הוֹלְכִים וְשָבִים    🔗

א: הַשְלשָה

ויהי כי החריב נבוכדנצר את ירושלים ויגל את שארית ישראל לארצו, עשה צלם זהב, גבהו ששים אמה ורחבו שש אמות ויקם אותו לאלהים בבקעת דורא. ויתן צו בכל מדינות מלכותו, כי יבואו יושביהן להשתחוות לצלם ולהקריב לו קרבנות. ואשר לא ישמע את דבר המלך ומצוָתו – אחת דתו להשרף באש. והיו אז בחצר־המלך שלושה נערים מבני־הגולה, ושמם חנניה, מישאל ועזריה, וישרתו את המלך; וישם להם שמות בשפת בבל: לחנניה קרא שדרך, למישאל – מישך, ולעזריה – עבד־נגו. ולנערים ההם נתן אלהים מדע והשׂכּל, ויבינו בספר ובחכמה; וגם עבדו את אלהי אבותם, ולא התגאלו בפת־בג המלך.

ויגידו לנבוכדנצר: הנה שלושת עבדיך, שדרך, מישך ועבד־נגו, אינם שומעים למצוַתך ולא ישתחוו לצלמך. ויצו נבוכדנצר ויביאום לפניו ויאמר להם: מדוע אתם עוברים על פקודתי ואמרי־פי? הטרם תדעו, כי בנפשכם הדבר? ויענו אותו לאמור: חלילה לנו לעזוב את אלהי השמים והארץ ולהשתחוות למעשי בשר־ודם. ויקצוף נבוכדנצר עליהם ומראה פניו נהפך למשחית. ויצו להבעיר את אש־הכבשן אשר לו שבע פעמים; ויתן צו לעבדיו לאסור את שלשתם ולהשליך אותם אלך האש הבוערת.

ויאָסף המון רב לראות במחזה; ויאסרו משרתי המלך את חנניה, מישאל ועזריה בעבותים וישליכום לתוך הכבשן. ותצא אש מן הכבשו, ותשרוף את המשרתים האלה, ויורקמי, שר־הברד, ביקש למהר לתוך הכבשן ולצננו. למען ינצלו השלושה; ויען אותו גבריאל המלאך: אתה שר ברד, ומים מכבים אש, להציל את הנערים. אמר לו האלהים לגבריאל: לך רד. וירד ויצילם.

ויראו האנשים, אשר עמדו מסביב, ארבעה אנשים מטיילים באש, שער ראשם לא שוֹרף ושמלותם לא חוֹרכו. ויביטו והנה מראה הרביעי כבן־אלהים. ויפלו על פניהם ויקראו: לך, אֵל העברים, הצדקה ולנו בושת הפנים!

ויצו נבוכדנצר להוציא מיד את השלושה מן הכבשן, ויאמר: ברוך אלהיכם! ויגדלם וינשאם וישא את כסאותיהם מעל כסאות כל שריו הגדולים.

ב: הַצִיץ וְהַצֵלֶם

אומרים, הצלם שהעמיד נבוכדנצר מלך בבל, וציוה כי ישתחוו לו עבדיו ויקראו לו אלהים, כּוח נפלא היה בו, שלא נראה כמוהו בצלמים אחרים, מיום החלו למשול כבני־אדם. הוא היה מדבר… ציץ של הכהן הגדול, שנשדד יחד עם כלי־המקדש ובגדי־כהונה, כי נבקעה זאת העיר ירושלים, ניתן על־ידי חרטומי המלך לתוך פיו,ומזה בא בו הרוח ויחי. ויהי בעת נשמע, בדבר המלך, קול השופר והחליל והנבל והכינור והמנים והעוגב וכל מיני כלי־שיר מסביב לצלם, היה פותח את פיו והיה קורא בקול גדול ואדיר. מצהיל על כל כלי השיר, ונשמע נהמו למרחוק; אנכי ה' אלהיכם! ושמעו כל בני־העם וכל העבדים והשרים את קולו ונפלו על פניהם ויכרעו וישתחו ויאמרו: זה אלהים נשגב ולו גם נעבוד. רק דניאל איש חמוּדות לא יכרע ולא ישתחוה לו. ויאמר המלך אל דניאל: אם אלהים הוא, אגש ואדבר עמו פה אל פה, ויאמר נבוכדנצר: גש. ויגש דניאל. הרכין פיו לפיו של הצלם וידבר אליו חרש ויאמר: ציץ, ציץ, בשר־ודם אני ושלוחו של האלהים אני, הזהר שלא יתחלל בך שם־שמים, וגוזר אני עליך שתבוא אחרי. נשק הנביא את הצלם והוציא את בלעו מפיו. ויהי כי נתרוקן הצלם מהציץ, נאלם דומיה. קול תופים ומצלתיים נשמע מחדש, קול כינור ועוגב, והעם קורא: עננו, אלהינו, עננו! אבל הקורא תמיד בעוז שותק עתה, פיו פתוח ואינו מדבר, נתברר להם לבני־בבל טעותם בו, ויכו עליו בחמתם מכל עבר וישברו אותו לרסיסים.

