כל בוקר, כאשר רֶלִי קם, דבר ראשון הוא מבטיח לעצמו: ‘אני נשבע שאני אשתדל היום לשתוק מה שיותר. שאני אחזיק את הפה שלי סגור, שיותר לא תברחנה לי מילים ושלא אסתבך ככה סתם עם החארוֹת האלה, שקוראים לי אחר־כך בכל מיני כינויים. אני אחזיק מעמד בשתיקה ולא אישבר ראשון.’
בבוקר אין בעיות. כמעט שאין עם מי לדבר. אבא כבר יצא. אימא ממהרת גם היא. בכל זאת הוא הספיק להגיד לה שבפעם הבאה כשהיא קונה גבינה לפני ראש השנה כדאי לה לשים לב שלא יהיה כתוב “כשר לפסח” על האריזה.
“אבל תאריך התפוגה בסדר. סתם משתמשים באריזות שנשארו להם מפסח. הגבינה טרייה.”
‘כשאני אוכל גבינה אני לא צריך להרגיש כמו ארכיאולוג!’ רצה להגיד, אבל זכר את נדרו ושתק, למרות שהשקט שנשתרר גרם לו אי־נוחות גדולה, כאילו אם לא מדברים כל הזמן יכול לקרות איזה אסון.
*
באוטובוס לבית־הספר שתק רלי כל הדרך, למרות שהנהג גער באחד הנוסעים, גברת אחת דרכה על רגלו של רלי, ואחרת נשענה עליו כדי שיקום. שְׁטוֹצִי, מהכיתה המקבילה, סיפר בדיחה עם זקן על איך גרוזיני מתאבד, ודוֹקִי היפה אמרה שמתחשק לה ללכת לים.
‘לפי הנימוסים שלך היית צריך להוביל אבנים ולא בני־אדם… את כבדה כמו מיס פיגי אחרי שבלעה עוד חמישים קֶרְמִיט… אני חלש וחולני, יש לי צַפֶּקֶת העַכּוּזָה התחתונה ולכן אני מוכרח לשבת… חבל שאין איזה גרוזיני בריא באוטובוס להפליק לךָ אחת ולתמיד על הבדיחות הדביליות שלךָ…’ – וכאן לא היה יכול עוד רלי להתאפק ולהסתפק במחשבות בלבד, ואמר, ודווקא לדוקי היפה:
“מה יש, חסר פְרֵחוֹת על החוף? דוקי? שמגייסים אותך?”
“יותר טוב לפגוש בבוקר נחש מאשר להיכנס לפה שלך!” היא עונה לו.
“טוב. אני אשתוק.”
“אתה מקרה אבוד, רֶלִי המְשלשלי. מכירים אותך כבר כל כך טוב, שגם כשאתה שותק – יודעים בדיוק מה אתה חושב על כל אחד, וזה מגעיל! אתה שומע אותי – מגעיל!”
ואז חש רלי זרם של מילים חמות, חזקות, עולה משיפולי בטנו דרך קרביו, מחמם את הקנה וכבר עומד להיפלט החוצה, בתענוג, בִּשְׁווּנְג – ממש לא יכול לעצור אותן – אבל בדיוק עצר האוטובוס ודוקי התחמקה לה, והתענוג נפסק באמצע.
*
לא לזמן רב. השיעור הראשון היה כל כך משעמם, שעד מהרה מצא עצמו בחוץ, בדרך למנהלת נתנזון, בגלל “פטפוט כפייתי”, כדברי המורה לאנגלית. בדרך לחדר המנהלת נעצר על יד המחשב של בית־הספר והתחיל להסביר למזכירה איך מפעילים אותו, כאשר המנהלת השתיקה אותו וקראה לו לחדרה, הוא נאלם דום, והרגיש כמו נהר גועש שנסתם בסכר.
“אין לך מה להגיד?”
“החלטתי, מהבוקר, לשתוק.”
“אז מדוע כתוב כאן – פטפטן כפייתי? זה גם ממיסדר השתקנים?”
“אני לא מדבר יותר מאחרים אבל כולכם עולים עליי וקוראים לי רלי המשלשלי ולכן החלטתי לשתוק – מה, אני צריך לדאוג לכל העולם? לתקן מה שאחרים פישלו או שלא מעזים להגיד? לכן החלטתי לשתוק.”
והוא שותק. דקה שלמה. השקט מעצבן אותו. הוא עומד להתפוצץ. זה כמו שאתה רואה שריפה (שתיקה), ויש לך מים (מילים), ולא נותנים לך לכבות אותה.
לבסוף נמאס למנהלת.
“לְמה אתה מתכוון בשתיקה שלך? אצלי לא מפחדים לדבר. אולי האדון השתקן חושב שאני לא מנהלת את בית־הספר כמו שצריך?”
“בדיוק כך. לפני שבאת היתה כאן דימוקראטיה. היה ועד תלמידים. עכשיו את מתחמנת את כולם שירקדו לפי החַרְצוּף שלך!”
“חצוף אחד! חזור לכיתה, ומחר אל תראה את עצמך כאן בלי אחד מן ההורים.”
*
‘אם כך,’ אמר לעצמו רלי בדרך החוצה, ‘אז אני פטור מהנדר שלי.’ הוא לא סגר את הפה כל אותו יום. משיעור לשיעור המאיס את עצמו יותר ויותר. על מה דיבר בהתקפת הדיבור הנוראה שלו? – על הכול. מורים מפלים. חברים חנפנים. בנות פְרֵחוֹת גלויות וּפְרֵחוֹת באופי. לימודים זה סתם בזבוז זמן. צה“ל זה ראשי תיבות – צריכה הייתי להתחתן. עד מתי יֵשב גולנצ’יק במארב בלי חשק, כשנח”לאי סופר דגדגנים במשק? מה עושים בכספים של ועד הורים? קונים למורים עוד קומקום. במה עסק אליעזר בן משוגע? – בייהודה של השפה העברית…
וכך הוא מדבר ומדבר ומעורר סביבו גלי רוגז ופרצי צחוק ובסוף צורחים עליו שישתוק, שהוא משוגע, והוא לא שותק. הוא מוכרח להגיד, להגיד לכולם מה דעתו עליהם, לדפוק אותם במילים, לתקוע להם את האמת בפרצוף, יש לו מי צורך כזה, להתפרק, להפגיז.
*
וכשהוא נוסע הביתה, באוטובוס, הראש, כמו איזה מחשב, מעלה כל הזמן קבצים של שיחות וויכוחים וצעקות – ורק שלא יהיה רגע שקט. להרגיש שאתה חי, שהכול מסתובב סביבך, לטוב ולרע – בזכות המילים. מי רוצה לשתוק? תענוג לדבֵּר!
ובדיוק שטוצי עומד לידו. “הי שטוצי!” – הוא אומר לו – “אתה רוצה לשמוע משהו קצת יותר טוב מהבדיחות הדביליות שלך על הגרוזינים?”
"למה לא, רלי? שלשל משהו – "
“למה גולני לא משחקים שח?”
“לא יודע.”
“אין להם מספיק חיילים לבנים.”
“יש לך משהו על הנח”ל?"
“לכל חייל יש פנקס שבוי, אבל רק הנח”לאי משתמש בו!"
“טראחח…” תפס אותו חייל שעמד מאחוריו, נושא תג ירוק של מגל וחרב, סובב אותו והחטיף לו סטירת־לחי. “בפעם הבאה שתספר בדיחות כאלה על הנח”ל – אחתוך לך את הלקקן שלך! חתיכת אידיוט – "
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.