דפי כוכבא נערה שמנמונת, בהירת שיער, נמוכה, בעלת כתפיים רחבות ובטן של מכלית קטנה. בבריכה היא מתביישת להסיר את חלוק־הרחצה או החולצה העליונה, ומבקשת לא פעם מחברות להסתיר אותה עד שתקפוץ למים, כי נדמה לי שכולם בוחנים לראות איך היא בבגד־ים, ורק מחכים לרגע שאפשר יהיה ללעוג לה על צורתה: פיראמידת פּוּלקֶעס, קופסת בטן, וחזה שצומח שטוח ואינו מתעגל כמו שרואים אצל הכוכבות בסרטים ועל שפת הים.
דווקא יש לה עור משגע, שחום־זהוב וחלק עם פלומות שיער צהבהב פה ושם, בפיאות ותחת הזרוע. חיוך מתוק, קצת מבוייש, אבל גם מלאכי, עם קריצה שובבה בעיניים. קול צלול ועמוק, בעל היגוי עברי מדוייק, כך שממש תענוג לשמוע אותה מדברת. כאילו כל בועת־אוויר של דיבור שהיא מוציאה מפיה נוצקת קודם בפנים על־ידי מי שברא את השפה העברית, וכאילו כל מילה נאמרת אצלה בפעם הראשונה, בלתי משומשת ועוד לא סדוקה.
דפי למדה מעט פיתוח קול, אהבה לשיר שירי־עם וגם אריות מתוך אופרות של מוצארט ואחרות, אבל לא לקחה את עצמה ברצינות בתור זמרת. “מה לי, עם גוף כמו שלי, יש בכלל מה לעשות על הבמה?”
*
יום אחד אמרה לדפי תמרה, המורה שלה לפיתוח קולו: “דפי, מחפשים נערת מקהלה לסרט ישראלי חדש ושאלו אותי אם אני מכירה מישהי מתאימה. חשבתי להמליץ עלייך.”
“מה פתאום? הלוא אין מספיק מקום על הפילם בשביל אחת כמוני!”
“Don’t underestimate yourself!” – הפצירה בה תמרה. “בסרט ישראלי יכול להופיע כל אחד, וככה זה גם באמת נראה!”
“תודה רבה שאתה מעודדת אותי כל כך!”
“רציתי רק להסיר ממך את הפחדים.”
*
המפיק התקשר טלפונית, ואימהּ של דפי קיבלה את השיחה.
“רוצים אותך לסרט ישראלי, דפי!” קידמה אותה בשובה מבית־הספר.
“ביג דיל!”
“מה ביג דיל? אנשים היו נותנים אני־לא־יודעת־מה בשביל להופיע בסרט ישראלי!”
“בסיידר. אני אופיע ו אהיה כוכבת מפורסמת ואחלק חתימות למעריצים מופרעים.”
*
דפי דחתה מיום־ליום את בואה למיבחני־הבד של הסרט הישראלי החדש “יום המקק”, וכאשר הגיעה לבסוף, התברר שיש כבר עשרים נערות־מקהלה מתאימות לשישה התפקידים של הופעת־המקהלה הקצרה בסרט.
אבל בדיוק באותו אחר־צהריים התברר למפיקים ולבמאי כי השחקנית – צרלינה טרשים, שהיתה אמורה לגלם בסרט את התפקיד הראשי של כרמלה צירלין, זו הנערה הצחקנית שנופלת טרף לאיש־המקק ומתחילה להתמקק בעצמה עד שהמדען הראשי של משרד הבריאות מציל אותה – צרלינה זו נראית בצילום כמו גבינה רכה עם פנים של מתה משיעמום.
“מה דעתכם שננסה את הטמבלית השמנה שעומדת שם על יד הקוֹלִיסוֹת?” הציע אחד המפיקים. “אתם זוכרים איך לסרט ‘אני מטאטא’, שגרף קופות במשך חצי שנה, מצאנו דביל אמיתי, שמן, מכוער, עם אף כמו זין מסולסל של ברווז, ועיניים פזלניות? נו, ואני צריך לספר לכם איך ממלא היום אולמות האפס הזה, זיוי זיוידזון, שאנחנו בנינו אותו, ושנשאר, שלא תבינו אותי לא נכון – אידיוט כמו שהיה!”