ג: בְּגֹב אֲרָיוֹת

ודניאל איש חמודות, משנה לדריוש מלך פרס, אשר כבש מדינת בבל הגדולה וישב על כסאה. ויגדלהו המלך מעל כל השרים והפחות, כי רוח־אלהים בו ובכל אשר יפנה יצליח ויביא אך ברכה. ויקנאו בו גדולי הממלכה ויבקשו להפילו למשואות. ובראותם כי כל לשון־דיבה עליו לא תצליח, והמלך לא יתן בו דופי, ויוָעצו, ויסיתו את דריוש, לתת חוק, כי כל אנשי הארץ יתפללו רק לאלהי הארץ, וכל איש אשר יזיד להתפלל לאלהים אחרים, יתנו את בשרו מאכל לאריות. וישמע להם המלך ויכתבו את החוק הזה בספר, ונשלח בכל מדינות המלך לעשות כדת ההיא. ויארבו השרים לדניאל אחר זה וימצאוהו עומד בעליתו, פונה אל עיר ירושלים ומתפלל לאלהי העברים.וירוצו ויגידו למלך את הדבר, ויצר לו על דניאל אהובו וינסה לעמוד לימינו; ויריבו השרים אתו ויאמרו אליו: אם אתה בעצמך לא תשמור על דתי מדי ופרס, תתן מקום לכל עבדיך להפר חוק, ואפסה כל אמונה בארץ. ויאיצו בו למסור בידם את דניאל איש חרמם; ויקחו אותו ויאסרוהו בחבלים וישליכו אותו לבור אריות; והאריות חוקם לאכול עשרה כבשים מידי יום ביום, ולא נתנו להם ביום ההוא מאומה וירעבו, ויהפכו אבן גדולה על הבור, וישובו אל ביתם שמחים וטבי־לב, כי הנה עלתה בידם להכחיד את אויבם.

ויהי ברדת דניאל אל הבור, ויהפוך ה' את לבב האריות ויסבירו לו פנים ויקבלוהו כאשר יקבלו הכלבים את אדונם; ודניאל מהלל את שם אלהיו, והאריות רובצים סביבו ומקשבים לקול רינתו.

וחבקוק הנביא, שנשאר עם שארית יהודה בארץ, בא היום מן השדה, ויכרה כֵרה לקוצרים ויכן להם ארוחה, והנה דבר ה' אליו: לך והבאת את הארוחה שבידך אל דניאל בארץ כשדים אל בור־האריות, אשר הורד שמה. ויאמר חבקוק: אנא, אלהי, מי יוליכני שמה, ורב ממני הדרך. הוא אך כילה לדבר, והנה אחד ממלכי ה' נשא את חבקוק בציצית ראשו ויביאהו מתחת לאדמה אל דניאל. ויאכל דניאל מן הארוחה וישת וייטב לבו, ויתן גם לאריות חלקם. – ויפן חבקוק, והנה הוא עומד בחצרו אצל הקוצרים.

בלילה ההוא נדדה שנת המלך, ויתאבל מאד לגורל דניאל, וישב על כסאו ויחכה עד הבוקר. הבוקר אור, וימהר עם אחדים מסריסיו אל הבור. וישמע את קול דניאל מרנן. ויקרא: העודך חי, בני? ויענהו: אל אלהי אבי החיני. ויצו המלך לגול מיד את האבן ולהוציא את דניאל. ויקָבץ עם רב לראות במראה, איך ניצל האיש הזה מגוב האריות, ויאמרו: גדול אלהי העברים מכל אלהים!

וידין המלך את המלשינים למיתה. ויוסף עוד לדניאל כבוד וגדולה, ויצו להעביר קול בכל ממלכתו, לאמור: אין ככל אלהים כאלהי דניאל, מי בכם מכל עמו ויעל ליהודה ויבן את בית אלהי־ישראל.

וישובו בני־הגולה לארצם ויקימו את מוסד עמם, ויהיו שנית לעם על אדמתו.

ד: זְרֻבָּבֵל

ויהי כי זקן דניאל, ולא היה כוחו אתו עוד לצאת ולבוא לפני המלך ויאמר: בי, אדוני, הנה־נא זקנתי ולא אוכל עוד לנהוג את עניני המלוכה. שלחני־נא לביתי לעבוד את אלהי. ויען אותו המלך: צר לי מאד להפרד ממך,

וידעתי את אשר היית לי כל הימים, אך אעשה כרצונך, אם תמצא איש אשר גם בו רוח־אלהים כמוך ותערוב לי כי גם הוא ישרתני באמונה, וילך דניאל אל אנשי הגולה, וישם עיניו בזרוּבּבל בן שאלתיאל, והוא מזרע המלוכה, מבני שאלתיאל בן יכניה מלך יהודה, ואיש חיל הוא ומלא דעת ותבונה. ויעמידהו לפני המלך ויאמר: הנה לך איש כלבבך ויהיה לך לנאמן וליועץ. ויחבק המלך את דניאל וינשקהו, ויצו לתת לו מתנות רבות וכל חמודות וישלחהו לארצו ברוב כבוד.

ויחלק דניאל את כל אשר לו לאנשי הגולה, והוא שב אל מקומו ויעבוד שם את אלהיו עד יום מותו.

וזרוּבּבל היה איש־חיל ורב־מצליח, כי סמך דניאל ידעו עליו. וימצא חן בעיני המלך וישימהו לנגיד ולראש שומריו תחת דניאל וישאלהו בכל דבר מדינה ודת; ויהי גם הוא לעזר לעמו ולאחד מבוני יסוד המעלה.

