים נפגעו רק יהודים מאותה השנאה הכעורה, ואילו בימינו שוב אין המשחית מבחין ביותר בין יהודים ולשאינם־יהודים. שופמן תפס תפיסה יסודית, כדרכו, את מהותה הטמאה של הנאציות והקדיש לה חלק גדול מיצירתו החדשה. הוא העז, כביכול, להתיצב פנים אל פנים עם “הסטרא אחרא” כרבי ליב שרה’ס בשעתו ולנופף עליה מקל בכוח הקדושה של היהדות. ואת כוחה של הסטרא אחרא הוא מוצא אפילו בגדולים שבגויים, גם בגיטה! “לא לחינם חייך גיטה כשהוא, היינה, שיבח בפניו, בשעת ביקורו בווימר, את השזיפים הסכסוניים. פירושו של חיוך זה היה: לא לעולם תאכלו את השזיפים הטובים שלנו, לא לעולם!” אכן רק שופמן מסוגל לפרש את חיוכו של הגדול שבגויים פירוש יהודי כזה, ויתכן שגם היינה, ששופמן מיחס לו, בניגוד לגיטה המשורר, הרגשה נבואית (שם הרשימה: “משורר ונביא”), התרשם אותה שעה מדברי הגרמני הגדול לפי פירושו של שופמן. והראיה – שלא הוסיף מאז לראות את פניו וגם מרחוק לא היתה ביניהם עצת שלום. ולמראה פניו האולימפיים של המשורר הנוצרי הגדול, הגה־ניבא המשורר היהודי הנרדף: “הנצרות ריככה במעט אותה תשוקת־קרב בהמית גרמנית, אך לא יכלה לכלותה; ובהישבר באחד הימים הקמיע הבולם, הצלב, שוב תעלה ותסאן פראות הלוחמים הקדמונים – –”. היינה זה, עם כל הערצתו לגיטה המשורר, לא האמין הרבה בנצרותו של זה ובכוחה לשמור על החיים האירופיים מתגרת ידה של הטבטוניות הברברית, בקומה לערוץ את התרבות האירופית שגיטה היה אחד מבניה־בוניה!

כהיינה כן גם שופמן מנוסה הוא מקדמת ילדותו במלחמה עם הטמטום הגויי; הנחש הקדמוני, בדמות גוי קטן, הטיל בו את ארסו ללא הרפא, ומאז כל עצמותיו תרעדנה מקרבתו של זה! "על פרשת רחובות עמד אחד מבחורי צלב־הקרס בחולצה החומה ומסר את גליונות העתון שלהם, זה העתון המרעיל את עם הארץ, למקטון ועד גדול, זה העתון הקורא להשמיד ולהרוג ולאבד וכו'. עברתי עם בני הקטן שעדיין אינו יודע מאומה. בראותו את צלב הקרס על שרוולו של השגץ, שאל: “אבא, מה האות הזה?…” רוב יצירותיו של שופמן הם תשובה נצחת על השאלה הזאת.

ה

עזה, ערה וטעונה דינמיות רבה היא יצירת שופמן. ומרובות בה ההתנגשויות בין הכוחות השונים המתרוצצים בשדה פעולתה. אין שופמן יודע את השלוה האידילית ואת המנוחה האידיאלית של שבתון החיים. זרה ליצירתו זו הנאת הנופש שאחרי העשייה, פרי ההישג האנושי. גבורי שופמן נאבקים תמיד עם אלמנטים צוררים המתיצבים על דרכם, המתגרים בגורלם והם מנצחים או נופלים. גם היופי השופמני תוקפני הוא, “חותר ופולש אל הסתום”, נלחם בעוז על קיומו ותמיד כלי־זינו עליו. אין שופמן יודע יופי צנוע שקט, זה המאיר מתוכו וצומח מתחתיו, מעצם הויתו השלמה. היופי שלו “יופי חריף” הוא ותקות המשורר היא “שהדור הבא יהיה חריף יותר”, כלומר: יפה יותר. וחריפות פירושה – ניגודים, מלחמה וכוחות יריבים, דוגמת “שני תרנגולים”. יופי – זה כוח, תנופה. ולבו של שופמן, שוחר היופי החזק, הוא עם הכוח היפה הצודק, עם זה האלמנטרי והשלם בהויתו. כשרונו אכזרי הוא ומלחמת החיים ויסוריהם החריפים מושכים את חושיו הדקים, הדרוכים תמיד לקרב. בשמחה של יצירה ומתוך התלהבות כבושה של מסתכל־משתתף עוקב הוא אחרי מהלך הקרבות במערכות החיים: באשר חריפות שם הוא, באשר קול ענות – שם אזנו החדה. סדן יצירתו הוא: קסרקטין, אגף חירורגי, בית־כלא, פרצופים מכוערים ביותר או נאים ביותר. מבטו הנוקב נופל תמיד על סימני־היכר מגרים: כנפי־אף מרטטות וסולדות, עיני־פלדה כחולות־ירוקות, זויות־פה מחוטבות יפה, אף מנוול, צפרנים שחורות, סנטר בעל קוים מחודדים, הכל מה שיש בו מטבע החריפות והעזות. עולם של חויות עמוקות נגלה לפנינו ביצירתו. ביד איתנה ובטוחה הוא מעביר לעינינו את יצוריו השלמים, החצובים מאבני השתיה של עולם המראות שלו, שעם כל הריאליות שבהם הם משיבים עלינו משב כנפים של ספירות אחרות, גבוהות ורחוקות, אלו המורגשות בחלומות או תוך כאב גדול ומזעזע.

והריב הנצחי בין הגוי ובין היהודי – מלחמת־איתנים היא, היאבקות של שני אלמנטים צוררים, שני טבעים שונים. מעין כוח הטומאה מול כוח הקדושה, שהקבלה מיטיבה ומרבה כל־כך לספר עליהם. שני איתנים מתגוששים בזירת העולם ושופמן, כביכול, הוא הסקונדנט שלהם; אם גם לא תמיד הוא שולט ברוחו. פתאום הוא נסחף למלחמה כצד ומוריד על ראש היריב השנוא מהלומה כבדה ומוחצת. בנפול הבוקיץ הזקן תחת גרזן הנאצים הוא רושם: “ואבן: יהודי היה אילן זה, יהודה זקן”. וכאשר אינגה היפה הפסיקה לחייך לו כהרגלה תמיד, “מפני שתו־האיבה המגונה, שנושאיו עד עתה היו אך מנוולי הפרצוף, מתחיל מתפשט גם על הצעירים הנאים” וגם אינגה נוטה להם – מחליט המשורר: “עתה כלתה הרעה!” אם גם היופי עובר לצד שכנגד, אז פסה כל תקוה. הכוח הגס כשהוא לעצמו אינו מסוכן, מסוכן הוא רק כוח היופי. תגבורת היופי שקבל ה“שגץ” מפחידה את הסופר העברי ביותר והוא מפליט קריאת יאוש שאין אנו רגילים לשמוע מפיו. הלא “הנחמה היחידה” בקשר עם אישיותו של אותו האיש – היטלר – הוא בזה שהוא “דמות כבדת ניוול”. אילו היה הוא במקרה אדם יפה, כי אז היה הדכאון גדול מנשוא, אבל דבר היותו אדם מכוער, מכוער מלגו ומלבר, מנחם, מעודד; שהרי הוא אומר להגן מפנינו על היופי…" אכן יש גם ניוול מנחם, אם הוא של השונא, אז אין הוא מסוכן כל עיקר; ברם היופי של האויב מדכא, מאיים, כי יופי – זה מקסימום של כוח עליון.

ו

שופמן הקשה ובעל מדת הדין ביצירה נהפך לאיש אחר, רחמן וסנטימנטלי כמעט, כשהוא נכנס לעולם ילדותו ויהדותו – לעיירתו היקרה. ספירה זו מעוררת בנפשו מין רליגיוזיות חרישית קלת־הגות, והיא מעלה משיתי החויות הקדומות את הניגון הרך והטוב מבית אבא וסבא, “זה שהיה ממתיק לו את שנתו באותם לילות החורף החריפים, שהיה נשמע לסירוגין עם המיית הרוח מבחוץ”. מאותו הרגע שהוא נכנס לאלמנט הזה ולאותם המקומות, הריהו נזכר ב“אותה התנועה”, המזכירה שלגים ורוחות משנים עברו, גגות, לבנים מתנפנפים ברוח ליד הדניפר. ואז דומה הוא עצמו לאותו בחור פלאי, מרדכי סופר סת“ם, ב”ליד הדרך". נדמה שגם הוא, שופמן, מכעכע קצת, מזכך את קולו בשיעול להנאתו ומתחיל לנגן בניגון עצוב, מצוץ מתמצית הנשמה, שלא מן הניגונים השגורים. וכאן הוא כולו אהבה, כולו חדור יהדות שרשית יקרה כאביו זקנו וככל דורות האבות, שהיו מלאים אהבת ישראל עד למסירות־נפש. ובהכנס האמן לעיירה, לא כאורח נטה ללון הוא נכנס, כי־אם חוזר אליה כלדירת־קבע. והעיירה השופמנית משמעה לרוב – בית־אבא ושנים שלשה אנשים קרובים לו. אין לו לשופמן עסק עם החברה הרחבה ולא כל שכן – עם ההמון. אינדיבידואליסטן הוא, ולרוב הוא אוהב את האחד או שונא את האחד. תופס מועט הוא, מעמיק בו עד לנקודה האחרונה ומעצב ממנו יש גדול ושלם.

מוצקה, מושרשת ובנויה על תלה היא עיירתו של שופמן. שלמותה אורגנית היא וטבועה בחותמה היהודי האיתן. רק דבר אחד פוגם בהרמוניה שלה – “הצלם”, הסמל המאיים של הנצרות העויינת. מגדל־הכנסיה השלוח כאצבע חצופה כלפי שמים, דוחק את רגלי השכינה. קראו את “דוברובנה” שלו ותטעמו טעמה של עיירה שופמנית. זוהי חטיבה מיוחדת במינה והיא ממין הנובילה השופמנית, מעשה־מקשה כולה ותוכה רצוף אהבה ומעולף יופי מוצק, גא. רק עיירתו של ברדיצ’בסקי, יוצר מלא דם ורב־אונים זה, קרובה לה ברוחה ובפרצופה, כמוה תוססת היא מרוב כוח, כובשת את עצמה בכוח בתוליי וכולה דרוכת־עוז ויצוקת תפארת מסותרת. כמין אויר עליון היא נושמת ויש באוירה זו משהו טמיר וטעים המזכיר את “היופי־האושר”. עיירה זו הרמונית היא כפרי בשל על העץ, מבושמת כבושם נעורים חריף ומשכר; שנים־שלשה קוים ולפניך דמותה המושלמת, נופה הגמור, והללו נחרתים עמוק בראייתך ובהרגשתך, משל לפרי ולריחו הטוב. אוירת ילדותך אתה מלפפת אותך מיד עם הכניסה לעיירה השופמנית, הקרירה במקצת כגוף הנהר גם העמדת רגל ראשונה לתוך זרמו הכבד; אבל מה מעוררת היא אויר זו, משיבת־נפש ומהנה. הנה הן שוב הדמויות הנאהבות של ילדותנו: הנערה שהרתיחה את הלב בכאב מתוק־מענה, החבר שהתרפקת עליו כעל המשך של הנערה שלא הושגה לעולם. הנה הם המקומות שהתיחדת בהם עם נפשך ונהייתה לאשר־לא כאן. והנה הוא הגג בכבודו ובעצמו “הגג המשופע, הגבוה, הבלתי־מושג”, זה ש“היה בילדותנו כעין תחנת־בינים בין ארץ ושמים…” עם שופמן אנו מרגישים את האם בגילויה הענוג והנעלה ביותר, זה האמהי־האלהי, שרק בהיותנו ילדים זכינו לו. עם שופמן אתה חי עם אחיך אותם החיים היקרים שחלפו לעולם, ואתו אתה רואה את אחותך ראיה חדשה, כי הוא מלמד אותך לראות את הבלתי־נראה ואתה מציץ ואינך נפגע.

מזיגת הצבעים של שופמן הוא לרוב זוגית, ניגודית־הרמונית: שדות שלג עם גדר שחורה, שלג פושר ושחרורית נפלה בו. ויש שהמונוטוני נשמע לו כהרמוני ביותר: מנסרים עצים… גם הדומם בעל תכונות אנושיות הוא: השביל שעל השלג הקפוא הוא שביל ערמומי ומחייך. רוח של תוגה מַסיבית שורה על בית־אבא שבקצה העיר, על גגו הישן ועל הקומוניה שלו ששופמן מציירה בכונה מיוחדת. זוהי דמות גבוהה, אדומה, והיא שקועה תמיד במחשבות עמוקות כמין שיך ערבי או קוסם הודי והיא משרה מסביבה רוח של הוד ומסתורין. גם הדומם של שופמן מין חי שותק הוא, ושתיקתו החכמה מכריזה עליו, על יפיו או על כיעורו. שופמן נהג חסכון ברכושו הנפשי, דרכו למצות את הטיפה האחרונה מן החומר הבא לידו. ובחומר האנושי אינו משייר אף קורט בלתי־מנוצל ובלתי־מעוצב. כל נמצא הוא לו בבחינת תמצית, כל נקודה – נקודת מוצא ומטרה כאחד. ובחומר אנו מכירים את יוצרו כמו שהוא. כי אין שופמן יוצר אלא ממה שיש בו ובעולמו. ואף על פי שריאליסטן גמור הוא, גלוי עינים ולב, הסמל הוא אחד מאמצעיו המעולים ביותר; בו הוא משתמש כתבלין עדין וריחני, להטעים ביתר חריפות והבלטה את הנטורליזם המעולה שלו. גם המטפורה היא אחת מסגולותיו־סממניו. חביבה עליו קפנדריה אמנותית זו המקצרת לו את הדרך ומעמידה את הקורא על טעמו של דבר במפתיע; פותחת היא את השער הנעול בבת אחת, בלי חריקה, ואתה נכנס לפני ולפנים פתאום בלי הכנות וכוונות ומכניס את הלפני ולפנים אל תוכך.

ז

בהתנגשותו עם הנצרות ועם “אותו האיש”, אלוֹהוּתה, מתגלה שופמן כלוחם עז־נפש שאינו יודע רחם ואשר כל פשרה זרה לרוחו. שלמותו היהודית ושלמותו האמנותית עולות כאן בד בבד. קיצוני הוא בהתנגדותו האמיצה לנצרות כאחד קדמון, ויש בקנאותו ממין האמונה שאינה מניחה מקום לשום הבנה ואף לוויתור הקל ביותר. הנצרות עוכרת הישראליות חרם היא לו ואין הוא מקבל ממנה כלום. אוטם הוא את אזנו משמוע כל שבח, ויהא הקל ביותר, לטובתה. באיזו עקשנות עקבית מתאר שופמן את אכזריותו של החייל הנוצרי דניסנקו כלפי היהודים. “ואז רץ סגן האופיצר ישר אל היהודי, שעמד לפני ביתו, ויך בכן־קנה־רובו על קדקדו, כך, במלוא התנופה, ויכרע היהודי, נשען על הקיר, ולא זע… ו”פורע" אחד עוד בא ושנה לו במקלו, ויט היהודי את ראשו הצדה…" “והמספר העמיד את עיניו כעינים קמות, עיני מת, ויט בעמו את ראשו הצדה וישתתק”. “–ואחרי כן – הוסיף לספר – הלך מאתו פסיעות אחדות נמלך בדעתו ושב על עקביו, הציץ לתוך עיניו, ויך על ראשו שנית מן הצד. ויט היהודי את ראשו כלפי הצד השני. הוא הכה מצד זה, והוא חזר והטה את ראשו כלפי צד אחר”. שופמן רואה מסביב רק שקצים ושקצות צמאים לדם יהודי כחיות טורפות. “בקרן אחד הרחובות קעקעו ונצלו הבריונים חנות מכולת ו’שקסות' עטו אל השלל, פצלו סוכריות וצחקו אגב כך בקול, בראותן כיצד מתעללים ביהודי זקן אחד. ‘פן תעלוזנה בנות הערלים’ חלף אותי רעד הדורות, ועיני רטבו מתוך התרפקות פנימית על דוד. ‘וימדדם בחבל, השכב אותם ארצה, וימדד שני חבלים להמית’. דוד, דוד שלנו”.

הרגשת־היהדות החזקה פותחת לפניו את הרגשת העולם התנ“כית. הזכרון התנ”כי חי בו בעוז ומפעם אותו, והוא נעשה קרוב לעולם־קדומים זה. בהשתמש שופמן במליצה תנ“כית, הריהו מעביר את עצמו אליה עד לשורש, עד שהוא עצמו נהפך למין אדם ביבלי, תמים באכזריותו ואכזר בתמימותו, ואז מקור מחשבותיו הוא בדם ולא במוח. יש והוא מחיה תמונה תנ”כית בהשוואה קצרה וקולעת: “מפורסמת בנאציותה היא האשה לודמילה קולוריטש (ממוצא סלבי, כנראה), אשה נוראה היא זו. פרצוף עגול, מלא נקודות־חמה, משקיפה רוב היום בעד החלון, כאיזבל בשעתה”. הקורא העברי מועבר תיכף לתקופה הקדומה ההיא, תקופת אחאב־אליהו, ועל־ידי כך הוא מזדהה הזדהות שלמה עם נושאת הציור, האשה השנואה לודמילה קולוריטש, ובזה הלא רצה הסופר. הוא שכנע אותנו כי אכן מרשעת היא אשה זו וראויה לשנאתנו. וכך אנו למדים כי לא רק הדעות והרעיונות וההרגשות של התנ"ך נצחיים הם, כי גם הפרצופים, הרעים והטובים, חיי עולם להם ורק יד אמן־אמת מסוגלת להסיר את לוט הקדומים מעל פניהם ולהשיב להם את ארשתם הראשונה. “על המרטירולוגיה שלנו צריך לזרוק אור חדש!” אומר ההיסטוריון קלימט איש המדות. מה טיבו של אור חדש זה, בעצמו אינו יודע, אבל ברי לו, שההיסטוריונים הקודמים התעלמו מאיזו נקודה עקרית. – נדמה לו, שבכל הצרות והרעות נעדר היהודי־האדם; ואילו היה הוא, שם, כך נדמה לו לפעמים, כי אז היה הכל אחרת… ולנו ברי שבשופמן מצאנו את היהודי־האדם הזה, הדרוש כדי לראות את המרטירולוגיה היהודית. כי לא דוקומנטים דרושים לנו ולא מקורות חדשים לראיית עצמנו, כי־אם אך ורק אותה ההרגשה הבלתי־אמצעית שדרכה ובה רואה שופמן את הנצרות שבכל הדורות, וממילא אנו רואים בקשר זה את היהדות באור חדש.

האוביקטיביות המתנכרת של ההיסטוריונים שלנו, אוביקטיביות מאונס ומרצון, היא שכיסתה עד עתה את הנקודה העיקרית של תולדותינו בגלויות והפכה את טרגיות הדורות כמין חומר לחיבורים, מבלי מצות את כל עומק ההתרחשות הכאובה שבגורל הישראלי. שופמן זורק אור חדש על המרטירולוגיה שלנו דוקא על־ידי כך שאינו היסטוריון, אלא משורר המרשה לעצמו לראות ראיה סוביקטיבית יהודית, נוגעת בדבר, בעצם הדבר.

גם את התנ“ך, שהוא ההיסטוריה של התהוותנו הלאומית־אנושית, יצרו נביאים ומשוררים, חוזים וחולמים, וכלום תיתכן ראיית עם ישראל ולא לאורו של התנ”ך הזה? כל האומר שאוביקטיבי הוא מעיד על עצמו שאינו מבית־הכואבים וממילא אין לו חלק בהיסטוריה הישראלית, שהיא כולה צעקת כאב אחת שקולה הולך מסוף הדורות ועד סופם. שופמן האמן רואה את ההיסטוריה של עמו בלי כל חציצה, בלי דיסטנץ. הוא ממש נוגע בה ונושם את ריח הדם שלה מקרוב־מקרוב. כל מקרה הוא לו “דוקומנט יקר המציאות”. רגיש הוא לגביה כעץ־השדה שכל תנועה קלה באויר מרחישה ומאושת את נופו. אין הרגשתו היהודית של שופמן יודעת מרחקי מקום וזמן. וכאשר ההיסטוריון יוסף קלימט מחכה לבנו שישוב מן העיר ביום “הפוטש” הנאצי, אומר עליו שופמן: “בלב חרד עמד האב, מצפה, והביט למרחוק, כעלי הזקן בשעתו…” שתי דמויות יהודיות – עלי הכהן מתקופת השופטים ויוסף קלימט בן תקופת השמד של המאה העשרים נפגשים בנקודה אחת, – הלא היא נקודת הכאב במרכז, “בה שני טורי האורות נושקים יחד”.

ח

בנובילה “קול הדמים”, יצירת ווידוי נעלה, שבה מסיח לנו שופמן היהודי את כל לבו; שם על גבו שני עולמות – הילדות והאבהות – אנו רואים את הסופר והנה הוא עושה את חשבון נפשו עם פחד חייו – הגויות – והחשבון הוא כולו חובה. מיצירה זו אנו למדים עד כמה משוכנע שופמן שאין לגשר את התהום בין היהודי והגוי. גם במקום ששני העולמות נושקים אהדדי ממש, גם שם אין מנוחה מן הסיוט הנורא הזה ששמו שנאת ישראל. קולות המשטמה והרדיפה לא יחדלון, וקול דמים בקול דמים נוגע ומתנגש… אמנם “את בית אמה (של רעיתו) מצא, לתמהונו, דומה בהרבה לבית מולדתו, למרות מה שעולמות מלאים הפרידו בין אלה לכאורה. כמו הלז עומד אף זה בפרבר העיר, והאם הנמוכה מטפחת לה בראשה, משתעלת כאמו הוא, וכמותה היא מרכיבה משקפים לחטמה בשעה שהיא מטליאה איזה חלוק. הכל כמו בביתה. יסורי המלחמה מרקו ושחקו, כביכול, כל טפל וכל מקרי החוצץ בין אומות וגזעים ונשאר אך האנושי הטהור בלבד…” ובכל זאת, כשבעלה, היהודי הרוסי, של גרטל הוינאית שוקע בתרדמה תוך עיפות כבדה, מסיבת התלאות והטרדות של הימים האחרונים ובעיקר – של ליל הלידה הארוך, של “לילה אמר הורה גבר”… תיכף הגיע לאזניו קול צעקה רחוק ודק… באור יום נוגה מאד, כעין זה של ליקוי חמה, שרויה היתה עיר מולדתו, והוא רץ לאורך הרחוב על פני בתי־העץ הנמוכים, מוגפי התריסים. לפניו רצה עלמה, והוא ראה את קשר קווצתה על מפרקתה כשזה מיטלטל אילך ואילך ועשוי להתפזר בכל רגע, לפי שמכבנת לא היתה נעוצה בו; ניכר שבחרדתה הגדולה לא הספיקה לעשות זאת – והנה גינת ילדותו… בין ערוגות הפרגים בלבלובם, צו לקראתו שלשה שקצים גדולים, שאחד מהם כובע־צבא בראשו, נתנו לו מעדר ופקדו: – כאן חצוב לך קבר!

השקץ – סמל הגויות הרשעה – רודפת אחרי היהודי ביום הרת עולם חדש, תוך שמיעת קול הדמים של “הילד השני”, הבן הבכור הנולד מאם לא יהודית, והקול איום הוא, קול עשו הרשע: “כאן חצוב לך קבר!” כאילו צפה מראש שעתידים בני ישראל בדור הזה חצוב להם קברים במו ידיהם, והוא, הצופה, הזהירם על כך בעוד מועד, אך שומע לא היה לו.

ולא רק בספירה הספציפית של היהודים קנאי שופמן להרגשתו הגזעית והלאומית, לא רק כשהוא יושב בתוך עמו הוא יונק מעסיסיו הטמירים של חולית מחצבתו, כי גם בספירות האחרות אשר מחוץ לתחום היהדות נשאר שופמן נאמן להרגשת עולמו. מענינות הן הערותיו החריפות על דוסטוייבסקי, טולסטוי, המשוררים הפולנים וכו'. קשה אמנם להסכים עמו ש“הפולנים משוררים קטנים” הם, וביחוד אין לקבל את דעתו השלילית על “אכרים” של ריימונט: “בקושי גדול אני מוכרח להודות – קראתים (את ארבעת הכרכים של “אכרים”) בשעתם עד הסוף”. או: “כפר פולני – רשעות וארס ופאן יזוס ודמיונך מתרפק בחשאי על היהודי היחידי שבמקום זה, שלמרות שנאת המחבר אליו, הריהו בלי ספק הנפש הכי נעלה כאן”. ולהלן: “יש בהם, במשוררים הפולנים, איזו קטנות־מוחין המשותפת לכולם, קטנות־מוחין ספציפית, לאומית, שעוכרת את כל יצירותיהם; זה הפתוס הנשגב על דברים של מה בכך, זה ההומור הפולני הטפשי, במחילה, ועל הכל – זו המשטמה ההמונית וסילוף אמת במזיד ביחס ליהודי”.

האין כאן קלקול השורה על ידי היפוכה של האהבה? האם לא התערב בהערכה של שופמן – וביחוד בהערכתו את ריימונט – שלפי דבריו של שופמן עצמו קרוב הוא יותר מחבריו אל המשורר העולמי – גם יסוד המשטמה, כגמול לשוטמי עמו היהודי? קשה לו למשורר העברי לאהוב את הפולנים מנדינו. אפשר להבין את שופמן מבחינה זו, אבל קשה להצדיקו. “אכרים” – ויהא יחסנו לפולנים מה שיהיה – היא יצירה גדולה. והמוזג היהודי, שריימונט יוצא בו ידי תיאור היהודי הטיפוסי המקובל על כל שונאי ישראל במדינה זו, אינו מעלה ואינו מוריד את ערך היצירה כולה. מה לעשות? גם גוגול, הרוסי הגדול לכל הדעות, מתבל את “טאראס בולבא” שלו באיזה “יענקל נבזה”, המסמל בודאי בעיניו את כל עם “הז’ידים” שנוא נפשו. והתמונה השפלה, הבלתי־אנושית (וממילא בלתי־אמנותית!) באותו סיפור, כשיהודים כפותים ברגליהם מפרפרים במי הנהר, כשראשיהם למטה ורגליהם הנתונות בפוזמקאות לבנים (דוקא, לשם שלמות התמונה!) למעלה, האם גורעת שפלות־נפש זו משהו, לצערנו הרב, מערכו הרב של בעל “הנפשות המתות” וגם מסיפורו, שריח פוגרום נודף ממנו, “טרס בולבא”? אנו היהודים רואים ביהודונים של גוגול “קדושים” אבל איך ראה אותם גוגול עצמו ואיך נראו בעיני קוראיו המרובים? אם לפי קנה־מדה זה נאמר לשפוט, – נצטרך לפסול כמעט את כל הספרות העולמית. במה נצדיק את שכספיר, את גטה, דוסטוייבסקי, ואפילו את טולסטוי בכבודו ובעצמו! אך, כאמור, שופמן קנאי הוא וקולו קול הדמים הוא, וכדרך הקנאים פוגע הוא בכל מה שאינו לפי רוחו. אין מדרך הקנאות להבחין בין האמת האוביקטיבית לבין האמת הסוביקטיבית, יש לה האמת משלה ועל פיה היא רואה את הדברים ושופטת אותם. ומכאן המגרעות שמוצא שופמן אצל המשוררים מן הגויים הפוגמים במשהו בשלמות תמונת עולמו היהודית. המשורר והיהודי שבשופמן אחד הם ומזיגת שניהם מהוים בו את האדם השלם. את תחילת נפילתו של דוסטוייבסקי רואה שופמן בזה ששקע בפילוסופיה של הנצרות “וכך נפל הנופל הגדול והתגלגל במורד: אלהים, כריסטוס, מונרכיוּת, סלויאנופיליות…” לאמר: אותם הדברים שאין דעת יהודים מסוגו של שופמן נוחה מהם. וטולסטוי לא זך בעיניו בשל יחסו השלישי לצלם המומר, המשורר העברי ק.א. שפירא, והוא מתנה את צערו על כך בשתי מלים: “אפילו הוא!” מתאר הוא את צערו של ברנר שאוכזב מאד מטולסטוי הנערץ שלו, אך גם אכזבתו לא קטנה היתה מזו של חברו ברנר. בארתור שניצלר אין הפגם הזה של “הפולנים” ואחרים. שניצלר משלנו הוא “וכשגאותנו הלאומית נפצעת על ידי חוסר הכשרון של הסופרים היהודים הכותבים אשכנזית, כוינאים כפראגים, – הכותבים אשכנזית וסוברים שהם יוצרים מה, אז טוב לזכור את ארתור שניצלר. כאן שב ורפא להרגשת עצמנו”. שניצלר האח הרחוק קרוב לו יותר מגרהרד האופטמן והאחים מאן. קרבתו מרגיעה ולאדם היהודי אין מה לחשוש. ובכל זאת, “רושם לא־נעים קצת עושים אצלו אותם המקומות, שבהם הוא מטפל ב’שטימונגים' של מסגדים ושאר ענינים קתוליים. ועוד זאת: בתתו לנו גבור יפה, שלם, הוא מדגיש את נצרותו. למה? כי אפשר להיות אדם יפה, מבלי להיות נוצרי; כי יש בעולם אנשים מישראל, שהנוצרים מסביב כקופים בפניהם, – יוכיח הוא עצמו, ארתור שניצלר”.

ואותו היחס לי. בבל, הסופר היהודי־הרוסי. המומנטים המזעזעים המרעידים בנו את צומת הרגשות, הם גם כאן על רקע יהודי. גם פה נפגשים היהודי והגוי בנקודה המחושמלת ביותר. “אותה הבטה, למשל, של ה’אחיות' הנוצריות אל זכרותו של החייל היהודי הגוסס”. מה ישמח שופמן על הכוח היהודי שביצירת י. בבל “שלנו”! והוא מציין עובדה זו לא בלי קורטוב של יוהרה לאומית; אבל “הדבר האחד שעושה אצלי רושם רע הוא – שנאתו לגיטו וליהודי הגיטו. ביחוד מה שאנטישמיותו אינה זו של בן־בית, אלא זו של גוי. הרי זה סוף־סוף מין יהודי־גוי שקשה לאהבו עם כל רצוננו”.

וכך הולך שופמן ומצמצם את עצמו במסגרתו היהודית, הלך וסגור על עצמו בחומרות וסייגים יהדותיים, ואינו חושש לבעלי התריסין שבנו, לאנשי “המסשטבים” הרחבים ו“הבעיות הנצחיות”, בחינת מוחין דגדלות. מוטב לו להיות “מצומצם” בתוך שלו, בתוך עמו, מאשר להיות מורחב וממושך בשל אחרים. “השלאכים” הרחבים של בעלי “הדברים הגדולים” אינם נהירים לו והוא מתרחק מהם כמן הכיעור והזיוף. יצירה הוא דורש ולא עשייה, חויה ולא העויה. ואין לך אמן כשופמן הנכוה מהעדר האמת שביצירה, מטמטום המוחות והלבבות ב“בעיות נצחיות”, שאינן מעסיקות אותנו אף לרגע. אין שופמן חושש לגמרי מאי־מודרניות, ולא איכפת לו כלל אם יאשימוהו בשוביניזמוס יהודי; יש בעיה נצחית אחת והיא בעית היהודי והגוי ובה הוא רואה חזות הכל. וגישתו אל בעיה זו היא שופמנית טיפוסית: צירוף נפלא של מחשבה ושירה, “עם כל קפלי קפליהן הדקים מן הדקים, הנוקבים ויורדים עד התהום”.

אין דבר שנוא על שופמן כמו “התבטלות יהודית מפני הנכרי”. ומובנת מאד היא לחישתו כלפי ר' בנימין. רדיפת השלום בכל מחיר, המתפרשת כאי־התנגדות לרע מיסודו של “הקדוש” ההודי גנדהי, אינה אליבא דשופמן אלא כניעה של התבטלות מפני הגוי הרשע. “בשמות קדושים אין להלחם עם כוחות הטומאה בימינו, מפני ש’כל החכמות הנעלות מתנפצות אל כל חוטם, שהניוול הוצק בו מלידה'”. הם שונאים את החוטם היהודי, זה סמל הנשר הקל מתחת לקשת המצח האפקי; והוא, שופמן, רואה את כל ניוולם בחוטם הקהה והסולד שלהם. שופמן תופס את שנאת עשו ליעקב כ“פרובלימה ביאולוגית בעיקר”, – ענין שאין לישבו בלי מלחמה ובלי עמידה גאה על הדם שהוא הנפש. “למלל רברבן ולהמריא לעילא ולעילא, אפילו על תומס מאן, לא צריך”, מזהיר שופמן, מחשש שמא, חס ושלום, קסם לו לר' בנימין הגוי שבתומס מאן, שמא יש כאן מן ההתרפסות של העני לפני החזק ממנו. גאוותו היהודית נפגעת מכל חשד. יודע הוא שממשפטים קדומים אפילו חסידי אומות־העולם לא שוחררו לגמרי. ואם ראית שאחד מהם רואה אותנו כראות אדם את עמיתו, תדע שבני אומתו מתנכרים אליו והוא בעיניהם כבן גזע אחר והוא חשוד בעיניהם על יהדות… את הרעיון הזה הביע שופמן גלוי ומפורש ברשימתו על בלפור, “זה הבריטי איש המדות”, “האחד שראה ללבנו בעיניו הגדולות, הטהורות, הלבביות, העגמומיות, הישראליות משהו…” כדי לראות אותנו צריך שיהיה בגוי הרואה משהו ישראלי! “הגוי האמתי” אינו מסוגל להגיע למדרגת ראית ישראל. השם בלפור כשהוא לעצמו יפה להרגשת עצמנו כרוח צח. כי הוא היה “אולי הגוי האחד שראה אותנו כראות אדם את אדם. ומה היה גורלו בתוך עמו? בתוך עמו, בארצו, כאילו התהלך באחרית ימיו בודד וזר. בני אומתו, לרבות חבריו בספירות הגבוהות, הביטו עליו – כך נדמה – כאל אדם רחוק, כאל בן גזע אחר. כאל יהודי כמעט… (מעין “גר צדק”). ואף ערירי חי ומת. מי בביתו ינהה אחריו ומי בעמו יטפח את זכרו? נאסוף נא אנו את דמותו הגדולה אל אהלנו הדל, כי לנו הוא”.

מסופקני אם הערכה זו תתקבל על דעתם הרחבה של בעלי “המעוף הרחב” שבנו. הללו ודאי יעקמו חטמם על “בטלנותו” של שופמן, על ראייתו הקצרה ובעיקר – על “השוביניזם הקטנוני” שלו המסוכן. הן דעה זו מתנגדת לפוליטיקה הריאלית שלהם תכלית ניגוד, בדברים כאלה אין בכלל לעשות פוליטיקה ורק משורר בלתי־אחראי חפשי לדבר בלשון כזו. ברם שופמן אינו חושש לטקט פוליטי ולנוהג דיפלומטי; את אשר יראה יגיד, ויש תמיד בכל מה שהוא אומר משהו גואל ומשחרר. ולשמע דבריו אתה מרגיש מעין הקלה שלאחרי כאב. יד ברוכה לו וגם בשעה שהוא מוחץ יחבוש. מעטים הם היהודים בתוכנו מסוגו שהתיצבו פנים אל פנים עם האויב הנצחי שלנו ללא רתיעה, ללא בקשת “דרכי שלום”, ללא פשרה. אין הוא גורס כל מבטי אהבים לצד ההוא, – לצלב. יחסו לנוצרי אינו ניתן להשתנות לעולם, זוכר הוא תמיד את אשר עשו לנו בדרך מאז ועד היום. כל הסיסמאות של הנצרות מעוררות בו קנאות עוורת, סטיכית, ליהדות המזוקקת שזו, הנצרות, אינה אלא בבואה עקומה מצורתה הטהורה והשלמה בתכלית. להיות אוביקטיבי כלפיה, להבינה, לראות את הטוב שבה, דת זו אשר יצרה מסעי צלב, אינקביזיציה, ויכוחי־שוא דתיים, – משמע להתכחש לכל הצער הישראלי הקדוש ולזחול כתולעת לפני השקר הגדול. “את אחד־העם אהבתי תמיד על שנאתו את הנצרות על תוכה ועל קליפותיה. איזה חוש אסתיטי נעלה בשנאה זו! לא יצויר כל עיקר, שיהא הוא כותב ספר כגון זה, שנכתב בידי תלמידו. החומר כשהוא לעצמו היה לו לזרא. גוי מודרני, ששאר־רוח לו, מוכרח לתעב את כל הענין כבד־החושך הזה, ואנו – הלא זה בשבילנו זעוות הזוועות”.

בשביל שופמן אותו האיש אינו אלא משהו שיש לעצום את העינים מראותו, ואסור לעמוד בד' אמותיו ואפילו במחשבה. כל אלה הסמלים, הצורות והפסלים שטובי אמני־העולם השקיעו בהם את חזון נפשם, מעבירים סמרמורת בגופו: אין לטהר את הטומאה אפילו בק"ן טעמי אמנות ויופי. גם המקור הראשון לא היה טהור, לא יתכן שהיה בו משהו מן הטוב אפילו בראשיתו, סופו מוכיח על תחילתו. “לא, לא! גם מהפכה חשודה מעט אם הוא הולך בראש… אם הוא הולך בראש לא תצאנה טובות! ישו שוב אינו צריך לעלות על הדעת!”

יהדותו של שופמן גאה היא, אמיצה ותוקפנית כזו של אחד־העם, ביאליק, סוקולוב ושאול טשרניחובסקי, אשר בשעת דכאון, בשעת הרהורי היסוס בנוגע לטיבנו, לטיב גזענו, נסתכל נא בו, באדם מישראל זה – ורפא לנו. המשורר, אשר “בשיריו פלדה סייע הרבה לתקומתנו”, “יצק ברזל בדמנו”. יהדותו־אנושיותו של שופמן לא סיגלה לעצמה שום קליפה נכרית ושום לבוש זר. אין לה כל צלם וכל תמונה מן העולם הנכרי הסובב אותנו. שגשוגה, הסתעפותה וגידולה הם מעפר שרשה ומעסיס גזעה, וסובבת היא על צירה משל לכוכב גדול.

אין הטון הודויי יפה לשופמן המסתכל וגם אינו משתמש בו אלא לעתים רחוקות; אך מתחת לציורו השקט, המתון והמרוכז, מורגשת האהבה הגדולה, מורגש לב יהודי גדול מפרפר ביסוריו, לב שכולו אהבה.

ריאליים וישרים כטבע עצמו, הם סמליו הנאמנים. הוא בונה תמיד על הודאי ואינו יוצר אומדות מהלך־מחשבות ספקולטיבי. זה שיש בו סכנת הפסד הודאי הרעיוני, זר לרוח יצירתו. מה אדיר ונמרץ הוא תיאור המלחמה בין העץ – הבוקיץ הזקן, היהודי – ובין מנדיו־מגדעיו הנאצים, מנאצי צלם האלהים בעולם. והוא עומד לפי שעה איתן, מבלי חוש כלום מכל הנעשה לו בתחתיתו. לא נע ולא זע. ברם, לאחר שהללו העמיקו שם איש־איש בכלי משחיתו, יותר מדי, חלף רעד בצמרת, מסביבו נתרחב עיגול המסתכלים שבאו לראות בשחוק שמשון זה… ברגעיו האחרונים של הענק. “סוף סוף נאנח אנחת־מות ונפל מלא קומתו על פני השדה ברעש מפתיע חדש, שהאוזן עוד לא שמעה כמותו. למצהלותיהם של חניכי הגדוד הצורר לא היה מעצור, שאגו, הריעו, אף שרו את ההימנון שלהם”. והמשורר העברי המסתכל אף הוא במחזה הזה רואה ומבין: “יהודי היה אילן זה, יהודי זקן”. פתח, כביכול, פה לשטן ולא נרתע מפני האימה החשכה שבראיה זו, מפני הסמל ופשרו. יש וחזותו אכזרית היא ביותר, מעין “חזות הכל” של הנביאים, ואז אין לפניו רחמים, איננו מכחד דבר וכולו מדת הדין, כבר נגזרה הגזירה… ומי כשופמן מר וקר בשעה זו. להמתיק את הדינים לא ידע גם באהבתו הגדולה. את אשר יחזה יצייר.

ט

הערבות ההדדית של ישראל תופסת מקום חשוב ביצירת שופמן. אין סתם אדם־יהודי. וכל ישראלי יש לו חלק במלחמה הגלויה והנסתרת של יעקב ועשו. בכל מקום ובכל שעה – “פלשתים עליך שמשון!” עינים דלוחות, שוחרות טרף, מציצות אליך מכל זוית, ואתה מצווה להגנה תדיר כי לא תדע מאין יבוא האויב. “המלחמות עם הפלשתים עודן נמשכות”, “האויב אורב גם כאן”, אנו מסתובבים בעיגול, והעיגול צר וקטן, כמו על שרטון בלב ים… גלים, משברי ים, אומרים לבלענו, על כן – עמוד על המשמר, כל אדם מישראל איש צבא הוא, אין נקי! בסיפור “אור חדש” ניתנה לנו דוגמה של מעלה להרגשה זו: הנסי היא “הנערה היהודית היחידה כאן שבכוחה להתחרות עם היפות בבנות הארץ, ה’אריות'. התחרות זו אינה התחרות סתם של בנות מין אחד לכתר מלכות של יופי, זוהי בעצם התחרות לחיים ולמות על הבכורה בעולם הזה בין יעקב ועשו, ההתחרות הנצחית”. עתים בערבים רואים אותה בקפה “טהליה” משתתפת במחול הפוקסטרוט והטנגו. יש אז מה נוגע עד הלב בבדידותה, בזו האחריות הכבדה העמוסה עליה, האחריות לגבי אומתה, לגבי גזעה. שלא בידיעתה היא ממלאה אז תפקיד גדול מאד.

מה מפליאה כאן רגישותו היהודית של שופמן, ומה יהודית היא הרגשתו הפיוטית! הנסי שוורץ, הנערה ממוצא יהודי שאינה יודעת דבר על יהדותה הגורלית כשם שלא ידע הבוקיץ שיהודי הוא, ממלאה בעצם הויתה תפקיד לאומי גדול, היא נלחמת מלחמת ד', מלחמה אומתה עם הפלשתים הערלים, כדוגמת אסתר המלכה ויהודית מבתול. מי שלח אותה, את הנסי זו? – הגורל הישראלי שאין מנוס ממנו הוא שציוה לה לרקוד עם הערלים ולהכריעם ביפיה הגזעי ולהמתיק את הדינין במתיקות גופה היהודי. שופמן הוא פיקנטי, חד, חריף ומעניין כתלמיד־חכם יהודי. ויש ונדמה לך שמתכוון הוא לרמותך במשהו, שהוא לועג לך בתמימותו ובהיתממותו. אך לאמתו של דבר אין אמן רציני כשופמן! ואם מצלצל לך משהו מדבריו כאבסורד, כאפקט שאין הדעת סובלתו – טעות שמיעה כאן מצדך, לא בדקת ולא דקת היטב בעמקי נפשך; הוא, שופמן, אינו אוהב לשטות ולהתעות, הוא קלע מצוין ואיננו מחטיא את המטרה, ואם אגב קליעה פגע בשרירי התמהון שלך ואתה תמה, – לא בו האשם. אין שופמן מתכוון להתמיה את הבריות אף־על־פי שלא אחת הבריות מתמיהין אותו. יודע שופמן לספר דברים הנראים לכאורה כאבסורדיים, אבל הפוך בהם קצת וראית שהם מתקבלים יפה על הדעת. “תפקידה הגדול” של הנסי זו הוא אבסורד שופמני ספציפי, הנחרת בזכרונו של הקורא הטוב לאורך ימים. אכן האבסורד כסמל הוא אחד מסממניו היסודיים של סופר זה ביצירה. ולדורשי רשומות נפתח כאן שדה רחב לחקירת שופמן.

הגזעיות העברית החזקה, החיה בשופמן כאחד קדמון, פותחת לפניו את מסתרי עולם התנ“ך ואת גנזי אישיו הגדולים, והוא עושה בהם כבתוך שלו. מושרש הוא בזו ההויה התנ”כית המופלאה כעץ בקרקע גידולו, ואין כמוהו לתפיסת התמונה התנ“כית הריאלית, וביטויו הפשוט, היום־יומי; זה הצופן בקרבו אמת בריאה וכנה שאין להרהר אחריה, והמביע במלים ספורות את גורל העם והאדם בפשטות בראשית צלולה ועמוקה, שרק ילדותה של האומה הישראלית נחנה בה בחסד אלהיה. את הפסוק התנ”כי אורג שופמן במסכת יצירתו היסודית, בשתי ולא בערב, והוא מבליעו בה הבלעה אורגנית ולא צורתית־סגנונית. אין שופמן זקוק לאפקטים חיצוניים והוא מתרחק מהם בכוונה תחילה. כי אפקט, ויהא זה הטוב והנאמן ביותר, מותנה ב“אמנות”, כלומר – באיזו שהיא עשייה מדעת, והמשורר האמתי, אומר שופמן, “שונא את האמנות, את הוירטואוזיות, את הטיפול בצורה”. יוסף קלימט ההיסטוריון פוסק על עצמו את הפסוק של אליהו הנביא, “לא טוב אנכי מאבותי”. ביטוי זה נוסך בו “אור חדש”, הוא פותח לפניו אופקי־עבר בהירים, מרחב־יה קדום של עולם האבות העזים. לא “קח את נפשי”, לא “אמותה הפעם” שפירושם – פשיטת רגל, נפילה שאין עמה קימה; כי אם דוקא “לא טוב אנכי מאבותי”, – צידוק הדין והזדהות שלמה עם גורל האומה כולה. כי היות יהודי אמיתי משמע – לחיות היסטוריה בלי הפסק ושכחה, לא למות כי לחיות ולספר מעשי יה.

ברשימתו “תלויים” מתגלה לפנינו שופמן האוהב ואהבתו – אהבת אם רחמניה, הרואה תמיד את המסובב ולא את הסיבה, את הכאב ולא את הפשע. סאלא הולנדר ואלכסנדר פירסט קומוניסטים הם, קומוניסטים יהודים, “החותרים לגאול עולמות השוטמים אותם”. שופמן, הרואה לרוב את הדבר הנגמר ולא התפתחותו, הדן את הדברים על שם סופם, רואה בשני האחים הנפשעים, אחים לגורל ולסבל! בנים שגלו מעל שולחן אביהם. לא הם אשמים – כי אם “הגוי” התולה אותם אשם. “אין לך מולדת ופחות מכל הרי אונגריה מולדתך!” – חותך היו“ר נמרצות. מארת הגלות היא: “בניך נתונים לעם אחר”. ובנים אלו מוסרים את נפשם על גאולת מחר של אחרים, שאינה בעצם אלא מין הדחקה של אי־הצליחות והרגשת־הימים של הנפש מישראל התועה בזמן. כי קומוניסמוס יהודי הוא מעשה נברסתיני בשטח הלא־מודע, המבקש את תיקונו ב”סובלימציה" ובהעברה, כלומר: אונאה עצמית, אהבת המשורר מכסה על הפשעים של הבנים ולפניו שני יהודים אומללים שהגוי מכלה בם את שנאתו האפלה, הסדיסטית, שלמראה היהודי יכבה בנפשו כל ניצוץ אנושי ואין הוא חס אפילו על רגעי חייהם האחרונים. מתוך רטט שבכאב אנו שומעים את קולו של המשורר הבא מעמקי האהבה: “אחי היקרים, שאינכם רוצים להיות אחי, גם אונגריה הקומוניסטית לא תאהבכם ביותר, אחרי הגאולה לא פחות מאשר לפניה. האדמה המאדיארית, שבה נקברתם על כרחה, סולדת מכם. מצבכם הטבעי היה אך בשתי השעות האיומות הללו, הן תלויים הייתם בין שמים וארץ. כי תלויים אתם ותלויים נולדתם, אחי הקדושים שאינכם רוצים להיות אחי!”

הרוגי מלכות אלה אומרים: “הייתי יהודי”… והסופר העברי מתקן אחריהם: “אחי הקדושים!” כי קדוש הוא הסבל היהודי בין אם הסובל מודה בו ובין שהוא מתנכר לו: היות יהודי, כמו היות אדם, אינו תלוי בבחירה חפשית, על כרחך אתה יהודי! ו“אפילו הרשעים שבהם מלאים מצוות כרמון!” אין האומה העברית מוותרת על בניה הפושעים, התועים. ויסורין ממרקין ומיתה מכפרת.

י

את אמונתו הכבירה ב“יהדות” מביע שופמן ברשימה שלו – “ישראל סבא”, המוקדשת ליום השבעים של נחום סוקולוב. בשורה אחת יסודית מסכם שופמן את הנושא רחב־המדות הנקרא נחום סוקולוב: “ידיעת היהדות הכבירה שלו אינה ידיעה גרידא; זאת היא היהדות עצמה”. הרבה מן הגוזמא שבחיבה יתרה כאן, מעין “חביבין ישראל” שבאגדה, אבל השם גרם, “ישראל סבא!” ולמושג הזה חייב שופמן את המכסימום של חיבה והערצה שיש באוצרו הטוב. וסוקולוב הוא בעיניו סמל “היהדות־הטהורה” בניגוד לטומאה היזואיטית ו“לגויות הלסטית”. ומה נפלאה ויהודית־שרשית היא האמונה התמימה של בעל הרשימה שסוקולוב בביקורו בותיקן, יטהר שם מה, יתקן, ייהד ויעמיד שם את הנצרות על מקורה הראשון. גם על מיניסטרים ומלכים שלפניהם יתיצב סוקולוב, יאציל מרוחו ואולי ישרה עליהם משהו מהשכינה היהודית. הנה “התעודה” באור חדש, נביא לגויים, השליחות ההיסטורית. ואת זה אומר לנו שופמן, משורר־אמן מפוכח, גלוי עינים ולב, בעל שלטון השכל החפשי, המאמין ש“השירה האמתית היא פקחית־פכחית בטבעה”. אכן יאים הם הדברים למאמין נלהב, לאדוק במסורת, הרואה אך ורק את ישראל, בחינת “אתם קרויים אדם…”

בסוקולוב הריח שופמן את ריחם המבושם של כל “הסבים” שלנו, שכולם יחד מהוים ומיוחדים ב“יחודא שלים” את ישראל סבא, זה סמל הויטאליות של נצח־ישראל. דמותו של סוקולוב נראית לו בצורות נאצלות שונות: “זהו הרב המתוכח עם הכומר”, “זהו אבינו־זקננו הנאצל”. וכדי לשמור את העולם ממלחמה חדשה, מידיו של עשו, יש רק תחבולה אחת – “להקים ‘יודנשטאט’ גדול, אדיר, שיוכל להכריע בפוליטיקה הבין־לאומית, ושסוקולוב יהיה בו המיניסטר לעניני־חוץ, רק אז, יובטח השלום הנצחי!” אם תרצו אין זה פרדוכס! זוהי אמונה פשוטה הנמשכת מישעיהו בן אמוץ עד פוֹפר לינקיאוס, זהו חזון אחרית הימים, זוהי אמונת יהדותנו הצרופה, שרק הסוקולובים והשופמנים יכולים להבטיח לנו שלום נצחי, אלה שמסוגלים ל“נשק את האדם”…

יא

ככל משורר אמת גם שופמן מאמין הוא. פרוצס היצירה שהוא בעצם בקשת הטוב והיופי המוחלט, אינו מתקיים בלי אמונה, כלומר: בהעדר אותו היסוד שהיצירה היא חלק בלתי־נפרד ממנו. ואפילו ה“אקזיקוטור”, אדם נורא, “תלין”, אינו הרע המוחלט. אם ימות יכול לבוא תחתיו אקזיקוטור אחר, אדם טוב. ובאמת כך קרה למשורר השטיירי הזקן, פאול פרוניוס, אשר אמונתו באדם נתערערה אחרי מלחמת העולם שהחריבה את עולמו הישן. האקזיקוטור הצעיר, ממלא מקומו של האקזיקוטור קרוי הזקן, היה אדם צעיר וטוב, וכאשר נשלח לבית המשורר לשם אקזקוציה, רשם בפנקסו שלא מצא כלום, ומתוך הסברת־פנים טובה מאד השתחוה – ויצא. ושופמן הנאחז בפרט הקטן, הרואה את המקרוקוסמוס במיקרוקוסמוס, רושם: “מאושר נשם המשורר הזקן ושב אל עצמו. האדם – טוב”. הרע אינו מוחלט אף על פי שמתמיד הוא כטבע, הוא רק היפוכו של הטוב. וגם שנאת הגוי ליהודי עשויה לעבור, אם הסיבה הראשונה תחדל – הנצרות. אין שופמן שונא את האדם הנוצרי, הוא רק שולל את הרע שבו, את האידיאה המסולפת שלו. “יתמו חטאים ולא חוטאים!” ומאמין שופמן באמונה שלמה, שאם תעבור ממשלת הנצרות מן הארץ – יקום אותו ה“אדם היפה בארץ היפה” ואז יגיעו הימים ש“היופי־האושר” ימשול לבדו בעולם.

באחת מרשימותיו הנאות, יצירה קטנה המצלצלת כסונטה בטהובנית, חוזה לנו שופמן מעין חזון אחרית הימים האלה. “השלימו” – שם הרשימה; היריבים הנצחיים, היהודי והגוי, עשו שלום! “כבולי יד, ימינו של זה לשמאלו של זה, הלכו שניהם, היהודי והנוצרי, באמצע הרחוב בין השוטרים המזויינים. כחברים, כידידים, כאחים, – ועוד יותר!”… וכדי שלא נטעה לחשוב כי למראית עין בלבד השלימו ביניהם, מוסיף שופמן: “האויר בארץ מרעל עד היסוד, השנאה לישראל צועקת מכל קיר, צלב־הקרס מושל בכיפה – והנה אחוה כזו בין שם ויפת בראש חוצות! ברתוק הברזל, נדמה, שמו ידיהם מרצון – כדי ששום רוח רעה, ששום שטן לא יפריד ביניהם, הפגנה נשגבה נגד איבת עולם!”

מי שראה פעם באסיר חשוף־גב העובד עבודת כפיה ברחוב, את “צדיק הדור”… ראה “קטע מחזון אחרית הימים” בשני אסירים כבולים, יהודי ונוצרי, שני צדיקי עולם. הראיה אחת היא – אמונה בטוב האדם. העולם איננו עוד לאחר יאוש, איננו אבוד לעולם. תמיד תמיד נמצאים אותם ה“שנים” הברוכים המרימים את הנופל, והשנים האלה ירימו את העולם הנופל מירידתו התחתונה. וגאולת העולם תבוא רק אז כשיכבלו כוחות הטומאה, ככלות כוחן של הידים, ידי עשו, והאדם הנוצרי ישוב למקורו הראשון – למקור הסבל והעינויים האנושיים אשר משם לוקח. ואז, בהרתק הנוצרי אל היהודי ברתוקות הסבל המשותף, יבוא השלום הנצחי – שלום אמת ואהבת האדם, והאנושי־האלוהי ירד ארצה. ברם אז יהיה העולם כולו יהודי.

---

ליד הדרך

מאת

משה בן־מנחם

באטיות הבאה מתוך בטחון פנימי מנהג האמן שופמן את מרכבת יצירתו. מלאה היא שפע רב וחוק הכובד אינו נותן לה להיחפז.

ההסתכלות מתונה היא מטבעה, מיושבת בדעתה. על המסתכל לשהות הרבה במקום אחד, שיוכל לעמוד על טיב העצם שלפניו. מכאן השלווה והשקט בדרך היצירה של שופמן, מכאן זה הצמצום המחוכם והיחס השלם והמושלם לדברים.

אעמוד בזה רק על אחד מציוריו, “ליד הדרך”. דומה עלי כי בו הגיעה האפשרות השופמנית למדרגה מושלמת במינה, והיא יוצאת ללמד על השאר, ודוגמה זו תוכל לשמש לנו כעין קנה־מידה נאמן ליכלתו הרבה של האמן.

באמצעים מועטים, אבל מובחרים, ובתוך מסגרת צרה ודקה עולה לו, לשופמן, לברוא עולם מלא ולחבב עלינו בדברים אחדים את המקום, הזמן והטיפוסים השונים המהלכים בהם. לאטו ובפשטות גלויה הוא מספר, ואנחנו שומעים לו באמון של אהבה ורוחנו מרחפת באתמוספירה המיוחדת, שיצר לנו המשורר.

“ליד הדרך” – איזו אידיליה נאה! ערב חורף קר בכל מורא הודו. לחדר צר ועצוב, בבית העומד ליד הדרך בקצה אחת העיירות היקרות שלנו שלפני דור, נזדמנו ארבעה אנשים טובים, ענוי ארץ: אלמנה עיורת, בעלת הבית, בנה מרדכי, סופר סת“ם וכורך־ספרים המוחזק משוגע למחצה, ושני אורחים עניים, טיפוסים למ”ד־וואוויי"ם, המחזרים על פני העולם כל ימיהם: שלמה הגבוה ור' ניסן. כל אחד מן החבריא האביונית הזאת רחוק מחברו על פי מהותו ואפיו וקרוב לו בגורלו – גורל האדם הסובל. “על אויר הבית הצר והעצוב נאצלת איזו צהלה מן האנשים הזרים, אבל צהלה זו אינה משפעת נחת רוח יתירה, והיא קרה כתרמילים (תרמילי האורחים) על הדרגש”.

מי מאתנו לא ידע את אותה הצהלה היהודית, הגלותית, המהולה תמיד בעצב? נשמת מי מאתנו לא ספגה בילדותו את השמחה הלאומית שלנו הרוויה דמעות?

והנה התיאור הזה: “העניים מטפלים בתרמיליהם בדממה. כל אחד מוציא מתרמילו את פרוסות הנדבה שלו ועורך את סעודת הערב. הם לועסים וחותכים את הלחם הלבן בסכיניהם הקטנים חיתוך מעורר תיאבון, ומרדכי הופך בתוך כך את מקלו של שלמה הגבוה לכאן ולכאן ושואל: – והיכן הוא אותו המקל? – נגנב בלאדי! – עונה שלמה הגבוה. – א־א־אה… – מצטער מרדכי, זה היה מקל נפלא”.

מרדכי זה, כרוב גיבוריו של שופמן, אך ילד גדול הוא. הילד שבגבר הוא סוד תפיסת עולמו של שופמן, ומצד מפולש זה הוא רואה את האדם. וככל גבר־ילד תמים הוא, מרדכי, בעל מזג טוב וסבלן. אוהב הוא את העניים הזרים ומצפה תמיד לבואם. הללו מכניסים שינוי כלשהו בחייו השוממים והמקופחים. הד של מקומות רחוקים נכנס עמהם לבית והוא הן נלאה כבר מן החיים הקטנים שבעיירה.

“מה זה יהיה, מה זה יהיה?” בדברי מרדכי אלה, שהוא חוזר עליהם כעל פזמון ישן־נושן, נדמה לשמוע את הד קול נעורינו שחלפו ללא נחת בתוך תחומי העיירה הצרים, כשנפשנו המעונה הלכה בגדולות ושאפה בחזונה למרחקי פלאים. “מה זה יהיה” היתה שאלת השאלות של הבחור המשכיל בעיירה בדור הקודם. כשבגר ניצב פתאום על פרשת דרכים ולא ידע לאן יפנה וילך ואיזוהי הדרך שיבור לו?! את הדרך הכבושה לרבים עזב ודרך חדשה לא מצא. ובשבתו בבית־המדרש על־יד הגמרא ונפשו השתפכה בניגון הלימוד העגום, הנוקב, היה מפסיק פתאום ממשנתו, עיניו נתלו אלמות־דובבות בקיר האטום אשר לפניו, או באורלוגין המך אשר על הקיר, ובקרבו נקבה השאלה: “מה זה יהיה?”

שופמן יודע לשתף את הקורא למעשה יצירתו, עד שיחזנו גם מנפשו. חושף הוא את הגורליות הגנוזה שבנפשות גיבוריו, זו שלכל אדם חלק בה, ומכניסה ללבות קוראיו. לא מרובים הם אמצעיו לא מצד התוכן ולא מצד הסגנון, אין סיבוכים והיתרים יתרים בסיפור המעשה שלו, אין להטים ולהיטות בהרצאה. מספר הוא כאילו דברים כהויתם ואין אתה מפקפק פקפוק כלשהו בכנותם, בהכרחיותם. כי יש הכרחיות אורגנית בכל שהוא יוצר, בכל מראה שהוא מעלה. אין פתאומיות ואין מקריות, תמיד יש הדרגה והתפתחות ישרה לדבריו, הכל מדוד ושקול בפלס הטעם והאמת, ופשטותו היא־היא גדולתו והיא המוסיפה לוית עמקות אמתית ליצירתו, עמקות שאין לחפשה “בין השורות”, שאין לדלותה מתוך כוונות נסתרות, כביכול. עמקותו של שופמן היא בנגלה, בעין, ולא צריך “להתעמק” הרבה, לתפוס אותה ולהבינה.

במשך שלשים שנות יצירתו הספיק שופמן להעניק לספרותנו העברית ארבעה ספרים מקוריים ושני ספרי תרגום. אבל משוררים מסוגו אינם נערכים על פי כמות ספריהם, כי אם לפי מהות היצירה שלהם ואיכותה. כל שורה שופמנית יש לה ערך בפני עצמה וכל “שתים־שלש שורות” משלו – דבר שלם הן. כשהוא אומר בסיפורו הבלתי־נשכח “דוברובנה” על דוד השב לבית אמו ושוכב במטתה, “והאושר הפכו על צדו השני…”, הרי פועל עלינו האקורד הנפלא הזה, כסימפוניה מזעזעת, כדבר שלם בפני עצמו, ואני עומדים כנדהמים בפני אמת חיים שכזו הנאמרת כבהיסח הדעת. כי כוחו של שופמן הוא בפרטי הדברים, בראייתו החדה והנוקבת. הוא השיג את סוג המלה הבודדת ובא עד חקרה; במלה הקולעת הוא מתחיל ובה הוא גומר. ובדין נוכל לומר שהוא האמן המושלם של הפרוזה העברית המודרנית.

ואם קמו לנו סופרים עברים צעירים היודעים להעריך כראוי את המלה היחידה, הנותנים לה משקל וכובד נאותים – לו, לשופמן האמן־המורה, חייבים אנו תודה. צמצומו המבורך היה להם למופת ובלא יודעים כמו מנה את אותיותיהם ולא נתן להם להפריז, לזלזל במלה האנושית, זו המציינת את האדם מיתר היצורים והמבדילה גם בין אדם לאדם.

---

בלי כחל ושרק

מאת

משה בן־מנחם

שלימות התמונה ומיצוי הנושא עד לנקודה הסופית, מותנים א־פריאורי באותו אקורד עז ואחרון המחכה לנו תמיד בשולי הדברים שלו, בשורה האחרונה לרוב, שאינה בעצם אלא הסך־הכל המגובש של הוודאות המוחלטת שיצירתו של אמן זה מושתתת עליה. אתה מהלך בין השורות הישרות, המטופחות כערוגות־פרחים ביד גנן נאמנה וזינוק המשורר אורב לך בסתר. ברם, רק הזינוק מגיח מן המארב, מחביון סבך זומם, ואילו כוחו וגבורתו עולים מן הנגלה, ממישורה המאיר של האמת העושה את מעשיה תמיד לעיני השמש.

ביצירת שופמן יש משהו מהפרימיטיב התנ“כי, בו הערמה הישרה והחכמה העמוקה היו תמיד לאחדים בלב האדם, המשכיל אל החיים ודורש אל מקור שכלם הנעלם. ומכאן אותו טעם פילוסופים אמיתיים שאנו טועמים ב”דעותיו" של שופמן; מכאן הבינה הבונה הזאת, שהוא מביננו בכל יצירה שלו. אכן, לא עמד עוד קורא הדור שלנו דיו על העיקר היקר הזה ביצירתו של שופמן: שופמן כאמן־פדגוג, כמורה להועיל, המראה לנו את פני הדברים בהוויתם האבסולוטית, בלי אותו הכחל והשרק הידועים של האמנות המזויפת והמחוצפת. אכן, משורר־אמת הוא תמיד גם מורה ומנהיג. יל"ג, מנדלי, אחד־העם, ביאליק, טשרניחובסקי, היו משוררים־מורים כמתוך מחשבה תחילה וכוונה עליונה. שופמן הוא אחד מהם. לא רק לכתוב יפה הוא מלמדנו זה חמשים שנה ומעלה, כי־אם, וזה בעיקר, לקרוא היטב־היטב בספר־החיים, שאינו נקרא מאליו.

יסוד־סוד יצירתו של שופמן מאז ועד עתה היא קודם כל התבונה הצלולה והצרופה, אשר רק משוררי סגולה מגיעים עד חקרה. תבונה זו, שלא כדרך חכמת הפילוסופים, מקורה ברגש, באמוציה, ובאינטואיציה שלו הרואה את הדברים בהתהוותם הנצחית, בעלותם מן התוהו עם החומר־הנושא שהוא מעצב, כדוגמת האם המתהווה יחד עם עוברה בקרבה. בלב חרד מלווה שופמן את תופעות החיים ה“יום־יומיים” מראשית ילדותו ועד היום. “בלב חרד ראיתי בעד החלון את שמואל־אידל הולך ובא וחבל עבות בידו. אחרי מאבק קצר הכריע הנפח את לוקח בתו, כפתו בחבל והטילו עקוד על הדרגש – והלך לו”. בן עשר היה אז וכאילו הופקד לשמור על מעשי בני־אדם ועלילותם. “חרדה” זו של הילד התוותה את הקו השופמני ביצירה, קו ישר ומתוח כאנך בבנין עולמו. לא סתם מסתכל הוא שופמן ואת אשר יראה יגיד לנו, כי עוקב הוא בכל נפשו ומאודו אחרי משחק היצרים של ההוויה; ואת אשר יראה יגיד לנו, כי עוקב הוא בכל נפשו ומאודו אחרי משחק היצרים של ההוויה; ולא עומד מן הצד הוא – כי אם “צד” נוגע בדבר, אחד המשחקים, הקרובים ביותר לדרמה האנושית שהוא מגוללה לפנינו מערכה אחר מערכה. כי אמת היצירה של שופמן היא אמת חייו, ולעולם אינה פרי מחשבה כי־אם להיפך – המחשבה היא פריה. האמת והאמונה ירדו כרוכות לעולם שבלבבו. ושתיהן יחד יוצרות את ניב ההרמוניה של שירתו. ואכן דרושה מדה גדולה של תום־לב כדי לאהוב, כלומר: להבין, את שופמן. מי שיודע בעצמו שאיננו ממין התמימים, אל יקרב הלום.

עינו הטובה, הבהירה והמבהירה שלו, רואה הכל, מלבד – אכסיומות. אין לבו מבין מושכלות ראשונים. דוקא המפורסמות צריכים ראיה, צריכים ראייה חדשה. כל העולם “מוקדם”, כידוע, מקול הכינור; “היהודי והכינור” היו למושג־תאומים בישראל ובעמים; ואילו הוא, שופמן, היהודי שביהודים, אזנו נכווית מקולו הנפלא, והיא שומעת דוקא רק אותו ה“משהו” הפגום, החורק והצורם, המתלווה לו לניגון הכינור מן הסיבה הראשונה – התנגשות שני חלקי החומר, המיתר והקשתית, זה בזה. אזנו הדקה של אמן בוחנת וקולטת את השפשוף העכור הזה שאינו מעולם הנגינה… קול הרוח הגס מתדפק על נפשו, קול שלא הצטלל עוד כל צרכו ולא השתחרר עדיין מן הגלמיות הדלוחה של החומר ההיולי, שטרם הגיע לגמר התעדנותו השלמה. וכך מצוה לנו שופמן לבדוק את כלינו שבעים ושבעה, ללטוש וללטוש את החומר־הנושא ולזקקו שבעתיים, משל ליין הטוב, המשומר, שכולו טעם וריח בראשית מופלא.

לכאורה אין לך ריאליסטן אדוק ועקבי כשופמן; עינו החדשה פורמת כברק חד כל הלבושין הרומנטיים, קולפת כל קליפה חיצונית ומערטלת את מידות החיים מסודותיהן הכמוסים והטמירים ביותר; מציץ הוא עד לשיתין, ובמלים העזות והנוקבות ביותר הוא מגלה את הלוט מעל פני ההויה האנושית!… ברם במקום הריאליות שם גם המסתורין, ובעקב הנגלה אוחז הנסתר. דוקא האור הרב שהוא זורק ובורק על נושאיו וחושפם עד כדי ראייה ב“מפולש”, דוקא הוא מכסה אותם, לבסוף, בדוק של ערפל הסוד והמיסתיקה. כי כל שנחשף עד היסוד בו – מתמלא מערייתו ומאפיל על עמו במערומיו. הגלוי מדי מתכנס לתוך רזי מחשופו, והוא נעשה כמין חלל ריק שכל העולם מקומו ומחבואו, ואין הראייה הפשוטה תופסת אותו, אף־על־פי שניתן הוא לראווה לעיני כל. ואמנם הגילוי והכיסוי משמשים בהרמוניה ביצירת שופמן. לעולם אינך ממצה אותה עד תומה, לעולם לא תשבע את כל טובה באחת. כך אדם רוחץ בים ואליו אינו מגיע; גבר נתפס לאהבה עזה, – והיא רחוקה. אתה עומד לפני היופי הנצחי של האשה – ואינך עומד עליו. העיקר, הן תמיד תמיד איננו… או שהוא נשאר ב“אמצע”, או “מאידך גיסא”.

א

ידע סופר שנון זה נפש חסידיו, וימד להם במדתם הם: ליצנות כנגד ליצנות. אכן, הליצנות במשמעותה הנעלה הבקורתית והיוצרת, היתה נשקו החד ביותר במלחמת הקודש שלו בעד השכלה, ונגד הבערות והכזב שבחברה בימיו.

מפני מעמדו התקיף והמכובד בחברה לא פגעו בו קנאים. חדלי אונים היו לירד לחייו של “יועץ הקיסר” העשיר. אך שנא שנאוהו תכלית שנאה, שנאה כבושה ומסותרת אך נמרצת ביותר, כשנאת היהודי למומר ולמוֹסר; משטמה מוסכמת שאין להרהר אחריה ויסודה ברגש לאומי עמוק שאין לו הפסק לעולם. הרגש הרגישו החסידים הקנאים בחושים המחודדים שלהם, כי סכנה נשקפת לחסידות מן האיש הזה הכותב ספרי מינות ומדיח את הנוער מאמונת הצדיקים. קשה היתה להם מכתו הכתובה בספר, באשר מ“בית־אבא” היא, מחדרי חדריו של בית הצדיק. ואין פלא שכה חששו להשפעתו המזיקה וחרדו ממנה כמפני המגפה.

ביחוד גדולה היתה הדאגה בעיירות הקטנות והנדחות, מבצר החסידות ההמונית. ולא היה רבי וסתם חסיד פקח אשר לא ידע את שמו הנורא של “אותו מין”, ואשר לא נמלא זעם לזכרו. ומעשיות ובדותות שונות התהלכו בעם על מעשי האיש הזה ומעלליו הרעים, שכל מעיניו ותחבולותיו בהדחת בחורי הישיבה ובית המדרש מאחרי אמונת ישראל והוצאתם לתרבות רעה ולשמד, רחמנא ליצלן.

אכן לא חרדת שוא היתה חרדתם: עד ברנדשטטר לא ידעה החסידות המערב־גליצאית שום אויב ומתחרה ראוי לשמו, ומנוחתם לא הודרכה משום צד. “גזירת השקאלעס” שבאה מבחוץ, כגזרת המלכות, בטלה מהר והתנונה מתוך עצמה, ושום סכנה לא נשקפה מבית הספר בן ארבע המחלקות הנמוכות של הברון הירש. בני החסידים לא בקרו בו ובני דלת העם לא למדו בו כלום. שום למוד מלמודי היהדות לא למדו שם, ובדיעבד הסכימו אפילו הקנאים ביותר למעט החשבון והקריאה והכתיבה בגרמנית ובפולנית שרכשו שם במשך ארבע שנים. “האגם הנרפש העומד” של הבליהב ורקשוא, של גריליב ונזבא עמד איתן ולא נע ולא זע אפילו מרוח מצויה. הקיסר בוינה, פרנץ יוסף, “מלך של חסד היה”, ולא איכפת היה לו שיהודיו נבערים הם מדעת והם מוצאים נחמה־פורתא באמונת הצדיקים וברביים הקדושים.

ויש להבדיל בין גליציה המערבית ובין זו המזרחית, הקרובה לגבול הרוסי־אוקראיני. בעוד שזו האחרונה היתה ערש ההשכלה הנאורה והיוצרת, ומאורות כמו רנ“ק, שי”ר, יצחק ארטר ואחרים, יצאו ממנה והשפעתם רבה היתה גם מחוץ לארצם, הנה היתה גליציה המערבית גם שנים רבות אחר כך קן הבערות החשוכה והתמימות המבהילה, ולא היה בכח קרני ההשכלה המעטות שנאצלו עליה מרחוק, מן החרכים של שערי החכמה אשר בערים הגדולות, בכדי לגרש מתוכה את צללי החשכה של ימי הבינים, ולעוררה מקפאונה הארוך ומתרדמתה העמוקה.

כמין חומת סינים הקיפה את העיירה הגליצאית; וברנדשטטר ההומוריסטן המובהק הראשון בספרות העברית החדשה, הסתער עליה בחצי לעגו השנונים, ברוחו העזה ובפקחותו ההולמת, ולאט לאט ערער את יסודותיה ופרץ בה פרצה אחר פרצה. בלעגו הקולע ובהומורו המר ובסטירתו הסותרת, החותרת עד לשתין, זעזע את עמודי הסכלות ואמונות השוא שהחזיקו בהם “מורדי האור” וכל הבנין הישן והרקוב, שראוהו כבנין עולם, התפורר והתמוטט.

הנוער צמא הדעת והקדמה, אשר שמץ מן ההשכלה העברית, זו שנתנה יד לציונות הגואלת המפציעה והולכת בשמי האומה, הגיע עדיו בדרכים שונות, הריח מלחמה פתאום, ראה אור! לבו העורג למשהו חדש ומופלא נפתה ונפתח לקראת בשורת הטוב והיפה שקרנה מתוך דמויותיו החיוביות של ברנדשטטר. אמנם מרובה השלילה מן החיוב בדמויות ברנדשטטר, קול הצחוק מחריש את דממת הרגש וההפלאה; ברם בשלילה עצמה הרבה מן החיוב היה, משל לרוח סערה המטהרת את האויר. ברנדשטטר הרס בלי חמלה את הישן והרעוע, זה העומד בנס השגרה והמקובל, ומתוך ההרס צץ וצמח החדש והמתוקן. הוא קרע את מסוה השוא מעל פני החברה, חשף באכזריות של מתקן ומהפכן את מסכת הכעור והשקרים המוסכמים, פרסם את החנפים והציגם כמות שהם – והנה נולדה השאיפה לחיים טובים ויפים מאלה.

והוא שהכשיר את הקרקע לאותו טפוס עדין ויקר ונאמן של הציוני הגליצאי בשחר התנועה, טפוס עברי, לאומי־אנושי, המחכה עדיין לגאולת דמותו בספרות העברית.

חוש הסתכלותו הבהיר והחד של ברנדשטטר, תאורו את הנפשות הפועלות, לעגו הנוקב, ל“צדיקי הדור” למיניהם ולמאמיניהם, יחסו הבלתי משוחד למשכילים ולמתבוללים הקטנונים, ובעיקר מלחמתו לאמת בכל גלוייה, עשאוהו לדבּר הדור ומחנכו, והנוער מצא בו לא רק סופר שנון ורב ענין, כי אם בעיקר מנהיג דגול ולוחם עשוי לבלי חת, הפוקח את עיני העם המותעה על ידי מאשריו המתעים.

ב

הכשרון בלבד אינו יוצר ספר, מאחורי הספר נחוצה אישיות, כך אומר אמרסון. ואנו נוסיף: הספר בלבד אינו יוצר השפעה, נחוצה אישיות, דמות מאירה, הקורנת אור וחום על סביבה. מאחורי יצירתו של ברנדשטטר עמדה אישיותו החזקה והיא שנתנה את הטון היסודי לכל מה שכתב ויצר.

הוא היה מסוג אותם האישים שבהיראותם יש תמיד משום הופעה, וכל הופעה גוררת הפתעה! בהופיעו בקומתו הזקופה והישרה בחוצות טרנוב עירו, מיד גרם להתעוררות מסביב, להפלאה ולחדוש. כל העינים נפקחו יותר מן הרגיל, והלבבות החישו את מהלכם, וכל רואהו הגה: מרדכי דוד ברנדשטטר! טרנוב, העיר ואם בישראל, גאה היתה עליו – האדם הגדול והדגול בעירם! כי בעצם לא היה ברנדשטטר האדם איש־ריב ואיש־מדון מטבעו. הסטירה היתה לו צורך נפש אנושי גבוה, באשר עינו החדה העמיקה לראות לפני ולפנים של ההויה הפגומה של האדם מישראל בגולה; ולראות פירוש הדבר – להראות, להתריע על הקלקלה ולתקן את הפגם עד כמה שאפשר. הוא לא ראה אוון ביעקב כי אם נוון, לא פשע אלא פתיות, ואת אלה הגיד לעמו, הגיד לפי דרכו ויכולתו. הוא לא שנא, לא תעב את החסידים, רק צייר ותאר אותם כמות שראם בעיניו הוא. “אם גם התלתי בהם” – כותב הוא על החסידים – “על סכלותם, אהבתי אותם על המידות הטובות שהם מצטיינים בהן הרבה יותר מאחינו הנאורים החדשים, ועל דעתם על כל פנים את התורה אשר גדלתי עמה, ואשר הנאורים בעיר לא ידעו ולא שמעו וגם לא יחפצו לדעת ולשמוע ממנה דבר. וכשם שלא נלחמתי אנוכי בחסידים ולא שנאתים, ככה לא נלחמו גם המה בי ולא עשו לי כל רעה”. פשטן היה בחייו כמו ביצירתו; לא הבליט את עצמו ולא הבליט את האמנות יותר מדי, כי במקום שהאמנות בולטת ביותר חסרה האמת; והוא – עיקר כוונתו היתה האמת, הוקעת המגוחך והנלעג לעיני הקורא, למען יראו ויצחקו בקול ותגלה האמת בקהל.

ברנדשטטר, לפי עדות עצמו, העריך את החסידות היוצרת, זו שנתנה לנו את יוצריה הגדולים ואישיה הנאמנים, כגון: הבעש“ט, המגיד הגדול, ר' נחמן מברצלב, ר' לוי יצחק מברדיצ’ב ר' משה ליב מסאסוב, ועוד. הוא העריך את הטוב והיפה שבתנועה הזאת: את המעשיה, הנגון, הרקוד ועל הכל – אהבת החיים ואהבת ישראל – סגולות שהביעו את כשרון היצירה שבתנועה עממית כבירה זו, את חפץ החיים והכרת היפה שבחיים, המושרשים עמוק עמוק בקרקע נשמתו של העם כולו. אבל את הפסידו־חסידות, הפוליטית־כתתית, ולא זו העממית, של ההמונים הרחבים, אלא זו של הרביים הנוכלים, “צדיקי הדור”, שעשוה קרדום לחפור בו אוכל לעצמם ועטרה להתהדר בה, שהפכוה לעסק פרטי כדוגמת ר' יקטן מרקשוא וידידו הקדוש מק”ק הבליהב, חסידות פושעת זאת, אותה שנא בכל אש האמת שבנפשו, ונגדה יצא בכל חריפות כשרונו הסטירי והכה אותה חרם. ודבריו נשמעו ונתחבבו על הקורא כדברי יל"ג וסמולנסקין בשעתם. כי רק הדברים שמקור מחצבתם הוא בנפש יוצרם ראויים לקריאה ונעשים חמר קריאה מחנך לעם.

הלעג תכסיס בדוק הוא וקולע למטרה אולי יותר מן הפולמוס הפובליציסטי והמדעי. האחרון מביא ראיות לפתור או לסתור, להדביר או להסביר, להעריך וגם להפריך, ואילו הראשון מהתל ומבטל, צוחק ומוחק; לא סוקר, לא חוקר והכל עוקר. אמנם לא תמיד אמצעיו כשרים אך לרוב מועילים הם וקולעים למטרה. ברנדשטטר לא נלחם בקרב־פנים־אל־פנים עם החסידות, הוא הפציץ אותה ברעמי צחוק גבוה ובברד לעג אתא מרחוק. הוא התבדח על חשבונה כבדרך אגב, כמשיח לפי תומו, ובזה השיג יותר מאחרים, אפשר לומר שהוא הבזה אותה בעיני עצמה. הוא הצחיק אותה ועל כרחה צחקה עמו. הרבה למד מן החסידים בדרך מלחמתו בסכלותם. החסידים של הרבי מפיצ’ין לא הוכיחו מעולם בדרך פולמוס, ובדברים של טעם והגיון, שהרבי היריב מסטיצ’ין איננו ירא־שמים, למדן וצדיק גדול. הם רק סיפרו עליו כל מיני בדותות ומעשיות מצחיקות; לעגו לדרך דבורו, להתנהגותו ולמדותיו, לתורותיו, וגם בדברים ש“בינו לבינה” שלחו את יד לשונם הרעה והשנונה. לזה קראו רבן של נשים ולאחר רבן של הדיוטות, וכך גרמו לבטולו הגמור של אותו “רבי” שנוא עליהם. וכך עשה גם ברנדשטטר. לכאורה הריהו מספר מעשה ב“תחית המתים” וכדומה. ברם אחרי קריאת ספור נאה זה שוב אי־אפשר להאמין בכחו של ר' ביריניו כצדיק הדור. ופרט זה יוצא למד על הכלל כולו. יתכן שבסתר נפשם נהנו גם החסידים מדבריו של “הלץ” הגדול הזה, מדת הליצנות לא היתה זרה להם כל עיקר, ומנפשם חזוה וידעוה.

ג

סופרים רבים וכן טובים העמידה גליציה בתקופת ההשכלה ולאחריה. מהם השפיעו השפעה גורלית ויסודית על כל מהלך ספרותנו החדשה, ומהם נשארו בתחומם הצר ונשכחו בחייהם ולא כל שכן במותם. אולם רשמו והשפעתו של מרדכי דויד ברנדשטטר מסוג אחר וממין אחר היו. הוא על אף היותו “רק” סופר גליצאי, נהפך עם התגלותו לשם דבר לא רק במולדתו כי אם גם מחוצה לה, וזה הודות לדמותו המפוארת, ואישיותו השלמה. אדם אירופאי היה בכל מהותו כדוגמת הטובים והמעולים שבסופרינו. קול אירופה של המאה התשע־עשרה, קול “העולם של תמול” דבר מתוך לבו. בעל תרבות רחבה ועמוקה היה כאחד קלסיקן, וזו נכרה בכל ישותו הנאצלה: בהילוכו, בדרך דבורו וביחסיו עם הבריות. צעיר הייתי, כמעט נער, כשהצגתי את עצמי לפניו בפעם הראשונה. היה זה בגן העיר הנחמד אשר בטרנוב העיר. בדחילו ורחימו נגשתי אליו וידי מושטת אליו בחרדה שביראת הכבוד, מתוך היסוס של הערצה ואהבה לאדם הגדול, הדמות הקלסית האומרת כבוד וחשיבות.

ככה, כמות שהיה, תארתיו לי בילדותי עם קריאת ספוריו המושכים את הלב. כך, מורם מעם, משכמו ומעלה גבוה מכל העם, בעל הדרת פנים שכולם חומרה וכובד ראש. שכן בעינינו, הקוראים הצעירים, המעריצים, לא נצטייר אף לרגע כליצן, כהומוריסטן גרידא; אנו, האמונים עלי חסידות, שלמנו במיטב אמונתנו בעד המעשיות הפשוטות הללו. עם כל דף ודף שקראנו נתלש דף בספר חיינו. נעקר עמוד של אמונת אומן בקרקע יסוד נפשנו. לא, אנו קוראיו הנאמנים לא צחקנו כלל ועיקר, לבנו בכה במסתרים על האי שופרא שהיה לאשפה, אנו אפילו התנחמנו שהרבי שלנו אינו דומה לר' יקטן, שהוא אחר, כמו שאבא וסבא שלנו אחרים הם. ורוזבדוב עירתנו אחרת היא מגריליב ונזבא.

מה דפק הלב הצעיר למראה עיניו, בעמדו פנים אל פנים עם מחברם של “סידוניה”, “מרדכי קוזוביץ”, “ראשית מדון ואחריתו”, ו“ד”ר יוסף אלפסי".

חייל משוחרר הייתי, עוד המדים המכופתרים של הוד מלכותו הקיסר והמלך על גופי הדל והצנום. ארבע שנות סבל של מלחמת עולם מאחרי, ולפני – עתיד מעורפל מאד של מי שמתעתד להיות מורה עברי בגופו ומשורר עברי ברוחו ובנפשו. והנה נקרה הוא בדרך לפני, הסופר מ. ד. ברנדשטטר הנערץ, ואנכי אזרתי עז בנפשי החרדה ונגשתי אליו, ממש הרסתי אל הקודש. איזו חויה, ואיזו הויה! היה זה הסופר המפורסם הראשון שראיתי בחיי, והמראה הגדול הזה והמאורע החשוב הזה הפעים מאד את רוחי; לא ידעתי דבּר מרוב התמהון והמבוכה, ונעתקו מלים מפי ותנועה מנפשי. היה משהו מתמיה ומעורר חמלה בחזותי במעמד ההוא. חיל יהודי היה תמיד בריה בפני עצמה בעיני רואיו היהודיים, והיה מעורר רחמים ותמהון בלב האמהות היהודיות ועיניהן הטובות זלגו דמעות למראהו של אַ “אידישר זלנר”, איש צבא יהודי. ואנכי הייתי חייל יהודי שביהודים, בעל פנים לא ספרטניים ביותר, והעובדה שהסגין שלי שכל את כפתוריו הנוצצים אחד אחד לא הוסיפה הדרת חיילים לחזותי. יתכן שדוקא דמותי זאת היא שקרבה אותי אליו ההדור בלבושו והתקיף בהילוכו, שמשך את חסדו אלי. אחרי שאמרתי לו מה שאמרתי שאלני כמה שאלות ואכן נודע לו הדבר ש“כותב” אנכי ומחברת לי בכיסי, מחברת גדושה שנשאתיה מעיירתי ועד הנה, דרך כל הקסרקטין, השדות והיערות והעיירות שעברתי בהם במשך כל שנות המלחמה הרעות.

במשך השיחה הפלטתי דעה של שטות וקלות דעת, דהיינו: שאין כל צורך בהשכלה אירופאית, ויכול אדם להיות משורר גדול מבלי להזקק לידיעת לשונות ולהשכלה רחבה. משל כאילו אמרתי לנפוליאון שאפשר לכבוש את העולם בלי תותחים! שכחתי לגמרי לפני מי אני עומד, לא ידעתי שלפני הנסטור של ההשכלה, סופר קנאי לדעות ולאידיאות מודרניות, ולא נזהרתי בכבודה של “בת השמים”. אך הפלטתי את המלים האומללות הללו מפי, והמשכיל הזקן עמד פתאום מלכת ונעץ בי שתי עינים זועמות של משכיל מלפני מאה שנים ויותר ואמר וחתך: לא, בחור צעיר, בלי השכלה אין שירה ואין יצירה! מי שלא שנה וקרא את הספרות הקלסית לא יגיע לעולם למעלת אדם שלם ולא כל שכן – לדרגת משורר אמתי. מה שאין אנו מבינים אינו ברשותנו, ואנו כובשים את העולם רק אגב הבנתנו אותו! אתה שוגה, כי “שוגה האדם כל זמן שהוא שואף”, אמר גטה הגדול, אבל חלילה לך להתמיד במשוגותיך!

כיון שידעתי ששגיתי שתקתי ואעמד נדהם ומשמים בפני הוד השכלתו ומעלתו של האפיקורוס הגדול. היה משהו משל גטה האולימפי בחזותו הגאה ובקפדנותו החמורה והפסקנית. ומעט מ“הוד נורא” זה דבק אז גם בי הצעיר והטירון. תוכחתו המגולה והמעולה נחרתה בלבי ובדיעבד נהניתי ממשוגתי, שכן “לעתים יש לעשות רעה קטנה כדי להשיג מידה גדולה של טוב”, כמאמר וולטיר. ובלכתי ממנו נשאתי אתי את הודאות המרוממת כי הכשרון בלבד אינו יוצר את הספר ואינו עושה את הסופר. נחוצה אישיות, אדם בעל ערך עצמי, בעל אופי מיוחד ותכונות נפשיות־רוחניות מיוחדות המתגלות מעצמן בלי כוונה תחילה, הנובעות מעצם היות האדם השלם. אישיות כזאת שגם “בשבע דרכים אם נפוץ – יאספנו כוכבך, ובאשר הננו – נכון לבנו ללבבך”, כדברי ביאליק לאחד העם. אכן ספרים נשכחים, רעיונות מתישנים, אין לך צער שאינו מתרכך וחולף במרוצת הזמן, ואין הלצה, ולו הטעימה ביותר, שלא יפוג טעמה בהמשך הימים; ואילו האישיות היוצרת קימת לעד! וכזה היה הוא, מרדכי דוד ברנדשטטר, אישיות שאינה משתכחת במהרה, וכל הזוכר אותו – זוכרו באהבה.

א

מן הדברים הקטנים, שאדם דש בעקביו יום יום, יצר את ספוריו הגדולים, והם הם גופי יצירתו העתידה לעמוד ימים רבים. כמו אגב אורחא הפך מאורעות קלים למראות כבירים, ובבת צחוק נעימה של בעל עין טובה ולב טוב העלה את הפשוט ביותר לנשגב. לסמל של הפרט ושל הכלל. כוחו של ברש הלך בדרך ישרה, וכאילו אמר לנו תמיד: “כל הנמצא הוא אני”… ומכאן לשון אני שהוא תופס ברוב ספוריו. היה הולך ומסתכל בעולמו של הקב“ה ומשתקף מתוכו, מספר על עצמו תוך שהוא מספר על אחרים, מבין את האדם ומתעלה עליו. לכאורה אינו אלא משיח לפי תומו וטעמו; מספר “מעשה שהיה”, ו”בדידי הוה עובדא", אפיזודה רגילה של יום קטנות, הנראות לנו בהתחלה כדבר של מה בכך שאינו עלול להתפתח לעלילה מעולה; ברם, אך הטינו לו אזן והקשבנו לראשית דבריו – נתפסנו לסוד עולמו, שהוא בגלוי, ולא במכוסה. כשרון המספרים שלו הולך ומתפתח בצנעה ואילו האופי והגורל של דמויותיו נגלים לעינינו בתוך שטף החיים המצויירים ביד רחבה ונאמנה, והחן והיופי שלהן קורן תוך הרמוניה פנימית. הסגנון של ברש אופי של דבור לו, “כדבר איש אל רעהו”; ולא אחת נדמה לנו שאימפרוביזציה כאן, כתיבה פתאומית בלי הכנה נפשית, בלי אותה שעה של שהות שלפני היצירה, שהיא כולה “לשם יחוד”. נביא בזה שורות אחדות מן הפתיחה לספור המופלא “עמוד אש”, שהיא אופינית כל כך לדרך הכתיבה של ברש ומדגימה היא, לדעתנו, את אופן יצירתו בכללה:

“בחצי סיון שנת תר”ס… (ואני יושב בלבוב) שבתי בשעה מאוחרת בלילה מ’הר הארמון' לביתי. בעוד יומיים או שלושה עמדתי לצאת לכמה שבועות לזאקופאנה, ומתוך הסמרמורת הנעימה שבנפש לקראת הטיולים בהרים, וגם מתוך בטלה של קיץ, הייתי מרבה לטייל לפי שעה ב’חורש קילינסקי' הרחוק ובשדרות ‘הר הארמון’ הקרוב, שגם בהם מראות לוקחי לב".

וטון אינטימי זה נמשך לאורך כמה עמודים; הרושם שכתיבת “זכרונות” לפנינו מתחזק והולך בלבנו, ובכל זאת אנו הולכים ברצון אחרי המספר ונמשכים הלאה הלאה אחרי קסם דבורו וחן ספורו, ומשהו מופלא, מענג וגורם אושר מזוקק, מתנגן בתוכנו, הלא הוא נגון נעורינו הטוב שפיעם בנפשנו אי־פעם בלכתנו באותם המקומות ובאלה הדרכים שבהם מוליך אותנו עכשיו המספר הנלבב.

אף את ספורו הקלאסי – “תמונות מבית מבשל השיכר”, הוא פותח בסגנון דומה: “אקדים את ספורה של מרת אברדם, חנה אברדם, חוכרת בית מבשל השיכר בעיירה ל. זה עשרות בשנים. מכאן שהיא כבר אשה באה בימים. את כל רוחב נשמתה וחין אופיה לא נראה מתוך הספור הזה, אבל הוא יראנו את הקרקע והאויר בהם התחילו לצמוח הדברים. השאר יבוא דבר דבר על מקומו. וכך ספרה מתונות”, וכו'.

וכך הוא הולך ומצייר מתונות “תמונות מבית מבשל השיכר” בעיירה, ותוך כדי ספורו המתון והפשוט, הוא מעמיד את הקורא על הקרקע ומרווהו את האויר המחכים שבהם צמחו הדברים, עלו ושגשגו והגיעו לגמר בישולם וחישולם; לאט יצמח הספור מתחתיו והוא גם מצמיח אותנו אל תוך ההוי שלו; הפרספקטיבה מתהוה עם הקריאה, והשפעת המרחק על מראה העצמים באה בעקב התפתחות הענינים; ההויה והחויה עולות בקנה אחד והן יוצרות את הודאות בלב שכך היה באמת וכך צריך להיות, משל מראה טבע מופלא לנגד עיניך – אילן נאה, או אשה נאה, שהעין והלב נתפסים לעצם היותם תוך אהבה ואמונה ורגשי תודה.

ב

יצירת ברש העומדת לכאורה על קרקע המציאות, נתונה ביסודה בין שני תחומים, שני זרמים מנוגדים: בין הריאליזם בן התבונה, ובין הרומנטיקה בת הרגש. ברם אין היא מרחפת ממעל להם, שכן חזק בה הרודימנט האפי, וכל עיקרה – העלילה וספור הדברים כהויתם; אבל גם אינה עומדת בשתי רגליה על הודאי והממש שבחיים. אכן, שניות זו נתנה אותותיה ביצירתו, בין בפרוזה ובין בשירה: התבונה והרגש נאבקו תמיד במעמקיה, ומה שהוא בנותן טעם לשבח בספור הוא בנותן טעם לפגם בשיר. בפיוטיו לא הגיע לכלל יצירה שלמה ומגובשת, מרובה בהם היסוד הפרוזאי־ההסתכלותי ומעטה בהם האמת הלירית, אשר שרשה ברגש הבלתי־אמצעי. הוא אהב את השירה כמשורר אמתי, והיה חוזר אליה ואף מתרפק עליה לעת מצוא; ברם היתה זו אהבה חד־צדדית ופריה – מכתמים ואפיגרמים, שמקורם התבונה והשכל הטוב. “מעט הוא האון שהנחל” בשירה, אך תפלתו הקצרה “שלא ינקש במה שלא לו ובמה שלא לאלהים” – נתקבלה. הוא נשאר נאמן לעצמו גם בשטח זה, פה “בעמק הבכא”. אכן הוא לא נהנה משני שולחנות, אך השולחן האחד, הפרוזה שלו, שולחן גבוה היה, והסמוכים עליו – שמחים עד היום. הרוצה להכיר את ברש הסופר ילך אצל יעקב רודורפר, האבטיפוס שלו, ומה שמובלט בו מדבר גם בעד יוצרו: “קו רציני מורכב מהסתכלות רכה ואהבת חיי האושר של אחרים”. דומה, קו זה כולל את דמותו של ברש שידע, כי להיות מאושר הוא מן המדות הטובות ביותר של האדם ובכל עשייה שלו כאילו היה אומר" “רצונך לקצור אושר – הוה זורע אותו בלבם של אחרים”. עינו טובה היתה בשל אחרים כמו הפרוטוטיפ שלו, וכמוהו “בולמוס האידיליה תקף אותו תכופות, ונצטרפו בספוריו ‘הרמן ודורותיאה’ עם ‘אהבת ציון’, ו’אנשי סלדוילה' עם ספורי ש. בן ציון”. בשקידה של אוהב נאמן, המזדהה עד היסוד עם גבוריו, נושאי זכרונותיו היקרים, אגר את רשמיו המלאים מן ההרים והכפרים שבהם התהלך בנעוריו, מצץ את עסיסי עלומיו הדשנים מכל פרחי הטוב והנוי בדרך, ואף טפה אחת לא נשפכה לריק. “בצל אנשים טובים”, כמו בתוך גביעי פרחים ריחניים ונאים, עברו ימי בחוריו, וביד נדיבה נרקם עולמו לתוך עולמם הטוב שהיה בנוי אַהבה וחסד ברוכי אלהים. ברם, את עולמו קנה ברש דוקא ביסוד הרומנטי־אידילי שביצירותיו ולא בממש הריאלי המכוון והמתוכנן יפה, שאליו שאף, כל ימיו, ולא הגיע עדיו כחפצו. לופאטין, לבוב, בלז, בוריסלב וכו‘, עירות גליציה התמימות והנחמדות, רק הן, באוירן הטוב והמיטיב, עלינו לבקש את פניו של הסופר! “גננים”, “כעיר נצורה”, “מספורי הארץ” – יצירות חשובות הן, מוצלחות, חן הארץ עליהן וטוב הארץ בתוכן, אבל פניו של ברש אינן מאירות מתוכן, ואין הוא עצם מעצמיותן. המלאכה הטובה בלבד אין בכוחה לקרב את היצור ליוצרו ואת הקורא לשניהם יחד. גם ב“זמרת הארץ” כרך ברש את שני היסודות, ריאליזם ורומנטיקה יחד ועשאם לחטיבה אחת; אך כאן לא עלה הצירוף יפה והנגודים לא התאחו. ואין זה מקרה שהניח את ידו מן השירה ומן הרומן הארצישראלי הגדול וחזר לבית אבא, אל האכסניות שעבר עליהן בנעוריו. ידוע הדבר, שבסוף ימיו נתן דעתו על יצירה גדולה – רומן מחיי ר’ נחמן קרוכמאל איש ז’ולקוב, וכבר התחיל לאסוף חומר לעבודה גדולה זאת, שרק הוא ראוי לבצעה ויכול היה לעשותה בנין גדול וקיים. וחבל, חבל מאד, שלא זכה הוא ולא זכינו אנחנו, מעריציו; שלא נסתיע הדבר, ולא נוצרה היצירה שכה נכספנו לה.

ג

משולה יצירת ברש לנהר רחב ההולך לאט ולבטח, ומה טוב ומה נעים להתרענן ולהתרונן במימיו החיים והטהורים. אין ברש סופר “עמוק” ואין הוא מרדף בעיות ורעיונות עמוקים בספוריו. דמויותיו – אנשים מן הישוב הם, ולא הסמלי שבהם מעמידנו על דיוקנם האמיתי, אלא להפך: הדיוקן כמות שהוא מעלה לפנינו את הסמל, משל לאותם הציירים הקלאסיים שלא נזקקו מעולם לסמל, שכן בציירם ברב כוחם את הטבע ואת הטבעי, העלו על הבד משל ונמשל גם יחד. ולא שאין “פרובלימות” בעולם היצירה של ברש, ולא שהחיים פשוטו של מקרה הם, אלא הבעיה העמוקה ביותר בחיים אליבא דברש, הם החיים כמות שהם, וגילויים הם כבשונם. ואת המסתורין שבנגלה, על כל יופיו ועמקו, מתאר לנו ברש כהויתו, כמעט בלי כחל ושרד “אמנותיים”, בלי “תאורי טבע עזים”, ובלי “נתוחים פסיכולוגיים מעמיקים”. בשיחה קלה ונלבבת הוא מביאנו בסודם של גבוריו; בפסוק נאה ובהערה קולעת כלאחר עט, הוא פותח לנו אופקים ואספקטים לא שערנום עד כה. ועם קריאת ספוריו, הפשוטים לכאורה, אנו מכירים לדעת כמה לא קל ולא פשוט הדבר לכתוב ספורים פשוטים ולעשות מדברים כהויתם אמתות נצחיות.

בוא וראה מה עשה ברש מכל אותם “המורים העברים” ו“הנערות העבריות”, שהתהלכו בעירות גליציה בענוות חן כצמחי השדה, וכולם אהבה ויופי צנוע ותפארת אדם מישראל! כמה אהבה וכמה אמנות טהורה שיקע הסופר בדמויות הללו, שכל אחת נשאה בלב חלום שיבת ציון בטהרו הראשון.

בספורים נלבבים אלה, מיטב היצירה של ברש, ריאליזם ורומנטיקה משמשים בהרמוניה; ואף במקום שמכריעה אצלו הבחינה הרומנטית, זו המעמידה במרכז את הערכים של הרגש, האינסטינקט והאינטואיציה, אין הסופר נתפס לרגשנות יתרה ולסנטימנטליות מופרזת המקלקלת את התחושות והדימויים האמתיים של המציאות. כוחו של ברש בכבוש עצמו ובגיבוש עצמיותו ובשליטה גמורה ברגשותיו. תמיד לבו ברשותו, וגם כשהוא נעים ביותר איננו מתוק ולא כל שכן שאינו מתקתק. הוא, בעל ההרגשה הדקה ביותר, אינו מתרגש על נקלה, מחייך הוא נעימות וכמעט שאינו יודע לצחוק בקול רם. וכך הוא אומר על גבורו הקרוב לו ביותר, על רודורפר: “סנטימנטלי לא היה י. רודורפר, אך בזכרו את אמו המנוחה נאנחה בו נשמתו בלי קול”. אף ברש כך: גם בגבור בו רגשותיו הוא יודע לעצור ברוחו; אנו שומעים, כביכול את הלמות לבו התם אך קולו לא יישמע. ומכאן האהבה הרבה “לידי אמו”, אשר “צער ואושר וזריחת קדושה היו להן”. שכן ברש ביכר תמיד את המראה הגדול על הקול הגדול, את הודאי שבדמות על הנדמה שבשמיעה. “מדי אזכור ידי אמי, אחוש חומן הטוב, וחם וטוב ללבי. כל הטוב האנושי יצוק היה בחמימות ידי אמי היקרות בכל הידים שבעולם”.