דפי כל־כך התרגזה, שראתה לפתע כוכבים, כאילו מישהו הוריד לה מהלומה על המצח. “שמעתי שאתם מחפשים איזו אידיוטית שמנה, אז למה שלא תנסו אותי?”
והיא עמדה מול המצלמה, לראשונה בחייה, ונתנה להם את “גיבור צבא ההגנה” של פוליאנה פראנק, בלי ליווי, אבל בחיוניות חופשית ושובבה, שהיא מעודה לא ידעה שמצוייה בה, והם, המפיקים והבמאי, נכבשו לה מיד.
“בראבו! יופי! יופי! בראבו! אפילו נשנה קצת את התפקיד של כרמלה, והעיקר שניקח את פצצת־הצחוק הזאת לפִיצֶ’ר שלנו!”
*
“מה זה את מבלה שם ימים על הסֵט?” שאלו בבית את דפי. “עוד לא גמרו את הסצינה עם המקהלה? כתוב בכל העיתונים שהעכביש אוכל את הזמרות כבר בהתחלת הסרט?”
“המקק, לא העכביש.”
“לפחות את לא מופיעה שם בעירום?”
“אימא, בשבי לשיר לא צריך להתפשט.”
*
“יום המקק” הפך, בתוך שלושה שבועות, ללהיט של הקולנוע הישראלי, נס כלכלי שמתרחש רק אחת לחמש ולפעמים לשבע שנים, וזאת בעיקר בזכות דפנה מרשמלובסקי, שאימצו לה בסרט את השם – דפי כוכבא.
הקטע שבו היא רוקדת, בבגד־ים ברזילאי, בזרועות איש המקק, ושרה, ולאט־לאט מתמקקת איתו – נעשה בבת־אחת כה קלאסי שנותנים אותו ברצף הקטעים מתוך סרטים שפותח את תוכנית הקולנוע של הטלוויזיה, “מסך ראשון”. גם הביקורת יצאה מגדרה: “פצצת צחוק!” – “ציפי שביט החדשה!” – “וודי אלן הישראלית!” – “תקוות הקולנוע המקורי!” – “סוף־סוף עירום נועז שאינו מביך, בסרט משלנו!”
בבית, בבית־הספר, בכל מקום קמה סביבה מהומה שלמה. תחילה איש לא ידע שהיא הולכת לעשות תפקיד נועז, ומשנעשתה כוכבת, כבר לא העז איש להעביר עליה ביקורת. ילדים ברחוב היו עוצרים אותה כדי לקבל חתימות. בעיתונים כתבו עליה. הפוסטר של הסרט התנוסס על שלטי החוצות. כתבי־נוער עמדו בתור כדי לראיין אותה. משרד המפיקים הוצף במכתבים עבורה. כאשר זכה “איש המקק” בפרס הסרט המוזר בפסטיבל בְּרַאטִיסְלַאבָה, נסעה גם דפי עם המפיקים והפכה לחביבת התקשורת בסלובקיה.
היו שמועות שמחתימים אותה על חוזה עם חברת סרטי וולט דיסני, לתפקיד בַּאבַּאיַאגָה באגדת החורף הטראנסילבאנית “תְקע את המכשף בשלג העמוק”, אבל דפי כוכבא דחתה את כל הצעות המפתות, ולא הסכימה לשחוק בסרט נוסף.
*
חלפה שנה. דפי כוכבא נשכחה ועימה נשכח גם “יום המקק”. בבריכה היא עדיין מבקשת מחברות להסתיר אותה עד שתקפוץ למים, וכששואלות אותה מדוע הפסיקה לשחק בסרטים, היא עונה:
“אני לא שחקנית ולא רוצה להיות שחקנית. בסך־הכול רציתי להוכיח לכמה מֵל־שׁוֹבִינִיסְט פְּיגְס שגם שמניה מטומטמת יכולה לגרוף קופות ולהצליח.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.