ה: אֵש תָמִיד

ויהי כי מת דריוש המדי וימלוך כורש מלך פרס אחריו ויחדש את בנין בית־ישראל, אשר נשבת באשמת צריו, ויעלו כל זקני הגולה ועזרא הסופר ונחמיה בן חכליה ומרדכי וישוע וזרובבל בן שאלתיאל שנתן לו המלך חופשה ממשרתו, בראשם, ויקימו חומת ירושלים עיר־הקודש; ויסדרו את ערי המושב וגם בנו היכל לה‘, ויעשו גם מזבח כמשפט; ויערכו עצים על המזבח ויביאו קרבנות לחנוכת המזבח; אבל אש־הקודש לא מצאו, כי הסתיר אותה ירמיה הנביא ושאר ראשי־הכהנים בימי חורבן־הבית על ידי נבוכדנצר. ויתפללו עזרא ונחמיה ויצעקו לה’ ויאמרו: אדון כל הארץ, אתה עוררת את לב מלכי מדי ופרס לבנות את ביתך ולהשיב לארצך עניי עמך; והנה באנו, אנו עבדיך, אל המקום אשר איוית למושב לך ונכין את מזבחך במתכונתו ונערוך עצים, ואין לנו אש־המערכה, אשר בה ענית תמיד לאבותינו.

ושם זקן אחד, שהעיד גם על מקום המזבח, ותבוא אליו רוח ויאמר: בואו ואראכם את המקום, אשר שם נטמנה אש ה‘, וירא להם בור אחד מחוץ למחנה, ועליו אבן גדולה, והיא טוחה בסיד. ויצו לגולל את האבן מעל פי הבור, וימצאו שם מיץ אדום, ויאמר אל הכהנים: רדו אל הבור וקחו מלא חפניכם מן המיץ, ואיש זר, אשר לא מזרע אהרון, לא יגש. ויעשו כדברו וירדו אל הבור, וישאו מן המיץ בחפניהם וישיבו אל ההיכל ויזרקו אותו על המזבח ועל העולה ועל העצים. ויהי בעשותם זאת, ותבער פתאום אש בלהב נורא ואדיר ותלהט את הקרבנות. והאש הקדושה אוכלת ואוכלת, וימלא כבוד ה’ את ההיכל, ולא יכלו הכהנים לעמוד ולשרת מפני הענן.

ותיקד האש על המזבח, ולא כבתה כל ימי עמוד הבית השני על מכונו.

מֵאֲבַדוֹן לִתְחִיָה    🔗

א: חֲלוֹם מָרְדְכַי

ויהי בשנה השנית לארתחששתא המלך הגדול, בראשון לחודש אביב. ויחלום מרדכי בן שמעי בן קיש איש ימיני, העומד בשער המלך, חלום. וזה דבר החלום: השמים נתקשרו בעבים והיו קולות וברקים, רעשים ורעמים ותגעש הארץ. והנה שני גורי אריות באים מעבר מזה ומעבר מזה. ויתנפלו איש על רעהו ויקראו למלחמה: ויתאספו חילות שני עמים כבירים לקול נהמות האריות ויעמדו מזה ומזה. והנה ענן וערפל, בהלות ומצוקה ופחד גדול בעולם. ויצעקו מעבר האחד לה', והנה כוכב קטן עולה, והוא הולך ומאיר, ופני השמים היטהרו; הנשפלים התרוממו והגיבורים הושפלו. וייקץ מרדכי משנתו ויתאָו לדעת מהות החלום ופתרונו.

והנה, הדברים אשר ראה, באו אחד אחד כדבר אלהים, כשני אריות נפגשו מרדכי והמן יחד, ויגבר המן לשעה ויוציא דבר מלכות ממלכו להרוג ולהשמיד אל כל היהודים במדינת המלך מנער ועד זקן ביום אחד; והדת נתנה בשושן הבירה, וילבשו כל בני־ישראל שק וצום ובכי ליהודים. ויעל כוכב אסתר ויאר את החשכה, ויהפוך לבב המלך, ותבוא עצת המן עליו ועל עמו; וליהודים היתה אורה!

ב: הָאִגֵרֶת הַנִקְרַעַת

שמונה־עשרה אלף ותשע מאות מאצילי בני־ישראל הלכו להסב על שולחנו של אחשורוש, בעת עשה משתה לכל שריו ועבדיו ולכל בני־העמים החוסים בצלו. ויתגאלו בפת־בג המלך, “אכלו ושתו וקילקלו”, וישכחו את מושיעם, אשר ציוה להם דרכי חיים פשוטים וארחות הצנע לכת. ויבוא השטן, אויב האומה מקדם, והשטין עליה לפני אל־הרוחות ויאמר: אדון עולמים; עד מתי תדבק בעם ישראל ותשמור להם תמיד חסדיך, והם אך מכעיסים אותך כל הימים ואין אמון בהם; אם עליך טוב, צוה נא לאבדם ולהכחיד זכרם, ולא יהיה עוד כעס לפניך. אמר אלהים: ותורתי אשר חקקתי בלוּחותי מה תהיה עליה? השיב השטן ואמר לו: הסתפק בעליונים. באותה שעה שעה השוה אל קנא את דעתו לדעת השטן ואמר: כּנים דבריו, מה לי ולאומה זאת, שבעבורה רבו אנחותי בכל יום, אשביתה מאנוש זכרה, ויקרא בקול גדול: הביאו לי אגרת ואכתוב עליהם כלָיה, מיד הביא השטן גויל ודיו ויכתוב אלהים איגרת כליה ויחתום בחותמו, ותגעש הארץ, שמש וירח קדרו וכוכבים אספו נגהם.

