רקע
ס. יזהר
בעבותות השיר הקשה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מאזנים נח, 1–2; תשמ"ד 1984

רבים כתבו לאחרונה על נתן אלתרמן. רבים בהם כתבו על שירתו (הלא פוליטית) ומאלה רבים כתבו וחזרו והתאוננו כי הרבה משיריו הם שירים קשים, וביחוד קשה “שמחת עניים”. ככל שעברו השנים נחקרה יותר שירתו של אלתרמן עד שכעת כאילו כבר נתבררה כל־צרכה איזו “דרך המלך” להבנתו, וכאילו הכל כבר יודעים באיזה טופס הבנה הולם צריך לקרוא את השירים האלה כדי שלא יהיו קשים – ועדיין הם קשים.

מה זה שיר קשה? מפני מה הוא שיר קשה? למי הוא שיר קשה? ואולי כלל אינו קשה, לפחות לא בעיני כותבו? יש אומרים “קשים” יש אומרים “סתומים”, יש אומרים “לא מובנים”, יש מדברים על “חידות” ויש מדברים על “צפנים”, מלבד הדיבורים הכלליים על “הבעיתיות” בכללה ועל “הפרובלמטיות” לעומקה – ועד לתיאור השירים כ“עבותות של חושך”. בין כך ובין כך, מאבק נטוש כבר שנים רבות לסילוק הקשיים מן השירים האלה, לפתרון הבעיות, להבהרת האפלות ולביטול המחיצות שנותרו בין בשורת השיר ובין קוראיו: עבור ונקות בשורות ובין השורות, עבור והיטיב את השירים, בתוכם ועל סביבם, עבור והבהיר את מובנם ואת משמעם, לרבות קשריהם אל שירים אחרים, לרבות קשריהם אל העולם שמחוץ לשירים, והגיע הזמן לכאורה שלא תישאר בשירים האלה לא חידה ולא בעייה ולא קושי. אבל, עד שיסולקו הקשיים שנותרו, מוסכם בינתיים, שהם שירים קשים. לעתים אומרים כך בטרוניה, כקובלנת קורא המתייגע להבין, לעתים בקריאת תיגר של מי שיוצא להבקיע נתיב בסבך, ולעתים אף כחגיגת פרשנות שהצליחה: כבר מובן וכבר מואר. אם כה ואם כה, כשמזדמן שיר קשה, יודעים כבר איך לעשות דברים בו ומסביבו, עד שיהיה ניפתח ומתברר ברר היטב, שמעיד על הנחה מוקדמת שמעבר לקושי של השיר הקשה יש בו דבר חשוב שכדאי להתאמץ ולהגיע אליו, ורק צריך לעזור לו משהו – והדבר החשוב ההוא שהיה בו להיאמר ונתקשה – הנה יולד ונאמר, וכביכול, הגיע השיר אל המצב המאושר, אל “האטרכסיה” שלו, הכל כבר גלוי וברור.

ומניין יודעים שיש לו לשיר הזה בתוכו דבר חשוב להיאמר, כשעדיין היה סגור ולא־מובן? על־פי מה מריחים שכדאי לטפל בו ולעמול בפיצוח ובפיענוח – על־פי שמו המפורסם של המשורר, או על־פי ריחו של איזה קסם? ובין כך או כך, מלכתחילה, מדוע צריך שיר להיות סגור? למה צריך שיר לעמוד ולכחד במקום לצאת אלינו ולדבר? האם הוא פוחד לומר דברו בגלוי? פוחד ממה או פוחד ממי? האם משהו נועז מדי ושערוריתי היה בו שצריך לכסותו? או רק ביקש השיר למיין לו את קוראיו ולבחור לו מבין כולם את מוזמניו המבינים לרמזיו? או, שמא נסתבך השיר בדבר לא ברור לעצמו ולעו דבריו מקוצר־היד לומר? למה בלי כל העוזרים למיניהם והמתווכים והמפרשים נישאר השיר לא־מובן (סגור, הרמטי, איזוטרי, וכל השאר)? ומצד שני, אם רצה להצפין דבר, וכי זו הדרך להטמינו בראש כל חוצות ולפרסמו בכיכר העיר?

כשם שלא רבים יודעים לומר למה קשה השיר הקשה, כך לא מוכנים להשיב מה יקרה לו לשיר הקשה לאחר שכבר יהיה מובן ולא־קשה – האם יהיה אז לשיר פתוח להבנה, אר שהשיר הפתוח להבנה נעשה אז גמור כשיר? כל אלה אינן שאלות בלתי ידועות, וכבר שאלו וחזרו את כל מי שאפשר לשאול, וגם את המשורר עצמו, ובמפגיע: למה עשית את השיר שלך קשה? האם בעיניך הוא שיר מובן ורק קוראים שאינם יודעים לקרוא מתאוננים שהוא לא־מובן? ואולי במתכוון הקשית כדי שיהיה קשה? הרי לא כתבת שיר “להכעיס”?

לא כל משורר “קשה” נעתר תמיד להשיב לשאלות מטרידות כאלה. ולא מעטים דחו את השואלים בשתיקה או בזעף, לא אלתרמן. הוא השיב במפורש הן במאמר ידוע אחד והן בשירים שונים, בקצרה ובהרחבה, ותמצית דבריו במשפט אחד היא: “שירה כזאת (בלתי מובנה) אינה קיימת לגמרי” (“במעגל”, 12). חד וחלק. והטענה על השירים הקשים נדחית מכל וכל: אין שירים קשים, ושירה לא־מובנה אינה קיימת. ממש־כך: אין בעולם שירים קשים. (אלא אם אינם שירים, אלא אם אינם טובים, אלא אם עוותו בתוך־כדי קריאתם) והשיר הלא־מובן – הוא שיר מובן כל־צרכו. אבל, אם עדיין מתקשים הקוראים והשיר עדיין קשה, ועדיין לא־מובן – אל מי פונים?