ואותה חמימות אנושית יקרה ישנה גם במעשה ידיו של ברש: הצער, האושר והקדושה הזורחת חוברו בו יחד למסכת אחת גדולה, שהיא כולה אהבת אדם ושמחת החיים, אשר גם בצערה ובבכיה היא מצווה לנו: “צחקי, נפשי, צחוק הילד!” החיים לשמחה ניתנו, לאהבה ולנוי. הכל זורח באור אלהים, ואור זרוע לאדם, והכל מגיעים לאחרונה למחוז חפצם. כי זרם בלתי פוסק של אמוציות ומראות מופלאים הוא טבע חיינו, שהם נוגה־נגד מטבעו הטוב והנשגב של אלהים־חיים, אשר כל החיים הולכים אליו והאם בראשם:

לֵךְ לֵךְ וְאַל תַּעֲצֹר מִלֶּכֶת.

רַק הַהוֹלְכִים לַמָּחוֹז מַגִּיעִים:

כְּשֶׁתָּבוֹא אֶל שַׁעַר הַשַּׁלֶּכֶת,

תִּזְרַח עִם כָּל הָעֲנִיִּים,

וכאילו הוא קורא באזנינו בשורות אלה: אשרי העניים שאינם הולכים בגדולות, כי להם אור החיים!

אכן, אף הוא לא הלך בגדולות; כי היה מאותם בני העליה השואפים לקטנות ומשיגים גדולות, וכל יצירתם היא הקרנה של הרמוניה נפשית, שחדות רוח תדירה היא חותמה המובהק.

דּוֹרוֹ הָיָה בוֹ נֶעֱזָר,/

עַד קָם עָלָיו זְמָן כְּאַכְזָר

(ר' יהודה הלוי)

א

עצם הוויתו של יעקב רבינוביץ הוויה של נאמנות היתה. הוא לא גרס “אני מאמין” כי אם “אני נאמן”. כך בספרות וכך בחיים. על אף הדיאלקטיקה שלו, “מבינותו” החריפה ופעילותו האינטלקטואלית, לא היה אדוק בעיקרים ולא נאחז במושכלות. האינטואיציה הטובה, היא בעיקר, התותה את נתיבו. מכאן הליקויים הטכניים במטבע יצירתו, ומכאן גם ריבוי האומד ודרך־האגב שבמשנתו. מטבע האינטואיציה שאינה מבשילה את פריה כל הצורך ואינה מברכת על המוגמר והגומל. ברם לפירותיה טעם וריח לשבח מיוחדים במינם. כמין אביב־תמיד הווה עליהם והוא מושך, מגרה ומבטיח הרבה. נאמן הוא עלינו שנצח טובו לא ישקר. לא תמיד פירותיו של י.ר. משובחים היו ובשלים די טעמנו. חסרונם העיקרי – חוסר גיבוש אמנותי, העדר הפרופורציה הנכונה של חלוקת האור והצל. יותר מדי הורגש ביצירתו הקולמוס הראשון, זה ש“אור ואד” משמשים בו בערבוביה. אך שרשיו נאמנים היו כמים עמוקים, נאחזנו בהם והשרשנו עמם. האמנו לו, כי בכל ביתנו, בית ישראל, נאמן היה. בן־בית היה בכל מקום; פשטותו ונאמנותו הלכו לפניו כרוח־ערבים סנונה, ושלוה וסליחה בכנפיה. וכמנהגו עם הכלל מנהגו עם הפרט. נכנס לאט ויוצא בחשאי, מחריש בהליכתו, כמעט שאינו תופס מקום (וכל תפיסת־מקום הלא דוחקת משהו, לוקחת בחזקה!) אלא שרוי הוא בתוכנו, כרוח טובה, כאור.

שבת, או יום־טוב, – הדלת נפתחת כמו מאליה, חרש, בענוות־חן, לא במפתיע חלילה, והנה הוא כאן, כולו כאן, בבת־אחת, יעקב רבינוביץ כמו שהוא: משוקע קצת – אך לא שחוח! קודר מעט אך לא מדוכדך! יושב לו על מקומו מבלי להטריח, כאילו בא מן החדר הסמוך, וכבר הוא באמצע השיחה. פסוק ופסיק, אסמכתא ואתנחתא. לגימה, טעימת תרגימא ורמז של חכימא. אוהב הוא להמתיק שיח על פירות וממתקים. אגב פיצוח אגוז קנטרן הוא מסביר לך כאגרונומוס גדול את טעם האגוזים בכלל, ומה בין אגוז בינוני ובין אגוז אלסר. והוא דורש תלי תלים של מנהגות על השימוש בפרי משובח זה בישראל ובעמים. מפעם לפעם ומטעם לטעם דיבורו נפסק. באולרו הקטן והחד, שהוציאו כילד־קונדס, שלום־עליכמי, מאחד כיסיו הסמויים, הוא הופך ונוקב בחביון תאיו של הקנטרן הגדול, מוציא שלל רב וטוחנו בעקשנות זקנים בחניכיו הרופסים: “אתה מבין? גם אגוזים צריך לחתוך, בלי סכין אין להתגבר על עקשנים אלה. סרבנים הם כבחורות נאות, ודורשים סבלנות מרובה”. והוא מפתפת לו בנחת מן הגרעין הטוב ושם בפה, ברצינות של צמחוניים הוא גוזה בחוד סכינו כל מיני גזים וגזוזות מוצנעים, והוא מוסיף ומבאר לך שאין האגוזה נגזזת בידים, בלי גזירת סכין.

“אתה מבין?” ברצותך אתה מבין וברצותך אתה מתבדח במקצת. ישנם אנשים ש“אגוז קשה” ענין קל הוא בשבילם. אך לרוב אתה מוכן ללמוד משהו מדבריו של זקן נחמד זה. כדאי הוא לתהות על קנקנו ולשמוע מפיו ק“ן טעמים על כל מיני מאכל ומשקה שהיו נהוגים בבית־ישראל באשר הוא שם. והשיחה שוטפת ומתגלגלת באפיקים שונים. הערות שנונות, השגות וזכרונות שונים, יוצאים ומשתלבים אלה באלה. חול וקודש משמשים בערבוביה, ספרות וחקלאות כרוכות יחד. ואיך זה הגענו פתאום לאוניברסליות של טשרניחובסקי ולאנושיותו של ביאליק? “אתה מבין? היה אצל ביאליק זינוק כביר, היו קפיצות נועזות רבות־תנופה לאוניברסליות, אך ההמשך לא בא”. והנה הוא כבר בנוסח התפילה של ימים נוראים, ובאותן ה”חתיכות הטובות" עם “אותן התנועות”. ומפליא עד כמה הוא בקי בחזנות, בנוסחאות, באסכולות של גדולי החזנים והקומפוזיטורים בישראל. שמע הרבה והבין והבחין גם בשטח זה.

לא גרס התחלות מכוונות יפה בשום ענין. הענין שלו נמשך תמיד כמו מאליו והוא רק מעוררו ומזכירו, בחינת “כמנטיף וכמשחיל”. היה טווה ושוזר חוטים מבלי לארגם במסכת ולמסכת. כל התחלה מחייבת או לגמור, או להפסיק באמצע. והוא, יעקב רבינוביץ, לא אהב להיות מחוייב. כל דרך חייו היתה בלי התחיבויות ובלי התאהבויות; מעין תמונה בלי מסגרת. העדיף את הנוחיות המרושלת על הסיג והחוק הכובל והתוחם.

לא שיקע את עצמיותו בשום נדבך, לא ניצח על שום נוסח. דחה את החידוש והמפתיע. בפתיחה ובאקדמה לתפארת הנושא ראה תכסיס של פומבון וכוונה של אפקט בלבד. אהב את התוך העמוק, ביקש את נשמת הדבר, את הדבר כשהוא לעצמו. על כן נדמה היה שהוא כאילו יוצא מגופם של הדברים בלי להכנס לתוכם. ורגיל בפיו ובכתיב: “ראה דברי פה ושם; כבר אמרתי זאת פעם; כבר הזכרתיו לפני שנים במקום אחר”. היתה זו בעצם דרך של התחמקות ידועה, שבעזרתה היה פוטר את עצמו מהתחייבות כלפי הצורה המשוכללת שהחומר תבע ממנו.

לרוב לא פתח ולא סיים, אלא המשיך והסמיך קו לקו ואגב לאגב. סופר אנתולוגי היה, איש האשכולות, מפליג לכל ענין, אכספנסיבי מאד. כוחו יפה היה בהיקף, בחדירה ובעיון. מעיין ותיק, בקי בכל ההויות ורגיל בכל העשיות. מבין גדול ומובין לפני אחרים. מכאן הפניה־השיגרה שלו לאיש שיחו: “אתה מבין?”. והרבה פנים לפליטת־פה זו: תמיהה, שאלה, חיווי, קריאה, פולמוס, ופירושה העיקרי: אנכי, יעקב רבינוביץ, מבין ומבין! ומחמת שגמר וסבר הרבה גם הסביר הרבה על ידי שיחה שוטפת ומשתפת. ו“במדה בינונית” זו אחז כל ימיו, בעל פה ובכתב: אשיחה!… דעה בלבו – ישיחנה. הערה, השגה – יפרשנה בפירושים משלו ומשל אחרים. גם סיפוריו, הקצרים עם הרחבים, הם על דרך סיפור המעשה המיוסד על השיח האינטימי, כמי שמרצה מעשה שהיה. כל התורה כולה אינה בעצם אלא דיבור, כדבר איש לרעהו, לשון בני אדם, “ויאמר”, “לאמר”. היה בעל רשויות שונות שאחת ניזונה מן השניה, ועם זה היתה הרמוניה טבעית במחשבתו ובמעשהו, באמצעות השגות על אחרים השיג את עצמו, במתן דמות ומטבע לאמתיות שונות – הגיע לאמת שבנפשו ולתגיה המוסריים. מקריות ומקוריות שימשו בו זו בצד זו, ולא ערבבו את השורה ולא קלקלו את תמונת עולמו.

ב

איש השפע והרחבות היה, וטבעו טבע בעל־אגדה: הוא נטה לתפיסת מרובה, לא של גירסה קבועה ומחושבת, כי־אם של מחשבה רחבה ונאה. אהב ללמד, להורות, להדליק נרות במבואות אפלים. רעיוניו זרמו והשתפכו ולא התעכבו הרבה במקום אחד. לא השהה עצמו על שום דבר ולא חזר לפכים קטנים שנשכחו בדרך. כמו אגב טיול של עונג נגע ברוב הדברים: העיר, העריך, ציטט ורמז. יתכן שלא היה סדר מדעי ואסתטי למשנתו וליצירתו, אבל היה סבר של טעם ומחשבה לכל מה שאמר, ואפשר היה ללמוד מהם הרבה, ונוח היה ללמוד. אמונתו בעצמו, על אף ענותנותו, רבה היתה, לא רק בשחרותו כי אם גם בזקנותו, ואתה קבלת את דעתו בדברים העומדים ברומו של עולם ובעמקו של אדם. הוא אמנם לא התעמק הרבה, אך הגיע לעתים קרובות למעמקים. לא דרש במופלא שאין לו מגע ישר בנפש, והפליא לא אחת באבחנה חותכת ובתפיסה דקה וממצה. חיוניות בריאת שורש, ויטליות של “ראשון”, פירנסה את נפשו. משהו מבחינת הנוי הרוחני ו“החיל לאורייתא” היה נטוע בתוכו. כל מה שמצא לפניו, מטוב כל הדורות ומצוף כל התורות, קלט בצינורות נפשו הפתוחים, הרוצים לינוק ולהעניק. והוא הצליח להפיק בדרכים שונות את השפע הרב שספג; מפני שעוכל היטב, זוקק בדם טוב וקודש בכלים שלמים וטהורים.

ג

ה“מוחין” של חוץ־לארץ ו“המוחין” של ארץ־ישראל התפרנסו בקרבו זה מזה, לא הציב להם גבולות ולא תקע עצמו ביניהם. הוא ראה את הגולה – והנה היא בדרך לארץ־ישראל, הולכת ובאה, להשתקע, לעבוד, להיות ארץ־ישראל אף היא. וחלקו בארץ, בזו הבנויה היום ובזו העתידה להבנות מחר, רב מאד. אמנם הוא לא תפס בה את המקום שהיה זכאי לו, אך זכה להקלט ולהתמזג בהויתה בכל יצריו, והיא מינתה אותו לנאמן ביתה עוד בטרם שהיה לה בית… עם הטובים והמעטים שבנו צפה מראשית אחרית, עיתד את עתידה ותיכן את תכניתה כאחד חוזה, למרחוק. אין להפריד כלל בין שני אלה – בין יעקב רבינוביץ ובין ה“ישוב” כמו שהוא עכשיו: “ארץ ישראל הזאת בפשיטות, עם אלה הבתים, האילנות והשדות והדירות”, כמאמר רבי נחמן מברצלב. ומה אהב את הכפר העברי, את הוי המשק הפרטי והקיבוצי, את הארגון הטוב, את הכלכלה המתוקנת, את הרווחה וההצלחה של האדם העובד, האכר העברי על אדמת עמו. דומה שישיבת־קבע ישב רק באוירו של הכפר. כאן זקף את קומתו ונשם לרווחה. לא כאורח נטה ללון בא, כי־אם כבעל־בית הבא לסייר את נכסיו. העצים והשדות, כביכול, צמחו ונבו בתוכו הוא, בקרקע בראשית שבנוף נפשו. ניתן לומר: לא הוא מהלך בכפר אלא הכפר מהלך בו, מסתכל לו בר' יעקב רבינוביץ ונהנה מזיוו. בעברו על אדמת בור ועל חצר עזובה, שאין בה עץ וגינה ונויו של כפר, היה רוטן וקובל ומתריע על הקלקלה. לא קטרג על ישראל, אלא הוכיח על הפגום והצריך תיקון.

ד

את יחסו לעם אין להגדיר כ“אהבת ישראל” מקובלת, ואם גם נוציא אותה מידי פשוטה ונלבישה תפארת של חזון כדוגמת האהבות הגדולות של אוהבי־ישראל הגדולים. לא אהבה היתה זו כי־אם דאגה גדולה לישראל, חרדה תמידית ועמידה על המשמר שמא חלילה וחס יבולע לו, לבן היקיר. ומדה טובה זו היא שייחדה אותו משאר גדולי ישראל בארץ. אכן הוא לא היה “שר גדול” בישראל, כי אם עבד נאמן בבית ישראל. ביושר ובתום־לב דאג לנו תמיד, היה חרד לגורלנו, ותמיד הגה וחשב איך ובמה להיטיב לעם, לתקנו בעצה טובה, כדי לקדם יום יבוא. ומה אפינית היתה “עקשנותו” הבלתי־מזועזעת בדחיית השמועות הרעות שהתחילו עוד בימי המלחמה להגיע “משם”, מגיא־ההרגה. לא רצה לשמוע בשום אופן על השמדה של מיליונים, על רצח שיטתי מכוון. “מגזימים, מפריזים! אין אמת וממש, ואפילו בחלק אחד ממאה, בכל הגוזמאות השפלות והנפשעות הנפוצות בכתב ובע”פ“. הטיל מרה ב”כתבים מופקרים" וב“עתונאים חסרי מצפון ובושה”, העושים סחורה בעצבים של ישראל ובדמם. והיה הולך ומוכיח בראיות שונות, במספרים “מדוייקים”, באסמכתות סטאטיסטיות שונות שהיה מומחה להן, שאין השואה נוראה כל־כך ו“איה”ש יהיו עוד יהודים, מיליוני יהודים, בתפוצות הגולה". פה ושם התחילו להגיע יחידים שניצלו על ידי גויים טובים, פולנים וגרמנים. בהצלה פורתא זו נאחז ולא הרפה ממנה עד הסוף, – עד שנתבדה לאסוננו הגדול, עד שהמספרים של “רואי השחורות” עלו על המשוער. ואז הוריד ראשו ושתק ימים רבים ושוב לא דיבר ולא התווכח על ההשמדה האיומה מכל ההשמדות שהיו פעם בישראל. ודאגתו־אהבתו לישראל נעשתה מעודנת יותר, אישית־נפשית. הוא התחיל להתרפק כאילו על שארית הפליטה, על האוד המוצל מאש. וככל הנאמנים חשב יותר על מה שיהיה מאשר על מה שהיה. הגולה כאילו הוצאה מתכניתו כמשהו שלם וקים. שתיקתו היתה הודאה מפורשת: נוצחתי! באחד הביקורים שלו בביתנו נזדמן עם אשה צעירה שניצלה מבית־המות באורח פלא. היא סיפרה בשקט ובלי התרגשות על מה שעבר עליה ועל עיירתה הבסרבית, כמי שמספר על נסיעה רגילה או על פגישה מקרית, לא חשובה ביותר. אחרים התענינו, שאלו, חקרו, רצו לדעת פרטים, השתתפו בצער. רק הוא לא השתתף בשיחה, ישב ושתק כלא־שומע. רק נדמה היה שלא ניחא לו משהו, כמי שמתבייש בתוך־תוכו, דומה למי שמדברים בגנותו של חברו הקרוב. מי־שהוא מן האורחים ביקש מן האשה הנאה שתשיר משהו, והיא נאותה. רק אז התעורר השותק, פניו לבשו ארשת של חיוּת חדשה, כאילו נתבשר בשורה טובה בהיסח הדעת. כל ישותו שפעה נחת. מתוך משמעת דרוכה ישב והקשיב לקול הערב והרווה מתיקות יהודית, כשעל פניו הולך ומצטייר חיוך של נחת, אותה נחת־מורשה ישראלית עתיקה, המעורבת תמיד בנוגה של צער מזוקק. דומה היה שאותה שעה הוא שומע את קול בת עמו מארץ מרחק, משוועת לעזרה, מתחננת, ונפשו הבוכיה מתמזגת עם כל הנפשות הקדושות מישראל שנרצחו תוך עינויים נוראים בידי גויים עריצים וטמאים. אכן, הוא ידע גם לשמוע, להקשיב כמשורר, ולהמוג ביופי תוך שתיקה יפה.

ה

חיבתו לילד היתה מן הדברים שהם כבשונו של העולם אשר בלבבו, שאין לזולת חלק בו. זה היה ה“לוקסוס” היחידי של חייו הפרטיים מעוטי הנחת ומרובי הלבטים והדאגות. באהבה טהורה זו ייחד לעצמו פינת יקרת, שמתוכה צפה על כל חייו באספקלריה המאירה רק לו. זה היה קורטוב העונג שהרשה לעצמו בנוחו מעמל יומו הקשה. והוא אהב לא את המפשט שבילד, את החזון שבדמותו, את “הילדות”, כנהוג, אלא אותו עצמו, פשוטו כמשמעו. לא התפרקות של עודף רגשי אהבה, לא התרפקות רומנטית על טוהר, תום, וכו', בחינת “נא השיבו לי ילדותי”, אלא התקרבות ישרה של אדם לאדם, על שום ממשיותו הטובה, על שום עצם היותו. ברם נקל לאהוב ילדים מלהיות אהוב עליהם. לא תמיד אוהב הילד את אוהביו, לרוב הוא מסתפק במועט זה שאוהבים אותו, וגם בזה בררן גדול הוא. תנאיו קשים: בעד אהבתך אותו הוא דורש סגולות מיוחדות: צעירות, יופי, נימוס, נעימות, טוב טעם וחן. לאמר: היה כדאי! לזקנים ותשושים, ל“לא יפים”, אין תקוה ממנו. רחמנות? – אולי קצת, אבל הבנה – לא, אף לא ויתור כל־שהוא למי שאינו טוב לפניו.

ליעקב רבינוביץ, בדרך־הטבע, טבע הילד, לא היו סיכויים טובים להתחבב על הילד העברי בארץ. וראה פלא: הם היו כרוכים אחריו, וגם חבבוהו! מה הכריע לטובתו? – אהבתו הטובה והנחמדה. לו ויתרו, לו נסלח הרבה. החליטו: “הוא נחמד נורא”. וה“נחמד”, כידוע, הוא משהו חשוב לילדינו הנחמדים. “היכן הילדים?” – זו היתה שאלתו הראשונה בבואו לביקור. “קראו לי לילדים!” והם באו אליו. עזבו את המשחקים ואת החברים ובאו אל יעקב רבינוביץ. בחצר וברחוב עברה השמועה: “הוא בא, זה הסופר רבינוביץ!” וילדי השכנים עם ילדי הבית נראו בחדר והוא מקבל את פניהם בשמחה. לכל אחד ידע להגיד משהו יפה ונעים. את הקטנים הוא מחבק ומנשק, מתרפק על הראש הקטן וקריאת “אה” נפלטת מפיו. הילדים לא טעו בהערכתם: הוא היה באמת נחמד בסביבתם. הפנים הגזעיים, האציליים, של הילד העברי, החן היהודי העתיק, הקוסם עוד לכולנו, המפליאנו תמיד בחידושו, בטעמו המתחדש, היטיב לנפשו שוחרת היופי, עורר בו את כל חושיו הטובים והחריפים. “אתה מבין? החן המשומר הזה, סוד־הוד גזענו, עודנו בהויתו הראשונה. כך היינו תמיד, נאים ביותר בים של כיעור וטמטום. בכל הגלויות ובכל הזמנים. על כן לא יכלו לנו הגויים הקהים, נעדרי־החן, ולא יוכלו לנו. חן יהודי – זהו המעט האלהי שחסר להם. אתה מבין? חסד־אלהים זה הוא הוא סוד נבחרותנו… אין כאן מה להסביר הרבה, רואים עין בעין”. ויש שהוא מתרונן ומתמוגג מרוב הנחת: “אוי, עינים, עינים! קדוש וטהור!” והילד עומד ומקשיב מתוך חיוך של רצון לסיפורו הטוב של סבא. מרגיש הוא שכאן לא רק הוא נערך ונאהב, כי־אם משהו יותר מזה, למעלה מזה. עומד הוא בין ברכי סבא ונותן לאצבעותיו העדינות, הרוטטות, לטייל על פניו, לתהות על גודש שערו, לעבור על חלקת צוארו. ואין הוא סולד גם מן השפתים הכמהות של סבא, והוא נותן להם להצמיד נשיקה חרדה, קלת־גיל, אל רוך פניו המצטבעים בסומק סנון ומתבושש.

חבה יתירה חיבב את בתיה’לי בת השכן. תינוקת חמודה כבת ארבע, פליטה שניצלה מידי המרצחים הגרמניים בעזרת “גויה טובה”. מכרי ההורים הביאוה ארצה, ודודתה, אחות אביה, לקחתה לה לבת. פעוטה זו, פקחית, חננית ונאה ביותר, הוציאתו ממש מכליו. התרפק עליה בשפע חמלה, כאילו מתרפק באחת על פליטת בית־ישראל כולה. היה מפנה לבו אליה מתוך כוונה מיוחדת. מביט בה כעל דוגמא של מעלה, וטועם את מתיקותה בעיניו. היא דיברה אז רק פולנית. הדבר גרם לה צער של נחיתות והשתדלה עד כמה שאפשר לא להרבות שיחה ולהגיד רק את הנחוץ ביותר. לשונה וגמגומה נגעו עד לבו. “יש בשפה הפולנית משהו עכור־קתולי בשבילנו. כל חשכות ימי הבינים מקופלת בתוכה, וצליליה – זוועה לאוזן היהודית”. “תנו לילדים לבוא אלי, כי מאלה מלכות השמים” – אמר אותו האיש. “ומאמיניו איבדו באכזריות לא־אנוש מיליונים כאלה!” ואגב לטיפות של רחמים: “ראו את מי עינו ורצחו! עד סוף כל הדורות לא יכופר להם הדם הטהור הזה! בתיה’לי!” ואחרי דומיה קצרה: “אתה מבין? זוהי הזוועה, זוהי שקיעת הנצרות, זהו האנטיכריסט שכה יראו מפניו, מפני ששטן זה ארב להם תמיד בקרבם, רבץ לפתחם מאותו הרגע שניתקו עצמם ממקור ישראל”.

ובתיה הקטנה שפחד־האדם היה טבוע בנפשה, שהיתה עוד מתעוררת בלילות וצועקת לתוך החשכה: “גרמנים!” וכל מגע־יד, ויהא זה הלטיף והרחים ביותר, הקפיץ אותה כדקירת־מחט פתאומית, תינוקת דוויה זו, שלמדה פה לאט לאט לחיות בזכות ובבטחון, דבקה בו בזקן ונתנה את גוה הרגיש ככינור למגעיו הטובים והנאמנים. ומי שלא ראה כיצד הניף הוא את בתיה’לי תנופה בזרועותיו הרופסות, נשאה קודש על כפים חרדות והחזיקה באויר רגע גדול, – לא ראה אהבת ילדים מימיו! ככה רק הרימו אבותינו היקרים ספר־תורה שבהיכל! וכך נשקה אמא כשרה את “בחור החומש” שלה אחרי הדרשה בפרשת “ויקרא”. כך ודאי התרפק יעקב אבינו על יתומו הקטן בנימין; יעקב־ישראל, אבי האומה ומקורה הנצחי, זה שנאבק הרבה ויכול הרבה, כי הרבה אהב. – –

והילדים עומדים מרחוק ונהנים ושמחים בלבם. אכן אהבה טהורה כזאת אין הקנאה שולטת בה.

ו

שקטים וצנועים כערב רחום של סתיו, היו ימי זקנותך ההולכים לאט. השלמת עם הכל, וסלחת הרבה, מתוך אותה ראיה עתירת־בינה שרק זקני תלמידי־חכמים מגיעים אליה עם ערוב יומם. כאילו אמרת עם החסידות, שהתנגדת לה כל ימיך: “אסור לדאוג. דאגה אחת בלבד מותרת לו לאדם – על שהוא דואג”. לא אהבת הפתעות. והנה הופתענו יום אחד – ממיתתך! גם הילדים הקטנים, שכה אהבוך, הופתעו מר. תמונתך הצדיקית, שהופיעה במסגרת שחורה בעתון, החרידה מאד את יעל הקטנה, והיא אמרה בדמע: “אמא, יעקב רבינוביץ… מת! הביטי, מה נחמדים פניו, כאילו הוא חי עוד ויושב כאן לפנינו. את זוכרת מה שענה לי פעם על השאלה: ‘למה עינו האחת עצומה’? – ‘כשזאת ישנה השניה ערה. ותמיד אחת פקוחה’… חבל, לא יבוא עוד אלינו!”

חבל, כי לא יבוא עוד, כי נעצמה זו העין הטובה, העין הרואה, שהיתה פקוחה עלינו לאמונה כשבע עינים! אדם שאמרנו מות נשיקה ימות, ברחמי שמים, בלקיחה ביד אמהית, אוספת, בחינת “איננו, כי לקח אותו אלהים” – וסוף מר כזה! זו נאמנות וזה שכרה?

ואם בגד בך הבוגד הגדול – המות, החיים לא בגדו ולא יבגדו בך לעולם. הם ישמרו לך אמונים באותה מדה שנאמנתּ עליהם במעשיך הטובים, ביצירתך הכנה, בחייך כולם, אשר נאמנו מאד.

א

לְבַקֵּשׁ אֱלֹהִים לֹא עוֹד מֶקָאָה יִנְהָרוּ,

וּמִבְּלִי נוֹשֵׁק תֶּאֱבַל הָאֶבֶן הַשְּׁחוֹרָה;

כִּי אַךְ אֶת יָדְךָ, שְׁמוּאֵל, לִנְשִׁיקָה יִבְחָרוּ,

אַךְ אוֹתְךָ יְבָרְכוּ, אַךְ מִפִּיךָ יִקְּחוּ תוֹרָה!

שיר־שבח זה כתב משורר ערבי לכבוד הוזיר היהודי של מלכות גראנאדה, – איש המלחמה והשירה ר' שמואל הלוי אבן נגרילה; וכמעט שלא יאמן כי מוסלמי יאמר דברים כאלה על בן דת אחרת, ונוסף לזה יהודי. וסופר ערבי אחר, שהיה קנאי מוסלמי קיצוני ושונא ישראל גזעני, הודה: “היהודי הזה, אף כי אללה מנע את אמונתו ממנו, היה מן האנשים היותר שלמים בידיעותיו, בשקידתו ובסבלנותו!”

אכן, שלם היה הנגיד כאיש תרומות וכמשורר עברי; ושקידה, סבלנות ואצילות רוח היו מדות היסוד של נפשו החכמה. בסגולות אלה קנה ובנה את עולמו כספרא וכסיפא, ואף אויביו הגדולים ביותר מבית ומחוץ כבדוהו, למדו מפיו, ונשקו את ידו בהערצה. שלמה אבן־גבירול, שהתפאר על כל בני דורו וראה עצמו עליון על כל השׁרים והנוגנים, כנור ראשון שלא היה ולא יהיה כמוהו, ואת כתר מלכות השירה נתן בראשו “בשש עשרה שנותיו”… אמר לבת השירה, בת־מלך כבוּדה, העדינה והמעונגה:

לְכִי אֶל שְׁמוּאֵל, שֶׁעָלָה בְאַרְצֵנוּ

כַּעֲלוֹת שְׁמוּאֵל בָּרָמָה וּבַמִּצְפָּה:

חָקַר תְּבוּנָה, שָׂכַל סוֹד סְתָרֶיהָ,

גּוֹלָה וְנִפְרֶזֶת שָׂמָהּ מְאֻסָּפָה.

היה צופה ודורש טוב לכל אחיו, וגם את בנו יורשו, יהוֹסף, חינך בדרך האהבה והחכמה. בצוואתו, בקיץ ד' תת"ב, לפני המלחמה נגד הפראנקים, הספרדים הנוצרים מקאטאלוניה, בהצותו על העיר לורקה, הוא כותב לו:

קְנֵה בִינָה וְשֵׂכֶל, כִּי תְבוּנָה / תְהִלָּתָךְ, וְהַשֵּׂכֶל – הֲדָרָךְ.

יְרָא אִמָּךְ, וְדַבֵּר טוֹב לְדוֹדָךְ / וְלשְׁאֵרָךְ, וְכַבֵּד אֶת חֲבֵרָךְ.

וְהִתְאַהֵב לְכָל נִבְרָא, וְטֶרֶם קְנוֹתְךָ הוֹן / קְנֵה שֵׁם טוֹב בְּעִירָךְ.

יְהוֹסֵף! תֵּן לְכָל אוֹהֵב כְּלִבּוֹ, / וְאִם אַיִן – עֲנֵהוּ מַעֲנֶה רַךְ,

וְתֵן חֵלֶק לְכָל חָסֵר בְּהוֹנָךְ / וְעֵת מַתָּן – זְכֹר אֶת מַחֲסוֹרָךְ!

ו“התאהבות” נבונה זו לכל אדם, היא שעמדה לו תמיד; חיזקה את מעמדו כנגיד ומורה לעמו, וכמפקד וראש ממשלה לעם נכרי; ולא אחת הצילו חכמתו ואמונתו את חייו בעת צרה. ואף על פי שהשלטון היה בידו, השעה שיחקה לו, והוא הלך מחיל אל חיל ומנצחון לנצחון, לא האמין בעצמו, ולא היה שש אלי קרב, כאותם הגויים החיים על חרבם ו“המלחמה היא מצוה בדתם”. הוא ידע כי:

קְרָב דּוֹמֶה בְּרֹאשׁוֹ אֶל יְפֵיפָה / אֲשֶׁר כָּל אִישׁ לְשַׂחֶק בָּהּ יְאַוֶּה,

וְסוֹפוֹ כָזְּקֵנָה הַמְּאוּסָה / אֲשֶׁר כָּל שׁוֹחֲרָהּ יִבְכֶּה וְיִדְוֶה…

אבל מלחמתו שאני: הוא נלחם תמיד מלחמת הגנה, שהיא מלחמת מצוה ממש – הצלת חייו וחיי כל בית ישראל בספרד מהשמדה:

…וְזָכַרְתִּי אֲשֶׁר בִּלְבַב עֲדָתָם / לְעַמִּי הַנְּמוּכִים הָאֲמֻלִּים,

מְרֵעִים חִלּקוּ מֵאָז שְׁלָלָם / וְגוֹרָלוֹת עֲלֵי אַרְצָם מְטִילִים!

הנגיד האמין כי רק בזכות תורת ישראל ועם ישראל הוא מנצח במלחמותיו. וכך הוא אומר בשירתו הגדולה, “אלוֹה עוֹז ואל קנוֹא ונוֹרא”, שנכתבה אחרי הקרב על יד אלפוּאנטה, נגד אבן עבאס, משנה למלך של אלמריה, בחודש אלול, שנת ד' אלפים תשצ"ח:

וְרָאִיתִי בְאוֹיְבַי תַּאֲוָתִי / וְנִקְמָתִי בְנַפְשׁוֹ הָאֲרוּרָה,

וְכַאֲשֶׁר בַּתְּעוּדָה הֶחֱזַקְתִּי – / וְטוֹב לִי סַחֲרָהּ מִכָּל סוֹחֵרָה!

בשירה זאת ראה הנגיד את שיאה של יצירתו:

“לְאֵל הִגְדִּיל עֲשׂה שִׁירָה אֲגַדֵּל / תְּהִי עַל כָּל בְּנוֹת הַשִּׁיר לְשָׂרָה!”

וגם שלמה אבן־גבירול העריך מאד את השיר הזה וכתב עליו:

"וְתִתְחַכַּם וְתֹאמַר כִּי / אֱלֹהִים עַז וְגַם קַנּוֹא! /

וְקָרָאנוּ לְךָ שִׁיר שָׂם / בְּבֵין כִּימָה וְעָשׁ קִנּוֹ."

הנגיד ראה את יתרונו על אויביו החזקים והרבים ממנו, לא בפי חרבו אלא בפי עטו… ואמנם הודות לעט הסופרים השנון שבידו הגיע למעלת מנהיג ונגיד לעמו ולהוד משנה־למלך בספרד המוסלמית, באשר:

תְּבוּנַת אִישׁ בְּמִכְתָּבוֹ / וְכָל שִׂכְלוֹ בְּפִי עֵטוֹ,

וְיִגַּע אִישׁ בְּעֵט אֶל / מַעֲלַת מֶלֶךְ בְּשַׁרְבִיטוֹ.

במשך עשרים ושמונה שנים (1027–1055) עמד על משמרתו הרמה, “נהרות לא שטפוהו ולהבות לא שרפוהו”… ורק הודות לאישיותו הנעלה ויהדותו האיתנה, החזיק מעמד בתקופה סוערה זו, ולא נפל לפני שונאיו שקינאו בהודו ובמעלתו – מעלת מלך בשרביטו.

הוא ראה את עצמו מקוֹרא בגזרת ההשגחה העליונה “למחות את זכר עמלק מספרד”, “שבא להכרית אם בישראל, ולשמיד / גביר ודל ויונק עם גמולים!” וכמו שלפנים מת אגג על ידי שמואל הנביא, כן יושמד זרע עמלק היום על ידי שמואל הלוי.

בטבע נפשו הנגיד אהב את האמת והשלום; שכן איש התורה והאמונה היה, ותורת אל אמת – דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום. כל ימיו התפלל לחיים של שלום… ביקש לישב בשלוה ולהרביץ תורה ברבים, להיות מורה הוראה בישראל, ולהפיץ מעינות השירה והחכמה חוצה: “חדל מני מעט, אולי אבלה / בטוב ימי, ועל ראשי פארי, / ואשתה מי־מנוחות מבארי, / בכוס ישע ונוזלים מן יאורי!” אבל מבוקשו לא ניתן לו ולא איסתיע מילתא! המלחמה והמדיניות והממשל היו מנת חלקו, וגורלו היה לפעול בשליחות האל “כמו שכיר בכל יום – והוא יתן ביומו את שכרו”… יש ובהרהוריו על מעמדו בחברה ובמדינה היה שומע קול קורא ושואל: “מה לך ולקרבות?” “וחברת מלכים למה לך?!” והוא משיב לנפשו: “האל המבשר לי על ידי שרפיו בחלום – יהיה בעזרי!” אין הוא שייך אך ורק לעצמו, שכן האויב –

"לֹא אוֹתִי לְבַד בִּקֵשׁ לְהַשְׁמִיד / בְּדִבָּתוֹ אֲשֶׁר בָּדָא וּבָרָא, /

אֲבָל בִּקֵּשׁ לְהַכְרִית לַעֲדַת אֵל / שְׁאָר וְנִין וְיוֹלֶדֶת וְהָרָה!"

ואיך הוא יכול לעמוד על דם אחיו ולהציל אך ורק את נפשו הוא? על כן עשה מעין שותפות עם אלהים:

"הוּא עָרֵב לְחַלֵּל צוֹרְרַי /

וַאֲנִי עָרֵב לְחַלּוֹתוֹ בְּשִׁירַי!"

ב

ככל גדולי ספרד בעלי המשרות הרמות בחצרות המלכים, לא בטח גם לב הנגיד בחסד לאומים, וראה את “ספרד במורד”, כלומר: לא האמין בעתידה של היהדות בגולה; הביט בעין חרדה לבאות, וראה גם בעת טובה את מצבה כאילו הוא בירידה התחתונה. כמוהו כחסדאי אבן שפרוט, כיקותיאל אבן חסאן, “אשר כל רוזנים אליו מיחלים / ולדברו מקוים כל סגנים” – כמו ששר לכבודו גבירול בימי חסנו; וכמו רשב“ג ויהודה הלוי, דחק את הקץ ושאל: מתי קץ הפלאות?! אף הוא, השליט והתקיף הגדול, חביב שני המלכים חבוס ובאדיס, ראה את “ישמעאל כאריה ועשו כתחמס” – זה יניחנו וזה יקחנו”, כמאמר גבירול ידידו ובן חסותו של הנגיד.

בחרדתו ובחשדנותו לגורל היהודים “בהדר־רמון־ספרד”; הקדים הרבה את שני המשוררים הגאונים רשב“ג וריה”ל, שכעבור דור אחד שר האחרון: “היש לנו במזרח או במערב / מקום תקוה, נהי עליו בטוחים?”

ולפני עלותו לציון שר:

יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ

יֵקַר בְעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב!

אף הוא, הנגיד, בשיא הצלחתו וכבודו בגויים, נשא את נפשו לציון, למלכות ישראל בארצו ובמולדתו החרבה; ב“סליחות” ובפיוטים הקטנים שלו, הוא מתפלל וקורא לאלהי אבותיו:

אֱלֹהַי, חֲשׂף הַיּוֹם זְרוֹעַ יְמִינֶךָ / וּמִבַּת אֱדוֹם חַלֵּץ בְּנֵי אַב הֲמוֹנֶךָ, /

וְלַלּוֹבְשִׁים גֵּאָה וְגָאוֹן לְפָנֶיךָ – / בְּעֶבְרָה וּבִגְעָרָה לְבַשׁ אֶת גְּאוֹנֶךָ, /

וְהָפֵר בְּרִית שׂוּמָה לְעוֹבְרֵי רְצוֹנֶךָ, / וְהָקֵם שְׁבוּעָתְךָ לְדָוִד קְצִינֶךָ, /

וְעַל עָם, אֲשֶׁר שׁוֹלְחִים יְדֵיהֶם בְּצֹאנֶךָ, / תְּשַׁלַּח – כְּאֵשׁ תִּיקַד וְתִבְעַר – חֲרוֹנֶךָ!

במלחמת ידאיר, בקיץ שנת ד' ת"ת, בנחלו ניצחון מכריע על שני שרי חיל אויביו, כתב הנגיד שני שירים: אחד על הניצחון, ואחד – “קינה על חורבן ציון”, שעודנה בשוממותה, ואין מי שיריב ריבה, ינקום את נקמתה, ויצא בצבאותיה לגרש את הכובשים הזרים מתוכה:

לְבָבִי בְּקִרְבִּי חַם וְעֵינִי מְדַמַּעַת,

לְמַעַן אֲנִי נִכְסָף לְחַמַּת וּמֵיפַעַת,

וְלִרְאוֹת עֲדַת שִׂרְיוֹן מְבִיאָה לְמוֹרִיָּה

בְּשִׁירִים צְרוֹרוֹת נֵרְדְּ, חוֹנָה וְנוֹסַעַת.

יְמֵי נַעֲרֵי צִיּוֹן בְּצִיּוֹן כְּשֶׁמֶשׁ עַל

עֲרוּגוֹת בְּשָׂמֶיהָ מְהִלָּה וּמוֹפַעַת – – –

וְהִנֵּה אֲרָיוֹת יִשְׁאָגוּ שָׁם מְנָעוּהָ

אֲזַי מֵעֲבֹר אוֹתָהּ וּמִבּוֹא וּמִגַּעַת

“חמת ומיפעת” – שתי ערי לויים היו, והנגיד שהיה משבט לוי, נפשו נכספה לערי אלהים; והוא מתפלל שיבוא המשיח, המקדש יבנה, והעמים כולם ינהרו לירושלים הבנויה בתפארת כימי קדם! מה צר לו למצביא היהודי הגדול המוכרח להלחם לעם נכרי, ואינו יכול לעשות לביתו הוא, לעמו ולארצו, אשר אריות ישאגו שם, והם מונעים את בני ציון ובנות ציון הנאהבים והנעימים לעבור ולהגיע לביתם בציון. והמשורר העברי שנשבה בין הגויים, מקונן:

– – – בְּשׁוּרִי בְעֵין לִבִּי דְבִירִי מְעִי מַפָּל

וְאֶבֶן שְׁתִיָּה בֵין אֲבָנִים מְבֻלַּעַת –

אֲמָרֵר בְּעֵין חָרֵד וְאָהִים בְּלֵב זָעֵף,

כְּאִלּוּ חֲנִית אוֹיֵב לְבָבִי מְבַקַּעַת!

והוא מבשר לציון המושפלת את הבשורה הטובה הזאת:

צִיּוֹן, אֲשֶׁר הָיְתָה לְעֵץ / יָבֵשׁ, תְּהִי עוֹשָׂה פְרִי,

בּוֹשׁוּ מְבִישַׁיִךְ, וְעוֹד / לֹא יִקְרְאוּ לָךְ: עַם מְרִי.

זרים וגרים בארץ נכריה היו הוזירים היהודים בעיני עצמם בגולת ספרד. כל כבוד הארץ היפה והעשירה הזאת היה להם לאי־כבוד, ונצחונותיהם – כרצח בעצמותיהם. לבם זב מדוקר כמחרב אויב, שעה שהכו בחרבם את שונאיהם בנפש והנחילו להם מפלה. הם בחרו לנפשם הלוך ערום ויחף על חרבות ציון מאשר ללבוש פאר ולעטוף בגדי מלכות על אדמת נכר.

ואמנם כך לימד הנגיד את בני עמו ואת בני ביתו בעיצומו של “תור הזהב”:

אֱכֹל עִם קִנְּךָ יָרָק / וְאֵזוֹר שַׂק הֱיֵה חוֹגֵר,

וְתָעֵב פַּת נְקִיָּה עִם / חֲגוֹר מֶשִׁי – וְאַתָּה גֵר.

ג

גם קודמו של ר' שמואל הנגיד – חסדאי בן יצחק שפרוט, (לערך: 915–975 ), נשיא היהודים ויועצו של חליף קורדובה, עבד־אל־רחמן השלישי, ראה את עצמו בספרד כגר בארץ לא לו… במכתבו הידוע ליוסף מלך הכוזרים, הוא מתחנן ומבקש שיודיענו “חשבון קץ הפלאות”… רוצה היה לדעת את האמת: “אם יש מקום שיש ניר וממלכת לגולת ישראל; ואם אמת הדבר – הייתי מואס בכבודי ועוזב גדולתי ונוטש משפחתי, והייתי הולך מהר אל גבעה, בים וביבשה, עד בואי אל המקום אשר אדוני המלך חונה שם, לראות גדולתו וכבוד מעלתו, ומנוחת פליטת ישראל!”

חסדאי אבן־שפרוט הנשיא הגדול והרופא המהולל, לא היה משורר ו“בעל אמירה” כמו הנגיד; את המכתב ההיסטורי הזה לא הוא כתב בשבט הסופרים שבידו, אלא סופר המשפחה שלו – המשורר והמדקדק המפורסם מנחם בן סרוק כתבו, כפי שהוא מעיד על עצמו באגרת התלונה נגד חסדאי אבן־שפרוט אדוניו, לאחר שגורש מביתו:

– – – ויהי כאשר באתי – צויתני על מלאכת למודים / עבודת לשון הקודש, ואומר: “שמעתי אדוני!” / ואעיר לבבי מקנו ואחזקהו, ואשית כליותי אנשי עצתי – – עד אשר נכונו עניני אדוני / וישלם חשק מאוייו.

אבל המכתב נכתב ברוחו ובחפץ לבו של הנשיא החכם, איש המדע הרפואי, מחבר ומתרגם מובהק של ספרי רפואה. בו במכתב הביע חסדאי את אהבתו לציון ואת כסופיו למלכות ישראל: העיקר שתהיה באיזה מקום שהוא מדינה עצמאית ליהודים; שכן קוה שממלכה יהודית שאינה תלויה בעמים אחרים, עשויה להגיע למלכות בציון וירושלים כקדם.

לא לחנם ראו יהודי ספרד כולם בחסדאי הנשיא גואל ומושיע: “שליח לשרידיו, וישועה לפדוייו”, גבר הוקם על – “אשר אלוהי כל בשר / הקימו להם שר!”

בפקודת חסדאי חבר מנחם שיר תהלה לכבוד יוסף מלך כוזריה, ובראש האגרת־השירה חתימת השמות: “אני חסדאי בר יצחק, בר עזרא, בר שפרוט, מנחם בן־סרוק”.

ענינו של השיר הוא נצחון הכוזרים, ובראשם המלך הגבור הנערץ, על הגויים אויביהם! והנשיא בקורדובה מביע בסיום השיר את התקוה, כי:

“בְּזוּרֵי קְצָווֹת, פְּזוּרֵי אֲפָסִים לֶאֱסֹף מֵאֶרֶץ מְשׁוֹאָה / נוּגֵי הַמּוֹעֵד אָז לְאֵל יַבִּיעוּ: הָעֵת שֶׁקִּוִינוּהָ וְהִנֵּה בָאָה!”

סֻכַּת דָּוִד קִרְיַת מֶלֶךְ רָב תְּקִיאֵם כַּאֲשֶׁר קָאָה,

רוֹמְמוּת מָעֹז תִּרְאֶינָה עֵינֵי שְׁאֵרִית הַנִּמְצָאָה,

וּמַמְלֶכֶת בֶּן־יִשַׁי בְּסוֹד חָזוּת הַנְּבוּאָה:

“קַרְנֵךְ אָשִׂים בַּרְזֶל” לָנֶצַח, מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה.

נשיא “תור הזהב” לא זהב בקש ממי שלו הכסף ולו הזהב, אלא ברזל בקש –כוח ושלטון על הארץ אשר אבניה ברזל, כדברי הנביא מיכה: קומי ודושי בת ציון כי קרנך אשים ברזל! “השר ראש־כלה”, “אשר במזרח ובמערב / שמו גדול ורב”, זכר בגדולתו “אותות מני קדם”, שעה שאומתו “רק דגולה היתה”… שרתי בגויים, ו“טרם טורפיה השיגוה, וממקדש הקודש הוציאוה”. הוא האמין באמונה שלמה בביאת המשיח, בשיבת ציון ובתקומת מדינת ישראל בשלישית; ואז, הארץ אשר הקיאה כבר פעם את הגויים שישבו בה לפני שכבשוה בני ישראל במצות אלהים המנחיל גויים, תכלה שוב את הקוצים מכרם ידיד־אלהים, ומלכות בית־דוד תיבנה על תלה.

ר' אברהם בן דאוד (ראב"ד), אומר בספר הקבלה שלו: “בימי חסדאי הנשיא התחילוו לצפצף, ובימי ר' שמואל הנגיד נתנו קול”. ברם, גם “צפצופם” של ראשוני משוררי ספרד, היה בבחינת “אצפצף אהגה כיונה”… “כיונה זו המצפצפת ונואמת באמרי שפר לאהוּב לבבה!” אין לך משורר ספרדי שלא נכסף לציון, לא שר לה ולא הביע בפיוטיו את משאלות לבו לבנינה בקרוב. דונש לברט, שירש את מקומו של מנחם כסופר הבית של חסדאי, שהיה מאותם המצפצפים הראשונים בשירת ספרד, חבר זמר לשבת “דרור יקרא” המושר עד היום בכל בית יהודי שומר מסורת, בשבת, ואת “הדרור” הוא ראה בשבת שישמרו בני ישראל בארץ ישראל המשוחררת, בכרמה שלה, כי השבת היא הגאולה:

דְּרֹשׁ נָוִי וְאוּלַמִּי,

וְאוֹת יֶשַׁע עֲשֵׂה עִמִּי

נְטַע שׂוֹרֵק בְּתוֹךְ כַּרְמִי –

שְׁעֵה שַׁוְעַת בְּנֵי עַמִּי.

בארבע שורות קלות וקולעות, ששבץ בתוכן באמנות ובחן רב את ראשי התבות של שמו, דונ"ש, הביע המשורר החכם את כליון נפשה של בת עמו לישועה ולגאולה. דונש בן לברט היה המפורסם ביותר שבין משוררי המאה העשירית, התקופה שקדמה לנגיד, וכאשר בא גבירול הצעיר לפאר ולרומם את שירת “אלוה עוז” של הנגיד, הוא קורא מתוך התפעלות:

שְׁמוּאֵל! מֵת בְּנוֹ לַבְּרָט / וְעָמַדְתָּ עֲלֵי כַּנּוֹ,

וְכָלִינוּ מְאֹד אֵלָיו – / וְאוּלָם הִנְּךָ הִנּוֹ!

והיתה זו התהלה הגדולה ביותר שיכלה להאמר על משורר חדש, – להיות יורשו וממשיכו של בן לברט; וגדולה מזו: אילו חי דונש, אומר גבירול, “ורצענו לך אזנו” – היה עבד לך. ובאמת שירת דונש, מנחם ואבון, החוירה וקטנה לעומת שירתו העצומה, רבת הממדים ועשירת הקולות והצבעים של הנגיד. קולו היה בכוח ובהדר, בעומק ובגובה כזה, שאפילו נגון נפשו עתיר הצלילים ומלא היגונים והרעיונים של גבירול, לא היה ביכלתו להחרישו. ואף על פי שלאחרונה גברה שירת גבירול הקוסמית על כל שירת דורו והדורות הבאים, והוא נעשה באמת, כדברי עצמו, “לשר השרים והנוגנים”, לא עמעם שירו את שירו העז של הנגיד, שהתמודד עם גבירול על השלטון במלכות השירה, וראה עצמו עוד לפני גבירול בחינת סולמו של יעקב: “ואיש ענו מהלך על אדמה – / ומחשבתו עלי שחק שרועה”.

ואמנם אין לקחת מן הנגיד את זכות הראשונות של “נותני הקול” בספרד; צדק גבירול באמרו באותו שיר לכבודו של שמואל הנגיד למקרא שירו אדיר הקול, והמוזיקאלי מאד, שלמרות רומו ורעמו לא היה קולני אפילו בטון אחד, –

– וּמַה נִּמְרָץ וּמַה נַּעְרָץ / בְּמִדְבָּרָיו וְעִנְיָנוֹ!

רובם של שירי הנגיד שירי חול הם, אפיקה מלחמתית הגותית שנכתבה לשעתה והזמן גרמה, אבל היה זה לא הזמן שהמחר מקטינו, אלא הזמן הגדול, שהימים הבאים מחדשים את תקפו ומגדילים את ערכו. היו אלה שירי חול על טהרת הקודש, שהקדושה תופסת בהם במאוחר, והם נעשים כתבי־קודש מכוח עצמם ומעוצם כוחם.

אתה שומע בשורות האלה שאגת גור־אריה־יהודה השואג מלב האומה, והקול חוצב אהבות ולהבות בסלע הלשון העברית, כמו שחצבוה ועצבוה משוררי התנ"ך הקדומים. שירתו מושלת בים וביבשה, ביערות ובמדבריות, בכלי מלחמה ובכלי נגינה, באדם העיר ובחיות השדה; כי רבות נדד האיש, רבות ראה והרבה הרבה סבל, איב ואהב, צלח וסלח, והרים והרעים קולו:

אֲנִי הָאִשׁ אֲשֶׁר יָרַד בְּתוֹךְ יָם, / וְיֵשׁ לַיָּם בְּרֹב שָׁנָה נְהָמָה.

וּבָחַרְתִּי לְרִדְתּוֹ אָב, לְמַעַן / בְּאָב לֹא יִשְׁבְּרוּ גַלָּיו בְּחֵמָה.

וְנִמְשַׁכְנוּ בִמְשׁוֹטוֹת, וְרוּחַ / תְּנוֹפֵף שִׁבֳּלֵי שָׂדֶה וְקָמָה,

וְהִנֵּה יָם כְּעַבְדִּי יַעֲשֶׂה אֵת / אֲשֶׁר אֶחְפֹּץ וְהָרוּחַ כְּאָמָה,

וְשָׁמַיִם כְּסַפִּירִים טְהוֹרִים / וְהַמַּיִם כְּשֶׁמֶן טוֹב וְחֵמָה.

עם קריאת השיר “הנס בלב הים”, אנו מרגישים את ריח הים ורוחו, ואז נדע שר' יהודה הלוי, משורר הים, קרא את השיר הזה והלך בעקבותיו.

אכן, שיר זה פליאת ים הוא, ואלמלא הוא לא היינו מתפלאים לגמרי על “המו גלים ברוץ גלגלים” של הלוי, שלא קם כמוהו משורר הטבע והרגש בישראל, אשר כדברי משה אבן־עזרא “מִשֵּׂעִיר זָרַח לָאִיר אֹרֶךְ עוֹלָם וּמְכוֹן רָחְבּוֹ”.

הנגיד הוא זה שיצא ממיצר דלת־האמות של שירי הידידות ואגרות השלוֹמים, וקרע חלון לשיר האדם, לארץ ומלואה, ולכוח האדם עלי אדמות, לגבורה ולגדלות. הוא התמודד לא רק עם מלכים, עמים וארצות אלא גם עם איתני הטבע:

וְאֶחְפֹּר אֶת שְׂפַת מִדְבָּר בְּמִדְבָּר, / וְאֶקְרַע יָם וְכָל שׁוּחָה קְלוּעָה,

וְאָשׁוּט עַד אֲשֶׁר אֵרוֹם וְאַעַל / אֱלֵי שִׂיאָה תְּהִי לָעַד יְדוּעָה!

הדברים היומרניים והשאפתניים האלה אמר “בצאתו מקורדובה בנעוריו, בעת עזבו את עיר מולדתו החרבה, והוא איש ענו מהלך על אדמה…” ושום איש לא ידע מה טומן צעיר בודד זה במעמקי לבו: “ולא ידעו מרעי סוד לבבי, / אבל לא דברו רעי בדעה, / ונפשם מבלי הכר והבין / כנפש הבהמה השסועה!”

הוא ידע שאיש־בשורה הוא, ולימים רחוקים הוא שר את שירו, על כן דרש שכל נצחון שלו וכל מעשה יהיה לו קול ויכנס להיסטוריה, לנצחי. צווה שיפרסמו את שיריו ברבים למען ישמעו וידעו כי “יש עוד גבורה בישראל, ויש עוד סומך ותומך בתורה הישרה” – באמת ובצדק של אלוהי העולם, שהמלחמה והנצחון שלו:

וְהַשְׁמִיעוּ בְאַפְרִיקִי וְצֹעַן, וְהוֹדִיעוּ בְנֵי בֵית הַבְּחִירָה,

וְהַגִּידוּ לְזִקְנֵי פוּם־בְּדִיתָא / וְלִישִׁישֵׁי בְנֵי בֵי־רַב בְּסוּרָא.

וְכִתְבוּהָ בְּסִפְרֵיכֶם, לְמַעַן / תְֹּהִי לָעַד וּמִדּוֹר דּוֹר זְכוּרָה!

ד

שירת הנקמה, שהיא הנושא הראשי בשירת המלחמה והנצחון של הנגיד, אינה נקמה אישית של המנצח, תאוה לשלם לאויב מדה כנגד מדה, כאשר זמם לעשות; אלא היא ממין המשפט והצדק העליון שעושה אלוהי המשפט לשונאיו הרשעים, בחינת: “הנשא שופט הארץ, השב גמול על גאים!”. כבשירת התנ"ך, וביחוד במזמורי המלחמה של דוד המלך, מדגיש הנגיד איש־המלחמה והתגמול, כי אלוהי צבאות מושל במערכות המלחמה, והוא מיטיב לטובים ומעניש את הרשעים, הנבלים, האומרים: אין אלהים ואין משפט, אלא הכוח הוא האלהים. עם עלות המלך באדיס על כסא המלוכה בגראנאדה, שלח אליו זהיר אדון אלמריה מכתב ובו הצעה לשלום ולברית אחוה, בתנאי שידיח את שמואל היהודי מתפקידו כוזיר גראנאדה, וימסרהו בידו. ובאם לאו – יכריזו עליו העמים כולם מלחמה:

וְכָתַב צוֹרְרִי אֵלָיו בְּנַחַץ / כְּתָב חָזָק וְרָם מֵאֵין פְּצִירָה,

וְשָׁלַח לוֹ: הֲתֵדַע כִּי שְׁמוּאֵל / לְחַיּוֹתוֹ בְדָתֵנוּ עֲבֵרָה?

וְאֵין שָׁלוֹם וְאֵין הַשְׁקֵט – / וְנֶפֶשׁ / יְהוּדִי זֶה בְּתוֹךְ גּוּפוֹ נְצוּרָה…

שְׁלַח אוֹתוֹ / וְיָסוּרוּ מְדָנִים / וּמִדְיָנִים, וְקַח עָלָיו פְּשָׁרָה,

וְאִם אַיִן, דְּעֵה כִּי הַמְּלָכִים / עֲלֵי מִלְחַמְתְּךָ קָשְׁרוּ קְשִׁירָה!

תנאי כפול זה הוא מאז ומעולם התנאי של בני ישמעאל ובני עשו, ולרוב עשו אויבי ישראל מה שנתבקשו לעשות ו“לקחו על היהודי פשרה”… אבל המלך באדיס ההפכפך, שאמר עליו הנגיד בספרו “בן מלשי”:

"הֵפֶךְ בְּמֶלֶךְ כְּמוֹ הֵפֶךְ בְּשִכּוֹרִים: יִרְצֶה מְקוֹם אַף, וְיִתְאַנַּף מְקוֹם רָצוֹן, /

פַּעַם יְנַשֵּׂא מְתֵי חָכְמָה, וְיַשְׁפִּיל אֶת חָכָם, / פְּעָמִים – וְיִשָּׂא אֶת מְתֵי לָצוֹן…"

לא קבל את הפצירה ואת הפשרה, – לא ויתר על היהודי שלו, ולא השגיח ב“אוּלטימטוּם” החריף של “ידידיו”. הוא, באדיס, פחד יותר מעצמו, מאופיו הרע ומנפשו הרגזנית, מאשר מאזהרתו של מלך אלמריה. הוא ידע שבלי שמואל משנהו לא יוכל לעמוד נגד שריו ויועציו הזוממים רעה על נפשו, באשר הכיר את תכונותיו השגעוניות:

"יִרְצֶה כְמוֹ נַעַר, יִכְעַס כְּמוֹ בַעַר, /

יַכֶּה – וְהוּא יִשְׂחַק, יָמִית – וְלֹא שָׁעַר,

קִצְפּוֹ כְלַבַּת אֵשׁ תִּבְעַר עֲצֵי יַעַר!"

והוא לא שילח את ראש הממשלה שלו החכם והנבון, אלא שלח אותו – למלחמה על בעלי המכתב, המלכים והשרים, שאימו עליו במלחמה ובקשר; וכה השיב בספרו: אם אמלא שאלתך, תבואני מארה! ואם אמסור ביד צריו משרתי, / תהי נפשי ביד צרי מסורה!" לא מאהבת היהודי לא מלא את הדרישה, ולא מחמת טעמים מוסריים, אלא משנאת “עמלק ואדום ובני קטורה”: הסלאבים, השכירים הספרדיים הנוצרים, והערבים.

ושמואל העברי הכם מכה נצחת, “התגבר עלי חיל צר בחיל צוּר… וקם הצר – וקם הצור לנגדו, / ואיך תקום, בקום צור, היצירה?”

ואמנם ראויה היתה שירה מופלאה זו להיות נקראת בכל תפוצות הגולה באזני היהודים באשר הם שם, ו“לקרא לה אחות למקרה אחשורוש ואסתר הגבירה”. בשיר זה אנו רואים את הנגיד כמצביא גאון וכמשורר נעלה, אמן התיאור האפי, והסיפור הדרמתי, ובעל הסגנון הפלסטי, המזכיר את שירת התנ"ך ושירת יוון הקדומה כאחד. עם קריאת שירי הנגיד הקרביים, אתה מופתע מעצמת כשרונו, וכולך שאלה ותמיהה: מנין לו לבשם זה, ראש־ישיבה ותלמיד־חכם מובהק זה, כל אותה חכמת האיסטרטגיה הגויית, תכסיסי מלחמה מחוכמים אלה, וכל הגבורה והעצה למלחמה לערוך קרב אחר קרב עם כמה וכמה מלכים ושרים ומפקדי צבא גבורים ואנשי שלטון מנוסים מדורי דורות; שעלו עליו תמיד בנסיון, במנין, בתאוות המלחמה ובתכסיסיה, ובעיקר – בשנאה ובצמאון לשפיכות דם כחיות טורפות, ובכל־זאת לא הפסיד אף פעם במערכה, ולא אבד קרב, ובכל מקום ובכל זמן ובכל מקרה ידו היתה על העליונה?!

והמפליא הוא: אף לשעה קלה לא רפתה ידו המחזיקה בחרב להחזיק גם בתעודה – ביעודו וביחודו לכתוב בעט סופרים את מעשי תקפו וגבורתו, ללמוד וללמד; “להחכים במקרא ודתו, להשכיל בתבונת היונים ובחכמת הערבים, ולעשות לו שם גדול ועצום בעבר ים וארצות מערבים”! ככל גאון היו לבו וזמנו ברשותו, והוא מצא עת לכל דבר. לא הסיח את דעתו מיהדותו, מתעודתו, מביתו ומעמו, אף יום אחד בחייו. גם בשדה הקרב, במערכות המלחמה המסוכנות ביותר, מילא את תפקידו כמורה הוראה בישראל, כנגיד לעמו וכאב ומורה לבניו. תמיד התאונן על הנדודים הגוזלים את שעתו ואינם מאפשרים לו להיות בביתו ולחנך את בניו לתורה ולמעשים טובים:

"מְזִמּוֹתַי תְּקַלַּעְנָה לְבָבִי / כְּנֵס יָנִיס בְּיוֹם סַעַר סְפִינָה, /

וְנוֹד נִכְתַּב בְּסֵפֶר הָאֱלֹהִים / עֲלֵי נַפְשִׁי וְשוּט עַל כָּל מְדִינָה. /

וְכָל נִכְתַּב נְדֹד עָלָיו יְהִי נָע / כְּמוֹ קַיִן וּבוֹרֵחַ כְּיוֹנָה!"

אבל קללת הנדודים לא מנעה ממנו את ברכת התורה והיצירה; הוא לקח כל דבר בחוזקה, וגם את הזמן… וגם בהיות “חיל בתוך לבו כחיל אשה מבכרת”, והאויב ערוך ודרוך להשמידו, בעמדו בין החיים והמות ממש, היה מתפנה וכותב שיר על מהלך המלחמה לבנו יורשו; ומזמן לזמן היה שולח לו אגרת, על כנפי יונה מבשרת… ובדרך זו היה שוקד על חינוכו ומרחיב את דעתו והשכלתו, והיה מבקש ממנו:

"בְּנִי שִׂים לִבְּךָ אֶל יַד / אֱלֹהַי הַמְהֻדָּרֶת, /

וְקוּם וּקְרָא תְּהִלָּתִי / בְּמִקְרָא עָם וּבַעְצָרֶת, /

וְשִׂים אוֹתָהּ כְּטוֹטֶפֶת – עֲלֵי יָדְךָ מְקֻשָּׁרֶת, /

וְתִכָּתֵב בְּלִבָּתְךָ / בְּעֵט בַּרְזֶל וְעוֹפָרֶת!"

ובצר לו, והוא “לא יכול להרבות את אמירתו”… היה מתפלל לאלהים:

"עֲשֵׁה לִי תַאֲוַת לִבִּי / וְחוּשָׁה נָא לְעֶזְרָתִי, /

וְאִם אֵינִי כְדַאי אֶצְלְךָ / עֲשֵׂה לִבְנִי וְתוֹרָתִי".

והנה לדוגמא אחת האגרות של הנגיד לבנו משדה הקרב, עם ששלח לו קונטרס שירים ערביים שכתב בשבילו למען השכילו בלשון זו; ועל גבי השיר כתובת מאת יהוסף: “בצאתו להלחם על אשונא ואלמדור עבר על מקום היה בו חול לרוב בשנת תת”ו, וכבר עבר עליו בימי בחרותו, בורח מפני המלחמה הכבדה מקורטובה, ואמר זה".

יְהוֹסֵף, קַח לְךָ סֵפֶר בְּחַרְתִּיו / לְךָ מִטּוּב לְשׁוֹן קֵדָר וְעֵיפָה!

כְּתַבְתִּיו – וַחֲנִית הֶרֶג מְלֻטָּשׁ / בְּיָדֵנוּ וְהַחֶרֶב שְׁלוּפָה,

וְהַמָּוֶת יְצַו צָבָא לְהַחְלִיף / בְּצָבָא אֶת צְבָאִים בַּחֲלִיפָה.

וְלֹא אֶחְדַּל לְהַשְׂכִּילְךָ, וְאִם עַל / סְבִיבִי פָּעֲרָה פִּיהָ אֲסִיפָה!

לְמַעַן מָצְאֲךָ חָכְמָה – מְיֻפֶּה / לְנַפְשִׁי מִמְּצֹא צֳרִי נְגִיפָה.

קְחָה אוֹתוֹ וְשִׂיחַ בּוֹ וְצֵא מִן / קְהִלַּת לַעֲגֵי לָשוֹן וְשָׂפָה,

וְדַע כִּי כָל נְבוֹן דָּבָר כְּמוֹ עֵץ / פְּרִי מָתוֹק וְעָלֵהוּ תְרוּפָה,

וְהַפֶּתִי כְּעֵץ יַעַר אֲשֶׁר סוֹף / נְצָרָיו וַעֲנָפָיו אֶל שְׂרֵפָה.

רק איש־סגולה, בעל אופי למופת כנגיד, מסוגל היה לנהוג ככה. כך חינכו אבות העולם את בניהם! זהו חינוך בחינת רצון וצו עליון, שהאנושי והלאומי, המורשתי והתכליתי, עולים בו בקנה אחד הנעוץ במקור ישראל הקדום.

את אהבת יעקב ליוסף תלו חז"ל בתלמוד תורה: שהיה זיו איקונין של יוסף דומה לשל אביו, וכאשר פרש ממנו לפני מכירתו, פרש בפרשת עגלה ערופה, מתוך דברי הלכה. וזהו שנאמר: “וירא את העגלות אשר שלח יוסף”, – סימן מסר להם במה היה עוסק עם אביו.

*

ומי יגלה עפר מעיניכם מאורי ספרד הגדולים, אריות השירה ואבירי החכמה בארץ השפנים! כל ימי חייכם עתירי המעשים ורבי הפעלים, קודש היו לעמכם; צופים הייתם בדאגה ובאהבה לשה פזורה ישראל, הצאן התועה בין שבעים זאבים: “סרני פלשתים”, “אלופי אדום”, ו“נשיאי ישמעאלים” – הגויים האוכלים את יעקב הקטן בכל פה. אתם אצילי “גולת ירושלים אשר בספרד”, – נצח ישראל שלחכם למחיה לאחיכם החולים מן השעבוד, להחיותם חיי שעה ולנטוע בהם חיי עולם! לולא אתה, ר' שמואל, שר השירה והמלחמה, אחד “ממתי השם מיטיבי הטעמים” אשר “אלהים יצרך בעולם יפה מראה”, ולמעלה מזה – יפה־נפש וכביר־רוח; אתה, אשר “הכינות שירה / לבני בית הבחירה”… מי יודע אם התרחש לנו הנס הגדול הזה, אשר שירת ימי הבינים שמו! אם היו קמים לנו משוררים נצחיים כמו ר' שלמה אבן גבירול, ידידך ובן חסותך, משורר “כתר מלכות”; ר' משה אבן עזרא ה“סלח” ומחבר ה“תרשיש”; ואחרון אחרון – רבי יהודה הלוי, הכנור האלוהי לשירי ציון.

אתם, הגברים המצליחים בימיכם, אשר צלחתם למלאכה ולמלוכה, מה היטבתם לשיר את שיר אדוני על אדמת נכר! על כנפי שירים כנשרים נשאתם את עמכם עד הלום! אתם פתחתם את שערי לבו הנכסף לגאולה מול שערי ירושלים! עם כל “סליחה” שלכם העירותם בנו נקמה למשימי נוונו; עם כל “קינה” – קנאה ל“שביה עניה בארץ נכריה…” תוך קריאת כל “בקשה” ו“אהבה” – התלהבה אהבתנו למולדת הבלתי־נשכחת, וגדלה איבתנו לבת־אדום השודדה, שידיה דמים מלאו. מכל שורה ושורה של ה“גאולות” וה“מאורות” שכתבתם, האיר לנו שחר הגאולה; ומתוק היה האור אשר זרעתם על דרכנו הנה, ועודנו נאותים והולכים לאורכם “מִיָּם וּמִזְרָח, וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן!…”

וְהוּא הָאוֹר / אֲשֶׁר יֵלֵךְ וְיֵאוֹר. – – –

א

חוֹלַת אֲהָבִים לַיְלָה בָּכֹה / תִבְכֶּה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחְיָהּ.

תִּשְׂחַק פְּנֵי הַיֹוֹשְׁבִים לַרְנִין / אוֹתָם, וְאֵשׁ יֹאכַל שְׁאֵר גִּוְיָהּ – – –

כנר הכלה הזה, עליו נשא משלו הנאה, כן נאכלו חייו הארציים של משורר נעלה זה תוך כדי יצירתו המאירה. וככל שנר נשמתו הלך הלוך והאיר, הלוך והרנן לבות אחרים, כן שקע ודעך להב חשקו וכבתה אש תשוקתו לתבל־הבל ולחמודותיה. יסורי אהבתו העזה לבת אחיו החמודה, “לדרור אשר קן לה בצלעותיו”… מרקו וזקקו שבעתים את נפשו הבוכה במסתרים, וממעמקי היגונים נסק לאלהים בלי סולם… ובעלותו למעונות קדושים, למקום נפש נפשו, נשלו ממנו כל קלפות התאוה הגסה ותענוגות בני־אדם. כליון הנפש ליפי הטבע, לחן אשה, ליין ולזמר על המים בגנים, נעשה יותר ויותר לכליון־נפש לאלהים, לצמאון לאל־חי ולאורו הנצחי:

וְהוּא הָאוֹר, אֲשֶׁר יֵלֵךְ וְיֵאוֹר / יְמֵי נֹעַר וְיוֹסִיף עֵת זְקוּנָי,

אֲחַפֶּשׂ־בּוֹ חֲדַר חָכְמָה, וְאַעַל / בְּלִי סֻלָֹם אֱלֵי גִנַּת עֲדָנָי.

חיי נדודים ופרישות מאונס, ימים רעים מלאים עלבון, סבל ומחסור בנכר, במקום שאין מכירים אותו, ואין איש יודע להעריכו לפי מעלתו הרמה במולדתו, נטעו בלב המשורר הגולה בוז והתנגדות עזה ליקר תבל ולחמדת החיים, ומנהמת לבו הנשבר קרא:

מְאַס תֵּבֵל, אֲשֶׁר תַּשְׁפִּיל גְּאוֹנָהּ / בְּיָדֶיהָ, וְקִנְיָנָהּ תְּבַלֶּה!

ואם בעלומיו העליזים והמאושרים שר לעלמה החשוקה:

בְּיַד עָפְרַת עֲרָב נַפְשִׁי חֲבוּלָה / וְלִבָּתִי בְעֵינֶיהָ קְרוּעָה,

בְּשָׂפָה מִדְּמֵי לִבִּי צְבוּעָה / וּבַת עַיִן בְּבַת עֵינִי קְרוּעָה…

"חִשְׁקִי וּשְׁקִי, עָפְרָה, אֶת פִּי / בִּשְׂפַת שָׁנִי וּבְלִבְנַת שֵׁן

וּבְגוּף נָקִי אוֹתִי חַבְּקִי, / כִּי אֵין חִשְׁקִי רַק עֶשֶׁת שֵׁן!"

הרי עכשיו, עם שגלה והורחק בזרוע מאהובי נפשו, מתנכר המשורר לעברו הדיוניסי… “צביה עת תרקוד, ופרע שערה תפרע” – שוב אינה מלהיבה את דמיו כקדם; כי הצביות והיעלות והעפרות הכלולות ביפין, “בשער כלילות ובפני לבנות” – שונאות זקנים ומואסות אביונים:

עֲלֵי מַה זֶּה, צְבִיָּה, שָׂב / וּבְכָל לֵב תִּשְׂנְאִי, עַל־מָה?

הֱשִׁיבַתְנִי: וְאֵיךְ מִכָּל / זְקֵנוֹת תֶּאֱהַב עַלְמָה?!

ידוע ידע המשורר המנוסה וחכם החיים: אין רחמים באהבים! ורק הכוח והנוי והעושר, וביחוד העלומים הפורחים, נותנים לאדם את הזכות הטבעית לאהוב ולהיות נאהב; ומשלו נותנים לו לאדם… במלחמת הקיום אין תקומה לנחשלים ולנחלשים! על חרבות חייו יושב עתה אהוב העלמות היפות לפנים, והוא מקונן ומתנה את צערו ומכאוביו על אזן לא־שומעת:

בְּרִשְׁפֵּי הַבְּכִי נַפְשִׁי שְׂרוּפָה / וּבִבְכִי הַיְקֹד לֶחְיִי שְׁטוּפָה,

וְצִפָּרְנֵי נְדֹד תָּפְשׂוּ לְבָבִי, / וְהוּא בִּמְתַלְעוֹת זֹקֶן טְרֵפָה.

ובהעמיקו לחשוב על תהפוכות הגורל, על “ילדי הימים” הנוצצים ונובלים כה מהר, היה נדמה לו כאילו הקיץ פתאום מחלום תעתועים, מתמונה אשר בתנומה… עיניו נפקחו בתמהון, והוא הביט עתה ישר לעיני תבל, העודה את עדייה למען יחמדו פתאים יפיה: “תֵּבֵל כְּאֵשֶׁת פְּתַיוּת, / הֶבֶל הֲדָרָהּ וְהוֹדָהּ / תַּמְתִּיק אֲמָרֶיהָ, וְאָכֵן – / תַּחַת לְשׁוֹנָהּ מְצוּדָה”.

רק איש בער־נער לא ידע כי אין כל טובה בְּטוּב מִשְׁיָהּ, וּמָוֶת בְּצוּפָהּ, וְכִלָּיוֹן בְּגוּפָהּ:

הֱקִיצוֹתִי תְנוּמַת רַעְיוֹנָי / לְיַשֵּׁן תַּאֲוַת נַפְשִׁי וְעֵינָי!"

התעורר והתנער מרעיונות השוא שנתפס להם בנעוריו וכל חפצו לישן ולהרדים את יצר נעוריו – לשבור את תאוות הנפש השוגה והתועה ולהשפיל את העינים הרמות והמרומות! מעתה – רק דרך אחת לפניו, ורק שאיפה יחידה מפעמת את רוחו הנכונה הממלאה את כל לבו: לנתק עצמו מן הזמן ושגיונותיו, להשתחרר מן החומר העכור ולברוח ממדוחי היצרים, הצוררים את הנפש הטובה והחכמה. הוא כובש את יצרו כדי להתקרב ליוצרו; ולא הוא ברשות לבו, אלא לבו ברשותו, על כל ישותו:

נַפְשִׁי תִּתְאַוֶּה כְּשֶׁאֲנִי מְעוֹרֵר בָּהּ תַּאֲוָה,

וְכְשֶׁיֵּשׁ לָהּ מְעַט תִּשְׂמַח בְּחֶלְקָהּ…

אכן עתה יש לו רב! גם מנוחה וגם אהבה… שכן פרי השמח בחלקו הוא הנחה, שלות נפש ומנוחה, כמו שפרי הענוה – אהבה, פרי המהירות – חרטה, ופרי התאוה – עניות! שאין לך עני גדול יותר מן האוהב את עצמו.

ובכוחו זה הלך ואור חדש זרח עליו, וראה מראות־אלהים:

וְאַחַז מַחֲזֵה שַׁדַּי בְּשִׂכְלִי

וְאָבִין כִּי בְקִרְבִּי יֵשׁ אֲדֹנָי,

אֲשֶׁר נִסְתָּר יְקָר עַצְמוֹ, וְנִגְלָה

בְּמִפְעָלָיו לְעֵינֵי רַעֲיוֹנָי.

ב

הנדודים הממושכים במזרחה של ספרד הנוצרית, רחוק “מיצורי אוהבים שעזב” במולדתו, התישו את כוחו של הרמב"ע, והוא ראה את עצמו אובד בעוניו, “טובע בצולת הבכי ואין מעמד”. משוררי ספרד המערבית לא אהבו את “חבל אדום” הנוצרי, שהיה ירוד בתרבותו, בעשרו ובנימוסיו לעומת המערב המוסלמי. המשורר הנידח קשור היה בנפשו במשפחתו ובקהלת גראנאדה המיוחסת והעשירה – “בארץ נעמה מכל ארצות”. שם הכל הכירו אותו, הוא ריכז מסביבו חוג משכילים ומשוררים צעירים, וביניהם משורר צעיר, כוכב עולה, יהודה הלוי מאנדלוסיה הדרומית; ר' משה אבן עזרא היה מזמין אותו לביתו, קבלו בשמחה, וברך בואו:

הֵן מִשֵּׂעִיר זָרַח לָאִיר אוֹרֶךְ עוֹלָם וּמְכוֹן רָחְבּוֹ!

יהודה הלוי ידע להעריך את ספרד המוסלמית כערכה. הן גם הוא בא מאדום – מאחת המדינות של ספרד הנוצרית – אל מרכזה הרוחני והתרבותי של פרדס־ספרד הישמעאלית.

משה אבן עזרא, כשאר אחיו, היה איש רב־פעלים במקומו, התרועע גם עם חכמים מוסלמים, כי ידע על בוריה את הלשון הערבית הספרותית על כל מכמניה ודרכי שמושה. על כן כה קשתה עליו הפרידה מארץ אהובה וטובה זו, וכה נכסף לביתו, השתוקק לאוירתו ולעפר שרשו. הוא היה איש רם המעלה בעירו, בעל תואר “ראש המשטרה”, ורבים היו אוהביו ומעריציו. אבל בגלותו נתמעטה דמותו; הוא ניתק ממקור חייו, ו“הזמן”, הגורל המר, השליך אותו לארץ בה נבהלו רעיו ורעיוניו, ועם לעגי שפה ועמקי פה שלא הבין לשונם סבבוהו… ולמרות פניהם נפלו פניו; ובמכתביו לידידיו הרחוקים הוא שפך נפשו:

מִמַּעֲמַקֵּי הַמְּצוּקִים אֶצְעֲקָה חָמָס, / וּמִבֶּטֶן נְדֹד שִׁוַּעְתִּי;

לֹא עָרְבָה שֵׁנָה לְרֹאוֹתַי, לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר מִמַּעֲרָב נָסָעְתִּי.

ור' יהודה הלוי, תלמידו וחברו, עונה לו:

נֵר מַעֲרָבִי שׁוּב לְמַעְרָבָךְ, הֱיֵה

חוֹתָם עֲלֵי כָּל לֵב וְכָל אֶזְרֹעַ;

שָׂפָה בְּרוּרָה מַה לְךָ אֶל עִלְּגִים,

אוֹ מַה לְּטַל חֶרְמוֹן אֱלֵי גִלְבֹּעַ!

חמשה עשר שירי ידידות כתב הלוי למורו הנערץ, ובכולם הוא מתרפק באהבה וברחמים על ידידו הנודד הבודד, ובשורות נוקבות וספוגות צער וגעגועים, הוא מבכה את גורל הגולה:

יְדַעְנוּךָ, נְדֹד, מִימֵי עֲלוּמִים,

וְנַחַל הַבְּכִי נַחַל קְדוּמִים.

מתוך חליפת המכתבים־השירים בין שני המשוררים הנעלים, אנו למדים כמה מררה הגלות מאונס את חיי הרמב“ע בשנים הראשונות! מרוב כעסו ומכאובו קצף רמב”ע גם על הטוב והנאמן שבידידיו, והאשימו בשיכחה ובבגידה… וריה"ל מתנצל לפניו ומקבל עליו את הדין; כי הבין לרוחו של האומלל, וידע כי מרוב יאוש ומרירות נפש הוא חושד בו, ואין אדם נתפש על צערו. שכן “קֶצֶף עִם נְדֹד הַר לֹא יְכִילוֹ!”

ר' יהודה הלוי לא נעלב מהדברים הקשים שהטיח כנגדו הרמב"ע, לא שמר טינא בלבו על שחשדו במה שאין בו, אלא השתדל לפיסו והבטיח לו בכל לשון של הבטחה ושידול כי נאמן הוא לו כקדם, אהבתו שלמה וידידותו כנה והוא מסור לו בלב ונפש:

אֲקַבֵּל כָּל אֲשֶׁר יָדִין לְבָבוֹ

עֲלֵי לִבִּי וְשַׂמְתִּיהוּ פְּלִילוֹ,

אֲנִי עַבְדּוֹ וּבֶן חַסְדּוֹ יְבַקֵּר

נְטַע יָדוֹ וְיָחֹס עַל עֲמָלוֹ,

וְאוֹמְרִים כִּי זְמָן בִּלָּה אֲהָבָי –

עֲלֵי עָשׁ יֹאמְרוּ כִּי עָשׁ אֲכָלוֹ.

כדי להניח את דעתו של ידיד נפשו, הוא מקטין את עצמו, משל לעש לפני העיש הגדול… מבקש הוא רחמים ממורו הגדול: חוסה על עמלך! על תלמידך ונטע ידך; כי הוא, הרב, שהביאו לחיי העולם הבא, ונטע בתוכו חיי עולם הדעת והשכל הטוב.

יצחק, יהודה ויוסף, אחיו של הרמב"ע, משוררים, וידידיו של ר' יהודה הלוי, עשו לאח המגורש, לפי דבריו, “מעשים אשר לא נעשו מיום היות תבל!” ובודאי דרש מר' יהודה הלוי שיחזירם למוטב ויתקנו את אשר חטאו לו… אבל הלוי לא ניתק את יחסיו עם האחים התקיפים, לא הפסיק את ידידותו אתם, ולא תבע את עלבונו של רבו מהם. הוא הצטער בצערו, התגעגע לו כאל אח ורע, לווהו בנתיב היסורים, ותו לא:

אֵיךְ אַחֲרֶיךָ אֶמְצְאָה מַרְגֹּעַ –

תָּנַע וְהַלֵּב עִמְּךָ יִנֹּעַ!

ואילו אחיו מצאו דוקא מרגוע בהעדרו של האח, בהיותו נע ונד בין זרים; ולא איכפת להם שנפשו נקלעת בקלע הנדודים, אי שם ב“גלות אדום”, רץ מעיר לעיר וכל השערים נעולים בפניו, ושערי תבונתו סגורים ומסוגרים בפני “עירים מבלי מתג וסוסים…” מה לו פה ומי לו פה, בין יהודי ספרד הנוצרית?!

אֲנִי עִמָּם כְּגֶבֶר בֵּין רְפָאִים / וְשַׁחַל עִם עֲדַת קוֹפִים וְתֻכִּים.

וְלֹא אֶרְאֶה לְבַד פַָּנִים זְעוּמִים, / וְלֹא אֶשְׁמַע לְבַד מִלִּים מְדַכִּים,

וְיוֹם שָׁלוֹם יְהַבִּיעוּ בְּפִיהֶם – – פְּצָעִים הֵם צְפוּנֵיהֶם וּמַכִּים.

אֲפַתְּ לִבִּי בְתוֹחֶלֶת – וְאֶרְאֶה: / בְּאֵין תִּקְוָה יְסוּפוּן הַמְחַכִּים!

קרוע בגדים, בזה נפש וגוף, “עד כי למשחית נהפך הודו, וגם התנכרו פניו ולא נודע”. תעה החכם המסכן, מבחר האנושי, בדומה לבן משפחתו ובן דורו, איש החכמה המפוארה במעיל מכוער ובלוי – רבי אברהם אבן עזרא ש“נולד בלי כוכב”, אבל הוא עצמו כוכב מזהיר בשמי חכמת ישראל בכל הדורות… וכומוהו הוא משכים לבית השרים – ואין מאסף אותו הביתה, אין מרחם עליו, ובעיני רוחו רואה המשורר את קצו המר בנכר:

עֲדֵי אְגְוַע בְּאֶרֶץ יִמְעֲטוּ בָהּ / עֲלֵי קִבְרִי מְאֹד בּוֹכִים וְהוֹמִים,

וּפִקְדוֹנִי בְיַד הָאֵל עֲזַבְתִּיו, / אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמוֹ אַב הַיְתוֹמִים.

מרוב יאוש הוא מחליט: “באין תקוה יסופון המחכים…” ההפך מבטויו המפורסם של ידידו ר' יהודה לוי: “אשרי המחכים!”

ג

ועם כל זאת ועל אף הכל, לא נפלה רוחו עליו וערך עצמו וכבוד נפשו לא ירדו בעיניו. בימים הרעים ביותר, כאשר משענו האחד היו רק הדמעות, ובמבטחו התפלה והתחנונים: “הַרְפּוּ, בְּנֵי יָמִים, הֲכִי דַל מִסְּבֹל / גּוּפִי, וְאַט! כִּי אֵין בְּנַפְשִׁי כֹּחַ!” פסוק המזכיר לנו את דברי יהודה הלוי: “כּוֹס הַיְגוֹנִים לְאַט / הַרְפִי מְעַט!”

ובודאי כתבם הלוי בהשפעת מורו הקשיש ולא להפך… גם בימי אין־חפץ אלה, לא זעף לבו על אלהים, ולא הרהר אחרי מדותיו. הוא האמין באמונה שלמה שבן־אלמות הוא, ושיריו נצחיים הם: יִשְׁתַּכְּחוּ שִׁירַי, בְּעוֹד שֶׁמֶשׁ עֲלֵי מִזְחוֹ – וְהֵם יִשָּׁכְחוּ שָׁכוֹחַ". שמו ינון לעולם, ואילו שמם של מגנבי השיר שלו ימחה מהר. העניות לא נוולה אותו, ולא עוד אלא ראה עצמו כעשיר גדול: “לפעמים בית של שיר יפה יותר מבית של זהב”… “ואני חברתי כך וכך אלפים שירים, ואין ספק שבכל אחד מהם יש בית יפה, ובכן יש לי כך וכך אלפים בתים יפים, וזהו כבודי”. ויש והיה מתלוצץ: “אלו היו המזונות נתנים על פי השכל, היו הבהמות גוועות ברעב מפני בערותן”. והוא התנחם כי לא לו החרפה שהוא רעב ונעזב, כי אם למחרפיו, “באשר ספו כפירי הדת”, והחכמים המובהקים מלפנים, שידעו להוקיר ולהעריך אישים רמי מעלה כמוהו, ותחתם נבראו חרפת בני אשם, רמשים הרומשים למטה בעפר. עברו הזמנים בהם ידעו לכבד אנשי לב וגדולי נפש, ומתי חסד גמלו חסד עלי כל כואבים! כעת הגיעה שעתם של החרזנים החנפנים, האורגים קורי עכביש לשיר ומליצה, “ולו חכמו בצור קלונם טמנו, / וסחי חרוזיהם בעפר כסו”.

והמשורר הנאמן בוכה לגורלם של פליטי תום, תמי הלב שנשארו לפליטה מן הימים הטובים ההם, והם עתה נרדפים ונלעגים בדורם של “בני־הפך”, אנשי תהפוכות, האוספים רכוש יותר מכפי צרכם, ואינם יודעים שרכוש הנפש טוב מרכוש נכסים. ורק על דבר אחד הוא מצטער – על הירידה התחתונה של דורו, על שבודד הוא ואין אזן להקשיב למאמריו: “לֹא יֶחֱזוּ כּוֹכְבֵי תְהִלּוֹתַי – וְהֵם / עַל חוּג דְּבָרַי יַעֲלוּ לִזְרֹחַ”… והם עוד מתנשאים עליו, החכם הרעב; שכן הנהגת העולם לא נמסרה לעובדי אלהים אלא לכסילים השבעים:

בָּאתִי בְאַחְרִית הַזְּמָן, עֵת גָּמְרוּ / כָּל הַחֲסִידִים וֶאֱמוּנִים פַּסּוּ,

וּבְנֵי־בְּלִי־שֵׁם גָּבְהוּ, כַּאֲשֶׁר מְתֵי / הַשֵּׁם פְּלָאִים כָּרְעוּ, קָרָסוּ.

את הד קול נכאיו של גאון השירה והחכמה בדור אחד לפניו – שלמה בן־גבירול, אנו שומעים משורות עצב אלה! ואכן רבה השפעת רשב“ג על שירת הרמב”ע. שניהם חלקם לא שפר בחיים, שניהם היו מטרה לחצי הלעג והקנאה־שנאה של משוררי השקר דורם, שהתפארו עליהם במעשיותם ובהצלחתם בחברה. גורל אחד רדפם והדפם, השיגם והתעלל בהם בלי רחמים. כזה כן זה צמאו לאדם הטוב, לידיד נפש, והיו מוכנים “לשלם הידידות בידידות”… אבל להתכחש לעצמם לא יכלו והחנופה היתה זרה לרוחם: “ואינני כגבר יענה רך, וישח ונפל בעצומיו”, אמר גבירול הענו־הגאה; אין אני מתרפס בפני החזקים ואיני נכנע בפני הכוח הגס. וכן אמר הנגיד: “לי נפש לרעים מחזקת, / ולי נפש למשטינים מנועה!” ואף גבירול כך: “ישלם הידידות בידידות – / וימטיר אש מלהטת לקמיו!” וכמוהם גם הרמב"ע לא היה מן הנעלבים ואינם עולבים, ובכל הזדמנות פרסם את החנפים והוקיע את קלונם ברבים:

לִמְגַנְּבֵי הַשִּׁיר אֱמֹר – יוֹם שָׁלְלוּ / מִלַּי וְלִקְחִי לָקְחוּ מַלְקוֹחַ

וַיְמַלְּאוּ אֹדֶם וְאַבְנֵי מַחֲצֵּב / וַיִּטְעוּ לָהֶם הֲדַס עִם חוֹחַ – – –

אֵיךְ שַׁאֲגַת אַרְיֵה יְדַמֶּה הָאֱנוֹשׁ / אֶל קוֹל כְּלָבִים חָרְצוּ לִנְבֹּחַ?

הזרזירים־הזריזים הללו, בעלי עט השקר, לקחו את אבני חן שירתו וערבבו אותן בדבריהם חסרי הערך… היצליחו? האפשר לדמות קול כלב נובח לשאגת אריה?!

והוא גער בשטן־הזמן, הוכיח את אפסותו, וכך התגבר על הגורל; ועם אריסטו אמר: היודע שההפסד מושל על הכל קלות בעיניו הפורעניות… באשר הגבור הוא מי שימאס בעולם הזה, והחלש הוא מי שיכבד אותו; ומסתמך הוא על אחד ממשוררי ערב, שבהללו את אחד מידידיו אמר: “גדול הוא בעיני מפני שהעולם קטן בעיניו”.

הוא ראה את האושר במנוחת הנפש ובבריאות הגוף, ובהסתפקות במועט – בלחם לאכול ובבגד ללבוש ובקורת גג, מחסה מפני החום והצנה: “את השמח בחלקו אפשר להגדיר: מי שיסתפק בחלק ולא ישתוקק אל הכל, ויבחר ראשית כל דבר שיראה, ולא ילך אחרי תכלית התענוגים; ומי שקם בבוקר בריא בגופו ונפשו, ויש לו מזון יום תמים, הריהו כאילו העולם כולו שלו!”

אבל לא היה לו אף אחד מן הדברים הלאה, לא היה לו חלק בעולם הזה, ובמה ישמח?

חולה ונעזב, רצוץ גוף ונפש, שכב המשורר על משכבו אי־שם בפנת חדר צר ואפל, ונפשו חולמת בהקיץ ומבקשת את שאהבה נפשו שהיתה לאיש אחר, לאחד האחים העשירים שלו ברמוֹן – “ארץ אשר בה נעמו חיי, ובה / לחיי זמן לי נשטחו שטוח…” אבל בכל מקום שהוא עובר הוא רואה רק קברים; ואלה קוראים לו לבוא אליהם – – –

הֱקִיצוּנִי שְׂעִפַּי לַעֲבֹר עַל / מְלוֹן הוֹרַי וְכָל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמִי.

שְׁאִלְתִּימוֹ – וְאֵין מַקְשִׁיב וּמֵשִׁיב: / הֲבָגְדוּ בִי עֲדֵי אָבִי וְאִמִּי?

בְּלִי לָשׁוֹן קְרָאוּנִי אֲלֵיהֶם / וְהֶרְאוּנִי לְצִדֵּיהֶם מְקוֹמִי.

אבל אין הוא רוצה עוד למות; לחיות הוא רוצה באור אליהם ובאור פני האהבה הגדולה שבחזון; ופיו ממלמל חרש חרש לאוזן הלילה השומעת אנקת אוהבים ותשוקתם:

לוּ אֵדְעָה כִּי הַחֲלוֹם יַרְאֶה פְּנֵי דוֹדַי –

לְרַגְלֵי הַחֲלוֹם כָּרָעְתִּי!

ד

סוף סוף, אחרי תעיה מרובה “בינות בוערים מעריב ומשכים”, “באהלי כסל”… נמצאו לו מספר ידידים, מתי חסד, שעמדו לו בשעת דחקו –

רֵעַי סְבִיבוֹתַי – אֲשֶׁר נָתְנוּ / סִפֵּי יְדִידוּתָם אֱלֵי סִפִּי,

עֵת יַאֲזִינוּ לִי מְתֵי סוֹדִי / וְיִחֲלוּ כַטַּל לְאִמְרֵי פִי, –

כמו אז, בשבתו בקורטובה, בין אחים ורעים, בהלו נר ההצלחה עלי ראשו.

ידידים אלו, גבירים ונדיבי רוח, המתיקו לו את כוס היגונים, וגם העירו את כנור שירתו והרעישו את מיתרי לבו; האמונה כי לא פסו אמונים עודדה את רוחו הנכאה ובתי הזהב ושורות הפז שוב הרבו והפרו את רכושו. ובהתעורר נפשו מרוב תודה ל“גביר נמצא כשורש לחסדים – / והיו כל בני חסד ענפים”… קראו מורשי לבו: “וְהֵא שִׁירָה” – יְהוֹדוּן לָהּ מְאוֹרִים!"

ונאמנים אלה איפשרו לו ליצור ולהתהוות מחדש באור־היצירה החדש, שהלך וגבר בו לעת־זקנה, ומצא בשיריו תענוג בגלמודותו ונר בחשך.

ויפה תיאר ר' יהודה הלוי את דמות דיוקנו של מורו ורבו הזקן:

וְיִתְהַלֵּל בְּשֵׂיבָה אִישׁ אֲשֶׁר שָׂב / וְכַפָּיו מִתְּמֹךְ נֹעַר נְעוּרוֹת,

כְּרַב משֶׁה אֲשֶׁר מָשַׁל בְּרוּחוֹ / וְתַאְווֹתָיו בְּיַד שִׂכְלוֹ מְכוּרוֹת,

וְיָדָיו מֵעֲשׂוֹת תּוֹעָה אֲסוּרוֹת / וְשִׂפְתוֹתָיו לְיֵין־תַּאֲוָה נְזִירוֹת:

וּמָנַע מַחְשְׁבוֹתָיו מֵהֲלֹךְ חוּץ, / וְהֵם לִפְנֵי אֲדֹנָי נֶעֱצָרוֹת,

לְבַקֵּשׁ הָאֱמֶת מַיְמִין וּמַשְׂמְאִיל / וְקוֹלֵעַ וְלֹא יַחְטִיא שְׂעָרוֹת.

ואף על פי שמעיד הוא על עצמו שעזב ונטש את השיר כמו שהצבי עוזב את צלו, מפני שהשתוקק לבלות את ימי חייו בדברים יותר הגונים; עם כל זה חזר אל השירה ואחז בה כבקרנות המזבח, ולא הניח ידו ממנה. שכן האמין “שהשיר הוא כנף למשורר שתביא אותו למקום שהוא עצמו לא יוכל להגיע שמה, ותכניסהו למקום שהוא בעצמו לא יוכל להכנס”.

ואמנם שיריו לידידיו פתחו לו שערים למקומות שלא היה נכנס לשם בלעדי השיר, שערי הארמונות נפתחו לפניו עם שערי הלבבות; ואחרי “שמאס שכון תבל המבלה את בניה”, השלים עמה כמות שהיא, בלי כל אשליות, והשלים עם האדם כמות שהוא ולא תפס מרובה, ונקט כלל זה בידו: “אם עשה לך חברך טובה קימעא – יהא בעיניך הרבה ואם עשה לך רעה רבה – יהא בעיניך קמעא!” דוקא לאחר יאוש, ואחרי שנתאכזב מן האדם והעולם, נעשה נוח לבריות ונוח לעצמו, ולא נתן לכעס ולשנאה להוציאו מן העולם. תמיד הכריע לצד האהבה והשלום. והתנחם בזה שלא פגע בכבוד שום אדם בשיריו, כמעשה החרזנים המקצועיים, שעל החנופה וההתרפסות פרנסתם: “לא חברתי אותם מעולם על אדם ידוע, אף על פי שהסוג הזה הוא היותר קל ונוח לכתיבה, שהרי נקל לסתור מלבנות. אולם בחסד אלהים לא נגע איש בכבודי, ואני לא נגעתי בכבוד איש”. אבל הוא ידע גם את יתרונו על יתר האדם: “ואני הנני עני עשיר, אביון שיש לו רב, כי אין לך עניות גדולה מבערות, ואין לך אדם גלמוד ממי שיאהב את עצמו”.

כשוך סערת נפשו, אחרי שלבו נשבר בקרבו מרוב הטלטלה שטלטלוהו מקרי הימים הרעים, נרגעה נשמתו ושבה למנוחתה. הוא הצדיק עליו את הדין בדברי נחומים, אשר מקורם בחכמת החיים של הכואבים; וכבעל נסיון, שפגעי הזמן החכימוהו ולא עיקמוהו, הבין וסלח וקבל יסורים באהבה.

ומה נאים הדברים לאומרם הנאה: “הזמן בא בפגעים בימי בחרותי וחציו פגעו בי, אולם הדברים הטובים באו לעת זקנתי”. לכאורה הדברים תמוהים וסותרים את דברי עצמו ברבים משיריו, שבהם ראה את אשרו דוקא בימי עלומיו… אבל הכונה “בדברים הטובים” היא טובת הנפש, – זו ההצטללות הגדולה וההזדככות שבאה לו לעת זקנה, בתקופה השניה לנדודיו בנכר, אחרי שנצרף בכור היסורים, והחיים נגלו לו באור האהבה הרוחנית, בזיו השכינה, ככתוב בשיר המופלא: “נפשי אויתיך בלילה”.

עם שבירת כל התאוות הארציות נעשה לבו שלם, ונהפך מעבד הזמן לעבד ה‘, כמאמר ר’ יהודה הלוי תלמידו הגדול:

עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם – / עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי:

עַל כֵּן בְּבַקֵּשׁ כָּל־אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ / “חֶלְקִי אֲדֹנָי!” אָמְרָה נַפְשִׁי.

עתה, כאיש התבונה הטהורה, כבן חורין שהוא מעל לתשוקות ולתאוות, יכול היה להסתכל בשלות רוח בכל תופעות החיים, כטובות וכרעות; עתה אינו מואס עוד בתבל ההפכפכנית, אלא מבין אותה וסולח לה, כמו שסולח הנבון ובר־הדעת לנבער מדעת… על כן, אין אנו מופתעים לגמרי מן הסתירות, כביכול, שבשירתו, ואיננו מחפשים ניגודים ואי־עקביות באמונות ובדעות שבראיית עולמו. שכן למשוררים הגדולים כמו לנביאים, אין השקפת עולם אלא הרגשת־עולם; ולרגש, כמו לים הרוגש, יש גאות ושפל, סעירה ורגיעה; גל רודף גל, וגל הודף גל, והזרימה היא לפנים ולאחור, אבל הים הולך תמיד קדימה!

ובתקופה האחרונה בחייו, עת הבינה והסליחה המזוקקות שבעתים, לא תלה המשורר את הקולר בזמן אלא בו בעצמו, והוא אומר עם אבן־גבירול:

מָה אַאֲרִיךְ שִׂיחִי וְתֵבֵל הָיְתָה / טוֹבָה, אֲבָל בָּאַחֲרוֹנָה בָּאתִי…

אבל במלכות השמים מי שבא באחרונה יושב ראשונה… וכך אומר הרמב"ע בספרו שירת ישראל, פרק ששי: על השירה: “ואני בוטח באלהים יתעלה שיטריפני לחם חוקי, אותי ואת אחי הנאמנים, ובחסדו הגדול יפרנסנו עד העת שעלינו יהיה לנסוע למעון האושר והגמול, ולהעתיק את מושבנו מן העולם המכוער הזה אל עולם האושר והטוב, אם נהיה ראויים לו”.

ה

ר' משה אבן עזרא המכונה “הסלח”, עם כל ענותנותו וויתורו על הבלי העולם הזה, עם כל מבינותו ביצר לב האדם, לא היה “כגבר יענה רך”, ולא נכנע לגבירים התקיפים בימיו, שראו במשוררים מעין משרתים נחותי דרגה, שנוצרו אך ורק לשמשם ולפאר את מסיבותיהם ולהללם בפני אורחיהם רמי המעלה בשיריהם. הוא לא וותר על עצמיותו, לא מחל על כבודו, ולא סלח לאלה אשר לא חזו כוכבי תהלותיו, ואזנם כבדה להקשיב מאמריו, והם “מגנבי שירו ושוללי שללו ומלקוחו”… הוא האמין באמונה שלמה כי כאשר לא יהיה כבר זכר לחייהם ולמעלליהם של הגבירים ומשמשיהם החנפנים, עוד ינון שמו ויזרח כשמש בגלגלו: “ישתכחו שירי בעוד שמש עלי מזחו – והם ישכחו שכוח”. הוא ראה את עצמו כמלך השירה, וכמו סוקרטס בצוואתו למלך של דורו אמר: “ירושת המלכים היא זכרם, וירושת ההמון היא נכסיהם. הראשון ישאר לעד והשני יהיה לאפס!” הוא למד הרבה משירת ר' שלמה אבן גבירול, שהתהלל:

אֲנִי הַשָּׂר וְהַשִּׁיר לִי לְעֶבֶד, / אֲנִי כִנּוֹר לְכָל שָׁרִים וְנוֹגְנִים,

וְשִׂירִי כַעֲטָרָה לַמְּלָכִים / וּמִגְבָּעוֹת בְּרָאשֵׁי הַסְּגָנִים,

וְהִנֵּנִי בְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שְׁנוֹתַי – / וְלִבִּי בָן כְּלֵב בֶּן־הַשְּׁמוֹנִים!