וירץ אליהו התשבי בבהלה אל אבות־העולם ואל משה בן עמרם וקרא ואמר: שמים וארץ וצבא מרום בוכים במר נפשם על גורל בניכם ולהיכחד ולהישחת, וכל העולם אחזהו חיל כיולדה, ואתם במנוחה ואין אתם קמים ממלונתכם, ולעמוד לימינם ולהוציאם מן המיצר. חזר וקרא באזני משה: אי, רועה נאמן, כמה עמדת בחייך בפרץ להגן על עמך מקצף שדי, והנה באו שבטיך עד משבר ולא תתפלל לה'? וירא משה, כי איגרת־הכליה נחתמה בטיט ולא בדם, ויאמר: עוד יש תרופה, אבל צריך צירוף בני־החיים עמנו; ויצו את אליהו על מרדכי היהודי, כי יקבץ את כל היהודים לתפילה ולתחנונים.

מיד ירד אליהו והודיע למרדכי, כי כבר הסכים בית־דין של מעלה לפתוח פתח של תשובה. ויגזור מרדכי תענית על הציבור. ועינו כל העם את נפשם מאיש ועד אשה, למגדול ועד קטן.

באו אמותיהם של התינוקות והביאו להם לחם ומים ואמרו להם: בנינו, אכלו ושתו קודם שתמותו. והם היו מניחים ידיהם על ספריהם והם נשבעים ואומרים: בחיי מרדכי רבנו, לא נאכל ולא נשתה ולא נטעם מאומה, אלא כה נמות עייפים ויגעים, אם ה' אומר לכלותנו. והיה כל אחד גולל ספרו ומחזירו לרבו ואומר: סבורים היינו, שבזכות התורה באנו לעולם, לעבוד אותה ולשמרה, ועכשיו שלא זכינו, טלו ספרינו מידינו ואל יהיו לנו למזכירי־עוון. געה כל העם בבכיה, האמות בוכות כפרות מבחוץ ובניהם בוכים כעגלים מבפנים, ותעל שוועתם למרום. וישמע אל־מרומים קול שועה וישאל את משה בחירו לאמור: מה קול שועת גדיים וטלאים שאני שומע? עמד משה לפניו ואמר: רבון העולמים! לא גדיים ולא טלאים הם, אלא קטני עמך הם. המתענים על צרות העם זה שלושה ימים ושלושה לילות. ולמחר עומדים המה לשחיטה כגדיים וכטלאים, מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש־ברוך־הוא באותו לילה, שבר את החותמת וקרע את האיגרת ויאמר: לא אתן את בני־עמי לטבח. ונהפכה רעת המשטין עליו ודחה ה' את השטן ואת בעל־בריתו המן האגגי.

ג: מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵר

בימי חנניה הכוהן הגדול לעדת השומרונים ובימי שני הנשׂיאים יומקים ויהוצדק היתה אסתר מבני־יהודה אשה למלך אשור, ותשא חן וחסד לפניו מכל הנשים ויאהבה אהבה גדולה ורבה. ולמלך הזה היה גם כן משנה מבני־היהודים ושמו מרדכי, ואסתר גם בת אחיו. ויהי מרדכי חכם בכל טעם, מבין בהליכות המדינה ומכלכל אותה בסדר ובצדק. וירָצו מעשיו למלך, ולא נתן לכל צר לעמוד נגדו, ואסתר ומרדכי גם הם, בהיותם בחצרות המלך, לא שכחו את עמם אשר בכנען ויעשו עמהם חסד רב. ויהיו מיטיבים עם כל בני השבטים.

מִסִּפּוּרֵי אֲלֶכְּסַנְדֶּר    🔗

א

ויהי כי נפלה מלכות פרס וימלוך אלכסנדר הגדול, והוא גיבור עריץ וכוח ברזל לו לנגח עמים ומדינות, ויכבוש כל שבטי העמים והלשונות. לא קם שבט לנגדו, וזר הנצחון על ראשו; והוא החיה השלישית, אשר חזה דניאל. ויבוא גם לארץ־יהודה, ויאמר להחריבה ויפיל חיתיתו על כל יושביה. ויהי אֶבל גדול ליהודים וצום ומספד, ויזעקו אל ה'; ואז כיהן בהר האלהים בירושלים שמעון הצדיק, והוא כוהן גדול לאל עליון, וגם משמרת המדינה בידו.

ויתאזר וילבש בגדי־כהונה ונתעטף בגדי־כהונה, לקח עמו מיקירי ירושלים ואבוקות אור בידם וילכו לקראת חיל מלך אלכסנדר לשלום, וילכו כל הלילה; כשעלה עמוד־השחר ראם אלכסנדר מרחוק, וימהר וירד מעל סוסו וידבר לשמעון דברי שלום בהדרת־כבוד. וישתוממו שריו למראה ההוא ויאמרו: לא ראינו כמעשה הזה כל הימים, ויאמרו להם: מלאכי ההולך עמי בחזון לילה במלחמתי, מראהו ודמותו כמראה האיש הזה, ויחל שמעון והזקנים אשר עמו את אלכסנדר כי יסור לעיר קדשם לראותם בביתם, שיתפללו עליו תמיד, ויסר ירושלימה. ויראהו שמעון את תאי הבית ומחמדיו, ויאמר אלכסנדר: ברוך אלהי ישראל, אלהי הבית הזה. ויבא קרבנות ומנחה לה', ויתן כסף וזהב הרבה לבדק הבית. ויכרות את שמעון ועַמו ברית, ויבטיחם לשמור עליהם מכל אויב. והיה כל בן־זכר אשר נולד בירושלים בשנה ההיא וקראו שמו אלכסנדר, לזכר הטוב והחסד אשר עשה אתם.