לשירים עצמם אין פה לומר יותר ממה שיש בהם גלוי לעין כל. נישאר שאם לא מפי השיר ולא מפי המשורר, קשה השיר מפי הקורא הזה המתאונן על קשי השיר הקשה ועל הלא מובן. ואמנם כך גם מביא אלתרמן דברים מפי הקורא המתמרמר, כשהוא טוען כנגד השירים הקשים: “חושך ואפילה… אינני תופס דבר וחצי דבר! לשם מה הוא מפרסם את דברו ברבים? למי תועלת ולמי הנאה מהם? לא, לא… אין אני מחוייב לדגור במוחי על כתב חרטומים חדש… לעזאזל השירה הבלתי מובנת!” (שם, 11).

מה משיבים לו לקורא המתמרמר הזה? אלתרמן משיב וגם משיא עצה נאמנה: “לאט!” הוא אומר, קרא לאט, המתן קמעא, תן לדברים לפעול, הזמן יעשה את שלו – והבלתי מובן יימס לו מאליו ויהיה למובן. “הרגל, זמן וחינוך” – זו תמצית כל התורה כולה על רגל אחת, איך להבין שיר לא־מובן. אלא שאפילו עצה זו, וגם תורה זו ניתנת, לא בלי הסתייגות ולא בלי אתראה מראש, שגם לאחר שיקרא הקורא ככל שלימדו אותו, לאט ובקשב ובלב פתוח – “ההבנה האמיתית לא תהיה גם אז רבה יותר משהיא היום.” שאומר, למרבה הייאוש, כי מי שלא הבין – לא יבין. ואין מה לעשות. השירים נועדו רק למי שמבין אותם, וזה הכל.

באופן ש“ההבנה האמיתית” של השיר – ויהיה מובנה של “ההבנה האמיתית” אשר יהיה – זו אינה צריכה לכלום מבחוץ, לא לסיוע, לא להבהרה, ולא לשום מאמץ: השיר הבלתי־מובן – אם נאמין למשורר – אינו בלתי מובן, ומי שיודע לקרוא שיר באמת, יבין את מובנו לאשורו, וזה הכל ועד כאן. אלמלא שחוקרי השירים אינם מאמינים למשורר, ואינם מסתפקים לא בעצותיו ולא במסקנותיו, בעיניהם השיר הקשה הוא בקעה נאה להתגדר בה, “שדה חקירה” גדול המצריך אותם ואת חכמתם, אותם ואת בקיאותם ואת חריפותם ואת כושר איבחונם ואת פתרונם לבסוף. וכשהם נוטלים את השיר הקשה בידיהם האמונות אין הוא מעתה רק שיר אלא הוא גם תיסמונת (למצב המשורר, למצב האדם, למצב התקופה, וכו') ואף הקושי שבו הוא גם עדות חשובה וגם רמז (או אליבי). וכשבא לפניהם שיר קשה כבר יודעים מה לעשות בו, איך לגבות ממנו עדות למרות סרבנותו או שתיקתו, ואיך להפעיל כנגדו כלי פיצוח וכלי פיענוח ומנגנוני פרשנות, עד שגם הקשה שבשירים יתברר וגם סיבת היזקקותו לקושי תצא לאור, ומעל קוּפת השיר המפוצחת ניצב הפורץ וידיו מלאות נוצצים. על מה עומדת גישה זו של חוקרי השירים? אם לא על ההבנה שהשיר הוא תעודה, שכל שיר הוא תעודה (מיסמך, דיווח, שיקוף, וכל כדומה לאלה), בין שאר כל התעודות המספרות על העולם ועל מעשי האדם כך, וגם השיר הקשה הוא תעודה אלא שמוצפנת בצופן, אלא שלא תרתיע את החוקר החרוץ והוא לא ינוח עד שיבין: והבנת השיר, פירושה הידיעה לומר את השיר במונחים של איבחוני מחלה, איבחוני מצוקה, ואיבחוני הרקע וגם קישור “המקרה הפרטי” של השיר האחד, עם איזו “פאראדיגמה” שירית כוללת, תרבותית־היסטורית.

לא כאן המקום לברר איזו משתי ההשקפות נושאת בה אמת גדולה יותר ופורייה יותר, זו הרואה את השיר עד להתהוותו ושקועה בשאלות קודמות לשיר או סובבות אותו, או זו הרואה את השיר מלאחר התהוותו והלאה, ואינה שואלת אלא על השיר עצמו ומה לי ולו. אבל זה המקום לשאול על אותה “דרך המלך” המפולסה להבנת שירתו הלירית של אלתרמן, ולנסיון להבין מה מחפשים סוללי דרך זו בשירים: מה מניע את המומחים לשירתו אם לא אל אלתרמן הפתור, אל אלתרמן החידה שנפתרה, אל שירתו המובנה ואל גולת הכותרת: אל “שמחת עניים” ברורה ומאירה – כיוון שאין לכאורה קונסטרוקטיבי ממנו – פחות קושי אחד בעולם הקשה הזה. אבל מאחר שהקשיים עדיין קשים, מלאים עדיין כתבי החוקרים ביטויי־דימוי כגון: “שמחת־עניים” היא – אפלה שצריכה הבהרה, חידה שצריכה פתרון, צופן שצריך פיענוח, בעייה שצריכה מענה, קושי שצריך חילוץ, קליפה קשה שצריכה פיצוח, מלבד קשיים המתוארים כ“טקסט הצריך לעוד טקסטים” או כ“טקסט הצריך לקונטקסט” – וכל כיוצא בהם. חידה, כידוע, היא שאלה שלשואל תשובתה ידועה (המשורר ידע והסתיר), ובעייה היא שאלה שתשובתה לא ידועה לאיש (גם לא למשורר) וקושי הוא מצב מביך, כמין הפרעה שצריך לסלקה ולהיחלץ (תקלה באוריינטציה) והצפנה היא מסירה רק לנימען בלבד (קוד למוזמנים) וקליפה קשה עושים למה שיכול להיות ניזוק כשאינו מוגן למדי (אי־ביטחון). בקצרה: בהגדרת סוג הקושי גם מודיעים מה לחץ על המשורר, וגם מגדירים את סיבת היזקקות השיר לקושי הנדון, בלי לשים לב לשאלה אם בזה עוסק שיר, בהכשלת קוראים בחידות ובבילבול דעתם בצפנים, וגם בלי לשים לב לדברי המשורר שמזכיר כי הקושי שבשיר הקשה מוסבר באי־הרגילות של הקוראים לקרוא אופן חדש ושונה של אמירת דברים, ושעל כן “כל עוד האנשים לא התרגלו אליו (אל החידוש)… לא יוכלו גם להבינו… הציורים, הצירופים, המלים, לא יעוררו בהם כל אסוציאציה, כל הגבה” (שם, 13).