גבירול הצעיר־הזקן, “האנוש הנכאב” בכל משוררי ספרד, היה מקורב לר' שמואל הנגיד בראשיתו, גם קרא לו באחד משיריו “דודי, ידי נפשי אתה צרי מכאוב / ולכל חלי את כתעלה וכתרופה!” אבל משנכוה מגחלתו של השליט הכול־יכול, לא מחל על כבודו, לא נרתע מזעמו, והגיד לו את כל לבו:

אֱמֹר לַשַּׂר אֲשֶׁר עָלָה וְגָבַר

וְנִכְבָּדוֹת בְּתֵבֵל בּוֹ מְדֻבָּר:

בְּךָ בָּטַח וְלֹא נֶעְזַר לְבָבִי,

אֲבָל בּוֹשׁ מֵאֲשֶׁר קִוָּה וְשִׂבַּר!

כְּבַת נָדִיב בְּעֵת פָּתְחָהּ לְדוֹדָהּ –

וְהוּא חָמַק לְפָנֶיהָ וְעָבַר.

עת לרומם ועת להתקומם… רשב“ג לא יכול היה “לדום ולהתאפק”; ובמדה שגדלה ענותנותו רבתה גאוותו. הוא, הליריקן הטהור, איש הרגש הבלתי־אמצעי, ידע כי שירת הנגיד היא עזה, גדולה, וגעשת כים סוער, אבל חסר לה המעט הזה, אותו “משהו” סמוי, טעם העושה את הנגון של השיר; ותבלין זה נכנס למעמקי הנשמה, ומרנן ומתחנן שם, ושוב אינו יוצא משם לעולם. קוראים לכך ליריקה, קול הנשמה, מתנת אלהים לבחיריו, השרידים היחידים אשר אדוני קורא! ונגינה זו – כי יחסם לבו של המשורר, כי יהמה ויכמה וישבר בקרבו עד דכא, – לוהטת בשלהבת יה, והצנה והיא אינן יכולות לדור בכפיפה אחת! ואין פלא שהיחסים בין הנגיד ובין גבירול, שהיו יותר הסכם מאהבה, נתקררו מהר, והם נעשו צהובים זה לזה; כי שניהם אישים גדולים היו, בעלי אופי רגזני ועקשני, והמשבר בידידותם לא אחר לבוא, ובצורה חריפה ועוינת ביותר; ופעם כשתאר רשב”ג “ליל אופל וענן”, לא מצא דמוי יותר קולע לאופל ולצנה מאשר שירתו המוצקה והקרה של הנגיד:

וְצִנָּתָהּ כְּמוֹ שֶׁלֶג־שְׂנִיר אוֹ / כְּמוֹ שִׁירַת שְׁמוּאֵל הַקְּהָתִי.

ובקורת קרה זו נודעה לנגיד והרגיזה אותו מאד. אף הוא לא שתק וענה על דברי הלעג של “ידידו” בשירים מלאים כעס וזלזול. גבירול כתב לו שיר התנצלות ובקש את סליחת הנגיד, גם בא ממרחק לפיסו, והגיש לו שירו “קום הזמן” – קרבן־חטאת על אשמתו; אבל הנגיד הנעלב לא סלח לו לעולם.

ואמנם המעשה הזה עורר אי־רצון בלב הרמב“ע כלפי “אבן־גבריאל”, הוא שלמה אבן־גבירול, “שנפשו הרגזנית” גרמה לכך, “שנפשו האצילה” תזדקק לשיר מלא הכנעה, הראויה רק לאלהים יתעלה”. רמב“ע עדין הנפש והמתאפק, לא היה מסול לכניעה כזאת לפני התקיף ממנו, כי לא היה איש ההפכים כמוהו. הוא לא אהב את הקיצוניות, ומדת “שטפא דינקותא”, משובת הצעירים, שנאה נפשו. לדעתו “המדה היותר רעה היא לגדף אנשים חשובים”. ו”מדה משובחת היא להתחבר עם נדיבים ולהתרעות עם אנשים טובים, והעיקר – היה באמצע ולך מן הצד“. “ובנפשו הרגזנית”, באפיו הקיצוני של רשב”ג, הוא מוצא דבר והפוכו בחדא מחתא: חרוזים שכולם אומרים הכנעה, ושורות המלאות גאוה וגאון:

אַל תַּחֲשֹׁב, כִּי צָלְלוּ אָזְנַי / יוֹם הַעֲלוֹת בָּם שַׁאֲנַנֶּיךָ:

לוּ רָצְתָה נַפְשִׁי לְהִתְבָּאֵשׁ – / אָז שָׁחֲקוּ מֵימַי אֲבָנֶיךָ.

ובסיום השיר:

אַל תַּחְשְׁבֵנִי כִּי בְּרֹב תִּקְוָה – / אַפִּיל תְּחִנָּתִי לְפָנֶיךָ,

אוֹ מֵאֲשֶׁר יִירָאֲךָ לִבִּי – / לוּ כּוֹכְבֵי־שַׁחַק הֲמוֹנֶיךָ.

כלומר: לא בקשתי סליחתך על מנת לקבל פרס, ולא התנצלתי מחמת יראתי אותך.

משורר “כתר מלכות” לא יכנע לפני אדם שלא הגיע כמוהו למלכות הרוח והשירה. ואם הנגיד הוא שר וגדול, הרי הוא, שלמה הקטן, גדול ממנו, ואבנים שחקו מים.

ר' משה אבן עזרא, כאמור, לא התבאש ולא התגעש, הוא “היה באמצע והלך מן הצד…” ואף־על־פי שהוא שייך את עצמו לאותו סוג אדם “שהיה ראשון וגורלו עשאו אחרון”, ועליו היה להתיצב לרוב לפני הסוג השני: שבאמת “היה אחרון אלא שגורלו עשאו ראשון”… שכן החיים מלמדים אותנו כי “יש חכמה שהעניות מנוַלתה, ויש כסילות שהעושר מכסה עליה…” לא היה מן הנעלבים ואינם עולבים! ואם העז מישהו ממיטיביו ואנשי־חסדו לנגוע בצפור נפשו, ברום מעלת כבוד שירתו, לא התאפק; הוא הרים על הגביר קול נגיד ומצוה, וגער בו כרב בעבדו, והראה לאותו ריקא ובער את מקומו, ופקח את עינו “ראוֹת אַפלו…” כל פגיעה בכבודו ראה כפגיעה בכבוד אלהים: “איך אשאלה מהם להוקיר את יקר מלי, והם דברי אלהים בזו?!”

הוא ביטל את זהבם וכספם של מתנגדיו הבורים כעפרא דארעא, מפני שאין עני אלא בדעת, ואין עשיר אלא ברוח ובחכמה:

וְשִׁירוֹתַי חֲלִי כֶּתֶם, וְאַיֵּה

אֱנוֹשׁ יַכִּיר פְּנִינֵי שִׁיר לַמִּלּוֹת?

עֲלָמוֹת לֹא יְדָעָן אִישׁ, וְאֵיכָה

לְאִישִׁים בּוֹעֲרִים יִהְיוּ בְעוּלוֹת?

כלומר: אין פה אדם היודע להעריך את יקר ערכו – אני החן של פיוטיו היקרים, כי דומות שירותיו לעלמות שלא ידען עוד איש.

משורר אמת בודד הוא גם בחברה, יחידי הוא בכל מקום, ועל אחת כמה וכמה בנכר, במקום שאין מכירים אותו, ואף אלה המעטים שאתם בא במגע לא ידעו את נפשו. ואף על פי שלא היה “מאלה המתאוננים על ילדי הימים”, ולא מאלה המגנים את המדות הללו של בני דורו, מפני שנקט כלל זה בידו: שני מצבים אין תחבולה נגדם: להשיב ענינים אחור אחרי שהתקדמו, ולהקדימם אחרי שנסוגו אחור… בכל זאת היה מתאונן לא מעט, משל לאדם הגונח מלבו מחמת יסורים; והוא מביא דברי משורר ערבי: “התאוננתי, אף על פי שאדם שכמותי אינו רגיל בהתאוננות. אך הנפש תשתפך לדברים כאלה”. כאומר: מה אעשה? ואיני יכול להתגבר על עצמי!

כל ימיו בקש את האדם הטוב, איש אשר רוח בו, שיבין וידע את שירתו; מפני שחשב את השירה למעלה, שיש להתפאר בה, והוא האמין תמיד, כי “שיריו ראויים לפרסם את זכרו!” לדעתו השירה היא צורך העולם, “ואין היא פוסקת מלהיות סחורה עוברת לסוחר אלא בזמן היותר גרוע”, ובהעדר הנדיבים מתה הספרות במיתתם ועט אמת של סופרים נשבר.

ומטעם זה התיר לעצמו לפעמים להתאונן על הזמן הרע, אשר בו פסו אמונים מבני אדם ואין איש מסייע בידי האמנים במתנו ובתמיכות להתפתחות האמנות לטובת החברה: “נדעך נר האצילות ואזלו מי הנדיבות”, וחלקת המשורר יבשה ושוממה באין מטר. והרי “לשון המשורר דומה לאדמה שלא תוציא פרחים אלא אם כן ירד המטר עליה בתחלה”.

לשוא ירוץ המשורר מעיר לעיר ומאדם לאדם; לחנם יתחנן להם: פתחו את שערי תבונתי, שאין צורך ביגיעה רבה לפתחם, ומצאתם אוצר בלום! ליושבי אהלי הסכלות לא היה ענין בשערי החכמה של ההלך; להפך! מוכנים היו להעניק לו מאוצרות החושך שלהם…

אוֹתִי בְּאֵיבָה הָדְפוּ אֶל עַם

מֵהֶם מְאוֹר עֵין הָאֱמֶת נֶעְלַם,

אֶשְׁמַע דְּבַר פִּימוֹ וְאֶתְבּוֹשֵׁשׁ,

אֵשֵׁב בְּמוֹשְׁבוֹתָם כְּאִישׁ נִכְלָם.

והוא אומר בלעג מר: איני יודע אם נבערו מהבין שכלי, או נבערו מלהבין שאני יודע סכלותם. בכל אופן “אשמור לפי מחסום ואישמר; אם כן ואולי בדמי אשלם” – אולי אנצל על ידי השתיקה. אבל בכל זאת הוא מדבר ושופך נפשו:

בָּאתִי בְאַחְרִית הַזְּמָן, עֵת גָמְרוּ כָּל הַחֲסִידִים וֶאֱמוּנִים פַּסּוּ,

וּבְנֵי בְּלִי שֵׁם גָּבְהוּ, כַּאֲשֶׁר מְתֵי הַשֵּׁם פְּלָאִים כָּרְעוּ, קָרָסוּ:

סָפוּ כְּפִירֵי דָת – וְתַחְתָּם נִבְרְאוּ חֶרְפַּת בְּנֵי־אָדָם, אֲבָל רָמָשׂוּ!

החכם המסכן לא חשש לומר: “שהימים הראשונים היו טובים מאלה” – והוא בנגוד גמור לדברי קוהלת, שהזהיר: אל תאמר: מה היה, שהימים הראשונים היו טובים מאלה? כי לא מחכמה שאלת על זה (קוהלת ז‘, י’). הוא לא היה אסטרולוג כר' אברהם אבן־עזרא, המפרש שם: “ואל יאמר מה היה: כמו שיאמרו הכסילים, אם ירדו מגדולתם, שנהפך העולם. כי המבין ידע כי הימים שוים, והמערכות העליונות הם הם; רק המקבלים ישתנו איש כפי חלקו”.

אמנם הרמב“ע ירד מגדולתו, אבל לא מגדלותו… שכן מעולם לא ראה עצמו כ”יורד", להפך: תמיד חשב עצמו כעולה למעלה למעלה, ואת הזמן העריך מבחינת הנצח ולא מבחינת השעה, ולפי מצבו באותה שעה. שכן האמין שדוקא לעת זיקנה, באחריתו, באו לו הדברים הטובים. עם הערב יומו זרחה לו שמש צדקה, ואור יצירתו עלה וגבר, ויצא בגבורתו בהגיעו לגבורות.

ספר שלם בן שבעים ושבעה שירי כבוד וידידות, הקדיש רמב"ע לידידי סגולה שמצאם ראויים לכך. הם אינם ממיטב השיר שלו, אבל הם עשויים בטוב טעם, בנאמנות ובאמנות, כיד האמן הטובה עליו תמיד. כי אמן הציור והניב הנאוה היה, וכל שורה ושורה היא מרגלית נאה במחרוזת שירתו העשירה. וגם בהעתירו תהלה ושבחה לאנשי חסדו הנבחרים, לא נהג כמנהג “משוררי החצר” הידועים, הסמוכים על שולחן אדוניהם, ויש והם מלקקים גם מתחת לשלחן.

אכן, לא בלב שמח וברוח קלה כתב שירים אלה; לא לכך נוצר!… משיריו אנו למדים כי למורת רוחו קראם באזני “החברה הגבוהה”, אליה נקרא כדי לבדר את האורחים ולפאר את המסיבות העליזות בארמונות מפוארים ובגנות מרהיבות עין –

קְרָאַנִי גְבִיר, הִקדִּיש קְרוּאָיו,

וְהִקְרַנִי לְחֶבְרָה עִם יְדוּעָיו.

“קראני” ו“הקרני” – לשון צו ופקודה… ובודאי ידועיו של הגביר המארח לא היו ידועים כלל למשורר הגדול, וגם לא היה מעונין להכירם. אבל מה יעשה החכם המסכן ולא יציית לנותן לחמו? לא אחת התהלך המשורר הגולה כאבל בין השמחים, שרובם ראו בו דל גאה, ולא ידעו מי הוא ואיזה הוא האיש; ובמקום להקשיב לשיריו, שלא ירדו לסוף דעתם – “דְּבָרִים יִכְשְׁרוּ לִפְנֵי מְלָכִים / וּבַל יִתְיַצְּבוּ לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים…” קפצו בראש והכריחוהו לשמוע את שיריהם התפלים, שעליהם אמר רמב"ע: “לוּ חָכְמוּ – בַּצּוּר קְלוֹנָם טָמְנוּ / וּסְחִי חֲרוּזֵיהֶם בְּעָפָר כָּסוּ!” אבל “בני ההפך” “לכלכו נפשם בחלאת פעליהם ולא כובסו, עד נדלחו מי מעיני צדק אשר ישתו, ונחלי האמת נרפשו”.

אבל בעל כרחו הטה אזן לדברי השטות של השוטים “המרגישים” האלה; כי אנוס היה על פי הדבור של הגביר “לסול נתיבים ללב הנדיבים, ואוי לו אם יהי רוחש, ואוי לו אם יחריש…” אבל לא תמיד היה כמחריש! יש ואמר את האמת כולה בפניהם העזים של החרזנים, שח להם על דבר סחי חרוזיהם, “וקם להשיב את גמוליהם”, קרע את המסוה מעל פרצופם של הזיפנים, האונסים את בת השירה במליצי אהבה בוגדנית; וכמשורר אמיתי, “בן עיש”, המזהיר כזוהר הרקיע, קרא בגאותו: “פְּתָאִים הַסּוּ!”

ו

מקובל הוא לחלק את שירת משה אבן־עזרא לשני סקטורים: ל“חול” ו“לקודש”, ולהבדיל ביניהם: הראשון – פרי ימיו הראשונים, ימי הנעורים השמחים והבחורים הסוערים, והאחרון – ספיח החורף, שגדל לזקוניו, בימי אין־חפץ, שעה שהגורל הקיאו והגיעו לארץ נכריה, והשליכו מעל פניו ככלי אין־חפץ בו, ומה יעשה הבן האובד בעניו ולא ישפוך שיחו לפני אביו שבשמים, ולא יבקש סליחה על רוב פשעיו וחטאיו שלא חטא? לאן יברח הנרדף מפני אלהי חייו, הגורל, אם לא ממנו אליו?!

ברם, אין לך חלוקה חלקלקה ושטחית מזו! אין יצירת משורר־אמת ניתנת לשיעורין ולחצאין, אין להציב לה ציונים ולהגבילה במקום וזמן. כל יוצר הראוי לשמו כותב חולין על טהרת הקודש, ויתר על כן – אין החולין תופסים בקדושת השירה! תמיד יש לראות במעשה היצירה אתערותא דלעילא, רוח ממרום: “כְּאִלוּ מִלְּשׁוֹן צוֹפִים לְקוּחוֹת, / וְאִם מִפִּי קְדוֹשִׁים חֵן אֲצוּלוֹת, / וְהָאֹפֶל דְּיוֹ לָהֶם וְהָעֵט – / יְמִין שֶׁמֶשׁ, וְהַיַּמִּים מְגִלּוֹת”. נצח השיר הוא נצח הרוח… והנצח לא ישקר; על כן “לֹא יִשָּׁכְחוּ מִפִּי יְצוּרִים / עֲדֵי יִשָּׁכְחוּ יָמִים וְלֵילוֹת”. ודברים אלה אמר רמב“ע על כלל שירתו, בלי כל הבדלה בין לפנים והיום. גם ר' יהודה הלוי תאר את דמות דיוקנו כחטיבה אחת, ראה שלמות אחת כוללת ביצירתו, ולא ויתר אף על שורה אחת שכתב, והכתירו ב”עטרת גאות ספרד“. יהודה אלחריזי העריץ את רמב”ע, והעמידו בשורה הראשונה של משוררי תקופת הזהב: “ושיר רבי משה בן עזרא ייטב בעיני המשוררים יותר מן האחרים, בעבור מליצתו ונועם מלאכתו”.

הרואה את שירת רמב"ע כמפולגת, ושומע בה שני קולות, – אינו רואה את דמותו ואינו שומע את קולו! יש בשירתו, מראשיתה עד אחריתה, אחדות גורלית ורעיונית, – הויה אחת, המסתעפת אמנם לכמה וכמה פלגים מלאים, אך מעינם הטהור אחד ויחיד הוא, כי ממקור הנשמה הטהורה הוא יוצא שאינו מכזב לעולם. אין שירתו המאוחרת של משה אבן־עזרא אחרת מזו המוקדמת, ואין היא בריאה חדשה שנולדה על ברכי הזמן החדש, שאין לה קשר נפשי וגשמי עם העבר “החילוני”, האינדיבידואלי והאסתטי, של המשורר הצעיר “במערב הספרדי”; אלא היא המשכו של זה, בת רעיונו ואחות נפשו, – פועל יוצא ומחויב מיצירתו הלירית כולה.

הפגזוס, סוס המשוררים בעל־הכנפים של משה אבן־עזרא, רק שינה את מסלול מרוצו במקצת לעת זקנתו, אבל לא פסק לגמא ארץ גם בפרשו את כנפיו כלפי שמיא… וכך הוא אומר בספרו שירת ישראל: “המשוררים הם כסוסי המרוץ: יש מהם הממהרים במרוצתם, אחרים מתונים, ואחרים מתנהלים בכבדות. וכשרון כל אחד ואחד מהם אפשר להכיר בתחלת מעשהו, כששיריו חדשים”. וכבר הזכרנו לעיל את משלו כי “השיר הוא כנף למשורר”… ואכן, כנפי נשרים אינן מתרפות גם אם הנשר משנה מקומו; שכן הנשר שואף תמיד למרומים רבים, וקנו ישים בראשי ההרים.

הליריקה של רמב"ע למן שיריו הראשונים ועד לשירו האחרון, בת־קול מנהמת של אלגיה עמוקה ומזוקקת נתלותה לה על דרכה; וגם בשמחת גילו ובשלהבת אהבתו־תאותו לתבל ומנעמיה: לאשה ביפיה האלוהי, ליין, לשיר, ולהוד הטבע – אתה שומע קול בכיו של האסתטיקן הגדול הומה במסתרים, ולא אחת המיה דקה זאת העולה ממעמקים, מחרישה את קול הששון והשמחה וצהלת החיים של המשורר המאושר, אשר ככל משורר נאמן עצוב הוא וחשדן, ואינו מאמין באושר.

גם בעלומיו העליזים, השמחים על כל הדברים היפים והנעימים שמעתיר הנוער על בחיריו, ראה את אחרית האדם; באשר קללת אלהים רובצת על אנוֹש־אנוּש, הרץ ורודף אחרי האושר המדומה ולעולם לא יגיע למטרתו שהציב לעצמו, אלא סופו להגיע לאותה נקודה מתה שהציב לו הגורל העור, שאינו עוור כל כך. הוא מכל עברים ראה קברים:

קְבָרִים מִן זְמָן קֶדֶם יְשָׁנִים / וּבָם עָם שְׁנַת־עוֹלָם יְשֵׁנִים.

וְאֵין שִׂנְאָה וְלֹא קִנְאָה בְתוֹכָם, / וְלֹא אַהְבָה וְלֹא אֵיבַת שְׁכֵנִים,

וְלֹא יָכְלוּ שְׂעִפַּי בַּחֲזוֹתָם / לְהַפְרִיד בֵּין עֲבָדִים לַאֲדוֹנִים.

ריאליסט שלם היה גם בתקופת הרומנטיקה שלו; וריאליסט איש המציאות ללא כחל ושרק נשאר גם באחריתו, כאשר נסק לגנת עדניו, לאלהים הנמצא לו, בלי סולם. כי סולם הקולות של שירתו גבוה היה, וראשו הגיע עוד בשיריו המוקדמים השמימה! ובשירי הנעילה שלו הוא שר לאל חייו:

אָדוֹן הַיּוֹשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ / נֶאְדָּר בְּכֹחַ וְיוֹשְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים:

יֶעֱרַב זְמִירִי מִזִּמְרַת הָאָרֶץ, / מִדִּבְרֵי שִׁיר אֲשֶׁר הֵמַָּה מַקְרִיבִים.

עיניו פקוחות היו גם כשהאהבה והיין ומראות הטבע הנהדרים סנוורו אותו בזוהר העלומים העזים והתוססים בבשרו ודמו. הוא ראה את הטרגיקה שבחיי האדם עוד בטרם שנתנסה בטרגדיה האישית שלו, כבר אז “היה רציני יותר מדי” – טעם לפגם שמצא צונץ החוקר בשירתו, ואינו אלא טעם לשבח.

מבעד לפנים השוחקות שהראהו גורלו בנעוריו, נתגלו לו פני האימה והחימה של הזמן הבוגד:

אִם הַזְּמָן יִצְחַק לָךְ, אַל תְּהִי מַאְמִין, / אוֹ אִם יְהִי רוֹקֵד – כִּי אוֹתְךָ רִמָּה!

רֶשֶׁת לְבָבוֹת הוּא עִמְּךָ, וְלֹא יִרְגַּע / עַד כִּי יְהִי מֵשִׁיב אֶת גוּפְךָ רִמָּה.

הוא חשד בזמן גם בדברו אליו בשפת הפרחים ובלשון צפרי השיר:

לְזֹאת רוּץ נָא נְחַיֶּה הַשְּׂמָחוֹת

בְּבַת כֶּרֶם וְנָמִית הַדְּאָגוֹת;

וְקַח מֵהַזְּמָן יוֹם יִתְנָה לָךְ

וְדַע כִּי מַתְּנוֹת כִּילַי שְׁגָגוֹת…

שיר זה נכתב בצעירותו, “בהלו נרו עלי ראשו”, בטרם נפשו נשרפה ברשפי הבכי, וצפרני נדוד עוד לא תפשו לבבו… וראה, מה רב היאוש ומה גדול אי־האמון במתנות “הכילי” הזה, המביא כיליון על בניו! אין לסמוך ולשמוח על נדיבותו של צר־עין, ואין לבטוח בנדיב לשעה. זה הכלל: חשדהו תמיד:

וְנִסִּיתִי יְמֵי הֶבְלִי פְּעָלָיו –

וְכָל צִדְקוֹ מְצָאתִיהוּ בְּכַחֲשׁוֹ.

וּבוֹ לֹא אַאֲמִין, כִּי שָׁוְא יְדַבֵּר,

וְרוֹשׁ פֶּתֶן יְהִי צוֹפֵן בְּדִבְשׁוֹ.

ואם יתכן לתת סימנים של הבדלה וחלוקה בשירת רמב"ע, הרי לדעתנו יש להבחין בה, דרך משל, רק בין יום ולילה… כי עם המשבר שחל בחיי המשורר האוהב האומלל אחרי מות אהובתו, בהגיעה עד משבר בלידה, נכנס לרשות המסתורין של האם הקדמוניה – הלילה. ואם קודם לכן שר בעיקר על הטבע הנגלה, ומראות החיים המאירים לעין השמש… הנה עם מות ידידת נפשו הזוהרת, כשנתמלאה סאת יגונו, הפך כליון־נפשו לבשר – לכליון בשרו לנפש, לידיד נפשו – לאלהי הנשמות. מתוך אופל הלילה ודומיתו המסתורית, “בשעפים מחזיונות לילה בנפול תרדמה על אנשים”, והוא, המשורר הנכאב, שינה אין לפניו… זרח לו, לידיד־יה, אור החסד העליון, ונפשו נגהה בנוגה הבינה הטהורה, שבעקבותיה באה לו הסליחה לכל החטאים שחטאו לפניו החיים. וכך נתעלה על כנפי השירה הקלות, מעל למקום ומעבר לזמן, ולפני אלהים ישפך שיחו:

נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ בַּלָּיְלָה! – – –

אִוְּתָה נַפְשִׁי אֶל מְקוֹם נַפְשָׁהּ,

וְכָלְתָה אֶל מְקוֹר שָׁרְשָׁהּ,

וְנִכְסְפָה לִנְוֵה קָדְשָׁהּ

לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה.

בשיר זה שהוא מן האחרונים שיצר המשורר בחייו רבי התלאה, אנו מועברים אל עולם הסובלימציה, לספירות ההאצלה, בה מתעלים רגשות ומאויים בלתי־רצויים למטרה נאצלת יותר, ועל ידי מאמץ מוסרי מכוון לתכלית נכספת, מועבר החומר, כמו בתהליך כימי, מן המוצק הגס אל הרך המעודן, מן ה“היה” העכור אל ההווה הבהיר, והחולף נראה באספקלריה המצוחצחת של העתיד המקוּוה והמאוּוה:

וְחוֹלְפוֹת הַזְּמָן תַּרְתִּי בְלִבִּי / לְהַשְׁמִיעַ עֲתִידוֹתָיו לְאָזְנָי,

וּפִי דֵעִי יְחַוֵּנִי גְדוֹלוֹת / וְיַצִּיב מִפְלְאוֹת צוּרִי לְפָנָי,

וְאַחַז מַחֲזֵה שַׁדַּי בְּשִׂכְלִי / וְאָבִין כִּי בְקִרְבִּי יֵשׁ אֲדוֹנָי,

אֲשֶׁר נִסְתַּר יְקָר־עַצְמוֹ, וְנִגְלָה / בְּמִפְעָלָיו לְעֵינֵי רַעְיוֹנָי!

וכסופיו לחשוקת נפשו, לזאת “אשר לולא חיותה, את חיותי לא אהי שואל”, נעשו לכיסופים לאלהים אשר בקרבו, הפכו לאהבה בוערת לטוב המוחלט! ואותה אהבה מופלאה העירה ועוררה את רוחו, את “נפשו החכמה”, לפעולות חדשות ולשירה חדשה: ללכת יומם ולילה לקראת אלהים, לשוותו לנגדו תמיד, לא לעמוד ולא למעוד, לברוח מאותם “לילות הידידות ששמש משושו, ועסיסו, וכוסו, זרחה לו באור רמיה…”

עתה בהתיצבו מול מפלאות אלהים, יכול הוא להגביר את הנפש המדברת על הנפש הצומחת… לא עוד יבהילוהו רעיוניו, אלא יובילוהו למעוניו – אל מקום נפשו; והוא מזרז את נפשו המזורזת:

רוּצִי, נַפְשִׁי, יֵצֶר תַּאֲוָה לִשְׁבֹּר!

שבירה צורך צבירה… ריצה מתוך רציה! והוא מעורר את כנור שירתו: “קומי רוני בלילה!” הוא המבשר והוא המתבשר:

הִתְבַּשְּׂרִי, בִּתִּי, כִּי עוֹד אַנְחִילֵךְ חִנִּי,

וּלְאַט אַנְחֵךְ וְאַנִּיחֵךְ בִּמְעוֹנִי,

כִּי אֵין גּוֹאֵל קָרוֹב מִמֶּנִּי –

טול מן השורות הרחומות האלה את לוט המסתורין, ומצאת את חידת חייו של המשורר, – את אהבתו העזה לבת אחיו שידה דופקת על לבו, והוא מדבר על לבה:

אַל תֶּאֱנַף בִּי, צְבִי, עַד כַּלֵּה,

הַפְלֵא רְצוֹנְךָ, יְדִידִי, הַפְלֵא,

וּנְשַׁק יְדִידְךָ וְחֶפְצוֹ מַלֵּא!

אִם יֵשׁ בְנַפְשָׁךְ חֲיוֹת – חַיֵּנִי,

אוֹ חֶפְצְךָ לַהֲרֹג – הָרְגֵנִי.

המשורר, על משכבו בלילות, מתחנן לאהובתו, שחייו ומותו ברצונה, שתפליא את חסדה אתו ותשיב לו אהבה תחת אהבתו! הסמלים “צבי” ו“ידיד” כונתם צביה וידידה; שכן לא הבחינו משוררי ספרד במשליהם בין המינים, ובסערת האהבה הגדולה נעשים החשוק והחשוקה לבשר אחד ולנפש אחת.

אחר מותה של הנאהבה והנאוה גברו געגועי המשורר אליה, וביחוד אחר שנודע לו שבקשה מבעלה לכתוב לדודה, כלומר לרמב"ע, שישוב הביתה, שהרי עכשו אין כבר כל סבה לנדודיו:

…וּכְתוֹב אֱלֵי דוֹדִי: הֲכִי אֵשׁ הַנְּדֹד / הָיְתָה בְנַפְשׁוֹ בַּעֲדִי נִשֶּׂקֶת,

הַגֵּר אֲשֶׁר נִסְגַּר בְּבוֹר גֵּרוּת / וְכַף מָצוֹק עֲלֵי יֶרֶךְ נְדֹד סוֹפֶקֶת,

יִתְאַב שְׁתוֹת כּוֹסוֹת עֲרֵבִים לוֹ… / וְכוֹס אָסוֹן לְכָמוֹהָ תְּהִי נִמְתֶּקֶת.

היא הרגישה ששוב לא תזכה לראותו בחיים… אבל טוב שיבוא הביתה לפקוד את קברה, יתהלך באותם המקומות בהם התהלכו יחד בנעוריהם… והקץ לנדודים בנכר ולכוס היגונים! הזמן המרפא הכל במדה שהוא מרפה הכל, כבר מחק את סאת אסונו! יש וגבר בו הרצון לחזור אל גראנאדה, שם ראה את שאהה נפשו בהקיץ ולא בחלום; צוואתה של ההולכת למות, שזכרה אותו ברגעיה האחרונים באהבה, לא נתנה לו מנוחה:

תִּשְׁכַּח יְמִינִי, אִם שְׁכַחְתִּימוֹ, וְאִם / בִּלְתִּי פְּנֵיהֶם אֶתְאֲבָה לִשְׂמֹחַ!

אִם עוֹד יְשִׁיבֵנִי אֱלֹהִים אֶל הֲדַר־רִמּוֹן, / דְרָכַי יִצְלְחוּ צָלֹחַ!

אבל הוא לא יכול כבר לשוב: כי מלא הלך ועתה הוא חסר־כול, ו“אלפי בתי הזהב” שלו לא היו סחורה עוברת לסוחר גם בהדר־רמון, שלא הדרה פני “עניים־עשירים” הבאים ממרחק במקלם ובתרמילם! הוא ידע שדרכיו לא יצלחו צלוח גם שם… ואל המתים “אשר בלי לשון קראוהו אליהם”, והראוהו לצדם את מקומו, לא שעה… היתה לו תכנית אחרת: לחיות את חיתו עם אהבתו החיה, הקימת במלוא תפארתה בלבו; והוא קורא לה: “ליני הלילה!” – כדרך שקרא בועז לרות הפלאית באותו ליל אביב מופלא בגורן בבית־לחם־יהודה:

ליני הלילה – – – וגאלתיך אנכי, חי אדוני! שכבי עד הבקר – –

אף הוא זרח לו האור בחושך, וכנר־תמיד, נר־אלהים, לא כבתה אהבתו בנשמתו הלוהטת… כי שלהבת־יה היא האהבה:

אֲחוֹת־שֶׁמֶשׁ בְּלֵיל אֹפֶל עֲרוּכָה,

וְאֵיךְ שֶׁמֶשׁ תְּנוֹצֵץ בַּחֲשֵׁכָה?!

וכאהבתו אז – אהבתו עתה, רק הדרך אליה היא אחרת, חדשה, אבל המטרה אחת היא! התאוה נשברה אבל האהבה שלמה, והיא קוראת לאלהים ממעמקים:

כִּי רָצָה הָאֵל אֶנְקַת צוֹעֲקִים

וְאוֹתָם יִפְדֶה כִּי בוֹ חוֹשְׁקִים.

דרך היסורים דרך הקודש היא, ויודע אלהים את ההולכים אליו באהבה, כי היא היופי הנצחי המתהווה תמיד מחדש… ומה קרוב הוא שיר הקודש “נפשי אויתיך בלילה” אל אותו שיר החול – “תאות לבבי ומחמד עיני”, בו מדבר המשורר האסתטיקן הגדול על אהבתו “החילונית” לצבי, קרא “צביה”… והוא הולך אתו “לבית אמו”, ככתוב בשיר השירים…

נִפְתָּה, וְקַמְנוּ אֱלֵי בֵית אִמּוֹ,

וַיֵּט לְעֹל סֻבֳּלִי אֶת שִׁכְמוֹ,

לַיְלָה וְיוֹמָם אֲנִי רַק עִמּוֹ.

אֶפְשֹׁט בְּגָדָיו – וְיַפְשִׁיטֵנִי,

אִינַק שְׂפָתָיו – וְיֵינִיקֵנִי…

האין כאן המוטיב של שיר הקודש – “ללכת יומם ולילה”?… בחול ובקודש דיבר רמב"ע בשפה אחת ובדברים אחדים, “ומשי חיבר מן הדיבר…” תמיד אותו המשל, ואם גם הנמשל הוא אחר; שכן הנמשל הוא מן הדברים הנתונים בלב האדם ושבעים פנים לתורתו.

והנה “המוחרך” – שיר כשר לפסח, חג האביב והגאולה:

הַצְּבִי, אֵלַי / כְּמֵאָז שׁוּבָה, וַעֲדִי כֵלַי / עָלַי הָשִׁיבָה,

וְנֵרֵי גִילַי / לְפָנַי הֵיטִיבָה – – –

בודאי ש“הצבי” הוא הצבי ישראל, ו“נרי גילי” – רמז למנורה הטהורה בבית המקדש; אבל חתימת השם “משה חזק” היא של משה האוהב הנצחי, המקווה תמיד: “אוּלַי עָפְרי / יֵרֵד אֶל גִּנָּה / לֶאֱכֹל פִּרְיִי / וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנָּה, / וְכִימֵי עֲלוּמָיו / יְחֻדְּשׁוּ יָמָיו!”

ועם קול המשורר העברי, שאינו מבדיל בין קודש לחול בשירתו, המתפלל לגאולה ולאהבה, ומריץ פעמיו למעונות קדושים, והוא זך ונכון ליסוק כוכבי רקיע – – אנו שומעים עוד קול נעים וצלול של אחד משורר גדול מאומות העולם – שירת האהבה של פטררקה, גדול המשוררים הליריים של איטליה במאה הארבע־עשרה, אל לוֹרה החשוקה הנצחית:

נֶפֶשׁ בְּרוּכָה, אַתְּ שׁוּב אֵלַי חוֹזֶרֶת,

הַרְעִיף לִי נֶחָמוֹת בְּלֵי צַלְמָוֶת;

אֶת אוֹר עֵינַיִךְ לֹא כִּבָּה הַמָּוֶת.

מִשָּׁם תִּזְרַח בָּהֶן יִפְעָה אַחֶרֶת.

וליופי עליון זה נשא משה אבן־עזרא את עיניו, ולו התכוון באמרו: והוא האור / אשר ילך ויאור…

גדולה אהבה ליפי האשה, שמקורה באהבה לבורא היופי, שעליו אמר המשורר: –

אֶשְׁגֶּה בְּיָפְיֵךְ – אֲדֹנָי שָׁמָּה.

ספרא וסיפא (לדמותו של יצחק לופבן)

מאת

משה בן־מנחם

---

כעלות השחר

מאת

משה בן־מנחם

א

אחרי חלוקת פולין בין רוסיה, אוסטריה וגרמניה, נתחייבו יהודי גליציה להקרא בשמות משפחה אשכנזיים, חוק ולא יעבור. תקנה זו של “הקיסר הנאור” בוינה, לא היתה, לאמיתו של דבר, אלא “גזרה רעה”, שכן כוונתה היתה להחיש את תהליך הגרמניזציה של היהודים בחבל ארץ זה, לנתקם מעברם העברי, לחנכם במצוות התרבות האשכנזית, “למען יהיו היהודים לבני אדם מועילים ומתוקנים באהלם ובצאתם”.

אחד מאבות אבותיו של יצחק בן ר' אליקים גציל לופבן, בחר בשם אשכנזי תמוה במקצת – לאוּפבּאהן, שפירושו הוא: מסילת־מרוץ, או ככר־הרצים, וכדומה. נבצר מאתנו כיום לקבוע בודאות מה ראה אותו ר' יהודי מן העיירה דמביצה שעל שפת הנהר וויסלוק, להיקרא דוקא בשם זה?! ברם, יש לשער כי היה לו איזה טעם בדבר, ולא בדה מלבו את השם בלי איזו סיבה שהיא.

משערים אנו, שאותו לויפמן הראשון היה לו איזה קשר עם מסלול המרוץ הצבאי שבעירו. אפשר קבלן של הקיר“ה היה, וסלל דרכים בשביל המדינה, שלא היו בה עד לחלוקה דרכים כבושות ומתוקנות, אלא “דרכים פולניות” היו בה שאין כמוהן לרוע. ושמא הקים בתי שיכון, קסרקטין, בשביל חיל הפרשים של מלכות אושטרי”ך, הקוולריה והאוּלנים, הידועים בשם “המכנסיים האדומים” בפי העם. שכן היהודים מן הקבלנים והספקים של המלכות היו עוד מקדמונים, ובכל דור ודור הם מסייעין את המלך, כענין שנאמר במדרש, “הכל מן הקבלנים”. ובידוע שרוב השמות של היהודים בגלות אשכנז תלויים בדבר: בפרנסה ובאומנות, או ביוחסין. ומי לנו עשיר גדול מרוטשילד; ור' מאיר אנשיל אבי השושלת קרא לעצמו כך על שום הרויטר־שילד, השלט האדום, שהיה תלוי מעל לחנות הסידקית שלו, שהיתה במרתף ביתו בגיטו של פפד"מ, היא פרנקפורט דמיין. אף הוא לא נתעשר אלא מן הקבלנות, שהלך אחרי הגיסות של אומות העולם וסיפק להם כל צרכיהם במלחמותיהם.

דמביץ, עיר אבותיו של יצחק לופבן, נבנתה בנקודה איסטרטגית חשובה למדינה, ושימשה “ראש־גשר” ו“נקודת־קשר” בין המערב ובין המזרח אשר משני עברי הסאן, וגדוד של רוכבים חנה בה עוד מאמצע המאה התשע־עשרה, וזה הוסיף לא מעט לפרנסתם של היהודים שבעיקר באה להם מידי הגויים, ובכל יום ויום היו מתפללים עליה, ובשבת שמברכין החודש היו אומרים: “ותתן לנו חיים של פרנסה!”

הקסרקט הגדול של חיל הפרשים בדמביץ היה תחילה בבית שנחכר מאת יהודי, בפינת ככר השוק, ומגרש האימונים – ה“רייטשול”, השתרע מאחורי שורת הבתים של השוק לכל ארכו. ואין לנו ספק בדבר שאיזה יהודי קבלן בשם ר' גץ, הוא ר' אליקים גציל הראשון, בנה את מסלול הרכיבה הראשון בק"ק דמביץ, והוא אבי משפחת הלופבנים בעולם עד היום הזה.

ב

את הקהילה בדמביץ, כבשאר עיירות גליציה המערבית, כבשו החסידים, והם, והרבי מבית רופשיץ בראשם, רדפו את הציונים והציונות עד חרמה, ולא נתנו לתנועה הלאומית־עברית שתססה בעירה ופרכסה לצאת ולפעול, להרים ראש. אבל שני בחורים היו בדמביץ שהרימו ראש וגם הרימו יד נגד שלטון חצר הרבי ועושי רצונו – והם יהודה בורנשטיין ויצחק לופבן, והם שפתחו תקופה חדשה בעיירה. שניהם בעלי העזה היו ו“חוצפתם” עמדה להם להקים את הדור הצעיר, לעורר את הנוער לפעולות, להתארגן, לכרוך השכלה וציונות ביחד, וכך נוסדו האגודות “פועלי ציון”, “דבורה”, “גאולה” ו“השחר”.

שניהם היו לוחמים עזי נפש שלא נרתעו מכוחם של החסידים ובעלי הבתים, אנשי בריתם לשנאת הציונות; וכאשר השליכו את יצחק’ל לופבן מבית המדרש, והוא גם נידון למאסר על הפרעת הסדר הציבורי ועריכת אסיפה ביום הזכרון של ד"ר הרצל בבית הכנסת, על אף האיסור של הרב וראשי הקהל, הצטרף הצעיר לתנועת “השחר”, והיה אחד מראשי המדברים באגודה זו שהפיצה את רעיון הציונות והעליה לארץ בין בחורי בית המדרש בעיירות.

בועידה השניה של “השחר” בפסח תרס"ח, שהיתה בעיר המחוז ריישא הסמוכה לדמביץ, נתגלה יצחק הצעיר במלוא כשרונו הארגוני, בשכל מליו, ובהגיונו הבריא והמבוגר כנואם היודע מה שהוא רוצה מעצמו ומאחרים.

הוא קיבל על עצמו את תפקיד התעמולה באגודת “השחר”, והכל ראו בו סייפא וספרא כאחד. הוא, שמטבעו צנוע היה ונחבא אל עצמו, ותמיד הצניע עצמו במפעלו, הראה הפעם יזמה ותנופה של מנהיג, ובלשון ברורה ובכוח דיבור משכנע, גילה את מקום התורפה של אגודת “השחר”, שכוונתה רצויה ואילו פעולתה חצויה… שכן עבודה למחצה אפילו מחצה אין בידה. טענתו היתה: אין בנו מעשים, – אין בתנועה נואמים ומארגנים ושליחיה לא מילאו כהלכה את שליחותם. בהמשך נאומו הוכיח וייסר קשה את “השחר” שהוא בחינת “עושה שחר עיפה” – עיף הוא ועני ממעש, ואין איש עושה דבר של ממש להצלחתה ולשגשוגה של האגודה. “תנאי הכרחי לכל הסתדרות, אמר, הוא תעמולה טובה ומסודרת. על ידי התעמולה יתפשט הרעיון וירכוש לו מעריצים. ואצלנו לא היתה תעמולה מסודרת כלל. לא היו נואמים ואורגניזטורים מוכשרים שיסעו בכל ערי גליציה ויעמלו למען רעיוננו, ועל כן לא התפשט רעיוננו כדבעי”. בהמשך דבריו הוא חוזר כפעם בפעם אל ענין התעמולה הגרועה, והוא מדגיש את ערכה למען המפעל ורואה בה אחד העיקרים היקרים של כל התנועה הלאומית בקולה. אכן, תעמלן למופת היה לופבן בכל מעשיו, ומי כמוהו ידע לדבר אל חבר, להסביר את “הרעיון” ולשכנע את הזולת בצדקת רעיונו ובאמיתו.

השם תעמולה בפיו נשמע כמין “תעלומה יוציא אור וכפלים לתושיה”, שכן היה בין העמלים עם הציבור לשם שמים, ותחת לשונו לא היו מעולם עמל ואון, ועטו עט־אמת, עט־סופרים, היה, ויש ערך לדבריו ולמאמריו גם היום.

אנו קוראים את הרצאתו באותה ועידה של שנת תרס"ח, והננו משתוממים על כשרון המעשה והדיבור של צעיר זה שמתחתיו צמח, ומבית המדרש, “פה פה במקצוע”, יצא להורות ולהראות את הדרך לנבוכים; מנין לו שפה זו, מושגים אלה, ואותם כלים משוכללים ומלוטשים שבהם הופכים חומר היולי, גלמי, למעשה יצירה רב?!

המחשבה והמעשה ירדו כרוכים לעולמו של י. לופבן. עוד כבחור בית המדרש בעירו התנכר כפלפלן וכוכחן מובהק, ורעיון שהחזיק בו לא הניחו שוב עד שבררו וליבנו והוכיח את אמיתו. שלוש סגולות טובות: סופר, מארגן וסוציאליסט עברי־ציוני נאמן, התפרנסו בנפשו זו מזו ויצרו את ההרמוניה שבאישיותו בעלת הערך.

מעל במת “השחר” נתגלה לנו איש העתיד, זה שיעמוד ארבעים שנה על הדוכן של “הפועל הצעיר”, כלי המבטא העברי הראשון לפועלי ארץ־ישראל, ויוסיף לו תוכן ויטביע בו את חותמו המיוחד, תוך ביטוי מקורי, סגנון עז, עשיר ומגוון, והברקות פולמוסיות כפולסין דנורא, וכל מאמר שלו קולע אל המטרה, אל הנקודה הבוערת, ולא יחטיא. האור החדש שהואר על ציון – המעשה הציוני הגדול, העבודה החלוצית של הפיכת שממות דורות, ביצה ממארת המשכלת את יושביה, לנאות דשא ולשדי תרומות, לישובים פוריים המפרנסים את יושביהם ביושר ובכבוד, – תחית הארץ וגאולתה מידי זרים, שתמיד החריבו, השחיתו, ולא בנו ולא נבנו בתוכה, כל זה היה הלפיד שלאורו הלך מיום שדרכה רגלו על האדמה הזאת; ולפיד זה נעשה לעמוד אש בעמדו על במת “הפועל הצעיר” ככרוז של רעיון העבודה, כמטיף למלחמת הבנין נגד מגמות ההרס. כי במה זאת היתה מוארת מנוגה־נגד של הלפיד שהביאו אתם הבילויים הראשונים, ואם נשמט מידיהם של מחוללי האידיאה הראשונים, בא דור שני והרים אותו שוב ונשאו ברמה.

במאמרו בשם “הלפיד”, בשנת תרצ“ה, הוא מרעים קולו מעל במת “הפועל הצעיר”: “איזו אכזבה, איזה חילול, איזה גידוף! – כך היא הציונות והישגיה בשביל מבריחי המגרשים וה’גנגסטריות' הכלכלית של התקופה הזאת: מגדלור למזימותיהם ההרסניות!” ברם איש האמונה והבטחון כיצחק לופבן לא יברח מן הצל השחור הנגרר אחר גוף העם האיתן, הבונה את בית חייו במולדתו. והוא מנחם ומתנחם: “למרות הסטיות הרבות שאנו מגלים בתוך הציבור שלנו כיום, למרות הגרפותם של חלקים מתוכנו עם זרם הזמן, עדיין אצורים בתנועתנו, זו ירושת ביל”ו הגדולה והמחודשת – כוחות חלוציים במידה מספיקה כדי לעשות שוב את הציונות מגדלור ליצירה עממית מחדשת וגואלת, במקום אשר תאיר את דרכם הרמיה של פירטין מופקרים”.

“ואמת ד' לעולם…” בשינויים קלים יכולים הדברים להאמר היום, וגם נאמרים הם בצורה זו או אחרת, מעל עמודי “הפועל הצעיר”, שהפקידו הלוחם־העורך בידים נאמנות! ונאמר שם ב“הלפיד”: “התכלית ותוכן המעשה הציוני אינם להפוך אדמה לכסף, כי אם כסף לאדמה; לשדה עבודה וזעה ופרנסה להמונים רבים, לישוב של קבע יוצר ערכי־כלכלה ותרבות”!

האם יש לנו תכלית אחרת ותוכן מעשה מדיני אחר, מאשר לקיים את הדברים האלה שדברו בהווה ובהווי של תרצ"ה, והם נכונים ואקטואליים גם כיום, ואולי עתה יותר מאז?! אבל הקדמנו במקצת את המאוחר, ובעוד אנו עוסקים בתחילתו נגענו כבר בקצהו של סופו, שהוא מוכיח על תחילתו. ברם, אין מוקדם ומאוחר בתורת האדם! ועתה נחזור שנית אל ראשיתו, אל שחרו, כשהוא וחבריו מעירים את שחר הגאולה, בחינת “שחר אבקשך”, וכולם תשוקה אחת מציקה להם: –

לְשַׁחֵר אֶת מְקוֹם כִּסְאוֹת מְשִׁיחָי – – –

השמות המפורשים, שהזכיר יצחק לופבן באותו מעמד של הכינוס בריישא: סדר, שיטה, פרוגרמה ותעמולה, לא נתיחדו אלא לדבר אחד: להכין את התנאים עליה, לשיבת ציון בפועל. כאן בעיר ריישא, בשנת 1908, כשהעליה השנייה היתה עוד בעיצומה, נטה י.ל. את הקו למסילת חייו בארץ ישראל; ומעל במה קטנה אבל גבוהה זו, החל הזינוק שלו למרוץ המרתון, ובכוחו זה רץ לפני עמו עד שהגיע לקצה דרכו, עד שנסגר מעגל חייו הישרים ועמד מלכת. כי חרת הרץ איש הרצון העז מדמביץ שבגליציה על לוח לבו עוד בשחר נעוריו, והוא צועד אז את צעדיו הראשונים במסילתו, את דבריו של משורר “הציונים”, הלוי ש“לבו היה במזרח, והוא במערב”: –

כִּי מְנוּחָה לֹא אֶמְצְאָה עוֹד לְרַגְלִי

עַד אֲכוֹנֵן בְּבֵית מְעוֹנוֹ מְעוֹנִי.

ואכן, עוד באותה שנה, נעשה הנאה דורש נאה מקיים: הוא שאיש “התעמולה” היה, נשמע לקריאתו־תעמולתו של נשיא האספה משה ויזנפלד, שעם סיום הועידה קם וקרא את הקריאה המסרתית: “לשנה הבאה בירושלים!” ויצחק לופבן נטש את בית אבא וקם ועלה לארץ ישראל ועשה את רצונו כרצון עמו: “כי רצונה ההיסטורי של האומה העברית – להתקיים כעם!” וכלום יש עם בלי קרקע, ובלי עבודת האדמה, היש ציונות בלי ציון?! ו“היש לנו במזרח או במערב מקום תקוה נהי עליו בטוחים?”…

לצערנו ולאסוננו הלאומי הגדול, חשב העם בגולה ועודו חושב, כי יש גם במזרח וגם במערב מקומות בטוחים מחוץ לשערי ציון, “בתפוצה” שאינה גלות, אלא גולות עיליות, גולת הזהב וגולות הכותרות… אך הוא ראה בכל תפוצה תבוסה, בה מתבוססת האומה הגולה בדמיה, והיא מתה על אדמת נכר ואינה חיה בדמיה! לו ממנו ראו כל חברי השחר, ונשיאם משה ויזנפלד בראשם, ועושים כמוהו; אז, בשנת תרס“ח, ובשנים שלאחר כך, כשעוד אפשר היה לקום ולעלות לארץ־ישראל באין מפריע, לא היה חרבן יהדות פולין כל כך גדול, והשואה לא היתה מגיעה לממדים עצומים כאלה. משה ויזנפלד הציוני הנלהב והסופר המחונן, זה שהלהיב את בחורי בית המדרש בעיירות במאמרים הראשיים שלו, ב”לייט־ארטיקל" ב“המצפה”, היה נאה דורש; ואחד המאמרים שלו “תשעה באב”, מי שקראהו בשעתו, זכור יזכרנו עוד, והלב הומה לו. והפתיחה הנאה, ההקדמה, מתנגנת אף עכשיו בנעימה הלירית שלה ובסגנונה הפיוטי והרגשי שדיבר אל הלב הרך בתום ובתואם: “תשעה באב… לכאורה שתי מלים פשוטות, רגילות, – מספר ושם של חודש עברי! אבל כמה יגון, כמה צער עמוק וסבל דורות, בצירוף זה… אין כאן חרוז, ואין כאן טרצה בסולם הקולות הדיאטוני, אך, ‘טרופ’ עברי, נוסחה עתיקה של עם עתיק המעטר את צקון לחשו בטעמי המקרא המזרחיים, שתי מלים המהוות פסוק קצר – וכל גורלו של עם ישראל בדרכו ההיסטורית האבלה, כל נפשה של האומה האומללה והנעלה ביותר באומות, צרורה כאן בצרור החיים ובאור יסוריהם!” כך כתב נשיא “השחר” משה ויזנפלד הי"ד, באחד מערבי תשעה באב בשבועון “המצפה”, שעורכו היה הסופר המשכיל והציוני הנאמן, ר' שמעון מנחם לזר איש קראקא.

כשראה כותב הטורים האלה את משה ויזנפלד ואת אחיו לייבוש ויזנפלד בשנת תרע“ח, אחרי מלחמת העולם הראשונה, בריישא, עדיין היה זיו “השחר” של תרס”ח פרוש על פניהם; ואף־על־פי שריישא כבר היתה בסיפא שלה, ב“פולסקה” של רצחני הגנרל האללר, ימ“ש, ופני יהודיה כבר היו שחורים משחור, נעוים ולא נאוים כמו בימי הקיר”ה, שעול המלכות “עול נעים היה”; מכל מקום עוד היו קרויים אדם ונחשבים אנשי סגולה בעיני עצמם. הדור השני של “השחר”, הבחורים משה סורוקה, שמעון רוזנבום, באלקאן, ואחרון אחרון, יחזקאלי לוין, בנו של הרב נתן לוין ואחיו של הסנטור אורטשי לוין, עוד זכרו את איטשלה דמביצר וקיוו לעלות ולהגיע אליו, “אל המושבות|”, ולעבוד את האדמה ולשבוע מטוב העבודה העברית בארץ האבות. אלא שהיתה להם “סבלנות” – זו המלה השנואה ביותר על איש “הפועל הצעיר” יצחק לופבן. למראיהם של שש מאות ועשרים נפש יהודיות – עולים שבי־גולה ופליטים, שבאו באניה הרוסית הראשונה בשנת תר“פ, ישר מאודיסה לארץ ישראל, הוא צועק־כותב מנהמת לבו היהודי התם: “היש מי בתוכנו אשר יעז ברגע זה להוציא מפיו את המלה הארורה הזאת: ‘סבלנות!’”? ובשנת ת”ש הוא כותב במאמרו “הריסת יהודי פולין”: “נשברה יהדות פולין. גבעוליה של יהדות זו היו דקים וחלשים למדי בטרם התחוללה הסערה. שנים רבות של עינויי קיום ועלבון עברו עליה; שנים של דלדול וסבל, של דיכוי ועקירה כופפו את ראשה. גורלו של מרכז יהודי זה נחרץ מזמן, גם בלעדי המלחמה. היתה בכך מידה רבה של עצלות־הלב וקוצר ראייה, שהרוב המכריע של יהדות זו לא האמין לקול האותות שהלכו ונתגלו בכל פעם בצורה מאיימת, ולא דאג בעוד מועד למלט את נפשו, את נפש ילדיו ואת רכושו מסכנת הכליה שרחפה עליו”.

מי שרוצה להכיר את “פולין” של הימים ההם, שנת תקומתה של האומה הפולנית וירידתם התחתונה של יהודי הקיר“ה, שנעשו בין לילה לתושביה של ה”נאשא פולסקא", ויהודי “הנותן תשועה” – כל ישועה רחקה מהם פתאום, – ילך אל הפואימה הגדולה בכמות ובאיכות, “רישא”, של בן העיר רישא – בריש וינשטין, ויתעכב במיוחד על הפרק “פולין”, הפותח בשורה נוגה שצליל “איכה” לו:

בְּתוּגָה עָמְדוּ יְמֵי־קֵץ הַמִּלְחָמָה

מִמִּלְחֶמֶת אוֹסְטְרִיָּה עוֹד לָחֲשָׁה גַחֶלֶת בִּדְמָמָה.

נביא כאן עוד ארבע שורות מן הפרק “פולין”, שהוא קינה על המצב החדש של יהודי גליציה שנוצר עם התפוררותה של האימפריה האוסטרית־הונגרית. הם ראו את עצמם פתאום נופלים מאגרא רמה לבירא עמיקתא, משמים ארצה. ואכן המפסיד העיקרי במלחמת העולם הראשונה היה העם היהודי ולא מלכות אוסטריה:

מֵאוֹסְטְרִיָה – עֲלֵה הַזַּיִת הַמָּר.

וְלֹא מִפּוֹלִין – הַדְּבַשׁ הַמָּתוֹק, אֱלֹהִים!

בְּפַחַד הֵצִיצוּ הַלֵּילוֹת,

וּבְאֵימָה יָצְאוּ הַיָמִים – – –

עתה ידעה היונה, שאין לה כל תקוה בצפרני הנץ… אבל ידיעה ועשיה אינן הולכות תמיד יד ביד; הבטחון היהודי, שלא אחת היה בעוכריו, מפני שלרוב פיתיון היה ולא פתרון; שכן לעולם לא פתר את הבעיה היהודית, שבעיה מדינית היא מאז ועד היום; בטחון זה של הנואשים, ש“יהיה טוב” – עיכב את הגאולה, מפני שהיה בחינת הן שאין בו מעשה; אמונה בגורל, שכך הוא רצון אלהים, ואלהים רוצה שעמו הנבחר יחכה למשיחו בכל יום שיבוא והוא, אפילו אם יתמהמה בלי קץ, בוא יבוא, ואסור לדחוק את הקץ. הציונות, שמהפכנית היתה מראשיתה, אמרה לשבור את הקו הזה, ופה ושם אמנם הצליחה לכוון את “עם־הקו־קו” לדרך חדשה, ועל כל השבילים והנתיבים היה כתוב: מקלט, מקלט! – הוא “המקלט הבטוח” הידוע של תכנית בזל… אבל גם התנועה העצומה הזאת לא הניעה את “הנע־ונד” ההיסטורי אל מקלטו האחד – לארץ ישראל. הציונות עצמה נעשתה בגולה למין תנועה משיחית המתניעה את הנפש ולא את הגוף. הימים והלילות של יהדות פולין היו ספוגים אימים, פרעות, עלבונות ורדיפות – – והיהודי התנחם: אך “חולי הוא ואשאנו!” חרב ההשמדה התהפכה על ראש היהודים בפולין, תיכף עם קום מדינה זו לתחיה; ופולין רק מטרה אחת היתה לה: השמדת תושביה היהודיים! ויהודי פולין “שמחוייבים היו לחוש בשואה המתקרבת ובאה” – לא חשו בה כל עיקר, ולא עשו כמעט כלום כדי להימלט מצפרניה.

שנה אחת אחרי שעלה איש “השחר”, לופבן, לארץ ישראל, פירסם מכתב בירחון הפולני של הנוער הציוני בגליציה, “מוריה”, בו הוא שופך את חמתו על הסטודנטים בעלי המדים “האריסטוקרטים הרוחניים”, הרואים את עולמם בחיים הציוניים־גלותיים, בקרקא, בלמברג, ובדמביץ וכו', מעמידים פנים של עושים ומעַשים, אך אין להם כל השגה מה פירושו של יהודי.

אין לנו כל ספק באהבתו של לופבן לדמביץ עיר אבותיו, ובודאי היו בלבו געגועים עליה וזכר לה חסד נעוריו… אבל האמת של ארץ ישראל ואהבת ארץ ישראל יקרו לו מכל הנוסטלגיה הגלותית: ובמקום שאהבת האמת נפגעת, אין חיבה לגלות נודעת; נציין פיסקה אחת מאותו המכתב שהזכרנו: “הנני, רחמנא ליצלן, חניך העיר העלובה הזאת וצללי העבר הישנים התחילו אופפים אותי ופחד אחזני… לא אדע אם אתם בגולה מסוגלים בכלל להרגיש כשם שאני הרגשתי בקראי את הכתבה הזאת שיש לה יותר אופי של ניקרולוג – ‘קל להזכיר’ – אזכרת מתים”.

ובהמשך: “בעבודתכן לא היתה מעולם רצינות, מעולם! ועל כן אינה נושאת פרי. גוף בלי נשמה אין לו חיים!” (ועיין: “בקו השחר”, לד. סדן, ב“ספר דמביץ” הוצאת ארגון יוצאי דמביץ בישראל תש"ך בעריכת דניאל לייבל). כך ראה לופבן “העולה החדש” את העבודה הציונית של בנות ישראל בגולה, – שלא לשמה, וממילא מיותרת; והיא יותר מזיקה משהיא מועילה. ממש כדברים האלה אמר על עובדי “השחר” שנה אחת לפני כן; שכן בלבו כבר ידע אז איזה דרך יבור לו בעתיד הקרוב, – והיא היחידה שהיא תפארת לעושה: לעלות ארצה ולהיות בבונים.

ג

מידת ארץ ישראל היתה מידת חייו של י. לופבן, וגם את פני הספרות העברית ראה באספקלריה המצוחצחת של גאולת מחר. זיקתו לספרות העברית החדשה היתה זיקת גומלין: במידה שמדדה לרעיון לבו – תחית העם בארצו, מדד הוא לה. ומכאן אהבתו היתרה לשני גדולי הדור בשירת ישראל – חיים נחמן ביאליק ושאול טשרניחובסקי.

הוא היה פובליציסטן מזהיר, חריף, בקי ושנון, ומאמריו התרוממו תמיד מעל שיעורו של יום־יום, והיה בחיי השעה שלו מעין חיי עולם. הפולמיקה שלו התנשאה תמיד למעלה מן הויכוח האישי, זו שגם את הגדולות היא הופכת להליכה בקטנות, שכן אף פעם לא היה אישי במידה השוללת את האישיות. לא קנאה ולא שנאה דברו מגרונו, כי לא קרא בגרון, כדרך הז’ורנאליסטים בני יומם, אלא כל דבריו יצאו מן הלב, ולבו הלך תמיד עם לב העם, ואשר הגיד לו – הגיד לעמו.

הוא כתב גם דברי ביקורת ומסות ספרותיות, וייחד את הכתיבה בעיקר על אנשי סגולה שהיו קרובים לו בדעה ובעבודה (“אנשי סגולה”, בעריכת ישראל כהן); ברם מה שכתב חותמו האישי טבוע עליו, ומכאן סגנונו הפובליציסטי גם שעה שהוא כותב על עניני שירה, הרחוקים מן השאלות היום־יומיות שעמדו תמיד ברומו של עולמו. הוא לא היה “מבקר מומחה”, וגם לא שאף להיות כזה; גישתו היא אינדיבידואלית והוא מביע זאת בגלוי, שכן אמת המידה שלו היא סוביקטיבית בהחלט והרוח של היוצר הוא כחומר בידו, והוא משתמש בו לפי רוחו. אבל הטנדנציה למצוא במשורר את הרעיון הנחוץ לו בשביל דעותיו – שישמש לו אסמכתא לאידיאולוגיה שלו, מפחיתה לא אחת את ההישג האמנותי. שכן בבקורת כמו בשירה, הזיקה הבלתי אמצעית ליצירה היא הקובעת את ערכה, ויצירה היא בעלת ערך רק במידה שהיא אינטואיציה, אמת נפשית, ולא מלאכה, שהיא אומנות ולא אמנות.

כאן הפתוס, הדיבור הגבוה, ההברקה הסגנונית, והציטוט הקלאסי, והמימרה המלוטשת ממקורות קלסיים, אינה מעלה הרבה; מפני שמורגשת העשיה הטובה והכוונה לכוון את היוצר ולהוליכו בדרך שרוצה המבקר לילך בה.

לופבן מצליח בעיקר כשהוא מסביר דעות ואידיאולוגיות של אנשי המחשבה והמעשה הסוציאליסטיים, כגון: יוסף אהרונוביץ, חיים ארלוזורוב, א.ד. גורדון, ואחרון אחרון – גוסטאב לנדואר. כאן הוא באלמנט שלו, בבית היוצר שלו. וחזק הוא בעיקר במאמריו הנוגעים גם בצד הרוחני שבפוליטיקה; והוא, הפולימיקן השנון והדרוך, נעשה מוכיח בשער ומטיף, כגון במאמרו המצוין “ניהיליזם רוחני”.

ברם, במאמרו על היינה, הסייפא והספרא משמשים בו בערבוביה; ולבסוף גובר הסייפא, כמו שמוכיח מתוך דברי היינה שקבע בראש דבריו: “השירה, במידה שאני אוהבה מאד, היתה לי תמיד רק כעין צעצוע קדוש, או תשמיש קדושה לעניני שמים, – אבל על ארון המתים שלי תניחו חרב; באשר הייתי איש צבא נאמן במלחמת השחרור של האנושות”.

מי יאמין היום, למעלה ממאה שנה אחרי מותו, כי השירה היתה לו להיינה מין צעצוע קדוש?! היינה עצמו לא האמין בדבריו אלה, שנאמרו רק לשבר את האוזן ולעשות רושם על עצמו! אמנם היינה נופף הרבה בחרבות, יצא לדו־קרב עם גרמניה ב“אטא־טרול שלו”, ועוד, אבל הנצחי שביצירת היינה, השארת הנפש שבו, הוא רק בליריקה הצרופה, ב“ספר השירים”, ב“רומנצרו” וב“סבל הנעורים”, ובסבל הזקונים – יסורי קבר המזרון, שקרא בשם “נאכלזה”, לאמור: עוללות, והם ה“נאכרוּהם”, השבח לדורות שלו עד עולם. לא שירי האיבה, אלא שירי האהבה היה נצחונו של “איש היגון בעטיפה האפורה” – כפי שתאר את עצמו בשירת הים, “ים הצפון”. השיר האמיתי הוא כנור ולא חרב, שכן אגדה הוא שמספר המשורר לעצמו, בחינת “אגדה לכנור אקחה”… ושירת היינה הקיימת לעד היא “אגדה מימים קדומים”… שלא נשתכחה ממנו עד יומו האחרון, שעה שרק המות עוד היה חי בו. (“אונד אין מיר לעבט נור נאך דער טוד”).

“וכנור וחרב – לכנור הנני”, – אמר ביאליק, שאף הוא איש מלחמה היה, אבל הוא ידע שאדוני לא קראהו לתרועת מלחמה, כי לא ברעש אדוני. אבל הפובליציסטן שביצחק לופבן דרש תרועת מלחמה, חרב להזכיר! ועל כן בבואו להעריך את היינה ביאליק וטשרניחובסקי, הוא נועץ חרב בבית יצירתם, בחינת היינו כלוחמים… ונאחז “בחרוזי המחול הקלים של הליריקה החמודה” כבכלי מלחמה, ואינו מבדיל בין רוח הזמן הקטן לרוח הזמן הגדול. אבל לופבן, שבקרקע נשמתו שכנו יצרים פיוטיים עזים, כמו בנפשו של חברו מנוער, בן עירו דניאל לייבל, שניהם בני “השחר”, ושניהם יצאו לדרך באותו בוקר כליל בדולח של שעת הציונות המוקדמת, ואם נפרדה דרכם – ולבסוף הגיעו שניהם למחוז חפץ אחד… לופבן, המשורר בכוח והמעורר בפועל, ידע כי “השנים הפריזיות של היינה היו שנות מלחמה והיאבקות גדולה, אבל גם שנות הזדככות ועליה ביצירתו השירית”. ובשנת תרפ"ו, שבעים שנה למותו, “בימי קיבוץ נידחים לחיים וליצירה על אדמת ישראל”, הוא מזכירהו בתפילה זו, שנועדה לעליית נשמות – “יתגדל ויתקדש!” כי ראה את היינה כנפש מישראל שנשבתה לבין האומות ומי אם לא יצחק לופבן, שסבל הנעורים של היינה, הנער מדיסלדורף שעל שפת הריין, היה סבל הנעורים שלו “וספר השירים” היה לו כמראה כשפים, שהיה מנחש בו את כל חליפות הגורל של זמירות ישראל?! הלא מלחמה אחת היתה לשניהם: חרב לאדוני “באדום”, “הצובע בדמינו את כפותיו החסודות” ולא פעם ראה אותו תועה בין החורבות ומקונן, – וידע: “יהודי זה מתאבל שם על חורבן ירושלים”.

ד

הערכת לופבן את ביאליק היתה הערכה סוביקטיבית ואישית בהחלט, מידה שאף אחד ממבקרי ביאליק לא נשתחרר ממנה. אבל אהבה זו לא קלקלה את השורה, להפך: רק אוהביו יכלו לראותו כמות שהוא: “בלי כחל, ובלי שרק ובלי להבות”, – כמו ששר על “בת ישראל” ביפיה. רק מתוך הערצת ביאליק, לאור אותה “אבן טובה – אהבה שמה”, עמד הקורא סתם והקורא המבקר, על סגולותיו של משורר־סגולה זה. ואין אהבה בלי אמונה, שהאמונה עדיפה מראייה, אמרה החסידות. דמביץ היתה מטרופולין של חסידות: אחד מבני בניו של ר' נפתלי מרופשיץ, אבי השושלת הרופשיצאית הענפה, ר' ראובן הורביץ, בן ר' אליעזר מדז’יקוב, היה רבה של דמביץ ומייסד “החצר” הדמביצאית, שנמשכה עד לשואה; וחסיד אף־על־פי שהחמיץ חסיד הוא; השורש נשאר, וכל גידול היוצא ממנו טוב הוא. לופבן האמין בביאליק כהאמן החסיד ברבו, וראה בו צדיק הדור ומנהיגו, בחינת “ראינוך ולא נמות”. “הננו באים לביאליק בימי יובלו לא במידה הרגילה של הערכה ספרותית, כי אם בהתודותנו אליו ובמידת האהבה שאנו רוחשים לו. כי אהבת נפש נאהבהו. וביום הולדתו הששים, יש רצון להתנפל לפני מרכבת הזמן והשנים, לעצור את אופניה, לאחוז בשולי אדרתו של ביאליק ולומר לו: חוזה אל תברח”!

אצל בני גליציה החסידית גברו תמיד רחשי הלב על שלטון השכל: הם עבדו מאהבה – – ולופבן, עם כל חריפות שכלו המנתח, עם היותו בעצם רק בעל מלאכה אחת – ריאליסטן, “פועל ציוני” מובהק, אהב את ביאליק אהבה עיוורת, בלי חכמות; וממעמקי האמונה הטהורה שבלבו קרא: “מה מיום ומה מליל?! שכן הוא בודאי יודע מהו הדבר שנפל בינינו והוא הרואה והוא המגיד”, “החוזה” – כך קרא לופבן את מאמרו על חיים נחמן ביאליק, ולא השגיח הכותב בדברי המשורר עצמו שנפשו סולדת מן התארים שנתנו לו אוהביו וחושבי שמו:

וְלָמָּה שַׁתֶּם עַל נָוִי?

מַה־חַטָּאתִי, מַה־כֹּחִי?

לֹא מְשׁוֹרֵר, לֹא נָבִיא –

חוֹטֵב עֵצִים אָנֹכִי,

ברם, לא הרבי הנערץ עושה את חשבון עולמו כי אם חסידיו. מה הועיל לר' מנחם מנדיל מורגנשטרן מקוצק שגרש את מעריציו מעל פניו מפני שראה בהם פוגמים בצדיק בעבדם אותו! ולרב אחד מן המקורבים אליו אמר: הייתי מקנא בך יותר אילו אתה סנדלר! הם ראו בו מהרהורי לבם, – מאהבתם הגדולה, ולא זזו מלחבבו ולראות בו חוזה, ואיש־אלוהים, אליבא דלופבן, ביאליק העם הקים אותו מקרבו, מתוך תוכו, מתוך שכינת צערו ועצבונו – – ואין הוא שייך לעצמו, כשם שמשה וירמיהו לא היו ברשות עצמם: אל תאמר נער אנוכי! כי אל כל אשר אשלחך תלך! “מי אנכי כי אלך”, טען משה בסרבו ללכת אל פרעה, אבל אלוהים, האני־הצו המוחלט, בחר בו ושלחו בעל כרחו. “ביאליק, מה מיום?!” “הוא היה החויה הגדולה ביותר של התקופה, המיתוס החי שלנו, זה המשל הגדול, הפותח את הדלתות הכבדות אל חידת חיינו ואל כוונת ההויה היהודית בדור הזה ובבאות”. ומה שאמר ביאליק ל“אחד העם”, אמר העם לו: “פניך המאירים עוד ילכו עמנו בקרב”. ואין זה מקרה שמכל שירי ביאליק מביא לופבן במאמרו עליו רק שלוש שורות מתוך השיר “דבר”, שכן בלהט הקרב כל העינים תלויות במפקד העליון ובידיו המורמות, וכל הצבא חי מפיו ומדברו:

נָפַל דָּבָר בֵּינֵינוּ וְאֵין יוֹדֵעַ מַה נָּפַל

וְאֵין רוֹאֶה וְאֵין מַגִּיד,

אִם זָרֹחַ זָרְחָה לָנוּ הַשֶּׁמֶשׁ וְאִם שָׁקְעָה –

השנה שנת תרצ"ג, “ליל הסכינים הארוכים” ירד לעולם, העם העברי נאבק מר… הוא מפרפר בתוך מוקד אחד ענקי, שהתפשט על פני כל רחבי העולם ומאיים לשרפו שרפת גוף ונשמה גם יחד. עוד מעט לא יקרא לזה עוד “עיר ההרגה”, כי אם “עולם ההרגה”.

ואל מי נפנה אם לא לצופה על מגדלה של תקופה זו? הלא הוא ולא אחר השמיענו פעם מעל ראש המגדל הזה בדמדומי הזמן את הדבר המר כמות: כל הארץ לנו גרדום! ואין לנו שיור בגלות המרה אלא “השדה” של בית־אמא בציון, אשר משם מתפוצץ הקול: “עליזים מתרוננים, בואו שכם אחד לעזרת העם!”

אמונה זו בביאליק המשורר המנהיג, מראה לנו מי היה המאמין עצמו; היא מעמידה אותנו על אפיו של אדם זה שמיסודו איש הרוח היה, ורעיונותיו הגדולים באו לו מן הלב, ואת השירה לא ראה כצעצוע, אלא כחרב חדה. בחינת “וישם פי כחרב חדה לדעת לעות את יעף דבר”… כדברי הנביא ישעיהו.

לופבן נאמן בית עמו, האמין בכל לבבו כי רק משורר גדול יכול להיות מנהיג הדור, באשר “הפוליטיקה”. דבר המדינה, הוא דבר רציני ביותר מכדי שינתן רק בידי אנשי הפוליטיקה המקצועיים, שאינם רואים עצמם כחוטבי עצים, עבדי העם, כי אם ככותבי עצות ושואבי מים עמוקים של חכמה ותושיה.

מנעוריו קלט את שירת ביאליק, ולקול דברה הלך והגיע לארץ ישראל; ורוחו לא נפלה גם כשנפלו הדברים הקשים ביותר בארץ זו. וכאשר התהלכה הנוסחה הספרותית בין “המבקרים המומחים” על “ביאליק השותק”, לא היה חלקו של לופבן עמהם; שכן הוא, שאחז תמיד בשולי אדרתו, שמע תמיד את קולו, ולו לא שתק מעולם. “והוא לא שתק מעולם, מעולם לא חדל דברו אלינו ולא פסק הדו בתוכנו”. האוהב הנאמן, החסיד האמיתי, רואה את הקולות של הנאהב גם שעה שאינו מדבר. הזעקה בלי קול, הבכי בלי דמעות, והריקוד תוך עמידת דום – היו מקובלים על החסידים והמאמינים כאמת שאין לערערה. “מתי שתק ביאליק? מתי פסקה הברכה ממעינו – והיא מרעיפה עלינו את חסדה תמיד עד בלי די”.

וכך הביע ר' יהודה הלוי את אהבתו לציון שהיתה תמיד לנגד עיניו, בחינת “קול דודי הנה זה בא” – ציון שאלה תמיד לשלום אסירי תקותה, והמשורר ענה לה בכנור שיריו.

הַמַּחֲזִיקִים בְּשׁוּלַיִךְ, וּמִתְאַמְּצִים

לַעֲלוֹת וְלֶאֱחֹז בְּסַנְסִינֵי תְמָרַיִךְ.

השנים שבהן ישבו ביאליק ולופבן גם יחד בארץ ישראל, היו השנים המאושרות ביותר בחיי לופבן בארץ. “שהיה קרוב לו, עד למגע נפש, עד להנאה ליהנות מזיוו ולומר לו ‘אתה’”… יצחק בן אליקים גציל מדמביץ, אחד מעולי “השחר”, בן העליה השניה, בא על סיפוקו המלא, וכמו ישב על מלאת! הוא החזיק בשוליהן של שתי אהבות גדולות: של ארץ ישראל ושל גאון שירת ישראל.

וכאשר נסתלק החוזה לפתע פתאום, באורח לא קוינו, “כאילו עזב את אדרתו בידינו וברח”, צעקה נפשו עם נפש האומה המיותמת: “אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו!” והחסיד שבאהבה הבונה מאן להתנחם אחרי רבו ומנהיגו, כי רק לו היו נתונות הערצתו, אמונתו ואהבתו, והגדולה בהן היא האהבה.

ה

מיום שעמד על דעתו ושמע בלבו את הצו: “בן אדם עמוד על רגליך!” “עמד וימודד ארץ…” ולא מצא עמידה ומידה טובה יותר לו ולעמו ממידת ארץ ישראל. ובהעריכו את שיעור קומתו של משורר המידות שאול טשרניחובסקי, באמת המידה של ארץ ישראל עימתו לפניו; וראהו במחובר עם ביאליק, חברו הגדול לאמונה בתחית ישראל בארצו: “צמודים ניתנו לנו שניהם, במתת אחת, כאילו שקד על כך שר האומה שלא יחסר המזג ביום פקידת־חזון, – ושניהם עיצבו את קלסתר פניה של הרניסנסה העברית”. נוף נפשו של טשרניחובסקי נתגלה לו בפנים שוחקות, כמראה רחום של גבע וגיא, זרוע שמש וצהלת חיים, אשר רק לעתים רחוקות תשכון עליו עננה ותפקדנו סועה חולפת. “האמונה והבטחון הם מיסודות שירתו של טשרניחובסקי, הוא לא ידע מעולם, לא את הספק ולא את התוכחה ולא את הקינה, האופיניים כל כך לשירת ישראל הקלסית”.

כאן לופבן, שהאמונה והבטחון היו גם מיסודות מפעל חייו, פורתא לא דק… שירת טשרניחובסקי המוקדמת והמאוחרת, ידעה גם ספק ותוכחה, יתרה מזו: היא הלכה גם על פני תהומות, והיאוש המר והזעם הנוקב פקדוהו לעתים קרובות, ולא אחת הועב כנורו והוקדר זוך שירו, ועוגבו היה לים נגרש, השקט בל יוכל. גם הסוניטות שלו אינן אידיליות מנעימות זמר… “ומחזיונות נביא השקר” אנו למדים מה עזה ומלאת תוכחה היתה אמיתו.

ישנם ב“שירי ההגיון” שלו שירים שהזעם והתוכחה והספקות של יל"ג וביאליק כאחד חברו בהם יחד. אבל יצחק לופבן לא נשתבש בהערכתו את משורר האמונה והבטחון רק מבחינה זו, ובצדק ראה בו מהרהורי לבו. הוא חי באמונתו של מאמין תמים, הרואה רק מה שרוצה לראות ויכול לראות, ואומר: “דין הניין לי, יתהון לא הניין לי!”

ואמנם לא קם כשאול טשרניחובסקי משורר ציון שעשה את שליחותו בשלמות לאמונה הציונית ולתחית ישראל במולדתו! וכן הוא מעיד על עצמו:

אִם נִחַשְׁתָּ לָאוֹר, אִם קִדַּמְתָּ פְּנֵי־דוֹר

מַעְפִּילִים בַּהֲמוֹן בִּרְכוֹתֶיךָ

אִם נִכְנַס אֶל הַלֵּב וּמָחָה שָׁם כְּאֵב

אַךְ מִזְמוֹר, אַךְ אֶחָד מִשִּׁירֶיךָ,

דְּבַר אַהֲבָה – תּוֹכָחָה, (מִנָּבִיא דְמוּת לְךָ)!

וְלַצֶּדֶק, לַנּוֹי אִם שָׂרִיתָ, –

שְׁלֵה! אַתָּה שְׁלִיחוּתְךָ

כִּי עָשִׂיתָ,

לופבן, המנחש לאור־ציון משחר נעוריו, לא הסתמך על שיר נהדר זה שנוצר בירושלים, בתשרי, תרצ“ה. הוא הפליג לימי נעוריו שלו ושל המשורר – ל”אני מאמין" של שנת 1892 באודיסה. לתקופה הטרום הרצלאית כמעט, שלפני הקונגרס הראשון בבזל, ועדין חיבת ציון בטהרתה מושלת בכיפה. “שחקי, שחקי על החלומות / זו אני החולם שח!”… והמשורר מגיד את כל לבו, לב מלא אמונה ותקוה, לאותה צעירונת קלת דעת, פזיזה וצוחקת, אודיסאית טיפוסית, השמחה אל גיל נכר וגורל עמה ממנה והלאה. תשחק לה הבת השובבה, תלגלג לו ולחלומותיו על תיקון העולם וגאולת מחר של עמו; האמונה מאמינה גם לשאינם מאמינים, והתקוה שולחת את קויה כשמש למבואות האפלים ביותר.

ואמונתו של המשורר הצעיר משולשת היא, – חוט משולש בל ינתק לעולם: חירות האדם, חירות העובד, וחירות ישראל במולדתו. שלוש חרויות אלה נחרתו עמוק בלבב דור “השחר” ו“אני מאמין” זה היה שגור ומושר בפי בחורי ישראל בעיירות הגולה, שהגורל הרעוּד היהודי, והעצב המאיים הסלאבי, עיצבו את דמותן. צלילי בשורה ותנחומין צלולים עלו מתוך שירי טשרניחובסקי הראשונים, והבחורים שמעו את הקול והבינו את הבשורה:

עַל הַיַּרְדֵּן וּבַשָּׁרוֹן, שָׁם עַרְבִיִּים חוֹנִים:

לָנוּ זֹאת הָאָרֶץ תִּהְיֶה – גַּם אַתָּה בַּבּוֹנִים!

ובחורי ריישא ודמביץ ורוזבדוב, מצאו טעם מיוחד וכוונה מיוחדת במלים אלה; שכן מדקלמים היו את שירי טשרניחובסקי “הציוניים” בשבתם על נהרות פולין – הסאן, הויסלה והוויסלוק, וראו עצמם מפליגים לארץ המובטחת, ל“מושבות”, ולבם הומה עם המית הגלים עוד מימי “נהרות בבל” הקדומים.

“יחוור שחר ומקדם יעל גם שמשנו!” ומאז לא שכחו כי מולדתם אחת וניסם אחד – ציון.

לופבן זכר לטשרניחובסקי את חסד נעוריו, ורעידת המיתרים הראשונה בנבל שירתו הצעירה, שהפעימה רוחו והרעידה ברטט אהבה ראשונה את נימי כינור לבבו, לא נדמה בלבו ימים רבים.

הרשימה של משורר “האמונה והבטחון” נתחברה בעת צרה ליעקב, שכמוה לא היתה בתולדות ישראל בין הגויים. תש"ג, השואה משתוללת באירופה הדרוסה ברגלי הקלגס הנאצי. “אדום” “צבע בדמינו את כפותיו הדורסות”; אדם לאדם ולאום ללאום זאב טורף, וכל הזאבים יחד אוכלים את ישראל, הכבשה התועה ביער העולם האפל, בכל פה. העם היושב בציון, השריד המעט, יודע כבר איזה דבר נפל שם בארצות המוות – – וכבר יצאה פיסת היד של משורר עברי מעונה וקדוש, התנים לבכות ענותו של עמו בגלויות, ורשמה בדם את “שיר העם הנהרג”; – – –

ועל יד שולחנו במערכת “הפועל הצעיר” – בית היוצר לנשמתו ולפעלו היקר, מוצנע בתוך הגותו ונחבא אל ענותו וצערו הגדול על גורל עמו על נהרות פולין, שלא זכה לעלות ולראות בהיבקע השחר על ציון, ישב יצחק לופבן ורשם רשימה שכולה תקוה, אמונה ובטחון בשארית ישראל, בתחית העם והארץ. הוא הוגה, כותב מתנחם, וכמו שר עם המשורר היושב בקרבו:

יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי,

וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר,

בַּרְזֶל־כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ,

עַיִן בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר.

וחלום חייו של יצחק לופבן נתגשם, – הוא זכה “עין בעין לראות אור…” וחמש שנים אחר שכתב את רשימתו על טשרניחובסקי, בשנת תש"ח, השנה בה נפטר יצחק לופבן, הוא כותב אחת מרשימותיו האחרונות והמצויינות ביותר – “מדינת ישראל”; הוא קורן אור ושופע אמונה ובטחון, וכוס הישועות בידו.

“מדינת ישראל נתחדשה ונתכוונה שוב על אדמת הארץ הזאת – – אשרינו שזכינו לכך, שאמונתנו לא הכזיבה אותנו, שעינינו הרואות את המדינה היהודית בתקומתה”.

והוא חוגג את נצחונו המלא: צלחנו למלוכה! הקמנו את הדור – ויקם! ובת־צחוק רחומה, מפוייסת, כאיש הרואה בנחמה, מתפשטת על פניו הרחבים, הגלויים כספר יהודי פתוח, וזו מפציעה והולכת בקו רחב, כאור בוקר משכים, מזוית פה אחת לזוית שניה, מאוזן לאוזן ומעין לעין, – אלה העינים הפקחיות, התלמיד־חכמיות, שאורן הנעים חייה תמיד את קלסתר פניו, שיפר את חזותו וסיפר בהשקט ובהצנע מי הוא האיש ואיזהו! וכמו הוא שומע בת־קול מאותם הימים הרחוקים בבית־אבא, והקול קורא: נחמתני יצחק. בני, סללת מסילה לחולמים ולהולמים… לולא אתה ושכמותך – לא היינו זוכים אפילו להזכרת נשמות!

והוא פוקח את עיניו לרווחה ורואה: ברקאי! האיר פני כל המזרח – – וכמו השחר עלה. – – –

---

בזוית הנפש

מאת

משה בן־מנחם

א

אמן ואמונה משרש אחד נגזרו; להודיעך שאין מעשה אמנות בלי אמת ואמונה. אכן אמנותו של לופבן, אמר המאמר והרשימה, מיוסדת על אמונתו העמוקה באדם ובעם. הוא לא כתב אף שורה אחת שלא השרה עליה מרוחו הטובה, המאמינה בטוב וביפה שבאדם, שעל ידי חנוך ועבודה הוא גדל ומתהווה ונעשה טוב ושלם. כל דעה שהביע נבעה מתודעתו ומנסיונו ונבחנה בכור ההכרה, במכרות האמת שבנפשו. ומכאן כתיבתו הטובה, הנקיה, שהד של דבור מעולה, כ“דבר רוח אל משנהו”, נשמע מתוכה. ואחת היא על מי כתב ועל מה כתב! באותה דריכת עוז בדממה, בזה הכיבוש והגיבוש שכתב על הרצל, אחד העם, ביאליק, טשרניחובסקי, ארלוזורוב, א.ד. גורדון, רופין, ועוד, כתב גם על קרל שפיטלר, גאנדי, דהמל, פטר אלטנברג, ואחרים. הוא לא הבדיל בין “קרובים” ו“רחוקים”, כי כל מה שהוא אנושי היה חלק מנפשו, היה בנפשו.

מכל חומר דבר אליו הרוח, ובדבורו על החומר – הוא מדבר אל הרוח, המחיה את החומר. הוא יודע את נפשו של גאנדי, אם כי ה“מאהאטמא” לא ידע את נפש ישראל ולא היה קרוב לנו ביותר, ולעתים קרובות שגה בראיתו אותנו ובהערכת מפעלנו הגדול. שכן “תורת גאנדי תורתו של ישראל היתה, ואנו היהודים היינו אולי הקרובים ביותר לתורה שהוא הטיף לה. כי היא נולדה בעצם על פני האדמה הזאת שהיא מולדתנו”. “לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי” – הוא מטבע עברי עתיק יומין.

תמיד נאחז ב“ניצוץ הקדוש” שבדבר והעלהו למעלת שלהבת־יה. כי “צללי הדברים הם הדברים עצמם”, והוית הפרי כולו כבר צפונה בגרעין. על כן מצא שירה ומיצה יופי גם בענין “חמרי” כגון “הסוציולוגיה”; והסוציולוג, איש המעשים והמיספרים, נגלה לו באור האמנות הבהיר. ואכן רשימתו על ד"ר ארתור רופין פרק שירה הוא, ציור של נהרה אנושית מזוקקת, שמעטים דוגמתו בספרותנו הפובליציסטית.

לופבן, למרות הקוים הליריים הבולטים שבמהותו, סופר פובליציסטן היה, הדורש אל החיים ההווים ומתהווים, ותגובתו על מעשים, מאורעות, והתרחשויות בחיי הפרט והכלל, תגובת איש העת היתה, אשר קצב הזמן הזורם הוא הריתמוס הנפשי שלו, ופעמי היום וחיי השעה הם הרוח החייה באופן כתיבתו.

האם לא היה ה. היינה, אהובו, פובליציסטן אמן משעור קומה זה? ואחד האם? – האם לא העמיד את עצמו על פרשת דרכי הזמן, ומעמדתו זו שאל לנתיבות עולם למען עם־עולם?

ברם ידוע ידע לופבן, בעל הטעם העדין והחושים הערים, גם לכלא את הרוח הפובליציסטית העזה בשעה שבא להתיחד עם הנפשות החביבות עליו ביותר מבחינה אישית, אלה ששמשו לו מורי דרך ומאורי ערך בנתיבות חייו מראשית נעוריו. ואז הוא נגלה לנו באופי האריסטוקרטי שלו, הבא ללמד את תורתו למעטים, ליחידי סגולה. וגם אז אין הוא בורח אל האסתטיקה לשם פורקן מן החולין שבחיי יום יום; להיפך – בה, באסתטיקה, מוצא הוא סעד וסיוע לאתיקה הסוציאלית, למוסר הרבים, למלחמתו לעולם־חסד, שלהם הקדיש את מיטב אוניו ועיוניו.

דוק ותמצא שגם במאמריו הפוליטיים והפולמוסיים, שבהם הוא איש ריב ומדון, – הנימה הלירית מנעימה את חריפות הטון ומרירות הטינה. וגם במקום הוא בא להורות הלכה ולהוכיח, אין הוא נוקט סגנון של בעל מוסר ולשון של מטיף. הסופר האמתי איננו מטיף, הוא משיג את מבוקשו כאמן. על כן כה נתחבבו מאמריו השבועיים ב“הפועל הצעיר” על קוראיו; נעשו כמעט צורך נפש לרבבות אנשים בעלי טעם, והם חיכו למוצא עטו במשך שבוע תמים, כחכות לבשורה טובה. שכן איחדו בתוכם מאמרים אלה את הטוב והמועיל יחד, שתמיד אנו שמחים ומתענגים עליהם מחדש. היו כאלה שדלגו על המאמרים הפוליטיים בעתונים היומיים; בהאמינם שממילא ימצאו בכלל מאמרו השבועי של לופבן את דברי כולם. הוא ברא להם תמונת עולם פוליטית שלמה במאמר אחד; ויום טוב עשה לו הקורא כשלופבן נתפנה ממעשה החולין שלו והקדיש את עטו לאיזה נושא מיוחד, שבו הראה את כל יכולתוו כאמן המסה והרשימה.

כל שקרא את מאמרו על ארתור רופין, ליובלו הששים, התרשם ביותר מחן הכתיבה ומאהבת חכמים של סופר יקר זה. ועד היום עוד עומד טעמו בו, והוא יעמוד עוד ימים רבים. איזה צליל נקי, ואיזה טון טהור ונאה! אתה קורא שורות אחדות ברשימה זאת, ותיכף הינך נתפס לענין כולו, כמו לאיזה נגון נעים, שנשאר רוטט על מיתרי הלב מתקופת ההשכלה המאוחרת, הרומנטית והתמימה מאד.

לופבן האמן, בעל הכלים המשוכללים, הקרירים במקצת מרוב צחצחות, ידע תמיד ליצור בקוים מעטים נוסח מלא לדמויותיו היקרות. ככל מיטיבי כתוב – הצליח יפה בבחירת המקום והזמן ובמזיגת המראה והקול היוצאים משניהם יחד. כאמן אמת המחונן באינטואיציה חנונה וסנונה, חדר לנשמת הדברים והזדהה והזדהר עם הדמות המתוארת.

אכן פורטרטיסטן מובהק היה, ובכל תג וקו שהוא משקיע בתמונה הוא מעלה ממעמקים את רוחו ונפשו של המצויר. השכלתוו השרשית נכנסה למחזור דמו ונתערבה עירוב אורגני, הפועל בנסמך למקורו ולא בנפרד.

לופבן נוהג לצטט הרבה והוא מסתמך תכופות על דעות, מימרות, פתגמים, הלקוחים ממקורות שונים; ברם אין הוא שייך לאותו סוג סופרים אשר ישראל כהן, תלמיד־חבר של י.לופבן, מכנה אותם “מרדפי אסמכתאות”, שהם בבחינת “מרדף ריקים חסר־לב”, ככתוב בספר משלי; המתגנדרים בבקיאות" “ראו מי אני ועד היכן ידיעתי מגעת”. האסמכתאות של לופבן צריכות לגוף הענין ולנשמת הדברים, והן אורגניות ברקמת יצירתו ובטבע כתיבתו. באמרו באותו מאמר: הסוציולוגיה של היהודים בגולה זוהי נול האריגה של פנלופה, שעליו ארג לו הגורל היהודי את אריג הרמיה שלו; ביום הוא אורג ובלילה הוא מתיר את הארוג" – הרי על ידי משל זה הסביר לנו בפשטות ובבהירות יתרה את מארג היותנו בגולה, והמשל והנמשל עולים יפה בקנה אחד.

ותמיד בגמרך לקרוא את פרקי ההערכה הנאים של לופבן, ראה תראה לפניך פתאום מעין דו־פרצופין; כמין שתי דמויות עולות לפניך מתוך מסכת אחת; האחת מובלעת בשניה ומשלימה אותה, תמונת המצייר במצוייר, והיוצר – בדמותו ובצלמו יצר; כמאמרו של “רוח האדמה” ב“פאוסט” נוסח ראשון: לרוח דמיונך / אותו ישיג רעיונך.

ב

בררן גדול היה בבחירת נושאיו. לא נזקק לחומר אם לא בחנהו תחילה ברגש ובמחשבה ומצאהו נאמן לתעודתו. מאמרו “ארבעים שנה” הוא דוגמא קלאסית כיצד מסכמים, וכיצד מסבירים, ואיך מעמידים עובדות על עיקרן בדיוק מכסימלי ובדך קצרה וישרה ביותר. אף שורה אחת אין כאן שלא כשורה, אף מטבע לשון אחת אין כאן שאינה טבועה באדני הדברים, שאותם מרצה הסופר. “כאדם שיש לו סגולה חביבה עליו ביותר, והוא מונה וחוזר ומונה עד כמה פעמים, כדי שידע חשבונה”, כדברי המדרש. “מה שאירע לעליה השניה בכלל, שלא רצתה להיות אפיזודה בתנועת שיבת ציון, אלא נטתה מלכתחילה את הקו לאריכות־ימים, לרציפויות, להיות אחד השתות העומד איתן בכל חליפות העתים ותמורות הזמנים” – אירע לעתון “הפועל הצעיר”.

דמיון זה בין עצמים בלתי דומים זה לזה – מקורם בהיקף, שלופבן מקיש מן האני שלו, מן הסוביקט הרוצה, הפועל והמגיב, שהוא מעמיד תמיד מול “אני” אחר; ומן הפרט שלו הוא מלמד על הפרט האחר, בהעמידו מתחת לסף הידיעה, את אישיותו במרכז, כדרך היוצרים הנאמנים, המביטים תמיד בנפשם ויוצרים את דמות העולם בדמותם הם.

מבני העליה המעטים של “העליה השניה” היה; עמד על השלבים הראשונים של סולמה הגבוה, ולאט לאט, דרגה אחר דרגה, התקדם ועלה אל ראשו שהגיע לשמי המדינה – – – ומי כמוהו רשאי ומורשה לדבר בשמה הגדול של עליה מעולה זו?! “היתה זאת אחת השעות של התערות היסטורית המתגלה אצל עם, המנסה לפרוץ נתיבות חדשות לגורלו; היה זה ריכוז כוח נפשי גדול, חישול כלים ורצון להתחלה של מעשה רב, יקיצת רננה של נימין שהיו נרדמות וכמעט משותקות במשך דודות רבים. שוב לא פרזות פתטיות, לא דיבורים שאין עמם חובה, לא מחקר מופשט, לא אונאת דעת, ביודעין או שלא ביודעין, ע”י מלים מדברות עתק, אלא אחריות בבטוי ורצינות חמורה בראית הדברים ובתחושת האמת שבהם. היה זה חידוש גמור בפובליציסטיקה העברית".

ו“אחריות” זו, “רצינות” זאת, ואותו “חידוש גמור בפובליציסטיקה” נעשו לקניניו הנפשיים של לופבן הסופר והעורך. הוא היה מחונן בקרני התחושה הרוחניות שכל אמת מוארת בהן, והוא תפס תיכף את החדש המתהווה כאן, וצעד אחר צעד, כמיטיב לכת בדרך הרוח, לווה את תהליך התקומה הישראלית עד יומו האחרון.

הוא לא היה אנאליטיקן מומחה שאמת האנאליזה היא אמת הבנין בידו; בחילוק המושג לחלקיו ובתורת הניתוח של הרעיונות עסק רק כלאחר עט. את הסינתיזה, המזיגה והחיבור, בקשה רוחו היוצרת, והבחינה ההכרתית־ביקורתית שלו – בחינת האהבה היתה, הרואה את עולמה ויעוה באחוה ובאחדות. בעל מסביר היה, משביר בעט־נוי מזון מבריא לחברה שבתוכה יצר ופעל. הבין הרבה, סלח ואהב; ומה שאהב – האהיב על אחרים, ומה שהשיג – הציג למופת. מורה ומחנך היה, מבית מדרשם של שלמה שילר וא.ד. גורדון; שייך היה לאותו סוג נבחר של אנשי סגולה שנוח להם להיות מובנים מלהיות נערצים, והוא מן המעטים שהלשון ניתנה להם לא בשביל להסתיר את מחשבותיהם אלא לעשותן לקנין הכלל, שאותו עבד באמונה ובאהבה.

ג

“טעם החיים שבמעמקים אינה בהצלחה אלא באי־ההצלחה”. ואמנם הוא לא היה איש ההצלחה, – איש בעל ערך היה, אחד המעטים מהולכי שפי בתוכנו, שומרי משמרת הרעיון והמפעל בציונות ובתנועת העברית, שעליהם אמר הרצל: “אין לך תפקיד שאשרו בצדו כתפקידו של שמש לאור”. ואם אושר משמעו להכיר את גבולי עצמו ולחבב אותם על עצמו – הרי שאשרו שלם היה; ואף על פי שנראה היה לנו כבודד, לא היה בודד מעולם, אפילו בהיותו בדד ביותר. אותה “זוית מחבואים” בחיים ובספרות שייחד לעצמו – זוית זיוית היתה, “זוית הנפש”, שעליה המליץ רמב"ע בזה הלשון: “ואז תמצא כל העולם הגשמי שקוע בנפשך ונכלל במחשבותיך, עד אשר תוכל לכלול אותו בזוית מזויות נפשך”.

---

השירה כרוח לוחמת

מאת

משה בן־מנחם

א

רק מאמר אחד, קצר וממצה, כדרכו, כתב לופבן על ה. היינה, וממנו אנו למדים באיזו מידה הושפע הכותב מאישיותו ומיצירתו של פיטן גאוני זה. ואמנם הפובליציסטיקה של לופבן, מיטב יצירתו, רוחו הלוהטת והעזה של היינה כבושה בתוכה! השנאה ל“אדום”, “הצובע בדמינו את כפותיו החסודות”, היא הרוח החיה המדובבת ומנובבת את עטו השנון והלוחם של לופבן. הסיסמאות החריפות והקולעות של היינה, פסוקי היעף החדים והמוחצים של משורר מעורר זה, היו נר לרגליו של הסופר הלוחם בדרך יצירתו. המאמר הנזכר על היינה, שנכתב בשנת תרפ"ו, במלאות שבעים שנה למותו של היינריך היינה, שופע כולו רעיונות היינה ופסוקיו, ובעקבותם פוסק לופבן את פסוקיו הוא כפירוש, שהוא עצמו גופי חיים. ביצירת היינה ראה בחור בית המדרש מדמביץ שבגליציה המערבית, תורה שלמה הצריכה לימוד לנערי ישראל, “העורגים ומתפרצים למהפכת חיים ורוח מעבר לסף בית המדרש השומם והנעזב”. וכך הוא אומר שם: “ספרי היינה היו לנו ספרי יחוד ולא ספרי שעשועים. קראנו הם כקרוא איש במגלת לבבו. ממנגינת־ערביים זו האובדת בעצבון, נישאו לקראתנו אנחות נעורים שלנו, עם כל הכמיהה שבהן, עם כל הכאב והחלום הבאים אט עם צאת היום, ועם תמהון־הלב הגדול בפני חידת שני העולמות, סתומת חזון וסתומת פתרון”. היינה וביאליק משמשים כאן בהרמוניה; “סבל הנעורים”, שהיה לשירה גדולה ביצירת ביאליק, והיה לסבל הנעורים שלנו בעירות הגולה, התמזג באותו המעין הנובע של “ספר השירים”, ביסורי הנוער שלו, שלדעת לופבן “היה לנו כעין מראה כשפים שהיינו מנחשים בו את כל חליפות הגורל של חיי הנוער”. לא ספר גרמני היה “ספר השירים” הידוע, כי אם זמירות ישראל, שהתגנבו חרש לתוך אפלולית בית־אבא בשבת עם חשכה, בשעת “הסעודה השלישית”. ובזמר האב והבן את הנגון העגום והנלבב המתואם אל “בבואו מאדום”, – – באה בת השירה של היינה וצרפה את קולה הנוגה, היהודיי מאד, לקולם של בני העיירה, והיתה למנגינה אחת ולשאיפה אחת – גאולת ישראל מידיו של עשו: “יצוה צור חסדו קהלותיו לקבץ / מארבע רוחות עדיו להקבץ / ובהר מרום הרים אותנו להרבץ / ואתנו ישוב נדחים קובץ!” אמנם “בן נדח” היה בן דיסלדורף זה, “אח אובד”, אבל אח מן הבשר והרוח שלנו, וגם בהתנכרותו לא התכחש ללבו; את חליינו נשא ואת מכאובינו סבל, וחזון גאולת ישראל עמו – חזונו. לא אל הרי הרץ של מרום אשכנז נשא לבו, כי אם אל הרי ישראל: “ובהר מרום הרים אותנו להרבץ!” “ובין המלאכים הנסתרים שלוו אותנו לארץ ישראל, היה גם הוא: היינה”.