ב

ויהי בכבוש אלכסנדר הגדול את כל המדינות ואת כל הארצות ויבקש לחדור גם הלאה מהרי־החושך ויעבור בחמורים לבנים ילידי מצרים, ועמו אך מחנה קטן מבני־חילו וגיבוריו הנאמנים. ויבוא למדינה אחת, שממשלתה אך בידי נשים וכולן חגורות כלי קרב ורוכבות על סוסים. בקשו עבדיו להלחם בהן, אמר להן: הניחו להן ולא אלָחם בנשים, ויהי כי רעבו, הוא ואנשיו, ללחם, אמר להן: תנה לנו מזון ונחיה, הגישו לפניו שלחנות־זהב ונתנו עליהם לחם של זהב, התפלא אלכסנדר ואמר: האם זהב יאכל פה? ותאמרנה שרות הנשים אליו: אם לחם־חיטה תאבה, הלא כזה רב בארצך, ועל־כן הגשנו לך תמורתו זהב. כי על־כן הרחקת ללכת. אז אמר אלכסנדר: באנשים אף אחד מני אלף לא מצאתי חכם ממני, ונשי מדינה זו חכמו ממני ומצבאותי.

וישאיר מחנהו במדינה זו, והוא לבדו ואך שנים מעבדיו עמו רכבו על חמורי מצרים, ההולכים בחושך כמו באור, ויעברו את הרי־החושך ויפליגו ללכת עד קצה הארץ. והנה גן נפלא לפניו, אשר אין כמוהו בכל מדינות מלכותו, והוא מוסב גדר של שיש טהור, ושער גדול של ברזל מושזר באמצעיתו, והוא סגור על מסגר, ניגש ודפק על פתח השער וקרא: פתחו לי! פתחו לי! שמע קול מאחרי הגדר אומר: זהו גן־העדן התחתון, וכל זר לא יבוא בו בחייו. ענה אלכסנדר ואמר: אני מלך מלך כי כל העמים והארצות, את כל יושבי המדינות אספתי כאסוף ביצים עזובות, וזה הגן תסגרו מלפני. תנו לי למצער איזה אות והיה לי לזכרון, כי גם עד הלום באתי. ראו יד אחת רחבת אמה, והיא מושיטה גלגל־עין של אדם, ויקחהו וישב אל מחנהו.

ויהי בבואו, אחרי מלחמותיו הרבות וכל תקפו וגבורתו אשר עשה מקצה הארץ ועד קצה, למדינתו, לקח אותו גלגל־העין וישימהו על כף־מאזנים אחת, ועל השניה נתן משקלי כסף וזהב, ויגדל עליהם, הוסיף להניח על כף־המאזנים השניה אבנים טובות ומרגליות וכל שכיות החמדה שבאוצרותיו ולא הכריעו את גלגל־העין. ויתפלא אלכסנדר מאד על הדבר. ויקרא לזקני־הנגב, הידועים לחכמים מצוינים, וישאלם לפשר הדבר. ענו ואמרו לו: זה גלגל־עין של אדם, ואם גם תתן לו כל הכסף והזהב שבעולם לא ישבע ולא יאמר די; אולם אם תקח את כלי חמדתך מעל כף־המאזנים ותשם עליה רגבי עפר אחדים ועיניך תראנה כי הכרע יכריעוהו. מיד ניסו לעשות כך, לקחו את כל הכסף והזהב מעל הכף וישימו רגבי עפר תחתיהם, מיד עלתה כף־המאזנים עם העפר על אותה של הגלגל. פתח אלכסנדר ואמר: חכמים אתם ורוב חכמה ירושה לכם.

ג

שוב הלך אלכסנדר לכבוש עמים ומדינות ועבר ארצות רחוקות מאד, נלחם עם שבטים שונים זרים, אשר גם בכתב לא יכּתבו, גם עם חיות היער, חיות נוראות ובעלי גבורה עצומה ערך מלחמה. בדרכו פגע בגוי עז, אוכל אדם, ויסגרו בין שני הרים בחומות ברזל ונחושת לבל יצא לעולם. פגע מיני אנשים, חצים בני־אדם וחצים בהמות ונורא מראיהם, ואין קץ לחיות המשונות והצמחים המשונים שראה.

בארץ הודו בא אל ארץ רחבת ידים ויחן שם עם כל חילו, ויהי בעלות הבוקר נראו על שטח הקרקע ראשי אילנות, והם נוצצים וגדלים מרגע לרגע ומשעה לשעה, והנה עומדים הם בקומתם ומוציאים פירות; ובצאת השמש התחילו להתקטן ולשקוע, עד כי נחבאו כולם במעמקי האדמה, רק איזה פירות נשארו מעל. בקשו פרשיו ללקוט מהם, שמעו כעין בת־קול אומרת: אל יקרב איש הלום!