*

באותה “דרך המלך” הגדולה להבנת אלתרמן, נתבססה גם ההכרה שהשיר הלירי אינו דווקא פרי “החוויה האישית”, וש“החוויה האישית” איננה בהכרח ממידת השירים הליריים, ושייתכנו שירים ליריים שהם פרי הגות ושמידת ההבנה הפילוסופית הולמת אותם יותר. ומאחר ששירי אלתרמן, בין השאר, יש בהם גם ניסוחי הגות וביטויי עניינים שברגיל לא השירה הלירית ניזקקת להם, ומאחר שלא כחוויה הרגשית (שהיא אישית), החוויה ההגותית (שהיא אוניברסלית), – הרי שאם במקום אחד לא נתברר שיר אחד ונישאר קשה, אפשר להשלימו ממקום אחר, על־ידי עיון באסכולה ההגותית שלו, ושעל־פי קביעת הז’אנר הנכון של השיר המדובר אפשר לשייכו לאיזו מערכת כוללת, ולספק משם כל מה שהחסיר, וכך לסלק חלק מן הקשיים שבשיר הקשה: אמור לי מה משפחתך ואומר לו מי אתה.

דרך נוספת לסילוק קשיים היא בירור הקשר המבוקש בין “הטקסט” ל“קונטקסט”, הווי־אומר, בין השיר לבין הרקע ההיסטורי־הביוגרפי שלו. מתוך הנחה שהשיר תמיד הוא מוצר של מציאות זמנו, ואם נדע את זמנו נדע את מהותו ואת מילון דיבורו לרבות הקשיים שבהבנת דיבורו. הנחה זו אינה מהפכנית כלל בתולדות בקורת השירה, והיא מיוסדת על העתיקה שבהבנות השיר, על המימזיס הנודע – ושלפיה אם דבר אינו מובן בהשתקפות נישא עינינו וניראה את המציאות המשתקפת, ונדע להשלים את הבבואה השבורה הרוטטת בהיראות המתנכרית של השיר: הבט אל העצם המשתקף וחזור אל בבואתו ותבין מה רואים בה ומה לא רואים – והחסר יתמלא. כל מה שצריכה דרך הבנה זו אינה אלא סבלנות גדולה. ובהרבה סבלנות של חוקרים מסורים שכלום לא יעמוד בפניהם, אפשר להביס את הקושי: כגון, שמראים לקט אין־קץ של עובדות מחיי המשורר ומחיי תקופתו, עד להשלים את החסר בפסיפס התשבץ חוזרים אל הטקסט הקשה והכל בו כבר קל יותר ויהיה ניקרא כעת בסדר־דברים הגיוני, מוסבר ומפורש, המוצג בשלושה סלים גדולים וממולאים, סל הביוגרפיה, סל ההיסטוריה וסל הביבליוגרפיה, עד שגם האטום שבשירים והעמום והסרבני – יהיה מאיר כעת ופניו טובות.

אופן הבנה זה ניראה כל־כך מובן מאליו וכל־כך מקובל שאין צורך כלל לתארו. תמציתו היא, שאין לך טקסט שלא יתבאר, בסיוע טקסט אחר (קרא את נאומי טבנקין ותבין את שירי אלתרמן ב“שמחת עניים”, קרא את תרגומו של אלתרמן ל“המלחמה לאש” ותבין את שירו “אל הפילים”.) המחבר, מלבד תעודת הזיהוי שלו, (הפוליטית, התרבותית, ההשכלתית), ומלבד “הקוריקולום ויטה” שלו. מפני שהשיר, בסופו של דבר, אינו אלא חיי המשורר בתקופתו, אלא שבקיצור ובמשל ובחידה, מעוטר כל מיני מדיחנים מסיחי־דעת ומשדלים, ומקושט בכל מיני לולאות ועיטורים ותחרות רטוריות – ושלפיכך לפני כל שיר קשה כדאי להביא דף עזר: דע הקורא, שאלתרמן האמין ב-… שהשקפתו האידאולוגית היתה… ושבין השנים… האמין כי… ואז שינה מדיעותיו, או התעקש והחזיק בהן – ושאר הנחיות ושלטי הדרכה לקוראים הנבוכים. חשוב מאד לדעת על כן מה היה בארץ ישראל בשנת היכתב “שמחת עניים” ומה לחץ אז על ליבו של אדם מן הישוב ומה אמרו אז יודעי דבר על המצור והמצוק, קודם שפותחים את “שמחת עניים” ותוהים שם אל המשל החידתי שעל הנימשל העובדתי, והקשיים, כולם או רובם, יהיו נמסים אז כקרח מפני שמש, המשורר שוב יהיה לפה לתקופתו (כפי שידע היטב בהרבה משיריו האחרים) ומאמצי השיר לבטא דברים קשים באופן הקשה להבנה – יחדלו מהעיב על הבנתם הטובה, ומה שאלתרמן קורא לו “מעשה ניסים” כאופן להבין שיר באמת, ייראה מעתה כמעשה רגיל בכל יום, והצלחנו הצלחה גדולה, והבאנאליזציה של השיר חוגגת.