בצאת קארל מרכס בשנת 1844 מפריז ללונדון אמר: “מכל האנשים שאני משאיר כאן, קשה לי ביותר הפרידה מהיינה. הייתי רוצה לקחתו אתי בין חפצי”. והנה בין חפציו המעטים שלקח אתו לופבן כצידה לדרך, בצאתו מדמביץ לארץ ישראל בשנת 1909, היה היינה… וממנו למד להיות איש צבא נאמן במלחמת השחרור של עמו בארצו, שהיא חוליה גדולה וחזקה גם במלחמת השחרור של האנושות – בית מלחמתו ויצירתו של הפיטן היהודי בלשון אשכנז. גטה, אשר קנה־המדה שלו היה האדם היוצר כפרט, גרס: היות אדם – פירושו להיות לוחם! ואילו היינה, הקוסמופוליט, למדנו: להיות משורר – הרי זה להיות איש מלחמה! השירה, לפי היינה, לא נתנה לנו לשם הנאתנו הפרטית, “לשיר כמו ששרה הצפור”, אלא כלי מלחמה היא למחוץ ולהכריע את אדום־עמלק הנצחי, שמלחמה לו בישראל מדור דור. בתפלת ההתנצלות לאפולו, בהקדמה למהדורה השלישית של “ספר השירים”, הוא מתודה ואומר: “אתה יודע למה שלהבת יוקדת זו, אשר פעם התענג העולם על שלל צבעיה, מוכרחה לשמש עכשו לתבערות רציניות יותר… אתה תבין ללבי, אל יפה ואדיר, הן גם אתה תמיר לפעמים את עוגב הזהב בקשת גבורים ובחיצי מות”. אפולון הבין… וגם היהודי הצעיר יצחק לופבן הבין שהשירה אינה חלום ליל אביב לאור הירח… ולא תמיד היא כלי מחזיק ברכת שלום. יש והיא, השירה, הנה המסקנה האחרונה של בינת החיים, והיא קוראת למלחמה ללא רחמים, ומטרתה – נצחון על אויבי אלוהים ואדם. וכך סבור היה ביאליק בדבריו על יל“ג איש המלחמה והשירה: “רבים באים ואומרים, שאין שירתו של יל”ג שירה, והיא שירת מלחמה. ואולם, רבותי, הלא שירת ישראל מאז ומעולם היא שירת מלחמה. גם שירת נביאינו היא שירת מלחמה!” לופבן ביקש בשירה דוקא את הרוח הלוחמת, ולדעתו רק שירה מיסרת היא שירה מבשרת… “משורר מוכרח להיות לוחם!” לאמר: זהו תפקידו וייעודו, ורק שירה כזו מצדיקה את עצמה. והוא משלים: "משורר אינו זה המתהלך חוור וחסר דם ומזרה מוץ לירח. מן ההכרח שתהיה איזו אידיאה, צריך לרצות דבר מה, צריך שתהיה נקודת פורקן ופדות במאויים ובמשא הנפש: שירה וממלחמה לאיזו אידיאה, למטרה ידועה, הן שתים שהן אחת, לא דבר וניגודו, אלא, להפך, דבר ואיגודו. משכתב היינה את אגדת החורף שלו “דייטשלנד”, זרקה בו הבקורת האשכנזית מרה: “השירה נהפכת לפוליטיקה!” ואילו את שירתו הנקמנית של תיאודור קרנר הלאומני, ראתה בעין יפה, כליריקה טהורה, שאין בה כל פסול פוליטי. היינה, בן דורו, נלחם בפיט צבוע של אדום וברוחה הרעה של השירה הפטריוטית מחוסרת הדם, והוא הוקיע אותה לעיני כל כזיוף, וככעור הטעון ביעור. את חציו השנונים ביותר שלח בשירה, האשכנזית כביכול, של קרנר, הקוראת לראֶבנז', לנקמה. תיאודור קרנר, משורר צר־אופק ועין מתקופת נפוליאון, מקובל היה על עם האשכנזים יותר מהיינה; את שיריו “שירי הנבל והחרב”, למדו בכל הקסרקטינים ובתי־הספר הפרוסיים. בה בעת שאת שירת היינה החרימו ואסרוה לבוא בקהל. שירה פרוסית זו שמשה יסוד יחיד לתורת ההשמדה של "החיה הצהובה, שממנה יצאה המפלצת ההיטלרית:

דָּם תַּחַת דָּם! כָּל תּוֹפֵשׂ חֶרֶב – הַכְרֵעַ!

זֶרַע מְרֵעִים כֻּלָּם!

זִכְרוּ הַשְּׁבוּעָה, זִכְרוּ הַבְּגִידָה בָּרֵעַ

וְרַוּוּ צִמְאוֹנְכֶם בְּדָם!

זוהי שירת המלחמה של רוח אשכנז. ואילו שירת היינה הטהורה הכריזה מלחמה על שירה זו. היא, שעיקרה היה תיקון העולם במלכות אלהי האהבה והאחוה בין העמים, נלחמה בלי הרף בטומאה הזאת, באשר הרגיש המשורר האמתי בסכנה הצפויה לעמו ולעמים כולם, מפיוט־סיוט זה. על כן ראה בו לופבן, הלוחם לחרות עמו הנרדף, את מורו ורבו הגדול, וכעבור שבעים שנה למותו, העלה את זכרו לברכה ואמר “קדיש” לעלית נשמתו; ואת מאמרו על היינה הוא מסיים במלים הפשוטות והנשגבות ביותר של תפלות ישראל: יתגדל ויתקדש!

ב

כל משורר אמת, כדוגמת היינה הנערץ, היה קרוב ללבו של לופבן, והיה לומר ממנו ומשכיל מיצירתו, סוברה ומסבירה לאחרים. ומכאן אהבתו והבנתו הרה “לאח רחוק” אחר, שהיה בו לא מעט מן החן, הטעם, הפקחות, המרירות, והמאבק לטוב ולאמת של “האביר הנוגה באצטלה האפורה”, – הלא הוא פטר אלטנברג, “הדוד הטוב מוינה”. אמנם למעלת היינה לא הגיע; ברם אף הוא היה משורר מעורר, לוחם לפי דרכו, יכולתו וזמנו; אף זה בעט ברגל גאוה במקובל, וראה עצמו כפיטן מורה ומחנך; ולא עוד אלא שראה בכל אדם משורר בפועל. האדם מטבעו רומנטיקן הוא, שוחר יופי, ו“הרומנטיקה של יום יום היא הנכבדה באמצעי החנוך”. אין צורך לברוח אל המשוררים… כל אחד מלא שירה כים. כי טוב האדם וצריך רק להגיע אל הצד הטוב שבו. אין צורך גם להרקיע שחקים, לא בשמים היא תורת האדם… אלהים ושטן בתוכנו הם, ועלינו להגביר את אלהים על השטן, להעלות את ניצוצות הקדושה מן הקליפות… קרובה ישועת האדם, שכן בנפשו היא, על כן בוא תבוא אם רק נגיע אל היופי של הרגע הזה, שאינו לעולם “רגע ריק ורע”, כדעת מפיסטו, כי אם להיפך: הוא, הרגע הזה, הוא סכום כל התכליות, והוא הרגע־נצח הגדול, והוא הודאי המוחלט, מה שנקרא בתנ“ך: “היום”. “החיים! אני כורע ברך לפניכם! שתי עינים לי, שתי אזנים לי – לי המלך!” – קדושת החיים היא היא קדושת האדם, ומכאן סלולה הדרך לגאולת האנושות. עצם ההויה טוב הוא, כמאמר אלהים בבריאה: וירא כי טוב! ולראות משמע – לאהב! ואמנם כך קבע אלטנברג את נוסח מצבתו: “הוא אהב וראה!” ויצחק לופבן, אוהב ורואה גם הוא, ראה את שירת אלטנברג כשם שראה, כלומר: אהב, את שירת היינה, אהב והאהיב אותה על בני דורו. באלטנברג ראה את המחנך ליופי שבחיים, לראית הטוב שבאדם שהוא תמיד בבחינת “מתהווה”. הוא העריץ את הרוח הטובה של יצירתו, שנתמשכה מן ההומניזם של ההשכלה שבשורתה יצאה מאוסטריה. בנעוריו של לופבן איש גליציה, היתה עוד “הרוח האוסטרית” הטובה מקובלת בעולם הרוח של אירופה. הקיסרות האוסטרית סימלה הויה דימוקרטית של משפחת עמים החיה בצוותא ואין פרץ ואין צווחה. פטר אלטנברג נתן בטוי נמרץ לרוח זו בכללה ולרוח הוינאית בפרט. “שום איש איננו – הוא מתהוה”, הורה הומניסט אחרון זה של וינה. פירוש הדבר: אין לחשוש לרע. ים סוער הם החיים, וההתגבשות באה עם כל גל וגל של הרגעים הסוערים ההולכים ובאים, הולכים ומתחדשים. הפובליציסטן לופבן, העומד על משמרתו של עמו בסאון החיים החדשים סביבו, טיפוס של לוחם־חולם היה; רוח של משכיל אוסטרי פעמה בו מראשיתו, ו”הרומנטיקה של יום יום", החלפת כוח זו, שכל אדם יוצר זקוק לה, היתה הרוח החיה באופני יצירתו היום־יומית, היום שהולך לאחרית הימים. על כן כה התרפק על פטר אלטנברג, השתעשע בו וחסה בצל “בית הקפה” שלו – בית היוצר של הצלליות האלבומיות שלו.

האופטימיות הוינאית של אלטנברג הפיטן הזכיר את ה“נייע פרייע פרעססע”, ואת הפיליטון של הרצל, ואת הרצל עצמו, יוצר “מדינת היהודים”, שנוצרה תוך אמונה כנה ותמימה שהאדם הווה רק כשהוא מתהווה; על כן תקוה לעם היהודים המתהווה תמיד להשיג את מדינתו, שהיא צורך העולם. אכן רוח וינה הטובה דברה מתוך לבו הגדול של חוזה מדינת ישראל; אף הוא כרע ברך לפני החיים ההולכים ומתהוים ב“אלט־ניילנד”, בה יקום מחדש דור המכבים שיביא את השלום והאמת למזרח כולו. לופבן, היהודי השרשי, חניך בית המדרש, “ההשכלה המאוחרת”, הציונות והספרות העברית לתקופותיה, ראה ברוחם הלוחמת של “האחים הרחוקים” את רוח עמו ושירתו, שלא נתנה מנוחה לעולם, עוררה את מצפונו וקראה אותו לתשובה ולגאולת עצמו.

הופמנסטל, שניצלר, בר־הופמן, סטיפן צווייג, הוציאו לספרות האוסטרית מוניטין באירופה יותר משהוציאו שטיפטר, גרילפרצר והרמן בר, בני העם האוסטרי־קתולי. אלטנברג לא הגדיל ליצור כראשונים, באירופה לא נודע שמו כדוגמת צווייג ושניצלר, אבל הוא היה וינאי יותר מכולם, יהודי יותר מכולם, אף על פי שלא פרסם את יהדותו; והסימן היהודי המובהק שלו היה – אחדות חייו ושירתו; “אני המלך!” – בחינת מאן מלכי – רבנן! קו יהודי מובהק, הרואה ביצירה עולם ומלואו.

“אח היה לכולם, וכולם אחים לו”, אמר עליו י. לופבן. ואחוה כללית זו שאין מעלה כמעלתה במוסר היהדות, מפני שהיא אומרת “אב אחד לכולנו”… היא שמשכה ביותר את לבו של לופבן, שכל עיקרו – אח נאמן לקרובים ולרחוקים, אחד מבני העליה, שאהב מתוך ראיה וראה מתוך אהבה, וחי ויצר באמונה, שטוב הוא האדם כל עוד הוא עובד באמונה ויוצר את עצמו ואת החברה כולה; ומתוך שלש אלה: אהבה, ראיה ואמונה בתחית עמו ובשגשוגו נפטר מן העולם, שבתיקונו עסק כל ימיו.

ג

בתקופת ההשכלה המאוחרת הצמיחה גליציה אשר ממערב לנהר הסאן, ספיחי השכלה שדופים, שינקו מקרקע בטלה, זבורית, שלא שתתה מגשם הברכה שהמטירה “בת השמים” הנאורה באביב ימיה.

לא מרובים היו שלפי ההשכלה שצמחו בשדה לא־זרוע זה. פה ושם צמח מתחתיו בחור משכיל שנעשה באחד הימים “כתבא רבא” ו“שם דבר”. לא העמידה ארץ זו סופרים, משוררים וחוקרים, כדוגמת “נעים סאטירות ישראל”, ארטר, ואבי חכמת ישראל בלה“ק, רנ”ק, אשר רכז מסביבו חבר־תלמידים־חברים; כמו שי“ר, צבי הירש חיות, ד”ר מאיר לטריס, שמשון בלוך, ואחרים. בריגיל־גריליב שבגליציה המערבית, הולידה את מרדכי דוד ברנדשטטר בתקופת “השחר”, ועמו עמדה מלדת האפרכיה כולה כימי שני דורות.

רק בראשית המאה הזאת התעוררה פינה נדחת זו לחיים חדשים, ודוקא מעיירותיה הקטנות יצאו מספר סופרים ומשוררים, והם תופסים מקום נכבד בספרות העברית החדשה עד היום.

אחד מהם היה הפובליציסטן והמסאי החשוב, נקי הדעת ואציל הרוח, יצחק לופבן.

ד

דמביץ, עיר מולדתו של י. לופבן, שם דבר היתה במדינת הקיר“ה באותם הימים. היא הוותה “ראש־גשר” חשוב בקו מסלת הברזל המלכותית, ונקודה בעלת ערך איסטרטגי בתחבורה של המדינה כולה, שקורין “נקודת קשר”. ואף על פי שלא ידענו בדיוק “ראש־גשר” ו”נקודת קשר" מהם, מכל מקום היה לנו יחס של דרך־ארץ לדברים הקיסריים הללו, וקבלנום מתוך מורא מלכות, שמצווים היינו, מלמוד “פרקי אבות” בשבתות הקיץ, להתפלל בשלומה.

ברם, חידוש גדול הרבה מ“ראש הגשר” של דמביצה, היה לנו ראשו הגדול והשעיר מאד של ר' נפתליש דמביצר, – “נכד” מגזע רופשיץ, דור חמישי לראש השושלת רבי נפתלי צבי הורביץ מרופשיץ. פעמיים בשנה, בקיץ ובחורף, היה בא לעירנו, להתארח אצל קרובו הרבי, ושהה מדי פעם כחודש ימים בביתו. בבואו היו נכנסות אתו כמה עירות מישראל: טרנוב, רישא, קולבשוק, לנצוט, מיעליץ, דינוב, ובעיקר – דמביץ, עיר מגוריו. הוא היה מעורה ומעורב “בכל העולם”, ולא היה מקום ברחבי גליציה שלא הכירוהו. שכן “מתארח” היה כל ימיו אצל קרוביו “הרביים”, והיה אורח נכבד ב“חצרותיהם”. היה זה טפוס עליז וסואן ברעש, כמין פורים נצחי; היה בר־נש קל־דעת, קל ראש, קל רגל, ו“קל שבקלים”, כפי שכנוהו־גנוהו החסידים הותיקים. גבר נאה היה, בלונדיני כשדה שבלים בשלות, והנשים הסתכלו בו בגנבה; ואף הוא לא מנע את עיניו היוקדות מהן. היה צוחק וצועק בבת־אחת, מרבה לדבר ולספר, והיה אוכל ושותה בכל עת ובכל מקום ובכל פה; וכל מה שהוא עושה, בעסק גדול הוא עושה, בפומבי ובמלוא־פום. ומכוון שה“נכדיות” בלבד לא פרנסה אותו, אחז גם באמנות ה“שדכנות”, וקרא לעצמו “שדכן־מדינה”. פנקס גדול ועבה, כמין סדור “קרבן־מנחה” של נשים, היה לו, ובו רישומים לפי אלף־בית כל שמות הבחורים והבתולות, “זרע קדש”, שעתם עת דודים; ואת אלה היה משדך ומזווג, ו“אומר לדבק טוב הוא”. וכך שידך באחד הימים את אדלה היפה, בת הרבי מהורנוסטופול בפלך קיוב, עם קלמן, אלמן מלנצוט, רב ואב לשלשה ילדים. אדלה והוריה נמלטו מהורנוסטופול, היא עיר מולדתו של המשורר שמאי פינסקי ז“ל, ובאו לעירנו לבית הרבי, אחי האם. והנה הופיע באחד מימות הקיץ ר' נפתלי דמביצר. כ”אילה שלוחה" בא ברכבת המהירה, המגיעה בארבע אחר הצהרים, ושדך את הנאוה והמעונגה לקלמן האלמן, “נכד” אף הוא מגזע רופשיץ, למגנת לבה של הכלה, ולצערם הרב של כל הבחורים המשכילים מעריציה של אדלה ואוהביה בסתר.

אדלה החמודה, היתה בעיר מולדתה הרוסית אהבתו הראשונה של המשורר ש. פינסקי; כל נער קורא שירים בעירנו יודע היה שהשיר של פינסקי, “שיר זקונים”, נוצר מתוך אהבה גדולה ואומללה זאת! על כן יקר היה לנו שיר זה שבעתים, והתרפקנו עליו כעל שיר השירים אשר לאהבתנו אנו בעתיד:

“נשיקה רק אחת אצלת לי בחום־העלומים, / וכבר שירים רבים הולידה לעמי ונאומים / ממשאות לבבי – – / האצילי עוד אחת, ובכל עזוז אהבת נעורים, / ואוליד את יתר חזיונותי שבלבי הם שמוּרים – / ואהיה לנביא”.

“על אהובה זו שפרש ממנה, התעצב, כנראה, אל לבו”. כך כתב יצחק לופבן ברשימתו הלבבית על ידידו ש. פינסקי. והוא מוסיף שם: “לא שירת חייו באמצע נפסקה, אלא הפסיק באמצע חייו את שירתו”. ואמנם נאה פרש לופבן. בגזרת הגורל נעשה פינסקי נואם נאומים לעמו, שד"ר ציוני מעולה, ואילו את “יתר חזיונותיו” לא הוליד; לא באה שירת נעוריו, שכה יפה היתה בראשיתה, על המשכה, והיא מתה בנשיקה.

מפיו של נפתליש, איש דמביץ, נודע לנו באחד הימים על “בריחתו” של האפיקורס “אבי־אבות הציניסטן”, לארץ־ישראל. “שדכן מדינה” זו דעתו לא היתה נוחה מן התנועה הציונית והעברית, שבכל מקום נתקל בה וראה בשגשוגה. שופך היה את חמתו על “המחוצפים” הללו, ובעיקר היה מדבר בגנותו של איצ’י בן ר' אליקים גציל, בחור יקר זה, למדן גדול, שנתפס למינות ר“ל. מה דוה לבו על ר' יצחק אברבנאל, שיצחק לופבן מזרעו היה לפי המסורת המשפחתית; “שורש פורה ראש ולענה” ואבות קדושים כאלה! ומה עשה חומץ בן יין זה? – – קרא לאספה בבית הכנסת הגדול, נאם נאום, ועשה “אזכרה” לאותו דוקטור בווינה המכונה ד”ר הרצל! כמובן ש“קהל” “לא שתק לו”, הושיבוהו בבית הכלא, אבל חוצפה שכזאת: נגד הרב ועל אפה וחמתה של העדה כולה! והיה מעשה ומצאו מתחת למעילו אחד מספרי המינים של אברהם מאפו, “אהבת ציון”, והוא – גם בוש לא יבוש! עקשן ומומר להכעיס; עמד ויסד “פראיין”, מושב לצים של הציונים, וקרא שמו “השחר”, “כדבר הזה אשר אין לו שחר”, ככתוב. ומה שמח תושב דמביץ זה על “בריחתו” של אותו מסית ומדיח: “יום אחד נעלם הבחור דנן, ורק כעבור שבוע ימים הגיע מכתב ממנו מטריאסט, ובו הוא מודיע לאבא־אמא שהוא עולה לארץ ישראל לבנות מדינה למען עם ישראל שאין לו מולדת משלו, והוא גר ותושב בכל העולם”. “מרוב אפיקורסות, כנראה נטרפה דעתו עליו ועשה מה שעשה”. ור' נפתליש סיים באנחה: אומרים ששם, בירושלים, נתפקר לגמרי ונעשה שותפו של אותו מין ואפיקורס, אליעזר בן יהודה שמו; נעשה עוזר כנגדו ב“שקאלעס” ומוציא יחד אתו עתון שהוא קורא לו “ארץ הצבי”, וכל הרבנים הגדולים הטילו עליו חרם חמור כמו על ספרי הגליונים.

בשביל הנוער הציוני היו דברים אלה כבשורה טובה מארץ הפלאות; וכל אחד מן השומעים התפלל בלבו: תהי אחריתי כמוהו, והלואי ואגיע בקרוב למקומו.

ה

באוירה של דמביץ התהלכה הרוח הליברלית של המאה התשע־עשרה; היצירות הלועזיות, החביבות על הקורא המשכיל, מלבד ספרי המופת של הספרות העברית העתיקה והחדשה, היו: “נתן החכם” ללסינג, “יסורי וורטר הצעיר” לגיתה, “השודדים”, ו“שיר הפעמון” לשילר, ועל הכל – “ספר השירים” של היינה.

האחרון כמו נקרא מאליו, ושיריו המופלאים שרו ובכו במסתרים בכל הלבבות הצעירים. דמביץ שישבה על פרשת דרכי התחבורה של מדינת הכתר האוסטרית, שמשה מעין פרוזדור לערים הגדולות טרנוב וקרקוב, המשכילות בערי גליציה המערבית, והיה בה מן הטוב והנאה שבשתי הערים החשובות הללו, שהעמידו סופרים ומשכילים ואישים ציוניים רבי ערך. ומפני שעיר של פרנסה היתה, גידלה אוכלוסיה של בעלי נמוסין ומדות נאות. “כל עיקרם של למודי האדם – זה האדם!” ומשכילי דמביץ זכרו יפה את הכלל הגדול הזה של גיתה הגדול, וגם קימוהו בחיים, כנאמר: “לעולם יהא אדם!”

באוירה נוחה וליברלית זו נולד יצחק לופבן בשלהי המאה התשע־עשרה; גדל, למד וחי בה עד לשנתו העשרים, עד שעלה למקום נאה יותר לו ולעמו, עד ש“ברח” ל“מקלט הבטוח”, נקלט באוירא דארץ ישראל המחכים חכמים וטובים, ו“הגיע להתנשאות”, כלשון החסידות.

לופבן, שאחז בעט סופרים בגיל צעיר והעמיק לחדור לחייהם וליצירותיהם של אנשי סגולה, אינו מיחד את הדבור על עצמו ועל פעלו. רק בין השיטין נרמז הקורא פה ושם על האני הפרטי של הכותב, על יעודו ויחודו כאדם וכסופר. לרוב הוא נחבא אל נושאיו, מסתתר מאחורי מפעלו של האדם שעליו הוא כותב; וכך מתוך הצנעת עצמו, הוא כאלו מלמד אותנו את הגדול שבכללי המוסר: אדם מועט לעולם.

בהגיע לופבן המסאי להערכת ביאליק, הוא כמו עוצר את נשימתו, כובש את רגשיו האישיים העזים, והוא כמו מאט את עטו, למען לא יעוט בתאוה יתרה על נושאו היקר ולא יהרוס אל הקודש פנימה. לופבן היודע להעלות אפיזודה פשוטה למעלת שירה, מחושב ומיושב בדעתו גם כשזו פוחזת עליו ומזרזת את עטו לדברי מליצה בעלמא. הוא שומר היטב על יחסי המדות ואינו נתפס לפתוס שאינו מעלה. לא הבחינה האסתטית, שהיא אישית לרוב, עיקר לו; גישתו לענינים כמעט תמיד אידיאולוגית היא, זו שאין לפניה אלא הצד הסינתיטי, הבא להסיק את המסקנה האחרונה, הלכה למעשה, מבלי להכנס לאבחנות אנאליטיות, ודקדוקי אמנות לשמה, ששרשם בחויות הנפשיות של הכותב, הקרוב אצל טעמו. לא החויה האינדיבידואלית שלו הוא משמיענו בכתבו על ביאליק, משורר לבו ונפשו, אלא את החויה הלאומית שהנחילה שירה זו לעמו: “הוא חויתנו הגדולה ביותר בתקופה זו, אשר התערה בתוכנו כולו, נספג בנו, היה לחלק אורגני של כל הויתנו התרבותית, של לשוננו ומחשבתנו, של ריתמוס הנפש שלנו, של הכרעתנו הפנימית ואחריותנו הגדולה לעתידות הרוח של האומה”.

וכך הראה לנו גם את טשרניחובסקי, – באור האמונה והתחיה הלאומית־אנושית, ואת שירתו הוא מצין כ“שירת האמונה”. הוא מוציא פסוק אחד משירתו, ודורש אותו ככלל גדול: “אאמינה גם בעתיד, אף אם ירחק זה היום; אך בוא יבוא – ישאו שלום אז וברכה לאום מלאום”. והוא חורץ: “באמונה זו אנו חיים, תוך אמונה זו אנו מתיחדים עם יצירתו השירית של טשרניחובסקי”.

האמונה עינה בהווה ולבה לעתיד, למפעל ההיסטורי הגדול; שכן היא, האמונה השלמה, היסטורית היא תמיד, מפני שרק היא עושה היסטוריה ומתערה בה בעצם התהוותה. מכאן אהבתו היתרה ל“אנשי סגולה”, למאמינים ולנאמנים שבאומה. מעטים הסופרים שכתבו דברים כה נלבבים, ספוגי אהבה והערצה והבנה עמוקה ליוצרים ולבונים שלנו, כמו יצחק לופבן. זוהי סגולתו המיוחדת! כל דמות שהעלה – נתעלה עמה, כל הערכה – מערכי לבו של הסופר ערוכים בה נאה, והיא מגלה לנו את יקר ערכו של המעריך ואינו מאריך. עם מתן צורה לדברים, ותהא זו אפילו אפיזודה כרוניקלית, הקרין את זיו נפשו וחרת בחומר את צורתו המתוקנת.

הוא ביקש ומצא בכל מעשה טוב, בכל אדם גדול, את שורש האמונה. וכך אמר על הרצל: “חצב להבות. והאמין כי בכל הפנות תאחז האש. האמין כי יזועו שומרי הרכוש ו’מועצת המשפחה' תווכח ותעשה נכוחה”. וגם את א.ד. גורדון ראה באספקלריה המאירה של מאמין: “ראינו אותו – וראינו בנחמה. האדם גורדון, את נעורינו השיב לנו, את האמונה בחזרה הנצחית, בעדנה היעודה לעם מתוך התחדשות חייו בעבודה”. האמת והאמונה משורש אחד נגזרו; על כן בסכמו את מפעל חייו של יוסף אהרונוביץ, הוא ממצה את עיקרו באחת: “האמת היתה כלי הזין החותך ביותר בידיו של אהרונוביץ במלחמתן… האמת הגלויה, האכזרית לפעמים, ללא משוא־פנים”.

האם לא את דמותו הוא חרת בקוים חותכים וגלויים אלה?!

ו

לופבן ראה בהיינה אחד הלוחמים הגדולים במלחמת השחרור של האנושות, “איש צבא במלחמת ד' בעמלק־אדום”; ובראש מאמרו על היינה הוא קובע את המוטו הזה של המשורר:

“השירה, במידה שאני אוהבה מאד, היתה לי תמיד רק כעין צעצוע קדוש, או תשמיש קדושה לעניני שמים – אבל על ארון המתים שלי תניחו חרב; באשר הייתי איש צבא נאמן במלחמת השחרור של האנושות”.

אכן, רעיון זה מקורו בתנועות החרות של עם ישראל מאז ועד היום; ולא לחנם קסם בכוח כזה להיינה וליצחק לופבן גם יחד. וראה פלא: ענין “איש הצבא” במלחמת השחרור של האנושות, נמצא בכתבי מ.ז. פייארברג פעמים אחדות, ופלא הוא שלופבן לא הזכירו כלל. גם נחמן בן הרב ידע: “כי החיים המה מלחמה נוראה, וכי כל ימי חייו יהיה מוכרח להיאבק וללחום, לעבוד ולעמול”. בשיחה שבין נחמן ובין אביו הרב, נאמר: “הוי, בני, בודאי כל העולם צריכים להיות אנשי צבא – – מי שרוצה לבוא אל התכלית הנרצה, אל יסוד הכוונה בבריאת העולם, צריך בודאי להיות איש צבא”. ובמקום אחר: “אנחנו הגדוד של הקב”ה פה בעולם הזה! כ’בעל מדרגה' וכ’יהודי גמור', חייב יהודי להיות איש צבא ולהריח ריח גפרית!" “קומו נא אדום וישמעאל, ערב ובני קדם, הנה מלך המשיח בא!” כך אמר נחמן־פייארברג ב“לכתו מזרחה”.

ובהיות יצחק לופבן במזרח, בארץ ישראל, שהיתה עוד כבושה בידי אדום וישמעאל “המבינים זה את זה”, – ככתוב במאמרו “נקמה” העז כחרב חדה, לא שכח כי “איש צבא” הוא במלחמת התחיה של עמו; בעטו השנון ובדבריו הקולעים, שסללו את דרך הגאולה לעמו, עמד על משמרתו כחייל נאמן, כאיש מלחמה שאינו נרתע מריח גפרית, והוא שש אלי קרב “בכוח התמדה” ו“בכוח תנופה” – כדברי עצמו, בטויים החביבים עליו במלחמתה של תורת הציונות הסוציאליסטית, שאילף את הדור במשך ארבעים שנות פעולתו הספרותית והפולמוסית בארץ הזאת.

לופבן במאמריו משתמש הרבה בדברים בוטים כמדקרות חרב, במונחים לוהטים, שיש בהם משום ריח מלחמה ורוח התקפה נועזה על עמדות האויב מבפנים ומבחוץ. בסכמו במאמרו “ארבעים שנה” את פעולותיו של “הפועל הצעיר”, מאבקו ונצחונותיו בשדה העבודה והתרבות, – מלחמת קודש למען העם כולו, כפי שתכננוה וכוננוה מיטב החולמים והלוחמים שלנו מאז ועד היום, הוא מבליט בסיפוק מיוחד ובגאות מנצחים שעשו עבודה גדולה ונאמנה, את כושר הלחימה החזק ואת רוח המלחמה העזה של אורגן זה, שבא “ברכוז כוח נפשי גדול, חישול כלים ורצון להתחלה של מעשה רב, יקיצת רננה של נימין שהיו נרדמות וכמעט משותקות במשך דורות רבים”. הוא גורס בהנאה מיוחדת של פולמסן חריף סיסמאות בעלות צליל וברק של חרב: “פריצת דרכי מחשבה חדשים”; “כוח תנופה”, “תכונה פיסית של מנוף”, “מהפכה כפולה, מלחמה בשתי חזיתות, בחזית העבודה בארץ ובחזית המחשבה והחינוך הצבורי”. הוא נאחז לעתים קרובות במלה “מלחמה”: “מאמץ אינטלקטואלי וכוח התמדה רב במלחמה בחזית המחשבה הציונית”. את “הפועל הצעיר” הוא מציין כ“אנציקלופדיה גדולה המכילה בכרכיה הרבים את תהליך התקומה הישראלית מימי העליה השניה ואילך; תולדות תנועת הפועלים בארץ, על כל חבלי הצמיחה והגידול שלה, אשר החל מן המאמר הראשי עד הקורספונדנציה הקטנה, היו אלה מעין מערכת זרקורים, שקרניו ארוכות היו ואורן הגיע הרחק מעבר לתחומי ארץ ישראל”.

לופבן לא הסיח את דעתו ולא הזיח את עטו מן האידאלים המהפכניים של עצם היותנו כאן. טעם החיים בארצנו הוא אך ורק יצירת מופת של “עם עובד” – שהוא מושג יותר מקיף מאשר – “חברת עובדים”, מהפכה מתוך בנין, מלחמת תנופה – מתוך יצירה; גאולה אנושית מתוך התמכרות שלמה אל הפרימאט הלאומי־עממי, הנועד מטבע בראשית להיות נושא המדות במשפחת האנוש הגדולה. ציונות וארץ ישראל – “זוהי מהפכה יסודית יותר מאשר מהפכת סדרים”.

הוא העריץ את הנועזים, הלוחמים למען אדם יותר טוב בעולם יותר מיטיב; הוא אהב אנשים בעלי מרץ, בונים־מבינים, המטיחים דברים כלפי מעלה: “הביאנו לידי נסיון!” הוא התלהב מפתוס שהוא סבל, שהוא מלחמת יצרים וזעזועי כאב עמוקים, פתוס שהוא – שלהבת געגועים, צלצול כבלים בהנתקם, ותוך נפילתם הם מקימים סערה של מרד!

“הפועל הצעיר” “הפך את הגחלת ללהבה, הקים תנועה וליווה את התנועה הזאת במצפן מכוון ורוח מוסרית, תרבותית ואנושית, על דרכה המהימנת של ההגשה העצמית”. כך הוא הבין שליחותו של עתון וכך גם כוון אותו: מצפוּן שהוא מצפן, והוא צופן בצפוניו אידיאלים של צופה לעם, המורד בהוויתו הקלוקלת ויוצר לו הויה חדשה בנפש וברכוש.

“אתה תיצור את החיים, או החיים ייצרו אותך!” והוא נלחם למען יצירת החיים כחומר ביד היוצר; לפעול ולא להיות נפעל, כדרך שנהגנו בכל תקופות הגלות, שתמיד נעשינו היסטוריה אבל לא עשינו אותה. מכתביו למדנו, ועודנו לומדים גם כיום, כי “כעם עובד” עלינו לקחת בידינו את גורלנו, את “מעט הפנאי”, כהגדרתו של ריכרד דהמל, כדי לנצח את הזמן שאינו מיטיב עם אלה שאין עתותם בידם. “כי מי שהוא מחוסר פנאי כל ימיו, בידוע שמידת פעולותיו מועטת ביותר”, הורה החכם ליכטנברג. ואנחנו, במשך כל הזמן הרב של הגלות הארוכה, לא היה לנו “מעט פנאי” זה הדרוש לקיומו של עם על אדמתו. רק פה, בארץ הזאת, העמדנו את עצמנו ביחס בלתי אמצעי אל הזמן, אל גורל חיינו. פה למדנו “שהסוציאליזם הוא טנדנציה של רצון אנשים המתאחדים ליצור יצירה חדשה, כדי להשיג את האידיאל הנכסף”. עם העבודה ברוח ובחומר, תוך שיצרנו את החיים, ולא הם אותנו, נוכחנו לדעת: “כי הרוח המעלה את הפרט למדרגת כלל, למדרגת עם, הרוח הזאת נקראת לאום. הלאום בתור הכרח טבעי של קבוץ משותף מלידה ומבטן, זהו רוח קדמון יפה ונצחי”, כפי שמסביר לופבן את משנתו של ג. לנדואר.

ולרוח הקדושה הזאת נשאר נאמן כל ימיו; שכן “במקום שיש רוח יש עם, יש רצון, יש דרך, יש חדוה, יש אהבה, יש חופש. הרוח – זהו בנין ומעשה”, יצירה בזמן, שהיא למעלה מן הזמן, כמוה כשירה.

בנויו של עולם (בינה במקרא ובאגדה)

מאת

משה בן־מנחם

---

על הישועה

מאת

משה בן־מנחם

א

…דממה, דממת בראשית דקה, הרת סוד אלהים והודו; רק קול יהוה אלהים מתהלך ביקום לרוח היום הבהיר! ופתאם – צעקה חדה ונוקבת החרידה את לב העולם כולו, ויהי כמו נעקרת הזעקה הזאת מעמקי מעמקיה של אשה מבכירה בההפך עליה ציריה, צירי יולדה, בהגיעה עד משבר. קול ללא מלים, זעקה חלולה באין דבור, צריחה אחת גבוהה־גבוהה, ולא עוד!

ובהפסק הקול ההוא נדם לרגע קל כל קול וכל בת־קול בעולם; אף קול ד' אלהים על המים, באילנות ועל פני העשבים החרישים, פסק פתאם, נאלם בבת־אחת, ויהי כמו יקשיב הבורא ללב הבריאה: האם עודנו הולם ומפעם, או דמם לנצח?!

ולפתע פתאם ומן הדממה הזאת הקופאת, העומדת כהד של עצמה, בקע קול אדיר, כקול מים רבים בהתפרצם, כקול הרעם במרום בהשברו ובהתפוצצו לאלפי הדים ובנות הדים מחרידי שמים וארץ:

“קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה!”

והנפש־הדם השתפכה בצעקה גדולה ומרה לאלהים: “קולי אל אלהים ואצעקה!” וקולה הולך בכל העולמות ובכל התהומות; ותהום אל תהום קורא ממעמקים: “ארץ, אל תכסי דמי!” אדמה, אל יהי דומי לדמי! ובעקב הכאב הראשון וצעקתו נולדו הרבה הרבה כאבים וצעקות, וכל הכאבים וכל הצעקות של זרע האדם קורא לאלהים, לישועת אלהים:

אנא, ד', הושיעה נא! הצילני נא מיד אחי!

אבל לא רק דם הנרצח צועק לישע אלהים, גם דמו של הרוצח צועק, קורא לפדות ולעזרה; לא מן האדמה – מן הנשמה מר צורח דם הרוצח, מנפשו הנפשעת עולה הקול: “גדול עני מנשוא!” משא כבד מאד הוא הפשע, והאח הנפשע כורע תחת נטל אונו־עוונו… “בן אדם שאין לו תשועה” היה קין אחרי שהרג את אחיו, וידו אך הרשיעה לו ולא הושיעה לו… “ידיך שפכו את הדם הזה!” – צעק בלי הרף קול דמו של הבל; “יד שלחת בי – וידך תהיה בך בראשונה להמיתך מאה מיתות ביום…” וקול אלהים מן האדמה קורא לו: “רו־צ־ח!” צא – אח! צא, צא טמא ומטמא, ארור אתה מן האדמה!

וישם קין ידיו המלוכלכות בדם על ראשו, וילך הלך ובכה וזעוק: “אלהים! הצילני נא מיד דם אחי השפוך, הצילני, אלהים, מידי אני!…”

ויען אלהים את קין מן הדם: “קין! כל יד ידי היא, וכל דם – דמי! ואין מציל מידי אלא בידי…”

ויפול קין על פני האדמה ויתחנן אל אלהים: “גרשת אותי מעל פני האדמה־פניך, והיה כל מוצאי יהרגני; כי עשיתני הפקר ואין לי דמים… וכפרת לדם בדם, והרחבת פי האדמה לקחת דמים כל הימים!”

ואלהים שמע לקול קין רוצח אחיו בזעקו לישועה, וישם ד' לקין אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו – – ויצא קין בהכנעה מלפני ד‘, וישם ד’ את דמעת קין בנאדו, וישב קין בארץ נוד, קדמת עדן.

ב

גדול כוחה של תשובה שהיא מביאה ישועה לרשעים. אדם הראשון ונחש הקדמון לא בקשו רחמים ולא התפללו לאלהים, על כן לא נושעו באלהים והגזרה שנגזרה עליהם לא בטלה, וישאו את עוונם. קין נכנע והתחנן, ואלהים נתן לו אות – בן, ולאות תודה לישועה קרא שם בנו “חנוך”, לאמר: אלהים יחנך בני; וגם את העיר שבנה קרא על שם בנו – “חנוך”, כאומר: חנוך את ביתך הראשון בעמל ואל תבנהו בדמים!

חוה, אף היא כאדם, וכנחש שעל שמו נקראה, “חוה”, לאמר: חויא – נחש בלשון ארם, לא התפללה ולא בקשה רחמים על עצמה. אבל כאם, שהחיים עוברים דרכה, הרגישה קרבת אלהים היוצר וראתה עצמה שותפה במעשהו: “קניתי איש את ד'!” קינה על מות בנה לא שמענו מפיה, ברם מעין הודאה לאלהים על לידת בנה השלישי שמענו: “ותלד בן ותקרא את שמו שת, כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין”. עתה אין היא מתפארת על יצירתה המשותפת עם אלהים, אבל מתוך דבריה ניכר כי שמחה היא ומנוחמה באלהים. “שת” – שתות, יסוד, כאומרת: עתיד בן זה להיות יסוד מוסד לחיים חדשים, לאנושות! “שת”… ותשיתהו בחיקה, ותגל בישועת אלהים.

ובהולד בן לשת, הוא אנוש, “אז הוחל לקרוא בשם יהוה”: פנו אליו בשמו המיוחד – שם הויה וחויה… כמאמר המשורר “בכתר מלכות”: “לך ד' המציאות אשר מצל מאורו נהיה כל הוה, / אשר אמרנו בצלו נחיה”. ויחל אנוֹש־אנוּש את פני יהוה, וישוע לאל ישועתו, כי מלאה הארץ חמס מפניהם – מפני רעת האדם הרבה!… “זה ספר תולדות אדם” – חמס ודם! וצועק הדם הנקי לאלהים מפני האדם הרשע השולט בו לרע לו, ושומע אלהים ויודע, ומושיע בעת צרה ומשואה.

ג

ואלהים אשר אינו חפץ במות הרשע כי אם בתשובתו, “בשובו מדרכו וחיה”, גלה את סודו, את צערו, לנוח המתהלך אתו: “אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, מאדם עד בהמה, עד רמש ועד עוף השמים, כי נחמתי כי עשיתים – – –” ונוח הצדיק התמים שומע ומחשה… צערו של אלהים לא צערו הוא ועוצב לבו לא יעציבהו! אף דיבור אחד של תמיהה, אף קול של אנחה אינו מוציא מלבו. אינו מתפלל בעד חברו ואינו מבקש רחמים על הטעונים רחמים. “קץ כל בשר!” אבל לא שלו, לא מבשרו יחזה אלהים… העיקר הוא – “והקימותי את בריתי אתך!” ואתה את נפשך הצלת…! “צדיק תמים” – אכן, תמים יותר מצדיק… נוח איש מנוחה הוא, ואין הוא רוצה להרגיז את מנוחתו של אלהים, להלאותו בדברי תפלה, ולנסותו בבקשת רחמים למען בריותיו שחטאו לפניו בחמס ועוררו את חמתו של אלהים. צדיק היה “בדורותיו”, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום… שכן אברהם הראה דוגמא אחרת של “צדיק”, – צדיק לוחם למען האדם הנרדף על ידי החזק ממנו, צדיק התובע למשפט את צדיקו של עולם: “השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!” ומשפט פירושו הרהור וערעור אחרי מדותיו של השופט… להטיל ספק באמתו, לנסות להציל, לעזור ולהושיע לאדם, ואפילו רשע הוא, ואפילו איש סדום הוא! “אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר?” “אולי” זה הוא פתח לכל צדק בעולם, פקפוק זה הוא אבי האמת המוחלטת… אמנם אלהים – “הודאי שמו”, ברם האדם המאמין בטוב אלהים אינו נרתע מפני השאלה הזאת, שכן יודע הוא שאלהים צופה לרשע וחפץ בהצדקו… “לא אשחית בעבור העשרה”, אומר אל המשפט והאהבה; ברם, בסדום לא היה אף צדיק אחד; אבל בדור המבול לא ידענו כמה צדיקים היו בו; נוח לא שאל אולי יש חמישים צדיקים בעולם, לא היו לו ספקות; שכן האמין שבודאי אין אף צדיק אחד – מלבדו… ואותו הן הבטיח ד' להושיע! די לו שהוא מצא חן בעיני ד'; אני ואפסי עוד!

והמבול בא, מים רבים, מים זידונים בעולם, מלא גויות גוועות העולם, ואין נוח ובניו היושבים בטח בתבה קוראים לד' ממעי הספינה ההולכת לבטח על פני המים; אין בתבה צוהר לצער אנוש; אטומה וחתומה היא לקול אדם הקורא ממצולות ים: “באו מים עד נפש!” “וישאר אך נוח”, ואין הוא אומר “אח” ו“הוי” על אחיו האדם, מעשה ידיו של אלהים הטובעים בים.

ולא זכר נוח את האדם הצועק לישועה, וישכחהו – – “ויזכור אלהים את נוח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה!” “אדם ובהמה תושיע ד'!”

ד

הקריאה לישועת אלהים בתנ"ך, ספר הנחמה והישועה לאדם הנכאב, חוזרת ונשנית מאות פעמים בואריאציות שונות, וכל קריאה וקריאה היא בבחינת: “הצילני נא מיד אחי!” כלומר: משלטון האדם הרע באדם הטוב, החזק בחלש ממנו, הרשע בצדיק. כי האויב הקשה ביותר של האדם הוא “איש כערכו”, אנוֹש־אנוּש כמוהו, אלא שהוא “בן בליעל”, “עריץ”, “נבל”, האומר: אין אלהים, ואין ישועה באלהים, וניתנה ארץ ביד רשע, – הכוח מושל ולא הצדק, ולא כל שכן האהבה.

הקול הראשון הקורא: “הצילני נא מיד אחי!” היה קול יעקב… יעקב־ישראל “הברוך” בברחו מפני אח נפשע אחד, לבן הארמי, ופגע בדרך ברשע אחר, בעשו אחיו: “הצילני נא מיד אחי, מיד עשו, כי ירא אנכי אותו, פן יבוא והכני אם על בנים!” אכן, עם עשו הרשע, השעיר, “קדקד שער מתהלך באשמיו”, נכנסה הגיהנום לעולם, באה שנאת אחים בין הבריות, ו“נחפשו ונבעו מצפוניו” של הרשע הנצחי: “על שלשה פשעי אדום ועל ארבעה לא אשיבנו: על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו, ויטרוף לעד אפו, ועברתו שמרה נצח”. ואין תקנה למשטמה נצחית זו עד – “ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, והיתה לד' המלוכה” – מלכות אלהי המשפט, הישועה והרחמים, אלוהי ציון, בעולם ובאדם. “מחמס אחיך יעקב תכסך בושה – – –” אבל לא ידע עוול בושת… שהבושה היא מסימניהם של ישראל, רחמנים בני רחמנים, הביישנים וגומלי החסדים, בני יעקב־ישראל, שקרא בברכת בניו האחרונה: “לישועתך קויתי ד'!” ידוע ידע האב הזקן, המנוסה בצרות ובישועות, שבלי ישועת ד' אין גם אחים מלידה יכולים לשבת בשלוה יחד. אכן הברכה בלבד אינה תריס בפני הפרענות הבאה מידי הרשע. בוא וראה כמה ברכות וכמה הבטחות טובות ניתנו ליעקב אבינו, ובכל זאת ירא מאד מאחיו שלא נתברך אלא בברכה אחת: “ועל חרבך תחיה!” קול אלהים אומר ומבשר לו: “ושמרתיך”, “כי לא אעזבך” “הוה גביר לאחיך”… והוא אומר: “קטנתי”, “מי יקום יעקב כי קטון הוא?”… “גאון יעקב” “תפארת ישראל” מזה, ו“תולעת יעקב”, “בזה־נפש”, “מתעב גוי”, “נבזה וחדל אישים” – מזה!

תארים טהורים ולא טהורים משמשים בערבוביה בגורל ישראל בהיסטוריה, ורק לבסוף לבסוף באה הברכה, באה ההבטחה: “בעת רצון עניתיך, וביום ישועה עזרתיך – – – כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות!”

ה

שלשה ספרים אם נפתח – “תהילים”, “קהלת”, “איוב”; נראה ונבין כי הראשון – והוא הפשוט והקל ביותר, הוא הקרוב והיקר ביותר ללבנו, והוא גם נעשה לספר האדם, למין האנושי כולו – ספר־“תפלה לעני כי יעטוף ולפני ד' ישפוך שיחו”. הוא מעין הישועה לחסרי ישע, ממנו ישאב הצמא לדבר ד‘, לקולו המנחם, והוא “עין הקורא” לאלהים ממעמקים; והשותה מנחל עדנים זה בדרך חייו, מפלג־אלהים זה המלא מים־חיים, – ירום ראש! האמונה הכבירה של משורר התהלים: ש“עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו”־ישתוהו, כי האיש שלא הלך בעצת רשעים הוא “כעץ שתול על פלגי מים…” ו“גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע, כי אתה עמדי”! כי לד’ הישועה, והיא מהותו האמתית, היא אלוהותו העיקרית – אמונת אומן זו הקוראת מכל שורה, המדברת מכל מלה בספר זה, עשתה אותו למקור הבשורה הטובה! שכן לא יצור נעזב הוא האדם! “כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך!” “יקראני – ואענהו, עמו אנכי בצרה!” ולא עוד, אלא שאלהים גם מכבד את האדם: “אחלצהו ואכבדהו כי ידע שמי!” “כבודי ומרים ראשי!” ולא כדעת קהלת ש“בני האדם בהמה המה להם…” “ומותר האדם מן הבהמה אין!” חשך ואפל יכסו את האדם בשני ספרי היאוש שבתנ“ך – קהלת ואיוב; אף קו אור אחד של חסד אלהים וישועתו, של “אור ישעו”, “אור זרוע לצדיק”, לא יקרין על האדם המסכן, זה “שבהבל בא ובחשך ילך ובחשך שמו יכוסה”. ולעומת זאת מה רב הוא האור בספר תהלים! כשמו כן הוא: “תהלים” – הלה, “נר־אלהים נשמת אדם”! מה רבות הן קרני האורה הנאצלות מאורו של פני אלהים, מ”ישועות פניו", על פני האדם ההולך באור־אלהים! “אל ד', ויאר לנו”! קורא המשורר בהאר לו חסד אלהים. “נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי!” שכן יראת אלהים אמתית היא גם ראיית אלהים באספקלריה המאירה.

הטרגדיה הגדולה של “איוב” היא בזה שהאמין במשפט ולא האמין בישועה, שגאותו הבדילה בינו ובין אלהים, והוא ראה עלבון לכבודו האנושי להתחנן למשופטו, להשפיל עצמו לפניו בקריאה: “אנא ד' הושיעה נא!” איוב, לפי דברי עצמו, רק שמע את אלהים: “לשמע אזן שמעתיך”, ורק ברגע האחרון, במענה אלהים מן הסערה, ראהו… “ועתה עיני ראתך!” היתה זאת ראיה חד־פעמית וחד־צדדית מאוחרת מדי, מכדי להתפלל ולקרוא לישועתו! הוא שמע את אלהים באזן, ברם לא האמין כי אלהים מאזין לו… “לא אאמין כי יאזין קולי…” שכן אלהים, לפי דברי איוב, אל אכזרי הוא, שמח לאידו של האדם הצועק ביסוריו, “למסת נקיים ילעג”, והוא משחק באדם כבמין חיה טורפת… ו“יגאה כשחל תצודני, תשוב תתפלא בי…” בנגוד לשירת המשורר בתהלים: “ולא בזה ולא שקץ ענות עני, ובשועו אליו שמע!” “מעוות לא יוכל לתקון” מחליט “קהלת” ברוב נסיון וחכמה, על כן אין הוא צועק ולבו לא יחם, והגיגיו לא יבערו!… איוב רוצה לתקן את המעוות הזה, את הענין הרע הזה, אך רוצה הוא שאלהים יתקנו, ולא האדם; ברם תיקונו הוא ניתוקו מאלהים; שכן רואה הוא את עצמו צודק מאלהיו וטוב מאלהים, אלא שחלש הוא ממנו, מפני שאלהים חפץ רק לדכאו ולהחליאו; כי בזה הוא מוצא תענוג וסיפוק ליצריו הרעים!… איוב רואה בתפלה ובתחנונים חונף לחזק; שכן רואה הוא באדם יצור השוה לאלהים מבחינת הצדק ואין השוה מתחנן לפני השוה לו… לדעתו של איוב שונא אלהים כניעה ובקשת רחמים, שכן העולם נבנה צדק ולא חסד, תושיה ולא תשועה! רק השכל והמופת הם נר לרגלו, ורגלי איוב מוליכות אותו בדרך התקיפים והמעיזים, ולא בדרך של תמימי דרך… מול הכוח האלהי יש להתיצב בכוח: “אך דרכו אל פניו אוכיח – – – הנה נא ערכתי משפט, ידעתי כי אני אצדק!” ובזה הוא מוצא הצלה פורתא: “גם הוא לי לישועה!…”

ספר איוב עושה מדות הקב“ה, גזרות, דין וגבורות, – חוק: “ואשבור עליו חקי ואשים בריח ודלתים, ואומר: עד פה תבוא!” וחוקו ורצונו ייעשו בדיוק: “והוא באחד ומי ישיבנו? ונפשו איותה ויעש, כי ישלים חקו!” הכל קצוב וחרוץ: חרוצים וקצובים גם ימי אדם, ספורים חדשיו בספר החיים של אלהים: “חוקו עשית ולא יעבור!” ובאדם ובטבע שולט החוק, החוק המצומצם, המגביל כל יש עד תכליתו: “חוק חג על־פני־מים, עד תכלית אור עם חשך”. “לעשות לרוח משקל ומים תיכן במדה, בעשותו למטר חוק ודרך לחזיז קולות”. רק את האדם אינו שוקל במאזני צדק ואינו רוצה לדעת את תומתו… ואילו משורר תהלים אומר: “אספרה אל חוק: ד' אמר אלי: בני אתה, אני היום ילדתיך!” “האל תמים דרכו”… ו”עם גבר תמים תתמם!" בן אדם הוא בן אלהים, בן יקיר לו, וכרחם אב על בנים כן ירחמנו ויושיענו, ותאות לבו יתן לו: “בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני, נפשי ישובב”… כי אוהב ד' את אוהבי תשועתו ולא יאונה להם כל רע.

וקורא האדם לישועה לא רק מפחד הרשע מבחוץ: “מאיש חמסים”, “מפועלי און”, מנבלים ובני־בליעל, האומרים לקחת את נפשו; כי אם גם ממצר עצמו, מן הצר והאויב הפנימי, האורב היושב בחדרי נפשו, הדימון הקדמון, החטא המוּלד, קורא האדם לאלהים ומבקש את ישועתו: “חנני, אלהים, כחסדך, כרוב רחמיך מחה פשעי: הרב כבסני מעוני, ומחטאתי טהרני! כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד – – – הן בעוון חוללתי, ובחטא יחמתני אמי!” החטא קשור בטבע האדם, האדם נוצר בעוון; מלוכלך הוא, מזוהם, טמא, ורק אלהים יכול להצילו מן הטומאה המוחלטת הזאת: “לב טהור ברא לי, אלהים, ורוח נכון חדש בקרבי!” בריאה חדשה, לידה שניה בישועת אלהים; “רוח נשברה” “לב־נשבר ונדכה”, הכנעה, שבירת התאוות ודכוי היצרים! ואז יוּשב לו לאדם ששון־ישעו, הרגשת הטהרה הנפשית, על ידי סליחת העוון, – יוסר הכתם הגדול המאפיל על הנפש ואינו נותן לתפלת האדם לעלות לאלהים, המסתיר את האדם מאורו של אלהים, המחביא את טובו הרב של אלהים אשר צפן ליראיו. “השיגוני עוונותי ולא יכלתי לראות”… לא יכול להגיע למקור החיים ולראות אור באורו! ברם, מתוך התפלה והקריאה ממעמקים מרגיש האדם קרבת אלהים, הרגשת הנוכחות של אלהים שבא אליו: האמוציה הקוסמית תהיה לחויה ריאלית.“קרוב ד' לכל קוראיו”, קרוב עד כדי מגע ממש, עד כיד תחושה פיזית: “אשבעה בהקיץ תמונתך”. וכך כותב ומלמד גם סנקא ללוציוס, תלמידו: “קרוב לך אלהים, אתך הוא, בקרבך הוא. כן, לוציליוס, רוח קודש שוכן בקרבנו, צופה על מעשינו הרעים והטובים ושומר אותנו. הוא מתנהג אתנו כמו שאנו מתנהגים עמו; לא יוכל להיות אדם טוב בלי אלהים”, והוא מיעץ לו לתלמידו לא להרהר אחרי אלהים ולהיות לו מליץ יושר. כביכול אלהים צריך עדוד וסנגוריה מצד האדם, זקוק הוא לישועת האדם. ואהבת אלהים פירושה: ראיית הטוב המוחלט שבו, לאהבו מתוך מסירות נפש, לא בלב ולב. “לב נשבר ונדכא אלהים לא תבזה!” אלהים השלם בתכלית משתמש בכלים שבורים, ושבירת הלב היא שלמותו, ורק אז יכול האדם לקרוא מתוך שמחה: “נכון לבי, אלהים, נכון לבי, אשירה ואזמרה!”

כל העולם כולו הוא היכלו של אלהים, ו“שוליו מלאים את ההיכל…” ו“האני” של האדם הוא בבחינת “אני־תפלה” המבקש ישועה ורחמים מאת ד', כמאמר הרשב“ג ב”כתר מלכות“: “ובשולי רחמיך אחזיק עד אם רחמתני / ולא אשלחך כי אם ברכתני!” כך, כיעקב, בהאבקו עם “האיש”… כגבור מנצח!… ואולי כבן יקיר המתחטא לפני אביו ומחזיק בכנף בגדו ואינו מניחו עד שנותן לו מה שמבקש! “בשולי רחמים”… מלוא כל העולם רחמיו: “אל מלך יושב על כסא רחמים…” ו”על דמות הכסא – דמות כמראה אדם עליו מלמעלה!" כך ראהו הנביא, “בן האדם” יחזקאל. ו“ביד הנביאים אדמה”… גדול כוחם של נביאים שהם מדמים את הצורה ליוצרה, בחינת “אשבעה בהקיץ תמונתך”. שכן לראות את האדם, האנושי שבאלהים, הוא גם ראיית האלוהי שבאנוש; “ותחסרהו מעט מאלהים…” וזוהי האמונה האמתית באלהים, והיא ישועת האדם שנברא בצלם ומתהלך בצלם, – בצל שדי ואור ישעו.

---

הנביא והמלך

מאת

משה בן־מנחם

א

ההיאבקות הגדולה בין משואל הנביא ובין שאול המלך, היא אחת הפרשיות הנשגבות והטרגיות ביותר באפוס התנ"כי. אופן היצירה של הגניוס העברי, שגילוי וכיסוי משמשים בו בהרמוניה נעלה, מצא כאן את ביטויו השלם ביותר, והאבקות זו מתפתחת לדרמה גורלית, לטרגדיה אנושית בעלת ערך נצחי.

לכאורה, רק אפיקה רגילה לפנינו, ספורי עלילה, המשולבים זה בזה בלי כוונת מכוון, ויכול אתה בכל שעה שתרצה להפריד בין הדבקים ולהעמיד כל פרק ופרק כחטיבה שלמה בפני עצמה. מתון, מתון, כמי־מנוחות מנומנמים ההולכים לאט, זורם לו הספור באפיקיו הצרים. בשלוה מזרחית, בקול דממה דקה, הוא נושא את סודו על דבשת גליו הרדופים, בלי טנדנציה מיוחדת ובאין כל מטרה, לכאורה, למשהו גדול ומכריע בסופו של דבר. ברם, דיה רק הצצה מעמיקה אחת למשחק הגלים־המעללים השקט הזה, כדי להבחין ולהוכח שלא מי־אפסים כאן כי אם מי שחו עמוקים, מי תבונה, הנושאים בתוכם בחכמת מעמקים נסתרת, חידת חיים תהומית ועמה פתרונה העז והעמוק שבעתים. כי חידת התנ“ך, כחידת החיים, נולדת תמיד ופתרונה עמה; אין כל צורך להגיע לסוף הדבר למען הבין את ראשיתו. חכמת התנ”ך הקדומה נועצת תמיד אחרית דבר בראשיתו, וחודה של החידה שלה הוא לאו דוקא בקצה.

מה מפליא הוא הדבר שחנה אם שמואל מזכירה בשירה־תפלתה את המלך המשיח: “ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו”! ואחת היא אם אמרה זאת “על דרך נבואה או דרך קבלה”… לא מבקרי מקרא אנו עכשיו, שלמות הטכסט עיקר לנו, ואחדות המסורת היא נר לרגלנו! עצם העובדה, שמרומז כאן ענין גדול זה של המלכות בישראל, דיו להעמידנו על ההנחה שהמוקדם והמאוחר בתנ"ך אינו מקרה היוצא מדי פשוטו… וכל רמז מעין זה כבר נושא בחובו את חידת הפרשה כולה עם פתרונה יחד.

ב

המחלוקת בין שמואל ושאול מתוארת בתנ“ך כריב בין אלוהים הצודק ובין המלך החטא, לאמר: בין הרעיון האלוהי הטוב ובין מעשה האדם הרע. התביעה האלוהית מאשימה את הנאשם שאול באי־שמירת מצות ד‘, והתובע האלוהי, הנביא, מגדיר את הפשע בצורה לא־ברורה ביותר ובסגנון מעורפל: "נסכלת, לא שמרת את מצות ד’ אלהיך אשר צוך, כי עתה הכין ד' את ממלכתך אל ישראל עד עולם. ועתה ממלכתך לא תקום, בקש ד' איש כלבבו ויצוהו ד' לנגיד על עמו, כי לא שמרת את אשר צוך ד'!” בדברי האשמה אלה, ועוד יותר בפסק הדין הבא לאחריו, אתה מרגיש בפריוריטה של הנבואה, בדין קדימה שלקח לעצמו הנביא־השופט, מבלי להתחשב לגמרי בטענתו של הנאשם המיוסדת על סיבות ונימוקים שאין לבטל אותם. אין הנביא הזועם רוצה להכיר בהכרחיותו של מעשה שאול, הוא שופט אותו לא על כשלונו האיסטרטגי, כמפר משמעת לאומית, כי אם כמי שעבר עברה אישית; ואמנם הוא מדגיש במשפטו את הצד האישי שבחטא, ואגב נפלטה מלה מפיו המבטאה דבר שאינו כלל בגדר חטא: “נסכלת!” ומאימתי ה“סכלות”, כלומר: חוסר חכמה, היא עוון ופשע? האם משום שסכל הוא הפסיד וקיפח את חייו? והשנית: במה הוכחה סכלותו של המלך הגבור הזה? אין אנו רואים במעשה שאול שהעלה את העולה לפני בוא הנביא, אלא זלזול בסמכותו האבסולוטית של שמואל, ואם כן העומד חומר העונש ביחס פרופורציונלי נאות לעצם החטא?

בכל התנ"ך הצדק העליון וותרן הוא, ומוכן הוא תמיד לסלוח ולכפר לחוטא, ודרך התשובה פתוחה לפניו; ורק כאן נסגרים לפני “החוטא” כל שערי הרחמים והתשובה, ולמן הרגע הראשון אנו עומדים לפני הקיר האטום של מדת הדין האכזרי, ולבסוף דין זה נוקב את לבו של הנאשם ונוטל את נפשו.

תפקיד המורה הוא לשמש סניגור לשאול שאין לו, כמו לכל עשוקי המשפט, מנחם, והוא עצמו מוכרח ללמד סניגוריה על עצמו… וכמובן שאינו מצליח ביותר בתפקיד זה, כי מבחינה נפשית אין הנאשם עצמו מסוגל לשכנע את שופטיו המביטים עליו בעין רעה, ואין הוא תופס כלל שמלחמתו מלכתחילה אבודה היא. עלינו לעמוד לו בשעת דחקו ו“להחזיק בו עד שלא יפול ויצטרך”… והן רגיל הילד העברי עוד מלימודו בתורה לקרוא תגר על כל עוות־דין, להטיח דברים נגד אלהים ואנשים, אם מאזני המשפט אינם מאוזנים כל צרכם. האם לא קרא יחד עם אברהם: “השופט כל הארץ לא יעשה משפט?” ושם הלא המשפט, כלומר הצדק, לאלהים! הלא באנשי סדום הרעים והחטאים באמת הכתוב מדבר, ובכל זאת העז הסניגור הגדול להטיח דברים כלפי מעלה, ואלוהים קבל את הסניגוריה ואמר: לא אשחית…

מטרתנו בלמוד התנ"ך היא – לפתח קודם כל את חוש הבקורת של תלמידנו, לעורר בו את כח ההסתכלות המעמיקה לפנים הדברים, ולעורר את שאיפתו לצדק. ומטעם זה עלינו למנוע מהתחלה את תלמידינו מלהגרר אחרי האנטיפטיה נגד שאול, לעצרם מלכת בקו השנאה למלך, הנמתח כחוט השני דרך כל הספר כולו. מצווים אנו לבדוק יפה יפה – האם נכון הוא ששאול לא שמע בקול ד‘, ויעש את הרע בעיני ד’? מחובתנו לבדוק היטב את החטא ולהחליט בדעה בלתי משוחדת עם מי הצדק. טענותיו העיקריות של שאול להגנתו, אף על פי שהן נאמרות בשפה רפה ובלי אותו העוז של מתגונן־מתקיף, משכנעות הן מאוד: הוא הקריב את קרבן המלחמה, מפני שהעם נפוץ מעליו, והפלשתים עמדו להתקיף בכל רגע ולא חשבו לחכות עד שהנביא יואיל בטובו לבוא ולהעלות את העולה… האם לא מחובתו של הנביא היה לדייק בזמן? מה הטעם שאחר מן המועד? וטענתו השניה בענין המלחמה בעמלק משכנעת עוד יותר, כי אכן שמוע שמע בקול ד' וילך בדרך אשר שלחהו ד', ויבא את אגג מלך עמלק ואת עמלק החרים! היש מי שיכחיש את הנצחון הגדול הזה? והוא הלא העיקר כאן ולא איזה משגה פעוט שאינו מעלה ואינו מוריד.

מתוך דברי האישום של שמואל כלפי שאול ישנו מאמר אחר הנראה מסקירה ראשונה כמשכנע וצודק, וגם סניגוריו של שאול עלולים להכשל בו; באשר הנביא כאילו מקנא כאן לפרסטיז’ה של רעיון המלוכה. הוא רואה באישיותו הרכה והוותרנית של שאול, המלך שמחל על כבודו, סכנה לתפקיד המלכותי, והוא פוסל ושולל אותו מטעמים לאומיים־ריבוניים: “הלא אם קטן אתה בעיניך – ראש שבטי ישראל אתה, וימשחך ד' למלך על ישראל!” האם צודקת הטענה הזאת, העומדת היא בפני הביקורת של העובדות? קודם כל שוכח שמואל הנביא, שלא תמיד אפשר וצריך להתנגד לעם, ושגם הוא, התקיף תמיד, מוכרח היה פעם לוותר… התנגדותו למלוכה הן נכשלה, וסוף־סוף אנוס היה על פי הדיבור לשמוע בקול העם הזה! והשנית: האם באמת קטן היה שאול בעיני עצמו? מתוך תשובתו, ובעיקר ממעשיו הפעם, אנו רואים את ההפך: הוא שבה את אגג חי בכדי לפאר בו את תהלוכת הנצחון שלו! ו“הצבת היד” בכרמל גם היא אינה מראה על ענווה יתרה ועל הקטנת עצמו! הוא כל־כך מאמין בצדקתו הפעם, שהוא מעז, שלא כמנהגו, לחלוק על השקפתו של הנביא במה שנוגע לשמירת מצוות ד‘; הוא דוחה את האשמתו נגדו וסותר את דבריו בטענה ניצחת: "אשר שמעתי בקול ד’ ואלך בדרך אשר שלחני ד' ואביא את אגג מלך עמלק, ואת עמלק החרמתי!" כמי שאומר: מה אתה מתאנה לי? הלא אין כל יסוד לדברי האשמה שלך, עשיתי את כל המוטל עלי, ולא עוד אלא שהצלחתי לתפוס את אגג חי!

ואל לנו לחשוש, שמא על ידי כך נפגום ברעיון הנבואה, שלפי המקובל אין להרהר אחרי מידותיה! אדרבא! על הילד העברי להתרגל לפגיעות מעין אלה בסמכות העליונה של המקובל. לא ייגרע כלום מכבודו וערכו של הנביא הגדול גם אם נציגהו כאי־צודק ביחסו לשאול. קריאת תגר כלפי מעלה מצויה לרוב בתנ“ך, שכל עיקרו הוא קריאת תגר והטחת דברים, תוכחה רבה והתקוממות כלפי כל מה שנראה כמאובן וכמקובל! במקום שהעברי חושב ומרגיש, שהצדק העליון נפגע, אין הוא חולק כבוד לגדולים, ואפילו לא לאלוהים. ואין הקב”ה תובע את עלבונו, כביכול, מידי בשר ודם הצועק חמס, הדורש משפט. דוקא איוב, המתקומם, זוכה להכרה מאת אלוהים ולא רעיו הנכנעים, המתחנפים, המאשימים את הרע רק משום שחלש הוא, ולפי השקפתם כל המוכה אשם הוא.

אם לפי הקו נלך ונתאר את שאול בעיני התלמיד כחוטא וכרשע, כלומר: אדם שפל וקטן, אנו מקעקעים את כל הערך המוסרי של פרשה גדולה זו, וכל הגרנדיוזיות שבטרגדיה תשקע בסופה בתוך קטנות השבלונה על מושג צדיק ורשע קטנוני, הנדוש כל־כך בפי גורסי המסורת, ולא נבחין בין רשע ממש ובין רשע מדומה, בין צדיק אמיתי ובין צדיק מוסכם. יהיה בנו העוז ותהי בנו ה“חוצפה” הקדושה לעורר בלב ילדינו התנגדות לנביא, להתיחס לנבואתו על שאול בהסתיגות מסויימת, במידת בקורת של אמת. נהיה נא גלויי לב ונאשים אם אותו באי־עקביות, בפניות אישיות ובחולשות אנושיות, גם הנביא בשר ודם הוא ואין צדיק בארץ אשר יעשה רק את הטוב ולא יחטא… כי עלינו לראות דמות טרגית לא רק בשאול, הגבור הראשי של הטרגדיה הזאת, כי אם גם בשמואל… אכן אישיות טרגית הוא שמואל ואולי לא פחות מיריבו; גם לו המר הגורל, גם הוא לא זכה כקודמו, עלי, וכבא אחריו – שאול, להקים בית נאמן בישראל; בניו, כדוגמת בני עלי, לא הלכו בדרכיו: לקחו שוחד ויטו אחרי הבצע, והעם מאס בהם, וצל המאיסה הזו נתארך והגיע עד לאב הגדול… כך שראה צורך לעצמו להצטדק בעיני העם: את שור מי לקחתי… את מי עשקתי וכו'… ובסופו של הדבר רומז לו העם שכדאי לו להניח את מקומו לאחר, טוב ממנו, למלך, שיצא ויבוא לפניהם, באשר הוא, הנביא והשופט, זקן מדי, ובניו – אינם הולכים בדרכיו!

רק בצד הטרגדיה של שאול שלא חטא, הנרדף חנם, נבין את הטרגדיה של הנביא רדוף הגורל האנושי, זה שאינו מבדיל בין אדם לאדם; שכל איש, באשר הוא בשר ודם, ובן תמותה, צפוי להתעללותו ולשבט מוסרו. ואל נא נשכח, כי אישיות תנ"כית פירושה לרוב אישיות טרגית, בחינת “צדיק ורע לו”, רק דרך הרשעים צלחה, ואילו הצדיק סובל ומתענה בחייו, הצדיק שורה עם אלהים ואנשים, הטוב נאבק תמיד עם הרע, והוא מגיע לשלמות רק תוך היאבקות, תוך יסורים, צער וענויים רבים.

ג

האגדה, שתפיסתה את התנ“ך עצמאית היא, והיא רואה את מאורעותיו מתוך פרספקטיבה של זמנה היא, אינה רואה בשאול טפוס של חוטא ומורד באלהים. בפולמוס זה של שמואל ושאול היא נוטה דוקא לצדו של האחרון, הבלתי פופולרי בעולם התנ”ך; זו רואה בו, בנגוד להשקפת העולם התנ“כית, צדיק גמור!… ואילו יחסה לשמואל, במה שנוגע לריב אשר בינו ובין המלך, חשדני הוא ובקורתי ולגמרי לא לפי הקו של מסורת הנבואה. ומה עמוקה ונועזה היא תפיסת האגדה בראותה ב”איש האלהים", זה שבא בראשונה להנבא על חורבן בית עלי (שמואל א‘, ב’, כ"ז) את אלקנה אבי שמואל. בנבואת איש אלהים זה יש כבר בעצם כל תכניתו המאוחרת של שמואל נגד הכהונה… “ביום ההוא אקים אל עלי את אשר דברתי אל ביתו, החל וכלה”. מכאן אנו למדים, שהמכה שהכה שמואל את בית עלי, מבית אבא היתה, כלומר: הרעיון והתכנית בירושה באו לו, ועוד בשכבו בבית ד', “כעגלה תמימה זו”, כבר ערך בלבו את תכנית ההשמדה הגורלית הזאת, וכבר אז התנכל לעלי והרים יד בסמכותו העליונה של הכהן הגדול.

“שמואל מורה הלכה לפני רבו היה”, אומרת האגדה, ועלי מוכיחו קשה: “מורה הלכה בפני רבך אתה, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה!” והלכה זו לא סתם הלכה היתה, דברים בעלמא, אלא מעשה חתירה תחת סמכותו של הכוהן ומסורת הכהונה, שעד אז זכות שחיטת הקרבן היתה רק בידי הכוהן, ושמואל הורה הלכה למקריבים שאינם מזרעו של אהרון, כי “שחיטה כשרה בזר”, רק “צוחתה” של חנה אמו – “אל הנער הזה התפללתי!” הצילתו מעונש מיתה. מכאן ראיה, שבין השמש הבאה והשמש הזורחת לא היתה עצת שלום… ושמשו של עלי לא שקעה תוך ארגמן של שלוה עליונה, אלא תוך אודם של מלחמה ועמידה של הנפש.

אמנם יודעת האגדה להעריך את פעולותיו והשגיו של שמואל, “שמואל שקול כמשה ואהרן”, ברם הערכה זו נוגעת רק לכלל מעשיו, לשמואל המנהיג הגדול, מבלי להביאו במשפט על פרט זה או אחר בחייו עשירי המעש ורבי הפעולה. אבל שמואל במגעו עם שאול נראה לה מנקודת־מבט אחרת לגמרי, כאן היא חושפת את מומיו האישיים ואינה חוששת לראותו כראות כל אדם. כבר בפגישתו הראשונה עם העתיד להיות יריבו, מטילה בו האגדה דופי, ועין בקרתה החדה מגלה בו את אפיו הקשה, ובעיקר – יהירותו, תכונה שהיתה לרועץ גם לו וגם לאחרים. “ויגש שאול… ויאמר: הגידה נא לי איזה בית הרואה? ויען שמואל…: אנכי הרואה”. אמר הקב"ה לשמואל: אתה רואה? – חייך שאני מראך שאין אתה רואה. ואימתי הראהו? בשעה שאמר לו: “מלא קרנך שמן… ויהי בבואם וירא… ויאמר ד' אל שמואל: אל תבט אל מראהו… כי לא אשר יראה האדם”. גם הנביא רק אדם הוא והוא עלול לטעות ולא לראות נכונה. ובניגוד למידת הגאוה של שמואל מצינת האגדה את הענווה של שאול: "מפני מה זכה שאול למלכות? – מפני הענווה. שנאמר: “פן יחדל אבי מן האתונות ודאג לנו” – שקל עבדו בו… השוה את עבדו אל עצמו.

וטוב שהמורה יעמיד את התלמידים על כך בראשית התפתחות הענינים ויכין לו חומר מתאים ומוסמך לעיצוב שתי הדמויות הגדולות בעתיד, ולא יבוא לערער בבת־אחת את סמכותו של שמואל; מוטב שיהרהר בו במקום אחר מדותיו ויראהו לתלמידיו כמות שהוא. ולבסוף, כשיבא המורה לסכם את דמותו של שאול יביא את דברי הגמרא, שאין כדוגמתם למיצוי ענין שאול ולהבנת גורלו הטרגי: “אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול? מפני שלא היה בו שום דופי”! חז"ל לא מצאו בשאול כל חטא אחר מלבד החטא הזה שלא היה בו שום חטא… אכן, אין מלכות מתקיימת אלא בחוזקה ומתוך עריצות. יבינו התלמידים, שדוקא חוסר הדופי הדפו מכסאו וקרע ממנו את מלכותו עם חייו יחד; ורק המות המר, הגדול והטרגי כחייו, גאלו מיסוריו והשיב לו את כבודו והודו הראשון, שנחמס ממנו על לא עול בכפו.

ד

המאבק בין שאול ודוד, שאינו אלא פועל יוצא מן ההיאבקות העיקרית בין המלך והנביא, אינה צריכה לפירושים רבים ולהסברה מעמיקה ביותר בכדי לראות את שאול באור הנכון. ההתנגשות בין שאול ודוד, בין ה“רודף” וה“נרדף”, עם כל המתיחות הדרמתית שבה, העוברת כל שיא של הרפתקנות פרימיטיבית, ועם זה אינה חסרה את הליכות החן והנועם של הדסקריפציה הביבלית, – עלולה רק לתת את חינו של ה“רודף” האומלל בעיני הילד העברי. מצד אחד הוא רואה את יראת הרוממות של דוד מפני משיח ד', “אביו”… ומאידך הוא מזדהה עם כאבו האנוש של המלך החולה, ששגעון הרדיפה גוזל ממנו את מנוחתו, ואילו לאמתו של דבר אדם טוב הוא ובעל נפש גדולה, המכירה באשמתה במקום שישנה. “ויכר שאול את קול דוד ויאמר: הקולך זה, בני דוד? וישא את קולו ויבך…” כמה יגון אנושי במלים פשוטות אלה, ומה רב הצער הטהור בבכי אדם זה?! וההתודות המופלאה הזאת, שאין כמוה ליאוש, לחולשת אדם, ולאזלת ידו: “הנה הסכלתי ואשגה הרבה מאד!” תמצית חיי אדם בפסוק אחד קצר! מי שבכוחו לטבע מטבע של וידוי כזה, אדם ביקר הוא וצדיק אמתי, כי נעשה שלם על ידי מדת היסורים הגדולה ביותר!

ה

…“הצבי ישראל” נפל חלל “ולא נספד כהלכה…” רק דוד “נעים זמירות ישראל”, יריבו הגדול, גמל אתו את החסד האחרון, וישר לו, ל“נאהב והנעים”, את שיר קינתו הנשגב, שהנציח את זכרו יחד עם זכרו של שאול. ברם, בטרם נגיע אל מתכונת קצובה זו, אותה הרמוניה מונומנטלית, שקינת דוד על מות שאול ויהונתן בנו שמה, עלינו לסכם את פרשת שאול בשתי יצירות פיוטיות של המשורר שאול טשרניחובסקי.

עם קריאת השירים הללו יפתח לפני הילד מקור חויות חדש; דמותו של שאול תופיע לפניו מזוקקת שבעתים. גדול כוחה של שירה, שהיא מחדשת את האמוציות בלבנו, ומדת ההתפלאות שבנו מתעוררת מחדש וביתר עוז!

אנו קוראים בראשונה את הבלדה הידועה “בעין דור”, ולפנינו נפתח ספר חייו של המלך האומלל. הפתיחה מכניסה אותנו בבת אחת ובמפתיע אל סיום הטרגדיה אשר מלכות שאול שמה: “בְּחֶשְׁכַת הַלַּיְלָה בְּלִי קֶשֶׁת וָשֶׁלַח, עַל סוּס קַל עֵין דּוֹרָה בָּא שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ”.

נשתה גבורתו… והוא הולך לבקש עזרה מן הנביא המת באמצעות מכשפה חיה… אך בטרם שיראה את צל הרואה יחזה את צל עצמו! “וְחַיָּיו בַּמַּחֲזֶה יַעַבְרוּ, יֶאֱתָיוּ – הַנַּח לִי, הַנַּח לֳי! שְׂפָתָיו יִבְעָיוּ”.

שני שאול מתנצחים בקרבו: שאול המלך האומלל ושאול הרועה המאושר; ורוצה הוא לברוח מעצמו ולחזור אל עצמו… ופתאום, וקולו הרוגז של הנביא יעוררנו מחזונו: “מִמְחִלַּת רִקָּבוֹן לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי?” ודבריו של הנביא איומים ומלאים שנאת עולם: “עַל מֶרְיְךָ, גְּאוֹן לִבְּךָ, אֱלֹהִים יִזְעָמְךָ! מָחָר אַתָּה עִמִּי, גַּם אַתָּה גַּם עַמְּךָ!”

התאכזרות זו רק מחזקת את אמונתנו בצדקתו של שאול, מגבירה בלבנו את אהבתנו הגדולה לגבור המסכן! והאגדה מה היא אומרת? “וימהר שאול ויפל מלא קומתו ארצה ויירא מאד מדברי שמואל”, – אמרו לו אבנר ועמשא: מה אמר לך שמואל? אמר להם: אמר לי: למחר אתה יורד למלחמה ונוצח, ולא עוד אלא שבניך מתמנים שרים! נטל שאול שלושה בניו ויצא למלחמה“… מה עמוקה ועזה האירוניה בדברי האגדה התמימים: לולא מדת הדין שפגעה בו מהרגע הראשון, האם לא היה נוצח גם הפעם? מה דק וחד הוא הרמז ב”שקר" של שאול: “למחר אתה יורד למלחמה ונוצח…” האם לא כך היתה צריכה להיות נבואתו של שמואל: עידוד למלך בישראל “בשעה האפלה כלילה”, בשורת נצחון על אויבי עמו, וכבוד רב לו ולבניו הגבורים! אך לא איש כשמואל ירחם וינחם, אין הקטיגור נעשה סניגור!

ו

ואנו מגיעים לאקורד האחרון והחזק ביותר: שאול מפקד את מערכות ישראל על הגלבוע; הצבי ישראל וצבא הפלשתים נפגשים בפעם האחרונה. המצב הוא לאחר יאוש, הערלים הרבים מאד נוחלים נצחון אחר נצחון, הם הכו את הגדודים הנבחרים של יהונתן, אבינדב ומלכישוע, בני שאול, על מפקדיהם יחד. “ותכבד המלחמה על שאול…” אנשים המורים בקשת גילו פתאום את מקומו… “ויחל מאד מהמורים” – נפצע קשה. רגע ההכרעה בא, כנף “המחר” האיום של הנביא משיבה עליו את רוח המות! והנה את המומנט הנשגב הזה עלינו ללוות בבלדה השניה של שאול טשרניחובסקי – “על הרי גלבע”.

בלדה זו, שהיא כליל השלמות מבחינת הצורה, התוכן והקומפוזיציה, נוצרה כאילו במיוחד למען הילד העברי, שהרגשת עולמו של התנ“ך מפעמת את לבו ביותר. התרשמותו של הילד מבלדת שאול זו עצומה היא. הריתמוס החזק של השורות הקצובות והחצובות מדבר אל לבו ומלבו, הוא מזדהה ומתמזג כולו עם אהבת שאול לשאול. הבלדה המיוסדת על הלך־נפש סוביקטיבי קרובה מאד לרוח הילד. המאורע האפי, המבוטא כאן בשלמות מוזיקלית על ידי אמצעים רגשיים, הופך לחויה בלתי־אמצעית לילד. העלילה, כמו בתנ”ך, מרוכזת פה במומנטים העיקריים בלבד, הדרמתיים, בלי תאור צדדי, כך שאין הקורא מסיח את דעתו מן המחזה שלפניו. הוא כולו קשב ומתיחות, והוא משתף את עצמו בדיאלוג המדבר בלשון הווה. בשיר אפי־לירי זה היסוד הדרמתי מכריע, ואמנם כך נאה לה לפרשה הירואית זאת, שתסתיים מתוך פעולה חזקה, מתוך עלילת גבורה כבירה.

בסניגוריה נפלאה זו אנו חותמים את ספר שמואל א'. התלמידים מוכנים עתה היטב לקראת הסנגוריה הגדולה של התנ"ך עצמו, הלא היא קינת דוד על שאול ויהונתן בנו, “הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו!” קינה זו, המסכמת את חייו ומותו של שאול היא ודאי הריהביליטציה המעולה ביותר בפרשת מלוכת שאול, והיא באה לבסוף לחזק ולאמת את הסניגוריה על שאול שראינו אותה כיסוד ועיקר במאמרנו. ואין זו רוֹסריוּם סתם, זר ורדים על קברו של המת!… הלב הגדול והעין הבהירה של דוד צפו כאן למעמקים… דוד הוא בשירו זה כולו פיטן, כלומר: כולו אמת וחויה גדולה. קינה זו שאין כדוגמתה בספרות העולם, היא, אם לדבר בלשונו של קרלייל, כולה “רעיון מוסיקאלי”, כלומר: רעיון שהגה לב אשר חדר לתוך תוכו של הדבר ותפס את סודו הפנימי. כל סגולת נפשו הפיוטית של דוד באה לידי הבעה בשירה נשגבה זו, כל דגלו וישרו הצטמצמו במליצה הלוהטת הזאת, בצער הנוקב והאמתי הזה. הציור הברור והקצר, הניב המעודן והזך, המסכת כולה המרוקמת על שחור הצער והאבל, הם עדים נאמנים לאישיותו הגדולה של נושא הקינה, של שאול המלך הראשון בישראל, שנספה בלא משפט.

---

בניות ברמה

מאת

משה בן־מנחם

א

פעמיים השכיל דוד הצעיר להתחמק מידו הנטויה של שאול. הברזל הממית, שהוטל בו באדיר, בשנאת מות אכזרית, פגע בקיר האטום מנגד ולא בא, למגנת לבו של המלך המבועת, בבשרו היפה והרענן של המנגן והגבור המצליח.

שתי פעמים עמדה לו לרועה הקל מבית־לחם יהודה, זריזותו המופלאה. ובשלישית, בהיותו שבוי כמעט בידי שונאו הגדול, הצליח, בעזרת מיכל האוהבת הערמומית, להמלט בעוד מועד לבית שמואל הנביא, ושם מצא מקלט עד יעבור זעם.

היתה זאת תכנית נועזה ביותר של דוד הנרדף להכניס שוב את הנביא הזקן ואת תלמידיו בני הנביאים לתוך מחלוקת דמים זו אשר בינו לבין המלך חולה הקנאה והנקמה. אכן, מעשה דומה לזה, אך פחות נועז ממנו, גרם כעבור זמן לרצח כוהני נוב וחורבן עירם הקדושה. שמואל, שהרגיש מיד בסכנה, לא סמך על הנס; הוא ידע שביתו הפרטי ברמה לא יעמוד לו בשעת דחקו… על כן, עם הופעת דוד במעונו, החליט לעזוב את ביתו, “וילך הוא ושמואל וישבו בניות”. שם, במעונות בני הנביאים, שדין מקלט להם כדין ערי הלויים, האמין, לא תשיגהו יד שאול הנוקמת.

מהומם ונבוך מהחלטתו של שאול להמיתו בכל האופנים, לא מצא דוד הפעם דרך אחרת מלבד זו האחת – למשוך את שאול, “מי שהיה בנביאים” בצעירותו, אל בית מדרשו של הנביא, מורהו הראשון. אמנם לפי שעה הצליח דוד להתחמק מביתו, אך ידוע ידע כי רודפיו, עבדי שאול, הם מאחריו והשג ישיגוהו הפעם! אין לו כי אם להמלט אל בית האולפן הקרוב של בני הנביאים הנודע ביהודה ולבקש את חסותו של שמואל, עד שידע “מה יעשה לו אלוהים”.

הנרדף, בהחפזו לברוח, רואה את עצמו תמיד כאילו הוא נתון כבר בכף אויביו. “ואני אמרתי בחפזי נגרזתי מנגד עיניך!” זוהי תחושתו הטבעית של האדם שרודפו רץ בעקבותיו “כנחש למטה וכעיט למעלה”. גם הבורח מלא עינים הוא וראיתו ראית אימים היא. וכל זמן שהרודף סמוי הוא, מאחור, אימתו גלויה ומרובה ביותר. לבו של הנרדף האומלל מתייאש לא רק מן האדם האחד, הבא להרגו, אלא מכל האדם: “ואני אמרתי בחפזי, כל האדם כוזב!” קובל דוד בעניו; כל היקום מתקומם לו, העולם כולו עמק בכא הוא וגיא צלמות!… אין נאות דשא, אין מעון, ואין מעין. חדלו ארחות, פסקו מי־מנוחות למודרך המנוחה! בית, בית איש לא־שונא, צל־קורה מרגיע, מבקש נרדף. משא נפשו – קרבת אדם טוב, אשר כמוה כקרבת אלוהים.

ב

ורע שבעתיים היה לנרדף דוד, שכן רודפו לא סתם אדם היה שאפשר להשיב לו כרשעתו ולעשות לו כגמול ידו. רודפו הבא להרגו, “משיח אדוני” הוא, שפגיעתו רעה ביותר, מפני שבו עצמו אין לפגוע ואין לנגוע בו כל עיקר. קדושה עליונה, אלוהית, סכה בעדו… “ומי שלח ידו במשיח אדוני וניקה?!” ודוד, “משיח אדוני” אף הוא, מבשרו יחזה זאת… מאז המשחו בידי הנביא בקרב אחיו, רוח ד' צלחה עליו, כל העולם כדאי לו, והוא כאילו שומע מפי כל בריה את קול הבשורה המופלא של שמואל: “זה הוא!” “אל תגעו במשיחי!”…

בני צרויה הקשים, אנשי דמים וזעם, לא הבינו זאת, – לא ידעו הגבורים הללו שפוליטיקה אמתית קשורה במסתורין, בפולחן, בדעת אלוהים! הם לא הודו בקדושתו של האויב. אויב, לדעתם, אינו רצוי לאלהים, ונהפוך הוא: אויב – מצוה להשמידו בכל מקרה, אחרי ש“אלהים סיגר אותו בידך”.

במפגיע בקשו את נפש שאול, וכמעט שנפתה להם דוד ונפל ברשת פתיונם; אך ברגע האחרון הכריע את הכף לזכותו של שאול, – למשיחיותו האלוהית.

ויתכן כי במעמקי נפשו אהוב אהב דוד המשורר האלוהי את שאול, כי תיכן את לבו וידע שאין בו דופי… וקינתו הנפלאה על מותו, יצירה נצחית זו, תוכיח! בלי אהבת אמת אין כאב אמת! ואין שירת אמת!

אכן קשה מאד היה מצבו של דוד הנרדף; הוא לא יכול היה לעשות לאויבו בנפש מאומה; העם לא היה סולח לו עוון רצח לעולם. יד אמונה זו שהרגה את הפלשתי הערל, סמל האויב הנצחי של ישראל, – אסור היה לה “מבוא בדמים”. אביגיל החכמה וטובת הטעם, זו האשה הנבונה ביותר בין אישות התנ"ך, הבינה זאת בשכל הטוב שלה, בחכמת נשים אצילית, שיש בה תמיד מן היופי הנאצל, והמעשה והחזון כרוכים בה יחד.

חכמת לבו של דוד וחוש המשורר שבו, החריף והדק כריח טוב, מנעוהו לשפוך דם ולחלל את שמו הטוב בעתיד. עד סוף ימיו שמר את מצות אביגיל שהושמעה בדרך עצה טובה, הנחבאה מאחרי דוק עדין של אהבה עזה, ו“ידו לא הושיעה לו”. הוא נפטר משונאיו בדרכים שונות, “עשה כחכמתו”… אך בידיו ממש לא פגע בהם. הוא “המושל באדם צדיק”, משל קודם כל ברוחו, כבש את יצר הנקמה בגבורה אמתית, ובכר תמיד את הפוליטיקה הרכה על המלחמה הקשה ביחסו לשונאיו מבפנים. והוא נצח בנתיבות שלום לא פחות מאשר בנסיבות מלחמה; ואף את אויבו הגדול והמסוכן ביותר, את המלך שאול, הכריע בדרכי נועם, בתכסיסי התחמקות והתחכמות, שלא חסרו בהם הערמה המתרוננת עם הענוה המתחסדת, זו המכריזה על עצמה כצודקת הרבה, ושבע מזימות ותככים אין־קץ בלבה.

סוד הצלחתו של דוד היה תמיד בגמישותו המופלאה. הוא ניחן במין התכוצות אקרובטית של גוף ונפש, שבשעת סכנה גדלה שבעתיים ועשאתו כמעט לרואה־ואינו־נראה, לבלתי־נתפס ולבלתי־נספה. שאול הפשוט והתם, שכובד אכרים וכבוד מלכים דרו אצלו בכפיפה אחת, שלא השתחרר מימיו מן הנחיתות הטבעית של איש האדמה, עמד עד מהרה על יתרונו זה של דוד הרועה, ולבו הוחרד מתכונה רבת ערך זו של נפש יריבו הקל והנמהר. ואחרי נסיונות רבים ומרים בא לידי הודאה מפורשת זו, שכמוה ככניעה גמורה: “צדיק אתה ממני!” לאמור: נצחתני, בני דוד! לא דוד גוזל כסאו ומנוחתו הוא החוטא, כי אם הוא, שאול, הרשע! וכה יתודה מנהמת לבו: “הסכלתי ואשגה הרבה מאד!” בוידוי קצר וקולע זה, אנו עומדים על כל הטרגדיה האיומה של חיי שאול, הלא היא טרגדית האדם הכושל שאין בו דופי; איש חלש, שתמימותו הרבה אוחזת בעקב הסכלות, וכל מהלך חייו אינו אלא משגה אחד גדול וארוך, שגיון אנוש שאינו יודע להזהר מפני פגעי החיים ואכזריות אדם.

ויפה העריך שאול את עצמו: לא זדון ופשע היו חייו כי אם סכלות ומשוגה, טעות מרה היוצאת מלפני האדם התמים מדי. כך מתוודים רק צדיקים גמורים!… כך שוללים את עצמם גלויי הלב אשר מעולם! את כל לבם מגידים תמיד רק השמשונים! ואוי לתמימים המנוצחים!

ומה נאמנו דברי האגדה בתלמוד: “מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול? מפני שלא היה בו שום דופי”… הוא לא ידע לחטא כהלכה, הוא רק שגה, לאמר – נכשל. וכל מכה ומכה שספג נחתה עמוק בנפשו, הוא נעשה מפעם לפעם עני יותר, אומלל יותר, ומזועזע עד היסוד בו. היה בו מטבע הצור בלב ים, בניגוד לדוד, שטבעו טבע הגל היה, השוחק צור. ענק זה לא יכול היה להרכין את ראשו, לכוף את גובה קומתו. והפוכו בדוד: הזעזועים ומכות הגורל – והם מרובים היו משל שאול, – רק חשלוהו, חזקו וחסנו אותו שבעתיים. אף פעם לא ירדה מהלומה על ראשו בכל כוח התנופה של מכהו: או שנסב הצדה לגמרי, או שכוח התנגדותו העז דחה למפרע את עוצם המחץ של המכה והוא קלטה רק בקצה, במגעה החלש. האגדה התלמודית שהפכה הרבה בדמותו של דוד אהובה וקדושה, מספרת לנו שגם מאויבו האחרון, האיום ביותר – מלאך המות – התחמק עד כמה שאפשר, עד שהערים עליו הס"ם ולקח את נפשו במרמה: הפסיק את משנתו… ועם הפסק החכמה, עיקר כוחו של דוד, נפסק גם חוט חייו.

אכן אין עצה וערמה נגד השטן הערום; אבל נגד שאול התם הועילו הרבה תכסיסי הערמה של דוד הפקח. הבריחה לניות ברמה והפגישה עם שאול שם, “בנויו של עולם”, כמאמר המדרש, היתה מן ההערמות המקוריות ביותר של דוד. זה היה פתרון גאוני של איסטרטגוס גדול, המראה לנו עד כמה השכיל דוד למצוא את דרכו בחיים. אכן, “בנויו של עולם” לא היה כוחו של שאול יפה, לא היתה תפארתו על הדרך הזאת. הרוח בכללה לא השפיעה לטובה מלכתחילה על נפשו התמימה של שאול; היא הכריעתו בעצמתה הרבה, נסכה בו שכרון, והוא, נדהם תחת ידה הקשה, לא ידע להתחמק, להקל על עצמו, לקבל את המנה שהיא לפי כוחו ויכולתו. תמיד השתער על הדברים בכל מלוא תנופתו, ואת דרך הנסיגה לא מצא. לשבור או להשבר! ולרוב הוא נשבר, לא באחת, כי רב היה כוח סבלו; כי אם לאט לאט, שבר על שבר, כסלע איתן זה, שפטיש אדירים יפוצצנו לסירוגין פציעות פציעות.

ג

עזת יצרים עד לטרוף היתה שנאת שאול לדוד. הקנאה, סיבתה הראשונה, לקחה ממנו את שארית רוח קדשו, כבתה את זיק הבינה האחרון בנפשו, ושום מכשול, ויהא זה האפל והנידח ביותר, לא עצרהו מלכת ומחפש את דוד שנוא נפשו, בכדי להשמידו במו ידיו. “והיה אם ישנו בארץ, וחפשתי אותו בכל אלפי יהודה”. בניגוד לדוד, רצה שאול דוקא להמית את אויבו בידים ממש, הוא ולא שליח! שנאתו הבוערת נכספה לעצמו ובשרו של השנוא. רוחו לא נפלה מבגידת עבדיו שעברו לצד האויב “ויתנבאו גם המה”. הרגיל באכזבות מתאכזב רק לרגע קט; ובראותו שגם המלאכים השניים והשלישים עזבוהו, והם מתנבאים שם עם חבל הנביאים, הלך גם הוא הרמתה להשיב את העבדים המתפרצים ולתפוס את דוד, העבד המתפרץ הרע ביותר, ולהמיתו כמשפט.

ושאול ממהר בלכתו, בורח הוא מלפני עצמו, מפני מחשבות לבו הטורדות, הנושאות אותו כעל כנפי רוח, רוח רעה. רעיון טורד אחד הומה בלבו: לרמה, לשמואל, לבן־ישי, זה “הטוב ממנו” שאלהים עמו, אותו אלהים אשר ממנו סר והיה ערהו! הולך הוא, נהלך, והנה הוא שוב באותם הדרכים שבהם נע אי־פעם בצעירותו… מתי היה הדבר? והוא נזכר מתוך כאב, מתוך תוגה עמוקה… אכן בנתיבות אלה שרך אז את דרכו בלכתו לבקש את האתונות האובדות! הה, מה עקשים הם ארחות אל? מה רעים ומשונים דרכיו עם הבריות! אז הלך לבקש אתונות אובדות ומצא – מלוכה… והיום – את המלוכה האבודה לו הוא מבקש!

ושנאה יוקדת נעורה ביתר עוז בדמיו הרותחים, המסוכסכים. משטמת השמד למחריבי חייו, לשודדי הודו וכבודו, לגוזלי מנוחתו, למחליאי לבו החולה. מי יתנם עכשיו בידיו! כערוד משתולל בשניו ישברם, כארי ישסעם ויעלע את דמם! בחרבו, חרב נוקמת, ישספם לפני אלהים, עוזרם ומגנם של אויביו הרשעים!

הוא עולה במעלה העיר אשר בארץ צוף, וחבל נביאים לקראתו יורדים מן הבמה, מגבעת אלהים, אשר עם קרית יערים, מקום משכן הארון והלוחות. לפניהם נבל ותוף, וחליל וכנור, והם נוגנים ושרים ומחוללים, מתנבאים כאורח בני הנביאים מאז, – מתגעשים ומשתגעים! רגע אמר לסור מפניהם הצדה, להתחבא באחת הפחתים, או תחת אחד השיחים: אל אראה בשגעונם, אמר, אל תבוא נפשי בגעלם! אך רגליו כבדו כה פתאום ולא שמעו לו. ומאליהן, נגד רצונו, כאשר יהיה פתאום בחלום חזיון לילה, כוונו את עצמן בכבדות ישר־ישר אליהם, אל חבל הנביאים המתרוננים, המהלכים ועולים לקראתו, על אפו ועל חמתו. ואך נגלה נגלה לעיניהם, והמה מהרו לנוכח פניו, כמו רצו לקראתו, וקריאות שמחה וגיל פרצו מפיהם כאחד: “שאול! השלום בואך רעה הנביאים ואיש חסדם? / אחינו אתה, שאול, / בוא והסתפח בנחלת אלהים, בן קיש, / בוא בקהלנו, מלך ישראל, / פשוט ורקוד ועלה מאד! / פתח חרבך מעל ירך, גבור אל, / השלך חרב וחנית לקוצים, / הסר נזרך מפני הוד השמים אשר מעל לראשך! / אשרי הנביאים, / אשרי הענוים, / כי להם המשרה לעולמי עד”.

כריח הבושם הטוב וכטעם היין החריף והמתוק באו דברי הנביאים בנפשו; וישכרוהו, ויפליאוהו, וימלאוהו תמהון אין קץ. עוד רגע – והם סבבוהו ברקודים, אפפוהו במחולות, קלטוהו ושבצוהו בשיר וזמר בתוך עדתם הרוגשת. והנה בכורת, מי שהיה פעם נערו ומלווהו בחפוש האתונות, מתקרב אליו, מכה בנבל לפניו, רוקד כנגדו כלקראת הכלה, ממלל ושר: “עורה כבודי, / עורה הנבל, / רוחי, רוחי דברי שיר. / בוא שאול, / העוֹר בן קיש, / ונעבור בסך, / נדדה עד גבעת אלהים, / בית הבמה נשתחוה, / ארון אלהים נשחר. / בקול רנה ותודה, / המון חוגג, / נוחיל לאלהים, / נודה ישועות פניו!”

וכל חבל הנביאים מחרה־מחזיק אחריו; ואיש איש משליך מעליו את מעילו וכתנתו, ומעיפו ממנו והלאה. וכולם מכרכרים ומפזזים בכל עוז לפני אדוני ומשיחו ומהללים את האח הגדול ברוב תשבחות.