פלא עוד יותר גדול ראה אלכסנדר הגדול, בלכתו מהלך עשרה ימים מכאן, גם שם כברת ארץ רחבה, ובה גן נפלא ובו שני אילנות גבוהים כמעט עד לשמים, בם רשמי שמש וירח, והמה מדברים כבני־אדם ומנבאים עתידות. כרע אלכסנדר על ברכיו לפני האילנות ויתפלל ויאמר: הודיעוני נא קצי ואדעהו. ולא ענו לו מאומה. הוסיף לבקש ולהתחנן לעת זרוח הירח וגם למחר לעת צאת השמש, ויצא “קול כפול” משני האילנות לאמור: ימיך קצרים, מחריד הארצות! אז אמר אלכסנדר לשוב על עקביו. ובהגיעו אחרי שנתים ימים לארץ מלכותו, גַוע ויאָסף ותשקוט הארץ.

ד

עשרה מלכים מלכו בכל העולם ומלואו, ותגדל מלכותם לכל ארבע רוחות השמים ולא נשאר דבר, שלא משלו עליו ושלא שמע לפקודתם. המלך הראשון הוא אלהים צבאות מלך עליון ואדיר בעליונים ובתחתונים, הוא המלך, שלא קדמו מלך ואין שני לו. ויאמר אלהים: אנסה להמשיל גם בבני־האדם כמוני ואתן להם ממשלתי ומעוזי. ויעל על כסא יושבי התבל נמרוד בן כוש, ותהי ראשית ממלכתו בבל, ומשם יצא לכבוש את כל העולם כולו. השלישי במלכי ארץ הגדולים היה יוסף בן־יעקב, שלא היה אך משביר בר ולחם בכל ארץ מצרים, כי־אם “מלך ארבעים שנה מעצמו”. הרביעי – היה שלמה בן דויד, שהיה מושל בכל הממלכות, והן מביאות לו את מנחתן, ותגדל מלכותו גם על מלכות יוסף ונמרוד. המלך החמישי הגדול היה אחאב בן עמרי מלך ישראל, שחיתיתו היתה על כל העמים אשר מסביב, וכל שרי איפרכיות כבושים תחתיו ומביאים לו מס ומנחה.

והנה בא המלך הששי מחריב ארץ יהודה, נבוכדנצר מלך בבל, שמלך על כל בני־האדם ויושבי ארץ, ואף חיות ועופות תוּכּו לרגליו, פותח פיו בלי רשותו; בא אחריו המלך השביעי, כורש מלך פרס, לנקום מבבל את דם עבדי ה' השפוך, הוא המלך שכל ממלכות הארץ נתן בידו ה' אלהי השמים; והשמיני הגדול גם מנבוכדנצר גם מכורש, שמשל מסוף העולם ועד סופו, עד מבוא השמש ועד צאת השמש, ואמר לעלות גם לשמים ולירד לתהומות, היה אלכסנדר מלך מוקדון והוא צפיר העזים שבא מן המערב. אחרי מות אלכסנדר לא קם עוד מלך גדול ואדיר לעמוד בשורה, אך מלך המשיח יהיה המלך התשיעי. והוא ירד מים אל ים ומנהר עד אפסי ארץ. אבל אחריו – “תחזור המלוכה לבעלה”. אלהים צבאות, שמלך בראשונה, והוא גם הקים את כל המלכים האלה, הוא ימלוך באחרונה עדי עד. בתור מלך עשירי; ונשגב אז אך ה' לבדו, ואך הוא ידעה את צאנו וירביצם.

אני ראשון ואני אחרון אמר ה'.

הַמַּכַּבִּים    🔗

א: מַתִתְיָהוּ

בשנת שתי מאות ושלוש־עשרה לבנין הבית השני נוססה רוח־רעה באנטיוכוס מלך יון ויחל לשטום את בני־ישראל, ויאמר לשריו ועבדיו: הלא תדעו, כי יושבי ירושלים ובנותיה עם עז־פנים הם ודתיהם שונות מכל עם ולי אין שוֹוה להניחם. הבה נתחכמה להם ונכחידם מגוי. ויגזור עליהם גזרות קשות, כי ישבתו משמור חקי דתם, וגם שלח את ניקנור שר צבאו עם חיל גדול, ויבוא ויצר על ירושלים ויהרוג בה עם רב, ותעל שועתם השמימה.

ורוח ה' לבשה את מתתיהו בן יוחנן מזרע הכוהנים, ויאמר לעשות נקם בצוררי עמו. ויוָעץ בלבו ויעש לו חרב ולה שני פיות, גומד ארכה, ויחגור אותה מתחת למדיו על ירך ימינו – ויתגנב מחוץ לעיר ויחדור עד שער מחנה ניקנור ויאמר לשוערים: אני מתתיהו בן יוחנן בא לפני אדוניכם. ויבואו באוהל ראש־הצבא ויאמרו: הנה מתתיהו הכוהן בחצר, ויאמר ניקנור: יבוא; ויבוא מתתיהו וישתחוה לפני ניקנור ויאמר לו: כבר כלה כוח עמי לעמוד; ואני באתי אליך בשמם לאמור: לא נסור ממצות המלך ונבטל דברי אלהינו בדבריו, אם אך תכרות לנו ברית שלום. ויאמר ניקנור: ונסלח לכם מכל עווֹנכם, אם תלבש בגדי כהונה ותקריב על מזבח אלהיך מן הטמא. ויאמר יוחנן: גם כדבר הזה נעשה, אבל עוד דבר לי אליך, הוצא כל איש מעליך, ואל ישמע כל אדם בדברי אליך, ויעש ניקנור כן ויוָתרו לבדם.