בעוד חמישים שנה כשהתקופה הזאת תהיה רחוקה מאד, תהיה אז “שמחת עניים” מן הסתם חתומה עוד יותר והבנתה שתהיה מותנה בידיעת התקופה הרחוקה שלה, תעשה את השיר הזה – לארץ הנידחת.

*

חזרנו אל השיר הקשה, לאחר שנתברר ולאחר שנתבהרה האפלה שבו וניפתרה חידתו. ומה יש כעת בידינו? לשאלה המוזרה הזו כמה פנים.

ראשית, אם צריך שיר לכל־כך הרבה סיוע תמיכה ועזר, שמא הוא במחילה, שיר לא מוצלח? והקושי אינו בקורא אלא ממש בשיר הזה, שבלי ידיעות חוץ־לו ובלי פרשנות ענפה, בלי שיניים מפצחות וסבלנות גדולה, יישאר בלתי מובן, והוא כישלון ולא שיר, יומרה שאין מאחוריה שום תוכן של ממש.

שנית, האם מותר לקחת ולהאיר מה שהאמן עשה אפל בלי להזיק ליצירה ולעוות אותה? האם מותר לקחת ולפתור מה שהאמן שם כחידה ותעלומה, בלי לגרום חבלה ליצירה כפי שעלתה בדעת יוצרה? שמא ריבוי המשמעות וחצי־האור חצי־הצל הוא ממש ממידותיה ההכרחיות לה, ואסור לגעת בזה כמו שאסור היום להרכיב ידיים לטורסו של וונוס, או להביא פנס גדול ולהאיר פנימה את הצל של רמברנדט? ואם הארנו את האפל והשלמנו את החסר – האם לא כתבנו שיר שאינו עוד השיר של המשורר, ואין זה עוד השיר הקשה מבואר – אלא באמת שיר אחר?

שלישית. מהו המניע לטרוח כל־כך בהסברת שירים ובהבהרתם – כל־כך הרבה כתבו, וכותבים כל־כך הרבה על השירים הקשים האלה – למה? מה רוצים למצוא? את האמת? איזה אוצר מוטמן? את חוות־הדעת שנירמזה שם עלינו ולא נתפרשה? או, שמא לשתול את דעותינו שלנו בין השורות העמומות של המשורר הגדול? להתווכח בוויכוחי השעה דרך שירתו, ולהוליך על גבו את מטעננו שלנו? וכיוון שכך גם להוכיח את חריפותנו, את בקיאותנו, ואת עורמתנו, ואם שום הסוואה לא תיצלח להוליכנו שולל? כלום הדאגה לאלתרמן המובן מדריכה אותנו – או הדאגה לפירסום דעתנו ממריצה אותנו? אנחנו למען אלתרמן – אלתרמן למעננו?

רביעיית. בוודאי, טבע הוא באדם שהלא־פתור מטריד אותו, המוזר אינו מניח לו, והקשה מגרה להתמודד עימו. וכך, כדי להחזיר את שיווי־המשקל לעולם וליישר את הסוטה מקו האנך המצוי – אנו הולכים ומיישרים דברים, מחליקים קימוטים,

ומפיסים את הבוטים – ושיר קשה, (וביחוד של משורר שיודע גם להיות ברור כ“זכוכית שקופה”) מגרה למצוא פשר דבר. ואין לשכוח גם שהשיר הוא “חור המנעול” שדרכו מציצים אל פרטיות חייו פנימה ואל מוזרויותיו – כך, שכל אותם לגיונות חוקרי אלתרמן ומפרשיו אינם מתכוונים, אולי, אלא, בסופו של דבר, למצוא ולאשר את החוק הגדול שלפיו אלתרמן הוא אלתרמן, ושירתו היא שירתו. לגבש את נוסחת הפואטיקה של אלתרמן. את “הרעיון המלכד” אותה, את סיבת שירתו, את תכליתה, ואת תחבולותיה הנחוצות לה ואת אמצעיו הרתוריים – גם כדי להבין “עד הסוף”, וגם כדי להעמידו במקומו הנכון, ולשבצו שבץ היטב בהקשרי זמנו־מקומו, ולדייק לדיוקו בתיוק הראוי לו. בין בני־דורו ובין דורות עברו, בין מקורות חיצוניים ובין השפעות שהושפע והשפיע – וכך להציג לפנינו את חוק שירתו, סוף סוף, אלתרמן פתור, מובן וגמור, מוסכם ומסוכם מכל צדדיו סביב. שלא יתהלך בינינו אחד לא־מוגדר, חסר מקום וחסר שייכות, מרגיז כזה בהפגנת החריגיות המבלבלת שבו. שיבוא המדע במקום הקסם, והאור במקום הצל, והשיר הלא מובן שיובן ואילו “יופיו הלא ידוע” של השיר, קיסמו הלא־פתור, הגץ החפשי שבו, “קצף הבורית שבו”, והבל ההבלים שבו, ההפקר, המופקרות והכפירה – וההכרזה כי לא עבד השיר, וההפקר מחציף הפנים, הטלטלה בין מותר לאסור בין פתוח לסגור, ואותה חרות כפולת המידות “חרות הברק הנירצע לחוקי הצטברות ומתח” – מה יהיה עליהם? מזל, שאינם שואלים פי איש.