ושם אתם אחד צעיר ורך כעופר האילים, בחור וטוב, יפה־עין, וחמוד פנים, רגלו קלה ושערו כבד, – אפיח הנוקד מצלצח אשר בארץ בנימין; והוא הרעיש את מיתרי נבלו ביד אמונה, הרחיש את שפתיו המלאות, הבשלות כענב הטוב ויפתח את פיו וידבר שיר: – “משכיל לשאול ושיר ידידות! / רחש לבי דבר טוב, / אומר אני זמר למלך, / זמירות לגבור, / אפתח במשל פי, / אקח לשוני ואדברה שיר. / יפיפית באדם, שאול, / נאוית, גבהת על כל / הוצק נועם על ראשך, / חן חן בהליכותיך, / על כן נמשחת, שאול / על כן אהבוך, שאול, / על כן באת לחסות בצלנו, צל שדי, צל־צח; / האח אדון, / הידד הודו, / שמן קדש קווצותיך תלתלים, / שמן ששון מחבריך!”

עודו שר ומדבר, מדבר ושר, – השליך פתאום מעל לכל הראשים את נזרו, פתח את חרבו ויפילנה ארצה ככלי אין חפץ בו, תפס מיד אפיח המשורר את נבלהו ויתן גם הוא בשיר קולו:

“– זמרו אלהים זמרו, / זמרו למלכנו, זמרו. / כי מלך על כל הארץ, אלהים, / אשרי העובדים לו בכל לבבם!” ובני הנביאים עונים לעומתו: “יונת אלם, שאול, / פרי לצדיק! / איל עורג, שאול, / צבי לצדיק!”

ועם השיר ועם המחול נפתחו כל הלבבות וכמו עלו בסערה השמימה. כל לשון מלאה רנה, וכל פה דובר תהלה: “באלהים נעשה חיל – הללויה! כי טוב חסדו מחיים – הללויה! נזמרה שמו לעד, לדור־דורים עזו! נגורה באהלו עולמים, נחסה בסתר כנפיו, בטחו בו בכל עת, שפכו לבבכם לפני רוממותו, כי טוב אלהים, כי נאה אל, הרימו פעמיכם למשכן כבודו, ישמח המלך באדוני, יתהלל אדוני במשיחו, כי גדול שמו, כי טוב חסדו לעולם!”

וכה, הלוך ורנן, הלוך וחולל, הלוך והתנבא, ילכו שאול ומרעיו, עד בואם אל ניות ברמה, מחוז חפצו של דוד.

ושאול נהפך לאיש אחר ויהי לנביא בנביאים. הרודף האכזר נהיה לרודף שלום, המלך – לצדיק תמים, העריץ – לירא אלהים. לא הוא שאול מחיתת עבדיו, ולא זה השליט פחד שריו. איש אחר ובעולם אחר! אבדה המלוכה ונמצאה הנבואה, שתיהן באו לו בהיסח הדעת ותחת שתיהן כרע נפל.

ד

עקש, נפתל ומשונה ביותר היה גורלו של מלך־אדם זה. כאילו לשחק בו יצרו מזלו, להתעלל בו עד־דכא וללא רחמים. תמיד זימן לו גורלו משהו אחר מאשר בקש: בקש אתונות וימצא מלכות, “כל חמדת ישראל” ניתנה לו כלאחר יד, כאילו להממו נתכוונו, להכניס אנדרלמוסיה ברוחו, למען הכשילו ולהוללו באחריתו ביתר שאת. בקש להכשיל את דוד בבנו יונתן – ויבגד בו בנו וגלה את המסתורין שלו לאויב. אמר להכשיל את דוד בבתו היפה והערמומית, מיכל, כשם שהכשילה דלילה את שמשון, ונמצא הוא עצמו לוקה בה; רמתה אותו הבת הסוררה, לא ריחם עליו גם בנו הישר באדם. אף אחד לא עמד לו בשעת דחקו; בודד היה, עזוב ונעזב מאלהים ומאנשים בקש את נפש דוד אויבו – וימצא את הנבואה אויבתו בנפש ובת־בריתו של דוד. אכן שתיהן, גם מלכות הארץ וגם מלכות הרקיע, בעוכריו היו. לא רצה בהן, נחבא מפניהן, והן רדפו אחריו, לקחוהו בחזקה, ולא הרפו ממנו עד שנאות להן. ולבסוף לא הוא מושל בהן אלא הן מושלות בו; רפוהו, שעבדוהו, והוא היה לשבוי בידן הקשה.

על שניות זו בנפשו של שאול עמדה האגדה בכל בהירות ראיתה ועומק מחשבתה, מחשבה נועזה, פסיכואנליטית, שנפש “גיבורה” גלויה וידועה לפניה לכל מערומיה ומעמקיה.

לא הפכפך ורע מעללים ראתה בו עינה הטובה של האגדה, לא רשע עריץ שדרכו לילך ולהרשיע, כי אם בעל נפש שסועה ונגועה, דו־פרצופין, איש הכפילות הטרגית, הנקלע בין תכונותיו הנוגדות; אישיות אומללה שלא מצאה את שווי משקלה בעולם, שאפילו לחטוא בשלמות אינה מסוגלת. אדם מסכן התועה כל ימיו בתוהו לא־דרך, ודרך התשובה חסום בפניו. “מפני מה זכה שאול למלכות? – מפני הענוה”. ובמקום אחר: “שאול המלך גסות הרוח היתה בו, לפיכך נהרג ונעקרה ממנו מלוכה”. איזו הערכה אכזרית! גם מות הגבורים שלו נאפד ההוד, הורד מגדלותו וסולף עד כדי שנאה גלויה. ברם אין שתי הדעות הללו סותרות זו את זו; להיפך – משלימות הן אחת את השניה. שאול כולו ניגודים וסתירות היה, ולשוא התאמץ להשתחרר מתכונותיו הקשות. אמר להעלות – ושקע עוד יותר, בקש לנתק את אסוריו – והסתבך יותר ויותר בתוך עצמו. התאזר עוז ולא נעזר, התודה וחזר תמיד לסורו, הודה לא עזב. אינסטינקטים אפלים סכנו בו, ותמיד נתפס לקיצוניות מופרזת, למעשים אשר לא יעשו, לנוהג קשה, שלא היה בו משום גנוני מלכות ונמוסי נגידי עם. וזה שהיה בעוכריו, שדחהו ליפול, נפילה שאין עמה קימה.

גם התנבאותו הפעם משונה היתה, נעתרה עד להעדר כל מידה וטעם. “ויפול ערום כל היום ההוא וכל הלילה”. תפס מרובה גם במושכלות שלא נוסה בהן. עודו מסתחרר ומתערבל בסופת המחול המתהפכת, והנה עיפות אלהים נופלת עליו, צונח פתאום כגבעול נקצר, נופל לארץ ונדם כאבן.

רגע שכב ונשם עמוקות כשור עקוד זה על המערכה; גבו מצומד לקרקע וזהיון פניו נוהר כלפי מעלה, אל שמי הבוקר הסנונים, המגיהים צחצחות בזהב השחר הבוקע. והנה התהפך במהפך עז וחד והוא נרדם על פניו, ופניו ארצה.

ובמחנה הושלך הס, ומפה לפה עברה הרינה: “גם שאול בנביאים!” ויהי כאילו התבשרו כל הלבבות: באה טובה לעולם!

ה

דוד “המעמיד את השעה”, הפורט על הזמן המשחק לו כעל כנור ערוך־מיתרים, לא התהלך עם בני הנביאים, אף לא ניסה להופיע בקהלם. הוא, המשורר הנעים, המפליא לנגן עלי כנור ונבל, המדבר שיר ברוח אלהים ומלתו על לשונו מעין כמוהו, לא השתכר מימיו מיין הנבואה המתוק, ולא נכנע אף לרגע קט בכנפיה הממריאות למעלה. את צמאו הגדול לאלהים הרווה ביחידות, בדמי הלילה ובשלות השחר. בנפש ערה כנר־תמיד, לבו ברשותו ורוחו ברצונו, משורר־אמן בחסד עליון, התהלך ברגש בעולם יה, רגליו דורכות עוז על במתי חייו ועיניו לאל חי ולחסדו הרב בכל יום. גבור ואינו בוטח בכוחו, נבון ואינו נשען על בינתו, מאמין ואינו מנסה את מזלו. כל חטא אשר יחטא מטהרו שבעתים, כל ירידה צורך עליה היא לו, כל דאבון לה – שלב נוסף בסולם אלהים. מחומר עליון, כדוגמת האבות הגדולים, עוצבה דמותו בו. בדוד הרועה, הגבור־המנצח־תמיד, המשורר הנעלה, יצרה המחשבה המקראית את אחד האישים שלה הנעלים ביותר, ה“מיתולוגיים” כמעט, אם מותר להשתמש בהגדרה עכו"מית זו בנוגע לישראל. וכמה בשר־ודמי הוא דוד זה! האלוהי־הנצחי שבו מתמזג בשלמות עם האנושי־החולף בקרבו. לא אדם־אל נוצרי, שהאחד שולל את השני, כי אם אדם־עם־אל, ואדם־באל, המוצא את תקונו המלא והשלמתו הגמורה באלהי עולם ובעולם אלהים. מעלותיו – אנושיות בתכלית: משורר בחסד, חכם בעוז, העדיף מנביא, ואדם ביקר, עם כל המעלות והחסרונות של מלך בשר ודם, העולה ויורד בסולם ההויה האלוהית המוצב על אדמות.

…מחול הנביאים הסוער הוא בעצם תקפו, התנבאותם־התלהבותם – בשיא עצמתה, שאול “המתנבא” צועק את כל גורל חייו חוצה, מעינות יסורים וכמיהות אין־קץ שוקקים ממנו; ודוד ־ עדיו לא יגיעו רעמי גבורות אלו, אף הדם לא תקח נפשו, ורוחו ורעיונותיו לא יבהלו מהמונם. כמוהו כשמואל, נצב הוא על המחוללים והשרים ומתבונן בהם בינה. מרחוק ישורם, כמו מן המארב יצפה בהם, מאומן ומזומן לזנוק פתע!… מקלו מזה ותרמילו מזה, מוכן הוא בכל רגע להתנער מהר, לקום באחת ולהתחמק מכאן במהירות הרוח. מבטי גשוש נבונים עם קריצות דקות־לעג נשלחים מפעם לפעם מעיניו האורבות לעיני שמואל החותרות, מבטי נצחון בטוחים: ראה המלך שמחל על כבודו!…

דוד השוקט על בטחונו כשקוט אלון רב־ימים על שרשיו הכמוסים לבטח, מסכית ומשכיל אל כל… אוחז הוא במבטים עזים בשאול המתמוגג, הערום, המוטל כגביע מורק במורד הגבעה ומראהו כמין שמשון מנוצח, הלום גבורה ופרוע מאד; לא מלך, לא נביא, כי אם אדם נלעג, נופל.

ודוד עומד עליו כעומד על קרבנו. ואך הבחין כי מתחיל שאול להתעורר מתרדמתו הכבדה, מנענע עצמו כמו מתחת למפולת, ופוקח עינים בוהות לחלל הריק: “מה לי פה?” – אך הריח דוד בחושו הטוב, חוש הנרדפים, כי נעור אויבו ומכיר בעצמו מעט מעט, – זרק מבט עז ומהיר אל פני שמואל האיתן, השוקט כמין הר כסוי ערפלים על עמדו; והיה במבטו זה שלמי תודה ורחשי פרידה למורו הזקן ואיש חסדו הדגול… ודוד נחפז ללכת בטרם ימצאנו אויבו, ובטרם יצוה להמיתו. ויברח דוד מניות ברמה, וילך באשר הלך, ודרכו נסתרה. – – –

ושאול ננער והתרונן מתמהון לבו וידע את אשר עשה, ויבוך ויבוש מאד. ויקם מהר מעל פני האדמה וילבש את בגדיו, בגדי מלכות, כבראשונה. ויחגור את חרבו ואת חניתו שם בכפו, ויצא בבושת פניו מניות ברמה וילך וישב למקומו. והוא משמר בלבו קנאה ונקמה שבעתים לדוד ולשמואל ולכל בני הנביאים, על שראוהו בכך, שכך הערימו עליו, ועשו את נפילתו שחוק, וקלקלתו קלסה; והוא נגלה ונקלה לעיני כל העם ברפיונו המביש כאחד מצוערי הנביאים שנואי נפשו ועוכרי חייו – – –

---

דין ורחמים במעשי אלישע

מאת

משה בן־מנחם

א

פעולתו הנמרצת של אליהו הנביא – מלחמתו על הצו המוחלט: “לא יהיה לך אלהים אחרים על פני”, צריכה היתה עוד המשך והשלמה; דרוש היה איש צעיר, תקיף בדעותיו ואמיץ במעשיו שימלא כל שליחות שתוטל עליו ללא רתיעה ופחד – אדם למופת שיביא את דבר ד' לעם. ואליהו זקן ועיף, יומו קצר והשליחות ממושכה וקשה. מי ילחם לאלוהי צבאות בבעל, האל הראשי של הפנתיאון הכנעני, שבאשמת אחאב ואיזבל הכה שורש בישראל ונעשה הבעל המקומי של הר הכרמל?! מי ילך לו לנביא לעקור את פולחן הרהב־הבעל ולנטוע במקומו שוב את אלוהי העולם ולשים קץ לפולחן הסינקריטיסטי – הפסיחה על שתי הסעיפים?! “ויאמר ד' אליו: לך שוב לדרכך מדברה דמשק; ובאת ומשכת את חזאל למלך על ארם. ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל, ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה, תמשח לנביא תחתיך. והיה הנמלט מחרב חזאל – ימית יהוא; והנמלט מחרב יהוא – ימית אלישע”, והכונה: “ברוח שפתיו ימית רשע”, כדברי ישעיהו.

ברם אליהו עצמו לא הספיק להרכיב את הטריאומבירט האכזרי הזה, הוא רק “משח תחתיו” את אלישע בן שפט, בן האכרים מאבל מחולה אשר בארץ הגלעד מולדתו. את השאר מילא אלישע אחרי מות אליהו.

דעת חז“ל לא היתה נוחה מקנאתו הקטלנית של התשבי, והם פרשו: “תמשח לנביא תחתיך” – “אי אפשי בנבואתך, מאחר שאתה מלמד קטגוריה על בני”. ואשר לתפקידו של אלישע נהגו בהסתייגות כלפיו: “ימית אלישע” – לא מצינו שהמית אלא ארבעים ושנים ילדים על ידי הדובים ביריחו”. ברם גם “אלא” זה מרובה מדי הוא, ובתוך נפלאות אלישע נפלאת היא בעינינו, ובשום אופן אין לקבל המתה המונית זו כפשוטה. שכן מעשה זה הוא בנגוד גמור לכל מה שמסופר בספר מלכים על נביא זה, והוא גם נוגד את כל מה שנאמר בתנ"ך כולו על יחסם של אבות האומה לבנים – לילד ולנער.

מי שממית ארבעים ושנים ילדים בקלות כזאת, חזקה עליו שימית ויהרוג ללא דין ורחמים עוד ועוד; והנה לא רק “שלא מצינו שהמית” אחרים, אלא מצאנו ומצאנו שהחיה, הציל, ריחם, ורב את ריבם של החלשים והנרדפים, הרעבים והצמאים, ואל כל מקום שבא הביא אתו ישועה ורחמים. אפילו שבויי ארם, שונאי ישראל האכזריים, לא נתן להמית, והצילם מידיו של מלך ישראל שאמר להכותם נפש. וכאן, בשל התקלסות שובבנית של נערים נעשה אכזר, כדוב שכול ביער, קללם בשם ד‘, אל קנוא ונוקם, ונתנם לטרף לשני חיות רעות: "ויעל משם בית־אל; והוא עולה בדרך, ונערים קטנים יצאו מן העיר, ויתקלסו בו ויאמרו לו: עלה, קרח! עלה, קרח! ויפן אחריו ויראם, ויקללם בשם ד’, ותצאנה שתים דובים מן היער, ותבקענה מהם ארבעים ושנים ילדים“. ואנו תמהים: המשום קריאה זו נתחייבו ילדים אלה כליה?! מתוך מדרש הכתובים של חז”ל אנו למדים שאף הם תמהו והתקשו מאד בהבנת המעשה כפשוטו, ורק בדוחק הצדיקו את הדין על הנערים “המנוערים מן המצוות”, “שהיו קטני אמונה”. הם דרשו את התיבה “ויראם” – “ראה שאין בהם ולא בזרעם העתידים להיות מהם, לחלוחית של טובה”, כענין בן סורר ומורה “הנידון על שום סופו”. ואלישע – קוצים היה מכלה מן הכרם. רבים הם המדרשים על מעשה אלישע והנערים הקטנים, ויש שאמרו כי מעשה נס היה שם “לא דובים ולא יער”… אם כן הרשות בידינו לא לסמוך על ה“נס”!

ב

כמאתים פעמים נזכר השם נער, או נערים, בתנ“ך, וכמעט תמיד לטובה ולשבח. אפשר לאמר שאין כלל ילדים ונערים רעים בספר אלהים. השם נער – שם חיבה הוא בתורה, בנביאים ובכתובים, " כי נער ישראל ואוהבהו!” – אומר הנביא האוהב, הושע. ובחזון אחרית הימים, חזון השלום הנצחי, “וגר זאב עם כבש”… ו“נער קטן נוהג בם!” אכן, “הנער” “בן יקיר הוא”, “ילד שעשועים” לאלהים; הוא היורש, והוא הבן הבונה את בית ישראל, הכתוב “אל תשלח ידך אל הנער” מהדהד בחלל עולמו של המקרא. ומשנה רוך וכפליים לאהבה לו, כשהוא יוצא מלבו של דוד מלך ישראל, סמל האב האוהב בכל הדורות: “לאט לי לנער!” אהבת הילד והערצת הנוער בהשקפת העולם המקראית, היא יחידה במינה. נאה הוא הנער, נאמן הוא, טוב הוא וגבור. “כחצים ביד גבור – כן בני הנעורים; אשרי שמילא את אשפתו מהם, כי ידברו את אויבים בשער”. “מפי עוללים ויונקים יסדת עז!” ותמיד ניצחו קטני עולם את רשעי העולם: אברהם את נמרוד, יצחק את ישמעאל, יעקב את עשו (אגב: גם ישמעאל ועשו אהובים היו על אבותיהם…) יוסף את פרעה, ודוד את גלית. והנה קם נביא בישראל, והוא עצמו עודנו צעיר רודם, אך זה החלו לעשות, ומעשהו הראשון – הרג רב בנערים קטנים שחטאו בשפתם וקראו אחריו קריאות של גנאי המעוררות לכל היותר צחוק.

“אין מרחמים בדין”, אבל אין דין בלי דרישה וחקירה: “ודרשת וחקרת היטב היטב!” אמרה תורה. ומכיון שהנביא־השופט לא דרש ולא חקר, אלא ענש בלי כל הזהרה, נחקור ונדרוש אנו את הסבה: מה ראו נערים אלו ובמספר רב כזה, להתקלס בנביא אלהים ולזלזל בכבודו? כי מספר הנערים רב היה, אנו למדים ממספר ההרוגים ומן התאור “מהם”, שפירושו רק חלק מהם, מהנערים, נטרפו, ואילו השאר נמלטו על נפשם. אם כן, מה גרם שנערי יריחו יצאו מגדרם והרימו קול ויד בנביא? כן, גם יד הרימו בנביא! שכן קלס וסקל משורש אחד הם, המתקלס גם סוקל לבסוף, והגמירה היא ברגימה. לא יתכן שמקרה בעלמא היה כאן, ורק מתוך מעשה ילדות גרידה התגרו בהלך זר. ואמנם אם נקשיב היטב לקריאת הנערים ונשמע את לשונם, נמצא שלא משחקים לתומם היו, אלא מכוונים היו את קריאתם המעליבה לשם תכלית, וממלאים תפקיד שהוטל עליהם על ידי אחרים. “עלה, קרח!” בשתי מלים אלה כלול הענין כולו; לאמר: עלה לשמים כאליהו שראית בעלייתו…“קרח” – מי אתה בעל הקרחה ואיש חלק, שאתה מתנשא ומתפאר שרק אתה ראית את המראה הגדול הזה ששום בן נביא מחבריך לא זכה לראותו, בעלית “איש השער” ברכב אש וסוסי אש השמימה?! רב לך קרח מסכן, אדם בלי הדרת פנים, עלה והסתלק מגבולנו! אם כן אין זאת התקלסות נערים שובבים סתם, לעג שיננים רגיל, אלא התקפה מתוכננת שהיא סיומה של פרשה כאובה, שאפילו אישיות כבירה ואיש מופת כאלישע, לא יכול היה להבליג עליה ולכבוש את יצר הזעם שלו.

“עלה, קרח!” מלים אלה כשהן חוזרות ונישנות במקהלה של עשרות פיות, פוגעות כחצים שנונים, ופגיעתן רעה שבעתים אם השומע יודע שלא מלב העוללים אלא מלבם של ההוללים, ההורים הרשעים, הן יוצאות; שכן ודאי היה לו לנביא הנרדף שאבותיהם של אלה הם שפסקו את הפסוק הזה ראשונה ושיננוהו לבניהם. סמיכות הפרשיות בין פרשת אלישע ובני הנביאים ופגישתו עם “הנערים הקטנים”, מאשרת לנו את הסברה הזאת. ומותר לנו להניח ש“הנערים” – בניהם של אותם “בני הנביאים” היו, והם ששלחום להבזות את הנביא ולהדריכו מנוחה. עוד בחייו של המורה הגדול נתעוררה הקנאה בלב התלמידים על שום קרבתו היתרה לאליהו, על שום בחירתו ונבחרותו בעתיד. “שאל מה אעשה לך, בטרם אלקח מעמך”, אומר הרב לתלמיד, המשרת הנאמן, בהיותם לבדם בדרך; “ויאמר אלישע: ויהי נא פי־שנים ברוחך אלי!” – כדין בכור. “ויאמר: הקשית לשאול!” לא אני השליט ברוח ד‘, ולא אני המוריש; דבר זה תלוי בך! “אם תראה אותי לוקח מאתך, והיה לך כן, ואם אין – לא יהיה”. והוא ראה, ואילו אחרים, שראו עצמם כרואים, לא ראו מאומה. חמישים איש מבני הנביאים הצעירים והאמיצים ביותר היו שם על הירדן, הם עמדו מנגד ולא ראו דבר, את החולשה הזאת לא יכלו למחול לאלישע. אחרי העלמו של אליהו ראוהו בני הנביאים לאלישע והנה הוא בא לקראתם ואדרת הרב עליו, ואז אמרו: “נחה רוח אליהו על אלישע!” הם גם הלכו לקראתו וישתחוו לו ארצה… חלקו לו כבוד למראית עין; ברם בענין המראה הגדול שראה במו עיניו לא הודו לו ולא קבלו את דעתו. הוא אומר: אליהו עלה למעלה, והם אומרים לו כי: ירד למטה… "הנה נא יש את עבדיך חמישים אנשים בני חיל, ילכו נא ויבקשו את אדוניך, פן נשאו רוח ד’ וישליכהו באחד ההרים, או באחד הגיאיות". הוא אמר “לא תשלחו!” והם בכל זאת שלחו. “ויפצרו בו עד בוש”. התעקשו הדווקנים וערערו על סמכותו של “האב” החדש. הם הורו הלה בפני רבם, כפו עליו את רצונם, והקרע, אחרי ששבו המחפשים, היה בלתי נמנע: לא! עם סרבנים אלה אין הוא יכול לדור בכפיפה אחת, והוא פרש מהם.

ג

“ויעל משם בית אל…” בלב דוי ובנפש מרה יצא אלישע את העיר. קשה היתה עליו הפרידה מעם חבריו־תלמידיו. הוא שנא את המחלוקת; כל מחלוקת אינה לתיקונו של עולם אלא לערבובו, ויש בה משום עלבון ועלפון לשני הצדדים יחד. בה, במחלוקת, נעשה בן־חורין עבד ליצריו; ואמנם בלשון ארם עבד ועלוב ענינם אחד. “אם היום תהיה עבד, תרגומו: “אם יומא דין תתעליב”. מפני שעלבון הוא לאיש להשתעבד לכעסיו השולטים בו עם המחלוקת. מי שהוא בעל מחלוקת נקרא רשע, ור”ת של “מחלקת”, לפי חז"ל הם: מכה, חרון, לקוי, קלל, תועבה. והוא מטבעו אוהב שלום. איש האדמה, איש שדה אשר ברך אלהים, היה מנעוריו, וסוד האדמה ויסודה הוא השלום והברכה: “כי זרע השלום”. “והוא עולה בדרך – ונערים קטנים יצאו מן העיר”. מסתבר – מיריחו. אך התרחק הנביא מן העיר, אחרי “פלא המעין” שעשה, ברפאו את המים הרעים, – וכמו על פי פקודה נסתרת התלקטו זאטוטי יריחו הפרועים והמוסתים וילכו בעקבותיו. שקוע במחשבותיו היה הנביא, ופתאם קול שאון פרוע העירו מהרהוריו: מי כאן? מי קורא לו בדרך הזאת ואין הוא רואה לפניו שום אדם?! “עלה, קרח!” מאין מקהלת הקולות הקללנים האלה? "ויפן אחריו – ויראם: לא נערים קטנים – כי תנים, שועלים ערומים, מחבלים; דובים שכולים בארץ משכלת… והקולות והגדופים הולכים וחזקים, קורעים את לב השמים הטהורים ואת לבו כאחד. “קרח!” האם לא עדת קורח היא שקמה בו ומקללת אותו על לא דבר? “ויקללם בשם ד'”! ומה הקללה ששלח בנערים הנארים האלה: יבקעוכם דובים מן היער! ומה שכתוב אחרי כן: “ותצאנה שתים דובים מן היער, ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים”, הוספה מאוחרת היא. תיקון סופר הוא, לקיים הדבר שקללת הנביא באה ונהיתה. וכמו הזהר הזהיר המתקן את כל הבנים השובבים: אל תגעו בנביא ד', כי מרה תהי אחריתכם!

מעתיקים ראשונים קלי עט וקלי דעת היו, והם ראו עצמם כסופרים לכל דבר ונטלו רשות לעצמם לעשות “תיקוני סופרים”; וברצותם מרחיבים וברצותם מחריבים. כמוהם, כמתרגמים הקדמונים, ראו אף הם עצמם כפרשנים, בין אם הבינו את הטקסט כפשוטו ובין אם השיגוהו כמדרשו.

דוגמה להוספה, שהיא קיום הדבר ואישורו על ידי מעתיק, אתה מוצא בשירת יהושע, הפותחת בקריאה גדולה: “שמש בגבעון דום!” אילו הגיעה השירה כולה אלינו היינו משתוממים לה כמו לשירת הים של משה ולשירת “נחל קישון” של דבורה הנביאה. אך השירה אבדה יחד עם “ספר הישר” שבו היתה כתובה. והנה בא אחד המעתיקים המאמין בנסים והוסיף: “ויעמד השמש בחצי השמים”, כמו בחבקוק: “שמש ירח עמד זבולה”. ולא נחה דעתו ולא נח עטו, עד שהביע גם את גודל התפלאותו האישית על הנס שהיה שם: “ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמע ה' בקול איש”. ועל זה העיר הרלב"ג בפירושו: “ואם היה הענין כן, היה זה סותר מה שאמרה התורה שלא קם נביא עוד בישראל כמשה לכל האותות והמופתים אשר עשה משה לעיני כל ישראל”. ועוד: “שלא נתבטל השמש מהתנועה ולא הירח”.

הפילוסוף הדתי קרא בין השטין ואמר את כל האמת. גם סדר הדברים וסגנונם בספר מעמיד אותנו על המוקדם והמאוחר בענין: הפניה לשמש ולירח היתה לפי רציפות המאורעות אחרי הנצחון של יהושע ולא לפניו… וכמו “אז ישיר” של משה, כן “אז ידבר” (ידבר שיר…) של יהושע, לאחר המעשה נאמר. המעתיק, שלפניו עוד היה “ספר הישר”, לא העתיק שנית את כל השירה הכתובה אלא את הסטרופה הפותחת בלבד שהיתה נחוצה לענינו והוסיף מה שהוסיף, כאומר: וכך הווה!

וכן במעשה אלישע. אין כל ספק שהמעתיק קרא את נוסח הקללה שקלל הנביא הנרדף את הנערים החצופים, ושם נזכרו “דובים ויער”, כמו בתהלים: “יכרסמנה חזיר מיער”. אין סתם קללה וסתם ברכה בתנ“ך; הקללות והברכות מנוסחות ומודגמות ומתוארות במפורש בכל מקום. ו”התוכחה" תוכיח, וברכות יצחק, יעקב ומשה תוכחנה, וכן קללת אלישע את גיחזי משרתו.

יתכן שהמעתיק לא על דעת עצמו בלבד הוסיף מה שהוסיף; “נפלאות אלישע” היו רווחות בעם ומות הילדים “עובדה” היתה שאין להרהר אחריה, ובכתבו “ותצאנה שתים דובים מן היער” העתיק רק סיפור עם שהיה ידוע לכל והוא האמין אמונה שלמה שכך היה.

אך נפלטה הקללה הנמרצת מפיו והוא כבר נחם על הרעה, נתחרט ונחרד מאד. הבין שרק מעשה ילדות היה כאן, אין הילדים בני עונשין, והוא קלל בשם ד' לשוא. וצער רב נצטער הנביא אותה שעה; שכן היה עליו ללמוד ממשה שלא כילה את יריביו הגדולים, ולא עוד אלא שאמר לאלהים “מחני נא מספרך אשר כתבת”, – קלל עצמו ובלבד שלא תינזק צפרנן של ישראל. והיה עליו ללמוד מדוד מלך ישראל ששמע קללתו של שמעי בן גרא ומנע את אבישי בן צרוייה מלפגוע בו, באמרו: “הניחו לו ויקלל, כי אמר לו ד'”. ושמעי הרים ידו במלך, קלל, סיקל באבנים לעומתו ועיפר בעפר.

ומי יודע? אולי אמר להם אלהים לנערים הקטנים קללו את אלישע, התקלסו בו, והם שליחיו ועושי דברו!

"וילך משם אל הר הכרמל, ומשם שב שומרון. ומשומרון – הגלגלה… הלך בחמת רוחו, נע ונד כקין, נדד ממקום למקום והקללה רודפת אחריו כחיה רעה, ומנוחה לא מצא לנפשו הנכאה. והנה הוא שוב בגלגל – – חזר לאכסניה שלו, אל מקום מושבו הקבוע; רוצה הוא בתוך עמו לשבת, עם בני הנביאים, חבריו ותלמידיו. והרעב בארץ – רעב ללחם ולדבר אדוני. בדרך, בהיות רוח רעה עליו, הוא לוקח לו מנגן בכנור, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ד' הטובה והברוכה; ואז התעוררה בו רוח הגבורה והוא הביא תשועה לצבא יהושפט מלך יהודה. “עשה הנחל הזה גבים, גבים” – מים חיים לאדם ולבהמה! “פלא המעין” ביריחו חוזר כאן בקנה מידה גדול יותר. ומעשה פלא רודף מעשה ישועה, הדין נדחה מפני הרחמים. הס קטיגור! אשה אחת מנשי בני הנביאים צועקת אליו: הושיעה! הנושה בא לקחת את שני ילדיה לעבדים, ואין מי שיריב את ריב האלמנה. ואלישע הרחום מציל עניים מחזק מהם. נס אסוך השמן, שנהפך לקרן שפע, הוא דוגמה נאה לנסים האנושיים של נביא זה, ועתיד הוא להיות סימן לנס “פך השמן”. בימים הבאים – כאשר המעטים יתגברו על החזקים מהם והחלשים ינצחו את הגבורים, – נס חנוכה.

ואחרי שעזר לעניים החשובים כמתים, הוא מחיה מת ממש: מת הבן היחיד של האשה הגדולה, השונמית, האשה היחידה שדאגה לנביא העני ונתנה לו מקום מנוחה בביתה הגדול. מכת שמש הממה את ראשו של הנער, הוא הובא הביתה מן השדה מתעלף, האשה מבהילה את הרופא המומחה – אלישע, והוא מחיה אותו ברוח פיו. “ויפקח הנער את עיניו”… הנער שהחיה באהבתו פקח את עיני הנביא, והוא ראה שהחיים ברכת אהבה הם, והוא כלל גדול בתורת האדם.

“וישב הגלגלה” – לא חיכה שיבואו אליו, ככתוב בירמיהו: “ישובו הם אליך ואתה לא תשוב אליהם”. הפעם לומד ממשה רבנו, נביא שמחל תמיד על כבודו, “וירד משה מן ההר אל העם”; ובאמור לו דתן ואבירם, “לא נעלה!” הלך הוא אליהם.

ד

לא כאליהו, שדמותו מתגלה לנו בבת־אחת, והוא “נורא הוד” “כצאת השמש בגבורתו”, נראית לנו דמות דיוקנו של אלישע. קמעה קמעה, תוך עמעומים ודמדומים הרבה, מפציע ובוקע אורו. מתון ולאט לאט מתבהרת ומתגבשת צורתו האנושית־נבואית עד הגיעו לשיאו כמנהיג וכאיש מדינה גדול, שגורל עמו וגורל הגויים מסביב נתונים בידיו.

בדעותיו היה אלישע נאמן לרבו, – אף הוא תקיף ואמיץ, לא ישא פנים ולא יקח שוחד, והעיקרון הגדול: “ה' הוא האלהים!” היה לאמת חייו כמו לאליהו. ברם במעשיו שונה הוא מרבו; ולא הקנאות, זו מידת הדין שאינה יודעת פשרה, הכריעה בנבואתו אלא החנינה, מידת הרחמים, הדנה לכף זכות אפילו את זה שמן הדין אסור לרחם עליו, שכן אין לך ראוי לרחמים כמי שאסור לרחם עליו. “ורחמיו על כל מעשיו” – על כל הבריות שבעולם, על הרעים ועל הטובים. את שליחותו הקשה מילא תמיד בשלמות, אף שהיתה כרוכה בוויתורים אישיים ובמלחמה נפשית. גדולתו היא בשטח האישי ובשטח המדיני, כאחד, ולא בפעולתו הדתית.

עוד בראשיתו אנו רואים אותו באור האהבה, כנביא חסד, אשר טובת הזולת קודמת אצלו לטובת עצמו. הוא נוטש את ביתו ונחלתו ומקבל עליו גורל של חיי נדודים, רעב ומחסור, ורק משאלה אחת לו: התנשאות ברוח אלהים. מנה אחת אפיים באותה הברכה האבסולוטית שאינה מניחה מקום לשום הויה פרטית – לבשר. הוא הדמות האידיאלית של אדם עליון. “נביא לגויים”. ורחמיו מגיעים אפילו על אויביו בנפש. מחנה צבא גדול מארם נפל בשבי בידיו; מלך ישראל, השמח על הנצחון הגדול שבא לו בהיסח הדעת, מבקש רשות מהנביא להכותם נפש; אך הנביא מגן עליהם בטענה מוסרית: “האשר שבית בחרבך ובקשתך אתה מכה?! שים לחם ומים לפניהם ויאכלו וישתו וילכו אל אדוניהם”. מוכי סנורים הובאו לשומרון, לא במלחמה, כי בערמה נפלו בשבי, והנביא איש הצדק המוחלט, מקיים בהם את מצוות התורה: “לפני עור לא תתן מכשול”. מה התפלא שאול המלך על רחמיו של דוד: “וכי ימצא איש את אויבו ושלחו בדרך טובה?!” ואלישע, כמו דוד, מצא את אויבו האכזר ושלחו בדרך טובה: כרה להם כרה גדולה, ועל ידי הכרה הביא את ההכרה בלבם שאלוהי ישראל אלהי חסד הוא, וכך נתקדש שם אלהי ישראל בעולם. “ולא יספו עוד גדודי ארם לבוא בארץ ישראל” – נצחון על ידי רחמים.

האפוס בגדול על חיי אלישע מסתיים בספור קצר: “וימת אלישע ויקברוהו, (לא הודיע הכתוב מקום קבורתו…) וגדודי מואב יבואו בארץ בוא שנה. ויהי הם קוברים איש והנה ראו את הגדוד, וישליכו את האיש בקבר אלישע. וילך ויגע האיש בעצמות אלישע, ויחי ויקם על רגליו”. ללמדך כי בחייו ובמותו הביא ישועה לאדם! וכך נשלמה הדמות המופלאה של נביא זה, אשר כשמו כן היה: אלישע – נביא אלהי הישע והרחמים! פעם, בצאתו לראשונה לדרך חייו הקשה, התקלסו בו נערים קטנים וקראו לו: “קרח!” אך הבאים אחריהם, הקטנים עם הגדולים, יקראו עליו: “כריח שדה אשר ברכו אדוני!” – – –

---

ערכה החינוכי של האגדה התלמודית

מאת

משה בן־מנחם

א

עובדה היא, שהאגדה היא עדיין בבחינת “תורה מבחוץ” לגבי תכנית הלימודים העבריים שלנו וטרם תפסה את מקומה וזמנה הראויים לה בבית־הספר בארץ. התעיה והתהיה מרובות בה, לא רק מבחינה דידקטית ומתודולוגית, כי אם בעיקר מצד האיכות והכמות שבה בתכנית הלימודים.

כל מורה יודע בעצמו, כי “רצוי” ו“חשוב” עד מאד ללמד את התלמידים אגדה, והריהו משתדל אמנם להגיש לתלמידיו מן “אלו האגדות שריחן וטעמן כתפוחים”. אולם כל מורה עושה בה כבתוך שלו: יש המשלב אותה בנושא מרכזי בתנ"ך, בחינת “עזר כנגדו”, ואחד מלמד אגדה לא כגופי תורה, חלילה, כי אם כפרפראות וכפרוטרוט, כדי למשוך בה את לב התלמידים, אם במים ואם ביין, – הכל לפי המורה והתלמיד, לפי הכיתה והשיטה.

קבלה היא בידינו עוד מן ה“חדר” ומבית המדרש, לראות באגדתא קודם כל את מדרש האגדה – משלים, פתגמים ומבטאים נאים המחדדים את מוחו של התלמיד, ואשר בהם ניכר האדם שתלמיד חכם הוא ויש בו לחלוחית של תורה. המטרה היא – להשכיל את הילד בדברי חכמים וחידותם, למען יוכל לפסוק את פסוקו במקום ובזמן שצריך, בחינת הנאה לו והנאה לעולם, ובזה יוצאים חובת האגדה בבית ספרנו. לדאבוננו, אין איש שם אל לב כי לימוד האגדה כחומר לווי לתנ“ך, כהרחבה וכפירוש לו, אינו מעלה את התנ”ך, באשר אין מקרא יוצא מידי פשוטו ואין אגדה נכנסת לידי פשוטה… וכל המנסה להרחיב את התנ"ך ברוח האגדה, בראותו בה “תנא דמסייעא”, – גורם רעה לשניהם, מערבב הוא שני יסודות ראשוניים – דבר הגורם לרבוי הכמות ולמיעוט הדמות.

כי הנשגב שבתנ“ך ערכו לעצמו והמעולה שבאגדה – לעצמו. לא הרי אברהם בתורה כהרי אברהם באגדה (אגב: זה שבתורה הרבה יותר אגדתי מזה שבאגדה עצמה!), ולא הרי משה ה”היסטורי" בתורה כהרי משה באגדה. כאן מתעלה האגדה לאפוס גדול שמעטים כמותו גם בספרות העולם.

הרואה באגדה יצירה שניה במעלה, המיוסדת רק על “מה שנאמר”, ו“כמו שכתוב”, לא ירד כלל לעומקה של זו ולא עמד כל עיקר על טעמה ורוחה. עוד בכיתות הנמוכות רגילים לפטם את התינוקות במדרשי אגדה כמין המשך ופירוש לסיפורי המקרא. דברי אגדה כגון: “גלגל חמה יש לו נרתיק, ובריכה של מים לפניו, בשעה שהוא יוצא הקב”ה מתיש כוחו במים, שלא יצא וישרוף את העולם" – אנו רואים כאגדה, בלי להרגיש בשניות שאנו מכניסים בנפשו של הילד. מטבע הילד הוא שאינו מבחין בין דמיון למציאות ובין “דרש” ל“פשט”; ואם הוא קורא: “בשעה שנזף הקב”ה בלבנה, נפלה ונפלו ניצוצות ממנה על פני כל הרקיע, והם הכוכבים“, הריהו מאמין שכך הוא ב”אמת", ומכיוון שאין להאמין בדבר והיפוכו, הרי שיאמין או באגדה או במציאות, אם כן לאיזו אמת אנו מחנכים את הילד?

מפי ביאליק ז“ל, מכנס האגדה, אנו למדים: “האגדה, ככל מקצוע של יצירה ספרותית, היו לה שעות של עליה ושעות של ירידה. פעמים שהיה מקורה ברוך ומעינה מתגבר ופעמים שהיה שותת ומטפטף טפין טפין. יש ששימשו בהיכלה כהנים גדולים ויש ששימשו בה כוהנים הדיוטים”. על כן מי שהולך אל האגדה חייב לרדת לשתין שלה, עמוק עמוק ואל ילך אל המים השאובים. האגדה כחומר לימוד ממש, ולא כחומר קריאה ושעשועים ברכה רבה בה רק אם יוקח ממנה הטוב והמשובח שבה, במטרה ובמחשבה תחילה להכיר על ידיה את עולמו של ישראל, כפי שנתגלה לה לאומה אחרי “חתום חזון” ואחרי חורבן המדינה. ישראל התחיל אז לראות את עצמו ואת עולמו של הקב”ה ראייה אחרת, חדשה, שונה בתכלית מראייתו הראשונה התנ"כית.

“על מה חרבה הארץ? – על קמצא ובר־קמצא חרבה ירושלים, על תרנגול ותרנגולת חרב הר־מלך, על יתד של מרכבה חרבה ביתר”. כלום לא תתכן השקפת עולם כזאת בתקופת הנבואה? הנוכל לתאר לעצמנו שעמוס או ירמיהו יביעו דעות “מצומצמות” ויומיומיות כאלה? הבה ונראה ירמיהו, האחרון בנביאי הבית הראשון בארץ, מהו אומר: “מי האיש החכם ויבן זאת ואשר דבר פי ד' אליו ויגידה: על מה אבדה הארץ, נצתה כמדבר מבלי עובר? ויאמר ד': על־עזבם את תורתי, אשר נתתי לפניהם, ולא שמעו בקולי, ולא הלכו בה. וילכו אחרי שרירות לבם, ואחרי הבעלים אשר לימדום אבותם” (ירמיהו ט' יא־יד). הגם עתה, אחרי קראנו את שתי התשובות על השאלה ההיסטורית הנצחית, נאמר, שהאגדה היא הרחבתו של התנ"ך? האם לא נראה את התהום המבדילה בין שתי התקופות האלה? ירמיהו הנביא רואה את האלוהים, ויוצר האגדה – את האדם. הראשון – העולם האלילי עומד במרכז התנגדותו, והאגדה – החברה שבימיה עם כל רשעותה־קטנותה לנגד עיניה.

“מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים. אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? שהיתה בו שנאת חינם; ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות”. ואם את האגדה הזאת ניתן לילדינו, האם לא את המציאות של ימינו נתנו להם? האם לא את הערכת עצמנו בתקופת “הבית השלישי” חשפנו לפניהם?

האגדה היא האמת החדשה של יהודה המנוצחת ושל האדם מישראל המעונה. כאן לא ישראל הוא עם קשה עורף, כי אם להיפך – יוצרו הוא קשה! “אמר אבא חנן: מי כמוך חסין יה? מי כמוך חסין וקשה, שאתה שומע נאוצו וגידופו של אותו רשע ושותק. בשם ר' ישמעאל שנו: מי כמוך באלים ד' – מי כמוך באלמים!” קמצא ובר קמצא – מה ידענום! ומה מסוכנים הם שניהם לירושלים הבנויה של ימינו אלה! וה“חכמים” שלנו, היושבים בסעודה ונוח להם בחברה הזאת ואינם מוחים! הה, מה מאד איומה שתיקתם החכמה המדברת בעדם!

את הבקורת העצמית ואת האהבה העצמית עלינו לשאוב מן האגדה, את הנצחי והאמתי שבישראל, זה שיש בו קרן קיימת לדורות, שאין לו גניזה עולמית, ואשר תמיד זמנו, כדוגמת ישראל: “דור הולך ודור בא, מלכות הולכת ומלכות באה, גזירה הולכת וגזירה באה, וישראל לעולם עומדים, לא נעזבו ולא יעזבו, לא כלו ולא יכלו!” עולם הנבואה שנבנה זעם מרחם ותוכחה אוהבת, די לו בשלו ואינו צריך להתעשר ממקום אחר. עלינו לתת את עולם החסד של האגדה בלבו של הילד, שבו רחמי האדם סותרים את חמת אלוהים. רק אגדה זו שהיא “ענוגו של מקרא” שהיא המתקת הדינין ולימוד זכות על “ישראל החביבים” נפתח לפני הילד מישראל. “הלא כבני כושיים אתם לי בני ישראל” – וכי כושיים שמם, והלא ישראל שמם? אלה מה כושי משונה בעורו, אף ישראל משונים במעשיהם מכל אומה ולשון". כך “הבינו” רבנן דאגדתא שאחרי החרבן את עמוס מתקוע, אשר שאג מציון בימי חסנו ותפארתו של ירבעם השני.

ב

האגדה, כמו ההלכה, ראתה בתנ“ך רק חומר היולי, והיא השתמשה בו למטרתה המיוחדת מבלי להיות כפותה לו. שתיהן בנות חורין הן כשם שכל אמן חופשי הוא לגבי החומר שממנו הוא מעצב את הגיגי לבו. היצירה האמיתית יודעת רק חוק אחד – האמת שבלבה, ואם לחוק הזה היא נשמעת ונאמנה, הרי קנתה ובנתה את עולמה. גם התנ”ך לקח הרבה מן המוכן; מן השלילה ומן החיוב שבעולם העתיק, מן המיתוס הקדמון, זה רוח האלוהים שריחפה על פני הגזע האנושי מבראשיתו, והנבואה העברית הפכה אותה לבשר מבשרה ולרוח מרוחה. האגדה ראתה במאורעות התנ"ך, בדעות ובדמויות שלו, מעין מיתוס קדום שאפשר לעצבו מחדש, להתיכו ולצקת אותו לתוך כלים חדשים של התקופה.

מה שונה הוא ירמיהו “ההיסטורי” מזה של האגדה! דומה שרק כאן, באגדה, באפיקה שלה, מצא את תיקונו המלא. איזו הרמוניה נפלאה בנפשו של האומלל בחוזי יה, איזו שלימות נאצלת בדמותו הגדולה! רק הטרגדיה הנוקבת של אומה יכלה ליצור צורה נשגבה כזאת, רק האהבה הרבה לעם מבקש אהבה, יכלה להשלים יצירה כזאת. הטרגדיה היונית שהסתמכה לרוב על אידיאות ואגדות אלים, לא הגיעה מעולם לאמת מלאה כזו ולצער מזוקק כזה! “ירמיהו על קברי האבות” הוא שירת הברבור של עם ההולך למות אך למות הוא אינו רוצה; הוא מתקומם לו בכל האמצעים שביכולתו, הוא צועק, בוכה, מתחנן ודורש משפט! אין דוגמה לאפוס־אגדה זה רק באגדה עצמה, ב“מיתת משה”, שבה מתקומם האדם היחיד למות שנגזר עליו, והוא מרעיש את השמים ואת הארץ וסדרי בראשית וסופו שהוא נופל, מפני שכבר נגזרה הגזירה!

כל דמויות הנשים הגדולות שבטרגדיה העולמית מחוירות ומטשטשות לעומת דמותה הנעלה של אם האומה, של רחל המבכה על בניה. מה נהדר ומלא עצמה דרמתית הוא שילוב הפסוקים הנצחיים של ירמיהו: “קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה”, לתוך המדרש הדרמתי של האגדה. דומה שרק כאן מקבלים הדברים את חיותם השלימה, “זהו שנאמר” זה, כאילו נוצר כאן מחדש, ורק במעמד זה נפתחו לפנינו כל גנזי היופי והצער שלו.

התנ“ך, שלפי עצם מהותו דינמי הוא כולו, עינו צרה בהיסטוריוגרפיה סינתטית וסטטית. הכרונולוגיה של התנ”ך מעשית היא, קצרה, מועט המחזיק את המרובה; והיא מצמצמת את עצמה צמצום אחר צמצום, כדי לפנות מקום מכסימלי ולחזון ולחזיון, – הכלל והעיקר הגדולים שעליהם עומד עולם המקרא. אין היצירה התנ“כית יודעת את האגדה המושלמת והמלאה כדוגמת האפוס היוני, שהיסטוריה, מיתוס ומסתורין נתמזגו בו יחד להרמוניה עליונה אחת. גם החלק ההיסטורי של התנ”ך היסטוריה פרגמטית היא, – הטעמת סיבות התופעות למטרות מעשיות, הנצרכות לגוף הענין הקדוש. לרוב אין הסיפור התנ“כי מגיע לשיא התפתחותו; הוא נפסק, כמו החיים עצמם, באמצע. ההפסק הוא כל־כך פתאומי, חד וחזק כל־כך, עד כי יחד אתו נפסק גם דמיון הקורא. המשכו הוא ברעיון, במוסר השכל, אבל לא בפבולה, לא בתוכן ובנושא. סיפור המעשה התנ”כי מגיע לנקודתו העליונה דוקא במקום שאין אנו מצפים לו כלל. בסיפור העקידה שהוא דרמתי, כמו כל סיפורי התנ“ך, מפני שבנוי הוא על שאלות ותשובות ועל דו־שיח קצר, השיא הוא לא במקום שאברהם שולח את ידו לשחוט את בנו ולא בקריאת ד' “אל תשלח ידך אל הנער!” כי אם דוקא במקום צנוע ושקט ביותר, בכתוב הקל והנחמד: “וילכו שניהם יחדיו”, ובשאלה הפשוטה והנוקבת עד התהום בתמימותה הקדושה: “ויאמר יצחק אל אברהם אביו, ויאמר, אבי! ויאמר: הנני, בני! ויאמר:,הנה האש והעצים, ואיה השה לעולה?!'” אין לך “בזבזן” כתנ”ך, ואין לך “קמצן” גדול ממנו! כמוהו כטבע – תכלית עצמו הוא ומשתמש בכל האמצעים להשיג את תכליתו – החדרת רעיונו־חוקו האחד והמיוחד ללב האדם והעולם!

לא כן האגדה: היא ראשית כל יצירה ספרותית מחושבת ומתוכנת, השואפת למטרתה הסופית באמצעים “נורמליים”, כלומר: אמנותיים, והיא משיגה את מבוקשה באמצעי יופי וצורה, שיש בהם משום עשייה וחינוך יוצר.

התנ“ך מחנך אותנו לאמת האבסולוטית שאינה יודעת רחמים כי אם דין, שאינה שוחרת אהבה אלא צדק. ואם יש רחמים בתנ”ך, הרי הם הרחמים שאחרי העונש, ואם יש בו אהבה – הרי היא האהבה שאחרי המשפט. המאמר התנ“כי יוצר אותנו מבראשית, בחינת “אני היום ילדתיך”, עמו אנו נולדים מחדש. כי התנ”ך כמו הטבע, מחדש את עצמו תמיד בנפשו, ואתו אנו מחדשים את עצמנו ואת העולם שבלבנו. ואילו האגדה מוסיפה לנו רק נופך משלה, משהו אחר היא מכניסה לתוך הקיים בנו משכבר: מעט אהבה פה, קצת רחמים שם, זיע של סליחה, ניד של בינה, וטעם של נחמה וצער מזוקק שבעתים.

אמצעי ההשפעה של האגדה הם במידה הגדושה של חינוך לאהבה! דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה רחמים. האל הזועם של הנבואה נהפך כאן לשכינה קדושה, לקדוש־ברוך־הוא, אשר רחמיו מתגלגלים מחיבה יתרה, והוא שותף בצערם של ישראל: “ובשעה שהקב”ה זוכר את בניו ששרויים בצער בין אומות העולם, כביכול, מוריד, שתי דמעות לים הגדול וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו – וזוהי זועה“. האגדה היא כולה תקוה ואמונה בגאולת ישראל, מפני שגאולת ישראל היא גאולת העולם כולו. וכל מה שהקב”ה עושה בעולם אינו עושה אלא בשבילם: “שנה שמלך המשיח נגלה בה, כל מלכי אומות העולם מתגרים זה בזה, וכל אומות העולם מתרעשים ומתבהלים ונופלים על פניהם ואוחזים אותם צירים כצירי יולדה”. ושלושה ימים קודם שיבוא משיח יבוא אליהו, יעמוד על הרי ישראל ויכריז: "בא שלום לעולם! באה טובה לעולם! באה ישועה לשושנת יעקב היא שושנת העולם והיא ניכרת בין אומות העולם כשושנה בין החוחים. “ומה שושנה זו מתוקנת לשבתות ולימים טובים, כך ישראל מתוקנים לגאולת מחר”.

ג

השקפת עולם אחת ויחידה שוררת באגדה כולה והיא – ישראל קיימים לעולם! “וכשם שאי־אפשר לעולם בלא רוחות, כך אי־אפשר לעולם בלא ישראל”. ואידיאה נשגבה זו שישראל אין להם בטלה עולמית, נתנה בלבם של יוצרי האגדה את הודאות הזאת שכל

זמן שישראל בירידה התחתונה – הם עולים! אמנם יש ונתעוררה בלב גם החרדה לגורל ישראל בגלות, ואת היראה המזעזעת הזאת הביע רב בדברים קצרים ונוקבים עד הנפש: “אמר רב: מתירא אני ממקרא זה: ‘ואבדתם בגויים…’” אך רובם של חכמי האגדה לא התיראו מן האיום הזה הכתוב בספר התנ"ך. מובטח היה להם שישראל הם עליונים על כל האומות, וכל מי שהוא בא להזדוג לישראל להרע להם, סוף שהוא נוטל את שלו מתחת ידיהם. אף הם לא היו משהים הרבה את ישראל בגנזי הצרות המשונות זו מזו אלא הכניסום תיכף לחדרי־חדרים ולגנזי־גנזים של ישועות ונחמות.

האגדה כולה “גאולת מחר” היא “וטובה עתידה”, ובה “כתות כתות של מלאכי השרת יושבים ואורגים בגדי ישועה, ועושים כתרי חיים וקובעים בהם אבנים טובות ומרגליות ומרקחים כל מיני בשמים ומעדני עולם, וממתיקים יינות לצדיקים לעתיד לבוא”. צנועה וכבושה היא אהבת האגדה לישראל; כולה רוך ועדנה ופיוס מרחם, כולה, בלשונה הזהירה והצנועה, “חבה יתרה”.

עם ישראל איננו, כמו בתנ"ך, העם הנבחר, עם סגולה, מרובה הזכויות ועוד יותר – מרובה החובות; הוא הבין החביב, בני ציון היקרים, הכבשה בין שבעים זאבים, ובהגדרתו העמוקה של ר' עקיבא: האדם החביב שנברא בצלם.

התנ“ך הוא כולו דרישה והאגדה הבטחה; התנ”ך – מציאות קשה ונואשה, והאגדה – התעלות מעל למציאות והתנשאות ממעל לקשי השעבוד ומרי הגלות. התנ“ך מאיים תמיד בגלות, בעקירה, ובנתישה מן המולדת היקרה; ואילו האגדה רואה בגלות אחת מטעויותיו של הקב”ה, ובין ארבעה שמתחרט עליהם הקב"ה אחד מהם גלות. מידה קשה זו של זרוי ופיזור, היתה למורת רוחה של האגדה והיא הטיחה דברים כלפי מעלה בשל מידה זו, שהיא שקולה כנגד הכל.

מה נפלא הוא האופטימיזם של האגדה, מה נועז, ועם זה מה תמים ופרימיטיבי, ילדותי ממש! מסביב עולם של שנאה, אימים ובוז של גאיונים ומנצחים: “ישיחו בי יושבי שער” – “אלו אומות העולם, שהם יושבים בבתי תיאטראות ובבתי קירקסאות”; “ונגינות שותי שכר” – “מאחר והם שותים ומשתכרים, הם יושבים ומשיחים בי ומלעיגים בי”, האומה כולה היא במדרגה התחתונה, ומלכות הרשעה מכנסת את עינה הרעה בחייה: כל גוי הוא בבחינת לסטים מזוין וכל דרך בחזקת סכנה: “היו עולים במעלה או יורדים בירידה – לא יהא ישראל למטה ונכרי למעלה, אלא ישראל למעלה ונכרי למטה, ואל ישח לפניו, שמא ירוץ את גלגלתו”, וכנגד “השעה החצופה” הזאת עומד ישראל במלוא כל אמונתו ובטחונו שיסורים אלה יסורים של אהבה הם: “אמר ר' יוחנן: למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך: מה זית אינו מוציא שמנו אלא על־ידי כתישה, אף ישראל אין חוזרים למוטב אלא על־ידי יסורים”. לעומת שנאת עולם, נוצרת אהבת עולם לישראל ככוח שכנגד, נוצרה הסיסמה: “חביבין ישראל”; ואין לך מידה טובה ומעלה יתרה שהסנגוריה של האגדה לא ייחסה אותן לישראל, שראו בו את הסיבה הראשונה של הבריאה כולה ותכלית העולם.

ד

בבואנו עתה בפעם השלישית לבנות את עצמנו ואת ביתנו בארץ־ישראל, מצווים אנו להתקשר שוב קשר של קיימא עם האגדה העברית, למען תהיה סם חיים לעצמותנו היבשות ורפאות ללבנו החולה והכואב. “וביותר שאנו חולים מן השעבוד – אין אדם מבקש לשמוע אלא דברי ברכות ונחמות”.

התנ“ך מחזיר לנו את הניב ואת הנוף של עצמיותנו הקדומה, הוא היוצק נהר־דינור לתוך דמנו. בשוט לשונו ובשטף חרונו מעורר הוא בנו את הכרת עצמנו ובקורת עצמנו. על ידו אנו מחזקים שוב את זכרוננו הלאומי־אנושי שכוחו תש בדרך הגלות הארוכה. דבר התנ”ך הוא “הדבר” שעליו אמר המשורר “ויהיה דברך מר כמות, ויהי הוא הוא המות – נשמענו ונדעה”.

ועל ידי האגדה נרכש לנו מעט אהבה עצמית, נרחש יותר אמון לעצמנו, לא שלהבת־יה היא האגדה כי אם נר־אדם, “פתילה באיסר”, כלשונה; אך בה, בפתילה זו, נמצא את המרגלית הטובה של האהבה לעם ישראל ולארץ ישראל, ואת הזהוב הנוצץ של הרחמים לאדם מישראל המעונה, – אלו שכיות החמדה שאבדו לנו בחשכת ליל הגלות הארוכה והמרה. ובהכניסו את הילד העברי לעולם האגדה העברית, חלילה לנו מחשוש מפני קנאות לאומית יתירה ומפני התנשאות על עמים אחרים, על “אומות העולם”, שהאגדה לכאורה, מצוינת בהן. האהבה היתרה שבאגדה לישראל, לארצו ולתורתו, אינה מחיבת את שנאת הזולת, ולא כל שכן את השמדתו. אהבת ישראל אינה ממין האהבה העצמית הידועה, שאומות העולם מונות בה האחת את השניה, חביב אדם שנברא בצלם – אומרת תורת האגדה; ו“שלושה סימנים יש באומה זו: רחמנים ובישנים וגומלי חסדים”. אהבת ישראל פירושה רחמים גם על השונא: “מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני?” והיא האומרת: “יתמו חטאים ולא חוטאים”. אמנם האגדה אינה מסיחה את דעתה גם מן “הנקמה באדום”: “ומדוע אדם ללבושך?” – “זו נקמת אדום”, ו“לבוש זה נאה מכל לבושים הראשונים”. ברם, נקמה זו אין פירושה השמדה וכליה פיזית, אלא זו התעלותו הרוחנית של ישראל שהוא שוב בן חורין בארצו, חפשי משעבוד מלכויות, והגאוה שנטלה ממנו ונתנה לאומות העולם חוזרת שוב אליו. יש והדמיון היוצר של בעל האגדה משתעשע קצת בצערם של הגויים עובדי האלילים, שבתוכם שרויים בני ישראל בצער והובלעו בתוך מעיהם. הגויים עוברים על גשר גיהנום ונופלים לתוכה, אחר כך הם עולים ורואים בטובתה של ישראל, ואז הם נופלים על פניהם ואומרים: “כמה נאה אדון זה! כמה נאה אומה זו שאהב אותה ביותר!” מתוך אגדה זו אנו מבינים נקמה עברית מהי! “צמאון” זה לנקמה אינו אלא חינוך מוסרי והחזרת העולם האלילי למוטב. כי עתידה ירושלים ליעשות שוב פנס ומטרופולין לגויים, והם מהלכים לאורה. “פנים של אימה” למקרא, “פנים שוחקות לאגדה”. מתוך, לימוד שניהם יעמוד הילד העברי על שתי הפנים של הערכת עצמנו: על הדין ועל החסד. ואם נדע לכוון אותו ביד זהירה, ימצא הנוער הלומד את הסינתיזה בין שתי המידות, ואת ההרמוניה בין שני הקולות, העולים אלינו מתוך נבכי הדורות של אומה גדולה ורבת־סבל, אשר שרתה עם גורלה ותוכל לו.

ה

השואה הגדולה שנתחוללה על יהדות העולם, והשעה הגדולה של תקומת מדינת ישראל, מחייבות אותנו לשינוי ערכים בכל שטחי חיינו כאן, ובראש וראשונה – בשדה החינוך, שהוא חיינו וערך קיומנו בארץ, ובו ניבחן בחינת בגרות של עם הראוי לשמו. אחרי שנופצו אל כל סלעי הצער והיסורים שבעולם, התיצבנו שוב במערכה נגד “אומות העולם”, ושוב עלינו להוכיח “שכל כלי יוצר עליך לא יצלח”, ש“לבנו ער לגאולה”, שישראל סלע הוא שאינו נוח להעקר, מפני שהוא מחובר עד התהום, ועד שרשי הבריאה. ואם המציאות הפכה, בעוונותיו הרבים של העולם, לאגדת זוועה בשבילנו, לחזון בלהות וחזיון אימים, הרי עלינו, לשם שווי המשקל בחיינו, ולשם קיום עצמנו, להפוך את האגדה למציאות, לחזון נפרץ. מצווים אנו היום יותר מתמיד “אגדה לכינור לקחת”, ובה לבכות את ענות עמנו ושברון לבנו, ובה, באגדה המשובחת, לשיר לעצמנו תנחומות – ותהי לנו הרוחה.

עלינו להשליט שוב בחיינו את עקרון האגדה, אשר ממנה יסוד וממנה קנה־מידה לערכו של ישראל בעמים. מצוה עלינו לספר לילדינו את האגדה המרוממת, המנחמת והמושכת את הלב. “ישראל ואומות העולם”, “טיבם של ישראל”, “ישראל קיימים לעולם”, “ארץ ישראל”, “קדושת הארץ ותורת הארץ”, “גאולה וימות המשיח” “לעתיד לבוא”, “קשי הגלות”, “שעבוד מלכויות”, “קבוץ גלויות”, חז“ל”, “אבות העולם”, וכו' וכו', אלה צריכים לשמש נושאים מרכזיים בבית־ספרנו, שממנו קרנים יוצאות על כל חיינו בארץ ובגולה.

אוצר בלום של יופי, גבורה, אמונה ותקוה, היא האגדה שלנו. מיוסדת היא על אבני שיש טהור; מחשבתה ברורה ולשונה נקיה. ודרך הבעתה סוגה בצירופי ניב נעלים. אשר זיו מוצנע של שבת־קודש חופף עליהם. סגנונה הוא “דברים של חול בלשון הקודש”, הנאמרים על טהרת האהבה הקדושה, ששפת יתר זרה לה, מפני שהיא מדברת “בלשון יחידו של עולם” – לשון החסד והבינה היתרה. האגדה יצקה את נשמת ישראל סבא לדפוסים חדשים, וכך בראה את האומה בריאה חדשה למען תוכל לעמוד ימים רבים, עד העולם. בלחש ובקול דממה דקה לחשה האגדה על מכתו האנושה של ישראל הכואב, הטיפה לו ניחומים ועוררה בו את המחאה הגדולה לגלות ואת הכמיהה הרבה לגאולה! כי ידוע ידעה האגדה שאין הדבר תלוי אלא בנו: “אימת שתרצו אתם ירצה הוא…”

יבואו ילדי ישראל וילמדו אגדות ישראל; יכנס הילד התמים, אוהב התורה התמימה, לפני ולפנים של פלטין גדולה ונאה זו – האגדה; ומתוכה ילמד לאהוב את עמו וארצו ואת האדם שנברא בצלם אלהים, כפי שנשתקפו אלה בעינם הטובה של יוצרי האגדה – יוצרים עממיים, יוצרים אמנים גדולים, שפניהם המסבירות והשוחקות הלכו בקרב הדורות, ובשחוקם המאיר ובעינם המזהירה צוו לנו את התקוה: “שאין לך קץ מגולה מזה שנאמר: ‘ואתם הרי ישראל, ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל, כי קרבו לבוא’”.

אנו שהגענו ל“סימני גאולה” אלה – דין הוא שנעשה את האגדה ל“באר מים חיים” לדרך חיים ותוכחות מוסר, – לתורה של מדינת ישראל.

א

בשנת תרפ"ח חלה וויסלבסקי, ונשלח מטעם הרופאים לבית מרפא בשוורצוולד, בדרום־מערב אשכנז, להבראה. לאחר שחזר משם נכנסתי אצלו לבקרו בדירתו ברחוב קאנט, במערבה של ברלין. מצאתיו יושב חלש ועיף בכורסה על יד שולחן עבודתו, ולפי הסדר שעליו ניכר היה שטרם פתח בעבודה, וישיבתו היא מעין התקנה לכתיבה, שהייה לפניה ולא הפסק שלאחריה.

• האם כותב אתה משהו, מר וויסלבסקי?

• כשיש לי כוח אני כותב.

תשובה פשוטה וקצרה זו נחרתה מאז בזכרוני. ותמיד כשראיתיו ברפיונו וברזונו, היה אותו פסוק בא ופוסק את עצמו ונקרא מאליו בלבי: “כשיש לי כח אני כותב…” ברם, דעת היא כוח, וצבי וויסלבסקי הלך בכוחו זה, בחילו לאורייתא, כל ימיו. חלש היה בגופו, אבל הכתיבה הרבתה לו עוצמה וכוח; כי עבודתו עבודה שבלב היתה, והרעיונות הגדולים באו לו ממעמקים, והרוח היא שיצרה לו את הנוף ופתחה לפניו אותם אופקים רחבים שפרנסו את מיטב הגותו וחזותו.

יריעתו הרחבה לא בארכנות מקורה, לא ברב דברים, אלא בהשתפכות הנפש, שדרכה לילך ולהתפשט במרחב ובמרחק עד שנעשית נהר גדול.

חבוריו הם כאותם פרקי ניגון של בעלי־התפלה המצוינים שלנו בדורות הקודמים, שהיו מחברים ניגונים רבי פרקים ועתירי חוליות, וכל פרק מיושב היה במקומו ומשולב בקודמו, ואחוז ברגש ובהגיון בזה שבא אחריו; ולא הורגשו בהם ירידה ורפות ואזלת יד; ובפרק האחרון היתה אותה עדנה ועצמה וחן כמו בפרק הראשון. שכן השתפכות נפש באה מן השתין שבאדם, ואין היא נעשית רדודה גם בסופה, באשר המושג סוף אינו חל עליה, מפני שהיא זרימה אמוציונלית בלתי פוסקת, שבה האחרית חוזרת לראשית, בחינת מעגל שאין לו סוף.

ואכן מנגן היה וו. בכתיבתו, ואת הנושא היה מדובב כאמן הלשון והסגנון, וכל הגדרה וניסוח העלה מן המקור, מתוך הרבדים העמוקים של הספרות העברית לדורותיה ולשכבותיה.

“הלשון שבו היה אדם כותב היא קלסר פניה של האומה”, אמר בעל הלשון והסגנון הגדול, הפילוסוף א. שופנהאור, שאת כתביו תרגם וויסלבסקי בתכונה ובתבונה רבה.

וראויים הם דברים אלה להאמר גם על הסופר צ. וויסלבסקי, כי לשונו היא חותמה המובהק והמדויק של דמותו, צורת “האיך” של מחשבתו ו“המה” של כל מהותו היוצרת.

ב

מימיו לא היה בקו הבריאות השלמה. אבל הקו שלו עם הבריות קו ברי היה, בלי צל של שמא, זה המעכיר את היחסים בין איש לרעהו, ומטיל בהם טפה מרה של ספק וחוסר אימון. והוא שחיבבו על הכל ועשהו רצוי לכל אדם. משכה במיוחד בת־צחוקו הנלבבת, המזוככת בברכת היסורים, שנצנצה בכל עת בעיניו הטובות. היתה זו בת־צחוק פקוחה, ופקחית, בלי רבב של התרברבות ואנוכיות, והיא ממין הראייה הבהירה של הנפש החכמה, שאהבת האדם מציצה מתוכה כרמז־בשורה מאשנב מאיר בחשכת הלילה. לא היתה שום מחיצה וחציצה בינו ובין הזולת. לבו פתוח היה לכל, כאומר: כל הרוצה יכנס! מיטענו הרוחני הגדול לא הכביד עליו ועל הנמצאים בקרבתו. חיוני וחינני היה, ומהותו – מהות חסידית־נגינתית, השותה מן הגבוה – השמחה והאמונה בטוב העולם. ואף על פי שלא נתקיימו בו דברי הקדמונים: “המצטער בתחילתו נוח לו בסופו”, שכן ימיו עברו בצער ומכאובים, עם כל זה לא ציער עצמו על הדברים הרעים, והאכזבות שנחל רק הגבירו את רצונו לחיים; והיה הופך כשלון לחישלון, לתעצומות נפש, כמוהו כ“המתמיד”, שכה היטיב לפרשו, לחדור לפנימיותו מבחינה אינדיבידואלית וסוציאלית־לאומית, כי בו ראה חזות עצמו בגוף ובנפש:

רְעָבוֹן, לֹא־שֵׁנָה, מַק־בָּשָׂר, רְזוֹן פָּנים,

מָה הֵמָּה כִּי יָשִׂים אֲלֵיהֶם לְבָבוֹ?

הֲטֶרֶם הוּא יֵדַע אֵיךְ לָמְדוּ מִלְּפָנִים?

הֲטֶרֶם הוּא יֵדַע כִּי סוֹף כְּבוֹדוֹ לָבֹא?

במאמרו המקיף והממצה על “המתמיד”, הוא מסכם: “יש בשירה הזאת משום סמל למלחמה הכללית של כל האומה העברית על תורתה, על הוויתה העצמית בפני כל הקמים עליה”. – – – "והמלחמה לא נגמרה. לא תוותר האומה על עצמותה, אולם גם על החיים לא תוותר. והמלחמה תימשך ותימשך.

ומי כמוהו, הנער החושק בתורה, אחד היתומים מבני העניים המעולים של העיירה היהודית בתפוצות הגולה, מי אם לא הוא היה באותו סמל ובאותה דוגמה של מעלה?!

אכן, אף הוא לא וותר על עצמותו הלוחמת, על עלייתו המתמדת בסולם התורה הגבוה! וגם על החיים הארציים, ההוויה במשמעותה המתוקנת כפרט, כיחיד סגולה, לא רצה לוותר. והמלחמה שלו נמשכה ונמשכה כל ימי חייו. והוא, איש “הרוח הרוצה והבשר הרפה” עמד בנסיון, נפל וקם, עד שהקים את עצמו ועשה לו יש ושם במערכות החכמה והמדע ובמלחמתה של תורה ויצירה.

ג

לכאורה איש מוחין דגדלות היה, כתבא רבא, שכלתן, איש הגות והגיון ברורים ומפורשים המיוסדים על אדני התבונה הטהורה; בנאי בעל ממדים גדולים, המגלגל אבני בנין וזרמי מחשבה, ומושך גלי תורות ומפלג שטפי דעות ואידיאות כנחל איתן; לשונו – קלשונו, והוא לוגז ומגבב ערמות ערמות של יבולים מכל שדי התרומות של תרבות העולם, מתמודד עם עמודי עולם ופטישים חזקים, וחובק זרועות עולם! אבל באמת איש תם היה, ובנפשו הביא ואילל תורות ושנה משנות ושיטות שונות משלהם ומשלנו בחיוּת של פיוט וברגש יהודי עמוק! כי אדם אמוציונלי היה ומשנתו כנשמתו הקירה הגיון חם, בחינת הגיון בכנור… ומיטב גינונו – נגונו הנלבב, זה הניגון הנוגה מבית־אבא ומבית מדרשנו הישן: “קול זמיר מתמיד מאחר, השופך על הרוח הלואט מרירותו המתוקה ומתיקותו המרה”. וכמו יחנן קולו:

הֲתִשְׁמַע, הֲתָחוּשׁ כִּלְיוֹן הַנֶּפֶשׁ, הַחִבָּה הָעַזָּה?

כָּל אֹֹמֶר אֵשׁ חוֹצֵב, כָּל מִלָּה דַם מַזָּה.

כִּי יָפִים לַתּוֹרָה חַיֵּי הַצַּעַר,

גַּם עַמָּהּ וּבָנָיו בָּעֳנִי נִשְׁמָרוּ.

וצר, מה צר, שלא תמיד הטינו אזן לקולו… לא חשנו בצערו של תלמיד חכם זה, והתעלמנו לעתים מכליון נפשו, מחבתו העזה לאדם ולעם!

שכן איש בעל־ערך כמוהו “לא דבר אל הקורא כי אם אל הנושא – אל תוך חללה של הבאר שמתוכה שאוב הנושא. את כוח־השכנוע שלו מכוון וויסלבסקי לא אל הקורא, אלא כלפי עצם הסוגיא שבה הוא עוסק: לא אותנו, כי אם אותה הוא מבקש להטות אחרי דעתו – אותה הוא מנתח לפניה ואותה הוא מסביר לה, כדי שתבין היטב את עצמה”. (ישורון קשת: “הומאניסטן עברי”, בספר הזכרון לוויסלבסקי “עטרת צבי”).

ולא רק “הקורא המצוי”, ברוחו המצויה, לא התמצא במשנת וויסלבסקי, אלא גם רבנן דאוניברסיטה לא נתנו דעתם עליו; ולא אמרו לו מה שאמר רבן יוחנן בן זכאי ל“מתמיד” המתענה, לאליעזר בן הורקנוס בשעתו: “אי לך, אליעזר, שהיית מושלך בינותינו!”

מתוך מאמרו על חברו מנוער, בן עירו שמעון רבידוביץ, שנפטר חדשים אחדים לפניו, אנו מרגישים כמה ציער אותו הדבר שבית היוצר למדע ולתורת האומה לא קלט אותו ולא הציע לו קתדרה שהיה ראוי לה: “האוניברסיטה העברית לא קלטה אותו, כשם שלא קלטה עוד סופרים רבים שלבם להוראה, ועינם לתלמידים. והרי הוא היה מן המצוינים שבמורים, מן המעולים שבמרצים”.

אנו מאמינים שלו היה שמעון רבידוביץ ז"ל מספיד את חברו צבי וויסלבסקי, לא היה משנה מן הדברים האמורים עליו; ברם הוא, וויסלבסקי, האיש המנוסה בסבל ובחיי צער מנוער, לא נפל רוחו, לא רפו ידיו, ולא נתכנס ברשות היחיד שלו לקלקלתו של עצמו ושל העם. חלוף הדבר: כאשר יענו אותו מקרי הימים כן נענה לאותו כוח של יצירה, שהכה תמיד על לבו ואמר לו: גדל ויצור!

ד

למעלה משלשים שנה עברו מאז הבקור בחדרו ברחוב קאנט בברלין. והנה באחד הימים שוב נכנסתי אצלו לבקר את החולה, והפעם היה זה בדירתו ברחוב המלך ג’ורג', בירושלים, בירת מדינת ישראל.

היה זה ביום השבת אחר הצהרים, אך ראיתיו והפסוק שאמר לי אז, בצעירותו, בא ופסק את עצמו חרש בלבי: “כשיש לי כוח אני כותב…” ברם הפעם ידעתי שאין לו כבר כוח, שיגיע כוח הוא מאד… אז גם בחולשתו היה טמון עוז בחורים ותפארתם, – שמחת הווייה העדיפה מכל כוח; ואילו עכשיו ישב על כורסתו כשריד של עברו, כשארית הפליטה של עצמו. אבל גם עכשיו, כמות שהיה, איש של צורה היה; ישב בקומה זקופה ובראש מורם, לבושו נאה, וסבר פניו – עוד הרבה מן החן והקסם האישי היה בו.

מלחיצת ידו ניכר היה ששמח הוא על הבקור. ואת קורת רוחו הביע גם בדבור ובבת צחוקו הטובה, שאפילו ניטלה הימנה זיו הבריאות, עוד די היה בשאריתה להשרות רוח טובה על סביבה.

הוא שפע כולו זכרונות ורשמים מאותם הימים בברלין, ובעיקר, – מישיבתו ביער פיכטנגרונד, בו קבעו מושבם רבים מן המורים והסופרים שהתגוררו בברלין הבירה. מחמת מחלתו היה קם מזמן לזמן ממקומו, שוהה כמה דקות בעמידה רופפת וחוזר ויושב על מקומו. הדבור גרם לו קשיים, היו הפרעות: יש ונשתתק לשניות אחדות וקולו נפסק; אך הוא לא נבהל, המתין באורך רוח עד שכוח הדבור חזר אליו, ואז המשיך: דיבר, שאל, סיפר וגם התבדח.

כל אותה שעה לא גרעתי עין ממנו. מסתכל הייתי בו בכוונה כדי לקלוט הרבה מהווייתו, לאגור ולהטמין רשמים ממנו… הוא שלט יפה ברוחו והגביר את חכמת הנפש על חולשת הגוף. וגם כשבאה לו איזו הפרעה חיצונית לא בא במבוכה ולא הראה אותות רפיון ורתיעה, וכאילו אמר: “ואל ידע אויבכם ואל ידע אוהבכם / את כל המתחולל בקרב לבבכם!”

והוא מטבעו אהב את ההרצאה, הנאום, השיחה המבריקה, והיה להוט אחרי הדבור כדרך שאהב את החבור. תורה שבעל־פה ותורה שבכתב ירדו כרוכים וערוכים אצלו כתורה אחת. – והוא ישב והמשיך בשיחה, ונתמשכו לנו זכרונות נאים מאותם הימים החוזרים ועוזרים הרבה לאדם בשעת דחקו…

התמיה כוח הזכרון שלו, ההתרשמות העומדת בעינה ובאונה. אף פרט קטן לא נעלם ממנו; וכמה התפרק על הזכרונות הללו, על המקומות בהם התהלך עם החבורה כולה, על אותם הטיולים הטלולים בשבילי היער, ועל השירים והניגונים ששרו הצעירים בערבי האביב והקיץ על שפת השפרה ועל יד אגם גראבוב אשר מחוץ לכפר.

שם שמים היה שגור בפיו הרבה, והיה חוזר ואומר: אם יזכני השם, אם יוסיף לי אלהי החיים שנות חיים וכוח, אוסיף פרשה אחת על כל הפרשיות שכתבתי עד הנה, היא פרשת הדרכים, השבילים והשדות ביער של פיכטנגרונד־פרידריכסטאל, בהם התהלכנו פעם בנערינו ובנערותינו.

• אתה זוכר?

הוא התחיל לשיר חרש בקולו הנעים והמרטיט, שמחמת חולשתו היה נשמע כמין התנצחות חרישית של שני ניגודים – שיר ובכי יחד, ויד הבכיה על העליונה:

בַּחֹרְשָׁה עַל אַמַּת הַמַּיִם שָׁם פָּרְחוּ

מַרְגָּנִיוֹת צְנוּעוֹת לְבַד,

כִּשְׁמָשׁוֹת קַטְנוּנוֹת – קַרְנֵיהֶן צְחַרְחָרוֹת,

צְחַרְחָרוֹת הֵן: טְרַה־לַה, לַה־לַה!

לשיר על מה שהיה ולא ישוב עוד, הוא צער מזוקק מאד, והוא ממין התענוג הנעים המכאיב ביותר; והוא, וויסלבסקי החולה, שר בכוונה, ממעמקים, וכמו בכה בכה לעצמו, ועם על נעימה כמו החזיר לנפשו את “בחרותו הנגזלת”, הציל איזה שיור קטן מן הימים שחלפו! ואין לך דבר המעורר את הנפש כנגון מימים קדומים. וכבר אמרו חז"ל: “מה נשיר לא נאמר, אלא איך נשיר…” ויש “באזנינו שמענו” עדיף הוא מאשר “בעינינו ראינו…” שכן הנגון הטוב הוא הלך־נפש ומראה־עיניים כאחד.

אחרי שהוגש הכיבוד של שבת בידי בעלת הבית החביבה, אשת חבר כחבר; כטוב לבו של המארח, מפני שהאורחים היטיבו לבם בענבים קרים ובמשקה צונן; נזכר בשיר אחד בלשון היהודית שהיה מושר לעתים קרובות בחן ובנועם מיוחד בפי שפרה מלצר העדינה, ובפי אחותה בעלת החן. פתח בשיר ובקש שנשיר יחד אתו:

לִי הָיְתָה אִמָּא יְקָרָה,

וְכֹה אָמְרָה לִי: יַלְדִּי אֲהוּבִי!

הֱיֵה נָא טוֹב וִירֵא אֱלֹהִים,

וּמַה לְּךָ שְׁאָר הַחָכְמוֹת!

את הפזמון החוזר, הדורש הרמת הקול והגברת ריגוש הנגון, השאיר לאורחים:

רֵד נָא, רֵד נָא, גֶּשֶׁם טוֹב,

הִנְנִי אָדָם קָטָן,

אֶתֵּן לַמָּטָר לֵירֵד עָלַי,

וּמַה לִּי שְׁאָר הַחָכְמוֹת!

ולא אמר די עד שסיים את כל ארבעת הבתים של השיר, שענינם: “היו לי אמא, אבא, רבי, ושדכן”, ומה תורה לימד כל אחד ואחד מהם… לפי ההנעמה וההטעמה שלו הרגשנו שהוא טועם בכל בית ובית של השיר טעם של בית־אבא בגראייבה שלו; ובית־אבא אינו אלא סמל של בית־ישראל, שבן בית היה בחדרי חדריו כאדם וכסופר עברי מעולה.

וויסלבסקי הסופר והוגה הדעות, כסוציולוג, כמסאי, וכמבקר ספרותי, לא היה מחובבי לשון אידיש ולא ראה בה ערך לאומי בר קים. הוא ראה בה תופעה גלותית חולפת, שנטפלה לאומה בדרכי הגלות האבלות, נדבקה בדרך הילוכה בגוף האומה אבל אין לה חלק בנשמתה. וכאן חלק על חברו שמעון רבידוביץ, שראה בזמורת זר זו “לשון שניה של עם ישראל”… שכן משנתו של רבידוביץ דגלה בשניות בכלל: “הכא והתם”, “בבל וירושלים”, “יהדות ישראלית ויהדות התפוצה”, “עברית ואידית”, – בחינת שתים שהן אחת…, ועל רקע זה בא הקרע ביניהם, גבה הר בין החברים, והחבילה נתפרדה למשך כמה שנים; הקרובים נעשו רחוקים ולא דיברו איש את רעהו לשלום ימים רבים. והפותח ב“ברוגז” זה, במחלוקת לשם שמים היה ש. רבידוביץ ז"ל, שהיה פחות וותרן מידידו; ואף־על־פי שוויסלבסקי הרך הפציר בו לא רצה להשלים אתו; רק אחר כך, מרחוק, חזר השלום על כנו, ושני תלמידי החכמים החזירו את ידידותם ליושנה.

וויסלבסקי לא גרס כלאים בכרם ישראל, ודחה בקנאות כל רעיון של שתי רשויות; ובכריכת עבריות וגלות יחד ראה מעין טובל ושרץ בידו, סטייה ובגידה בדרכו ההיסטורית של העם, שהאחדות המוחלטת היא הנשמה לנשמתו. ברם את “המלה היהודית”, לא כלשון אלא כבטוי עמוק להרגשתו העממית־אנושית, ואת הניגון העממי המלווה אותה ועוטר אותה בהמית לב ובריגושי נפש, אותה אהב וחמד וסלסל, והתרפק עליה כעל ילד שעשועים חולה, שפניו המעונים מבקשים אהבה ורחמים מאת אמו, העומדת עליו ומביטה לתוך עיניו והיא מוכנה לתת לו כל מה שירצה ואפילו את נפשה!

וויסלבסקי שבעל מנגן היה ובעל תפלה, שקולו ערב וספוג אותה “בכייה יהודית” שבלעדיה אין טעם ואין תואם לתפלות ישראל, היה מנגן ושר בכל עת מצוא; לא היתה פגישה אתו שלא נתן בשיר קולו. ברם הפעם הגדיל, ונפשו השתוחחה ותהמה עליו, והוא נאחז בנגון ולא הרפה ממנו, “ויהי חיקך מקלט ראשי, קן תפילותי הנידחות”…

לִי הָיָה רַבִּי וּמוֹרֶה,

וְהוּא הָיָה מְלַמֵּד אוֹתִי:

סִדּוּר, חֻמָּשׁ וּפֵרוּש רַשִּׁ"י,

וְלֹא שׁוּם חָכְמָה אַחֶרֶת…

מזמן לזמן היה מוציא מכיס־מעילו את ממחטתו הלבנה, המבהיקה שבתית, ומעבירה ביד רועדת על עיניו ופניו. אפשר שעיניו זלגו דמעות מחמת מחלה, ואפשר לבו הוא שבכה במסתרים; ברם, עכשיו אני יודע שבשבת זו היה הבכי העונג־שבת שלו.

ה

הגיעה השעה לקום וללכת. גם השבת האהובה נתנה אותותיה שמתכוננת היא לצאת. החמה נכנסה אל בין כתפי ההרים, ומשם, מחביונה המאדים באש השקיעה, הציצה בחלונות, והחלונות המוצתים הביטו אחריה בעינים נוגות, כמי שמביט אחרי נפש אהובה ברגעי הפרידה האחרונים הקשים ביותר.

קרני השקיעה של השבת הקדושה ההולכת, התאחדו בסוד אחד, “ברזא דשבת”, עם צללי ההרים של ירושלים והם נחבאו בין הכלים שבחדר המדומדם, ובין הספרים ובין האנשים המחרישים. נגונים רחוקים התדפקו על הלב, והלב נענה להם בהמיה חרישית, בפסוקי דזמרא ובשורות של “המתמיד” הביאליקאי, אותם הפסוקים עם ההשתפכות החריפה שלהם, שכה הכאיבו, עינגו וריגשו את נפשנו שם “בעיירות הנכחדות בתפוצות הגולה”, וכוחם יפה גם עתה בארץ ישראל ובירושלים של מטה ושל עתה.

וּבְנֹגָהּ שֶׁיָּצְקָה הַשֶּׁמֶשׁ הַבָּאָה

עַל צֶפֶת הָאָרוֹן וּכְרוּבָיו מִלְמַעְלָה

כִּיקַר חֶסֶד אֵל, מְלֵאֲתִי רָצוֹן. הֲנָאָה,

תִּסְתַּלֵּק הַשְּׁכִינָה וּכְבוֹד אֵל נַעֲלָה.

עם לכתי מעמו ברכתיו בבריות גופא ובאריכות ימים, ושיהיה לו כוח לכתוב… “בכתיבה וחתימה טובה”; – שהרי חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, היה בארץ; אלול – “אני לדודי ודודי לי”. והנגון הישן והעמוק: “הנשמה לך והגוף פעלך”, התנגן והמה באויר!

הוא נרמז והעלה על פניו בת־צחוק “מלאתי רצון והנאה” – זה החיוך הקל, הרך, המסעיר את הנפש יותר מכל דבור וטענה, אותה בת־צחוק מזוקקת שרק המעונים ניחנו בה, בודאי כפיצוי וכשכר לכל ענוייהם בגוף ובנפש. הוא ענה אמן ו“הלוואי” בכוונה גדולה אחרי ברכתי, והוסיף בקול מתחטא ומתחנן: “עוד עשר שנים… עוד עשר שנות חיים אני מבקש מאלהי החיים!” קולו רטט ברתת של תפילה ותחנונים, ונפסק ונדם. רק העיניים הנוצצות מדמעות דברו ובקשו רחמים: חיים של בריאות, ולא שום טובה אחרת!

*

הירושה שהשאיר אחריו הסופר צבי וויסלבסקי במקור ובתרגום, תחיה ותעמוד עוד הרבה הרבה שנים, ותצרור את נפש יוצרה בצרור חיי היצירה של האומה, שאותה עבד באמונה ובאהבת אמת כל ימי חייו.

וכל הרוצה לעמוד על דברי משנתו ולתהות ולו בדרך קצרה ובראשי דברים, על קנקנו המלא; ילך אצל הספר “עטרת צבי”, שחברו חבריו הסופרים והוגי הדעות בישראל לשמו ולזכרו.

על פי הציונים המצוינים שהציבו לצבי וויסלבסקי האדם והסופר המחונן, ימצא המעיין את הדרך העולה לבית היוצר וליצירתו: הרבה פתחים לכמה וכמה רשויות יפתחו לו בספר הטוב הזה, ובבואו פנימה – יציץ עליו האיש והגותו בעינו הטובה והמאירה, ושפתיו דובבות בספר החיים:

"דומה עלי: חיונה גדולה אין לה שמירה אלא ברוחניות גדולה. – – –”

א

בהעיק על הלב המשא הכבד של גולה ונכר במערבה של ברלין; בערוג הנפש לנקודה היהודית ולאוירה הביתית שבילדות הרחוקה בבית־אבא, – הייתי עוזב את “אירופה” העשירה והנקיה למופת, ובורח למזרחה הקודר של הבירה האשכנזית, – ל“ברלין היהודית”, הפולנית־גליצאית – אל “רחוב גרנדיר,” המפורסם, גלגולה של “חצי אסיה”, כפי שהגדיר ק.א. פרנצוֹז, בקובץ ספוריו “חצי אסיה”, את עירות גליציה בשעתו.

ואמנם היה רחוב גרנדיר אשר בשכונת “שער־שנהאוזן” אי מוזר בים הכרך הגדול ברלין. מרחק עשר דקות הליכה ברגל מככר אלכסנדר הסואן ברעש, ואתה נמצא בעולם אחר! כאן אתה יכול לנשום לרווחה ולדבר כלשון “עמך” כאוות נפשך. כאן אתה הולך לפי תומך, ואם דרכת על יבלת של מישהו, אינך מחויב אפילו להתנצל ולבקש בנמוס “סליחה!” כאן המדרכות עקומות כמו “בבית”, ושיירי פירות וירקות מפוזרים על הכביש ועל יד הבתים, ואין איש לוטש עין ומעקם אף ופה. ואם צמאה נפשך לאות עברית ולשלט יהודי, – הרי הם לפניך באותיות קדוש לבנה על גבי חלונות הראוה של המסעדות הכשרות, שטיב מאכליהן היהודיים מנצנץ ומכריז על עצמו ברקלמות מגרות ומעוררות תיאבון: “וומפלאך” של פלוֹמנהפט, “כבד קצוץ בשומן אווזים” של חנה פייגל האלמנה; ולא סתם אלמנה, אשה שנתארמלה, אלא אלמנתו של הרב הצדיק הגאון, ר' שמלקי טייטלבוים, ראב"ד דליניען־שטראסה. אתה נושא את עיניך לעברו השני של הרחוב – והנה האיטליז של “לייבישל”, לייבישל קאצ’קי המפורסם, מציץ עליך בעין אחת של שור מפוטם העומד לשחיטה, והוא משום מה שמח ומרוצה מאד מעצמו, והעין קורצת מן השלט ומזמינה אותך לבוא ולקנות רגל, כבד ומעיים טריים “לכבוד שבת”. “מעדני מלכים”, צועק כל הרחוב, “טועמיה חיים זכו!” ועין השור של האיטליז קורצת בתום ובחן של אחרית הימים.

בטעם ובריח של מעדני מלכים אלה, מתערב גם קול יעקב – שירי עם וחזנות ובדחנות ותיאטרון יהודי, הבוקע ועולה מכמה גרמפונים, הנחבאים אי־שם בבתי המסחר השונים ומפיצים את יצירותיהם חוצה. הללו מתנצחים אלה באלה ומחרישים זה את זה בקולות תרועה, שאין להם הפסק כל היום וחלק מן הלילה. יוסלה אומר בקולו המתוק “תכנת שבת”, הרשמן מטיח כנגדו “והיה באחרית הימים”, או ה“תכנת” שלו,שמבינים אומרים, ונחמיה ביקל בראשם, שהוא עולה פי כמה על זה של יוסלה, שכן ליוסלה יש קול של “צימס וקוגל”, ולו להרשמן “טנור פינומנלי”! סירוטה, הארי שבחזנים, אומר “נוסח” “מכלכל חיים”. ודבריו מובלעים באברים כ“חתיכת יהדות” רבת רגש ומתיקות; ולעומתו מוריס שוורץ קורא־מזמר את “החזן השכור” שלו, וה“טרגדיה של “הטפוס” מזילה דמעות מכל שומע. אי־שם ב”מסעדה הכשרה למהדרין מן המהדרין“, בית האוכל של “זיידיל דעם רבינס”, הנכד מגזע ר' אלימלך מליז’נסק, אומר קווארטין “ותערב”, ושלושה יהודים בקפטנים של משי ובפאות מאחורי האזנים, אחינו בני־ישראל מפשבורסק שבגליציה, הצריכים ל”רופאים גדולים“, והם באו להתרפא אצל “פרופיסורים בעלי שם”, עומדים על יד פתח המסעדה ומניעים ראש במבינות גדולה, ותוך הנעת ראש אומר אחד לשני: ברלין הולכת ונעשית כרך גדול, עיר של יהודים ממש; שכן באותו חלון ראוה, בסמוך לתערוכת המזונות, בין קערה רחבה ועמוקה של כבד מקוצץ בבצל, ובין סיר שחור וגדול שבולט מתוכו אוז צלוי, בגודל של עגל בן שנה, בולטת מודעה בזה הלשון: “מקוה כשרה לאנשים ונשים וגם לכלות, בחצר, לפנות אל אהרון־אידל”; “עיר ממש!” אמר היהודי הגוץ אל היהודי הארוך, אגב קשב מלא כוונה אל הנוסח הערב של קוורטין. לפני עשרים שנה בהיות אבי ע”ה כאן, לא היתה עוד ברלין בחזקת עיר; רק מקוה אחת היתה בביתו של ר' השיל בוכנר, וכשרותה היתה מוטלת בספק גדול.

“האט א איד א ווייבעלע!” בוקע קול צרוד וסדוק מחנות הספרים של רוזנטאל, והוא כאילו רוצה להחריש את קול התקליט הבא מחנותו של א. מ. גונצר, המתחרה השנוא של רוזנטאל, המנגן “אומרים ישנה ארץ!” החנויות של שני מוכרי ספרים אלה סמוכות זו לזו. רק האיטליז הכשר של פיני גרשטל־קורן מבדיל ביניהם. רוזנטאל יהודי ארוך ושחור ובעל־פנים זעומים תמיד, שונא לגונצר מכמה טעמים: אחד מפני שהוא רוסי והוא גליצאי, שנים – מפני שגם הוא סופר וכותב קורספונדנציות, אבל אין לו “מזל” ואין לו “שם”, והם, “הרוסים”, שבידיהם הכל: העתונות, הוצאות הספרים, האנציקלופדיות, וכל ברלין וכל ארץ ישראל בידיהם, אינם נותנים לו, לרוזנטאל “הציוני מילדותו”, הבחור המשכיל הראשון בז’אבני, שמכר במשך שנים את “השקל העברי”, בעירה, העורכים הללו שגם הם “פוניס”, אינם רוצים להדפיס אף מלה אחת משלו; “הגבן” מסיתם בו, והם פוסלים הכל. רוזנטאל המלא מרירות ושנאה לכל סופר עברי, אינו מרשה לשום אדם הנכנס לחנותו לנגוע בעתון או בספר חדש המוצג לראוה על שולחנו. “קנה, או צא מחנותי”. הוא זורק דבורים מרים בנכנס. “לא ספריה כאן אלא חנות ספרים”. יש לו לרוזנטאל בסך הכל ארבעה תקליטים, ואותם הוא מחליף בכל שעה. ואילו לגונצר יש מבחר גדול של תקליטים. וגם בזה ידו על העליונה במלחמתו במתחרה שלו. הסופרים העברים בברלין שרובם גרים בשרלוטנבורג המערבית, הם חבריו וידידיו של גונצר, שכן הוא תושב ותיק של ברלין עוד מימי הרצל, והוא שזרע את זרע השפה העברית במטרופולין של גרמניה מלפני מלחמת העולם הראשונה. הוא ויוסף לין, הספרן של הקהילה. חביב הוא גונצר הזעיר על כל מכיריו, ומשום חיבה יתרה כנוהו בשם המקטן “גונצרל”, ואכן נאה היה לו שם החבה הזה, שכן קטן היה, זעירא, וחמוד כמין ילד קטן ובעל־מום, שמומו מעורר רחמים ואהבה כאחד.

ב

תמיד, בשעות הערב, שאז מורגשת ביותר תנועת המסחר ב“גיטו” הברליני, מצאתיו עומד מאחורי שולחן החנות. נשען במרפקיו החדים־דקים לטבלת השולחן, מעיין באיזה ספר, או מטפל בידיו הקטנות והזריזות כידי נער פיקח, באיזה תשמיש של קדושה או בחפץ אמנות של “בצלאל”, ובעונת “הימים הנוראים”, (מעונה זו מצא את לחמו הצר ולא מן ספרות העברית החדשה!…) היו ידיו מלאות תמיד מחזורים, סידורים, אתרוג ולולב, והם אצלו מרוחם עליו, עד שהיו פניו קורנים מזיום והוא עצמו דמה אותה שעה למין תשמיש של קדושה.

בשל קומתו הנמוכה, שלא התרוממה הרבה מעל לשולחן, היה לרוב עומד, ועמידתו – כולה אומרת ענווה, סבל, ויתור, והסכמה־השלמה עם הגורל הקשה, כמי שאומר: ראו! כאן אני עומד זה שלושים שנה, ועמידתי, ב"ה, דלה וריקה. לא פרנסה ברווח, לא בריות גופא, ולא תהילת סופרים של כלום, בקיצור – לא טוב, הוי, לגמרי לא טוב!

לעתים קרובות מאד הייתי מבקר בחנותו, ותמיד הרגשתי וידעתי בו “שלא טוב”, היינו – אין פרנסה, הצרכים מרובים, ומחלות בני המשפחה ושלו גופו, תכופות וקשות, והמקור העיקרי – הספר העברי שעליו פרנסתו – בשפל המדרגה! ואף על פי כן לא זה העיקר, לא זה העיק על הלב החלש, ולא זאת היתה הסיבה לעמידה לא־אמידה זו.

העינים המחיכות תמיד חיוך־מוצנע־פיקח שלאחר יאוש, גילו רז אחר… הלא הוא סוד נשמת היוצר שנעצר באמצע דרכו; יגון איש הרוח “דלא מוסיף”, סופר שהלך ולא הגיע! אמנם רגיל היה לבטל את כל “הענין של הכתיבה” בהלצה עלמא, ובביטול ישותו הוא: “לכתוב – זה לא! תורי חלף, יש ברוך השם מי שימלא את מקומי שלא תפסתי עוד בספרות העברית, אני עשיתי את וורבה לסופר וכבר יש לי יורש רוחני!” ברם ביטול מאונס זה לא הוכיח לי כלום, אדרבא! הרגשתי שדוקא מקרה זה יוצא מידי פשוטו ואין ליחס לדבריו, שנאמרו בצער ותחת מסוה של ליצנות, חשיבות של רצינות. עמוק בנפשו, נפש אמן עדינה ורגישה מאד, קיננה וקוננה הטרגדיה של “סילוק־שכינה”… כי קרוב היה האיש לסיפרות יותר מאשר לספרות של פינקס החנוונים שלו, ועמידתו בחנות ספריו היתה עמידת סופר בספרייה, שכל ספר הוא חלק מנשמתו ולא מרכושו. בעיינו באחד הספרים שכח עולם ומלואו והוא חזר אז אל עולם יצירתו, שנפרד ממנו לפני שנים ועדיין הפרידה קשה עליו. בהתמדה רבה עקב אחרי כל הנעשה בספרות העברית. ואם מי שהוא מחבריו פרסם איזה דבר, היה הוא מן המקדימים לקרוא ולבקר את הכתוב. והיה מביע את דעתו לחיוב ולשלילה כחד דמן חבריא, ברם הוא עצמו שתק אבל לא שקט.

לו זכה להוצאת כתביו – ועל אושר זה חלם כל ימיו – לו ראינוהו לפנינו מכונס ומנוכס במלא דמותו, יכולים היינו לעמוד לא רק על גונצר הסופר (והוא היה סופר עברי בעל כשרון ושאר רוח, ואם גם לא דובר בו כמעט לא כלום בספרותנו!) כי אם גם על גונצר האדם והיהודי היקר, ועל העצב המיוחד שבחייו. וחבל מאד על ילדי רוחו המפוזרים במקומות שונים ורחוקים מאתנו כיום, שאין קולם נשמע,וגם “קדיש” ו“חצי קדיש” לא יאמרו אחרי אביהם המת… וצר על עזבונו הספרותי שנטרף בידיהם הטמאות של הרשעים; בו יכולים היינו אולי למצוא את המפתח לחיים הסגורים והטראגיים. שכן יש לשער מתוך רמיזותיו השונות, שלמרות פרישתו עוד הוסיף ליצור לעצמו “בהחבא”, כשם שהרה והגה את געגועיו וכיסופיו בחשאי. ועדים לכך הפיליטונים שלו, שהיה פרסם מזמן לזמן בעתונות העברית בגולה, שנשתמרה בהם רעננות רעיונית ולחלוחית של יצירה חיה. כולם פרי רוח בשל של סופר מבוגר, בעל טעם טוב ודעה מקורית. מעט זה יצא ללמד: שבחדרי חדרים. במקום הרוח העולה למעלה, נשאר תמיד איש היצירה והצורה המעולה; ואם פרש כלפי חוץ התכנס כלפי פנים, והמשיך לטוות את החוט למסכת שלא הגיעה אלינו בשלמותה.