ויתאזר מתתיהו ויאמר: ה' אלהים, חזקני־נא אך הפעם ואינקמה נקמת כבודך, ויקרב אליו ויקח את החרב מעל ירך ימינו ויתקענה בלב ניקנור ויפול לרגליו.

וימהר יוחנן לעזוב את האוהל ויריע תרועה גדולה ויקבץ אליו עם רב ויערוך מלחמה עם כל צבאו. והמה בראותם כי מת גיבורם, לא קם בהם עוד רוח. ויפול מהם המון רב וירדפו בני־ישראל אחריהם עד הפיצם אותם.

ב: נֵס חֲנֻכָּה

ויהי בשמוע אנטיוכוס את אשר עשה מתתיהו, וכי נהרג ניקנור משנהו ונפוץ כל חילו, ותבער חמתו בו וישבע לקחת נקם ביהודה ולהשביתו מעם. ויאסוף עוד חיל גדול מבראשונה, וישלח עמהם פילים ושנהבים ורכבי־ברזל, ואת בגריס הרשע עשה לראש מצביא, ויעל עליהם בחימה שפוכה ובזרוע נטויה ולא יכלו עוד קום נגדו. ויצר על ירושלים ויבקע חומותיה ויעש במקדש האל שלושה־עשר פרצים, ויפול כל לב בישראל ויאמרו: מוסר ה' אלהינו אותנו בידי שונאינו.

וישמעו חמשת בני מתתיהו את אשר עשה בגריס ויתקבצו למצפה־גלעד, אשר שם היתה פליטה לישראל בימי שמואל הרוֹאה, ויגזרו צום ויתפלשו בעפר בפני אלהי השמים. ויקומו ויתחזקו ויחלקו את הגדודים אשר להם לחמישה חלקים, ויברך אותם אביהם ויאמר: יהודה, היֵה כיהודה בן־יעקב; שמעון היה כשמעון בן־יעקב; שלכד את שכם; יוחנן בני, היה כאבנר בן נר שר צבא ישראל; יונתן, היה כיונתן בן שאול; ואתה אליעזר, היה כפנחס בן אליעזר, אשר קינא לאלהים צבאות, ויצא בראש גדודיהם וילחמו כאריות, וה' היה אתם וילכדו את כל מבואות המחנה ויחדרו בה ויעשו טבח רב. נפול נפלו כל גיבורי יון ואת בגריס תפשו חי ויעשו בו נקם.

וישובו אל עיר הקדושה שמחים וטובי־לב, ויקימו את פרצת הבית ויחנכו את המזבח, אשר שבת בו התמיד; ולא היה שמן זית בעזרה רק ליום אחד, ויתן ה' בו ברכה, והיה הולך ודולק שמונה ימים. הלא המה ימי חנוכה ליהודים!

אֵם הַבָּנִים    🔗

(בשתי נוסחאות)