והשיר, תמיד, רגע לפני שניכנע – בורח על נפשו. כמעט מבוייית ובורח. לעולם יסבירו אותו ולעולם ייברח מהסבריו, תמיד יש בו יותר מכל מה שיודעים להסביר. וכשמטיל החוקר את כובעו על החרגול – הוא מרימו ואין חרגול. השיר ברח ונישארת האלגברה של השיר. מושגים כמו הדמיון, תחושת האיזון, ההארמוניה, הרגישות לצבע, איכות העוצמה, הֵיראוּת ההצגה – אינם כמעט במילון המעשי של החוקרים, הם תמיד במושגים כהשפעות, כזכרון, כידיעה, כתחבולה, וכו' ובקצרה: בהתכחשות לידיעה של החושים ובהסתפקות של עוני בהיסקים שכלתניים נדרשים. הנה כך לוקח לו חוקר השירה את “שמחת עניים” בידיו, ומה הוא מחפש שם ובמה הוא משקיע כשרונות גדולים ושעות עבודה מאומצות, אם לא ב“שאלת בית־הספר”, מה רצתה “שמחת עניים” לומר לנו, וב“שאלת־הבגרות” איפה לשים אותה בין שאר כל ספרי השירה?

*

מתברר שאפשר לכתוב ספר שלם על ספר שירים בלי לראות את העיקר, את השירים, – ורק לשמוע על משמעם הציבורי ועל יחסם אל אירועים היסטוריים, כמו לשאת אשה בלי לדעת מה צבע עיניה. היינו־הך אם השיר בן ארבעה בתים או חמישה, אם מחליף השיר מיבנה סטרופי אחד באחר, אם ממיר קצב בקצב, ובלבד שיסוכם “המסר” במשפט משכילי. כל עניין כיווצו או פישוטו של התחביר, דגמי המופת שלו, השחזת דבריו עד כדי מכתם מבריק, או רווחת דיבורו כשמותאם לקולם של אנשים (לא בנוסחאות מלומדות של רתוריקה קרושה, ולא כלכסיקון חנוט של מטאפורות ומוטיבים משומרים) פרצופו המיוחד של השיר האחד הזה, שאין לו תרגום ואין לו פראפרזה, אלא רק אמירתו הסגולית שלו, על ניצוץ ליטושה, או עמעום מבעה, אמירה שגם אפס־קצה ביאורה כבר גורע – מה אם לעניינים כאלה אין שם לב? וכי אין כאלה שדי להם גם בתצלום שחור־לבן קטן של התמונה הצבעונית הגדולה, כדי להוכיח ממנו את טענותיהם: רואים את הנושא, רואים את הרעיון ורואים את השייכות לאיזה כלל־מכליל שהוא – ומה צריך עוד. לחם רזון זה הוא הכל. וכל העושר והשפע והמיוחד והחד־פעמי לפרטי פרטיו – כל זה בטל. נישארת אותה אלגברה צחיחה. וגולם בלי שם־המפורש.

“זה כוחו של סידור המילים הנכון: גם הכי פשוטות שבהן זוכות בכבוד מרובה הודות לסידורן הנכון” – ידע לומר הוראטיוס לפני כאלפיים שנה, ונישכח היום מלב כמה מחוקרי השירה, והצורך להבין את איכות המלים ואת סידורן הנכון הודח מִשמש תפקיד ראוי – החוקר אינו מתעסק אלא מרמת האידיאות ומעלה, ואיכותן של המלים וסידורן הנכון, הן למטה מעיונו.

ואילו, מיבנה השיר, כידוע, אינו מצטמק למה שמכונה בקצרה “האמצעים ספרותיים”, ומשמע המלים אינו מה שנחשב בקיצור כ“תוכן השיר”, אלא המלים הן מלים נישלטות מיבנה, והמשמעות היא משמעות המאורגנת־בסדר־מיוחד ומי שמדבר רק על מלים כפי שהן בכל שיח ודיבור, או רק על מיבנה כפי שישנו בכל מראה דברים שבעולם, אינו מדבר על שירים אלא על אַמוּמים ועל רעיונות מאובקים כפי שהם במחסני התרבות. שיר הוא “משהו שמשאיר משהו”, אמרו עליו, ואי־אפשר לדבר על שירים בלי לדבר על מה שהם עושים לקוראם, המלומד או הלא־מלומד, אי־אפשר להיות קשוב רק לאידיאות ורק למוטיבים ורק להקשרים של השיר, או רק לסיווגי הצורות ולדקדוק התחביר, בלי שהשיר עצמו יהיה נוכח בגופו. אי־אפשר לדבר על שיר כשהמדבר אטום לצלילו, לטעמו ולתחושת רכותו או כובדו או חיספוסו, או לנקודה אדומה אחת שבו אם לא ירוקה, ולנשימה הניפתחת בהיקראו, או נעצרת עליו ונעתקת. “שמחת עניים” אינו כתב חידה שמחכה לפתרונו. הוא שיר, ושיר צריך לאותה פגישה שבה אדם ניפגש בשיר. ואם גומרים ספר מחקר גדוש והשיר אינו בו – מה אז? ואם חסרה פגישת אדם עם שיר, במה ניפגשה בפגישה שאין בה שיר. אילו פגש בשיר, היה יודע שגם האפל צריך להישאר אפל כי ככה הוא עשוי כדי להיות אפל. ושמבהיר השירים כמוהו כמבעיר שדות חיטה.

חשש הוא כי מה שעושה הסוציולוג ודומיו כשחוקרים את החיים שלפניהם – מתקנא בהם חוקר השירים, ורואה את השירים שלפניו כאילו היו עוד תעודה כתובה על אותם החיים, וגם מפיק מן השיר עוד מידע על החיים האלה, והשירים בעיניו אינם כדי שיעשו לו מה שעושים שירים לקורא שירים, אלא הם כדי להפיק מהם עוד מנת סוציולוגיה, תרבות וכל השאר. הנה כך יושבים להם מלומדים עתירי־דעת ועושים סוציולוגיה משירים, ומפיקים מהם שירותים סוציאליים. וכך, מסתבר שחוקרי השירים יש בהם כאלה שכלל אינם אוהבים שירים, ויותר משהם נהנים ממה שיש לשירים לומר להם, הם נהנים לומר על השירים מאין־קץ הדברים המוכנים להם לאמור על הכל ועל השירים.