ג

בעברי עכשיו על קצת מרשימותיו, ציוריו ומסותיו של א. מ. גונצר, השוממתי על ריח הנעורים הטוב שנשתמר בהם עד היום. ואף על פי שמבחינה ידועה עבר זמנם לא פג טעמם. ורוח קדשם לא לוקח מהם… נשתייר בהם המעט הזה העושה כל יצירת אמת, שטובה היתה בשעתה, לחומר קריאה נעים ומשובח גם מחוץ לשעתה והוראתה. טפוסיו הפשוטים והצנועים קרובים ללבנו גם כעת, כעבור הרבה שנם להווצרם, ודרך כתיבתו לא הצמיחה קמשונים למרות שנעזבה כמעט למעלה מיובל שנים. עוד נעימה ההליכה להולך בשבילי ציוריו השקטים; ומי שרוצה במעט חמימות, קורטוב רחמנות יהודית ולטיפת יד רכה, וכו', יסור נא לרגע קט לתמים דרך זה, יפליג אתו בחשאי, “בעת רחמים בין השמשות”, למחבואו הדל, לפנות הסתרים של העיירה הליטאית הטיפוסית, וישמע מה שהוא גונצר הענו והישר, משיח לפי טעמו ותומו על יתומים, אלמנות, ילדים מסכנים וחולים, וסתם בני־אדם עניים ואביונים, המתענים וסובלים בעולמו הגדול של הקב"ה ובעיירותיו הקטנות.

יצירתו של גונצר ינקה מיסוד הרחמים של בין השמשות, מחסד השקיעה השוקטת מבחוץ ולוהטת מבפנים, מענות הגויעה המצדיקה עליה את הדין, שאינה צועקת ואינה מתקוממת, ואינה מטיחה דברים כלפי מעלה וכלפי מטה. באשר כולה בינה והשלמה עם הגורל, אם טוב הוא ואם רע. “גבוריו” רובם חלשים הם, טעוני רחמי שמים והבריות, ומפני שאין מרחמים עליהם הם כביכול, מרחמים על העולם האכזרי הזה, והם נושאים בחובם את שקיעתם האטית באהבה וביופי.

וכך מתחיל גונצר אחת מתמונותיו הנאות שנתפרסמה ב“לוח אחיאסף” לשנת תרס“ד: “החמה כבר שקעה, ובכל הרחוב שורר מצב של בין השמשות שבעיר קטנה”. “מצב” זה נראה לנו היום ארכאי במקצת, ובלתי שקול מבחינת האמת התיאורית, סתם מלה בחלל ריק, אבל בהמשך הסיפור אנו מרגישים ב”מצב" ההולך ומתהווה באותו בין השמשות שבעיירה הקטנה של הימים ההם: נוצרת אוירה מחויבת אותה המציאות שהסופר יצרה מתוך מצב נפשו הוא. ונעימה פייארבורגית תגונב אליך, הקורא, מן השורה הזאת ומהרבה שורות אחרות הנמשכות אחריה. צללים עוטפים אותנו יחד עם ילדיו היתומים, שאם חורגת רעה מעולם האגדה מציקה להם; ועצובים אנחנו, עצובים מאד, עם הילדים של ילדי רוחו. שעליהם ידע לספר ברגש עמוק ובעדינות מיוחדת, זו שבאה ממעמקי האהבה שאינה מזקינה לעולם. גם כעת, וגם כאן בארץ, קוראים הילדים את דבריו בעונג ובהשתתפות בצער גבוריו הקטנים. וגבוריו של ג. הקטנים עם הגדולים, כמוהם כיוצרם: אינם מהלכים בגדולות, ובמופלא מהם אינם דורשים, די להם בכף נחת, בניצוץ של אושר, ואין ממנהגם לתת את עיניהם ביופי גדול ומסנוור, שאינו לפי כוח ראייתם המצומצם: “אלמלי היה דרכם של בני אדם לתת עיניהם גם ביופי – הרהר אז בלבו כשהסתכל בפני אסתר היפים, שחוט של צער היה משוך עליהם – אז היו מכירים, שאסתר זו גם אשה יפה היא ויעלת חן. – אלא שאין זה מן המנהג…” הסתכלות פירושה – הכרה, ואין מדרכם של צללי בין השמשות להכיר; כי בשעה שאינה לא יום ולא לילה אין מכירים בדברים כי אם מרגישים בהם, וגונצר שהרגיש את החיים יותר משהכירם, רואה כאן מהרהורי לבו ומהרגשת עולמו, עולם העומד על חסד שעת השקיעה ורחמי צערה.

ד

התקופה שבה נראה גונצר על במת הספרות העברית, היא תקופת “המהלך החדש” וההכרזה על מודרניזם סוער ולוחם. התסיסה וההתעוררות בספרות אירופה, וביחוד בספרות האשכנזית, הקרובה לחללו הרוחני של הסופר העברי יותר מספרויות אירופיות אחרות, גרמו ל“מהפכה”, או לכל הפחות, לרצון למהפכה, גם בתחומי הספרות העברית הצרים שסופריה הצעירים דחקו את הקץ ונלאו לחכות לאחד גאון שיבוא ויגאלם מבפנים.

גונצר, שארח לחברת המודרנסיטים, כגון: בריינין, המתווך בין ה“מזרח והמערב”, מ. י. ברדיצ’בסקי הלוהט, המרדן, בעל היצרים העזים שנקלע כל ימיו בין הנטיה המטפיסית והמוסרית; ושנוי הערכין שלו, עם רוח ההתקוממות הכבירה שבנפשו, רק איחדו, וחיבר את החוליות השונות שבשלשלת הדורות של ישראל ואוריתא, – גונצר הצעיר שבחבורה, לא היה מודרניסט מימיו, ולא הגיע אפילו ל…גוידא וספורו הנחמד “הנגר הנאור”, לעזרא גולדין, ולא כל שכן לא. ז. רבינוביץ ומהלכו העממי. הוא לא הראה מראשיתו שום אמביציה להיות נחשב לסופר, אף על פי שבשעתו מקובל היה על בני דורו ודבריו נתקבלו ב“רשפים” של פרישמן וגם ב“לוח אחיאסף” של ד“ר קלוזנר, וציוריו ורשימותיו נקראו בעונג גם על ידי סופרים חשובים. הוא ברח מן הפרסום והסתפק במיעוט דמותו, ולא איכפת היה לו אם לא יכניסו את שמו לבין המהלכים ב”מהלך החדש“, ואם לא יזכירו את שמו באנציקלופדיה או בתולדות הספרות העברית החדשה. אמנם נמחה שמו מכל ספר ממין זה, ואפילו ידידיו הקרובים ביותר התעלמו משמו ומיצירתו וישכיחוהו. הוא, אמנם, דיבר על עצמו בטון של ביטול והקלת ערך עצמו, אך מתוך הלאו נשמע לפעמים גם הן; הוא ידע גם את זכיותיו כסופר וכעסקן עברי בראשית המאה הזאת בבירת אשכנז. הוא שמע את תהלתו מפי ראובן בריינין ומפי פרישמן, שהעריך את לשונו הקלה והמדויקת, את סגנונו הנקי והשלם ואת כנות רגשותיו, כלומר: את האמת שבכתיבתו, – סגולות שפרישמן האסתטיקן עד לאסטניסות, הבוחן ובודק בגנז נסתרותיהם של הסופרים העברים, דרש מאת הספרות העברית החדשה. מלה אחת ששמע מפי פרישמן לשבחו, לא נשכחה ממנו ותמיד היה מזכיר אותה מתוך שביעות רצון, ומתוך אותה בת צחוק בישנית שבפניו הילדותיים והנעימים: “זאוּבּר”, אמר פרישמן על אחת מרשימותיו. “טון צלול ונקי”; ופרישמן, שלא הרבה להלל את סופריו, אמר בזה הרבה! שכן “זאובר” בפיו של פרישמן, הכילה בתוכה בקורת שלמה על “דבר הספרות”, והוא ההפך מ”זיבורית" כלשונו של גונצר, והוא, גונצ’רל, זכה למדליה זו מפיו של הדיין המחמיר בספרות בשעתו.

גונצר לא חידש כלום בספרות גם בקנה המדה המצומצם של זמנו הקטן. הוא רק המשיך בנאמנות ובכשרון מעט את קו היצירה של קודמיו ולווה כצל את “מאורי הספרות” שבימיו. אך היה בו גם משהו משלו, יחוס עצמו ומשקל עצמו. היה לו, כמאמר פרישמן, צליל טהור משלו, ו“המשהו” שלו היה לא בעין כי אם באזן, כלומר: לא בצורת הדברים ייחודו כי אם בניגונם, משל לסוֹפרנוֹ הדקיק של “משוררים” ידועים, שאינו בטל במקהלה ואינו מובלע באחרים.

ומה רכה גמישה וזריזה היתה העברית שלו! לא היה עשיר בטוי אבל ידע להתבטא יפה ולא ידע מחסור באופני ההבעה. באמצעים מעטים הגיד מה שחשב, והשפה, שידעה על בוריה, נשמעה לו ויצאה מתחת עטו מתוקנה כל צרכה. רק דבר אחד חסר היה – התפתחות גידול ועליה! היתה בו עצלות לב ודאגה יתרה ל“פרנסה”, ל“מצב”; והוא שעכב בעד צמיחתו הפנימית והרחבת אופקיו; הוא נשאר כל ימיו שתיל זעיר אשר שרשיו דקים ומעטים ומרחב מחיתו טפח על טפח. “מצב של בין השמשות בעיר קטנה” – כזה היה גם מצבו בעולם היצירה. סולמו היה מוטל ארצה והוא לא עלה ולא ירד, לא נאבק… על כן לא זכה לעלית השחר ולברכת השחר! הוא יצא לדרך עם ערב, בן השמשות, וכילד בעל דמיון שיחק על צילו וירדם.

וגם בצאתו לאויר העולם הגדול, ללבה של אירופה, הביא אתו את רוח בין השמשות של עיירתו הליטאית, וצלה הרך ליוהו על דרכו. ובבואו ברלינה, קבע את מושבו בצל… ברחוב גרנדיר, המשך של פולין וליטא, וגליציה של פרנץ יוסף; כאן בחנות האפלה בין ה“שמות” וספרי הרומ"ל, היה נחבא אל הכלים ואל הצללים ושלח את בת צחוקו החיננית משולחן המכירה שלו, בת צחוק מלווה תלונה; אין פרנסה! אלה שבאו אחריו עברו כעבור עת קצרה למערבה של ברלין, לשרלוטנבורג החדשה והעשירה, ולשאר פרבריה המערביים, הפורחים ועולים לגדולה; פתחו שם בתי מסחר ספרים מספרי הגויים והצליחו בעסקיהם ונתעשרו. ואילו הוא נמשך לשרשו הראשון – לרחוב היהודים ולספריהם, ושם עמד מלכת. גם בחיי המעשה לא ידע עליה; קו ההתפתחות, הגידול והשאיפה למעלה, זר היה לרוחו; גם פה רק שיחק עם צילו וירדם.

ה

אחת מסגולות נפשו היקרות ביותר היתה ראיית פני הדברים מצדם הקל והמבדח ומבחינת גרוטסקית. היה בדבורו ובכתיבתו הומור מנתח וקולע אל הנקודה הפילוסופית־פיוטית. בפיליטוניו השנונים שהיה מפרסם לעתים קרובות ב“הדואר”, הביע בקורת לגלגנית וחריפה, זו המסתתרת תחת גלימת ההיתממות הנבונה, והיא מכוונת תמיד לאמת, גם כאן מצומצם היה, צר אופק, ולא חרק ממסגרת יכלתו המוגבלת. לשם גלוי המוזר והבלתי צודק בחברה או באדם כפרט, השתמש באמצעי הגרוטסקה, כלומר: בסילופים קלים מדעת לתכלית השגת המטרה.. לא היה בו מחריפותו יפת־הרוח של פרישמן, ולא משפעתו הנדיבה, הפיוטית מאד והפזרנית של לוינסקי; אבל גם בשטח זה, כמו בציור הספרותי, תמים היה עם החומר ועם הרוח של עצמו: לא הפריז עד כדי רשעות, ולא הפריח דברים בעלמא עד כדי שקר; היתה לו נקודת גובה משלו, ומעליה השקיף על החיים ושיקף אותם בראייתו המיוחדת, בעלת העין הטובה והמיטיבה.

ואם הכתיבה בשאלות היום מתוך הבנה ואבחנה של בדיחות הדעת (ולא של קלות דעת) היא מסגולות הפיליטון הטוב והאמנותי. – הרי היה גונצר פיליטוניסטן בעל כשרון ועל מצפון! הוא ידע להגיב בהצלחה על שאלות החיים והחברה מתוך הומור דק, רווי צער עצור; הלשון העברית, שכה אהב אותה וכה הרבה להגות בה, הלכה אחריו קלה ושוטפת, ונענתה לו ברצון ובלצון! כדרך שהיא רגילה לעשות עם אלה הניגשים אליה במאור פנים ובדאבון לב… הוא, דומה, רק שיחק את בת צחוקה הזיונית, והיא העניקה לו מצליליה הטמירים והחינניים. ומשלו נתנה לו: כי כך דרכה של זו להחזיר כפל כפליים ביד רחבה ונדיבה לטובים לפניה.

טעות היא לראות את הביבליוגרף כתולעת־ספרים, כדורש רשומות ושמות בלבד, ואת הבילבליוגרפיה – כמלאכה העוסקת בחומר הדברים ולא בנשמתם, הדואגת רק לפכים הקטנים, הנשכחים מעברו השני של נהר־היצירה, הזורם ומכה גלים בנשמת האדם מאז ומעולם. מי שלא ראה איך נגע הביבליוגרף מ. פרובסט ז"ל בספר, איך החזיקו בידיו, וכיצד עיין בו – לא ראה עיון קריאה ורטט של קדושה מימיו. ראייתו וכן נגיעתו בספרים, היתה שונה מזו של כל אדם ואפילו מזו של סופר. הוא היה נוגע בדבר ממש, בעצם שרשו של הדבר. הוא לא ראה לפניו לא תוכן ולא צורה, כי אם השארת־הנפש, מחרתו של הספר והסופר.

אכן, עבודתו של הביבליוגרף הנאמן עבודת מחר היא, ומלאכתו – גאולת מחר. להיום לעכשיו, אין לפי שעה צורך בעבודה שלו. כי כל עוד הספר ומחברו חדשים – כמעט ואין שומע לו ואין משגיח בו, ברושם רשומות זה – הביבליוגרף. הוא מתחיל תמיד מאותו המקום שאחרים מסיימים או לא התחילו בו כל עיקר – מאחרי הסוף, שהוא ראשיתה של אחרית בלתי־ידועה לנו, בחינת “והיה כי ישאלך בנך מחר”… ואם לא ישאל – והגדת לו ותפתח לו, למען יזכור. התאריך, השם והמקום, מתחילים להיות חשובים כשהם מטושטשים דוקא. “לעולם תהא רושם מתחת לכל שיר את יום חיבורו” – לימד גתה הזקן את אקרמן הצעיר: “יפה הדבר לשמש גם מעין יומן לכל אשר אתך. ואל יהא הדבר קל בעיניך”. התלמיד המעריץ והרושם כל שיחת חולין של המורה הגדול, מעיר: עשיתי כך זה שנים רבות, ויודע אני, ומבין, כמה רב ערכו של דבר. פירוש הדבר שהמשורר עצמו צריך להיות כמין ביבליוגרף של עצמו ולהבהיר את דרך יצירתו לאחרים, ולבוא לעזרת הקורא והמבקר באחרית הימים! וכן עשה שאול טשרניחובסקי: כאשר קרא שירו של משורר צעיר בכתב־יד, שאל: והיכן הוא התאריך? ושם המקום מדוע נעדר? ובמו ידיו היה כותב את התאריך והמקום מפי הצעיר, שהביט על המשורר הגדול בתמהון: קטנות אלה – לשם מה?! הביבליוגרף העוסק לכאורה בקטנות, הוא השמש הגדול של הספרות, והוא עוזר לא אחת להנצחת שמו של הסופר וחבורו יותר מעשרה מבקרים: שכן רוב המבקרים הולכים בעקבות הסופר. ולא אחת הם כותבים את עצמם… ואילו ביבליוגרף כותב תמיד את שמו וזכרו של הסופר ומגלה את עקבותיו שאבדו בדרכי החיים הנשכחים.

תמיד נראה היה פרובסט הטוב והמיטיב בחברת ספרים, עתונים, דברים שבדפוס ו“שמות”. הספרים היו רעיו אהוביו היחידים, לא היו אחרים על פניהם. הוא לא היה איש רעים ודברים. התקשה בדיבורו, ואפילו בשתיקתו. כביכול, התקשה, והתרחק ממגע גלוי ובלתי־אמצעי עם האדם. נראה היה כזעום ומר־נפש, אבל לאמיתו של דבר אהב את הבריות, הסתכל בהם מתוכו, והיה במבטיו הכאובים משום השתוקקות לחברת האדם ולאהבתו. מוכן היה תמיד לעזור בידיעותיו לאחרים, לשמש תלמידי־חכמים, ולהביא לך את הספר הדרוש ישר אל שלחנך בספריה, לפתוח לפניך את העמוד הנחוץ לך באותו רגע ולהראות באצבע שלוחה ורועדת: “הנה!” היה שׂשׂ להביא תועלת לזולת וחיכה שיפנו אליו בשאלות על ענינים הנהירים לו. כמדומה, שבדברו על ספרים וסופרים, היתה מופיעה נהרת בת־צחוק מזוכזכת על פניו המעונים, משהו כאוב מאד נרגע ונרפא באותו רגע על הפנים המעוותים, וכמין פיוס שלא־מכאן פשט וְנִשְתַּלֵו על חזותו.

– – – הנה אראנו, את פרובסט זה, שאינו נזכר בשום אנציקלופדיה לספרות, ובשום מילון לספרות, בהתהלכו מרעיד ומשמים ברחובותיה המפוארים של ברלין הסואנת, האנושית מאד, זו העיר הגדולה שקלטה אז פתאום כל כך הרבה יהודים, חכמים וסופרים ואמנים, ופרובסט הידען עסק שם במקצוע החביב עליו, ביד רחבה ובעין טובה. ראיתיו לפני עלותו לארץ־ישראל וגם אחרי שובו משם. לפני הנסיעה היה עוד בבחינת גוף ודמות הגוף, ואילו בחזרו כעבור זמן קצר, לא נשתייר ממנו אלא זכר לחורבן. הילוכו היה מעורר רחמים והשתתפות בצער; אי־אפשר היה לעבור על פניו מבלי להרתע ומבלי להרהר על גורל אדם על אדמות… בקושי בקושי היה סוחב את אבריו ההרוסים על אבני המדרכה הגדולות; והיו העוברים והשבים, האצים־רצים לדרכם, עומדים רגע, מפנים פניהם לצד ההולך, מתפלאים בו מתוך רחמים, משהים מבטם עליו ברגש וברחמי אנשים, והכל משתדלים לא להפריעו בדרכו ולא לפגוע בו ולדחפו חלילה וחס. כי באותם הימים הרחוקים עוד ריחמו הגרמנים על בני אדם חולים וחלשים, וגם על יהודים הגיעו רחמיהם: “המסכן!” היו מפליטים דבור של המלה מפיהם, “זא וואס!” כלומר: לא יתכן כדבר הזה, וכאילו האשימו את ההשגחה העליונה שכך דרכה עם הבריות. וכאשר המסכן פרובסט היה צריך לחצות את רחוב קאנט, או רחוב אורנינבורג רב התנועה והרעש, היה הוכטמייסטר הפרוסי הגבוה והמגוהץ, המווסת את התנועה בחוצות במו־ידיו הכסויות בכסיות לבנות מאד, ניגש ישר לביבליוגרף העברי המסכן, שם ידו החזקה תחת זרועו השבירה והצנומה, מעכב את התנועה שלא בעתה, ומעביר את פרובסט הכפוף, ההולך לאט, את הכביש ההומה; ורק בעמדו על המדרכה מעברו השני של הדרך, הניח ידו ממנו, ותוך אמירת “גוטן טאג” יפה ובפנים מסבירות, חזר לדוכנו שבאמצע הכביש, ושב לנופף את ידו ולנהל את התנועה כמנהגו.

איני יודע כיצד הביטו אנשי העיר העברית הראשונה בפרובסט המסכן.. יתכן שאחינו עבר עליו ללא כל תשומת־לב ונתנו לו לשרך את דרכו בקשיי־קשיים כדרך שעושים לשאר אנשים מוכי גורל ולא־מרוחמים. ואפשר עזרו לו לחצות את הכביש והביאוהו למחוז חפצו לבטח. אך בודאי גם הם לא ידעו שכאן הולך ביבליוגרף עברי, איש הדואג לבניהם אחריהם, ומקל עליהם בעתיד את הבינה בספרים?! בדרך “מבית אחד העם” אל בית הנכים. עבר כמעט באותו ה“הילוך” כמו מרחוב קאנט. לרחוב בלייבטרוי בברלין הנכרית; האומלל אומלל הוא בכל מקום ובכל זמן.

בקרבו פנימה נשא וסבל מ. מ. פ. עולם הדור ונאה! כלפי חוץ – רועד ומועד, בעל צורה נפסדת, תמוטה; וכלפי פנים – עתיר מעשים ונכסים, אדם שלם, שאין דבר גדול או קטן נפרד ממנו, כי הוא מצוי במציאות כולה“. כמאמר הבעש”ט. בנפשו, במעמקיה מוקף היה המון דמויות נאצלות נאפד נחמה ואהבת סתרים שאינה תלויה בדבר. – אהבה ליצירה העברית, אשר יסודתה בעיירה הגליצאית המזרחית, ערשה הרעננה של ההשכלה והחסידות, הרצופה רטט אהבה טהור של ימים רחוקים ויקרים.

שלשלת של חיי עינויים וסבל, וסוף מר כזה! אותו גוף נכאב, וחרב, שחיכה לקיצו תוך כליון אטי, המתקדם לחדלון במהירות של ששים דקה לשעה; זה שלא ידע את ההרמוניה האלוהית של בריאות ויפיה, לא קיוה בודאי שסיום הטרגדיה של חייו יהיה כה משונה, כה רע ושטני! המקרה העור שאיננו עור כל־כך, הוא לעתים לא רק בלתי־צודק, אי־מוסרי, רשע ונבל, כי אם גם מצחיק! אדם שכמותו, שהיה צריך למות בנשיקה, ברחמי־שמים, בלקיחה ביד עדינה ורכה, אמהית, בחינת “איננו, כי לקח אותו אלוהים” – נתרסק על ידי פצצה זדונית שנזרקה מגבוה, ממרומי ליל ירח תמים ושוקט.

כל אלה שידעוהו פנים אל פנים והצטערו על חייו הקשים וכאבו את כאבו במסתרים – לא נזדעזעו ביותר לשמועה הרחוקה על מותו הטרגי והמשונה. ובעברם באותו בוקר רע על רשימת ההרוגים והגיעו עד לשם הידוע: מנחם־מנדיל פרובסט; ראוהו לפתע פתאום והנה הוא קם מעם המתים והוא צנוע, מעולה ושלם באותה שלמות מפוארה, צדיקית, שרק יחידי סגולה זוכים לה אחרי מותם. – – –

כִּי הִנֵּה צָרֹף צֹרַף לְבַב הָעֶלֶם

בְּכוֹר מְשֻׁוָּלשׁ, וְאֵשׁ גְדוֹלָה. מְדוּרָה מְשֻׁלֶּשֶׁת,

בָּעֲרָה בּוֹ, הֲלֹא הִיא אֵשׁ הָאֱלֹהִים וְאֵשׁ הַשָּׂטָן –

וְהָעֵזָה מִשְׁתֵּיהֶן – אֵשׁ הָאַהֲבָה

(ביאליק “מגלת האש”)

א

תולדות חייו מעוטי הנחת ורבי הצער והיסורים של שמאי פינסקי, צרורות בספר שיריו הקטן “אי הזהב”, שיצא לאור אחרי מותו בהוצאת חברים, בירושלים, תש“ז. נב שירים לוקטו ע”י הבן, דוד פינסקי, למגלת חיים בוערת, ומתוכה צועקים דמי משורר ערירי שיצא בשחר נעוריו לקראת אלהים ואהבה ומצא אך דאבה ואכזבה בכל אשר הלך.

מתוך חמשים ושנים השירים כמנין ב“ן שבספר – רק חלק חמישי מהם, ובתוכם חמשת השירים הראשונים: “אז”, “תרמילי”, “שיר זקונים”, “משיח”, ו”שארית", הם עיקר שירתו, אבני היסוד, שעליהם השתית המשורר את העולם שבלבבו. ואידך הם בחינת ואריאציות שונות ופירוש לראשונים, ומטבע הפירוש להיות מוסיף וגורע כאחד.

ברם, את הפתרון לחידת השיר והשר עלינו לבקש רק בו עצמו, במהלך חייו, מאז יצא מעיירותו הקטנה הורנוסטייפל שבפלך קיוב, ונדד ואבד בדרכי החיים האבלות, עד הגיעו ב־1939 הלום, לירושלים; וכאן, בעודו מתהלך עם גביע החיים שמזג לו האל, והוא חרד על כל טפה וטפה, על כל רגע ורגע מחגיגת תום חיים, כרע נפל תחתיו, ושפתותיו רוחשות תפלה:

אֲנִי נוֹשֵׁק כָּל רֶגַע בָּעוֹלָם הַחַי,

הַיָּפֶה, הַחַי מִכָּל עוֹלָמוֹת שָׁמַיִם –

מִנִּצְחֲךָ קְלֹף לִי עוֹד יָמִים, שַׁדַּי,

עוֹד קְצָת לֵילֵי־חֵן לַחֲגִיגַת תֹּם חַיִּים.

ב

שירתו של ש. פינסקי, שהבטיחה הרבה בראשיתה גם לו וגם לנו, נולדה בנשיקה, נשיקה יתומה – – ועצבון לידה זו הוא שעצב את דמות עולמו כאדם וכמשורר, והטביע את חותמו על אישיותו ויצירתו, חותם של שניות ופילוג האני, – קרע שלא נתאחה עד רגעו האחרון. כבר במצעדיו הראשונים, הבטוחים כביכול, ונפשו דורכת עוז, ידע שאין לו לאן ללכת… כי כל הדרכים משובשות אבלות, באשר מובילות הן לזו האחת שאין כל דרך אליה; וגם היא “אהובת נעוריו”, תועה בהפקר העולם, “בחורבת תבל זאת”, ומבקשת את שאהבה נפשה במקום שאיננו.

והשעה אז ביהדות רוסיה הגדולה: “שעת תוהו ובוהו שעת ערבוב התחומים, של אחרית וראשית, של סתירה ובנין, של זקנה ועלומים”, שעת בין המהפכות ובין דם לדם. ברם לשמאי פינסקר הצעיר לא נצנץ על פרשת דרכים וערכים כוכבו המזהיר של המורה, זה שמשך את ביאליק ודורו אל תחת כוכבו היחידי… ש. פינסקי צעיר ויהיר היה, עז־נפש וקשה־לב, והוא הרגיש בכל רגשות לבו הגלויים והסמויים כי נוצר לגדולות, שהוא עצמו יכול היה לנביא:

… נְשִׁיקָה רַק אַחַת אָצַלְתְּ לִי בְֹחֹם־הָעֲלוּמִים,

וּכְבָר שִׁירִים רַבִּים הוֹלִידָה לְעַמִּי, וּנְאוּמִים

מִמַּשְׂאוֹת לְבָבִי – –

הַאֲצִילֳי עוֹד אַחַת וּבְכָל עֱזוּז אַהֲבַת־נְעוּרִים,

וְאוֹלִיד אֶת יֶתֶר חֶזְיוֹנִי שֶׁבְּלִבִּי הֵם שְׁמוּרִים –

וְאֶהְיֶה לְנָבִיא.

ודוק: שיר־נעורים זה, שנכתב במלוא יקוד אהבתו העולה, דוקא הוא נקרא בשם “שיר זקונים”… ואכן היתה זו פתיחה גדולה, יומרנית מאד, ליצירה לא־גדולה; תחלה בחינת נעילה… שכן כל מה שבא כהמשך היה רק וואריאציה על האב־נושא הראשון, חזרה אל ראשיתו, והתרפקות נוסטאלגית על אותה בכּוּרה נאה, ערטילאית, שנתרוקנה מתבואתה הברוכה. והיו מעתה כל הליכותיו בדרכי האהבה והשירה מעין סחור סחור לגן נעול, והליכה לאחור, אל נקודת המוצא, זו שלהבת־יה, שנצנצה בעיני אדל בת הרבי, “רעת נעוריו המבורכת”, שהיתה חזון ואמת כאחת, והיא מספירת אצילות שאין בכוחה להאציל מהודה לזולת.

“האצילי עוד אחת!” התחנן האוהב הנדח, שכדרך האוהבים האומללים שמע רק את ה“לאו”, הצילי! אך קריאתו הנואשת אבדה באפלה כאבוד בכיו של ילד מושלך בליל סערה. לא בא כל מענה למעוּנה, והנשיקה האחת שבכוחה הלך עד הנה, קפאה על שפתיו ואבדה ואיננה:

וּכְבָר אָזַל טַלָּהּ, נָס לֵיחָהּ וְעָמְדָה מִלֶּדֶת:

וְעוֹמֵד אָנֹכִי עַל חֻדּוֹ שֶׁל הַר וּמִתְיָרֵא לָרֶדֶת.

ורום ותהום נשקי אהדדי… והוא תלוי בין שמים וארץ ונקלע בין אלהים ושטן, בין תומה וטומאה. הפוטנציאל התלוי בדבר בטל; והוא מחמת פחד הירידה ומחוסר־אונים להעפיל ולהפעיל את שארית כוחו, עמד ומעד בראשית דרכו; תהום פעורה לרגליו ובנפשו אש זרה שאינה מאירה ואינה מעוררת.

ומאז חי רק בה, באדלה זו, ובתשוקה אליה שאין לה הפסק:

עֵינַיִךְ – זָהַב־שַׁלְוָה וּדְמָמָה וְצַעַר,

אִסְפִינִי אֶל אָהֳלִךְ –

הַשְׁקִינִי עֲלוּמִים וְרַוִּי אֶת נַפְשִׁי,

וְחָיְתָה בִּגְלָלֵךְ.

אך גם כי הועם זהב חלומו והשמש שקעה לו מחוץ לאהלה, והיא לא נענתה לו ולא אספה אותו אל חיקה, לא חדל משורר לה את שירת הנשיקה הראשונה… איך אחדל מלשורר אדירת מאויי, ודמי בכל מעוף־עיני יראה?!" אבל את יתר חזיוני לבו לא הוליד: “חסר־אל־נביא” התהלך בעקבותיה בחזות מעיקה, והוא מוחה ובוכה על סילוק שכינה, על לאות וכבדות, ועל דם התאוה ההולך לאט בעורקיו, “ועוד יום ויקרש”… כיסופיו מולידים בו רק חזיונות בלהה ודמיונות אין־אונים; נתברר לו שאין משורר מגיע להתנשאות אלא בשוא גליו הוא, ואין איש הרוח מאביר אלא מאוירו העליון המצמיח לו כנפים מתוכו. ומי שנזרק כסילון מים כלפי מעלה מכוחו של מקרה, מנשיקה של בשר ודם, סופו לחזור ולפול למטה ואין לו תקומה עוד:

אָז יִזְכֹּור אֶת חֲלוֹמוֹ הַגָּדוֹל מִלְּפָנִים

הַחוֹזֶה, מְעֻטָּף תַּכְרִיכִים לְבָנִים.

ומי שאת עצמו הוא חסר – אין לו כלום בעולם. כל ימיו וכל לילותיו הוא הולך אל הכלה הטהורה שנחטפה מבין זרועותיו בליל הכלולות; אבל באמת הוא גופו נחטף בידי לילית שבכרכי הים, “בת־גלים באיי הצפון, גאיונת הקומה וחטובת אברים ומראה זיו־ים לעיניה….” ובעודו לחוץ ודבוק לגופה המפרפר והלוהט באש התאוה, – נפשו נכספת לריקוד־מצוה, למחול־הכשר, לעיני־הטוהר של ידידת הנפש מלפנים. אך חינגת השדים סביבו, המערבולת הנסערת של בתולות עדן ונערות תופת, גורפות אותו לתוך ההילולה המטורפת, וחרד ורועד בגוף ובנפש הוא יונק משפתת כולן את הברכה ואת הקללה גם יחד.

האהבה הטהורה, שלה התפלל ובה חשק מנעוריו, נהפכה לו בהמשך הזמן למחזה־שרב במדבר, וככל שמדמה היה בנפשו להתקרב אליה כן הלכה היא הלוך וחמוק, הלוך ונמוג בערפלי תוהו. דומה כל אימי המסתורין היהודי מפני לילית וכת־דילה, מפני אשת סמאל ובנותיה, שתו עליו, החזיקוהו והזיקוהו לאין מרפא.

פַּחַז דָּם וּלְפוּת כֶּשֶׁף־קְלָלָה,

תַּתִּי קְדוֹש לֵילוֹתַי לְבֶהָלָה,

עַד כִּכַּר לֶחֶם וְעַד כָּל קָדְשֵׁי־קִדָשִׁים

בְּעַד שַׁגָל, שֶׁבְּכֹל מִקְדָּשׁ לִי אוֹרֶבֶת, –

וַיְהִי לַיְלָה – וְהִנֵּה נָשִׁים, נָשִׁים.

וּכְשֹׁךְ הַדָּם – וַיַּעַל רֵיחַ מָוֶת.

לא עמדה לו זכות “החבצלת הלבנה”, זו הדמות האחרת שכבר קדשוה נעוריו, הוא נתעה בין “צאלי היער השחור”; פוּריה נקמנית מסכה בדמיו הרותחים “כל חטאת תבל ריקה”, ופתאום הושלך בחזקה מחוץ למעגל שעג סביבו בהשבעות ובהזכרת שמות קדושים… אש זרה השכירה את חושיו, בלבלה מחשבותיו, ובפקחו את עיניו והנה –

מְלֹא תֵבֵל הָאִשָּׁה,

אוֹרְבָה הַתַּאֲוָה מֵאַחֲרֵי הָאֹפֶק,

רוֹבְצָה כִּלְבִיאָה רְעֵבָה מַחֲרִישָׁה.

ג

ש.פינסקי היה בראשיתו, כרבים וטובים בדורו, בין השרים ועולים לקראת אור השחר של העם הקם לתחיה. אף הוא נכנס כולו לתוך חוג האור של שמש השירה העברית החדשה – שירת חיים נחמן ביאליק בגבורתה. אך, לא כאחרים, לא היו לו קרני הוד מפניו; מחקדם מאד, עוד טרם עמד הכן על רגליו, הושלך ממסלולה הקורן ונתפס ברשתה של שלהבת השטן, הפורצת ועולה מתאוות תהומות עולם:

הָהָר יוֹרֵק רֹאשׁ, בֵּין יְרִיקָה לִירִיקָה

אֲנִי חַי בִּנְשִׁיקָה.

בשיריו הראשונים, שאישיותו הפיוטית הושתתה עליהם, אנו רואים אותו “מתנבא” במחנה “בני־הזקונים שנולדו בין תלי חרבות”; ועם נר־אלהים בלבו יצא לקראת אור החיים החדשים:

הוֹ, תִּקְעוּ בְּשׁוֹפָר וְיָקִיץ הַמִּזְרָח

הַיָּהִיר –

הוֹ, קִרְבוּ קֵץ־גָּלוּת בְּטֶרֶם בֹּא קִצִּי.

וּתְנוּ לִי אֶת אַרְצִי וַאֲנִי עוֹדִי צָעִיר!

אך רוח אחרת, רעה, היתה עליו, והיא הביאתו ליער אפל; חשרת צללים כסתהו והוא לא מצא דרכו למקום היותו, שמה קוה למצא את צאנו וחלילו, ואת חלום חזיון נעוריו – שולמית היפה. סטיה זו ממעגלי התקופה, פרישה גורלית זאת מנתיב הענות והפדות של בני דורו, היתה בעוכריה של שירתו! היא התעתה אותו מבית חייו, מעפר שרשו, ממולדתו הרוחנית, בה שגשג בבקר עלומיו, והפכתו מהר לתלוש ולחלוש, לזקן בעודו באבו, ושוב לא השריש ולא שגשג בשום מקום. נתרוקן עולמו, נס ליחו, רק חמודות האשה ויפי יצוריה ממלאים את הללו הריק:

וְאִם יֶחֱרָב הַכֹּל וְתֵבֵל תְּהִי רֵיקָה –

אִמָּלֵט אֶל חֵיקָהּ,

כִּי הִיא הָאֱמֶת – הַמְצַוָּה הַחַיִּים

לָנוּ הַשְּׁנַיִם.

“אמת האשה” שנעשתה לאמת חייו המדומה, בוקקה את לבו מעמו ומאלהיו והמירה אותו בלא־יועיל, בשטן; “ובלי אל כל העולם ריק!” והוא ידע כי חללא דעלמא בלי קדושה חלל מחוּלל הוא; והאשה ביפיה, המופקעת מקדושת האהבה היוצרת והבונה, המתוקנת להיות “בנין עדי־עד”, מה כוחה ויפיה באין סוף של שממון ההויה שהתרוקה מתכנה?! ובאחרית אונו וחזונו, בשארית שירו שנשתייר בנפשו מנעוריו, הוא מתקומם לגורלו, קורא תגר על נפילתו בידי הסטרא־אחרא, ואינו נותן “לאמת האשה” – למקסם כזב זה, לסם משכר וממית זה, להעכירו ולהכריעו. ובלילות הזוועה באיי הצפון על גדות התמזה, ובמערב על גדות השפרה, בין חטאה לחרטה, ובין עוורן תאוה לשברון לב, הוא שואל את נפשו הרצוצה באפל חדר המואר מבוהק לובן בשרה של חמדת נשים:

מִי וָמִי אַתְּ, אִשָּׁה, כִּי תַפְחִידִי

בְּבַת צְחוֹק קָרָה אַחַת אֶת לְבָבִי? –

שְׁנֵינוּ תּוֹךְ הַלַּיְלָה, אַךְ יְחִידִי

יִמְצָא אוֹתִי יִצְרִי עַל מִשְׁכָּבִי.

אכן, אהבת נשים רק הגדילה את תשוקתו לאהבה טהורה שאותה שמר בלבו מאז הנשיקה הראשונה… כי מיטב חזונו צפן רק לזו “שהורתה אותו לאהב עינים וצער, לאהב האהבה הקדושה”. וחזון זה עורר בו מפעם לפעם כסופים ל“מזרח הבוער באור אלהים!” והוא שמשך אותו לבית המדרש הישן:

אָכֵן, יֵשׁ יוֹם לַאדֹונָי בְּתוֹךְ עַמִּי הַגָּדוֹל –

גַם בִּי בּוֹעֵר שַׁדַּי, תּוֹךְ נַפְשִׁי הַחוֹטָאָה – הַחוֹטָאָה!

הִנֵּה הִיא פּוֹשְׁטָה וָתַּשְׁלִיךְ כָּל סַחֲבוֹת־חֶשְׁכָּתָהּ

וּכְשַׂלְמָה אוֹר עוֹטָה.

הרצון העז להתחדשות ולהתקדשות בארץ ישראל, השאיפה “לאל מסתתר בחגוי הלילות” היה מפעם אותו תמיד, לא הרפה ממנו גם בשעת רפיון, ולא נתן דמי לדמו הזועק. הוא האמין באמונה שלמה שגאולה תהיה לו רק על אדמת עמו, ורק בה קוה לנטוע את חייו מחדש, ושם ישיר את שחדל היה לשיר על אדמת נכר:

כִּי נַפְשִׁי לַמִּזְרַח. לְהוֹד בְּנוֹת הַקֶּדֶם.

נִכְסָפָה –

כִּי נֵצֶר אֲנִי מִשִּׁכּוֹרֵי אֶפְרַיִם,

דּוֹד נֹעַר לְזֶה הַשּׁוּלַמִּית הַיָּפָה.

ד

לכותב הדברים האלה היתה זיקה מיוחדת למשורר שמאי פינסקי. הוא הכיר את “רעת נעוריו הברוכה” – את אדל בת הרבי ר' אהרלי מהורנוסטיפול, ובשמו המלא והגדול: ר' אהרן־אלימלך־שניאור־זלמן טברסקי; וידע את פרשת האהבה הגדולה והאומללה שבינה ולבין המשורר הצעיר. היא הגיעה עם כל משפחתה לעיירה הגליצאית שעל שפת הסאן אחרי כשלון המהפכה הראשונה ברוסיה, אחרי הפרעות של קישינוב ושאר העירות היהודיות, ומצאה מחסה במלכות החסד של אוסטריה, שפתחה שערי ארצה לפליטי החרב של הצאר הצורר.

עם בואה של “המשפחה הקדושה” הזאת לעירה, נתמלא בית הרבי, אחי אמה של אדל, אור… תוספת זו של ארבע בנות נאות ומשכילות נוסח רוסיה, הזרימה דם חדש ותוסס בהוי העירה הקופאת על שמריה. הילוכן, לבושן, והאידיש “המשונה” בפיהן, המגובשת והעשירה, והמנוגנת יפה, לעומת האידיש הדלה והמרושלת של בני גליציה, הוסיפו יוקרה והערצה להופעתן. הן הביאו אתן חן מקום זר ורחוק; ואף־על־פי שזרים הוסיפו יוקרה והערצה להופעתן. הן הביאו אתן חן מקום זר ורחוק; ואף־על־פי שזרים היו בעירה, פליטים, פוֹניאַס" בלשון העם, לא הרגישו שום נחיתות והתבטלות בפני התושבים הותיקים, יהודי הקיר"ה, הגאים על הקיסר שלהם פרנץ יוזף ועיר בירתו וינה. היופי בכל מקום שהוא, בטבע ובאדם, הוא השליט בכל, ותמיד ידו על העליונה. אין יופי חלש כלל… יופי הוא כוח גדול ביותר, ומרב כוח הוא גם צודק. ומכאן תארי הצדקה והאמת לאלהים, וכאן שורש האמונה בו והאהבה אליו. אדל טברסקי היתה נאה ביותר, נאה מכל בנות העירה, על כן נערצה היתה, נאהבה ונעימה על הכל. מי שבטא את השם א־דל, בטא אותו כתפלה, כצקון לחש. לא הגזים פינסקי בשירו כעבור שנים רבות, אחרי שנפרד ממנה:

רָאִיתִי אֶת הוֹדָהּ עַל פְּנֵי הוּא חָלַף.

בְּעֶצֶם עֲלוּמַי, כְּהוֹד שְׁכִיַנת עוֹלָם,

כִֶּצְחוֹקָם הָרַעֲנָן שֶׁל צִבְעֵי הַשַּׁחַר.

בְּהִתְגַּלְגֵל עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים הֵד קוֹלָם.

בימים ההם טרם ידע כותב הטורים האלה על אהבת דנטה לבאטריצה פורטינארי, “האלוהית”, שבגלל האהבה המניעה את השמש והכוכבים ראה בחייו את התופת והעדן גם יחד… הוא לא שמע עוד דבר על פטרארקה ועל אהבתו “לפני המלאך”, ללאורה “היפה לנצח”… אבל ידע את “הכניסיני”, “עיניה”, “מכתב קטן לי כתבה” ו“מגלת האש” של ביאליק! בלבו התנגנו ולהטו השורות העזות של משורר האהבה ו“מה זאת אהבה”: “אלי, אל שמים, / מה תחפוצנה,, מה תשאלנה אלה העינים?” הוא התחיל להבין את העלם הרך בהיר־העינים, והוא מביט שמימה כמבקש שם את כוכב חייו; העלם הפלאי שלבבו צורף בכור משולש, ואש גדולה, מדורה משולשת, בערה בו, הלא היא אש האלהים ואש השטן – והעזה משתיהן – אש האהבה.

בשמאי פינסקי, באהבתו ובשירתו, מצא אות ודגם לכל אלה; בדמות אדל ראה את “העלמה זכת הבשר ונוגת העינים” שבמגלת האש, החל מפרק ו' ואילך; זו העולה שם במרומי הכף תמה ונקיה כמלאך הצניעות והענוה והוא, שמאי, משוע אליה באלפי קולות ממעמקי חייו, ומשחר נעוריו כאשר ראתה עינו יפעתה, חמד בסתר לילות ושחרים את אורה הגנוז! עינים רעבות לוו נערי העירה את עיניה היפות של אדל, הטביעו את מבטיהם בפניה החוורות והאצילות ובשפתיה העגולות והאדומות, ודימו לראות בהן את טביעת שפתותיו של שמאי בנשיקה ההיא, ראשית בכורי אהבתו הגדולה “לרעת נעוריו”. והיו שירי פינסקי הרוטטים נקראים מאליהם מכל הויתה החמודה של אדל; ברם היא גופה היתה השיר המופלא ביותר, שיר השירים אשר לחמדת נשים.

כל שעה שהיתה אדל מזדמנת לפניו היה הנער קורא בפניה:

נְשִׁיקָה רַק אַחַת אָצַלְתְ לִי בְּחֹם־הָעֲלוּמִים –

וַתִּרְקֹם בְּקִרְבִּי אַגָּדוֹת מֵחַיִים קְדוּמִים

בִּשְׁלֹט אֱלֹהִים עוֹד – – –

וכמה נתעלה אז בעיניו אותו עלם רך ש“שכינת התורה שרוייה על פניו”, שזכה לגלוי שכינה של יופי נאצל זה, ושפתיו, “שפתי החנינה”, נגעו על פיה, והאהבה האלהית דברה אליו פה אל פה:

כִּי הָיוּ לְרֵעַ נְעוּרַיִךְ הָרַך; שִׂפתְיֵ חֲנִינָה,

וְרָחֲפָה עַל מִצְחוֹ הַחִוֵר כָּל נִשְׁמַת הַתּוֹרָה – –

וְנִשְׁקַף מֵעֵיָניו הָאִלְּמוֹת יְגוֹן צַעַר הַשְּׁכִינָה,

וְנַפְשׁוֹ אָז הָיְתָה כִּלְבָבֵךְ עוֹד צְנוּעָה וּטְהוֹרָה,

וְהָיָה לֵיל קַיִץ – וְנֶעְלָם לְפֶתַע הַנַעַר

בֵּין צֶאֱלֵי הַיַּעַר!

עם הופעתה של אדל בעירה היה הדמיון למציאות והמציאות לדמיון, ושניהם נשקי אהדדי… הנגלה שבגוף והנסתר שבנפש ינקו זה מזה והתאחדו ברזא דאחד, והמוחש והמופשט משמשים בהרמוניה.

כשהבטנו אחריה ראינו את נפשו של המשורר מהלך בעקבותיה, משל לפ’ז הנושא את שובל המלכה. והנה גם שמענו את קולו הנוגה והמתחנן:

וּבְדָרְכִי עַל סִפֵּךְ, אַתְּ רֵעַת נְעוּרַי הַבְּרוּכָה,

בְּבָרְחִי מֵרְחוֹבוֹת תֵּבֵל בְּעָרֵי הַבִּירָה,

וּבְבוֹאִי אֶל אֹהֶל דַּל שׁוֹקֵט לְבַקֵּשׁ בּוֹ מְנוּחָה,

בְּמַלֵּא גַעְגוּעִים לְבָבִי לְאַהֲבָה וְשִׁירָה,

וּבְחִבַּת לֵב־תִּינוֹק מִתְגַּעְגֵּעַ לָךְ אוֹשִׁיט יְמִינִי –

אַתְּ לֹא הִכַּרְתִּינִי!

מה המה הלב אז לאוהב הכואב שאהובת נפשו מתנכרת לו פתאם ומרחיקה אותו מעל פניה: לא ידעתיך! כהיינריך היינה, שהרבינו לקרא אז “בספר השירים” שלו, היה פינסקי בעינינו; הלא גם הוא “לבו נשבר לשנים” בגלל אהבתו האומללה – אותה “מעשיה ישנה נושנה שתמיד היא חדשה…” ואמנם היה דמיון רב במעשה האהבה של שניהם: שניהם הורחקו בזרוע מן הנערה הנאהבת, זה בידי האב הבנקאי, המיליונר מהמבורג, וזה בידי האב הרבי, המיוחס הגדול מגזע הטשרנוביליים, שלא רצה לתת את בתו למין ואפיקורס, לבנו של המשמש שלו “מפשוטי העם”.

רוזבדוב, העירה השקטה במערבה של גליציה, היושבת לבטח על נהר הסאן, ההולך אל הויסלה, ההולכת אל הים; היתה, כמו שאומרים כמרקחה. כמו הר נפל לתוכה, סלע כבד, והכה בה גלים גלים ועיגולים עיגולים; הכל משיחין במעשה שמאי ואדלה, והכל מקללים ומנאצים אותו, את האפיקורס הגדול מהורנוסטייפול, שנתן עינו הרעה בבת הרבי הכשרה והצנועה והסיתה לתרבות רעה, לברוח אתו בהחבא לברלין ולהמיר את דתה יחד אתו אצל המיסיונרים, ימ"ש.

באותם הימים חלתה רויזלה, אמה של אדל, וצריכה היתה לניתוח בכליותיה “מחלה שבאה לה מחמת עגמת נפש ומאימת הפוגרומים ברוסיה”… והתכוננו לנסוע אתה לפרופסור איזראל, המנתח המפורסם בברלין. נלוו אליה מנשה’לי בן הרב, שידע גרמנית, שלמד במסתרים מתוך “הבאור” של מנדלסון ומתוך ספר המלים של החכם האשכנזי גוסטאב לנגנשיידט, וגם גימפל גבאי, הוא גימפל “בעל השדיים”, שגם הוא ידע לדבר בלשון אשכנז, מפני שרגיל היה לדבר בלשון זו עם חסידים שהיו באים אל הרבי מכל העולם: מאונגארן, מוינא, ממריש אוסטרא, ומלמברג ומצ’רנוביץ. כשבאה רויזלה לברלין הלך שמאי פינסקי לבקר אותה ולא נתן לו גימפל הגבאי להכנס אליה, ולא עוד אלא “השליך אותו החוצה”, כך התפאר לפני הנערים שספר להם בהמשכים ארוכים את ספורי הנפלאות שראה בברלין.

גימפל גבאי איש־מעשה היה, ובן עולם הזה; היה מקובל כעם הארץ, “כחכם־לא־גדול וכטפש־לא־קטן”, כמו שאמרו הבריות: ומפני דרך הילוכו ובנין גופו, כנוהו ליצני הדור “גימפל עם השדיים”. ספר לא פתח מימיו, גם תפלתו חטופה וטרופה היתה, לא תחינה אלא טחינה; היה מאותם הצדיקים “המתפללים גם שעה שהם מזפתים את העגלה”… כמו שלימד ר' לוי יצחק מברדיטשב זכות על אותו עגלון שזפת את הגלגלים והוא עטוף בטלית ותפילין. גימפל לא עמד במקום אחד בעת תפלתו, אלא שוטט ומתהלך היה בכל מקום, ונשא ונתן עם ביס, הפועל הנכרי בחצר הרבי והגוי של שבת הותיק, יורשו של אנטק, החצרן של הרבי הזקן ורכבו המפורסם. הוא היה מעין סוכן של הבית ודואג לכל מחסורי הרבי החילוניים. הוא היה מומחה לעניני חוץ ולכל מיני שליחויות, ובשעת הדחק יכול היה לרתום סוס לעגלה ואפילו לרכב על גבי סוס. ונאמן היה לרבי ואפשר היה לסמוך עליו, על כן נבחר הוא כמלווה לרויזלה לברלין ולשמש לה מקשר עם האשכנזים, עם משונה זה האוהב דיוק וסדר ודברים ברורים.

בין שאר הדברים הגדולים שהתפאר בהם הגבאי, היה מספר אותו מעשה מבדח ומשמח, וכשהוא מלווה את דבריו בקול צחוק מצלצל כפח, ובהע־הע־הע של הדיוטות, כיצד נהג באותו מיסיונר ומומר להכעיס, הבחור שמאי בן יהודה לייב פינסקי, מי שהיה הגבאי של ר' אהרלי שליט“א ברוסיה, לפני ר' צדוק שבא במקומו והוא עכשו יד ימינו של ר' אהרלי הרב בקרוסנא: יום אחד, מיתן גימפל את אופן דבורו המהיר, כשהוא מטעים ומדגיש כל מלה היוצאת מפיו, אחרי הצהרים היה הדבר, והעולם התחיל להתכנס למנחה־מעריב באכסניה של רויזלה; מי שהוא מצלצל בפעמון הדירה, פעם אחת ופעם שניה, כי היה כתוב שם: לרבנית רויזלה תחיה – לצלצל פעמיים. הלכתי לפתוח את הדלת, כי חשבתי בא חסיד להצטרף למנין פתחתי – ולפני מין בריה משונה: איש צעיר ורזה, מגולח, בלי חתימת זקן ופאות, על ראשו כובע שחור ורחב־תיתורה, והוא עטוף שכמיה רחבה כמו שלובש דוקטור הוכשטים בבואו לבקור חולה; משקפים שחורים ועבים מורכבים על עיניו ומכסים את רוב פרצופו, והוא מחייך אלי כאלו אני דודו או אחיו והוא בא לברכני בברכת מזל טוב. אודה על האמת – נבהלתי למראהו והשתחויתי לפניו ביראת הכבוד. חשבתי שמא מן הרשות הוא שבא לתהות על קנקננו, או אולי אחד מן העוזרים של הפרופסור איזראל העומד לנתח את רויזלה. ומפני שלא דברתי אני דבר הוא: “האפשר לרואת את רויזלה אשת ר' אהרלי?” ובאיידיש דבר, בלשון שלהם, כלומר כמו שמדבר ר' אהרלי ובניו בהברה משונה, שלא כדרך הדבור שלנו, שהכל פשוט ומובן. הם, הרוסים, סגלו להם אופן דבור של ה”פוניאֵס", וכמעט שאין להבין אותם בלי התאמצות יתרה. אם כך, אמרתי לעצמי, אידיש אתה מדבר, משמע שאינך פריץ גדול כמו שסבור הייתי בתחלה, משלנו אתה, יהודי משם, מרוסיה, ימח שמה וזכרה, עם הטשינובניקים שלהם, עם הכמרים והגלחים שלהם, עם הפעמונים והטומאות שלהם, המצלצלים לעשות פוגרומים בעם ישראל, ועם אבי־אבות הטומאה והרשעות שלהם, הצר הצורר, הרוצח ניקולי שחיק עצמות! אם כך למה זה אנכי עומד ומפחד מפניך ומשתחוה לך אפים ארצה, כאילו היית מי שהוא ומשהו, ומי יודע מה! ואז לבשתי עוז ושאלתי: ומי אתה ר' יהודי המבקש לראות את הרבנית רויזלה? ענתה ואמרה אותה בריה קלה: אנכי שמאי פינסקי, בן ר' יהודה לייב פינסקי מהורנוסטיפייל, ובאתי לקיים מצות בקור חולים אצל רויזלה שלנו, כי נודע לי אך תמול שלשום כי היא פה; ובדברו עשה תנועה לעבור על פני להכנס לדירה. אם כן, אמרתי אני בלשון פשוטה ומובנת, לא אתן לך לבוא פנימה; לך מפה תיכף ומדי, וסגרתי הדלת בסמוך למשקפיו שהביטו עלי בתמיהה גדולה, משל דברתי דבר של שטות שאין למטה ממנו. הוא צלצל שנית ושלישית ובחוצפה, ואז יצאתי לקראתו ובלי טענות ומענות השלכתיו החוצה, וקראתי אחריו: צא משומד, פושע ישראל!

והנה שוב שנה גימפל את טעמו והרצין את סגנונו: כאשר ספרתי זאת לרויזלה, נזפה בי קשה ואמרה שעשיתי שלא כהוגן, צריך הייתי, לדעתה, לתת לו להכנס, מפני שבקור־חולים הוא מן הדברים שאדם אוכל פרותיהם בעולם הזה והקרן קימת לו לעולם הבא; כמו שאנו אומרים בתפלת שחרית – – והיא, הצדקת, פתחה את הסדור שהיה תמיד מונח על ידה ואמרה לי: קרא! קראתי והתביישתי בפניה, כי באמת כתוב שם שבקור חולים נחשב בין הדברים שעליהם העולם עומד, וכמוהו כתפלה והבאת שלום בין אדם לחברו. אבל בשעת מעשה, כשהלב מתחמם למראה אדם שיצא לתרבות רעה, ולא עוד אלא אותו אדם גרם הרבה צער ועגמת נפש לבית ר' אהרלי, אין אדם פשוט חושב על מה שכתוב בתפלת שחרית בהתחלה, שאדם מבליע אותה בנעימה, כגון פטום הקטורת. ומי מלבד צדיקים גדולים שם לב למה שנאמר בתפלת שחרית או במנחה ומעריב ביום של חול? אבל היא, הצדקנית, בתו של הצדיק הזקן, מלומדת גדולה היא וזוכרת את כל הסדור עם התהלים ועם המעמדות, עם הזמירות והסליחות ופרקי אבות, בעל־פה; והרב הזקן, זכרונו לברכה, קרא לה “שושנה בין החוחים”, רויזלה; ואמר שנשמתה היא גלגול של “שונת הזהב”, די גולדיני רויזה, שמתה על קדוש השם בלבוב, בשנת שצ“ה. בעלת לב זהב היא רויזלה, הוסיף, בעלת רחמנות, כמוה כבעלה ר' אהרלי; ומאד הצטערה על שלא נתתי לאותו בחור, שהיה בן בית אצלה בנעוריו, לבקר באכסניה שלה. היא ממש בכתה כשספרתי לה כיצד נהגתי בו ונעלתי בפניו את דלתי ביתה. בודאי היתה לה כונה בזה שרצתה לראותו, נתכונה להחזירו למוטב ולהציל את נפשו משמד… ככה לנהוג בשמאי אמרה, בבזיון כזה, והלא יש לו סמיכות לרבנות מישיבת וולוז’ין! באמת לא ידעתי שהוא מר־בר־רב־אשי חשוב כזה; חשבתי סתם מופקר ובעל עברה; כי ספרו לי אנשים שראוהו מעשן בשבת ואוכל בגלוי ראש. אגב: גם אביו לא חיבב אותו, היה יורד לחייו ומגרש אותו מביתו. מאד הצטערתי על הצער שגרמתי לרויזלה החולה, והרופאים צוו שלא תתרגז, כי הרוגזה קשה לחולים והיא מעוררת את החולי ביתר שאת. חולה צריך למנוחה ולא כל שכן לפני נתוח. לך אליו, צוותה עלי, ואמר לו שאני רוצה לראותו, ותגיד לו שכל מה שעשית על דעת עצמך עשית, יבוא ואשמח לקבלו. אבל לך חפש סיכה בערמה של שחת! היכן אמצאנו ואני לא ידעתי את מקום מגוריו איהו. אגב: גם ר' מנשה’לי רצה מאד לראותו והצטער על שגרשתיו. מנשה’לי אוהב דוקא לדבר עם אפיקורסים, להתווכח אתם בעניני אמונה, חכמות חיצוניות, טכניקה ורפואה, ושאר דברי השכלה, שיש לו בהם ידיעה רבה. גם בברלין בא בדברים עם רופאים ורוקחים ולא אחת הוכיח להם שאינם יודעים כלום. אבל, אמר גימפל בנעימה של חכם מכל אדם, אני איני מתחרט עד היום על מה שעשיתי אז! אסור להסתכל בפני אדם רשע, ולא רציתי שרויזלה לפני יום הדין שלה, לפני הנתוח הגדול, תראה את פרצוף הטרפה של אותו מיסיונר, בודאי היה אביה הצדיק מגרשו מעל פניו ומקללו, כדרכו, קללה נמרצת. ב”הילוך", כזה לא יכלתי בשום פנים ואופן להרשות לו לבוא לפניה. פניו פני כומר היו לכל דבר, ובת צחוק זו שבדיוקנו! לא! מוטב שלא תראהו בכך, עם הסמיכות לרבנות בכיסו. רב נאה, אל אחטא בשפתי!

לימים, כאשר ספר כותב הטורים האלה את ספור המעשה לשמאי פינסקי, חייך פינסקי ואמר: להד"ם! אותו יהודי דוקא נהג בי בכבוד ובדרך־ארץ, וקרא לי כמה וכמה פעמים וואהלגעבארן־הייט, והיה הולך ומשתחווה לפני אפים ארצה, וקד קידה ונסוג לאחור, מנפנף במגבעתו בסמוך לקרקע, משל לכלב המכשכש בזנבו בשמחה לפני אדוניו, אבל כשהתחלתי לדבר אידיש ואמרתי לו שיודיע לרבנית רויזלה שאני, שמאי פינסקי, באתי לבקרה, התנצל ואמר: “זי איזט געגאנגען צום שלאף”, פירוש הדבר – ישנה, בקש סליחה – “צום פערצייהען”… אמר “אויפס ווידרזעהען”, להתראות, וסגר בפני את הדלת. כעבור ימים אחדים הלכתי לבקרה בבית החולים היהודי. היא שמחה מאד לבואי, בכתה, ובקשה את סליחתי על שאותו גבאי בהמה נעל את הדלת בפני. יכלתי לדבר אתה באין מפריע, כי היה הדבר בשבת, יום שאנשים שאינם נוסעים בשבת לא יכלו לבקרה. ישבתי אצלה כשעה שלמה; העלינו זכרונות מבית־אבא ומביתה בעיירה, והיא חזרה כמה פעמים על הדברים: חייתני, שמאי, בבקורך, מצוה גדולה עשית שבאת לבקרני על אף הצער והיסורים שגרמנו לך… התנצלה: הלא תדע, שמאי, כי בן־בית היית אצלנו, כמו ילד שלנו ראינוך, אהבנוך כולנו; הילדים, ר' אהרלי, וגם האדל ראתה אותך כאח… אבל אתה אינך בשביל האדל והאדל אינה בשבילך, שני עולמות רחוקים! בתו של ר' אהרלי טברסקי, בנם של קדושים, לא תוכל להנשא למגולח, לציוני; אתה הלא פקח אתה ואיני צריכה להסביר לך את הענין. לא תהיו מאושרים, ואנו כולנו נהיה אומללים. אהבה היא רק אחד מפתויי היצר הרע; התכלית היא אחרת לגמרי, לא לכך נוצרנו. אדלי עומדת עכשיו בשדוכים, אמרה כמתחננת, משדכים לה מיוחסים גדולים ובני גבירים אדירים; אנא, אל תטריד אותה עוד ואל תכתוב לה מכתבים, אל תתן מכשול בדרך חייה. היה טוב, שמאי, ומצא את אשרך במקום אחר. אנא תן לנו מנוחה, כי רבת שבעה נפשנו צער ויסורים.

“מנוחה”… אמר שמאי ברפיון ובצער עצור, “יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי” אמר ירמיהו לברוך בן נריה “המבקש גדולות”; והוא, ירמיהו, אמר זאת בלעג, בחזרו על דבריו של מזכירו הבלתי־מרוצה. אף אני הלכתי בגדולות, אך מנוחה לא מצאתי מימי… לא איש מנוחה אנכי, ואיני נותן מנוחה לנפשי ולא לאחרים. והוא קרא לעצמו אחד מבתי השיר שלו:

בִּקַּשְׁתִּי בָּךְ מִפְלָט – וְאַתְּ לֹא הָפַצְתְּ וּמָרִית.

וּבְמֶרְיֵךְ הַקָּשֶׁה לְסַבָּל אָז אוֹתִי עָשֵׂית,

הַנּוֹשֵׂא אֶת קְלוֹנֵךְ…

אך הקדמנו כאן את המאוחר וסטינו לצדדין; הבה נשוב לענין הראשון: אל אדל בעירה ואל העירה ויחסה לאדל ולשמאי – דבר חדש ובלתי שכיח באותם הימים ובאותם המקומות.

המתח והרתח בעירה גברו כאשר התחילה פרשת השידוכין, כשבאו שדכנים “מכל העולם” ושידכו את אדל לדומה לה – לבני רבנים מופלגים, צאצאי מיוחסים גדולים, מגזע רופשיץ, משושלת סדיגורה, מבית סנדץ ושינובה, מזרע ולוטשוב ורימנוב וליסקה, ומנכדיו של ר' משה טייטלבוים, מאוהלי שבאונגריה; זה האיש משה, כשבא לראשונה ללובלין היה נודע בכנוי “דער אייזערנער קאפף”, בעל ראש הברזל, ומשפחתו היא קרובה למשפחת רויזלה, שאמה הרבנית הזקנה בתו של הבעל “ישמח משה” היתה. אך קול שלא פסק חזר והזכיר והכריז את שמו של חיים, בנו של הרבי מז’אבּני, היא “נזבּי” של מרדכי דוד ברנדשטטר, ממקורביו של פרץ סמולנסקין, והיא מוזכרת בספורו “שני חתולים בשק אחד”. החתן היה אלמן ואב לשתי בנות, והוא מגזע רופשיץ, בנה של בלומה חנה המפורסמת, אחות רויזלה ודודתה של אדלה. חיים “חבית” ואדל! ותהום העירה: אדל הנאוה ומהעונגה, “החבצלת הלבנה” של שמאי פינסקי, לאותו “אגיל ואשמח”, חבית־זוית שמנה?! סבתות ואמהות נאנחו בצער, נערות צעירות בכו במסתרים, חסדים ואנשי מעשה תמהו, ונערים זעמו וחרקו שינים: היה לא תהיה! לא יעשה כן בזמנים החדשים! לא בימי הבינים אנו חיים… לא יתכן לגדע, לכרות עץ צעיר להמית חיים צעירים ורעננים למען איזה כבוד מודומה ויחוס של בית־קברות! ואדלה נעשתה מעתה לסמל הענויים והקדושה; נתעדן יפיה ונזדכך כאבה בצער של מעלה. ושמועה התהלכה: אדלה ממאנת, אדלה בוכיה, היא הסתגרה בחדרה, אינה אוכלת, אינה ישנה, פסקה לדבר, ויש סכנה שחלילה וחס תטרף דעתה עליה, כמוה כדודתה, הרבנית מרנוב, המתפללת כל הימים נוטלת ידיה בלי הפסק, מרדה בבעלה תיכף לאחר החתונה, ויושבת כאלמנה שוממה בבית אביה, והבריות קוראין לה “מילושרנה פננה”.

ה“טרגדיה” של אדל נגעה בעיקר ללב המשכילים; הם הבינו ולא סלחו ל“מורדי האור”, העושים סחורה בשדוכין ואינם רוצים לדעת כי האהבה היא בת השמים, והיא שלהבת־יה, ומים רבים לא יכבוה, וכסף ויחוס לא ישוו בה. אלה שרוח השירה החלה לפעמם, וקרובים היו ברוחם למאפו, ליל“ג, לטשרניחובסקי ולשניאור, קראו עליה את שירו של ביאליק –´”לא ביום ולא בלילה“: את השטה אשאל אני: / מי ומי יהי חתני? / ומה תארו: צח אם שחור? / אלמן הוא אם עודו בחור? / אומר לאבי: המיתני – / וביד זקן אל תתנני!”

אבל לא הועילו התחנונים ולא הצילו הדמעות; אדלה ניתנה לאותו אלמן, המיועד להיות הרב דז’אבני; על כרחה ענתה כן ואמן לרצון ההורים ולדרישת המשפחה; הלב נכנע לשכל הישר שלא תמיד הוא צודק, והיתה הבת הטובה והנאה והאומללה מאד לרבנית הצעירה של ז’אבני, וחסידים שבחוה על כך ואמרו: נפש טהורה, בת קדושים; לרבנית הצעירה של ז’אבני, וחסידים שבחוה על כך ואמרו: נפש טהורה, בת קדושים; עשתה שדוך של אושר, פרנסה וכבוד במקום אחד! והאהבה – היא כידוע מתעוררת אחרי החתונה, כשנולדים הילדים, ובידוע שאין אשה אלא לבנים.

ובאותם הימים ישב שמאי פינסקי בבירת אשכנז הגדולה וכתב:

… עַל עֶרֶשׂ יַלְדוּתֵךְ אַתְּ יוֹשְׁבָה וְתוֹפְרָה עֲטָרָה

לְטַלִּית־נִשּׁוּאִים לְרֵעַ נְעוּרַיִךְ שֶׁיָבֹוא – – –

בודאי הלך לישיבה ולומד שם גמרא.

וְחוֹלֵם עַל רֵעַת נְעוּרָיו בַּלָּיִל עַל מִשְׁכָּבוֹ…

וְשוֹקֵק הוּא לִדְלוֹת בַּלֵּילוֹת מֵאוֹר פְּנֵי הַסַּהַר

אַתְּ נֶפֶשׁ הַצַעַר!

כֵּן, כֵּן – הִכַּרְתִּיךְ, אַתְּ הַיָּפָה שֶׁאָז חִבַּקְתִּינִי –

אַתְּ לֹא הִכַּרְתִּינִי.

אבל אדל היתה פטורה מחובה קדושה ונעימה זאת –לתפור עטרה לטליתו של בעלה בעתיד: שכן כבר עטרה אותו כלתו הראשונה… אבל בדמיונה התרפקה על רע נעוריה שאצלה לו את נשיקתה הראשונה באהבה, בגן ביתם, תחת התפוח, אז בליל שמחת תורה לאור הכוכבים, שרמו אותו וגם אותה… ובשעות הקשות היא מוציאה מחיקה את השיר “דמות”, שהגיע אליה מברלין באורח פלא, שרק ב“אהבת ציון” ובספרי הרומנים של הגויים אנו מוצאים דוגמתו; בשיר הזה החוצב בנפש המשורר ומנפשה, היא מוצאת נחמה פורתא, אך כגודל הנחמה גדול המכאוב:

וּבְעמְדִי מוּל יָפְיֵךְ הַתָּמִים, כְּלִיל־חֲנִינָה

כַּעֲמֹד נֶפֶשׁ חוֹטְאָה מוּל נְשָׁמָה עֲדִינָה,

זָכַרְתִּי אֵת חֶסֶד נְעוּרַי הַטְּהוֹרִים,

וְלֵילֹות הַתֹּם בְּבֵית הוֹרִים וּמוֹרִים,

וּבְעָמדְיִ מוּל יָפְיֵך הַתָּמִים, כְּלִיל־חֲנִינָה.

רָאִיתִי בַּשְּׁנִיָה בַּת רַבִּי בַּפִּנָּה…

וָאֶשְׁכַּח לְרֶגַע חֲטָאֵי הַסְּבוּכִים

בְּלֵילוֹת־גְּשָׁמִים עֲכוּרִים וּדְלוּחִים – –

הָסֵבִּי עֵינַיִךְ– אֵל סִמְלֵי נְעוּרָי

וְאֶבֹּל עֲרִירִי בְּאַרְצוֹת מְגוּרָי…

ה

אמרו: שמאי פינסקי בא לעיר, והוא יושב “בבית הקפה הרומני”, מקום המפגש המקובל של הבוהמיה בברלין; שמחתי לבואו וציפיתי לפגישה אתו. אך בטרם שהלכתי לראותו ולהתודע אליו, הלכתי אל ספרית הקהלה היהודית ברחוב פאסאנאָן, שעל יד הטמפל המפואר, ובקשתי מאת הספרן, ידידי יוסף לין, סופר וספרן, ואחד העסקנים העברים החשובים מתקופת בריינין ויעקב כהן וא. מ. גונצר, שיפתח לי את אוצרו הגנוז – ארכיון כתבי העת הישנים שבהם נדפסו שיריו של ש. פ.: ב“המעורר”, ,השלוח", “הפועל הצעיר”, “העולם”, “התקופה”, “איים”, ועוד. שעות על שעות ישבתי בחדרו של הספרן האדיב ועינתי והפכתי בגוילים הישנים, והתיחדתי עם שירתו הגנוזה של פינסקי, שרק מעטים ידעוהו כמשורר ורק יחידי סגולה העריכו את שיריו ידוע היה כנואם, וכפקיד קרן היסוד ברומניה. ומצויד בידיעת שיריו המפוזרים, ובידיעות ממקור ראשון על חייו ומאוויו בראשיתו בברלין,אחרי התגרשו מאשתו הראשונה ונשואיו עם אשה שניה, יהודיה מגרמניה, הלכתי לבית הקפה הקרוב, בדעתי ששם אמצאנו עתה לבדו ואוכל להתודע אליו באין מפריע, וכך היה.

בשעות שלפני הצהרים, פני כל בית־קפה הגון מראה אינטימי לו, שקט וצנוע, ומשהו מנועם בוקר חג מציץ מן הפנות ומביט עליך בעין יפה וטובה. בית הוא, בלי הסומך “קפה”, משל לשוטר שאינו בתפקיד, והוא ישוב בהרחבה בבגדי אזרח לפני שולחנו ושותה מקיתונו ומעיין בעתונו.

בשעה זו טוב ונעים לשבת בדד על יד שלחן עגול קטן בסמוך לחלון גדול שכולו זכוכית רחבה ונקיה, לעיין בעתון טרי, לגמע מן הקפה הריחני והרותח, המחזיק בחומו שעה רבה, ולהציץ בעוברים ושבים המהלכים על המדרכה – בעיקר נערות צעירות בעלות אברים נאים והילוך ריתמי, מכוון, הנאה להן והנאה לעולם. שמאי פינסקי בחר תמיד בשעות הבקר במושב החלון, ותענוגו הגדול ביותר, תענוג רוחני וגשמי כאחד, היה להסתכל בנערות הצעירות העוברות כאן בלי הפסק, ותוך כדי הליכה־טפיפה שלהן, וטלטול מתניהן הרוקדים והמגרים, הן מציצות פנימה, לבית הקפה, ולעיני האנשים היושבים בו, ואם נראה להם הגבר הנכנס לחוג ראיתן, ועין בעין נפגשת… הן מחייכות לעומתו וכמו מזמינות עצמן להכנס ולשתות כוס קפה על יד שולחנו. ש. פינסקי היה בקי בסיקור עינים ורמיזה אחת הספיקה ועשתה שליחותה באמונה לא חסרו נערות על ידו אם רצה בכך. נכנסתי על מנת למצא את שמאי פינסקי, שהכרתיו על פי תמונתו והסימנים שנתן בו יוסף לין: ממושקף, בעל בלורית גדושה, אף יפה וסולד, ושפתים מעוגלות, בשרניות, “שרק לנשיקה נוצרו הן”… ובלבי דקלם את עצמו השיר שהקדיש לידידו הפסל חנוך גליצנשטיין: “הייתה עלי יד־אהובה שלפתה את בחירה, / ותשלח את פיה ותגע – – ורוח השירה / על נפשי עוד נחה”. ואכן, פיו הוא שהנחני בדרך אליו, אל פנתו, ששם ישב לבדו ופניו לרחבה של כנסית הזכרון על שם קיסר ווילהלם, הפונה לרחוב טאואנצין הנחמד, שרבים חובביו; אולי משום שהיה שם מועדון שלום־עליכם, וביתו של הצייר המפורסם והאדם התמהוני, לסר אורי; ואולי משום שבקצהו, בסמוך לככר גולנדורף, עמד “בית הקניות של המערב”, הידוע בטיבו ובישרו, ובעליו היו היהודי הרמן טיץ ובניו.

בית הקפה, שלא כבשעות הערב והלילה, היה נקי ומאוורר היטב, מוצנע היה בשלות השקט כחדר־אורחים בבית פרטי, רשות־יחיד המסבירה פנים ורגילה בהכנסת אורחים. רק אנשם ספורים היו מיושבים כל אחד בקרן זוית שלו; מהם מעינים ברצינות ובישוב הדעת בעתוני הבקר, מהם כותבים מכתבים או רושמים רשימות בפנקסיהם, ואחדים יושבים ישיבה בטלה, ותוך שהם סועדים ארוחת בקר קלה הם צופים ומביטים החוצה ורואים ומסתכלים בשעונם, כנראה מחכים למי שהוא הבושש לבוא.

אולם גדול ואנשים בו מעט נראה תמיד כאילו אין בו איש; ואפילו עשרה אנשים בו, שבחדר קטן וצר היו נראים כצבור שלם, אינם עושים רושם, ונהפוך הוא: אלה רק מבליטים את העדרה של המלאות, את חסרון הרבוי המתבקש כאן.

ש. פ. ישב בחדר המקביל הקטן לעומת האולם הגדול, הארוך והצר; היו כאן הוא ונערת הבאר שעל יד הקיר במגרעת; ותיכף עם כניסתי לאותו החדר ידעתי כי זה הוא!

אף הוא הרים את עיניו מתחת למשקפיו וכוון את מבטו החודר והפקח לנכנס. אפשר שלבו הגיד לו שהבא בא אליו, ואפשר שכבר ראני דרך חלון הראוה הגדול וכבר טבע בי עינו, והיכר ראשון נעשה בהיסח הדעת המקל על ההכרה השניה, שהיא כהמשך מדעת ובכוונה. שעות הבקר הן תמיד שעות של צפיה, ועשוי אדם בשעות הטובות האלה לקבל כל אדם בסבר פנים יפות. הקדמונים ראו בבוקר שעת רצון הטובה לתפלה, לדו־שיח בין האדם לקונו, בחינת ל“בקר רנה”: ו“אתה מוצא שתפלות הצדיקים נשמעות בבקר”. “בקר טוב”, מר פינסקי, אמרתי לו, תוך הושטת ידי לקראתו, משל מכיר אני אותו משכבר הימים. הוא זקף עלי שתי עינים גדולות, שהתמיהה הגדילה אותן, ותלאן בעיני שחייכו לעומתו; שכן אני ידעתי מה שאני רוצה ואילו הוא לא ידע לא אותי ולא את רצוני, על כן היתה ידי על העליונה. ברם לא השהה עצמו בפליאה ושלח לי את ידו הקטנה והחלקה, יד תלמיד־חכם תמימה וענוגה, ואמר לי שב, וסמיך לאמירה שאלה: מנין אתה מכירני? אמרתי לו את שמי ושם עירי שממנה באתי, ותוך כדי כך נתפרש לו הכל. היתה דומיה קלה, אותה שהיית ביניים קצרה שבה נופלת המחיצה שבן אדם לאדם, שרק היתה דומיה קלה, אותה שהיית ביניים קצרה שבה נופלת המחיצה שבין אדם לאדם, שרק לפני רגע היו זרים וקרים איש לרעהו. הוא עכל מהר את הנשמע, הבין אותי ונעשיתי קרוב לו, קרוב יותר משקויתי… הוא הזיז עצמו לצדי, התקרב לי מבחינה גופנית כתוצאה מן הבחינה הנפשית; ובכן, אמר, והניח את ידו על גב ידי, מרוזבדוב אתה. מאותה עיירה בגליציה, וראית אותה, את אדל… ואתה יודע את שירי, גם אתה וגם חבריך, למדתם אותם, כפי שאמרת, בעל־פה – – לו ידעת כמה זה חשוב לי, ומה זה אומר לאיש כמוני… “תרמילי” עשה רושם על הקוראים בעיירה, אמרת; ו“נבצר ממני לנחש אֵיפוֹני”… כן, אני הוא הראשון, שחידשתי את השמוש במלה “איפוני”. ואתה ראית יום יום בילדותך את זו שנבצר ממני לראותה! והוא גמע מן הקוניאק שבכוסית גמיעה קטנה, צפורית, לגם לגימה אחת מן הקפה השחור, מצץ שתים־שלוש מציצות עמוקות מן הסיגאר שבפתחי פיו ואמר: הבית האחרון של “שארית” השפיע עליך ביותר – – והוא חזר עליו בעינים עצומות:

שְׁבִי שְׁבִי וְחַכִּי נָא, אַל תֵּצְאִי מֵאָהֳלֵךְ הָרְחוֹבָה:

בָּעֹולָם הַגָּדוֹל אוֹרֶבֶת לָךְ לִילִית הַשְּׁחוֹרָה…

אַגָּדוֹת הָאֻמָּה תְּסַפֵּר לְךָ אִמֵּךָ הַטּוֹבָה,

וְנֶפֶשׁ רַק אַחַת תִּשָּׁאֵר עוֹד טְהוֹרָה, עוֹד־טְהוֹרָה,

עַל עֶרֶשׂ־יַלְדוּתֵךְ לְרֵעַ נְעוּרַיִךְ, עֲדִינָה!…

– – – שְׁבִי שְׁבִי וְחַכִּי נַא!

והוא הניח את שתי ידיו העדינות על ידי, ונדמה לי כי הוא מניח את כל עצמו על הויתי זו בעירה שהיתה פעם קרובה למציאותה של אדל שם. הפתיע אותו מאד שנמצא אחד בעיירה שהעביר בגנבה את שיריו לאדל והיא קראה אותם בהחבא. אמנם שמרו עליה בקפדנות, תמיד הלך מי הוא בעקבותיה והשגיח עליה שלא תבוא במגע עם הבחורים שהסתובבו בבית הרבי בכוונה לראותה בלבד… אחיותיה הצעירות ממנה הופקדו עלי ונמצאו לרוב על ידה; אבל דוקא על ידיהן אפשר היה להתקרב אליה ולתת לה חומר לקריאה; כי שם, ברוסיה, לא היתה זו עברה אם בנות הרבי למדו רוסית וקראו ספרים ועתונים; וגם ספרים עבריים לא היו בגדר טרפה־פסול. אדל ידעה לקרוא עברית, וגם אחיותיה הצעירות מרים, סימקה וביילה משכילות היו; ואפילו הרבי ר' אהרלי נתפס בצעירותו להשכלה, גם ענד צוארון לבן נקשה וקשר עניבת משי שחורה לצוארו. אבל חותנו, הצדיק הזקן ר' משה’לי, הקפיד מאד על המעשה הזה ובקשהו שבביתו, בנוכחותו, לא ילבש מלבושים נכריים.

לא אחת בשבתנו יחד “בבית מועד” זה, בבית הקפה הרומני, ופינסקי מולי מעשן סיגאר הוונה עבה, התקוע באמצע פיו כמין מוצץ של תינוק מגודל וחולמני, עלו בזכרוני הסוניטות מבית הקפה של יעקב שטיינברג, אותם החרוזים המחושלים, המרוכזים כמין תמצית חזקה של קפה מוקה כבד, וחריפים־מרירים כמוהו. ועלו וצפו לפני פניו הצפודים, הנזיריים, החרושים, של המשורר, שמראה גוילים עתיקים לעורו המעובד, ומתוכם מציצות בחומרה יתרה, משל לכתב־יתדות עוקצני, שסוד עמוק מתעלם בין שורותיו, עינים חדות וקטנות, שקועות בחוריהן כמו במארב, עינים עוינות וזועמות, המזכירות את העינים הסלביות מאד של דוסטויבסקי וטולסטוי, ודמיון מה להן לעיניו חריפות המבט של אהרן דוד גורדון שלנו.

אבל לא היה כל צד שווה לא בגוף ולא בנפש בין יעקב שטיינברג ובין שמאי פינסקי. כי בעוד שפינסקי נאכל וכורסם עד היסוד בו באוירה של בתי הקפה וכלה בעשנם ושאונם. יעקב שטיינברג, ששרשי נפשו בריאים וחזקים היו, והעמיק והלך לתוך עצמו, והתערה בתוך עמו. אכל את המגלה הזאת – את בית הקפה המר והנמהר; שרשו הפורה הכה בסלע הזה, בקעהו בצפרני חדות, ומצץ ממנו את לשדו, חיותו ותנובתו הטובה. הוא עשן רק חצאי סיגריות, ואת המחצית נעץ בשפופרת ארוכה – סגולה לפיחות הניקוטין המרעיל, ובמעשה זה גבר על יצרו והכניעו אם גם לא הכריעו לגמרי. אפשר לומר שישיבתו ב“בית מועד” זה, המועד לרוב לפורענות, ישיבה פוריה היתה והוא הוציא מתוק ממר. אף ישיבתה של המשוררת אלזה לסקר שילר כאן כדאית והיתה לה, שניהם הפיקו מתוך כתלי בית זה את השירים הנאים ביותר, פניני יצירה שקולות וצלולות, בעלות ניב מזוקק, צלול כרוח יער וריח שדה.

בשיריו על בית הקפה מיצה י. שטיינברג את תאות נפשו – השורה התמציתית עד היסוד הרעיוני והפיוטי בה: אף נטף אחד מן הטעם הסגולי לא שייר, ואף עגול אחד של טבעות העשן לא הלך לאבוד, בעוד שפינסקי אבד בבתי הקפה את עולמו וקפח את נפש יצירתו. ותוך כדי מחשבה על יעקב שטיינברג התבוננתי בפניו הצפוריים של ש. פינסקי המוקפים ענני עשן של סיגרו הגדול כביכול יותר מפרצופו, וקראתי בהם פסוק אחד מפסוקי שטיינברג: “וכְנוֹטְפָה מֶרִי בֵּין שִׁנָיו סִיגָרְתּוֹ עוֹד לוֹחֶשֶׁת”. דומה היתה ישיבתו כמי שיושב על כף חייו השוממים, יושב מאונס, כי למטה תהום פעורה לעיניו.

לא קרה שיקדים לצאת לפני שעת הסגירה. לא קם ממקומו כל עוד נמצא מלצר אחד בבית. רק כאשר קם המלצר האחרון והפך את הכסאות על השלחנות, ראשם למטה ורגליהם למעלה, מה שנראה שלא כדרך הטבע, וכבה את האורות בזה אחר זה, יצא גם הוא; לפני מעשה זה לא עזב את מקומו.

הראה מישהו מן המסובים אתו לשלחן סימני לאות וחוסר סבלנות שלאחר חצות, רמזה אחת הנערות כי עת ללכת, כי ידאגו לה בבית, מיד מחה פינסקי, התנגד: מה הבהלה? וכמי שמתחנן על נפשו היה מבקש: אל נא! עוד הלילה גדול! השעה היא רק שתים־עשרה ועשרים; והוא קורא למלצר, הנתון אי־שם בצל, ומזמין עוד הקפה אחת, דבר שלא עשה רושם על שום איש ואפילו לא על המלצר העיף. מביאים בירה, נקניקיות רותחות ומהבילות בשומנן המבריק לחמניות מלוא הסלסלה, סלט תפוחי אדמה ומשקה. חברה מתחילה ללעוס ולבלוע בתאבון מחודש על חשבון של מחר, והוא מטיל כמה וכמה מיצוצים יסודיים בסיגר הדועך, מעוררהו לחיים חדשים, טועם בקצות שפתיו מן הקפה השחור ומן הקוניאק הבהיר, מצחיק את הבחורות בהערה שנונה, והן צוחקות כדי לצאת ידי חובה למארח הטוב.

השעה היא קרובה לאחת; תמו הדברים, גם הסיגרה בפיו עוד מעט ותגיע לקצה. הוא יושב ותוהה ומביט אחרי כל נערה ונערה העוזבת את הבית והולכת אל הלילה שמעבר לחדרים האלה המוארים כבר למחצה. הוא מביט למעלה, אחרי טבעות העשן העולה למעלה, אל התקרה הגבוהה שהרבה נברשות בעלות צורות עתיקות יורדות ומשתלשלות ממנה למטה, אבל גם בירידתן הן עוד נראות גבוהות מדי בכדי להשיגן.

לעת לילה, עם כביון האורות והתפשטות הצללים בזויות, נראית התקרה הרמה, הרחוקה מאד, כממתיקה סוד עם הנברשות המכובות, הדוממות ונחבאות אל הצללים. פינסקי אף הוא הולך ונכבה לאטו, הולך ושוקע לתוך עצמו; דממה יורדת עליו, מין שקיעה של יום סתיו, והוא כמו מחייך אל תוכו חיוך גלוי וחתום כאחד, אותה בת־צחוק קלילה שלאחר ככלות הכל, שקשה לעמוד על טיבה גם לאיש המכיר אותו היטב; ואולי פירושה הוא:

מַפְקִיר אֲנִי אֶת כָּל חוּשַׁי חַיַּי,

חָפְשִׁים. פְּרָאִים, הָיוּ כָּל מַאֲוַיַי.

ושמא הפתרון הוא במקום אחר:

אַהָבוֹת, חֲטָאִים, וְלֵילוֹת גֵּיִהנֹם –

אַך; דְּעִי לָךְ בְּלִי אֵל כָּל הָעוֹלָם רֵיקָנִי,

אֲחוֹרֵי הַחֶדְוָה יְפַהֵק הָאֶפֶס,

בּוֹ שְׁנֵינוּ נִבָּלַע, גַּם אַתְּ גַּם אָנִי.

השעון הרם מעל המגדל של כנסית הזכרון משמיע צליל צלול ועגום: אחת! זה עושה רושם גם עליו. הוא כמו מתעורר מחלום, מרים ידיו מעל לראשו מתמתח, מישר גבו ומשעינו לקיר הספה הרפודה בקטיפה, שלפנים היתה אולי אדומה ועתה היא שחוקה ומחוקה ומזכירה במשוער את צבעה הראשון מימים רחוקים, – כעקבות יופי שגז. הוא עושה הכנות ללכת, אך לפני עשותו צעדו האחרון הוא מחזיק בשולי השלחן כבקרנות מזבח.. הרעיון שעליו ללכת מכאן להפרד מרעיו ולהוותר עם עצמו בחדר אי שם במלון ולהאבק עם נפשו כל הלילה ולזכור, לזכור באונס וברצון את כל עצמו, לחיות בכל פעם מחדש את יסוריו, הריקנות הזאת המלאה עינים, קולות והרהורים, – דבר זה מצמידו למקומו ואינו נותן לו ללכת לבדו אל הלילה האורב לו שם בחוץ:

אָנָּא, אַל תַּעֲזְבִינִי לְעֵת לַיְלָה

בַּחֲבֹק מִסְתְּרֵי נֵצַח אֶת הַנְּשָׁמָה –

לוֹהֲטִים שִׁלְדֵי דְמוּיוֹת בָּאֲפֵלָה

יוֹקְדִים לֵילוֹת־עָבָר תּוֹך הַדְּמָמָה.

בשינה ראה אויב בנפש, ברח ממנה ודחה אותה, עד כמה שאפשר, לאחר כך, למועד מאוחר יותר, ואת שעות הערוּת האריך עד הגבול האחרון ובכוחותיו האחרונים. וכילד קטן השטוף בשעשועים ובמשחק, אמר תמיד לשעת השנה: “עוד לא!” “אחר כך!” שכן השנה וגם הטובה ביותר, חלל ריק היא, ואין בינה ולבין המות אלא אפשרות של התעוררות והתקנה לשינה הבאה:

וְכָכָה אֲפַלֵּל בִּפְשִׁיטַת הַיָּד:

אֱלֹהִים, גְּבִיעךָ שָׁמַרְתִי כְּאִישׁוֹן:

אֱלֹהִים, אוֹר עֵינַי לָעַד,

אֱלֹהִים,אֱלֹהָי, אֵינִי רוֹצֶה עוֹד לִישׁוֹן!

כדברי משורר התהלים: שמרני, אל, פן אישן המות!

ו

אַכסנית הקבע של פינסקי בברלין היתה במלון קאנט, ברחוב קאנט. אבל רק לעתים רחוקות היה לן באכסניה שלו. לרוב היה מתלווה לאחד מידידיו, לחדרו המרוהט, ושם בילה את שארית הלילה בנים־ולא־נים על כורסה או בפאת ספה. הוא לא גרס כוולטר: כי שני דברים ניתנו לאדם משמים נגד פגעי החיים: התקוה והשינה, וקאנט אמר: מן הראוי היה להוסיף גם את הצחוק… לשמאי פינסקי לא ניתן אף אחד מן הדברים הטובים האלה! וגם חסד התפלה ורפואתה מנע הגורל ממנו. שכן תפלה שאינה יוצאת מלב חם ומרוח הקודש אינה מתקבלת, ואין מאזין לה.

הלא כך אמר באחד משיריו:
וְכָל תְּפִלוֹתַי הַתוֹמוֹת נִקְפְּאוּ בַּלֵב / אֵין מִי אֲשֶׁר יַאֲזִין לָהֶן וְגַם יָחוּשׁ הַכְּאֵב".ֹ

כשנכנס לביתו של חבר להמית את הזמן שנשאר עוד מן הלילה, בשום אופן לא נאות לפשוט את בגדיו ולישון במטה כאחד האדם. “לי נוח כאשר לא נוח לי”, אמר מעין הלצה של אמת; “איני סובל לשכב בפישוט ידים ורגלים ואף מחודד כבר־מינן; וגם אחד בששים מן המיתה רב מדי בשבילי”.

לא אחת נתלווה לכותב הטורים האלה לחדרו בשכונת טירגארטן הסמוכה לבית הקפה. צריך היה רק לעבור את קצה הגן מצד שמאל ולחצות את כביש שרלוטנבורג הגדול, ליד תחנת רכבת־העיר “טירגארטן”, פינסקי חיבב מאד את הגן הזה, שבעצם יער עתיק היה עוד מתקופת הונדים, שרידי עממים סלאוויים בגרמניה התיכונה, על גדות השפרה העילי והתיכון, שנלחמו על חירותם ועל ייחודם הלאומי במשך מאות בשנים, עד שלבסוף הושמדו כמעט כליל בידי הגרמנים האכזריים.

עוד בתקופת ה“השתלמות” שלו, היה מתהלך כאן יחד עם ראובן בריינין ועם זלמן שניאור, והיה מתחרה בריצה בין שדרות האלונים, הגבוהים כמין וונדים ענקיים, בשניאור הקל והדק כענף צעיר באביב, ושניאור תמיד עבר אותו והשאירו הרחק ממנו מאחור; שכן פינסקי, עם כתב הרבנות בכיס, לא הצטיין מימיו בכוח ובגבורה. אבל בעל העזה היה, תמיד ניסה את כוחו במה שלמעלה מכוחו בתקוה שיעשה ויוכל. שניאור צהל וחגג את נצחונו הגדול על פינסקי הקטן והחלש ממנו, ובריינין “הזקן” המזוקן, המתון והמיושב כאחד מחכמי אתונה, רואה ונהנה מיפי הנעורים של אחרים.

וכך מספר בריינין בזיכרונותיו מאותם הימים: זכרון עולה על לבי. זה היה בסוף חודש אב שנת תרס“ט. משוררנו ז. שניאור בא מפאריז ברלינה, מקום מגורי אז. באחד הערבים טיילתי עם המשורר ב”גן החיות" כחצות הלילה. האויר היה קריר וצח. בין שדרות האילנות נראו עוברים ושבים זעיר פה זעיר שם; השבילים והמסילות אשר בגן היו מוארים אור רב על ידי פנסי החשמל. בחברתנו היו צעירים אחדים, מפרחי־הכהונה במקדש השירה. אחד מהם שר שירי שניאור בהטעמה מיוחדה, והאריך בפזמון “כן נושקים אנחנו!” “חדלו נא, בחורים, מהיוצרות הישנים האלה!” קרא שניאור בקול, שנשמעת בו גערת נזיפה. וכעבור רגעים אחדים פנה אל החבריה הצעירה כמעט בקול מצווה: “בחורים, נתחרה נא במרוץ בין השדרות, ונראה מי יעבור את מי!” והמרוץ בגן החל. המשורר שמח על ההזדמנות להראות כוחו וחריצותו בריצה מהירה וקלה, והוא היה המנצח בתחרות זו.

מאז עברו כחמש־עשרה שנה. שניאור הלך הלוך וגדול עד כי עצם מאד בשירה העברית החדשה, עטור תהלה ונצחון כאחד מגבורי הרוח התהלך בתוך עמו, מבקש גדולות, יגע ומוצא… ושמאי פינסקי נהיה לגבר שראה עוני וסבל בשבט עברתם של החיים. הוא לא ניצח ולא זכה בשום התחרות ולא עוד אלא שראה את עצמו כבר־מינן חי:

"אָז יָקוּם מֵת בּוּדֵד וְיַעֲזֹב הַקֶּבֶר / בְּכָל חֲצוֹת לַיְלָה עִם קְרִיאַת הַגֶּבֶר…

"אבל הוא התחרה עם המות ויוכל לו… לא נכנע גם אם נחל מפלה אחר מפלה, לא הרכין ראשו בהסתער עליו גלי החים הזדונים. להפך: לקראת כל גל וגל זקף ועוד ביתר גאוה ורוממות רוח את קומתו, וקרא: "הִנְנִי עוֹד בְּעֶצֶם גַּבְרוּת־אוֹנִי. / בְּעֶצֶם חֲלוֹם־עֲלוּמַי עוֹד אֲנִי! / שַׂרְפֵי לַיְלָה לוֹהֲטִים בְּדָמִי. / כְּרוּבֵי־שַֹחַר רוֹמְזִים צוֹחֲקִים לִי! אהבתו הרבה, הבוערת, לנצח שבאשה הנצחית, עשתה אותו ללוחם, ובכחה הלך בדרכי חייו האבלות. בוא, נתחרה בריצה בין השדרות, היה אומר פתאום, והנה הוא אץ קדימה בלהט נעורים, ואינו מביט אחריו אם מי שהוא רץ בעקבותיו; העיקר שהוא רץ ומתחרה עם עצמו.

מה אהב את שעות הלילה המאוחרות, את אפלת השדרות האובדות הרחק הרחק בתוך מעמקי החשכה המסתורית. אהב לטיל עם עוד מי שהוא על שפת השפרה, בגן השקט והמואר רק מעט, ומראהו, כלשונו, כאולם חתונות שרוב האורחים והקרואים עזבוהו כבר, ורק זוגות בודדים עוד נשארו בפנותיו הדוממות, והם מתיחדים עם עצמם וחושבים על החתן והכלה בחדרם.

שבילי הגן היו נהירים לו כשבילי עיירתו בנעוריו, ומקומותיו החבויים ביותר, שרק ספסל אחד עמד שם נחבא אל הצללים המעובים, הליליים, מאד, היו ידועים לו כפנות הסתר בבית הרבי שבשכנותם. בכל גן יש משהו סודי, מסתורי, קדמוני כגן־עדן מקדם; ודשאיו, שיחיו, עציו וחביוניו קוראים במסתרים לאהבה, לדרך גבר בעלמה, כמצות הטבע מאז ומקדם. הלא ערשה הרעננה של האהבה הקדומה, אהבת בראשית בין גבר ואשה, היתה בין עצי הגן; ורוח אלהים התהלכה בגן בעקבות הזוג האוהב הראשון, וקרא לאדם שהתיחד עם אהובתו: איכּה? הגלה לי, אני רוצה לראותך ביחודך המופלא!

זה הלילה השלישי שהוא נלווה אלי ונאחז בי כבעוגן הצלה; חדרו הגדול והנאה והנוח במלון קאנט הטיל עליו אימה, והוא התרחק ממנו, כממקום סכנה.

היה ליל סתו עגום ופגום מאד. משהו בכה בנפש, ביקש תיקון ולא נענה אמר להתפרץ, לצעוק מרה – וכבש את קובלנתו ולא נתן לקולו מעבר. אותה שנה הקדים החורף לבוא וכמו רצה לקחת בחזקה מה שלא מגיע לו עדיין. רוחות לחות ורעות, הנושאות בכנפיהן את המחלה הברלינית המפורסמת, זו “הנזלת הברלינית” הידועה, נשבו בבת אחת מכל שבעת היאורים המקיפים את הבירה האשכנזית, שאוירה קשה, מפני שאדמתה היא משקע קרחון קדום כדעת החכמים: חול, טיט ואבני גרור קרחניות גם חלק ניכר משטח העיר הגדולה הוא אדמת ביצות שיבשו, וכל זה עושה את ישיבת כרך זה קשה.

עם צאתנו מבית הקפה המואר והחם התנפל עלינו הרוח הרשע בכוונה לכבוש אותנו ולהפילנו ארצה, ולטלטל את גופנו, כדרך שהוא מטלטל שם בסמוך לחומת גן החיות, עתון ערב עלוב, שנפל לידיו, והוא עורפו וטורפו וגורפו כחיה רעה את טרפה הקרוע והשסוע. הניר עומד על נפשו, מתנגד בכל כחו, קורא תגר, צועק, בורח ומתחבא באחת הפינות או נדחק בגבו אל הקיר, אבל הרוח אינו מרפה ממנו, משיגו בכל מקום וממלא בו את תאותו.

פינסקי הצנום והרופס, שאימת השפעת עליו, מתכרבל בתוך מעילו החרפי, העשוי אריג מנשסטר רך ומשובח, שכוחו עדיף והוא קל במשקלו; זוקף את צוארונו למעלה מאזניו ומשקע את עצמו עמוק לתוך פנימו הצמרי והמלטף של בגדו, והוא כמתחבא בחיקו הגמיש והחמים. הוא רעד עוד בטרם החרידו והרעידו הרוח, טען נגד הצינה, והמחשבה על הנזלת הרטיטה אותו וגרתה את כנפי חטמו האדום והחד והעטישה אותו; אמרתי לו “אסותא” ו“חיים ארוכים”, ונחה דעתו.

הרוח יללה מעבר לחומת הגן ומעל לגג הגוטי של הכנסיה; החזיקה שם באיזה פח שנתרופף ודפקה בו על מרזב שהתיז מים באלכסון ושפכם על החלונות הצבעוניים, שהחזירו מין נוגה־נגד משונה ומבהיל, נוצרי מאד, מול פנס מעורפל שבאמצע הרחוב הרטוב.

בדידות של אחר חצות עמדה בחוץ. הרחובות השוממים היו מוצגים ככלי ריק. כלל הוא: כל מה שהרחוב גדול יותר, יותר בולטת בו הריקנות ועזובתו מפהקת כמין חית בראשית שפערה פיה לבלי חוק. שני אנשים הולכים וחותרים מול זרם הרוח הלח והמרושע, ובעקבותיהם מתגלגל עתון ספוג מים,שעדיין כוחו אתו לרדוף אחריהם ולהדבק בקצה מכנסיהם המחוברים, מחמת דחיפת הרוח וסחיפת הגשם, לנעליהם הלחות. הרוח צריך לחומר, וכדרך הכוח הרע הוא מתנפל דוקא על החלשים, הבלתי מוגנים – על בעלי המעילים הלא־מעוּלים, הדקים והשחוקים, – אביוני אדם שאין לה מגן וצנה מפני הקור והצינה. וכבר התפלל אחד מסכן שלא היה לו מה יאכל ומה ילבש, והוא משורר יקר בלי אדר יקר, איש בעל סברה, ועוטה מעיל ככברה, ואברהם אבן עזרא הספרדי שמו: “אֱלֹהַי! הַחֲלִיפֵהוּ בְּמַעֲטֵה תְּהִלָה לִי, וְתֵיִטיב הַתְּפִירָה!”