א

ויהי כי צרר אנטיוכוס את ישראל ויראם את ידו הקשה, החריב עריהם, הרג את גיבוריהם, שרף את ספריהם וביקש להעבירם על דתם. נפלה בין שבוייו אשה אחת אלמנה מבנות היחש שבירושלים עם שבעה בניה, ויפַתה אותם להשתחוות לעצביו, מעשה עץ ואבן, ויאמר להוציאם לחירות לגדלם ולנשאם; ולא אבו שמוע לו. וינסה להושיבם בבית־הסוהר ולתת להם אך לחם צר ומים לחץ, וגם ציוה להכות אותם בשוטים; ולא רך לבם ועוד הוסיפו להתחזק באלהיהם. ויחר אף אנטיוכוס ויאמר להינקם מהם ולאלצם לעבודת אלהיו בחרב ובשפטים גדולים. ויצו להקים בחצרו הגדול מדורה ולשים עליה מחבתות. ויעמיד מסביב למדורה עבדים עם חרבות שלופות ועם כידונים ועם שוטים. ויוציאו את האשה העבריה ובניה מן הבור ויעמִידו אותם בחצר בתווך, וידבר באזנם קשה, לאמור: שמעו, בני המורים, אם לא תעשו כאמרי־פי ולא תעבדון את אלהי ומַתּם כולכם היום, ויקראו כולם: את ה' אלהינו נעבוד. הגישו לפניו את הבכור, ויאמר לו: שמע, בני, בקולי וחוס על ימי נעוריך; סור מחוקת אבותיך וחיית, ויען הנער אותו: שוא תדבר אלי, טוב לי מות בצל אלהי מלחיות בצל אל־מת. ויקצוף אנטיוכוס על הבן קשה־העורף, ויצו לכרות את לשונו, לקצץ את ידיו ורגליו ולהפשיט את עורו; ויעשו לו כן לעיני אחיו ואמו. וישימו את הגוף השותת דם בקלחת לצלותו חי, ויתאבך העשן מבשרו; רעדה עברה בכל קהל הנאספים, ואחיו ואמו עומדים הכן למיתה בכל נפשם לשם אלהים, ושמחים הם כי הכניסו את הבכור לחופת חיי־עולם. הביאו הצוררים את האח השני ודברו על לבו לאמור: השתחוה־נא לאלהינו ולא תלך בדרך אחיך! ויקרא בקול גדול: באשר מת אחי אמות, קחו־נא את נפשי. ויכוהו המיסרים בשוטים, גם ממנו פשטו את עורו ויתעללו בבשרו. ולב אחיו הנותרים לא רק לא רפה, כי־אם עוד מתחזקים המה באלהי אבותם. הביאו את האח השלישי והניחו חרב חדה על צוארו ואמרו: בידך החיים והמות! ויקרא: לא אמות על־ידי חרבכם ואיקץ לחיי־עולמים. ויתיזו הרוצחים את ראשו, ויז הדם עד לרגלי אחיו ואמו. והיא הניצבת על ימינם קוראת להם: התחזקו, בני, והיו לבני־חיל ואל תמירו חיי אל־מת בחיים עוברים; הביאו את האח הרביעי ויקרא גם הוא: הנני לפניכם וקחו את נפשי, הכל לי למשחק, ויתפלא המלך לאומץ לבבו; בכל־זאת לא נחה ידו הקשה ויצו להכותו הכה ופצוֹע וירוצצו את גולגלתו. כה נפלו בחרב־נקם גם האח החמישי והששי, ושניהם קבלו עליהם את המות באהבה וברצון. וירחם אנטיוכוס על הבן הצעיר באחיו, ויקחהו אליו וידבר אליו רכות ויאמר: למה תתעקש משמוע בקולי, בני, השתחוה לאלהי ותהיה לי לבן וגידלתיך עם גדולי הארץ. וירא, כי גם הוא אינו שומע לו, ויקרא אל אמו ויאמר אליה: רחמי נא על שארית פרי בטנך זה וצוי עליו, כי לא ימרה את פי. ותאמר: כן אעשה כאשר דברת, והיא אך התלה בו במר־נפשה, ועוד הוסיפה לחזק את לב בנה זה, כי יעשה את אשר עשו אחיו ויקדש גם הוא את שמו הגדול. ויקרא הנער: למה תאחרו לשלוח את ידכם בי? משה אמת ותורתו אמת! ואנכי לא אַסור מדבר התורה, ולא אמיר אלהים־חיים שומע הכל ורואה הכל, באלהי עץ ואבן, פה להם ולא ידברו, אזנים להם ולא ישמעו. ויקצוף המלך עליו יותר מעל אחיו, ויצו לענותו קשה, וימיתהו במיתה משונה ואיומה, אז קפצה גם אמו ותאמר: שלחני־נא בדרך בַני ואלווה אותם על דרכם. וידקרו אותה בחרב וישליכו את נבלתה על פגרי בניה. ובני־ישראל בשמעם את דבר גבורת הנפשות האלה, עשו רבים מהם כמוהן ויתחזקו למות מות קדושים.

ב

“כי עליך הוֹרגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה”. ויד האויב קשה, להעביר את בני־יהודה על מצות ה' ולהסיר את לבבם מאת אלהי־אבות בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. אז נשבתה גם אשה אחת, מרים בת־נחתום שמה, היא ושבעת בניה עמה, ויפקדו עליהם לעזוב את דת היהודים וחיו; ולא אבו שמוע ואמרו: לא, אך את אלהינו נעבוד! ויצו המלך להפריד את הנאהבים והנעימים ולתת את כל אחד מהם בחדר מיוחד בבית־הסוהר, למען לא יחזקו איש את אחיו בדבר אלהיהם. הביאו את הבן הבכור לפניו ויאמר לו: השתחוה לאלהי. השיב הוא ואמר: כתוב בתורתנו, אנכי ה' אלהיך ואין אלהים מלבדו. הוציאוהו להרגו, וחתכו את ראשו בסיף. הביאו את השני, הוא בחור כארזים, ואמרו לו: השתחוה לאלהינו, כמו שעשה אחיך. ויען ויאמר: מכחשים אתם בי, ולא יעשה אחי את המעל הזה להמיר אלהיו באלהים אחרים; הרגו גם אותו. השלישי קרא, כאשר הביאו אותו לפני המלך: זובח לאלהים אחרים יוחרם; והרביעי קרא: ה' אלהים אחד! כה נהרגו שניהם ואחריהם אחיהם, החמישי והששי. הביאו את השביעי, והוא נער רך, טוב־רוֹאי והקטן שבכולם. אמר לו המלך: אחיך כבר היו וראו בחיים ואולי מפני זה לא יראו מות, אבל אתה הנך עוד נער ולא ראית בטובה, עבוד את אלהי ותחיה ותראה רב־נעימות. השיב הנער את המלך: ה' אלהינו ימלוך לעולם ועד. ויצו המלך להרוג גם אותו. נגשה אמו ותבקש, כי יתנו לה לנשק לו בטרם ימות. נפלה על צוארו וחיבקה אותו ונישקה אותו. אמרה: הרגו גם אותי; לא אבו עשׁה זאת, שחטו את בנה זה לעיניה וישלחו אותה לנפשה. עלתה לגג ותאמר: אל אלהי אבי, אברהם עקד לפניך מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות, ואתה קחה נא את נפשי; הפילה עצמה לארץ ומתה. יצאה בת־קול וקראה: אם הבנים שמחה!