חוקר כזה אינו אחד “משוגע” לשירים, מה פתאום, הוא אחד שפוי ומכובד שמומחה לשירים, ואיננו כדי לשמוע מן השירים אלא כדי לומר עליהם, וגם לומר למשוררים מה דעתו עליהם, ושידעו. לא מאהב הוא אלא הוא ידען. ואיזה טוב יוצא לבסוף מן הידענות הזו? מי יוצא “מרוויח”? השירים, המשוררים, העולם? האם לאחר המחקר יש יותר נפתחים ליותר שירים, ויותר שירה יותר מובנה באופן ראוי יותר? ייתכן, אולי, פה ושם, לפעמים, אולי. אבל, בנוהג שבעולם: שום דבר. המחקר אינו אלא לשם המחקר. חוקר כותב מחקר בשביל חוקרים אחרים, ומחקר מתחכך במחקר, ואילו השירים נישארים כפי שהיו לפני כל המחקרים, וקוראיהם נישארים כפי שהיו, זה בכה וזה בכה, וכאילו לא כלום. להוציא כמובן כמה סיסמאות אופנתיות להבנת השירה שצצות ונובלות, ולהוציא כמה המלצות פרשנות שתופסות לרגע את הרמקולים ואת הזרקורים וחולפות. דרכו של עולם אל השירים אינה משתנית. והשירים כמעולם נשארים לחולי השירים ולאוהביהם. ובמה ייגרע חלקו של חוקר השירים משאר כל חוקרי עניני התרבות והחברה, למה הם כולם מותרים במחקר אובייקטיבי מתוך ריחוק ואיפוק ושימוש בכלי־מחקר שיטתיים ובלי לערבב את אישיותם ככל האפשר? מפני ששירים אינם שאר עניני תרבות. ומפני ששירים אינם לשם משהו מעבר להם אלא הם המשהו. ומפני ששירים ניפתחים או ניסגרים כפי מידת המעורבות בהם. לא שונה מאד ממידת איש באישה כשהם מתייחדים, עם כל נועזות ההשוואה. שירים אינם אובייקטים. אינם חומרים. אינם קיימים לעצמם. ואין להם קריאה אובייקטיבית. הם מתקיימים כשמתקיים יחס הקורא המעורב בהם. בלעדי הקורא המעורב אינם. ובלעדי שותפותו הם מחכים לשעת שותפות.

ולדבר על שירים בלי להיות שותף זה לא לדבר על שירים אלא זה להפוך שירים לאובייקטים, כלומר, לעשות שייחדלו מהיות שירים וייהפכו ל“טקסטים” ואז לדבר עליהם מתוך איפוק וריחוק ודעתנות, ולמיין בהם או לשייך אותם כדרך שעושה מפחלץ הפוחלצים. שירים עושים דברים, ואם אינם עושים – או שאין הם שירים או שלא פגשו את בן־זוגם. ולפיכך, כנראה, עד עתה אין קוראים לשירים אלא מעטים בלבד וזה מסתבר גם גורלם להבא.

קוראים יחידים ומפוזרים ואלמוניים. אבל לאלה אין כלל שירים קשים. ואילו אותם שצריך להסביר להם שירים אין השירים הצורך החשוב בחייהם. הפלא הגדול בכל זה, שעם כל מיעוט קוראי השירים ונדירותם, העולם לא יכול בלעדיהם, נסביר זאת כאשר נסביר, העולם הגדול הזה והעסוק והרץ תמיד נעצר פתאום, כפעם בפעם, על שיר וכאילו בלתי יכול היה שלא ‎להתעכב עליו, לגחון ולשמוע: שיר מועט ודק זה, והעולם הגדול והגס והנחפז הזה, והשיר בו כאותו גרגר המלח שעושה את ההבדל הגדול בין הטעם והתפל, או כאותו הניצוץ שיכול להדליק את כל היער הגדול.

אין כאן כמובן שום חוק, אבל הרבה ממחקרי השירים, וגם המבריקים שבהם, אין להם חיים יותר מאי־אלה שנים והם נישכחים. השירים שנשאו על גבם את המחקרים ממשיכים ומתהלכים בעולם החיים, והמחקרים שעל גבי השירים נידחים למדפים השוממים ביחד עם הצנצנות הממולאות שבמרתפי המחקר. ואילו כששמים לפני חוקר השירים שיר קשה, מייד הוא פונה בצר לו ובדי־עמל מקים לו חבורות של דומים, וסימני הכללה כמו הז’אנר, האסכולה, הזרם, התקופה, הקבוצה – וחוזר אז וידיו מלאות הבנות. כגון “שמחת עניים”, איפה לשים אותה – לאן היא שייכת? שאלה גדולה ומכרעת. האם זו בלדה או פואמה, שיר ארוך אחד או מחזור שירים? ואם תאמר פואמה, איזו מכל הפואמות: מודרנית או מסורתית, סיפורית או תיאורית, ואולי היא פואמה קלסיציסטית ואולי רומנטית? או, לא הא ולא דא, אלא דווקא סימבוליסטית? מייד נעשה כאן הכל מעניין, ועל סף הכרעות גורליות: אם נדע להשיב נכון נדע גם מה היו העקרונות לאירגון השירים לספר אחד, ויתברר מזה “היחס האדיטיבי, או המרחבי של האלמנטים ההטרוגניים ושל התבניות”, שממנו רק כפשע אל “העקרונות הסינקדוכיים־מיטונימיים”, שהם מצידם, ישמשו כעת “כרשתות של מוטיבים ושל סמלים” שבסיוע “היחסים המטאפוריים הכוללים” – יעשו לנו, סוף סוף, כדי־כך שנוכל לזהות כי “שמחת עניים” אינה כל מיני פואמות שבעולם, אלא היא בפירוש "פואמה מודרנית (או ‘מודרניסטית') " – שכה אחייה, ורווח לנו אז מאד, ובא לשירים גואל ופורקן לנפשנו.