שני אנשים, אחד לבוש שני / והאחד עטוף כעני / עוברים את כנסית הזכרון, בנין רב־מידות העומד ברחבה שבין הקורפירסטנדם ובין רחוב טאואנצין, אחת הפינות הנאות ביותר בברלין שבימים ההם. מגדל הכנסיה הזאת נראה תמיד לרושם רשימות אלה כדוקר את לב השמים בצלבו החד הנישא למרום. פינסקי שעין רואה לו, התעכב רגע על ידה, מדד אותה מלמעלה ואמר: הכנסיות בגרמניה אינן מטילות אימה בצלביהן הרמים כמו אלה שברוסיה, בקיוב למשל, עיר רבת הטומאות והצלבים. הכנסיות בארצות הפרוטסטנטיות אין אימי ימי הבינים צועקים מהן כמו בארצות הקתוליות… הפחד המסתורי, השחור, המתנכל לנפש היהודית, צועקים מהן כמו בארצות הקתוליות… הפחד המסתורי, השחור, המתנכל לנפש היהודית, אנושי כאן יותר, קהה, ואין בו משום איום כמו בארצות הסלביות.

והוסיף: גם פני עשו במערב הם קטלניים פחות, “שגציים” פחות, אין עיני עוינות כל כך כמו ברוסיה, באוקריינה ובפולניה, נוח יותר ליהודי בחוצות פריז וברלין מאשר בקראקוב ובחרקוב. ואפילו הכלב בארצות המערב מסביר פנים ליהודי, וחזותו אינה “גויית־פריצות” כמו בארצות הסלביות, שהשנאה לאדם מישראל נעשתה שם טבע שני, ומצוה ראשונה לפי דתם.

אנו עושים את הכנסיה על־שם הקיסר ווילהלם קפנדריה, חוצים את הכביש הנוצץ בלחותו כראי מלוטש שאורות הפנסים משתקפים בו במהופך, והננו מתקרבים בחפזון אל תחנת הרכבת “צוֹא” הסמוכה. פינסקי מתחשק לו להכנס למסעדה שבתוך התחנה ולטעום משהו חם. לדעתו אין מקום מענין יותר מאשר תחנת רכבת לאחר חצות. האנשים הנוסעים למרחקים הם נוחים לבריות, אינם קשורים בדלת־אמות שלהם, ויש בעיניהם ניצוץ של הפקר העושה אותם נדיבים ואנושיים מאד. בדרך מוכן כל אדם לעזור לזולת ולותר לו עד כמה שאפשר. קל לקשור קשרי ידידות ברכבת ובאניה, וגם הנשים ותרניות יותר בדרך מאשר בביתן. הדבר מתחיל כבר בתחנה, בבית הנתיבות הפתוח לארבע הרוחות; רוח של הפקרות קדומה מנשבת כאן, אין שער ואין דלת נעולה, ואדם לאדם נעשה קרוב כמו בשעת הסכנה.

לא נכנסים למסעדה. הציץ פינסקי פנימה, ראה שאין איש הראוי לתשומת לב וחזר בו מרעיונו הראשון. הוא הסתכל בעוברות ושבות בפרוזדורים והסתפק לפי שעה בכך. היו כמה רמיזות של הצעות מפורשות, אבל הוא לא נרמז, לא לכך התכוון. עומדים היינו תחת גגון וחכינו עד יעבור זעם הגשם, שפסק והתחיל בכל פעם מחדש. הוא הצית סיגרה חדשה, ובקש מחסה ומסתור מרוח הפרצים שחדר מכמה חזיתות, התרוצץ מזוית לזוית כמשחק עם חבריו במחבואים, ותמיד מצא דוקא את אלה שפחדו וברחו מפניו.

מכאן, מול משחק האורות של בית הנתיבות הרם, נראית הכניסה לגן המסוער, שהרוחות סורקות את ראשי אילנותיו בעל־כרחם כמין “מערת פריצים” אפלה משכן רוחות רעות ומכשפות איומות. ברש"י למדנו בנעורינו: כי מי נתון באור אינו רואה למי שנתון בחשכה, ומי שנתון בחשכה רואה למי שנתון באור. בודאי ראה אותנו הגן השרוי בחשך, אבל אנו לא ראינו כלום ממה שהתרחש אותה שעה בין עצי הגן הבוכים איש על צוארי רעהו.

כאשר חדל מעט הגשם יצאנו מבית הנתיבות ללכת הביתה; נטלנו עצמנו לצד ימין,או שהוא, הרוח, לקחנו בחזקה לשם, מפני שקשה להבחין בשעת משב רוח חזק מי מוליך את מי בדרך ומי מתנגד למי. כל אחד רוצה לאמוץ, לדחוף את מתנגדו הצדה ולהגותו מן המסלה. הגענו לפתח השער של גן החיות ולא ראינו לא את הפיל ולא את בת היענה, שברגיל הם נצבים בכלוביהם בסמוך לכניסה וכל אחד עוסק בשלו.

החיות שמעבר לחומה הגבוהה, מהן נמו שנתן בכלובים ובמערות, ומהן צרחו, נהמו, רטנו וקראו תגר על מי יודע מה. השעה שתים אחר חצות. הגשם פסק, ירח מוגדל ונפחד יצא מבין קרעי עננים רדופים, הציץ ישר לתוך הפנים שלנו ושוב נתכסה בין ערמות סמרטוטים שנערמו עליו ולא נתנו לו לצאת לאויר העולם.הטירגארטן על כל יקומו נחבא אל צללי אילנותיו השחורים ושתק שתיקה רבת רחשים ולחשים טעוּנת סוד. רק הרוח הער לעולם עבר בין העצים כמלך הבלהות בשירו של גטה, ושיח לו עם כל מי ומה שמזדמן לו בדרך הילוכו.

אורות פנסי החשמל מנצנצים ומפלבלים באופל, ואף־על־פי שזרוע האור מסביב, החשכה רבה ממנו, וברוב המקומות ידה על העליונה. דומה שתי רשויות כאן ואחת נוגעת בחברתה ומכניעה אותה. שני יהודים הולכים בליל סגריר בלב לבה של בירת אשכנז, הולכים צמודים איש לרעהו; הקשיש מפחד ונלחץ אל הצעיר ממנו, אוחז בזרועו, ומסמיך עצמו אליו כתינוק אל אביו. הרוח מיללת בין העפאים המוכים, האלונים הגרמנים הגבוהים והגאיונים נאנקים, “ושר היער”, הבלדה המאוימת של שר השירה הגרמנית, י. ו. גטה, נקראת כאן כמו מאליה:

מִי הוּא הָרוֹכֵב בַּסוּפָה בַּחֲצוֹת? –

הָאָב הוּא עִם בְּנוֹ. בִּזְרוֹעוֹת אַמִּיצוֹת,

יְאַמְּצֶנּוּ הַלָּה יְחַבְּקֶנּוּ חָבֹק

וּבְיָד חֲזָקָה, וְיֵחַם לַתִּינוֹק;

הולכים על גשר צר ומקומר, גשר הסכר של השפרה, משמאל תחנת משטרה קטנה, נחבאת אל העצים. אור צהוב, לילי, מנצנץ בחלון הסורג הצר. לא יישן שומר החוק והסדר הגרמני; שכן “אי־סדר גרוע מפשע”, אמר אותו גטה, רבם של האשכנזים. סדר מוכרח להיות, ואם יקרא מי שהוא פתאום לעזרה; זונה, שכור, או סתם אדם מעוול; מי שהוא יפיל עצמו המימה, כי יברח מן החיים אל זרועות המות, על כל דבר פשע ורשע שיעשה אדם באדם, – הבחורים הבלונדיים הללו, למודים ומאולפים היטב לעשות דין בפורעי החוק והסדר, יקומו חיש מהר ממקום, יקפצו לתוך הרכב העומד מוכן ומזומן לפני הבית, ויגיעו ב“ניידת” שלהם תוך זמן קצר למקום המעשה, ויעשו את חובתם כלפי האדם שהוא בצרה וקורא “הצילו!”

השנה היא שנת 1928 למספרם, המדינה הגרמנית עודנה מדינה של חוק ומשפט, קהיליה דימוקרטית, והמפלגה הסוציאל־דימוקרטית שולטת בארץ הזאת. החיה הנאצית עודנה סגורה בסוגרה כארי וכנמר, כזאב וכדוב בגן החיות הזה. אמרתו של הפילוסוף־המשורר פרידריך ניצשה: “הכל מותר, אין שום דבר קדוש”, היא לפי שעה רק תיאוריה של “האדם העליון”, של הגזע הנבחר, זה מלך־הבלהות בדמות אדם.

דכי אויר חזק פרץ בנהם מחריד מעמקי ים העצים, טלטל את היקום טלטלה עזה, אחז בבלוריתם המסוערת של האילנות ופרע כל חוק בסדרי הטבע:

– מַה תִּירָא, הַיֶּלֶד, פָּנֶיךָ תַּסְתִּיר?

– אָבִי, שַׂר הַיַּעַר כְּלוּם אֵינְךָ מַכִּיר?

בְּרֹאשׁוֹ לוֹ עֲטֶרֶת, זָנָב לוֹ שָׁחוֹר.

– מַטְלִית עֲרָפֶל הִיא, בְּנִי, עַל פְּנֵי הַיְאוֹר.

מתחת לגשר, באפיק הצר שבין דפנות האבן, בין בריחי ברזל ועמודי בטון, בתוך טבעות ושרשראות שכל אחת יודעת את מקומה ואת תפקידה, ממלמלים המים השחורים האיומים של תעלת השפרה; מתחבטים אל הברזל, העץ והאבן הגודרho את דרכם; חובטים בהם מטיחים ראשם בקירו, מתחככים בהם ונהדפים לאחור: הלא היא המלחמה שאין לה הפסק בין הרך והקשה, בין הצור ובין הגל! דוממת וקרה האבן כמות, ואילו המים, ההולכים וקולחים ונעצרים פה ושם בדרכם, אינם משלימים עם המכשולים ועם השתיקה הזאת העקשנית והערמומית של החומר הנוקשה, הבוטח בכוחו מתוך זלזול באחרים, ורואה עצמו עיקר ועליון על כל. הרוח שפסקה לרגע קט וכמו כרעה נפלה לארץ, נעורה שוב מאפסים והחלה לנגוף בעצים הנחים מרגזם; עננים שחורים הגיחו מאחרי האופק שהתבהר והחשיך חליפות והילכו אימים על פני המים. ענן אחד, כבד וזעום ביותר, התנפל על הירח שהוציא ראשו הקורן מבחין מפלשי עבים, בלעו תוך כדי רדיפה אחריו, ושוב לא נתן לה ללבנה הנבהלת להתחמק מפניו. רגע קט עוד נדמה שתצא בשלום מידיו הגסות, הנה פלסה לה שביל צר בין שני עצים רמים שהסתכלו במשחק הזה בנשימה המבוהלת, הקיפוה מכל עבר, והטילו את עצמם עליה כמין שק שחור ומעובה ובלעוה חיים:

אָבִי, הוֹי, אָבִי, כְּלוּם רוֹאֶה אֵינְךָ

אֶת בְּנוֹת שַׂר הַיַעַר שָׁם בַּחֲשֵכָה.

(תרגום טשרניחובסקי)

רשרוש זהיר ומגשש על האדמה בין העצים. אי שם, מצד “היאור החדש”, נשמע לחש־רחש וצעדים של בני־אדם… כמין קולות כושפים נישאים ברוח ומגיעים לאזן הערה והפקוחה. אנו הולכים בשביל שעל יד שפת היאור ומבחינים לאור פנס קלוש בשתי דמויות, זוג נאהבים המספרים על ספסל מובלע בין שני אילנות ומתעלסים באהבים. הוא, פינסקי, נעשה כמין שותף להם, כאילו בשבילו נראה כל הענין הזה; הוא מעמיד עצמו פתאום, מפנה פניו כלפי אותו צד ואותו מקרה, ואומר: “נלך לשם!” ותוך כדי דבור הוא מרפה מזרועו של חברו ונוטל עצמו ללכת “לשם”. חברו שמטבעו אינו אוהב הרפתקאות של שטות, תופסו בבגדו בחזקה ומצווה: לא! סכנה! נלך הביתה, גשם מטפטף שוב, עוד מעט ויהיה שטפון! הוא מציית בעל כרחו והולך אחרי חברו בלי חמדה, נגרר אחריו כילד סרבן שאינו מוותר אבל גם אינו עומד עוד בתוקף על דעתו. באין ברירה הוא הולך לכוון האור הזורח מן התחנה הקרובה, וכהולך שלא בטובתו הוא הולך לאט, משל מפגר הוא אחרי רגליו, לא הוא ערב להן ולא הן ערבות לו. כל אונס עונש הוא, ואין אדם עושה דבר לאנסו מבלי שיתקומם וימרוד בנפשו.

עמוק בגן, בחביון השיחים, מי שהוא גונח ומי שהוא כמו מתיפח… כמין בכיה חרישית מתגלגלת ובאה – קריאות תענוג גדול עצור, שהוא כמיצוי כל האונים העצורים וסגורים בדם ובבשר, ומפרכסים לצאת, לפרוץ, ואינם יכולים. כי משהו עז וחזק משנק אותם, דוחקם למעמקי מעמקים ושם הם כלים ואובדים.

הוא האט את הילוכו, רופף את צמידותו לזרוע חברו; עמד והקשיב רב־קשב, כמו שלח קרני מישוש אל הנעלם, כמו חידד ולטש את כלי השמע שבנפשו. משהו קרא לו, משך אותו בכוח, ואמר לו בקול מצווה: “בוא!” ולפתע פתאום, בהחלטה דחופה, הכרחית, כהשתער נחשול על אניה בלב ים גועש, הוא מנתק עצמו ממלווהו בבת־ראש, הודפו מעליו בכוח, נקרע ממנו, ומשאירו לבדו באמצע השביל והולך בהתגנב לשם, למקום שתאותו הבלתי־מרוסנת מוליכה אותו. הוא עובר על מקום המעשה המסתורי, מתעכב קמעה אצל ספסל מטושטש אחד מחמת חשכה, מדליק לו סיגריה לתומו, מאיר לרגע קט את האופל בכמה גפרורים שהוא מציתם בזה אחר זה, ואפשר שראה מה שדימה לראות.

בחזרו משם הוא איש אחר: מחייך, נוח, משהו בא בקרבו על סיפוקו, מתיחותו רפתה, הוא מרוצה, הוא רגוע מאד:

בְּמִדְרוֹן הַר־פְּרָצִים, בְּקִרְבַת הַלֹּעַ –

מָצָאתִי מַרְגוֹעַ.

והנה הוא משלב שוב זרועו הרזה, הדקה והצרה כענף צעיר, בזו של חברו; דבק בו כבתחלה, ושניהם הולכים יחדו הליכה תואמת, מקרבת לבבות.

כאשר הגיעו השנים לרחוב קלאוּדיוּס ונכנסו בשער הבית מספר 28, צלצל שעון העיר שברובע מואבית שלוש פעימות צלולות ועגומות, כדרך שמצלצלים מאז ומעולם כל שעוני העיר בשעות המאוחרות של לילות סתו קודרים וגשוּמים.

ז

הוא ישב בפאת ספה, דומם, מכונס אל פנימיותו המהורהרת כצפור רטובה שנשמטה מקנה ההרוס ברוח; השעין גבו לקיר ועיין בספר שירי אלזה לסקר־שילר המקובצים, בהוצאת קורט וולף בלייפציג, שהיה מונח על השלחן.

דפדף ורפרף בקובץ הגדוש, חזר והביט בציור השער: – בחורה מרכינה גופה לזרועות בחור, והיא כמאספת את עצמה אל לבו. קוים סבוכים, שחור־לבן־אדום בערבוביה הרמונית; עטיפות אכסוטיות מובלעות זו בזו, ובשולי השמלה של הבחורה מין בסיס ארגמן בוער, שממנו יוצאת צורת הרגלים בהבלט יתר מאלה של הגבר, שהן רק מרומזות ומסומלות ומכוונות לרגליה של הנערה, המזכירה לנו את דמותה של רות המואביה בדברה אל בועז:

בְּעִמְקֵי נִשְׁמָתִי פּוֹרְחִים מָתוֹק מַבָּטֶיךָ / וּמִתְמַלְאִים, / כַּאֲשֶׁר עֵינַי נוֹדְדותֹ אֶל הַשְּׁנַת – / בִּבְאֵר מוֹלַדְּתִּי, / עוֹמֵד מַלְאָךְ, / הוּא שָּר אֶת שִׁיר אַהֲבָתִי, / הוּא שָׁר אֶת הַשִּׁירָה רוּת.

או השיר “בועז”:

רוּת מְבַקֶּשֶׁת בְּכָל מָקוֹם / דְּגָנִיוֹת שֶׁל זָהָב, / בְּעָבְרָה עַל סֻכּוֹת שׁוֹמְרֵי הַלֶּחֶם – / הִיא מְבִיאָה סוּפָה מְתוּקָה / וְחֶפְצֵי צַעֲצוּעִים מַבְהִיקִים / עַל לִבּוֹ שֶׁל בֹּעַז: / כָּל זֶה סוֹעֵר גָבוֹהַּ־גָּבוֹהַּ / בְּגַנֵּי הַדָּגָן שֶׁלּוֹ / לִקְרַאת הַקּוֹצֶרֶת הַזָּרָה.

את השורות האלה קרא פינסקי בעל־פה שעה שהוא מסתכל ארוכות בעטור של השער, מעשה ידיה של המשוררת המחוננת ורבת הטעם והחן בעיטור וברישום לירי קל. “השירים המקובצים אני נותנת במתנה לאמי היקרה ולנכדה פאול. את תמונת העטיפה, שאני ציירתיה, אני נותנת במתנה לפרנץ מארק”. כך כתוב בעמוד הראשון של ספר השירים הגדול. פינסקי הכיר את אלזה לסקר־שילר בתקופתו הראשונה בברלין, עם החלה לעשות בשירה הגרמנית החדשה בפרצה לה דרך לעצמה, “למאגיה השחורה” שלה, כדברי פרנץ ורפל, ו“תמיד היתה מוכנה להביא ישע ונחמה לזולת, אהבה ואחוה לכל אדם”. ש. פינסקי מצא בה אחות־נפש, ידידה נאמנה שעמדה לו בשעת דחקו.

אז, עם הופעת המהדורה הראשונה, קיבל פינסקי מידי המשוררת את הספר במתנה, והוא עודנו שמור אתו בביתו בלונדון. הוא ידע את השירים בעל־פה, כשם שידע פרקי תהלים, שירי היינה ושירי ביאליק בעל־פה, מלה במלה. אבל הפגישה עם הספר הזה פה היתה לו אפתעה נעימה, משל נפגש במקרה עם אהובתו משכבר אחרי הרבה שנים של פרידה. הוא הפך בו והפך בו ושוב לא הוציאו מידיו. מתוך מציצות תכופות של הסיגר העבה שבפיו ולפי הבעת עיניו מאחורי משקפיו, אפשר היה לקרוא את הרושם שעושה עליו כל שיר ושיר וכל הקדשה הכתובה בו. אלזה לסקר־שילר היתה נדיבה מאד בהקדשות, בחלוקת מתנות לידידים; היה זה אצלה מין “עבודה” מיוחדת, פולחן, מעין חלוקת שיריים של הרבי לחסידיו המקורבים ביותר, אנשי שלומו, אלזה לסקר־שילר, שלבה פתוח היה לארבע רוחות העולם, והלכה תמיד לאדם וקראה את האדם אליה, לא נתנה מתנות אלא לראויים להן, אלה שהוקדשו לברכה זאת. ההקדשה היא העלאה והאצלה, והוא חלק מן השיר גופו, המשכו של השם, ויש וההקדשה היא נושאו של השיר עצמו.

בת־צחוק של זכירת נשכחות עלתה בפניו עם הקריאה; בודאי ראה עצמו אי־שם במעלת “הנסיכים”, “הפרשים הכחולים”, “האבירים” “האוהבים הטהורים”, “בני המלכים השמימיים”, וכדומה, – תארים שנתנה המשוררת לטובים לפניה.

הזמן זרם, אך שמאי פינסקי לא הביט אף פעם בשעונו בשעת הלילה; כמדומה לי שלא היה לו שעון כלל; ואולי השאירו שם על ארון הלילה בהוטל קאנט, והוא הולך שם בסמוי ואיש לא מביט בו. ויכול שלא הלך אלא עמד בסיפרה אחת, אי־שם על אם המעגל, בין שלוש לארבע, עוד מלפני שנה ומעלה ביאס, בקישינוב, בטשרנוביץ, בבוקרסט, או בלונדון שעל שפת התמזה, בצאתו אל התימזה “להתיחד עם נפש היאור הערירה”, והוא “חולם אהבה לאלף שנים”.

הוא היה חסידה של שירת אלזה לסקר־שילר, אחד המעריצים הנאמנים ביותר שלה, והיה אומר: “אלזה לסקר־שילר היא לא כרון אלא טבע”. ואכן שירתה דברה לכל הלבבות כטבע וכגורל, וללב משוררים יותר מכולם. מורגשים בכל שיר ושיר שלה יד קלה וכלי אמן מחושל, ודבריה מנגנים עמוק עמוק במעמקי נפשנו כזו של היינה ושל רילקה.

שיר אחד משיריה המופלאים ביותר היה שגור על פיו והוא חזר וקרא בו לעתים קרובות – “יונתי השוחה בדמיה שלה”, שהוא מעין מוטיב ותשובה לשירו של ידידה הגדול ריכארד דהמל, וואריאציה על הנושא: "טאובּכן, דאס אין זיינעם אייגענען בלוטע שווימט:

וַיְהִי בְּקָרְאִי דְבָרִים אֵלֶּה אֵלַי,

זָכַרְתִי אֲנִי

אֶלֶף שָׁנִים אֲשֶׁר לִי.

תְּקוּפוֹת קֶרַח נָגוֹזוּ – חַיִּים שֶׁל חַיִּים,

אַיֵּה מֻנָּחִים הַחַיִּים שֶׁלִּי

וְחוֹלְמִים עַל חַיַּי?

בְּחֵיק כָּל הָעֲמָקִים אָנֹכִי שָׁכַבְתִּי

וָאֲחַבֵּק אֶת הֶהָרִים כֻּלָּם,

וְנַפְשִׁי שֶׁלִּי לֹא חִמְּמַתְנִי מֵעוֹלָם.

לִבִּי הוּא הָאֵם הַמֵּתָה,

וְעֵינַי, יְלָדִים עֲצוּבִים

מְשׁוֹטְטִים עַל פְּנֵי כָּל אַרְצוֹת תֵּבֵל

בַּת יוֹנָה הַשּׂוֹחָה בְּדָמֶיהָ שֶׁלָּהּ…

אָכֵן, מִלִּים אֵלֶּה הֵן נְטָפִים רוֹתְחִים,

הִנָּן גְּוִיעָתִי הַדּוֹמֶמֶת

בַּת־יוֹנָה הַשּוֹחָה בְּדָמֶיהָ שֶׁלָּהּ.

קוֹלוֹת שִׁבְעָה בּוֹכִים יוֹשְׁבִים בַּלֵּילֹות

עַל מַעֲלוֹת הַשַּׁעַר הָאָפֵל

וְהֵמָה מְחַכִּים.

עַל הַמְּשׂוּכָה הֵם יוֹשְׁבִים

סָבִיב לַחֲלוֹמוֹת שֶׁלִּי

וּמַשְׁמִיעִים קוֹל.

וְעֵינִי הַחוּמָה עֲצוּמָה לְמֶחֱצָּה

מְלַבְלֶבֶת עַל יַד חַלּוֹנִי

וּמְצַרְצֶרֶת –

יוֹנָתִי הַשּׂוֹחָה בְּדָמֶיהָ שֶׁלָּהּ.

ח

גם בימים הטובים ההם, והמשוררת יושבת בטח במולדתה הגרמנית, והיא נאהבה ונערצה על המון קוראHם וידידים לרוב, לא ידעה איה ביתה ומולדתה: אם על שפת הוופר והריין, ואם על גדות הירדן ושפת הכנרת. בברלין נכספה נפשה לבית אלהי אבותיה בירושלים, “שאלהים בנה אותה מעצם אחת ויחידה שלו”… והיותה בימי השואה והמלחמה פליטה בירושלים, ברחביה, נשאתה רוחה הסוערה ולא־נוחמה לבית אמה באלברפלד, בחבל הריינוס, שזרם בשלות השקט כמו בימים העתיקים. אבא־ריין אב־חורג והורג היה מאז ומעולם ליהודים ששכנו על גדותיו, כמסופר בתולדות היהודים בארץ גזרות רעות ואכזריות זאת… אבל המשוררת היהודית בלשון אשכנז, שמעה רק אגדות נושנות שובות לב מפיו של אותו “זקן” כביר־כוח, ולבה הגדול המה לו בהמון רחמיו ונגוניו: “בבית אבותי עתה גר המלאך גבריאל; בכל פנימיותי הייתי רוצה להיות שם אתכם יחד (השנה היא 1942…), ומתוך מנוחה שלמה ומבורכת לחוג את חגכם, שעה שהאהבה נכנסת לתוך דברינו”. בהערב שמשה של המשוררת, והיא כבר חשה את קרבת הקץ, ראתה במחזה את ילדותה המאושרת על נהר ווּפר בגרמניה, המכינה ליהודים את “הפתרון הסופי”… נפתחו לה השמים “ובתמונות הוד ושלל צבעים נגלו לה החיים עד העולם!” אבל למזלה הקיאה אותה אדמת הדמים אל אדמת ארץ־ישראל, זו שראתה בחזיונותיה הנהדרים ביותר בבלדות העבריות שלה… אבל לא זכתה המשוררת הגדולה להתנשאות, ולא מצאה כאן חיים חדשים, ולא ראתה בנחמה ובתקומה; אלא אל כל אשר נשאה עיניה ראתה מות וקפאון, אבנים מתות, סלעים זעומים, תהומות חשוכות הפוערות את לוען כחיות בראשית, הרים קשים ורוח חיים אין בהם: “אני מהלכת בין קברים, – מאובנת היא עירנו הקדושה, תהומות צופות קשות בפני הנודד, והוא צולל ושוקע בלילותיהן הקשוחים”.

פעם שמעה בלבה הד קולו של “סלע־עמה הצועק כלפי מזרח…” ואז האמינה כי כוכב גדול יפול אלי חיקה, והעולם יגאל באהבה, ויעקב ועשו יפרחו יחדיו בחסד אלהים! והנה הגיעה אחות רחל ואסתר לארץ חלומותיה המתוקים והעסיסיים מאד, הציגה כף רגלה הענוגה על מרבדי המזרח היקרים – וחייה כולם הפכו כאן לגיהנם, לחלום בלהות ולמציאות שחורה. לא רק שלא העשירה פה את אחרית ימיה, לא הוסיפה חזון ואמונה, אלא גם מה שהיה לה מכבר, שהביאה כנכסי־צאן־ברזל אתה משם, מן המולדת ה“אהובה והזהובה” נלקח ממנה:

וְכָל תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בָּעוֹלָם הַזֶּה לִי רָכַשְׁתִּי

אָבְדָה לִי כִּפְלָיִם, אַף זוֹ שֶׁבְּלִבִּי רָחַשְׁתִּי.

וכמקרה הזה, ומוטב שנקרא לו גורל רע, קרה לידידה המשורר העברי הציוני שמאי פינסקי. אף הוא ראה כל ימיו בחזון את ציון המצוינת, חלם שיבת שבותה, ראה עצמו כאורח נטה ללון בארצות הקור והערפל, ונשא נפשו ועינו לארץ מזרח השמש:

כִּי הוֹלֵךְ אָנֹכִי לְאֶרֶץ־הַמִּזְרָח

מֵאַרְצוֹת הַשְּׁקִיעָה…

כִּי הִנֵּה הָאָדוֹן, אֵל־אַרְִי, לִי קוֹרֵא

לְכַהֵן פְּאֵר תַּחַת שֶׁמֶשׁ הַזָּהָב:

לָסֹל מְסִלוֹת וְלִבְנוֹת אֳרָחוֹת,

וְלַחְצבֹ בִּסְלָעָיו,

בֶּהָרִים לִי אֶחְצֹב נְעוּרִים חֲדָשִׁים…

אך בבואו לארץ המזרח – שקעה לו השמש פתאום והחשיך לו בדרך:

וְנַפְשִׁי בִּי תִכְמַהּ לְלֵילוֹת־אֵירוֹפָּה

וְגַוְנֵי הָאֹפֶק בְּדָמִי יִלְהָטוּ –

הַמַּעֲרָב יִתְלַקֵּחַ, אַךְ סְבִיבִי בַּמִּזְָח

הַצְּלָלִים יִנָּטוּ…

וְאֶבְכֶה מְרוֹרִים אָז פֶּתַח הָאֹהֶל

עַל גְּבֶרֶת־לֵילוֹתַי, שׁוֹקְקָה הוֹמִיָּה,

וְנַפְשִׁי תִּתְגַּעְגֵּעַ בְּאֶרֶץ הַמִּזְרָח

לְאַרְצוֹת הָשְּׁקִיעָה

אשר ביילין ידידו כותב: “דוקא כאן, בארץ שאהב אותה בכל נימי נפשו ושבשבילה עבד ועמל, לא מצא לו מרגוע. בכליון עינים חיכה ליום שבו יוכל לחזור לרומניה ולהמשיך בעבודתו”.

גם אלזה לסקר־שילר וגם ש. פינסקי ברחו מחמת המציק לארץ הנבואה; אך הם הביאו אתם את מצוקת נפשם הגלותית ושוב לא השתחררו ממנה לעולם. הם נשארו פליטים, גולים ממקום חיוּתם ופיוטם, וחכו בכל יום לשוב לגבולם, זו לגרמניה וזה לרומניה… אלזה לסקר־שילר ישבה לפני “הפסנתר הכחול” “כאילו לא ידעה תו ונגון מימיה”…ושוב היתה, כמאמר פטר הילה מעריצה,“מעין דבורה, בעלת תנופה כבירה”…

פינסקי, שעוד בראשיתו ראה עצמו כנביא – נסתלקה שכינתו, והוא “התפלל בפשיטת היד”: “אלהי, איני רוצה עוד לישון”… והתחנן כעני בפתח: “אני נושק כל רגע בעולם החי, היפה, החי מכל עולמות שמים, / מנצחך קלוף לי עוד ימים, שדי / עוד קצת לילי־חן לחגיגת תום חיים”. שניהם פחדו מן השינה הנצחית – מן המוות, ושניהם רצו לברוח מפניו “תרשישה”, – אל מעבר לים.

ברשימתו: “שמאי פינסקי האיש והמשורר” כותב הידיד ישראל זמורה: “הוא לא שכב לישון, אלא אם כן השינה עצמה קפצה עליו: הוא לא נח, אלא אם לא הצליח למצוא עוד דבר שמנע ממנו מנוחה, שהיתה אצלו, כנראה, כמין קרבת המות שלא הודה בו, ששלל אותו בלי אומר ודברים, אלא בהשתקה בלבד, אפילו בהשתקת הרהור כל שהוא עליו. ואמנם, מצא תמיד איזה גורם לדחות את שעת השינה ולמנוע מנוחה מנפשו”. ספר השירים המקובצים של אֶלזה לאסקר־שילר נתן לו הפעם עילה לכך, הוא קרא בו בעניין רב כאילו זו לו הפעם הראשונה; וכל שיר מתח את עירותו והרחיקו מחוץ המנוחה. פתאום חזר אל ההקדמה של פטר הילה והתחיל לקרוא בקול ובהטעמה יתירה, לא רק למענו, אלא גם למעני ולמען כל העולם כולו, שבא והתייצב לנגדו: "אֶלזה לאסקר־שילר היא המשוררת היהודית; היא בעלת תנופה כבירה, מעין דבורה. כנפיים לה וכבלים לה, צהלת ילד בנפשה עם אש יוקדת של כלה צנועה ומאושרת. דמה עייף מאלפי שנות גלות ועלבונות ישישים, עתיקי ימים. רוח הפיוט שלה הוא יהלום שחור, והוא חותך במצחה עד לכאב, וגדול הכאב מאוד. היא הברבור השחור של ישראל, הסאפפוֹ, שהעולם נשבור נשבר לה לשניים, קורנת כה תינוקית, ואפילת קדומים בחובה בליל שערה משליג חורף לבן, שורה היא עם עתיקא קדישא – יהוה. אֶלזה לאסקר־שילר היא רעמה אפילה־מרשרשת על ראש־יהודים בוער בתאוות יצרים לוהטת; ונגע בה משהו בדומה לשיר העם האשכנזי, כמו רוח בוקר בחוצות הנרדים של השולמית החמודה להפליא. אכן, נשמתה של אֶלזה מתנוססת בשלל צבעי הערב של ירושלים, כפי שציינה זאת פעם בהצלחה רבה.

משוררים יהודים, פיטנים יוצרים מדם יהודה, נדירים הם מאוד. לא דבר קל הוא לשמור על שלהבת נשמה עתיקה, על כוחה הקדום, והיא, על אף כל העלבונות והיגונים, תישאר שקטה ושאננה".

הוא גמר לקרוא, אך בקרבו פנימה עוד נמשכה בת־קולה של קריאה זאת. הוא הכיר את פטר הילה, זה הפוחח ופורק־העול, שהיה משוטט על פני אירופה ורוחו טובה עליו תמיד כמי שהולך לקראת פלאים. היה כולו הברקות, שנינה, וניצוצות פורחים, ואילו להבעה מליאה וליצירה שלימה לא הגיע אף באחת מיצירותיו. הצטיין באפוריזמים השנונים שלו, שקלעו למטרה. ואכן, גם רשימתו החריפה על אֶלזה לאסקר־שילר היהודיה היא יותר אפוריסטית, אימרות־כנף קולעות אל השׂערה, ממאמר בקורת; וּודאי שאין בה ניתוח מעמיק לחדרי הנפש של יצירתה, לשורשי שירתה של משוררת מקורית ומחדשת זאת.

…הלילה עוד מעט ויגיע לסופו. סימני ליאות גדולה החלו לתת אותותם בפניו הנופלים, שהלכו ונתמעטו, הלכו ודעכו מחמת אפיסת הכוחות. העיניים שמורותיהן נתרפפו כמו אצל תרנגולת עם ערב, שעה שמהדסת ומתישבת לה על שלבי הסולם אי־שם בפרוזדור אפלולי. הספר המוחזק ביד נמשך מחמת כבדו למטה וחישב בכל רגע לפול ארצה. אבל הוא, כמו נר לפני כבותו, התאושש מפעם לפעם ושב והחזיקו בשארית כוחו. הנה הפך בו הפיכה חדה והגיע אל “שיר מותי”; והוא התעורר, נצח את עלפונו הקצר, פתח וקרא בקול רם, כמי שאומר לעצמו: עורי, נפשי, דברי שיר:

הַלַּיְלָה הוּא רַךְ מֵרֹך רוּחַ הַוְּרָדִים;

בּוֹאָה, וְיָדֶיךָ הַשְׁתַּיִם הַגֶּשׁ לִי.

מְאֻחָר מְפַעֵם לְבָבִי,

וְדֶרֶךְ דָּמִי

נוֹדֵד וּפוֹנֶה אַחֲרוֹן הַלֵּילוֹת

וְהוּא קָרֵב כֹּה רָחוֹק וְנִצְחִי הוּא כַּיָּם.

וְאִם אָהֹב אָהַבְתָּ אוֹתִי מְאֹד –

נָא קַח הַצּוֹהֵל בְּיוֹתֵר מִיוֹמְךָ

וְהַב הַזָהָב לִי לֹא עֲמָמָהוּ כָּל עָב.

מִכְּנַף־אֶרֶץ־לַיְלָה עוֹלוֹת מַנְגִינוֹת,

אֲנִי הוֹלֶכֶת, אֲנִי בָּאָה,

אֲנִי נַעֲשֵׂית חַיִּים,

וְחַיִּים עַל חַיִּים יִתְרַפְּקוּ

עֵת הַכּוֹכָבִים בְּגַן־אֵל מִמַּעַל

יְעַרְסְלוּ אֶת בְּנֵי הָאָדָם הָרִאשׁוֹנִים.

הרגשת הקץ בשירת פינסקי, התקרבות אחרון הלילות, (והלילה נברא רק לאהבה…) והתרפקות החיים על החיים, זהה עם תחושת המות וקץ האהבה של אלזה לסקר־שילר. אף היא שירי המות שלה הם ממיטב שירתה; בהם היא מגידה לנו את כל לבה הכואב והאוהב, כל אהבתה לחיים, זו התלוייה בדבר האחד והיחיד – התעלות הרוח על ידי הבשר, שאז… “האדמה באה ומתרפקת על שני הנאהבים, שבהתנשקם אין המות שולט בהם”. כמעט אין שיר בשירי פינסקי שבו לא יזכר הלילה על בלהותיו, אהבותיו, תענוגיו ומסתוריו. “אז היה ליל סגריר, ואני מצאתיך אז ערירה ותועה ברחוב”, פותח פינסקי בשירו הראשון “אז”:

אָז הָיָה לֵיל סַגְרִיר – – וּבְנוֹח בָּעֲלָטָה

הַנְּשִׁיקָה, הַצּוֹרְבָה עַל פִּי – –

נִלְַצְתִּי אֶל חָזֵךְ, כְּאִלוּ נְבוּאָה עַתִּיקָה

אָז נִצְנְצָה בִּי…

אכן, שירתו היתה פרי נשיקה יתומה, לילית מאד, נשיקת ערירות ספוגה יסורי נפש ואימות מות, שאינן אלא חרדה לחיים ואהבה בלי מצרים לאם כל החיות והיוֹפי –האשה:

הַסְּכֵּת: מְנַצֵחַ לָנֶצַח נִשָּׂאָה עַתִּיקָה

זִמְרַת־בְּרֵאשִׁית, הֵד שִׁירַת־הַבְּשָׂרִים.

הוא הניח את הספר מידו הרפה ולא סגר אותו, כמי שדעתו לחזור ולקרא בו, ובעוד מבטיו משוטטים בין האור והצל שבחדר, נאחזו עיניו בחבלי שינה; עפעפיו נפלו וקמו, נפקחו ונסגרו לסירוגין, וכך תוך ישיבה־שכיבה אלכסונית, נפולה, ולא נוחה ומענה גם למסתכל בו, צנח לאטו ככנף שמוטה ונקלע לאחור, כשראשו מוטה לקיר וצוארו פשוט כמו לשחיטה כשרה.

לאט לאט, מתוך נים־ולא־נים, התפרקד בפלג גופו העליון על הדרגש הצר, כשרגליו הנעולות נעלי לכּה נוצצות תלויות לו ברפיון עלוב למטה ואינן מגיעות לשטיח שלמרגלותיו.

– – – בבוקר מצאתיו ישן כ“בן־אדם”: השתרע על כל הדרגש שקט ומיושר כסרגל, וכמעט שלא נראתה ולא הורגשה נשימתו. רגליו הקטנות אסופות היו על הדרגש, וחרטומי נעליו החדים תקועים באויר כרגלי בובה שהשכיבוה לישון. כובעו היה מונח לצדו, והוא שומר כבדרך נס על תבניתו, המשופרת כמונח בקופסה. גם המשקפים החזיקו מעמד במקומם הנכון, והסיגרה הכבויה, שזר אפרה נקטם תוך נפילה מפיו על חזהו, מוטלת בשלות־השקט בקצה העניבה כמין מוצץ של תינוק נרדם והחפץ האהוב עליו. פה ושם היו מפוזרים תלי אפר זעירים ואבקה מלבינה על דשי המשי של מעילו ועל חולצתו המגוהצת, והוא גופו נראה כאוד מוצל משרפה.

התבוננתי בו היטב והרהרתי: כלו בעשן ימיו… ו“אי־הזהב” – לא היה ולא נברא אלא אשליה חיה, מעשיה נאה שספר לעצמו בלילות פחד ארוכים ושוממים, ובימים אין־חפץ־בם, מתוך אמונה שלמה בחיים ובאהבה הקימים לעד. הלא כך נחם את עצמו:

יֵשׁ תְכֵלֶת עוֹד לְִשָׁמַי, שְׁאֵרִית־תְּכֵלֶת,

וְזָהָב יֵשׁ לְשִמְשִׁי, שְׁאֵרִית־זָהָב,

לֹא מֵת לְבָבִי עוֹד, לְבַב הַחֶמְדָה.

שֶׁהַרְבֵּה אָהָב.

ובעמדי כך לפני התמונה אשר בתנומה, ראיתי אותו פתאום באור חדש – הוא האור הנגוז בנפש כל משורר־אמת מעולה, שאהב וכאב הרבה מאד. – – –

א

דוד פוגל נולד בשנת 1891 בכפר קטן סמוך לעיר סאטאנוב בפודוליה.

מעטות הן הידיעות בידינו על תולדותיו בראשית ימיו. צנוע היה האיש, בישן, נחבא אל עצמיותו, והודוי שבעל־פה לא היה מטבעו ומאפיו. רק לעתים רחוקות, בשעת רצון, או בשעת רצון, היה יוצא מהסתגרותו ומוציא מפיו, תוך שיח רעים אינטימי, פרט קטן ודבור אחד, שגלה את מסתוריו.

לכשנשאל לפרטים על ילדותו ומעשיו בבית אבא, היה עונה מן השפה ולפנים, התחמק אגב השמעת עצה טובה: קרא בין השיטין ומן השיתין בשירי, שם אגרתי את ימי ולילותי, ושם ארגתי אתילדותי עם מסכת חיי.

ההצלחה לא האירה פניה לאבי המשפחה, כדרך שלא הצהילה פנים אחר כך לבן. גם הוא, האב, “לא נקלט” בשום מקום בעולם הזה. לא נאחז בכפר ולא נתערה בעיר וכל ימיו היו כעס ומכאובים.

המשורר דיבר עליו מתוך אהבה שברחמנות, ואת זכרו נשא בלבו מתוך צער מזוקק, מתוך בינה עמוקה, ויש והתרפק עליו כילד:

יָמִים פּוֹנִים עַל יָדִי, וַאֲנִי הוֹלֵךְ בַּקֶּשְׁךָ אָבִי!

צעיר מאד, כבן שתים עשרה, עזב דוד את ביתו, יצאהו ולא שב אליו עוד. הוא הלך לנוע בערי העולם הגדול: התגורר בברודי, שהה בטרנופול, התהלך בטשרנוביץ, שוטט בלמברג, ובשנת 1912 הגיע לוינה, מחוז חפצו ומעוז התפתחותו כמשורר ויוצר עברי, וישב בה ישיבת קבע עד 1925. לפריז בא בערך באמצע שנת 1926, בתקוה לשנות את מזלו שלא שיחק לו בבירת אוסטריה הנופלת. בפריז נפקחו עיניו וראה מראות אדם ואמנות אחרים, חדשים, וגל גדול של התחדשות פנימית עברו. למד צרפתית בחשק רב, התערה מהר בספרות צרפת ובאמונתה ונעשה בן בית בחוצות פריז, בבולווריה, בפרקים, בבתי הנכות; נשם את אויר בתי הקפה שלה וטעם בו אויר עליון; ומלא תקוות טובות וסיכויים גדולים התחיל לבנות בעיר־העולם את ביתו הוא, התחיל ולא גמר. כי דבר אחד היה חסר תמיד כדי להיות מאושר מעט, כדי לשבת בשלוה ולו רק זמן קצר: הרצון לעבוד, כשרון המעשה, “להיות אדם מן הישוב”. ואת זה לא ידע אפילו ליישב בדוחק.

ובהמלא סאת דחקו וסבלו – עזב את פריז ובא בלוית רעיתו הצעירה לארץ ישראל, קבע את דירתו בתל אביב החדשה, ונפשו אל כרכי העולם – וינה ופריז, הקשישות בנות נעורי הנצח החמודים.

ישב המשורר בתל אביב וראה חלום מעבר לים ולא לחם למען השג לחם לאכול ודירה לדור! דוד פוגל לא נולד לעמל ובנפשו הוא להביא לחמו. משורר היה, איש הגורל, ועבודה מתמדת ומעמדת לא ידע מימיו. ואז נודע לו שהוא והיא, כלומר: פוגל וארץ ישראל, אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, ואחד מהם חייב ללכת! ומכיון שהארץ לעולם עומדת ורק האדם הוא מהלך, בא לכלל הכרה שעליו ללכת מכאן ולשוב למקומו הראשון – לחוץ לארץ. ואמנם “לא נקלט” בארץ והארץ לא נקלטה בו. תל־אביב הנאה לא נראתה לו למשורר, והוא לא ראה בה את מקום חיותו ופיוטו. להפך: ראה בה את מקום שקיעתו – – ולשקוע לא רצה! על כן נתן את דעתו, ועמד עליה בעקשנות, כדרכו, לעזוב את הארץ ולחזור לאירופה, – וחזר, אחרי שבתו בתוכה קרוב לשנתים.

כשנה עשה בפולין, בגליציה מולדת רעיתו. חזר על אותן הערים שהתהלך בהן בנעוריו, וכאז כן עתה לא מצא שם מנוחה לנפשו הנבוכה. רק מעטים ידעוהו ומעטים מן המעטים התענינו בו. משורר ומספר עברי מסוגו של דוד פוגל, מעטים היו סכוייו בפולין של שנות השלושים למאתנו. אכסצנטרי ואגוצנטרי מטבעו, לא היו לו מהלכים בין הבריות, ואף הם לא הלכו אצלו, ויש וגם נרתעו ממנו ונכוו מגחלתו. רק האוהבים אותו אמת על שום אישיותו המקורית ושירתו האמיתית, יכלו להתקרב אליו ולעמוד במחיצתו, וכאלה לא מצא בפולין אל אז, שהתרוקנה מתכנה העברי, ועברה המפואר לא עמד לה בשעת דחקה וירידתה.

לברלין בא פוגל בתכנית ערוכה מראש: להוציא את הרומן שלו, “חיי נשואין”, בתרגום גרמני. לכאורה רעיון יפה, אלא שלכלל מעשה ממש לא הגיע. המו"לים שאליהם פנה או פנו אחרים בשמו, דחו את הדבר בשתי ידים ולא קבלוהו.

יהדות גרמניה השׂבעה תרבות והעמוסה רוחניות יתרה, לא היתה להוטה כל עיקר אחרי יצירה עברית שהגבור הראשי שלה, היהודי גורדוויל, מתחתן עם בארונית נוצרית והיא מושלת ומתעללת בו ביהודי, לפי כל כלליה ופרטיה של הפתולוגיה המינית והפיסכואנליזה הפרוידאינית. אגב, גם בארץ ישראל הובעה הסתייגות מפורשת מנושא הרומן. נערים ונערות צעירים אמנם הפכו בו לא מעט, אבל למעלת ספר השווה לנפש העם לא הגיע. ואם יהודי ארץ ישראל כך, יהודי גרמניה לא כל שכן.

יהודי גרמניה שהיתה להם, על אף התבוללותם, זיקה היסטורית עמוקה לרוח הקודש של ישראל, קיבלו ברצון את המעשיה העממית המסוגננת והמסוננת של י. ל. פרץ. התענגו על ההומור הלבבי והישר של שלום עליכם. הזדהו הזדהות כנה עם הרומנטיקה השבתית, המתוקה כמין פשטידה טובה, של שלום אש, אך דחו את היצירה העברית החדשה! בפרוזה אימצו להם, מלבד הסופרים הנזכרים לעיל, את עגנון. בו התאהבו ממש באהבת נעורים, משל זה עתה מסיני בא; ואלו את מנדלי לא רצו לדעת. “יקים” אלה שהתרפקו על הניאו־חסידיזם של אחד משלהם, מרטין בובר, ושתו בצמא את היין הישן בכלים חדשים ומשוכללים פחדו לשוב לכסלון ולקבציאל דרך צנורות היצירה של הקלסיקן העברי, היהודי שביהודים. מבקריהם השונים, שבקיאים היו בלסינג, גיתה ושילר יותר מב“אשרי”, העמידו את כל עצמו של מנדלי האמן על לשונו וסגנונו בלבד, ואילו את סגולתו ויחודו העיקריים לא קבלו. קלפתו אכלו ותוכו זרקו… ומכיון שכח הלשון תש ברובו ע“י התרגום, תש כוחו ופג טעמו של מנדלי כולו. פישקה החגר המושל בכפה בבית המרחץ, וכמו כן ליייזר ינקיל והחלטי”ל שלו, לא היו מענינו של הקורא היהודי בגרמניה. המנטליות המשופעת של היהודי הדובר גרמנית צחה, לא הזדהתה לא עם הסימוליקה של “סוסתי”, ולא עם הסטירה של “מסעות בנימין השלישי”. לא דון קישוט יהודי ראו בבנימין הבטלן, אלא “יהודי פולני” סתם, שנורר עלוב, שאין בו אפילו כדי לעורר צחוק אמיתי. ואמנם נסתלק מהם הצחוק היהודי הבריא יחד עם הבכי היהודי הקדוש, ולא שבו אליהם עד היום.

לאמיתו של דבר התביישו יהודי גרמניה בגבורים שליליים דוגמת גורדוויל ש“בחיי נשואין”. רגישים היו ביותר ל“עושי רשעות”, ולא רצו להביאם בקהלם הנאור.

דוד פוגל לא קבל את ה“גישה צרת האופק” הזאת. הוא שמע אך ורק את ה“לאו”, וראה בדחיה זאת רשעות והתנכרות ליוצר העברי. הוא לא ידע שיום טוב ליפמן צונץ, מיסד “חכמת ישראל” בגרמנית, לא ידע את יל"ג הגדול ולא התענין לגמרי ביצירתו. נעלם מפוגל שיהדות גרמניה לא זכתה לגלוי שכינת יצירתו של ביאליק! ולא יחדה לו מקום בהכרה האנושית והלאומית!

עברו כמה חדשים והוא “שוכנע” ש“לא נקלט” בברלין, ומוקדם או מאוחר יצטרך לעקור מכאן. חכמי ישראל בעיר זו שעסקו בחכמת ישראל והיו רחוקים מאהבת ישראל, לא השגיחו בו ולא באו לעזרתו. יעקב קלצקין, המשורר בכח ובעל הלב היהודי הגדול, היה יותר מדי טרוד בעבודת המוחין והלב שלו בכדי לדאוג לאחד הכותב שירים ליריים קטנים, וכמעט שלא ידעהו בשמו. האחרים התנכרו ולא ראו חובה לעצמם לבוא לעזרתו ואולי גם לא יכלו. ולולא שנים מידידיו ששירו היה קרוב לנפשם ולשירם הם, לא היה מחזיק מעמד בעיר גדולה זו אפילו חודש אחד.

ומתוך הכרה ברורה שמקומו לא יכירו כאן, בבירת פרוסיה הקשה, החליט לחזור לפריז ויהי מה. אם לרעוב, אמר, מוטב לרעוב בכבוד, ואם להתהלך סחור־סחור לבית קפה ולא לקרב אליו – מוטב לעשות זאת על יד ה“קופול” במונפרנס בפריז מאשר אצל ה“רומנישס־קפה” בברלין־שרלוטנבורג. בברלין הרעב הוא חרפה, כמעט פשע, ואילו בפריז – הכרח. שם כל אדם הגון הוא עני, והרעב הוא אחד מנגעי האדם העמוקים ביותר. מכאוב הוא וגורל כאחד, וכמו כל גורל יש בו משום צדק עליון, משום יופי וגבורה.

ב

לכשנודע דבר החלטתו לצאת את גרמניה, נתנו ידידיו המעטים את דעתם לערוך לו מסיבת פרידה ולממן בכסף ההכנסה את הוצאות הנסיעה לצרפת. הדבר נעשה, והמסיבה שנערכה לו ב“בית העם העברי” עברה בהצלחה. אישים חשובים וטובי הסופרים העברים באו על מנת להיפרד והיפטר מן המשורר. אפשר ונוכחותו בעיר הטרידה את מצפונם והם שמחו לעשות לו לוויה ולשלחו בכבוד. היה בזה מן הטוב והמועיל לשני הצדדים. אחרי ההערכות והברכות, כמנהג העולם, נתבקש המשורר לקרוא־מיצירותיו, והוא נאות וקרא:

פְּעָמִים תְּאַוֶּה בַּלֵּילֹות

גֶּשֶׁת בְּחִיל לִבְנֵי אָדָם

הַהוֹלְכִים לְדַרְָּם. –

הוֹשֵׁט לָמוֹ אֶת לִבְּךָ

טְבוּל־דָּמִים חָם.

אוּלַי תִּנְעַם לְרֶגַע

דַּרְכָּם הַשְּׁחוֹרָה.

תִּתּוֹ לַבְּזוּיִּים, לָרְשָׁעִים.

גַּם לַחֲזָקִים –

אוּלַי תָּהֵל רֶגַע

בַּת צְחוֹק זַכָּה

עַל שְׂפָתַיִם

לְאֹדֶם לִבְּךָ הָרוֹעֵד בַּיָּד

קולו רטט כקול ילד העומד למבחן, אבל היה מלא רגש וחן פנימי. נאה היה שיר זה למעמד זה, ופשטותו הנלבבת פשטה בלבבות והובנה כפשוטו וכרמזו. ומכיון שקרא נתחמם לבו, ומשנתחמם קרא והוסיף ורוח שירתו היתה שרויה על פניו המשולהבים מחמת מבוכה ומחמת העונג; והם, פניו התנהגו והתענגו באור הנשמה המדברת מעצמה אל עצמה בנגלה.

היתה שעה של קורת רוח, הכל הרגישו כי השירה האמיתית מדברת, השוּרה בת היופי והצער המזוקק! נצחה השירה הרכה את המדע הקר והקשה, הצליל הצלול – את הדיבור הגבוה. גם הפיקחים והמפוכחים שבקהל הסופרים הכירו שלפניהם עומד עתה לא סתם סופר אדם נצרך, כי אם משורר, אמת, בעל שאר רוח, אשר מיטב שירו – הצער האנושי הטהור.

אחדים מהם, העוסקים בספרות ההשכלה, נזכרו עתה ב“מליצת ישורון” ובדברי המליץ המפואר שלמה לוינזון: “– – – אני אהפוך לב אכזר ואעירה רוח חנינה בקרבו: – נפש נחושה בל תמס מדמעות עשוקים, מעז להבותי תהי למים. לב יצוק כאבן לא יעלה בו צמח צדקה, אני אשלח דברותי ואמסנו ואטע נטעי אהבה בקרבו”.

מעבר לקירות, בחוצות הקריה ההומה, המנסרת שם באלפי קולותיה וטרטוריה, סאנו חיי הלילה. אורות ניאון מסנורים התנצחו אלו עם אלו; ריקלמות חשמל, מחוכמות ביותר ערכו דו־קרב של התחרות בינן לבין עצמן, וכל אחת הערימה על השניה בהמצאות של פסוקי יעף ואמרות כנף חריפים. פירמות הסיגריות המשובחות של “מנוולי” ו“גארבטי” – שני יהודים מהגרים שעלו לגדולה, התחרו זה בזה ונגחו זה את זה בקרני חשמל מעל לגגות של ברלין המוארת כמו לחתונה עולמית – – וכאן, בבית העם העברי, מקדש מעט לרוח ישראל בגויים, עומד לו משורר עברי נבוך וקורא שירים זעירים ובהירים כמין נרות חנוכה שהאירו אבותיו בליל גלות העולם; קורא לא באמנות גדולה אבל בנאמנות יתרה, קורא בענוה:

טרֶם יִנָעֵל שַׁעַר הַיּוֹם

מְלֵאוֹת הָפָּרוֹת תְּשׁוֹבְנָה

אֶל הַכְּפָרִים,

מִן הַמִּרְעֶה שַׁלְוָה צְהֻבָּה הֵבִיאוּ.

נרגש היה: – הנה גלגל הזמן הוחזר לאחור, למחוז־מעוז הילדות הירוקה… והרהורי תשובה לאותם הנופים התמימים נתעוררו בלבבות; כל אחד כמו חזר אל עצמו, לנוף נפשו איש לעיירותו ואיש לכפר מולדתו, אל הנחל שם ואל שדה היער.

רַב הֶלְאָנוּ זֶה הַרְחוֹב! נָשׁוּבָה אֶל קֳרְבֵּנוּ!

יַעַר עָבֹת הוּא וְשָׁקֵט, בּוֹ נַעֲמִיקָה שֶֹבֶת.

ודומה היה והנה הכרכים כבדי המשקל של “אשרול”, והספרים הנכבדים מאד של “דביר”, נסוגים לאחור ונמוגים מפני המלים השקופות והקלילות של דבר המשורר הקורא מעל ספר קטן וצנוע את מיטב הגותו ואמיתו.

אחר כך, בפריז, בעמדו לא אחת עמידה דלה וריקה לפני שער “בית הקפה שלו” במונפרנס, נזכר באהבה ב“ערב מוצלח” זה. “היה זה הערב אולי הנאה ביותר בחיי”, התוודה שלא כמנהגו. רק עתה ידע שפריז הקלה אינה אכסניה נאה למשורר עברי כבד הגות וחזות. והוא זכר בהוקרה את ידידיו המעטים שטרחו למענו במסיבה ההיא “שהנעימה לו לרגע את דרכו השחורה לשער האפל”.

ג

לא נמצה את מהותו ודמותו של פוגל, ולא נכיר את שירתו מיסודה, אם לא נלך אל מולדתו פודוליה לתהות מעט על קנו הראשון, “נאות ילדותו ומסגרתה, מעין רוחו ונעים געגועיו והגיוניו”. שכן צביונה העממי של יהדות פודוליה והמתח המתמיד בגורלה ההיסטורי, עצבו מאז את דמותם של אישיה ויוצריה, וציינו באופן מיוחד את פעלם ויצירתם בתוך עמם.

אנו הוגים את השם “פודוליה, – ודמותו של הבעש”ט המופלאה עולה אלינו ממקום מולדתו אוקופ אשר בחבל ארץ זו. “פודול!” ואנו מזדעזעים עד שורש נשמתנו מגזרת ת“ח! ו”מיוון מצולה" עולה קול שוועת הקהלות הקדושות טוטשין ונמירוב שנחרבו בידי הצורר חמיל, ימ“ש. הה, רבות רעות שבעה לה ארץ זו! כל צרה שבאה על יהודי אוקריינה בדורות ההם שמשה אות ומופת לזרמים רוחניים וסוציאליים בפודוליה. התסיסה המשיחית אחרי גזירת ת”ח ות"ט הכשירה את הקהלות לתנועה השבתאית, ובימי שואת ההיידמקים והתחדשות עלילות הדם – הופיעה התנועה הפרנקיסטית, וכנגדה צמחה והתפשטה החסידות, זו שהציונות הגואלת צמחה מעפר שרשה.

בין ערי פודוליה החשובות נמנית גם העיר סאטאנוב, וכבר במאה ה־17 היא נזכרת בין הקהלות ששלחו את ציריהן לועד ארבע הארצות. בה היה מקום מושבו של הרב הראשי למחוז פודוליה, ובבית דינה הגדול שפטו את חסידי יעקב פרנק פורעי המוסר.

סאטאנוב היא מולדתם של שני סופרים חשובים מתקופת ההשכלה בראשיתה: יצחק סאטאנוב, ומנחם מנדיל לפין־סאטאנוב, בן דורו. זה האחרון הקדים את מנדלי מו“ס בסגנונו הבהיר והריאלי המיוסד על לשון המשנה, ותלמיד תלמידו היה מורו ורבו של מנדלי בבית המדרש לרבנים בזיטומיר, וכך מעיד מנדלי על עצמו: “בחרתי להשתמש בכתרה של לשון, שהיא בלולה במקרא, במשנה ובתלמוד. והלכתי בעקבות הרב ר”מ לעפין זצ”ל בזה".

ואמנם חן המקום וגורל המקום על המשורר דוד פוגל ועל יצירתו:

מֵאַחֲרֵי יְמֵי הָעֲרָפֵל

יַעֲלוּ אֵלֵינוּ

כָּרֵי הַיַלְדוּת הָרְחָבִים.

בדרכיו האבלים ל“שער האפל” האזין המשורר להדים רחוקים שבקעו מארץ הילדות, ואז – “כפרו הבלתי־נשכח קרב חרש אל משכבו והשתרע למרגלותיו ככלב נאמן”; ואל לבו בא קול בכי של דורות קדומים שמתו על קדוש השם על אדמת פוטדוליה הזרה.

אכן, לא מקרה הוא שפוגל, המשורר בן דמות היגון המזוקק, נעשה מבשרם של “דגלים שחורים מפרפרים”, ומשוררם של לילות אפל, בהם “עוללים נחרדים מחלומם ושולחים ילל נכאים אל החשכה האורבת”. שקיעת העולם בוכה בשיריו הנוגים, ועוד בראשיתו הדהד בכנורו קול “יוון מצולה”, אותו הקול שקלטה אזנו בשדמות אוקריינה ויערותיה בעודו ילד, והוא דמה לשמע בכי עולל גווע המוציא את נשמתו הטהורה בידי מרצחים.

ואכן פלא הוא שדוקא הוא, שאהב את כרכי המערב ובחר לחיות בין הגויים, לא נתן אמון בגויים! לבו הכבד הגה אימה, והוא חשד בהם וירא מפניהם כמו יעקב התם מפני עשו הרשע. קין הראשון ועמלק הקדמון לא נתנו מנוחה לנפשו החרדה. יהודי שרשי היה במעמקי נפשו; “מחשבות עירומות מתמול ושלשום התעללו בו כל לילה”. כמוהו כחפני בעל דמיון במעשיותיו העצובות של פייארברג. בעל חוש פחד מפותח כחיה נרדפת היה מילדותו ותמיד הריח רוח־קטל בעולם, והוא ידע ומזלו חזה זאת, שרוח רעה זאת “לא תפסח עליו ולא על אשה וילד”. בודאי חוש ריח חריף זה בא לו בירושה משם, “מנוף מולדתו”, מאותם הימים הרחוקים, בעת שצבאות חמיל וגונטא החריבו את הקהלות הקדושות של פודול, וב“פולנאה הלכו עד הברכים בדם”, כדברי אמו של חפני בעל דמיון.

ד

שירת פוגל היא מעולם הנגון הנוגה המובלע במופלא שבילדות. כל ימיו תהה על הווייתה מתוך התדפקות והתרפקות על יפיה הגנוז וחסדה המוצנע אי־שם בערפילי העבר.

שקופים וקלילים כענני־בוקר־חייו הם שיריו, ומראה להם כמראה פני ילד קטן שהתעשת מבכיו הארוך ועוד דמעותיו על לחייו הענוגות:

מִלִּים קְלִילוֹת וּשְׁקוּפוֹת

כְּמוֹ בִּצעִיפֵי מֶשִׁי

חַיַּי בָּןְ צָרַרְתִּי.

קול ותמונה, אומר וצורה, חולפים על פנינו למשמע צליליו. ואין אתה זקוק לפתור את חידת המשורר גם אם כחידה יהי שירו בעיניך. הוא עצמו אומר לך את המשל עם הנמשל בדיבור אחד. ילדות היא בנפשו, ואין הוא מסוגל לשמור את סודו, ומפעם לפעם הוא חוזר ומגיד לך את כל לבו:

גְבִיעִים מְלֵאִים נָשָׂאנוּ

עֵת עָלִינוּ מִתּוֹךְ יַלְדוּת כְּחֻלָּה.

שַׁלְפּוֹחוֹת צִבְעוֹנִים תָּמִיד נָפַחְנוּ

דָרֶךְ חֹרֶף וָקַיִץ –

עַתָּה אֵין בְּכַפֵּינוּ מְאוּמָה.

מלא בא מארץ הילדות, והשפע נשפך ארצה “לאורך כל הדרך”. ומשיר לשיר נתמעטה הברכה וריקנות גדולה ומלאה מילאה את נפש המשורר ההולך מעצמו אל עצמו ואיננו מגיע.

כמין צלילי זהב מרטיטים, הוגים תוגה זכה, נובעים שיריו מנפשו אל נפשו, ובעונג מיוחד הוא שומע קול בכיו הוא, מקשיב מתוך רטט כסופים לכנור יגוניו, וכמו היינה, משורר הצער המזוקק, הוא אומר: “מה זה תענוג? תענוג אינו אלא צער נעים ביותר”.

כמו מעולם אחר, מופלא, בא אלינו דוד פוגל. ותיכף עם ראשית הופעתו נכנס שירו החנון אל לבנו בשל מראהו הטהור, בשל ניבו הנבון, האומר את דברו הפשוט והטוב בנחת ובחן. המיניאטורה השירתית שלו נתחבבה עינו מיד וקנתה את נפשנו במשיכה אחת. יפיו יופי טבעי הוא, ערום כמעט מכל הידור ועיטור חיצוניים. רק שנים־שלשה קווי יסוד לו, רק מספר מצומצם של רינוני־גינוני חן שהוא חוזר עליהם בואריאציות שונות ואמצעיו אלה עמדו לו תמיד והעמידו את שירו על כנו ועל כנותו.

שורותיו הנאות הן לרוב בנות שלש־ארבע מלים דקות ניב ורבות צליל, ובמועט זה הוא מחזיק בנו ומצליח ליצור מראה עינים עם הלך־נפש. אמן הרישום הדק־מן־הדק היה, כמו נוגע ואינו נוגע בקצה עטו בלובן היריעה, ואגב רפרוף קל וזהיר יוצאת התמונה חיה ושלמה וקיימת:

עַל־יַד הָאֹפֶק לְאַט הִתְהַלַכְנוּ

עַל־יַד שְׁמֵי עַרְבַּיִם

שֶׁהָיוּ יְרַקְרַקִּים,

וְגַם אַדְמוּמִים כִּלְחִי הַתַּפּוּחַ.

הוא לא נכנס אל לפני ולפנים של הדברים, כי אם התהלך חרש־חרש על ידם, וראם והראם מרחוק, מנגד. ברוחו הקלה הרים את התיבה מעל הארץ, העלה את המלה הפשוטה מן המציאות אל הסמל, וגלה את סוד ההוויה האחרת העדיפה מן המציאות.

ומה שונה ואחר הוא פוגל שבפרוזה מאותו פוגל שבפיוט. בדברים שבסיפור כולו נגלה הוא, חילוני, ריאלי עד לציניות; ואילו בשירה – רומנטיקן הוזה, נחבא אל צללי עבר וצליליו, נכנע לגורלו כאחד מענוי עולם.

אכן, בחיי יום יום אדם פרוזאי היה, והיה מעריך את השיר לפי השער, ורק בפשיטי דספרא ראה את גמר מלאכתו.

השיר שנולד בעצב מזוקק נתן לו חיזוק וסיפוק רק אז כשהשיג תמורתו דברים פרוזאיים כגון לחם וטבק, בתתו לו את האפשרות לשבת בבית קפה בחברת ידידים וליהנות מן החיים.

ואז נעשה גם נוח לבריות וכל סגולות נפשו הטובות צצו מהוויתו הכואבת והמסוכסכת. המצח הקמור, החמור, זה המתגבה כמין אופק מהורהר של בין השמשות, קרן פתאום בבהירות יתרה; העינים שמבטן שפע למטה, במורד האף המכונף חדות, הוארו מעתה באור רך וסלח. והפה הסגור בימי עוני ודוחק כשער כבד על ארמון עזוב, – נפתח מאליו והפיק מרגליות של הלצות ודברי חכמה, חוויות והוויות והוא ידע אפילו לצחוק יפה ובחן רב.

ברם ימי טובה אלה מעטים היו. השכר המעט, שהיה מקבל לעתים רחוקות בעבודתו הספרותית, אזל מהר ואצל לו למשורר המסכן ברכה לשעה קלה בלבד. אחרי ימים אחדים של רווחה יחסית חזרה ובאה העניות הרעה ביתר נוול ובתוספת מכאוב. ואז נעשה ליושב בית לאנסו ולענשו, וביתו נעשה כלאו, החדר הצר, עלית קיר נמוכה וקודרת בבית מלון זול מדרגה תחתונה, לא הרהיב את העין ולא הרחיב את הדעת. דרך החלון האחד ראו אמנם את "גגות פריז,, המפורסמים, אך תערוכה מדכאה זו של גרוטאות מגובבות ומשעממות בצורת גגות, הכניסה אימה חשכה בלב המשורר שואף הרחבות של שדות ילדותו ויערותיה הרעננים.

משוררים אורחים לשעה הבאים להתרענן ולהתרונן באוירת בירת צרפת המהוללה, מתנים את תהלת גגותיה החמודים ומתפייטים למראיהם! אבל במציאות האפורה אין אפורים וכעורים מהם ואינם אלא זוועה לרואיהם הרעבים. מול גגות אלה שנכפו על ראשו כגיגית מחניקה, שר המשורר העברי הרעב תוך יאוש שחור:

שָׂרִיד הִנֵּנִי,

מִמֶּרְחָק לֹא יָרֹן לִי כְּרָךְ,

סַעֲרִי כִּבָּה הָאָח

וְאָפֵס כָּל יֵינִי.

ופתאום ועינו הנוגה נפקחת לרווחה והוא רואה מעל לכל הגגות של פריז הגדולה את כפר מולדתו השאנן אי־שם על גבול גליציה־אוקריינה – – –

מוּל הַשְּׁקִיעָה

תִּרְבַּץ זְהוּבָה, חֲרֵדָה,

קָמַת הַמּוֹרָד

מִבֵּין חֲרַכֵי תִּרְזָה כֵּהָה

יִזָּל עָלַי חֶרֶש

זָהָבִ נִתָּך.

יְחִידָה תִנְהָר דֶּרֶךְ עֲרֻמָּה

אֶל הָעֶרֶב.

וּצְלָלִים רַכִּים

יִשְׁכְּבוּ אֲרֻכִּים עַל יֶרֶק הַמִּישֹׁור.

אָז אוֹמְרָה לְנַפְשִׁי:

"שִׁכְבִי אֶל הַצְּלָלִים

כִי עָיָפְתְּ!"

ה

עם כל תלישותו מן המציאות היום־יומית וגלישותו לשקיעה ולצללים, לא היה “איש משונה” ולא טפוס בוהמי.

יצר הנדודים לא רתח בו, ואם שינה הרבה מקומו – לא מאהבת היות נע ונד קרה הדבר, אלא מחמת התקוה שמא ישונה מזלו לטובה. איש החברה היה ולא ניחא היה לו בהפקרות של “אמנים” מגדלי בלורית לשמה. בחיצוניותו השקטה והמנומסת עשה רושם של מורה הגון, או פקיד שוקד על משרתו. היה קפדן בהלכות דרך־ארץ ובררן גדול בבחירת חברים, אולי בררן יותר מדי. את העניות שנא תכלית שנאה, ואף בשעותיו הקשות ביותר השתדל להיות איש מכובד ולא ירד לדרגת אביון ומקבל.

תמיד לווה על מנת להחזיר ביום קבוע, על פי רוב “שנים־שלשה ימים, עד שיקבל את הכסף שכבר נשלח לו…” אבל כמעט תמיד לא אסתייע מילתא, והוא נשאר חייב. וחובות אלו כרו תהום בינו ובין נושיו, שמעולם לא נשו בו. הוא לא אהב את בעלי הטובות שלו, אלה שגמלו לו גמילות חסד לעתים קרובות; ואפשר לומר ששנאם תכלית שנאה. אדם שממנו לווה ולא החזיר לו, היה אדם אבוד בשבילו, כמוהו ככספו! הוא לא ידע רחמים לגבי “אומללים” אלה, וביחד עם החוב מחק גם אותם מספרו. ומטעם זה הרחיב תמיד את חוג ידידיו והחליפם לעתים קרובות כל כך! ומאותו הטעם גופו נמשך לבתי הקפה השונים, מקום שבתם של הקלינטים שלו. בהפקר של חלל עולם זה קל היה לו ל“תפוס” את צידו, כאן נוח הוא האדם יותר מאשר בביתו וקל יותר ל“השפיע” עליו. פה היה מחכה לידידיו שלא חיכו לו מעולם.

וכה צר היה להסתכל בו בעמדו דל וריק בפתח “בית הקפה שלו” וממתין שמי הוא מידידיו יקרה לפניו ויזמינו לשלחן הקבע שלו. ישיבת בית קפה נעשתה לו במשך הזמן לצורך נפש ובלעדיה כבדה עליו עניותו שבעתים. “אנשים כמונו בודדים תמיד”, – התוודה פעם לפני ידידו הנאמן. ואת בדידותו המענה אהב לבלות בשאון וברעש של חברת “בני־אדם של אשכנה השמחה בלבבם”, בודדים ונודדים כמוהו. הוא אהב את החיים המעורטלים בלי המצוות החברתיות התלויות בהם. דבק היה בחיי שעה ודבר לא היה לו עם שאלות סוציאליות ופוליטיות: משל כאילו אין הוא שייך למין האדם, החיה החברתית. היה מדבר תמיד על “ילדי הזמן” ועל “מנהגו של עולם” בגוף שלישי, זר ורחוק מעצמו ומעצמיותו. “הם”, “הללו”, “אלה”, ומדובר היה על ענינים חשובים, כלליים או לאומיים. סנטימנטים אנושיים במה שנוגע לזולת לא ידע. יותר מדי העסיקו האני הפרטי שלו, עצמיותו הנכאבת, הרעבה לחיים של טובה. כל עצמו היה כמין תינוק שנשבה לבין זרים והוא בוכה וקורא לאמו, בוכה ונכסף הביתה. והבית שלו היה אי־שם בעבר, בשדות וביערות של אדמת פודוליה, שעליה הציג את רגלו בילדותו הירוקה.

כמו זר היה בעולם המעשה, הלך חשכים בתוך אורות הכרך המסנוורים, הכל סואן אץ, זורם, והוא:

תַּחַת תִּלֵּי צְלָלִים זָרִים,

אֵצֶל דְּמָמָה שְׁחוֹרָה

אֶשְׁכַּב,

וְלִבִּי יִכְאַב, יִכְאַב.

איש הצללים היה, כמוהו כמ.ז. פייארברג בעל האגדה. ואנו נזכרים ב“צללים” שלו: “ובכל העולם הגדול והרחב עם שעשועיו הרבים והנחמדים, בכל החיים המלאים המון מחזות ותענוגים, לא לקח אותי דבר זולתי הצל”. “ליל אפל וצל שחור היש מראות נעימים ממראות כאלה?”

אי־שם, על גבול היסורים אשר לנשמות הכואבות, נפגשים הצללים והצלילים של שניהם, של מ. ז. פייארברג היושב בבית המדרש ושל דויד פוגל, היושב בבית הקפה. אכן, שירת פוגל כאגדת פייארברג מיוסדת על זכרונות הילדות: התמונות אשר שניהם מעלים – תמונות שגוועו הן, והללו שבות לתחיה בדם לבם של המשוררים.

“חיי אין שמע”, הווייה רחוקה של “תמונות אשר בתנומות” כדברי ר' יהודה הלוי, המו בלבו המלא כיסופים לנוף ילדותו הקדומה. והוא, המשורר, ברח מפניהם ומפני עצמו אל החיים המדומים והמרומים שבשאון הכרך הגדול, המחריש את המיית נפשו של האדם־שהוא־משורר, וממית את געגועיו לעצמו.

משך שעתיים ויותר היה מכתת את רגליו העיפות מדירתו אשר בפרברה הדרומי של פריז כדי להגיע ב“זמן” ל“קופול”, “בית הקפה שלו”; וכאן היה מצפה ליד השער בתקוה שבודאי היום יתמזל מזלו ו“יפגוש אדם”, ואין אדם אלא חמשה פרנק ואפילו פחות מזה. שכן בחמשה פרנק אדם קונה את עולמו, – לחם לאכול וסיגריה לעשן, וגם כמה גליונות ניר לכתיבה.

ברם לרוב תקותו לא באה. האדם המקווה לא בא באותו יום, ואם בא לא השגיח בו, ואם השגיח – הקשיח את לבו ולא נענה לו בדבר של כלום. קשיחי לב הם לפעמים אמני פריז, עניותם פיתחה בהם חוש מיוחד לאניותם, נתנה בלבם דעת של התגוננות מתמדת, וחושדים הם גם בחבריהם הטובים ביותר; ויש והם נהנים מצער הזולת ושמחה להם לגרום אכזבה למאוכזבים. לרוב עצביהם מתוחים מחמת המחסור המציק, ודיו מגע קל בלתי זהיר והם בועטים איש ברעהו, וקרובםי נעשים רחוקים, ואוהבים – אויבים.

ומפני שהם מתפרנסים זה מזה, צהובים הם זה לזה, בוסרים איש על רעהו, וכל אחד חושד בחברו וסונט בו.

מה גרם שהמשורר העברי העדין התהלך דוקא בין אבני אש אלה – אמני הצבע והמכחול, שעם בפני עצמם הם? – חידה היא. אמנם לשון החשאין של שירו מן הצבע ומן הצליל בה, וקרובה היא ברוחה ובאורח הבעתה ללשון הסמלים של משוררי הקו והשרטוט, הגוון והצבע; אבל למעשה לא היתה כל קרבה בינו וביניהם, ויצירתו העברית לא רק בלתי מובנת היתה להם, לציירים, אלא שנואה היתה עליהם מפני היותה השפה הלאומית והדתית של ישראל, והללו ברובם מתנכרים היו לעמם ולקדשיו, לעברו ולעתידו כאחד, ועל המשורר העברי הביטו כעל שריד מימים קדומים, כעל אדם שלא מן הישוב, ואת שירו ואת מכאובו לא ידעו.

גם סופרי אידיש ה“קוסמופוליטיים”, הרצים לפני מרכבת הפרוגרס ולפיד “עולם המחר” בידיהם, ידי יעקב העניות, גם אלה התנכרו לו, ולא נמצא ביניהם אף אחד שיקרבהו, יבוא לעזרתו ויתרגם מיצירותיו לאידיש. לא עמדה לו התרפסותו והתחפשותו לפניהם, לא הועילה גם שיבתו מציון אליהם, אל “מכלאות החלוף” במונפרנס הבין־לאומי. בחושם החריף, חוש מתכחשים לתקות עמם היחידה, – התחיה ההיסטורית־עברית, הריחו במשורר העברי נשמה זרה להם. אויב שהסתנן לגבולם, והם פסלוהו, התעלמו ממנו ולא עמדו לו בימי דחקו.

עיף ונואש, מר נפש ואכול שנאה וקנאה לאלה המאושרים, היושבים שם בצוותא לפני שולחנות גדושים כל טוב, הוא מחליט סוף־סוף לפנות את העמדה בשער בית הקפה וללכת מכאן.

עֲיֵפִים אֲנַחְנוּ

נֵלְכָה נָא לִישׁוֹן.

קְצוֹת הַיָּמִים תְּחוּבִים בַּלַּיְלָה

תְּחוּבִים בַּמָּוֶת.

אֲבָל עֲיֵפִים אֲנַחְנוּ

נֵלְכָה נָא לִשׁוֹן.

והוא נוטל את עצמו ללכת הביתה, אל הפרבר המשעמם והזר. עוד רגע הוא מלכסן מבט זועם אל שני המשוררים שנואי נפשו ושונאי נפשו. אתם יש לו חשבון־נפש מיוחד. הללו, לדעתו, “מקלקלים לו הכל”. הנה הם יושבים שם שבת אכזרים גם יחד, ובתווך – הוא! אותו סופר אמריקאי, שליח העתון הגדול והעשיר. בודאי הוא עושה אתם שם “ביזנס”, עורך חוזה עם “החוזים”, וקונה אותם ל“סופרים מיוחדים” בשביל העתון. הנה הוא מעניק להם צ’קים ביד רחבה: קחו אחים, ובלבד שתהיו “אינטרסטינג”, מענינים ל“ניוז־פפר” שלו! הנה הם תוחבים את המענק בכיסיהם ופניהם צוהלות מאושר.

ממנו, מאמריקאי ממושקף זה, קיווה אף הוא להבנות, חשב לקבל ממנו מפרעה על חשבון ספורו ל“נוכח הים” שאמר לתרגם בשביל ה,צוקונפט“. אלא שהללו, שני הזוללים הרשעים שם, קלקלו לו את כל העיסקא. והענין נתבטל. אך כמה שונא הוא את בעל הפואימות המפעמות כמין פעמונים של כנסיה קתולית. הלה, בעל הפואימות המפוצצות, לועג ל”טיפטופיו־פיטפוטיו של פיטן בין השמשות…" שכן הוא, המצליח, “שונא מקופחים הוא החובקים צללים וחושבים להם לצדקה להיות עצובים כערפילי סתו”. עודנו עומד כאן בצל השער האפל ושורף במבטי קנאה את השנים המעשנים ושותים בירה טובה, – והנה נתפסו, הוא ובעל הפואימות הארוכות, זה לזה בחודו של מבט אחד ונסוגו תיכף אחור בכוונם את העין העוינת לצד אחר.

ההוא שם יודע שאין פרוטה בכיסו של “העצוב מאד”, ואין לו במה לבוא פנימה. זה דוקא מהנה אותו והוא מענה בהנאתו זו את המשורר העני שנכנס לרגע בכדי להראות את עצמו לפני האמריקאי הצוהל, שמא יראה וירחם.

ברם השלשה שאכלו שם שקועים כמו להכעיס בשיחה עמוקה, ואינם מניחים לאורח להפנות את מבטו לנכנס. בקללה על שפתיו הוא יוצא ופורש אל העלטה. אל הצללים, אל עליית הקיר אשר בבית המלון המפושפש. זה שלשה חדשים לא שלם שכר דירה סרוחה זו, וה“מולקולה” בעלת הבית הצבועה בלונדינית כמין ערמה של תבן, איימה עליו כבר פעמיים שבסוף החדש “יפונה” מן ההוטל, כלומר: יושלך לרחוב בלי רחמים.

אֶל הַיְחִידוּת נִפְרשׁ, כִּי הֶלְאַתְנוּ זוֹ הָעֵדָה.

והו אצועד בסוליותיו השחוקות, הלוך וצעוד ללא הד, על מרצפת הבולברים הריקנים של פריז הלילית, פריז הישנה; הולך לו אדם שהוא משורר עברי נעזב אל ביתו־לא־ביתו, מלווה שאט־נפש ודאבון לב ולבו כואב, כואב.

וּפַחַד יִשְׂגֶה בָּעֵנַיִם

אִם לְאָחוֹר נַבִּיט

וְאִם לְפָנִים.

גשם עוקץ של סתו־מקדים מתחיל לטפטף חרש. הוא, המהלך יחידי, מחיש את צעדיו, זוקף את צוארון מעילו הדהה והשחוק, ואזנו פקוחה לקול נפשו הבוכיה:

בְּאֶצְבָּעוֹת עֲנוּגוֹת

פּוֹרֵט הַגֶּשֶם

מַנְגִינַת־נְכָאִים חֲרִישִׁית

עַל עוּגַב הַלַּיִל הַשָּׁחוֹר.

שני שוטרים באים לקראתו כשני צללים שחורים שעלו פתע מחיק הלילה האפל. רואים הם את ההולך ואינם משגיחים בו. מין בר־נש שכזה אינו שכור ואינו גנב. ניכר הוא בהלוכו שבריה עלובה הוא. שכן אין הד למצעדיו. הם פונים לעברם והוא פונה לעברו, לסמטה צרה אחת שעצים שחורים מתנפנפים ברוח מאפילים זה על זה כעופות משונים. שם בקצה רומז בית־מרזח קטן באורותיו האדומים. כאן אפשר להשיג נקניקיות חמות, בירה טעימה, לחמניות פריכות, חרדל חריף וסיגריות ריחניות חריפות. הוא ואהב דברים חריפים ביותר. בברלין קנה פעם בשוק צנון שחור והיו לו אלף טעמים, גם אביו השתקן אהב צנון וחזרת כמו רבי ואנטונינוס קיסר. בית המרזח עודנו פתוח לרווחה. לפני כחדשיים בערך אכלו כאן הוא ועדה והחבר הפליט מברלין צלי עגל משובח, תבלו בסלט של חסה מרה והפטירו בגבינה לבנה ובשמנת. מאז לא טעם טעם בשר וגבינה, וגם הסיגריה אזלה. יש בדעתו להכנס ולהזמין ואחר כך יבקש סליחה ויאמר ששכח את הכסף בבית. והוא צוחק “לרעיון ההמסוני” הזה. אגב גם הוא, "הרעב, הקלאסי של המסון, לא עשה “חכמה” שכזאת. אלא שהמסון מצא את גואלו ונעשה מה שנעשה, והוא סופר עברי הוא ואין לו מזל.

ממהר הוא בהליכה שכן הגשם מתגבר והולך וחודר לעצמות המרחפות מקור ומרטיבוּת רעה.

ודוקא תוך הליכה מענה זו צפות ועולות בתוכו כל מיני תמונות טובות: הנה היא שחורת העין אשר נשמת רוך הליל לה, והיא צוללת בנשמתו, תהמה ותרקד בה כיער אפל תוך חיוורון לילה. והנה האחרת – לבנת־השמלות שלפני שעריה עמד פעם נבוך ובחיל כבוקר קיץ על שדות מצהיבים. איכה יבוא אל חדריה הבהירים ולבושו שחור? חתומה היא בחייו, אף באצבע צנועה לא יגע בציציה הרכים, רק עם דמדומים נוגים יכרע־יערוג לפניה כצפור שחורה על פני שחקים תכולים.

והגשם פורט באצבעות קרות על גופו המכווץ מחמת רעב וקור. הרגלים כבדו מן היום הקשה ואין בהן המחול עוד. לפניו עוד דרך ארוכה־ארוכה, אבל הולך הוא קלות כמו לקראת פלאים:

בֵּין גַּעְגוּעֵי הַלַּיְלָה

הַחֲרִישִׁי, הָרַכִּים,

אָבוֹא אֵלַיִך – – –

אוּלָם בְּנוּמֵךְ

אֶתְרַקֵּם בַּחֲלוֹמֵךְ הַבְּתוּלִי

הַצָּחוֹר.

כאיש כן אהבתו! עטוף צל זכרונות נעורים התיצב לפני דמות האהבה, ותשוקתו אל חלומה הצחור. להארג בזיוה, לעמוד בדמות זבוב־רקמה דומם על גבעת שדה החוור, החולם.

אכן, גבעות תאוות עולם לא ידע מנעוריו, אהבתו אהבה מתבוששת היתה, רכה וצנועה כנפשו. ידוע ידעה נפשו שגם באהבה, באחדות אלוהית זו, “כבדי יגון אנו תועים בדד איש לעברו”. והוא את נשמת האהבה בקש כמו שבקש תמיד ומצא את נשמת הצער. ומכאן רטט הקדושה שלו ויראת הרוממות מפני אהבת נשים. כי האהבה האמתית לאלהים היא ולא לשטן, וסוד האשה מתחיל רק עם קריעת השמלה, עם הגלות מערומיה הסודיים.

זָרָה רוֹאָה נַפְשִׁי

אֶל מַנְעַמַּיִךְ.

בעיני הנפש הטהורות הביט על חמודות האשה וחידתה הנצחית לא נפתרה לו, וסודה, כסוד אלוהים, לא נתגלה לו מעולם.

ותמיד, גם באהבתו וגם בתוגתו, עמדו לו המשל והנמשל הנאמנים. לא אכזבהו יגונו הטוב, והוא השיט עליו רוח מטהר ומנחם מאותה כנף ארץ רחוקה שהיתה מולדת צערו היוצר.

כאחד נסתר ובודד התהלך אצל מנעמי החיים וטובם, וכנף בדידות כהה רועדת על פניו הנופלים ובוכים דומיה.

ו

ולפני נעילת שער, בטרם סגר עליו פי התהום השחור, עוד נכונה לו תוגה גדולה ומרה שכל התוגות והאימות הקודמות כאין היו לעומתה, – הלא היא תוגת מותו האיטי בידי הטמאי, עם המשוררים והחוקרים, מות שהתקרב אליו בצעדי חיה טורפת, המטעימה את טרפה טעם מאה מיתות בכל רגע.

הגיעו לידינו שיריו האחרונים, “שיר אחרון ימותיו”, ומהם נודע לנו שמץ מכוס יגוניו ששתה טפין טפין משך שלש שנים, שנות 1939–1941, מאות ימים ולילות של פחד מות ממושך בצוקת צרפת הנופלת.

אפשר ואין שיריו אלה שנתפרסמו במאסף “מסכת” אלא חלק מעזבונו הספרותי של פוגל. רגיל היה גם בכתיבת פרוזה, ותמיד היה עובד על איזה סיפור גדול. שכן את הפרוזה ראה כעיקר גדול ביצירתו, כיסוד לחיי המעשה שלו. בזכותה הראה את עצמו “כאדם עסוק שאין לו פנאי…” כאיש העובד עבודה חשובה וקשה. ובכך הפריך את דעת ידידיו המשיגים עליו שאין הוא דואג לעצמו במדה מספקת ומשליך רעבו על חסדי אחרים.

דעה זו פגעה בו מאד; והוא העיד על עצמו לא את השירה בת השמים, כי אם את הפרוזה בת הארץ, ובה ובארציותה הוכיח את כשרון המעשה שלו בעולם הזה!

אם נעיין היטב בשירים שלפנינו נמצאם נעוצים כולם בראשית יצירתו בשנות העשרים למאתנו הנבוכה. ובהשוותנו מוקדם ומאוחר בשירתו, לא נדע אל נכון אם סוף יצירתו מוכיח על תחילתה או להפך. כך אחוזים וכך דבוקים שיריו אלה באלה, וכן מסורים ומעורים הם האחד בשני; משל בדיבור אחד נאמרו כולם ובקול אחד נתנו, ואינם אלא המיית לב אחת בואריאציות שונות. אף לרגע קטן לא סר מן הנתיבה, משבילו המיוחד שנשבל אחריו כשובל יגונים ארוך מראשית חייו עד אחריתם. הילדות והמות ירדו כרוכים בשירו, עצב מזוקק אחד ילדם, ושניהם נבראו תאומים, שיר שנוצר בוינה בשנת תרפ"א, יכול לשמש מעין אקדמה למסכת השירים שנכתבו בהוטוויל שבצרפת המנואצת בשנה האחרונה לחייו, בדעוך נרו הכהה על סף הלילה הנצחי.

עַתָּה כְּבָר קָרֵב הַלַּיִל הָאָרֹךְ

אֶל פִּתְחֵנוּ,

עוֹד רֶגַע יִתְמַהְמֵהּ בְּצַעֲדוֹ

וְרוֹאֶה אִם נָכוֹן לִבֵּנוּ.

האין שיר זה, שנכתב בוינה בשנת 1920, נשמע כבית ראשון של השיר “שעטות צבאות במלא תבל”, שנוצר בשנת 1941 במחנה ההשמדה. ודבריו הם:

רוּחַ קֶטֶל בָּעוֹלָם תִּתְהוֹלֵל

וַאֲנִי עוֹד רֶגַע נִשְׁאַרְתִּי פֹּה

גַּם עָלַי, יָדַעְתִּי, לֹא תִּפְסַח,

וְלֹא עַל אִשָּׁה וָיֶלֶד:

עַל מָה אָמִית וְאוּמַת?

חורף קשה בצרפת. עני ורעב, כמו שלא היה עוד מימיו, מתגולל המשורר המסכן על מצע תבן נרקב ואין בידו מאום מלבד “מעט אפס לבשל כף מרק”. קורא הוא לעוד עני ורעב כמוהו לאכול עמו את סעודתו האחרונה ולגווע יחד, יד ביד על משכבו. לא את המות יירא אלא את הבדידות שלפני המות, והוא מזמין את רעו העני לעבור אתו על גשר חיים קצר אל המות הארוך; ותוך גוויעה איטית זו עוד אזנו פקוחה וקשובה לבכי ילד הולך למול:

בִּדְמִי הַלֵּילִי

נִגָּר בְּכִי יֶלֶד אֶל אֵם רְחוֹקָה

וְלֹא יִדֹּם.

וגם שיר אחרון זה נעוץ באחד משיריו הראשונים, ויכול לשמש לו חוליה מקשרת:

עוֹלָל חָרֵב

יוֹצִיא נִשְׁמָתוֹ בַּחֲשָׁאי

וְתָבֹא וְתִדְפֹּק

בְּנַפְשֵׁנוּ.

האם לא קולו הוא הבוכה אלינו מליל העולם האפל? הלא כה אמר לנפשו על מצע התבן הרקוב:

אָדָם כִּי יָמוּת בָּעוֹלָם –

אָלֵינוּ הֵן מֵת.

[ר.מ. רילקה]

האם לא הוא הוא האדם היקר שמת עלינו בעולם שמלא חמס ודם?!

ומשורר נוגה זה אהב את החיים הקדושים עד רגעו האחרון, הקדוש. וכאשר הובל בידי הרוצחים הארורים למיתה, לבש עוז ונמלט מידיהם, משל לצפור שבויה הבורחת מן הכלוב שנפתח לרגע ואינה יודעת שסגר עליה החדר מכל ארבעת כתליו. צפור תמימה! מתדפקת היא על החלון האטום־השקוף, מרמה… מתלבטת מקיר אלי קיר ומבקשת פתח הצלה, ואגב ביקוש מבוהל זה מנפצת את ראשה הנחמד אל הזכוכית הבוגדת, וסופה נופלת ארצה וכנפיה שמוטות.

חורף עז. “ערפל עיוור בשלג רך יתפלש, גלי יער גולשים מן ההר”. לבן העולם אך לא טהור, נאה אך לא נעים. “שעטות צבאות במלא תבל”, קלגסי גרמניה מרצחת העמים דורכים עוז על אדמת אלהים הקדושה ובקול רגליהם מות וכליון! הדרך מובילה לכבשנHם – – – אנשים נשים וטף מובלים להורג. הנה אשה כורעת לארץ והיא פורשת את ידיה הרזות כענפי אילן יבש על תינוקה שנפח נפשו בזרועותיה. מחנה המות הוKך הלוך והחרש, הלוך ודמום, הלך ומת. והנה פתאום נעקר אחד מן החבורה הצועדת לקראת אבדנה, יהודי זקן הדומה לצילו של מת, נראה פתאום עוקר מכאן ובורח ורץ לעבר היער העטוף בתכריכים לבנים, טהורים.

כולם מביטים אחריו, אחרי האדם העטוף סמרטוטים, כולם מתפלאים ונהנים מן המעשה המשונה אשר הוא עושה. זה משהו חדש, מאורע יוצא מגדר הרגיל! מעין תחית המתים עוד לפני המיתה. המחנה צועד אבל לא כבראשונה. ניצוץ של חיים מתלקח בנפשות המתות, זיק תקוה. ובמקום שיש תקוה יש גם בת־צחוק וצחוק! מישהו החל לצחוק למראה עיניו. כי היה מן הגרוטסקה בכל הענין הזה שנמשך אך רגעים מספר: אדם מת רץ לשם – – אל החיים, אל היער המשלג, יער החיים שבעבר שבילדות הרחוקה, הקרובה, הצוחקת באלפי פיות ובהמון קולות חיים. היה רק משורר אחד במחנה מות זה, והוא, למראה היער הקרוב נזכר "בסתוים רחוקים שחומי־גב וחביבים. כי ימיו הראשונים עברו שנית על פניו וריחם הנשכח עלה רגע אחד באפו מבין סדקי חרף בגן – – –”

וראו נא: הוא רץ מהר מהר, כמו אז, “עת יצאנו קטנים אל היום, ועל יד האופק התהלכנו, על יד שמי ערבים טובים, וזרקנו כדורי שלג צחים מול חלונות אלהים גבוהים בשמים”. ופתאום קול יריות פלח את לב הדממה הלבנה, ואדם, הדומה לילד תועה ביער העולם, נפל ארצה בשדה הלבן: הוא צנח קלות, פרפר מעט כמין צפור ירויה, ושלולית דם קטנה נקוותה לאיטה תחתיו ואחר הלכה הלוך וזרום, הלוך והתפשט ממנו והלאה, עד היות ללובן השלג הצח סביבו מראה הדם, כל העינים הופנו אל החלל בשדה… לא הפחידון קולות הגרמנים ומהלומות קתות רוביהם המכודנים. הן, העינים, שבו לחיים כמעט למראה המות הגדול של אחד משלהם… היה זה מות יפה של אדם והוא נעשה כל כך קרוב לחבורה כולה, כל כך יקר; היתה זו נקמה גדולה ברוצחים וכמו המית אותם והכריעם לטבח.

וכמו נטהר העולם פתאום, כמו נתקדש מטומאתו רגע אחד! כמו הורם נס המרד האדום והתאחד עם הקדושה הלבנה וקרא וצעק באזני העולם הקשובות: “בדמיך חיי!!” המחנה ההולך למות התרחק לעבר אחר ושלג לבן וחדש הוסיף לרדת ממרומים ויכסה על הדם השפוך ולא נודע כי בא לעולם.

ומן היער הקרוב, ומכל היערות הרחוקים שבעולם, נשמעה כעין קינה חרישית:

דֶּרֶךְ יָמִים וְלֵילוֹת

כֻּלָּנוּ שְֹחוֹרִים נֵלֵךְ

עַד הִגַּעְנוּ

אֶל הַשַּׁעַר הָאָפֵל, הַגָּדוֹל. – – –

אדם השכל והרגש (על ש. א. הורודצקי)

מאת

משה בן־מנחם

---

מראשית דרכו

מאת

משה בן־מנחם

א

בראשית שנות העשרים למאה הזאת, עוד היתה גרמניה נחשבת בין הארצות הנאורות והדימוקרטיות המובהקות ביותר באירופה. ה“ריפובליקה הווימארית”, שיהודים בני עליה היו בין יוסדיה וסועדיה, כוח משיכתה גדול היה ליהודים מהגרים. כארץ הגירה מבחינה כלכלית, ועוד יותר מבחינה תרבותית, היתה מקובלת ומפורסמת יותר מצרפת ומאנגליה. מורשת “ההשכלה הברלינית” עוד היתה בלבות יהודי אירופה, ובאמור היהודי “ארץ אשכנז” – עלתה במחשבה לפניו ראשית כל “חכמת ישראל”, ודמותו הנאצלת של החכם מכל יהודי – מוזס מנדלסון, נצטיירה לנגד עיניו במלוא תפארתה המשכילית. שירת היינה ומחקרי צונץ וגייגר עלו במחשבה כנתינתם בתקופת “הסער והפרץ”, המבשרת ישועות ונחמות לאדם בכלל וליהודי בפרט. קסום קסמה גרמניה זו ליהודי הנרדף והמושפל, בנימוסיה הנאים, במנהגיה הטובים, באמונתה ובמדע שלה; הלוא היא גרמניה של קנט ושל גטה ושילר, אשר כל יהודי שוחר דעת ואוהב מוזיקה בן בית בתוכה, בקי בהליכותיה ומדבר בלשון עמה.

אכן רבים היו באיה של מדינה זו עם תום מלחמת העולם הראשונה: אמנים, סופרים, ממציאים, מהפכנים, שוחרי דעת, שחורי דעות, משחרי טרף, מרדפי ריקים ורודפי פרנסה; כולם נמשכו בזרם שאינו פוסק אל ארץ זו כאל אלדוראדו חדשה. רבים באו הנה ורק מעטים מאד נקלטו בתרבותה ובכלכלתה של מדינה זו, שמתמיד היתה קשה לגרים והשם “באחוץ” שם גנאי הוא שם, והיא מלה של איום שוללת קיום, וביטוי של שנאה ובוז בפי כל: “נכרי!” – ובדבור זה הביע האדם האשכנזי את שאט נפשו ליהודי הבא לגור ולאגור בארץ מולדתו, ונדחק לכאן כדי לדחוק את רגלי התושב, “הגרמני האמיתי”, שרק הוא רשאי וזכאי לשבת על אדמת גרמניה הטובה.

ברם, האיש הגרמני בעל תרבות היה ובעל נימוסין אירופאיים, וידע לכבוש את שנאתו כל עוד לא קבל פקודה מפורשת להפגינה ברבים. והוא המתיק את הדינין בדבור של חנופה ובבת־צחוק נאה של הונאה, ביחוד כשטובת הנאה היתה צפויה לו מן הנכרי השנוא.

אכן היתה זו שעתה הגדולה, אך גם האחרונה, של הדימוקרטיה באירופה שבין שתי מלחמות העולם הגדולות. האדמה שרוותה דמם של מיליוני אנשים חפים מפשע, הגיעה לרגע קטן לנקודת הרוויה, כביכול, ולפי שעה, בין דם לדם, שקטה ונחה גם מדינת אשכנז המוכה והמובסת. רשעי הארץ שמו מסווה של תרבות ורדיפת שלום על פרצופם הוואנדאלי, דממו כחיית טרף במארב, וחיכו לשעת הכושר לפרוץ ולטרוף ולמלא את תאוות צמאונם לדם. והיהודי בן הגלות, שהוא “מחותן” מקצועי בכל חתונה של “אביב העמים”, היה שמח בשמחה של הדימוקרטיה יותר מכל בעלי השמחה; הוא ליקק הרבה דבש בירח הדבש של הריפובליקה האשכנזית, ומילא כל כיסיו וכיסופיו במטבעות החופש ו“הקולטור”, והוציא מוניטין לדימוקרטיה הגרמנית, זו ש“הגרמני האמיתי” ראה אותה מיום היוולדה כסימן רע, כאסימון, שבא לו מידיה של “יהדות העולם”. ברם היהודי התמים האמין באמונה שלמה כי עתידה זו להביא גאולה לעולם, והוא ששינו לעולם את אמרתו המפורסמת והכוזבת של גטה: יש במהותה של אשכנז משום נחת־רוח לעולם.

ב

בימים הטובים ההם הגיעה “הקהילה היהודים הגדולה” בברלין לשיא השפעתה וגדולתה. ביתה בעל ארבע הקומות אשר ברחוב אורנינבורג, שימש מרכז לחיים התרבותיים והמוניציפאליים של רוב יהודי ברלין. חדרי הקהילה המרובים המו מרוב אדם, כל כלי הקודש של ברלין רבתי היו קשורים בבית הגדול והנאמן הזה. העבודה במשרדים היתה מסודרת למופת, וכל מי שבא במגע עם הפקידות נענה באדיבות ובדיקנות יהודית־אשכנזית. אפילו הציונות מצאה את תיקונה כאן, אף־על־פי שהתנאים האובייקטיביים לא היו לטובתה. היה רצון טוב ויחס אנושי לכל דבר יהודי. בין חברי הקהילה הליברליים היו גם ציונים נאמנים ונודעים לשם, והקהילה כמעט שנכבשה על־ידי הציונים; ראשי הקהילה האחרונים, לפני השואה, היו ציונים, והמזכיר הראשי ד“ר יוסף מייזל ז”ל היה חוקר והיסטוריון עברי. הספריה הגדולה והעשירה עמדה לרשות המורה והסופר העבריים, והיא הלכה וגדלה על אפם וחמתם של כמה פקידים, “אשכנזים טהורים”, שהביטו בעין רעה על “יהודי המזרח” שבאו “לעשות רשעות” בין הגויים. היו סיכויים טובים למיזוג בין “מזרח” ל“מערב” לפי המושגים התמימים של הימים ההם, והיתה גם התחלה טובה לשיתוף פעולה בשדה הרוח והתרבות. נפתח פתח רחב להתחדשותה הרוחנית של יהדות גרמניה בהשפעת יהדות פולין ורוסיה, כבימים הטובים של ראשית ההשכלה, שיהדות אשכנז, שהלכה ופחתה בפוטנציה הלאומית־רוחנית, בשל התבוללותה מרצון ומאונס, ינקה מו השפע הרב של יהדות המזרח ונבנתה ממנה.