*

האם תהיה זו רק הטרדה, אם יהיו קוראים שישאלו לאחר שקראו את מחקר השירים בכל שימת־הלב הנאותה – במה זכו?

אם זכו שפנייתו המתקשה של השיר תמצא אותם כעת קלים יותר להיענות לה, רגישים יותר, דקי־מישוש יותר, נהנים יותר? או, מצד שני, השירים, לאחר שהושקעו בהם כל אותם תועפות מחשבה, בקיאות ודייקנות מדעית – מה קורה להם? מה באמת קורה לשירים לאחר שכבר מצאו והוכיחו את “המודוס השירי” שלהם? לאחר שכבר קבעו את הז’אנר השירי שלהם לדיוקו דייק היטב כחוט השערה? מה קורה לשירים כשמדע השירים יוצא מנצח וטוב לו? המשורר שלנו, אלתרמן עצמו, שב ומתערב כאן. אלא שהוא כשפותח לדבר על שירים, מייד משתנה לשון הדיון, מתחלפים המושגים, ופתאום שומעים כי קריאת שיר כמוה כנס, וכי האמנות כולה היא בבחינת נס, מחוץ לגדר הטבע, ועוד רגע ונישמע דברים על “אמת ואמונה”, ועל “התפילה השירית”, וכי שירים קשורים בנשימה ובנשמה, וכי יש בהם “אמת סובייקטיבית”, שהיא “האמת האמנותית” ושדווקא היא שמעוררת את האמונה של הקורא, ופתאום ואנו מדברים על ניסים על אמונות ועל תפילות ואם לא די במיסטיקה הזאת, הוא מוסיף ומציע לנו עוד מין הבנה שקורא לה “ההבנה הרגשית”, בניגוד, כנראה להבנה השכלית, או נוסף עליה, ושתפקידה ליצור בנו “אפקט” מיוחד, שיקיץ בלב הקורא איזה הד שניקרא בפיו “הד החיים”. ומייד אנו דוחים את כל השוללים “מן האמנות את ערך הכוח, את יסוד ההשפעה הנסתרת, את ההשפעה של בלא־יודעים” וחוזרים ומודים ב“כוח הנסתר” ו“בלא יודעים” ובשאר מיני יסודות מפוקפקים שכל מדע רציני סולד מפניהם, ושהמשורר דווקא חוזר וחוזר אליהם בדבקות, ואל השפעתם האיטית, המסתורית, המחלחלת, שאינה נוגעת אלא רק במעטים, ושרק מעטים עשויים לה: כל אותם תמהונים הרוחשים אהבה לשירים – אהבה ולא הבנה – ושהשירים מצידם אינם כלל לא כדי לבאר את החיים ולא כדי לתאר אותם, אלא כדי לחיות אותם, הוא אומר, לחיות אותם מחדש, באופן ראשוני כזה, בתולי, פנימי, מין אופן “מלא תמהון והפתעות”, מסביר המשורר לחוקר, במלים רומנטיות, למרבה הבושה, פרימיטיביות כמעט, מפני ש“הספרות המעורפלת היא הרבה יותר ריאלית מן הריאליסטית עצמה”. מבטיח המשורר ועיניו הוזות.

ואיך לקרוא שירים? שירים, מסביר אלתרמן, לא צריך לקרוא אלא לספוג. לא דרך הבנת השכל אלא דרך ספיגת העור. וקוראי השירים, הוא מוסיף, הבודדים הללו, הם אינם צריכים פירושים: ספיגת העור אינה תופשת הסברים אלא חישות ותחושות. והמשורר, מוסיף המשורר, אינו כדי לתת כלום לקוראים ולא כדי ללמדם כלום, והשיר אינו לא כדי להקשות ולא כדי להקל, אלא כדי להיות, בדיוק כפי שהוא. ואם היה השיר קשה רגע, יבוא עוד רגע, “רגע של כושר”, וכל הלא־מובן יהיה “שקוף בזכוכית”.

איך אפוא לקרוא שירים? בהבנה או בספיגה? לחכות למעשה ניסים ולהבין, או לעשות את השיר ל“חתיכת תרבות” שמובנת באמצעי התרבות בתוך התרבות ובהקשריה? להוסיף על השיר דברים מחוץ לו עד שיהיה מתקשר אלינו – או השיר עצמו, רק הוא, ורק בקשב של יחיד אל יחיד, ברגע מכוון אל רגע, ובהיענות מכוונת לפנייתו? השיר הוא שיר ולא כלום אחר. ואין עבותות לשיר, לא של חושך ולא של אור. אלא מה? אלא שסוד “ההשפעה של בלא־יודעים” של השיר, זה אינו כתוב בקודכס של החוקרים. ועל כל מיני השפעות ערטילאיות, נסתרות ומסתוריות – החוקר רק מושך כתפיו עליהן, ועל מיני “ערכים סודיים” שבשיר, הוא מעיר מה שהעיר בשעתו הכימאי לאלכימאי. כשם ש“אהבת פתאום” או אהבה כלשהי היא מחוץ לתחומו. אין אהבות לשירים, וחוקרים אינם כדי להתפעל משירים, אלא כדי למדוד אותם. ואינם מחכים עד בוא “רגע החסד”, ולא זקוקים לשום “מעשה נסים” כדי להבין, אלא הם כדי לקחת ולטפל בשירים “טיפול טקסטואלי” נימרץ, תיפח או לא תיפח נישמתם, הם יהיו שירים מובנים וזה הכל. וגם מקושרים, מובנים ומקושרים. זה הדבר.

*

לעתים תמה אדם לראות איך יושבים מלומדים גדולים ובכובד־ראש גדול עוסקים בחומרה גדולה בשקלא־וטריא גדולה – בענינים כה לא־מעלים ולא־מורידים. מתעסקים ומחליפים קריאת שירים בקריאת סימנים, סמנטיים כסמיוטיים, ובשמות מן המוכן, וימינו הלא מלאים כידוע, נתברכו בשפע מהם – עד שהשיר מתכסה כולו מנומר טלוא וברוד במיני פילפולים ששום נזיר מימי הביניים ושום תלמודיסט ממבחר הימים לא היה בוש בהם, וגם אין בכך פסול, אילמלא העליונות הזו, הו העליונות הזו, של החוקרים האלה, והתנשאותם על השירים שבידיהם, חכמים יותר יודעים יותר ופסקניים יותר – עד שהשיר רועד בידיהם כאותו ילד מעורטל אצל רופאו הגדול. בוודאי, מחקר אין לו גבולות ומי יאמר לו מה לחקור ואיך. אלא שהשאלה אינה על הרשות לחקור כי אם על התוצאות. מה מתגלה יותר לאחר מחקר השיר הזה? מפני שלומר, למשל, שהשיר הוא בן תקופתו ובן זמנו, זה לא לומר כלום. שירים ניכתבים תמיד בכל מקום ובכל זמן, טובים רעים ובינונים – אבל הטובים, מה עושה את הטובים, מה מבדיל בין טוב לרע, כשתנאי הסביבה ותנאי הזמן שווים לכל, מה מפלה את הטוב מן הרע? וכי לא על זה צריך לדבר? והטוב, זה שאינו פרי תנאי סביבה ולא תוצאותיה, צפוי היה שיבוא חכם אחד ויסביר את טיבו של הטוב, את הצטיינותו של המצויין, ואת “הערך המוסף” של בעל־הערך – לאחר שאי־אפשר להסבירו לא בתנאי הסביבה ולא בתנאי הזמן, לא במצוקות הפרט ולא בדאגות הכלל – מהו המיוחד הזה שעושה שיר אחד לטוב ושיר אחר ללא טוב? במה “סוד” יתרונו, “פלא” יופיו הישארות הנפש שלו, מעבר זמנו, מעבר מקומו, ומעבר לכל תלאות גידולו – על זה – מה יודע היודע לומר? שהרי מה שטוב לחוקר הפרפרים הגוחן על הפרפר שבפורמאלין ומוצמד־הסיכה – אינו טוב לחוקר השירים, מפני שהשירים הטובים לעולם אינם גמורים, ולעולם מוסיפים ומשתנים, ולא עוד אלא שצועקים כשמכאיבים להם ולעולם אין הם אותם השירים שאך־זה־קודם, ותמיד לבסוף משתחרר השיר ממעצרו ומידי עוצריו, ומן “הדיעה שנתגבשה” עליו, ופונה לחפש את מי שמהפשו, ואת מי שיודע להתפעל ממנו, ומיופיו החי, ומניבצרות ניסוחו הסופי, מגדולתו, וגם מן המסתורין, כן – ומוצא את מי שיודע מסיבות שונות, להיות נענה לפנייתו, מי שיודע להפיח חיים חדשים במליו הקבועות, ולקשור קשרים אישיים עם היותו המרפרפת.

*

כך, שעל השאלה הראשונה מפני מה קשה השיר הקשה אפשר לומר כעת מצד אחד שבאמת הוא לעולם אינו קשה; ומן הצד השני אפשר להתחיל להסביר בהסברים ולהציע כל מיני מובנים אפשריים, כגון, שביקש להימנע ולא להסגיר יותר מדי ולכן אמר ולא אמר; או שביקש אמנם לומר מאד אבל התאפק כדי שלא ליילל, או כיווץ דיבורו עד כדי גביש מלוטש קר ומנוכר; או ביקש לומר אבל בלי להשתמש באמירות החבוטות שאומרים במצבים דומים, עד שאפילו דיבור כ“אני אוהב אותך” יהיה נישמע כאילו מעולם לא נאמר עוד כמוהו. ובדיוק מפני זה קשה השיר הקשה מפני שאומר אחרת ומחדש. שמתחילה היו סבורים קוראיו שהם ממשיכים כשתפשו שצריך להחליף, לקרוא קריאת שונה ולא דומה. שאין לך מכשיל מקרוא את השונה בעיניים המורגלות בדומה. וכל כיוצא באלה. וכך, מי שמספר על פגישה עם שיר צריך להוסיף תמיד תאריכים, ואיך מצא בפגישה הבאה מה שלא על[ה על] דעתו בפגישה הקודמת, ואיך בפעם הבאה ניפתח לפניו מה שחשב שכבר היה פתוח כולו ומפולש לפניו – ואיך תמיד זז השיר ממקומו הקודם, ומגלה עוד פנים ואם לא – אינו אלא שיר לפעם אחת. ואם אמנם כך הדבר, הרי שגם הבנת השיר, לרבות הבנת “שמחת עניים”, צריכה תמיד לעוד הבנה מתוספת, תמיד שונה ותמיד אחרת מן הקודמת. השיר תמיד בתנועה, ולעולם אין לו רק קריאה אחת, ואינו ניקרא כהיקרא “חתיכת תרבות”, ולא כשום “תעודה אחת על החיים ועל מצבו של האדם”, ולא כעוד פרט אחד בחבורה של דומים. תמיד מוסיף השיר לנוע. תמיד לקראת מגע נוסף. תמיד “פגישה לאין־קץ”. מין פגישת יחד כזו שמתהווה בה דבר מתרחש כזה, שקורא השירים יודע מהו, גם אם יתאפק ולא יקרא לו בשם התפעמות.


מאזנים נח, 1–2 (אדר-ניסן תשמ"ד אפריל-מאי 1984): 9–14.

המלצות קוראים
תגיות