בית הקהילה שהיה מחובר לבית הכנסת המפואר, הידוע בשם “הטמפל האורנינבורגי” דאג גם לחיי השעה של פקידיו ועובדיו ואף מבקריו הארעיים: ארוחת צהרים קלה “לכל דכפין” ניתנה במחיר סמלי למחוסרי האמצעים, למען לא ירעבו העשירים ברוח והעניים בחומר. הנסיון הרב של הקהילה ב“מעשי הצדקה” שלה, הוכיח שכדאי לה להזהר בבני־העניים. לא גדול בתורה אחד ולא אמן אחד בחסד יצא מן העזרה הסוציאלית שהושטה לנצרך בשעת הדחק. הספרן הענו מכל, פקיד במחלקה העברית ד“ר רנצר הטוב, יודע היה לספר הרבה בעניין זה. הנה, הוא מראה לך מתוך רצון טוב להורות ולהסביר, שם בפינה, על יד החלון משמאל, יושב אדם רכון על כתב־יד וכותב, הוא הדוקטור יאמפל, מלומד גדול ורב נכבד בעדה קטנה על יד ברלין. עובד הוא עכשו על חיבור חשוב שבוודאי יעשה רושם גדול בעולם המדע העברי, והוא קיבל תמיכה לפני שנים מן הקהילה שלנו. מעיירה גליצאית נדחת בא לאשכנז, צנוע היה ומעולה ונפשו חשקה בתורה, וכסף מנלן? המליץ עליו רופא מנתח אחד, ד”ר וייל, והקהילה עמדה לו והעמידה אותו על רגליו.

הרואה אתה, בחור, שם על יד הארון, איש נמוך, בעל משקפי זהב ואף פחוס? ראה נא מה הדור הוא בלבושו! שמו גרינטל, קלונימוס גרינטל מאושפיצין של גליציה, מה? אינו עושה עליך רושם טוב? גם אני אינו אוהבו, אבל הוא בעל דקדוק, ויודע ארמית כארמי מובהק, כנראה שהוא ממשפחת לבן הארמי; תכיר אותו ולא תוקיר אותו לעולם; עיניו מתרוצצות בחוריהן כשני עכברונים בפח, הנה והנה, הנה והנה, אבל הוא תופס מקום בשדה התרבות העברית, מנהל מחלקה, מתרפס ומתחפש והשעה משחקת לו. אל תחשוש! הוא אינו מסוגל היום לעשות טובה ליהודי, הוא כבר שכח את ימיו הראשונים בברלין, כאשר לווה אצלי שני מארקים למרק ולחמניות בתמחוי של זיידה ברחוב גרנאדיר. אל תפנה אליו אף פעם, השמעת? אסור בהנאה, מוקצה מחמת מיאוס: שונא אני מיניאטורות כאלה גם כשכובע גדול קבוע בראשם. איני אוהב לדבר לשון הרע רק על אדם אחד קטן, על כן אשכילך להסתכל בדוגמה שניה של אגואיסט, והוא רב ומטיף בקהילה הגדולה; הנה שם יושב על התורה ועל העבודה הדוקטור רבינר כמר זיגמונד הוניג, כשמו כן אין הוא, הוניג שמו והוא מר כמות, אגואיסט בסתר וצדיק בפרווה בגלוי, ענוותן בצאתו וגאותן בביתו; נסה לדפוק על דלתו, להכנס אליו אל הקאבינט שלו, ונוכחת לדעת מי הוא ומה הוא האיש הזה! כן שכחתי, העיקר שכחתי, ציוני הוא וכמעט סופר עברי: אבל לעזרת סופר עברי לא יתן יד, ואין עטו וידו שוים, אף הוא שכח שבאחד הימים הרחוקים, אז כשיצא מן הרכבת בתחנה השלזאית, זו שממנה באו כל הקבצנים הפולניים, היה במחילה מכבוד רבנותו, קבצן גדול וגליצאי קטן, בחור מסכן ולא נחשב לכלום. ומי, כסבור אתה, עמד לו בשעת דחקו? הקהילה הגדולה! היא שדאגה לכל מחסוריו, היא שנתנה לו משרה, ועכשיו הוא מר בר רב אשי גדול, אבל שכח “מאין באת”. ביתו אינו פתוח לרווחה לאנשי אנחה, ואין בו סימן ברכה למעשה אלא להלכה. והיה מעשה וסופר צעיר בלשון הז’ארגון, שהוציא את ספר שיריו הראשון בשם “דאס גאלדענע שליסעלע”, “מפתח הזהב הקטן”, והוא היה נצרך גדול, ממש רעב ללחם, ואין לו פרוטה בכיס ולא כלום, מלבד כשרונו האמתי לפואיזיה, לשירה; והמשורר העני הזה רצה לבוא אל ביתו של זה על מנת למכור לו אכסמפלר אחד מספרו החדש ולקבל איזו טובת הנאה מידיו של הרב המכובד, שאף הוא היה אי־פעם אדם עני ונצרך לבריות. דפק ודפק, כלומר צלצל במצלה החשמלית ואין עונה; וכבר אמר ללכת ולבוא מחר, כדרך העניים שאינם מתיאשים מדלתות סגורות, כמו ר' אברהם אבן עזרא, המשורר בעל המעיל הקרוע ככברה; אבל לפני ההליכה הכה על הכפתור והרעיש את הבית, שמא בכל זאת ישנו שם בחדרים הפנימיים מי שהוא! והנה נפתח, לא הפתח חס ושלום, אלא אשנב קטן, מין חור הצצה צר, ובעדו הציצה עין אחת בולשת של בריה עלומה והיא אשתו של הרב הנכבד, שישב אי־שם בחדר העבודה שלו וכתב מאמר ארוך בלשון הגרמנית על הרחמנות בישראל מאברהם אבינו עד ר' משה לייב מסאסוב. בעד החור שבדלת הכבדה כשער של מנזר עתיק הכירה הרבנית את בעל המחבר של “דאס גאלדענע שליסעלע”, היא פתחה את הדלת כמלוא סדק של מצה שבורה ואמרה בקול רך ומלא אהבת הבריות: כבוד הרב עסוק עכשיו ואינו יכול להפנות עכשיו למבקשי צדקה. ומה עשה המשורר הרעב? לווה אצל אדם אחד, שיש לו עוד קצת יהדות בלב, עשרים פרוטה ושלח את ספרו לרב דרך הדואר – ולא קיבל תשובה עד היום. אבל אל תתיאש, בחור צעיר, מן האדם; אתה רואה שם את החזן גרוניך? שא, שא, לא בקול, בלחש, כן שם בסמוך לעמוד של בעל הפרצוף המגושם, הוא בעל צדקה גדול, אוברקנטור, קא־פא־צי־טט, טנור עם צליל מתכתי, מוזיקאלי, בעל נוסח, היה תלמידו של שטיינברג, מנגן גדול ויודע ספר. לא חזן אחד נושע על ידו, השחקן הגדול, הקומיקן צ’ארני, חייב לו תודה על הקאריירה שלו. אכן הודות לקהילה שלנו הגיע למעמד גבוה כזה, וכמו שהוא אומר דרך הלצה: “יקום פורקן” – היקים מביאים פורקן לאחיהם העניים. אכן, לב יהודי יש ליקים הללו, ואפילו אם נוקשה הוא היהודי הגרמני כלפי חוץ, כדי להראות לגויים שגם הוא גוי כמוהם, אבל מבפנים, בתוך נשמתו, בוערת הנקודה היהודית, אש הקודש מימים מקדם, והיא היא שארית ישראל, והיא שירת ישראל בהרמוניה העולמית. הבט נא לצד הפתח, למקום שם עומד על משמרתו זיכלכן השמש, כן בדיוק על ידו של מנוול זה עומד הדוקטור הורודצקי, שמואל אבא הורודצקי, בשמו המלא, שמעת את שמעו? כמובן, מי אינו מכיר את סופר החסידות והחסידים, בודאי קראת את מאמריו ב“הגורן” עוד בעיירה שלך, מה שמה? יאדומישלי? שם משונה, לא שמעתי מימי שם מצחיק כזה, יאדומישלי, מי המציא שם זה? אתה לא, ודאי, וכי מי ירשה לך להמציא שמות לעיירות; אבל בודאי קראת את מאמריו המחכימים על גדולי ישראל, רבנים ואנשי שם. הוא מתקרב אלינו, אל תרוץ אליו, היה מנומס וחכה עד שישב על מקומו הקבוע, אתה צריך עוד ללמוד הרבה, בחור, ואל תחשוב שכבר הנך משורר גדול מפני שפרסמת שיר ב“הצפירה” וסיפור עלוב ב“המצפה” של ש. מ. לזר. אני פרסמתי יותר ממך ואיני רואה את עצמי סופר. שא! הוא אומר משהו לזיכלכן הקטן, אפילו למנוולים גדולים הוא מסביר פנים, ועתה, ראה, ישב ויתחיל לכתוב. אל תביט בו בעיניים רעבות כאלה! אין הוא מחבב זאת, אני אציגך לפניו כראוי לאדם אירופאי ואתה תחריש עד שאתן לך רשות לדבר. אתה צריך עוד חינוך; אני בבואי הנה הייתי כבר משכיל שלם ואתה כל יאדומישלי טבועה בפניך, כאילו נולדת ביער; אל תעלב, מתכוון אני לטובתך, וסוף סוף תהיה גם אתה לבן־אדם. הסתכל איך סופר מתכונן לעבודה ספרותית. אתה סבור שסופר יושב וכותב, כך סתם, מן השרוול! לא, יקירי, לא כל כך מהר יושבים וכותבים ספרים. קודם כל פותחים כל מיני ספרים, מעיינים במקורות, רושמים רשימות, אוספים חומר מדעי, ואחר כך באה היצירה האמיתית. ראה, הוא התחיל לרשום מתוך ספרים קרועים ובלויים, מאבק דורות הוא מעלה אורות… זוהי מליצה שלי שחידשתי ברגע זה, אצלי המליצות נולדות כהרף עין; יש לי עשר פואימות היסטוריות בכתובים ועוד חזון למועד. לאן אתה מביט? לזיכלכן? הוא מענין אותך יותר מאשר הסופר החשוב, איש המסתורין והקבלה? אוי ואבוי למשורר צעיר כמוך! עליך ללמוד את פרוצס היצירה ולא להביט על מנוולים. אתה יודע סוד היצירה מהו? בהתמדה! ביאליק בעל “המתמיד”, הוא הוא המתמיד עצמו! אתה זוכר את הקטע הנעלה בו מדבר המתמיד על הקרבה עצמית?… הנה לפניך אחד המתמידים בשדה היצירה העברית! שעות על שעות הוא יושב כאן ועובד בלי לאות! זהו כוח עבודה! חוקר, צפנת פענח! אלמלא הורודצקי היתה החסידות כספר החתום, ומקצוע תולדות הרבנות היה חסר בנאי גדול, אדריכל. אני מכירו היטב, משרת אני אותו עד כמה שידי מגעת, והוא אסיר תודה לי וכל ספר חדש שהוא מפרסם הוא נותן לי במתנה בצרוף הקדשה, התבונן נא היטב בדמותו, – הדרת פנים של אדם אציל; מכירים בו תיכף שאדם ביקר הוא, זרע קדש מחצבתו, נכדו של הבעש“ט. המתן נא קצת, אני אציגך לפניו, נעשה זאת בשקט, בלי להקים רעש; סגן הספרן הראשי, הדוקטור פסים, כבר נתן בי את עינו הרעה, עיני גזלן, ואלמלא מוראו של המזכיר הראשי, היה עושה בי כלה. התועב הזה מקצר את ימי, מהרגע הראשון להתמנותי כאן כמומחה לעברית הוא עוין אותי וחותר תחת קיומי; אל נא נתן לו פתחון פה, נלך לאט לאט, בזהירות; בוא אחרי לשולחן ההוא; אני אגש ראשונה ואתן לו ספר, ספר חדש שנתקבל אתמול מהוצאת “דביר”, ואת תבוא כעבור רגע בעקבותי, ואז אציגך לפניו; אין בכך כלום, אמנם אין אתה עוד מפורסם, בסך הכל הדפסת שיר אחד ב”הצפירה" ואיזו רשימה על בית המדרש או בית המרחץ להבדיל בעירך שקורין אותה – – כבר שכחתי את שמה המשונה, כמדומני יאדומישלי. אתה תראה איך סופר חשוב שמח על ספר חדש, וזכור: רק אחרי שיפתח את הספר ויעיין בו קצת, תתקרב אתה ותעמוד על ידי, ואז אציגך לפני דוקטור הורודצקי. השמעת היטב? טוב.

ג

דוקטור רנצר לא היה מקובל על חבריו לעבודה בספריה של הקהילה. הפקידים האחרים ראו עצמם עליונים ומיוחסים בשל אשכנזיותם הטהורה, ובעיקר בסרו עליו שנים מבין הספרנים הממונים עליו: דוקטור איזידור פסים והעלמה פרוידה, בחורה מזקינה ומסכנה, מרת נפש ומהירת חימה, שלא סבלה את הכנוי “פרויליין” ותבעה שיכנוה “פראו”, גברת, מפני שדבר היותה רווקה ולא נשואה הוא ענינה הפרטי. אבל על אף דרישתה הנמרצת לא עשה איש את רצונה, ולא קראו לה “פראוּ” כי אם דווקא “פרויליין” ובהדגשה מיוחדת, למען הרעימה; והיו הבריות, שדרכם ליהנות מצער הזולת, מתיזים בכונה את הסיומת “ליין” – פרוי־ליין, שהיא לשון הקטנה בלשון אשכנז, להודיעה שרווקה היא, בתולה זקנה, ולא אשה נשואה ומכובדת. ויש שעשו בערמה מרושעת וכנוה בשם פראו־פרויליין פרוידה, בשלוש “פאין” מפאות ומפעפעות ומפורשות; והיו הפאין מפעמות את לבה הסוער של העלמה פרוידה ומפריחות צבע של פואה בפאת לחייה שחתימת זקן נכרת פשטה בהן. העלמה פרוידה והד“ר פסים צהובים זה לזו תדיר, דיני דברים ביניהם יום יום, ומרה נזרקת ביניהם בכל שעה, מבלי להשגיח באנשים היושבים ועובדים איש איש על שולחנו ומבקשים שיהא שקט סביבם. שניהם, העלמה והדוקטור, רתחנים הם, מתפרצים בזעם בלתי מרוסן, ומוכנים לרדת איש לחיי חברו ולדרסו במקום. ארבע עיניים מלאות ארס שנאה טורפת היו נצתות כמן נורה של חשמל על ידי לחיצה סמויה, וכרגע ודברי נאצה והשמצה עפים מכאן לכאן כחצים מורעלים, כל צד מפסיק מעבודתו ומכוון את פניו ועיניו הלוהטות כלפי יריבו הנצחי. מגדיל לעשות הד”ר פסים, שגברתן הוא וכוחו לזעום ולהטיל מרה רב הוא משל הפרויליין החשה בלבה, וכעבור שתים־שלוש דקות של מלחמה היא זקוקה ל“טפות וואלריאן”, המרגיעות את הלב; ותוך שהיא מנטפת את הטפות מן הצלוחית על קובית סוכר המוכנה אתה בארנקה השחור, הד"ר החזק ממטיר עליה מבול של גדופים וחרופים וכל כוונתו לגרום לה “שבץ לב מתוק”, כפי שהגדיר זאת באחת המריבות המפורסמות שביניהם, שאז זרקה בו הפרויליין את בקבוק הטפות שלה וצבעה את פרצופו בנוזל חום לצחוקם של כל באי הספריה ולשמחת לבם.

שנים אלה, שצהובים היו זה לזה ושונאים בנפש, תמימי דעים היו בדבר אחד – בשנאתם המשותפת לד“ר רנצר הקטן, שנאה שעשתה שלום ביניהם, ואפילו גרמה למין אהבה משונה שעשתה את שניהם למכוערים ביותר. שניהם חפשו תמיד תואנות וטענות נגד “המנוזל הגליצאי”, כך כינו את חברם לעבודה, וכאשר מצאוהו האויבים השתערו עליו ביחד מפנים ומאחור ועשו להם כרה משותפת מעלבונו של רנצר, מכאב לבו ומעמידתו הדלה, ולא הרפו ממנו עד שהתערב הד”ר סטורן, הספרן הראשי, קראם לסדר והשתיקם בסמכותו העליונה. כמובן שקל היה להם לפגוע בד“ר רנצר המסכן מאשר בד”ר סטורן הממונה עליהם. הוא, הספרן הראשי, היה עוין את הפרויליין לא פחות מאחרים, ותמיד שמח היה לאידה; וכל עוד שאפשר היה לסבול את “הסקנדל” היה יושב לו בצד ועושה את עצמו כלא־שומע, והיה מסתיר בת צחוק של נקמה מאחורי זגוגיות המשקפים המעובות והמלוטשות כמין בדולח; רק כנפי אפו החדות, המרטטות ככנפי פרפר שצנח, גילו את מסתוריו המרושעים.

ד“ר פסים כעסן עצום היה ואסטניס היה, וחושש מאד מפני הנזלת הכרונית של ד”ר רנצר; ואוי ואבוי לו למנוזל אם התעטש בסמוך לחברו לעבודה. לשוא היה ד“ר רנצר מתנצל שהעטישות אינן ברשותו, ולא הוא מעטש אלא כביכול מעוטש, ואדם הוא רק אדם, כידוע, ולא מלאך ואף לא בול עץ. אי־אפשר היה שלא יקרב אל ד”ר פסים וכמו כן בלתי אפשרי היה שלא יזורר בשעה ש“זה” התקיף אותו והתגבר עליו! “הפטשי” אחד פתאומי – וד“ר פסים יסוב־יקפוץ לאחור כנשוך נחש, ואז פורצים הקולות והקללות מפיו בלי כל מעצור: “התרחק מכאן, צא מפה, מנוזל, הביתה!” קריאות אלה מושלכות לעברו של המתעטש שמחמת הצעקות איבד כל שליטה על אפו, והוא שוקע בבולמוס של זרירה ועטישה יותר ויותר שאינו מרפה ממנו במשל רגעים מספר. ואז יוצא הד”ר סטורן מחדרו המיוחד, מסתכל רגע סביבו, סוקר בקפדנות כמין מפקד גדול את שדה המערכה, משקיט את ד"ר פסים הרותח, נוזף נזיפה קלה בעלמה פרוידה המטולטלת כמין כדור מעוית של צחוק, מצווה לרנצר להכנס לחדר הסמוך ולהרגע שם, קורא כמו לעצמו שתים שלוש פעמים “סקנדל!” והשקט חוזר כבתחלה.

מכל האמור למעלה אנו למדים מה טעם זהיר ונזהר היה הד“ר רנצר בהליכותיו ובהתנהגותו, ומדוע כה קשתה עליו הגישה אל הסופר המכובד שישב על יד שולחנו ועבד את עבודתו. הוא ידע ש”הקולגין" שלו אורבים לו בסתר כדי להתנפל עליו בגלוי, ולא רצה לתת להם פתחון פה ולספק את תאוותם לריב ולשנאה; מן הנעלבים ואינם עולבים היה, אך מי חקר את לבו של העלוב הזה וראהו בצערו האלם!

כדי שלא להפתיע את הסופר החביב עליו ולבוא עליו באמצע עבודתו בלא כלום, הכין לו ד“ר רנצר אמתלה טובה – ספר חדש, כדי להגישו במו ידיו לסופר הלהוט מאד אחרי ספרים טובים. והתכנון היה כך: קודם ילך הוא בתוקף תפקידו כספרן ויניח לפניו את הספר, ואחר־כך יגש הסופר הצעיר והוא יציגו לפניו. אכן איסטרטגוס גדול היה במה שנוגע לפחד ולזהירות, על כן חילק את המחנה שלנו, את עצמו ואת כותב הטורים האלה לשני ראשים: הוא הראש האחד בא לו מימין, ואדם זה, הראש השני, בא לו משמאל, ובשקט, כדי שלא להרגיז את “התועב” הזה. “הפרוסי האדום”, את “הדוד עשו”; וכדי להמלט מ”שגעונה" של אותה נערה מארסה בג’י מיני ארס, שוקט, מפעפע וצף והוא דומה, כמאמר הגמרא, לנחש הנושך באבר אחד וארסו מהלך בכל האברים! ומה הוא, רנצר, מתקרב והולך בכפיפות הקומה ובלי שיור של שעור קומה, והוא כמזחיל, בחינת “אתיתי לחננך”, אף אדם זה מצווה נהוג כך. שכן “לא בית קהוה כאן, אלא בית־עקד־ספרים, מקדש מעט בעולם האצילות”; “ולא ברעש השכל גם בעת שהוא מצייר את הגשמיות מתוך הרוחניות”, כמובא בספרי חקירה. ועוד נאמר בענין זה: “שהעצם הרוחני הוא נוכרי בעולם הגופים העבים – – –” ובודאי התכוון רנצר הרך והמך לומר בזה שאין הוא והם יכולים לדור בכפיפה אחת, אלא מפני הפרנסה הוא מפרנס את עניניו כנגד הפרינציפין שלו.

סוף סוף הגענו בשלום למחוז חפצנו – שולחנו של הסופר הנכבד, ועמדנו הרכן לפניו, בנמיכות הקומה, כשאנו מנסים להשוות עומד ליושב, שלו יהא היכר גדול בינינו לבינו, כדרישתו הנמרצת והמפורשת של הד"ר רנצר, שטבע שני היה לו להקטין את עצמו לפני הגדולים ממנו, ולהסות את עצמו ולכסות עליו בכל מיני הסויים וכסויים, ובלבד שלא למשוך עיני הבריות עליו וישכחוהו.

אמר רנצר מה שאמר, הגיש מה שהגיש והציג בדברי לחש מנומנמים ומגומגמים את “הסופר הצעיר, המתחיל להתפתח” לפני הסופר הותיק ובעל השם: ואגב ההצגה המבוהלת והנואלת, דחף לו ל“מתחיל” המתבושש כלאחר מרפקו, וכוון את חוד המרפק ישר לבין הצלעות, והוא משמש כמין אות ודגדוג של סבר וקבלת רמז מחכים; ולא עוד אלא שדרך על גבי אצבעות רגלו בנעלו הכבדה והמסומרת כמצליף וכמדרבן, כמי שאומר לחברו: למה תעמוד כגולם? התקרב ל“קאפאציטט” כמלוא פסיעה קלה, היה נא בר דעת ולא בר־אווז! ובלחש: תן לו מליצה אחת במיעוט דברים, מנופה המחזיק את המרובה, למען ידע שיש לו עסק עם פיטן שחזון השיר נפרץ במעמקיו, לשונו צחה וניבו נאוה.

לא רצה אותו צעיר לדבר בלי כוונה, שכן דבור בלי כוונה, מלמד אותנו אבי החסידות, הבעש“ט, הוא “שבירת הכלים”, ענין בלי בנין, והסתפק בסיג לחכמה – בשתיקה; “שכשהוא בשתיקה יכול הוא לדבק עצמו בעולם המחשבה”. שתק הצעיר והתבודד עם המחשבה על הסופר החביב שמואל אבא הורודצקי, שבאותה שעה הניח את העט מידו וחייך כלפיו את חיוכו הרך והטוב, והוא כמסכים עם שתיקתו ואינו מסכים עם דבורו של המליץ העומד בינינו ועיניו כמו מכות את האיש הצעיר ואומרות: דבר! “בישן הוא” – מתרץ לו רנצר את קושית שתיקתו, “בעל משל ומליצה, אבל ‘מליצתו בדאגתו הדופה’, כמאמר הרשב”ג, על כן הוא כמחריש”. אמר ד“ר הורודצקי לד”ר רנצר: כל אחד צריך להתנהג על פי מדרגתו, מה שאין כן התופס מדרגה של חברו, זו וזו לא נתקיימה בידו. חשש הספרן לדבורים גבוהים, הניח אצבע אחת על פתחי פיו ופניו דוברות: “שקט!” נרמז ד"ר הורודצקי והבין שעת לחשוד ולחשות, הלחיש את קולו ושאל לרצונו של הצעיר ומה הוא מבקש ממנו, שכן ניחש מדברי רנצר שהצעיר העומד לפניו אדם דואג הוא ומבקש עצה ועזרה. אך כשנודע לו שמגמת הצעיר לשוחח אתו ביחידות כדי לקבל ממנו פרטים לתולדות חייו ועבודת חייו, והם ישמשו לו כחומר למאמר ליובלו החמשים שעומד בית הועד העברי לערוך לו בקרוב, הסכים ברצון להצעה, הציע לרדת למטה, למסעדה הקטנה של הרמן אשר בקומת הקרקע, ושם “יגיד לו את כל לבו”.

ד“ר הורודצקי בחייו כביצירתו לא נהג לעולם סלסול בעצמו, ולא היה צורך באמרי שפר וסבר רבים בהמלצות וב”הצגות" כדי להתקרב אליו. תמיד היה אדם קרוב אצל אחרים; תורת החסידות “להדביק את עצמו במדות טובות והנהגות ישרות”, היתה גם לתורת חייו. הוא שהרבה כל כך לתאר את הצדיקים והחסידים ולהעלות את דמויותיהם המאירות, דבק בכל לבו במדות “גבוריו”, ולא שכח מעולם את ההגדרה המופלאה של מוסר החסידות: “צדיק גמור – שאין בו שמץ רע. אינו רואה שום רע באדם, ובעיניו הכל זכאים וצדיקים, ולכן הוא אוהב ישראל מאד”.

קם ר' שמואל אבא וסילק את ידיו מן הספרים והמחברות שלפניו. הספרים שאינם שלו החזיר לידיו של ד“ר רנצר שיחזירם למקומם, ואת הספרים והגליונות משלו שם בתיקו הגדול, לחש לאיש שיחו שילווה אליו ושם את פניו אל היציאה, מקום שעמד שם זיכלכן הקטן, והוא עטוף שחורים כמין “שמש של גיהנום”, ותפקידו לבדוק את התיקים של היוצאים אם לא שמו בכליהם מספרי הספריה. מי שלא ראה את זיכלכן השמש בתפקידו לא ראה מלאך חבלה במלאכתו מימיו. זיכלכן שחזר ממלחמת העולם הראשונה אינבליד למחצה ושוטה גמור, היה שמש של הקהילה ושימש בשני תפקידים; סגן שמש ב”טמפל" ושומר סף ב“ביבליוטק” של הקהילה. את שני תפקידיו מילא בנאמנות פרוסית ובדיקנות של ג’אנדרם. הוא היה הפוכו של “הצדיק הגמור” שבחסידות, אפשר לומר שהיה רשע גמור, שכן ראה רק רע באדם, והכל היו חייבים ורשעים בעיניו, ולכן היה שונא בריות מאד. זיכלכן דק ורזה היה כדוגמת ד“ר רנצר, אלא כשם שזה האחרון היה עניו, שפל־רוח, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, כך היה הראשון זחתן, מתרברב ומתחצף לגדול ולקטן. הוא היה הופך והופך בילקוטים ובתיקים באצבעות רעות, שחדות היו כמין אדרות דגים מיובשים, בלש היה מטבעו, ולגרום עלבון וצער לאדם היה מיטב תענוגו. לא הועילו כל התלונות לסילוקו מתפקידו, מפני שאגוד החילים היהודים המשוחררים, ה”אידישע־פרונט־סולדאטן“, עמד לצדו ולא נתן לפגוע בזכויותיו, ומי יהודי אשכנזי ויפגע בפטריוט?! שומר הסף הכיר יפה את הד”ר הורודצקי, אבל “תפקיד הוא תפקיד”, ע"כ צווה במפגיע לפתוח את התיק והתחיל בבדיקה קפדנית. הוא שאל הסברה וידיעות על ספר זה או אחר שמצא בילקוט, הכניס את אצבעותיו עמוק לבטן הילקוט ולבסוף נתן את הרשות לעבור.

לא דמעה אחת הזילה העלמה פרוידה למראה התנהגותו של ה“אידיוט” העלוב, כפי שכנתה אותו בחמתה. הוא לא נשא פנים אפילו לגבירות, ולה, לעלמה פרוידה, שבעצם היתה ממונה עליו, אמר לא פעם: בלמי את פיך ודומי! לא היה טעם להטיח בפניו מכל הבא ביד; הוא לא היה רגיש לעלבונות קטנים כאלה, ארבע שנים היה בחזית, “בשדה”, וממי יפחד? הרבה צער נצטערה העלמה המסכנה על שלא נפל במלחמה, היתה לה טענה כלפי הקב"ה שדוקא אותו החיה ולא שם חלקו בין שנים עשר אלף החילים היהודים שנפלו במערכה למען המולדת והקיסר; אבל זיכלכן לא השגיח בטענותיה והיה מרעים אותה יום יום עד לדמעות וחריקת שנים.

אל המלווה של הד"ר הורודצקי לא שעה כל עיקר, שכן לא נשא כל תיק עמו, ואדם בלי ילקוט לא נחשב בעיניו כאדם מן הישוב.

ד“ר רנצר, כמובן מעצמו, היה מרוצה מאד מן הפעולה שפעל באותו יום למען הספרות העברית היקרה לו כנפשו. לא רק מוקיר סופרים היה האיש הזה אלא גם מושך בעט סופרים, היו לו הרבה כתבים, ובאחת ממחברותיו העבות והגדולות כ”גמרא“, היה רשום בשער באותיות מאירות עינים: “עטי, עט סופר, קומה ופצה פיך!” והוא מליצה ממליצות יל”ג, משורר לבבו של המשכיל הגליצאי ד“ר רנצר. לידידיו המעטים ידוע היה שכותב הוא “לעתים מזומנות”, ובעת רצון היה מראה להם את חוברות “האשכול” של ד”ר עזרא גינציג, בהן פרסם כמה רשימות נאות בצעירותו. ורק בגלל “מזלו הרע”, כך התאונן לפניהם, פסק לכתוב, ו“שירת חייו נדמה בראשיתה”.

אכן לא שיחק לו המזל לעלוב זה בשום דבר, והסיפוק היחיד בחייו הרעים היה לשמש תלמידי חכמים, לעזור לסופרים נצרכים, אם בגמילות חסד ואם בהשאלת ספרים הנחוצים להם להשתלמותם.

כשנמצא באחד הימים אותו ד“ר רנצר מת בקרון החשמלית שבו נסע לעבודת יומו בספריה של הקהילה הגדולה, לא בכה אותו איש מלבד בנו הקטן שנסע אתו יחד וראה את אביו מת לעיניו ולא ידע מה היה לו… הוא, הטוב והמיטיב, האוהב את הספרות העברית ויוצריה יותר מנפשו, לא נספד אפילו שלא כהלכה; רק ד”ר שמואל אבא הורודצקי נאנח מעומק לבו בהגיע אליו השמועה על דבר פטירתו, גנח ואמר בלשונו של המהר“ן: “נדמה שהולך בן אדם עם דקין וכרכשות ואברים כשאר כל העולם, ואף על פי כן באמת הוא ענין אחר לגמרי”. ואדם זה, ד”ר רנצר שמו, הוא ענין אחר באמת, ענין יקר ועצוב מאד.

ד

היתה שעת בוקר נאה, ביום נאה בחודש מאי הנאה. בירת אשכנז הרחבה, הגדולה והנקיה מאד שפעה אור בהיר, פריחה ובטחון. רוח קלה וריחנית הבאה מן הסביבה המיוערת והמיוארת ריחפה בחוצות האביביים והפיחה תקוה טובה בלבבות, אמונה באלהים ובאדם. יש שחיי שעה נראים כחיי עולם, והשעה, שהיא חלקיק זעיר מן הנצח האלוהי, יוצאת ומשחקת לפני האדם ומבטיחה לו חיי נצחים; ואז טוב הוא האדם באמת, ונוח הוא לרצות, להתפייס, והוא מכריע את הזמן לכף זכות. לעת כזאת מידבק לב האדם עם מקור החיים, מעמיק אל שורש הגידול, הצמיחה וההתחדשות העולמיים, ונפשו תדרוך עוז על האדמה הטובה והנאמנה לעולם, כעל אדמת קדש.

“השבעתיכם, אחי, היו נאמנים לאדמה, ואל תאמינו באומרים לכם כי יש תקוה מחוץ לאדמה!” כל השביע המשורר־הפילוסוף פרידריך ניצשה את בני האדם אחיו. ברם שבועת אמוניו לאדמת אלהים הקדושה סולפה על ידי הגרמנים, האחים הנפשעים, והם הפכו את נאמנותם לאדמה לבגידה באדם, חיללו את קדושת החיים בסיסמה הטרום אנושית והלפני מוסרית, שלפני מתן תורה, הלא היא הקריאה האכזרית: “דם ואדמה!” שהביאה שואה על החברה האנושית המתבוססת בדמיה מאז.

אכן, אביב העולם היה צעיר ורענן ושמח, וקול קורא בלב: “הוה!” זה הצו המוחלט של המוסר האלוהי מבראשית. לא אטלס אומלל שכולו דוי היתה תבל, כי אם נערה נאה וצנועה היוצאת בשמלת שבתה לטיולה הראשון עם בחיר לבבה הרואה בה עולם ומלואו. הרוח הקלה שהניעה את עצי התרזה המלבלבים, כמו דקלם חרש־חרש את שירי היינה הצעירים, בטרם שילב את יסורי נפשו ביסורי העולם כולו. וככה אמרה רוח האביב לאזן השומעת את שירת החיים: “חרש בלבבי ירון / נעים צלילים השיר. / זמרה, שיר אביב קטן, / שיר במרחבי אויר”. היה נעים מאד לשבת במסעדה הנקיה והריקה עוד מאדם בשעה מוקדמת זו, ולהקשיב לספורו השקט והמתון של שמואל אבא הורודצקי הצעיר בן החמישים. טפין, טפין רעף שיחו, שבהמשך השיחה נצטרפו לתולדות חיים רבי ענין ועשירי מעש:

הוא נולד בעשרה באלול תרל“א, בעיירה מאלין, מחוז רדומישל, פלך קיוב אשר בארץ רוסיה. אביו ר' יוסף משה בן ר' ברוך, נפטר בשנת תרל”ד ושמואל אבא הוא אז בן שלש שנים, יתום קטן. עד שנתו העשירית גדל בבית סבו, מצד האם, ר' גדליה ממאלין, בתרמ“א עבר לביתו של אבי אביו ר' ברוך הורודצקי בעיר החסידים המפורסמת טשרנוביל ושם חונך להיות “יהודי טוב”, רבי, כיאות לנצר משורש “עץ עבות”, ענף מגזע אילנות גדולים, בדומה לבעש”ט, ר' נחמן מבראסלב נכדו, ר' פנחס מקוריץ, ר' נחמן מטשרנוביל, ר' יהושע השל מאפטא, כולם “זרע קודש מחצבתם”, “יהודים טובים”, שהוא, ר' שמואל אבא, היה צריך להמשיך את שושלתם. ברם נשמתו הטובה של הנער סלדה מן החנוך המאובן והנוקשה, המכריח להיות “יהודי טוב”, ולא טוב היה לו ולא ניחא בסביבה הזאת. נפשו הפיוטית לא סבלה כבלים והבלים, מצוות מלומדות, המכריחות את נפש הילד להיות מה שאיננו לפי עצם מהותו. הוא נולד בן חורין במובן הנעלה ביותר של מלה זו, וקפוח חרותו הפנימית גרם למיעוט דמותו המקורית; הוא לא רצה להיות המשכם של אחרים, אלא רצה להיות התחלה של עצמו, ככל היוצרים מעולם. יחוס עצמו ביקשה רוחו היוצרת, ואת דרך חייו חפץ לסול בכוחות עצמו ולא ככתוב וכמסופר במסורת המשפחה. כאשר הזכירו לו מחנכיו ומדריכיו הרבים מדי: “אתה נקרא על שמו של ר' שמואל אבא, בנו של ר' משה, הרב בסלבוטא, בנו של ר' פינחס שפירא מקוריץ!” אמר שמואל אבא הנער: אני רוצה להיות שמואל אבא חדש שלא היה עוד אף פעם, ואין אני חפץ להיות “נכד” אלא “אבא”… אב בחכמה ואב במעשים, בעל עצמיות הקרויה “אני”; ו“נכד” אינו אלא מין “הוא” זקן; וכבר אמר ר' נחמן מברסלב: אין טוב להיות זקן, הן חסיד זקן והן צדיק זקן, זקן אינו טוב, זקן צריך להתחדש בכל עת. ואין חידוש אלא בשכל, שהוא חדוש הנשמה; כי השכל העצמאי הוא הנשמה, ובמקום שחושב השכל שם הוא האדם.

אמנם “דעות” אלו היו בחינת מרידה גמורה במקובל, בעיטה בכל המקודש מדורות ב“משפחה”, וגלוי פנים בתורת החסידות שלא כהלכה. המשפחה כולה דאגה… חוליה אחת בשלשלת היוחסין נתפקקה וניתקה מתוך יתר הטבעות האחוזות עוד היטב אחת ברעותה, וחזקה על מרדן שכמותו שלא יעמוד באמצע הדרך, ועוד ידו נטויה. היחס אליו מצד בעלי הזרוע שבחבורת המשפחה נעשה קשה ומדכא יותר ויותר, ומכיון חשוד היה על מינות, ר“ל, התחילו להצר את צעדיו, ועקבו אחריו ביום ובלילה ושמרו עליו בשבע עינים לבל יתן עיניו בספרי מינין ולא יצא לתרבות רעה. אך אין לכלוא את הרוח… ובאחד הלילות נתפס הנער בחטאתו הגדולה, בקראו לאור הנר בספרים חיצוניים; ובאגם הנרפש העומד, במי הנמוכות, של “החצר” הקדושה, הוטלה אבן כבדה שהרתיחה והדריכה את קפאון המנוחה המסורתית, ושוב לא נחה מזעפה. אמנם למראית עין עוד נהג הכל כמנהגו; בחצרות “צדיקים” כמו בחצרות מלכים, יודעים לשמור סוד, מחניקים כל ניצוץ של מרד שלא יפוץ החוצה ויעורר כפירה גם אצל אחרים. חטא בסתר כדבר שלא בא לעולם הוא, וכל עוד שאפשר להחביא את “החרפה” – מצפינים ולא מפגינים אותה בפרהסיה. לפי שעה ישב שמואל אבא ה”אפיקורוס" על התורה ועל העבודה, לבש בגדי חסידים, קפוטה ושטריימל, ומלא כרסו בש"ס ופוסקים, וכולו אומר צורה של אברך משי הטוב בעיני אלהים ואנשים. בהשפעת דודו אחי אבא, הרב ר' מרדכי שמואל, חבר האברך שנתפקר ספר בדרושים ופלפולים בשם “אמרי שפר”, והוא ספרו הראשון של מי שעתיד להיות יוצרה ומבשרה של החסידות החדשה מבחינה מדעית־ספרותית.

לאחרונה נלאה הבחור נשוא את המסוה של “נכד”; המקום בבית סבו בטשרנוביל נעשה צר ומחניק, הוא לא רצה לדור בעיר שכולה חסידים ולשבת בתוך “עמה” שכולו “צדיקים” שהיו מבלי עולם ובטלנים בעיניו; ובשנת העשרים לחייו עזב את טשרנוביל וקבע את דירתו בברדיטשוב. הוא לא רצה לאכול לחם עצלות, על כן קיבל משרת גזבר בבית מסחר לאריגים של דודתו העשירה, האלמנה פייגא מאגאזיניק. בסיפורו הקצר “קאסירר”, לאמר: גזבר, שנדפס בעתון “הצופה” של לודויפול, תיאר הורודצקי הצעיר את התקופה הזאת בחייו. שם, בברדיטשוב, יסד את “הגורן” שהוציא בעשרה כרכים משנת תרנ“ח, עד תרפ”ח. הקובץ האחרון יצא כ“ספר היובל” בברלין, למלאת שלושים שנה לקיומו, הספר יצא בהוצאת “ילקוט”.

בשנת תרס"ז עזב את רוסיה. שנה אחת שמע הרצאות, בתור סטודנט חפשי באוניברסיטה בברלין, בפילוסופיה ובהיסטוריה. אחר כך המשיך את לימודיו בציריך ובברן שבשוויץ ושם נעשה סטודנט מן המנין. בשנת 1912 קבל תואר דוקטור. ישב ישיבת קבע בשוויץ עד סוף 1921, ומאז העתיק את דירתו לברלין ובה ישב ועסק בעבודתו הענפה והפוריה עד בוא ממשלת הזדון במדינה זו.

ה

על עיצוב דמותו הרוחנית והשקפת עולמו הרעיונית והמדעית־ספרותית של רשא“ה, השפיעה לא הפילוסופיה וההיסטוריה של חכמי אומות העולם וסופריהן, אלא תורת האדם והפילוסופיה של היהדות, החל בתנ”ך, דרך התלמוד ויצירת ימי הבינים, וכלה בתורת החסידות הבעש“טנית וממשיכיה, שהוא, “החסיד” מלידה, עשה לה אזנים, והפך אותה מגניזה מאובקת לנכס האומה כולה השווה לכל נפש. “יהדות השכל והרגש” מלאה תמיד את נפשו, ובהסברתה של זו ובגילוי צפונותיה רבות הפנים ראה את תעודת חייו היחידה. עוד בילדותו, בפקחו את עיניו להשכלה חפשית, המשוחררת מכל אבק של אמונות הבל ומסורת מלומדה, שם לו את דבריו של הרב בעל ה”תולדות" למופת: “כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל – שינהג לכל אחד לפי טבעו ומדתו שהיא בלב”. וכאשר ראה לפניו אנשים שטבעם ומדתם אינם בלב וכל דבריהם למטה אין להם שורש למעלה, כדרישת תורת החסידות המקורית, בעט בהם ובתורתם. ויחד עם “המוכיח” שבחסידות קרא: “שועלים קטנים מחבלים” – שהם הרבנים העומדים בשביל כסף והם כנערים קטנים.

ושמואל אבא האדם והסופר הלך לבקש את אלהים בנפשו הוא, בעצמיותו החפשית, באדם הפנימי שבקרבו. הוא הכיר שאמונה המיוסדת על מרות הבאה ב“קבלה”, לפי הקו, במשורה של האמונה המסורה, הבל הוא ורעות רוח. מתוך הכפירה האמתית בא לאמונה הטהורה; ואז הורה שהמסתורין והרגש מקורם בטבע; רוח וחומר, נפש וגוף, מחשבה והתפשטות, רצון ותנועה – חוקי כפל מחויבים של העולם הם, זכותם של שניהם שווה ולפיכך יש לראות בהם “שליחיו של אלהי אמת”. “תיקון הגוף קודם תיקון הנפש” לימד המהר"ן; אין החומר יכול להתקיים בלי הרוח, ואין קיום פעולה לרוח בלי החומר. ולפיכך: כל האומר “רוח”, על כרחו יאמר גם “טבע”, וממילא כל ההוגה בטבע הוגה גם באלהים. העולם – אחדות הרמונית, כל נברא הוא בבורא, כל פועל בנפעל, ואין הכל אלא אחד נצחי המתגלה בצורות ובפנים שונות.

הפנתיאיסם – היא התורה של אחדות אלהים והטבע של ר' נחמן מברצלב, – נתן את תמונת העולם בלבו של ד“ר הורודצקי בעודו צעיר לימים. ההרמוניה של אלהים והויה שבמשנתו של המהר”ן, היתה גם להרמונית חייו של הורודצקי; הוא התעמק במהותה הפיוטית ולא ההכרתית־ביקורתית שלה, התעמק בניגונה הטוב הבוקע כרון מעיָנים ממעמקיה הטהורים, וכרה לנו אזן לשמוע את הנגון הטוב הזה ועוררנו לצרף את קול נפשנו לקול נפשו. וכך היה אומר ר' שמואל אבא בשם ר' נחמן: “יש נגון של בחינת הטבע, וזו בחינת השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע, שהוא בחינת הנגון והשיר של דרך הטבע, של תכונות השמים. והלואי והייתי זוכה לשמוע את קול השירות והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה להשי”ת בלי פניה ובלי שום מחשבות זרות, – כמה יפה ונאה כששומעים השירה שלהם"!

והורודצקי זכה ושמע, גדולה מזו: זיכה והשמיע לאחרים. מעתה ידע שמצווה להסתכל בעולמו של הקב"ה: באילן נאה, בניר נאה, ומדרגה גבוהה היא להאזין להרמוניה של הספירות העליונות, ולצו המוסרי “הווה!” של הנשמה האנושית, השוחרת הויה ותפארת.

וכך נעשה הורודצקי למשכיל החסידות, לפיטנה הנאמן. תנועה עממית גדולה זו נעשתה עיקר הפילוסופיה שלו, היא עשתה אותו לאיש אחר, ל“יהודי טוב” במובן נעלה וכולל הרבה יותר; יהודי אנושי בתכלית. ומאז לא סר מדרכו זו: אדם שוחר טוב היה, אדם חפשי בדעות ודעתן בחופש; רציונליסטן, איש השכל, בדרך חייו, ובעל מסתורין ורגש ביצירתו. מאמין בלי תרמית והתחכמות, בדבקות ובהתלהבות, כחסיד אמתי בדורות הראשונים; אוהב את המופלא שביהדות לכל גלוייה! “כשאהבתו היא בעצם ולא במקרה, דבוק הוא בתענוג הרוחני שבמחשבה, שהיא החיות של הדבר, ולא החומריות של הדבר”, כמו שלימדה תורת המוסר של החסידות.

הורודצקי היה מאמין בתורת החסידות ומאוהב בה; על כן לא ראה את הצל והפגמים שבה, שכן כמאמין וכאוהב אין הבחינה ההיסטורית והפוליטית־לאומית מענינו ומבנינו. החסידות נתגלתה לו בחסד נעורים, באהבה, בלי “קליפת נוגה”, באורה הלך ולאורה הוליך את קוראיו. בשירתה הטבעית, האנושית, מצא פילוסופיה חיה ושלמה, ובפילוסופיה שלה – שירת חיים, אהבה בלי מצרים לאלהים, לטבע, ולאדם מישראל, – “מבחר ההויה האנושית”. באור השכל והרגש והמסתורין של היהדות צפה מסוף עולמו עד סופו, ועמד וגנזו בתורתם ובאור חייהם של ה“צדיקים” – אנשי מופת ו“יהודים טובים” במובן הנעלה ביותר. הוא שמע את הבשורה ומצא את האמונה, ועל ידי “האמונה שהיא בהירה מן הראיה”, נעשו, כביכול, הוא והחסידות אחד.

דרך היצירה שלו היתה תמיד לתת לחומר, שאסף ביגיעה ובאהבה, לדבר בעדו, שיחשוף הוא עצמו את אורו הגנוז ויהא מאיר ושמח מתוכו. מבחינה זו הלך בעקבות “המגיד הגדול” רבי דוב בר, שאמר: “אני אלמד אתכם אופן היותר טוב איך לומר תורה: בהיות שאינו מרגיש את עצמו כלום, כי אם אזן שומעת, איך שהעולם הדבור מדבר בו ולא הוא המדבר בעצמו יפסיק”.

וכלל זה נקט רשא“ה בידו: כי רק הדברים שמקורם בנפש ראויים להאמר ולהכתב לדורות, ובמקום ש”האמנות" בולטת יותר מדי – האמת נעדרת. כסופר בעל שעור קומה ידע הורודצקי כי יש לכתוב למען הנושא ולא למען מלאכת המחשבת שבכתיבה; לכן ברא את החסידות כולה כמות שהיא, בדמותה ובצלמה היא, ונתן סבר לאיקוניא שלה כפי שנצטייר לו זיו פניה הראשון. היא פתחה לו פתח אחד והוא פתח לה פתחים הרבה ברווחה והכל צפוי לפנינו.

---

חושף האור שבחסידות

מאת

משה בן־מנחם

הוא נמנה עם בני העליה המעטים, שזכו להתקבל על כל הקוראים עברית. עם הופעתו הראשונה על במת הספרות העברית, רכש לו את אמונו ואהבתו של הקהל העברי הרחב. ועד היום דבריו נקראים בכל שכבות העם.

ביחוד גדלה השפעתו על הנוער החסידי (והיה יום והנוער הזה היה רוב מנינו ובנינו של הנוער בעיירות הקטנות). במאמריו המדעיים־פיוטיים קירבם לספרות העברית ומכאן – לתנועה הציונית, שבימים הטובים ההם עוד הלכו שלובות יד והיוו כמעט תנועה אחת – תנועת התחיה הלאומית.

יצירתו הפופולרית של הורודצקי על החסידות, הקבלה והמסתורין, המלאה פיוט ויופי של יצירה אמיתית, הכניסה אור לעיירות הנדחות, שהיו תפוסות כולן בידי המון חסידים חשוך. נפקחו עיני נוער לראות את החסידות, שעברו זמנה והשפעתה, ראייה חדשה, ראייה שיש עמה בקורת ותפיסה היסטורית. הנוער החסידי, שביב תלוי בין שני מגניטים: בין הציונות העולה ובין החסידות השוקעת, נאחז ביצירת הורודצקי בכל נימי נפשו הנבוכה, המחפשת לה מוצא מן הספקות שהטרידוהו עם קבלת התורה החדשה של הציונות המהפכנית. הוברר לו, שגם ללוחות ישנים יש ערך, ואין צורך לשברם לטובת הלוחות החדשים. אכן, ההשכלה והציונות בראשיתה, טעו טעות פטלית בהטיפן לנוער שלילת הערכים הישנים, כאילו תחיה לאומית היא דף חדש בספר החיים של האומה ולא המשך של הקודם. לא בנקל מוותר אדם על קנינים רוחניים; תמורתם הוא דורש מה שהוא אחר טוב ויפה מן הראשונים… אמנם, הציונות שילמה בטבין ותקילין למחזיקים בה, אבל לא כל אחד זכה לעמוד על התמורה הזאת. הנוער החסידי היסס הרבה עד שוויתר על החסידות, עד שתפס והכיר שזרחה שמשו של משהו יותר טוב ויותר נעלה מן הרומנטיקה של חצר הרבי ופולחן אישיותו המקודשת של “הצדיק” הנערץ על הכל.

הורודצקי, שגילה את הטוב והיפה בחסידות של הדורות הראשונים, עזר הרבה להוציא את הנוער הזה מן המבוכה ומן הפסיחה על שתי הסעיפים. הוא הקל על מכאובי הפרידה של מי שהיו חסידים בזה, שנתן להם אילוזיה חדשה, אילוזיה של הוד שוקע המאריך מאד בשקיעתו. ותקוה נתן בלבם, שזוהי שקיעה, שיש עמה זריחה חדשה, ויבוא יום והחסידות תחדש את ימיה כקדם, אך ביתר עוז וביתר הוד! וכדי להכשיר את הלבבות ואת הקרקע לעתידה של החסידות, כביכול, חשף הורודצקי את האור הגנוז שבחסידות, גילה את האנושי הנצחי שבתורתה ולימד את אלה, שבעטו בה מטעמים מהפכניים, לכבד את האישים הדגולים שלה ולראותם כגבורי האומה ומנהיגיה הגדולים.

הוא פקח את עיני הקורא הצעיר לראות את מקורות השפע ש“קבלה”. בהרצאתו הקלה ובהסברתו הבהירה פתח לפניהם את שערי המסתורין הישראלי וחינך אותו למחשבה ישרה ולשיטה מסודרת ומשופרת בשטח יצירה זה. ומה פלא כי נתחבב מהר על בחורי הישיבה ובית המדרש שהריחו ריח השכלה. הללו למדוהו מתוך ענין רב ומצאו בדבריו סיפוק משנה: מדעי ופיוטי, ששניהם הם מיסוד משנתו של חוקר זה.

הורודצקי מחבב ביותר את צורת המונוגרפיה. בה הוא מצליח ביותר, ובה כוחו גדול לא רק כאיש המדע, כחוקר, כי אם בעיקר כאמן, כבלטריסט, היודע ליצור מסביב לגיבורו אוירה מלאה חום, תום ורגש. המונוגרפיה שלו על השל"ה היא בתחום זה אחת הרשימות הנאות ביותר בספרות העברית. כפופולריזטור בעל אחריות מדעית ורגש אמנותי דק, הוא נותן לחומר שידבר בעדו, והוא מתייצב לו מן הצד וכמעט אינו נראה לקורא ואין הוא מכביד עליו בנוכחותו. רק מזמן לזמן הוא מופיע באיזו הערה חשובה, ברמז של הסברה ומסתתר שוב מאחורי החומר הרב שהוא יודע לצבור בלי לאות ולסדרו בדרך מתאימה, סידור שיש עמו משום בנין ויצירה מחדש.

מ. י. ברדיצ’בסקי אומר עליו: “הורודצקי אינו נלהב גם במקום שהוא מתפעל: הוא אוהב את החום, את הרגש, ונושא בחבו יראת־כבוד לכל נאצל ונעלה. הוא אינו פותר, גם אינו רוצה לשאול: אבל רוצה הוא להראות צרופי הרוח, לברר ולסדר”. ועוד: “הוא הולך את דרכו; והוא יארח אליך, מתחבר עמך ומראה לך את מסבי התולדה, קשורי המעשים וחזיונות בעלי הרגש. יש במדעיותו של הסופר הזה מין תום של שירה, מין פתוס של אמון. הקורא המתבונן אינו מסכים לקשוריו תמיד ולא בכל מחקר הוא מציית לתוצאותיו; אבל הוא הולך עמו ושם לב להרצאותיו ולסימני השואותיו (ביותר במבוא). באשר יורה ויסביר הן נרגיש אויר של מקורים. הוא אינו עומד על גבם, כי אם נושא אותם בחבו ונותן לנו מהם ומרוחם. המדעיות החסידית של הורודצקי היא חציה ברור וחציה אמונה, אמונה צרופה וברורה. אם נשכח דבר, יחַיה הוא אותו בנו; ואם לבנו מהסס, הוא ירגיע אותנו. במהות החסידית שלו אך מרגוע ותום…” (“בשדה ספר” חלק ג').

עד הורודצקי היתה תורת החסידות גנוזה בתוך רוב מקורות, היתה מפוזרת ומפורדת בתוך ערימות גוילים, חוברות וקונטרסים. והרוצה לעמוד על דברי תורה זו נאלץ היה להזדיין בעינים בריאות ובאורך רוח רב כדי לצרף לעצמו מושג מה עליה. בא הורודצקי, העובד הנאמן, ועשה אזנים לתורה זו. בשקידה עצומה אסף, בירר, ליבן וצירף, סידר, חיבר ויצר את השיטה המודרנית של היסטוריוגרפית החסידות, החל באביה מחוללה הבעש"ט (מה נאה המונוגרפיה שלו על רבי ישראל בעל־שם־טוב! – נדפסה בשני כרכי “העתיד” הראשונים וגם בקונטרס מיוחד), וכלה באחרוני אחרוניה. הוא נותן לנו את החסידות בצורת שיטה מקובצת על שרשיה וסעיפיה. התלבטויותיה חיפושיה, דרכי ההסתכלות וההתבוננות שלה. בחוש אמן דק העביר־החיה לפנינו גלריה שלמה של אנשים גדולים, בעלי שעור קומה ושאר רוח, נשמות פיוטיות, אישים יוצרים, כל אחד ודרכו המיוחדה, כל אחד ונפשו החותרת למעמקי מעמקים.

באמצעים המיוחדים רק לו, נאמן בית החסידים והחסידות, תפס הורודצקי את הנימין החבויים שבנשמת החסידות, ובעזרת המקורות, שאין כמוהו יודע להשתמש בהם, החיה לפנינו עולם גז, על כל הוד יפיו הרעיוני והפיוטי, שהיה נחבא תחת שכבה עבה של אמונה תפלה, דתיות חשוכה ומסתורין מופרז.

הורודצקי, אינו סופר חוקר אוביקטיבי שהאמת ההיסטורית בלבד היא נר לרוחו ומלבדה אין לו שום זיקה לחומר הנחקר על ידו. הוא עושה מאהבה. מאוהב הוא בנושאיו וקשור בהם קשר נפשי, ודרך כתיבתו היא דרך של טיפול ומגע אישי קרוב קרוב. במסתורין, בקבלה ובחסידות רואה הוא את סוד קיומה של היהדות, את נפש נפשה, את הפיוט והשירה שלה, שהצילוה מניוון ומחניטה רוחניים.

במבואו הגדול לספרו רב הכמות והאיכות “החסידים והחסידות” הוא אומר: “המסתורין העברי עתיק הוא כעם ישראל. הוא עצם מעצמו. מעולם לא נפסק החוט שלו. בימי טובה לעם ישראל ובימי רעה, בשבתו על אדמתו ועל אדמת זרים, בימי שלותו ובימי נדודיו, תמיד היה הוא, המסתורין קשור ומחובר עמו: תמיד היה הוא מלווה אותו בכל דרכיו בחיים. אמנם על ידי מאורעות הזמן לבש צורות שונות, בחליפות הדורות נעשה רב צדדים וענפים, גם קוים דקים מן החוץ חתרו ובאו אל קרבו, אבל יסודו ושרשו, הרוח הפנימי והעיקרי, אחד הוא שהולך ועובר דרך כל התולדה הישראלית מימי עולם”.

ייתכן, שיש לנו מה להעיר על ההצהרה הפתיטית הזאת, שיש לנו מה לגרוע מן הסך־הכל שלה, אבל הטון שבו נאמרו הדברים כל־כך צלול הוא וכל־כך חדור אמונה, שאנו עומדים כמוקסמים למשמע אזנינו ושותקים, אם לא שתיקה של הודאה הרי שתיקה של הודיה, ושל הנאה.

ועל הקבלה: " אין לצייר את היהדות בלי קבלה בצדה. אי־אפשר היה לה להתקיים בלעדיה, כי דת בלי מסתורין, בלי פיוט ושירה קדושה; דת בלי השתפכות הנפש, בלי מסירות עמוקה לאלהים, בלי ביטול היש בפני אלהים; דת שאין בה התקרבות והתדבקות תמידית של האדם לאלהים – אי־אפשר לה להתקיים". ואם הוכחה מדעית אין כאן, אמונה יש כאן, אמונת־אמן הכותב, המשוכנע בהנחותיו, מפני שמאמין הוא בהן בכל חום נפשו הפיוטית, מפני שזוהי חויתו האינדיבידואלית, חוית משורר אשר מנשמתו יראה את אמתו.

ועל החסידות בת־שעשועיו הוא אומר: “החסידות היא החזיון האחרון במשך המאות האחרונות שנתגלם ונתגלה בה המסתורין העברי; היא הטבעת האחרונה בשלשלת הגדולה של המסתורין העברי שראשה מגיע עד לנביאים והלכה עברה דרך האפוקליפסיה הישראלית. האגדה בתלמוד ובמדרש, הקבלה, רוח אחד, רוח מסתורין־דתי־עברי, הולך ומקיף את כל היצירות הללו”. ובמקום אחר: “החסידות הרימה את האדם למעלה, הוא אינו יחיד בעולם אלא מקושר ומדובק בעמו, שהוא חלק מן הכלל, ובכן הוא מקושר בעולמות העליונים”.

הורודצקי רואה את הזרמים הרוחניים שביהדות רק מצדם האחד, הדתי והמוסרי־פיוטי. בצד התולדתי והסוציולוגי כמעט שאינו נוגע. מה ומי הולידם? – במופלא זה אין הוא חוקר. שעל כן קל לו למתוח קו ישר מראשית היותו של עם ישראל עד לתנועה החסידית ולמצוא התפתחות ישרה ונורמלית בין הנבואה ובין הקבלה והחסידות. וכן אין הוא מבחין בין מיתוס ולבין מסתורין. יסוד אחד טבוע בספר “בראשית” ובספר “הזוהר” – המסתורין העברי. וכך הוא מתחיל את ספרו “המסתורין בישראל”: “המסתורין העברי – ראשיתו נעוצה בכתבי הקודש; במקום שנתגלה רוח ישראל בראשונה אנו מוצאים את רוח המסתורין שלו”.

רוח אחת מרחפת על פני תולדות ישראל, על פני היהדות כולה – רוח של מציאות עליונה שהיא כולה לב, כולה נפש ואמונה טהורה ונעלה… לגבי הורודצקי, החסיד המאמין, הכל מישור והכל אתי שפיר. איך אומר ברדיצ’בסקי: “מלה חביבה להורודצקי: מסתורין, ולו לא מלה היא בלבד, כי אם חלק עצמי מן החיים. הוא מכייל כללים והם בהירים כפרטים”. ואת הבהירות במשנתו של הורודצקי, ב“כלליו”, עלינו לבקש קודם כל בנפשו של הסופר הזה, באמונתו הכבירה ברוח האדם שעולה היא למעלה, לאין הסוף של היופי הנצחי, למקום (הוא קורא לו מסתורין) שאין גבולות, אין צמצום ואין סדר זמנים. כי סוף־סוף העיקר הוא ההויה ולא ההתהוות; תמציתו של הדבר, הנקודה העליונה שלו, אותה יבקש הורודצקי כל ימיו ואותה גם ימצא.

את הנקודה העליונה של היהדות הוא רואה ב“שלטון הרגש ולא בשלטון השכל”. איש הלב הוא הורודצקי, חוקר־משורר, וכמשורר הוא בורח מן המציאות (גם המציאות ההיסטורית) של החוק והשכל ומבקש לו מפלט בעולם החלומות היפים והחולמים היוצרים.

“עיקר ויסוד בחיי האדם הישראלי לעזוב את הגולה ולהתיישב בארץ ישראל”. (הורודצקי: “ישראל, גלות־ישראל וארץ־ישראל”. ספר השנה של ארץ ישראל, תרצ"ד). והנה זכה לקיים את העיקר והיסוד הזה בחייו – הוא בא אל המקורות “שמהם נובעים החיים העליונים”, – לארץ ישראל.

---

קו אנושי ישר

מאת

משה בן־מנחם

א

הלכתי להקביל פני ר' שמואל אבא הורודצקי בביתו. באתי אצלו בעשר שעות בבוקר, ומצאתיו יושב לפני שולחן הכתיבה ואוכל ענבים: תוכם קולט וקליפתם פולט, כדרך האיסטניסים הנהנים מן העיקר – “רק מן התענוג והעידון שבתוך המאכל, שהוא הרוחני”; כמאמר המגיד ממזריץ‘. כשראיתיו בכך ברכתיו בקול נמוך, כדי שלא להפריעו, ישבתי מן הצד והרהרתי: הלא כך עשה ר’ שמואל אבא כל ימיו: תוכה של מגילת חסידים אכל וקלפתה זרק! “כענבים במדבר” מצא את דבר החסידות, עמד והכניסה לישוב ועשה מן האומר ההיולי שלה חומר בעל צורה, ענבי הגפן בענבי הגפן, והוציא מתחת ידו דבר מתוקן, “כלי להשכיל”. ביד טובה צייר זיו פניהם של צדיקים וחסידים ובנה פנתיאון של אנשי שם מישראל אשר שמם ינון לעולם.

יושב הייתי אותה שעה בירכתי החדר ומסתכל בו כדרך שהייתי מסתכל אז, בנערותי, במראה פניו של הרבי שלנו, בשעת סעודת שבת ויום טוב. מתבונן אני ב“עבודתו” של הישיש ובכל פרידה ופרידה של ענב הענוב ותפוס באשכול, ועיני קשורה בראשי אצבעותיו הדקות, השקופות כמעט, התולשות לאטן את הגרגרים ומכניסות אותן במתינות לפה העיף, המתחיה מעסיסם הטוב. לך אכול ושתה בדיצה לחמך ועסיסך / כי כבר רצה האלהים את מעשיך!" קראתי עליו בלבי את דברי המליץ העתיק.

כשארכה לי השעה והישיבה היתה עלי לטרח, נגשתי קרוב לשלחנו; לא המתנתי שיסיים ואמרתי לו מעין התול על רקע של רצינות: יאכלו “ענבים” וישבעו! הניע לי בראשו לאות רצון, ואגב מיצוץ דקיק הורה לי על כורסה שלפניו ובקש רשות לגמור; שכן אכילת זקנים היא בבחינת חכמה ומלאכה כאחד, מפני שזקן אוכל ומאכיל את עצמו כאחד. אמרו חז"ל: צריך אדם להתפלל על זקנתו שיהיו עיניו רואות, ופיו אוכל ורגליו מהלכות. אנקריאון היוני, אשר שר על תענוגות בני אדם, מת מבליעת חרצן של ענב.

בין ענב לענב שאלני לשלומי ולשלום בני ביתי, ואת כולם זכר לטוב. ובזה סתר את דברי החכם הספרדי, שאמר: “הזקנה היא אם השכחה”. בעל זכרון טוב הוא ד“ר הורודצקי, עודנו מצטט את שקספיר, את גיתה, את הבעש”ט, את ר' נחמן, את המגיד, וגם את עצמו. אגב אורחא נזכר שכוח זכרונו נחלש בימים האחרונים וקשה עליו הדבור בקול רם; ידיו מרטטות והרגלים אינן מהלכות כדבעי. ומדאגה קטנה לדאגה גדולה – נדודי־שינה! הלילות שנבראו לשינה – שיעולים מהלכים בהם ומחבלים את שנתו. צדק ר' נחמן מברצלב: “לא טוב להיות זקן; לא רבי זקן ולא חסיד זקן. צריך להתחדש בכל יום תמיד” אבל בכדי להתגבר על ה“גבורות” צריך כוח של בחור צעיר…

הצצתי בעינו הכחולות, הטובות, ודמותו מלפני שלשים וחמש שנה עלתה לפני: קומה זקופה, קו אנושי ישר, ראש מורם אך בלי גאוה, – הופעה האומרת כולה ענוה שבאצילות. “יש במדעיותו של הסופר הזה מין תום של שירה, מין פתוס של אמון, במהות החסידות שלו אך מרגוע ותום” – כך קרא עליו ידידו ברדיצ’בסקי, איש הפתוס והתום. ואכן תום השירה והפתוס של אמן לא פסק ממנו עד היום, ולא פג תומו של בן הפ"ג. הקלות והחן – שני קוי יסוד בחזותו הרוחנית, נראו תמיד גם בחזותו החיצונית, ומכאן החיבה היתירה הנודעת לו כל ימיו מאוהביו וידידיו המרובים. אכן נעים היה להמצא במחיצתו ולעיין בספר בשעה שהוא ישב על יד השולחן בספריה של הקהלה בברלין, וכתב והעתיק ועשה את ספריו. ואף על פי שהגה כל הימים בספרים כדי לעשות ספרים, לא שיקע את עצמו בהם, לא כפף את גבו הישר עליהם, אלא ישב על גבם בקומה זקופה בדומה לקו הישר של נפשו. אתה מסתכל בתלמיד חכם זקן זה ונזכר בדברי ר' עקיבא: “חביב אדם שנברא בצלם”.

ב

כל עצמה של תורת החסידות במשנתו של ד“ר הורודצקי אינה אלא אהבת ישראל טהורה וכבוד לצלם האלהים שבאדם. שכן האדם הוא חלק אלוה ממעל, “וכשהוא מדבק מחשבתו למעלה יכול לידע מה שנעשה למעלה: כי כל הדברים הנעשים למעלה עוברים במחשבתו”. ויפה ראה הורודצקי את החוט הנמשך מן האגדה התלמודית־מדרשית עד לחסידות. הוא העמידנו על הרציפות של ההומניסם ביהדות שאין לו בטלה לעולם. “כי עיקר האדם הוא צלם דמות האדם שבו”. לא אדם־המון, אדם־גולם, כי אדם־עולם־קטן, המושרש בכל העולמות. נצח התורה ונצח האדם חד הם, ושניהם כלולים בנצח־ישראל־אלהים. ואכן, מתוך ראיה יהודית־קוסמית זו באה החסידות להשקפת העולם האופטימית שאין רע מוחלט; בכל דבר רע יש דבר טוב, ובכל דין – חסד. “דודי צח ואדום”, היינו: מדת הדין ומדת הרחמים נשקי אהדדי; והרע נתהוה אך ע”י “שבירה”. ועל האדם לתקן ולהפוך את הרע לטוב, להשיבו למקורו הראשון, לאורחא דמהימנותא, לקו השלמות, וזוהי “המתקת הדינין”. ומכאן “ציוניותה” ההיסטורית של החסידות, פה מקור הציונות המעשית שלה, שהתגשמה בעליות החסידים, שהיתה מעין אתחלתא דגאולה. כל העשיה של החסידות היתה מכוונת בעיקרה לעולם התקון ולאדם המתוקן, ומפני שרק בארץ ישראל זוכה האדם להתנשאות, השתדלה החסידות תמיד ל“עורר את האהבה הישנה וחבת הארץ הקדושה”.

לו שאלנו את פיו של ר' שמואל אבא: במה הארכת ימים? בודאי היה מסרב לענות מפני הענוה. אבל רשאים אנו לשער את סוד אריכות ימיו: “אין חיים ארוכים אלא חיים מכוונים לתכליתם העליונה”; ותכליתו היתה לפקח את הגל מאוצרות היקר של רוח ישראל סבא ולהראות את טובם ויפים לעיני כל ישראל. עם קריאת ספריו אנו שומעים שוב את קריאתו הגדולה של הבן־הנדח הגדול – היינריך היינה, מלפני מאה שנה: “אומה גדולה, אומה נצחית, אומה קדושה, עם אלהים הראוי לשמש מופת לכל העמים, דוגמה לאנושיות כולה”. כך ראה הפיטן הגאוני בן דמות היגון בעת רצון את עמו, מקור מחצבתו. ד“ר הורודצקי כדוגמת אוהבי ישראל הנאמנים, ראה והראה את מקור הקדושה. בסבלנות שאין כמוה ישב למעלה מששים שנה על אבני היצירה, צירף טבעת לטבעת וחוליה לחוליה וחישל את שלשלת הזהב של דורות חסידים ואנשי מעשה, וכך כיוון את חייו לחייהם ועשאם לחטיבה אחת. אכן לא אידיליה שקטה ונעימה היו חייו, רבת שבעה לה נפשו בדרך חייו הארוכים, אך הוא עמד איתן ולא נשבר מעצמת הגלים ולא נפל בכחו וברוחו. ומדה זו של אורך רוח ועמידה איתנה, יש לקשור בעוד מדה אחת טובה הימנה, ובודאי למד אותה מרבי פנחס מקוריץ. שהיה ר' פנחס אומר: “משעה ששברתי את כעסי הריני מחזיק אותו בכיסי; כשאני צריך לו אני מעלהו משם”. אך קימא לן, כעס שבור – כלי שבור הוא, כלי אין חפץ בו, ואינו ראוי לשמוש. גם ד”ר הורודצקי הענו שבר את כעסו ואינו מקפיד לעולם. ומכאן סוד אריכות ימיו ושלום נפשו. שכן “על ידי ענוה מאריך ימים, והכל עמו בשלום”. יום עבודה ארוך העביד סופר זה את נפשו למען קצר את עבודת יומם של אחרים – כורי זהב החסידות והמסתורין בישראל. עכשיו קל יותר למצא את הדרך בלבירינט זה! שכן כבר הורה אותו זקן את נתיבות המדע הזה, והכל נכנסין דרך הכסוח שכסח ביער העבות של חכמת הנסתר, והכל סוברין את סודותיה. הוא נכנס לבית המדרש שלו בכלי זין של אהבה וענוה, ובהליכות אלו נהג כל ימיו.

ג

על שאלתי אם עודנו עוסק בכתיבה ובסידור כתביו, ענני בקול חלושה: אפילו לכתוב מכתב קשה לי; איני לוקח עט בידי מחמת חולשה. עיני נמשכה פתאם לקסת הסופרים שעל השלחן, וממנה עברה לארונות הספרים הגדושים ספרים רבים ובתוכם ספריו, פרי רוחו והתמדתו במשך שנים רבות. דומה צופים הם באהבה נוגה בפני הישיש החביב היושב בכורסתו ושוב אין לבו נתון להם כמלפנים. בראותו שאני מסתכל בתמונה הגדולה שעל הקיר, סיפר לי את תולדותיה. פרופיסור גרמני מידידיו צייר אותו ונתן לו את הציור על מסגרתו במתנה. מכיוון ששמעתי תולדותיה התחלתי לראותה ראיה קרובה יותר ונתפסו לי כמה קוים חדשים בדמות דיוקנו של הסופר, נוסף על אלה שהייתי יודע בו מקודם. ראיתי לפני יהודי שלם בגוף ובנפש שחן גזעי עתיק מחונן את פניו האציליים, נתברר לי שאותו פרופיסור אשכנזי תפס יפה את הקו המסתורי־ערפלי שבמהותו, והוא הגיע בחושו האמנותי לאותן הספירות העליונות שבעמקן לן הסופר המצוייר. “בכל פני אדם מצוייר זיו גן־עדן שלו” אומרת החסידות; ומצאתי שהצייר הנכרי גילה בנפשו של היהודי שביהודים, נכדו של הבעש"ט, את היסוד הקדמון שלו והגיע עד לשרש נשמתו. ושוב עיינתי בעיניו כמו שהן עכשו, וראיתי שהערפלים הכחלחלים הלבינו מעט, כמו דהו מזוקן, אבל עדיין הם מבחינת ערפלי טוהר, כמקודם.

מעטים האנשים היודעים להיות זקנים; ור' שמואל אבא היה בין המעטים האלה. ואילו היתה סנהדרין בימינו – ראוי היה לשבת בישיבתה, כמאמר התלמוד: אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי קומה, ובעלי חכמה, ובעלי מראה, ובעלי זקנה. וכולם היו באדם החביב הזה. ומה נאמנו דברי חז"ל: גדולה זקנה, שאם זקנים הם – חביבים הם.

ובלכתי מעמו מלווה בעיניו הטובות, אמרתי בלבי: הדיו בקסת הסופרים שלו נתיבשה מכבר, אבל לחלוחית תורה וחיים שבו עדיין משתמרת יפה בנפשו.

על נבלי עצב

פורטה הדממה…

א

קול רך, ספוג בינה מזוקקת ועצב מנוגן למשורר זה. דבורו הוא ממין הדממה הדוברת… ודי לקרוא שנים־שלשה שירים בספר שלפניך, ואתה מועבר פתאום ביד ענוגה אבל בטוחה אל מחוץ לתחום התדיר, הרחק מחיי השעה והוית היום. ובהתהלכך שם – משהו מופלא מלוה אותך, דומה צלילי מוצרט ונגוני שוברט התנגנו בלבך, ורוחשים נוגות בעמקי הויתך. פתע – ואתה רואה ושומע את עצמך בנוף נפשך הקדום, נוף הילדות על יפיו וענותו הקדושים. הרחקת מאד בתוכך, ואתה שרוי במחוז החסד המוקסם אשר מעבר לימים: “כל אילן – אמונה, בטחון – כל שדה. הוא עולם הבא לעולם הזה”. ואביב וסתיו, גשם־ברכה ושלג־נדבה נוגהים בערבוביה בעולם שבלבך; אושר אלהים דופק, כמו אז, על שערי תבל, והיופי־האושר כה קרוב לך, מורגש, אשרך הוא מלפנים, אושר כל האדם וכל העולם כולו.

ב

שירת ב. כצנלסון החרישית כאילן עם ערב בהיר, המהורהרת כעביבי בוקר־אביב משכים, מחזירה לנו באמתה הטהורה את אמונתנו הנושנה בשר ובשיר. אנו עומדים שוב על אדמת קודש, על קרקע הודאי של יצירת אמת, ולבנו רוחש דבר טוב, רגש נאמן: השירה היא אמת, השירה היא כוח, ומיטב השיר – מציאות עליונה, מקודשת בענות האדם! ומה טוב לדעת ולהאמין שוב, כי השיר הטוב צורך העולם הוא, ומחויב המציאות הוא כאויר, כאור.

עם קריאת שירי כצנלסון, פוסק לך החוש הטוב והנאמן את פסוקו הנחמד של שאול טרשניחובסקי: “לא תמות בת־השיר, לא תמות לעולמי־עד!” האכזבה מן השירה המודרנית, המקננת בלב כולנו בשנים האחרונות, נגוזה בבת־אחת; הגות המשורר מקרבת אותך לשיר העברי כמו אז, – בשחר שירתנו הצעירה!

אכן, משוררים מסוגו של ב. כצנלסון סניגורים טובים הם ומליצי־יושר לשירה בכללה. שירתם הכנה והישרה מהסה כל קטיגור, הרואה את השירה ב“צורתה זו” כאילו עבר זמנה, וכבר הגיעה שעתה להפטר מן העולם.

ג

כל האומר שהשירה תלויה בתנאים אוביקטיביים והיא מוחלפת ומשתנית לפי דרישת הזמן וחוקי החברה – אינו אלא כופר בעיקר השירה הנצחית. השירה האמיתית, כמו היופי האמיתי, היא היא אותה שמבראשית, וכל מודרניזם מלאכותי, כל חיקוי בכוח, וכל עשיה מדעת, הם בעוכריה ובעוקריה. יש רק קנה־מדה אחד לשירה: כוח השפעתה עלינו! כי רק במדה שהיא בתוכנו אנחנו בתוכה! וכל כוחה ויפיה פנימה, באתכסיה, בחינת “ממעמקים קראתיך”. השירה היא נפש העולם וזו הלא אינה מוחלפת לעולם! ודיו ניב טהור אחד, צליל צלול שבלב, – ואנו מתנגנים ואומרים שירה עם המשורר. חיינו שבים למקורם, אל האמונה ואל החדוה: “עגמה תלטף נפשנו ובדידות נעימה, כי הנה נמה ילדותנו בחיק אמא”. ילדים אנחנו בחיק אלהים!

ד

שירת כצנלסון היא דוגמא חיה לכלל הגדול שהיצירה האמיתית כמוה כמעין נובע, – אין מעצור לה! מוצאת היא את דרכה במעמקי־מעמקים! בדממה, באין־שמע, תסול לה מסלה ללב האדם, והיא מרוה את צמאונו הנצחי לשירה, לאמת היופי.

וברוך כצנלסון עצמו דוגמא נאה הוא להויה של משורר נאמן: מזדהה הוא עם שירו ללא כל הסתיגות. מתרפק עליו, מתחטא לפניו, ואינו חושש כלל להיות חלילה על ידי כך בלתי־מודרני! מגלה הוא לנו את המסתורין שלו בלי רתיעה כל שהיא. מאמין הוא לעצמו כילד… ובתמימות נוגעת אל הלב הוא מגיד לנו את כל לבו! צופה הוא בחייו לעיני השמש, מתודה הוא לפנינו בגילוי־לב עד למחשוף כל נגעי לבו והגיגי נפשו ולא יתבושש. כי עזה אמונתו בשיר – על כן נאמין ונשמע לו בכל עת. אנו תמהים תוהים ומתפללים אתו ובעדו, כי שותפים נאמנים היינו ליצירתו ולגורלו. ויש ונדמה לנו כי לא הוא, המשורר, ישיר לנו משירי נפשו, כי אם אנחנו, הקוראים, שרים לו… והוא עומד על גבנו ומקשיב לנו, שומע לרנתנו מתוך הדממה הפורטת עצב, בינה ואמונה.

ה

ובימי מבוכה ותהיה לאדם בארץ, מה טוב להתיחד בדממה עם שירת כצנלסון. מה נעים להלך אתו יחד בגוילי־שבילי העבר, “לעצור במרוץ הימים, ולזווג חיי שעה עם חיי עולמים, חיים ספוגי אור ושיר”.

תִּתְאַבֵּךְ מְבוּכָה בָּעוֹלָם –אֲנִי לֹא אֶדְאַג.

עֵץ שָׁתוּל אֲנִי בְּעָבָר מְסֻיָּג!

אכן הכל חולף, אך לא העבר… ואם עבר כאן – הוה ועתיד כאן! ויודע המשורר: “במלים פשוטות העולות מן הכפר”, לשאוב אומן ותום מיום אתמול ליום מחר! הנה תחת עץ גם לו הזמן, ואדם־פיטן במולדת מותח את גוו למנוחה על אדמת עמלו, ודממה מאירה תאהיל עליו. אתה מפליג לתוך שירו והכל נעשה לך כה נהיר, לבן ומובן:

הַנֵּצַח אֵינוֹ אֶלָּא מְנוּחָה

עַל אֲדָמָה תְּחוּחָה.

תאמר: רומנטיקה כאן, בריחה אל קסמי החלום ואל התנומה המתוקה! ולא היא. כצנלסון אינו “בטלן” כל עיקר. יודע הוא גם לצעוד בטוחות על אדמת הודאי. איש ההוה הוא בלי רעש יום המעשה ואדם ההויה הארצית והארצישראלית!

יניקתו היא גם מן השתין של הקיים וממקור־המקורות שלנו – מן האדמה החרושה ומן הים הגועש. לא לשוא עסק בחקלאות במשך שנים. קול ה“אדמה המתעדרת” מעלה את רנן העתיד בנפשו, ואת שפתיו יצמיד לרגב הרטוב.

הוא “בא הנה לעבוד” וגם עבד וראה את הארץ כ“רשות היחיד שלו”. מתגעגע הוא על העבר שאינו עובר לעולם ומתרפק על העתיד המחכה לו בבאות, והוא רואה ושומע:

הַצְעָדִים הַכְּבֵדִים צַעֲדֵי עֲמֵלִים,

עוֹלִים מִן הַתֹּהוּ

אֶל יָמִים יָבוֹאוּ –

יָמִים נוֹגְהִים וְטוֹבִים מְאֹד.

ו

שדה היצירה של המשורר מישור הוא, והוא בעל שני ממדים: אורך־הזמן, ורוחב־הלב, וקו ישר נטוי בין שניהם, והוא המאגד ומאחד את דמות עולמו ומהוה את ההרמוניה השלמה בנפש המשורר; ואנו שומעים כמו בנשימה אחת את שיר הלב בזמן ואת שיר הזמן בלב.

כצנלסון משורר טהר־הגות וישר ניב הוא, אך גם חשבונות יבקש; ויש וחשבון נפשו אינו קל כל־כך ואינו מסתכם אחת לאחת למצוא סכום עגול… “יום אלם ויום חולם” מתנגשים בחייו של המשורר; יגון ישכים לפתחו ובדידות תבוא אל חדרו; נבוך הוא ובוכה, נבון הוא ושר, ולא אחת יקשה עלינו לתפוס את צפור נפשו ולזהותה כי זאת היא; ברם: “במיזוג הנגודים עד תואם, אלהים יצר בריאה מושלמת”; והמשורר בן בנגודים ועושה ביצירתו כמוהם. בגיל ובעצב גם יחד הוא עובד את אלהי חייו: ואם זקנו ימיו בזמן – יש וכילד יפתח פיו ויקרא “אמא”! כי הלב והזמן ברשותו הם. ושירו ישלים בין נגודיו וינחמהו מיגונו ומעצבון ימיו:

עֵד לִבִּי: מָה רַב הַסֵּבֶל בִּנְבָכָיו

וְלֹא יִזְעַק: גַּם דִּמְעָתִי צוֹחֶקֶת –

וָאֲאַלֶּף אֶת תּוּגָתִי לָרֹן.

“התוגה הרנה” – צרוף זה נאה לה לשירת כצנלסון בכללה, שהיא המתאמת את הנגודים בנפשו וממזגתם לבריאה מושלמת. מעין ילדות זקנה וזיקנה צעירה משמשות בהרמוניה בנשמתו, ומכאן טשטוש התחומים בשטח הזמן והמקום ביצירת כצנלסון:

דְּמָמָה שְׁקוּפָה תְנַצְֵץ כְּסַפִּירִים

עַל פַּסֵּי הַזּמָן.

– – – – – – – – – – –

אֶתְמוֹל עוֹד הָיִינוּ זְקֵנִים רוֹעֲדִים,

הַבֹּקֶר אֵין אָנוּ אֶלָּא יְלָדִים.

ומכאן הבנתו העמוקה לזיקנה, הבת הבכירה של הזמן, זו הממולאה חכמה צלולה כאויר הרים טהור. הזמן אינו אלא כליל של צלילים בלבו של משורר; כל יום יום־ראשון ויום־אחרון הוא כאחד. ויום ליום יביע אומר אלהים, חסד השיר, המזמר חדוה ברה וטהורה על נימי הלב הפתוח כפתחו של עולם.

הֵן לֹא אָסַף חַסְדּוֹ מִמֶּנִי אֱלֹהִים

עֵת אוֹר יוֹמִי אֶל גֵיא הָעֶרֶב רַד;

כִּי עַל רֹאשִׁי הַמָּט עוֹד מַשִּׁיקִים צְלִילִים

וְאֵשׁ חָזוֹן עוֹד בְּעֵינַי תִּיקַד.

ומובטח לו לשר שפעמון־שירו וענבלי־מליו יבכו־יצחקו לו ברגעו האחרון; ובהגיע “עת להפרד” – ישק בחיל את לובן הגוילים, ובדמעות תודה יחתום את האותיות. וככה יאמר לבו לזמן, לתבל הקרובה אליו כאם:

אַשְׁרַי כִּי צְרוּרָה נִשְׁמָתִי בְמִלִּים,

בָּרוּךְ אֱלֹהַי שֶׁהוֹרַנִי לִחְיוֹת,

וּבָרוּךְ שֶׁצִּוָּנִי לַחְדֹל.

רק עוד פסוק נוגה בספר חייו הוא מבקש לרשום, וכתורה תמימה יגביה חייו והוא מוכן.

ז

בחלל עולמו של המשורר קים ממד הזמן גם כחויה היסטורית והיא תופסת בלבו כהויה גורלית שנתמזגה לאחד עם שכבת היסוד של נפשו הפיוטית, והיא נעשתה כצורה אחידה של כל חויותיו הקודמות בזרם הויה אחיד.

הקדמונים הגדירו את המושג “פיוטיות” כיחס־ידידות טהור וקרבה בין אלהים ובני אדם. יחס הערצה למולדת ולגבורי האומה עלול גם הוא להיות פיוט וליהפך לרוח שירה, לשיר. יחסו של כצנלסון כמשורר, כפיטן, לימינו – “ימים איומי הוד”, ולגבורים של הימים האלה, הוא יחס של הערצה, תמהון והתפלאות, – שלשה שהם היסוד של כל פיוט אמת ושירה נאמנה.

לֹא אֵדַע נַפְשִׁי, לֹא אֵדַע מְאֹד

כִּי בָאוּנוּ יָמִים אֲיֻמֵּי הוֹד.

“בא הגואל”, מבשר ואומר לו לבו, והוא צוחק־בוכה מגיל והוא שכור גאולה. גואם בזמן ה“סוביקטיבי” שלו הגיע המשורר להשתוות, לאחדות שלמה בין פלאי הלב וילדי הזמן, הנה בזמן “האוביקטיבי”, הזמן ההיסטורי, שהמשורר הוא בבחינת בנו, מורגשת שניות בחוית המשורר והוא כנתון בין שני קטבים, או שני מגניטים: בין שני רגשות מנוגדים: “אשרי ואוי לי”.

כְּפַעֲמוֹן־זָהָב פּוֹעֵם הַפֶּלֶא בִּי.

אֲנִי צוֹחֵק – וְנִגָּרִים דְּמָעַי.

אַשְׁרִי. מָה רַב הַטּוֹב זָכִיתִי בּוֹ אֲנִי,

וְאוֹי לִי, אוֹי כִּי לֹא זָכוּ אַחַי.

רצה לב המשורר להיות אחד עם הזמן, עם יום הגאולה, ואינו יכול: גאולת הכלל אינה גאולת היחיד, ולא עוד אלא ששון הכלל הוא אסון היחיד, אסונם של הרבה הרבה יחידים, שהם כלל בפני עצמם. כלל מקולל ואומלל.

בַּלַּיְלָה רָאִיתִי אִשָּׁה שַׁכּוּלָה

גּוֹהֶרֶת דּוּמָם עַל הַקְּבָרִים

וָאָשִׂים בְּרֹאשָׁהּ עֲטֶרֶת־גְּאוּלָה

וְנַפְשִׁי בָּכְתָה בַמִּסְתָּרִים.

כאן גם השיר לא ירחם ולא ינחם את המשורר; שכן בבוקר, בהופיע מרכבת־הגאולה, ראה: אשה יושבת בה, שכולה, וצועדים לפניה נערי הקברים!… וגיל גאולתו של המשורר, יחד עם גיל גאולתם של קוראי שירו, דומע ערירי ואין להם מנחם אלא בדמעה הזכה, שבעד ענני כל הזמנים ו“הימים איומי ההוד”, היא מאירה אלינו, וקול בכיה הטהור קורא לנו, ומדבר אלינו מלב אל לב.

א

יחסו של האדם למתים, קובע גם את יחסו לחיים. ראית דור שאינו מזכיר כהלכה את מתיו הגדולים – הסק מכאן שזיקתו לגדולי הדור, לאישיו היוצרים, פגומה היא. חוט של חסד משוך מן החיים אל המות ומהמות אל החיים. האנושי המוחלט מוקיר מתים, מרחם נוחי נפש, ואוהב אהבת אמת וחסד את אלה שאינם יכולים עוד לאהוב ולגמול חסד.

ואהבת לרעך כמוך – לרבות גם את זה שאינו כבר כמוך! וזכרת באהבה וביקר את נשמתו, ונתת לו מהלכים בין האנשים החיים היום, ופנית לו מקום בזמן, באין האלוהי הזה, המחיה הכל.

“דור הולך ודור מולך”… ואני ואתה הולכים אליו – אל אחינו, שחלף והלך לחופים אחרים, דוממים בדומית נצח. ומן הדין הוא שזכור נזכרנו עוד ועוד בדרך הליכתנו, שהליכת עולם היא; שהרי אין רגע בחיינו שלא נלך אליו, לההוא שמת לפנינו וישנו עוד.

יִזְכֹּר גֵּבֶר בִּיְמֵי חַיָיו / כִּי לָמַוֶּת הוּא לָקוּח.

וּלְאַט יִסַּע כָּל יוֹם מַסָּע – / אָכֵן יַחְשֹׁב כִּי יָנוּחַ,

דּוֹמֶה אֶל אִישׁ שׁוֹקֵט עַל צִי, / אַךְ יֵדֶא עַל כַּנְפֵי רוּחַ.

(רמב"ע)

דומה כי דורנו, “הדור המולך”, אינו זוכר כי הולך הוא… טרוד הוא למעלה מן המידה בעשית מלוכה, במלאכה המרובה, ו“יקרא דשכבי” לא יקר בעיניו. מסלק הוא את הנצח על נקלה על ידי כך שחי הוא הרבה רגעים; על כן אינו תופס את המות באופן ממשי, ולבו חסר כל פנימיות, כל אמת שברצינות. הולך הוא תמיד מעצמו אל עצמו, מקדים אך ורק בשלום עצמו, ומאמין הוא בעצמו עד יום מותו, וכמעט בטוח הוא שלא ימות. “במתים חפשי” – חפשי מן המתים, פטור מהם לחלוטין, כאילו שטר מחילה בידו מידי אלה ש“הלכו לעולמם”, לעילומם ולאילמם הגדול.

אמנם מזמן לזמן אנחנו פוקדים את “הנפטרים” היקרים, ובעיקר – בשנה הראשונה לאחר פטירתם. קובעים עתים להזכרה ולהוקרה, ומקדישים מליצות נאות ודברים נמלצים לחייהם ולפעלם “שלא ימושו לנצח מלבנו”. אך כעבור העת המזומנת והיום המוכן, גוזרים על החיים שישכחו את המתים, ו“המת הגדול” חוזר “למנוחתו עדן” ונהפך לזכרון קטן; והוא מוטל לא לפנינו כי אם מאחרינו, ממנו והלאה, אי־שם ב“עולם האמת”, שבאמת משל הוא. מת – תם ונשלם; נאסף אל עמיו – נעזב מעמיו, נשכח מימיו.

ב

מטבע האדם הרגיל הוא להתנכר לטבעו, להתכחש לטיבו, ולא להתודע לודאי הגדול שבגורלו – המות. אך נצח המות לא ישקר; הווה הוא באדם לא בנפרד אלא בנסמך, והוא הפרצוף השני של הויתו, באשר החיים כולם אינם אלא שורה של מיתות ותחיות המתים, ו“העולם הבא” איננו בחינת מקום אחר, אלא בחינת אופן קיום אחר. בשכחנו את המות, – אנו שוכחים את אמת הויתנו; כי סוד החיים במות, בירושתו ובקדושתו הנצחית. רק נשימה קצרה בין שתיקה לשתיקה הם חיינו על אדמות; ובין “בטרם כל” ו“ככלות הכל” – ריוח זמן של דבור; ובדברנו על המתים אנו משיבים להם את קול דבורם שנאלם דומיה. על כן אל נקראם “בר מנן”… שלא מלבר הם, אלא מלגו, בתוך חיינו. ואף על פי שמתו – לא תמו, ואם גם לא תמות אהבת נפשנו – לא תימוט נפשם לעולם.

ג

“גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם” – אומרת מסורת המוסר היהודי. דורנו, שנתרחק מאד מן המסורת, אינו גורס דעה זו, ולא עוד, אלא שאפילו “צדיקים בחייהם” אינו גורס. ובידוע: דור שאין בו אמונת צדיקים גם אהבת הבריות אין בו, לא בחייהם וכל שכן במותם.

מה מפליאה ספרות ההספד והקינה של משוררי ספרד הגדולים: שלמה אבן גבירול, משה אבן עזרא, יהודה הלוי, ואחרים. כל הטוב והנאצל שבמחשבה האנושית – הפילוסופיה, השירה, האהבה, הרחמים, המוסר, והאמונה הגדלה באלהים ובאדם, הכניסו ביצירות הנשגבות האלה. לעצבותם היה יופי נאצל, גדלות מזוקקת, ששום הוד של שמחה, וגדלות שבתענוגות החיים לא ישוו לה. היה זה אבל כבד הקורע חלון אל מה שמעבר לחיים החולפים, המכניס לרגע מרומם אחד את הנצח לחדרי חדריו של לב האדם. שירי ההספד והקינה האלה היו בעיקרם המשך לשירי הידידות והאהבה, חוט של חסד אחד נמשך משירי הפרוד של הלוי לשירי הקינה והבכי על מות רעיו גדולי הדור.

ואפילו אם רבה ההגזמה וגדולה ההפלגה גם בשירים אלה, וצחות ההשאלה והדימוי מצהירה ביותר מבין השורות – מכל מקום נאמן היה כאבו של גבירול בקינתו על יקותיאל:

“בִּיְמֵי יְקוּתִיאֵל אֲשֶׁר נִגְמְרוּ – / אוֹת כִּי שְׁחָקִים לַחֲלֹף יֻצְּרוּ”.

כי כאן מדברת האהבה הגדולה והנאמנה, והיא הלא אמת תדבר. האם לא האהבה העזה לחיים הוציאה מלבו של “נעים זמירות ישראל” את הקינה הנצחית: “הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו!” וקריאת יהודה הלוי על מות משה אבן עזרא:

משֶׁה, משֶׁה אָחִי! / מְאוֹר סַהֲרִי וּמִזְרָחִי, /

וְנֵרִי וְנֹגַהּ זַרְחִי. / מִשָּׁנִים קַדְמוֹנוֹת!

וקינת ר' משה אבן עזרא על ר' יצחק אלפסי:

כִּתְבוּ בְּעֵט בַּרְֵל עֲלֵי שָׁמִיר – / שֶׁבֶר אֲשֶׁר הָיָה לְזִכָּרוֹן, /

יִכְלּו יְמוֹת עוֹלָם וְיִתְחַדֵּשׁ / אֶבְלוֹ לְכָל יָב‎‏ֹא לְדוֹר אַחֲרוֹן.

אכן יש בשורות אלה התנשאות מעל לזמן וקריאת תגר עליו. שכן רק בהלחמנו עם הזמן אנו מתעלים עליו. ה“יזכור” הגדול הזה שהשמיעו טובי משוררי העולם על “הצדיקים הנאספים”, היה בו משום תביעה מוסרית בלתי־פוסקת לחיים שיתנו אל לבם, שידעו מי ומה הם. ומה נמרצת היא הזכרתו של יהודה הלוי:

“שמעו מלכים, האזינו נסיכי, והתמהו תמהו, ואל תגבהו, כי היום קצר, והמקום יצר, והנוגש יפצר, – להדוף חיים ממצבתם, ולהעמיד אחרים תחתם”.

“השנה אבדה את אביבה”! קרא פריקלס בהספידו את הגבורים הצעירים שנפלו חללים במלחמת פילופונסיה. “איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה!” זעק־שר מנהמת לבו דוד מלך ישראל. עם נפילת הגבורים אובד הכל – הזמן ופעלו. “נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים” גדולה אהבת נפשות מאהבת בשרים, שהאחרונה מתה והראשונה קימת לעד!

אין אנו יודעים מהו “האידיאל” שאליו נכסף אדם דורנו, ומהו הטפוס המבוקש שאליו הוא נושא את לבו. נעלם מאתנו “מי יעלה בהר ה' “, ולאיזה “הר קדוש” דורנו המעפיל נושא עיניו?! גם טעם התקופה, שרבים טעמיה, לא נבחין אל נכון. ברם, אחת ידענו: לא ב”צדיק” רואה הדור “יסוד עולם”, ואין רוח הזמן נוחה מפולחן צדיקים מתים; ושבחי מתים – כזבחי מתים הם לו. לזכור “חסדי אמות לבני בניהם” – אינו מן “הטון הטוב” בחיים ובספרות של הזמן; ואם נכונה היא הסברה שהספרות היא ראי החיים, – בימינו היא משקפת מאין כמוה את יחסם של החיים לאלה ששבקו חיים לכל חי…

בדוק ותמצא שרגלי אלה “שהלכו לעולמם” הולכות ונדחקות מן הספרות “החיה” שלנו, ועוד מעט וכלתה רגלם מן החוג הזה. ו“מתים” – גם “נושאים מתים” במשמע. יש “מלכויות” י “שופרות”, אך אין “זכרונות” בספרנו; נשמות – הס מלהזכיר! “הקם את הקיים”! – “הב את ההווה!” “הבא שי למאורע, ליש!” – דורשים מן הסופר; “מה שהיה”, “תמונות אשר בתנומות” – מוטב לא לספר עליהם! “העיירה”, “יהודי־שבת־ויום טוב”. הזכרת נשמותיהם של גדולי יוצרינו “משם”, מן “הימים ההם” – הנח עטך מהם חשוך עתך לדברים יותר חשובים, “הרוחות מספרות”? – – יספרו; ילכו הרוחות למנוחות, ושלום לעברם! ביום הזכרון “ניאַרצייט” אותם, נצטט מכתביהם שנים־שלשה בתים; נכניסם לשעה קלה דרך השער הצר של העתון, ושוב ניפטר מן “הניפטרים לשנה תמימה. “הקורא” דורש אקטואליות”, “ויטאליות” “מנטליות” חריפה, – הלך דעות ולא הילוך דמעות. אין אנו חסידים שוטים השותים ל“חיים” למען המתים; אנו עושים חיים בעד החיים; וזמן הוא פעולה, ואין מבזבזים אותו בכדי. העולם עומד על השפעת גומלין ולא על השפעת חומלין… כל נושא צריך שיהא חי נושא את החי, שיאחז בענפי המציאות, ולא בכנפי רוח. עת לעשות לביתנו ולבעיותינו, אנו רוצים בתכסיסי הזמן, בעסיסי היום, ולא ברסיסי לילה ובמה שמאחורי הלילה. –––

ד

“מן הראוי שנבחין את המות כאחד מגופי החיים: אין האדם נהפך במותו לאיש אחר”. “אני מסביר לי תמיד את מיתתו של אדם מתוך חייו”. ועוד אמר אותו חכם מופלא, ומונטיין שמו: “הסתכלות ביום המיתה היא הסתכלות ביום הפדות; מי שהתקין עצמו בשביל המות, שוב אינו מסוגל לשום שעבוד שבעולם”.

מי שמכיר את ספרות המוסר שלנו בכל גלוייה, לא ימצא שום חידוש בדבריו של מונטיין. כל ספרות המוסר של היהדות בכל הדורות, היא מוסר השכל אחד כיצד להסתכל ביום המיתה, וכל תורתה היא התקנה לעולם התיקון – “העולם הבא”. לא הובאו הדברים כאן אלא לסבר את האזן של אלה שרואים במוסר שלנו מוסר עבדים, ואמונה של בטלנים. אדרבה! יקחו מוסר ממוסר זר. שלהם, אולי יספיק להם רוח נכרי, יליד בית אחר.

דורנו האוחז בקרנות הזמן כיד הכפירה הטובה עליו, השמיט מידו את הגה הזמן יותר מכל דור אחר שקדם לו. נדמה לו כי הוא חושך זמן בלי חשך, ואינו אלא מחסרו ומאבדו בידים, אין לך דור מחוסר פנאי כדור שלנו, מקמץ באורך ומחמץ בערך.“אכן יחשוב כי ינוח” – והוא חסר מנוחה כדוב. כל רגע בחיים הוא צעד לקראת המות: “אנו מתקדמים אליו במהירות של ששים דקה לשעה”, – כמאמרו השנון של ברנרד שאו; ואילו אדם זמננו סבור שעתותיו בידיו; ואין הוא מסתכל אף רגע קטן לאן הוא הולך.

כחס על הזמן הוא מתקין עצמו בכל עת לחיות לעולם, ואינו חש שכל ימיו הם התקנת שוא, מפני שפניו מועדות לכוון הבלתי נכון. הוא השתחרר, כביכול, מאלהים, – ומכאן ניתוקו מן המות ומן המתים, ומכאן שעבודו המוחלט לאדנות האני האחד שלו, מבלי להבחין באני השני של הויתו, זה הצמוד לו מיום הולדו. פחדות ולא פדות יראה במות ובמחשבה על המות, משום כך התעלם ממהותו, לא יאמין בו מחמת נוחיות שבהפקרות, ויחשוב לו זאת לצדקה ולעשית חסד עם עצמו.

ה

מוסר קדמון הוא: “אין עושין נפשות לצדיקים, ודבריהם הן זכרונן”. הנפש החיונית אשר מציאותה בהיולי, באין גוף וצורת הגוף, נאחזת ברוחני המוחלט כשלהבת בפתילה. בזכרנו את דבריהם של צדיקים, יצירתם ומעשיהם, אנו צוררים את נפשם בצרור חיינו, ונשמתם נקשרת בנשמת האומה החיה לעולם.

חסד עם המתים – אין לך אהבת אדם גדולה וטהורה מזו! משוחררת היא מכל זיקה ונקיה מכל תלות שבגופנו החולף, וחייבים אנו לשלם חוב זה למתים, מפני שהמת שילם את כל חובותיו ולא נשאר חייב כלום. וגדול סוד האהבה שבחסד מסוד המות, והיא תנאי לחיים במדה לא פחותה מאהבת אלהים, בה אנו הווים ומתהווים לעולם.